פ-ס-ח כ-ש-ר = רומז לשמות כל החגים-הרב משה אסולין שמיר
פ-ס-ח כ-ש-ר = רומז לשמות כל החגים
פ = פסח + פורים. ס = סוכות. ח = חנוכה.
כ = כיפור. ש = שבועות. ר = ראש השנה.
דברי התורה להצלחת עם ישראל וחייליו – גיבורי חיל ה',
בהכרעת האויב – העמלקי איראני חיזבלאי,
וגאולה ברחמים – עוד בחג הפסח הבעל"ט.
חג הפסח, חג המצות, חג החרות וחג הגאולה,
ה-3338 של עם ישראל ה'תשפ"ו.
ה'תשפ"ו = 791 = ישועת ה' = 791
"והגדת לבנך – ביום ההוא לאמר,
בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" (שמות יג, ח).
לפי הפס', את ההגדה יש לקרוא ביום.
אם כן מדוע עושים את הסדר בלילה?
תשובת רבנו-אור-החיים-הק'. (שמות יג ח)
"ביום ההוא – כי אותו לילה היה כיום יאיר – כצחות היום.
אור לישראל – חושך למצרים".
לפי רבנו, הקב"ה האיר לעם ישראל בליל הסדר – מאור הגנוז.
גם בימינו, הלילה הזה מאיר באור יקרות,
ומסוגל לפעול ישועות, נסים ונפלאות.
הזוהר הק': בלילה הזה – נפתחים שערי שמים,
רק תבקש מבורא עולם – ואז תקבל.
"אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה…
כל ימי חייך – להביא לימות המשיח".
בזכות האמונה בבורא עולם שיגאל אותנו,
נוכל להביא – את ימות המשיח.
מאת: הרב משה אסולין שמיר
הזהר הק': השמח בסיפור יציאת מצרים בליל הסדר,
עתיד הוא לשמוח עם השכינה.
הקב"ה שולח בלילה הזה את מלאכיו לבני ישראל,
כדי לשמוע איך אנו שמחים ומשבחים את הקב"ה על גאולתנו אז,
ועל גאולתנו הקרובה והנצחית (פרשת בא מ ע"ב).
מטרת העל – של חג הפסח אותו חוגגים 98% מעם ישראל:
להפנים שכשם שהקב"ה גאל את עמ"י ממצרים – כך יגאל אותנו.
וזה יהיה בזכות האמונה בקב"ה שהוא המנהיג העושה סדר בעולם,
ולכן נקרא ליל הסדר כדברי המהר"ל.
נשתדל לשרש מעלינו את סממני האמונה הפסולה,
ב"כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה",
ואז נזכה לגאולה מתוך חסד ורחמים.
"והגדת לבנך ביום ההוא לאמר" –
מהפס' הנ"ל, למדו חכמים על המצוה המרכזית מהתורה בליל הפסח: לספר את סיפור יציאת מצרים על ניסיו ונפלאותיו הרבים מתוך שמחה, כפי שעושה עמ"י מזה אלפי שנים.
(פסחים קט"ז. רמב"ם חמץ ומצה פ"ז. ספר המצוות מצות עשה קנ"ז. שו"ע או"ח סימן תע"ב).
פסח = פה סח. מורה על מהות החג שעניינו, לשוחח ולספר את סיפור יציאת מצרים.
מהות חג הפסח היא: להודות ולהלל את הקב"ה על אשר גאלנו מבית עבדים, דבר הבא לידי ביטוי באמירת "הלל" שלם בערבית של ליל החג, וב"הגדה של פסח". זה בא לידי ביטוי גם במזמור החג:
"הֹד֣וּ לַה' כִּי ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ. יֹ֭אמְרוּ גְּאוּלֵ֣י ה' אֲשֶׁ֥ר גְּ֝אָלָ֗ם מִיַּד צָֽר…" (תהלים קז א-מג).
"הדו" בגימטריה = ט"ו. להודות לה' בליל ט"ו.
בליל הסדר, אנחנו מאשררים מחדש את הברית בין הקב"ה לעמ"י: יציאת מצרים, תמורת קבלת התורה בהר סיני, כדברי הקב"ה למשה בסנה: "בהוציאך את העם ממצרים – תעבדון את האלוקים על ההר הזה" (שמות ג, יב). בלילה הזה, אנחנו גם מבקשים על הגאולה השלמה ובנין בית הבחירה – "לשנה הבאה, בארעא דישראל".
ה"חתם סופר" אומר שבלילה הזה, יש להתמקד בסיפורי נסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים מתוך חוויה, כאילו אנחנו היינו שם, ולא להתעסק בפלפולים.
כמו כן לספר על הנס הגדול שקרה לנו בארץ קודשנו עם סיומה של מגפת הקורונה בארצנו, כאשר בעולם, היא ממשיכה להכות גלים ביתר שאת.
ה"חתם סופר" עונה על השאלה: למה לא מברכים על קריאת ההגדה, כפי שמברכים על אכילת מצה?
מצות ההגדה היא מצוה מתמשכת ולא מוגבלת – "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח".
דוגמא לכך, מצות כיבוד אב ואם שאין לה גבול, ולכן לא מברכים עליה. לגבי השאלה: הרי על התורה, למרות שהיא מתמשכת, אנחנו מברכים. על כך הוא אמר: מלימוד תורה אנחנו נהנים, לא כן כאן.
הרא"ש אומר: ההגדה היא ברכה אחת גדולה
יש המתרצים: בעצם, כבר בתפילת ערבית יצאנו ידי חובת הברכה לספר על נסי יציאת מצרים.
אחרי קריאת שמע של תפילת ערבית אנחנו אומרים: "המכה בעברתו כל בכורי מצרים. ויוציא את עמו ישראל מתוכם לחרות עולם. המעביר בניו בין גזרי ים סוף, ואת רודפיהם ואת שונאיהם בתהומות טיבע… ומלכותו ברצון קבלו עליהם… ברוך אתה ה' גאל ישראל".
תשובה שלישית: מתחילים את ההגדה בגנות – "עבדים היינו לפרעה וכו', ולכן לא מברכים על גנות.
בסוף ההגדה אנחנו כן מברכים: "ברוך אתה ה'…, אשר גאלנו וגאל את אבותינו… ברוך אתה ה', גאל ישראל".
רבי מתיא בן חרש אומר במכילתא דרבי ישמעאל (בא – מסכתא דפסחא ה'): ברגע שהגיעה השעה לגאול את עמ"י ממצרים, ובכך לקיים את שבועתו לאברהם אבינו, ראה הקב"ה שאין לבני ישראל מצוות שבזכותן יגאלו, "הוא נתן להם שתי מצוות: דם פסח ודם מילה שיתעסקו בם כדי להיגאל, שנאמר: "ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך, ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי" (יחזקאל טז, ו). שני דמים – ברית מילה וקרבן פסח.
הוא גם מציין את הפסוק בזכריה: "גילי מאוד בת ציון, הריעי בת ירושלים, הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא, עני ורוכב על חמור… גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו" (זכריה ט, ט-יא).
שתי המצוות הנ"ל – דם הברית ודם הפסח, הן מצוות מהותיות המהוות מעין דוגמית לתרי"ג מצוות התורה, אותן יקבלו מאוחר יותר במעמד הר סיני.
ע"י קרבן פסח – בנ"י במצרים, התנתקו מעבודת האלילים המצרית בדמותו של אותו טלה, לו סגדו במצרים.
ע"י ברית מילה – הגוף היהודי מתקדש, בכך שחותם המלך טבוע בגופו. ברית המילה מהווה את המצוה המרכזית אותה קיבל אברהם אבינו, ועברה דרך יצחק ליעקב, וממנו לי"ב שבטי י"-ה ואילך.
את הרעיון המרכזי הזה מעבירים בשרשרת הדורות ברוב עם מאב לבן ככתוב: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר". המילה "הגדה" היא שם פעולה של הפעל הגיד, במשמעות דברים המושכים את הלב כדברי הגמרא: "ויגד משה – דברים שמושכים לבו של אדם כאגדה" (שבת, פז ע"א). שורש המילה "הגדה" הוא נ.ג.ד במשמעות משיכה בארמית. כלומר, למשוך את הילדים ע"י השאלות שהם שואלים ב"מה נשתנה" וכו'.
במשחק מילים למילה "הגדה", ניתן לציין את המילים אגד, איגוד
ואיחוד כלל עמ"י – המסב בליל הסדר מתוך אחדות.
המאורות בליל הסדר,
והדרך להשגתם.
"ויקם פרעה לילה הוא וכל עבדיו, וכל מצרים…" (שמות יב ל).
רבנו-אור-החיים-הק' לומד מהפס' הנ"ל: הלילה הזה האיר ליוצאי מצרים, כמו ימי תמוז הלוהטים. וכדברי קודשו:
"כי אותו לילה היה כיום יאיר, כצחות היום. ורמזתי רמז זה בפס': 'והגדת לבנך ביום ההוא' (שמות יג יח). כי יכוון לומר שיגיד לו גם נס הלילה שנעשה יום. ושמא תאמר כי זרח אור בלילה דרך כלל לרעים {המצרים} ולטובים {ישראל}. לזה אמר 'ויקם פרעה לילה'. כשקם הוא לקרוא למשה ולאהרן – מנע ה' מרשע {פרעה} אורה, והיה לילה. פירוש חושך, כאומרו: 'ולחושך קרא לילה" (בר' א ח).
על פי פירוש הזוהר הק' (ח"ב בא לח ע"א) לפסוק: "ולילה כיום יאיר, כחשכה כאורה" (תהילים קלט, יב), היה אור לכולם, לדעת רבנו-אוה"ח-הק': לעם ישראל היה אור, ולמצרים חושך" כדברי קדשו.
"בחודש הראשון בארבעה עשר לחודש בין הערביים, פסח לה'" (ויקרא כג, ה)
רבנו–אור–החיים-הק' אומר "שנתבשם פסחו של משה רבנו מרוחות גן עדן… והמועיל לפסוח המשחית על בתיהם, וכאן אמר כי פסח דורות – יעשוהו לשם ה'" כדברי קודשו.
כלומר, עלינו לקיים את חג הפסח לשם שמים, ואז הקב"ה ימהר לגאול אותנו כפי שהוא כותב על הפסוק:
"שבעת ימים מצות תאכלו, אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם…" (שמות יב, טו):
כידוע, בליל ט"ו בניסן, התבקש עמ"י להקריב את קרבן הפסח ולאכול אותו צלי אש עם מצות ומרורים (שמות יב, א – יא), לפני שה' פסח על בתיהם במכת בכורות, ורק למחרת הם יצאו ממצרים.
הסיבה לכך לדעת רבנו אוה"ח הק' היא: "אלא שבזכות מצוה זו ימהר לגואלם, וכן היה". כלומר, בזכות האמונה בקב"ה שיגאל אותם, הם נגאלו. כנ"ל בגאולתנו, נאמין בבורא עולם שיגאל אותנו – ניגאל, ובמהרה.
מעלתם של בנ"י בליל ט"ו בניסן – ערב היציאה ממצרים: הם הפכו את בתיהם לבתי מקדש בהם אכלו את קרבן הפסח בטהרה, כמו הכהנים בביהמ"ק עליהם נאמר: "כוהנים אוכלים, והבעלים מתכפרים", היות ואכלו בטהרה.
גם לנו בליל הסדר, יש מצוות הקשורות באכילה: כרפס, מרור, מצה, אפיקומן. עלינו לאוכלם בקדושה.
בליל ט"ו בניסן, עם ישראל זכה לאורות אלוקיים,
אותם יכולים גם אנו לקטוף, בשני תנאים:
א. לשוב אל אבינו שבשמים – כהכנה לחג.
ב. "והגדת לבנך" – מתוך אורה ושמחה.
א. לשוב בתשובה לפני החג.
בליל טו' בניסן, ציווה הקב"ה על עמ"י להקריב "שה" כקרבן פסח: "ויקחו להם איש… שה לבית" (שמות יב, ג).
ש"ה = ש-ערי ה-תשובה, כדבר בעל "מאור ושמש", ובכך זכו בני ישראל להיכנס לשער החמישים של הקדושה, לאחר שבמשך חמישה ימים, מיום י בניסן בו הצטוו להכין את השה ועד ליל טו' בניסן בו הצטוו להקריבו, התעלו כל יום בעשרה שערי קדושה.
בעצם, הקב"ה עשה לעמ"י קורס מזורז בסילוק האמונה האלילית מליבם, וכניסה לאמונה אלוקית כהכנה לגאולה, בכך שציווה אותם לקחת את השה ששימש כאליל המצרי, לקשור אותו במשך חמישה ימים, ואחר כך לצלות אותו על האש, מבלי לפחד ממשעבדיהם המצרים.
הקב"ה אומר לבני ישראל: גאולה רוחנית בידי האדם. גאולה פיסית בידי ה'. אגאל אתכם, בתנאי שתקבלו עליכם את אמונתי. גם גאולתנו הפרטית והלאומית, תפעל תמיד ע"פ הדגם הנ"ל.
לכן, מוטלת עלינו חובה נעימה לעשות חשבון נפש כדברי מרן רבנו יוסף קארו בעניין בדיקת חמץ: "בודקים בחורים ובסדקים עד מקום שידו מגעת" – כך נבדוק את מעשינו ומעללינו עד מקום שידנו מגעת.
ב. "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור" (שמות יג, ח),
מתוך שמחה ואמונה בקב"ה.
הזוהר הק' אומר: המספר את סיפור יציאת מצרים מתוך שמחה, עתיד הוא לשמוח עם השכינה לעולם הבא.
הסיבה לכך, גם הקב"ה שמח בגאולתנו מהשעבוד המצרי, ומידי שנה בליל הסדר, הקב"ה מכנס את המלאכים ומשגר אותם להקשיב לשירה האדירה הכלל עולמית של בני ישראל המשבחים את ה', כשהם מסובים ושמחים: אבות ואימהות, בנים ובנות, סבים וסבתות – {גם מעולם האמת} (רעיא מהימנא, בא, מ).
המלאכים עולים בחזרה ומודים לאדונם שיש לו עם כזה נפלא בארץ, וגם הם שמחים ומשמחים את בוראם.
אנו הולכים בדרכם של "רבי אליעזר ורבי יהושע, ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא, ורבי טרפון, שהיו מסובין בבני ברק, והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם הגיע זמן ק"ש של שחרית".
בעצם, התלמידים אמרו להם: אתם יכולים להמשיך לדרוש בסיפור יציאת מצרים המופיע בקרית שמע: "אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלוקים", ובכך לקיים מצוות עשה של ק"ש בזמנה, בנוסף למצות ההגדה בה החלו. לכן יש להרחיב בסיפור נסי גאולתנו.
לתנאים הקדושים היה קשה להתנתק, בגלל שהם התפעלו מעוצמת הנסים בהם זיכה הקב"ה את עמ"י, לכן, עלינו להרבות בלימוד מדרשי ההגדה לפני החג, כך שנוכל בליל הסדר להרבות בסיפורי נסי מצרים, דבר המעצים אמונה בה'.
אם לחכמים הנ"ל שהיו כמלאכים, היה קשה להתנתק מסיפורי נסי ההגדה, קל וחומר אנחנו – אזובי הקיר.
"אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה וכו' (מתוך ההגדה). מה בא ללמד אותנו רבי אלעזר בביטוי "הרי אני כבן שבעים שנה"? הגמרא (ברכות כח) מספרת שרבי אלעזר התמנה להיות נשיא בגיל שמונה עשרה שנה.
הקב"ה עשה לו נס וצמחו לו שמונה עשרה שערות לבנות לכבודו, כדי שיראה מכובד, וקולו ישמע ע"י חבריו החכמים.
רבי אלעזר רומז לנו: הרי אני ראיתי כיצד הקב"ה מדלג דילוגים בעולמו כרצונו דרך גופי, בכך שבחור כמוני בגיל שמונה עשרה, נראה כבן שבעים.
כנ"ל בגאולת מצרים בה הקב"ה דילג ופסח מעל בתי בני ישראל במכת בכורות, העלה אותם בימים ספורים מעובדי אלילים לפסגת האמונה, וגאל אותם מתוך נסים ונפלאות. לכן, עלינו להודות ולשבח ולהלל לקב"ה (הרב ישראל לוגסי).
רבי אלעזר בן עזריה, רומז בכך לגאולתנו אנו, שבבוא היום, עוד תקוים בנו נבואת הנביא מיכה: "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות" (מיכה ז טו). נ-פלאות = פי חמשים פלאות יותר מאשר נסי מצרים, והכל מתוך דילוגים של חסד ורחמים לעם ישראל. גם אז נודה, נשבח ונהלל לאבינו שבשמים.
"והגדת לבנך – ביום ההוא לאמר.
בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" (שמות יג, ח).
'"ביום ההוא', הודיע במתק לשון צדיק,
כי הלילה ההוא – יום יקרא, ולא לילה" (רבנו אור-החיים-הק').
בליל הסדר – שערי השמים פתוחים.
הזוהר הק': ליל הסדר – מסוגל לפעול ישועות.
רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע הכתוב משתמש בביטוי 'והגדת' המורה על דברים קשים כגידים (שבת פז ע"א), כאשר פה מדובר בדברים משמחים על הגאולה, ולא השתמש בביטוי 'ואמרת' – המורה על לשון רכה?
כמו כן, מדוע נאמר 'ביום ההוא', ובהמשך נאמר 'בעבור זה', ממנו למדו חכמים (מכילתא מס' דפסחא יז) בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, והוא בלילה ולא ביום. ואם כן, לא היה לו לומר אלא 'והגדת לבנך לאמר בעבור זה', בלי 'ביום ההוא, ואז נדע שזמן ההגדה הוא בלילה ולא ביום?
שאלה שלישית: מדוע נאמרה בסוף הפס' המילה 'לאמר', הלא כבר נאמר בתחילת הפס' 'והגדת'?
בתשובתו, רבנו מביא את הגמרא: 'מתחיל {את ההגדה} בגנות, ומסיים בשבח' (פסחים קטז ע"א).
המילה 'והגדת' רומזת לגנות, והמילה 'לאמר' רומזת לשבח. "לאמר – אמירות משובחות, משמחים את הלב ומסעדים אותו" כדברי קדשו.
לגבי השאלה מדוע נאמר 'ביום ההוא'? אומר רבנו: "ואמר 'ביום ההוא', הודיע במתק לשון צדיק, כי הלילה ההוא יום יקרא, ולא לילה. והוא אומרו בתהלים (קלט יב) 'ולילה כאור יאיר…". ולא חש שתטעה לומר יום ממש, ממה שגמר אומר 'בעבור זה', שהוא בשעת מצה וכו' כאומרם ז"ל. ואולי כי סמך 'ביום ההוא' עם 'והגדת', כי גם נס זה בכלל מצות ההגדה". כלומר, הלילה הזה בו יצאו ממצרים, נחשב ליום בו האיר האור כצחות היום, וגם את הנס הזה עלינו לספר לבנים – 'לאמר'. רבנו גם מדגיש שלא היינו יכולים לטעות שזה יום ממש, ונחשוב לקיים את המצוות הנ"ל ביום, היות ונאמר 'בעבור זה' – בשעה שמצה ומרור לפניך, אותם אכלו בלילה עם קרבן פסח.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר בהמשך: "ואפשר עוד שירמוז באומרו 'והגדת לבנך'. שאים יגיד הגדה האמורה בעניין, {מתוך ענין} – יזכהו ה' שיגיד לבנו. וכדי שלא תטעה לומר דווקא, לזה אמר 'לאמר".
מהמילה "לאמר" בפס', לומד רבנו את כל צורות האמירה, ולאו דווקא 'לבנך'. גם כשאין לו בן צריכה להיות אמירה.
החידוש של רבנו-אור-החיים-הק':
אם אדם חשוך בנים, יקרא את ההגדה מתוך ענין,
ויבקש מהקב"ה להיפקד. הקב"ה יענה לבקשתו – והוא יפקד בבנים.
ואם יש לו בנים, גם הם יזכו בעתיד לבנים. וכן על זה הדרך.
מדברי רבנו-אור-החיים-הק' ניתן ללמוד. שהלילה הזה מאיר באור יקרות ומסוגל לישועות.
סגולה לחצות ליל הסדר: לאחר הקרבת קרבן פסח בליל ט"ו בניסן ע"י בנ"י במצרים, בו קיבלו את מלכותו יתברך, הקב"ה יוצא בחצות הלילה והורג את בכורי מצרים, ומציל את בכורי עמ"י, בבחינת הכתוב: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַ-ה' הִכָּה כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם…" (שמות יב, כט). הדגש הוא על חצות הלילה.
את העת רצון של חצות הליל – שעה בה הציל הקב"ה את בכורי ישראל, ניתן לנצל ולבקש מבורא עולם על גאולתנו הכללית והפרטית, ושאר כל בקשותינו. "הן אל כביר – לא ימאס תפילת רבים" (איוב לו, ה).
כמו כן, בזמן שפיכת היין באמירת: דם, צפרדע וכו', נכוון שהקב"ה יציל אותנו ואת עם ישראל מכל המצוקות, ויטיל אותן על אויבנו. (מהרי"ל). כנ"ל בתפילת ב"נשמת" ו"בשיר השירים".
"לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' {אברהם},
לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם {יציאת מצרים},
הוּא הַלַּיְלָה {חזקיה}, הַזֶּה לַה' {מרדכי ואסתר},
שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם" {הגאולה העתידה} (שמות יב מב).
לילה השמור ממזיקים לאורך הדורות.
רבנו-אור-החיים-הק' מפרש את הפס' כך: ליל טו' בניסן הוא לילה שמור ממזיקין מימי בראשית, ומזומן לגאולה הקרובה. בלילה הזה, קרו ויקרו ניסים אדירים לעם ישראל.
וכדברי קדשו: "יכוון הכתוב לרמוז חמישה נסים מופלאים שזמנם לילה זו…" – ליל ט"ו בניסן.
א. בלילה הזה אברהם ניצח את 4 המעצמות של אז: "ויחלק עליהם לילה" (בר' יד טו). {דגם למלחמת גוג ומגוג).
ב. מכת בכורות בליל ט"ו ניסן: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַ-ה' הִכָּה כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם…" (שמות יב, כט).
ג. בימי חזקיה המלך, המלאך גבריאל היכה במחנה סנחריב 185,000 חיילים: "ויהי בלילה ההוא…" (מלכ"ב, יט לה).
ד. בימי מרדכי ואסתר: "בלילה ההוא – נדדה שנת המלך" (אסתר ו, א) – מלכו של עולם הקדוש ברוך הוא.
ה. ליל הגאולה העתידה: "שמורים לכל בני ישראל לדורותם". וכדברי קודשו: "לסוף הדורות".
הסבר הפס' כדברי קדשו:
"כנגד נס אברהם, אמר – 'ליל שימורים הוא לה'…
וכנגד מצרים אמר – 'להוציאם מארץ מצרים'.
וכנגד נס חזקיהו אמר – 'הוא הלילה' הידוע לנס…
וכנגד נס מרדכי אמר – 'הזה לה".
וכנגד גאולה העתידה אמר – 'שמורים לכל בני ישראל לדורותם'. פירוש: לסוף הדורות בעגלא ובזמן קריב".
ניתן להוסיף על דברי קודשו:
ו. בלילה הזה יצחק אבינו קרא לעשיו ואמר לו: הלילה, כל העולם אומר שירה, ואוצרות טללים נפתחים הלילה.
רבקה אמרה ליעקב בנה: הלילה נפתחים אוצרות טללים, ועליונים אומרים שירה, ובניך עתידים להיגאל ולומר שירה (פרקי דרבי אליעזר לב). בו בלילה התברך יעקב אבינו ע"י יצחק אביו.
ז. מלך גרר לקח את שרה בלילה הזה, והוכה ע"י המלאך.
ח. יעקב נלחם בלילה הזה עם שרו של עשיו, וניצח אותו.
ט. דניאל פתר את כתב היד שנכתב על ארמון בלשאצר מלך בבל, שמלכותו תחולק בין מדי לפרס…, ובאותו לילה – ט"ו בניסן, בלשאצר מת, לאחר ששתה בכלי המקדש.
חג המצות, חג הפסח, חג החרות, חג האביב.
מה מסמל כל אחד מהשמות הנ"ל?
כרטיס הביקור של הקב"ה:
"אנכי יהוה אלהיך – אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים".
כמו שהוצאתיך משעבוד מצרים – אוכל לגאול אותך מהגלות ומכל משבר.
כל זה – בתנאי שתקבל את מלכותי {יהוה} ואלקותי {אלוהים}.
א. חג המצות: "ובחמישה עשר יום לחודש הזה – חג המצות לה', שבעת ימים מצות תאכלו" (ויקרא כג, ו).
חג המצות – מסמל את גילוי האמונה בה', היות והמצה האפויה מבצק שלא טפח, מסמלת את מידת הענוה, דרכה האדם יכול לקבל את התורה, וכן את האמונה במלכות ה' בעולם.
רבנו-אור-החיים-הק' מרחיב בנושא, ומביא את הגמרא לכתוב: "וממדבר מתנה, וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות וכו'" (במדבר כא, יט). אמר רבא בריה דרב יוסף בר חמא: מאי דכתיב: 'וממדבר מתנה, וממתנה נחליאל?' אם אדם משים עצמו כמדבר, זה שהכל דשין בו – תורה ניתנת לו במתנה, וכיון שניתנת לו במתנה – נחלו א-ל". (נדרים נה ע"א).
בהגדה של פסח נאמר: "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ – עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם".
לפי הקבלה, אכילת המצה באה לתקן את חטא האכילה מעץ הדעת, בה פגמו אדם וחוה.
לאור זאת, המצה נקראת בזוהר (ח"ב קפג, ב) "מיכלא דמהימנותא" = לחם האמונה.
המצה גם נקראת "מיכלא דאסוותא" – אוכל של רפואה – לרפא אותנו מחטא אדם הראשון שפגם באכילה, בה גם אנחנו לא כ"כ נזהרים. לאכול כשר. לאכול לשם שמים בבחינת "צדיק אוכל לשובע נפשו" (משלי יג כה). לברך כדבעי וכו'. מצת מצוה ההופכת להיות חלק מגופנו, מהווה עבורנו כעין אנטיביוטיקה שנתית לחיזוק האמונה בבורא עולם.
רבי צדוק הכהן מלובלין: באכילת מצת מצוה, זוכים אנו להשריש בתוכנו את האמונה בה' (פרי צדיק מאמרי פסח ט).
