מורשת יהדות מרוקו

יב. כמוהר״ר דָּוִד כְנָאפוֹ

כְּלִיל הַתְּהִלּוֹת

כתובת מצבתו של ראב״ד העיר מוגדור ר׳ דוד כנאפו זצ״ל ובה שני חלקים: החלק הראשון, מעין הקדמה שנכתבה כנראה בידי בנו ר׳ שלמה חי(עד ׳כה לחי׳). החלק השני נכתב בידי ידידו של המנוח, ר׳ חיים (רפאל) שושנה מהעיר מראכש (הביאור לכתובת מתבסס על פירושו של ר׳ חיים רפאל שושנה, בספרו ׳רחש לבי׳. החלק השני של הכתובת מנוקד במקור על ידי ר׳ חיים שושנה). ר׳ דוד כְנָאפוֹ הוא בנו של ר׳ יוסף כְנָאפוֹ המפורסם שכתובתו אף היא מופיעה לקמן. העימוד של הכתובת נשמר במקוריותו, כפי שמופיע כאן.

החריזה: בחלק הראשון, טורים 4-1 א/א // ב/ב, ובחלק השני טור 15 ואילך, ד/ה // ד/ה // ד/ה;

בְּחֹדֶשׁ תִּשְׁרֵי התרצ״ח לִיצִירָה / נוֹעַד בְּיוֹם בּוֹ כַּפָּרָה

הֵשִׁיב נַפְשׁוֹ לְבוֹרְאָהּ

וְיָצָא לִשְׁכֹּן יָהּ כְּלִיל הַתְּהִלּוֹת / אָדָם הַמַּעֲלוֹת

הוֹד הַדּוֹר וַהֲדָרוֹ / פְּאֵר עַמּוֹ וְנִזְרוֹ

5. הַדַּיָּן הַמְּצֻיָּן אֵי חָסִיד אֵי עָנָיו סַבָּא הַמִּשְׁפָּטִים

כמוהר״ר דָּוִד

בֶּן אִישׁ חַי רַב הַפְּעָלִים הָרַב הַכּוֹלֵל עַנְוְתָן כְּהִלֵּל

דּוֹרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ עֲטֶרֶת לְאֻמּוֹ

כמוהר״ר רַבִּי יוֹסֵף כְנָאפוֹ זצ״ל

10. 10. שֶׁהוּא דּוֹר רְבִיעִי לַנִּשְׂרָפִים הַקְּדוֹשִׁים אוֹפְרָן יע״א

עֶשְׂרִים שְׁנוֹת עֲבוֹדָתוֹ עַל כִּסֵּא הָרַבָּנוּת

אֱמוּנָתוֹ הַטְּהוֹרָה יֹשֶׁר מִדּוֹתָיו וְיֶתֶר דִּבְרֵי מַעֲלוֹתָיו

יְתָאֲרוּ הַחֲרוּזִים שֶׁחָרַז עָלָיו אֶחָד מוֹקִירָיו הַחֲרוּתִים הָלְאָה

כֹּה לֶחָי!

15. 15. בְּמַר רוּחִי אֲקַלְּלָה וְאַל נָא – / פְּצֹר בִּי כִּי כְּאֵב רַבּוּ קֵרְחָיו

וְיוֹם נִפְקַד מְקוֹם דָּוִד וּפָנָה / יְהִי חֹשֶׁךְ וְיִסָתְרוּ יְרָחָיו

וְצַלְמָוֶת אֲפֵלָה וַעֲנָנָה        / יְכַסּוּהוּ וְיִהְיוּ נָא לְקוּחָיו

הֲלֹא טָרַף בְּחִיר אִישִׁים וְעִנָּה / בְּנֵי דּוֹרוֹ וְגָזַל אֶת שְׁלָחָיו

וּמָגִנוֹ וְסוֹחֵרָה וְצִנָּה          / אֲשֶׁר אֶלָּא לְסַפֵּר אֶת שְׁבָחָיו

פְּרִי-מֶגֶד יְבוּל-פַּרְדֵּס וְגִנָּה  / וּכְמוֹ עוֹבֵר עֲבָרָם מֹר-רְקָחָיו

בְּשֵׂכֶל דַּק זְבָדוֹ אֵל אֱמוּנָה / בְּלֵב טָהוֹר בְּלִי טָחִים בְּטוּחָיו

וְחָצָה מִשְׁבְּרֵי יָם הַתְּבוּנָה / וְרַק מַדָּע וְיֹשֶׁר שָׂם נְכוֹחָיו

וְדָפַק שַׁעֲרֵי חָכְמָה וּבִינָה  / וּמֵשָׁרִים וְתֹם הָיוּ אֳרְחָיו

וְעָמַד עַל אֲמִתָּתָם וְשָׁנָה / וְשִׁלֵּשׁ בָּם עֲדֵי הָיוּ אֵרוּחָיו

25. 25. כְּאַהֲרֹן וּכְבֶן עַמְרָם וְעַדְנָא / כְּעֶזְרָא מִדְּבַשׁ מָתְקוֹ לְקָחָיו

לְמֹאזְנֵי הָאֱמֶת כָּרַת אֲמָנָה / וְשָׁפַט בָּם שְׁנוֹת עֶשְׂרִים בְּטוּחָיו

עֲשׂוֹת שָׁלוֹם עֲדֵי שֵׂיבָה וְזִקְנָה / מְאֹד שָׂמַח וְחֵן עָנָה לְשׁוֹלְחָיו

וְיוֹ"ד תִּשְׁרֵי שְׁנַת תרח"ץ לְמָנָה / לְקָחוֹ צוּר לְעֵדֶן מִנּוּחָיו

 

