מורשת יהדות מרוקו

פעמים רבות ההגירה יוצרת מאבק ותחרות בין קבוצות שונות על משאבים ומוקדי כוח. קרייג קלהון (1994 ,Caihoun) הראה כיצד זהות היא מקור למתחים, לעימותים ולמאבקים על ההגמוניה בין קבוצות שונות של מהגרים, לדוגמה הניכור בין יהודי מרוקו שהגיעו למונטריאול ובין הקהילה האשכנזית הוותיקה בשנות ה־60 וה־70 של המאה ה־20.

השפה משמשת מצע לבניית זהותם הקולקטיבית של המהגרים ובאמצעותה הם פועלים. השפה משמשת גם כמשאב כלכלי המנוצל לקשרים עסקיים לא רק עם קבוצת השייכות האתנית. כך המהגרים משתמשים בזהות הקולקטיבית, שביטויה שפת ארץ המוצא, כדי להיקלט בארץ היעד (2000 ,Bauman). במחקריהם על השפה ועל התרבות הצרפתית, עמדו אליעזר בן־רפאל ויצחק שטרנברג (2009 ,Ben-Rafael and stemberg) על כך שהשפה משמשת ככלי חוצה לאומים (טרנס־לאומיות). לדידם, השפה מגדירה את זהות העולים הצרפתים בישראל וכן את זהותם של בני דמותם בארצות המערב.

הגירת יהודי מרוקו היא תופעה חדשה יחסית. היא החלה במחצית השנייה של המאה ה־20, ולכן גם המחקר על אודותיה חדש. עלייתם של יוצאי מרוקו לישראל נחקרה רבות כמו גם הגירתם של יוצאי מרוקו למונטריאול. לעומת זאת, הגירתם של יהודי מרוקו לצרפת נחקרה בעיקר במסגרת המחקר שנעשה על הגירת יהודי צפון אפריקה, והגירת יהודי מרוקו לארצות הברית נחקרה במסגרת המחקר שנעשה על יהודי ארצות האסלאם בארצות הברית. במחקרים אלה מעט חוקרים התמקדו ביהודי מרוקו ובדרכים שבהן נקטו הקהילות לשימור זהותן האתנית ומורשתן התרבותית.

חרף המחקר שנעשה על הגירת יהודי מרוקו, טרם נחקרה העובדה שכשליש מקהילה זו פנה מערבה. מטרת הספר הזה לחשוף את הגירת מאה אלף היהודים, יוצאי מרוקו, למערב כמקשה אחת(ולא כיחידות גאוגרפיות נפרדות). במסגרת זו יידונו סוגיות סוציולוגיות העוסקות בקליטת המהגרים, בהשתלבותם בארץ החדשה ובדרכי שימור הזהות, השפה והמורשת התרבותית שלהם בארצות היעד תוך זיהוי מאפייניהם הייחודיים לעומת קבוצות מהגרים אחרות.

בספר זה שישה פרקים המייצגים את הארצות האנגלופוניות והפרנקופוניות העיקריות (צרפת, קנדה, ארצות הברית, שוייץ, בלגיה ואנגליה) שאליהן היגרו יהודים ממרוקו.

ההפלגות ההגירה עול היהודים יוצאי מרוקו לארצות המערב

צרפת 40.000

ארצות דרום אמריקה 25.000

ארצות הברית 15.000

קנדה 10.000

ספרד 5.000

אנגליה 2.000

בלגיה 2.000

שוויץ 500

ג'יברלטר 500

סה"כ    100.000

ספר זה מבוסס על מחקר איכותני שנעשה בקרב יוצאי מרוקו בתפוצות. הפרטים, הנתונים והמסקנות מבוססים על שדה המחקר שבו נחקרו נרטיבים שונים באמצעות ראיונות, תצפיות, השתתפות באירועים קהילתיים ועיון בארכיונים של הקהילות, בביוגרפיות של מהגרים, באתרי אינטרנט וברשתות החברתיות. אציין שבשלב איסוף הנתונים, בין השנים 2018-2010, ביקרתי באירופה, בקנדה ובארצות הברית לצורך קיום ראיונות ומפגשים עם אנשי הקהילות ומנהיגיהם.

בפרק הראשון יובא הרקע ההיסטורי של יהודי מרוקו מהתקופה הקולוניאלית הצרפתית ועד לעצמאותה של מרוקו, ויידונו השינויים שחלו במעבר מחברה מסורתית לחברה מודרנית והמאבק הבין־קהילתי בין התרבות הצרפתית החדשה ל״עולם הישן״. נוסף על כך יתוארו גורמי הדחיפה וגורמי המשיכה להגירה לישראל ולמערב, הגירה שנמשכה כ־40 שנה ושהביאה לקץ חיי הקהילות היהודיות במרוקו בסוף המאה ה־20.

