מורשת יהדות מרוקו

סיפורי עם מבית שאן-עליזה שנהר-חיה בר-יצחק

לא בכל יום מתלכדת עיר שלמה, אבות ובנים, כדי לאסוף ולשמר את הסיפורים והאגדות מארצות מוצאם. במפגשים הארוכים, אל תוך שעות הלילה המאוחרות, ישבו יחד דור המספרים, דור המתרגמים ודור האוספים בצוותא עם אנשי האקדמיה — אנשי עמל הכפיים עם אנשי המחקר — ועל אף פער הדורות היו אלה מפגשים טבעיים ואמיתיים, שבהם מצאו שפה משותפת פרופ׳ דב נוי והרב תורג׳מן, דר׳ עליזה שנהר וגב׳ חיה בר־יצחק עם גב׳ חביבה דיין וגב׳ זהרה בוחבוט.

נוגעת ללב היתה המסירות וההתלהבות שבהן עסקו הנערות והנערים באיסוף החומר, בשיבה אל השורשים ואל המקורות. וכבר עדים אנו להגברת ההתעניינות בבתי־הספר ולצעדים ראשונים של איסוף חומר על מנהגי העדות השונות, ולקיום תערוכות ומפגשים של הורים, מורים ותלמידים.

למלאכת הוצאת ספר זה תרמו יחד אנשי האוניברסיטה, ובראשם פרופ׳ דב נוי,

דר׳ עליזה שנהר וגב׳ חיה בר־יצחק, ואנשי בית־שאן, החברים פרוספר דדיה ושלמה לסרי, אנשי בתי־הספר המקיפים ואחרים. יבואו כולם על הברכה.

לי, אישית, היתה הזכות ללוות מקרוב פרוייקט זה משום העניין הרב שאני מייחס לשיבה אל המקורות, לאיזון שבין עברה של העדה ושאיפותיה לעתיד, תוך גיבוש ה״אני״ שלה וטיפוח גאוותה.

תושבי בית־שאן הם חלוצים של ממש — הם בנו כאן עיר בלהט החום, תוך בעיות בטחון ומאבק עיקש. ולא ירחק היום, אני מאמין, וכשם שאספנו אנו את האגדות על הווי חיינו וחיי הורינו בארצות נכר, כן ייכתב בידי הבנים סיפור היאחזותם וגבורתם של תושבי בית־שאן מאז קום המדינה ועד היום.

יצחק קינן ראש המועצה

בית־שאן, י״ט בשבט תש״ם

התאריך העברי י"ט בשבט ה'תש"ם 19 בשבט 5740 מקביל לתאריך הלועזי 6  בפברואר 1980.

סיפורי עם מבית שאן-עליזה שנהר-חיה בר-יצחק

מבוא

מאז החל בישראל, לפני כחצי יובל שנים(1955), הרישום המדעי של סיפורי־עם הרווחים בעדות־ישראל, מתנהל רישום זה בעיקר לפי שיטת הרישום האינדיבידואלי: רושם יחיד מנצל הזדמנות מסויימת ורושם או מקליט סיפורים מפי מספר מסויים, לעתים אף מבלי שיימצאו מאזינים במקום ההיגוד; להוציא את הרושם, כמובן. אכן, יש מקרים והרושם שוהה זמן ממושך יחסית במקום ההיגוד, הוא ״מקום החיות״ של המספר־המסרן, וע״י כך הוא מטיב להכיר את נסיבות ההיגוד ואת הקשרם התרבותי של הסיפורים, אך גם במקרים אלה יש לרישום אופי אינדיבידואלי.

במקרים הבודדים שבהם נעשתה ״עבודת השדה״ (כך נקראת עבודת הרושם הנעשית בנסיבות טבעיות, במקום חיותו של המסרן) עם מלווים שהצטרפו אליו, היתה שהותם של הרושם ומלוויו במקום ההיגוד מוגבלת לזמן קצר, ותפקיד המלווים היה בעיקר בהגשת סיוע טכני: הקלטה או צילום בשביל הרדיו או הטלביזיה, יצירת אווירה של קהל המאזין למספר וכיו״ב. המלווים לא באו כדי לעשות עבודה מקבילה, עבודת איסוף ורישום בו־זמנית, בתחומים שונים, מפי אינפורמנטים רבים ככל האפשר.

