ראשון פרשת בשלח נוסח מרוקו

מפטיר והפטרה פרשת בשלח בנוסח יהודי מרוקו

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל.

מעלייתו של רבי חיים בן עטר עד ימינו –  ציונות, עליה והתיישבות.

העורכים : שלום בר אשר ואהרן ממן

עלייתו של רבי חיים בן עטר לארץ ישראל – אלעזר טויטו.

" פרי תואר " ספרו השני של רבי חיים בהלכה הוא ביאור על שולחן ערוך יורה דעה. הביאור מוצע תוך ויכוח נוקב עם בעל הספר " פרי חדש " רבי חזקיה די סילוה אשר חי בדור שלפני דורו של רבי חיים בן עטר.

בחיבור זה השקלא וטריא מתנהלת לשם הסקת המסקנה ההלכתית המעשית והאחריות של המחבר היא אפוא רבה מאוד. ואכן בהקדמת הספר מדגיש רבי חיים בין היתר " עם תלמידים גדולים וטובים מתקתי סוד ובחלק מההלכות מתקתי סוד עם רב עצום יחיד בדורו גדול הרבנים הרב המופלג כמוהר"ר שמואל בן אלבאז…לא הרימותי ידי לחתום על דברי אלא אחר הסכמת הרב הנזכר והוא אשר אני מזכיר לפעמים בשם אחי הרשב"א " הספר הודפס גם הוא באמסטרדם בתק"ב.

" אור החיים " – דפוס ראשון ונציה תק"ב – פירוש על חמישה חומשי תורה. רבי חיים בן עטר כתבו במרוקו והשלימו בתקופת שהותו הקצרה באיטליה כשהיה בדרכו לארץ. ב "אור החיים " מפרש רבי חיים את התורה הן בדרך הפשט והו בדרכי הדרש והסוד.

לבד מן הביאורים לכתוב מצויות ב " אור החיים " הערות רבות בענייני מוסר ויראת שמים, פסיכולוגיה והגות, וכולן יחד מצטרפות לכדי שיטה עיונית מקיפה. פירוש זה – בפי החסידים הוא נקרא " אור החיים הקדוש " וכך הם מכנים גם את שם צחברו – התקבל בחיבה גדולה בחוגים רבים של לומדי תורה. הוא זכה להידפס במהדורות רבות של " מקראות גדולות " לצד פירושיהם של מפרשינו הקלאסיים רש"י, ראב"ע ורמב"ן.

" ראשון לציון " קושטנדינא תק"י הוא עזבונו התורני-ספרותי של רבנו. הוא נערך על ידי תלמידי רבי חיים בישיבתו בירושלים. הוא כולל חידושים על שבע מסכתות מתלמוד בבלי, חידושים על שולחן ערוך יורה דעה.

מאמר מפורט על כללי ספק ספקא, ביאורים לכמה לשונות של רמב"ם ופירושים לחמש מגילות ולפסוקים שונים מספרי הנביאים. הספר הזה הוא למעשה פרי יצירתו של רבי חיים בשנת חייו האחרונה, בהיותו בירושלים.

עבודתו הספרותית – תורנית של רבי חיים היא רק פן אחד של פעילותו. רבי חיים היה בעל נטייה למנהיגות ולעסקנות ציבורית. פרט לעיסוקו העיקרי בלימוד ובהוראה בישיבה שבעירו ואחר כך בישיבה בפאס היה רבי חיים מנהל קרן לגמ"ח אשר תמכה בנצרכים ובתלמידי חכמים העניים.

פעילות פילונטרופית זו הייתה כנראה רבת היקף וחרגה הרבה מעבר לנדבנות רגילה, שכן מדובר בה בכמה חיבורים של התקופה והיא מוזכרת בהסכמות שנתנו רבני הדור ההוא לשפרי רבי חיים. בשנת הרעב הכבד שפקד את מחוז פאס בתצ"ח – 1738 – הצטרף רבי חיים לאלה אשר ברחו מן האזור ונדדו לעיר תיטואן.

שם גמלה ברבי חיים ההחלטה לעלות לארץ ישראל. הוא נסע בדרכים מסוכנות לאלג'יר ( אייר צת"ט ) ועימו שתי נשיו ושניים מתלמידיו. בחג השבועות של אותה שנה הגיעו לליוורנו.