ב. חג הפסח: "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיהוָה, אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם, וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל "(שמות ,יב). "בחודש הראשון בארבעה עשר לחודש בין הערביים פסח לה'" (ויקרא כג ו)
במכת בכורות, הקב"ה פסח ודילג על בכורות בני ישראל, דבר המבטא את עם ישראל כעם סגולה, בבחינת הכתוב: "והייתם לי סגולה מכל העמים…" (שמות יט, ה).
"חג המצות" הוא שמו העיקרי של החג: "ובחמישה עשר יום לחודש הזה – חג המצות לה', שבעת ימים מצות תאכלו" (ויקרא כג, ו). אם כך, מדוע אנחנו משתמשים יותר בשם "חג הפסח" על שם קרבן פסח, ובפרט בימינו שאין לנו מקדש ולא מקריבים קרבן פסח, ולא משתמשים בשם "חג המצות", כפי שהתורה מכנה אותו – "חג מצות לה'"? ועוד יותר: הרי אכילת מצות היא סמל החג, ועיקר העיקרים?
הרב יצחק גינזבורג אומר: השם "פסח" רומז לגאולת עם ישראל בדילוגים. כמו שהקב"ה דילג על בכורי ישראל במצרים, וגאל אותם במהירות שיא תוך נסים ונפלאות, כך לעתיד לבוא, הגאולה תבוא בדילוגים, בבחינת הכתוב בשיר השירים אותו קוראים בפסח: "קול דודי הנה זה בא – מדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות" (שיר השירים ב, ח).
בליל ט"ו בניסן, בני ישראל שהיו במצרים, הקריבו כאיש אחד את קרבן פסח אותו אכלו עם מצות ומרורים, ובכך השילו מעליהם את עבודת האלילים בדמותו של אותו שה אותו שחטו, ואכלו לעיני המצרים שראו במשך חמישה ימים איך האליל שלהם – השה, נקשר ע"י בני ישראל ונשחט אח"כ, ולא יכלו לעשות מאומה (החזקוני).
בדילוג בהשוואה לקפיצה, יש לנו כל הזמן רגל אחת בקרקע, ורגל שניה באויר. כלומר, בתהליך הגאולה, עלינו לשלב בין המציאות לחזון הגאולה. עלינו לשאוף יותר להיגאל, בכך שנעסוק יותר בלימוד תורה, ונקיים את מצוותיה בבחינת "זכרו תורת משה עבדי… הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא…" כפי שקראנו בשבת הגדול בדברי הנביא מלאכי, אחרון הנביאים.
פסח = פה – סח: מורה על מהות החג שעניינו, סיפור יציאת מצרים.
לפי הקבלה, סיפור יציאת מצרים נועד לתקן את חטא הפה – חטא לשון הרע, שהוביל את יוסף ואחיו לגלות מצרים. אצל יוסף נאמר: "ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם" (בר' לז, ב). זו היא בעצם, יריית הפתיחה שגרמה לשנאת האחים, מכירת יוסף, וירידת יעקב וזרעו למצרים.
ג. חג החרות: "ותיתן לנו ה' אלוקינו… את חג המצות הזה, את יום טוב מקרא קודש הזה – זמן חרותנו באהבה מקרא קודש…" (מתוך התפילה לחג הפסח).
גילוי המוסר היהודי בהשוואה לשאר העמים. בגלל ניסיון העבדות שהיה לנו במצרים, נוכל לתקן את העולם מבחינה מוסרית, בכך שלא נשעבד אחרים.
ד. חג האביב: "שמור את חודש האביב ועשית פסח לה' אלוקיך, כי בחודש האביב הוציאך ה' אלוקיך ממצרים לילה" (דברים טז א).
חג הפסח חל בחודש ניסן הנקרא "חודש האביב". השם הזה בא להדגיש את עניין צמידותם של חגי ישראל לעונות השנה, ולא רק לשנת הירח. דוגמא לכך, שנוכל להקריב את העומר ביום א' של חול המועד. מהשעורה החדשה.
"רבן גמליאל היה אומר: כל מי שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח,
לא יצא ידי חובתו. ואלו הם:
פסח, מצה ומרור".
שלושת הדברים הנ"ל – מסמלים את מצבו של עמ"י לאורך שנות קיומו.
שלושת הדברים הנ"ל, מהווים למעשה את תמצית ההגדה כדברי רבן גמליאל. הרב דוד חי הכהן מרחיב על כך.
פסח – מזכיר לנו את קורבן פסח המבטא את סגולת עם ישראל, כאשר במכת בכורות הקב"ה פסח על בתי בנ"י. כנ"ל, תהליך ההזדככות של בנ"י השוחטים את הטלה אותו עבדו המצרים, וכל זאת ללא פחד וללא מורא ממשעבדיהם המצריים, עד תמול שלשום.
פועל יוצא מכך הוא: עם ישראל הוא עם נסי הממשיך להתקיים לאורך ההיסטוריה, למרות גזירות פרעה, סנחריב, נבוכדנצר, אנטיוכוס, טיטוס, אינקויזיציה, פוגרומים, גרמניה, ערבים וכו'.
מצה – מסמלת את גילוי האמונה בה', כנאמר בהגדה: "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם".
המצה גם מסמלת את דבקות עמ"י בתורה ובמצוותיה לאורך הדורות, כמו הזהירות באפיית מצה שלא תחמיץ.
עמ"י אכן נזהר במצוות, והוציא מתוכו מיליוני יצירות ביהדות לאורך הדורות, על כל תג ותג שבכל מצוה ומצוה.
כדי שבצק המצה לא יחמיץ, יש להתעסק כל הזמן בבצק. כך בקיום מצוות, עלינו להתעסק כל העת בתורה ובמצוותיה.
מרור – חשוב מאוד לזכור איך המצרים מיררו את חיי בני ישראל, "והקב"ה מצילנו מידם" (ההגדה).
המרור רומז למרור והסבל של עמ"י לאורך הדורות, מאז האבות ועד ימינו אלה.
רבנו-אור-החיים-הק' מדמה את המרור והיסורין למזבח המכפר על על עמ"י. וכדברי קדשו: "וכנגד הגלות וענפיו, אמר על המזבח – כי היסורין מתיחס להם שם מזבח, להיותם כפרה… כי באמצעות ב' דברים {לימוד תורה ויסורין}, תהיה עלייתנו מיועדת בהפלגות המעולות משונות לשבח שבחים, אשר לא היה ולא יהיה" (ויקרא ו, ב).
בזמן המקדש, שלושת הדברים הנ"ל הם מדאורייתא. כיום, רק אכילת מצה היא מדאורייתא.
על דרך החידוד ניתן לומר,
שכאשר יגיע האדם לעולם האמת, ישאלו אותו:
פסח – האם לא פסחת על חלק מהמצוות שניתנו לך.
מצה – האם מיצית את החיים שניתנו לך כדי לעשות רצונו יתברך.
מרור – האם לא מיררת לעצמך ולאחרים את החיים?
סדר בליל הסדר.
ליל הסדר בנוי על מספר 4 דבר המסמל
4 רוחות השמים. 4 קירות הבית המהווים שמירה ויציבות.
4 חלקי הסדר:
א. קידוש ב. קריאת ההגדה ג. סעודת החג. ד. הלל.
4 בנים:
חכם, רשע, ושאינו יודע לשאול, תם = ח – ר – ו – ת = חג החרות.
4 קושיות:
חכם: "כי ישאלך בנך". רשע: "מה העבודה הזאת לכם".
תם: "והיה כי ישאלך. שאינו יודע לשאול: "והגדת לבנך".
4 לשונות גאולה: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי.
4 מאכלים: א קורבן פסח. ב. מצה. ג. מרור. ד. חרוסת.
4 כוסות: קידוש, הגדה, ברכת המזון, הלל.
4 מצות: ג' מצות + האמצעית אותה פורסים לשנים – לחם עוני ואפיקומן.
מרן הרב עובדיה יוסף כותב: ג' מצות + הבוצע = 4 (אוצרות יוסף).
"לכן אמור לבני ישראל, אני ה'.
והוצאתי – אתכם מתחת סבלות מצרים.
והצלתי – אתכם מעבודתם.
וגאלתי – אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים.
ולקחתי – אתכם לי לעם. והייתי לכם לאלוקים.
ו-י-ד-ע-ת-ם כי אני ה' אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים.
והבאתי – אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה
לאברהם, ליצחק וליעקב –
ונתתי אותה לכם מורשה, אני ה'" (שמות ו, ו-ח).
4 לשונות הגאולה "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי" –
כנגד 4 חלקי הסדר: קידוש, הגדה, סעודה, הלל.
רבנו-אור-החיים-הק' קושר בין ארבע לשונות הגאולה: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי, לא רק לגאולת מצרים, אלא גם לגאולות העתידיות: בבל, יוון, פרס, אדום. כמו כן, כל אחת מהן, כנגד אחת מ-4 אותיות שם הוי-ה, כפי שרמוז בתחילת הפסוק "לכן, אמור לבני ישראל, אני ה' {הוי-ה}". וכך הוא מתאר את שלבי הגאולה מן הקל אל הכבד:
"והוצאתי – אתכם מתחת סבלות מצרים": הקלה בשעבוד לאחר מכת הדם. כנגד הקידוש.
"והצלתי – אתכם מעבודתם": התנתקות לגמרי מהשעבוד. כנגד קריאת ההגדה.
"וגאלתי – אתכם בזרוע נטויה": יציאת מצרים וקריעת ים סוף והטבעת המצרים. כנגד סעודת החג.
"ולקחתי – אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלוקים, וידעתם כי אני ה' אלוקיכם…": קבלת התורה – הלל. וכדברי קדשו: "לכן, אמור לבני ישראל, אני ה'. פירוש – הודיעם משמי, כי מידתי מידת רחמים, וריחמתי עליהם, ומלבד הודעה זו, תאמר להם סדר הטובות אשר אעשה להם. והוצאתי וגו'.
עוד ירצה באומרו "לכן" – לשון שבועה, שנשבע ה' לעשות כל האמור בענין… ואומרו והוצאתי וגו'. נתכוון לסדר סדר הטובות. כי בתחילה יקל על סבולם, והוא אומרו "והוצאתי אותם מתחת סבלות מצרים", שהוא תוקף השעבוד. וזה היה תכף ומיד במכת היאור נתפרדה חבילת נוגשים ושוטרים. אבל, ישראל היו עובדים קצת. כי אימת המצריים הייתה עליהם, ומעצמם היו עובדים עבודה קלה. וכנגד זה אמר "והצלתי אתכם", ואח"כ "וגאלתי אתכם"… היא קריעת ים סוף…" (שמות ו, ו-ח).
תהליכי הגאולה ממצרים – כדגם לגאולה העתידית {אדום}.
התנאי לירושת א"י בדור המדבר , רק ע"י קיום "וידעתם כי אני ה' אלוקיכם".
כך היה בדור המדבר – וכך יקרה גם בגאולתנו (שמות ו, ח. ע"פ "אור החיים" הק'. ).
רבנו-אור-החיים-הק' שואל הרי הקב"ה הבטיח להביא את ב"י יוצאי מצרים לארץ ישראל ככתוב בהמשך: "והבאתי אתכם אל הארץ" (שמות ו, ח). בכל זאת, רואים אנו שהם נהרגו במדבר, ורק בניהם זכו להיכנס לארץ.
תשובתו: המילה "לכן" הפותחת את לשונות הגאולה, היא לשון שבועה. כלומר, הקב"ה נשבע בכך, שרק אם "נדע" את ה' בבחינת הכתוב "וידעתם כי אני ה' אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים", אז יקיים בנו את הפסוק הסמוך "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי {לשון שבועה} לתת אותה לאברהם … ונתתי אותה לכם מורשה".
וכלשון קדשו:
"אין 'לכן' אלא לשון שבועה (שמואל רבה ו, ד). ונראה כי מקור החכמה נתחכם על קושיא זו, וקודם אומרו 'והבאתי אתכם וגו', פירוש תנאי הוא הדבר, ובזה והבאתי וגו'. וזולת זה, אם תנאצו ה', אין כאן הבטחה זו. ואשר על כן, כתב פרט זה של ידיעת ה' {וידעתם כי אני ה' אלוקיכם"} וגומר באמצע הבטחות הטובות, ולא איחר ולא הקדים, לומר עד כאן הוא בשבועה בלא תנאי. אבל פרט זה של הבאתם לארץ – תנאי הוא הדבר – 'ידעתם כי אני ה' אלוקיכם', אז 'והבאתי אתכם אל הארץ …'. וזולת זה – יהיה מה שיהיה" (שמות ו, ח).
שלוש הגאולות הראשונות "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, הן גאולה חומרית.
הגאולה הרביעית "ולקחתי אתכם לעם", היא גאולה רוחנית ע"י קבלת התורה, רק אז נוכל לזכות בארץ ישראל, ככתוב בהמשך "ונתתי אותה לכם מורשה".
מסר חשוב: רק אם "נדע" את האלוקים, נוכל לרשת באמת את ארץ ישראל, ואומות העולם יכירו בכך, ולא יריעו לנו. כלומר, כל ההתנגדויות כיום של אומות העולם למפעל הגאולי בארץ ישראל, נובע מכך שאנו לא מפנימים מספיק את התנאי של "וידעתם כי אני ה' אלוקיכם", כדברי רבנו אוה"ח הק' לעיל.
גם בימינו, ניתן לראות את 4 שלבי הגאולה המדורגים:
עם קום המדינה, קיבלנו עצמאות, אבל היינו תלויים באמריקאים ובאירופים, כאשר 'שכנינו' מסביבנו, מנסים לזרוק אותנו לים, כהצהרת מנהיגיהם דאז לפני מלחמת ששת הימים: נאצר ממצרים, אסאד מסוריה, וחוסיין מירדן. קיים תיעוד מצולם. כל זה בבחינת "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים".
לאחר מלחמת ששת הימים בה שוחרר שריד בית מקדשנו ויישובי יהודה ושומרון בהם הילכו נביאנו – עברנו לשלב השני של "והצלתי אתכם מעבודתם".
כיום, כאשר מדינת ישראל משגשגת מבחינה תורנית, כלכלית, ביטחונית, רפואית וכו', לעומת אויבנו ההורגים איש רעהו במיתות משונות בבחינת "וסכסכתי מצרים במצרים, ונלחמו איש באחיו, ואיש ברעהו…" (ישעיה יט ב), ולחץ האמריקאים פחת בהרבה, ניתן לדבר על "וגאלתי אתכם בזרוע נטויה".
נותר רק לעבור למהלך הרביעי: "ולקחתי – אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלוקים, וידעתם כי אני ה' אלוקיכם". ע"י שנקבל את התורה בשמחה ובטוב לבב, נזכה לשלב החמישי: "והבאתי – אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם, ליצחק וליעקב – ונתתי אותה לכם מורשה, אני ה'" (שמות ו, ו-ח).
י"ג ניסן – אור ליום בדיקת חמץ,
יום ההילולה של
מרן רבי יוסף קארו – רב רבנן {1575},
מהבר ה"שולחן ערוך"- אשר לאורו הולך כל בית ישראל,
"בית יוסף", כסף משנה", אבקת רוכל" וכו',
וכן ההילולה של רבנו משה אלשיך הק' {1600},
מחבר תורת משה, רוממות אל, חלקת מחוקק וכו'.
יום ההילולה של
מרן רבי יוסף קארו ע"ה ורבנו משה אלשיך הק',
חל היום י"ג בניסן ערב בדיקת חמץ,
כאשר כולם עסוקים בהכנות האחרונות לפסח.
זה הזמן ללמוד מתורתם, ולהדליק נר לע"נ, ולבקש מבורא עולם בזכותם
מרן רבי יוסף קארו ע"ה, מוכר יותר בתואר ה"שולחן ערוך" על ארבעת חלקיו: "אורח חיים", "יורה דעה", "חושן משפט", ו"אבן העזר".
ה"שולחן ערוך" הוא יצירה מונומנטלית המקיפה את כל תחומי ההלכה היהודית, יצירה שהתקבלה על עם ישראל לפני 450 שנה, ומהווה עד היום את הפסיקה המחייבת לכל יהודי באשר ההוא, החפץ לנהוג לפי ההלכה.
כאשר הספר הגיע לרמ"א = רבי משה איסריליש מגדולי רבני אשכנז בפולין, הוא הכיר בחשיבותו של הספר, והחליט לצרף לו את הגהותיו המייצגות את המסורת ההלכתית האשכנזית לה קרא "המפה" כפי שהוא כתב בהקדמה:
"באתי אחריו {אחרי רבי יוסף קארו} לפרוס מפה על השולחן ערוך שחיבר".
מרן רבי יוסף קארו נולד בטולדו שבספרד בשנת 1488, וארבע שנים אח"כ היה גירוש ספרד. משפחתו הגיעה לקושטא שבטורקיה, ובגיל צעיר התייתם מאביו, דבר שלא הפריע לו להתגדל בתורה, בעזרת דודו שפרס עליו את חסותו.
לפני שחיבר את ה"שולחן ערוך", היא השקיע מעל ל- 20 שנה בחיבור "בית יוסף" = פירוש מקיף על הספר "ארבעת הטורים" של רבי יעקב בנו של הרא"ש מספרד, אח"כ חיבר פירוש מקיף על ה"יד החזקה" לרמב"ם, לו קרא "כסף משנה".
כל ספרי ההלכה של הראשל"צ הרב עובדיה יוסף ע"ה – הם אליבא דמרן רבי יוסף קארו. כנ"ל הרב הראשי למרוקו וירושלים – הרב שלום משאש ע"ה שכתב שעיקר ויסוד הפסיקה כמר"ן בספריו "בית יוסף" ו"שולחן ערוך" (שמ"ש ומגן ח"א או"ח סימן י"א, י"ב, כ"ה וכו').
הוא גם קבע שפוסקים כדעת מר"ן אפילו נגד דעת האריז"ל (תבואות שמ"ש ח' או"ח סימן ס"ז וכו').
מרן רבנו יוסף קארו ע"ה, זכה ל"מגיד" שמיימי שהתגלה אליו וגילה לו סודות בהלכה ובמידות. רבי יוסף קארו כתב ספר על כך. הוא כתב עוד ספרים רבים: "אבקת רוכל" וכו'.
במה זכה רבי יוסף קארו, שספרו ה"שולחן ערוך" יתקבל ע"י כלל ישראל?
בגלל שקידתו בתורה וענוותנותו. כאשר הגיע הרדב"ז רבו של האר"י הק' לצפת ממצרים, הוא קיבל אותו לבית דינו וכיבד אותו לחתום ראשון על פסקי דין.
מרן רבי יוסף קארו היה מחותנו של רבנו האר"י הק'.
רבנו משה אלשיך הק'.
יג' בניסן – הוא גם יום ההילולה של תלמיד מרן השולחן ערוך
רבי משה אלשיך המכונה ה"אלשיך הקדוש" שכתב ספרים ע"פ הקבלה. כדוגמא נציין את פירושו לסדר ליל פסח.
"קדש ורחץ" = קדש עצמך ורחץ בתשובה ע"פ הפס' בישעיה "רחצו היזכו" וכו'. הם קבורים בסמיכות בצפת.
סיפור…..
"אבק בקירות = חמץ…, לכן 'חובה' לצבוע את הקירות לקראת חג הפסח…". זו הייתה המסורת אצל א"מ ע"ה בעיר הקודש טבריה. מידי שנה לפני פסח, התייצבנו אחי ואני אצל ההורים למלאכת הצביעה. א"מ ע"ה, לא אפשרה לאיש להיעדר.
לפני מספר שנים, בסיום הצביעה, החלטתי לחזור לנתניה בה גרתי דרך צפת, כדי לבקר בציון הק' של רבי יוסף קארו ביום ההילולה, ואצל תלמידו רבי משה אלשיך הק' שגם הוא עלה השמימה ביום יג' בניסן.
הייתי בטוח שאמצא רבבות בציון, והנה לתדהמתי, היו על הציון 9 אנשים ובראשם הרב שמואל אליהו – רבה של צפת שקרא מהלכות פסח ב"שולחן ערוך" – וכולם חיכו לעשירי קודש, כדי לומר קדיש. הקדיש אכן נאמר, והשמחה היתה רבה. מצד שני, הרגשתי מעט עצבות שרבם של ישראל ביום ההילולה שלו – מתייצבים על ציונו 10 אנשים בלבד.
אראנו נפלאות
למקובל האלוקי רבנו חיים פינטו ממוגדור שבמרוקו,
והשד"ר רבי יצחק שפירא מירושלים
הגאון רבי יצחק שפירא זצ"ל מירושלים, נסע למרוקו בשליחות מצוה. בהגיעו לעיר הנמל מוגדור, התארח לליל הסדר אצל המקובל הרה"צ רבי חיים פינטו זצ"ל.
הרב פינטו ישב וסידר את קערת ליל הסדר לפי רזי עשר הספירות, והנה הוא רואה שהרב שפירא היה עצוב, ואף פרץ בבכי. רבינו חיים ניסה לתהות על מה ולמה זה, היות וכידוע בליל הסדר צריכים להיות שמחים כמו ביציאת מצרים. הרב שפירא הסביר לו שהוא נזכר בבני ביתו החוגגים את חג הפסח בירושלים ללא האבא, ואולי מצבם קשה, עד שאין להם במה לקנות את מצרכי החג.
רבנו חיים ביקש מהרב שפירא שיתלווה אליו לחדר הלימוד שלו. לאחר שסגר את הדלת ועשה מה שעשה, הרב שפירא החל לראות להפתעתו, סרט קסמים על בני ביתו היושבים מסובים בליל הסדר בביתם שבירושלים, כשהם שמחים.
הרב שפירא הודה לרב פינטו על כך, ומאוד התפעל מיכולתו לפעול ישועות.
לאחר ששב הרב שפירא לירושלים ומצא שהכול נכון, כתב מכתב מלא שבחים לרב פינטו זצ"ל.
בברכת חג פסח כשר ושמח,
וגאולה קרובה מתוך נ' = 50 פלאות ע"פ הפסוק במיכה:
"כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נ-פלאות".
משה אסולין שמיר
פסח כשר
פ = פסח + פורים. ס = סוכות. ח = חנוכה.
כ = כיפור. ש = שבועות. ר = ראש השנה.
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה, ועליה אסולין בת חנה ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית ישראל באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה.
יגאל בן מיכל לבית בן חיים ע"ה. יגאל חיון ע"ה. שלום בן עישה ע"ה. אלתר חצק בן שרה ע"ה
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.
לברכה והצלחה בעזהי"ת לספרי החדש הקורם עור וגידים "להתהלך באור הגאולה", שרבים מעמ"י יזכו להגות בו, ודרכו להתחבר לתורת רבנו אור החיים הקדוש ולתהליך הגאולה השלמה בו אנחנו נמצאים, כהמשך לספרי הקודם "להתהלך באור החיים" שזכה ב"ה לתפוצה רבתי, ורבים וטובים הוגים באמריו דברי אלוקים חיים, ובקרוב מאוד בעז"ה מהדורה שניה..
מצות הבאת העומר – וספירת העומר.הרב משה אסולין שמיר
"וספרתם לכם ממחרת השבת,
מיום הביאכם את עמר התנופה,
שבע שבתות תמימות תהיינה" (ויקרא, כג, טו).
מצות הבאת העומר – וספירת העומר.
מאת: הרב משה אסולין שמיר
להצלחת עמ"י וחייליו במיגור האויב האיראני והחיזבלאי העמלקי ,
עוד בפסח הזה מתוך ניסים ונפלאות,
וגאולה שלמה ברחנים – עוד בפסח הזה.
"כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, וקצרתם את קצירה,
והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן.
והניף את העומר לפני יהוה לרצונכם, ממחרת השבת יניפנו הכהן…" (ויקרא כג י – יד).
"וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה,
שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השבת תספרו חמישים יום. והקרבתם מנחה חדשה ליהוה" (ויקרא כג טו – טז).
לפנינו שתי מצוות: הבאת העומר וספירת העומר.
א. הבאת העומר: התורה מצווה אותנו להביא את האלומה הראשונה מקציר השעורים לכהן ביום ט"ז בניסן, ועד אז אסור לאכול מהתבואה החדשה בכל הארץ, ואילו במקדש, יש לחכות עד להנפת שתי הלחם בשבועות.
זהו קרבן ציבור המכונה "עומר התנופה" – "והניף את העומר לפני יהוה… מיום הביאכם את עומר התנופה".
ספר החינוך: "משורשי המצוה, כדי שנתבונן מתוך מעשה החסד הגדול שעושה הקב"ה עם בריותיו – לחדש להם שנה שנה תבואה למחיה. לכן ראוי לנו שנקריב לה' ממנה, למען נזכיר חסדו וטובו הגדול, טרם נהנה ממנה" (מצוה ש"ב).
ב. ספירת העומר: התורה מצווה אותנו לספור מ"ט ימים, מיום 'הנפת העומר' למחרת היום הראשון של חג הפסח, ועד הקרבת שתי הלחם מהחיטה החדשה בחג השבועות.
הגמרא במנחות (ס"ו ע"א): "גופא, אמר אביי: מצוה למימוני יומי, ומצוה למימוני שבועי. רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי. {ואילו} אמימר מני יומי ולא מנו שבועי. אמר: זכר למקדש הוא.
הרמב"ם: "מצות עשה לספור שבע שבתות תמימות, מיום הבאת העומר. שנאמר: 'וספרתם לכם ממחרת השבת… שבע שבתות…'. ומצוה למנות הימים עם השבועות, שנאמר: 'תספרו חמישים יום" (רמב"ם הלכות תמידין ומוספין ז', כ"ד).
לפי מפרשי הרמב"ם, הוא סובר שאביי ורבנן דבי רב אשי חולקים על אמימר, וסוברים שמצוה למנות גם שבועות, כיון שגם בזמן הזה היא מדאורייתא, והלכה כמותם (כסף משנה שם).
כדעת הרמב"ם הסובר שמצות ספירת העומר בזמנינו היא מהתורה, ניתן למנות את רב עמרם גאון ורב יהודאי גאון, רבי יצחק גיאת, הרבי"ה – רבנו אבי העזרי (סימן תקכו), אור זרוע (סימן שכט). רבנו-אוה"ח-הק' (מאור החיים עמ' סג) וכו', רבנו בן איש חי, מרן הרב מרדכי אליהו ע"ה ("קול צופיך" לפרשת 'אמור' תשע"ח – מאת הרה"ג שמואל אליהו שליט"א).
