השושלת לית פינטו – אהוד מיכלסון

תולדות רבני המשפחה ומעשי מופת

זהו סיפורה של משפחת רבנים חשובה במרוקו, שחיה ופעלה בערים אגאדיר ומוגאדור מהמאה ה-18 ועד עלותה לישראל, לאחר קום המדינה.

הרבנים לבית פינטו, גדולי תורה וחכמים מלומדים, האירו במעשיהם את הדרך לבני הקהילות היהודיות במרוקו. במקביל לתפקיד

ם הרבני יצא שימעם של הרבנים, בכל דור ודור, כבעלי מופתים ומלומדים בניסים, שסייעו וייעצו לכל יהודי, שהתדפק על דלתם.

משפחת פינטו קבעה את מושבה באשדוד, והקימה בעיר מוסדות תורניים וחינוכיים. בראש המוסדות עומד הרב חיים פינטו לליט״א, המשמש במקביל כרבה הראשי של קרית מלאכי.

מעשי מופת

רבי שלמה פינטו־זצ״ל ורבי כליפא מלכה זצ"ל

אריה שאג

רבי שלמה פינטו, אביו של הרב חיים פינטו הגדול, נשא גם בתואר לא רשמי של קונסול ספרד בעיר אגאדיר. תפקידו היה לדאוג לאינטרסים של מדינה זו בדרום מערב מרוקו, איזור חקלאי פורה, נוח לגידול מיקנה ועשיר בדגה. את פרנסתו הוציא הרב ממסחר, ולא הפך את התורה כלי להוציא ממנו את לחמו. הרב חי בסוף המאה החמישית ותחילת השישית (ה׳ת״ק־ה׳ת״ר). באחת מנסיעות העסקים שלו לדרום מערב המדינה, נקלעה שיירתו בטעות לאיזור מיוער המוכה בחיות רעות. מסביבם נשמעו נהמות ושאגות מאיימות של חיות טרף, שהיו בקירבה מסוכנת. אנשי השיירה נתקפו פחד, וחשבו כי במקום הזה יפלו פגריהם.

אז החל הרב שלמה לעודד את רוחם הנופלת. הוא פקד עליהם ללכת בעקבותיו, כשהוא הולך ראשון, עד יעבור זעם. כך הנהיג הרב את השיירה, כשהוא עטוף בטליתו ומעוטר בתפיליו. בשלב מסרים הקיפה את השיירה להקת חיות טרף, נמרים ואריות, שנהמו על האנשים וחשפו שיניים מאיימות. הרב פינטו ירד מעל אוכף החמור, וכשהוא אוחז בארבע כנפות הטלית ניגש לעבר החיות. אלה נהמו בטרוניה, נרתעו לאחוריהם ונסוגו למעבה החורש.

למעט אריה אחד, שגילה משום מה סימני ידידות, ונשאר ללוות את השיירה במהלכה. אריה זה אף דאג להרחיק מהשיירה חיות טרף אחרות, שנקלעו בדרכה.

הרב שלמה פינטו זצ״ל הוא אחד מארבעת הצדיקים, שעצמותיהם הובאו באחרונה לקבורה בקריית מלאכי על ידי הרב חיים פינטו שליט״א.

ובכל נפשך

הרב שלמה פינטו, בתוקף תפקידו כמייצג ענייני ממשלת ספרד בדרום מערב מרוקו, נסע מדי פעם לספרד כדי לקבל הנחיות ולמסור דיווחים ממקור ראשון. באחת הפעמים הללו התארח אצל שר, שהיה אחראי על נושא המסחר.

השר נתן לאורחו את חדר האורחים, ובו מיטה ללון. והנה שם לב הרב לעובדה, שלמראשות המיטה היה תלוי צלב, כמינהג הספרדים הנוצרים. הרב סבר כי שנתו תערב עליו יותר בלי נוכחות הצלב, ומיהר לסלק מהחדר את העבודה זרה.

למחרת קם בעל הבית משנתו, ובא לבקר את הרב בחדרו. הוא שם לב מייד לכך שהצלב חסר, ושאל את הרב מה עלה בגורלו. זה הסביר לו, כי מזרע היהודים הוא, ודתו שונה מדתו, והצלב מפריע לו וטורד את מנוחתו.

נתקף עליו הגוי חימה, והחל לצעוק עליו. ״אתם בכלל מנודים מספרד, ואסור לבוא איתכם במגע. באיזה רשות הוצאת את הצלב מהחדר? צדקו אלה שהחליטו, לגרש אתכם מכאן. המעשה שעשית לא יעבור בשתיקה״.

הרב נלקח אל השלטונות והושם בצינוק, ושם החלו לענות אותו בכל מיני ייסורים. בכל פעם שהנחיתו עליו את ידם האכזרית ביקשו ממנו לנשק את הצלב ואו יונח לו, אך הרב סירב, ואמר להם כי הוא מוכן למסור את נפשו על קידוש השם ולא לנשק את הצלב.

יחד עם הרב שהה בספרד הרב כליפא מלכה, גם הוא לרגל עסקיו. זה שמע על מה שנעשה לגיסו, ומיהר להתייצב בשער הארמון ולהיפגש עם המלך. שם דיבר איתו קשות, ואמר לו כי יש להפסיק לאלתר את מסכת העינויים ברב פינטו. ״אם יאונה לו רע נחדש את החרם שהטילו החכמים על ספרד, האוסר על יהודי להיכנס לתחומה. ההפסד יהיה כולו שלכם. הפסיקו לענות אותו, שכן דבר לא יעזור לכם. בוודאי ידוע לך כי אבותינו מסרו את נפשם במדינה זו, בכל מיני מיתות משונות, ולא המירו את דתם. איש באמונתו יחיה; עבורכם זו דת, ולנו היא עבודה זרה. שחרר את האיש מכלאו, והניחהו לנפשו״.

דברי הרב עשו רושם על המלך, הגם שקשריו של הרב מלכה עם הולנד, אנגליה ופורטוגל היו חשובים בעיניו. הוא מיהר להורות על שיחדור הרב פינטו מכלאו, ושב עם הרב מלכה למרוקו. מאותו יום ואילך הדירו השניים את רגליהם מאדמת ספרד, ואת מסחרם איתה ניהלו בעזרת שליחים.

בדרכם למרוקו שאל הרב מלכה את עמיתו מדוע לא התפלל על עצמו כדי להינצל מהעינויים, וזה השיב לו כי סוף סוף זימן לו הקב״ ה מצווה כה חשובה, של מסירות נפש, ״בכל לבבך ובכל נפשך״. ״אין זו מצווה המזדמנת בכל יום, ואתה מצפה ממני כי אברח ממנה ולא אקיימנה?״ – השיב לו בתמיהה. ״חייב אדם למסור את עצמו אפילו על מינהג וסימן הנהוג בישראל. מינהג ישראל תורה הוא, ובראשי תיבות ׳מיתה׳. על אחת כמה וכמה שחייב אדם למסור את נפשו על נישוק חפץ של עבודה זרה״.

