שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון
השושלת לית פינטו – אהוד מיכלסון
תולדות רבני המשפחה ומעשי מופת
זהו סיפורה של משפחת רבנים חשובה במרוקו, שחיה ופעלה בערים אגאדיר ומוגאדור מהמאה ה-18 ועד עלותה לישראל, לאחר קום המדינה.
הרבנים לבית פינטו, גדולי תורה וחכמים מלומדים, האירו במעשיהם את הדרך לבני הקהילות היהודיות במרוקו. במקביל לתפקיד
ם הרבני יצא שימעם של הרבנים, בכל דור ודור, כבעלי מופתים ומלומדים בניסים, שסייעו וייעצו לכל יהודי, שהתדפק על דלתם.
משפחת פינטו קבעה את מושבה באשדוד, והקימה בעיר מוסדות תורניים וחינוכיים. בראש המוסדות עומד הרב חיים פינטו לליט״א, המשמש במקביל כרבה הראשי של קרית מלאכי.
מעשי מופת
רבי שלמה פינטו־זצ״ל ורבי כליפא מלכה זצ"ל
אריה שאג
רבי שלמה פינטו, אביו של הרב חיים פינטו הגדול, נשא גם בתואר לא רשמי של קונסול ספרד בעיר אגאדיר. תפקידו היה לדאוג לאינטרסים של מדינה זו בדרום מערב מרוקו, איזור חקלאי פורה, נוח לגידול מיקנה ועשיר בדגה. את פרנסתו הוציא הרב ממסחר, ולא הפך את התורה כלי להוציא ממנו את לחמו. הרב חי בסוף המאה החמישית ותחילת השישית (ה׳ת״ק־ה׳ת״ר). באחת מנסיעות העסקים שלו לדרום מערב המדינה, נקלעה שיירתו בטעות לאיזור מיוער המוכה בחיות רעות. מסביבם נשמעו נהמות ושאגות מאיימות של חיות טרף, שהיו בקירבה מסוכנת. אנשי השיירה נתקפו פחד, וחשבו כי במקום הזה יפלו פגריהם.
אז החל הרב שלמה לעודד את רוחם הנופלת. הוא פקד עליהם ללכת בעקבותיו, כשהוא הולך ראשון, עד יעבור זעם. כך הנהיג הרב את השיירה, כשהוא עטוף בטליתו ומעוטר בתפיליו. בשלב מסרים הקיפה את השיירה להקת חיות טרף, נמרים ואריות, שנהמו על האנשים וחשפו שיניים מאיימות. הרב פינטו ירד מעל אוכף החמור, וכשהוא אוחז בארבע כנפות הטלית ניגש לעבר החיות. אלה נהמו בטרוניה, נרתעו לאחוריהם ונסוגו למעבה החורש.
למעט אריה אחד, שגילה משום מה סימני ידידות, ונשאר ללוות את השיירה במהלכה. אריה זה אף דאג להרחיק מהשיירה חיות טרף אחרות, שנקלעו בדרכה.
הרב שלמה פינטו זצ״ל הוא אחד מארבעת הצדיקים, שעצמותיהם הובאו באחרונה לקבורה בקריית מלאכי על ידי הרב חיים פינטו שליט״א.
ובכל נפשך
הרב שלמה פינטו, בתוקף תפקידו כמייצג ענייני ממשלת ספרד בדרום מערב מרוקו, נסע מדי פעם לספרד כדי לקבל הנחיות ולמסור דיווחים ממקור ראשון. באחת הפעמים הללו התארח אצל שר, שהיה אחראי על נושא המסחר.
השר נתן לאורחו את חדר האורחים, ובו מיטה ללון. והנה שם לב הרב לעובדה, שלמראשות המיטה היה תלוי צלב, כמינהג הספרדים הנוצרים. הרב סבר כי שנתו תערב עליו יותר בלי נוכחות הצלב, ומיהר לסלק מהחדר את העבודה זרה.
למחרת קם בעל הבית משנתו, ובא לבקר את הרב בחדרו. הוא שם לב מייד לכך שהצלב חסר, ושאל את הרב מה עלה בגורלו. זה הסביר לו, כי מזרע היהודים הוא, ודתו שונה מדתו, והצלב מפריע לו וטורד את מנוחתו.
נתקף עליו הגוי חימה, והחל לצעוק עליו. ״אתם בכלל מנודים מספרד, ואסור לבוא איתכם במגע. באיזה רשות הוצאת את הצלב מהחדר? צדקו אלה שהחליטו, לגרש אתכם מכאן. המעשה שעשית לא יעבור בשתיקה״.
הרב נלקח אל השלטונות והושם בצינוק, ושם החלו לענות אותו בכל מיני ייסורים. בכל פעם שהנחיתו עליו את ידם האכזרית ביקשו ממנו לנשק את הצלב ואו יונח לו, אך הרב סירב, ואמר להם כי הוא מוכן למסור את נפשו על קידוש השם ולא לנשק את הצלב.
