מאיר נזרי-ארפוד -עיירה יהודית בלב הסהרה בהנהגת חכמי אביחצירא- ארפוד עיירה יהודית
מעין יציאת מצרים
עזיבת כל היהודים מן הכפרים לארפוד בתקופה קצרה לאחר חייהם בכפרים מאות בשנים הייתה בגדר חיזיון היסטורי ששיוותה לו מעין יציאת מצרים: היהודים יצאו מבתים ברחובות צפופים לבתים מרווחים, מחשכה של הבתים היורדת על הרחובות משעה מוקדמת לאורך כל הלילה לתאורת חשמל ברחובות ובבתים, מדליית מים מן הבארות למים הזורמים בברזים, מתחבורה על בהמות לתחבורה ציבורית מפותחת, מרפואה עממית לרפואה מודרנית עם בית חולים גדול, מפזורה של קהילות יהודיות קטנות עם ביכ״נ אחד לעיירה רחבת ידיים עם שבעה בתי כנסת ושבע חברות המשרתות את הקהילה הגדולה, ממצב כלכלי דחוק למצב כלכלי טוב עד סביר, מחינוך מסורתי מצומצם בחדר לחינוך יהודי מקיף במוסד תלמוד תורה גדול לצד בית ספר צרפתי המקנה יסודות של השכלה בסיסית של חשבון והיסטוריה בליווי שתי שפות, ועוד הרבה תמורות. כל אלה שיוו לעזיבת היהודים את משכנותיהם וקיבוצם לעיר אחת מעין קיבוץ גלויות. מאוחר יותר במיוחד עם עליית יהודי ארפוד ארצה נוצרו גם גלי הגירה של ערביי הכפרים לארפוד, כאשר הרבה מן הכפרים הפכו לאתרי תיירות של ילידי ארפוד הערביים עצמם העורכים ביקורים בחורבות הכפרים שמהם היגרו. עם זאת כפרים אחרים נבנו מחדש, ונוצרו בהם תשתית של חשמל וכבישים לתחבורה.
יחסים תקינים עם הערבים
יחסי היהודים עם שכניהם היהודים היו תמיד תקינים עד מעולים, כי הערבים מייסדי הכפרים ראו ביהודים בני חסות, העריכו את תרומתם והגנו עליהם. אין לראות אפוא ביציאת היהודים מסביבתם מעבר של עבדות לחירות, אלא מעבר מחיי כפר לחיי נחת ורווח. יחסים תקינים אלה נמשכו גם בארפוד.
ארפוד עיירה יהודית
במשך תקופת הפרוטקטורט הצרפתי עד 1956 רוב האוכלוסיה בארפוד הייתה יהודית, ובימי שבת וחג שבתו המסחר והמלאכה כליל. [הקהילה היהודית בארפוד מנתה כ-3000 יהודים; במשך הזמן היגרו רבים לווהראן שבאלג׳יריה ועם הקמת מדינת ישראל עלו הרבה משפחות לארץ, כך שב-1950 ירדה האוכלוסיה לכ-2500 נפש.]סמוך לחגים העבריים מגבירים הערבים את קניותיהם, כי יודעים שהחנויות של היהודים תהיינה סגורות. נהגי התחבורה הציבורית (M.T.C)היו נדהמים בפני התופעה שבארפוד הכול סגור בשבת ובחג והיו שואלים בתמיהה ׳ואש האדי בלאד ליהוד׳(=האם זאת עיר של היהודים)? חוקרי האזור מדווחים על כך שבשנת 1927 נעשה סקר אוכלוסין ראשון המדווח על כך שרוב האוכלוסיה הייתה יהודית שמנתה קרוב ל-800 נפש, שבמהלך השנים גדלה עד ל-3000 נפש.
מוסדות ארפוד שהוקמו על ידי הצרפתים במאה ה-20
בתחילת המאה ה-20 בין השנים 1940-1930 הניחו הצרפתים תשתיות והקימו מוסדות בארפוד: התשתית הראשונה היא חומת העיר שכללה ארבעה שערים, ומלבד מגדל הפיקוח שבראש הר הבליקוס הם הקימו מחנה צבאי לחייליהם המשרתים בסביבה ותחנת משטרה בשם Gendarmerie . כמו כi ייסדו את משרדי העירייה והרחבה הגדולה הסמוכה להם המשמשת למופעי תרבות. הם בנו מוסדות נוספים למען התושבים: בית דואר מרכזי, בית חולים, בריכת שחייה, בית מטבחיים, השוק המרכזי, תחנת תחבורה ושני בתי ספר אחד לבנים ואחד לבנות וכן הקצו שטחים לשלושה בתי עלמין: אחד לנוצרים, אחד למוסלמים ואחד ליהודים. החל מ-1940 החל החשמל לפעול בבתי העיר יחד עם זרימת מים, ותחבורה ציבורית.(M.T.C) בין־עירונית החלה לפעול ולהסיע תושבים מארפוד לערי המרכז ולהיפך.
- 3. מוסדות הקהילה
ועד הקהילה
קהילת ארפוד כללה כמה מוסדות המפורטים בהמשך: ועד הקהילה, מוסד הרבנות, בתי כנסת, חברות, מקוואות, בתי מרחץ, מתקני אפייה, בתי עלמין ומוסדות חינוך.
א. ועד הקהילה ־ תפקידו והרכבו
ועד הקהילה הקרוי בצרפתית ׳קומיטי Comiteהוא הגוף המנהלי המטפל בצרכי הקהילה: דואג למוסדותיה, מתקן תקנות כלכליות וחברתיות לטובת הפרט והכלל ומייצג אותה בפני השלטונות. הוועד מורכב משבעה חברים הקרויים ׳שבעת טובי העיר׳, שאחד מהם משמש נשיא או נגיד הקרוי פריזידנט president כל אחד מנבחרי הוועד היה מתמנה לנשיא תורן אחת לכמה חודשים. במשך קיומה של הקהילה ייצגו אותה שני ועדים: ועד לדור ראשון וועד לדור שני. חברי הוועד של הדור השני היו בדרך כלל בניהם של חברי הוועד של הדור הראשון. שבעת טובי העיר היו אנשים נבחרים מטעם שבעת בתי הכנסת של הקהילה, וכל בית כנסת היה מיוצג בוועד על ידי נציג משלו. בהמשך תוצג רשימת חברי הוועד של הדור הראשון ורשימה שנייה של הדור השני.
'שבעת טובי העיר׳ הוא מונח תלמודי(מגילה כו ע״ז), שמובנו הוא שבעה ממונים מוסכמים להנהגת הקהילה. בארפוד שבעה טובי העיר היו מיוצגים על ידי שבעת בתי הכנסת שבקהילה ופועלים בתיאום עם רב הקהילה.
מאיר נזרי-ארפוד -עיירה יהודית בלב הסהרה בהנהגת חכמי אביחצירא- ארפוד עיירה יהודית
עמוד 29
22/01/2026
ויאמר יהוה אל משה: בֹא אל פרעה-הרב משה אסולין שמיר
"ויאמר יהוה אל משה: בֹא אל פרעה…" (שמות י, א).
הקב"ה אומר למשה רבנו – ולכל אחד מאתנו: "בא איתי".
בֹא איתי אל פרעה – ללא מורא וללא פחד,
ואני ואתן לך כוחות נגד שרי מצרים/איראן העליונים,
ואח"כ עם התחתונים {חמינאי הפרסי}, כדברי הרשב"י (זוהר בא. עמ' לד').
הקב"ה אומר לכל אחד מאתנו:
בא איתי – ובטח רק בי.
כאז – גם היום. ככל שנבטח בבורא עולם, ולא בכוחי ועוצם ידי,
נצליח למגר סופית – את ציר הרשע האיראני
הקב"ה נקרא "מקום", היות והוא נמצא – בכל מקום.
לכן, בכל מקום בו תימצא – בטח רק בו יתברך – המקום ברוך הוא.
מאת: הרב משה אסולין שמיר
"אמר רבי שמעון: "בא אל פרעה": כעת יש לגלות סודות דבוקים למעלה ולמטה. מה נאמר "בא אל פרעה – היה צריך לומר – לך אל פרעה, מה הוא "בא"?
הרשב"י עונה: הקב"ה הביא את משה אצל תנין אחד עליון וחזק, ומשה נתיירא ממנו ולא יכל להתקרב אליו, היות וזה מעל לכוחותיו הרוחניים כפי שעשה בשבע המכות הקודמות, המוזכרות בפרשה הקודמת – וארא.
הקב"ה אמר למשה: "הנני עליך פרעה מלך מצרים, התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו" (יחזקאל כ"ט). כלומר, בא איתי ואתן לך כוחות נגד שרי מצרים העליונים, ואח"כ עם התחתונים, היות ואני שולט בכל העולמות (זוהר, בא עמ' לד').
משה רבנו צריך לנצח את השר הרוחני של אותה מכה, בטרם יכל להביאה. בשבע המכות הראשונות שהיו נגד שבע הספירות התחתונות ועולם הטבע, למשה רבנו היה קל. מהמכה השמינית הארבה, היה לו קשה, לכן פחד.
דוגמא לכך, רואים אנו אצל יעקב אבינו כאשר עשיו בא להילחם אתו, הוא נאבק תחילה עם שרו של עשיו עד שניצח אותו, ויעקב הסכים לשחררו לפנות בוקר, רק אחרי שבירך אותו. לכן, עשיו לא יכל לנגוע בו לרעה.
כנ"ל, גם במלחמותינו נגד אויבינו. הניצחון יהיה עלי אדמות, רק אחרי הניצחון על שריהם בעולמות העליונים.
"בא אל פרעה" – "לך לפרעה".
מה ההבדל ביניהם?
לעיתים, התורה משתמשת בביטוי "בא" – "בא אל פרעה", ביטוי הפותח את פרשתנו,
ולעיתים בביטוי "לך": "ועתה לך – ואני אהיה עם פיך, והוריתיך אשר תדבר" (שמ' ד, יב).
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שיש הבדל בין "בא אל פרעה", לבין "לך אל פרעה".
וכדברי קודשו: "בא אל פרעה – כלל זה בידך. כל מקום שיאמר 'בא אל פרעה', יכוון לומר לו שיכנס אל טרקלין שלו בלא השאלת רשות. הגם שהיו לו כמשפט המלכים שומרי הבית. אף על פי כן, יעול ויכנס אצלו מבלי שאלת רשות. וכן היה עושה כאומרם ז"ל: כי כמה שומרים היו לפרעה מזויינים ואריות וכלבים – והיה נכנס באין מונע.
ומצאתי ראיה ברורה לדבריהם ז"ל, ממה שאמר פרעה למשה: 'הישמר לך וגו', אל תוסף ראות פני וגו' (שמ' י, כח). כי למה הוצרך פרעה להתרות במשה, והיה לו לצוות לעבדיו שומרי הבית, כי כן מנהג המלכים להעמיד שומרי המלך, ולהם יצווה שלא יניחוהו להיכנס… לזה היה צריך לומר לו 'בא אל פרעה'. פירוש: היכנס ועלה אליו, ולא תשים לבך למונע בעולם.
ובזמן שהיה פרעה יוצא המיימה – היה אומר לו: 'לך אל פרעה', כי שם אין שומרים לירא מהם להצטרך לומר אליו עלה אליו…" (רבנו-אוה"ח-הק'. שמ' ט, א).
ניתן גם לומר שאצל הקב"ה, שני הביטויים "בא" ו"לך" זהים, היות והקב"ה נמצא בכל מקום באותה עת. לכן, כשאומר למשה "לך, ואני אהיה עם פיך", הוא כבר מחכה לו במקום השליחות, ואומר לו "בא" איתי. הקב"ה נקרא "מקום", כדברי רב הונא בשם רב אמי: למה מכנים הקב"ה מקום? שהוא מקומו של עולם.
אמר רבי יוסי בר חלפתא: הקב"ה מקום עולמו, ואין עולמו מקומו" (ב"ר סח, ט
מלכות ה' בעולם הטבע – כמו בשבע המכות הראשונות.
מלכות ה' בבני אדם – כמו בשלוש המכות האחרונות:
ארבה, חושך, בכורות – דרכן החשיך הקב"ה את עולם המצרים.
שם פרשתנו – "בא" {ב + א = ג},
רומז לג' המכות האחרונות: א. ארבה. ב. חושך. ג. בכורות,
ידוע ומפורסם ששמה של כל פרשה מפרשות התורה, רומז לתוכנה ומהותה הרוחנית. הגימטריה המשותפת של כל אחת מהמילים: שם – ספר = 340. שם הפרשה מספר לנו על מהותה, כמו ששם האדם רומז ומספר על אישיותו ומהותו כדברי רבי מאיר: "שמא גרים" (יומא פג, ע"ב).
שם פרשתנו – "בא" {ב + א = ג}, רומז לג' המכות האחרונות: א. ארבה. ב. חושך. ג. בכורות, שהן מכוונות כנגד שלש הספירות העליונות: כתר, חוכמה ובינה. לכן, זה לא פלא שהמכות הנ"ל הן שמימיות, כאשר המכנה המשותף שלהן הוא: החשכת עולם המצרים, בניגוד לעמ"י עליו נאמר: "ולכל בני ישראל היה אור במושבתם" (שמ', י' כג').
א. במכת הארבה – קיים חושך חלקי ע"י נחילי הארבה המסתירים במעט את קרני השמש.
ב . במכת החושך – השמש מוסתרת לגמרי, והחושך ב- ג' ימים ראשונים הוא מוחלט, וב-ג' האחרונים ממשי, בבחינת "וימש החושך" – שניתן היה למשש את החושך.
ג. במכת הבכורות – החושך יהיה יותר קשה, היות והבכורים ששימשו ככמרים לע"ז, עתידים "להיפגש" בחושך וצלמוות הגהינום, כדברי רבנו-אוה"ח-הק': "יש מרבותינו שאמרו שחושך זה היה מגיהינום" (שמ' י כב).
רבנו-אור-החיים-הק': "חושך זה, היה מהגיהנום… וגם כל אחד ואחד מישראל שהיה הולך לבית המצרי, היה לו אור במושבותם של המצרים". כל זה שימש הכנה טובה לבני ישראל, כדי ”לצלם" בבתי המצרים בזמן מכת החושך, ובכך לקיים את מצות ה': "דבר נא באוזני העם וישאלו איש מרעהו… כלי כסף וכלי זהב" (שמ', יא' ב').