עיקר חלוציותו המדעית של ״פרוייקט בית־שאן, שבמסגרתו נרשמו בשנים 1977־1979 בבית־שאן, ע״י חברי משלחת אסע״י(ארכיון הסיפור העממי בישראל) כ־300 סיפורי־עם, רובם בשבועיים של רישום מרוכז(17 בינואר — 3 בפברואר 1978), הוא מבחינה זו — ב״שיטת המשלחת״. שיטה זו הוכיחה את עצמה כמוצלחת ביותר ו״פרוייקט בית־שאן משמש כבר מודל לפרוייקטים דומים הניזונים מנסיונו.

המשלחת הפולקלוריסטית שפעלה באיסוף סיפורי־עם יהודיים בבית־שאן ובה שולבו אנשי בית־שאן והאיזור, האוניברסיטה העברית בירושלים, אוניברסיטת חיפה ואסע״י, היתה הראשונה מסוגה בישראל; בשיחות של חברי המשלחת הועלה לא פעם זכרה של ״המשלחת האתנוגרפית היהודית״ הראשונה לתחום־המושב היהודי ברוסיה הצארית, בראשותו של ש. אנ־סקי(1912־1914). ואין פלא. יש כמה צדדים שווים בין שתי המשלחות, ואחד מהם הוא, כי גם המשלחת הראשונה, אשר המשך לא היה לה, ועבודתה הופסקה עם פרוץ מלחסת־העולם הראשונה, ראתה את עצמה כפועלת ב״שליחות לאומית״.כי באין תחושת ייעוד למשלחת, יהיו המאמצים המושקעים בארגונה בגדר בזבוז.

שיטת המשלחת השוהה תקופה ממושכת במקום מסויים לשם איסוף נתונים, חאת אחרי עבודת־הכנה קפדנית וחלוקת תפקידים בין חברי הצוות, נהוגה בישרא בכמה וכמה תחומים, בעיקר במדעי הטבע, ארכיאולוגיה, גיאוגרפיה ועוד, אך ״פרוייקט בית־שאן נותן דחיפה לשימוש בשיטה זו וליישומה גם במדעי־האדם, כלומר בפולקלוריסטיקה, אנתרופולוגיה, אתנולוגיה, ועוד.

הצלחת ״פרוייקט״ מסוג זה תלויה בכמה וכמה גורמים, שאחד מהם הוא ארגונו היעיל. ארגון זה ניכר בתכנונם של שלביו השונים, אשר הראשון בהם (א) עבודת־ הכנה נזכר בסעיף הקודם. בעקבותיו באים שלושה שלבים: (ב) האיסוף והרישום, (ג) הפרסום, (ד) היישום. שני השלבים הראשונים (עבודת ההכנה ותקופת האיסוף והרישום בבית־שאן) סוכמו כבר בסקרי־ביניים של עדנה היכל, מרכזת אסע״י, ושל חיה בר־יצחק, חברת המשלחת, ודברי כאן משמשים מעין השלמה והמשך לדבריהן.

כי עם השלמת שני השלבים הראשונים של הפרוייקט אנו נמצאים עכשיו בשלב השלישי שלו, הוא השלב של פרסום החומר, והקובץ שלפנינו, על שלושים הסיפורים הכלולים בו, משמש עדות נאמנה לכך. כנהוג בשלב זה בדיסקיפלינות אחרות, אי אפשר להביא בפני הקורא (או להציג בפני המסתכל, כאשר המדובר הוא בחומר חזותי שבארכיאולוגיה או באתנוגרפיה) את כל החומר הנאסף כולו, את כל הממצאים הרבים והמגוונים. הארכיאולוגים מסתפקים בשלב זה בדוח מדעי על החפירה(או על עונת החפירה), הגיאולוגים — ב״סקר ראשוני״ של הממצאים; הצד השווה בפרסום החומר הוא אופיו המידגמי. ואכן, גם את סיפורי בית־שאן אפשר לפרסם בדפוס ולהביא בפני הקהל הרחב רק על דרך המידגם, הבא ללמד כפרט על הכלל כולו.