במוקד הפרק השני ארץ היעד הראשונה – צרפת. בפרק זה יידונו הדרכים לשימור הזהות היהודית־מרוקאית והמורשת התרבותית של יהודי מרוקו, הקשרים החזקים בין ארץ היעד לארץ המוצא והדמויות המרכזיות שפעלו בקהילות. באמצעות מחקר אתנוגרפי תיחשף זהותה הסוציולוגית של הקהילה המהגרת ודרכי התמודדותה עם הקשיים שהיו בארץ החדשה. נראה כיצד מקיימים המהגרים יחסים וקשרים עם מדינת ישראל שבה נמצאת משפחתם, ומהו השיח הרעיוני המורכב המתנהל בינם ובין מדינת ישראל. בפרק זה יחידה נפרדת העוסקת בישיבה החרדית תיכונית באקס־ לה־בן שבצרפת שבה הוכשרו כ־4,000 צעירים ממרוקו. מקצת הצעירים האלה הפכו לדור הבא של ההנהגה החינוכית והרוחנית של יוצאי צפון אפריקה, ומקצתם פנו לאקדמיה ולעיסוק במקצועות חופשיים כמו רפואה, טכנולוגיה ומדע.

עניינו של הפרק השלישי הוא ההגירה למונטריאול שבקנדה. הגירה זו משקפת במידה רבה מאוד את ההצלחה של הקהילה בשימור הזהות היהודית־מרוקאית והמורשת של יהדות מרוקו. במונטריאול הקימו יוצאי מרוקו קהילה עצמאית המספקת שירותים לכל הגילים, מהגיל הרך ועד לגיל השלישי. שם נבנתה קהילה בתוך קהילה, כשקזבלנקה הוקמה מחדש במונטריאול הקפואה. זאת ועוד, פסטיבל שנתי מזכיר לדור הראשון ולדור השני את עברה המפואר של הקהילה במרוקו, וכך משמר את מורשתה ומצניע את הצללים המלווים את החיים בארץ מוסלמית שבה חוסר הוודאות והביטחון היה לחם חוקם.

הפרק הרביעי מתמקד בהגירה לארצות הברית שהייתה הגירה שנייה. בשונה משאר הארצות, לכאן הגיעו המהגרים לאחר צבירת ניסיון בארץ ההגירה קודמת(הגירה ראשונה). זו לא הייתה בריחה מלאומנות ערבית, אלא שיפור רמת חיים וחשיפה להזדמנויות כלכליות לעומת הארץ הקודמת. עם זאת, מגוון ארצות המוצא שמהן הגיעו יוצאי מרוקו לארצות הברית יצר מנעד רחב של מניעים, ולא דומה המהגר מוונצואלה, שארצו על סף קריסה כלכלית, לאחיו שהגיע ממונטריאול לפלורידה, כדי לברוח מהקור אל אתגרים חדשים במדינה שטופת שמש. בפרק זה יחידה נפרדת על ההגירה לפלורידה, הואיל ופלורידה היא צומת רב־תרבותי של יוצאי מרוקו, ואליה הגיעו מהגרים בעקבות הגירה פנימית בתוך ארצות הברית כמו גם ממרחבים תרבותיים שונים: דרום אמריקה, צרפת וקנדה.

נושא הפרק החמישי הוא ההגירה לבלגיה ולשווייץ. מניעי ההגירה לשתי ארצות אלה שונים. לבלגיה הגיעו בעיקר נותני שירותים דתיים (הוראה, רבנות ו״כלי קודש״), ואילו לשווייץ הגיעו בעיקר צעירים להכשרה מקצועית במרכז ההדרכה העולמי של אורט בז׳נבה. בהמשך היו קבוצות אלה הגרעין שעליו הוקמה קהילת יוצאי מרוקו בז׳נבה. אף על פי שמספרם של יוצאי מרוקו בארצות אלה קטן, המנהיגים הרוחניים של כלל הקהילה היהודית בבריסל ובז׳נבה (וגם במדריד) הם ילידי מרוקו. עבור הקהילות בבריסל ובז׳נבה, פריז היא המרכז הרוחני שאליו פונים בעניינים הלכתיים וקהילתיים.

הפרק השישי עוסק בהגירה לאנגליה. בשונה מארצות אחרות, לא הייתה לקהילת יהודי מרוקו אחיזה בארץ זו ולא הוקמה בה מסגרת ארגונית משמעותית של הקהילה. גם מי שלונדון הייתה בשבילו בית אולפנה, עזב בסיום לימודיו ליעד הבא. אומנם בביוגרפיה של תלמידי חכמים רבים בישראל ובתפוצות קיים פרק בחייהם של לימודים בסנדרלנד, בגייטסהד או בשניידר׳ס, אך רובם מצאו שדות פעולה מחוץ לאנגליה. גם הקשרים בין אנגליה למוגדור ולגיברלטר במאה ה־19 לא השאירו את רישומם. עם זאת, נמצא שיחידים יוצאי מרוקו מילאו תפקידים מרכזיים בהנהגה היהודית בלונדון.

מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן

עמוד 21

 

לקראת ט' באב, מאמר בנושא

 הציפיה לבניין בית המקדש.

מתוך ספר חדש העומד לצאת לאור בעז"ה:

 

"להתהלך באור הגאולה –

בתורת רבנו אור החיים הק' וחכמים".

 

מאת: הרב משה שמיר אסולין

 

 

"כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת,

לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

מִמִּצְרַיִם, וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה.

וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן"

(ש"ב ז. ו, ז).

 

 גם כיום אחרי 1,955 שנה,

אין לקב"ה בית בהר קודשנו!!

עלינו להתפלל לבוראנו שיגאל

 את מקדשנו ואותנו, אמן סלה.