1-כיום בו כפרה: יום כיפור. 3. כליל התחלות: כל התהילות ההאפשריות כלולות בו. אדם המעלות: אדם שכל המעלות הטובות נמצאות בו. 4. הוד הדור והדרו: ביטויי שבח וגדולה על המנוח שהיה גדול בדורו. פאר עמו ונזרו: פאר הדור וכתר לראשו. 5. הדיין המצויין: ביטוי מיוחד בעולם הדיינות הניתן רק לדיינים חכמים מחוכמים ופקחים. סבא דמשפטים: ביטוי מושאל מהזוהר פרשת משפטים ובה מאמר שכותרתו ׳סבא דמשפטים׳, המספר על חכם זקן שהסביר עניין בפרשת משפטים. וכאן, כינוי גדולה לחכם זקן שופט בצדק. 7. ענותן כהלל: עניו באופן קיצוני, כהלל הזקן בשעתו, כמסופר על ענוותנותו הגדולה במסכת שבת ל, ב. 8. דורש טוב לעמו: דרשן מופלג, הדורש דברים ערבים ומתוקים לעם שומעי לקחו. עטרת לאומו: היה עטרה וכתר לאומה כולה והיו מתקלסין בו. 9. רבי יוסף כנאפו: ראה עליו בכתובת מצבתו בפרק זה. 10. שהוא… אופראן: דברים אלו מכוונים למנוח רבי דוד. 13. יתארו… מוקיריו: הכוונה לר׳ חיים רפאל שושנה. 15. כמר רוחי אקללה: במרירות נפשי, אקלל את יום מות המנוח. ואל… בי: ואל תבקשו ממני שלא לקלל. כי… קרחיו. רבו המקומות שהפכו קרחים משל מריטת השיער. נהגו למרוט שיער בשעת צער ואבדן. 16. ויום… ופנה: יום המיתה, שבו נחסר, על דרך הכתוב בשמואל ״ויפקד מקום דוד״. יהי… ירחיו: השמש לא תאיר, וגם הירח יכוסה ולא יאיר את הלילה. 17. יכסוהו… לקוחיו: לקוחותיו, קוניו הקבועים. 18. הלוא… אישים: וכל זאת מסיבת המוות שטרף את המנוח, שהיה בחיר האנשים. וענה בני דורו: מותו של המנוח גרם בחסרונו לעינוי בני דורו. וגזל את שלחיו: המוות גזל את כל מלחמתו של בני דורו. ובהשאלה, מות המנוח הותיר את הקהילה חשופה ללא יכולת התגוננות. 19. ומגנו וסוחרה וצנח: סוגים שונים של מגינים. אשר אלא לספר: אלא, לשון לאות ועייפות. כלומר לא אספיק לספר את שבחיו כיוון שהם רבים מדי. 20. פרי-מגד: בהשאלה, העולם נהנה מהצדיק כפרי הערב לחיו. יבול: נרדף אל פרי. פרדס: גן. ובמר עובר: בושם שריחו נודף ומתפשט לכל צד. רקחיו: מעשה מרקחת, בליל סמי בושם. 21. בשבל דק: ביטוי ייחודי בשבח המנוח. לשון דקות, חריפות שכל ולשון דקדקנות, הקפדה על פרטים רבים. דק: לשון מזוקק, משובח. זבדו אל-אמונה: חנן אותו האל במתנה טובה זו. בלי טחיב בטוחיו: ללא מעטה של זיוף בקרב לבו, כלומר תוכו כברו. שלא כמו בטוחיו שהן הכליות. כלומר, לבו לא היה מכוסה כמו הכליות שמכוסות בחלב. להורות על לבו הישר. 22. וחצה… התבונה. בהשאלה, בקע את ים התבונה ועבר בתוכו. כלומר, היה שופע תבונה. ורק… נכוחיו: רק לימוד החכמה והמדע, וההתנהגות ביושר, הם שהיו נר לרגליו ונוכח עיניו בכל ימי חייו. 23. ודפק… ובינה: שקד על דלתי בית המדרש. על דרך הכתוב במשלי ח,לד ׳אשרי אן־ם שמע לי לשקד על דלתיתי יום יום׳. ומישרים... ארחיו: תום ויושר היו אורחות חייו. 24. ועמד על אמתתם: ירד לעומקם של דברים. ושנה ושלש בם: חזר עליהם פעמיים ושלוש. עדי היו ארוחיו: עד שהדבר הפך להרגל יום יומי. 26. למאזני… אמנה: כשהיה יושב בדין, כרת ברית ואמנה עם מאזני הצדק. ושפט… בטוהיו: עשרים שנה ישב כראש אב דין במוגדור. בטוחיו: הבי״ת שרשית. וכל הבאים אליו למשפט, היו בוטחים במשפט צדקו. 27. עשות… וזקנה: המנוח היה רודף שלום ופעל ללא ליאות להשכין שלום עד אחרית ימיו. מאד… לשולחיו: אופיו של המנוח שהיה נינוח כשפנו אליו להשכין שלום, שמח מאוד ונענה ברצון וחן. לשולחיו: אלו הבאים להתדיין לפניו, נהג בהם כשליח. 28. תרח״ץ: היא שנת 1937. למנה… מנוחיו: ביטוי מעודן הנושא עמו מסר של הערכה

וכבוד למנוח. ראה לשון האשכבה בסדורי תפלה.

 

העיתון Avenir illustré׳L

נפטר הרב הגדול רבי דוד כנאפו(מתורגם מצרפתית)

הרב הגדול רבי דוד כנאפו, דיין בבית הדין הרבני של מוגדור הלך זה עתה לעולמו. צאצא למשפחת הרבנים של אופראן, רבי דוד היה בנו של רבי יוסף כנאפו, מחברם הנערץ של חיבורים בהם הדת ומצוותיה מוסברות להמוני העם בכל פשטותן וחפות מכל הטעויות הנובעות מן האמונות הטפלות. בהיותו גדל בקרקע הפוריה הזאת, לדוד הצעיר, שטרם היה לרב דוד כנאפו ואשר אפילו סירב לשאת את התואר הזה, לא היה ספק שהוא מיועד לגדולות. בישמו את הכללים שהוא דגל בהם, הוא התחיל בכך שלמד מקצוע מעשי תוך כדי לימודי התורה שלו. המקצוע שהוא רכש ועבד בו(צורפות, א.כ.) השפיע השפעה מיטיבה על האינטלקטואל הצעיר, ופיתח בו רוח של שוויוניות שאפיינה תמיד את ההנהגות שהנהיג. בכל התחומים ידיעותיו היו נרחבות ומדויקות. להרצאות שלו באו בדבקות מאזינים רבים. הוא שיתף בידע שלו רבים ללא שכר ותמורה, וזאת למרות שהכנסותיו היו צנועות ביותר. חשוב מאד, לפני שזוהרה של הרבנות המרוקאית יועם לגמרי, למול הפיחות המורגש יותר ויותר והמתמשך של התפרקותן של הקהילות, להנציח למען הדורות הבאים את הדמויות הגדולות הנעלמות של מרוקו הישנה. נציין היום את אובדנה של יהדות מרוקו בדמותו של רבי דוד כנאפו. אנו מעבירים למשפחה, לרבנות ולכל הקהילה את תנחומינו הנרגשים.

שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים-יא. יב. כמוהר״ר דָּוִד כְנָאפוֹ-כְּלִיל הַתְּהִלּוֹת.

עמוד66

 

"שבת תשובה" ופרשת "וילך"

במילה תשובה כלולה המילה שבת + ו ה,

 המהוות שתי אותיות בשם י-ה-ו-ה.

 

השבת – יש לנו הזדמנות נדירה,

 לתקן את כל שבתות השנה.

תשוב-ה = לשוב אל ה'.

 

מצות כתיבת ספר תורה –

 המצוה החותמת – את תרי"ג מצות:

 

א. "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת,

ב. ולמדה את בני ישראל, שימה בפיהם,

ג. למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל" (דב' לא, יט).