הקובץ שלפנינו הוא הקובץ השלישי הכולל את ״סיפורי בית־שאן, אך בניגוד לשני הקבצים שקדמו לו הוא מוקדש כולו ובאופן בלעדי לפרוייקט בית־שאן, ובכך ייחודו.

11 סיפורי בית־שאן שראו אור בשני קבצים קודמים, בהוצאת ״המרכז לחקר הפולקלור״ של האוניברסיטה העברית בירושלים, נרשמו מפי יוצאי חמש עדות: מארוקו(ארבעה סיפורים מפי חנה אביטן, אבנר אלגריסי, ויקי אלימלך, יעקב דדיה), טוניסיה (מפי בן־ציון כהן), קורדיסטן העיראקית (שני סיפורים מפי ז'קי כהן, מנחם עמנואל), בבל (מפי מרסל שמש) ופרס (שלושה סיפורים מפי מזל יעקובי, שלמה לארי, יחיה שמחי).

שלב הפרסום, והוא השלב השלישי בין ארבעת השלבים הנ״ל, כרוך תמיד בשלב היישום, הוא השלב הרביעי, ובעיקר באספקט המחקרי שלו, ואץ להפריד ביניהם. כל פרסום של מידגם מתבסס על סלקציה מסויימת וקריטריוני הסלקציה חייבים לענות על השאלות היישומיות: בשביל מי מיועד המבחר המתפרסם? מה מטרת הסיפורים הרואים את אור הדפוס? מה המסר של הקובץ לפי הקונצפציה של עורכיו?

עיון במבחר שנערך ע״ י שתי תלמידות^,, שבמרוצת השנים הפכו לידידותי ולעמיתותי בהוראה ובמחקר, עליזה שנהר וחיה בר־יצחק, מוכיח כי העורכות עשו עבודה אחראית ונאמנה בנקטן בשיטה רב־מישורית המאפשרת דרכי־יישום אחדות בשלב הרביעי. אכן, מדע הפולקלור הוא מדע בינתחומי והתחומים המשתלבים זה בזה מטילים על הפולקלוריסט את חובת הגישה הפלוראליסטית. הפלוראליזם הזה בא בילקוטנו לביטוי בדרך בחירת הסיפורים (והרי רק כל סיפור עשירי מבין למעלה מ־ 300 הסיפורים שנרשמו בבית־שאן יכול היה להיכלל במידגם המודפס) ואלה יפרנסו בעתיד מגמות־יישום שונות. ברצוני לציין, ולו בקיצור, כמה מן המגמות האלו אגב השוואתן למגמות ששימשו נר לרגלינו בראשית הפרוייקט ובתקופת תכנונו.

לשון הרבים של ״לרגלינו״ בסוף הקטע הקודם אינה ל״ תפארת המליצה״. זוכר אני יפה את השיחות שקדמו להכרזה על הפרוייקט והובילו להחלטה על שיתוף הפעולה בין מוסדות המחקר בחיפה ובירושלים(״מבחוץ״), וחברי המועצה המקומית והאזורית ואנשי החינוך בבית־שאן(״מבפנים״). הייתי אז עד לחששות הדדיים בגלל המגמות שנראו לכאורה כסותרות זו את זו. חששות אלה נתבדו כבר בראשית העבודה המשותפת.

הצלחת הפרויקט מעוגנת בגישה הרב־מגמתית והרב־מישורית שאפינה את הפרוייקט מראשיתו. וטוב לראות כי הכלל שהיה ברור ליוזמים ולמתכננים בראשית הפרוייקט, והוא כי ״אין סתירה בין המטרות השונות״, נקוט גם בידי העורכות ומשמש נר לרגליהן בשלב זה של פרסום.