אכן, בני ישראל יצאו ברכוש גדול כפי שהובטח לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, ובכך תיקנו במעט את העוול והניצול שנעשה להם ע"י המצרים.
המצרים, כמו עמים פגניים האחרים, עבדו לשמש, לכן הקב"ה רצה להעביר להם סדנא חינוכית אימונית, שהשמש משמשת כשמשו של הקב"ה, להאיר את העולם ולהחיותו, ולא לשעבוד אחרים.
במכת בכורות, הבכורים הגיעו במותם למקום חושך וצלמוות בגיהנום, היות והם שימשו ככמרים לעבודה זרה. המצרים בכלל ואבותיהם בפרט, למדו שיש לעבוד רק לבורא עולם.
מלכות ה' לא רק בעולם הטבע כפי שהיה בשבע המכות הקודמות בה נפגעו היבולים והבהמות, אלא גם בבני אדם, דוגמת הבכורים. רק הקב"ה יתעלה שמו, יודע להבחין בין בכור ושאינו בכור.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "בין טיפה ראשונה של אדם שיקרא בכור, הגם שהוא ב' וג' זולת הוא היוצר, הוא הבורא ברוך הוא, מכיר הטיפות שצר – מי ומי הבכור" (שמ', יא' ד'). דוגמה לכך, יעקב אבינו שהיה הבכור מטיפה ראשונה, מול עשיו שנולד ראשון. וכן ראובן שנולד מטיפה הראשונה.
"ויאמר משה. כה אמר ה': כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים,
ומת {מאליו} כל בכור בארץ מצרים" (שמות יא, ד – ה).
רבנו-אור-החיים-הק': המצאת המגנט,
כדי להבין איך מתים הבכורים, רק ממבט אלוקי.
כך גם מטרת המצאת הטל' והצילום.
רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שבמכוון הקב"ה בכבודו ובעצמו "יוצא בתוך מצרים ומת כל בכור, וזאת לחיבת… הבנים…, שתהיה יציאתם על ידו בכבודו ובעצמו" בבחינת: "אני ולא מלאך" – כפי שנגיד בליל הסדר.
"ומת כל בכור": לא נאמר 'והרגתי כל בכור', אלא "ומת כל בכור" {ע"י שליח}, להיות כי ה' ברוך הוא פועל הטוב בידו, אבל פעולת הרע יצוו למשרתיו עושי דברו". רעתם גרמה להם לעונש בבחינת "תייסרך רעתך" (ירמיה ג יט)
הפעולה נעשית בבחינת "סוד בחינת בירורי ניצוצות הקדושה…, ע"י שהקב"ה עובר בתוך מצרים. בזה ימות בעצמו כל בכור, כנתינת עין של חכמים ברשעים העושים אותם גל של עצמות.
דוגמה לכך: הרשב"י נתן עיניו ביהודה בן גרים שהלשין עליו לרומאים, והפך אותו לגל עצמות. (שבת לד' עא').
כלומר, הקב"ה שואב מן הבכורים הרשעים ששימשו ככומרי דת את חיוניות הקדושה שהייתה בהם, ובכך הם נהפכו לפגרים מתים. את קדושתם העביר לבכורות בני ישראל (רבנו-אוה"ח-הק' ע"פ רמ'ק. פרשת בא).
רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שכל המצאה מדעית, כמו המצאת המגנט, נועדה כדי להבין איך הקב"ה מנהיג את עולמו, מבלי שנראה אותו.
בפס' נאמר: "ומת כל בכור". הקב"ה אינו מכה את הבכורים, אלא מספיק שהוא עובר במצרים ושואב ע"י כוח המשיכה כמו במגנט, את כוח החיות של הבכורים, ואז הם מתים מאליהם.
את החיות שבהם העביר לבכורי עמ"י,
וכן כמו הרשב"י שנתן עיניו ביהודה בן גרים ושאב ממנו את החיות שבו, ומבלי לנגוע בו, הוא הפך לגל עצמות.
גם המצאת הטלפון, אינטרנט, צילום וכו' – נועדו כדי להבין שגם הקב"ה משגיח עלינו ממרום, וכל אחד יגיע למרום עם תיק מצולם
משה רבנו דואג לעמו,
פרעה דואג לכיסאו, כמו גם רבים ממנהיגנו.
המדרש ילקוט שמעוני מספר, שכאשר שמעו הבכורים על מכת בכורות האמורה לבוא עליהם, הם התחננו בפני פרעה שישחרר את עמ"י, אבל פרעה בשלו: לא ולא. פרעה היה מנהיג יהיר שראה את עצמו כאליל, והיה מוכן לאבד את עמו ואת מולדתו, ובלבד שלא יודה שיש מישהו מעליו הנותן לו פקודות.
לצערנו, גם בימינו קיימים שליטים פרעוניים המכבידים את ליבם על עמם, וגם במחיר הרס מדינתם, ובלבד שלא יודחו מתפקידם, דוגמת העריצים הפרעוניים המקיפים את ארץ קודשנו.
הם ממשיכים להכביד את ליבם בכל הקשור להכרה במדינת ישראל, ממש כמו פרעה שהכביד את ליבו, וחטף מכה אחרי מכה, עד שמצרים נהרסה כליל. הם מעדיפים לעסוק יומם וליל במלחמות כנופיות הטובחות אחת ב"רעותה",
והשקעת כלל משאביהם בנשק חסר תוחלת, כפי שהוכח בכל המלחמות , במקום ברווחת עמם.
משה רבנו הרעיא מהימנא לעומת זאת, מנהיג משכמו ומעלה שכל כולו ענוה ויראת שמים. כאשר התבקש לראשונה להנהיג את עמ"י, מיד ענה: "מי אנוכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים?" (שמ' ג, יא).
המצוה החותמת את תרי"ג מצוות התורה, היא כתיבת ספר. כלפי המלך, התורה מציינת בנוסף, מצוה מיוחדת: "והיה כשבתו על כיסא ממלכתו, וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר, מלפני הכוהנים הלוויים. והיתה עמו, וקרא בו כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את יהוה אלוהיו, לשמור את כל דברי התורה הזאת, ואת החוקים האלה לעשותם. לבלתי רום לבבו מאחיו, ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל, למען יאריך ימים על ממלכתו, הוא ובניו בקרב ישראל" (דב' י"ז. יח – כ). מנהיג בעמ"י – מחויב להתנהל לאור חוקי התורה.
"וברכתם גם אותי" – רש"י מפרש: פרעה התחנן בפני משה רבנו שיתפלל עליו שלא ימות, היות וגם הוא היה בכור. וכדברי קודשו: "התפלל עלי, שלא תמות נפשי עם שאר הבכורות!" (רש"י יב לב).
"החודש הזה לכם ראש חודשים…" (שמות יב' א'- כא).
דגם למבנה מצוות התורה.
האדם – תוצר מעשיו ומעלליו.
דרך מעשינו – אנו מעצבים את אישיותנו.
לכן, ניתנו לנו מצוות מעשיות הקשורות לפסח – חג הפיכתנו לעם.
עד פרשת "בא", הצטוו בנ"י רק ג' מצוות – פרו ורבו, ברית מילה, גיד הנשה.
המצוות הנ"ל לא נמסרו ע"י משה רבנו, והם נזכרו מחדש על ידו, ולכן הן מחייבות אותנו.
בפרשת "בא" המתארת את סוף השעבוד והיציאה ממצרים, הצטוו 20 מצוות: 9 – עשה, 11 – לא תעשה, מכלל 111 מצוות המופיעות בספר שמות.
כל זה בא לבטא את יעודה של יציאת מצרים: קבלת עול מלכות שמים, ועול מצוות.
סדר המצוות בפרשת בא, מבטא למעשה את המבוא לכלל מצוות התורה: מצוות המוטלות על היחיד, על הציבור, ועל היחיד בתוך הציבור, כפי שיפורט להלן.
חלוקת המצוות היא:
- 1. קידוש החודש – על הציבור. "כי יהיה {ניסן} ראש לכל החודשים, שהם י"ב כמספר 'זה" (רבנו-אוה"ח-הק'. שמ' יב, ב).
- 2. קורבן פסח – על היחיד בתוך הציבור.
- על האב לבנו – "והגדת לבנך" שזו מצות חינוך.
- 4. על היחיד לעצמו – מצות תפילין המקיפה את האדם בחומר – תפילין של יד. ברוח – תפילין של ראש.
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע אנו מניחים את התפילין על יד שמאל ולא על יד ימין. תחילה, רבנו מביא את דברי חז"ל הלומדים מהמילה "ידכה" = יד – כהה שהיא יד שמאל. רבנו לומד זאת מטעם אותו נתנה התורה בסוף הפסוק: "והיה לאות על ידכה, ולטוטפת בין עיניך – כי בחוזק יד הוציאנו ממצרים" (שמות יג, טז), וכדברי קודשו: "כי הכתוב עצמו נתן טעם הדבר במה שכתב 'כי בחוזק יד', כי יש לך לדעת כי האדון ברוך הוא, יש במידותיו ב' בחינות: האחת – תיקרא 'יד הגדולה'. והאחת תיקרא 'יד החזקה'. היד הגדולה היא צד החסד והטוב {ימין}, והיד החזקה היא הגבורה המשלמת לעושה רע כרעתו. והנה, בהוצאת ישראל ממצרים, נטה ה' 'יד החזקה' והיכה שונאיו עשר מכות, אשר לזה גמר אומר האדון שתהיה הנחת תפילין בכתיבת זיכרון ביד כהה שלנו…", שהיא היד השמאלית.
הרשב"ם אומר על הפס': "והיה לך לאות על ידך ולזיכרון בין עיניך – למען תורת יהוה בפיך כי ביד חזקה הוציאך יהוה ממצרים (שמ' יג, ט): "יהיה לך לזיכרון תמיד, כאילו כתוב על ידך, כעין 'שימני כחותם על ליבך".
רש"י אומר: "והיה לאות' – זו יציאת מצרים תהיה לך לאות. 'על ידך ולזיכרון בין עיניך' – רוצה לומר שתכתוב פרשיות הללו, ותקשרם בראש ובזרוע".
פועל יוצא מהמצוות הנ"ל הקשורות בנסי יציאת מצרים והפותחות את תרי"ג המצוות – להקיף אותנו ולהרגיל אותנו בתורה ובמצוות.
חכמינו אומרים שהאדם הוא תוצר של מעשיו. בפרשתנו מופיעות 20 מצוות, כאשר המטרה – זכר ליציאת מצרים.
ספר החינוך אומר על כך:
"ודע, כי האדם נפעל כפי פעולותיו, וליבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בם – אם טוב, ואם רע.
ואפילו רשע גמור בלבבו, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום – אם יַעֲרֶה [יעורר] רוחו, וישים השתדלותו ועִסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים – מיד יִנְטֶה אל הטוב… כי אחר המעשים נמשכים הלבבות. ואפילו אם יהיה אדם צדיק גמור ולבבו ישר ותמים, חפץ בתורה ובמצוות – אם יעסוק תמיד בדברים של דופי… ישוב בזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור; כי ידוע דבר אמת שכל אדם נפעל כפי פעולותיו. ועל כן אמרו חז"ל: רצה המקום [הקב"ה] לזַכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות… לכן – אתה, ראה גם ראה מלאכתך ועסקך, כי אחריהם תימשך, ואתה לא תמשכם" (מצוה ט"ז).
דרך מעשינו – אנו מעצבים את אישיותנו. אופי האדם ומצבו הרוחני, תכונותיו ורגישויותיו – מעוצבים על פי פעילויותיו היומיומיות כפי שקבע בעל "ספר החינוך". לכל פעולה יש את ההשפעה על מכלול אישיות האדם. לאור זאת, חשוב לחשוב על כל פעולה. ועוד יותר – איך היא תשפיע עלי? כדוגמא, נציין את מידת העצלות – ההופכת את האדם לעצלן. שמחת חיים – יוצרת אדם שמח. התנהגות עגמומית – יוצרת אדם מדוכא ועצוב. מתנהג באושר – יוצר אדם מאושר. לכן, התורה הרבתה במצוות, ובפרט במצוות הפסח הקשורות לתחילת קיומנו כעם עלי אדמות. ישנן 72 מצוות בתורה בהן מוזכר זכר יציאת מצרים.
ליל ט"ו בניסן – לילה המסוגל לישועות.
"ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות יהוה מארץ מצרים" .
"ליל שימרים הוא ליהוה (אברהם) /
להוציאם מארץ מצרים (יציאת מצרים) /
הוא הלילה (חזקיה) / הזה ליהוה (מרדכי) /
שימורים לכל בני ישראל לדרתם" (גאולתנו העתידית. שמ' יב' מא-מב).
ט"ו בניסן – יום העצמאות של עם ישראל.
פרשת יציאת מצרים מתארת את לידתו של עמ"י, ונקראת בבתי כנסת מזה 3330 {תשע"ט} שנים.
מן הראוי לערוך "מסיבת שחרור" שנתית מהכלא המצרי בפרשת "בא", עד לחג הפסח בו אנו נתיישב מסביב לשלחן הסדר, ונספר את נסי יציאת מצרים, כשאנו מסובים ושמחים.
זהו בעצם יום העצמאות של עם ישראל.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהפס' "ליל שימורים הוא ליהוה…", רומז לחמישה נסים שנעשו לאבותינו, ויעשו גם לנו בליל טו' בניסן בגאולה הקרובה.
א. "ויחלק עליהם לילה" – בימי אברהם שהיכה את ארבעת המלכים, המסמלים את ארבע המעצמות גוג ומגוג.
ב. "ויהי בחצי הלילה" – ביציאת מצרים במכת בכורות.
ג. "ויהי בלילה ההוא" – בימי חזקיהו מלך יהודה בו היכה המלאך גבריאל את חילות סנחריב.
ד. "בלילה ההוא נדדה שנת המלך" – בימי מרדכי ואסתר.
ה. "שימורים לכל בני ישראל לדרתם" – בגאולה העתידה – גאולתנו.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר ע"פ חכמת הח"ן: בלילה הזה ניתן להעתיר לקב"ה, והתפילה לא תשוב ריקם. סיפר לי מגיד שיעור בבית מדרשנו "אור החיים הקדוש" בנתניה בו זכיתי לשמש כרב הקהילה, שבחצות ליל הפסח התפלל לבן זכר, ובאותה שנה נפקד בבן, דבר שחזר על עצמו גם בשנה השנייה. "טעמו = תנסו – וראו יהוה כי טוב".