 

"כי יופי של שירה –

הוא ריבוי הקולות", כמו קונצרט.

 (הקדמה ל"ערוך השולחן" חש"מ)

 

מאת: משה אסולין שמיר

 

רבנו-אור-החיים-הק' מתאר בלשון פיוטית, את היופי של תורתנו הקדושה:

"תורתנו שתתעלה, דבריה מזוקקים ואותיותיה ספורות, וכל אות מגדת הלכות ונפלאות,

כאשר יסד בה האדון בחכמה רבה, בשבעים פנים וארבעה אופנים, ול"ב נתיבות" (שמות לא יג).

 

פרשת "וילך" היא הפרשה הראשונה של השנה החדשה, כשהפרשה לא מחוברת עם "ניצבים".

שמה ותוכנה, רומזים לנו שנוכל ללכת לשלום לקראת השלב הבא בתהליך התשובה שהוא יום הכיפורים – יום של סליחה וכפרה.

כל זאת, אחרי שהתייצבנו לפני ה'  ביום הדין בראש השנה, והמלכנו עלינו את הקב"ה מחדש, בבחינת "אתם ניצבים היום כולכם – לפני יהוה אלוהיכם".

 

פרשת "וילך", היא גם הפרשה הקצרה ביותר מבין ג"ן {53} פרשות התורה, והיא מכילה ל' {30} פס' בלבד.

שמה של הפרשה "וילך משה" אומר דרשני. הרי משה רבנו יכל לפתוח את הפרשה בהמשך הפסוק "וידבר {משה} את הדברים האלה". כ"כ, לאן הלך משה רבנו?

 

אכן, טמון פה מסר חינוכי חשוב לקראת השנה החדשה:

משה רבנו היה במצב של הליכה מתמדת בעבודת ה' במשך כל ימי חייו, בניגוד למלאכים עליהם נאמר: "ושרפים עומדים ממעל לו", היות ואין להם בחירה. וכן לעצלנים הדורכים במקום, במקום ללכת בדרכו של משה רבנו מחיל אל חיל, בבחינת הכתוב: "ילכו מחיל אל חיל – יראה אל אלהים בציון" (תהלים פד, ח).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר לנו את נושא הליכת משה רבנו.

תחילה, רבנו מביא את פירושו של יונתן בן עוזיאל שאמר: "וילך משה – ואזל משה למשכן בית אולפנא, ומליל ית פתגמיא האלין עם כל ישראל". עד עכשיו, עמ"י הגיע לאוהל מועד ללמוד תורה אצל משה רבנו. כעת שהשרביט הועבר ליהושע, משה מגיע לבית המדרש ולומד תורה עם כלל ישראל.

 

ה"כלי יקר": "וילך משה – משה רבנו הלך מאוהל לאוהל, כדי לזרזם על ענייני התשובה התלויה בדיבור, כמו שנאמר "קחו עמכם דברים ושובו אל יהוה" (הושע יד, ג).

 

גם אצל אברהם אבינו אבי האומה נאמר בראשית דרכו: "לֶךְ לְךָ" מארצך וממולדתך ומבית אביך", וגם לקראת סוף דרכו בעקידת יצחק נאמר לו: "לֶךְ לְךָ"  אל ארץ המוריה". "לֶךְ לְךָ" = לֶךְ להנאתך ולטובתך", כדברי רש"י.

גם אצל יעקב אבינו נאמר: "ויעקב הלך לדרכו – ויפגעו בו מלאכי אלוהים" (בר' לב, א). הזוכה ללכת בדרך ה', פוגש בדרכו מלאכים. גם שמואל הנביא "הלך מדי שנה בשנה וסבב בית אל והגלגל, ושפט את ישראל" (שמ"א ז טז).

 

רבנו יעקב אביחצירא מסביר את הפס' הראשון, ע"פ דברי רבנו האר"י הק' (שער הגלגולים, הקדמה יז):

"בתורה הקדושה ישנם ששים ריבוא פירושים, וכולם ידעם משה רבנו ע"ה, וכל ישראל – כל אחד ואחד מהם, ידע מה שקיבלה נשמתו. יש מי שקיבלה מאה, ויש שקיבלה יותר, ויש פחות, עד שקיבלה נשמתו רק פירוש אחד".

 

יוצא שכלל ישראל קיבל ששים ריבוא פירושים, כמו שמשה רבנו קיבל את כל הפירושים. יוצא גם, שכל חידושי החכמים, הם מכוח הארתו וזריחתו שזרח להם משה.

 

עם ישראל שידע זאת, פחד מכך שעם לכתו של משה רבנו, עלולים לאבד את כל חידושי התורה, לכן משה הלך אליהם והרגיעם. לפי זה, רבנו מסביר את הפס' כך:

"וילך משה – משה הולך לבית עולמו,

 

וידבר את הדברים האלה – הם פירושי התורה.

"אל כל ישראל – בכל דור ודור, חוזר ומגלה להם עד שימצאו כל הששים ריבוא פירושים בכללות כל ישראל. וזה מה שנאמר "אל כל ישראל" – דהיינו הדברים האלה שהם כל פירושי התורה… ע"י שחוזר משה ומתנוצץ בהם בכל דור ודור ומודיעם" (פיתוחי חותם, תחילת "וילך").

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: המלאכים נוצרים מאותן מצוות שקיימנו. וכך הוא מסביר את הפס': "כי מלאכיו יצוה לך – לשמרך בכל דרכיך" (תהלים צא, יא). המלאכים שנוצרו מהמצוות אותן קיימנו – מצטוותים אלינו, באשר נלך.

 

פרשת "וילך" מתארת את פרידת משה רבנו מעמ"י: "ויאמר אליהם, בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום, לא אוכל לצאת ולבוא, ויהוה אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה" (דב' לא ב), והליכתו לעולם שכולו טוב.

בעבודת ה', עלינו ללכת בדרך ה', למרות הניסיונות. "כל דרך ארוכה מתחילה בצעד אחד קטן", כדברי החכם.

 

 

 

 

 

 

 

פרשת "וילך" כוללת שתי מצוות בלבד:

 "הקהל", ו"כתיבת ספר תורה".

 

.א.  "מצוות הקהל" – "מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות… הקהל את העם האנשים והנשים והטף… למען ישמעו ולמען ילמדו, ויראו את יהוה אלהיכם. ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דב' לא י – יג).

 

במסגרת מעמד 'הקהל', כל העם הכולל גברים, נשים, ילדים וגרים, מתאסף בעזרת נשים בבית המקדש בחול מועד סוכות בתחילת השנה השמינית, והמלך עולה על במת עץ וקורא בתורה מתחילת "אלה הדברים" עד פרשת "שמע", ומדלג עד "והיה אם שמוע", ומדלג עד "עשר תעשר", וקורא עד סוף פרשת התוכחות. המלך מברך לפני הקריאה, וגם אחריה. (סוטה מ ע"א).

