מורשת יהדות מרוקו

תנועות הנוער היהודיות במרוקו

ד״ר חיים סעדון

בשנות השמונים, בשקט ובצנעה, התכנסו, אחת לשנה, בוגרי תנועות הנוער הציוניות בצפון־אפריקה ביער בן שמן. זו הייתה היכרותי הראשונה אתם. ידידי רפאל בן־ אשר ז״ל מכפר מנחם היה היוזם והמארגן של מפגשים אלה. במסגרת מחקרי על הציונות בתוניסיה נפגשתי איתו פעמים רבות ונעזרתי בעושר ידיעותיו ובזיכרונו יוצא הדופן. הוא הזמין אותי למפגשים אלה ביער בן שמן. הייתה זו עבורי חוויה מעצבת. יהודים מצפון־אפריקה ללא תחושות קיפוח, חברי קיבוצים ועירונים, גאים בעשייה בכל תחומי החברה הישראלית. הצער היחיד שביטאו היה כי החברה הישראלית לא מכירה את סיפורם, את תרומתם לקהילות שבהן חיו ולחברה הישראלית. לימים, כאשר בגרתי והעמקתי לחקור בתופעה זו הבנתי את חשיבותה ונתתי לכך ביטוי במחקרי. נפגשתי עם לא מעט חניכי תנועות נוער בצפון־אפריקה. עקבתי אחריהם בארץ. למדתי בשקיקה את סיפור חייהם, את ההתלהבות האידיאולוגית שאחזה בהם ואת השאיפה להגשמה אישית ולאומית. בכל פעם חזרתי ומצאתי את עצמי שואל: למה סיפורם עדיין לא סופר?

כאשר הציע לי אריה אזולאי להיות מנחה בעבודת הדוקטוראט שהוא מתכוון לכתוב במכון ליהדות זמננו היססתי. הנושא שהוא הציע היה טוב וחשוב מאוד אך הצריך השקעה רבה שהנעלמים בה רבים. הצעתי לאריה לשנות את הנושא ולחקור את התקופה שהוא היה בין מעצביה. לאחר מחשבה והתייעצות עם פרופ׳ מיכאל אביטבול הסכים מר אזולאי לשנות את הנושא. נראה היה כי סלולה הדרך לחשוף את סיפורן של תנועות הנוער הציוניות והיהודית במרוקו. בכך יכול היה אריה אזולאי לסגור מעגל הן כאחד מעמודי התווך של פעילות תנועות הנוער במרוקו והן כהיסטוריון המתעד את הפעילות ונאלץ לכפוף את זיכרונותיו והתלהבותו לכללי המחקר ההיסטורי.

מאז עלייתה של יהדות מרוקו לארץ לאחר הקמת המדינה היא נאבקת בדימוי שהודבק לה כיהדות פרימיטיבית ולא פרודוקטיבית שמהווה סכנה לתרבות שהתפתחה בארץ ושתגרום ללבנטיזציה של החברה הישראלית. דימויים אלה מקורם בראש וראשונה בבורות של הגורמים האחראים על העלייה ועל הקליטה ובדעות קדומות שלא היו נכונות אז כמו היום. גם לאחר שנים כה רבות של עצמאות מדינית ושל

מחקר מדעי ענף ופורח בתחומים רבים המאפיינים את יהדות מרוקו נראה כי החברה הישראלית עדיין לא מכירה מספיק את עברה של יהדות מרוקו ואת עושר תרבותה. התרומה של מרוקו לתהליך השלום, הפתיחות של המדינה לטיולי ישראלים ברחבי המדינה, השמירה על אתרים יהודים במרוקו ועוד, הביאו לשינוי מסוים ביחס החברה הישראלית אל יוצאי מרוקו. גם החברה הישראלית השתנתה. היא בוגרת יותר, רגישה יותר ופתיחותה לשמוע ולהכיל רבה יותר. מחקרו של אריה אזולאי רואה אור בתקופה שבה הסיכוי שיתקבל בחברה הישראלית ויאיר פן נוסף, פחות מוכר של יהדות מרוקו, סיכוי זה הוא רב.

תפקידו של ההיסטוריון הוא לנסות לבנות ככל האפשר את הנרטיב ההיסטורי המדויק ביותר האפשרי, לנסות להבין אותו בהקשריו המקומיים הנכונים ולהעמידו בפרספקטיבה היסטורית. אכן, במחקרו של אריה אזולאי על תנועות הנוער היהודיות במרוקו יש מכל זה. נבנה נרטיב היסטורי טוב המוצג בהקשריו השונים. בכך הועמד לרשות הציבור סיפור מרתק על צעירים יהודים במרוקו שהתארגנו במסגרות של תנועות נוער וניהלו פעילות חברתית וצופית. צעירים חדורי אידיאולוגיה ציונית שתרומתם להבנת החברה היהודית במרוקו ותהליכי השתלבותה בחברה הישראלית חשובה ביותר.

מעט נכתב עד כה על נושא זה. שני המחקרים החשובים על תנועות הנוער היהודיות נכתבו על ידי פעילים בתנועות אלו. דליה בנג׳ו כתבה עבודת מאסטר כבר בשנת 1986 על תנועת ״צעירי ציון״ במרוקו. ד״ר יצחק אברהמי, פעיל בתנועת הנוער ״צעירי ציון״ בתוניס, מראשוני העולים לארץ לאחר מלחמת העולם השנייה וממקימי הגרעין הצפון־אפריקאי ברגבים, הקים את המרכז לחקר התנועה הציונית החלוצית בארצות האסלאם. המרכז, שהוקם ביד טבנקין, היה אבן שואבת לפעילות של בוגרי תנועות הנוער במפגשים, בעדויות שהותירו ובפרסומים שראו אור. כוונתי בעיקר לסדרת החוברות ״נוער בין עולמות״ שהתפרסמו בעקבות כינוסים אלה. לא פלא הוא שחברי תנועות הנוער מתעדים יותר ויותר את פעילותם בתנועות. כאלה היו ספרה של אמירה פרלוב על סם אביטל ז״ל וכזה הוא ספרו של שלמה דודו יבדל״א. הריחוק מתקופת הפעילות, פרק החיים שבו הם נמצאים והרצון לשמר את זיכרונות התקופה הם הגורמים העיקריים לפרץ של ספרי זיכרונות. ספרו של אריה אזולאי, המבוסס על עבודת הדוקטוראט שכתב הוא בעצם המחקר המקיף הראשון על תנועות הנוער במרוקו. התשתית המחקרית מבוססת על היעוד ארכיוני רב ועל ראיונות אישיים עם פעילים בתנועות אלה. בכך הופך מחקרו של אריה אזולאי למחקר בסיסי וחשוב לתיאור התופעה ולהבנתה.

לתנועות הנוער היהודיות והציוניות במרוקו חשיבות רבה. הן היו בראש וראשונה מסגרת לפעילות מסוג חדש של נוער יהודי ששילב לרוב בין הערכים החדשים (צופיות, מחנאות, יציאה לטבע, אחריות חברתית ומוסרית) עם ערכים יהודיים ו/או

ציוניים. תנועות הנוער היו מסגרת לאינדוקטרינציה ציונית. בהן נלמד לראשונה על הציונות באופן שיטתי תוך התאמת עומק הלימוד לגיל החניך בתנועה. תנועות הנוער היו מסגרת לשילובן של בנות בעשייה הציונית ולימים גם בהנהגה. בשונה מהפעילות הציונית המקובלת הייתה הפעילות הציונית בתנועת הגוער בעלת מחויבות אישית ותנועתית מרובה שהבטיחה את רציפות הפעילות של התנועות וחיזקה את כוחה של התנועה הציונית.

במרוקו היו לתנועות הנוער הציוניות חשיבות רבה בעשייה הציונית. חבריה, אלי אוחיון וסם אביטל, היו ממארגניה של העלייה הבלתי־לגאליה הראשונה מצפון־ אפריקה בשנת 1947 כאשר אלפי מעפילים ממרוקו חצו את הגבול לעבר אלג׳יריה כדי לעלות באוניות של ״המוסד לעלייה ב׳״. הייתה לתנועות אלה חשיבות רבה גם בתקופת העלייה החשאית ממרוקו. המושגים ״שלוחת בלט״ או ״שלוחת מחול״ ידועים זה מכבר לחוקרי התקופה כמו גם לפעילותה. תנועות הנוער הציוניות לקחו, כפי שמראה זאת אריה אזולאי במחקרו, תפקיד חשוב בארגונה של הקהילה היהודית לקראת עלייתה לארץ.