 

        "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ – וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח)

 

"כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם

אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם

 לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם,

           "לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ – וּבָאתָ שָׁמָּה" (דב' י"ב, ה)

 

'תִדְרְשׁוּ' – כשנדרוש ונתפלל מעומקא דליבא

על השכנת השכינה ובנין בית המקדש – 'לְשִׁכְנוֹ', 

הקב"ה יקים מקדשנו, ויזכה אותנו – 'לבוא שָׁמָּה'.

 

מבוא:

רבנו-אור-החיים-הק'

מתאר את החוויה הרוחנית הקדושה והנשגבה אותה ניתן להשיג, כאשר בית מקדשנו יכון על מקומו והיכלו בהר קודשנו, דרך הפס' הדן בהקרבת קורבן שלמים, קורבן בו שותפים הקב"ה, הכהן והמקריב עצמו – קורבן העושה שלום בין כולם.

לכן, עלינו להתפלל לבורא עולם שיחיש את גאולתנו ובניין בית מקדשנו.

 

את זה לומד רבנו מהפס' הבא:

"וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַיהוָה אוֹתָם"

(ויקרא. פר' אחרי מות. יז, ה).

 

רבנו שואל: מבחינה תחבירית, המילה 'אוֹתָם' החותמת את הפס', צריכה להיות אחרי המילה 'וְזָבְחוּ', כך שבפס' יכתב כך:

'וְזָבְחוּ אוֹתָם – זִבְחֵי שְׁלָמִים לַיהוָה'.

כלומר, הם זובחים ומקריבים את קורבנות השלמים לה'.

 

בתשובתו, רבנו מתאר את חיבת הקודש של הקב"ה לעם ישראל – כאב לבנו, כאילו הקב"ה והמקריב, אוכלים יחד על שלחן אחד.

את זה לומד רבנו, מכך שהמילה 'אוֹתָם' מופיעה בסוף הפס', לכן יש לייחס אותה לישראל – מקריב הקורבן. וכך יש לנו את המשולש: הקב"ה, ישראל המקריב והכהן – השותפים בקורבן.

לעומת זאת, אם הייתה נכתבת בתחילת הפס' – 'וְזָבְחוּ אוֹתָם', היינו מייחסים אותה לקורבנות השלמים אותם הם זובחים ומקריבים, ולא לישראל המקריב.

 

וכלשון קודשו:

"ואולי שנתכוון האדון להראות חיבת הקודש אשר חיבב עמו, ואמר כי זבחי שלמים הם קורבנות בשולחן אחד – יחד בנים ואביהם. והוא אומרו 'שְׁלָמִים לַיהוָה אוֹתָם', וחוזרת תיבת 'אוֹתָם' לבני ישראל הזובחים, האמורים בתחילת הכתוב – {'וְזָבְחוּ אוֹתָם'}, לא לנזבחים".

 

כלומר, הביטו 'שְׁלָמִים לַיהוָה אוֹתָם'– מורה על השלמות הרוחנית לה זוכה המקריב קורבן שלמים לה', וזו דרגה גבוהה של דבקות בעבודת ה', בבחינת הכתוב:

"וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהוָה אֱלֹהֵיכֶם,

חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דב' ד, ד).

 

רבנו ממשיך לתאר בסגנון שירי ופיוטי, את החוויה העמוקה והקירבה היתירה בין הקב"ה לעם ישראל – כמו בין אב לבנו, דרך הקרבת קורבן שלמים בבית המקדש:

 

"ועל דבר זה לבד, תתנתק הנפש מנרתיקה {מרוב חוויה רוחנית}, ותקוו לעבודת האל במסירת נפש, מבלי הרגש להפלגת עריבות הנרגש, בבחינת אהבתו יתברך בנפש המרגשת נועם חיבתו.

וכל זה, קטן הוא למתחייב לנו עשות, לערך המוקדם ממנו יתברך, בבחינת שעשוע חיבובנו ורוממות אשר רומם עם קדשו".

 

פירוש דברי קודשו:

כלומר, כלל הציוויים שציווה אותנו בורא עולם, אמורים להיות קלים לביצוע בעינינו, לעומת החוויה הרוחנית, אותה ניתן להשיג מהקשר הרוחני שלנו לבורא עולם. מעין גן עדן עלי אדמות.

 

וכל זה יקרה, בתקופה שבית המקדש יבנה בעזהי"ת, דבר שאיננו יכולים להשיג כיום ,כאשר בית המקדש בחורבנו, והר הבית בשיממונו.

 

המסר האמוני מדברי קדשו:

חייבים להתפלל בייתר שאת, על בניין בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו אמן סלה ועד, דבר שיזכה אותנו בקרבה רוחנית גבוהה לאבינו השמים, כמו בין אב לבנו.

(ברכת ה' לידידי וחברי, הרב דוד דדון שליט"א – הבקיא במעיין תורת רבנו אור החיים הק', שהפנה אותי למקור הנ"ל בדברי רבנו).

 

הרעיון הנ"ל של הקשר הרוחני העמוק בין הקב"ה לעם ישראל, מופיע רבות בתורת רבנו-אור-החיים- הק', כמו בפרשת נדב ואביהוא, שם אומר רבנו:

"נקרבו לפני אור עליון בחיבת הקודש… מתוך דביקות, נעימות, עריבות, ידידות, חביבות, חשיקות, מתיקות".