 

מטרת המעמד:  לחדש את ברית קבלת התורה אותה קיבלנו במעמד הר סיני בין הקב"ה לעמ"י, וכן להפנים ולהעצים בלבבות עמ"י, את אהבת תורת אלוקים חיים אמת, דבר שיוביל ליראת ה', וקיום מצוות התורה ככתוב: "למען ישמעו ולמען ילמדו, ויראו את יהוה אלוהיכם. ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת".

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע נאמר בפסוק "למען ישמעו ולמען ילמדו", ולא נאמר למען ישמעו וילמדו?

בתשובתו הרמתה, רבנו מביא את הגמרא (קידושין כט ע"ב) הלומדת מהפס': "ולמדתם אותם את בניכם" (דב' יא יט), שרק הגברים מחויבים במצות לימוד תורה בניגוד לנשים, ואילו בקיום מצוות, הנשים והגברים מחויבים. הנשים מחויבות במצוות לא תעשה, ופטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן כמו ציצית, סוכה וכו', לא כן הגברים החייבים גם במצוות שהזמן גרמן. לכן, הביטוי "למען תשמעו", מתייחס לגברים והנשים החייבים לשמוע את המצוות אותן כל אחד חייב, ומהביטוי "ולמען ילמדו", לומדים על מצוות לימוד תורה, בה חייבים הגברים.

 

ב. "כתיבת ספר תורה" – "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" (דב' לא יט).

זוהי המצוה האחרונה בתורה בה מצווה כל יהודי לכתוב לו ספר תורה משלו.

ביום פטירתו בז' באדר, משה רבנו כתב י"ג ספרי תורה, ספר אחד לכל שבט מי"ב שבטי ישראל. את הספר הי"ג, משה נתן ללוויים, ומצווה אותם: "לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית יהוה אלהיכם, והיה שם בך לעד" (דב' לא כו), כאשר המטרה היא: שלא יהיה ניתן לזייף את ספר התורה, היות וקיים מקור בכתב ידו של משה המונח בארון הברית בבית המקדש.

 

הפרשנים דנים בשאלה מדוע נאמר "כתבו לכם את השירה" ולא "כתבו לכם את התורה" דבר המתאים יותר.

"כי יופי של שירה – הוא ריבוי הקולות".

 

הרב אפשטיין בעל 'ערוך השולחן' כותב בהקדמה לספרו "ערוך השולחן" חושן משפט:

 "וכל מחלוקת התנאים והאמוראים והגאונים והפוסקים באמת למבין דבר לאשורו, דברי אלוקים חיים המה, ולכולם יש פנים בהלכה. ואדרבא, זאת היא תפארת תורתנו הקדושה והטהורה. וכל התורה נקראת שירה. ותפארת השיר היא כשהקולות משונים זה מזה, וזהו עיקר הנעימות. ומי שמשוטט בים התלמוד, יראה נעימות משונות בכל הקולות המשונות זו מזו".

 

פועל יוצא מדברי קדשו, התורה היא הרמוניה מושלמת המורכבת מצלילים רבים ומגוונים, וניתן להסתכל על פירושיה הרבים, כעל תזמורת בה כלי הנגינה הרבים כמו חליל, כינור, פסנתר וכו', יוצרים סימפוניה ערבה לאוזן.

כך בתורה, כל חכם מביא את מה שנשמתו קיבלה בהר סיני. זה דומה לראייה דרך משקפים עם עדשות צבעוניות. הרקע יהיה בהתאם לצבע העדשות. יוצא שכלל הדעות יוצר את  ההרמוניה.

על כך אומר המדרש: "גדולה שירה זו שיש בה עכשיו, ויש בה לשעבר, ויש בה לעתיד לבוא, ויש בה בעולם הזה, ויש בה לעולם הבא" (ספרי האזינו, פיסקה שלג).

 

הרב קוק: על ידי המחלוקת מתרבים הצדדים והשיטות דבר שמוביל לשלום אמתי (סידור עולת ראיה כרך א).

"זאת תורת המנהיגות והשלטון במורשת ישראל – שיהיו סובלים כל אחד… זהו סודן הגדול של הסובלנות וההקשבה לזולת, וזהו כוחה הגדול של זכות הבעת הדעה לכל אחד ולכל ציבור… שלא זו בלבד שהכרחיים למשטר תקין ונאור, אלא אף חיוניים לכוחו היוצר, שהרי בעולם הריאלי – שני יסודות מתנגדים זה לזה, מתלכדים יחד ומביאים לידי הפריה, {כמו פלוס ומינוס בחשמל}, וכל שכן בעולם הרוחני". (הרב קוק, הניר, תרס"ט, עמ' 47).

 

להתענג באור החיים

  ליום שבת קודש.

 

רבנו-אור-החיים-הק' הולך בדרכו של משה רבנו  ומאיר במתיקות לשונו את המישור הפיוטי והשירי בפירושו ל"תורת אלוקים חיים אמת". רבנו אומר שישנן פה שלוש מצוות:

 

א. "לכתוב את התורה.

ב. ללמדה את בני ישראל, שידעו כוונת דברי השירה.

ג. לשומה בפיהם לידע קריאתה. ושלושתן עשה משה, דכתיב: 'ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא, וילמדה את בני ישראל… וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תומם" (דב' לא כב – ל).

 

רבנו מדגיש את חשיבות אהבת לימוד התורה, עד שהלומד ירגיש כאילו משורר שירה נעימה. וכדברי קדשו: "שידעו כוונת דברי השירה".

התורה מתייחסת לדגם של המורה הטוב דוגמת משה רבנו המלמד את העם "ללמדה את בני ישראל שידעו כוונת דברי התורה".

 

לגבי גישתו הפיוטית, נא לעיין בפרשת 'בראשית' בה הדגמנו ע"פ השיר בו פותח רבנו את פירושו לתורה, ובשיר בו הוא חותם את פירושו לתורה. כמו כן, בפירושו לשירת הבאר, לה הוא קורא: שירה זו – על התורה אמרוה.".

משה רבנו כתב את התורה משמו של הקב"ה, בצורת שירה ככתוב: "ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא, וילמדה את בני ישראל" (דב' לא, כב).

 על כך אומר רבנו-אור-החיים-הק': "משה רבנו כתב את השירה, ולימדה לבני ישראל עד שהייתה שגורה בפיהם כדרך שלימדם".

 

המשותף בין

 "השירה הזאת" ו- "התורה הזאת".

 

מעניין שכל אחד משני הביטויים: "השירה הזאת", ו"התורה הזאת", מופיע שש פעמים בפרשות וילך האזינו (דב' לא – לב): "כתבו לכם את השירה הזאת… למען תהיה לי השירה הזאת… וענתה השירה הזאת… ויכתוב משה את השירה הזאת… וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תומם… ויבוא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת".