תנועת ״עודד״ שהוקמה בשנת 1962 ביטאה יותר מכל אה השינוי שהביאו תנועות הנוער הציוניות במרוקו ואת החשיבות שלהן בחברה הישראלית. תנועת ״עודד״ שמה לה למטרה להביא לעלייתם לארץ של אליטת חברתיות שיהיו מעורבות בחברה הישראלית ויתרמו להתפתחותה ולשגשוגה. דמויות כמו רפא בן־שושן, אלי אלאלוף, מרדכי אלגרבלי, אלי דיין ועוד רבים אחרים היו לשם דבר של תרומה להשתלבות בחברה הישראלית ולעשייה. אריה אזולאי הוא אחד מאלה ששילבו בין הנהגת תנועת ״הבונים״ במרוקו לבין פעילות ציבורית מרתקת בחברה הישראלית כשליח עלייה, כמנהל בית ספר וראש העיר אשדוד.

נוער בסערה-אריה אזולאי

2. 2. הצגת הנושא

תנועות נוער יהודיות וציוניות נוסדו והתפתחו במרוקו בין השנים 1964-1944 והקיפו מאות ואלפי בני נוער בגילאי 10-8 עד 25-22. חיבור זה יציג את היקפן, את סוגיהן, את מעמדן, את ייחודן ואת משמעותן ההיסטורית הן ביחס לנוער שהתחנך ו/או עבר דרכן, הן כלפי הקהילה היהודית במרוקו בתקופה מיוחדת זו והן ביחס להשפעתן על עלייתם של יהודי מרוקו לישראל. המחקר יתמקד בתנועות הנוער היהודיות והציוניות בלבד.

הגדרת המושג ״תנועות נוער״

מחקרים חוברו בנושא פעילותן של תנועות הנוער בגרמניה, בצרפת ובאנגליה וכן התקיימו דיונים על הקהילות היהודיות ועל התנועות החלוציות במרכז ובמזרח אירופה. חלק מן החוקרים מרחיבים את המושג ״תנועות נוער״ לכל תחומי הפעילות של בני הנוער, כולל ״ארגוני נוער״ ו״חוגי נוער״ המאורגנים על ידי מבוגרים למען הנוער, לצורכי ספורט, לטיפוח גוער, לעבודה סוציאלית, לחוגי לימוד, להעשרה או לארגוני סטודנטים. יש חוקרים המצמצמים את המושג וכוללים בו רק את תנועות הנוער הגרמניות ״הקלאסיות״ שמרדו בעולם המבוגרים על ערכיו ועל מסגרותיו. החוקרים המצמצמים רואים בתנועת הצופים באנגליה תנועה של מבוגרים, שמטרתה שילובו של הנוער בחברה הבוגרת.

להגדרת מושג ״תנועות הנוער״ במרוקו ארבעה קריטריונים:

1. היקף ורצף גילאים: על תנועת נוער להקיף נוער בין הגילאים 10-8 לגילאים 25-22 ברצף, כולל שכבת המדריכים וראשי התנועה.
2. אוטונומיות: תנועת נוער היא תנועה של נוער למען נוער, עם הנהלה ארגונית וחינוכית עצמאית, ולא תנועת מבוגרים למען נוער. השלטון הצרפתי לא אישר לקיים תנועות נוער יהודיות(גם לא מוסלמיות) אוטונומיות, ולפיכך לא אחת ביקשו תנועות הנוער ״חסות״ מארגון קהילתי זה או אחר לצורך ״כיסוי לגאלי״, כשהגוף נותן החסות התחייב לאפשר לתנועות הנוער שבחסותו לפעול פעילות אוטונומית. כך, למשל, החלה תנועת הצופים היהודים במרוקו בראשיתה(1944) לפעול במסגרת ארגון ״שרל נטר״, שהיה ארגון חוקי במרוקו ואפשר להקים במסגרתו את הקבוצה הצופית ״ביל״ו״.

כך פעלה תנועת ״הבונים״ במרוקו במטרה לקבל מן השלטון אישורים לקיים מחנות קיץ. היא עשתה זאת במסגרת ארגון בשם ״עולם קטן״(OlamKatan), שהיה גוף לגאלי מבחינת השלטונות ועסק בסיוע ליהודים ממזרח אירופה שהגיעו למרוקו בעקבות גלי האנטישמיות ועליית הנאציזם באירופה.

שילוב ה״שליחים״ המבוגרים מן הארץ בתנועות החלוציות לא פגע, הלכה למעשה, בהתנהלות האוטונומית של התנועות. הנהגתן התבססה על המדריכים ועל הבוגרים המקומיים. ״השליח״ שבא מארץ ישראל היה בדרך כלל חבר קיבוץ. הוא ביטא את התפיסה האידאולוגית ואת הקשר עם ״הישראליות״ ועם החברה הקיבוצית, שאליה כיוונה התנועה את החניך.

3. כוליות בתפיסה החינוכית־ערכית־אידאולוגית: תנועת הנוער שאפה, במסגרת הזמן המועט שהשתתפו בה החניכים, להקיף את כל חייו של החניך, להרחיב את החינוך שניתן לו במשפחתו ובבית ספרו ולעצב את אישיותו הפיזית והרגשית באמצעות יצירת חוויות, גיבוש אידאולוגיה ותפיסה פוליטית. בד בבד היא בנתה מערך חינוכי, שהיה מושתת על הבחנה בין שכבות גיל, ובו תכניות הדרכה מדורגות על פי שכבות וקבוצות, על בסיס כוחות הדרכה מתוך הנוער עצמו.
4. חינוך עקיף: התהליך החינוכי בתנועות הנוער בנוי על סמלים והוא כולל תלבושת, דגל, שם הקבוצה, טקס שבועה, יציאה לטבע, סיורים, מחנות, שירה, ריקוד, פיתוח החושים והמיומנויות. כל זאת במסגרת הקבוצה הקטנה וההווי של ״תרבות נעורים״, תוך התייחסות לבעיות בשכבות הגיל השונות הנובעות מתהליך ההתבגרות של החניכים והמדריכים ומהשילוב בין בנים ובנות באותה מסגרת חינוכית.

ראשית תנועות הנוער

תנועות הנוער ה״קלאסיות״, הכלליות והיהודיות, קמו כתופעה היסטורית ייחודית של סוף המאה ה־19 וראשית המאה ה־20 בגרמניה, באנגליה, במרכז ובמזרח אירופה. בגרמניה נוסדה תנועת נוער שמרדה בעולם המבוגרים, תנועת ה״וונדר פוגל״ (Wandervogel – הציפור הנודדת). התנועה פיתחה הווי חיים מיוחד לנוער, שכלל שוטטות בטבע, פשטות לבוש והסתייגות מכל סמכות מוסדית ומשפחתית. יש להבין זאת על רקע מצבה של גרמניה בסוף המאה ה־19 וראשית המאה ה־20. באותה תקופה, על רקע שונה לגמרי, ייסד באדן פאוול(Baden Powell), את תנועת ״הצופים״, תחילה באנגליה (ב־1911), אחר כך בארצות חבר העמים הבריטי ולאחר מכן ברוב הארצות בעולם. צורכי האימפריה הבריטית והמלחמה בדרום אפריקה נגד הבורים השפיעו על פאוול, שהשתתף במערכה זו, ובמהלכה פיתח וביסס את תפיסתו החינוכית. מטרתו המרכזית היתה לחשל את הנוער פיזית ונפשית ולהכשירו להיות אזרח נאמן למולדתו ולשרת את החברה שבה הוא חי. את תנועת ״הצופים״ הקימו המבוגרים למען הנוער(בניגוד ל״וונדר פוגל״) והיא הגיעה עד מהרה להישגים מרשימים הודות לדרכי פעולתה החינוכיים־הדרכתיים שהתאימו, כך מתברר, לצורכי הנוער בגילאי ההתבגרות. הקבוצה הקטנה כתא היסוד התנועתי, המדריך הצעיר, לרוב בגיל חניכיו, התלבושת, השבועה, הטיולים בחיק הטבע, המחנות, המדורה, השירה והריקוד – כל אלה הוכיחו את עצמם ככלים הדרכתיים רבי עצמה להפנמת ערכים ולגיבוש דעות ועמדות. השיטה הצופית אומצה, בצורה זו או אחרת, על ידי רוב תנועות הנוער הכלליות והיהודיות.