{להרחבה, נא לעיין בספרי "להתהלך באור החיים כרך ראשון, פרשת 'אחרי מות' – עמ' 488 – 492}.

 

וכן בדברי רבנו בפרשת 'בחוקתי' לפס' (ויקרא כו, יא):

"וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם,

 וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם"

 שם אומר רבנו:

"על דרך אומרו 'אהל שיכן באדם' (תהלים עח, ס), שעיקר משכנו יתברך – תוך נשמות עם {ישראל} קדושו… כי יבטיח ה' עשות כן, לצד עוצם האהבה… אשר ישכון בתוכם… כי נשמות עם בני ישראל – חצובות מאורו יתברך. והרחקת שכונתם בעולם הזה, לא יסובב פרידתה ממקורה, והרי היא דבוקה בחבל הכסף עד מקום מחצבה.

 

ודרך שם – יורד אור החיים ממקור עליון, ומחבר נפש קדושה עם מקורה".

הקשר הרוחני הנ"ל בין הקב"ה אלינו, יתקיים בתנאי שהולכים בדרכי ה', כדברי קודשו בהמשך.

{להרחבה. נא לעיין בספרי "להתהלך באור החיים כרך ראשון" לפרשת בחוקתי, שם כותב רבנו מ"ב פירושים לפס' הראשון בפרשה}.

 

ב- ט' באב שנת תשפ"ה, ימלאו 1,955 שנים לחורבן בית המקדש, 'והעולם כמנהג נוהג'.

נאמר בגמרא (ירושלמי יומא דף ה א): "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו – כאילו נחרב בימיו". כלומר, גם לדור שלנו בכלל, ולכל אחד מאתנו בפרט, יש אחריות לכך שבית המקדש לא נבנה מחדש. לכן, עלינו לתקן את הדרוש תיקון, ובפרט מידת אהבת חינם לתיקון שנאת חינם, בגינה חרב הבית השני.

 

אין כנסים שבועיים, או לפחות חודשיים ברחובה של עיר, בהם היו אמורים להשתתף אלפים ורבבות מיראי ה', עם גדולי הדור בראשם, וביחד יצעקו בגרון ניחר, את צעקתו של דוד המלך:

מדוע לכל אחד מאתנו יש בית, ולקב"ה מלכו של עולם, אין בית בתוכנו, בבחינת הכתוב (שמ"ב ז. ב):

"וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל נָתָן הַנָּבִיא:

רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים,

וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה"

 

נכון שישנם רבנים המקדישים שיעורים שלמים על נושא הגאולה, אבל הם מעטים. רבים אחרים, מסתפקים בחתימת השיעור בברכה הידועה, וכל אחד לפי סגנונו: נזכה לביאת משיח צדקנו ובנין בית מקדשנו.

 

הקב"ה בכבודו ובעצמו מבקש מאתנו מזה 3,338 שנים מאז מעמד הר סיני, להקים לו בית בתוכנו, ודרכו ישכון בתוך כל אחד מאתנו, כפי שהיה בבית ראשון ובית שני, שפעלו במשך 830 שנים.

"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ

וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח).

'בְּתוֹכָם' – הקב"ה ישכון בתוך עמ"י.

 

מצות הקמת בית המקדש,

נפסקה להלכה בפוסקים.

 

למרות שיש לנו מדינה "ככל העמים" לצערנו, אנחנו עדיין בגלות, כדברי הרמב"ן.

הגאולה השלמה תהיה, רק כאשר בית המקדש יתנוסס על מכונו בהר המוריה, בירושלים עיר קדשנו ותפארתנו, כדברי הרמב"ן בהקדמתו לספר שמות, כפי שיפורט בהמשך.

 

לדעת הרמב"ן, המגפה שהייתה בימי דוד המלך בה נהרגו 70,000 איש, נבעה מכך שלא התעוררו להקים את בית המקדש: "שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה, שהיה הארון הולך מאוהל לאוהל כגר בארץ, ואין השבטים מתעוררים לאמור: נדרוש את ה' ונבנה בית לשמו, כעניין שנאמר: "לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ – וּבָאתָ שָׁמָּה" (דב' יב ה).

 

המלבי"ם אומר שבאחרית הימים, יתרחשו אירועים מפחידים, על כך שלא דורשים ומתפללים על הגאולה ובנין בית המקדש. הוא מסתמך על הפס' הבא:

 

"אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

וּבִקְשׁוּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם

וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם,

 

 וּפָחֲדוּ אֶל יְהוָה וְאֶל טוּבוֹ

 בְּאַחֲרִית הַיָּמִים (הושע ג, ה).

 

כשיפָחֲדוּ – אז ישיב להם 'טוּבוֹ' ושכינתו בציון".

כלומר, גם באחרית הימים כאשר הגאולה בשער, אנשים לא יתעוררו לזעוק על הגאולה, והקב"ה חפץ לגאול אותנו באהבה, בבחינת התפילה אותה מתפללים אנו מידי יום ביומו:

"ומביא גואל לבני בניהם,

למען שמו – באהבה" (תפילת ח"י).