המדרש אומר: "ויהי מקץ שלושים וארבע מאות שנה' וגו' – כשהגיע הקץ, לא עכבם כהרף עין:
בט"ו בניסן נגזרה גזירה ונדבר עם אברהם אבינו בין הבתרים.
בט"ו בניסן באו מלאכי השרת לבשר על יצחק.
בט"ו בניסן נולד יצחק. בט"ו בניסן נגאלו ממצרים.
בט"ו בניסן – עתידים להיגאל משעבוד גלויות. 'ויהי מקץ שלושים… שנ' – קץ אחד לכולם" (מ. תנחומא "בא", סי' ט').
מרן השו"ע רבנו יוסף קארו: "חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים, ולספר בניסים ונפלאות שעשה הקב"ה לאבותינו עד שתחטפנו שינה. ונוהגים שלא לקרות על מיטתו רק פרשת 'שמע', ולא שאר דברים שקוראים בשאר לילות כדי להגן – כי ליל שימורים הוא שמור מן המזיקין" (סי' תפז סעיף א).
ה"שפת אמת": "ליל שימורים… לדורותם – שמליל פסח, נשארת שמירה על כל ימי השנה. כמו שהיה אז שימורים לדורות. כמו כן, בכל שנה נשאר שמירה מלילה זה לכל ימי השנה. וזה רמז האפיקומן, להשאיר חלק מהמצה על כל השנה. וכן כתיב 'למען תזכור' ע"י לחם עוני – זה 'כל ימי חייך" (פסח. שנת תרנ"ב, ד"ה ליל).
"משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם" (שמ' יב, כא').
תדריך לגאולה עצמית – וגאולה לאומית.
קרבן פסח: בעשירי לניסן, עם ישראל במצרים הצטווה לקחת שה תמים בן שנה וללא מום. את השה הם נדרשו לשמור במשך ארבעה ימים עד ליום י"ד בניסן, ורק בליל טו' בניסן הצטוו לצלות אותו על האש.
החזקוני אומר: הקב"ה רצה להעביר לעמ"י, תרגיל פסיכולוגי אמוני.
רוצים גאולה? קודם כל "משכו ידיכם מן העבודה זרה" כדברי המדרש, היות וגם עמ"י היה נגוע באליל המצרי שהיה הטלה. לכן, עמ"י התבקש לעבור את התהליך הזה בו המצרים – האדונים לשעבר, רואים את אליליהם נגררים, נשחטים ונצלים, וריח המנגל עולה באפם, והם חסרי אונים. כמו כן, להוציא מהם את הפחד מהנוגש המצרי.
בליל ט"ו בניסן – ליל שימורים, בנ"י עברו את הלילה האחרון בבית עבדים, כשהם שלווים ומאמינים בה'. בכך שהם השילו מעצמם את ספיחי האמונה האלילית, ובכך הם גאלו את נפשם, והקב"ה גאל את גופם.
המסר האמוני: הקב"ה אמר להם ואומר לנו: גאולת הנפש תלויה בכם, ואילו גאולת הגוף תלויה בקב"ה.
זהו המסר לגאולתנו: ברגע שנשוב לאבינו שבשמים, הקב"ה יעשה את שלו ויגאל אותנו, בבחינת הכתוב: (תהלים צו, ה): "היום – אם בקולו תשמעו", כדברי אליהו הנביא לרבי יהושע בן לוי (סנהדרין צח, ע"א).
"החודש הזה לכם" – מצות קידוש החודש.
קדושת הזמן אצל עם ישראל.
מצות קידוש החודש הפותחת את מצוות התורה, מצביעה על ממד הזמן הכול כך חשוב אצל עמ"י, דבר הבא לידי ביטוי בקידוש החודש, וכפועל יוצא, קביעת חגי ישראל.
מצוות רבות תלויות בזמן, כמו תפילות, קריאת שמע, ברית מילה ביום השמיני, שמיטה, ועוד מצוות רבות אחרות.
המצוה הזו של קידוש החודש מופיעה בפסוק ה- 1820 בתורה מאז בראשית.
השם המפורש הוי-ה מופיע בתורה 1820 פעם. הוי-ה = 26 * 70 (מספר שמותיו של ה') = 1820.
כל זה בבחינת "סוד יהוה ליראיו " (תהילים כה' יד'). ( 70= סוד) * (הוי-ה= 26 ) = 1820.
כלומר, כדי להגיע למצוה הראשונה של קידוש החודש, היה עלינו לעבור הכנה מדוקדקת בהבנת התורה.
בעל "נתיבות שלום" אומר, שהתורה פתחה במצוות קידוש החודש, כדי להצביע על הצורך שלנו בהתחדשות,
בדומה ללבנה המתחדשת מידי חודש בחודשו עם עליות וירידות, בניגוד לשמש שתמיד מאירה.
"אור זרוע לצדיק"
לאדמו"ר סידנא "בבא סאלי" – רבנו ישראל אביחצירא זיע"א.
יום ההילולה שלו – ד' שבט, יום חמישי.
מרנא ורבנא, המלוב"ן סידנא "בבא סאלי" ע"ה –
וראב"ד ירושלים – מרן הרה"ג חכם אליהו אברג'ל שליט"א.
"מטה האלוקים" של בבא סאלי – העושה ניסים ונפלאות.
בחול המועד סוכות תשע"ח, זכינו להשתתף ב"מעמד הקבלת פני רבו", אצל מורנו ורבנו הרה"ג חכם אליהו אברג'ל שליט"א – ראב"ד מקודש של ירושלים תובב"א.
במעמד המקודש והמכובד, זכינו לשמוע מחידושי תורתו על האושפיזין קדישין עילאין, ועל סידנא בבא סאלי ע"ה, אותו זכה הרב להכיר בצעירותו כבחור ישיבה, ובבגרותו כאשר שימש כאב בית הדין בבאר שבע.
הרב סיפר שכאשר למד בישיבה, הוא נהג לעלות לקודש אצל האדמו"ר בבא סאלי ע"ה, שהיה גר בזמנו באשקלון. מספר בחורים מתלמידי הישיבה, נהגו לסדר ביניהם תורנות, כך שמידי לילה, אחד מהם ישן בבית הרב.
הרב אליהו שליט"א סיפר שכאשר ישן בבית הרב, הוא התקשה להירדם, בגלל יללות חתולים לא הרחק מהבית.
בסמוך לבית הרב, הייתה משחטת עופות, דבר שזימן למקום את חתולי אשקלון, שנהנו מארוחות חינם של פגרים.
בעקבות כך, הרב אליהו שליט"א הפסיק לבוא לישון בבית הרב, היות וזה הפריע לו להתרכז בלימוד למחרת.
את הסיפור הנ"ל, הרב סיפר לאחיו ששימש כרב בעוטף ירושלים.
כאשר הגיע אחיו של הרב לביקור אצל בבא סאלי ע"ה, הרב שאל אותו: "מדוע אליהו אחיך אינו מגיע אלי יותר? הרב סיפר לו שהחתולים מסביב לבית הרב, גרמו לו לנדודי שינה, דבר שהפריע לו להתרכז בלימוד הגמרא בישיבה.
בבא סאלי ע"ה, ביקש ממנו להודיע לאחיו להגיע אליו.
בדחילו ורחימו, הרב אליהו שליט"א מגיע לרב: לאחר סיפור החתולים, בבא סאלי ע"ה אמר לו: קח את המטה שלי, ולך ותתחם את חצר הבית מסביב, כך שיהיה מספיק מרחק בין משחטת העופות והבית. החתולים לא יעברו את התחום, כך ששנתך תערב לך, ותוכל לעשות פירות ופרי פירות מלימוד תורה בישיבה.
ראו זה פלא. יללות החתולים לא נשמעו יותר בבית הרב, היות והחתולים יכלו להגיע רק עד "תחום שבת" – תחום אותו תחם חכם אליהו עם "מטה האלוקים" של סידנא בבא סאלי ע"ה.
הרב סיפר עוד, שכאשר הגיע לבבא סאלי ע"ה עם אחיו שרק זה עתה התחתן, שאל אותו הרב: "יש לך כבר דירה משלך? תשובתו היית, בינתיים אני גר בשכירות. בבא סאלי ע"ה, הרים את המזרון והוציא 400 לירות של אז, ואמר לו כהאי לישנא: "קח את הכסף ותקנה דירה". אכן, הסכום הנ"ל הספיק לו לרכישת דירה.
הרב גם סיפר שבהיותו אב בית הדין הרבני בבאר שבע במשך 30 שנה, הוא טיפל בצוואת בבא סאלי ע"ה. התברר שהרב לא השאיר רכוש, וכל התרומות שהתקבלו בבית הרב, הן נתרמו ע"י בבא סאלי ע"ה לנזקקים וליושבים באוהלה של תורה.
מרן חכם אליהו שליט"א, חיבר שו"ת "דברות אליהו 9 חלקים", שזכה להסכמות מגדולי הפוסקים בדור הקודם:
הרב משה פיינשטיין ע"ה, הרב שלום משאש ע"ה, והרב עובדיה יוסף ע"ה, וכו'.
הרב נחשב לממשיך דרכו של רבה של מרוקו וירושלים – הפוסק הגדול הרה"ג שלום משאש ע"ה.
מסירות הנפש של "בבא סאלי",
בקיום מצוות ברכת הלבנה.
רבנו ה"בבא סאלי" היה מאוד נזהר לקיים את מצות ברכת הלבנה מתוך שמחה של מצווה, היות והיא שקולה כקבלת השכינה. לכבוד המצוה, היה לובש גלימה מהודרת כש"מטה האלוקים" בידו. גם בארצות קרות ומעוננות כמו בצרפת שם שהה לעיתים, הוא פעל מתוך מסירות נפש כדי לקבל את פני השכינה, ע"י מצות ברכת הלבנה.
א. כאשר שהה בפריז שבצרפת, הגיע הלילה האחרון למצות קידוש הלבנה, אבל העננים בשלהם, וממשיכים לכסות את הירח. לא צדיק כמו "בבא סאלי" ירים את ידיו בבחינת "אנוס, רחמנא פטריה". הרב הרים את ידיו למרום ולעיני רבים "הסיט בידיו הקדושות את העננים" עד שכולם סיימו את ברכת הלבנה.
לאור פליאתם של האנשים אודות הנס הגלוי שעשה, הסביר להם ה"בבא סאלי" שהקב"ה זיכה אותו לקיים את המצוה, בגלל שהוא מסר את עצמו על קיום המצוה הנ"ל לפני שנים רבות, וסיפר להם באיזו מסירות זכה לקיים את המצוה הזאת בליאון שבצרפת כפי שיסופר להלן. ידועים דברי חז"ל שעל כל מצוה שאדם מוסר את נפשו, הקב"ה יזכה אותו שלא יחמיץ אותה הלאה כמו בסיפור אודות רבן שמעון בן גמליאל שהיה מוכן להיהרג כדי לקיים את מצות ברית המילה לבנו רבי יהודה הנשיא, למרות איסור הרומאים למול. בגלל זה זכה שבנו יערוך את המשנה ויכונה רבנו הקודש. כנ"ל אברהם אבינו, שלמרות זקנותו, הוא קיים ציווי ה' למול. לכן, עם ישראל דבק בקיום מצות ברית המילה.
ב. בהיותו בליאון שבצרפת, התקשה לקיים את המצווה בגלל מזג האוויר הסוער. בגלל מסירותו הרבה לקיום המצווה, הרב ביקש ממארחיו לעקוב דרך הרדיו אחרי מזג האוויר. כאשר נודע לו שבעיר מרסיי מרחק של 380 ק"מ השמים בהירים, עלה על הרכבת הראשונה לשם, וזיכו אותו משמיא "להקביל את פני השכינה".
בעצם, זו היא כל תורת עשיית הנסים של בבא סאלי. העולם נועד לשרת את האדם ככתוב בפרקי אבות: "רבי אומר: כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כולו – כדאי לו…". כלומר, העושה את רצון ה' – העולם כולו נברא עבורו ובשבילו ולכן אם צריך, יעשו לו נסים לעבודת ה'. התכונות אותן מונה רבי מאיר בהמשך המשנה, אכן מתאימות לרבנו "בבא סאלי": אוהב ומשמח את המקום, אוהב ומשמח את הבריות, ענוה ויראה, נהנים ממנו עצה ותושייה, בינה וגבורה, מגלים לו רזי תורה, ונעשה כמעיין המתגבר, צנוע, ארך רוח, ומוחל על עלבונו, ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים… (אבות ו, א).
ג. בהזדמנות אחרת כאשר שהה בפריז אצל תלמידו הרב יחיא שטרית בשנת תשי"ג בי"ב בכסלו, הצטער הרב שלא יכול לקיים את המצוה בגלל העננות הגבוהה שכיסתה את הירח. בשעה שתיים בלילה, העיר את תלמידו ואמר לו: "גילו לי זה עתה מן השמים שהעננים התפזרו, נצא מיד לברך". השניים יצאו ללילה הקפוא, אבל זכו "להתחמם" מאורה של ברכת הלבנה.
מהו סוד ברכת הלבנה?
מצות קידוש החודש ע"פ הלבנה, היא המצוה הראשונה שנאמרה לעמ"י במצרים כעם, כדברי רש"י הראשון בתורה: "אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החדש הזה לכם…".
יום אחד, מתגלה אליהו הנביא זכור לטוב לרבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי ושואלו: "ידעת מה שכתוב "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה?!" הוא ענה לו: אלה השמים, ואלה מעשה הקב"ה בהם יש להתבונן ולברכו שנאמר: "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננת" (תהילים ח, ד), ובאותו פרק, קיים גם הפסוק: "יהוה אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ" (קב הישר פרק ב' עמ' ט"ו).
התורה פתחה במצות קידוש החודש כדי לרמוז איך ללמוד תורה. כמו שהלבנה מתמלאת לאט עד לשיא באמצע החודש, ושוב מתמעטת. כנ"ל בלימוד תורה. יש ללמוד תורה ברצף מבלי להפסיק. אחרת, מתמעטים כמו הלבנה כדברי חז"ל: "אם תעזבני יום – יומיים אעזבך" (ירושלמי ברכות יד, ד).
מסופר על רבי אלעזר בן ערך שהיה "כמעיין המתגבר" כדברי רבו רבן יוחנן בן זכאי (אבות ב, י"ב).