תורה ועבודה

רבי שלמה פינטו, אביו של הר״ ח הגדול, היה גיסו של רבי כליפא מלכה. השניים היו סוחרים גדולים שראו ברכה במעשי ידיהם. עושרם לא סימא את עיניהם, וברוח המאמר ״אדם יסודו מעפר וסופו לעפר״ הקדישו את זמנם לתורה ולעבודת ה׳.

בשעה שאנשיהם עשו את מלאכתם ועסקו בקנייה ובמכירה, שהו הרבנים פינטו ומלכה באוהלה של תורה, ועסקו בהוויות אביי ורבא. מדי פעם הופרע לימודם להתייעצות הכרחית עם פועלים, שהיו נכנסים אליהם בעניינים חשובים, שלא סבלו דיחוי.

את רוב היום העבירו בצוותא, עטורים טלית ותפילין, לומדים, מתפללים ופוסקים הלכות – עד שעת תיקון חצות. הרב פינטו ביקש מגיסו כי לא יכלול את שמו בתכתובות שניהל, בעיקר בפסקי הלכה ובתשובות לשאלות, כנראה בגלל הכבוד שרחש לגיסו המלומד, שאותו ראה כמלאך הי. החברותא בין השניים היתה גם בנסיעות מחוץ למדינה, בעסקי מסחר. לשניים היו ספינות, שהובילו מיטענים בין מרוקו לבין ספרד ופורטוגל. בהקשר לכך ישנן שתי סברות ביחס למקום הולדתו של הרב חיים פינטו. אחת מהן גורסת כי הרב נולד באגאדיר שבמרוקו, והשנייה מצביעה על העיר ברצלונה שבספרד כעל מקום לידתו.

לפי הגירסה השנייה היה זה בעת שהרב שלמה פינטו לקח את רעייתו הרבנית למסעו בספרד, נוכח הריונה המתקדם. בגירסה זו תומך הרב מאיר פינטו זצ״ל, שהעיד כי ראה מיסמך שכתב הרב חיים, שבו ציין כי נולד בברצלונה.

הסנדק שלו היה הרב כליפא מלכה. הרב נולד בפרשת פנחס, ביום בו נפטר הרב חיים בן עטר זצ״ל. הרב מלכה ידע על פטירת אור החיים הקדוש ברוח הקודש, ומשום כך ביקש מגיסו כי יקרא לרך הנולד בשם חיים. ב־12 שנותיו הראשונות גדל חיים על ברכי אביו ודודו, וספג מהם תורה וקדושה.

מלכי רבנן  לרבי יוסף בן נאיים זצ"ל

רבי יוסף בן נאיים ארזי הלבנון 944

רבי יוסף נולד באלול תרמ"ב – 1882 בפאס שבמרוקו.

משפחת בן נאיים, משפחה עתיקה ועתירת יחש היא, ומוצאה מספרד, וגדולי ישראל רבים נמנו עליה, בהם הגאון רבי יצחק בן נאיים זצ"ל, מגדולי פאס, שנולד לפני כמאה כחמישים שנה. בנו, הרב הגאון רבי יוסף למד תורה מפי חכמי פאס שבמרוקו, ובגיל צעיר, בהיותו כבן עשרים, כבר עמד בראש ישיבה משלו.

מורינו אברהם סקאלי זצ"ל

בן כבוד הרב יעקב ז"ל אחד מרבני דבדו והיה מורה צדק וחי במאה השישית והא אחיו של כבוד מורינו הרב חיים הנזכר להלן בס"ד, הרב הנזכר נתבש"מ לפני שנת תקצ"ו חוץ למקומו באחת מערי המערב.

מורינו הרב אברהם ישראל ז"ל.

מורה צדק בעיר אלקצר וראיתי פסק דין ממנו זמנו שבט תקס"ו פ"ק והסכימו על הפסק דין הנזכר מורינו הרב מנחם נהון ומורינו הרב משה הלוי ומורינו הרב משה אבן צור ומורינו הרב שיש"א ומורינו הרב אבהרם טולידאנו זצ"ל.

מורינו הרב אברהם אוזווילוס זצ"ל

אחד מרבני פאס וחתום בתקנות משנת ש"ה ונתבש"מ לפני שכ"ה.

מורינו הרב אברהם הכהן סקאלי זצ"ל.

בן הרב דוד נ"ע חי במאה השישית ונתבש"מ בכסלו שנת תרל"א לפ"ק, היה חכם גדול בתורה ובסוף ימיו היה רב ומורה צדק בעיר תאזא ושם הייתה מנוחתו כבוד.

וחיבר ספר ברית כרותה חיבור גדול בהלכות המילה, ובהקדמת הספר כתב שחיבר הספר על ידי חלום שחלם שהוא מלקט דיני מילה וקרא את שמו בחלום ברית כרותה וכשניעור משנתו קיים חלומו, וחיבר ספר באר מים חיים על מקצת מטור אורח חיים ובסופו איזה דרשות ואיזה שאלות ותשובות.

והספרים הנזכרים עדיין בכתב יד המחבר זצ"ל, והרב הנזכר לא הניח בנים כי אם בנות, והספרים הנזכרים הנן בידי נכדיו בני בתו האחים כבוד מורינו הרב יוסף הכהן נר"ו – הוא רבי ומורי אני הכותב – ואחיו כבוד מורינו הרב אברהם נר"ו, וכל גיליוני ספריו שהיה לומד בהם מלאים מכתב יד קדשו.

וכשהוא מסיים בדברו חותם נא"ה, וספר הסמ"ע שלו מלא וגדוש מכתב יד חידושים יקרים ועוד לו בכתובים כמה פסקי דינים מפוזרים בכל המערב זיע"א

כבוד הרב אברהם פציצה ז"ל.

הוא מפאס וחי בחצי הראשון מהמאה החמישית, וראיתי מכתב השלוח מאת החכם הנזכר למוהרי"ע ז"ל לשואלו זמן בעיר אחרת, עוד ראיתיו שואל למורינו הרב יעב"ץ בדין בועא.

ב )  לו, אך הרב סירב, ואמר להם כי הוא מוכן למסור את נפשו על קידוש השם ולא לנשק את הצלב.