 

הקב"ה יעורר אותנו בכך שיתרחשו מאורעות מפחידים בארצנו, כגון: "מלחמת התקומה בשמחת תורה תשפ"ד – חרבות ברזל" על תוצאותיה הנוראיות, הנמשכת שנה ועשרה חודשים – שמחת תורה תשפ"ד – ט"ו באב תשפ"ה, יותר מאשר מלחמת העצמאות שנמשכה 20 חודשים {30/11/1,947 – 20/7/1,949}.

 

הברכה ה- 17 = טו"ב {בגימטריה} בתפילת העמידה, היא 'ברכת העבודה', בה מתפללים לקב"ה על קבלת תפילתנו ברצון ע"י הקב"ה, ועל הגאולה וחידוש עבודת הקורבנות בבית המקדש:

"רְצֵה ה' אֱלֹהֵינוּ בְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְלִתְפִלָּתָם שְׁעֵה, וְהָשֵׁב הָעֲבוֹדָה לִדְבִיר בֵּיתֶךָ, וְאִשֵּׁי יִשְׂרָאֵל וּתְפִלָּתָם מְהֵרָה בְאַהֲבָה תְּקַבֵּל בְּרָצוֹן, וּתְהִי לְרָצוֹן תָּמִיד עֲבוֹדַת יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ.

וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים תַּחְפֹּץ בָּנוּ וְתִרְצֵנוּ, וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים. בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיּוֹן".

עד כאן המבוא.

 

הרמב"ם פוסק להלכה:

מצות עשה מהתורה לבנות את בית המקדש, בבחינת הכתוב: "לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ – וּבָאתָ שָׁמָּה" (דב' יב ה).

 וכדברי קדשו:

 "שלוש מצוות נצטוו בני ישראל בשעת כניסתם לארץ:

למנות להם מלך, שנאמר: "שום תשים עליך מלך" (דב' טו, טו), ולהכרית זרעו של עמלק, שנאמר: "תמחה את זכר עמלק" (דב' כה, יט), ולבנות להם בית הבחירה, שנאמר (דב' יב, ה): "לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ – וּבָאתָ שָׁמָּה" (רמב"ם הלכות מלכים ומלחמותיהם, פרק ה').

 

המסר האמוני מהפס':

"לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ – וּבָאתָ שָׁמָּה"

כשנדרוש ונבקש באמת ובתמים מבורא עולם להשכין את שכינתו בבית המקדש – הקב"ה אכן יזכה אותנו לבנות את בית המקדש, ונזכה לבוא שָׁמָּה.

 

הרמב"ן (הקדמה לספר שמות)

קובע, שהגאולה השלמה תחול,

 רק אחרי הקמת בית המקדש.

וכדברי קדשו: "והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו. וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן, ושב הקב"ה והשרה שכינתו ביניהם – אז שבו אל מעלת אבותם שהיה סוד אלו-ה עלי אהליהם, והם הם המרכבה, ואז נחשבו גאולים. ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן, ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד".

 

ויש להבין, מדוע גם לאחר שיצאו בני ישראל ממצרים ונפדו מבית עבדים לחירות עולם, ולאחר שראו את המצרים מתים על שפת ים סוף – עדיין לא נשלמה גאולתם – עד לעשיית המשכן".

 

הרמב"ן אומר שמגפת הדֶבֶר שהייתה בימי דוד, ובה נהרגו 70,000 מישראל, סיבתה המרכזית הייתה: "שהיה עונש על ישראל בהתאחר בניין בית הבחירה, שהיה הארון הולך מאהל אל אהל כגר בארץ, ואין השבטים מתעוררים לאמור: נדרוש את ה' ונבנה הבית לשמו, כעניין שנאמר:

"לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ – וּבָאתָ שָׁמָּה" (דב' יב, ה), עד שנתעורר דוד לדבר מימים רבים ולזמן ארוך, שנאמר  (דברי הימים א, יז):  

 

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָשַׁב דָּוִיד בְּבֵיתוֹ,

וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל נָתָן הַנָּבִיא:

הִנֵּה אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית הָאֲרָזִים,

וַאֲרוֹן בְּרִית יְהוָה תַּחַת יְרִיעוֹת".

 

ואילו ישראל היו חפצים בדבר

ונתעוררו בו מתחילה,

היה נעשה בימי אחד השופטים

או בימי שאול, או גם בימי דוד,

כי אם שבטי ישראל היו מתעוררים בדבר, לא היה הוא הבונה, אבל ישראל הם היו הבונים… ועל כן היה הקצף עליהם.

ועל כן היה המקום אשר יבחר ה' לשום שמו שם – נודע כעונשם ובמגפתם. והכתוב ירמוז כל זה. שנאמר (ש"ב ז. ו, ז):

"כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת,

לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

מִמִּצְרַיִם, וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה.

וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן"

הדעות השונות –

בנושא תהליך בניין בית המקדש.

העיקר – שנזכה לראותו בנוי כהלכתו וקדושתו.

 

א.  אמר רב אחא: בית המקדש עתיד להיבנות קודם למלכות בית דוד [המשיח], לכשיתעוררו הגלויות ויבואו ויבנו בית המקדש (ירושלמי, מעשר שני פ"ה. ומגילה פ"א).