תנועות הנוער הציוניות באירופה המזרחית והמרכזית הושפעו משתי התנועות גם יחד. ניכרה בהן מרדנות כלפי חיי הקהילה בגולה, אך בניגוד ל״וונדר פוגל״, שלא הציבה חזון של חברה בוגרת אלטרנטיווית מול שלילת חברת המבוגרים, כוחן של התנועות הציוניות הקלאסיות היה בחזונן הלאומי־ציוני, ולא פחות בחזונן החברתי, של חתירה לבניית חברה בוגרת צודקת ושוויונית, וזאת על ידי הגשמה עצמית במסגרת הקיבוצית בארץ ישראל. גם אותן ניתן להבין מתוך קרקע צמיחתן במרכז ובמזרח אירופה בשני העשורים הראשונים של המאה העשרים.

תנועות הנוער הציוניות באירופה המרכזית והמזרחית אימצו גם הן את עקרונות הפעולה הצופיים שכה התאימו לנוער ויצרו קבוצות גיל שענו על צורכי הנוער בתקופת מעבר זו. תנועות הנוער הציוניות נתפסו בעיני עצמן עונות על הצרכים של הנוער בעת ההיא בארצותיהן, אך בה בעת ראו את עצמן כ״חלוצים״ לפני המחנה, הנוטלים אחריות על גורלו של כל העם היהודי.

צבי לם רואה בתנועות הנוער הציוניות במרכז ובמזרח אירופה תופעה רב־ממדית: תופעה בעלת משמעות היסטורית־פוליטית למימוש מטרות ציוניות והשפעה על החברה; תופעה חברתית־תרבותית ששאפה לתמורה בערכי הנוער; ותופעה פסיכו־היסטורית, שאפשרה התארגנות של נוער בחברה שיסודותיה התערערו.

על ידי כך, לדבריו, יכלו תנועות הנוער ״להעניק לצעירים בדורות המיאוס והחרדות תחושה של משמעות וכיוון בחייהם, תחושה של טעם וערך, כאשר נדמה היה שאין לחיים לא טעם ולא ערך״.

צבי לם מכוון כמובן לנוער היהודי במרכז ובמזרח אירופה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, כשהקהילות היהודיות עמדו בפני חורבן וכליה. תנועות הנוער צמחו, לדידו, בעולם מתערער, בעידן ששאף לאידאולוגיות, והיוו פתח תקווה לנוער אובד דרך.

נוער בסערה-אריה אזולאי- הצגת הנושא

עמוד 21

על מחקר תנועות הנוער

בקרב החוקרים עולה שאלה עקרונית על הצורך במחקר בנושא תנועות הנוער. שאלה זו מקורה בהערכת השפעתן של תנועות הנוער על המהלכים ההיסטוריים של תקופתן.

ולטר לקוויר(W.z. Laqueur), חוקר תנועות הנוער הגרמניות, קבע בספרו שתנועות הנוער הגרמניות כגון ה״וונדר פוגל״ ודומיה, היו בסך הכול ״הערת שוליים״ ארוכה בספר תולדות העמים. לעומתו כותב יהויקים דורון, שקביעה זו ״אינה נכונה לגבי תנועות הנוער היהודיות, כי תולדותיהן היו אחד הפרקים המפוארים בתולדות עם ישראל בדורות האחרונים, אם בתפוצות ואם בארץ ישראל״. אין להבין לדעתו של דורון את מפעל ההתיישבות השיתופית, את התנועה הקיבוצית ואת הקמת כוח המגן בארץ בטרם הקמת המדינה ללא פועלן של תנועות הנוער החלוציות ששימשו מאגר כוח אנושי נבחר לבניין הארץ.

חוקרים שונים של תנועות הנוער האירופאיות הכלליות והיהודיות התמודדו עם השאלה האם הדיון בתנועות הנוער יכול להיות מנותק מן ההקשר הכללי, מהבנת הנסיבות ההיסטוריות שבמסגרתן הן קמו ופעלו. רובם קבעו שיש לגיטימיות למחקר של תנועות הנוער כגורם מבודד משאר הגורמים הציבוריים, משום שהנוער מתייחד בדרכי הגשמת הערכים ובאופני ההתבטאות החינוכית שלו, המעוגנים ברגישות המאפיינת את גיל הנעורים, רגישות שגורמת לרוב להקצנה בביטוי ובמעשה. תופעת תנועת הנוער, לדידם, היא תולדה של צורך נפשי של נוער בגיל ההתבגרות מחד גיסא, והיא כורח אובייקטיווי היסטורי מאידך גיסא. בנוסף וככלל, תנועות נוער צמחו על רקע שלילת החברה המסורתית והן מהוות חלק מתהליך המודרניזציה. הן נוסדו והתפתחו רק בחברות המצויות בתהליכי מודרנה, בשלב זה או אחר, ובהתמודדות עם תרבות הפנאי. בעיני חוקרים רבים שיקפו תנועות הנוער את תקופתן וגם עיצבו אותה. אמנם לא תמיד הן הקיפו את רוב בני הנוער בגילאים הרלוונטיים (לרוב היו בהן לא יותר מ־10% מכלל בני הנוער), אבל הן שימשו ״בתי ספר״ ומכוני הכשרה למנהיגות והשפעתן על הבוגרים פעלה לטווח ארוך.

תנועות הנוער זכו למחקרים רבים בדיסציפלינות שונות. פרופסור חיים שצקר ציין כמה גישות מרכזיות במחקרים אודות תנועות הנוער:

הגישה הפסיכולוגית טוענת שהמתח היצרי והמיני ובעיות של ״סטאטוס״ עמדו במרכז התופעה של תנועות הנוער.

הגישה הסוציולוגית בוחנת את תנועות הנוער ״כפנומן חברתי״, כ״קבוצת גיל״ על רקע חברתי, וזאת בדרך תיאור וניתוח משווה של תנועות טיפוסיות.

הגישה ההיסטורית עוסקת בדרך כלל באדם המבוגר בתקופה זו או אחרת של חייו. תשומת הלב של ההיסטוריון מופנית גם אל ילדותו ואל נערותו של המבוגר ולמסגרות החינוכיות והחברתיות שעיצבו אותו, אך הוא לא בוחן את תנועות הנוער כתופעה בעלת חשיבות כשלעצמה. בנוסף, הגישה ההיסטורית, בבואה לבחון השלכות רוחניות כוללות ונרחבות יותר, מפנה את תשומת הלב אל תנועות הנוער, אך גם כאן לא כאל ״ערך עצמי״, אלא כאל תופעה סימפטומאטית לתהליך ההיסטורי.

מחקר זה יעשה שימוש בראייה המשולשת: הפסיכולוגית, הסוציולוגית וההיסטורית.

הראייה הפסיכולוגית מתייחסת לנוער היהודי במרוקו, נוער לומד במשבר גיל ההתבגרות, בתקופת מעבר ובחיפוש אחר ״זהות״ ו״סטאטוס״; הראייה הסוציולוגית תעמוד על שכבת הנוער בגילאים אלה במרוקו על רקע השינויים שעברו על החברה היהודית במרוקו, שמקורם בשינויים הדמוגרפיים, החברתיים, הכלכליים והתרבותיים בחברה המרוקאית הכללית; הראייה ההיסטורית בוחנת את תנועות הנוער במרוקו, את ייחודן ואת השפעתן לטווח קצר ולטווח ארוך על רקע התהליכים ההיסטוריים שעברו על מרוקו בכלל ועל יהודיה בתקופת המאבק של התנועה הלאומית המרוקאית כנגד שלטון הפרוטקטורט הצרפתי וערב הקמת מדינת ישראל. היו אלה שנים טעונות במישור האישי, הקהילתי והפוליטי, שבאו לידי ביטוי בפעילותן של תנועות הנוער במרוקו. בנוסף, יושם דגש על הממדים הפדגוגיים ה״אינהרנטיים״ לתנועות הנוער בנושאי חינוך והדרכה.

על תנועות הנוער היהודיות במרוקו

תנועות הנוער היהודיות והציוניות במרוקו ניזונו הן מתנועות הנוער הכלליות והצופיות והן מתנועות האם הציוניות שלהן באירופה ובישראל. אולם לידתן ואופן פעולתן הם פרי של גורמים ייחודיים, ובחלקם חד־פעמיים, שנגעו ליהדות מרוקו בתקופה היסטורית זו.

אין ספק שהתהליכים ההיסטוריים, החברתיים והכלכליים שהתרחשו במרוקו, השינויים הדמוגראפיים, תהליכי העיור, המשבר הכלכלי, הקולוניזציה, תהליכי החילון והמודרניזציה, התרופפות המשפחה, המאבק הלאומי המרוקאי והקמתה של מדינת ישראל יצרו משבר כולל בקרב הדור הצעיר במרוקו. במהותו היה המשבר שונה מזה שחווה הנוער במרכז ובמזרח אירופה בשנות ה־20 וה־30 של המאה העשרים, אך בהרבה פרמטרים גם דומה לו.