רבי חיים הגיע לליוורנו במצב כלכלי ירוד ביותר ולא היה בידו כדי לפרנס את עצמו. אך שמו הולך לפניו ובתוך זמן קצר הכירו אנשי ליוורנו את גדולת רבנו בתורה וביראה והחלו נוהרים אל ביתו לשם שמיעת דרשותיו.

רבי חיים היה דרשן מעולה אשר הטיף לפני הציבור במשך שנים רבות ובמקומות שונים במרוקו, באיטליה ובארץ ישראל. בימים כתיקונם הוא היה דורש פעמיים ביום. אחד מאנשי ליוורנו אשר שמע את הדרשות ואף רשם את עיקר תוכנן מספר כי רבי חיים הצליח לכבוש את לבות בני ליוורנו והיו באים אנשים נשים וטף לשמוע את דבריו.

מעמדו הכלכלי של רבנו התייצב בזכות נדיבותם של כמה מנכבדי קהילת ליוורנו העשירים. בשלב זה לא היה עדיין בשעת רבי חיים להקים ישיבה בירושלים. וכל תוכניתו לעלות לארץ ישראל היית תוכנית יחיד. בינתים נודע לרבנו כי רבי חיים אבולעפיא עלה ארצה והחל מחדש את היישוב היהודי בטבריה.

פאס וחכמיה – כרך ראשון – כרוניקה מקקורית – רבי דוד עובדיה זצוק"ל.

בשער.

הספר אשר אני נותן לפניכם היום, לא נערך ויצא לאור, אלא כדי לקרב לבני הדור את דיוקנה של קהלה רוחנית וקדושה, מתוך קהילות ישראל, קבלת קודש עיר פאס אשר במרוקו, מרכז התורה והחכמה. מרכז של חקר הלשון המקודש, קהילה שעמדה בקשר עם חכמי המסורת.

 בס״ט יהיה עלינו ועל כל ישראל כי״ר. אחר עבור ח׳ ימים חזר אחיו של ה״ר שם טוב ן׳ רמוך לעורר על הנגידות. וקנה הנגידות מן המלך בד׳ אלפים. והח׳ ה״ר יצחק לא רצה לתת כלום ונסתלק מן הנגידות ונתעוררו קטטות ומריבות בין הקהל והנגידים והים הולך וסוער במסים וארגוניות מן הפריצים הפורצים הגדר. וביום הג' ה׳ לחדש אב הרחמן הוציאו לשר הצורר ס׳ בוכביר יש״ו וניקבו ב׳ עקיביו יגררוהו מן האלב׳סטיון – מצודה – עד למרמס ונמס. ואויב א׳ תקע לו חרב בבטנו קודם מיתתו כ״י כא״י.

 אחיו של שם טוב ן׳ רמוך הנז׳ שחזר נגיד מרוב שנאת חנם שיש בינינו בעוה״ר ובין הנגיד הנז׳ הלך הוא וקצת אוהביו המחזיקים בידו אצל נשיא א׳ מאילי הארץ שמו ס׳ עלי ן׳ דריס והחזיק בו שהיה אוהב המלך יותר מדאי שהוא היה סיבה לביאת המלך לכאן עד שהמליכו אותו שנדר אליו לתת למלך שמונת אלפים אוקיות ולנשיא הנד אלף אוקיות מלבד מליצים אחרים כ״א מה שנדר לתת לו, ויהי כן.

 ויסירו מהנגידות לה״ר יצחק הצרפתי ונתן הנגידות לרמוך הנז׳ ומשעה שנעשה נגיד לא שלונו ולא שקטנו ולא נחנו כל יום ויום קללתו מרובה מחבירו והקהל בכלל והיחידים בפרט, והוטל עול על הקהל מה שלא יוכלו שאת. והח^' הנ'  ר׳ יצחק הצרפתי לקח ממנו המלך פעם אחת חמשת אלפים אוקיות לפי שבקש ממנו המלך להיות נגיד ולא רצה. וכשראה הח׳ הנז' שהמלך נתן עיניו בו רצה לברוח מהעיר וקודם רצה לשלוח כל חפציו וכלי ביתו יום א׳ בין הערבים וב׳ חמרים היו הולכים לטיתווא׳ן ואסף כל אשר בביתו מכלים ותכשיטין ומטלטליו כלי כסף וכלי זהב ונחושת ובדיל וברזל וכל כלי בה״ך של ת״ת ותפוחים וכלי בית אחיו כה״ר אברהם ולא השאיר משופ״ו ועשה משאות ללכת לעיר תיטווא׳ן ולא הניח בביתו כ״א ס״ת וספרי הקדש.