לעומתם הפוסקים הנ"ל, ישנם פוסקים אחרים הסוברים שזה מדרבנן: הר"ן המעיד שרוב המפרשים מסכימים שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן (פסחים ע"מ י ע"א). הרא"ש (פסחים ע"מ י ע"א), כסף משנה (הלכות תמידין ומוספין ז, כד). הרוקח (סימן שע"א), מהר"ם מרוטנבורג (סימן שא), אבודרהם (דף סה ע"ג), הרשב"א (בתשובה סימן קכ"ו) וכו'.
הם סוברים שגם אביי ורבנן דבי רב אשי מודים לאמימר שספירת העומר בזמן הזה זכר למקדש, אלא שסוברים שחכמים תיקנו שיעשו את הזכר כמו שעשו כאשר המצוה נהגה מן התורה, שימנו גם ימים וגם שבועות, הלכך כך נפסק להלכה שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן
מרן השו"ע (סימן תפט,) לא פסק כרמב"ם, אלא כדעת הרא"ש והתוספות, היות והרמב"ם והרא"ש שני עמודי ההוראה חולקים בניהם, ודעת הרי"ף לא ברורה, לכן פסק כדעת רוב הפוסקים שספירת העומר כיום היא מדרבנן.
ספר החינוך: "משורשי המצוה. על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה… והיא העיקר. והסיבה שנגאלו ישראל ויצאו ממצרים, כדי שיקבלו התורה ויקיימוה… ומפני כן נצטווינו למנות ממחרת יום טוב של פסח, עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד…" של קבלת התורה (מצוה ש"ו).
ספירת העומר במשנתו של רבנו-אור-החיים-הק',
עם תוספות מפי תלמידו רבי משה פרנקו,
בספרו "מאור החיים".
רבנו-אור-החיים-הק': ספירת העומר היא מן התורה. הוא סובר כרבנו הרמב"ם, כפי שמביא תלמידו רבי משה פרנקו, בספרו "מאור החיים" (עמ' סג): אף בזמן הזה שאין העומר קרב, ואין שייך לספור לימי העומר, ספירת העומר היא מן התורה. זה שאמר הכתוב: (ויקרא כג טו) 'וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה' – שתי ספירות במשמע. אחת 'ממחרת השבת' ואע"פ שאין עומר, והאחרת 'מיום הבאת העומר', בזמן שהעומר נוהג.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "בדרך רמז באומרו וספרתם על דרך אומרם ז"ל כי נשמות עם בני ישראל הם בבחינת לוחות הברית, ובאמצעות תחלואי הנפש וטומאת התיעוב = {עבירות}, יחשיך אורם. ואמרו רבותינו (ויק"ר פל"ב) כי הלוחות של סנפירנון היו, לזה אמר וספרתם לכם – פירוש, באמצעות מנין זה, אתם מאירים כסנפירנון את עצמכם".
לאור דבריו הקדושים, סוד ספירת העומר הוא הסגולה להיטהר בימים אלה מתוך מ"ט שערי טומאה. וע"י כך נזכה ללטש את נשמתנו שתאיר באור יקרות, כפי שהאירו לוחות הברית במתן תורה, ואז נוכל לקבל את חידושי התורה משורש נשמתנו בחג מתן תורה.
רבנו-אור-החיים-הק' מדמה את ימי הטהרה מטומאת מצרים, לימי טהרת הנידה. וכדברי קודשו:
"וספרתם לכם – אומרו לכם, לצד שיצוו ה' לספור שבע שבתות… לצד שהיו בטומאת מצרים, ורצה ה' להזדווג לאומה זו, דן בה כמשפט נידה שדינה לספור שבעה נקיים. וציווה שיספרו שבעה שבועות, ואז יהיו מוכשרים להכנסתם ככלה לחופה. והגם כי שם שבעה נקיים וכאן שבעה שבועות, לצד הפלגת הטומאה".
רבנו-אור-החיים-הק' מסתמך על דברי רבי חייא ורבי אבא בזהר (אמור צז ע"א): "תא חזי ישראל כד הוו במצרים, הוו ברשותא אחרא והוו אחדן במסאבותא כאתתא דא כד היא יתבא ביומי דמסאבותא". {תרגום: בוא וראה, כשהיו בנ"י במצרים, היו תחת רשות הסטרא אחרא, כמו אישה נידה הנמצאת בטומאתה}.
הרב מסביר מדוע הספירה "ממחרת השבת" ולא מיום השבת – ט"ו בניסן. כדי שמ"ט ימי הספירה יהיו שלמים – 'תמימות תהיינה', אין אפשרות למנות את יום ט"ו בניסן, היות ובאותו יום בבוקר הם יצאו, כך שאותו יום לא נחשב.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר בהמשך: "והגם כי זה היה בפסח מצרים, כמשפט הזה יעשה באותו פרק עצמו מידי שנה בשנה, כי כמו כן יעשה בסוד ה' ליודעי חן". רבנו רומז בדבריו שבירור כוחות הקדושה מהקליפה שנעשו במצרים, חוזרים על עצמם מידי ליל פסח. וכדברי קודשו: "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו יצא ממצרים, על כן אמרו יודעי פנימיות התורה, כי כל ליל פסח מתבררים כוחות הקדושה מהקליפה – ונוספים בעם ישראל…" (במ' כג כב). זה מסביר מדוע לא מברכים "שהחיינו" על ספירת העומר, היות ופוטרים אותה ע"י ברכת שהחיינו בליל פסח בו אנו מקבלים את כל האורות הנקראים "מוחין דגדלות".
האורות הנ"ל "נשכחים מאתנו" כביכול, אבל יכולים אנו לגלות אותם מחדש בימי הספירה, ע"י תיקון הספירה/המידה המיוחדת לכל יום מימי הספירה, כפי שהיה במ"ב המסעות, בו תיקנו בכל מסע, מידה אחת.
הימים הללו נקראים "ימי דין וקטנות" כמבוא בשער הכוונות (דרושי העומר, דרוש יא. וכן ב'פרי עץ חיים', שער ס. העומר פ"ז).
המקובל הרב דניאל פריש כותב במבוא לספר 'וספרתם לכם': "כפי הכנת האדם ועמידתו בניסיון בעת 'קטנות' זו, כך ישיג אחר ימי העומר במשך כל השנה את הפרי, שהוא הנקרא 'מוחין דגדלות", שבהם יש הארת הדעת לכל אדם".
רבנו משה פרנקו בספרו 'מאור החיים', כותב בשם רבו רבנו-אור-החיים-הק': "וספרתם… שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השביעית תספרו חמישים יום…" (ויקרא כג טו – טז).
רבנו שואל: למה לא הקדימה התורה את ספירת הימים לשבועות? חמישים יום שהם שבע שבתות.
שאלה שניה: מדוע מכנה התורה את השבועות במילה 'שבתות'?
תשובה: היות וספירת העומר באה לטהר אותנו מטומאותינו, ובכל יום עלינו לכוון שאנו מתירים קשר אחד מן הקליפה, ומקרבים קשר לסיטרא דקדושה, לכן מתחיל בשבתות/שבועות, ואחר כך בימים. כלומר, במצרים הגיעו למ"ט שערי טומאה, ובכל יום היו צריכים לתקן מידה אחת, לכן התחיל במכלול שהם השבועות.
לגבי השאלה השניה מדוע השימוש במילה 'שבתות' במקום שבועות? יכולים לקדש את הימים הללו, ולהפוך אותם לשבתות של קדושה וטהרה (מאור החיים עמ' סד).
הרמב"ן קורא לימים הללו: "ימי חול המועד שבין פסח לשבועות".
"אם תבקשנה ככסף, וכ-מט-מונים תחפשנה,
אז תבין יראת יהוה" (משלי ב' ד').
מהות ספירת העומר – "מ"ט מונים",
להתייחס לספירה העומר – כאל מטמונים יקרים.
רבנו בעל 'מאור החיים' כותב בשם רבו רבנו-אור-החיים-הק': "וספרתם לכם" – המילה 'ל.כ.ם' רומזת לשלושת חלקי הנשמה: ל = לב. כ = כבד. ם = מוח.
וכדברי קדשו: "'וספרתם לכם – זהו שאמר הכתוב 'והחוט המשולש לא במהרה ינתק' (קהלת ד, יב). אמר החכם שהוא רמוז בג' דברים שהם מחשבה, דיבור ומעשה. והם כנגד ג' נשמות שיש לכל אחד: נפש, רוח ונשמה. והנפש היא בכבד, והרוח המדברת היא בלב למעלה מהכבד, והנשמה שהיא מעולה יותר, למעלה במוח, וזהו רמוז בתיבת ל-כ-ם = לב, כבד מח. רוצה לומר 'וספרתם' בג' אלה 'לכם' שהם: לב, כבד, מח – אז 'תמימות תהיינה".
כלומר, יש לכוון היטב במחשבה וברגש כאשר סופרים.
"כי חלק יהוה עמו – יעקב חבל נחלתו" (דב' לב ט). אנחנו מחוברים לקב"ה דרך "חבל רוחני" המורכב מחמשת חלקי הנשמה: נפש, רוח, נשמה, חיה ,יחידה. ככל שנקיים יותר מצוות, החבל הרוחני שלנו לקב"ה, יהיה יותר חזק.
על מהות ספירת מ"ט ימי ספירת העומר, ניתן למצוא רמז בפס': "אם תבקשנה ככסף, וכ-מט–מונים תחפשנה, אז תבין יראת יהוה" (משלי ב' ד'). הביטוי "מט – מונים" בפס' הנ"ל, רומז ל- מ"ט ימים אותם מונים בימי הספירה.
הפס' בכללותו, רומז לכך שעלינו לחפש אחרי מהות הספירה – "וכ-מט-מונים תחפשנה", כמו שמחפשים אחר מטמונים, ומבקשים אחר הכסף. רק אז נוכל לזכות להגיע לחג מתן תורה, עם יראת ה', כמובא בסוף הפס' (הרב יצחק גינזבורג. וכמטמונים תחפשנה).
כמו בעסקים, גם בתורה ניתן להתגדל, במידה ונשקיע בה מאמצים, כפי שמשקיעים בעסקים.
ימי הספירה מתחילים בחודש ניסן, אבל הם מתקיימים בעיקר בחודש א-י–י-ר הרומז לפסוק "אני י-הו-ה רופאך". זהו חודש בו מזג האוויר אוורירי ונעים הנקי מחיידקים, בניגוד למזג האוויר החורפי אותו עברנו. כל זה, במישור הטבעי.
במישור הרוחני, חודש אייר מאיר באור יקרות את נשמות בני ישראל, היות ורוב ימי הספירה מתרכזים בו.
הקב"ה דואג לנו לרפואת הגוף, אם אנחנו נדאג לרפואת הנפש. כמו בגאולת מצרים, שרק לאחר שבני ישראל קיימו שתי מצוות מהותיות שהן: מילה וקרבן פסח, ורק אז – נגאלו.
במצות "קרבן פסח" בו הקריבו את הטלה ששימש האליל המצרי, הם למעשה שירשו מעצמם את האלילות המצרית, וקיבלו עליהם את מלכות ה'.
במצות מילה, הם קיבלו על עצמם את קדושת הגוף ע"י חותם המלך בגופם.
כל זה בבחינת "סור מרע" {בקרבן פסח – סרו מהאלילות}, "ועשה טוב" {ברית המילה בגופם} כדברי האדמו"ר מלובביץ.
כאז כן עתה. ברגע שנפנים את המידות התרומיות והנאצלות הרמוזות בימי ספירת העומר, וכן באמרות הטהורות אותן אנו קוראים בפרקי אבות בימים שבין פסח לשבועות, והמקבילים לימי הספירה, רק אז נוכל לעלות במעלה הר ה' בקבלת התורה בשבועות, כשנשמתנו זוהרת כלוחות הברית שהיו מאירות ומפוסלות מסנפירינון כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.
סנפירנון = ספיר + נון = ספירת העומר במשך מט' ימים + נון = יום הנו"ן שהוא יום החמישים בו ניתנה התורה.
שמונה טעמים – למצות ספירת העומר,
ועשר תובנות – לתיקון המידות בימי הספירה.
א. רבנו-אור-החיים-הק' מבאר את הפס': "וספרתם לכם ממחרת…" כך:
"בדרך רמז באומרו 'וספרתם' על דרך אומרם ז"ל,
כי נשמות עם בני ישראל הם בבחינת לוחות הברית, ובאמצעות תחלואי הנפש וטומאת התיעוב {עבירות}, יחשיך אורם. ואמרו רבותינו (ויק"ר פל"ב) כי הלוחות של סנפירנון היו, לזה אמר וספרתם לכם – פירוש, באמצעות מנין זה,
אתם מאירים כסנפירנון את עצמכם".
פירוש: הספירה, מלשון ספיר ויהלום. כמו שמלטשים אבן ספיר,
כך עלינו ללטש את נשמותינו ע"י תיקון מעשינו.
הנשמות שלנו מחוצבות מסוג של יהלום יקר הנקרא סנפירנון,
ממנו חוצבו שני לוחות הברית,
עליהן נכתבו עשרת הדברות במעמד הר סיני.
עם ישראל נדרש להיטהר מטומאת מצרים האלילית
בה נדבקו, ואף הגיעו ל-מט שערי טומאה.
לכן, ע"י הספירה היומית במשך מ"ט ימים, כשהם מתקנים מידי יום מידה אחת,
וכך זוכים להיכנס למ"ט שערי קדושה בחג השבועות בקבלת מתן תורה,
כשהם מאירים כשני לוחות הברית העשויות מסנפירנון.
ב. הזוהר הקדוש: ספירת העומר מטהרת אותנו, וע"י כך זוכים לקבל את חלקנו בתורה בחג השבועות. "תא חזי: כל בר נש דלא מני חושבנא …למיזכי לדכיותא {לטהרה}, לא אקרי טהור.."
ג. ספר החינוך: סופרים כדי להראות את הציפיה לקבל את התורה מחדש בשבועות.
"להראות בנפשנו החפץ הגדול, אל היום הנכבד והנכסף ללבנו = חג מתן תורה".
ד. הרמב"ם: "שבועות הוא יום מתן תורה, ולהגדיל היום ההוא, נמנו הימים מן המועד הראשון אליו, כמי שממתין בו הנאמן שבאוהביו, ושהוא מונה היום וגם השעות, וזו היא סיבת ספירת העומר מיום צאתנו ממצרים עד יום מתן תורה, שהרי היה הכוונה והתכלית ביציאתם". (מורה נבוכים ח"ג פמ"ג).
ה. הרמב"ן: ימי הספירה קדושים כימי חול המועד, כאשר חג הפסח לפניהם, וחג השבועות בסופם."והימים הספורים ביניהם, כחולו של מועד בין הראשון {פסח}, והשמיני בחג "מתן תורה".
ו. "צרור המור": כמו שהנידה טובלת במים, כך עמ"י טובל באש התורה שנמשלה למים. זקוקים לשבעה שבועות, היות והיו מוטבעים ומורגלים בדעותיהם הנפסדות של המצרים.
ז. רבנו האר"י הק' אומר שימי העומר הם "ימי דין וקטנות". כלומר, ימי עמידה בניסיון הנקראים "קטנות". הזוכה להתעלות בהם בעבודת ה', זוכה אחרי העומר למעלת "מוחין דגדלות", בהם קיימת הארת הדעת לכל אחד מאתנו. (שער הכוונות, דרושי העומר דרוש יא, ובספר עץ חיים שער ספירת העומר פ"ז)
ח. רבנו הרש"ש כתב בספר "נהר שלום" (דף לב ע"ג): "כי פסח וימים אלו, ימי ספירת העומר – הם שורש לכל ימות השנה, ובדרך שהולך בהם, בה מוליכים אותו כל ימות השנה". כלומר, הימים הללו הם ימי זריעה בהם אנו זורעים מצוות, כאשר את הקציר נקצור בחג מתן תורה בו אנו נידונים על מידת חידושי התורה, אותם נזכה ללמוד ולחדש.
תיקון המידות בימי ספירת העומר.
"בדבר שקשה לאדם – שם טמון התיקון"
(האר"י, הרמ"ק, הגר"א, רמח"ל).
א. המקובל רבנו דניאל פריש ע"ה מחבר הפירוש לזוהר "מתוק מדבש", הסביר בספרו "וספרתם לכם", מה עלינו לתקן בכל יום מימי הספירה. הוא מחלק את הימים לשבעה שבועות, כאשר בכל שבוע יש לתקן ספירה אחת. כל ספירה כוללת את שבע הספירות כדוגמא, ספירת החסד תתחלק לחסד שבחסד, לגבורה שבחסד, וכו'.
ב. רבנו הרמב"ם מסביר בהרחבה בהלכות דעות, איך ניתן לתקן מידות כמו כעס, גאווה, קמצנות, אכזריות וכו'.
את דבריו בהלכות דעות הוא פותח כך: "דעות הרבה יש לכל אחד ואחד מבני אדם, וזו משונה מזו ורחוקה ממנה ביותר. יש אדם שהוא בעל חמה וכועס תמיד, ויש אדם שדעתו מיושבת עליו… הדרך הישרה היא מידה בינונית שבכל דעה ודעה… כל אדם שדעותיו כולם דעות בינוניות ממוצעות – נקרא חכם. ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה – נקרא חסיד" (רמב"ם. הלכות דעות א – ח).
הרמב"ם סובר שתיקון המידות הוא שלב להשגת חכמת התורה, כאשר המצוות מהוות שלב להשגתה.
ג. רבנו משה קורדברו – הרמ"ק אומר: "כי הדבר שיש לו טורח בו, זה הדבר שעליו נתגלגל, ועליו לתקנו…".
ד. רבנו האריז"ל אומר: גם טוב לאדם לכוון במ"ט ימים אלו לתקן כל אשר חטא בכל הז' ספירות. והמשל בזה בהיותו בשבוע הראשון, יכוון לתקן את אשר חטא ופגם בספירת החסד וכו' (שער הכוונות ענין פסח דרוש יא דפ"ו ט"ב).
רבנו אריז"ל כותב (שער הכוונות רמ"ב ט"א) שלא קל לתקן את המידות, וכך לשונו: "ונודע כל מי שמגולגל על איזה דבר שקילקל, צריך לתקנו בטורח גדול, ובמסירות עצמו עליו".
ה. המגיד ממזריטש עמל שנים רבות בשביל לתקן מידה אחת ("נתיב מצוותיך, נתיב התורה אות ט).
ו. רבנו חיים ויטאל בספרו שערי קדושה (חלק ב ש"ג) כותב ,שעל האדם להתמקד במצוה אחת אותה יעבוד בכל כוחו, כדי שעל ידה יבוא לשאר המצוות.
ו. הזוהר הק' אומר שכל מי שמקיים מצוה אחת כראוי, כאילו מקיים רמ"ח מצוות עשה, היות ואין מצוה שלא תהיה כלולה מכל רמ"ח מצוות עשה, לפי שהן כנגד רמ"ח איברים, וכל איבר ואיבר כולל את כללות האדם (זוהר ח"ג דקכ"ד ע"א).
ז. רבנו הרמח"ל: בדבר הקשה לאדם – שם התיקון. לכל אחד מאתנו, ישנה חולשה לעבירה מסוימת.
ח. רבנו הגר"א: "כי במה שנכשל האדם בגלגול זה הרבה פעמים, ובאיזו עבירה שחשקה נפשו במאוד, אלו הם הדברים שעליו להשתדל בהם ביותר לתקנם, כי עבורם נתגלגל עתה" (ביאור לספר יונה ד, ג).
ט. רבי אלימלך מליזנסק אמר לתלמידיו שבמשך כ"ה שנים, השקיע בתיקון מצוה אחת, ולא הגיע בה לשלמות.
י. האדמו"ר סידנא בבא סאלי ע"ה. כאשר היה סופר את ספירת העומר היה כל כולו אחוז שרעפי קדושה, והיה חוזר פעמים רבות על המילה "היום" בטרם יספור. כאשר שאלו אותו למה הוא מתעכב ומכוון כל כך במילה "היום", הרי בסך הכל סופרים את היום וזהו?
הוד קדושתו ענה להם: וכי הקב"ה אינו יודע איזה מספר היום שאני צריך להזכיר לו? וכי הוא צריך לוח שנה, הרי הכל פרוס לפניו?. את הספירה אני עושה בשבילי. אני צריך להפנים מה עלי לתקן ביום הזה. לדוגמא: היום שהיה אחד לעומר, תיקון מידת החסד שבחסד. כמו שהקב"ה עושה אתנו חסדים אין קץ, כך אנו צריכים לנהוג עם ברואיו. לנהוג לפנים משורת הדין עם כל אדם, כפי שהקב"ה נוהג אתנו.
וספרתם לכם… מיום הביאכם את – עומר התנופה".
מדוע נקרא "עומר התנופה"?
"עומר התנופה": שנניף את ידינו ועינינו השמימה,
ונבטח בקב"ה שיפרנס אותנו, כמו שפרנס את עמ"י במן, במשך 40 שנה.
מנחת העומר מהווה המשך למן אותו השפיע הקב"ה על בני ישראל במדבר לפי "עומר לגולגולת", היות ולמחרת הפסח בט"ז בניסן עם כניסתם לארץ ישראל, פסק המן לרדת מן השמים, ובני ישראל אכלו מתבואת הארץ לאחר ארבעים שנה במדבר כפי שמסופר בספר יהושע.
הביטוי "עומר", מהווה יחידת נפח ככתוב: "והעומר עשירית האיפה היא". 2.200 – 2.400 ק"ג, ולכן נשאלת השאלה מדוע נקרא בשם עומר?
כשם שהמן ניתן לפי "עומר לגולגולת" ע"י הקב"ה יתעלה שמו, והוא בעצם זן ופרנס את בני ישראל מן השמים מידי יום ביומו, כך בארץ ישראל, הקב"ה זן ומפרנס לכל, ולכן נקרא "עומר התנופה" – שנניף את ידינו ועינינו השמימה, ונבטח בקב"ה בפרנסתנו שהוא יזון אותנו, כפי שהיה במדבר בו ציפו מידי יום לירידת המן.
בעצם, המן היווה סדנה חינוכית אמונית להפנמת האמונה בקב"ה, שהוא זן ומפרנס לכל. לכן, ניתן לומר שעלינו להפוך את "לחם הארץ" אותו אנו מגדלים בתהליך ארוך ל-"לחם מן השמים". לכן, בגלל זה ברכת "המוציא לחם מן הארץ" שונה משאר "ברכות הנהנין", היות ואנו מתקנים את חטא אדם הראשון שאכל מעץ הדעת, שלפי אחת הדעות היה "חטה" {גימטריה כ"ב אותיות התורה}, ולכן משתמשים בביטוי "המוציא" – מוציא מחדש את החיטה שלפני החטא, שהייתה דומה במהותה לשאר הגידולים שאין צורך לעמול בהכנתם לאכילה, כמו פירות אותם ניתן לאכול ללא טרחה.
כל זה מסביר מדוע חכמים שיבחו מאוד את מצות העומר:
"לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך,
שעל ידי מצות העומר זכה אברהם לרשת את הארץ",
ומרדכי היהודי גבר על המן האגגי (ויק"ר כח, ו).
כל זה, בזכות מצות העומר המבטאת אמונה זכה ותמימה בקב"ה.
ספירת העומר בעמידה.
"שבע שבתות תמימת תהיינה עד ממחרת השבת השביעת תספרו חמשים יום" (ויקרא כג, טו – טז).
סך הכל מספר האותיות בפס' הנ"ל: 49. רמז לאותם מ"ט = 49 ימי הספירה.
מצות ספירת העומר צריכה להיות בעמידה. את הטעם לכך למדו הגאונים מהכתוב: "מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות" (דברים טז ט). אל תקרי "בקמה", אלא "בקומה". כלומר, יש לספור כשקמים בעמידה.
הרמב"ם כותב שצריך לספור מעומד. ואם ספר מיושב יצא. כלומר, כשהוא לא יכול לעמוד, וספר מיושב יצא (הלכות תמידין ומוספין פ"ז הכ"ג).
קיים כלל בשם רבנו אבודרהם (דט"ו ע"ג) האומר שכל מצוה שנאמר בה "לכם", יש לקיימה מעומד. ולהלן רמז לדבר: "ה.ע.צ.ל.ן ש.ק.ם = ה' = הלל. ע' = עומר. צ' = ציצית. ל' – לבנה. ן' = נטילת לולב. ש' = שופר. ק' – קידוש.
מ' = מילה. בכל מהמצוות הנ"ל כתובה המילה "לכם", לכן מקיימים את המצוות הנ"ל בעמידה.
"ועצת ה' – היא תקום". ע.צ.ת = ראשי תיבות: עומר, ציצית, תפילת העמידה. בכל אלה – יש לקום.
שלושת השלבים במניין ספירת העומר:
א. מספר = מונה מספרים בעלמא.
ב. סיפור = סיפור חוויתי בבחינת "השמים מספרים כבוד א-ל".
ג. ספיר = אבן ספיר בוהקת דוגמת אבן ספיר שהייתה אחת מאבני החושן של הכהן הגדול.
כלומר, מעבר לספירת העומר מידי יום, מן הראוי להבריק את נשמתנו ע"י תיקון המידות. כמובן שיש לעשות עבודת הכנה מקדימה מידי יום ביומו על ידי לימוד הנושא.
אחד הספרים המומלצים לכך, הוא הספר: "וספרתם לכם – הנהגה ישרה לכל יום ויום לימי ספירת העומר" מאת הרה"צ דניאל פריש זצ"ל מפרש הזהר. הוא מסביר את המידה אותה אנו אמורים לתקן מידי יום ביומו. הספר מתאים לכל אחד, ושווה לכל נפש שנפשו מצפה להתחבר מחדש לשכינה, בחג מתן תורה הקרוב.
להלן, נדגים את דברינו לעיל ע"י דוגמא מצומצמת לתיקון המידות ביום ל"ג בעומר, שהוא "ספירת ההוד שבהוד". המחבר מחלק בין מידות שבין אדם למקום, לבין מידות בין אדם לחברו.
כידוע, עד ל"ג בעומר, יש "לב" (32) ימים של ספירת העומר, והחל מ-ל"ג בעומר ועד שבועות, יש "טוב" = (17) ימים. סך הכל "לב טוב" = 49 ימי הספירה. כמו כן, הגימטריא של המילה "לב = 32 = כבוד.