תנועות הנוער במרוקו בתקופה זו הן התנועות הבאות:

1. התנועות היהודיות הקהילתיות

• הצופים הצרפתים החילונים(D.F. = Eclaireurs de France)
• הצופים היהודים הצרפתים (I.F. = Eclaireurs Israelites de France)
• הפדרציה של הצופות הצרפתיות(F.E. = Federation Frangaise des Eclaireuses)
• המחלקה לחינוך של הנוער היהודי

(D.E J.J. = Departement Educatif de la Jeunesse Juive)

2. התנועות הציוניות החלוציות

• איחוד הנוער החלוצי – ״הבונים״

3. תנועות ״דרור – צעירי ציון״
4. ״השומר הצעיר״
5. ״הנוער הציוני״
6. ״בני עקיבא״
7. בית״ר

על הרקע ההיסטורי של יהדות מרוקו בין השנים 1944־1964 מסתמנת הדרך שבה ענו תנועות הנוער היהודיות, ואחר כך הציוניות, על הצרכים של הנוער היהודי במרוקו, בעיקר הנוער העירוני ממעמד הביניים, שהיווה את הבסיס לפעולתן ולהנהגתן. תנועות הנוער סיפקו, גם במרוקו, מסגרת לצרכים הפסיכו־חינוכיים של הנערים והנערות בגיל ההתבגרות, על אפיונו ועל בעיותיו. הקבוצה הקטנה והאינטימיה, המדריך הצעיר, היציאות לטבע, לטיולים, הקמת המחנות, השירה והריקודים, הפעילות הספורטיבית והפעילות המשותפת לבנים ולבנות – כל אלה ריככו במקצת את המתח המיני וסייעו בגיבוש הזהות העצמית והסטאטוס האישי בחבורה של ״שווים״.

תהליכי החילון בקרב תלמידי ובוגרי בתי הספר של רשת אליאנס והשאיפה ל״מודרנה״ העצימו בקרב בני הנוער את הצורך להזדהות עם התרבות הצרפתית, שסימלה עבורם אה אותה מודרנה. העובדה שהממסד הצרפתי והחברה האירופית במרוקו דחו אותם העמידה את בני הנוער בפני שוקת שבורה. אי יכולתו ו/או אי רצונו של הנוער היהודי להשתלב בחברה הערבית והמוסלמית הסובבת אוהו, ששפתה ותרבותה היו זרות לו, ושמאבקה לעצמאות לאומית הפחיד אותו, חידדו והעצימו את לבטיו.

בקהילות הגדולות והבינוניות נחלש התא המשפחתי ולא היה עוד משענת ומקור לסמכות ולקביעה ערכית לרוב בני הנוער והם נמשכו לפעילות בתנועות הנוער, תחילה בתנועות הקהילתיות ואחר כך גם בתנועות הציוניות. הדרך היחידה שבה מצאו נערים אלה מקלט מפני עתיד לא ידוע, הייתה יצירת ״חברת נעורים״ של שווים המתלבטים באותן סוגיות אישיות וכלליות. היציאה אל מחוץ לכותלי המלאה והקהילה לפעילות בחיק הטבע, שחיסנה את גופם ואת אופיים, והחשיפה למסרים תרבותיים כלליים ויהודיים, שפתחו בפניהם אופקים של תקווה חדשה ושל יציאה מן המשבר האישי והקהילתי – כל אלה חיזקו את ביטחונם העצמי, את זהותם האישית ואת יכולת עמידתם בפני אתגרים חברתיים ולאומיים. כאן טמון סוד הצלחתן של תנועות הנוער ויכולת השפעתן על התהליכים המואצים שאפיינו את יהדות מרוקו בתקופה גורלית זו.

נוער בסערה-אריה אזולאי- הצגת הנושא

עמוד 24

5. מרוקו ויהודיה

ב־1947 מנו יהודי מרוקו כ־ססס,230 נפש. כ־85% מהם גרו בערים הגדולות והבינוניות וכ־15% מהם היו מפוזרים ברחבי מרוקו, בעיקר בכפרי הדרום ובהרי האטלס. היהודים היוו מרכיב חשוב, לעתים מרכזי, בחייה הכלכליים של מרוקו. בין השנים 1951-1930 הייתה הגירה מתמדת של יהודים מאזורי הכפר לערי הפנים ולערי החוף, בעיקר לכיוון קזבלנקה. ב־1951 ריכזה קזבלנקה כ־47.1% מכלל יהודי מרוקו(ב־1931 חיו בה 23.3% בלבד מכלל האוכלוסייה). רוב המהגרים נמנו עם השכבות העניות. הם חיפשו פתרון למצוקתם הכלכלית ולחוסר ביטחונם. נהירתם לערים הגדולות גרמה לצפיפות, מן הקשות ביותר, בשכונות של המלאה. תנאי המגורים הירודים, המצב הכלכלי הקשה וחוסר תנאים פיזיים־תברואתיים מינימליים גרמו לעוני ולמחלות זיהומיות, ורוב הילדים של השכבות הסוציאליות העניות הסתובבו ברחובות ולא למדו בשום מסגרת חינוכית.

מרוקו זכתה בעצמאות במרץ 1956. עד סוף שנה זו עלו ממנה לישראל כ־110,000 יהודים. בין 1957 לאביב 1964 (סוף ״מבצע יכין״), עלו לארץ עוד כ־110,000 יהודים. במקביל, היגר חלק קטן מיהודי מרוקו לצרפת, לקנדה, לספרד ולארצות הברית. ב־1964 נותרו במרוקו כ־50,000 יהודים בלבד. תהליכי העלייה וההגירה השפיעו על כל הקהילה ועל מערכות החינוך בה.

רוב יהודי הכפרים מהרי האטלס ומן הדרום עלו לישראל, והנשארים התרכזו בעיקר בקזבלנקה. מיעוטם התגוררו בקהילות הגדולות לשעבר: פאס, מראקש, רבאט, ומכנאס.

בשנים 1952-1951 רק 14,864 ילדים בגילאי 10־19, מתוך סך הכל של 43,360 ילדים בגיל זה, למדו במערכת לימודית מסודרת. רובם למדו בבתי הספר של אליאנס, ולא מעט למדו במסגרות של ״חדרים״ למיניהם, בתנאים לא תנאים וברמה לימודית נמוכה. הלומדים בגילאי 14-10 היוו 50.16% מכלל הילדים בגילאים אלו. הלומדים בגילאי 19-15 מנו בסך הכל 2664 תלמידים שהיוו רק כ־14% מכלל הנערים בגילאים אלו.¹¹ מתוך שכבה זו גויסו רוב מדריכי תנועות הנוער.

מעמדם החוקי של היהודים לא השתנה עקרונית עם הפרוטקטורט הצרפתי והם נשארו, מבחינת המח׳זן (המנהל המרוקאי), במעמד של נתיני המלך ותחת חסותו. מבחינת השלטון הצרפתי הם היוו חלק מן האוכלוסייה המקומית המרוקאית (.(indigenes השלטון הצרפתי מינה ״ממונה״ מטעמו כדי להבטיח שליטה ופיקוח

על המוסדות והארגונים הקהילתיים היהודיים – inspecteur des institutions.Israelites

תפקידיו וסמכויותיו של הממונה הוגדרו על־ידי השלטונות כתפקיד משולש:

1. מפקח — Controleur.
2. שופט המגשר בין הארגונים – Arbitre.
3. ממליץ בפני השלטונות — Intercesseur.

הוא היה ממונה בתחומים רבים:

בתחום הקהילתי והתרבותי – על 53 ועדי קהילות.

בתחום הדתי־רבני – על 27 רבנים ראשיים ועל שלוש מאות בתי כנסת.

בתחום המשפטי־יורידי – על 3 בתי דין עליונים ברבאט ובטנג׳יר, על 11 בתי דין רבניים ועל 13 רבנים ממונים.

בתחום החברתי – על 150 חברות צדקה למבוגרים, על 50 חברות צדקה לילדים.

כן היה הממונה יו״ר הסנטוריום של בן־אחמד.

בתחום הפוליטי – העניק ייעוץ בנוגע לקשר עם הארגונים היהודיים הבין־לאומיים והחיצוניים. הוא פיקח על התנועות והארגונים הציוניים, שימש יו״ר בישיבות הכלליות של הרבנים ושל ראשי הקהילות.