אחרי פטירת רבו, הלך בעצת אשתו לאמאוס – עיר קייט. הוא חשב שחכמים יבואו אחריו בגלל גדלותו בתורה, אבל הם העדיפו להישאר ביבנה, עיר של חכמים, אותה בחר רבו רבן יוחנן בן זכאי.
מסופר עליו ששכח את תלמודו, וכאשר חזר לחבריו קרא "החרש היה לבם" במקום "החדש הזה לכם". כלומר, טעה באותיות "ר י ב". חכמים התפללו עליו וחזר לו תלמודו.
רבנו ה"בן איש חי" מסביר בספרו "בן יהוידע" מדוע טעה רבי אלעזר בן ערך דווקא באותיות רי"ב: "תלמיד חכם שעוסק בתורה נקרא רבי, ששולט על קליפת רי"ב. סנח-ריב מלך אשור שלח בידי רבשקה לומר לבני ישראל: "אל תשמעו אל חזקיהו, כי כה אמר מלך אשור, עשו אתי ברכה וצאו אלי ואכלו איש גפנו ואיש תאנתו…" (ישעיה לו, טו).
ה"בן איש חי" מסביר בהמשך, שרבשקה התכוון לומר להם ליהנות מן החיים ולא לשמוע לחזקיהו המלך שציווה אותם לאכול מלחמתה של תורה, ולשתות יינה של תורה.
כלומר, רצה להשליט עליהם קליפה של רי"ב במקום רב"י, ולכן נקרא "סנח-ריב".
כמו כן, ניתן להסביר את טעותו של רבי אלעזר בן ערך כטעות פרוידיאנית, היות והרי בתשובה לרבו רבן יוחנן בן זכאי ששאל "איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם"? הוא ענה: "לב טוב". כלומר, על האדם להיות מודרך ע"י לבו כלפי הזולת, בכך שינהג בו מתוך רחמים { = רחם אם – הנוהגת ברחמים כלפי תינוקה, היות והוא יצא מרחמה}.
המידה הזו של "לב טוב", מתאימה מבחינה רעיונית ל"טעותו" כביכול: "החרש היה לבם?" – הייתכן שלבם שהיה "לב טוב", הפך להיות אטום ומתנכר לזולת מתוך חרשות, כאילו אינם שומעים ואינם מרגישים בצער חברם. כנראה, שדבריו רומזים למקרה שלו, כאשר חבריו החכמים לא באו אתו לאמאוס, דבר שגרם לו לשכוח את תלמודו. והרי ידוע: "חברותא או מיתותא".
רבי אלעזר בן ערך תואר ע"י רבו "כמעיין המתגבר", ולכן הוא חשב שחבריו יבואו אתו כדי להמשיך ללמוד ממנו חידושי תורה. חבריו לעומת זאת, העדיפו את יבנה שהייתה עיר של חכמים כבקשת ריב"ז מאספסיאנוס לפני החורבן: "יבנה וחכמיה".
"לב טוב" {בגימטריה} = מט' = 49 ימי ספירת העומר, בהם אמורים אנו לתקן את המידות לפני מתן תורה.
מסר חשוב: את התורה יש ללמוד ברצף וללא תפנוקים, ועם חברותא. אז, זוכים להתגדל בתורת אלוקים חיים.
בברכת התורה ולומדיה
משה אסולין שמיר
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה.
א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה ובעלה יוסף אבינעים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. אברהם וישראל בני חניני ע"ה. עזיזה בת חניני ע"ה.
הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. יגאל חיון בן רינה ע"ה. שלום בן עישה ע"ה. יצחק מויאל בן מזל ע"ה.
לברכה והצלחה בעזהי"ת לפרסום מהדורה שניה לספר "להתהלך באור החיים" בקרב עם ה' – המחובר לתורת אלוקים חיים.
בזכות סידנא בבא סאלי ע"ה, שאזכה לברך על המוגמר על הספר החדש "להתהלך באור הגאולה".
לבריאות איתנה וברכה והצלחה ברוחניות ובגשמיות – למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.
לפרנסה בשפע וזיווג הגון לאשר נ"י בר זוהרה ע"ה
לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.
שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים-יח. הַר' דָּוִד צָרְפָתִי-פָּנָיו כִּפְנֵי חַמָּה
שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים-יח. הַר' דָּוִד צָרְפָתִי-פָּנָיו כִּפְנֵי חַמָּה
יח. הַר' דָּוִד צָרְפָתִי
פָּנָיו כִּפְנֵי חַמָּה
כתובת מצבתו של ר דוד צרפתי מתארת דמות של אדם תלמיד חכם סבלן ולמדן שהיה מוכר וידוע בקהילתו, חוקר ובקי בפירוש רש״י. הוא היה בעל ידע בזוהר ופניו כפני חמה בדומה לנאמר על משה רבינו. אקרוסטיכון: דוד צרפתי ז״ל.
חריזה: אב // אב // אב
אַשְׁרֵי אִישׁ בְּעוֹדוֹ אִישׁ
דִּיֵאָמְרוּ לְדָוִד שֶׁבַח וּתְהִלָּה / נוֹסָף עַל צִדְקָתוֹ וְעַנְוָתוֹ
וְהוּא אֶחָד בְּקֶרֶב עַם סְגֻלָּה / דַּי לוֹ אֲשֶׁר מֵעוֹדוֹ בִּתְקוּפָתוֹ
דָּרַךְ כּוֹכָב נִשְׂגָּב בְּכָל מַעֲלָה / עַד זִקְנָה עַד שֵׂיבָה בְּטָהֳרָתוֹ
- צוּרוֹ צִוָּהוּ לְבֵית הַתְּפִלָּה/ לָרוּץ יוֹם יוֹם וְלִשְׁקֹד דַּלְתּוֹ
רַחְמָן נֶאֱמָן בְּלִי קֵץ וְתִכְלָה / בְּלֵב נִשְׁבָּר בְּלִי עֶצֶב שִׂמְחָתוֹ
פָּנָיו כִּפְנֵי חַמָּה מִכֵּס אֲצֻלָּה / סַבְלָן לַמְדָן בְּזֹהַר הַר יִפְעָתוֹ
תּוֹרַת חָכָם לוֹ כְּאֹרַח סְלוּלָה / פֵּרוּשׁ רָשִׁ״י חוֹקֵר בּוֹ כִּתְבוּנָתוֹ
יַחַד לַכֹּל תְּהִלָּתוֹ מְגוּלָּה / זִכְרוֹ לִבְרָכָה בְּצֵל שַׁדַּי נִשְׁמָתוֹ
10 . קְטַנָּה אֶבֶן שַׁיִשׁ מֵהָכִיל שִׁבְחֵי הָאִישׁ הַצַּדִּיק הַזֶּה
זֶה שְׁמוֹ הַטּוֹב הַר דָּוִד צָרְפָתִי ז״ל
שנלב״ע יוֹם חֲמִישִׁי בַּשָּׁבוּעַ
שְׁמֹנָה יָמִים לְח[וֹדֶשׁ] נִיסָן הַמְלֻמָּד בְּנִסִּים
בִּשְׁ[נת] פְּטִּרַת בָּא סִי[מִן] רוֹכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרֶךָ תנצב״ה.
- 1. דיאמרו… ותחלה: בשבח המנוח. על ררך הכתוב בפיוט ׳לדוד שיר ומזמור…׳. 2. והוא אחד: מיוחד בקהילתו. די… בתקופתו: ביטוי לכבוד הרב שרחשו לו. 4. דיד כוכב: על פי במד׳ כד,יז. 5. צורו… דלתו: מתמיד ומקפיד להתפלל כל התפילות. 7. פניו כפני חמה: דימוי נכבד. במקור נאמר על משה רבנו. ראה ילקו״ש במד׳ כז ־ רמז תשעו ד״ה ׳נמצינו למדין פני משה כפני חמה ופני יהושע כלבנה׳. מכם אצלח: ממשפחה נכבדת. 10. האיש הצדיק הזה: מעטים כונו כך. 14. פטרת: היא שנת תרפ״ט. שמים בעזרד: עולה למניין תרפ״ט 1929 למניינם.
שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים-יח. הַר' דָּוִד צָרְפָתִי-פָּנָיו כִּפְנֵי חַמָּה
עמוד 78
"בשלח"-הרב משה אסולין שמיר
שירת ההודיה לה' – על הגאולה בים סוף,
ושירת ההודיה – על תהליך הגאולה ב-י-מ-י-נ-ו,
בתורת רבנו-אור-החיים-הקדוש.
שירת הגברים
מול שירת הנשים בים סוף:
שירת הגברים: "אז ישיר משה ובני ישראל,
את השירה הזאת ליהוה,
ויאמרו לאמר: אשירה ליהוה…" (שמות טו, א).
שירת הנשים: "ותען להם מרים:
שירו ליהוה כי גאה גאה – סוס ורוכבו רמה בים" (שמות טו, כא).
שירת הגאולה:
"ביום ההוא יושר השיר הזה…
פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים" (ישעיה כו', א – יט)
מאת: הרב משה אסולין שמיר
"בשלח" – שמה של פרשת השבוע, מעיד על תוכנה ומהותה:
הקב"ה משלח את בני ישראל מגלות מצרים, למרות ההתנגדות העיקשת של פרעה לשלח את העם מארצו.
פרעה טוען בפני משה רבנו: "את עם ישראל לא אשלח" (שמ' ה, ב). משה רבנו לעומת זאת, אינו מתייאש, ודורש בכל תוקף לשלח את העם: "שלח את עמי ויעבדוני" (שמ' ז, כו). הסיפור מתמקד במילות מפתח מהשורש ש.ל.ח.
הדבר בא לידי ביטוי גם בגימטריא של שם הפרשה: בשלח = 340 = ספר. כלומר, בפרשת "בשלח" הנמצאת בספר הספרים, מתואר השלב השלישי בתכנית האלוקית לגאול את עמ"י מתוך נסים ונפלאות, כדברי הכתוב: "וגאלתי אתכם בזרוע נטויה" (שמ' ו, ו), דבר הבא לידי ביטוי בקריעת ים סוף לעמ"י, והטבעת פרעה וחילו (רבנו-אוה"ח-הק').
פרשת "בשלח" גם מתארת איך הקב"ה דואג לעמ"י כאבא לצאצאיו, והוא מלווה אותם במסע המדברי לכיוון א"י "בעמוד ענן לנחותם הדרך, ולילה בעמוד אש, להאיר להם ללכת יומם ולילה" (שמ' יג כא).
הקב"ה גם דואג לפרנסתם "דבר יום ביומו", ע"י הורדת לחם מן השמים, בדמות המן בו הרגישו כל טעם שרצו.
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את מטרת מתן המן: "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא' – כי לחם מן השמים לא יצטרך שום תיקון, ובזה יהיו פנויים מכל – ואראה הילך בתורתי אם לא" (שמ' טז, ד). זה בעצם הניסיון: האם ינצלו את הזמן הפנוי ללימוד תורה.
בימינו, לרבים מאתנו יש זמן פנוי. השאלה, איך בוחרים למלא אותו, תורה או בטלה.
בפירושו השני, רבנו מסביר את סיבת ההזדקקות למן 'דבר יום ביומו', ולא פעם בשנה לכל השנה. ההזדקקות היום יומית למן {פרנסה} – תוביל לתפילה לקב"ה לקבלתו, מידי יום ביומו.
רבי שמעון בר יוחאי הביא משל לכך: מלך שפסק לבנו תקציב שנתי. הבן הפסיק להתעניין באביו. ברגע שהמלך החליט לתקצב את בנו מידי יום, הבן התייחס בכבוד יותר לאביו. כך אנו מול הקב"ה (יומא עו ע"א).
הגשמים בארצנו, מהווים את המקורות העיקריים לתצרוכת מי השתיה והחקלאות, בניגוד למצרים, אירופה ואמריקה המשופעות במים. הסיבה לכך, הקב"ה רוצה שנתפלל אליו לגשמי ברכה, כפי שאנו עושים בתפילת העמידה – "ותן טל ומטר לברכה".
פועל יוצא מהאמור לעיל: הקב"ה שולט בעולמו ביבשה, באויר ובים, כפי שראינו בעשר המכות ובקריעת ים סוף, וכן במחשבת פרעה, בכך שנאלץ להסכים לשלוח את עמ"י ממצרים, אחרי מכת בכורות.
פרעה גם אולץ ע"פ רצון ה' לרדוף אחרי עמ"י אל תוך הים, דבר המנוגד לכל הגיון, היות והרי קודם לכן, הוא טען: "אנוסה מפני ישראל – כי יהוה נלחם להם – במצרים" (שמ' יד, כה).
הקב"ה אוהב את עמ"י ודואג להם בכל מצב, ואפילו במדבר. הם זכו למסע במעין ספינת תענוגות ממוזגת, כאשר ענני כבוד סוככו עליהם, סעודות מצוה חינם, עמוד ענן ועמוד אש שהיו להם לשמירה ולהכוונה, כמו "וואז".
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על השלב השלישי בגאולת מצרים: "וגאלתי אתכם – היא יציאתם מארץ מצרים, ובכלל זה היא קריעת ים סוף". כלומר, "וגאלתי" הוא השלב השלישי בגאולתם של בני ישראל הרואים במו עיניהם, איך מעניהם המצריים טובעים לעיניהם במצולות ים.
המדרש מספר שכל מצרי נשטף ע"י גלי הים לחוף, היישר לרגלי היהודי אותו עינה, ורק אח"כ מת, כך שכל יהודי ראה איך הקב"ה מפעיל "מידה כנגד מידה", בכך שהקב"ה משלם למצרים הרשעים כרשעם וכרעתם, ובאותו מטבע. כמו שהמצרים הטביעו את ילדי העברים ביאור, כך ה' הטביע אותם בים סוף.
התופעה הנ"ל של הענשת אויבי עם ישראל, תחזור על עצמה בבוא משיח צדקנו, בבחינת דברי הנביא עובדיה: "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו – והיתה ליהוה המלוכה" (עובדיה א, כא).
"מצודת דוד" אומר על כך: "ר"ל, המושיעים שבהר ציון הם מלך המשיח ושריו, כאשר יעלו בהר שעיר לעשות בהם משפט – על מה שהרעו לישראל, אז תהיה לה' המלוכה. ר"ל, אז הכל יודו במלכותו ויקבלוהו".