"ויכתוב משה את התורה הזאת… תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל… ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת… ויהי ככלות משה לכתוב את דברי התורה הזאת על ספר עד תומם… לקוח את ספר התורה הזה   לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת…".

 

משה רבנו בא ללמדנו שאת התורה, יש להפוך לשירה. כמו שהשירה  נעימה לאוזן, ובנויה לתלפיות ע"י אמצעים אמנותיים הכוללים ציורי לשון רבים הרווים פירושים מגוונים, כך תורתנו הקדושה.

 

רבנו-אור-החיים-הק': "תורתנו שהתעלתה, דבריה מזוקקים, ואותיותיה ספורות,

 וכל אות מגדת הלכות ונפלאות – כאשר יסד בה האדון בחכמה רבה

 בשבעים פנים וארבעה אופנים, ול"ב נתיבות" (שמות לא יג).

 

"חַדֵּשׁ יָמֵינוּ – כְּקֶדֶם" (איכה ה כא).

בימיו האחרונים, משה רבנו חותם את תרי"ג המצוות, בשתי מצוות אחרונות: מצות הקהל, וכתיבת ספר תורה.

נשאלת השאלה. מדוע דווקא שתי המצוות הנ"ל, ומה מייחד אותן? 

אכן, למצוות הנ"ל, ישנן השלכות מרחיקות לכת על עתיד עמ"י ונצחיותו, כפי שמתברר לאורך ההיסטוריה היהודית.

 

א.  מצות הקהֵל.

 

"מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים… הַקְהֵל אֶת הָעָם – הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף,

וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ –לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת יהוה אֱלֹהֵיכֶם".

 

ארבעים שנה לאחר הברית המקורית בהר סיני בין הקב"ה לעמו, משה רבנו מחדש את הברית עם הדור הבא, דור הצעירים הנכנס לארץ.

כ"כ במצות הקהל. המלך מחדש את הברית בין הקב"ה לעם ישראל אחת לשבע שנים, ע"י זימונו לבית המקדש, וקריאה משנה תורה ברוב עם.

תופעה דומה, ראינו אצל עזרא ונחמיה בבית שני, כאשר זימנו את העם להר הבית בראש השנה, וקראו בפניהם את משנה תורה, דבר שגרם להם לשוב בתשובה, כדברי הכתוב:

 

וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וכו':

הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם,

אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ, כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה" (נחמיה ח י).

 

ב. מצות כתיבת ספרר תורה.

 

"וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם,

 לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל".

 

ביום פטירתו בז' באדר, משה רבנו כתב י"ג ספרי תורה, אחד לכל שבט משנים עשר שבטי ישראל. את הספר הי"ג, משה מסר ללווים וציווה אותם: "לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית יהוה אלוהיכם, והיה שם בך לעד" (דב' לא כו), כאשר המטרה היא: שלא יהיה ניתן לזייף את ספר התורה, היות וקיים מקור בכתב ידו של משה המונח בארון הברית בבית המקדש.

"מצוה על כל איש מישראל לכתוב לעצמו ספר תורה" (דב' לא, יט. סנהדרין כא, ע"ב). ואם אינו יודע לכתוב – אחרים כותבים לו" (רמב"ם הלכות ספר תורה ז. א).

 

הרא"ש (הלכות ספר תורה. א. הובא בטור יו"ד רע, ב) כותב שבדורות הראשונים התקיימה המצוה ע"י כתיבת ספר תורה, רק משום שהיו כותבים ספר תורה ולומדים בו. אבל בזמנינו שהכותבים ספר תורה אינם לומדים בו, אלא מניחים אותו בביכנ"ס לקרוא בו בציבור, מצות עשה על כל איש מישראל שידו משגת לכתיבת חומשים, משניות, התלמוד ופירושיהם ללמוד מהם הוא ובניו. שכן, מצות כתיבת התורה היא ללמוד בה, כמו שכתוב: "ולמדה את בני ישראל – שימה בפיהם" (דב' לא, יט).

 

ה"בית יוסף" מרן רבנו יוסף קארו

מסביר שם את דברי הטו"ר: אין כוונת הרא"ש לומר שהמצוה המקורית של כתיבת ספר תורה אינה נוהגת היום, אלא שבנוסף לכך, יש היום מצוה לכתוב את שאר הספרים הנחוצים ללימוד.

הפרישה (שם, ח) והדרישה (שם, ד) חולק על הבית יוסף ומבאר שכוונת הרא"ש היא שטעם מצות כתיבת ספר תורה הוא כדי ללמוד בו, ובזמנינו שאין לומדים מספר תורה – אין מקיימים את המצוה אלא ע"י כתיבת ספרים.

האחרונים נחלקו בכך, ראה שו"ע שם, ונושאי כליו.

לדיון רחב, ניתן לעיין בספרים: "הנחמדים מפז", לרב פנחס זביחי שליט"א, תלמיד מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה. (ירושלים תשס"ו, עמ' קכג – קלז). וכן בספר "ועתה כתבו", מאת הרב יאיר גולדשטוף שליט"א, (ב"ב תשנ"ח).

 

המסר האמוני בשתי המצוות הנ"ל:

 

א.  בשתי המצוות החותמות את התורה, אנחנו לומדים איך להיות מחוברים לקב"ה,

 הודות לכך שבהמשך לקבלת התורה לפני יותר מ-3337 שנים {תשפ"ד},

 

 ממשיכים אנו לכתוב את התורה מחדש, ואין ביכנ"ס שאין בו ספרי תורה מהודרים,

 שנתרמו ע"י רבים וטובים מעמ"י, והוכנסו בשירה וריקודים,

 ואין בית מדרש שאינו משופע בספרי עיון תורניים למכביר.

 

ב.  מבחינה היסטורית, עמ"י הוא העם הכי זקן והכי מיושן בעולם. 

 מצד שני, תורתו היא הכי צעירה ורעננה, היות והיא תורת חיים

 המתחדשת ע"פ מורי הוראה לאורך הדורות,

הרי"ף, הרמב"ם, הרא"ש, מרן רבנו יוסף קארו, הרמ"א ורבנו-אור-החיים-הק',

וכלה ברבני דורנו סידנא בבא סאלי ע"ה, ומרן הרב עובדיה יוסף ע"ה.

 

ג.  למרות החידושים הטכנולוגיים בתחום המחשוב,

 סופרי סת"ם ממשיכים לכתוב את התורה באותו קולמוס בו השתמש משה רבנו.

אכן, רק עם הממשיך לינוק משורשיו הרוחניים, נקרא עם הנצח,

 המובטח לצלוח את הגלות הארורה והארוכה,

 עד לגאולתנו וביאת משיח צדקנו במהרה בימינו.

 

ד.  במצות "הקהל", אנחנו מצווים לחדש את הברית האלוקית מידי שבע שנים,

 כך שהקשר בין הקב"ה לבניו, ימשיך עד סוף כל הדורות.