בתחום האדמיניסטרטיווי – הגיש הערות והמלצות למנהל הצרפתי בכל הנושאים הנוגעים לציבור היהודי, ובעת מלחמה שימש ״צנזור״ ביחס לדברים הנכתבים בעברית.

במסגרת הגדרה רחבה זו פעל מוריס בוטבול (,(Botbol Maurice שמונה לתפקיד הממונה על המוסדות היהודיים במרוקו בשנת.1943 הוא היה בעל אישיות סמכותית וזכה לגיבוי של רוב הגורמים. כפקיד צרפתי, הוא היה נאמן למדיניות ה״רזידנס״ (Residence היה המנהל הצרפתי במרוקו) ומילא בקפדנות את תפקידי הפיקוח שהוטלו עליו. עם זאת, הוא דחף את הרבנים הראשיים, ר׳ יהושע ברדוגו ור׳ שאול אבן־דנן, שגילו סמכות רבנית ופתיחות ורגישות קהילתית, לחדש ולפרש את ההלכה כך שתענה על צורכי הציבור בהתאמה לתהליכי המודרניזציה. הוא גם תרם את חלקו להקמת המוסד המתאם של הקהילות היהודיות (Le Conseil des Communautes) לאחר שתקנה שלטונית (״דהיר״) מ־1945 לרה־ארגון הקהילות, התירה תיאום ארצי של כל ועדי הקהילות וקיום אסיפות ארציות אחת לשנה. מוסד זה התחזק ופעל מתוך נאמנות למלך ולשלטון הצרפתי. הוא היה ליהדות מרוקו מוסד חשוב, מרכזי ורב ערך.¹⁷

בוטבול, לפי המלצותיו לממשל, ניסה לאפשר קיום דיסקרטי של פעילות ציונית תוך שמירה שלא תעורר את התנגדות התושבים המוסלמים, אבל התנגד חריפות לפעילותם של גופים ציוניים ״זרים״(קרי, תנועות הנוער החלוציות) שהרבנים ראו בהם ארגונים אנטי־דתיים, אתאיסטיים וקומוניסטיים.

בני הנוער והצעירים היהודים במרוקו נחשפו לשפה ולתרבות הצרפתית באמצעות

רשת ענפה של בתי ספר ״אליאנס״. יהודי מרוקו, בעיקר בוגרי בתי הספר של ״אליאנס״, קיוו שעם ״רכישת״ התרבות הזאת הם יזכו לאזרחות צרפתית (כמו יהודי אלג׳יריה). מרה הייתה אכזבתם כאשר התברר שאין לשלטון הצרפתי כוונה להעניק להם אזרחות צרפתית. הם נפגעו אף יותר עם אימוץ החוקים האנטישמיים של ממשלת וישי(בראשות פטן) במלחמת העולם השנייה, על ידי השלטון הצרפתי במרוקו. לעומת זאת, התחזקה הערכתם למלך מוחמר החמישי, שבעת צרה, על פי תחושתם, הגן על ״נתיניו״ היהודים ובלם, למרות חולשתו השלטונית, את המגמות ה״ווישיסטיות״. מציאות זו הביאה חלק מן היהודים לשקול מחדש את יחסם לחברה הסובבת אותם.

בשנת 1945 הוקמה, כאמור, מועצת הקהילות היהודיות, שהיתה גוף על־קהילתי שפעל לראשונה במרוקו. מנקודת הראות של השלטון הצרפתי מהלך כזה היה אמור לאפשר יותר שליטה והשפעה על חיי הקהילות היהודיות. אבל מוסד זה תרם לגיבוש התודעה היהודית הכלל־קהילתית, שהייתה חסרה עד אז בשל אופייה ובשל הפיזור של יהדות מרוקו, ללא קשר ארגוני על־קהילתי. בד בבד עם גיבוש התודעה הלאומית המרוקאית התחזקו התנועה הציונית במרוקו והמגמות הציוניות שפעלו בקרב הקהילה היהודית. כמו כן, חלק מבני הנוער מצאו את דרכם לתנועה הקומוניסטית המרוקאית.

לקראת השתתפותה של משלחת יהודים ממרוקו בוועידה של הקונגרס היהודי העולמי שזומנה עם תום המלחמה ושהתקיימה בנובמבר 1944 באטלנטיק סיטי נעשו הכנות יסודיות והתקיימו דיונים לניסוח העמדות שיעלו הנציגים.

בבחירות שנערכו לחברי המשלחת נבחרו:

שמואל דניאל לוי( (S.D. Levy – ציוני מובהק שכיהן כיו״ר הקק״ל, יליד תטואן, בעל אזרחות אנגלית.

פרוספר כהן – יליד מכנאס, מנהל בית הספר ״אליאנס״ של העיר מזגאן וחבר הנהלת הפדרציה הציונית של מרוקו.

מנחם מרציאנו – נשיא קהילת סאפי.

נוספו להם שני נציגים שהתגוררו בניו־יורק: חיים טולדנו – עיתונאי ואיש עסקים מטנג׳יר, וג׳אק פינטו – סוחר ובעל נכסים, לשעבר קונסול כבוד של יפן בטנג׳יר.

הוכנו חמישה נושאים לדיון, כולל בקשות ותביעות.

ש״ד לוי, שעמד בראש המשלחת, הסביר לבאי הוועידה שיהודי מרוקו שמחו על בואם של הצרפתים למרוקו, אך למרות אהבתם לצרפת ואופיים הנוטה לתרבות האירופאית, הם נתקלו במדיניות שנקט המנהל הצרפתי, שהוגדרה כ-Politique indigene (מדיניות הילידים שנקבעה עוד בתקופת המושל הראשון, ליאוטה) וקבעה ש״אין הממשל יכול להעניק ליהודים מה שאין ברצונו להעניק לתושבים הערבים של מרוקו״. היהודים, כנתיני המלך היו נתונים למרותו של המח׳זן ומבחינת הצרפתים מעמדם היה שווה ערך למעמד האוכלוסייה הערבית המקומית.

הערות המחבר: מוריס בוטבול (1992-1907). נולד בפאס. בעל אזרחות צרפתית. עבד כפקיד באדמיניסטרציה הצרפתית בפאס, בתחום השירותים המוניציפאליים של העיר. ב־1943 התמנה למפקח על המוסדות היהודיים עד 1956. בתפקיד זה כיהן לפניו יחיא זגורי (Zagury Yahia) בין השנים 1919 ו־1939. בשנת 1942 מונה לשנה אחת א׳ אלוש (A. Allouche), אזרח צרפתי, יליד תוניסיה, שפוטר בעקבות חוקי וישי מתפקידו כמורה לערבית. עם עצמאות מרוקו, שובץ בוטבול, בתוקף אזרחותו הצרפתית, כעובד מדינה בצרפת, שאליה עבר לגור החל מ־1957.

יחיא זגורי(1959-1878), בן למשפחה בעלת אזרחות ברזילאית שהיו לה קשרי מסחר עם אירופה. מגיל 17 עבד כמתורגמן בקונסוליה הצרפתית בקזבלנקה. ב־1906 קיבל אזרחות צרפתית כתמורה לשירותיו בקונסוליה הצרפתית ולסיועו לצבא הצרפתי בעת הפלישה הצרפתית לקזבלנקה. ב־1907 נבחר לראשות הקהילה בקזבלנקה. ב־1918 הוא התמנה על ידי ליוטה, הנציב הצרפתי במרוקו, למפקח על המוסדות היהודיים מטעם הנציבות הצרפתית במרוקו. הוא כיהן בתפקיד זה עד 1939. בתקופת המלחמה הוא התבקש לחזור לתפקידו, אך פרש סופית ב־1942.

הרב שאול דנן(1968-1882), נולד בפאס. ב־1913 התמנה לאב בית הדין הרבני במוגדור(אסויירה) ולאחר מכן במראקש. ב־1949 התמנה לרב הראשי של יהודי מרוקו. הוא קידם כמה נושאים שנגעו לחיי הקהילה בתקופת ה״מודרנה״. ב־1959 חיבר ספר הלכה בשם ״הגם שאול״. ב־1965 התיישב בירושלים.