ב.  במדבר רבה (פרשה יג, ב) וכן ויקרא רבה (פרשה ט, ז) בית המקדש השלישי יבנה בידי אדם.

ג.  הזהר הק': מכנה את הבית השלישי: "בניינא דקודשא בריך הוא" = בניין של בורא עולם (חלק ג רכא, א).

הזהר הק': "הטיבה ברצונך תבנה חומות ירושלים" – דהא מן יומא דקודשא בריך הוא – אשתדל בבנין בי מקדשא לעילא.

מאי הטיבה! והשתא הטיבה על ההוא טיבו – ודאי הכי הוא".

 

תרגום 'מתוק מדבש':

ודאי כן הוא שיש בה כבר טובה – והיינו שבית המקדש שיהיה בנוי למעלה"

 

"תבנה חומות ירושלים – קודשא בריך הוא לאו הכי – אלא בני בי מקדשא בקדמיתא"

תרגום 'מתוק מדבש':

אלא הקדוש ברוך הוא בונה את בית המקדש בתחילה למעלה" (זהר סבא דמשפטים דף קח ע"א)

 

ד.  רש"י: "מקדש העתיד שאנו מצפים, בנוי ומשוכלל הוא, יגלה ויבוא משמים, שנאמר:

"מקדש יהוה כוננו – ידיך" (סוכה מא סוף ע"א).

 

ה.  הרמב"ם (בית הבחירה פ"א ה"א).

"מצות עשה לעשות בית לה'

מוכן להיות מקריבים בו קורבנות.

וחוגגים אותו שלוש פעמים בשנה.

שנאמר: "ועשו לי  מקדש".

הרמב"ם: (ספר המצוות מצוה כ'):

"שציוונו לבנות בית הבחירה לעבודה, בו יהיה ההקרבה והבערת האש תמיד, ואליו תהיה ההליכה והעליה לרגל… והוא אומרו יתעלה: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ".

 

הרמב"ם אומר: "מצוה על הכל לבנות המקדש, אפילו בטומאה" (הלכות בית הבחירה. פ"ז).

ו. ר"י אבן שועייב כותב בדרשותיו על הפס': "ויקחו לי תרומה" (שמות כה, ב):

"בניית בית המקדש – הוא תכלית העולם".

 

וכדברי קודשו:

"וכוונת הבריאה הייתה בתחילה, לשכון בתחתונים כמו שכתוב באדם הראשון: "וישמעו את קול ה' וגו'. וגרם העוון ולא הגיעה העת עד יציאת מצרים, והייתה הכוונה באותה יציאה להיות שכינתו בתוכנו. כמו שאמר הכתוב במקומות רבים:

'אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים', {כאשר המטרה} – לשכנו תדרשו – ובאת שמה' (דב' יב, ה), ודבר מקובל הוא, כי עיקר הכוונה לשכון בבית עולמים שהוא כנגד כיסא הכבוד, אבל בראות ה' כי יתארך הזמן, ציווה לעשות משכן עד שיגיעו הימים ויכנסו לארץ".

 

ז. הרש"ש (סידור הרש"ש דף פ"א ע"ב).

הרש"ש אומר שיש לומר בתפילת שחרית בסוף הקורבנות, ולפני 'הודו':

"יהי רצון מלפניך ה' שתבנה {ולא שיבנה כמקובל בסידורי אשכנז} בית המקדש במהרה בימינו. ותן חלקנו בתורתך לעשות רצונך בלבב שלם".

 

הרה"ג אבנר עפג'ין שליט"א – ראש ישיבת "צדק ושלום" בראש העין, מנתח בספרו הקבלי "דברי שלום", את מנהגי הרש"ש בישיבת המקובלים "בית אל".

הרב מסביר מדוע הרש"ש  קבע שיש לומר "שתבנה בית המקדש", ולא יבנה בית המקדש.

 

הרב מצטט את דעת הרה"ג בן ציון מוצאפי שליט"א האומר, שזו מחלוקת בין רש"י האומר שבית המקדש השלישי ירד בנוי מן השמים  (ראש השנה ל ע"א), לבין הרמב"ם הפוסק, שעלינו לבנות את בית המקדש (ספר המצוות. מצוה צ"ה).

 

יוצא שהאשכנזים נוהגים כרמב"ם, ואילו הספרדים, נוהגים כמו רש"י.

 

הספרדים נוהגים גם כמו הזהר הק' (בר' דף כח ע"א).

המצטט את הפס':

"וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם יְהוָה,

חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב,

וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ" (זכריה ב, ט).

 

הזהר הק' אומר שבית המקדש הראשון והשני נבנו ע"י אדם, ולכן נחרבו.

בית המקדש השלישי שיבנה ע"י הקב"ה – יתקיים לצמיתות, בבחינת הכתוב:

"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לִשְׁלֹמֹה.

אִם יְהוָה לֹא יִבְנֶה בַיִת,

שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ,

 

אִם יְהוָה לֹא יִשְׁמָר עִיר,

שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר (תה' קכז, א)

 

הרב מיישב את הסתירה הנ"ל כך:

עלינו להתחיל לבנות את בית המקדש השלישי כדעת הרמב"ם, והקב"ה יוריד את בית המקדש הרוחני כדעת הזהר הק', שיתלבש על בית המקדש שנבנה על ידינו. שילוב בין רוחני לארצי.