יחד עם הרב שהה בספרד הרב כליפא מלכה, גם הוא לרגל עסקיו. זה שמע על מה שנעשה לגיסו, ומיהר להתייצב בשער הארמון ולהיפגש עם המלך. שם דיבר איתו קשות, ואמר לו כי יש להפסיק לאלתר את מסכת העינויים ברב פינטו. ״אם יאונה לו רע נחדש את החרם שהטילו החכמים על ספרד, האוסר על יהודי להיכנס לתחומה. ההפסד יהיה כולו שלכם. הפסיקו לענות אותו, שכן דבר לא יעזור לכם. בוודאי ידוע לך כי אבותינו מסרו את נפשם במדינה זו, בכל מיני מיתות משונות, ולא המירו את דתם. איש באמונתו יחיה; עבורכם זו דת, ולנו היא עבודה זרה. שחרר את האיש מכלאו, והניחהו לנפשו״.
דברי הרב עשו רושם על המלך, הגם שקשריו של הרב מלכה עם הולנד, אנגליה ופורטוגל היו חשובים בעיניו. הוא מיהר להורות על שיחדור הרב פינטו מכלאו, ושב עם הרב מלכה למרוקו. מאותו יום ואילך הדירו השניים את רגליהם מאדמת ספרד, ואת מסחרם איתה ניהלו בעזרת שליחים.
בדרכם למרוקו שאל הרב מלכה את עמיתו מדוע לא התפלל על עצמו כדי להינצל מהעינויים, וזה השיב לו כי סוף סוף זימן לו הקב״ ה מצווה כה חשובה, של מסירות נפש, ״בכל לבבך ובכל נפשך״. ״אין זו מצווה המזדמנת בכל יום, ואתה מצפה ממני כי אברח ממנה ולא אקיימנה?״ – השיב לו בתמיהה. ״חייב אדם למסור את עצמו אפילו על מינהג וסימן הנהוג בישראל. מינהג ישראל תורה הוא, ובראשי תיבות ׳מיתה׳. על אחת כמה וכמה שחייב אדם למסור את נפשו על נישוק חפץ של עבודה זרה״.
תורה ועבודה
רבי שלמה פינטו, אביו של הר״ ח הגדול, היה גיסו של רבי כליפא מלכה. השניים היו סוחרים גדולים שראו ברכה במעשי ידיהם. עושרם לא סימא את עיניהם, וברוח המאמר ״אדם יסודו מעפר וסופו לעפר״ הקדישו את זמנם לתורה ולעבודת ה׳.
בשעה שאנשיהם עשו את מלאכתם ועסקו בקנייה ובמכירה, שהו הרבנים פינטו ומלכה באוהלה של תורה, ועסקו בהוויות אביי ורבא. מדי פעם הופרע לימודם להתייעצות הכרחית עם פועלים, שהיו נכנסים אליהם בעניינים חשובים, שלא סבלו דיחוי.
את רוב היום העבירו בצוותא, עטורים טלית ותפילין, לומדים, מתפללים ופוסקים הלכות – עד שעת תיקון חצות. הרב פינטו ביקש מגיסו כי לא יכלול את שמו בתכתובות שניהל, בעיקר בפסקי הלכה ובתשובות לשאלות, כנראה בגלל הכבוד שרחש לגיסו המלומד, שאותו ראה כמלאך הי. החברותא בין השניים היתה גם בנסיעות מחוץ למדינה, בעסקי מסחר. לשניים היו ספינות, שהובילו מיטענים בין מרוקו לבין ספרד ופורטוגל. בהקשר לכך ישנן שתי סברות ביחס למקום הולדתו של הרב חיים פינטו. אחת מהן גורסת כי הרב נולד באגאדיר שבמרוקו, והשנייה מצביעה על העיר ברצלונה שבספרד כעל מקום לידתו.
לפי הגירסה השנייה היה זה בעת שהרב שלמה פינטו לקח את רעייתו הרבנית למסעו בספרד, נוכח הריונה המתקדם. בגירסה זו תומך הרב מאיר פינטו זצ״ל, שהעיד כי ראה מיסמך שכתב הרב חיים, שבו ציין כי נולד בברצלונה.
הסנדק שלו היה הרב כליפא מלכה. הרב נולד בפרשת פנחס, ביום בו נפטר הרב חיים בן עטר זצ״ל. הרב מלכה ידע על פטירת אור החיים הקדוש ברוח הקודש, ומשום כך ביקש מגיסו כי יקרא לרך הנולד בשם חיים. ב־12 שנותיו הראשונות גדל חיים על ברכי אביו ודודו, וספג מהם תורה וקדושה.