סיפורי עם מבית שאן-עליזה שנהר-חיה בר-יצחק

מבוא

עמוד 11

1. 1. המטרה הציבורית־המקומית. השותף העיקרי בפרוייקט, לא רק מבחינת השחזור של היצירה העממית והנחלתה לזולת(והוא במעגל הצר — ״ארכיון הסיפור העממי״ ובמעגל הרחב — עם ישראל), אלא גם מבחינת הסיוע החומרי, היתה בית־ שאן. תושבי בית־שאן, בלי הבדל עדה או מפלגה, מעמד או גיל, התייחסו אלינו, חברי המשלחת, בחיבה ובהבנה. כעבור זמן קצר ובעקבות עבודת־הכנה שלא דרשה מאמצים מיוחדים, הבינו תושבי המקום, ובכללם המסרנים־המספרים הפוטנציאליים, שלא באנו ללמד ולהטיף, אלא ללמוד, לחשוף דברים יקרים, אוצרות גנוזים של מסורת עשירה ומגוונת, שלצערנו לא נודעה לציבור הרחב. מבחינה זו של הכנסת־אורחים ומאור־פנים למופת, לא תישכח מלבנו השבת שאותה עשינו בבית־שאן במסגרת הפרוייקט; אך האמת היא כי החמימות שבלב של תושבי בית־שאן באה לביטוי גם במגע יומיומי, גם בימי חול ועייפות, ולא רק ביום־מנוחה. בהתאם לכך חייב הילקוט לשקף את תושבי בית־שאן; לא רק את סיפוריהם, אלא גם את תולדות חייהם, את חבלי המעבר לבית־שאן, את הימים הקשים של החיים על הגבול, את המתחים בעבר ובהווה, את הקשיים בהתגברות על פערי חברה, כלכלה ותרבות, בעבר ובהווה.

מטבע הדברים הוא כי אין הסיפורים העממיים, והם סיפורים העוברים מדור לדור והיונקים בוודאי ממורשת העבר של בני עדות שונות ועולי ארצות שונות, יכולים לשקף את העבר הקרוב ואת ההווה הכרוכים בבית־שאן. אכן הם משקפים מגוון של עדות המאכלסות את בית־שאן ואת מסורותיהן האתניות בתחום ההיגוד, בארצות מוצאן, מה שאין כן חיי המספרים ויצירתם בישראל. בעבודת השדה שלנו ניסינו להשלים חיסרון זה ע״י ״תיעוד שבעל־פה״ ושאלנו לעתים שאלות החורגות מתחום הסיפור העממי שבפי המספר, מדרכי קבלתו והתייחסותו אליו. כמה מן התשובות ה״חוץ־סיפוריות״ משתקפות בקובץ שלפנינו, בפרק על המסרנים. אך לא סגי בכך.

תושבי בית־שאן אשר הילקוט שלפנינו יהווה בשביל כל אחד מהם, כתרומה אישית וקבוצתית, ביטוי של הישג מקומי, חייבים לראות בו גם אמצעי המדרבן את הרחבת התחושה ההיסטורית מסביב לבית־שאן החדשה, בניה־בוניה, חולמיה ולוחמיה. אני מקווה כי הספר ישמש בסיס להקמת ארכיון היסטורי של בית־שאן החדשה, אולי ליד המוסיאון הארכיאולוגי המפואר בה והוא ישמש עדות מוחשית, כי בית־שאן אינה רק עיר העבר הרחוק, אלא גם יישוב חי ומתפתח המגבש את ה״אני״ שלו עצמו. בארכיון זה ייכללו לא רק סרטי ההקלטה של סיפורים שבפי תושבי בית־שאן המחודשת, אלא גם תיאורים וראיונות (תעודות בכתב ובעל־פה, קטעי עתונות, צילומים וסרטים) על חייהם בעבר, בארצות המוצא ובישראל, על חבלי הקליטה במקום, על בעיות עבודה, הגנה, חברה ועוד. ארכיון כזה חשוב לא רק להיסטוריונים ולפולקלוריסטים. הוא ישמש גם מורים, סופרים ובעיקר את בני הדורות הבאים שיבואו אל הארכיון לא רק כדי להכיר בו את מורשת־התרבות של עמם ועדותיהם, אלא גם כדי לראות בו, במידה והבאים יהיו צאצאיהם של תושבי בית־שאן, צילומי משפחתם, כדי לשמוע בו את קולות יקיריהם וכדי להתחקות בו על שורשיהם.

