סיפורי עם מבית שאן-עליזה שנהר-חיה בר-יצחק
סיפורי עם מבית שאן-עליזה שנהר-חיה בר-יצחק
מבוא
מאז החל בישראל, לפני כחצי יובל שנים(1955), הרישום המדעי של סיפורי־עם הרווחים בעדות־ישראל, מתנהל רישום זה בעיקר לפי שיטת הרישום האינדיבידואלי: רושם יחיד מנצל הזדמנות מסויימת ורושם או מקליט סיפורים מפי מספר מסויים, לעתים אף מבלי שיימצאו מאזינים במקום ההיגוד; להוציא את הרושם, כמובן. אכן, יש מקרים והרושם שוהה זמן ממושך יחסית במקום ההיגוד, הוא ״מקום החיות״ של המספר־המסרן, וע״י כך הוא מטיב להכיר את נסיבות ההיגוד ואת הקשרם התרבותי של הסיפורים, אך גם במקרים אלה יש לרישום אופי אינדיבידואלי.
במקרים הבודדים שבהם נעשתה ״עבודת השדה״ (כך נקראת עבודת הרושם הנעשית בנסיבות טבעיות, במקום חיותו של המסרן) עם מלווים שהצטרפו אליו, היתה שהותם של הרושם ומלוויו במקום ההיגוד מוגבלת לזמן קצר, ותפקיד המלווים היה בעיקר בהגשת סיוע טכני: הקלטה או צילום בשביל הרדיו או הטלביזיה, יצירת אווירה של קהל המאזין למספר וכיו״ב. המלווים לא באו כדי לעשות עבודה מקבילה, עבודת איסוף ורישום בו־זמנית, בתחומים שונים, מפי אינפורמנטים רבים ככל האפשר.
עיקר חלוציותו המדעית של ״פרוייקט בית־שאן, שבמסגרתו נרשמו בשנים 1977־1979 בבית־שאן, ע״י חברי משלחת אסע״י(ארכיון הסיפור העממי בישראל) כ־300 סיפורי־עם, רובם בשבועיים של רישום מרוכז(17 בינואר — 3 בפברואר 1978), הוא מבחינה זו — ב״שיטת המשלחת״. שיטה זו הוכיחה את עצמה כמוצלחת ביותר ו״פרוייקט בית־שאן משמש כבר מודל לפרוייקטים דומים הניזונים מנסיונו.
המשלחת הפולקלוריסטית שפעלה באיסוף סיפורי־עם יהודיים בבית־שאן ובה שולבו אנשי בית־שאן והאיזור, האוניברסיטה העברית בירושלים, אוניברסיטת חיפה ואסע״י, היתה הראשונה מסוגה בישראל; בשיחות של חברי המשלחת הועלה לא פעם זכרה של ״המשלחת האתנוגרפית היהודית״ הראשונה לתחום־המושב היהודי ברוסיה הצארית, בראשותו של ש. אנ־סקי(1912־1914). ואין פלא. יש כמה צדדים שווים בין שתי המשלחות, ואחד מהם הוא, כי גם המשלחת הראשונה, אשר המשך לא היה לה, ועבודתה הופסקה עם פרוץ מלחסת־העולם הראשונה, ראתה את עצמה כפועלת ב״שליחות לאומית״.כי באין תחושת ייעוד למשלחת, יהיו המאמצים המושקעים בארגונה בגדר בזבוז.
שיטת המשלחת השוהה תקופה ממושכת במקום מסויים לשם איסוף נתונים, חאת אחרי עבודת־הכנה קפדנית וחלוקת תפקידים בין חברי הצוות, נהוגה בישרא בכמה וכמה תחומים, בעיקר במדעי הטבע, ארכיאולוגיה, גיאוגרפיה ועוד, אך ״פרוייקט בית־שאן נותן דחיפה לשימוש בשיטה זו וליישומה גם במדעי־האדם, כלומר בפולקלוריסטיקה, אנתרופולוגיה, אתנולוגיה, ועוד.
הצלחת ״פרוייקט״ מסוג זה תלויה בכמה וכמה גורמים, שאחד מהם הוא ארגונו היעיל. ארגון זה ניכר בתכנונם של שלביו השונים, אשר הראשון בהם (א) עבודת־ הכנה נזכר בסעיף הקודם. בעקבותיו באים שלושה שלבים: (ב) האיסוף והרישום, (ג) הפרסום, (ד) היישום. שני השלבים הראשונים (עבודת ההכנה ותקופת האיסוף והרישום בבית־שאן) סוכמו כבר בסקרי־ביניים של עדנה היכל, מרכזת אסע״י, ושל חיה בר־יצחק, חברת המשלחת, ודברי כאן משמשים מעין השלמה והמשך לדבריהן.