כל זה, יהיה מתוך נסים ונפלאות ככתוב: "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות" (מיכה ז, טו).
נ-פלאות נאמר, ולא פלאות. לומר לנו, הנסים והפלאות בגאולה הבאה – יהיו פי נ' = פי חמישים.
האדמו"ר הרה"צ רבי ישראל אביחצירא – בבא סאלי ע"ה, כותב בפיוטו הנפלא:
"יודו לך רעיוני, אל מבטן יוצרי":
"אתה הוא האלוקים העד והדיין / קום נא לקראת גבהים צא נא מזויין /
לנקום נקמתך מהם, להשלים כל ענין / שמך וכיסאך, שהם מעין כל חי נעלם".
פרשת בשלח – שבת שירה.
"שבת שירה": השבת נקראת גם "שבת שירה", היות וקוראים בה את "שירת הים" (ירושלמי מגילה פ"ג ה"ז).
השירה כוללת ח"י פסוקים, כאשר המילה "ים" מופיעה 8 פעמים, דבר המשתלב בגימטריא של המילה "אז" = 8, הפותחת את השירה: "אז ישיר משה ובני ישראל וכו'".
המילה "אז" = ח', רומזת לספירת הבינה שהיא מעל הטבע, בבחינת: "למנצח בנגינות על השמינית" (תהילים ו, א).
רבנו-אור-החיים-הק' שואל: "לא היה צריך לומר 'אז', אלא וישר משה וגו'. והדבר מובן – כי אז שוררו". כלומר, הפס' מובן גם ללא המילה 'אז'.
רבנו משיב: "אכן יכוון הכתוב להודיענו הבנת המושג, כי כשנכנסה בליבם יראת הרוממות והאמונה השלימה – אז זכו לומר שירה ברוח הקודש" כדברי קדשו.
כלומר, המילה 'אז' לא באה לציין רק את זמן אמירת השירה, אלא מהותה. המילה 'אז' פותחת גם שירות אחרות בתנ"ך, כמו שירת הבאר: "אז ישיר ישראל" (במ' כא, י-כ).
שני הפס' המרכזיים מתוך "שירת הים", המבטאים את חיסול הכוחות המצריים, ומצד שני גאולת עמ"י הם:
"סוס ורוכבו רמה בים" (שמ' טו, א). "רמה" – במשמעות השליך והטביע את החילות המצריים בים.
"ובני ישראל יוצאים ביד רמה" (שמ' יד, ח) – "רמה" – מלשון לרומם ולהושיע את עמ"י.
יוצא שהביטוי "רמה", מהווה תקבולת ניגודית. ההסבר לכך הוא: הקב"ה המנהיג את עולמו בדין, מסוגל באותה עת לבצע דברים מנוגדים. מצד אחד, לרומם את בני ישראל שקיבלו את מלכותו יתברך, ובאותה מידה, להטביע את המצרים שהמשיכו ברשעם לרדוף את עמ"י, למרות הנסים.
"יהוה הוא האלהים": הביטוי הנ"ל, מהווה גם כן תקבולת ניגודית. מצד אחד, ה' מסמל מידת החסד, מצד שני "אלוקים" מסמל מידת הדין. כנ"ל בקריאת שמע: "שמע ישראל, יהוה אלהינו…".
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר שהקב"ה טוב כלפי הטובים, כפי שבאותה מידה, הרשע ישלם על רשעו, בבחינת: "תייסרך רעתך" (ירמיה ב, יט). רעת האדם גורמת לו ליסורים, היות ו"מפי עליון לא תצא הרעות והטוב" (איכה ג לח).
השלב הרביעי בגאולה: "ולקחתי אתכם לי לעם…", רומז לקבלת התורה שתהיה בהמשך בפרשת "יתרו" ביום השישי ו' בסיון, כפי שהקב"ה הבטיח למשה רבנו בסנה. כל זאת, לאחר מט' ימי ספירת העומר, בהם תיקנו בני ישראל את מט' שערי טומאה, ונכנסו למט' שערי קדושה.
"שירת הים כאיש אחד ובלב אחד",
בתפילת שחרית.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על שירת הים אותה אנו שרים כל בוקר בתפילת שחרית: "נכנסה בליבם יראת הרוממות והאמונה השלמה. אז זכו לומר שירה ברוח הקודש. ואומרו "ישיר" לשון עתיד… שישנה לשירה גם לעתיד, וכל הבא לשיר שירה זו לפני ה' – יש לאל ידו".
או ירמוז למצוה, שמצוה לאומרה תמיד" כדברי הזוהר בפרשתנו (ח"ב נד ע"ב): "כל אדם שאומר שירה זו בכל יום ומכוון בה, זוכה לאומרה לעולם האמת… ונתלים עליה כל אותם תשבחות האחרות שאומרים עליונים ותחתונים".
רבנו-אור-החיים-הק' אומר לאור זאת: "קבעוה בתפילת שחרית בכל יום".
"אשירה לה'": "אשירה" – בלשון יחיד, למרות שנאמר ע"י בנ"י, והיה ראוי לומר נשירה.
רבנו-אור-החיים-הק' מיישב כך: "שיאמרו שירה יחד, בלא בחינת השתנות וההפרדה – עד שיהיו כאיש אחד, הגם היותם רבים".
מסר חשוב: בתפילת שחרית, יש לשיר את שירת הים בשירה ובכוונה, כדברי הזוהר ורבנו-אוה"ח-הק'.
רבי נחמן מברסלב אומר על מעלת השירה:
"טוב לאדם להרגיל את עצמו, שיוכל להרים את עצמו עם איזה ניגון – כי ניגון הוא דבר גדול וגבוה מאוד, ומעלת הניגון אי אפשר לשער".
"שירו ליהוה כי גאה גאה
סוס ורוכבו רמה בים" (שמ' טו כא).
שירת הנשים – מול שירת הגברים.
"בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור, נגאלו ישראל ממצרים" (סוטה יא' ב'). מאחורי הגברים במצרים, הסתתרו להן נשים צנועות, מאמינות ובוטחות בישועת ה', שהניעו את הגאולה.
רש"י הק' שנפטר לפני 914 שנים {תשע"ט) אומר: "מובטחות היו צדקניות שבדור, שהקב"ה עושה להן ניסים והוציאו תופים ממצרים" (רש"י שמות טו' כא).
הנשים האמינו בניסים שיהיו להן גם אחרי יציאת מצרים, ולכן הכינו מראש את התופים.
"שירת הנשים" מתמקדת בפסוק אחד בלבד: "שירו ליהוה כי גאה גאה – סוס ורוכבו רמה בים" (שמות טו כא), מול ח"י פסוקים של הגברים. מרים הנביאה זכתה לתמצת את כל השירה בפסוק אחד שחציו הראשון עוסק בגאות ה', כלומר שלטון ה' בים, ככתוב: "מושל בגאות הים" (תהילים פט' י'), ואילו החלק השני של הפסוק מתייחס לניצחון על המצרים – "סוס ורוכבו רמה בים", כאשר בני ישראל עוברים דרך יב' שבילים "ביבשה בתוך הים".
"ותיקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה": על מרים מעידה התורה שהייתה נביאה ואחות אהרון, כדי להראות את דבקותה בתכונה הבולטת אצל אחיה אהרון – מידת השלום, בבחינת "אוהב שלום ורודף שלום". עקב כך, היא זכתה עם בעלה נחשון בן אבינדב שהיה הנחשון הראשון שקפץ לים, להעמיד את זרע המלכות – דוד המלך ומלך המשיח שיבוא בעזרת ה' ובקרוב. וכן את בצלאל בן אורי בן חור בונה כלי המשכן.
חוקרי השירה קבעו:
משורר טוב, הוא האיש המסוגל לתמצת רעיונות נשגבים,
במילים ספורות מלשון ספיר ויהלום,
דוגמת מרים הנביאה,
שהצליחה לתמצת ח"י פסוקים של הגברים – בפסוק אחד.
"ויאמר יהוה אל משה: מה תצעק אלי,
דבר אל בני ישראל ויסעו.
ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו,
ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה" (שמ' יד, טו – טז).
כוחה של אמונה ומסירות נפש.
רבי מאיר בעל הנס – סנגורם של ישראל.
כאשר בני ישראל עמדו מול ים סוף, הם נדהמו לגלות שפרעה וכל חילו שועטים אלי קרב אחריהם, דבר שגרם לפחד אימים ככתוב: "ויראו מאוד, ויצעקו בני ישראל אל יהוה. ויאמרו אל משה, המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר…" (שמ' יד, י – יא).
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהפחד שלהם נבע משרו של עשיו שניצב בראש המחנה המצרי, ושמו "מצרים", ככתוב: "ופרעה הקריב, וישאו בנ"י את עיניהם – והנה מצרים נוסע אחריהם – ויראו מאוד" (שמ' יד, י).
על כך אומר רבנו: "פירוש, שר של מצרים". רבנו מבדיל בין "פרעה הקריב", לבין "והנה מצרים נוסע אחריהם". פירוש רבנו מבוסס על המדרש: "תלו עיניהם לשמים וראו שרו של מצרים פורח באויר…" (שמו"ר כא, ה).
משה מרגיע אותם ואומר להם: "אל תיראו, התייצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום … ה' ילחם לכם, ואתם תחרישון" (שמ' יד, י-יד). כלומר, הקב"ה מנהל את המלחמה נגד השר של מצרים, ונגד פרעה וחילו.
רבנו-אור-החיים-הקדוש אומר בפירושו הראשון לפס' הנ"ל: הרי פחדם נבע משרו של מצרים שהוא שר שמימי, ובני אדם כידוע, לא יכולים להילחם נגדו, ורק הקב"ה יוכל להילחם בו, לכן אין להם מה לפחד.
בפירושו השני אומר רבנו: "כי לא לעזרה לבד יהיה להם במלחמה, אלא הוא יערוך כל המלחמה", כפי שעשה הקב"ה לחזקיה המלך במלחמתו נגד סנחריב. חזקיה אמר: "אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף, ולא לומר שירה – אלא הריני ישן במיטתי ואתה עושה". אכן, מלאך ה' חיסל את כל חילות סנחריב בלילה אחד (ילקו"ש ש"ב רמז קסג).
בעם ישראל, נוצרו כיתות שונות המתנצחות ביניהן כדברי המדרש:
רבי מאיר בעל הנס אומר: "אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו עומדים ומתנצחים, קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה… לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזין לגבורה. {בעל אכסניא לשכינה. רש"י: שבית קודשי קודשים בנוי בחלקו}. שנאמר: "ובין כתפיו שכן".
כלומר, כל השבטים רצו לקפוץ לים, אלא שכל שבט כיבד את השני.
אמר לו רבי יהודה: לא כך היה המעשה. אלא זה אומר: "אין אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אין אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו נוטלים עצה אלו מאלו, קפץ נחשון בן עמינדב ושבטו אחריו לתוך הים. לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל. שנאמר: "היתה יהודה לקודשו, ישראל ממשלותיו" (תהלים קי"ד, ב). אמר להם הקב"ה: מי שקידש שמי על הים, יבוא וימשול על ישראל" (סוטה לו ע"ב – לז ע"א).
מהמדרש הנ"ל עולה, שרבי מאיר בעל הנס מפרגן כדרכו בקודש לב"י, אותם הוא רואה כ"כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ", המוכנים לקדש שם שמים ברבים.
רבנו-אור-החיים-הק' שואל מספר שאלות:
"מה תצעק אלי – קשה, ולמול מי יצעק אם לא לה' אלוקיו, ובפרט בעת צרה…" כדברי קדשו.
כמו כן, "עוד קשה אומרו דבר אל בני ישראל ויסעו – להיכן יסעו, אם רודף מאחור, והים לפניהם…".
סדר האירועים בפס' הנ"ל, היה צריך להיות כך: "הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו", ורק אח"כ לומר: "דבר אל בני ישראל ויסעו", דבר המתאים להתפתחות העלילה.
רבנו-אור-החיים-הק' מיישב את הקושיות כך: הזוהר הק' אומר ששרו של עשיו קטרג על עם ישראל: 'מה אלו עובדי עבודה זרה – אף אלו עובדי עבודה זרה', לכן לא מגיע לעם ישראל להינצל (זוהר ח"ב קע ע"ב). הקב"ה אומר למשה: "מה תצעק אלי – אין הדבר תלוי בידי, הגם שאני חפץ לעשות נס, אלא הדבר תלוי במעשיהם של ישראל. לכן אמר ה' למשה: "דבר אל בני ישראל, פירוש – זאת העצה היעוצה להגביר צד החסד והרחמים… ויתעצמו באמונה בכל ליבם, ויסעו אל הים שיחלק. על סמך הביטחון אני אעשה להם נס, ובאמצעות זה, תתגבר הרחמים, ויבקע הים – כי גדול הביטחון והאמונה הלז להכריעם, ואתה הרם את מטך – פירוש, באמצעות מעשה הטוב – נעשה להם הנס לטובה. ותמצא שכך היה, וצדיק הראשון הוא נחשון בן עמינדב ונכנס עד גרונו, ולא נבקע הים, עד שאמר "כי באו מים עד נפש" כמאמרם ז"ל…" כדברי קודשו.
ארבע דרגות בעבודת ה'
לאור משנת רבנו-אור-החיים-הק':
- יראת העונש ב. יראת הרוממות ג. אמונה ד. שירה.
"ויושע יהוה ביום ההוא את ישראל מיד מצרים.
וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים.
וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה יהוה במצרים.
ויראו העם את יהוה. ויאמינו בה' ובמשה עבדו.
אז ישיר משה ובני ישראל" (שמות יד ל-לא. טו א).
א. יראת העונש.
רבנו-אור-החיים-הק': "אבל יראת העונש, מן הסתם היתה להם קודם במצרים" (שמ' יד, לא), כאשר
הם ראו את משעבדיהם נענשים במשך שנה שלמה ב-י' מכות ע"י הקב"ה, בבחינת "מידה כנגד מידה".
הרש"ר הירש בפירושו לתורה (שמ' ז, ט"ו) אומר: דבר זה גרם להם להפנים את נושא שכר ועונש.
תהליך השעבוד במצרים, היה מורכב משלושה שלבים: גירות, שעבוד ועינוי ככתוב: "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" (בר' טו, יג).
הרב הירש חילק את המכות לשלש קבוצות:
א. המכות: דם, ערוב וברד – מסמלות את הגירות, היות והן מכות חיצוניות, מהן ניתן לברוח.