זה גם מבטא את הצורך באחדות עם ישראל

 גם בימינו, נעשים טקסים דומים כזכר למצות "הקהל".

 

להתבשם באור החיים למוצש"ק.

 

לאדמו"ר הרה"צ רבי מאיר אביחצירא ע"ה,

 והאור הגנוז בתורה לו זכה הרב – מכוח קדושתו כי רבה.

 

"אמר רבי אלעזר:  אור שברא הקב"ה ביום הראשון – אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו.

כיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול… עמד וגנזו… לצדיקים לעתיד לבוא" (חגיגה יב ע"א).

הקב"ה גנז את האור ששימש ל"ו שעות הראשונות של בריאת העולם – בתורה.

ע"י חידושי תורה – נוכל לגלות ניצוצות מהאור הגנוז (ספר הבהיר נ).

 

יום אחד, מגיעים זוג הורים מבוהלים אצל סידנא בבא סאלי ע"ה, ומספרים לו שבנם נחטף ע"י ליסטים מהעולם התחתון במקסיקו סיטי, והם דורשים כופר של עשרה מיליון דולר לשחרור הילד, ואין בידם את הסכום האסטרונומי.

בבא סאלי ע"ה, היה עסוק באותה עת בתפילות למען כלל ישראל, לביטול סכנה שריחפה עליו מצד הישמעאלים.

 בבא סאלי ע"ה, הפנה אותם לבנו האדמו"ר בבא מאיר ע"ה, שישב באשדוד.

מיד הם נסעו לאשדוד אצל בבא מאיר ע"ה, ושטחו בפניו את הגזירה הקשה שנחתה עליהם.

בבא מאיר בענוותנותו כי רבה, אמר להם: "מה אני ומה חיי. מימי לא הייתי במקסיקו, וגם במפה לא ראיתיה. אך, מה אעשה? שבו כאן והשי"ת יעזור".

 

הרב הוציא דף נייר מהמגירה, והחל לשרטט עליו את שמות הרחובות המקיפים את ביתם, וסימן להם את הבית ומספרו, בו מוחזק הילד. הוא אמר להם שלילד שלום, והוא מוחזק במרתף, כאשר השודדים משחקים לידו קלפים, וכוסות קפה בידיהם. הילד לעומת זאת, משחק במשחק שהיה לו.

 

ההורים נדהמו מהדיוק בתיאור שמות הרחובות והבית בו מוחזק הילד הנמצא לא הרחק מביתם.

ההורים התקשרו למשטרה במקסיקו, ותיארו בפניהם את מקום הימצאות הילד. בכוחות מתוגברים ומאומנים, השוטרים הקיפו את הבית, ופרצו פנימה להפתעת השודדים. אכן, הילד היה במרתף כפי שהרב ניבא.

 הילד הוחזר בריא ושלם להוריו, והשודדים נעצרו, דבר שהתפרסם בכלי התקשורת.

 

 

כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם,

לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם,

     לִפְנֵי יְהוָה תִּטְהָרוּ  (ויקרא טז, ל).

 

סליחה, כפרה וטהרה ביום הכיפורים –

שלוש דרגות בתהליך ההזדככות לפני ה'.

 

תשוב-ה = לשוב אל ה'.

עבר-ה = לעבור על דברי ה'.

"שבת תשובה": במילה תשובה כלולה המילה שבת + ו ה (שתי אותיות י-ה-ו-ה).

עלינו לשוב בתשובה – על חילולי שבת של כל השנה.

 

"כשיושב ה' על המשפט, הוא מעמיד אותו על תילו.

וכשבא להשתלם – מתרצה ברחמים ומתפייס בתחנונים…

כשבא אדם ומתחנן – אל רחום וחנון ירחמהו".

 (מדברי רבנו-אור-החיים-הק' דברים לב, ד).

 

פירוש דברי קרשו: הקב"ה דן את האדם לפי הדין בבחינת "מלך במשפט יעמיד ארץ" (משלי כט, ד).

אבל אם הוא יתחנן וישוב אל ה' לפני גזר הדין, הקב"ה יחון וירחם עליו לאור י"ג מידות:

"אל רחום וחנון, ארך אפיים, ורב חסד ואמת. נוצר חסד לאלפים, נושא עון ופשע וחטאה – ונקה".

 

"כי ביום הזה יכפר עליכם – לטהר אתכם מכל חטאתיכם, לפני יהוה תטהרו" (ויקרא טז, ל).

זהו משפט עוצמתי המלווה אותנו לאורך תפילות יום הכיפורים, וקהל המתפללים שר אותו במקהלה פעמים רבות במהלך התפילה. לכן, מן הראוי להפנות אליו זרקור שיאיר אותו, ודרכו אולי נוכל לנסות להבין את מהלך התנהלותנו ביום הקדוש. הפס' הנ"ל מגדיר באופן ברור את מהותו של יום הכיפורים: כפרה וטהרה לעם ישראל, דבר הבא לידי ביטוי גם בפס' אחר סמוך: "כי יום כיפורים הוא – לכפר עליכם לפני יהוה אלהיכם" (ויקרא כ"ג, כח).

הקב"ה רוצה לטהר אותנו ביום הקדוש הזה של יום הכיפורים, אבל מבקש מאתנו דבר קטן: "בני, חזור בך ממעשיך הרעים, וקבל על עצמך להתנהג בעתיד לאור תורתי הקדושה".

 

לאור זאת, יש המפסקים את הפס' כך: "כי ביום הזה יכפר – עליכם לטהר אתכם מכל הטאתיכם".

מהפס' הנ"ל למד רבי אלעזר בן עזריה שיום כיפור מכפר רק על עבירות שבין אדם למקום, אבל לגבי עבירות שבין אדם לחברו, עליו לבקש סליחה ממנו. את זאת הוא לומד מסוף הפס': "מכל חטאתיכם – לפני ה' תטהרו".

 

יום הכיפורים הוא יום מיוחד בו לא שולט השטן {השטן = 364 ימים בהם הוא שולט}. היום ה- 365 בשנה, הוא יום הכיפורים המכונה בפי הנביא יואל: "כי גדול יום יהוה ונורא, ומי יכילנו" (יואל ב, יא). דוד המלך אומר על כך: "גולמי ראו עיניך ועל ספרך, כולם יכתבו ימים יוצרו – ולו אחד מהם" (תהלים קלט טז). רש"י אומר: זהו יום הכיפורים.

לכן, רוב רובו של עמ"י בכל אתר ואתר, מתכנס לאסיפה כלל עולמית בה מכתירים את הקב"ה, וצועקים בקול רם את שיר הייחוד: "שמע ישראל, יהוה אלהינו, יהוה אחד", דרכו מקבלים עלינו מלכות ה', וכן "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" המהווה את שירם של המלאכים, ומבקשים מחילה וסליחה מהקב"ה.