הגמרא במסכת (יבמות סב ע"ב) מספרת: "12 אלף זוגים תלמידים היו לרבי עקיבא מגבת ועד אנטיפטרוס, וכולם מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום: רבי מאיר, רבי שמעון, רבי יהודה, רבי יוסי, ורבי אלעזר בן שמוע…". הראשונים לא נהגו כבוד המסומל ע"י גאוות הלב איש בחברו, עד שבא רבי שמעון בר יוחאי ביום ל"ג בעומר, ותיקן את ה"לב" ע"י "טוב" = "לב טוב", באותם "טוב" = 17 ימים עד שבועות, כדברי רבי חנוך העניך מאלכסנדר. לכן, "וספרתם לכם" – להנאתכם.
ל"ג בעומר – בבחינת ג"ל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (תהלים קי"ט, ג).
הרמב"ן אומר שהימים הללו שבין פסח לשבועות נחשבים כימי חול המועד. לכאורה היינו צריכים לשמוח בהם, ובפרט שבימים הללו, אנו משתוקקים ליום בו נקבל את התורה.
שאלת נוספת: מדוע צריכים אנו להתאבל דווקא על תלמידי רבי עקיבא? הרי לצערנו, אסונות גדולים יותר אירעו לעם ישראל לאורך הדורות?
התשובה לכך: מצד אחד, איבדנו 24,000 תלמידי רבי עקיבא. מצד שני, וזה הדבר העיקרי, איבדנו את תורתם ואת חידושיהם אותם שמעו מרבי עקיבא שהיה מגדולי התנאים, והיה ראוי שהתורה תינתן על ידו, כפי שאמר משה רבנו לקב"ה, כאשר הראה לו את סדר הדורות.
לעת זקנותו, דאג רבי עקיבא להעמיד 5 תלמידים חשובים בדמותם של רבי מאיר בעל הנס, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יהודה בר אלעאי, רבי יוסי בר חלפתא, ורבי אלעזר בן שמוע המהווים למעשה את הבסיס למשנה, אליבא דרבי עקיבא.
דמיינו לכם, מה היה קורה, אם היו ברשותנו חידושים של 24,000 תלמידים, במקום 5 תלמידים.
הביטוי "חמישה תלמידים" המופיע גם אצל רבן יוחנן בן זכאי אומר דורשני. הרי היו להם בוודאי יותר תלמידים.
התשובה לכך: כאשר הלומדים נוהגים במידת הענווה והכבוד כלפי רבם, ורואים את עצמם כתלמידים בפני רבם, כמו אותם חמישה תלמידים, הם זוכים להתגדל בתורה.
כל זה מסביר מדוע רבן יוחנן בן זכאי שיבח את המידה הטובה של כל אחד מתלמידיו: 'עין טובה', 'לב טוב' וכו'.
בעצם, ריב"ז גילה לכל אחד מהם את המידה משורש נשמתו, בגינה הוא בא לעולם, ואותה עליו לתקן.
במסגרת תיקון ההודיה = "ההוד שבהוד" שבין אדם למקום בל"ג בעומר, יש להתמקד לדעת הרב דניאל פריש, בכך שנלמד להודות לקב"ה על כך שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ובפרט סתרי תורה שהתגלו לנו ע"י התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי, ואפשר לנו בכלל להודות לו, וזו גם ספירת "ההוד שבהוד". כלומר, הודאה פנימית נוספת. ל"ג מלשון גל = ג"ל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (תהלים קיט, ג). (פסוק אותו מומלץ לומר כאשר מנשקים את המזוזה).
במסגרת המידות שבין אדם לחברו, כאשר הוא רואה מידה טובה אצל חברו. קודם כל, יודה לקב"ה ויאמר "אשרי מלך מלכי המלכים הקב"ה שיש לו בעולמו בריות טובות בעלי מידות טובות ונאצלות.
שנית, במקרה הזה מותר לו לקנא בחברו, ויתפלל לה' שיזכה אותו ללכת בדרכו של חברו, "ונמצא משלים את חסרונו (בקנאתו ששורשה בהוד), על ידי הודאתו לבורא יתברך במידת הטוב שבחברו".
כמו כן, בזמן ההודיה לה' כמו בזמן אמירת ברכות וכו', המקום סביבו חייב להיות צנוע.
"וכי תזבחו זבח תודה לה', לרצונכם תזבחו" (ויקרא כב כט). על כך אומר המדרש: כי כל הקרבנות בטלים לעתיד לבוא, {בתחיית המתים}, חוץ מתודה" (ויק"ר ט, ז). זה מראה עד כמה חשוב להודות לה', בבחינת: "טוב להודות לה', ולזמר לשמך עליון, להגיד בבוקר חסדך, ואמונתך בלילות".
להתענג באור החיים – לחג הפסח, ושבת חול המועד פסח.
"רבי אלעזר בן ערך אומר: "לב טוב" (פרקו אבות, ב, ט)
"לב טוב" {בגימטריה} = 49 ימי הספירה.
"לב טוב": אחת המידות המהותיות בפרקי אבות, היא מידתו של רבי אלעזר בן ערך עליו נאמר ע"י רבו – רבם של ישראל רבן יוחנן בן זכאי: "כמעיין המתגבר".
התכונה הנ"ל "לב טוב", שווה בגימטריא 49, רמז ל- מ"ט ימי הספירה.
רבן יוחנן בן זכאי שאל את חמשת תלמידיו: רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי יהושע בן חנניה, רבי יוסי הכהן, רבי שמעון בן נתנאל, ורבי אלעזר בן ערך: "אמר להם: צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם?
רבי אליעזר אומר: עין טובה. רבי יהושע אומר: חבר טוב. רבי יוסי אומר: שכן טוב. רבי שמעון אומר: הרואה את הנולד. רבי אלעזר בן ערך אומר: לב טוב".
אמר להם ריב"ז: רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו – דבריכם" (פרקי אבות ב, ט).
ריב"ז בחר בתכונת "לב טוב" של רבי אלעזר בן ערך כתכונה הטובה ביותר מבין התכונות הנוספות אותן הציגו תלמידיו, היות וע"י הבחירה במידת 'לב טוב', האדם יתעלה גם בשאר מידותיו.
בעל "לב טוב", אינו כועס אלא מקבל הכול באהבה, וזה ביטוי לאמונה בקב"ה המבקש מאתנו:
"תנה בני ליבך לי – ועיניך דרכי תצורנה" (משלי כג, כו). כלומר, "רחמנא ליבא בעי".
כמו כן, בעל "לב טוב" הוא שמח בחלקו ובהצלחת חברו, בבחינת "ואהבת לרעך כמוך" – עליה אמר הלל: "דעלך סני, לחברך לא תעביד". רבנו יונתן בן עוזיאל תלמידו המובחר של הלל אמר על כך: "דמן אנת סני לך, לא תעביד ליה" = מה ששנוי עליך, אל תעשה לחברך.
רבי עקיבא הלך בדרכם וקבע ש"זה כלל גדול בתורה".
בן עזאי אומר על אותו פסוק: "זה ספר תולדות אדם". כלומר, בני אדם מהווים אדם אחד, נשמה אחת, לכן יש לעזור ולאהוב כל אחד ואחד מעם ישראל, מבלי לקטלגם לרעים ולטובים, ובפרט תלמידי חכמים כדברי האריז"ל.
כנראה שדברי בן עזאי, מהווים את הבסיס לדברי רבנו האר"י הקדוש שנאמרו ע"י תלמידו המובהק רבנו חיים ויטאל בשער הכוונות, שלפני תפילת שחרית, על כל אחד מאתנו לומר: "צריך שיקבל עליו מצוות "ואהבת לרעך כמוך", ויכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו, כי ע"י זה תעלה תפילתו כלולה מכל התפילות, ותוכל לעלות למעלה, ולעשות פרי, ובפרט אהבת החברים העוסקים בתורה ביחד.
צריך כל אחד ואחד לכלול עצמו כאילו הוא איבר אחד מן החברים שלו… ואם חבר בצרה, צריכים כולם לשתף עצמם בצערו… ויתפללו עליו… ומאוד הזהירני מורי ז"ל בעניין אהבת חברים" (ש. הכוונות חלק א, שער השישי, הקדמה אחת קטנה).
רבי מאיר בעל הנס – גדול תלמידי רבי עקיבא, קבע שאנחנו נקראים בנים של הקב"ה, בבחינת הכתוב: "בנים אתם לה' אלוקיכם" (דברים יד, א), למרות פסוק אחר האומר "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם" (ויקרא כה, נה), דבר המשקף את מידת הפרגון של רבי מאיר לעם ישראל, ובשל כך זכה להיות בעל הנס. {ראה בהרחבה מאמר על רבי מאיר בספר}.
.תכונת הפרגון = לב טוב, חסרה במחוזותינו, ויש לתת ע"כ את הדעת. המידות הטובות המופיעות בחמשת הפרקים הראשונים של פרקי אבות, מהוות מסר ומסד לפרק השישי – העוסק בדרכי קנין התורה.
בברכת חג פסח כשר ושמח – וגאולה שלמה בחסד וברחמים
מאת: משה שמיר אסולין.
ברכה והצלחה ובריאות איתנה לאילנה בת בתיה וב"ב, וכן למשב בר זוהרה וב"ב.
להצלחת עם ישראל וחייליו, ורפואה שלמה לפצועים
David Corco-Quelques souvenirs et reflexions sur mon temps-Jérusalem, ce mois de Février 1975
Toute sa vie s'est passée en longs voyages. Il connaissait parfaitement tous les coins du monde, avait beaucoup d'amis et plus encore d'ennemis. Une amitié affectueuse et désintéressée nous liait bien qu'il ait été mon aîné de quatorze ans. Il aimait les jolies femmes et était aimé d'elles. Cependant, il fut un très bon père de famille. Oncle Albert n'était pas un sceptique religieux. Il était croyant et resta jusqu'à la fin de sa vie, a soixante-cinq ans, un pilier de la Synagogue Hispano-portugaise de Londres.
Jack, le sixième enfant est un instable. Lui aussi voyageait beaucoup, vécut longtemps à Londres, puis à Paris et enfin à New York qu'il habita depuis plus de trente ans, en faisant des séjours plus ou moins prolonges à Casablanca (Il y était surtout pendant la dernière guerre comme Officier de Renseignement de l'Armée Américaine), à Tunis, à Tripoli où il dirigea les sociétés créée par Oncle Albert. D'un caractère jaloux, il n'a jamais aimé Albert qui avait si parfaitement réussi.
Enfin, le plus jeune, Léon, avait été un adolescent puis un jeune homme et un homme d'un charme infini. Il avait beaucoup d'imagination et était un peu poète.
Il est mort âgé à peine de cinquante ou cinquante deux ans, laissant une femme restée jolie et deux garçons brillants. Léon était religieux, très attaché aux pratiques enseignées par notre Loi. Sa vie, toute entière, a été très morale, mais non sévère, car il avait un sens de l'humour très développé. Il était aussi érudit. D'ailleurs tous mes oncles maternels étaient fort instruits. Mes grands parents leur ont donné une solide éducation en les envoyant dans les grands lycées parisiens pour leurs études secondaires et après cela dans les universités anglaises pour leurs études supérieures. D'ailleurs, l'aîné Joseph, théologien et philosophe, termina sa carrière comme professeur à l'Université de Dublin en Irlande. Malheureusement, il se convertit au catholicisme en épousant la fille d'un amiral irlandais et changea son nom en celui de Francis Scully. Je me souviens a ce sujet d'avoir fait une de ses gaffes qu'on ne se pardonne jamais. Mon grand-père, Papa Haïm étant cloué au lit dans les dernières années de sa vie, à moitié paralysé, exprima le souhait de voir son fils aîné avant sa mort. J'étais l'excommunication, ni prononcer le divorce de la femme devenue impure pour son mari. Cet homme, originaire du Souss, était très vieux. Il avait disait-on plus de quarante ans que sa femme.
Mon grand-père souffrit beaucoup de cette affaire qui bafouait la morale et la religion. Deux choses auxquelles la veille société juive était si profondément attachée. On me raconta bien plus tard que les ennemis de mon grand-père qui étaient jaloux de la place occupée par "cet étranger" dans la société. Ivres de leur triomphe, ils poussèrent le fils aîné de la femme adultère, un vigoureux jeune homme de vingt- cinq ans, à gifler mon grand-père à la sortie de son bureau. Par dignité, mon grand père ne réagit pas, mais le lendemain ses domestiques rossèrent de coups le jeune homme. De tels événements n'auraient jamais dû avoir lieu dans la communauté si policée de Mogador. Et mon pauvre grand-père se trouva dès lors en face de nombreux ennemis dont les moins mauvais ne pouvaient lui pardonner d'avoir provoqué par son intervention un tel scandale, la cause qu'il avait défendue étant juste ou non.
L'hypocrisie bourgeoise venait de faire, tardivement heureusement, son entrée dans la communauté vertueuse de Mogador. Ce fut, me disait-on, ce qui avait réellement décidé mon grand-père d'aller vivre en Angleterre.
Mes grands- parents eurent sept enfants, cinq garçons et deux filles:
L'aîné Joseph qu'on appelait Baba parce qu'il portait le nom vénéré de son grand- père paternel, le très pieux talmudiste et poète R. Joseph Abulafia qui s'était installé à Mogador sur la demande de Mr. Victor Lumbroso, consul d'Italie et son vieil ami.
Il mourut en 1892. La cadette était ma mère Seniora Hanna. Venait en suite Meïr qui semble avoir donné du souci à ses parents. En 1916, il s'engagea dans la Légion Etrangère (Française) et fit une belle guerre. Il alla par la suite à Paris où il se maria avec la fille unique du Rabin Weil. Il fut fusillé par les Allemands en 1941. Il laissa une fille Andrée.
Puis il y eut Dona qui épousa Tajer Samuel Serfaty, d'une famille aristocratique d'origine anglaise établie depuis le XIX siècle à Mogador où elle était alliée à la fameuse famille des Guedallia.
David Corcos
Quelques souvenirs et reflexions sur mon temps
Jérusalem, ce mois de Février 1975
Page 203
סיפורי עם מבית שאן-עליזה שנהר-חיה בר-יצחק-מבוא
- 1. המטרה הציבורית־המקומית. השותף העיקרי בפרוייקט, לא רק מבחינת השחזור של היצירה העממית והנחלתה לזולת(והוא במעגל הצר — ״ארכיון הסיפור העממי״ ובמעגל הרחב — עם ישראל), אלא גם מבחינת הסיוע החומרי, היתה בית־ שאן. תושבי בית־שאן, בלי הבדל עדה או מפלגה, מעמד או גיל, התייחסו אלינו, חברי המשלחת, בחיבה ובהבנה. כעבור זמן קצר ובעקבות עבודת־הכנה שלא דרשה מאמצים מיוחדים, הבינו תושבי המקום, ובכללם המסרנים־המספרים הפוטנציאליים, שלא באנו ללמד ולהטיף, אלא ללמוד, לחשוף דברים יקרים, אוצרות גנוזים של מסורת עשירה ומגוונת, שלצערנו לא נודעה לציבור הרחב. מבחינה זו של הכנסת־אורחים ומאור־פנים למופת, לא תישכח מלבנו השבת שאותה עשינו בבית־שאן במסגרת הפרוייקט; אך האמת היא כי החמימות שבלב של תושבי בית־שאן באה לביטוי גם במגע יומיומי, גם בימי חול ועייפות, ולא רק ביום־מנוחה. בהתאם לכך חייב הילקוט לשקף את תושבי בית־שאן; לא רק את סיפוריהם, אלא גם את תולדות חייהם, את חבלי המעבר לבית־שאן, את הימים הקשים של החיים על הגבול, את המתחים בעבר ובהווה, את הקשיים בהתגברות על פערי חברה, כלכלה ותרבות, בעבר ובהווה.
מטבע הדברים הוא כי אין הסיפורים העממיים, והם סיפורים העוברים מדור לדור והיונקים בוודאי ממורשת העבר של בני עדות שונות ועולי ארצות שונות, יכולים לשקף את העבר הקרוב ואת ההווה הכרוכים בבית־שאן. אכן הם משקפים מגוון של עדות המאכלסות את בית־שאן ואת מסורותיהן האתניות בתחום ההיגוד, בארצות מוצאן, מה שאין כן חיי המספרים ויצירתם בישראל. בעבודת השדה שלנו ניסינו להשלים חיסרון זה ע״י ״תיעוד שבעל־פה״ ושאלנו לעתים שאלות החורגות מתחום הסיפור העממי שבפי המספר, מדרכי קבלתו והתייחסותו אליו. כמה מן התשובות ה״חוץ־סיפוריות״ משתקפות בקובץ שלפנינו, בפרק על המסרנים. אך לא סגי בכך.
תושבי בית־שאן אשר הילקוט שלפנינו יהווה בשביל כל אחד מהם, כתרומה אישית וקבוצתית, ביטוי של הישג מקומי, חייבים לראות בו גם אמצעי המדרבן את הרחבת התחושה ההיסטורית מסביב לבית־שאן החדשה, בניה־בוניה, חולמיה ולוחמיה. אני מקווה כי הספר ישמש בסיס להקמת ארכיון היסטורי של בית־שאן החדשה, אולי ליד המוסיאון הארכיאולוגי המפואר בה והוא ישמש עדות מוחשית, כי בית־שאן אינה רק עיר העבר הרחוק, אלא גם יישוב חי ומתפתח המגבש את ה״אני״ שלו עצמו. בארכיון זה ייכללו לא רק סרטי ההקלטה של סיפורים שבפי תושבי בית־שאן המחודשת, אלא גם תיאורים וראיונות (תעודות בכתב ובעל־פה, קטעי עתונות, צילומים וסרטים) על חייהם בעבר, בארצות המוצא ובישראל, על חבלי הקליטה במקום, על בעיות עבודה, הגנה, חברה ועוד. ארכיון כזה חשוב לא רק להיסטוריונים ולפולקלוריסטים. הוא ישמש גם מורים, סופרים ובעיקר את בני הדורות הבאים שיבואו אל הארכיון לא רק כדי להכיר בו את מורשת־התרבות של עמם ועדותיהם, אלא גם כדי לראות בו, במידה והבאים יהיו צאצאיהם של תושבי בית־שאן, צילומי משפחתם, כדי לשמוע בו את קולות יקיריהם וכדי להתחקות בו על שורשיהם.
אם יקבלו תלמידי בתי־הספר המקומיים ומוריהם את המשימה הזאת על עצמם, ישמשו להם סיפורי הילקוט שלפנינו וההערות אליהם תשתית ומודל כאחד.
- 2. המטרה הספרותית. הסיפור העממי על סוגיו השונים — מעשייה המתרחשת באלזמן ובאלמקום, אגדה גיאוגראפית־היסטורית, בדיחה ומהתלה, פתגם, שיר וחידה השלובים בסיפור — כל אלה מילאו וממלאים תפקיד חשוב בתודעה הספרותית של רוב החברות בעולם. גם בחברה המודרנית ביותר קיים ליד מסלול־הקריאה הנורמאטיבי שבו מועברות היצירות הכתובות והמודפסות, גם מסלול ההיגוד העממי שבו נקלטת הספרות באוזן ולא בעין. לספרות שבעל־פה סימני־הכר ותפקידים משלה והם משתמרים ביצירה גם כשזו מועלית על הכתב.
- 7. בין שלושים סיפורי הילקוט מיוצגים יפה המזרח והמערב של עם ישראל — שלוש יבשות־המוצא של העולים: צפוך אפריקה(20 סיפורים ממארוקו ומטוניסיה), אסיה (9 סיפורים מפרס ומקורדיסטן) ואירופה (סיפור מפולין). יש לשבח את הכללתו העקרונית של סיפור יהודי־אשכנזי בילקוט, גם אם הוא סיפור אחד ויחיד.
רבים סיפורי הילקוט שלפנינו המשקפים את המסר המקורי, שאפיין את מסירתם שבעל־פה. מילוי המשאלות הכמוסות, הפשטות (שהיא לעתים חיצונית בלבד) של הקנקן השווה לכל נפש והמוגש לשומע־קורא, פתרון העימות בין ישראל לעמים, העימות הפנים־יהודי והפנים־משפחתי, האפשרות להזדהות עם הגיבורים החיוביים — כל אלה חיבבו מאז ומתמיד את היצירה העממית על המוני העם ויסודות אלה של חיבוב וליבוב נשארו בטקסטים שלפנינו. אכן, יש גם מישור סמוי לסיפורים, ולכל אחד מהם יש גם ״בין השיטיך משלו, המעניין במיוחד את החוקר, אך הסיפורים שנבחרו לילקוטנו מיועדים בעיקר למי שמעניין אותו ה״פשט״ של הסיפור. קורא כזה ייסחף בזרם העלילה ויהנה, כאשר חוויית הספרות הטובה מלווה אותו בכל סיפור וסיפור.
סיפורי עם מבית שאן-עליזה שנהר-חיה בר-יצחק–מבוא
עמוד 13
הרב משה אסולין שמיר-פרשת שמיני
צו השעה – אחדות בעם ישראל!!!
"ויקרבו כל העדה – ויעמדו לפני יהוה" (פרשת שמיני ט, ה)
בזכות ההתקרבות והאחדות, נזכה לעמוד לפני ה"' (האר"י הק')
"ויקרבו כל העדה" – קודם, הם התקרבו איש לרעהו כעדה אחת,
בבחינת: "ואהבת לרעך כמוך", ורק אח"כ זכו לעמוד "לפני ה'".
מאת: הרב משה אסולין שמיר
רבנו האר"י הק' כותב בשער הכוונות:
"קודם שהאדם יסדר תפילתו בביכנ"ס מפרשת העקידה ואילך, צריך שיקבל עליו מצות "ואהבת לרעך כמוך", ויכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו, כי על ידי זה תעלה תפילתו כלולה מכל תפילות ישראל, ותוכל לעלות למעלה, ולעשות פרי,
ובפרט אהבת החברים העוסקים בתורה ביחד. צריך כל אחד ואחד לכלול עצמו כאילו הוא איבר אחד מן החברים שלו, ובפרט אם יש לאדם ידיעה והשגה לדעת ולהכיר לחברים בבחינת הנשמה. ואם חבר בצרה, צריכים כולם לשתף עצמם בצערו, או מחמת חולי, ויתפללו עליו.
וכן בכל תפילותיו וצרכיו ודבריו, ישתף את חברו עמו.
ומאוד הזהירני מורי ז"ל בעניין אהבת החברים".
(חלק א', שער השישי, הקדמה אחת קטנה):
בדברי האר"י הק' הנ"ל, רגילים אנו לפתוח את תפילת השחר מתוך הרגל,
נשתדל להפנים וליישם את דבריו הקדושים.
"לא תשנא את אחיך בלבבך…
ואהבת לרעך כמוך, אני יהוה"
(ויקרא יט חי).
רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה" (ספרא, קדושים, פרשה ב).
בן עזאי אומר: "זה ספר תולדות אדם" –
נשמות עם ישראל,קשורות לאדם הראשון,
כך שכולנו כאיש אחד, לכן עלינו לאהוב איש רעהו.
רבנו-אור-החיים-הק' בנושא – האחדות בעם ישראל:
"באמצעות יחוד הלבבות מתייחד שמו יתברך,
היות שכל ישראל – הם ענפי שם הוי-ה ברוך הוא".
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר בהרחבה את חשיבות אהבה ואחווה בתוך עם ישראל.
וכך דברי קדשו בפרשת קדושים לפס' "ואהבת לרעך כמוך":
"באמצעות יחוד הלבבות מתייחד שמו יתברך,
היות שכל ישראל הם ענפי שם הוי-ה ברוך הוא.
ונתחכם ה' לצוות בעניין הנהגת ישראל זה עם זה בהדרגות.
מצוה א': "לא תשנא את אחיך בלבבך".
מצוה ב: "הוכח תוכיח את עמיתך. ולא תישא עליו חטא".
מצוה ג': "לא תיקום ולא תיטור".
מצוה ד': "ואהבת לרעך כמוך – אני יהוה" (קדושים יט, יז- יח).
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את תרשים הזרימה כך:
אם פגע בך אחיך, דון אותו לכף זכות, ואל תשנא אותו בלבבך,
אלא הוכח אותו בפיך, ובכך 'לא תישא עליו חטא' השנאה.
אולי הוא יסביר את פשר מעשהו, או יחזור בתשובה.
ע"י כך, אתה לא תבוא לידי 'נקמה ונטירה'.
ואז תזכה לקיים את – 'ואהבת לרעך כמוך',
שזה כלל גדול בתורה כדרשת רבי עקיבא.
רבנו מסיים את פירושו כך: "ודקדק לומר 'אחיך', 'עמך',
לומר שאין מצוה אלא על אנשים שעושים מעשה עמך.
אבל שונאי ה' כגון המומרים והאפיקורסים – אסור לאהוב אותם.
ואדרבא צריך לשנאתם, כאומרו: "הלא משנאך ה' אשנא" (תהלים קלט כא).
"ואהבת את יהוה אלהיך" (דברים ו, ה).
האוהב את האב – אוהב גם את בניו.
אהבת אבינו שבשמים – עוברת דרך אהבת בניו,
בבחינת הכתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם" (דברים יד, א).
מדד נוסף לאהבת ה' הוא: האם אנחנו אוהבים גם את בניו של הקב"ה, ככתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם".
הרי לא יתכן שאדם יאהב את חברו ולא את בן חברו. ברגע שנפנה עורף לבן, אביו יפנה לנו עורף בחזרה. כך אצל הקב"ה, ברגע שלא נאהב את בניו מסיבות שונות ומשונות, גם הוא יפנה לנו עורף חלילה.
פועל יוצא מהאמור לעיל: עלינו לאהוב את כלל ישראל מכל החוגים וללא קטלוגים, כדברי הרמח"ל במסילת ישרים:
אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל, וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקב"ה מגדיל עליו.
את תורתם של 24,000 תלמידי רבי עקיבא לא זכינו לקבל, בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה, למרות שאת הקב"ה בוודאי כיבדו ואהבו, ובקריאת שמע שחרית וערבית כיוונו, ובפרט בפס': "ואהבת את יהוה אלהיך".
אלה היו "שנים עשר אלף זוגין" כדברי הגמרא. כלומר, לא נהגו במידת הזוגיות המתחייבת בין איש לרעהו, אלא כל אחד חשב שהוא הבין טוב יותר מחברו את תורת רבו, במקום להקשיב לחברו, אולי בכל זאת גם הוא צודק.