אם יקבלו תלמידי בתי־הספר המקומיים ומוריהם את המשימה הזאת על עצמם, ישמשו להם סיפורי הילקוט שלפנינו וההערות אליהם תשתית ומודל כאחד.

2. 2. המטרה הספרותית. הסיפור העממי על סוגיו השונים — מעשייה המתרחשת באלזמן ובאלמקום, אגדה גיאוגראפית־היסטורית, בדיחה ומהתלה, פתגם, שיר וחידה השלובים בסיפור — כל אלה מילאו וממלאים תפקיד חשוב בתודעה הספרותית של רוב החברות בעולם. גם בחברה המודרנית ביותר קיים ליד מסלול־הקריאה הנורמאטיבי שבו מועברות היצירות הכתובות והמודפסות, גם מסלול ההיגוד העממי שבו נקלטת הספרות באוזן ולא בעין. לספרות שבעל־פה סימני־הכר ותפקידים משלה והם משתמרים ביצירה גם כשזו מועלית על הכתב.
3. 7. בין שלושים סיפורי הילקוט מיוצגים יפה המזרח והמערב של עם ישראל — שלוש יבשות־המוצא של העולים: צפוך אפריקה(20 סיפורים ממארוקו ומטוניסיה), אסיה (9 סיפורים מפרס ומקורדיסטן) ואירופה (סיפור מפולין). יש לשבח את הכללתו העקרונית של סיפור יהודי־אשכנזי בילקוט, גם אם הוא סיפור אחד ויחיד.

רבים סיפורי הילקוט שלפנינו המשקפים את המסר המקורי, שאפיין את מסירתם שבעל־פה. מילוי המשאלות הכמוסות, הפשטות (שהיא לעתים חיצונית בלבד) של הקנקן השווה לכל נפש והמוגש לשומע־קורא, פתרון העימות בין ישראל לעמים, העימות הפנים־יהודי והפנים־משפחתי, האפשרות להזדהות עם הגיבורים החיוביים — כל אלה חיבבו מאז ומתמיד את היצירה העממית על המוני העם ויסודות אלה של חיבוב וליבוב נשארו בטקסטים שלפנינו. אכן, יש גם מישור סמוי לסיפורים, ולכל אחד מהם יש גם ״בין השיטיך משלו, המעניין במיוחד את החוקר, אך הסיפורים שנבחרו לילקוטנו מיועדים בעיקר למי שמעניין אותו ה״פשט״ של הסיפור. קורא כזה ייסחף בזרם העלילה ויהנה, כאשר חוויית הספרות הטובה מלווה אותו בכל סיפור וסיפור.

סיפורי עם מבית שאן-עליזה שנהר-חיה בר-יצחק–מבוא

עמוד 13

דוד אביקסיס (מרוקו)

00 הבן שמירק עוונות אביו

היה היה זקן אחד ולו בן, שאמו נפטרה. אותו זקן היה מלמד את בנו. כעבור עשר שנים מת האב, ונותר הבן לבדו. כדרכו, המשיך ללכת לבית־המדרש. מתפלל, לומד ושב הביתה.

כעבור חודש ימים פגעו בו שודדים, ולקחו אותו לבית אחד בתוך היער. כל ערב היו משכיבים אותו, מכים אותו עשרים מכות, ונותנים לו פרוסת לחם ומעט מים. כך נמשך הדבר ששה חודשים.