 

חמש תפילות יום הכיפורים, הן כנגד חמשת חלקי הנשמה: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. היחידה היא כנגד תפילת הנעילה, בה ננעלים עם הקב"ה שיסלח לנו, היות ואנו דומים למלאכים שאינם אוכלים וכו'.

על כיפור נאמר: "שבת שבתון לכם". פירוש, בנוסף לאיסורי מלאכה בשבת, אנחנו לא אוכלים ולא שותים כמלאכים.

 

חז"ל אומרים: "תנו רבנן: שישה דברים נאמרו בבני אדם: שלושה כמלאכי השרת, שלושה כבהמה. שלושה כמלאכי השרת: יש להם דעת, מהלכים בקומה זקופה, ומדברים בלשון הקודש. שלושה כבהמה: אוכלים ושותים, פרים ורבים, ומוציאים רעי כבהמה" (חגיגה טז).

בכיפור, אסורים אנו באכילה, שתיה ותשמיש כמלאכים, ונשמתנו מנסה להידבק בה' כמו המלאכים ("משך חכמה", ע"פ "אור גדליהו" שהרחיב את דבריו).

 

את האסיפה הכללית חותמים בתפילת "הנעילה" כאשר בתי הכנסת שוב מתמלאים עד אפס מקום כמו בערב כיפור בתפילת "כל נדרי", וכולם צועקים: "אל נורא עלילה – המצא לנו מחילה בשעת הנעילה. את התפילה חותמים בשמות המלאכים: "מיכאל שר ישראל, אליהו וגבריאל – בשרו נא הגאולה בשעת הנעילה". שנזכה אמן.

 

המינימום הנדרש מכל אחד מאתנו הוא: לשוב באמת אל ה' ולהתוודות על חטאינו כפי שעושים לאורך חמש התפילות של יום כיפור עשר פעמים, שניים בכל תפילה. "וידוי = ודאי. כלומר, עלינו לספר בוודאות לקב"ה את חטאינו, עוונותינו, פשעינו וכו', להתחרט עליהם ואף להצטער על איך בכלל חשבנו לעשות רע, ולקבל על עצמנו שלא נשוב אליהם בעתיד.

על תהליך התשובה נכתב רבות ע"י הרמב"ם בהלכות תשובה, רבנו יונה, רבנו בחיי וכו'.

את מצות הווידוי, מונה הרמב"ם כמצוות עשה מן התורה: "כל מצוות התורה בין עשה בין לא תעשה, אם עבר על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו – חייב להתוודות לפני הא-ל שנאמר: "איש או אישה כי יעשו וגו' והתוודו את חטאתם אשר עשו" (במ' ה, ו) – זה וידוי דברים. וידוי זה, מצות עשה.

 

כיצד מתוודים? אומר: אנא ה' חטאתי, עוויתי, פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך, {לפרט}, והרי נחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של וידוי – וכל המרבה להתוודות בעניין זה הרי זה משובח" (רמב"ם הל' תשובה פרק א', הל' א).

 

המילה תשובה מורכבת משני חלקים: תשוב – ה. כלומר, לשוב אל ה' שזו אחת מאותיות שם הוי-ה. לאות ה' יש פתח תחתון המוביל לשאול, בבחינת הכתוב "לפתח חטאת רובץ". הקב"ה נותן לנו חלון הזדמנויות לשוב אליו הנמצא בחלק העליון של האות ה' הפתוח במקצת. מעל האות ה', ישנו תג המסמל כתר בו מכתיר הקב"ה את השבים.

 

תהליך התשובה

לפי הרמב"ם, רב סעדיה גאון,

ורבנו-אור-החיים-הק'.

 

א.  תהליך התשובה לפי הרמב"ם.

 

הרמב"ם כותב בהלכות תשובה (פרק ב, הלכה ב) "ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא את חטאו, ויסירו ממחשבתו, ויגמור בליבו שלא יעשהו עוד. שנאמר: "יעזוב רשע דרכו, ואיש און מחשבותיו, וישוב אל יהוה וירחמהו, ואל אלהינו כי ירבה לסלוח" (ישעיה נה ז). וכן יתנחם על שעבר, שנאמר: "כי אחרי שובי נחמתי" (ירמיה לא, יח), ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר: "ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו" (הושע יד, ד) {בעתיד}. וצריך להתוודות בשפתיו, ולומר עניינות אלו שגמר בליבו".

 

א.  עזיבת החטא: היא מורכבת משני חלקים: 1. עזיבת החטא והסרתו ממחשבתו. 2. החלטה שלא ישוב לסורו, שנאמר: "יעזוב רשע דרכו, ואיש און מחשבותיו".

 

ב. חרטה: היא מורכבת משני חלקים: 1. יתנחם על שעבר עבירה, שנאמר: "כי אחרי שובי נחמתי". 2. יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר: "ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו". החלק הראשון דן בחרטה על העבר, והחלק השני בעתיד, שלא יחזור לסורו.

בשני השלבים הנ"ל, הטיהור הוא מבחינה פנימית ואמתית, עד "שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם", כדברי קדשו.

 

 ג. ווידוי: הרמב"ם רואה ב"וידוי דברים" מצות עשה מן התורה, כפי שהוא כותב בהלכה הראשונה בהלכות תשובה: "כל מצוות שבתורה בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשוגג, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו – חייב להתוודות לפני האל ברוך הוא, שנאמר, (במ' ה, ו): "איש או אישה כי יעשו… והתוודו את חטאתם אשר עשו", זה וידוי דברים. וידוי זה מצות עשה. כיצד מתוודים? אומר: אנא ה' חטאתי, עוויתי פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך, והרי נחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של הווידוי, וכל המרבה להתוודות בענין זה, הרי זה משובח" (רמב"ם הלכות תשובה. פ"א, ה"א).

הוידוי, "צריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בליבו" (רמב"ם פ"ב ה"ב).

 

ב.  תהליך התשובה לפי רב סעדיה גאון.

 

 רס"ג לומד את תהליך התשובה מהפס' הראשונים בנביא הושע לשבת תשובה.

הפטרת "שבת שובה" פותחת במילים: "שובה ישראל עד יהוה אלהיך, כי כשלת בעוונך. קחו עמכם דברים ושובו אל יהוה. אמרו אליו כל תישא עוון וקח טוב, ונשלמה פרים שפתינו, אשור לא יושיענו על סוס לא נרכב, ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו אשר בך ירחם יתום" (הושע, יד ב-ד).

 השב בתשובה, דומה ליתום עליו מרחם הקב"ה.

 א. עזיבת החטא. "שובה ישראל".

 ב. החרטה – "כי כשלת בעוונך".

 

 ג. בקשת סליחה – "קחו עמכם דברים". וידוי דברים.