מוחמר החמישי(1961-1903), נולד בעיר פאס כמוחמד בן יוסוף, זכה לחינוך מסורתי־מוסלמי ולמד צרפתית מאוחר יותר. עם הזמן הוא חיזק את מעמדו בעיני פעילי התנועה הלאומית שהפכו אותו לסמל העצמאות המרוקאית. ב־20.8.1953 הוגלה עם משפחתו על־ידי הנציב גיום (Guillaume) לאיים ראוניון(Reunion) ומדגסקר(Madagascar). תחתיו מונה בן דודו מולאי בן ערפה, ששיתף פעולה עם הצרפתים. ב־16.11.1955 הוא שב לרבאט כמנצח והשיג את הסכם סיום הפרוטקטוראט הצרפתי במרוקו והכרזתה של מרוקו כמדינה עצמאית ב־2.3.1956. ב־8.8.1958 הוא מחליף את תוארו מ״סולטן למלך בשם מוחמר החמישי. הוא צירף את מרוקו לליגה הערבית ואירח את גמאל עבדל נאצר במרוקו. הוא הבטיח וקיים להעניק אזרחות שווה ליהודי מרוקו. נפטר לאחר מחלה וניתוח ב־26.2.1961. בנו, חסן השני, ירש אותו והיה אחריו מלך מרוקו.

ש״ד לוי(1970-1874), (Samuel Daniel Levy-S.D. Levy). נולד בתטואן. בעל אזרחות בריטית. מאוחר יותר קיבל אזרחות צרפתית. למד בבית ספר להכשרת המורים של כי״ח בפאריס (ENI0) ולימד בבתי ספר אליאנס במספר ערים, כולל בתוניס. הוא ניהל את בית ספר כי״ח בקזבלנקה משנת 1900 והקים את בית הספר הראשון לבנות בקזבלנקה. בשנים 1913-1903 ניהל את בתי הספר של ארגון יק״א JCA בארגנטינה. היה חבר ועד הקהילה בקזבלנקה מ־1914 עד 1918.

כיהן כיו״ר קק״ל משנת 1919. ב־1923 סייע בהקמת ה״סיוע הלימודי״ Aide Scoiaire, שסיפקה ארוחות חמות בצהרים לתלמידי בתי הספר. בין מייסדי העיתון ״העתיד המצויר״ (L’Avenir illustre), שנקט עמדות ציוניות. עורכו היה יונתן תורץ. ב־1931 ערך סיור בפלשתינה עם רפאל בנאזרף וסלומון כגן(ביקורו השני בארץ יתקיים ב־1955). הקים קרן מלגות לסטודנטים ומוסדות רפואיים לטיפול במחלות מדבקות. שימש כיו״ר הפדרציה הציונית עד 1944. החליפו אותו פול קלמרו וסלומון כגן. ייסד את אגודת ״מגן דוד״ להפצת השפה העברית ולאחר מכן את בית המדרש למורים לעברית בקזבלנקה. ב־1944 עמד בראש המשלחת של יהודי מרוקו לוועידת אטלנטיק סיטי של הקונגרס היהודי העולמי. ייסד את רשת ״אורט״ במרוקו ב־1945 וב־1946 את O.S.E.

בסוף שנות ה־50 התמנה לנשיא כבוד של רוב המוסדות שפעלו בקהילה במרוקו. נפטר בגיל 97 בקזבלנקה ב־16.4.1970. חוברת שהודפסה לציון יום הולדתו ה־80 של ש״ד לוי – ,E. Sikirdgi S.D. Levy, Une belle figure du judai'sme marocain, Casablanca, non date

פרוספר כהן(1983-1913). נולד במכנאס, למד בפאריס ב-enio, ומשנת 1930 לימד בבתי־ ספר כי״ח וניהל בתי ספר במוגדור, באזמור ובקזבלנקה. השלים לימודי משפטים, ובשל חוקי וישי נמנע ממנו לעסוק במקצועו. היה אחד מ־4 הנציגים לוועידת אטלנטיק סיטי. חיבר את הדו״ח המרכזי על החינוך היהודי במרוקו (היסודי, המקצועי והדתי). ב־1945 נבחר להנהלת הפדרציה הציונית במרוקו. התמנה גם כעורך הראשון של עיתון ״נוער״. ב־1946 נבחר לנציג הקונגרס הציוני שהתקיים בבזל (יחד עם פול קלמרו, מוריס תימסית וזרה שולמן). למרות שהתנגד לפוליטיזציה של הפדרציה הציונית השתתף בסיעה של התנועה הרוויזיוניסטית, סייע בארגון העלייה דרך אלג׳יריה ועלה לישראל ב־1948. בארץ עבד זמן מה בתנועת חרות, כ־6 חודשים בסוכה״י והקים את ההתאחדות עולי צפון־אפריקה. עבד גם כעורך דין וב־1956 חזר להוראה כמורה לצרפתית בתל־אביב. הוא נפטר בנתניה ב־1983. פרסם ביוני 1946 דו״ח על ועידת אטלנטיק סיטי Le Congres Juif Mondial, Conference de guerre.

La Grande Aventure, Jerusalem, 1993 ב-1933הופיע ספרו האוטוביוגרפי

נוער בסערה-אריה אזולאי- הצגת הנושא–מרוקו ויהודיה

עמוד 33

5. 5. מרוקו ויהודיה

ב־1947 מנו יהודי מרוקו כ־ 230.000נפש. כ־85% מהם גרו בערים הגדולות והבינוניות וכ־15% מהם היו מפוזרים ברחבי מרוקו, בעיקר בכפרי הדרום ובהרי האטלס. היהודים היוו מרכיב חשוב, לעתים מרכזי, בחייה הכלכליים של מרוקו. בין השנים 1951-1930 הייתה הגירה מתמדת של יהודים מאזורי הכפר לערי הפנים ולערי החוף, בעיקר לכיוון קזבלנקה. ב־1951 ריכזה קזבלנקה כ־47.1% מכלל יהודי מרוקו(ב־1931 חיו בה 23.3% בלבד מכלל האוכלוסייה). רוב המהגרים נמנו עם השכבות העניות. הם חיפשו פתרון למצוקתם הכלכלית ולחוסר ביטחונם. נהירתם לערים הגדולות גרמה לצפיפות, מן הקשות ביותר, בשכונות של המלאה. תנאי המגורים הירודים, המצב הכלכלי הקשה וחוסר תנאים פיזיים־תברואתיים מינימליים גרמו לעוני ולמחלות זיהומיות, ורוב הילדים של השכבות הסוציאליות העניות הסתובבו ברחובות ולא למדו בשום מסגרת חינוכית.

מרוקו זכתה בעצמאות במרץ 1956. עד סוף שנה זו עלו ממנה לישראל כ־110.000 יהודים. בין 1957 לאביב 1964 (סוף ״מבצע יכין״), עלו לארץ עוד כ־110.000 יהודים. במקביל, היגר חלק קטן מיהודי מרוקו לצרפת, לקנדה, לספרד ולארצות הברית. ב־1964 נותרו במרוקו כ־50,000 יהודים בלבד. תהליכי העלייה וההגירה השפיעו על כל הקהילה ועל מערכות החינוך בה.

רוב יהודי הכפרים מהרי האטלס ומן הדרום עלו לישראל, והנשארים התרכזו בעיקר בקזבלנקה. מיעוטם התגוררו בקהילות הגדולות לשעבר: פאס, מראקש, רבאט, ומכנאס.

בשנים 1952-1951 רק 14,864 ילדים בגילאי 19-10, מתוך סך הכל של 43,360 ילדים בגיל זה, למדו במערכת לימודית מסודרת. רובם למדו בבתי הספר של אליאנס, ולא מעט למדו במסגרות של ״חדרים״ למיניהם, בתנאים לא תנאים וברמה לימודית נמוכה. הלומדים בגילאי 14-10 היוו 50.16% מכלל הילדים בגילאים אלו. הלומדים בגילאי 19-15 מנו בסך הכל 2664 תלמידים שהיוו רק כ־14% מכלל הנערים בגילאים אלו. מתוך שכבה זו גויסו רוב מדריכי תנועות הנוער.

מעמדם החוקי של היהודים לא השתנה עקרונית עם הפרוטקטורט הצרפתי והם נשארו, מבחינת המח׳זן (המנהל המרוקאי), במעמד של נתיני המלך ותחת חסותו. מבחינה השלטון הצרפתי הם היוו חלק מן האוכלוסייה המקומית המרוקאית (.(indigenes השלטון הצרפתי מינה ״ממונה״ מטעמו כדי להבטיח שליטה ופיקוח על המוסדות והארגונים הקהילתיים היהודיים – inspecteur des institution Israelites

תפקידיו וסמכויותיו של הממונה הוגדרו על־ידי השלטונות כתפקיד משולש:

1-מפקח — Controleur.

2-שופט המגשר בין הארגונים – Arbitre.

3-ממליץ בפני השלטונות – Intercesseur

הוא היה ממונה בתחומים רבים:

בתחום הקהילתי והתרבותי – על 53 ועדי קהילות.