יחד עם הרב שהה בספרד הרב כליפא מלכה, גם הוא לרגל עסקיו. זה שמע על מה שנעשה לגיסו, ומיהר להתייצב בשער הארמון ולהיפגש עם המלך. שם דיבר איתו קשות, ואמר לו כי יש להפסיק לאלתר את מסכת העינויים ברב פינטו. ״אם יאונה לו רע נחדש את החרם שהטילו החכמים על ספרד, האוסר על יהודי להיכנס לתחומה. ההפסד יהיה כולו שלכם. הפסיקו לענות אותו, שכן דבר לא יעזור לכם. בוודאי ידוע לך כי אבותינו מסרו את נפשם במדינה זו, בכל מיני מיתות משונות, ולא המירו את דתם. איש באמונתו יחיה; עבורכם זו דת, ולנו היא עבודה זרה. שחרר את האיש מכלאו, והניחהו לנפשו״.

דברי הרב עשו רושם על המלך, הגם שקשריו של הרב מלכה עם הולנד, אנגליה ופורטוגל היו חשובים בעיניו. הוא מיהר להורות על שיחדור הרב פינטו מכלאו, ושב עם הרב מלכה למרוקו. מאותו יום ואילך הדירו השניים את רגליהם מאדמת ספרד, ואת מסחרם איתה ניהלו בעזרת שליחים.

בדרכם למרוקו שאל הרב מלכה את עמיתו מדוע לא התפלל על עצמו כדי להינצל מהעינויים, וזה השיב לו כי סוף סוף זימן לו הקב״ ה מצווה כה חשובה, של מסירות נפש, ״בכל לבבך ובכל נפשך״. ״אין זו מצווה המזדמנת בכל יום, ואתה מצפה ממני כי אברח ממנה ולא אקיימנה?״ – השיב לו בתמיהה. ״חייב אדם למסור את עצמו אפילו על מינהג וסימן הנהוג בישראל. מינהג ישראל תורה הוא, ובראשי תיבות ׳מיתה׳. על אחת כמה וכמה שחייב אדם למסור את נפשו על נישוק חפץ של עבודה זרה״.

אלף פתגם ופתגם – משה ( מוסא ) בן-חיים

ألف المثل والمثل – موسى (موسى) بن – حاييم

36 – النسوان حبايل الشيطان

א(ל)נסיואן חבאיל(אל)שיטאן.

הנשים חבלי השטן(מלכודת).

״למה נקרא שמה אישה – שהיא אש״ (כלה א).

37 – النسوان رياض القلوب وشياطين الجيوب

א(ל)נסואן ךיאצי(א)לקלוב ושיאטין(אל)ג׳יוב.

 הנשים גני הלבבות ושטני הכיסים.

38 – النسوان شقائق النعمان

א(ל)נסואן שקאיק(אל)נעמן.

הנשים כלניות.

39 – نارك ولا جنة غيرك ٠ او نار جوزي ولا جنة ابوي

נארכּ ולא ג'נת ע׳ירכּ. או – נאר ג׳וזי ולא ג'נת אבוי.

מוטב לשבת באשך (בעלי) ולא לשבת בגן עדן של אחרים.

 או מוטב לשבת באשך – בעלי, ולא בגן עדן של אבי.

הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו

קישורים לשיעורי של כבוד הרב אברהם אסולין בנושאים שונים

הלכות הפטרה מאת הרב באברהם אסולין

http://orhadash.net/index.php/component/allvideoshare/video/latest/ahrr.html

הלכות סעודה שלישית מאת הרב אברהם אסולין ס"ט

http://orhadash.net/index.php/component/allvideoshare/video/latest/llobt.html

הלכות תפילת מוסף של שבת לפי פסקי חכמי מרוקו מאת הרב אברהם אסולין ס"ט

http://orhadash.net/index.php/component/allvideoshare/video/latest/sdre.html

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר

עריכה – ד"ר מאיר בר אשר- ד"ר חיים סעדון.

קזבלנקה

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.

קזבלנקה

הגדולה בערי מרוקו ונמלה הראשי, שוכנת לחוף האוקיאנוס האטלנטי. יש בה גם שני נמלי תעופה בינלאומיים. היא אף הבירה הכלכלית של מרוקו – מיוצרת בה כמחצית מתפוקת התעשייה הארצית. הענפים העיקריים בה הם טקסטיל, אלקטרוניקה עיבוד עורות, שימורי מזון(דגים), משקאות והרכבת מכוניות.

מבנה העיר משקף את שלבי גידולה. סמוך לנמל נמצאת העיר הערבית העתיקה, שנבנתה בעיקר במאה ה-18. היא היתה מוקפת חומה, שממנה נותרו שרידים. מסביבה בנויה העיר האירופית, המהווה עתה את מרכז המסחר והעסקים. משנות ה-20 התפתחו פרוורי מגורים, בעיקר במערב. במזרח נמצא אזור תעשייה.

במאה ה-12 עמדה במקומה עיר נמל בשם אנפה (Anfa), שהפכה במרוצת הזמן בסיס לשודדי ים. מעוז שודדים זה נהרס כליל בידי הפורטוגלים ב-1468. לקראת סוף המאה ה־18 שב ובנאה הסולטאן מחמד בן עבדאללה. מקור השם בבית הלבן (בפורטוגלית Casa Blanca), שבלט בין חורבות אנפה ושימש ציון דרך לספינות. בפי הערבים היא נקראת אל- דאר אל-בידה. ב-1907 כבשו הצרפתים את העיר לאחר טבח גדול בילידים. היה זה בתגובה לרצח כמה צרפתים. במאורעות אלה נפגע קשה הרובע היהודי. בימי השלטון הצרפתי גדלה העיר במהירות רבה.

בימי הביניים התקיימה בה קהילה יהודית קטנה, שהתפזרה לאחר הכיבוש הפורטוגלי. הקהילה גדלה, יחד עם העיר כולה, בעת החדשה. באמצע המאה ה-19 התיישבו בה סוחרים יהודים מערים אחרות במרוקו. בעקבות הכיבוש הצרפתי גדל מספר היהודים במידה ניכרת. בתקופת הכיבוש הצרפתי נפגעה הקהילה ממרירות שבטים, ובאותו הזמן הגיעו אל העיר פליטים יהודים משאר חבלי מרוקו. תושבים חדשים אלה התגוררו בדרך כלל במלאח, בעוני רב.

כאחר המלחמה גברה הגירת יהודי מרוקו לקזבלנקה והיא הפכה לגדולה בקהילות מרוקו. ב-1948 ישבו בה כ-70,000 יהודים – כ-34% מכלל יהודי מרוקו. ב-1960 התגוררו בה 54% :־כלל יהודי המדינה. בשנות ה-60 החלה הגירה גדולה אל מחוץ לגבולות המדינה. ב-1967 חיו בה 37,000 מכלל 50,000 היהודים שהיו במרוקו. לאחר שקיבלה מרוקו את עצמאותה ב- 1956, הוכרז על שוויון זכויות ליהודים. ב-1959 נבחר יהודי לראש העירייה. בין מוסדות ־:חינוך הבולטים בה: בית הספר כי״ח, ישיבת ״אוצר התורה״ ובית הספר אורט. רוב ־מוסדות נסגרו ב-1965.