את תורתם לעומת זאת של חמשת תלמידיו האחרונים: רבי מאיר בעל הנס, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יהודה בר אלעאי, רבי יוסי בר חלפתא, ורבי אלעזר בן שמוע, כן קבלנו, ודבריהם אף מהווים את הבסיס למשנה אליבא דרבי עקיבא. כל זאת, בגלל שהפנימו את המסר הגדול של רבם: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה", דבר שבא לידי ביטוי בתורתם. להלן כמה דוגמאות:
רבי מאיר בעל הנס, קבע את הכלל שאנו בנים לה' בכל מצב, ולא עבדים, ככתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם" (קידושין לו, ע"א). זה אף נפסק להלכה ע"י הרשב"א.
רבי שמעון בר יוחאי אמר לרבי אלעזר בנו לאחר היציאה השניה מהמערה:
"אנן בחביבותא – תליא מילתא" (זהר).
רבי יהודה בר אלעאי, היה מעורב עם הבריות, והיה נוטל בד של הדס ורוקד בפני הכלה (כתובות י"ז).
רבנו הרמב"ם פוסק בספר המצוות (מצוה קעז) "ויש בו עוד, שראוי לדון את חברו לכף זכות, ולא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב וחסד". הרמב"ם מסביר בפרקי אבות את הביטוי: "הוי דן את האדם לכך זכות".
"תנו רבנן: הדן חברו לכף זכות – דנים אותו לזכות". הגמרא מדגימה ע"י כמה סיפורים. אחד מאלה הוא סיפור מאלף אודות רבי עקיבא שהועסק על ידי רבי אליעזר בן הורקנוס במשך שלש שנים. {במקור בגמרא, אין שמות. בשאילתות נאמר שאלו היו רבי עקיבא ורבי אליעזר. יש האומרים שהכוונה לרבי עקיבא והורקנוס אביו של רבי אליעזר}.
בהגיע ערב כיפור, ביקש רבי עקיבא את שכרו. רבי אליעזר ענה לו שאין לו כסף. הוא ביקש: תשלם לי בפירות, אין לי, הייתה התשובה. וכן הלאה. "הפשיל כליו לאחוריו והלך לביתו בפחי נפש".
לאחר החג, רבי אליעזר הגיע אליו עם שכרו, ושלושה חמורים שנשאו מכל טוב. שאלתו הראשונה הייתה,: מה חשבת על כך שאמרתי לך שאין לי כסף, פירות וכו'. תשובתו של רבי עקיבא הייתה: האמנתי, ודנתי אותך לכף זכות.
אכן, התברר שרבי אליעזר הדיר את כל נכסיו מבנו הורקנוס שלא עסק בתורה. אח"כ, חכמי הדרום שהיו גדולי הדור, התירו לו את הנדר (שבת קכז ע"ב).
החיד"א: "מצוה רבה לדון לכף זכות. דע, כפי הנהגתך עם בני אדם – כך יתנהגו עמך בשמים" (ציפורן שמיר).
רבי ישראל בעל שם טוב: בשמים פוסקים את אותו דין, לאדם אותו דנת לכף זכות.
"שפת אמת" אומר שכאשר אתה בא לדון אדם, קח את כל האדם, בחן אותו כולו ואז תגלה שיש בו צדדים חיוביים, והרי "כל ישראל מלאים מצוות כרימון", כך יהיה לך קל לדון אותו לכף זכות.
חנה אימו של שמואל הנביא, נפגעה מאוד מדברי עלי הכהן שחשב אותה לשיכורה במקום כשרה, היות וראה אותה מתפללת מתוך בכי והתרגשות "וקולה לא ישמע". כאשר הוא שאל באורים ותומים, יצאו לו ארבע אותיות מהן היה צריך להרכיב את התשובה. הוא הרכיב את המילה "שכרה" למרות שיכל להרכיב את המילה "כשרה".
"יהושע בן פרחיה אומר: עשה לך רב וקנה לך חבר,
והווי דן את – כל האדם – לכף זכות" (פרקי אבות, א, ו)
מסכת אבות המופיעה בסוף מסכת נזיקין, והנאמרת בימי ספירת העומר לקראת קבלת התורה בשבועות, מלמדת אותנו מוסר השכל בהליכות בין אדם לחברו ותיקון המידות, בבחינת "דרך ארץ קדמה לתורה", ועל כך נאמר בגמרא: "האי מאן דבעי למהוי חסידא – לקיים מילי דאבות" (בבא קמא ל, א). הרוצה להתחסד עם קונו, מן הראוי שילמד לקיים את האמרות הטהורות שנאמרו במסכת "אבות" על ידי הלל ושמאי, ריב"ז וחמשת תלמידיו, רבי ישמעאל ורבי עקיבא וכו' שנקראו אבות העולם, ובפרט בששת השבועות עד לחג השבועות בהם אמורים לעלות ולהתעלות בעבודת ה', לקראת קבלת תורתנו הקדושה.
חג מתן תורה, הוא יום הדין לקבלת התורה. היום בו דנים את האדם כמה תורה הוא יקבל. לכן, מן הראוי שנהיה זכים וזכאים לקבל את חלקנו הטהור, בתורת אלוקים חיים.
"והוי דן את כל האדם – לכף זכות": הסיפא של דברי רבי יהושע בן פרחיה הנ"ל המופיעים במסכת אבות, מלמדים אותנו פרק חשוב בצורך לראות את הצדדים החיוביים אצל הזולת.
ככלל, הביטוי הנ"ל משלים את דברי רבי עקיבא ורבנו האר"י הק' לפסוק "ואהבת לרעך כמוך".
הבה נתמקד בביטוי "ואהבת לרעך כמוך", אותו רבים מרבים לצטט, וננסה ללמוד איך לקיימו.
כמו כן, מהביטוי: "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט טו) לומדים: מצות עשה לדון את חברו לכף זכות (ספרא לפסוק).
"אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" (אבות ב ד).
"אני אמרתי בחפזי – כל אדם כוזב" (תהלים קטז יא).
חפזי – מלשון חיפזון, והחיפזון הוא מן השטן.
עלינו לדון את חברנו לכף זכות, היות ולעולם לא נוכל להיות במקומו כאשר הוא עשה מעשה שאינו מוצא חן בעינינו. כאשר כל אחד מאתנו מחליט לעשות דבר מה, יש לו שיקולים משלו הנובעים מאישיותו, ממצבו הרפואי, הכלכלי וכו'. לכן אל תשפוט אותו מתוך חיפזון, בבחינת הכתוב: 'אני אמרתי בחפזי – כל אדם כוזב".
הגמרא אומרת: "אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה, אל תהרהר אחריו ביום, שמא עשה תשובה. שמא סלקא דעתך? אלא ודאי עשה תשובה" (ברכות יט ע"ב).
רבנו יונה מגירונדי מגדולי הראשונים, כתב בספרו "שערי תשובה":
"והנה, כי תראה אדם אשר ידבר דבר או יעשה מעשה, ויש לשפוט דברו ומעשהו לצד חובה או לצד זכות.
אם האיש ההוא ירא אלוקים – נתחייבת לדון אותו לכף זכות… ואם הוא מהבינונים אשר יזהרו מן החטא, ופעמים יכשלו בו – עליך להטות הספק ולהכריעו לכף זכות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קכז ע"ב): "הדן את חברו לכף זכות – המקום ידונו לכף זכות, והיא מצות עשה מן התורה: "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט, טו). ואם הדבר נוטה לכף חובה, יהיה הדבר אצלך כמו ספק, ואל תכריעהו לכף חובה.
ואם האיש ההוא רוב מעשיו לרע, או בחנת אותו כי אין יראת אלוקים בלבבו, תכריע מעשיו ודבריו לכף חובה".
רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפרשת יוסף ואחיו: "אני יוסף אחיכם" – פירוש, מתנהל עמכם באחווה, וכאילו לא היה הדבר ההוא {של המכירה}. גם סמך לומר אחיכם אשר מכרתם, לומר שאפילו בזמן המכירה – לא כהתה עין האחוה ממני" (בר' מה, ד). כלומר, יוסף דן את אחיו לכף זכות.
רבנו-אוה"ח-הק' אומר בהמשך בפס' ח': "ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה, כי האלהים – אמר להם יוסף: הן אמת כי בשעת מעשה אשר מכרוהו, היו הדברים זרים בעיניו, איך יהיה כל האכזריות בלב אחים על אחיהם… אכן עתה אחרי ראייתו כל הנמשך מירידתו מצרים, ידע כי המעשה היה מאת ה'".
רבנו-אור-החיים-הק' מביא דבר דומה אצל משה רבנו שבירך את עם ישראל: "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים, את בני ישראל", למרות שבפס' הקודם נאמר לו: "כי מנגד תראה את הארץ, ושמה לא תבוא אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל" (דב' לב, נב). וכל זאת, בגלל בנ"י. וכלשון קדשו: "ונראה שנתכוון הכתוב לשבח איש האלוקים מה גדלו מעשיו. הנה בפרשה הקודמת לזה, סמוך למאמר 'וזאת הברכה' מלפניה, אמר הכתוב הגזירה על משה למות… אשר היה לה סיבה עם בני ישראל, אחר שרץ אחריהם כסוס, גרמה לו מיתה בחו"ל, ומנעוהו מעבור הארץ אשר נכספה וגם כלתה נפשו… לזה בא דבר בתורתו והעיד על הצדיק ואמר: כי מלבד שלא שנא אותם ולא הרחיקם מלבו – עוד לו, 'זאת הברכה וגו'. ולזה אמר וזאת בתוספת ואו"ו".
מסר אמוני:
מן הראוי שכולנו – נתנהג הלכה למעשה לאור דברי בעלי המוסר שאמרו:
"כשאתה מסתכל על בן אדם, אל תסתכל על הדבר הרע שאתה רואה בו, אלא על כולו,
אז תראה גם את הדברים הטובים שבו, ותהיה מתון".
"טוב עין – הוא יבורך, כי נתן מלחמו לדל" (משלי כב ט).
אל תקרי "יבורך", אלא "יברך" (סוטה לח ע"ב).
רבנו-אור-החיים-הק' כותב על הפס': "אל תמנע טוב מבעליו – בהיות לאל ידך לעשות" (משלי ג כז): "הטוב שיש בידך – העני הוא הבעלים שלו. ולפי זה יבוא הפס' על נכון. בהיות וכו'. פירוש, ומי יאמר לי שהוא בעליו, לזה אמר בהיות וכו'. פירוש – כשתראה שיש לך ביותר ממה שאתה צריך, ויש לאל ידך להיטיב, אם כן למה נתן לך ה' המותר, וזו ראיה שאינו שלך הטוב ההוא, אלא השואל הצריך – הוא הבעלים שלו".
דברי קדשו משתלבים יפה עם פירושו לפס' "אם כסף תלוה את עמי – את העני עמך…" (שמות כב, כד) שם הוא אומר: "פירוש, אם ראית שהיה לך כסף יתר על מה שאתה צריך לעצמך שאתה מלווהו לעמי, תדע לך שאין זה חלק המגיעך, אלא חלק אחרים שהוא העני עמך".
איך מקיימים צדקה? שלמה המלך מלמד אותנו בפס' "טוב עין הוא יבורך, כי נתן מלחמו לדל" (משלי כב, ט). לתת מתוך "עין טובה", ולא מתוך צרות עין. הנותן לעני מתוך "עין טובה" ולא מתוך "צרות עין", זוכה להתברך ע"י העני. לכן חכמים אמרו: "אל תקרי 'יבורך', אלא 'יברך'. כלומר, העני יברך את מטיבו (סוטה לח ע"ב).
איך העני צריך להתייחס למתת מתוך "צרות עין"?
על כך נאמר במשלי: "אל תלחם את לחם רע עין – ואל תתאיו למטעמותיו" (משלי כג ו).
בפס' השני, מתבררת הסיבה: "כי כמו שער בנפשו, כן הוא: אכול ושתה יאמר לך – ולבו בל עמך" (פס' ז).
העין של "צר העין", דומה לשער דרכו ניתן לראות איך פיו ולבו אינם שווים. הוא מזמין אותך לאכול, אבל בליבו חושב ההיפך, והוא עושה זאת רק מסיבות חיצוניות כמו כבוד, או מה יגידו וכו'.
רבי חייא אומר בזהר על הפס' הנ"ל: לא לאכול מלחם של איש צר עין, ומביא דוגמא ממצרים שם אכלו לחם עוני, ככתוב בהגדה של פסח: "הא לחמיא עניא די אכלו אבהתנא – בארעא דמצרים, בגלל שהמצרים היו צרי עין בבני ישראל. ואילו לא היו אוכלים מלחמם, מיד היו נגאלים.
רבי שמעון בר יוחאי אומר: צר העין, מקרין רוע על מתנתו, ועין המשחית שורה עליו (זוהר ח"ב, ג, ע"א).
רבי יהושע בן לוי לומד מאותו פס': "כל הנהנה מצרי העין, עובר בלאו, שנאמר: "אל תלחם את לחם צר עין".
לאור הנאמר לעיל, יכולים אנו להבין מדוע רבי אליעזר בן הורקנוס
בחר במידת "עין טובה" כמידה הכי טובה, כאשר נשאל ע"י רבו רבן יוחנן בן זכאי,
וכן בחירת רבי אלעזר בן ערך במידת "לב טוב" (אבות ב, ט).
כל זה, בא לבטא את חשיבות פנימיות האדם בכל אשר הוא עושה, כגון מתן צדקה בשמחה.
ויהי ביום השמיני,
קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל" (ויקרא ט, א).
"היום השמיני למילואים א' בניסן – נטל עשר עטרות…".
בראשן – השראת השכינה בעם ישראל (שבת פז ע"ב).
פרשת "שמיני" היא הפרשה היחידה בתורה, הנקראת על שם מספר – שמונה.
המספר שמונה, מסמל את הספירה השמינית שהיא הבינה, והיא הראשונה שמעל לשבע הספירות התחתונות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות.
מבחינה קבלית, היא רומזת להתרחשויות הנסיות שהתרחשו בפרשה, כאשר בשיאן, הקב"ה השרה את שכינתו על עמ"י ביום השמיני למילואים, לאחר שבמשך שבעה ימים, משה רבנו שימש במשכן בחלוק לבן ככהן גדול.
באותם שבעה ימים, משה טיהר והלביש את אהרן ובניו, משח את המשכן ואת אהרן בשמן המשחה. שחט, הניף והקטיר, וכן זרק את הדם על המזבח.
תפקידם של אהרן ובניו באותם ימים היה בעיקר אכילת בשר קדשים, סמיכה על ראש הפר והאיל, וכמובן ללמוד את עבודת הקרבנות.
גדולתו של משה רבנו בהשוואה לאהרן, שהוא שימש בחלוק לבן כל שבעת הימים, כאשר אהרן היה משמש בלבן רק פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים.
השל"ה הק' אומר שזה היה משהו עליון לו זכה משה רבנו. לכן, לא יכלו לראות את השראת השכינה באותם שבעת הימים (תצוה, תורה אור א).
"ותצא אש מלפני יהוה ותאכל על המזבח את העולה…
וירא כל העם – וירונו ויפלו על פניהם" (ויקרא ט, כד).
ביום השמיני, ירדה לראשונה אש מן השמים, ואכלה את הקרבנות אותם הקריבו אהרן ובניו.
ביום השמיני, אהרן הוכתר לשמש ככהן גדול, וכל זאת במעמד זקני ישראל, "בשביל לגדלו בפני הזקנים… שלא יהיו ישראל אומרים מעצמו נעשה…" (מדרש תנחומא ישן סימן ה'. עיין גם רש"י).
ביום השמיני, קוימה הלכה למעשה הבטחת הקב"ה לעם ישראל בראשית תהליך הקמת המשכן בפרשת תרומה: "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם" (שמות יח ח).
היום השמיני, נטל עשר עטרות כדברי הגמרא (שבת פז ע"ב): "ת"ש. ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש, הוקם המשכן. תנא: אותו יום נטל עשר עטרות…", ואלו הן:
ראשון למעשה בראשית, שאחד בשבת היה.
ראשון להקרבת הנשיאים לחנוכת הבית.
ראשון לכהונה, היות ועד אז הקריבו הבכורות.
ראשון לסדרי עבודת קרבנות ציבור, כמו קרבן התמיד וכו'.
ראשון לברכת כהנים. ראשון לירידת האש מן השמים. ראשון לאכילת קדשים בתוך המחיצה.
ראשון לאיסור הבמות. ראשון לחודשים, שהיה א' בניסן.
מאז אותו מעמד, השכינה ממשיכה ללוות את עם ישראל דרך המשכן במדבר, למשכן שלה, נוב, גבעון, ולבסוף לבית המקדש אותו בנה שלמה המלך, וכמובן גם למקדש שיבנה בקרוב על ידינו כדעת הרמב"ם, ואולי אף ירד מוכן מאש מן השמים כדברי רש"י לכתוב: "באש הצתה – ובאש אתה עתיד לבנותה".
גדולתו של משה רבנו,
המפרגן לאהרן אחיו, עם הכתרתו לכהן גדול.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שמשה רבנו הכתיר את אהרן אחיו ככהן גדול כציווי ה', בצורה מושלמת. הוא קיים את דבר ה', למרות שחשב שהוא צריך לקבל את הכהונה. רבנו אומר שהביטוי "ויהי" שזה לשון צער, חוזר על משה רבנו שהצטער על שלא הוכתר ככהן גדול. למרות זאת, הוא עשה את ההכתרה בשלמות:
מתוך זריזות – לכן נאמר "ביום השמיני" – "פירוש, בהיות הבוקר טהור לב לא עיכב, אלא תיכף קרא לאהרן לתת לו את הכהונה ולא נתעצל" כדברי קדשו.
"עשה הדבר מתוך בחינת צירוף ההדרגות – שנתן הכהונה לאהרן ולבניו יחד. הגם שבזה יגדל העיצבון, שיראה גדולה מושכת לאהרן ולבניו" כדברי קדשו.
"עשה הדבר בפומבי בפני רבים ונכבדים – לעיני זקני העם, דכתיב "ולזקני ישראל", כדברי קדשו.
כל זה משקף את גדולת משה רבנו הרואה את עצמו כעבד ה' המקיים את דבריו ללא עוררין,
בבחינת – "ישמח משה במתנת חלקו – כי עבד נאמן קראת לו" (מתוך תפילת שבת).
"ויאמר משה: זה הדבר אשר צוה יהוה תעשו –
וירא אליכם כבוד יהוה (ויקרא ט, ו).
"שהכינו עצמם {להשראת השכינה} בערך השלמות והמושכל {הדבקות בה'} לפני ה'.
פירוש: שתהיו תמיד… עומדים לפני ה' בבחינת 'שויתי ה' לנגדי תמיד.
{התוצאה} וירא אליכם כבוד יהוה" (רבנו-אור-החיים-הק').
בשביל לזכות ב- "כבוד ה'",
צריך להדבק במידותיו של הקב"ה, ולבטוח בו.
"זה הדבר אשר צוה יהוה תעשו". מהו הדבר? לאור סדר הכתובים, נראה שהכוונה להקרבת קרבנות, ככתוב בהמשך: "קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך, וכפר בעדך ובעד העם…" (ויקרא ט, ז).
רש"י אומר שאכן, הכוונה להקרבת הקרבנות ע"י אהרון. וכדברי קדשו לפס' ד': "כי היום ה' נראה אליכם להשרות שכינתו אליכם, לכך – קרבנות הללו באים חובה ליום זה".
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהפס': "זה הדבר אשר ציוה ה'", חוזר על הפס' הקודם: "ויקרבו כל העדה – ויעמדו לפני יהוה", היות ואם הייתה הכוונה להקרבת קרבנות כדברי רש"י, היה מסיים את הפס' בביטוי "לפני אהל מועד" שם מקריבים קרבנות, ולא "לפני ה'" כנאמר בפסוק.
רבנו-אור-החיים-הק' מלמד אותנו מוסר השכל: "אלא ירצה לומר, שהכינו עצמם בערך השלמות והמושכל = {דבקות בה'}, והערכת עמידתם שהיא לפני ה'. ובחינה זו היא השגת תכלית השלמות כמאמר דוד 'שויתי ה' לנגדי תמיד' (תהלים טז, ח), כי בזה לא ימוט מימינו {בבחינת המשך הפסוק 'כי מימיני בל אמוט'} שהיא התורה. כי אין ישיבת האדם ותנועותיו וכו' כישיבתו וכו' לפני מלך, ומכל שכן לפני מלך מלכי המלכים", כדברי קדשו.
לקראת מעמד השראת השכינה בעם ישראל ע"י ירידת האש מן השמים וכו', משה רבנו מלמד את עמ"י לעשות הכנות רוחניות הקשורות בעבודת ה', כדי לזכות בהתקרבות לה' בבחינת "וירא אליכם כבוד יהוה".
וכדברי קדשו: "וכשהשכיל משה במעשה זה, אמר להם: זה הדבר אשר ציוה יהוה תעשו. פירוש, ציוה ה' שתעשו אותו – שתהיו תמיד מעריכים בדעתכם כי אתם עומדים לפני ה', {התוצאה – וירא אליכם כבוד יהוה".
רבנו-אור-החיים-הק' אומר בהמשך: "עוד יכוון בכלל אומרו 'לפני ה' – שלא היה מסך מבדיל בינם לבין ה', כדכתיב: "עונותיכם היו מבדילים וכו' (ישעיה נט ב), וזה יגיד שהיו שלמים עם ה'. וכפי זה ידוייק על נכון אומרו 'זה' – על מעשה האמור בסמוך" {בפס' הקודם 'ויעמדו לפני ה'}.
רבנו מביא הוכחה לפירושו ע"פ המדרש (במ' רבה יב ח): "וכן הוא אומר 'ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' (ויקרא ט ו). מהו 'זה הדבר'? על המילה, כמו הציווי של יהושע: 'וזה הדבר אשר מל יהושע אשר צוה ה' לעשות לאברהם" (יהושע ה, ד).
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את המדרש הנ"ל, על עורלת הלב, היות ובמעמד הנ"ל ביום השמיני, יהושע לא ציוה על המילה, וזה אכן משתלב יפה עם פירושו הקודם של רבנו-אוה"ח-הק' שהם עמדו לפני ה' מתוך דבקות הלב.
וכדברי סיכום קדשו: "ותהיה עבודתכם מיוחדת לפניו, דכתיב 'ומלתם את עורלת לבבכם וכו'. ואם עשיתם זה – 'וירא אליכם כבוד ה'. עד כאן. והם דברינו עצמם".
המסר של משה רבנו לאור פירוש רבנו-אוה"ח-הק':
בכדי לזכות בהתגלות ה', בבחינת "וירא אליכם כבוד יהוה", מחובתנו להתקרב ולהדבק בקב"ה, בבחינת: "ויקרבו כל העדה, ויעמדו לפני יהוה". כ"כ, להרגיש את נוכחותו יתברך יומם וליל בכל מעשינו, בבחינת: "שיויתי יהוה – לנגדי תמיד. {התוצאה} – כי מימיני בל אמוט, לכן שמח ליבי ויגל כבודי" (תהלים טז ח-ט).
האלשיך הק' אומר: משה רבנו אמר להם: "לא כך הדבר! 'זה הדבר אשר ציוה יהוה תעשו – וירא אליכם כבוד יהוה (ט, ו). אם אתם רוצים השראת שכינה: אש מן השמים, עזרה מלמעלה – אתם צריכים להקריב קודם את הקרבן כדברי רש"י. קודם כל 'תעשו' – ואז יראה אליכם הקב"ה".
כלומר, בחינוך לאמונה בה', תחילה, יש לעשות את המעשה אשר ציוה ה', ולא לשנו כפי שעשו נדב ואביהו.
להלן מספר דוגמאות:
אליהו הנביא נענה בהר הכרמל, רק לאחר שהקריב קרבן, והיה בטוח שה' יעשה את הנס ותרד אש מן השמים. אחרת, היה נגרם חילול ה' מול ארבע מאות נביאי הבעל, המלך אחאב הרשע וצמרת שלטונו.
דוד המלך ניצח את הפלישתים – רק לאחר שנלחם לאור הוראות ה'. בספר שמואל (ב', ה פס' יז – כה) מסופר על מלחמת דוד בפלישתים לאחר ששמעו "כי משחו את דוד למלך על ישראל". דוד שאל בה', "האעלה אל פלישתים, התתנם בידי?" הקב"ה נענה בחיוב. אכן, דוד היכה את הפלישתים "בבעל פרצים".
במערכה השניה לאחר שהפלישתים התייצבו שוב למלחמה בעמק רפאים, דוד שואל שנית באורים ותומים.
הפעם, התשובה הייתה מורכבת: "ויאמר, לא תעלה. הסב אל אחריהם, ובאת להם ממול בכאים.. ויהי בשמעך את קול צעדה בראשי הבכאים, אז תחרץ – כי אז יצא ה' לפניך להכות במחנה פלישתים. ויעש דוד כן כאשר ציוהו ה', ויך את הפלישתים מגבע עד בואך גזר".
הקב"ה אמר לדוד: צא למלחמה, אך אל תבוא אליהם מהחזית, אלא מהעורף. אך, רק כאשר תשמע קול רעש מהאילנות – תתקוף. זהו האות שאני עמך במלחמה, והאות לניצחונך.
המדרש (פסיקתא רבתי ח') מספר שדוד ערך את הצבא, וארב לפלישתים. האויב הרגיש במארב, והתקרב לכיוון חיילי דוד למרחק שני מטרים עם חרבות שלופות. דוד נתן פקודה שלא להילחם, כל עוד לא נשמעו רעשים בצמרות העצים, בהתאם להוראות ה'. כאשר נשמעו, דוד נתן הוראה להסתער, וניצחו את הפלישתים.
המדרש מציין שכל זה נעשה כדי לנסותם, האם הם איתנים באמונה בה'.
זהו שנאמר "… ויקרבו כל העדה – ויעמדו לפני יהוה" (ויקרא ט, ה).
"ויבא משה ואהרן אל אהל מועד,
ויצאו ויברכו את העם –
וירא כבוד יהוה אל כל העם" (ויקרא ט, כג).
"וישא אהרן את ידיו אל העם – ויברכם" (ויקרא ט כב). בסיום הקרבת הקרבנות, אהרן מברך את העם בברכת כהנים, אבל האש שהייתה אמורה לרדת מן השמים, לא ירדה.
רש"י ע"פ המדרש מסביר, שרק לאחר שמשה ואהרן בירכו את ישראל בברכת "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, ויהי נעם יהוה אלהינו עלינו – ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו", השכינה אכן ירדה.