אמר הנער בתפילתו: ״מה עשיתי ומה חטאתי? הלא עודני נער קטן. אם אמות לא יהיה מי שיקבור אותי.״

כך היה מתפלל בקביעות, וכל רכושו — תפילין וטלית.

יום אחד, כשיצא רב אחד מבית־הכנסת, התנפלו עליו אותם שודדים, חטפהו בטליתו, ומיד הנחיתו עליו ארבעים מכות באותו בית ביער.

• מדוע אתם מכים אותי? שאל הרב.
• ככה זה, ענו לו.

וכך היו מכים את רב העיר ארבעים מכות ואת הילד עשרים מכות. והדבר נמשך חודש ימים. המשיך הילד להתעטף בטלית ולהניח תפילין אף־על־פי שהוא כואב כולו, וקרא אל הקב״ה. אמר לו הרב: ״אתה בן פלוני?״

• אכן, בנו אני.
• מה הביאך לכאן?

— שודדים חטפו אותי.

אמר לו: ״גם אני מאותה עיר.״

אמר לו: ״אכן, גם אתה באת לתת דין וחשבון לפני הקב״ה.״ באותו ערב בא אליהו הנביא לרב, ואמר לו: ״הלילה אתה משתחרר, אך קח עמך אותו נער.״ אמר לו: ״מדוע?״

— בשביל אותו ילד, שהיה עליו להשלים זכות הוריו הבאנוך. הם מתנקמים בבן, כדי למרק את עוונות אביו ואמו בעולם הזה, בעודנו חי.

אמר הרב אל אליהו הנביא: ״ואיך אנצל מאותם שודדים, החמושים בנשק?״

• אל תדאג ואל תהרהר והיה נכון.

בחצות הלילה בא אליהו הנביא ואמר לו: ״קום!״ הרב קם בשמחה כדי להסתלק. בהגיעו החוצה אמר: ״אוי לי, לא הבאתי את הילד.״

חזר, אמר לו: ״קום, קום!״

• שומעים אותנו.
• לא שומעים דבר.

לקחו את חפציהם עמם. כשיצאו החוצה מיד עשו קפיצת דרך והגיעו לבתיהם. אמר לו אליהו לאותו חכם: ״כל אשר הוכית מזה חודש ימים, היה בשביל אותו נער. עזרת לו למרק עוון אביו. זה עתה נכנס אביו לגן־עדן. כעת תזכה ותצליח אתה והוא. ראה ושים לב: אותם שודדים, תרד אש מהשמים ותשרוף את כולם.״

והנה רואה הרב מעין תמונה ומחזה של עשן עולה.

הביא הרב את הנער אליו ואמר לו: ״יותר לא אעזבך. אני ואתה נלך יחד לישיבה. יום יום תשב בביתי ותאכל אתי ואדאג לך לכל.״

כעבור חודש־חודשיים אמר לו הרב: ״בת זו, בתי, מיועדת לך,

אני נותן לך אותה. מזלך גרם לפגישתנו.״

אמר לו: ״טוב הדבר, אך אפשר לי להשלים את לימודי.״

הניחו לנפשו והמשיך ללמוד עמו יום ולילה, יום ולילה. כך נמשך הדבר עד שהגיע הזמן, ונתן לו את הבת לאשה. קרא לתלמידי חכמים, ערכו סעודה וקידש לו את הבת.

כשנפטר רב העיר, מינו את הבחור תחתיו לרב ולאב־בית־הדין. היה מלמד תלמידים במשך היום, שעתיים היה יושב בדין ובערב היה לומד עם אשתו עד חצות.

לימים נולדו לו שני בנים. לאחד קרא בשם אביו ולשני קרא

בשם האל[הכוונה לשם כלשהו]. כאשר היו הולכים לבית־המדרש, היו לוקחים את הבנים עמם להאזין ללימוד התלמידים.

כך התמיד בלימודיו יום ולילה, ממעט באכילה ואת כרסו ממלא בתורה. היה מתעורר לתוך הלילה וממשיך ללמוד.