 

ח. רבנו-אור-החיים-הק':

"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ –

 וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח).

 

וכלשון קדשו:

"ונראה כי אומרו "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ" , היא מצות עשה כוללת כל הזמנים. {כלומר, קיימת חובה תמידית לבנות את בית המקדש}. בין במדבר {משכן}, בין בכניסתם לארץ. בכל זמן שיהיו ישראל שם לדורות. וצריכים היו ישראל לעשות כן… ותמצא שכתב רמב"ם (פר' א' מהלכות בית הבחירה): מצות עשה לעשות בית לה', דכתיב: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ".

 

רבנו אור החיים הק'

מביא במקום אחר, שהקב"ה יבנה תחילה בית המקדש, ואח"כ חומות ירושלים, ע"פ הכתוב:

"הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן,

תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלָ͏ם" (תהלים נא, כ),

 

וכלשון קדשו:

"הקב"ה בונה בי מקדשא בקדמיתא, (בונה תחילה את בית המקדש למעלה), ולבסוף כד יחית ליה משמיא ויותיב ליה על אתריה (ולסוף כשיוריד אותו מן השמים ויושיב אותו על מקומו), כדין יבנה חומות ירושלים דאינון שורין דקרתא (אז יבנה חומות ירושלים).

ועל דא אמר דוד המלך עליו השלום: 'הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן' – בקדמיתא (שתשכלל את בית המקדש בתחילה), ולבתר, 'תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלָ͏ם"  (התרגום בסוגרים – מתוק מדבש)

 

ויש מרבותינו ז"ל שאמרו שהוא {בית המקדש שיבנה ע"י הקב"ה} משוהם, ויש מרבותינו ז"ל שאמרו מישפה (בבא בתרא עה ע"א). וכאומרו (שמות טו, יז):

"תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ

 מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְהוָה,

 מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ".

 והוא אומרו:
"וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם,

 וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם" (ויקרא כו, יא).

 

פירוש – משכן שכוננו ידי – אורידהו ואתנהו בתוככם.

ומאז ועד עולם, יעמוד הדבר.

'ולא תגעל נפשי אתכם, כי יעביר רוח הטומאה מן הארץ כאומרו (ויקרא כו, יא):

"וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם,

 וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם".

 

משתי התשובות של

רבנו אור החיים הק',

ניתן להבין שבתשובתו הראשונה, רבנו סובר כמו הרמב"ם שאנחנו מצווים לבנות את בית המקדש, ואילו בתשובתו השניה משמע, שהקב"ה יבנה בית המקדש כדברי הזהר הק'. היתכן?

 

התשובה לכך, דיוק בלשון קדשו:

בתשובתו הראשונה, רבנו מתייחס לפס':

"ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם". כלומר עם ישראל צריך להתעורר ולבנות את בית המקדש.

בתשובתו השניה, רבנו מתייחס לפס': "ונתתי משכני בתוככם". כלומר, אחרי שנקים את בית המקדש, הקב"ה ישרה שכינתו בבית המקדש ובעם ישראל.

וכלשון קדשו:

"שעתיד הקב"ה  להוריד משכן מן השמים". רבנו מתייחס במפורש למשכן = מלשון שכינה.

 

יוצא מדברי קדשו:

שאנחנו צריכים לבנות את בית המקדש, והקב"ה ישרה את שכינתו בתוכו ובתוכנו.

 

סימוכין לכך, ניתן לראות בדברי היעב"ץ:

"בנה ביתך כבתחילה וכונן מקדשך".

 'בנה ביתך' – ע"י אדם.

'כונן מקדשך' – ע"י ה' (סידורו לג' רגלים).

 וכן כדברי רבה של ירושלים, הרשל"צ מרן הרב שלמה משה עמאר שליט"א:

"הראנו בבניינו" – ע"י ישראל.

"ושמחנו בתיקונו" – הבניין הרוחני אותו אנו לא רואים, יבנה ע"י הקב"ה.

 

ט. הב"ח: בימי החשמונאים חזרו בתשובה, ומסרו נפשם למות על קיום העבודה במקדש.

"עיקר הגזירה הייתה, על שהתרשלו בעבודה. על כן נעשה להם נס בחנוכה בנרות – תחת אשר הערו נפשם למות" (שו"ע סימן תר"ע).

 

י. היעב"ץ: תחילה יבנה המקדש ע"י המלכות, ורק אח"כ יהיה הבניין שלו יתברך באש.

"בנה ביתך כבתחילה, וכונן מקדשך". 'בנה ביתך' – ע"י אדם. 'כונן מקדשך' – ע"י ה' (סידורו לג' רגלים). 

יא. השפת אמת: "הוא מצוה לדורות, שמצווים לבנות בית הבחירה.

בכל עת שיתנדבו בני ישראל בלב שלם להשתוקק לבנות לו בית – יכולים למצוא מבוקשם" (תרומה. תר"מ. תר"נ).

מדברי קדשו ניתן, להבין שברגע שבאמת נשתוקק לבנות את בית המקדש, הקב"ה יעזור לנו להשיג את מבוקשנו, בבחינת: איתערותא דלתתא, תמשוך אחריה איתערותא דלעילא.