בתחום הדתי־רבני – על 27 רבנים ראשיים ועל שלוש מאות בתי כנסת.

בתחום המשפטי־יורידי – על 3 בתי דין עליונים ברבאט ובטנג׳יר, על 11 בתי דין רבניים ועל 13 רבנים ממונים.

בתחום החברתי – על 150 חברות צדקה למבוגרים, על 50 חברות צדקה לילדים.

כן היה הממונה יו״ר הסנטוריום של בן־אחמד.

בתחום הפוליטי – העניק ייעוץ בנוגע לקשר עם הארגונים היהודיים הבין־לאומיים והחיצוניים. הוא פיקח על התנועות והארגונים הציוניים, שימש יו״ר בישיבות הכלליות של הרבנים ושל ראשי הקהילות.

בתחום האדמיניסטרטיווי – הגיש הערות והמלצות למנהל הצרפתי בכל הנושאים הנוגעים לציבור היהודי, ובעת מלחמה שימש ״צנזור״ ביחס לדברים הנכתבים בעברית.

במסגרת הגדרה רחבה זו פעל מוריס בוטבול(,(Botbol Maurice שמונה לתפקיד הממונה על המוסדות היהודיים במרוקו בשנת.1943 הוא היה בעל אישיות סמכותית וזכה לגיבוי של רוב הגורמים. כפקיד צרפתי, הוא היה נאמן למדיניות ה״רזידנס״ (Residence היה המנהל הצרפתי במרוקו) ומילא בקפדנות את תפקידי הפיקוח שהוטלו עליו. עם זאת, הוא דחף את הרבנים הראשיים, ר׳ יהושע ברדוגו ור׳ שאול אבן־דנן, שגילו סמכות רבנית ופתיחות ורגישות קהילתית, לחדש ולפרש את ההלכה כך שתענה על צורכי הציבור בהתאמה לתהליכי המודרניזציה. הוא גם תרם את חלקו להקמת המוסד המתאם של הקהילות היהודיות (Le Conseil des Communautes) לאחר שתקנה שלטונית (״דהיר״) מ־1945 לרה־ארגון הקהילות, התירה תיאום ארצי של כל ועדי הקהילות וקיום אסיפות ארציות אחת לשנה. מוסד זה התחזק ופעל מתוך נאמנות למלך ולשלטון הצרפתי. הוא היה ליהדות מרוקו מוסד חשוב, מרכזי ורב ערך.

בוטבול, לפי המלצותיו לממשל, ניסה לאפשר קיום דיסקרטי של פעילות ציונית תוך שמירה שלא תעורר את התנגדות התושבים המוסלמים, אבל התנגד חריפות לפעילותם של גופים ציוניים ״זרים״(קרי, תנועות הנוער החלוציות) שהרבנים ראו בהם ארגונים אנטי־דתיים, אתאיסטיים וקומוניסטיים.

בני הנוער והצעירים היהודים במרוקו נחשפו לשפה ולתרבות הצרפתית באמצעות רשת ענפה של בתי ספר ״אליאנס״. יהודי מרוקו, בעיקר בוגרי בתי הספר של ״אליאנס״, קיוו שעם ״רכישת״ התרבות הזאת הם יזכו לאזרחות צרפתית (כמו יהודי אלג׳יריה). מרה הייתה אכזבתם כאשר התברר שאין לשלטון הצרפתי כוונה להעניק להם אזרחות צרפתית. הם נפגעו אף יותר עם אימוץ החוקים האנטישמיים של ממשלת וישי(בראשות פטן) במלחמת העולם השנייה, על ידי השלטון הצרפתי במרוקו. לעומת זאת, התחזקה הערכתם למלך מוחמר החמישי, שבעת צרה, על פי תחושתם, הגן על ״נתיניו״ היהודים ובלם, למרות חולשתו השלטונית, את המגמות ה״ווישיסטיות״. מציאות זו הביאה חלק מן היהודים לשקול מחדש את יחסם לחברה הסובבת אותם.

בשנת 1945 הוקמה, כאמור, מועצת הקהילות היהודיות, שהיתה גוף על־קהילתי שפעל לראשונה במרוקו. מנקודה הראות של השלטון הצרפתי מהלך כזה היה אמור לאפשר יותר שליטה והשפעה על חיי הקהילות היהודיות. אבל מוסד זה תרם לגיבוש התודעה היהודית הכלל־קהילתית, שהייתה חסרה עד אז בשל אופייה ובשל הפיזור של יהדות מרוקו, ללא קשר ארגוני על־קהילתי. בד בבד עם גיבוש התודעה הלאומית המרוקאית התחזקו התנועה הציונית במרוקו והמגמות הציוניות שפעלו בקרב הקהילה היהודית. כמו כן, חלק מבני הנוער מצאו את דרכם לתנועה הקומוניסטית המרוקאית.

לקראת השתתפותה של משלחת יהודים ממרוקו בוועידה של הקונגרס היהודי העולמי שזומנה עם תום המלחמה ושהתקיימה בנובמבר 1944 באטלנטיק סיטי נעשו הכנות יסודיות והתקיימו דיונים לניסוח העמדות שיעלו הנציגים.

בבחירות שנערכו לחברי המשלחת נבחרו:

שמואל דניאל לוי( (S.D. Levy – ציוני מובהק שכיהן כיו״ר הקק״ל, יליד תטואן, בעל אזרחות אנגלית.

פרוספר כהן – יליד מכנאס, מנהל בית הספר ״אליאנס״ של העיר מזגאן וחבר הנהלת הפדרציה הציונית של מרוקו.

מנחם מרציאנו – נשיא קהילת סאפי.

נוספו להם שני נציגים שהתגוררו בניו־יורק: חיים טולדנו – עיתונאי ואיש עסקים מטנג׳יר, וג׳אק פינטו – סוחר ובעל נכסים, לשעבר קונסול כבוד של יפן בטנג׳יר.

הוכנו חמישה נושאים לדיון, כולל בקשות ותביעות.

ש״ד לוי, שעמד בראש המשלחת, הסביר לבאי הוועידה שיהודי מרוקו שמחו על בואם של הצרפתים למרוקו, אך למרות אהבתם לצרפת ואופיים הנוטה לתרבות האירופאית, הם נתקלו במדיניות שנקט המנהל הצרפתי, שהוגדרה כ-Politique Indigene (מדיניות הילידים שנקבעה עוד בתקופת המושל הראשון, ליאוטה) וקבעה ש״אין הממשל יכול להעניק ליהודים מה שאין ברצונו להעניק לתושבים הערבים של מרוקו״. היהודים, כנתיני המלך היו נתונים למרותו של המח׳זן ומבחינת הצרפתים מעמדם היה שווה ערך למעמד האוכלוסייה הערבית המקומית.

תביעות המשלחת התייחסו לבעיות בחמישה תחומים:

1-מערכת החינוך. נקבע שיש צורך מיידי לבנות בתי־ספר כדי לאפשר קליטה של יותר ילדים המתדפקים על דלתות בתי הספר של רשת ״אליאנס״. רק ארבעת אלפים עד ארבעת אלפים וחמש מאות ילדים היו משולבים בחינוך יסודי, לעומת כארבעת אלפים ילדים שלא היתה להם מסגרת לימודית ועוד כארבעת אלפים היו מרוכזים ב״חדרים״ למיניהם, בתנאים היגייניים שאין הדעת סובלת אותם ושמן הראוי לתבוע את סגירתם.

2-הדיור הציבורי. תוארו תנאי המגורים במלאה, בעיקר בקזבלנקה ובמראקש, אך גם בפאס ובערים נוספות. היהודים חיו בצפיפות בלתי נסבלת ובמצוקה חברתית וכלכלית קשות מנשוא, והועלתה הדרישה להקצות שטחים לאזורי מגורים ציבוריים לאוכלוסייה זו, דרישות שעד אז לא נענו.

3-המעמד המשפטי. הועלתה דרישה חד־משמעית להוציא את יהודי מרוקו ממסגרת השלטון שפעל בשרירות לב של הפחות והקאדים, ונהג באפליה כלפיהם ולהעבירם לסמכות בית המשפט הצרפתי. כמו כן, הועלתה בקשה לשתף יהודים במוסדות הממשל.

4-עידוד עבודה חקלאית. הדו״ח העלה על נס את ה״הכשרה״ שהכינה יהודים שביקשו לעלות לישראל. צעירים במרוקו היו מוכנים ויכולים לנהל משק חקלאי. מרוקו היא ארץ חקלאית ומן הראוי היה לעודד זאת הן על ידי הקמת עוד בהי ספר חקלאיים והן על ידי מתן אפשרות לצעירים אלה להקים משקים חקלאיים משלהם עם תום הכשרתם החקלאית.