רש"י הק' מסביר שהיה צורך בברכה נוספת, היות ובמשך שבעת ימי המילואים בהם משה תרגל את הקרבת הקרבנות, לא ירדה אש מן השמים. גם כאשר סיים אהרון להקריב את הקרבנות ובירך את העם בברכת כהנים, גם כן לא ירדה אש מן השמים, דבר שגרם להשפלת אהרן בעיני עם ישראל שציפה לירידת האש.
אחד ההסברים שיכול להסביר את התופעה הנ"ל הוא: המסר האלוקי לכל אחד מאתנו.
בכל בעיה, עלינו לפנות רק לעזרתו של הקב"ה, ולא להסתמך על ברכת בשר ודם, ואפילו ברכה חשובה כמו ברכת כהנים בה ברך אהרון הכהן את העם, אלא יש צורך בתפילה לברכת הקב"ה, דבר שמשתקף בברכה השנייה כדברי רש"י: "ויהי נעם ה' אלוקינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו" (תהילים צ יז). "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם" (רש"י ט, כג).
בחלק הראשון של הברכה, מבקשים אנו את "נעם ה'" = מתיקות רוחנית שתלווה את מעשינו בבחינת "לחזות בנעם ה'" (תהילים כז, ד), כך שמעשינו יכוננו ויצליחו = "ומעשה ידינו כוננה עלינו", כשהם מלווים בנעם.
אם מעשינו הראשונים לא הצליחו, אל ייאוש. נתפלל שוב לקב"ה שמעשינו יצליחו, אם לא עכשיו, אז בעתיד, בבחינת סוף הפסוק: "ומעשה ידינו כוננהו" – בעתיד.
דוגמאות: נבואת הנביאים ישעיה, זכריה וכו' על תקומת עמ"י מפני אלפי שנים, קורמת עור וגידים רק בימינו.
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע היה צורך בברכת "ויהי נעם…" בהשתתפות משה ואהרון, ולא הסתפקו בברכת כהנים ע"י אהרון בלבד? תשובתו לכך היא: "אולי כי כן נצטוו בנבואה. או ברכה זו במקום תפילה הייתה, כדי שתשרה שכינה, והגם שכבר ברכם אהרן, טובים השניים. לצד הסכמת ב' מדרגות הרמוזות בב' בחינות האחים כהונה ולויה, שהם חסד וגבורה" (רבנו-אוה"ח-הק' ט כג). כלומר, שגם הגבורה תסכים לחסד הברכה.
כדוגמא, ניתן לציין את ברכת יצחק אבינו ליעקב אבינו: "ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ, ורוב דגן ותירוש" (בר' כז, כח). שגם מידת הגבורה הרמוזה בשם אלוקים, תסכים למידת החסד בברכה ליעקב.
בברכות הנ"ל של משה ואהרן, נוכל לזכות, ע"י אהבת ה' וקיום מצוותיו מתוך אהבה ומסירות נפש, כפי שזה מופיע בפרשה הראשונה של קריאת שמע, כפירושו של רבנו אור החיים הקדוש:
להלן דברי קדשו:
"ואהבת את יהוה אלהיך בכל לבבך,
בכל נפשך, ובכל מאודך".
הפס' הנ"ל, פותח את הפרשה הראשונה של "קריאת שמע", אחרי שני הפס' המרכזיים הראשונים: "שמע ישראל, יהוה אלהינו, יהוה אחד, ו"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
התורה מצווה אותנו לאהוב את ה' בכל מצב:
"בכל לבבך" – שלא יהיה לבך חלוק על המקום ברוך הוא. שתהיה עם הקב"ה בכל לבבך. בשני יצריך.
"בכל נפשך" – גם אם זה כרוך במסירת נפשנו לצורך כך. הגמרא (ברכות סא ע"ב) מספרת על רבי עקיבא שכאשר הוצא להורג ע"י הרומאים, הוא קיבל עליו עול מלכות שמים, וקרא "קריאת שמע", עד שנפשו יצאה ב"אחד".
"בכל מאודך" – בכל מידה ומידה שהוא מודד לך, וכן בכל ממונך (רש"י). מבחינה אמונית, זוהי המידה הכי קשה, היות ופה האדם נמדד בכל רגע ורגע בחייו, בניגוד ל-"בכל נפשך", שזה רגע קשה, אבל חד פעמי.
לאור זאת נבין, מדוע בתורה נאמר תחילה "בכל נפשך", ורק אח"כ "בכל מאודך", לפי סדר עולה בקושי.
"ויהי ביום השמיני – קרא משה".
המספר שמונה והאות חי"ת –
בעולם שמעל הטבע, ותורת הספירות.
האות חי"ת שהיא השמינית בסדר הא"ב, מסמלת את הדברים שמעל הטבע כדברי רבנו בחיי: "מצאנו שרוב ענייני המשכן והמקדש סובבים על חשבון שמונה, כגון ירידת האש מן השמים ביום השמיני, שמונה בגדים לכהן הגדול, הקרבנות הוכשרו רק לאחר שמונה ימים (ויקרא ט, א).
לבד מעבודות המקדש, המספר שמונה מופיע במצוות כמו ברית מילה, שמונה פתילים שבציצית, נס חנוכה – שמונה ימים, שמיני עצרת.
לפי מרן השו"ע, האות חי"ת הנכתבת בספר תורה, מורכבת משני זיני"ן דמויי חרבות הניצבים זה מול זה, דבר המבטא מלחמה בין יצר הטוב ליצר הרע.
לשיטת האר"י הק', האות חי"ת מורכבת מאות ו' המסמלת את עולם החומר = כמו בית הבנוי מארבע קירות + קרקע + גג. ואות זי"ן דבר המסמל את עולם הרוח שבחומר, בדומה לשבעת ימי השבוע המורכבים מששת ימי המעשה והשבת הקדושה {השביעית}. השבת דומה לקטר רכבת המושך את קרונות ימי השבוע, בבחינת "לקראת שבת לכו ונלכה – כי היא מקור הברכה".
שם האדם המאופיין מבחינה נומרולוגית קבלית במספר 8, כמו מאיר, שקד, נעמי וכו', יהיה נשלט ע"י ספירת הבינה שכאמור היא מעל הטבע, ואמורה להתחבר לספירה השביעית = החסד, העומדת בראש שבע הספירות התחתונות בעולם הטבע, כחיבור אש ומים…
מסימבול ה-8 הדומה לשתי קוביות נעולות היושבות אחת על השנייה, אדם כזה יהיה מתמיד, רכושני, קר. ומצד שני יהיה מסוגל לקשר בין החומרי לרוחני. הכול תלוי בו…
"ויהי ביום השמיני": אמר רבי לוי: כל מקום שנאמר "ויהי" אינו אלא לשון צער" – מות נדב ואביהו. (מגילה י').
"אור זרוע לצדיק"
לרבנו-אור-החיים-הק' ורבנו החיד"א.
"אמר רבא: כל המעביר על מידותיו, מעבירים לו על כל פשעיו" (ר"ה יז ע"א).
רבנו החיד"א שהיה תלמידו של רבנו-אור-החיים-הק' מספר: בזמנו של רבו, היה יהודי עשיר שפגע קשות בכבודו של תלמיד חכם. רבנו-אוה"ח-הק' ששמע על כך, הלך לאותו תלמיד חכם וביקש ממנו למחול לעשיר. אותו חכם ענה לו שכבר בתום האירוע הוא מחל לו מיד, היות ונאמר בזהר הקד' שהשכינה מצטערת על חטאי בני אדם, וכדי שהשכינה לא תצטער וימנע חילול ה', מיד מחל לו.
החיד"א מספר שרבנו-אור-החיים-הק' מאוד שמח לשמוע את תשובת החכם, ואף הוסיף על כך:
"ואפשר שזהו טעם סגולת "המעביר על מידותיו – שמעבירים לו על כל פשעיו", כי בזה כביכול שמעביר העוון שלא יהיה צער לשכינה וגורם לה נחת רוח על פי מידותיו, מעבירים לו כל פשעיו שלא יהיה צער לשכינה מסיבת עוונותיו, וזוהי "מידה כנגד מידה" (החיד"א, בספרו "דבש לפי").
החיד"א – רבנו חיים יוסף דוד אזולאי זיע"א,
שיום פטירתו חל – יא' אדר תקס"ו {1806}.
החיד"א – גאון הגאונים, חיבר עשרות ספרים. ספריו הרבים עסקו בכל מקצועות התורה: נ"ך, הלכה, מוסר, דרש, קבלה, פלפול תלמודי על הבבלי והירושלמי, רמב"ם, שו"ע, ראשונים ואחרונים, תפילות וכו'.
להלן מספר דוגמאות: שם הגדולים, אהבת דוד, אהל יוסף, ברית מנוחה, ברית עולם, ברכי יוסף, גאולת עולם, דבש לפי, הלכה פסוקה, הדר זקנים, זכות אבות, טבור הארץ, טוב עין, יוסף תהילות, כיכר לאדן וכו'.
את ספרו הראשון 'שער ראשון', כתב בהיותו בן שבע עשרה בלבד, ועליו קיבל הסכמות מחכמי ירושלים.
ספריו ופסיקותיו התקבלו בתפוצות ישראל, ועליו נאמר: "מיוסף {מרן רבי יוסף קארו} ועד יוסף – לא קם כיוסף".
רבי עובדיה סומך מבגדד, כתב בספרו "זבחי צדק": "כל מנהגי בבל והוראתם, מיוסדים ע"פ מרן הרב חיד"א, שכך שמענו מפי מו"ר הגאון רבי משה חיים זצ"ל, זקנו של ה"בן איש חי". וכן בשאר התפוצות.
הרשל"צ הרה"ג מרדכי אליהו ע"ה שעיגן את פסיקת ההלכה ע"פ ה"בן איש חי", זכה להיטמן בסמוך לחיד"א.
הוא גם האיש שהיה מופקד על העלאת עצמות החיד"א מליוורנו שבאיטליה לארץ ישראל.
אביו של החיד"א הוא הרה"ג המקובל רבי רפאל יצחק זרחיה אזולאי, שעלה מפאס שבמרוקו לירושלים. החיד"א הוא נינו של בעל 'חסד לאברהם', המקובל הרה"ג רבי אברהם אזולאי ע"ה, שגם הוא עלה מפאס לחברון.
החיד"א למד תורה אצל רבנו יונה נבון ע"ה בו הוא ראה כרבו המובהק, הוא למד אצל הרש"ש – ראש ישיבת בית אל. החיד"א למד תורה גם אצל רבנו-אור-החיים-הק' בהיותו בן שמונה עשרה, ועליו הוא כותב:
"ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו הרמתה, ועיני ראו גדולת תורתו – עוקר הרי הרים, וקדושתו הפלא ופלא, ולפי דורנו, היה לב הרב מבעית בתלמוד, והיה כמעיין המתגבר…" ('שם הגדולים' בערך 'אור החיים').
החיד"א מצטט שמועות רבות מפי רבו רבנו–אוה"ח-הק'. כדוגמא, נציין את דברי קדשו על רבנו-אוה"ח-הק' שנהג לצום בתענית אסתר ג' ימים, כמסופר במגילת אסתר. וכן, "ואני ראיתי לרב המופלא, חסידא קדישא כמה"ר חיים בן עטר זלה"ה שהתענה ג' ימים רצופים קודם הפורים, לילה ויום" ('ככר לאדן' דף קכ"ב, ו'כסא רחמים' דף נ"ו).
רבנו החיד"א זכה לקבל ברכה מרבנו-אור-החיים-הק' – שיהיה לו כוח קדושה כשל כהן.
כשהיה בליוורנו, באו לפניו זוג לדין תורה, כאשר הבעל ביקש לגרש את אשתו בטענה שהיא נסתרה עם אדם אחר. האישה לעומת זאת, טענה שלא היו דברים מעולם. לאחר בירור הדברים, החיד"א הגיע למסקנה שהבעל צודק, ופסק שיש לגרשה. חברי בית הדין התפלאו איך הרב מגיע למסקנה ללא עדים וללא התראה.
החיד"א נזכר בברכת רבו רבנו-אור-החיים-הק', שיהיה לו כוח קדושה כמו כהן, וביקש להוציא ספר תורה בו קרא בפרשת סוטה בטעמים כמו כהן.
בתום קריאת פרשת סוטה, האישה פנתה ללכת, ואז החלה לזעוק מתוך כאבים ככתוב בפרשת סוטה.
מאז, כולם האמינו בצדקותו וקדושתו של החיד"א,
והפכו את בית מדרשו לאתר מקודש, אליו הגיעו רבים לתפילות.
בברכת תורת אלוקים חיים,
משה אסולין שמיר.
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. רבי יעקב דהן ע"ה
א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.
הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה ורעייתו עליה ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית ישראל באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה. יגאל בן מיכל לבית בן חיים ע"ה. יגאל חיון בן אסתר רינה ע"ה. אלתר בן שרה ע"ה. שלום בן עישה ע"ה
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.
לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר החדש "להתהלך באור הגאולה", כל מה שיכתב בו יהיה ליחדא דקודשא בריך הוא ושכינתיה, מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות, ויתקבל בשמחה בפני מלכי רבנן ותלמידיהון, ועמך ישראל.
שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים-. כ. כמוה״ר מְסְעוּד קְדוֹשִׁים
שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים-. כ. כמוה״ר מְסְעוּד קְדוֹשִׁים
כ. כמוה״ר מְסְעוּד קְדוֹשִׁים
לְנַפְשֵׁיהּ לֹא מַחֲזִיק טִבּוּתָא
מצבת קבורתו של רבי מסעוד קדושים. המנוח היה כל ימיו נוהג בקיום מצוות ומזכה את הרבים, זכה לשם טוב בקרב בני קהילתו, התנהג בענוותנות ולא החזיק טובה לעצמו, מזרע קדושים. בשלב מאוחר בחייו שימש מלמד תינוקות. ראה בהמשך מסמך אודותיו החתום על ידי שלושת חברי בית הדין הרבני של מוגדור רבי מסעוד כנאפו, רבי יוסף בן עטר ורבי דוד כנאפו.
חריזה: א/א // ב/ב // ב/ב // ג/ג
וְהַחָכְמָה מֵאֵין תִּמְצָא וְאֵיזֶה מְקוֹם בִּינָה
צִיּוֹן
וִי עַל הָאִי שׁוּפְרָא / דְּבָלֵי בֶּעַפְרָא
צִיּוּן לַנֶּפֶשׁ נַעֲנָה / נִגַשׂ וְגַם נֶהֱנֶה
- מִזִּיו הַשְּׁכִינָה / מִמֶּנּוּ יָתֵד מִמֶּנּוּ פִּנָּה
בַּעַל מִצְווֹת טוֹבוֹת / מַאֲלִיפוֹת מְרֻבָּבוֹת
וְעָנְתָה בּוֹ צִדְקָתוֹ / גַּם לְעֵת זִקְנָתוֹ / צַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ
אֲשֶׁר בִּדְבָרוֹ מַעֲרִיב עֲרָבִים / כָּל הַמְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים
זַיִת רַעֲנָן / רָחִים וּמוֹקִיר רַבָּנָן
- 10. זָקֵן וּנְשׂוּא פָּנִים / מֵימָיו נֶאֱמָנִים
דָּחִיל חֲטָאִין וְכָיִף עִם בְּנֵי מָתָא / וּלְנַפְשֵׁיהּ לָא מַחֲזִיק טִיבוּתָא
הֶחַ[כם] הַמֻּפְלָא / וּכְבוֹד ה׳ מָלֵא / וְכֶתֶר שֵׁם טוֹב עוֹלֶה
כמוה״ר רַבִּי מְסְעוּד קְדוֹשִׁים זלה״ה
והמ״כ יוֹם שִׁשִּׁי לַח[וֹדֶשׁ] אָב
- 15. שְׁ[נַת] הִרְחַקְתָּ מִמֶּנִּי אֹהֵב וָרֵעַ
יְמֵי חַיָיו ע״ו שָׁ[נִים]
- 4. לנפש נענה: ראה לעיל. נגש וגם נהנה: התקרב. לאחר מותו. פרפראזה על הקינה הנאמרת בט׳ באב ׳נגס וגם נענה׳ על פי הכתוב בישע׳ נג,ז ׳נגש והוא נענה׳. 5. ונם… השכינה: עתה שנשמתו בעולם הבא הוא זוכה ליהנות מזיו השכינה. ראה: עולם הבא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה. ממנו… פנה: על פי זב׳ י,ד. בשבח המנוח שהיה דומה לאבן הפנה בבנין והיתד שמחזיק את האהל, כך המנוח היה הראש לקהילתו, שהכל תלוי בו ועליו כולם סומכים. 6. מאליפות מדובבות: הלצה על פי תה׳ קמד,יג ׳ציאוננו מאליפות מרבבות'. וכוונתו המצוות שעשה המנוח היו לאלפים ולרבבות. 7. וענתה בו צדקתו: צדקתו תבוא ותעיר. גם לעת זקנתו צדיק באמונתו. גם שזקן נשאר נאמן לה׳ וצדיק כפי שהיה בצעירותו. 8. אשר… ערבים: על פי לשון ברכת קריאת שמע של ערבית ׳אשר בדברו מעריב ערבים׳ וכר. מלשון ערב וחשיבה. והמחבר הליץ לענין עריבות ומתיקות. דבריו – דרשותיו, היו ערבים על שומעי לקחו. 9. זית רענן. על פי ירמ׳ יא,ז. המנוח היה כעץ הזית שעליו אינם נובלים לעולם, ותמיד נראה רענן,לח ורטוב. כר המנוח גם בעת זקנתו היה מתמיד בלימוד והרבצת תורה, וזריז למצוות כאדם צעיר ונמרץ. רחים ומוקיר רבנן. מארמית. אוהב חכמים ומכבדם. 10. זקן ונשוא פנים: ראה מצבת הרב יאודה סמאנא לעיל. מימיו נאמנים: על פי ישעיה לג, טז. דבריו ותורתו המשולים למים, לא יפסקו, וימשיכו גם לאחר מותו. 11. דחיל…בני מתא: מארמית, ירא חטא, ומכופף עצמו בפני בני עירו. ולנפשיה… טיבותא: מארמית, לא מחזיק טובה לעצמו. ראה בבלי, סנהדרין פח,ב. 12. וכבוד ה׳ מלא: ראה ביאור במצבת הרב יעקב הכהן. ובתר… עולה: ראה לעיל מצבת הרב אהרן הכהן. 13. מסעוד קדושים: המנוח מצאצאיו של המקובל האלוקי המלומד בניסים כמוהר״ר שלמה בן באהא קדושים מהעיר ׳תמנארת׳. 17.והמ״כ: והייתה מנוחתו כבוד. 15. שנת… ורע: המילה ׳הרחקת׳ עולה לשנת תשי״ג – 1953 למניינם. על פי תה׳ פח,יט.
עוד על רבי מסעוד קדושים:
באחד משני החדרים שבביתו גידל פרה שאת חלבה היה מוכר על מנת להשלים את הכנסותיו. (ראה La vie juive à Mogador עמ׳ 117 (כתב העת ברית גיליון מיוחד- תשס״ט) מאת שלמה חי כנפו. בשלב מסוים בחייו כאשר נוכח לראות שהכנסותיו הולכות ופוחתות החליט לצאת ״לגלות״ כדי לאסוף כסף. לשם כך הצטייד בתעודת המלצה מרבני העיר (ראה מסמך) לעת זקנתו, כאשר כבר לא היה מסוגל ללמד, הוא התפרנס משחיטת עופות בשוק.
זכרון אישי: רבני מרוקו המכהנים כדיינים התבדלו מיתר הרבנים בלבושם. בין היתר הגלימה שלהם הייתה בצבע חום כהה ולא שחור. אני זוכר שרבי מסעוד קדושים לבש גלימה חומה כמו זו של הדיינים(א.כ.).
שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים-. כ. כמוה״ר מְסְעוּד קְדוֹשִׁים
עמוד 81
תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי- משפחת צרפתי וחכמיה בעיר פאס-משה עמאר.
ואין לזוז מפשרה זו שהיא כעין דין, ואין לשום ב״ד ליזקק להם. שלפני נגלו נכלים של כל אחד מהם, ובטלתי הפסקי דינים שכתבתי להם גם את הראשון גם את השני, והקב״ע שבידם הם ג״כ בטלין ומבוטלין, והעיקר הוא מה שכתבתי בכאן, ואיש על מקומו יבא בשלם.
מציטוט זה נשמעת תחושת עוצמת הסמכות וההכרעה של הרא״ה, לאחר שהתברר לו שהעדויות שהובאו לפניו היו שקריות, לא היסס לבטל את הפסקי דין שכתב קודם, חייב את הצדדים לפשרה שאותה קבע, וגם אסר על בתי-דין אחרים במדינה לדון בפרשה זו. כך נהג גם בפלוגתות אחרות, הוא השתמש בסמכות הנאצלת לבתי דין לקבל הכרעות החלטיות וסופיות.
מ״מ ליפוי כח ותוספת טובה, בטלתי והפקעתי כל מודעא שתצא נגד הרי״ץ הנז׳ בכל אופן שיהיה בעולם בכח הפקר בית דין הפקר, ואין לשום דיין להזקק לה ולא לדון עליה מעו״ע. סמכותו הגדולה נשמעת גם בפסק דין שכתב בשנת תקנ״ג לעיר צפרו, בו חשש לדעת הרא״ש ואסר נשואין עם אחות אם אמו: ׳אשר על כן בהגיע כתבנא זה למחנה קדשם עיר צפרו יע״א, ישתדלו הקהל להפריד חבילת השדוכין של הבחור הנז'. ואם העלם יעלימו עיניהם, חטאת הקהל הוא, ויש לאל ידי לענוש ולקנוס מי שיעכב בזה, כי זה איסור ערוה ועון…./ הרא״ה היה כתובת לאלה שחשו שנעשה להם עוול בין יחיד ובין ציבור. בסכסוך שהיה בעיר תיטוואן סביב מונופול של הטבק שהיה מוחזק בידי משה ן׳ מייארה, ועמדו איזה אנשים והשיגו גבולו. הוא פנה לעזרתם של חכמי פאס, הרא״ה עשה פשרה ביניהם שיהיו שותפים, הוא יקבל עשרים אחוז והם שמונים אחוז. וכדי לסיים פרשה זו החליט לבטל כל מודעה שתעשה נגד הסכם זה, בכח הפקר בית הדין, והסכימו עמו חכמי פאס:
עם כל זאת לתוספת טובה ויפוי כח, אנו מפקירין ומפקיעין כל מודעא שתצא מתחת יד האנשים הנז׳ או מב״ך [מבאי כוחם] נגד הר״מ הנז' בענין זה, בכל שום אופן שיהיה בעולם בכח הפקר בית דין הפקר, והרי היא מעתה ומעכשו בטילה ומבוטלת בכ״מ [בכל מכל] שהיא כחרס הנשבר שב״מ, [שאין בו ממש] ואין לשום דיין להזקק לה ולא לדון עליה כלל ועיקר. ושטר השות׳ הנז׳ הוא חזק וקיים כראי מוצק, ולית מלכו דתזעזעניה.
הרא״ה נקט בביטויים חמורים כלפי רבנים שנתנו גיבוי בפילפולי סרק, למי שלדעתו הוא לא צודק. משה בנאיים מהעיר דבדו הרחיב את ביתו, וקבע צינור המים שיקלח מחצרו לרשות הרבים. לכך התנגד שכנו יעקב מרצייאנו. השאלה נשלחה על ידי רבי יוסף הכהן סקלי מחכמי העיר, הרא״ה פסק לטובת משה. לאחר שיעקב עמד בסירובו לקבל עליו את הדין למרות פניותיו של הרא״ה, הוא מחרים את יעקב אם לא יחזור בו. כמו כן נוזף ברבי דוד הכהן המסוכסך עם רבי יוסף הכהן. וכשר׳ יוסף פנה להרא״ה בסכסוך הצינור וקיבל פסק לטובת משה. פנה רבי דוד לחכמי מכנאס ושינה בשאלה כדי שיפסקו לטובת יעקב. הרא״ה פסל את ר׳ דוד מלעסוק עוד בענייני הלכה:
- אשר על כן דינא הוא שיעשה ראובן הנז׳ הצנור להיות מקלח ברשות הרבים, ואין יעקב הנז' יכול לעכב עליו מהטעמים הנז', דבטלה דעתו אצל כל אדם. ואם עד אלה לא אבה שמוע, הנה ארס״י לפניו, [על פי דברים ג, יא. וכאן במשמעות ארס וסם המות. כלומר, אם לא ישמע הוא ינודה.] אר״ס של עכנא יהי ד״ן נח״ש כרוך על עקבו לא יפסיק, בסלוא דרבנן דלא מבע דמא, ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר תורת משה רבנו ע״ה, הוא וכל המחזיק בידו שהוא כהר״ד ן׳ משה הכהן. כמו ששמעתי באומרים שהוא מנגד ומקנטר לכהה״ר יוסף הכהן בכהה״ר שמעיה הכהן ז״ל בד״ת שת״ת. וכשפוסק הדין כהר״י הנז', בא כהר״ר הנז' וכותב שאלת בהפך מהענין לחכמי מקנאס יע״א, ומטעה ומרמה אותם עד שכותבין תשובה לפי דעתו. לכן מהיום הזה והלאה יכבד וישב בביתו גם הוא, ולא יעסוק בשום דין ובשום ענין קטן או גדול, ואם יעבור על זה גם עליו יעבור קו״ץ וסלון ממאיר בלטותא דרבנן. תופעה זו של פנייה לכמה רבנים לקבל חוות דעתם, ואם היא לטובתו טוען הרי הרבה רבנים פסקו להיפך, והתורה אמרה ׳אחרי רבים להטות׳. הביאה את הרא״ה לכתוב פסק דין, שאין אומרים ׳אחרי רבים להטות׳, אלא כשנועדו יחדיו ונשאו ונתנו בדבר והיתה הסכמת הרוב, אז אמרינן אחרי רבים להטות, דהיינו רוב היוצא מתוך הכלל.
גם איגודים מקצועיים בצר להם כשאחרים השיגו את גבולם, פנו לעזרתו של הרא״ה, באייר תקמ״ד (1784), חברת אצרארפיין, שהם השולחנים מחליפי ופורטי הכספים, התלוננו על שאחרים משיגים גבולם וגורמים להם נזק. הרא״ה ובית דינו הכריזו איסור חמור על כל מי שישיג את גבולם, ומי שישיג גבולם יתבע על כל נזק שיגרם להם, הן בדיני ישראל והן בערכאות:
לכן בראותנו את הלחץ אשר לוחצים אותם, כאמור. חקה חקקנו וגזרה גזרנו, שמהיום הזה והלאה בפרט בימים האלה דשכיח משא ומתן מחמת הגוים ההולכים לחוג בערי המזרח, לא יכנס שום בר ישראל מבני החברה הנז׳ או מזולתם, בגבול שום אחד מבני החברה הנז' בהיותו נושא ונותן עם הגוים, ולא ילשינהו לגוים, ולא יטול ממנו חלק בריוח אשר ירויח לעיניו.
תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי- משפחת צרפתי וחכמיה בעיר פאס-משה עמאר.
רבני פאס וחכמיה-פאס וחכמיה-כרך א' ר' דוד עובדיה
מרדכי בושבילא. חי במאה הה׳. יתכן ששם משפחתו בושכילא עם כ׳. מתואר כמקובל. בנו ר׳ יוסף רצה לעלות לארץ ישראל בשנת תצא״ו/1737. וקבל מכתבי המלצה לעזרה מחכמי פאס.
אברהם בן בטאו. חי במאה הו׳ במערב וכנראה עבר לגור בפאם הוא אבי ר׳ רפאל אליהו.
אליהו מבטאן חי במאה הו׳ והז׳. וידוע בהתמדתו ושקידתו על התורה. ויתכן שהוא בנו של ר׳ אברהם. ונקרא גם כן בשם רפאל אליהו. יתכן שהשם רפאל נתוסף לו בעקבות מחלה. והרב אבנר ישראל הצרפתי הרבה לשבחו ולהללו לחכמי צפרו ״ובא האות… קדיש דרבנן שקוד ללמוד תורה בדביקה וחפיצה ותשוקה גם בלילה… גלוי שהוא מבחירי הצדיקים ביראת חטא… ראש הסדר לרשומי העיר הזאת…״.
אברהם ביבאם. חי במאה הג׳ ובמחלוקת הנפיחה בשנת הרפ״ו/1526 נזכר בתור מלמד.
חיים ביבאס. בה״ר אברהם הנ״ל. בא עם המגורשים לפאס בעודו נער. למד למד תורה בפאס ואחר כך הוזמן על ידי קהילת העיר תיטוואן לכהן כדיין וכמרביץ תורה. ונתנו לו ולזרעו אחריו חזקת השררה על עניני שחיטה בעיר. על תאריך נסיעתו לתיטוואן כותב ר׳ יצחק בן וואליד שזה היה בשנת הר״ץ/1530. ואילו אנו מוצאים אותו בפאס עוד בשנת השכ״ח/1568, חותם עם חכמי פאס על התקנה האוסרת על אשה להיות עריבה לגוי בעד בעלה. בכתבי היעב״ץ נמצא כתוב שהוא ראה את האגרת שבה הוזמן על ידי הקהלה בתיטוואן וזמנה אייר שנת השל״ג/ 1573. רבי חיים נחשב מגדולי הרבנים בדורו, היה לו גם יד ושם בחכמת הקבלה ומתואר ביחס הכתובה ״…החסיד ועניו הדו״מ… מופת הדור… המקובל האלהי… מורינו ורבינו…״. לאחר פטירתו בנו רבי יוסף מילא מקומו ברבנות. וכן כמה דורות אחריו שמשו מבני בניו ברבנות ובהוראה בתיטוואן ובעיר סאלי.
ב י ב ל ׳: ר׳ יצחק בן וואליד, ויאמר יצחק ב, סי׳ קג וקה. כרם חמר, תקנות סי׳ כח.
משה ביבאם חי במאה הה׳. חתום עם ראשי הקהל בשנת התמ״ח/1688 על תקנה המגבילה את ההוצאות למסיבות. (כרם חמר, תקנות סי׳ מח).
שם טוב ביבאם חי במאה הה׳. נמצאת שאלה ממנו לחכמי המערב בענייני מיסים וזמנה שנת התנ״ו/1696.
יצחק ביבי חי במאה הד׳. וחתום על כמה תקנות בשנים שס״ה ושע״א/1605, 1611. עם הרבנים סעדיה בן רבוח, שמואל אבן דנאן, וידאל הצרפתי, אהרן בן חיים, יצחק בן זמירו, שמואל אבן חביב, יחייא בירדוגו ושאול סירירו. ובפס״ד מר׳ שמואל אבן דנאן משנת השע״ז/1617 מוזכר ר׳ יצחק בין הנפטרים. באוסף ר׳ יוסף בן נאיים נמצא קובץ כת״י פירוש לקהלת שחיבר ר׳ יצחק ביבי או שהעתיק אותו. כמו כן מוזכרים משמו בקונטרסי חידושים כת״י חידושים וביאורים לתנ״ך. (כרם חמר, תקנות פג, פד, פה).
אברהם ביטון חי במאה הג׳ והד׳. חתום על כמה תקנות בין השנים הש״ה— השל״ה/1575—1545. עם הרבנים נחמן אבן סונבאל, יצחק בה״ר יוסף נהון, יוסף טובי, אברהם חאגיז, יהושע קורקוס, יוסף ב״ר משה מונדס, שמואל בה״ר מימון אבן דנאן, אברהם עוזיאל, שם טוב ב״ר יעקב אמיגו, יצחק דונדון, שמואל חאגיז. אברהם אלמושנינו ואברהם אג׳ואילוס ז״ל.
(כרם חמר, תקנות, כב. כז, כח, וכט).
יחייא בירדוגו ב״ר אהרן. מחכמי פאס במאה הד׳ התום על כמה תקנות בין השנים השס״ה—השע״א. הוא עבר מפאס לתיטוואן ונתמנה שם לסגן רב העיר רבי יוסף ביבאס ונמצא חתום עמו בתשובה בשנת השע״ד/1614. הוא חותם בתקנות עם הרבנים הנ״ל בר׳ יצחק ביבי ועוד. (כרם חמר,
תקנות לא, פא, פג—פו פח—צא).
יעקב בירב ב״ר משה. נולד לערך בשנת רל״ה/1475 במקדה שבקאסטיליה, והיה מגדולי תלמידיו של ר׳ יצחק אבוהב. בשנת הגירוש היה בימי בחרותו ועבר לצפון אפריקה דרך הערים תלמסאן ואלג׳יר. בעברו את תלמסאן נתכבד לדרוש בבית הכנסת ועורר את התפעלות כל שומעיו.משם נתקבל לרבנות בקהילת פאס, והוא רק כבן י״ח שנה. בזמן מחלוקת הסמיכה כתב(: ״שת״ל מיום הגירוש… הייתי מורה הוראות בישראל ורב לחמשת אלפים בעלי בתים יהודים במדינת פאס… והייתי אז בן י״ח שנה ועדיין לא הייתי בחתימת זקן״. אולם שהותו בפאס קצרה היתה. יתכן ובגלל המחלוקת בין התושבים והמגורשים נאלץ לעזוב את פאס, הוא עלה לצפת דרך מצרים והתגורר תקופה קצרה גם בדמשק. היה גדול חכמי צפת וראש הישיבה המפורסמת ביותר בעולם בדור שלאחר הגירוש. בישיבתו למדו את שיטת הלימוד (העיון) הספרדית מקדמת דנא. על תלמידיו נמנו גדולי חדור ובתוכם המבי״ט ואף מרן ר׳ יוסף קארו היה לו כתלמיד. בשנת הרצ״ח יזם את חידוש הסמיכה והתפלמס קשות עם ר׳ לוי ן׳ חביב (רלב״ח) גדול חכמי ירושלים. הוא סמך את גדולי חכמי צפת, אולם רעיון חידוש הסמיכה לא הוגשם. ר׳ יעקב בירב חיבר ספר שאלות ותשובות חשוב (ויניציאה תכ״ג), אך רוב תשובותיו אבדו. אחדות מהן עדיין מצויות בכתבי־יד. הוא חיבר גם פירוש גדול על הרמב״ם לחלקים שאין עליהם פירוש ״מגיד משנה״. בדורנו פורסמה שיטתו על מסכת קידושין. נפטר בשנות הארבעים של המאה הט״ז, בשנת הש״א או בשנת הש״ו.
ב י ב ל ׳: מלכי רבנן; ר׳ מיכאל רבינוביץ, ספר היובל לב״מ לוין, ירושלים ת״ש; היים בנטוב ״שיטה על מסכת קידושין למהר״י בירב״, ספר בר אילן; ח״ז דימיטרובסקי, ״בית מדרשו של ר׳ יעקב בירב״, ספונות ז (תשב״ג), עמ׳ מא—קב; מ׳ בניהו, ״החשה של הסמיכה בצפת״, ספר יצחק בער, ירושלים תשכ״א.
רבני פאס וחכמיה-פאס וחכמיה-כרך א' ר' דוד עובדיה
עמוד 268
התריתל מתוך ספרו של רבי דוד עובדיה "פאס וחכמיה" כרך א'
התריתל מתוך ספרו של רבי דוד עובדיה "פאס וחכמיה" כרך א'
על אף שהזכרנו למעלה המקומות שנהרסו ושגשרפו נציין כאן במפורט ונתאר המלאה כפי שהיה.
הבית של יודא (יהודה) בן שימול הוא הראשון לימין הנכנס למלאה, שילחו אש בחנויות שמתחתיו, ונהרס החלק הפונה אל הכיכר שבאמצע המלאה• הבית של חביבי הכהן גם בו שילחו אש בחנויות שמתחתיו נשרף ונהרס החלק העליון של צד השוק.
הבית של ציון אל־עלוף, וחלק מהבית אל חוררא והבית של סלילים כולו, ובית הכנסת בשוק של הרב מתתיה סירירו נשרף ונהרס והבית של יעקב הלוי, והבית של יהונתן מנסאנו, וחלק מהבית של יוסף בוטבול, וחלק מהבית של יוסף מרג׳אן, ושל יודא (יהודה) סמחון כולו, וחלק מבית בוויקה.
ומצד שמאל — הבית של החכם סירירו נשרף ונהרס כולו, וחלק מהקומה העליונה של יעקב עמור, וחלק מהבית של שלמה עמור, והבית של בן כמון כולו, והבית של משה בן סמחון כולו, והבית של אל־ פא ר כולו, וחלק מהבית של רי״ע (רבי יעקב) קדוש, והפורני (הצבורי) שבשוק, והחנויות הסמוכות לו, והבית של בן אמסללם, והחנויות שמשער המלאח עד לשער בית הקברות, אף חנות לא נשארה, הבית של בן אפללו שעל הגבעה של הסנדלרים נשרף ונהרס, הרחוב העליון ניצל מהרס ומשריפה, פרט לדלתות ולחלונות שנהרסו, רחוב הפאסיין לא נהרס ולא נשרף, וכמו כן רחוב נוואוול, ומן דאר סבבאגא (צובעי בדים וצמר) הבתים לא נפגעו קשות.
להלן נבאר מה אירע בפאס אל־באלי:
כאשר בפאס אל־באלי שמעו על המאורעות ׳ביום 17 באפריל, הלכו אהל פאס אל בנק קרידיט פונציי בשעה -אחת אחר הצהרים, אנשי הבנק סגרו את הדלתות וברחו דרך הגג, המוסלמים פרצו הבנק ושדדו אותו, והתחילו להרוס הקירות כדי להגיע אל הפקידים של הבנק שברחו, המשיכו לחפור ולהרוס עד לשעה שבע בערב, אך עובדי הבנק הצליחו להימלט ולהגיע עד לביתו של השגריר הצרפתי עד 11 בלילה.
גויים אחדים הלכו עד לבתים של הצרפתים והרגו כמה מהם, וגם הרגו כל מי שפגשו באל־מחוז, אחדים מהצרפתים הצליחו להימלט וגם להתגונן על נפשט, כמו למשל אחד מהם אשר התנפלו עליו ברחוב סראז והצליח להרוג 21מוסלמים, או אחר בטריאנה בפלונדה (במזנון) של דאר אל־ גדדארי אשר הגן על עצמו והרג הרבה מוסלמים.
יום חמישי 18 באפריל באפריל היתה התקוממות בית הטבק, החשיש והסיגריות ובביתו של הפולסיניר הגרמני.
אלה שמות ההרוגים והפצועים, הי"ן (השם ינקום דמם) ןמספרם:
רבי חיים ויטאל-הרב משה שמיר אסולין
רבי חיים ויטאל ,
תלמידו המובהק ומעביר תורתו של רבנו האריז"ל .
יום ההילולא – יום שישי ל' ניסן – ר"ח אייר ה'ש"ף ) 1620 . )
רבנו חיים ויטאל כותב בנושא הסיבות המביאות את הגוי להתגייר:
"כמתגייר, נכנס בתוכו נפש הגר, הנוצרת מקליפת נוגה הכלולה מטוב ורע,
ונעשים מזיווגן של צדיקים בגן עדן בארץ " (שער הגלגולים פ"ט עמ' יט(.
רבי חיים ויטאל החל ללמוד את תורת הנגלה בבית מדרשו של המקובל הרב משה
אלשיך בגיל 14 , שגם הסמיך אותו לרב. בהמשך, הוא למד בבית מדרשו של המקובל הרב
משה קורדברו שם רכש את תורת הקבלה. כאשר מרן רבי יוסף קארו פגש לראשונה את רבי
חיים ויטאל בהיותו בגיל 14 , הכיר ביכולותיו הרוחניות, וביקש מהרב אלשיך לשים עליו את
עינו, היות ונועד לגדולות .
המפנה בחייו, חל עם עלייתו של האר"י הק' ממצרים לצפת בשנת 1570 , כאשר הרב
ויטאל היה בן 27 .
בתחילת דרכו בצפת, האר"י הצטרף לבית מדרשו של הרמ"ק, אבל תוך מספר חודשים
הרמ"ק נפטר, ושישה חודשים אח"כ, הרב ויטאל הפך להיות תלמידו המובהק של האר"י
הק', אבל רק לתקופה קצרה, היות והאריז"ל נפטר בגיל צעיר מאוד, בהיותו בן 38 בלבד,
ביום ה' אב של"ב ) 1572 .)
רבנו האריז"ל ציוה שרק תלמידו המובהק רבנו חיים ויטאל, יעסוק ויערוך את תורתו.
הוא גם טען שכל מטרת בואו לצפת הייתה – להעביר את תורתו לתלמידו רבי חים ויטאל.
במשך 28 שנים, עמל הרב ויטאל על ספר "עץ חיים" הכולל שמונה שערים מתורת רבו:
הקדמות, שער הכוונות, שער המצוות, שער הייחודים, שער הגלגולים, שער רוח הקודש,
שער מאמרי רשב"י וכו'.
הוא פרסם עוד ספרים כמו "שערי קדושה", "ספר החזיונות" המשמש ספר אוטוביוגרפי בו
הוא כותב על התגלויותיו, כח נשמתו, חזיונות להם זכה בחלום וכו'. ספריו האחרים: ספר
התכונה, דרך חיים, ספר הגורלות, עץ הדעת טוב.
הרב חיים ויטאל גנז את כתביו, היות וחשש שמא לא הבין נכון את תורת רבו.
אחרי מותו, תלמידיו: בנו רבי שמואל ויטאל, הרב חיים הכהן מארם צובא מחבר "מקור
חיים" על שו"ע אורח חיים" בדרך הפרד"ס, רבי ישראל סרוק, הרב יוסף צמח, והרב
אברהם אזולאי בעל ה"חסד לאברהם" וכו' שעלה מפס שבמרוקו, עשו שאלת חלום, האם
יכולים לפרסם את כתביו. לאחר שנענו בחיוב, הרב אברהם אזולאי אסף את כתביו מהגניזה,
והוחל בעריכתם. הרב שמואל ויטאל, בנו של רבי חיים ויטאל היה מגדולי תלמידי אביו,
ושימש כמעתיק ומסדר את כתביו וכתבי האר"י, כפי שמעיד החיד "א בספרו "שם הגדולים".
בשער הגלגולים הוא מספר שרבו האריז"ל ביקש מ מנו לעבור לגור בירושלים, שם
תיקונו. וכך הוא כותב: "אמר לי מורי ז"ל שאלך לדור בעיר הקודש תובב"א ירושלים – כי
שם מקום דירתי האמתית, ושם עיקר השגתי וטובתי". אכן, הוא התקבל יפה בירושלים,
ויש האומרים שאף הוכתר כרב המקום.
לאחר מס' שנים בירושלים, הוא נאלץ לברוח לדמשק, היות והמושל הטורקי עבר יום אחד
מעל נקבת השילוח ושמע פכפוכי מים. כאשר שאל את עוזריו לפשר הדבר, הם סיפרו לו
שהמקום חתום וסתום עוד מימי חזקיהו מלך יהודה שחסם את המקום, כאשר הגיע סנחריב
מלך אשור כדי לכבוש את ירושלים.
השליט שמע על גדולת רבי חיים ויטאל, ולכן דרש ממנו לפתוח את המקום ע"פ שמות
הקודש. הרב ויטאל חשב שבמקרה דנן, אין להשתמש בנסים, וברח לדמשק שם שימש
כרבם של היהודים האיטלקים, היות ואביו הרב יוסף ע"ה שהיה מקובל עצום, עלה לצפת
מאיטליה.
האריז"ל נגלה אליו בחלום ואמר לו, שהוא גלגולו של חזקיה, והשליט הטורקי של סנחריב,
ואם היה פותח את נקבת השילוח, היה מביא את הגאולה.
חז"ל אומרים שחזקיה היה בבחינת משיח, וסנחריב היה בבחינת גוג, ואם חזקיה היה אומר
שירה על מפלת סנחריב מתוך נסים ונפלאות, היינו נגאלים.
הרב שמואל בנו של רבי חיים ויטאל, שימש כרב ודיין בדמשק, ופרסם ספרים רבים.
הוא היה נשוי לג'מילה בתו של רבי יאשיה פינטו.
הקשר למשפחת פינטו, מסביר את פעילותו של הרב חיים פינטו – רבה הראשי של קרית מלאכי .
בביקורי בבית העלמין בקרית מלאכי, נאמר לנו שהרב פינטו שליט"א ,
העלה במבצע חשאי את עצמותיו של הרב חיים ויטאל ע"ה מדמשק,
אותם הוא קבר במתחם מיוחד בבית העלמין בקרית מלאכי
מסע תפלילת
והנה פירוט מסע במוסדות שהתנהלו בכפרים במר תפלילת. את המסע ערכו בשנת תשכ״א שני ממנהלי המוסדות הגדולים, הרב רפאל אסר מנהל המוסדות במידלת והרב מכלוף קריספין מנהל המוסדות בארפוד, ויחד הם מדווחים אל הרב מטוסוב על הרשמים מהתנהלות המוסדות ועומדים על נושאים הזקוקים לסיוע:
ב׳׳ה. ו׳ לחודש טבת, יה״ל [יהפך לשמחה], בא סימן ואת שדי יברכך לפ״ק [׳׳ואת שדי ויברכך" רומז לפרשת השבוע ״ויחי", וגם ״ואת שדי" גימטרייה על שנת תשכ״א]
פרטי הביקור שביקרנו אנחנו חותמים מטה, במוסדי תלמודי תורה אהלי יוסף יצחק – ליובאוויטש, במחוז תאפלאלת, מעי׳׳ת מידלת ועד ריסאני יע״א […]
תינזדאד.
קהילה מסכנה ועניה, אנשים בה מועט, תשע משפחות 53 נפשות מהם 20 תלמידים שצריכים למורה, שלמרבה הצער ישנם בהם איזה מבוגרים שאינם יודעים אף צורת האות העברי, ומאידך גיסא המה לומדים רק בבית ספר מוסלמי, כן גם כן חסר להם שוחט ושליח ציבור, שעד בואנו לשם לא התפללו הרבה שבועות בבית הכנסת כלל וכלל, וסדרנו להם בינתיים אחד שיתפלל בהם. אם יש אפשרות ישנו בישיבתם הרמתה [בישיבה בקזבלנקה], תלמיד אחד מבוגר לומד (אולי) בכיתה ראשונה והוא מעיר זאת ומתלמד גם כן בקסבלנקה הלכות שחיטה, אולי יהיה טוב בשבילם לסדרו.
ריס.
המורה: ימין קאקון שי׳. תדירים – 31 תלמידים, שיעורי ערב – 29 סך הכל ־ 60 תדירים.
סוג א) 25 – אלף בית, אותיות בלוח קריאה יפה, ברכות בעל פה, לשון הקודש שמות העצם וכדומה.
סוג ב) 5 ־ מבוא לקריאה, ברכות, כתיבה
סוג ג) 1- חומש פירוש המילים, תפילה, כתיבה, דינים,
(כן הוא בא שוב עם ילדי שיעורי ערב ולומד איתם).
שיעורי ערב:
סוג א) 6 חומש עם פירוש רש״י ז׳׳ל, משניות עם פירוש ברטנורא, נביא, תהילים, דינים, לשון הקודש, דקדוק, ספרנו חוברת ד׳ וחוברת ה׳.
סוג ב) 12- תורה, דינים, עברית, דקדוק.
סוג ג) 11- תפילה, עברית, דקדוק בעל פה.
חוסר ספרים: דברים – 20, מלכים – 20, קיצור שולחן ערוך – 10, משניות ברכות – 20, ספרנו חוברת ד׳ – 20, מבוא לקריאה ־ 20, יומן – 1, מחברת תוכנית הלימודים של ראבאט [תוכנית הלימודים של משרד החינוך היושב בראבאט] – 1.
הערה: יש צורך לדעת מי ומי יטפל בילדים בהשגחה על האוכל, כן שעות הלימוד של המורה, וימי החופש שעליו לקבל, כן להביא בחשבון שהנהו מלמד גם כן ביום שבת קודש.
קצר – סוק. סך הכל 193.
המורים: שלום פחימא שי׳ רחמים אלעסרי שי׳. תדירים: 117 תלמידים, שיעורי ערב 76.
תדירים:
שלום פחימא – 47 תלמידים.
סוג א) 24 – חמש בפירוש המילים, תפילה, כתיבה, ברכות, ספרנו חוברת ב׳.
סוג ב) 23 – נבון [ספר לקריאה כדוגמת מבוא קריאה] כתיבה, ברכות בעל פה.
רחמים אלעסרי – 70 תלמידים.
(הוא מלמדם רק כחצי היום הראשון ואילו אחר הצהרים הם מצטרפים לתלמידי פחימא).
סוג א) 40 אותיות ונקודות בלי חיבור.
סוג ב) 30 קטנטנים, סתם נתקבלו מהפרעות הקהילה.
שיעורי ערב:
שלום פחימא – 18 תלמידים
18- משנה, תורה, דינים, נביא.
רחמים אלעסרי – 58 תלמידים.
סוג א) 41 – חומש בביאור המילים, תפילה, ספרנו חוברת ב.
סוג ב) 17- ספרנו חוברת ב׳, תפילה.
חוסר ספרים: מכל וכל מאי הסדר בכלל. הערה:
את כל סוגי התלמידים הנזכרים, לא נפנינו לבחנם ורק כפי שהגידו המורים – מצד שהמורה פחימא – היה חולה – ל״ע – ומפאת העדרו לא יכולנו לבחון, וכן לעסרי הגיע זמנו ללכת לבית הספר אליאנץ, כן גם כן נתועדנו עם הקהילה, ומהדיבורים שהיו בינותינו על דא ועל הא, ניכר שבאמת יש צורך לסדר שם תלמוד תורה לשלוש כיתות או ארבע, ויש אחדים בהם שמוכנים לקנות על חשבונם מקום ביהוד לתלמוד תורה כדי להשכירו לערך 15,000 פרנק לחודש, ארבע כיתות מסבה ובתי הכבוד ומקום האוכל, כן יש צורך במנהל מקומי, וזה ישים קץ להשערוריות וכדר, ובאמת אם יסתדר תלמוד תורה תחת פיקוח של מנהל יהיה הצלחה בזה.
זורף.
המורה: יוסף יתאח שי׳. תדירים 36 תלמידים.
סוג א) 3 חומש ברש״י, תפילה סוג ב) 5 חומש בביאור ותפילה סוג ג) 7 חומש בקריאה סוג ד) 13 קריאת המילים סוג ה) 5 אותיות ונקודות סוג ו) 3 אלף בית חוסר ספרים:
מבוא לקריאה, וזה חומשים סתם לקריאה. הערה:
מצד המורה, הרי הוא אדם פשוט, יודע קצת פירוש מילים, על שאלתנו מה לומדים היתה תשובתו, לומדים רבינו שלמה יצחקי זכרו לברכה, והכרת פניו ענתה בו. יש צורך במורה שילמד את המבוגרים שהנם כעת עזובים להם לנפשם, וגם מאלו שיש תחת יד הנזכר דברנו בענין זה עם אנשי הקהילה, ואחרי שקלא וסריא הם אומרים שיכולים לעזור לתת מידי
חודש בחודשו 13,000 פרנק, כן ישנו בחור אחד שלמד בפיס בתלמוד תורה של הקהילה, ויש לו המלצות טובות בעד עבודתו, ולרגל העתקת הורים למידלת הכרח גם הוא לצאת ומבקש עבודה אצלנו, הוא יודע עברית ערבית וצרפתית.
ריסאני.
המורה: מימון מלכא שי׳. תדירים 61 תלמידים.
סוג א) 3 חומש עם פירוש רש׳׳י, משנה, שולחן ערוך, כתיבה.
סוג ב) 3 – תורה בביאור המילים, תפילה, כתיבה. סוג ג) 4 – קריאה בשטיפה. סוג ד) 20 – קריאה הגונה בלוח. סוג ה) 31 אותיות וכו׳ חוסר ספרים:
אין לו ספרים, ומה שיש קרוע.
הערה:
המורה הוא מטופל בלימודי אליאנס, תמורת כך הוא לא מתעניין כראוי בתלמוד תורה, כן הוא מטופל בעניני הקהילה, שיעורי ערב לילדי בית הספר לא מלמד כלל, ובימי החופש לא באים (לא ידוע הסיבה לזה) יש צורך במכתב רצוף אליו להעירו על כך ומה תהיה תגובתו, כן הכיתה מלוכלכת למדי, ויש בזה גם כן הפרש רב מאליאנס לתלמוד תורה וכו׳, יש צורך במורה נוסף.
תולדות חב"ד במרוקו- שליח עושה שליח-החינוך בכפרי הדרום
עמוד 54
"זה היום עשה ה' – נגילה ונשמחה – בו" (תהלים קיח, כד).
"בו – ביומא. בו – בקב"ה" (זהר, ג, קה ע"א) .
השמחה בעצמאות – נובעת מתוך השמחה בקב"ה, שזיכה אותנו ביום הק' הזה,
ועל כן "נגילה ונשמחה בו" – ע"י הודיה לקב"ה – בשיר ובהלל.
