מורשת יהדות מרוקו

נוער בסערה

תנועות הנוער היהודיות במרוקו

אריה אזולאי

תנועות נוער יהודיות וציוניות נוסדו והתפתחו במרוקו בשנים 1964-1944 והקיפו מאות ואלפי בני נוער בגילאי 10-8 עד 25.

ספר זה מציג את היקפן, סוגיהן, מעמדן וייחודן. זהו מחקר המנתח את משמעותן ההיסטורית ביחס לנוער שהתחנך בהן ואת חשיבותן לחיי הקהילה היהודית בתקופה שהחלה כשמרוקו היתר, נתונה לשלטון הצרפתי, ונמשכה לאחר קבלת עצמאותה ב-2 במרץ 1956. ביוני 1956 נאסרה הפעילות של תנועות הנוער הציוניות, דבר שחייב שינוי בדפוסי הפעולה שלהן והיערכות חדשה של קשריהן עם מדינת ישראל, עם הסוכנות היהודית ושליחיה ועם תנועות-האם בישראל. תנועות הנוער ניזונו הן מתנועות הנוער הצופיות והכלליות בעולם והן מתנועות-האם שלהן באירופה ובישראל, אולם לידתן ודפוסי פעילותן היו פרי של גורמים ייחודיים שנגעו ליהדות מרוקו ולצורכי הנוער היהודי בתקופה היסטורית זו.

ד״ר אריה אזולאי נולד בעיר פאס שבמרוקו, התחנך ופעל בתנועת הצופים ובתנועת ״הבונים״

במרוקו כחניך, מדריך וראש תנועת הנוער החלוצית ״הבונים״.

עלה לארץ ב-1955, הצטרף לקיבוץ דורות ואחר כך לקיבוץ ברור חיל. יצא לשליחויות חינוכיות מטעם ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית לארגנטינה, לדרום־אמריקה לצרפת ולאירופה. כיהן כראש משלחת הסוכנות היהודית בצרפת; ראש העיר אשדוד בשנים 1989-1983; יו״ר דירקטוריון חברת המתנ״סים; ראש עיר ממונה באופקים ב-2008; חבר הנהלת ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית שבה כיהן כיו״ר עמית של המחלקה לעלייה וקליטה של הסוכנות היהודית בשנים 2006-1997.

בעל ב.א. בספרות, מ.א. בהיסטוריה של עם ישראל ודוקטור לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית בירושלים. הנושא של הדוקטורט: ״תנועות הנוער היהודית במרוקו, 1944 – 1964״.

פרק ראשון: התנועות היהודיות הקהילתיות

א. כללי

תנועות הנוער הצופיות היהודיות במרוקו היו עד 1947 המסגרות הלגאליות היחידות שבהן התקיימה פעילות בני נוער בגילאי 10־22 במתכונת של תנועות נוער, על כל המשתמע מכך.

עם השלטון (הפרוטקטוראט) הצרפתי, שהחל בשנת 1912 והתיישבות של צרפתים ואירופים רבים במרוקו הועתקו אליה בשנות העשרים מסגרות החינוך הלא־פורמלי שפעלו בצרפת. ביניהם נוסדו סניפים של תנועות הצופים הצרפתים שהיו קיימות באותה עת בצרפת.

תנועת הצופים של הכנסייה הקתולית (S.d.f. – Scouts de France) שפעלה בצרפת משנת 1920.

תנועת הצופים של הכנסייה הפרוטסטנטית .Eclaireurs Unionistes) – E.U.F de France), שפעלה בצרפת משנת 1920.

תנועת הצופים הצרפתים החילונים (E.D.F. – Eclaireurs de France) שהייתה אמונה על ההפרדה בין הדת למדינה. היא פעלה כהמשך לחינוך הפורמלי בבתי הספר הממלכתיים הצרפתיים. קבוצה זו נוסדה אמנם כבר ב־1911, אך מיסדה את פעילותה בצרפת רק החל משנת 1920.