 

יב.  הגרי"ש אלישיב ע"ה: מדוע נקראת מסכת "פסחים" כך, ולא מסכת "מצות", שזה עיקר מצות חג הפסח בו דנה המסכת – הקרבת קורבנות פסחים ע"י עם ישראל.

 

תשובתו:

"כדי שנתעורר להתפלל ולבכות על חורבן בית המקדש – ולהתחנן לפני ה' על בניית הבית, בו נוכל להקריב את קרבן הפסח (הרב זילברשטיין קול ברמה. גיליון שי"א).

 

יג. המלבי"ם רומז לכך בפירושו לפס':

"אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

וּבִקְשׁוּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם

וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם,

 

 וּפָחֲדוּ אֶל יְהוָה וְאֶל טוּבוֹ

 בְּאַחֲרִית הַיָּמִים (הושע ג, ה).

כשיפָחֲדוּ – אז ישיב להם טובו ושכינתו בציון".

כלומר, גם באחרית הימים

כאשר הגאולה בשער,

אנשים לא יתעוררו לזעוק על הגאולה, והקב"ה שחפץ לגאול אותנו באהבה, בבחינת התפילה אותה מתפללים אנו מידי יום ביומו:

 

"ומביא גואל לבני בניהם,

למען שמו – באהבה" (תפילת ח"י),

 

הקב"ה יעורר אותנו בכך שיתרחשו מאורעות מפחידים בארצנו, כגון: "מלחמת התקומה בשמחת תורה תשפ"ד – חרבות ברזל" על תוצאותיה הנוראיות, הנמשכת שנה ועשרה חודשים – שמחת תורה תשפ"ד – ט"ו באב תשפ"ה, יותר מלחמת העצמאות שנמשכה 20 חודשים {30/11/1,947 – 20/7/1,949}.

לצערנו, עד היום לא רואים אור בקצה מנהרות עזה.

וכן אירועים שונים ומשונים בעולם, שיגרמו לפחד איום ונורא, דבר שיוביל אותנו לשוב בתשובה מתוך יראה ופחד, בבחינת הכתוב:

"וּפָחֲדוּ אֶל יְהוָה וְאֶל טוּבוֹ

בְּאַחֲרִית הַיָּמִים (הושע ג, ה).

 

להלן ב-ק-צ-י-ר האומר,

כמה נושאים חשובים לתיקון.

בזכותם – נזכה לזרז את הגאולה ובניין בית המקדש:

 

א.  אחדות עם ישראל:

ע"פ יחזקאל (לז כב – כה).

"וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל, וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ. וְלֹא יהיה (יִהְיוּ) עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם, וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד… וְהוֹשַׁעְתִּי אֹתָם, מִכֹּל מוֹשְׁבֹתֵיהֶם אֲשֶׁר חָטְאוּ בָהֶם, וְטִהַרְתִּי אוֹתָם וְהָיוּ-לִי לְעָם, וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים.

 

וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם, וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם. וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ, וְחֻקּוֹתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם. וְיָשְׁבוּ עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב, אֲשֶׁר יָשְׁבוּ-בָהּ אֲבוֹתֵיכֶם.

וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם, עַד-עוֹלָם,

וְדָוִד עַבְדִּי, נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם".

 

ב.  תלמוד תורה:

"כל העוסק בתורה לשמה….

מקרב את הגאולה" (סנהדרין צט ע"ב).

 

רבנו-אור-החיים-הק':

"כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצוות – אין משה חפץ לגאול עם של בטלנים מן התורה" (שמות כז, כ).

 

ג.  חזרה תשובה:

"וְשַׁבְתָּ עַד יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ, כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ.

וְשָׁב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ, וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה" (דב' ל ב – ג).

רמב"ם הלכות תשובה (ז, ה):

"כל הנביאים כולם – ציוו על התשובה, ואין ישראל נגאלים אלא בתשובה. וכבר הבטיחה תורה, שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותם – ומיד הם נגאלים".

ד .  שמירת שבת:

"אלמלי משמרים ישראל שתי שבתות כהלכתן – מיד נגאלים" (שבת קיח ע"ב).

 

ה.  צדקה:

"אין ירושלים נפדית – אלא בצדקה" (שבת קלט, ע"א).

המסר האמוני:

עלינו להאמין שבית המקדש אכן יבנה,

באחת מהדרכים הבאות, כפי שפירטנו לעיל.

ע"י הקב"ה כדעת הזהר הק', רש"י והתוספות,

 

 או ע"י עם ישראל כדברי הרמב"ם,

או ע"י שילוב הקב"ה ועם ישראל כדברי היעב"ץ,

רבנו-אור-החיים-הק', והרשל"צ הרב שלמה עמאר שליט"א.

 

ברגע שנשתוקק באמת לבנות את המקדש,

הקב"ה יהיה בעזרנו, כדברי הרמב"ן,

"שפת אמת" והגרי"ש אלישיב ע"ה.

נותר לנו רק לבקש מבורא עולם:

הגיעה העת לבנין בית המקדש,

כדברי דוד מלכנו משיחנו:

"אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן,

כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ – כִּי בָא מוֹעֵד"

 (תהלים קב, יד)