בשמחה ובסעודת מצוה, כפי שעושים בפורים ובחנוכה שנקבעו ע"י חז"ל.
הקב"ה מזכה אותנו לחגוג את העצמאות ה- ע"ח{78} למדינת ישראל,
בזכות לומדי התורה הרבים – ספרא, ובזכות חיילי צה"ל – סייפא.
וגם בזכות – 25,644 חללי צה"ל הי"ד – שמסרו נפשם על קידוש ה'.
מאת: הרב משה אסולין שמיר.
"יקר בעיני ה' – המותה לחסידיו" (תהלים קט"ז, ט"ז)
בן עזאי: יקר – מלשון יקר וגדולה, לה זוכים בעולמות העליונים,
כל הישראלים שנהרגו על קידוש ה' וקדושת הארץ – נשמתם עדן.
על הרוגי מלכות בהם נכללים חללי צ.ה.ל, וכל אלה שנהרגו בגלל שהם יהודים,
נאמר בגמרא: "ושמעתי שהיו אומרים:
הרוגי מלכות – אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם"
(בבא בתרא י ע"ב. פסחים נ ע"א).
לכן עלינו לחוג את העצמאות, ולהודות לבורא עולם על כל הטוב שעושה אתנו,
ללומדי התורה, לכוחות הביטחון, לרה"מ מר בנימין נתניהו הי"ו והנהגת המדינה,
ולכל השדרי"ם הפועלים – למען הצלחת המדינה וקירוב הגאולה.
"רבי חייא רבא ורבי שמעון בן חלפתא
היו מהלכים בבקעת ארבל בהשכמת הבוקר…
וראו איילת השחר שבקע אורה.
אמר רבי חייא רבא… כך היא גאולתם של ישראל:
בתחילה קמעה קמעה, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת.
מה הטעם? "כי אשב בחושך, ה' אור לי".
כמו בנס פורים: תחילה "מרדכי יושב בשער המלך".
אח"כ "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות".
בסוף, "ליהודים הייתה אורה ושמחה, וששון ויקר" (ירושלמי ברכות, פ' א).
אמירת הלל ביום העצמאות –
לאור החלטות מועצת הרבנות הראשית לדורותיה.
א. לאחר קום המדינה, הוחלט ע"י הרבנות הראשית בראשות הרבנים הגאונים:
הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל והרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל, לומר חצי הלל ללא ברכה. תש"י 1950
ב. אחרי מלחמת ששת הימים (67),ושחרור ירושלים, הוחלט ע"י הרבנות הראשית בראשותם של:
הרב יצחק נסים והרב איסר יהודה אונטרמן ע"ה לומר הלל שלם עם ברכה ביום שחרור ואיחוד ירושלים.
ג. ביום כ"ה בניסן תשל"ד (74), אחרי הישועה והניצחון במלחמת יום הכיפורים, הוחלט ע"י מועצת הרבנות הראשית בראשות מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה והרב שלמה גורן ע"ה
לומר הלל שלם עם ברכה ביום העצמאות.
באותה ישיבת מועצת הרבנות,
מרן הרב עובדיה ע"ה לא השתתף, אבל ההחלטה התקבלה ברוב קולות חברי המועצה.
במרוקו ותוניס,
אמרו הלל עם ברכה מתוך שמחה.
הרה"ג שלום משאש ע"ה:
"חייבים להודות ולהלל למי שעשה לנו את כל הניסים הללו, ומי הוא זה ואיזהו שיכול לבטל מנהג זה {אמירת הלל}, ולהיות כפוי טובה לקב"ה".
(מתוך ההסכמה ל-בית מנוחה).
בארץ פסק שכל אחד ינהג לפי מקומו (הרב שלום משאש ע"ה. שמש ומגן ח"ג סג, סו).
חשיבות הקמת מדינת ישראל –
וחובת התודה לבורא עולם
קידוש ה' – בהקמת מדינת ישראל,
בניגוד לחילול ה' – בגלות בת 2,000 שנה.
א. מצות ישוב ארץ ישראל:
"והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה" (במדבר לג נג).
רמב"ן: "מצות עשה שנצטווינו לרשת הארץ
לשבת בה".
ב. קיבוץ גלויות בארץ – גורם לקידוש ה'.
"כה אמר ה': לא למענכם אני עושה בית ישראל, כי אם לשם קדשי אשר חיללתם בגויים… ולקחתי אתכם מן הגוים… והבאתי אתכם אל אדמתכם" (יחזקאל לו).
ג. מקלט מדיני לכל יהודי בעולם, הרוצה לעלות לארץ מתוקף חוק השבות.
ד. דם יהודי אינו הפקר. בגולה נרצחו יהודים על ימין ועל שמאל, ושישה מיליוני יהודים בשואה יוכיחו.
ה. ביטול ג' השבועות שלא אפשרו לעלות לארץ, היות וקיבלנו אישור הגוים בוועידת סאן רמו ובאו"ם.
ו. פריחת עולם התורה שלא היה כדוגמתו בהיסטוריה היהודית מאז ימי דוד ושלמה
ז. קיום מצות התלויות בארץ.
ח. פריחה כלכלית וביטחונית לאור חזון הנביאים
ט. ריסוק האידאולוגיה הנוצרית שדגלה בכך שהקב"ה זרק אותנו כביכול בגלל חטאינו, והם מחילפים אותנו.
י. הצלה מהתבוללות. בארה"ב – שיעור ההתבוללות עולה מעל 50%,
ובאירופה מעל ל- 80%
אלו ואלו – דברי אלוקים חיים".
בעניין אופי ההודיה לבורא עולם – על נס הקמת המדינה,
כל אחד ינהג כדברי רבותיו – מבלי לפסול אחרים!!!!
אמר רבי אבא אמר שמואל: שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו, והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוקים חיים הן, והלכה כבית הלל. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלוקים חיים הם, מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותם? מפני שנוחים ועלובים {צנועים} היו, ושונים דבריהם ודברי בית שמאי. ולא עוד, אלא שמקדימים דברי בית שמאי לדבריהם" (עירובין יג ע"ב).
"אלו ואלו – דברי אלוקים חיים".
המסר החשוב של בית הלל הוא: רק כאשר דברי הלכה עומדים אלו ליד אלו בכבוד הדדי, הם נקראים = דברי אלוקים חיים. ובפרט כיום שלא זכינו עדיין ל"בת קול" שתקבע הלכה. לכן, גם בנושא אופי ההודיה לה' ביום העצמאות, מן הראוי שכל קהילה באשר הוא, תכבד את מנהגי רעותה, ובפרט בנושא בו החליטה מועצת הרבנות הראשית ברוב דעות
הרה"ג אברהם מימון ע"ה רב ק'ק "לב חנון"
בהר חומה שבירושלים, כותב בהרחבה על נושא אמירת הלל ביום העצמאות בשו"ת "לב חנון" (חלק ב' סימן מב),
וכך מסכם את פסיקתו:
"כל אחד ינהג איך שדעת רבותיו נוטה. ובוודאי אם ינהג כך וכל כוונתו לשם שמים, אין ספק שגם מעשיו רצויים מכיוון שעשה ע"פ התורה אשר הורוהו רבותיו.
והעיקר הגדול הוא שלא לבוא לריב או להשמיץ ולדבר לשון הרע על אלה שלא נוהגים לפי הנהגתו".
אכן, זוהי דוגמא לרב דגול ועניו ההולך בדרכם של בית הלל, דבר המסביר מדוע דבריו ואמריו נשמעים ומופנמים בקרב קהילת צאן מרעיתו.
"ואהבת לרעך כמוך" – בזכותה, נזכה לזרז את גאולה.
הימים שבין פסח לשבועות – ימי ספירת העומר, הפכו בנ"י לאחר יציאתם ממצרים מאנשים בודדים וכל משפחה לעצמה כפי שהיה במצרים כאשר כל משפחה הסתגרה בביתה בליל טו בניסן והקריבה את קרבן פסח ככתוב: "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר" – והפכו לעם אחד מאוחד המיוחד בתורתו במעמד הר סיני – "כאיש אחד בלב אחד" (רש"י).
בימים הללו התרחשו לאורך ההיסטוריה רבת השנים, אורות וצללים בקרב עם ישראל.
הצל הכבד של מות 24,000 תלמידי רבי עקיבא ממשיך ללוות אותנו, ולכן נוהגים בהם מנהגי אבלות עד ימינו. הגמרא (יבמות סב ע"ב) אומרת לנו: "אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא… וכולם מתו בפרק אחד –
מפני שלא נהגו כבוד זה לזה,
והיה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם: רבי מאיר, ורבי יהודה, ורבי יוסי, ורבי שמעון, ורבי אלעזר בן שמוע. והם העמידו תורה אותה שעה"… וכולם מתו מיתה רעה = אשכרה".
רבי מאיר בעל הנס אכן יישם את דברי רבו בכלל: "לעולם, אתם נקראים בנים" (קידושין לו ע"א).
רב שרירא גאון כותב באיגרתו המפורסמת שהיה זה "שמדא". כלומר, הם נהרגו בגלל גזירת השלטונות הרומיים שדיכאו באכזריות את מרד בר כוכבא בו השתתפו כלוחמים. כידוע, רבי עקיבא תמך במרד בר כוכבא, ואף ראה בבר כוכבא משיח, ע"פ עדותו של רבי שמעון תלמידו. יוצא שבכל יום נהרגו מאות תלמידי חכמים, והכל בגלל "שלא נהגו כבוד זה לזה" כדברי הגמרא. גם הביטוי של הגמרא "זוגים" משקף את הבעיה שהם נהגו כבוד אחד עם בן זוגו בלבד, ולא עם בשאר
לפי פירוש אחר, למרות שכל אחד אמור לנהוג כבוד כלפי בן זוגו, הוא לא נהג כך.
חבל מאוד שגם כיום "בשם התורה" בבחינת "ותשחת הארץ לפני {בשם} האלוקים", ישנם רבים הממשיכים בהתבדלות ובהתנגחות, וכאן המקום להזכיר את ספר
"אם הבנים שמחה" של הרה"ג יששכר שלמה טייכטל הי"ד שנהרג בשואה. בספר הוא מנתח את סיבת צרות הגלות והשואה, בגלל שלא רצו לעלות לארץ ישראל, והתבדלו מגדולי מבשרי הציונות האמונית והדתית כמו הרבנים הגאונים הרב יהודה אלקלעי והרב צבי קלישר, שאף פרסמו ספרים רבים בנושא.
"ביום ההוא – אצמיח קרן לבית ישראל…"
(יחזקאל כט, כא. הפס' החותם את הפטרת "וארא" – בה החלה גאולת עמ"י ממצרים).
"מצמיח קרן ישועה".
רבנו-אור-החיים-הק' עבר בדרכו לירושלים דרך אלג'יר, שם זיכו אותו הרבנים הגאונים
יהודה עייאש ויצחק שורקי ע"ה, בהסכמה לספרו "אור החיים" וכך כתבו:
"החותמים לכבוד התורה – יום ד',
חמשה ימים לחודש אייר שנת אצמי"ח קר"ן = {תצ"ט} לבית ישראל"{תצ"ט = 1739}.
אכן, הקב"ה השרה עליהם רוח קודשו – לרמוז לדורנו את נבואת הגאולה
ב– ה' אייר הקמת המדינה (יחזקאל כט, כא):
"ביום ההוא, אצמיח קרן לבית ישראל" – יום ה' אייר, בו נהלל ל-"מצמיח קרן ישועה".
(ע"פ ספרי "להתהלך באור החיים" כרך א' עמ' 273 פרשת 'וארא')
"בשוב ה' את שיבת ציון – היינו כחולמים" (תהילים קכו, א).
שני האורות המרכזיים בימי הספירה:
יום העצמאות – ה' אייר. ואיחוד ירושלים – כ"ח אייר.
על שני הימים: ה' אייר = כ לעומר ו- כח אייר = מ"ג לעומר, אומר הגר"א (מדרש שלמה פ' ז עמ' נב"):
ימי העומר הם הימים המסוגלים ביותר להתעלות בקדושה, לעומת זאת הם רגישים להתדבקות הקליפה…
זולת שני הימים הנ"ל – שאין הקליפה יכולה לשלוט.
שיבת ציון כחלום – החלום ופשרו.
רבנו אברהם אבן עזרא:
"בשוב ה' שבותם, כן יאמר ישראל: אין אדם רואה בהקיץ הפלא הזה, רק בחלום". כלומר, התרחשות הגאולה היא כמו חלום.
זוכר בערגה את מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה שהשתטח ונישק את רגבי ארץ הקודש בהגיענו לטבריה ביום פסח שני – יום ההילולא של רבי מאיר.
רבנו המאירי: "שלא נתייאש מן הגאולה, אבל דעתנו ולבנו עליה תמיד, ואמר שבעודנו בגלות – אנחנו כחולמים עניין הגאולה". כלומר, מרוב השתוקקותנו לגאולה, אנחנו חולמים עליה. בגלויות הרבות תמיד אמרו: "לשנה הבאה בירושלים".
רבנו הרד"ק: "כחלום יעוף יהיה בעינינו צרת הגלות, מרוב השמחה שתהיה לנו בשובנו לארצנו". צרות הגלות נראות לנו כחלום. וכאדם שבילה נעוריו בגלות, מודה לה' שזיכה אותנו לחונן את עפר ארץ ישראל בבחינת "ואת עפרה יחוננו", ושכחנו מצרות הגלות.
"הודו לה' כי טוב…
יאמרו {בעתיד} גאולי ה' אשר גאלם מיד צר…" (תהילים קז).
את המזמור הנ"ל שרנו בפסח,
ונזכה לשיר אותו ביום העצמאות הבעל"ט, ובגאולה הקרובה.
הביטוי "יאמרו" נאמר בלשון עתיד,
דבר הרומז להבטחת הקב"ה לנביא יחזקאל בשנת {586 לפנה"ס}:
"ולקחתי אתכם מן הגויים / וקבצתי אתכם מכל הארצות /
והבאתי אתכם אל אדמתכם /
וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאתיכם /
ומכל גילוליכם אטהר אתכם" (יחזקאל לו כד- כה).
"וְלֹא אַסְתִּיר עוֹד פָּנַי מֵהֶם,
אֲשֶׁר שָׁפַכְתִּי אֶת רוּחִי עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה" (יחזקאל לט, כט)
"ולא אסתיר" = {בגימטריה} = 708 = תש"ח = הקמת המדינה.
הקשר הפנימי – בין חג הפסח ליום העצמאות.
טור או"ח (סימן תכח סעיף ג) מסביר את סימני החלת המועדים במהלך השנה על פי א"ת ב"ש בין ימי הפסח לשאר החגים. כלומר, מצליבים בין האות של כל אחד מימי הפסח, לאותיות הפותחות את שאר החגים.
להלן הפירוט:
א"ת: א – יום א של פסח, יחול ת–שעה באב.
ב"ש: ב – יום ב של פסח יחול ש–שבועות.
ג"ר: ג – יום ג של פסח יחול לעולם – ר-אש השנה.
ד"ק: ד – של פסח תחול ק-ריאת התורה בשמחת תורה
ה"ץ: ה – של פסח יחול צ-ום כיפור.
ו"ף: יום שישי של פסח יחול פ-ורים שעבר".
קשר בין נסי פסח ונסי פורים. שלושת ימי צום אסתר, היו בפסח: יד, טו, טז בניסן.
הטור אינו מזכיר את הצמד הבא: ז – ע. שיזווג את היום השביעי של פסח לחג אחר, כפי שנעשה קודם לימי הפסח הקודמים.
גם לצמד ז"ע, מצאו חכמי דורנו פתרון: ז – יום שביעי של פסח, יחול לעולם יום ע–צמאות, וכן ט"ו באב – יום האחדות בין חלקי בני ישראל, ובינם לקב"ה.
בנוסף להתאמה בין שני הימים הנ"ל – שביעי של פסח ויום העצמאות, קיימת גם התאמה פנימית רעיונית כפי שיוסבר להלן בדברי הרב קוק.
הרה"ג אליהו אריאל אדרי – אב בית דין מקודש, ורב שכונת "חומת שמואל" בירושלים, כותב על כך בספרו "משירי אהודנו" עמ' כב':
"הרב קוק זצ"ל (עולת ראיה א עמ' לח) מבאר ששביעי של פסח הינו יום המרכז באופן תמציתי את הארת הפסח כולה, אשר התחלקה על פני שבעה ימים…
בדורנו, נמצא בן הזוג ליום שביעי של פסח
בדמותו של יום העצמאות שהתחדש מן שמיא ומן ארעא בדור של חתימה, והתקשרו חותם בחותם – חותם הגאולה הראשונה בחותם הגאולה האחרונה.
תהליכי הגאולה בראי – תפילת שמונה עשרה וברכותיה.
"דבח"י ברכאן דצלותא – תליא פורקנא" (תיקוני זהר ת' כ"א ג' ע"ב).
תרגום הזוהר: בח"י ברכות שבתפילת שמונה עשרה – תלויה הגאולה.
"ברוך אתה ה' – גאל ישראל".
ברכת "גאל ישראל", חותמת את ברכות "קריאת שמע", ומהווה למעשה, מבוא לתהליכי הגאולה הרמוזים בתפילת "שמונה עשרה" שנתקנה ע"י אנשי הכנסת הגדולה.
אחד היסודות בתפילה הוא סמיכת גאולה לתפילה כדברי רבי זעירא בשם רבי אבא בר ירמיה: שלש תכיפות הן: תכף לסמיכה שחיטה. תכף לנטילת ידיים {מים אחרונים} ברכה. תכף לגאולה – תפילת העמידה. אמר רבי יוסי בי בר רבי בון… וכל מי שהוא תוכף = מסמיך גאולה לתפילה – אין השטן מקטרג באותו היום" (ברכות ו). ההסבר לכך הוא שע"י הציפיה לגאולה תתגלה מלכות שד-י בעולם, ובכך אנחנו נותנים למעשה את המשמעות האמתית למהות התפילה שהיא רצוננו להתקשר לקב"ה כדי להקים את השכינה מהגלות בה היא נמצאת בגלל עוונותינו כדברי המקובל הרב יהודה פתייה זצ"ל המסביר בהרחבה את תפילת "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתי" שלפני התפילה ("מנחת יהודה" עמ' 73-74).
לדבריו, ה"שכינה" מהווה את אורו יתברך השוכן בארץ, ככתוב "כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל" (במדבר לה, לד). הוא מדמה את הקב"ה לשמש, בבחינת "כי שמש ומגן ה' אלוקים" (תהלים פד, יב), ואת קרני השמש לשכינה. את עוונותינו הוא מדמה לעננים המחשיכים את קרני השמש.
בתפילה, מבקשים ששם י-ה-ו-ה יהיה שלם.
אצל עמלק נאמר: "כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק" (שמות יז, טז). כסא ה' איננו שלם היות וחסרות בו שתי האותיות ו-ה, ורק ע"י תיקון עוונותינו הדומים לעננים, כיסא ה' יהיה שלם, ואז תבוא הגאולה. זו בעצם עבודת המקובלים ב"תיקון חצות".
תפילת שמונה עשרה מהווה את נקודת השיא שבתפילה, ולמעשה היא "התפילה" בהא הידיעה.
בעולם הספירות, היא בבחינת הכתר שבראש עולם האצילות, וכל מה שלפניה הוא בעצם מעין הכנה לתיקונה המלא של השכינה: "כד אתיין לה לחופה… הא קא אתיין לחופה".
תרגום דברי הזוהר: כשמעלים את השכינה מעולם הבריאה לעולם האצילות ע"י תפילות מקדימות כמו פסוקי דזימרה המסמלות את עולם היצירה, וכן קריאת שמע וברכותיה המסמלות את עולם הבריאה, עד שמגיעים לתפילת שמונה עשרה המכונה "חופה" (רעיא מהימנא חלק ג רל/ב).
בתפילת שמונה עשרה,
אנו שואפים להתחבר
אל עולם הנצח ארוך הזמן,
ולא להפוך את התפילה למעין
סופרמרקט לבקשות הב הב!!!
תהליך הגאולה –
לפי סדר הברכות בתפילת העמידה (מגילה י"ז ע"ב).
ברכה ראשונה –
"ומביא גואל {בהווה} לבני בניהם {גם לנו} למען שמו באהבה. הקב"ה גואל אותנו מתוך אהבה.
ברכה שנייה –
"מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה – הקב"ה מצמיח גאולתנו.
ברכה תשיעית –
ברכת השנים – הארץ חוזרת לתת מפריה לעם השב לציון, כנבואת יחזקאל. (סנהדרין צח ע"ב)
ברכה עשירית – "תקע בשופר גדול לחירותנו, ושא נס לקבץ גלותנו". רוב רובו של העם היהודי – שב לציון.
ברכה אחת עשרה –
השיבה שופטנו כבראשונה" – אנו נמצאים כיום בתהליך של ראשית החלת המשפט העברי.
ברכה ארבע עשרה –
"בונה ירושלים" – הקב"ה בונה בהווה את ירושלים, רמז לפעילות משיח בן יוסף.
ברכה חמש עשרה –
"מצמיח קרן ישועה" – מלכות בית דוד צומחת כעץ הצומח לאיטו. "ראשית צמיחת גאולתנו.
ברכה שבע עשרה –
בגימטריא = טוב – "והשב העבודה לדביר ביתך". להשיב את הקרבת הקורבנות במקדש.
"מי חכם וישמור אלה – ויתבוננו ה'".
הפס' החותם את המזמור
"הודו לה' טוב, כי לעולם חסדו" (תהלים קז מג).
מזמור אותו שרים בפסח, ביום העצמאות, וביום ירושלים.
רבנו אברהם אבן עזרא, רבנו המאירי וכו':
רק חכם ונבון בחכמה אלוקית – זוכה לשמור ולהתבונן בחסדי ה',
וגם להודות לו על החסדים שעושה לנו.
לכן, עלינו להודות ולהלל בהלל והודיה לקב"ה, על הקמת המדינה,
המהווה שלב חשוב בתהליך הגאולה.
במה זכה דורנו לתהליך הגאולה?
"אין שום ישועה שלמה באמת –
כי אם אותה שהנושע פעל להופעתה בפועל ידיו".
תשובה ברורה:
הדורות האחרונים עוסקים בגאולת עם ישראל בא"י,
לכן ה' מושיע אותם.
(הרב קוק. אורות הקודש ג, מוסר הקודש מז).
הרב צבי יהודה הכהן קוק
שואל על הפס':
"כי עין בעין יראו, בשוב ה' ציון" (ישעיה נב, ח).
האם יש מושג כזה של – עין בתוך עין?
תשובתו:
עלינו לכוון את העין הפרטית שלנו לעין האלוקית,
ורק אז נראה את המשך הפסוק "בשוב ה' ציון".
ה-תשפ"ו – 791
ישועת ה' = 791
עצמאות שמח וגאולה קרובה
עוד השנה – בחסד וברחמים
משה אסולין שמיר
קהילות ישראל בתאפילאלת –בהנהגת חכמי אביחצירא- מאיר נזרי- החינוך ומוסדותיו
- מוסמכים על ידי ד יעקב אביחצירא
ר׳ דוד ב״ר יחיא ילוז
2-מוסמכים על ידי ר' מסעוד אביחצידא
א-ר׳ יחיא בן חיים אמסללם מקהילת זורף הקרוי ׳באבא/יא חזאן׳ או ׳בא/יא חיים׳, ת׳׳ח שמילא את כל תפקידי הקהילה: שוחט, מוהל, סופר סת״ם, ש״ץ ועורך חופות. היה איש אמיד בעל נכסים וקרקעות מקהילת זורף.
ב-ר׳ משה ב״ר יוסף מלול מתיזימי ואח״ב ארפוד הקרוי לחזאן משה, ראש השושלת למשפחת מלול בארפוד ובטבריה.
ג-הרב מסעוד שניאור, תלמידם של ר׳ מסעוד אביחצירא ור׳ משה אלבאז מצפרו היה שוחט ובודק ומסדר גיטין.
ד-ר׳ שלמה אמסללם מחבר ׳בני שלמה׳ ממידלת.
3-מוסמכים על ידי ר' דוד אביחצירא
א-ר׳ מכלוף ב׳׳ר אברהם פדידא הקרוי בבא עזיזי מריסאני.
ב-ר׳ אליהו ב׳׳ר אברהם פדידא מריסאני הקרוי בא/יאהו בן ננא.
ג-ר׳ דוד ילה = לחזאץ דוד ממזגידא.
ד-ר׳ יהודה ב״ר יעקב סמחון.
ה-רבי אהרן ב׳׳ר מכלוף חמו ה׳ן ׳לחזאן חביבי׳ מקהילת א-ריש.
4-מוסמכים על ידי ד ישראל אביחצירא/בבא סאלי
א-ר׳ אברהם ב״ר משה לעסרי מקסר א-סוק1.
ב-ר׳ יצחק נזרי מארפוד2.
ג-ר׳ יחיא שניאור בצירוף חתימת בבא חאקי.
ד-ר׳ פינחס ב׳׳ר יחיא שניאור.
ה-ר׳ נסים אמסללם מפיגיג.
ו-ר׳ יחיא ילוז.
- מוסמכים על ידי ד יצחק אביחצירא + ר' מאיר
א-ר׳ יצחק נזרי מארפוד.
ב-ר׳ שמעון ב״ר אליהו דהאן מקראנדו.
5-מוסמכים על ידי ר' מאיר אביחצירא
א. ר׳ יעקב ב״ר אליהו סבאג מקהילת זורף.
ב-ר׳ בנימין ב״ר אברהם לעסרי מקהילת קסר א-סוק.
ג-ר׳ מכלוף לעסרי מקהילת ריש.
ד-ר׳ אברהם ב״ר אהרן חמו הקרוי לחזאץ הנו מריש ותאלסינת.
ה-ר׳ מסעוד ב״ר שלמה אמסללם ממידלת.
ו-ר׳ יוסף בן יעקב בן מכלוף שטרית ממידלת.
- 7. מוסמכים על ידי ' מכלוף אביחצירא
א-ר׳ מימון מלכה מריסאני.
ב-ר׳ אליהו ב״ר יעקב סבאג מקהילת זורף.
ג-ר׳ מכלוף בן יוסף בן חיים סבאג מקהילת זורף.
ד-ר׳ יצחק ביטון ממראכש.
קהילות ישראל בתאפילאלת –בהנהגת חכמי אביחצירא- מאיר נזרי– החינוך ומוסדותיו
עמוד 26