ב. המכות: צפרדע, דבר וארבה – מסמלות את העבדות, היות וקשה להתפטר מהן.
ג. המכות: כינים, שחין וחושך – מסמלות את העינוי, היות והן גורמות לעינוי הגוף, ולא ניתן להשתחרר מהן.
להלן הדגמות ע"פ "הנתיבות שלום", לאור פירושו של הרב יהודה עובדיה ע"ה, במאמרו לפרשת וירא:
במכת הדם, היאור בו הטביעו את ילדי ישראל, ובו תלו את ביטחונם האלילי והכלכלי, הפך לדם, ובכך החלו לאבד את תחושת האדנות על המיעוט העברי.
במכת הצפרדע – המצרים ניסו למחוק את זהותם וייחודם של ב"י. הקב"ה במקביל, שלח להם צפרדעים שהם יצורים זהים שחדרו לכל פינה בביתם.
במכת הכנים חסרי הזהות, נגרמה להם השפלה רבתי כפי שהם השפילו את עמ"י.
במכת הערוב, התבטלו הגבולות בין העיר ליער, כאשר חיות טרף טרפו מצרים כאוות נפשם, דבר שטשטש גבולות, והשרה בהם חוסר ביטחון.
במכת הברד – השתנו סדרי בראשית, היות וגשם כמעט ולא יורד במצרים, כל שכן ברד, דבר המוכיח להם, שרק הקב"ה שולט ביקום.
בשלש המכות האחרונות, הקב"ה החשיך עליהם את עולמם בשלבים: תחילה הארבה המסתיר את עין הארץ. אח"כ החושך עליו כתב רבנו-אוה"ח-הק' שהיה חושך מהגיהנם, וכדברי קדשו: "יש מרבותינו שאמרו שחושך זה היה מהגיהנם… ב' חושך היה… ג' ימים לא ראו איש את רעהו. ג' ימים שלא קמו", כאשר לעם ישראל אור במושבתם.
במכת בכורות – הקב"ה בכבודו ובעצמו עבר במצרים, וכל הבכורים כולל של הבהמות מתו מאליהם, כנתינת עין של חכמים ברשעים, ועושים אותם גל של עצמות" כדברי קדשו. רבנו מסביר בהמשך, שרק אחרי מכת בכורות עמ"י יכל לצאת ממצרים, היות והבכורים היוו את הקליפה האוחזת בקדושה, וע"י חיסול הבכורים בסוד "בירורי ניצוצי הקדושה", הבכורה עברה לבכורי עם ישראל, בבחינת "בני בכורי ישראל" (שמ' ד, כב).
ב. ויראו העם את יהוה" (שמ' יד, לא).
יראת הרוממות.
במסגרת שרשרת הניסים בים, הם ראו את המצרים טובעים בים לעיניהם, כאשר כל יהודי ראה את מעבידו לשעבר מושלך לשפת הים כשהוא גוסס, ורק אח"כ מת. כל זאת, "כדי שיכירו בהם ישראל בעודם חיים, ותכסה אותם בושה" כדברי קודשו.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שמדובר פה "ביראת הרוממות". כלומר לאחר שבני ישראל ראו את הניסים בים.
בעל העיקרים אומר: "כמו אצל אברהם אבינו עליו נאמר: "עתה ידעתי כי יראה אלהים אתה", והיא התכונה האחרונה שאדם מגיע אליה באמצעות מצוות התורה" (מאמר ג, לב').
הרמח"ל: "עיקר היראה היא יראת הרוממות, עליה צריך האדם לחשוב ולכוון בעודו מתפלל או עושה מצוה" (מסילת ישרים יט). אברהם אבינו זכה ליראת הרוממות לאחר העקידה, ככתוב: "עתה ידעתי כי יראה אלהים אתה…".
ג. "ויאמינו ביהוה ובמשה עבדו" (שמ' יד, לא).
האמונה בה' – כמקפצה לרוח הקודש.
רבי נחמיה אומר:
כל המקבל עליו מצוה אחת באמונה,
כדאי הוא שתשרה עליו רוח הקודש,
שכן מצאנו באבותינו, שבשכר שהאמינו בה',
זכו ושרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה. שנאמר:
"ויאמינו ביהוה ובמשה עבדו – אז ישיר משה ובני ישראל" (מכילתא, בשלח).
הגר"א: האמונה הזכה בה', דומה לאמונת תינוק באמו או באומנת המטפלת בו, בהן הוא בוטח במאת האחוזים, כדברי לפסוק בתהילים: "ודוממתי נפשי, כגמול עלי אמו – כגמול עלי נפשי (קל"א ב'). הוא מדמה {"ודוממתי"} את נפשו המאמינה בה', לתינוק הבוטח ומאמין באמו, ככתוב בשירת הים "ויאמינו בה'", מלשון אומן = א-מ-ן = א-ל מ-לך נ-אמן. על כל מה שקורה לו, הוא אומר "אמן", ורואה בקב"ה "מלך נאמן", המנהל את עולמו מתוך אמונה.
באמונה, יש גם את ממד האמנות והיצירתיות, היות ובשביל להאמין בה' באמת בבחינת "וצדיק באמונתו – יחיה" (חבקוק ב, ד), חייב האדם להתעלות בעבודת ה' מתוך למדנות יצירתית.
באמונה, קיים גם ממד הביטחון בה', על ידי אמירת אמן על כל מה שקורה לנו, היות והכל מאתו יתברך.
אברהם אבינו נקרא אבי אבות המאמינים בה', היות והמשיך להאמין בה' למרות עשרת הניסיונות. המאמין בה' נמדד ברגעי מצוקה כשהוא מפנים את הקורה אתו, ואומר תמיד: "אמן", "גם זו לטובה". {ראה בסוף המאמר את סיפורי נחום איש גם זו שקבע את הכלל: "גם זו לטובה". וכן רבי עקיבא שקבע: "כל מאן דעביד רחמנא, לטב עביד}.
רבנו בחיי אבן פקודה הספרדי בעל "חובות הלבבות" אומר על מהות הביטחון בה': "מנוחת נפש הבוטח, ושיהיה לבו סמוך על מי שבטח עלי, שיעשה הטוב והנכון לו בעיניו אשר יבטח עליו כפי יכולתו ודעתו, במה שמפיק טובתו" (ח. הלבבות שער הביטחון פ' א). כלומר, על המאמין בה', להיות רגוע ולא מודאג. ויאמין שה' עושה רק טוב בשבילו.
ד. "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת ליהוה" (שמות טו, א).
עבודת ה' מתוך שירה לה'.
הדרגה הגבוהה בעבודת ה' היא כאמור עבודה מתוך שירה, לכן נאמר בשירת הים "ישיר" בלשון עתיד. תלמוד לומר "ישיר" – שישנה בשירה זאת גם שירה לעתיד, "וכל הבא לשיר שירה זאת לפני ה', יש לאל ידו.
או לרמוז למצוה, שמצוה לאומרה תמיד, קבעוה בתפילת שחרית בכל יום" (רבנו-אוה"ח-הק'). יש לה מנגינות רבות.
לעבוד את ה' מתוך שירה, זה לעבוד את ה' מתוך שמחה.
"ויבאו מרתה, ולא יכלו לשתות מים ממרה – כי מרים הם…
ויאמר אם שמוע תשמע לקול יהוה אלהיך, והישר בעיניו תעשה,
והאזנת למצוותיו, ושמרת כל חוקיו,
כל המחלה אשר שמתי במצרים, לא אשים עליך,
כי אני יהוה רופאך" (שמ' טו, כג – כו).
מן ההנהגה הנסית האלוקית שמעל הטבע בים סוף,
ירדו אל ההנהגה ההתנסותית, בה ניסה אותם ה' – ע"פ הטבע במרה.
המים מרים – יש להתפלל לקב"ה כדי לרפא אותם, ולא להתלונן.
בקריעת ים סוף – ראינו ניסים עצומים כאשר עמ"י נשאר פסיבי לגמרי, בבחינת "ה' ילחם לכם – ואתם תחרישון" (שמ' יד, יד). השאלה המתעוררת היא: האם ככה צריך להתנהל העולם? שרשרת האירועים הבאה אח"כ, מראה שהקב"ה מנהל את עולמו ע"פ ניסים בתוך הטבע, ולא ע"פ נסים גלויים מעל הטבע כפי שהיה בקריעת ים סוף.
עם ישראל הולך ג' ימים מים סוף למדבר שור, ולא מוצא מים, וכאשר הוא מוצא, המים מרים. הם מתלוננים בפני משה הצועק ומתפלל לקב"ה, שמורה לו להשליך עץ למי מרה, דבר שגרם להמתקת המים.
רבנו-אור-החיים-הק': הקב"ה מסר להם במרה: "מקצת מצוות, שבת ודינים, {וכן, פרה אדומה וכיבוד אם ואם} קודם לנסותם אם ישמעו למצוות אלו – יצוום תורה כולה, והוא אמרו למעלה 'שם, שם לו חוק ומשפט, ושם נסהו' (שמ' טו, כה). פירוש: אם יעמוד בקבלת התורה. ותמצא שכאן רמז הכתוב ד' מצוות: ללמוד וללמד, לשמור, ולעשות.
כנגד ללמוד – אמר 'אם שמוע תשמע לקול יהוה אלהיך' – זו תלמוד תורה. וכפל השמיעה לטעם הנזכר. גם לרמוז להם שיהיה עסק התורה בחשק גדול שהגם שעודנו לומד, יתאווה ללמוד עוד. וזה יגיד שאינו שבע וקץ בלימודו.
וכנגד ללמד {אחרים}, אמר 'והישר בעיניו תעשה'. על דרך אומרם ז"ל, 'מה אני בחינם, אף אתם בחינם' (נדרים לז ע"א).
וכנגד מצות עשה, אמר הכתוב: 'והאזנת למצוותיו,
וכנגד מצוות לא תעשה, אמר 'ושמרת כל חוקיו', לשון שמירה הצודקת על לא תעשה", כדברי קדשו.
התורה מציינת את השכר על קיום המצוות הנ"ל: "כל המחלה אשר שמתי במצרים, לא אשים עליך כי אני יהוה רופאך" (שמ' טו כו).
רבנו-אור-החיים-הק' מפרש: הקב"ה ירפא את עושי רצונו, גם על מחלות שנגרמו באשמתם, כגון "צינים ופחים" (כתובות ל, ע"א). לדוגמא, אדם שיצא לקור מבלי להתלבש בהתאם, או נחשף למכת שמש וכו'.
יש המסבירים את הביטוי: "והישר בעיניו תעשה" – לנהוג לפנים משורת הדין.
בעל הטורים אומר: "מחלה {83} – אותיות הלחם, ואותיות המלח. לומר לך ששמונים ושלושה מיני חולאים תלויים במרה, ופת שחרית {הלחם} במלח וקיתון של מים מבטלתן, ולכך סמך לו עינות מים".
בפרשת משפטים (כג כה) נאמר: "ועבדתם את יהוה אלהיכם – וברך את לחמך ואת ממך – והסירותי מחלה מקרבך". המחלות נובעות בעיקר מאכילה ושתיה לא מפוקחות, כגון שתיית משקאות ממותקים, והפרזה באכילה וכו', כדברי הרמב"ם בהלכות דעות: "כל המנהיג עצמו בדרכים אלו שהורינו {להימנע ממאכלים לא טובים וכו'} – אני ערב לו שאינו בא לידי חולי כל ימיו, ואינו צריך לרופא" (דעות פרק ד ל).
ה"כלי יקר" אומר: בניסיון במרה, רצה הקב"ה להפנים בליבם ובליבנו את האמונה בקב"ה שהוא הרופא האמתי המסוגל לרפא. כמו שהוא מסוגל להפוך מים מרים למתוקים, כך יכול לרפא כל מחלה. לכן, הקב"ה ביקש ממשה רבנו לזרוק עץ למים, דבר שהמתיק את המים.
כמו שהחולה סומך על הרופא ושותה תרופות מרות מבלי לדעת מה טיבן, כך עלינו לסמוך על הקב"ה.
ישנה דעה בחז"ל האומרת, שזה היה עץ זית שהוא כידוע מר, דבר המסמל את תהליך לימוד התורה. רק אחרי כתישה, זוכים לקבל ממנו שמן שהאיר את המנורה במקדש, ולאורו למדו תורה.
כך בלימוד תורה. עלינו להשקיע מאמצים בלימוד, דבר שמוביל אח"כ ללימוד מתוך מתיקות, בבחינת "תורת יהוה תמימה משיבת נפש {חמש מלים כנגד ה' חומשי תורה}… – ומתוקים מדבש ונפת צופים" (תהלים יט א-יא).
הם הלכו שלושה ימים ללא תורה, היות והתעסקו יותר מידי בביזת הים, לכן התיקון ע"י המים המסמלים את התורה.
מסר אמוני: עמ"י חייב לעסוק בתורה ולשמור את מצוותיה בשביל לקבל שכר, ולא כפי שהיה בנסי המדבר, אותם קיבלו בחינם. מהיום – אין ארוחות חינם. עמ"י עבר מנסים – להתנסות טבעית בעולם הטבע הנוהג כמנהגו, תחת הנהגה אלוקית.
עשר שירות בתנ"ך – נחתמות בשירת הגאולה.
האות הראשונה במילה "ישיר" היא י' הרומזת ל- י' שירות שעמ"י שר וישיר:
ים, באר, האזינו, יהושע, דבורה, חנה, דוד, שלמה, חזקיה ושירה לעתיד (ב. הטורים, טו').
במילה "לאמר", יש מרבותינו האומרים שכל האומר אותה בעולם הזה,
יזכה לאומרה לעולם הבא, לתחיית המתים וגם במלחמת גוג ומגוג.
השירה העשירית לעתיד. מופיעה בישעיה,
ויש בה ח"י פסוקים כמו בשירת הים:
"ביום ההוא יושר השיר הזה…
פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים…" (כו', ב – יט).
"נחית בחסדך – עם זו גאלת.
נהלת בעוזך – אל נוה קדשך {בזמן הגאולה}.
שמעו עמים ירגזון: {העולם יתנגד לגאולתנו}.
חיל אחז יושבי פלשת {הפליסטינים יזדעזעו}.
אז נבהלו אלופי אדום {הנוצרים יבהלו}.
אילי מואב יאחזמו רעד {הערב רב ירעדו}.