5-בריאות ובעיות החברה. הועלתה פנייה להפעיל גופים וולונטריים לפתרון הבעיות הקשות בתחומי הבריאות והמצוקה החברהית־כלכלית, כולל הקמת מרפאות, בתי־ילדים, מוסדות לילדים יתומים ומוסדות למניעת מחלת השחפת.

בנוסף עלתה הדרישה להתיר פעילות ציונית באופן חוקי במרוקו וכן עיתונות ציונית, מגביות לקק״ל, לימוד השפה העברית וזכות לעלייה לארץ ישראל.

בשובם מארצות הברית התקבלו שלושת הנציגים של יהדות מרוקו בהתלהבות רבה.

הם קיימו אסיפות ציבוריות בקזבלנקה ובערים הגדולות ובהן דיווחו על שליחותם. הם סיפרו לצעירים הרבים והנלהבים שבאו לשמוע אותם על התעניינותה של יהדות ארצות הברית ביהודי מרוקו, על התמיכה הרחבה בדרישות של יהודי מרוקו, כולל הדרישות הציוניות, וחיזקו בדבריהם את שאיפתם של צעירי מרוקו לשינויים ריאליים שיקדמו את מעמדם החברתי.

נוער בסערה-אריה אזולאי- הצגת הנושא–מרוקו ויהודיה

עמוד 34

דו״ח זה והפעילות סביבו, לפני ואחרי ועידת אטלנטיק סיטי, ביטאו נאמנה את ציפיותיהם ואת מאווייהם של רבבות הצעירים היהודים לשפר את תנאי הקיום של הקהילות היהודיות במרוקו על ידי הממשל הצרפתי במקום, וכן להיפתחות הקהילה לעולם היהודי הרחב על משאביו ועל אפשרויותיו הפוליטיות, דבר שגרם לחיזוק המגמות הציוניות בקרב בני הקהילה. דברי חברי המשלחת ותיאוריהם זכו להד רב גם בעיתונות ול״ליווי״ מודיעיני סמוי של המשטרה.

תקופה זו הייתה נקודת מפגש בין תהליכים סותרים שהעמידו את יהודי מרוקו בפני בעיות חדשות וצורך לקבל החלטות מכריעות.

המאבק הלאומי לעצמאות מרוקו קיבל תנופה חדשה, הן בגלל אובדן היוקרה שהייתה לצרפת בגין כניעתה המשפילה לגרמניה הנאצית, הן בגלל ההליכי הדה־ קולוניזציה וקבלת העיקרון של זכות העמים להגדרה עצמית והן בגלל תמיכתו של המלך מוחמר החמישי בעצמאות מרוקו ובאופן מסויג גם בתנועה הלאומית המרוקאית (האיסטיקלאל).

הצבא האמריקאי, שנחת ב־8 בנובמבר 1942 בקזבלנקה, פגע גם הוא במעמדה של צרפת. נוכחותה של ארצות הברית במרוקו חיזקה את השאיפות המרוקאיות הלאומיות, במיוחד אחרי פגישותיו של המלך עם נשיא ארצות הברית פרנקלין רוזוולט בוועידת אנפה   שהתקיימה בקזבלנקה בינואר 1943.

צרפת ראתה במאבק הלאומי המרוקאי לעצמאות סכנה מוחשית לאובדן שליטתה בצפון־אפריקה. היא פעלה באמצעות רפורמות חלקיות, הפעילה לחץ על המלך מוחמר החמישי ודיכאה אה המגמות הלאומיות שהתעוררו. כל זאת עשתה לביסוס מעמדה ולהמשך שלטונה במרוקו.

הליגה הערבית, שהוקמה במרץ 1945, כרכה את המאבק האנטי־קולוניאלי הכולל של העולם הערבי עם הקונפליקט הערבי־ציוני בפלשתינה ועם המאבק של מרוקו לעצמאות לאומית.

התהליכים הפנימיים בקהילה היהודית במרוקו, כפי שבאו לידי ביטוי בראשית 1945 עם שובה של המשלחת מאטלנטיק סיטי, של קהילה החותרת לשינויים משמעותיים במעמדה היורידי, החינוכי, החברתי והארגוני. המאבק של התנועה הלאומית המרוקאית, תהליכי הדה־קולוניזציה, מצוקותיה של הקהילה היהודית, היפתחותה של יהדות מרוקו ליהדות העולם, הקמת מדינת ישראל, הכרזת עצמאותה של מרוקו, הצטרפותה של מרוקו העצמאית לליגה הערבית, היוו את הזירה שבמסגרתה התגבשו תהליכי הבחירה של יהודי מרוקו ביחס לצרפת, להגירה לאחת מארצות המערב, להשתלבות במרוקו העצמאית כאזרחים שווים, או למימוש המאוויים המשיחיים בעלייה לא״י בהשתלבות בבנינו של הבית הלאומי. ההגירה והעלייה הפכו להיות דרך המלך של יהודי מרוקו.

הגר הלל במחקרה המשותף עם ירון צור על יהודי קזבלנקה והנהגה היהודית בתפוצה קולוניאלית, וירון צור בספרו קהילה קרועה המרכז ומסכם את מיטב מחקריו בנושא יהדות מרוקו, שפכו אור חדש ופיתחו כלים ומושגים חדשים לניתוחה ולהבנת התפתחותה של יהדות מרוקו בתקופה זו. הם רואים את יהדות מרוקו כישות של מהות ״פזורתית״ מורכבת שרחוקה מלהיות הומוגנית. היא מחולקת, לדעתם, לא רק על פי שכבות חברתיות, כלכליות ואופקיות: עניים, מעמד ביניים ואמידים, אלא גם על פי מגזרים אנכיים: ילידים, מתמערבים ואירופאים, בהתאם לשותפות התרבותית והכלכלית(ולא המשפטית).

החברה היהודית כללה, אם כן, ילידים מקומיים (שהיוו את רוב האוכלוסייה), ילידים שקיבלו חסות אירופאית, יהודים אלג׳ירים עם אזרחות צרפתית, על פי ״צו כרמיה״, יהודים תוניסאים (קבוצה קטנה) שזכו לאזרחות צרפתית (שהייתה אפשרית ליחידים שמילאו מספר תנאים בתוניסיה), יהודים אשכנזים שהגיעו למרוקו עם אזרחות אירופאית ויהודים מטנג׳יר ותטואן בעלי אזרחות אירופאית כלשהי.

גם בקרב הילידים יש להבחין בין היהודים שחיו בערים הגדולות לבין היהודים שחיו בבלד (בכפרים בפנים ובדרום הארץ ובהרי אטלס). חלק הולך וגדל של יהודי הבלד היגרו בתקופה זו לערים הגדולות ובעיקר לקזבלנקה.

מורכבות מגזרית זו השפיעה גם על הזהויות שהתפתחו בקרב יהודי מרוקו, שמתוכן צמחו ההנהגות. לענייננו, הילידים ממעמד הביניים העירוני, שהתחנכו בבתי ספר של ״אליאנס״, יחד עם חלק מן היהודים שהיו בעלי אזרחות אירופאית או חסות אירופאית היוו את ״המתמערבים״. בתהליך הדומה לזרמים הרפורמיסטיים המערביים באירופה, אך עם ״מוטציה קולוניאלית״(אי רצון או חוסר אפשרות מעשית להיקלט בחברה הסובבת המוסלמית והצרפתית כאחד), צמחה בין יתר הזהויות, שלא נדון בהן גם זהות ״רפורמיסטית יהודית לאומית״.

על פי המחקר המוגש כאן בזהות זו כלול רוב רובו של הנוער היהודי,שפעל בקרב תנועות הנוער או שהתחנך ב״יחידות העממיות״ של הדאז׳. אפשר להוסיף, על פי מושגיו של י׳ צור, שזרם רפורמיסטי לאומי זה פיתח גם ענף של ״ציונות מערבית״, דהיינו ציונות ללא עלייה, כמו בארצות המערב, בקרב התנועות הקהילתיות, וגם ענף של ״ציונות מזרחית״, עם עלייה לארץ, כפי שזה התפתח במרכז אירופה בקרב התנועות החלוציות.

גישה זו מעמיקה את ראייתנו את יהדות מרוקו בתקופה זו ומוסיפה ממד ניתוחי חשוב לתיאורן, לפעילותן, לאופי התפתחותן ולהיקפן של תנועות הנוער במרוקו.

נוער בסערה-אריה אזולאי- הצגת הנושא–מרוקו ויהודיה

עמוד 36