הפדרציה של הצופות הצרפתיות (Fédération Française des Eclaireuses – .F.F.E) הייתה תנועת הצופות הנשית הצרפתית הכללית, שבתחילה הורכבה משתי סקציות: אחת פרוטסטנטית (Unioniste) והאחרת חילונית. שתי הסקציות החלו לפעול בצרפת ב־1921. ב־1928 הוסיפו סקציה שלישית – מחלקה לצופות יהודיות Eclaireuses Israélites)). הקתולים לא השתתפו בפדרציה של הצופות הצרפתיות והקימו ב־1923 סקציה עצמאית שלהם בשם.Guides de France

תנועת הצופים היהודים הצרפתים (E.I.F. – Israélites), נוסדה בצרפת ב־1923 על ידי רוברט גמזון. חבריה השתתפו בפעילות הצופית הכלל־צרפתית, אך צורפו למשרד התיאום של התנועות הצופיות(.B.I.F) רק ב־.1938

הסקציה היהודית של הצופות בצרפת קיבלה מעמד מיוחד בפדרציה של הצופות הצרפתיות והכרה בייחודה כמחוברת בנושאי הצופיות לפדרציה מחד גיסא, אך מאידך גיסא, היתה קשורה לתנועת הצופים היהודים הצרפתים בנושאים יהודיים ובהכשרת קאדרים, והיתה נהוגה בה שבועה צופית מיוחדת שתאמה את היותה תנועה יהודית.

התנועות הצופיות בצרפת התבססו כולן בנושאי הצופיות על תורתו של באדן פאוול, אך הוסיפו את הגוונים הדתיים או החילוניים שאפיינו את החברה הצרפתית באותה תקופה. התנועה הצופית שהלכה והתפשטה, תחילה באירופה ולאחר מכן בכל העולם, הייתה מסגרת חינוך לא פורמלית, המבוססת על חינוכו ועל עיצובו של הצעיר לפי גילו מבחינה פיזית, רוחנית, מוסרית וערכית. הקבוצה הקטנה(Patrouille), המדריך הצעיר, חברת השווים, הפעילות הגופנית, היציאה לטבע, פיתוח מיומנויות של חיים בריאים בחיק הטבע, ההווי המבוסס על שירה, ריקודים, חיי מחנה, משחקים, מדורות אש, תלבושת אחידה, סמלים, שבועה – כל אלה משכו את לבם של בני הנוער והבטיחו להורים מסגרת חינוך בריאה וערכית.

מבחינה ערכית־חברתית החובה לשרת את החברה, לסייע לפרט ולזולת, והנאמנות לעם, למדינה ולחוקיה הבטיחו לתנועת הצופים גיבוי, הן מטעם מערכת החינוך הפורמלית והן את תמיכתה של המדינה על כל מוסדותיה. עם העתקתן והקמתן של תנועות אלו במרוקו, הן משכו אליהן את הנוער הצרפתי המקומי וזכו בגיבוי של הרזידנס (Résidence) – הממשל הצרפתי בראשותו של נציג צרפת במרוקו.

ב. .E.D.F – תנועת הצופים הצרפתים החילונים במרוקו .F.F.E – הפדרציה של הצופות הצרפתיות

בני הנוער היהודי שלמדו בבתי הספר ״אליאנס״, וחלק מהם, בעיקר בני השכבות האמידות, שבאו ממשפחות בעלות אזרחות צרפתית(או שהן היגרו למרוקו מאלג׳יריה) או אזרחות זרה אחרת, נמשכו לאותן התנועות, בעיקר לתנועת הצופים הצרפתים החילונים (.E.D.F) שבתנועה חילונית לא כפתה סמלים ונהלים דתיים (קתוליים או פרוטסטנטיים) על חניכיה. השבועה האלטרנטיווית של תנועה זו היתה שונה מזו של שאר התנועות בכך שכל חניך יכול היה להישבע לפי אמונתו ודתו או בכלל לפסוח על אזכור המושג ״אלוהים״ בשבועתו.

במציאות זו טבעי שחלק מבני הנוער היהודים, שהיו קשורים למסורת הדתית של המשפחה ושל הקהילה, רצו להקים גם במרוקו תנועה צופית יהודית ברוח תנועת הצופים היהודים הצרפתים(.E.I.F) בצרפת. אך השלטון הצרפתי במרוקו התנגד באופן נמרץ ונחרץ לכל ניסיון להקים תנועה צופית, יהודית או מוסלמית, כתנועה עצמאית במרוקו. לעומת זאת, הוא תמך בצירוף של צעירים יהודים לתנועת הצופים החילונים (.E.D.F), או במסגרת השבטים המעורבים שלהם (שכללו צרפתים, מוסלמים וגם יהודים), או במסגרת שבטים צופיים יהודיים, שהתנהלו לפי העקרונות החילוניים של תנועת הצופים החילונים.

הנימוק הפורמלי של המנהל הצרפתי להתנגדותו היה שהחוק של השלטון הצרפתי במרוקו לא הכיר בעמותות או בארגונים חינוכיים וחברתיים של תושבי המקום, של הילידים (indigènes), יהודים או מוסלמים, שבסיס ההתארגנות שלהם נשען על זהות דתית. הנימוק האמיתי שעמד מאחורי קביעה זו היה החשש של הצרפתים מניצול התארגנות כזאת על ידי המוסלמים המרוקאים למטרות לאומיות. הם ראו בהקמת תנועה צופית מוסלמית עצמאית יצירת מוקד ומשענת לגיבוש תנועה לאומית מרוקאית שתחתור להשתחרר מן השלטון הצרפתי.