נמוגו כל יושבי כנען… {ערביי ארצנו יפחדו}.
תביאמו ותטעמו בהר נחלתך…
מקדש יהוה כוננו ידך" {הגאולה ובנין המקדש} (שמ' טו, יב – יח).
תהליך הגאולה באחרית הימים לאור שירת הים,
במשנתם של רבנו-אור-החיים-הק' ורבנו הגר"א.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר ששירת הים רומזת לימות המשיח. וכדברי קדשו: "אז נבהלו וגו'. אומרו 'אז', לומר כי אינו בזמן שדיבר בו עד עתה, שהוא זמן של הנכנסים לארץ – אלא על זמן ביאת גואלינו", ולזה אמר 'אז נבהלו אלופי אדום', וכן הוא אומר 'והיה אדום ירשה' (במ' כד יח), {כלומר, כיבוש אדום בימינו}. וגם אז, יחול זמן לזכות במואב ועמון, ולזה אמר 'אילי מואב יאחזמו רעד".
רבנו אומר שבזמן המשיח, עם ישראל יזכה גם באותן ג' ארצות: אדום, מואב ועמון, ארצות אותן לא כבשו יוצאי מצרים כמצות ה'. עמון אמנם לא הוזכרה, אבל היא כלולה במואב, היות ושניהם נולדו מאותו אב.
רבנו מסתמך על הזוהר הק' האומר על שירת הים: "תא חזי: שירתא דא אתמר – על ההוא זימנא דיתער מלכא משיחא. דכתיב 'ימינך ה' תרעץ אויב – רעצת {בזמן עבר} לא נאמר, אלא תרעץ" {בעתיד}. (זוהר בשלח, נז ע"ב).
הזוהר גם אומר שכאשר יתגלה מלך המשיח בעולם, ולו תינתן המלכות, ובני העולם… ימצאו בצרה תוך צרה – ושונאי ישראל יתגברו – כאשר יתעורר מלך המשיח עליהם וישמיד לאדום החוטאים, וכל ארץ אדום תישרף באש כמו שכתוב 'וישראל עושה חיל' (זוהר ח"ב, בלק ריב ע"ב).
הגאון מוילנא אומר בפירושו לחבקוק בפסקה שהושמטה ע"י הצנזור: "אלה השלושה הם שלושה מיצרים של א"י: מואב ממזרח, אדום מדרום, פלישתים ממערב.
מואב – היא אבות הטומאה שנטמאו בו ישראל {ע"י בנות מואב בשיטים}.
אדום – הוא אבות הנזיקין שהזיקו לישראל ביותר {בפגיעה בגוף וברכוש}.
פלישתים הצרו לישראל במאוד – ולא הניחו להם שום ממשלה ושלטון" {בעבר, וכפי שעינינו רואות כיום}.
שלוש האומות: פלשת, אדום ומואב יפריעו לעמ"י בימות המשיח, כפי שצוין לעיל ע"י הזוהר הק' ורבנו-אוה"ח-הק', בבחינת "נחית בחסדך… אל נוה קדשך – שמעו עמים ירגזון: חיל אחז יושבי פלשת. אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד. נמוגו כל יושבי כנען". פחד אוחז בהם, למראה עמ"י השב לארצו.
א. אדום – מאז ומעולם, אדום מבקש לחסל את עמ"י. עשיו ניסה לחסל את יעקב אבינו כאשר קידם את פניו עם 400 לוחמים, בשובו לארץ מלבן הארמי, וכדברי הגר"א: "הוא מבקש את גופו, את עצם קיומו עלי אדמות. הרי הוא אבות נזיקין, שהזיק לישראל ביותר".
לאורך ההיסטוריה, אדום ביצע רצח עם בישראל. זה התחיל בגזירות השמד בימי בית שני, דרך חורבן הבית, וכלה בשעבוד וחיסול שארית הפליטה. בימי הביניים, יהודי אירופה סבלו קשות מרדיפות ואנטישמיות, גזירות שמד וגירושים המוניים כמו גירושי ספרד ופורטוגל, החרבת קהילות יהודיות במהלך מסעי הצלב. בימינו, השואה הנוראה, ההגבלות על העליה לארץ ע"י הרוסים והאנגלים וכו'.
ב. פלשת – רבנו הגר"א כותב עליהם: "הצרו לישראל במאוד, ולא הניחו להם שום ממשלה ושלטון".
בראשית מלכות שאול, הפלישתים נלחמו נגדו. כאשר שמעו שדוד נמשח למלך, הם ניסו להרוג אותו, כדי שלא ימלוך מלך בישראל, והם ימשיכו לשלוט על עמ"י ככתוב: "וישמעו פלישתים כי נמשח דוד למלך על כל ישראל – ויעלו כל פלישתים לבקש את דוד. וישמע דוד ויצא לפניהם… ויכו את מחנה פלישתים מגבעון ועד גזרה… ויצא שם דוד בכל הארצות. וה' נתן את פחדו על כל הגוים" (דברי הימים א. יד, ח-יז).
בפרקי דרבי אליעזר (עמ' קב) נאמר: "רבי ישמעאל אומר: חמישה עשר דברים עתידים בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים. ואלו הן: ימדדו את הארץ בחבלים, ויעשו בית הקברות למרבץ צאן ואשפתות… וירבה השקר, ותיגש האמת, וירחק חוק מישראל… ויבנו את החרבות, ויפנו הדרכים, ויטעו גנות ופרדסים… ובימיהם יעמוד צמח בן דוד…".
בעמ' ק"ח נאמר: "ולמה נקרא שמו ישמעאל – שעתיד הקב"ה לשמוע בקול נאקת העם – ממה שעתידים בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים. לפיכך נקרא שמו ישמעאל, שנאמר: 'ישמע אל ויענם" (תהלים נה, כ).
אכן, עלינו להתפלל לקב"ה שיציל את עמ"י מקללתו של ישמעאל, השוכן סביבנו, בתוכנו וכנגדנו.
ג. מואב – רבנו הגר"א אומר: כי מואב – הרי הוא אבות הטומאה, שנטמאו בו ישראל. והוא כידוע ממזר, היות ונולד מאבי אמו. מואב גם שלח את בנותיו להחטיא את בני ישראל בשיטין.
מסר אמוני:
אדום – לאירופה של ימינו, היה תפקיד מרכזי נגד עמ"י בגלות. וכן, להפריע לו לעלות לארץ ישראל, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהגבלות על העליה לארץ ע"י הבריטים, הרוסים וכו'.
פלישתים – הפליסטינים היושבים בתוכנו, מסביבנו וכנגדנו, תפקידם היה והווה – להפריע לעמ"י למשול בארץ.
מואב – מסמל הפקרות, ממזרות וחוסר צניעות.
רבנו-או-החיים-הק' אומר: כאשר עמ"י ישמור צניעות – יגאל, בבחינת: "כִּי יהוה אֱלֹהיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ – וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ, וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ" (דב' כג טו).
"כי האדם – עץ השדה" (דב' כ, י"ט).
חשיבות הנטיעות בארץ ישראל.
ט"ו בשבט – יחול בסמיכות לפרשת "בשלח".
אמר להם הקב"ה לישראל: "כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל" (ויקרא יט כג'). אף על פי שתמצאו את ארץ ישראל מלאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא ניטע, אלא היו זהירים בנטיעות … כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם נוטעים לבניכם. שלא יאמר אדם – אני זקן, כמה שנים אני חי, מה אני עומד ומתייגע לאחרים? לא יבטל אדם מן הנטיעות, אלא יוסיף עוד ויטע" (מדרש תנחומא).
אמר רבי אלעזר בן עזריה: "כל שחכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובים ושורשיו מועטים, והרוח באה ועקרתו, והופכתו על פניו. אבל מי שמעשיו מרובים מחכמתו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטים ושורשיו מרובים. ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזות אותו ממקומו. שנאמר: "והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו, ועלהו לא יבול – וכל אשר יעשה יצליח" (תהילים א' ג).
מעשה באדם שהיה הולך במדבר והיה רעב, עייף וצמא, ומצא אילן שפירותיו מתוקים, צלו נאה, ואמת המים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו, שתה ממימיו, וישב בצלו. וכשביקש ללכת, אמר: אילן, אילן, במה אברכך? אם אומר לך שיהיו פירותיך מתוקים, הרי פירותיך מתוקים, שיהא צלך נאה, הרי צלך נאה, שתהא אמת מים עוברת תחתיך, אמת המים עוברת תחתיך. יהי רצון שכל נטיעות שנוטעים ממך – יהיו כמוך".
"שירת הים" –
ו"שירת העשבים" – ט"ו בשבט.
הזוהר הק': "תניא אמר רבי אליעזר: אדם שאומר שירת הים בכל יום ומכוון בה, זוכה לאומרה לעולם הבא" (זהר בשלח ח"ב נד' עב') שנאמר: "ישיר" ולא "שר".
רבנו-אוה"ח-הק': הדרגה הגבוהה בעבודת ה' היא, עבודה מתוך שירה. לכן, בשירת הים נאמר: "ישיר" בלשון עתיד:
"וכל הבא לשיר שירה זאת לפני ה' – יש לאל ידו". וכן הוא אומר: "שכל הבריאה אומרת שירה לפני הבורא":
האילנות שרים: "אז ירננו עצי היער מלפני ה'…". התמר שר: "צדיק כתמר יפרח". הרימון שר: "כפלח הרימון רקתך מבעד לצמתך".
"ויקרא את שמם אדם ביום הבראם" (בר' ה, ב).
המשותף לאדם ולאדמה, לאדם ולנוות ביתו.
"אֱלֹהים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה, מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת… (תה' סח ז),
הכתוב מדבר על בני זוג שאך זה נישאו היושבים בביתם כיחידים.
המילה "בכושרות" = בכי + שרות.
על הזוג להחליט האם לחיות בבכי, או מתוך שירה.
"ויקרא את שמם אדם ביום הבראם" (בר' ה, ב). הקב"ה קרא את שמם של אדם וחוה "אדם". השאלה המתבקשת, מדוע לא נקראו "נשמה" מצד שורש נשמתם? כ"כ, מדוע בלשון יחיד?
הרב חרל"פ אומר: אדם מלשון אדמה. כשם שהאדמה זקוקה לטיפול יסודי כדי להצמיח פירות, כך האדם. עליו לטפל בעצמו כדי לצמוח ולהתעלות בעבודת ה'.
כנ"ל בין בני זוג. עליהם לטפל ולתחזק את הזוגיות כמו שמטפלים בצמח, כך שהזוגיות תעלה על דרך המלך – מלכו של עולם, דבר שיזכה אותם להתצמיח בנין עדי עד על אדני התורה.
כשם שבכל צמח יש זרע אותו זורעים שוב, כך במצוות: האדם זורע דרכן מלאכים. "כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך" ("מי מרום". תה' צא, יא).
השימוש במילה אדם בלשון יחיד, בא ללמדנו שכל זוג הוא נשמה אחת היורדת לעולם בזוג, שכאשר נישאים, הם מתחברים מחדש לנשמה אחת. לכן, מברכים פעמיים בשבע ברכות את ברכת "יוצר האדם", הרומזת לחיבור מחדש מבחינה גופנית, וכן מבחינה רוחנית כפי שהיו בגן עדן. כל זוג יכול לחיות את חייו לפי הדגם הקודם בגן עדן. הוא רק צריך לרצות.
להתבשם באור החיים – למוצש"ק.
"אור זרוע לצדיק"
לחוני המעגל שהיה גדול בתורה, ובעל מופתים.
הקשר בין חוני המעגל והנטיעות בארץ ישראל.
חוני המעגל היה מהלך בדרך. ראה אדם נוטע חרוב, אמר לו חוני: החרוב לכמה שנים נוטע פירות?
אמר לו האיש: לשבעים שנה. אמר לו חוני: כלום יודע אתה שתחיה שבעים שנה? אמר לו האיש: מצאתי את העולם בחרובים. כשם שנטעו אבותי, אף אני אטע לבני".
הרקע למעשה, הם דברי רבי יוחנן על חוני המעגל: "כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על מקרא זה (תהלים קכו, א): "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון {אחרי שבעים שנות גלות} – היינו כחולמים". שאלתו של חוני המעגל הייתה: איך יתכן שהאדם ישן = כחולמים, במשך שבעים שנה?
חוני ישב לאכול ליד עץ החרובים אותו נטע האיש, ונרדם. הסלע שהייתה ליד העץ, כסתה אותו מעיני האנשים. כשהתעורר, ראה אדם שליקט חרובים מאותו העץ. חוני שאל אותו: האם אתה נטעת את החרוב? תשובתו הייתה: סבי הוא זה שנטע, ולכן הבין שחלפו שבעים שנה. הלך לביתו ושאל על בנו. אמרו לו שהוא נפטר, אבל נכדו בחיים. אמר להם: "אני חוני", אבל בני ביתו לא האמינו לו.
הלך לבית המדרש ושמע את התלמידים אומרים שעכשיו מאיר להם הלימוד, כמו בזמן חוני המעגל שהיה מתרץ לחכמים את כל הקושיות. הארת הלימוד נבעה מעצם נוכחותו בביהמ"ד.
אמר להם: "אני חוני", ולא האמינו לו. חלשה דעתו של חוני והתפלל לה' שיעלה אותו לגנזי מרומים, ואכן נשמתו עלתה השמימה. רבא סיכם את העניין בביטוי: "או חברותא או מיתותא" (תענית כ"ג ע"א).
אגדה נוספת מספרת על תקופת בצורת בה לא ירדו גשמים. חוני המעגל התפלל לגשם אבל לא ירדו גשמים. "עג עוגה ועמד בתוכה… אמר לפניו: ריבונו של עולם! בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך, נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך. התחילו גשמים מנטפין… אמר: לא כך שאלתי – אלא גשמי בורות, שיחין ומערות… ירדו גשמים בזעף. אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי ברכה ונדבה. ירדו כתיקנן.
שמעון בן שטח שהיה גדול החכמים באותו הדור, כעס על חוני ואמר: אלמלא חוני אתה – גוזרני עליך נידוי. שאלו שנים, כשני אליהו הנביא שמפתחות גשמים בידו, לא נמצא שם שמים מתחלל על ידך?! אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך, כבן שמתחטא בפני אביו ועושה לו רצונו… ועליך הכתוב אומר: "ישמח אביך ואמך, ותגל יולדתך.." (משלי כג, כה, תענית ע"א).