אתרים: לעיר זו גוון מערבי בולט אחרי שלטון צרפתי בולט. העיר היא גם המטרופולין ־;גדול ביותר במרוקו החדשה, ולב קשריה עם העולם הכלכלי הוא הנמל (אתר). מסגד חסן ־זשני הניצב לחוף הים הוא הגדול בעולם מסוגו. במערב העיר נמצאת ה״קיצריה״ – בזאר ססגוני, בשכונת הווילות המפוארות מתגוררים שגרירים רבים.

בין השנים 1940-1924 יצא לאור בעיר זו העיתון היהודי החשוב ״L'AVENIR ILLUSTRÉ" (״העתיד המאויר״) במהדורה שבועית, ואחרי המלחמה יצא לאור העיתון ״NOAR״ (״נוער״), שייצג את החוגים הציוניים והיה בעל השפעה רבה.

המלאח של העיר מאוכלס כיום בערבים, אך ברובע היהודי החדש יש שלושים בתי כנסת, והדרשות בהן ניתנות בערבית־יהודית ובצרפתית.

 טכס התחדיד – רפאל בן שמחון

חללולנא – פתחו לנו.

למחרת בבוקר, אסור היה לפתוח את החדר מבפנים, אלא אם כן פתחוהו השכנים מבחוץ. אם הללו איחרו לפותחו, ניגשה אם היולדת ורמזה להם במשפטים מיוחדים

יא זיראננא, לבאס לבאס עלינא

נפסינתנא ואוליידנא מא ענדהום באס

זיראננא יא לעגזאנין

חלוללנא תבקאו פרחאנין

נחית טאס דל נטילה עאם עלינא

שכיננו לנו טוב טוב !

היולדת והבן שלנו חשים בטוב

שכיננו העצלים

פתחו לנו, תהיו מאושרים

כי קערת הנטילה גאתה עלינו.

אמצעי שמירה נגד החיצוניים.

הסכנה מפני התחתיים ( הדים ) גדולה במיוחד בשמונת הימים הראשונים שהם הגורליים ביותר לגבי הרך הנולד. כי ה " שכנים " אינם ששים כל כך לקבל את הדייר החדש עלי אדמות ומנסים ןהתנכל לו בכל צורה שהיא, על ידי פגיעה בו או על ידי החלפתו.

לכן הזהירות עתה חייבת להיות מדוקדקת, והאמצעים רבים ומגוונים כמו שנראה בהמשך. המערכת המסועפת של בילבולים וטכסים, נועדה למנוע את ההיזק הדמוני העלול לקרות.

בלבול השדים

עם רדת החשיכה ולפני התחלת התחדיד, מוטל על היולדת תפקיד מיוחד, והוא להשמיע צלילים תוך הקשה בכף או במזלג, על החרב המונחת לפניה, כדי לבלבל את החיצוניים, משום שהברזל הוא אחד האמצעים המרתיעים אותם. דורשי רשומות כתבו : ברזל הוא ראשי תיבות של ארבע האמהות, בלהה, רחל, זלפה, לאה ובזכותן הברזל שומר ומרתיע.

המכתש – אל-מהראז

במכנאס נהגו, שכאשר נולד בן במשפחה, לקחו את המהראז ( מכתש , עלי, או מדוכה ) העשוי מנחושת, העמידו אותו על אדן החלון הפונה לרחוב, ובמדוך שלו, כתשו כמה קטורות ליום הברית. כל הושמעו רעשים להברחת ה

מזיקים, והיה בזה גם רמז לשכנים ולעוברים ושבים, כי בן נולד לנו.

בצפרו נוהגין הנשים לדוך במכתשת כמון לרפואת ברית מילה וחיננא, שבה מורחין את כל בשר הילד לחזק את עורו, והקול נשמע למרחוק.

האולר והסכין.

בשבוע הראשון להולדת הילד, האולר והסכין לא ימושו מתחת לכרית שלו. בשבועות הבאים, אם לא ירגיש טוב או אם יחלה, ההורים יערכו לו מין תחדיד חדש, כי חושבים שהמחלה או החולשה באה מן המזיקים או מעין הרע.

גם היולדת צריכה שמירה מעולה ואפילו ביום, על כן לא משאירים אותה לבד בבית. ואם תרד מהמיטה, חייבת היא לקחת סכין או אולר ביד. כל עוד לא תמו ארבעים יום ( לארבעין ), חייבת היא בשמירה מעולה.

אל- עזזאף.

מאחר והשטן ולילית מחפשים דרכים להזיק לרך ולמונעו ממצות המילה, נהגו אפוא, הורי התינוק להערים עליהם ולבלבל אותם. הם לקחו אל- עזזאף שהוא מטאטא קטן ללא מקל, חיתלו אותו כמחתלים תינוק, והניחו אותו ליד הרך הנולד, כך שאם לילית וכת דילה, יצליחו להסתנן למיטתה של היולדת, על מנת לחטוף אותו, הם יתבלבלו אולי ויקחו במקומו את התינוק מטאטא.

כאשר טכס התחדיד מסתיים, סוגרים היטב את חדר היולדת ואת כל החלונות, ואין לפתוח אותם עד למחרת בבוקר. מציידים את האורחים שנכחו בטכס ורוצים לחזור לבתיהם, בכמה גרגרי מלח כדי למנוע כל תקלה לא רמוייה עם ה " שכנים " – השדים, בגלל הסכנה לעבור בלילה במקומות חשוכים.

תינוק או סכין.

מנהג קרוב לזה, קיים לפני ההיריון והוא : אם אשה טבלה ואירע אונס לבעלה שלא יכול לבוא אליה מכל סיבה שהיא, היא מביאה תינוק ומשכיבה אותו אצלה, או מניחה סכין תחת הכר או שהיא פורשת עליה בגד של בעלה.

יהדות מרוקו – הווח ומסורת – רפאל בן שמחון

מר רפאל בן שמחון – המחבר, יליד העיר מכנאס. כיהן בקול ישראל כעורך, כתב וקריין בשפה המוגרבית. עוסק בפולקלור של יהודי מרוקו ופרסם מאמרים בנושא. 

חללולנא – פתחו לנו.

למחרת בבוקר, אסור היה לפתוח את החדר מבפנים, אלא אם כן פתחוהו השכנים מבחוץ. אם הללו איחרו לפותחו, ניגשה אם היולדת ורמזה להם במשפטים מיוחדים.