אומרת לו אשתו: ״מדוע לא הערת אותי ללמוד?״ והוא עונה לה: ״התעוררתי אני, למדתי אני, אם את למדת — היינו הך. אל תדאגי, הרי אין ממש בעולם הזה. עוד תגיע השינה הארוכה והרחוקה מאד, בר־מינן, כאשר יורד האדם לקבר. זוהי השינה הארוכה. והעולם הזה הוא זמני והכנה לעולם הבא.״ —אם אכן העולם הזה אינו טוב דיו — נמעיט לאכול.

אמר לה: ״לא. הפקיד בידינו הקב״ה נשמה שלא נקפח אותה. נאכל דגים, נאכל עופות ונברך על מעט מכל דבר. ובברכות הללו נזכה את הנשמות. לעיתים מתגלגלת נשמה בנתח בשר, בתפוח או בדלעת. ולכן אנו מתקנים את הנשמות הללו לקראת העולם הבא.״

במות הרב, אבי אשתו, אשר הצילו מיד השודדים, ספד לו חתנו וערכו לכבודו טכס הלוויה וקבורה על פי כבודו.

והחתן, הוא רב העיר, אמר אל גיסו: ״דע לך, כי נאמר לי מן השמים, שהנני הולך מן העולם הזה עם אשתי, והנני מפקיד בידיך את בני. למד אותם תורה, שלי ושלך הם, שמור עליהם.״

נפרד מאנשי העיר, ואמר להם כי ביום מסוים לוקחים אותו מן העולם.

וכך היה. בעודו יושב ומסב בסעודה ראו אותו אנשים אומר:

״אל מלך נאמן, שמע ישראל ה׳ אלוקינו ה׳ אחד.״ ונפטר עם אשתו.

קברו אותם עם אבי־האשה במבנה מיוחד.

למה במבנה מיוחד?

כאשר נפטר אבי־האשה, בא אל מלך העיר בחלום ואמר לו: ״כבדני כפי שכיבדתיך בעולם הזה, אחרת מות תמות.״

לכן בנה המלך לכבודו מבנה מפואר ובפתחו טבעת ברזל, ואין להיכנס לבית זה אלא בערב שבת ובערב ראש־חודש.

סיפורי עם מבית שאן-עליזה שנהר-חיה בר יצחק-הבן שמירק עוונות אביו

עמוד 27

הבן שמירק עוונות אביו (אסע״י 11624)

הסיפור יונק ממסורות קבליות, המכירות, מאז סטר הבהיר בסוף המאה ה־12, בתיקון נשמות וגלגול נשמות (אארנה־תומפסון 760*).

מוצא אמונה זו והסיפורים המבטאים אותה כנראה בהודו. הפילוסופיה ההודית, מניחה, כידוע, שהסיבתיות המוסרית אינה צורה בחלל ובזמן, ולכן היא באה לביטוי ברוב המקרים בחייו של הפועל, אלא לעתים סכום פעולותיו ייעשה סיבה להתהוות חיים חדשים, שבהם יינתן תגמול לפעולותיו שהתרחשו במהלך החיים הקודם. בפרטים יש חילוקי השקפה באשר לשאלה, אם נשמת האדם יכולה להיזקק גם לחיה, לצמח, לאבן, או אם גלגול הנשמות קיים רק במסגרת המין האנושי.

השקפת סיפורנו היא, כי הגלגול אינו תהליך טבעי, אלא פעולת ענישה אלוהית על חטאים בעולם הזה, ולפיכך יכולה נשמת האדם להתגלגל גם בבעלי־חיים או בצמחים. אפשרות נוספת של תיקון הנשמה החוטאת, המבוטאת בסיפורנו, היא: תיקון המתבצע על־ידי בנו של הנפטר בעולם הזה, דהיינו על־ידי סבל פיסי, המטהר את הנשמה מחטאיה ומאפשר לה כניסה לגן־העדן.

אין ספק, ששתי הדרכים קשות מאד(לבן, או לנשמה), אך עם זה הן ביטוי לחסדי הבורא, ש״לא יידח ממנו נדח״, ואפילו לחייב כריתות יש סיכוי לתיקון. זהו אף ההסבר הניתן בסיפור לברכה על דברי מאכל, שמשמעותה מיסטית־מטאפיסית.