שמעון בן שטח כועס עליו היות וכאשר לא יורדים גשמים כמו בימי אליהו הנביא והמלך הרשע אחאב, עמ"י צריך לשוב בתשובה, וחוני המעגל במעשהו, דילג על הקטע הזה של חזרה בתשובה ע"י בני ישראל.
מעשיו של הקב"ה מורכבים מאוד ושלמים כדברי הכתוב: "גדול אדונינו ורב כוח – לתבונתו אין מספר" (תהלים קמז). היה צריך לכתוב "אין חקר לתבונתו" היות והתבונה אינה ניתנת למספור. התשובה לכך היא, שזה רומז לדברים ולמספרים הרבים בהם שולטת תבונתו יתברך. כל דבר בעולם, מורכב ממיליוני פרטים כמו פאזל ענק. לכן הנס משנה סדרי בראשית, וראוי לפעול בתוך עולם הטבע.
ידועים סיפורים רבים בהם הדברים שונו על ידי נס, והפכו אחר כך למפגע, כמו אותו רב מני שביקש מרבו רבי יצחק בן אלישיב שיתפלל על בית חמיו שיהיו עניים, היות מצערים אותו. נהיו עניים, אבל כעת יותר מצערים אותו. ושוב ביקש שיחזרו להיות עשירים, וכך היה. שוב ביקש על אשתו שתהיה יפה. מאז שנהיית יפה, החלה לצער אותו, ואז ביקש שתחזור למצבה הקודם.
המסר האמוני:
לומדים מפה שהמצב בו נמצא האדם,
זה המצב המתאים לו, ולכן, קבע לו הקב"ה כך.
בשם "חוני"
טמונים רמזים של "חנון" ובעל "תחינה" – היודע להתפלל.
באגדות הנ"ל הוא מתואר כתלמיד חכם שתירץ את כל השאלות שהועלו ע"י החכמים בבית המדרש. כמו כן, כבעל מופתים הדואג לעמו, והקב"ה נענה לתפילותיו. גם גדול הדור וראש הסנהדרין שמעון בן שטח מכיר ומוקיר את סגולותיו כבן בית אצל הקב"ה.
יוסף בן מתתיהו המכונה יוספוס פלביוס מספר, שחוני חי בתקופת מלחמת האחים הורקנוס ואריסטובלוס, ומכיוון שרדף שלום, התחבא במערה כדי להישאר ניטראלי. הוא התגלה ונדרש בכוח להתפלל על ניצחונם במלחמה כנגד הכוהנים הנצורים בבית המקדש, דבר שלא עשה. הוא התפלל כך: "ריבונו של עולם, העומדים מסביב, עמך הם. והנצורים – כהניך הם. אבקש שלא תשמע לאלה נגד אלה. רגמו אותו והרגו אותו"
(פלביוס יוסיפוס – קדמוניות היהודים, ספר י"ד, פרק ב', סימן א'. וכן בספר יוסיפון, חלק א' עמ' 148-149).
בברכת תורת אלוקים חיים – משה אסולין שמיר.
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה.
א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.
הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. יגאל בן חיים בן מיכל ע"ה. יגאל חיון בן רינה. חניני בת עליה ע"ה, ובעלה יוסף אבינעים ע"ה. שלום בן עישה ע"ה. אלתר בן שרה ע"ה.
לברכה והצלחה בעזהי"ת להפצת הספר "להתהלך באור החיים" בקרב עם ה' – המחובר לתורת אלוקים חיים.
ברכה והצלחה לסיום הספר החדש "להתהלך באור הגאולה"
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. לרותם בת שולמית פילו הי"ו. חיה בת שרה
לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. והדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.
מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה- פסיפס ילידי מרוקו בצרפת
הגירת בני הנוער והצעירים ממרוקו לאקס־לה־בן
אפשר לחלק את הגירת בני הנוער לישיבת אקס־לה־בן לארבעה גלים: הגל הראשון, 1950-1945, פליטים מאירופה, ניצולי שואה ותלמידים אחדים ממרוקו; הגל השני, 1967-1950, פליטים ומהגרים מארצות האסלאם, מצרים וטורקיה, ותלמידים מצפון אפריקה, תוניסיה ואלג׳יריה, ובעיקר ממרוקו; הגל השלישי, 1968- 1990, הגירת בני נוער ממרוקו בעקבות מהומות ופרעות במדינה לאחר מלחמת ששת הימים, כשהצעירים הפסיקו לראות את עתידם במרוקו; הגל הרביעי, 2017-1990, רוב תלמידי הישיבה מצרפת, בני דור שני או שלישי ליוצאי צפון אפריקה(בעיקר ממרוקו) החיים בצרפת או בנים של בוגרי אקס־לה־בן, ותלמידים מעטים מהקהילה הקטנה שנותרה במרוקו בעשור האחרון.
הרב ד״ר יצחק דיין, רבה הראשי של ז׳נבה, בוגר אקס־לה־בן בראשית שנות ה־70, בעל תואר ד״ר לכימיה ממכון ויצמן, שלח את שני בניו ובתו ללמוד באקס־לה־בן.
בשנים 1990-1960 רוב תלמידי הישיבה היו ממרוקו. על פי הנתונים הנמצאים בארכיונים באקס־לה־בן ושנמסרו על ידי הרב הלל ברששת, מנהל הישיבה, והרב רפאל כאהן, מנהל הסמינר לבנות, תומר דבורה, במשך 30 השנים האלה הגיעו ממרוקו למוסדות החינוך (ישיבה, סמינר ובית ספר תיכון) כ־2,500 בנים וכ־1,500 בנות, מתוך יותר מ־5,000 נערים ונערות שהיגרו ללימודים בארצות המערב (לופו, 2004). תלמידים רבים ממרוקו יכלו להזין את מוסדות החינוך באקס־לה־בן, כיוון שבשנת 1948 חיו בקהילה כ־000,263 יהודים, ומלחמת העולם השנייה לא פגעה כלל בקהילה. לרוב התלמידים שלמדו באקס־לה־בן היה רקע תרבותי צרפתי, כיוון שבמרוקו הם גרו בערים פאס, מרקש, מקנס, רבאט וקזבלנקה ולמדו במוסדות אקול נורמל [מוסד יוקרתי לחינוך תיכוני וסמינר למורים בקזבלנקה שבו היו תנאי קבלה מחמירים. הוקם בשנת 1949.], אליאנס, אוצר התורה ותלמוד תורה אם הבנים.
הרב אהרון מונסונגו היה התלמיד הראשון ממרוקו באקס־ לה־בן. אביו, הרב ידידיה מונסונגו[היה הדיין והרב הראשי של העיר פאס במרוקו ולאחר מכן רבה הראשי של מרוקו.], שלח אותו ללמוד בצרפת ב־1946, והוא למד בישיבה שבע שנים. בשנת 1952, בעידודו של הרב חייקין, ראש הישיבה, שב הרב מונסונגו לקזבלנקה כדי לנהל את בית הספר אוצר התורה, ובשנות ה־60 וה־70 הוא ניהל את רשת החינוך אוצר התורה ברחבי מרוקו. בתפקידו זה סייע הרב מוגסונגו בגיוס תלמידים לישיבות באירופה, בעיקר לאקס־לה־ בן, וכן עסק בגיוס כספים בקרב קהילות מרוקו עבור המוסדות התורניים באקס־לה־בן. משנות ה־90 ועד לפטירתו ב־2016 היה הרב אהרון מונסונגו רבה הראשי של מרוקו. הרב גבריאל טולידאנו, נכדו של הרב ברוך טולידאנו, למד אף הוא באקס־לה־בן, אך שלא כרב מונסונגו, הוא לא חזר למרוקו, אלא עלה לישראל, לישיבת פונוביז' ולאחר מכן הקים עם אחיו, הרב מיכאל, אה מוסדות אור ברוך בירושלים (טולידאנו, תשע״ט).
מאפייני הקהילה באקם־׳לה־בו
העיר אקס־לה־בן נמצאת בקרבת העיר ליון שבצרפת וז׳נבה שבשווייץ, למרגלות הרי האלפים, ומתגוררים בה כ־30,000 תושבים. הקהילה באקס־לה־בן היא ליטאית־ספרדית ומורכבת בעיקר מיוצאי מרוקו. בשנת 2019 מנתה הקהילה כ־150 משפחות (כ־1,500 נפש). רוב חברי וחברות הקהילה הם בוגרי הישיבה וסמינר בית יעקב תומר דבורה. הקהילה היא ״חברת לומדים״, דהיינו רוב הגברים מייחדים חלק ניכר מזמנם ללימוד תורה בכולל המקומי או בכוללים שבאזור אקס־לה־בן(ליון, שומברי, גרנובל, ז׳נבה). תחומי העיסוק של תושבי הקהילה הם חינוך, הוראה ומתן שירותים כ״כלי קודש״. בקהילה אין ייצוג למגוון הזרמים ביהדות, פרט לקהילה ברסלבית קטנה(עד שנת 2000 היו בקהילת ברסלב המקומית כ־20 משפחות, אך רובן עלו לישראל) בראשות הרב בן־דיין, מנהל הלימודים הכלליים בסמינר תומר דבורה, ונציג חב״ד במקום, רבי דורון נגר, ישראלי ממוצא תימני. מספר בעלי המקצועות החופשיים בקרב תושבי הקהילה קטן, ביניהם רופא ופסיכולוג, אך הם תושבי חוץ שחזרו בתשובה ואינם בוגרי המוסדות המקומיים. מעמדה החברתי־ כלכלי של הקהילה בינוני־נמוך. רוב חברי הקהילה חיים בצניעות, מאחר שהלימוד הוא העיקר ולא הפרנסה.
סמינר בית יעקב ותיכון חרדי לבנות הוקם על ידי הרב רפאל כאהן והרב שמואל ברייזכר ביוזמתו של הרב חיים חייקין.
על פי הגדרתו של מנחם פרידמן את הקהילה החרדית, אם כי בניגוד לקיים בישראל, רוב החרדים באקם־לה־בן משלבים לימוד תורה ועבודה.
חזר בתשובה בשנת 1975, חסיד ברסלב ציוני, בעל תואר ד״ר במדעי המדינה מאוניברסיטת סורבון בפריז.
מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה- פסיפס ילידי מרוקו בצרפת
עמוד 67
Quelques souvenirs et reflexions sur mon temps-David Corcos
Dans les années 1919 avant son départ pour Londres, il eut de graves ennuis résultants de son intransigeance religieuse. On lui apprit qu'un marchand juif de Mogador, un nouveau riche, il est vrai; avait des relations honteuses avec une femme juive et mère de famille de surcroît. Il les fit surveiller et un jour ses domestiques surprirent le couple en flagrant délit d'adultère. Aussitôt prévenu, mon grand-père crut de son devoir de dénoncer cette liaison, dont il n'y avait jamais eu d'exemple a Mogador, au Tribunal rabbinique.
Ce fut un énorme scandale ou toutes les vieilles familles se déclarèrent pour la cause soutenue par mon grand père qui exigeait l'excommunication publique du couple adultère et le divorce immédiat de la femme. Mais un autre parti, formé des parents nombreux des personnes incriminées, achetèrent avec beaucoup d'argent deux des témoins de l'affaire qui renièrent leurs premières paroles et le scandale fut étouffé malgré l'aristocratie et les Rabbins qui ne purent plus, légalement, ni prononcer l'excommunication, ni prononcer le divorce de la femme devenue impure pour son mari. Cet homme, originaire du Souss, était très vieux. Il avait disait-on plus de quarante ans que sa femme.
Mon grand-père souffrit beaucoup de cette affaire qui bafouait la morale et la religion. Deux choses auxquelles la veille société juive était si profondément attachée. On me raconta bien plus tard que les ennemis de mon grand-père qui étaient jaloux de la place occupée par "cet étranger" dans la société. Ivres de leur triomphe, ils poussèrent le fils aîné de la femme adultère, un vigoureux jeune homme de vingt- cinq ans, à gifler mon grand-père à la sortie de son bureau. Par dignité, mon grand père ne réagit pas, mais le lendemain ses domestiques rossèrent de coups le jeune homme. De tels événements n'auraient jamais dû avoir lieu dans la communauté si policée de Mogador. Et mon pauvre grand-père se trouva dès lors en face de nombreux ennemis dont les moins mauvais ne pouvaient lui pardonner d'avoir provoqué par son intervention un tel scandale, la cause qu'il avait défendue étant juste ou non.
L'hypocrisie bourgeoise venait de faire, tardivement heureusement, son entrée dans la communauté vertueuse de Mogador. Ce fut, me disait-on, ce qui avait réellement décidé mon grand-père d'aller vivre en Angleterre.
Mes grands- parents eurent sept enfants, cinq garçons et deux filles:
L'aîné Joseph qu'on appelait Baba parce qu'il portait le nom vénéré de son grand- père paternel, le très pieux talmudiste et poète R. Joseph Abulafia qui s'était installé à Mogador sur la demande de Mr. Victor Lumbroso, consul d'Italie et son vieil ami.
Il mourut en 1892. La cadette était ma mère Seniora Hanna. Venait en suite Meïr qui semble avoir donné du souci à ses parents. En 1916, il s'engagea dans la Légion Etrangère (Lrançaise) et fit une belle guerre. Il alla par la suite à Paris où il se maria avec la fille unique du Rabin Weil. Il fut fusillé par les Allemands en 1941. Il laissa une fille Andrée.
Puis il y eut Dona qui épousa Tajer Samuel Serfaty, d'une famille aristocratique d'origine anglaise établie depuis le XIX siècle à Mogador où elle était alliée à la fameuse famille des Guedallia.
Le cinquième enfant a été Albert que j'ai aimé le mieux et dont j'admirais l'envergure en affaires tout en regrettant ses faiblesses. Oncle Albert était un extraordinaire mélange de folle générosité, de charme, d'implacabilité, d'élégance raffinée, de savoir-faire et de manque de scrupules. Il était dictatorial, et tous devaient plier sous sa volonté. Homme d'affaires de classe internationale, il amassa, malgré ses folles dépenses, une grande fortune, présida aux destinées de sociétés commerciales anglaises, françaises etc. et travaillait avec un acharnement que je n'ai jamais vu ailleurs.
Quelques souvenirs et reflexions sur mon temps-David Corcos
page 204
Jérusalem, ce mois de Février 1975