יא זיראננא, לבאס לבאס עלינא

נפסינתנא ואוליידנא מא ענדהום באס

זיראננא יא לעגזאנין

חלוללנא תבקאו פרחאנין

נחית טאס דל נטילה עאם עלינא

שכיננו לנו טוב טוב !

היולדת והבן שלנו חשים בטוב

שכיננו העצלים

פתחו לנו, תהיו מאושרים

כי קערת הנטילה גאתה עלינו.

אמצעי שמירה נגד החיצוניים.

הסכנה מפני התחתיים ( הדים ) גדולה במיוחד בשמונת הימים הראשונים שהם הגורליים ביותר לגבי הרך הנולד. כי ה " שכנים " אינם ששים כל כך לקבל את הדייר החדש עלי אדמות ומנסים ןהתנכל לו בכל צורה שהיא, על ידי פגיעה בו או על ידי החלפתו.

לכן הזהירות עתה חייבת להיות מדוקדקת, והאמצעים רבים ומגוונים כמו שנראה בהמשך. המערכת המסועפת של בילבולים וטכסים, נועדה למנוע את ההיזק הדמוני העלול לקרות.

בלבול השדים

עם רדת החשיכה לפני התחלת התחדיד, מוטל על היולדת תפקיד מיוחד, והוא להשמיע צלילים תוך הקשה בכף או במזלג, על החרב המונחת לפניה, כדי לבלבל את החיצוניים, משום שהברזל הוא אחד האמצעים המרתיעים אותם. דורשי רשומות כתבו : ברזל הוא ראשי תיבות של ארבע האמהות, בלהה, רחל, זלפה, לאה ובזכותן הברזל שומר ומרתיע.

המכתש – אל-מהראז

במכנאס נהגו, שכאשר נולד בן במשפחה, לקחו את המהראז ( מכתש , עלי, או מדוכה ) העשוי מנחושת, העמידו אותו על אדן החלון הפונה לרחוב, ובמדוך שלו, כתשו כמה קטורות ליום הברית. כל הושמעו רעשים להברחת המזיקים, והיה בזה גם רמז לשכנים ולעוברים ושבים, כי בן נולד לנו.

בצפרו נוהגין הנשים לדוך במכתשת כמון לרפואת ברית מילה וחיננא, שבה מורחין את כל בשר הילד לחזק את עורו, והקול נשמע למרחוק.

האולר והסכין.

בשבוע הראשון להולדת הילד, האולר והסכין לא ימושו מתחת לכרית שלו. בשבועות הבאים, אם לא ירגיש טוב או אם יחלה, ההורים יערכו לו מין תחדיד חדש, כי חושבים שהמחלה או החולשה באה מן המזיקים או מעין הרע.

גם היולדת צריכה שמירה מעולה ואפילו ביום, על כן לא משאירים אותה לבד בבית. ואם תרד מהמיטה, חייבת היא לקחת סכין או אולר ביד. כל עוד לא תמו ארבעים יום ( לארבעין ), חייבת היא בשמירה מעולה.

אל- עזזאף.

מאחר והשטן ולילית מחפשים דרכים להזיק לרך ולמונעו ממצות המילה, נהגו אפוא, הורי התינוק להערים עליהם ולבלבל אותם. הם לקחו אל- עזזאף שהוא מטאטא קטן ללא מקל, חיתלו אותו כמחתלים תינוק, והניחו אותו ליד הרך הנולד, כך שאם לילית וכת דילה, יצליחו להסתנן למיטתה של היולדת, על מנת לחטוף אותו, הם יתבלבלו אולי ויקחו במקומו את התינוק מטאטא.

כאשר טכס התחדיד מסתיים, סוגרים היטב את חדר היולדת ואת כל החלונות, ואין לפתוח אותם עד למחרת בבוקר. מציידים את האורחים שנכחו בטכס ורוצים לחזור לבתיהם, בכמה גרגרי מלח כדי למנוע כל תקלה לא רמוייה עם ה " שכנים " – השדים, בגלל הסכנה לעבור בלילה במקומות חשוכים.

תינוק או סכין.

מנהג קרוב לזה, קיים לפני ההיריון והוא : אם אשה טבלה ואירע אונס לבעלה שלא יכול לבוא אליה מכל סיבה שהיא, היא מביאה תינוק ומשכיבה אותו אצלה, או מניחה סכין תחת הכר או שהיא פורשת עליה בגד של בעלה.

צעיף הראש בעריסה.

כשהאם יוצאת החוצה, היא לא תשאיר את עריסת התינוק ריקה, אלא תשים במקום התינוק את צעיף ראשה\ כדי לשמור על הגנתו. אותו הדין,

כאשר היא תרצה להיניק את תינוקה, היא לא תשאיר את העריסה ריקה אלא תניח במקום התינוק, אולר פתוח או כסין כדי להפחיד ולהבריח את המזיקים.

בין לידה ללידה, העריסה אינה צריכה להשאר ריקה וללא פעילות. אסור גם לנדנד עריסה מבלי שיהיה תינוק בתוכה, אפילו לשם שעשוע. יש לשים בתוכה כמה גרגרי שעורה, כדי שהאם תמשיך להיות פוריה. שמים בעריסה סכין ובמיוחד מפתח, כדי שהילדים שיבואו אחר כך לא ימותו באיבם.

הפחד מהחטיפה.

בשמשך הימים הראשונים, יש להיזהר מאוד ולא לעזוב את התינוק לבד בחדר ולו לרגע אחד, בפרט בחושך מחשש " שיוחלף ". הילד יכול להיות מוחלף על ידי השדים " מבדדל – מוחלף\ אם הילד בלונדיני במיוחד, הוא יהיה טרף קל לשדים. יש להזהר שבעתיים אם התינוק הוא בעל שיער בהיר.

אל-חפרא.

מיד לאחר הלידה, חייבים לכבס את בגדי היולדת ואת המטליות שבהן השתמשו לניקוי הדם, אם התמהמהו ולא כיבסו את בגדיה, אסור לכל אדם להיכנס לחדרה. אומרים לא " יכנס אל-חפרא ( שמא יכנס לחפירה ), כי בגדי היולדת דומים לבגדי האדם המת.

היא גם תייבש את החיתולים בחדר בגור ולא לעיני השכנים. מי שאינו נזהר ונכנס לבית היולדת, עלול ליפול למשכב. המיילדת היא המוסמכת והיחידה, אשר עליה מוטלת החובה לכבס את בגדי היולדת ואת חיתולי התינוק כדי למנוע כישופים

דברי תורה.