כי עם השלמת שני השלבים הראשונים של הפרוייקט אנו נמצאים עכשיו בשלב השלישי שלו, הוא השלב של פרסום החומר, והקובץ שלפנינו, על שלושים הסיפורים הכלולים בו, משמש עדות נאמנה לכך. כנהוג בשלב זה בדיסקיפלינות אחרות, אי אפשר להביא בפני הקורא (או להציג בפני המסתכל, כאשר המדובר הוא בחומר חזותי שבארכיאולוגיה או באתנוגרפיה) את כל החומר הנאסף כולו, את כל הממצאים הרבים והמגוונים. הארכיאולוגים מסתפקים בשלב זה בדוח מדעי על החפירה(או על עונת החפירה), הגיאולוגים — ב״סקר ראשוני״ של הממצאים; הצד השווה בפרסום החומר הוא אופיו המידגמי. ואכן, גם את סיפורי בית־שאן אפשר לפרסם בדפוס ולהביא בפני הקהל הרחב רק על דרך המידגם, הבא ללמד כפרט על הכלל כולו.
הקובץ שלפנינו הוא הקובץ השלישי הכולל את ״סיפורי בית־שאן, אך בניגוד לשני הקבצים שקדמו לו הוא מוקדש כולו ובאופן בלעדי לפרוייקט בית־שאן, ובכך ייחודו.
11 סיפורי בית־שאן שראו אור בשני קבצים קודמים, בהוצאת ״המרכז לחקר הפולקלור״ של האוניברסיטה העברית בירושלים, נרשמו מפי יוצאי חמש עדות: מארוקו(ארבעה סיפורים מפי חנה אביטן, אבנר אלגריסי, ויקי אלימלך, יעקב דדיה), טוניסיה (מפי בן־ציון כהן), קורדיסטן העיראקית (שני סיפורים מפי ז'קי כהן, מנחם עמנואל), בבל (מפי מרסל שמש) ופרס (שלושה סיפורים מפי מזל יעקובי, שלמה לארי, יחיה שמחי).
שלב הפרסום, והוא השלב השלישי בין ארבעת השלבים הנ״ל, כרוך תמיד בשלב היישום, הוא השלב הרביעי, ובעיקר באספקט המחקרי שלו, ואץ להפריד ביניהם. כל פרסום של מידגם מתבסס על סלקציה מסויימת וקריטריוני הסלקציה חייבים לענות על השאלות היישומיות: בשביל מי מיועד המבחר המתפרסם? מה מטרת הסיפורים הרואים את אור הדפוס? מה המסר של הקובץ לפי הקונצפציה של עורכיו?
עיון במבחר שנערך ע״ י שתי תלמידות,, שבמרוצת השנים הפכו לידידותי ולעמיתותי בהוראה ובמחקר, עליזה שנהר וחיה בר־יצחק, מוכיח כי העורכות עשו עבודה אחראית ונאמנה בנקטן בשיטה רב־מישורית המאפשרת דרכי־יישום אחדות בשלב הרביעי. אכן, מדע הפולקלור הוא מדע בינתחומי והתחומים המשתלבים זה בזה מטילים על הפולקלוריסט את חובת הגישה הפלוראליסטית. הפלוראליזם הזה בא בילקוטנו לביטוי בדרך בחירת הסיפורים (והרי רק כל סיפור עשירי מבין למעלה מ־ 300 הסיפורים שנרשמו בבית־שאן יכול היה להיכלל במידגם המודפס) ואלה יפרנסו בעתיד מגמות־יישום שונות. ברצוני לציין, ולו בקיצור, כמה מן המגמות האלו אגב השוואתן למגמות ששימשו נר לרגלינו בראשית הפרוייקט ובתקופת תכנונו.
לשון הרבים של ״לרגלינו״ בסוף הקטע הקודם אינה ל״ תפארת המליצה״. זוכר אני יפה את השיחות שקדמו להכרזה על הפרוייקט והובילו להחלטה על שיתוף הפעולה בין מוסדות המחקר בחיפה ובירושלים(״מבחוץ״), וחברי המועצה המקומית והאזורית ואנשי החינוך בבית־שאן(״מבפנים״). הייתי אז עד לחששות הדדיים בגלל המגמות שנראו לכאורה כסותרות זו את זו. חששות אלה נתבדו כבר בראשית העבודה המשותפת.
הצלחת הפרויקט מעוגנת בגישה הרב־מגמתית והרב־מישורית שאפינה את הפרוייקט מראשיתו. וטוב לראות כי הכלל שהיה ברור ליוזמים ולמתכננים בראשית הפרוייקט, והוא כי ״אין סתירה בין המטרות השונות״, נקוט גם בידי העורכות ומשמש נר לרגליהן בשלב זה של פרסום.
סיפורי עם מבית שאן-עליזה שנהר-חיה בר-יצחק
מבוא
עמוד 11
כתיבת תגובה