הם יוצאים מפתח באב אלבוג׳את לפני עאיי׳ן תותא והנה א׳ לקראתם מהיושבים עם המלך וישאל להם של מי המשאות האלה. ויאמרו לו של פ׳ ויאמר הוא רוצה לברוח מפני המלך כל מה שיש בכאן הוא של המלך, באותה שעה לקחו המשאות עם הבהמות ובעליהם והוליכם לבית המלך לאלמשוא׳ר והכו החמרים במאמר המלך והח׳ הנז' אסרו אותו הוא ושני בניו לקחו אותם ויאסרו אותם בבית המלך בחצר הנק׳ דא׳ר להניא. והמשאות היו בהם חפצים נחמדים של כסף וזהב ותפוחים של ס״ת ושמענו שהיה בהם קרוב לשלשים אלף אוקיות מה שהיה באותם המשאות ונשארו אסורים בבית הסוהר ט״ו יום עד שנתן למלך חמשת אלפים אחרות מלבד המשאות והגוים נכנסו ערבים בעד הסך הנז׳ עד שמכר פיל׳א״ ( ערימה – חבילה ) של עורות. הי״ת ינקום נקמתם ממי שהיה לו סיבה לכל זה ההפסד בעגלא ובזמן קריב אמן.

ובחדש אב ט״ו בו השר הצורר יש״ו שזכרנו ס׳ בובכיר שהיה סיבה לחרבן בתי כנסיות הי״ן שהיה צורר היהודים בתכלית וכשחנה המלך בצ׳אר אזאוויי״א הגידו למלך שהשר הנז' רוצה למרוד במלך הוא ומשרתיו והיה לו בסטיו״ן א׳ אצל באב לג׳וואד והכניס בו כל מחמדיו הטובים ומה שיאכל וישתה אפילו ישהא שם שתים ושלש שנים. מה עשה המלך שלח לאחיו מולאי מחריז ונכנס שם עם חיל רב ללבסטירן והוציאוהו וגררוהו ושללו כל אשר לו. השב להם גמול כמעשה ידיהם. נאם המר ונאנח סעדיה אבן דנאן. ע״כ מ״ך.

עומ״ך על שם כמה״ר שאול סירירו ז״ל וז״ל בח׳ חשון ש׳ איך נשבר פטי׳׳ש – השצ"ט – 1693לפי היצירה בא מולאי מחמד אשי״ך והביא עמו מחנה גדול עד מאד עד שאמרו הרואים המחנה וכבודו ועוצמו ותפארתו שמעולם לא יצא מלך מהמלכים כמוהו והביא עמו ג״כ יהודים ואדומים סוחרים הביאו סחורות וכל אנשי המחנה מלובשים כולם בגדי שש ומשי ורקמה וכלי כסף וזהב. ויאמרו כי אלף ומאתים אהלים הביא עמו המלך הנז' והמלך הנז' היה איש חיל נאמן שונא בצע אוהב עניים ורודף אחר האמת. וכרוזא קרא בחיל במחנהו מי שישלח ידו ויקח מהמטמוניות שעורים וחטים אחת דתו להמית עד שיכרית המורדים במלכות. ואח״כ יחרים כל רכושם. יום ג׳ בשבת י״א לחשון הנז' כעת הבקר והשמש יצא על הארץ והמלך יר״ה עודנו שוכב בארמונו על ערשו כזית רענן והנה עליו מחנה אלפקרא בני ס׳ מוחמד ובובכיר ותהום כל המחנה של המלך ונפלו עליהם פתע פתאום ונלחמו קצת עמהם וקצת מהם נמלטו וברחו ומרדו במלך והמלך נמלט והניח כל המחנה ההוא האהלים כאשר המה ובאו אלפקרא והפלשתים ושללו רכוש רב מהאהלים וכלים מכלים שונים כלי כסף וכלי זהב ואבנים טובות. והיתה המלחמה הזאת במקום הנק׳ וואד לעביד ונק׳ בועגבא והשי״ת ישפוט שלום.