דברי תורה הם " חרב פיפיות נגד המזיקים, וכל למדן הבריח וביטל את כל החיצוניים בדברי תורה. האס החזיק אם כן את עוללו בידיו, העביר את אצבעו על חושיו ומלמל באוזניו את האלף בית, תורה ציוה לנו משה, שמע ישראל, ועוד פסוקים, כדי שהתינוק יתחיל את דרכו בקודש, שהיא דרך התורה.

לארבעיין – הארבעים.

בנוסף לשמונת הימים המסוכנים שעוברים מעל הרך הנולד, נוקטים עוד זהירות מפני המזיקים, במשך תקופת הארבעים או לארבעיין כפי שמכנים אותה. זוהי תקופה של ארבעים יום שבמהלכם, על ההורים לשמור ולנוט בכל האמצעים האפשריים לבל יינזקו האם ותינוקה מכל מיני מזיקין ומרעין בישין.

בל נשכח, שאמצעי השמירה על התינוקות הזכרים, מרובים לאין ספור מאלה על הבנות. וסביר להניח כי ערכו של הבן רב משל הבת, ולכן כל משפחה נדרשה לשמור על כמה כללים חשובים

הרך נלקח למלמד תינוקות.

יש הנוהגים לקחת את הרך הנולד למלמד תינוקות במלאת לו ארבעים יום ושם עורכים " סעודה זוטא " לכל התינוקות של בית רבן.

הילד בידינו.

בתקופת הארבים יום, חל איסור מוחלט להוציא את התינוק מהבית, בעוד שאת הבת, מותר להוציא בתום שבעה ימים. כי הבת כפי שציינו " מחדייא – מוגנת, אבל לגבי בן זכר, חייבים לחכות עד שיעבור המחסום של הארבעים, ואז אפשר לנשום לרווחה ולומר " מנע מן הסכנה " – ניצל מהסכנה. עתה הילד בידינו וכחות הרע לא יוכלו עוד להתנכל או להרע לו.

רבי דוד בוזגלו

מורשת יהדות מרוקו מנחה של שבת

קינה רבי יעקב אבן צור על תשעה באב

לתשעה באב.

אסלדה בחילה אזנח נזם נחלי

הסוג: קינה. העת: לתשעה באב.

אםלדה בחילה, / אזנח נזם וחלי,

 מעי מעי אוחילה, / קירות לבי הומה לי.

נקטה נפשי בחיי, / כי היו צרי לראש.

 הלקו, הכו לחיי, / ואותי השקו מי רוש.

תחת עסיס ותירוש, / יין עין חכלילי.

יהדפוני אל חשך / וינדוני מתבל,

אוי לי כי גרתי משך / רגלי ענו בכבל,

נהפך נבל לאבל / ולקול בוכים חלילי.

 .יחרד לזאת לבי / ואברי נהלמו,

חורשים חרשו על גבי / וככנור מעי המו.

  רתחו ולא דמו / חזות קשה הֻגד לי.

עלי לבבי דוי, / מרֹב צרה ומצוקה.

בָתֵי בראי וגואי, / היו בוקה ומבוקה,

 על כן בנהי אזעקה / ובמר אֹמר רזי לי.

קדמו מוקשי מות / אותי, בלו בשרי,

 ביום אֹפל צלמות, / אכזר עכר שארי

אין תעלה לשברי / כל רֹאי ילעגו לי.

במסתרים תבכה נפשי, / יגעתי באנחתי:

 צָפו מים על ראשי, / עד אמרתי נגזרתי;

נפוגותי נדכיתי / על כי הֵמר שדי לי.

אויבי, בעֻזך נאור, / כבדם תפלח:

את מקללי תאיר / ובניהם תקפח.

כל צרי אנגח / חנם שחת טמנו לי.

צהלי וגם רֹני, / עניה הסֹעךה,

 בצדקה תכונני, / צפירת הוד תפארה.

צאן קֹדֶש הנפזרה, / חיש תחסי בצלי,

בארץ הטהורה / תוך גבולי וגלילי.

אצלצלה בגילה, / כי אל יהיה בכסלי,

הלא אליו אוחילה / יהי שלום בחילי.

אצלצלה

מתוך אתר פיוט

http://web.nli.org.il/sites/nlis/he/Song/Pages/song.aspx?songid=283#2,20,398,9

יהודה וישראל (חסרה)

יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל דְּעוּ מַר לִי מְאֹד לָכֵן בְּחַטֹּאתַי אֲנִי אֶרְעַד רְעוֹד
יִהְיֶה לְבָבִי בִי בְעֵת אֶשְׁמַע בְּכוֹת וְעֵת שְׂחוֹק אֶרְאֶה אֲזַי אֶסְלוֹד סְלוֹד
בֶּן אָח וְאָחוֹת אֵם וְאַף גַּם כָּל שְׁאֵר תִּבְכּוּ לְמִשְׁפָּחוֹת וְגָדְדוּ בָם גְּדוֹד
דּוֹד טוֹב וְכָל אִישִׁים וְגַם נָשִׁים בְכוּ וַאֲנִי בְבִכְיָתִי אֲזַי אַחֲרִיד חָרוֹד

חָסְרָה נְגִינָתִי וְשִׂמְחָתִי בְעוֹד אֶזְכּוֹר לְמִקְדָּשׁ כִּי אֲבַדְנוּהוּ אָבוֹד
חָסְרָה קְהִלַּת אֵל וְלוֹמְדֵי דַת וָדִין עַל זֹאת יְהוּדָה קוּם וְיִשְׂרָאֵל סְפוֹד
חָסְרָה וְגַם קָצְרָה יְחִידָתִי לְרוֹב אַבְדָן קְהִלּוֹתַי וְנִשְׁמְדוּ שָׁמוֹד
חָסְרָה יְדִיעָתִי בְקוֹרוֹת הַזְּמַן אֶמְאַס לְקוֹל שִׁירִים וּמָחוֹל גַּם רְקוֹד

חָסְרָה עֲצַת לוֹמְדִים לְתוּשִׁיָּה וְצַר הָרַג בְחִירֵיהֶם כְּמוֹ צֹאן וַעֲרוֹד
חָסְרָה חֲנִינַת אֵל וְרַחֲמָיו נִשְׁכְּחוּ הוּא לִי כְּמוֹ אַכְזָר וְהֵמַר לִי מְאֹד
חָסְרָה זְכוּת אָבוֹת וְלֹא תָלִיץ בְּעַד זַרְעָם וְסַף גִּזְעָם וְנֶחֶרְדוּ חֲרוֹד
חָסְרָה צְנִיעוּת כָּל נְשֵׁי יַהְרוּת בְּיוֹם נָפְלוּ בְיַד זָרִים וְקָפְדוּ בָם קְפוֹד