חשש כזה לא היה קיים ביחס לציבור היהודי ששאף להיטמע בתרבות הצרפתית ולא בחברה הערבית. מטעם זה ביקש השלטון הצרפתי לעודד הצטרפות של צעירים משכילים יהודים לשורות התנועות הצופיות הצרפתיות, בעיקר לתנועת הצופים החילונים שהנאמנות לצרפת הייתה מיסודותיה הערכיים ומרכיב בשבועתה. החשש העיקרי של השלטון הצרפתי היה שהערבים המקומיים עלולים לחקות את היהודים ולבקש (אם יאושר קיומה של תנועה צופית יהודית מקומית אוטונומית) שיחול אותו דין כלפיהם. בעיני המנהל היה זה פתח לגיבוש של גרעין להקמת תנועה לאומית מיליטנטית שהצרפתים כה חששו מפניה.

ניסיון להקים תנועה צופית יהודית במרוקו נעשה בסוף שנות העשרים על ידי ״האיחוד האוניברסלי של הנוער היהודי״ (..(U.U.JJ בתקנון הארגון, שהוגש לאישור רשויות השלטון הצרפתי, נאמר שהתנועה פועלת בדרכי פעולה צופיות. כמו כן, היא דוגלת ב״איחודה של ישראל ותחייתו של העם היהודי״, כולל הפצת הלשון העברית ולימוד תולדות העם היהודי. הבקשה נדחתה, כמובן, בגלל אופייה ״הציוני״ והיא לא הורשתה לפעול במרוקו.

במציאות זו מדווח בשנות ה־20 וה־30 על ייסוד של שבטים צופיים יהודיים במסגרת תנועת הצופים הצרפתים החילונים, לעתים גם בעידוד של מערכת החינוך של בתי הספר ״אליאנס״, הואיל והתנועה זו חינכה לידיעת התרבות והלשון הצרפתית, לאהבת צרפת ונאמנות לאומה הצרפתית ותכנים אלה תאמו בהחלט את יסודות החינוך שלה.

ב־1927 קם שבט הצופים היהודים בטנג׳יר, שבו השתתפו כ־50 צופים, עם הופעה ותלבושת מיוחדת, בראשותו של משה סרואה (.(Moses Seruyaכמו כן, היו קיימים שבטים צופיים יהודיים של תנועת הצופים החילונים במספר ערים במרוקו: ברבאט, בקזבלנקה, במראקש, בפאס, באוג׳דה, במוגדור ובסאפי. ברוקר הסביר שהשלטונות סירבו להכיר בצופים היהודים בשנים 1933־1934 והרשו לקיים את פעילותם רק במסגרת תנועת הצופים הצרפתים החילונים.

אריה אזולאי-נוער בסערה-תנועות הנוער היהודיות במרוקו- התנועות היהודיות הקהילתיות

עמוד 47

שליחות אשר אוחיון.

התנועה הציונית הדתית בארץ ניסתה לפתח מגמת הגשמה חלוצית דתית בארגון הצופים, בזיקה ל "שרל נטר". התנועה הציונית הדתית בארץ ניסתה לפתחת מגמת הגשמה חלוצית דתית בארגון הצופים, בזיקה   משנת 1951משהתברר כי הנוער החלוצי משורות "בני עקיבא" ובח"ד במרוקו לא נקלט בקיבוץ הדתי, ביקשו להכשיר נוער שנמצא בשורות הצופים. לשם כך נשלח אשר אוחיון מטעם המדור הדתי וה-  D.E.J.J

        לפעילות בת מספר חודשים בארגון הצופים במרוקו. כפי שראינו לעיל, אשר אוחיון עלה לארץ בשנת 1949 ומיד עם בואו התגייס ל צ.ה.ל, אך שוחרר ממנו כעבור שישה חודשים כי התנדב לעבור להתיישבות, עת הצטרף לגרעין[אי.אי.אף ] בקיבוץ שדה אליהו בעמק בית שאן.

ההצעה לאשר את שליחותו באה מטעם המדור הדתי של הסוכנות היהודית בירושלים, שכן היה איש שומר מסורת. מטרת שליחותו הייתה לפעול בקרב תנועת הצופים, בייחוד בין ראשי הקבוצות, למען יעלו לארץ ישראל. עולים אלה היו אמורים להצטרף לגרעין של צופים – (גרעין לאו כהן). אשר אוחיון הגיע לקזבלנקה ב – 15.8.1951 וכבר למחרת פגש את אלפונסו צבע, שהודיע לו כי בחודשי הקיץ, בעונת המחנות, כמעט כל הצופים נמצאים בהרי האטלס התיכון.