מעניין, כי השודדים בסיפורנו הם המבצעים את הפסק האלוהי, הם מעין שליחי גיהנום עלי אדמות של בית־דין של מעלה. לאחר סיום תפקידם הם נדונים למוות בשרפה, ואף האש, כעונש, קשורה בעונשי הגיהנום.

מבחינה ז׳אנרית לפנינו אגדת קודש, ותפיסת העולם המתגלמת בה היא נומינוזית־ניסית. שתי דמויות פועלות בסיפור באורח ניסי: האחת היא דמותו של אליהו הנביא, (מוטיב 295*¥), המציל את הנער והרב מיד השודדים ומסביר להם את הסיבה לאירוע כולו. ההסבר מעגן את האירוע בתפיסת־עולם, שאינה משאירה פתח לשרירות ההתרחשויות, אלא כל דבר נעשה מתוך כוונה אלוהית ויש לו מטרה. קיימת השגחה עליונה, הקובעת את המתרחש בעולם הזה, אלא שלא הכל זוכים לגלוי הכוונה, כפי שזוכים לכך גיבורי הסיפור.

הדמות השנייה המתפקדת באורח ניסי היא דמות הנער, ההופך לרב צדיק. זוהי דמות פועלת אנושית, המקבלת ממד של קדושה עקב ההתעסקות המתמדת בנושאי קדושה (הלמדנות המובהקת המתוארת בסיפור) וההתכוונות כבר בחיי העולם הזה לעולם הבא (העולם הזה נתפס כפרוזדור, ולכן כל הקשור בו הוא הבל, אלא אם כן הוא נועד למעשה של ״תיקון״ למען העולם הבא.) קדושת הדמות הפועלת באה לידי ביטוי בידיעת מועד המוות, וביהדות רק קדושים יודעים את יום פטירתם(מוטיב 223). ידיעה זו מצביעה, אם כן, לקהל המאזינים על מהות הגיבור, הואיל ודבריו על מועד מותו מתקיימים.

הסיפור על ״הבן שמירק עוונות אביו״ מזכיר, במידה רבה, את האגדה על רבי עקיבא והמת הנודד(גאסטר—מעשיות קל״ד). באגדה זו, בניגוד לסיפורנו, מפורטים חטאי האב, המגלה לרבי עקיבא כיצד יוכל בנו להביא לתיקון נשמתו: אם בנו יעמוד בציבור ויאמר: ״ברכו את ה׳ המבורך״ והציבור יענה : ״אמן״ יתירהו מן הפורענות. לאמור: הצטרפות הבן לקהל ישראל תביא לתקנת האב, שהוציא עצמו מכלל ישראל.

שילוב זה של אספקט דתי(עול מצוות) וחברתי(קבלה לקהילה) בתיקון, נעדר בנוסחנו הסיפורי, שבו התקנה היא באמצעות מלקות, כלומר באמצעות סיגופי הגוף בלבד, ויש בכך נימה זרה כלשהי לרוח היהדות.

אולם יש דמיק רב בין הנפשות הפועלות והעצמים בשני הסיפורים, שמדגישים, כאמור, את אפשרויות התיקון ומבליטים את תפקיד הדמות הניסית (ר׳ עקיבא, אליהו הנביא). דמות זו, שבכוחה לראות מעבר לנגלה, עוזרת לחיים ולמתים כאחד. בשני הסיפורים מובעת המשאלה לזכות בגן־עדן, בשניהם מתגשמת המשאלה; בשניהם לוקה הבן על חטאי האב; בשניהם יש חשיבות לאש ולשריפה ושניהם מייחסים חשיבות מרובה לתלמוד תורה.

כאמור, שני הסיפורים מסתיימים בתשובה מרגיעה ומנחמת, בפתרון שלם.

הבן שמירק עוונות אביו (אסע״י 11624)

עמוד 29