חָסְרָה נֶחָמַת כָּל יְהוּדָה כִּי יֵאוּשׁ צָמַח בְּלִבּוֹתָם וְנֶעֱקַד בָּם עָקוֹד
חָסְרָה פְּקֻדַּת אֵל עֲלֵי הוֹרְגִים בְּנֵי עַמִּי וְגַם גּוֹזְלִים וְחוֹשְׁדִים בָּם חֲשׁוֹד
חָסְרָה אֱמֶת תּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר עִם רוֹב גְּאוֹן זָרִים שְׁכוּחָה מִלְּמוֹד
חָסְרָה מְתִיקוּת מִבְּנֵי עַמִּי וְלֹא חָסְרָה מְרִירוּתָם וְתִשְׁקוֹד בָּם שְׁקוֹד

חָסְרָה עֲרֵבוּתָם וְטוֹבָתָם וְכָל חָכְמַת חַכְמֵיהֶם וְנֶחֶלְדָה חֲלוֹד
חָסְרָה תְּשׁוּבַת אֵל לְצַעֲקָתָם וְאֵין עוֹנֶה וְאֵין חוֹמֵל וְנִלְאָה מִפְּקוֹד
חָסְרָה שְׁכִינָה מִשְּׁכוֹן מַטָּה בְּתוֹךְ מִקְדָּשׁ וְיִשְׂרָאֵל וְחָדְלָה מִן רְבוֹד
חָסְרָה עֲנוֹת קַדִּישׁ וַעֲנוֹת בָּרְכוּ בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת חֲרֵבִים מִיְּסוֹד

חָסְרָה זְכִירַת צוּר ה' צְבָאוֹת יָהּ וֵאלֹהִים אֵל וְשִׁין דָּלֶת וְיוֹד
חָסְרָה נְבוּאָה בִּי וְנִסְתָּם כָּל חָזוֹן אוּרִים וְגַם תֻּמִּים וְצֵרוּף שֵׁם בְּסוֹד
חָסְרָה הֲגוֹת תּוֹרָה יְלָדִים עֵת גְּמוֹר שַׂק אֶחְגּוֹר עַל זֹאת וְאֶפְדֶנּוּ אָפוֹד
חָסְרָה כְּבוֹד שַׁבָּת כְּבוֹד מוֹעֵד בְּכֵן חֹשֶׁךְ וְקַדְרוּת קַח יְצוּעֲךְ בּוֹ רְפוֹד

חָסְרָה עֲרֵבוּת קוֹל חַזָנִים מִזְּמוֹר מַפְטִיר וּמוּצָנִיף וְגַם פַּיְטָן לְחוֹד
חָסְרָה כְּבוֹד מַלְכוּת יְהוּדָה עַד מְלוֹךְ הָאִישׁ בְּנוֹ דָּוִד יְחַיֶּה עַם בְּסוֹד – 

http://web.nli.org.il/sites/nlis/he/Song/Pages/Song.aspx?SongID=524#2,20,1580,9

מתוך אתר פיוט

אל יום זה יאות

קינה / סימן א(ני) שלום בן צור

אֶל יוֹם זֶה יָאוּת קִינָה עַם יִשְׂרָאֵל כֻּלָּנוּ
קַדְּשׁוּ צוֹם וַאֲנִינָה רְדוּ עַל הָאָרֶץ לִינוּ
הַרְחֵק שְׂחוֹק וּנְגִינָה וּמִסְפֵּד תַּמְרוּר עָנוּ
מִרְחִיצָה הִשָּׁמְרוּ נָא יְחֵפִים אָבְלוּ אָנוּ
עַל יְדִיד אָנָּה פָּנָה אֲקוֹנֵן כְּאַלְמָנָה
כֹּל בִּרְכַּיִם תֵּלַכְנָה מַיִם אֶהְגֶּה כַּיּוֹנָה
עַל קִרְיַת דָּוִד חָנָה חֲרֵבָה קָרְאוּ אוֹי לָנוּ

שְׁחִי חוֹלִי וְגוֹחִי בַּת צִיּוֹן כַּיּוֹלֵדָה
שַׂעְרֵךְ גָּזִּי וְקָרְחִי אָרְחִי חִיל וּרְעָדָה
וְלַמְקוֹנְנוֹת שִׁלְחִי עַל כִּי בָּאָה קְפָדָה
וְקוֹל בְּקִינָה פִּצְחִי בְּתוּלַת בַּת יְהוּדָה
כִּי מִדְּחִי אֶל דְּחִי יְדִיד נַפְשִׁי וְרוּחִי
גָּדַע רִבְעִי וְאָרְחִי גָּדַר בַּעֲדִי כֹּחִי
מִבֶּטֶן כָּשַׁל כֹּחִי זְקֵנִים לֹא חָנָנוּ

לְיוֹם זֶה אֶקְרָא אַכְזָר יוֹם מְצוּקָה יוֹם צָרָה
יוֹם בּוֹ קְהָלִי נִפְזַר יוֹם הוֹ הוֹ וְיוֹם עֶבְרָה
צָרִי עָלַי נֶאְזַר בְּכֹח גַּם בִּגְבוּרָה
בּוֹ דִּינִי נִגְמַר נִגְזַר לִהְיוֹת גּוֹלָה וְסוּרָה
גַּלְגַּלוֹ עָלַי חָזַר מוֹצִיא בְּעִתּוֹ מַזָּר
עַד כִּי לְאֶחַי מוּזָר הָיִיתִי בְּלִי מַעֲזַר
יוֹם חָשׁ בּוֹ זָר שֵׁשׁ מָשְׁזָר נָטוּ צְלָלַי פָּנוּ

וּמוֹעֵד עָלַי קָרָא יוֹם זֶה לְכַלּוֹת שְׁאֵרִי
הָיִיתִי שַׁעֲרוּרָה קָדְרוּ כּוֹכְבֵי מְאוֹרִי
וּמִמְּזָרִים קָרָה אֲהָהּ אוֹי לִי עַל שִׁבְרִי
לְמִי אָנוּס לְעֶזְרָה מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי
קָרְאוּ לִי מָרָה וַעֲנִיָּה סוֹעֲרָה
לָמָּה לִּי חֵי צָרָה אֶצְעַק כְּמוֹ מַבְכִּירָה
בּוֹשָׁה חַמָּה וְחָפְרָה כּוֹכְבֵי עָשׁ קִינָה עָנוּ