צבע ציין שהחינוך החלוצי הוזנח בקרב צופי ה – E.I.F ויש למלא את החסר. לאחר כמה ימים יצא אשר אוחיון למחנה הקיץ של טיומלילין, באטלס התיכון, על פי הזמנתו של אדגר גדג', שניהל את אחד המחנות שם. שליחותו של אשר אוחיון הייתה אמרוה להימשך ארבעה חודשים בלבד.בתקופה זו היה עליו לבחור את המועמדים הטובים ביותר לעלייה ארצה, שיהיו מסוגלים להשתלב בגרעין E.I.F  שם. הקריטריונים של מועמד טוב היו שליטה טובה בעברית ויהדות, והיותו בעל מקצוע. לפני עלייתם לארץ ישראל היו מועמדים אלה חייבים לעבור תקופת הכשרה בת חודש בחווה חקלאית בדרום צרפת, לא הרחק מהעיר טולוז. אשר אוחיון שימש להם מדריך ומלווה בדרכו לארץ, והן הצטרפו לגרעין הצופים בניר עציון.

אשר אוחיון ביקר במחנות הקיץ של הרי האטלס התיכון, שבהם שהו במשך הקיץ כ – 3.500 חברי הצופים ו " היחידות העממיות ", בנים ובנות. אולם הוא היה מעוניין במדריכים בלבד, כי בהם התמקדה שליחותו. היה צורך להדריך את ראשי הקבוצות בפעילות ציונית ובאורחות החיים בארץ, על מנת שראשי קבוצות אלו יעוררו בקרב הצופים הצעירים במרוקו עניין בציונות ובהישגי מדינת ישראל הצעירה.

במראכש ארגן אשר אוחיון בספטמבר 1951 מחנה הסברה עבור ראשי הקבוצות – בנים ובנות מדרום מרוקו, מהערים סאפי, מראכש, מזאגאן, ואגאדיר – שלא השתתפו במחנה טיומלילין במשך הקיץ. המחנה הוקם במרכז החקלאי של מראכש. נטלו בו חלק 28 משתתפים שהתכנסו בכיתה מקושטת בתמונות של נופי ארץ ישראל, גרעין של עשרה בוגרי צופים היה מוכן לעלייה, אחרי תקופת הכשרה קצרה בצרפת, יחד עם אשר אוחיון, בדרכו חזרה לארץ בתום שליחותו.

לפני שעזב את מרוקו התווה אשר אוחיון תוכנית פעילות חינוכית הולמת לארץ ישראל בשנת 1952 : הגברת הפעילות הציונית ; מבצע נטיעת יער בן עשרת אלפים עצים בארץ על שם ארמונד פלג ; ארגון מחנה מיוחד של מועמדים לגרעין של צופים בארץ ישראל ; שליחת קבוצת בוגרי E.I.F  למכון מדריכי חו"ל בירושלים.

אשר אוחיון שב ארצה בינואר 1952. כאמור לעיל, הוא פנה לשליחות שנייה, שהייתה אמורה להימשך למעלה משנתיים. היא החלה באוגוסט 1954 והופסקה לאחר שמרוקו קיבלה את עצמאותה ב – 2 במרס 1956. לאחר ששליחותו הראשונה נועדה בעיקר להביא לעלייתם של רשאי קבוצות לארץ, הדגישה השליחות השנייה את הפצתן של היהדות והציונות. נראה אפוא שהמנהיגים הציונים בירושלים חשו שנגע ההתבוללות התפשט עוד יותר בקרב הנוער היהודי במרוקו בשנים 1952 – 1955.

אשר אוחיון לא חדל מלהתעניין בראשי הקבוצות של הצופים, שהיוו עבורו את אוכלוסיית היעד שלו, בוודאי בקשר להקמת גרעין צופי לקיבוץ שדה אליהו. שאלת עלייתו של הנוער היהודי ממרוקו וקליטתו בתנאים הטובים ביותר הייתה תמיד בראש מעייניו. כך הגה את הרעיון לארגן במקום הכשרה קצרה לחברי הקבוצות העצמאיות שהיו מועמדות לעלייה – אלא שכאמור תוכניותיו נקטעו באבן.

רעיון הקמת גרעין צופי בארץ ישראל מייסודו של רובר גמזון. יוסף שרביט

עמוד 153