מ״ך בכ״י החי הש׳ העניו המאושר בכל עניניו נר ישראל כמוהר״ר שמואל אבן דנאן זצוקלה״ה ש׳ אהבת״י אתכם לפ״ק אתעטל אסתא מן שושן פורים מא נזל וכאן נית אריח אשרקי ונצ׳ר אזרע פי פחוואייג׳ למדינא ותהום כל העיר וברחו פלמדינה בלי יצומו לגוים ג׳ ימים סאיין לא עמרנא סמענא וטלע אזראע כאן יסווא מ״ם ה״ם לסחפא רג׳ע יסווא עם׳ הם׳ ולא ידהאר. ותהי צעקה בכל העיר וזה היה יום ב׳ י׳ לניסן. ופי האדאך בעדן נתקבצו חח׳ הש׳ יום א׳ וואפקו, יצומו יום ב׳ וצומנא. איוואק רינא או״ה עמלו האדיך להרעשה נג׳מעו לקהל לכול פי בה״ך דתושבים בעדן הייא הריבה נג׳מענא וצלינא פיהא מנחה ועשינו צעקה גדולה וז׳ די ויעבור. ואח״כ עלינו לביה׳׳ק דתושבים על קבר הח׳ כמה״ר יעקב קניזאל זצוק״ל. ושם דרשתי והנושא ויאמר להם יעקב אחי מאין אתם וכו מז״ל במ״ר מחרונו של הקב״ה. והוכחתי לקהל כמו שכתוב בקונדריסי ושם בכינו רבה, ואח״כ על קבר א״א זצוק״ל. ואח״כ על קבר כמה״ר וידאל הצרפתי זלה״ה והחכמים הקבורים עמו ואח״כ הלכנו על קבורת החכמים במקום הנק׳ חברון. ומשם הלכנו לשער האלמלא׳ח על קברות ההרוגים שנהרגו בימי הגזירה לתפ״ץ. ואח״ב יצאנו על קברי הצדי­קים אשר מחוץ לעיר לפגי האלחוואנת אלקרסליין.חנויות של בעלי מלאכה " אלקרסאל " – כלי אומנות לסריקת הצמר.

תרגום החלק בערבית יהודי.

התי״ח 1658 … הגשם לא ירד מיום שושן פורים והלאה ועם זה היתד. רוח חרישית (רוח חמד.) ונשתנו פני הזרעים במדינה ובכל הסביבה, הגויים הכריזו צום שלשה ימים מה שלא נשמע עד כה, ושער החטה עלה מארבעים אוקיות וחמשה מהונאת לסחפא (מדת תבואה) לשבעים אוקיות וחמשה מוזונאת, ואינה מצויה, ותהי צעקה גדולה בכל העיר כל זה היה ביום ב׳ עשרה לחדש ניסן! ולכן התקבצו החכמ־ם השלמים יום א׳ והסכימו על תענית יום ב׳ והתענינו. וכשראינו שאומות העולם עשו כל אותו הרעש התאספו כל הקהל, בחורבת בית הכנסת של התושבים לתפילת ומנחה ועשינו צעקה גדולה, ז׳ פעמים ויעבור, ואח״כ הלכנו לבית הקברות על קבר החכם רבי יעקב קניזל זכר צדיק וקדוש לברכה (על הרב הזה ראה באריכות בס׳ מלכי רבנן בן נאיים עמי ע״א).