מִכֶּם אֶשְׁאֲלָה עֵצָה הוֹרוּנִי מָתַי סוֹדִי
עַל מִי תְּחִלָּה אֶשָּׂא בְּמַר אֵבֶל יְחִידִי
יוֹם תּוֹכָחָה וּנְאָצָה יוֹם שָׁח אַרְצָה כְּבוֹדִי
אִם עַל אֶבֶן הַרֹאשָׁה אִם עַל רֵעִי וְדוֹדִי
אִם עַל עֵדָה קְדוֹשָׁה תַּמָּה נָאוָה כְּתִרְצָה
עַתָּה גּוֹלָה נְפוּצָה נְטוּשָׁה גַּם נְתוּצָה
אֵם עַל בָּנִים רוּטָּשָׁה נָסְעוּ בְּמָרָה חָנוּ

בְּקִרְבִּי לִבִּי עָנָה בְּכוּ קְרָא בְגָרוֹן
עַל מַחֲנֶה שְׁכִינָה וְעַל לוּחוֹת וְאָרוֹן
אַיֵּה בִגְדֵי כְּהֻנָּה אַיֵּה זֶרַע אַהֲרוֹן
אַיֵּה סַמִּים וּלְבוֹנָה גַּם לְוִיִּים יָשִׁירוּן
אַיֵּה שְׁכִינָה שָׁכְנָה בֵּין שְׁפַתַּיִם לָנָה
בֵּית אֶלְקָנָה וְחַנָּה הָיָה לִבְנוֹת יַעֲנָה
שָׁמָּה קִיפּוֹז קִנְּנָה גַּם תַּנִים שָׁם יִתְּנוּ

נֶטַע נַעֲמָן הָיָה אֵיךְ קָדַר בָּא יוֹם אֵידוֹ
אֵיךְ אַח הָיָה לְדַיָּה שַׂק תָּפַר עֲלֵי גִלְדּוֹ
נָפַל בִּשְׁאֹל תַּחְתִּיָּה לֹא מָצָא עֵזֶר נֶגְדּוֹ
אֵיכָה תַּחַת כְּוִיָּה יִמַּס כַּעַס חֲמוּדוֹ
עַמִּי שְׂאוּ תַּאֲנִיָּה עַל כְּהֻנָּה וּלְוִיָּה
בֵּין הָעַמִּים בְּזוּיָה וְעַל הַר הַמּוֹרִיָּה
הָיָה חָרְבָּה וּשְׁאִיָּה שָׁם צִפּוֹרִים קִנְנוּ

צִוְחַת יְרוּשָׁלַיִם עַד שְׁחָקִים הִגִּיעָה
עַד אָן יוֹשֵׁב שָׁמַיִם אֶהְיֶה בְּטִיט טְבוּעָה
עַד רָפוּ כֹּל בִּרְכַּיִם לֹא עָמְדוּ עַד אַגִּיעָה
רָבְצוּ בִּי צִיִּים אִיִּים וּבִי לִילִית הִרְגִּיעָה
הֶחֱרִיבוּנִי לְבָאִים בְּיוֹם זֶה פַעֲמַיִם
עַל זֹאת שׁוֹמּוּ שָׁמַיִם תַּחְתִּיִּים גַּם שְׁנִיִּים
וְעַיִן תִּזַּל מַיִם כֹּל שׁוֹמֵעַ שְׁמוּעָתֵנוּ

וְקוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַּמְרוּרִים
רָחֵל מְבַכָּה תִּדְמַע עַל בָּנִים בְּיַד צָרִים
בְּיַד דּוּמָה וּמִשְׁמָע בַּכְּבָלִים אֲסוּרִים
מֵהַר פָּארָן הוֹפִיעַ וַיָּשֶׁת לוֹ עֲדָרִים
בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים אֵיכָה יָשְׁבוּ בַּיְּעָרִים
בֵּין עֲדַת הַדְּבוֹרִים עַד הָיוּ כִּיקַר כָּרִים
זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים וְזֶה נִצַּב בִּימִינוֹ

רָנִּי שִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא אֵלַיִךְ
אֶבְנֶה לָךְ שַׁפְרִיר חֶבְיוֹן אַאֲרִיךְ מֵיתָרַיִךְ
קּומִי הַצִּיבִי לָךְ צִיּוּן אָנֹכִי אֱלֹהַיִךְ
מִנְעִי רַגְלֵךְ מֵרִפְיוֹן אוֹרִי יִזְרַח עָלַיִךְ
אֶסְלַח לַעֲוֹנֵיכִי אֶרְפָּא תַּחֲלוּאָיְכִי
אֶפְדֶּה מִצַּר חַיַּיְכִי אֲחַדֵּשׁ נְעוּרַיְכִי
שָׂשׂוֹן וְצָהֲלָה עִרְכִי צַדִּיקִים בִּי רָנְנוּ – 

http://web.nli.org.il/sites/nlis/he/Song/Pages/song.aspx?songid=515#2,20,1579,9

מתוך אתר פיוט

למי אבכה

לְמִי אֶבְכֶּה וְכַף אַכֶּה
וּבִבְכִי אֲמָרֵר וַהֲמוֹן מֵעַי אֲשַׁנֵּן
הֲלְמִקְדָּשׁ וְאָרוֹן אוֹ כְרוּבִים אֲשֶׁר עוֹרְבִים
וְקִפּוֹד שָׁם יְקַנֵּן
וְעַל דּוּכָן אֲשֶׁר הוּכַן
לְלֵוִי לְנַצֵּחַ בְּשִׁיר לָאֵל וְרַנֵּן
אֱהִי מַשְׁמִים עֲלֵי אוּרִים וְתֻמִּים
אֲשֶׁר שָׁם כֹּהֲנֵי מִשְׁמָר יְכוֹנֵן
וְעַל הֶרֶג חֲכָמִים בֵּית אֱלֹהִים
וּבָא קוֹסֵם קְסָמִים גַּם מְעוֹנֵן
וְאֵיכָה חָשְׁכָה אוֹר הַהֲלָכָה
וְהַתַּלְמוּד כְּמוֹ גַלְמוּד מִי יְבוֹנֵן
וְסוֹד תּוֹרָה הֲיֵשׁ מוֹצִיא לְאוֹרָה
וּמִי הוּא זֶה עֲלֵי הַדּוֹר יְגוֹנֵן
חֲלָלִים נָפְלוּ עוֹלְלִים וְיוֹנְקִים
וְאֵין מֵקִים וְאֵין חוֹמֵל וְחוֹנֵן
לְזֹאת כָּל יוֹם וְכָל לַיִל אֲיֵלִיל
בְּרָב חֶבֶל כְּמוֹ אָבֵל וְאוֹנֵן
וּמַר אֶסְפֹּד וְאָח אֶקְרָא לְקִפּוֹד
וּמִדְּמָעַי עֲפַר צִיּוֹן אֲחוֹנֵן
וְאֶחְדַּל מִשְּׁמֹעַ קוֹל מְרַנֵּן
וְאֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד אֲקוֹנֵן –