 ד.  ההחלטה שלא יחזור על חטאו – "ואמרו אשור לא יושיענו".

המדרש: (פסיקתא רבתי. פרשה מד) "שובה ישראל" – כל  הנביאים קוראים לישראל לתשובה, אבל לא כהושע… שאמר: עשו תשובה, ומלמדם מה יפייסו על עצמם". כלומר, הנביא הושע, מפרט את תהליך התשובה.

 

ג.  התשובה במשנת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס': "ושבת עד יהוה אלהיך ושמעת בקולו… ושב יהוה אלהיך את שבותך ורחמך – ושב וקבצך מכל העמים" (דב' ל ו) – "ושמעת בקולו שהוא תלמוד תורה… וזו היא התחלת התשובה שצריך השב עשות… ושב וקבצך וגומר כמאמרם ז"ל: "כד יתובין ויתעסקון באורייתא בזכות משה – אני גואלם" (זהר חדש בראשית טו ע"א): פירוש, שבזכות עסק התורה נגאלים".

על הפס' "ואם עד אלה לא תשמעו לי" (ויקרא כ"ו, ח"י) כותב רבנו: "תלה הדבר בשמיעה שהיא התורה, כי מן הנמנע שיחזרו בתשובה, זולת על ידי התורה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שעל האדם לשוב בתשובה בצעירותו. את זאת הוא לומד מהפס': "מפני שיבה תקום – והדרת פני זקן" (ויקרא יט, לב). וכך לשון קדשו: "ירמוז על דרך אומרם ז"ל (ב"ר יב, ט) כי הרשעים כפופי קומה, ויצו ה' לאדם שיתעורר לתקן מעשיו לשוב לה', וזו היא קומתו {"מפני שיבה תקום"}, והעירו לתקן מעשיו "מפני שיבה". פירוש, שיבתו {"מפני שיבה"} כדי שלא תאבד ממנו, על דרך אומרם ז"ל (יבמות נ ע"א): ז'כה – משלימים לו. לא זכה פוחתים לו, ולא יגיע ל'ימי שנותינו שבעים שנה'.

 גם רמז כדי שלא יבואו ימים רעים בעת שיבתו, שהם יסורין הקשים לאדם מכל יסורין, כאומרם ז"ל (קהלת רבה יב, א), גם הם ימים שכוחות האדם והשתדלויותיו אפסים, והוא צריך להשגחה אלהית".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע "במקום שבעלי תשובה עומדים – אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד" (סנהדרין צט ע"א). "הטעם – שיותר מתקדש שמו יתברך כשמטיבים הרשעים את דרכיהם" (במ' יד, יז).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את דברי חז"ל: "גדולה תשובה שמגעת עד כיסא הכבוד", אותה לומדים מהכתוב בהושע: "שובה ישראל – עד יהוה אלהיך".

"פירוש, שהגם שנכרת החוט המחבר עד כיסא הכבוד, ולא נשאר אלא חלק קטן בקרבו, התשובה מגיעתו עד כיסא הכבוד" (ויקרא יט, ט).

 

סליחה, כפרה וטהרה – ביום הכיפורים.

 

בפרשת המרגלים, משה רבנו התפלל לקב"ה שיסלח לעם ישראל: "סלח נא לעוון העם הזה, כגודל חסדך… ויאמר ה', סלחתי כדבריך" (במ' יד כט-כ). בהמשך תגובת ה' למשה המופיעה בפסוק הבא נאמר, שכל הבוגרים מגיל עשרים ומעלה, ימותו במדבר ולא יכנסו לארץ, פרט לכלב בן יפונה ויהושע בן נון. יוצא מהפסוקים הנ"ל שמשמעות הביטוי "סליחה", הוא לא מחיקה וויתור על העונש, אלא דחייתו ופיזורו על זמן ארוך שאולי החוטא יחזור בתשובה כפי שראינו בדור המדבר. (עיין פרק עשירי בספר "על החטא והתשובה" מאת הרב ד"ר מאיר גרוזמן שליט"א). 

 

בחטא העגל לעומת זאת, משה רבנו אומר לעם ישראל: "אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם" (שמות לב, ל).      משמעות הביטוי "כפרה" הוא כיסוי, כלומר החטא נמחק, אבל רושם החטא קיים, וזו תשובה מיראה לא שלמה. "טהרה" לעומת זאת, משקפת טוהר כמו אדם הנטהר במקווה טהרה, וזו תשובה מאהבה.

להבנת ההבדל, יסופר סיפור אודות אבא שהחליט לרשום את מעללי בנו על פתקים אותם תלה על הקיר במסמר, כל מעשה בנפרד. כאשר הבן ראה שכל הקירות "מקושטים בעלילותיו", החליט לשוב בתשובה וביקש מאביו לשלוף מסמר מהקיר על כל מעשה טוב שיעשה. לאחר מעשים טובים רבים של הילד, נשלפו כל המסמרים. הילד במקום לשמוח, נתן צעקה גדולה ומרה. לשאלת אביו הוא השיב: מה עם החורים בקירות. הנמשל:

 

כפרה – החטא עדיין ניכר על הקירות = תשובה מיראה. כמו בחטא העגל.

טהרה – תוקנו גם החורים ואין זכר לכך = תשובה מאהבה.

סליחה – דחיית העונש ופיזורו לאורך תקופה. כמו בחטא המרגלים.

 

 

את ערבית של ערב כיפור, פותחים בבכנ"ס ספרדיים בשירו של רבי אברהם אבן עזרא {1167}:

 "לך אלי תשוקתי" – וזהו בעצם ייעודו של יום כיפור – התשוקה לקב"ה.

ממשיכים עם שירו של רב האי גאון {אחרון הגאונים 1040}, "שמע קולי".

 

 

כתיבה וחתימה טובה ביום הקדוש.

משה אסולין שמיר

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה ורעייתו עליה ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. יגאל חיון ע"ה. ישראל, אברהם וישראל בני חניני ע"ה. עזיזה בת חיניני ע"ה. שלום בן עישה. אלתר חצק בן שרה ע"ה

 

לחתימה טובה וברוכה בכל מילי דמיטב ביום הכיפורים, מתוך בריאות איתנה ונהורא מעליא למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה הי"ו. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב הי"ו. לאחי ואחיותיו וב"ב הי"ו. 

 

השבח לבורא עולם, המהדורה הראשונה של ספרי "להתהלך באור החיים" זכתה להצלחה רבה בקרב אוהבי ולומדי תורת רבנו אור החיים הק', והיא פשוט אזלה מרוב ביקוש.

ברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת מהדורה חדשה של הספר "להתהלך באור החיים". לימוד תכניו של הספר, והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה. וכן ברכה והצלחה לספר החדש ההולך ונרקם "להתהלך באור הגאולה"

 

לזיווג הגון לאורי בן נאוה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.