ומחר ביום ג׳ התענו כל הקהל מגדולם ועד קטנם אפי׳ עוברות ומניקות ותהי צעקה גדולה בכל העיר והתפללו כל הקהל בבי״ה שלנו ועשו צדקה יפה לעניים ובשחרית התפללתי אני הצעיר וישבנו שם עד כדי חצי היום. ושלו׳׳ל מיום ב׳ שעלינו נתקדרו שמים בעבים וטללי ברכה לא פסקו ונסתלק רוח הקדים. ואח״ך ערב יום ה׳ נתקבצו הח׳ עם היות שרוב הקהל היו אומרים שיצומו למחר י״ג לניסן שהוא יום חמישי עכ״ז להיות שהוא ערב יו׳׳ט והגידו לנו מגידי אמת שאין אנו צריכין להתענות לא גזרנו תענית רק עשינו סליחות כמנהגינו. וש״ל

אחר חצות ענה אותנו האל בגשמי ברכה וירדו מחצי היום וכל הלילה ליל י״ד ולמחרת יום י״ד הוצאנו ס״ת וקרינו ברכת הגשמים ועדיין אנו מצפים לחסדי הבורא יתברך חסדי ד׳ כי לא תמנו הקב״ה יגמור בחסדו הגדול אוי״ר נאם הכותב הצעיר בעבדי האל עבד רחמן וחנן סעדיה אבן דנאן סי׳ט.

בשנת שפ״ז (1627) מת המלך עבד אלמאליק בן המלך אשיך יום ב׳ י״א לאלול ובאותו יום הכתרו למלך מחמד אחיו. אנשי פאס החדש וכאשר הלכו להביאו (למקום ההכתרה) מצאוהו חולה מאד, לא מצאו מה להביא, באותה שעה כל אזרחי המדינה הכתירו המלך זידאן ה׳ ברוך הוא ישים אותו למזל טוב עלינו.

המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב' ועוד מקורות שונים

מצבה של הקבלה ביהדות מרוקו טרם זכה למחקר ממצה, למרות שתפסה מקום חשוב בחיי היהודים במרוקו. בספרו " שבתאי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו " ציין גרשון שלום כי במרורו הייתה הקבלה גורם רוחני עצום, ולימודי הקבלה רגילים אצל רוב חכמיה. אנדריי שוראקי הפליג בכתבו, כי היהדות המוגרבית היא בעיקרה יהדות קבלית.

משה אלבאז בר מימון.

 בשנת של"ה החל לחבר את ספרו, פירוש על התפילות על פי ראשוני המקובלים. בהקדמת המחבר כתוב : " והתחלתי לחברו בשנת השל"ה ליצירה במתא תארודאנת יע"ה….עד השנה הזאת שנת זה קרבן ליצירה, שחרה אף ה' בעולם בשנת משי"ח ובאה המגפה בתארודאנת יום ראשון של פסח…

ואני וקצת מהקהל יצ"ו ברחנו לכפר אקא…ובהיותנו גולים באקא יע"ה עמדו שם בעזרת ה' בגיבורים גיבורי כוח עושי דברו חבירים מקשיבים לקול ה' וביקשו ממני לגמור הספר הנכבד הזה., ועזרוני בכוסם ובכיסם עד שגמרתי הספר הזה…

והם יעצוני לקרוא שמו " היכל הקדש ". כאשר יעקב ששפורטאש לימד באמשטרדם בישיבה " אור החיים ", הוא הביא לראשונה ספר ז\ה אל בית הדפוס בשנת תי"ג. וכך נאמר בשער הספר, " הביאו אל הדפוס לזכות את הרבים החכם השלם החסיד המקובל כבוד הרב יעקב ששפורטאש נר"ו, נוסך עליו כמה הגהות מן החכם השלם החסיד המקובל כבוד הרב אהרן הסבעוני נר"ו תושב במתא סאלי יע"א.

אני מבקש להפנות את תשומת הלב להערתו הנכונה של ששפורטאש, שהמחבר לא חידש, אלא ליקט מהמקובלים, וזאת קודם שנתפשטו ספרי הרמ"ק והאר"י. מאמר נוסף המיוחס לרבי משה אלבאז מצוי בתוספת לאחד מכתבי היד של ספר " אבני זכרון " המתחיל " סוד כ"ב אותיות כמו שפירש אותם רבי משה בר מימון אלבאז תנצב"ה, הוא המחבר ספר " היכל הקדש ". מתלמידיו ייזכרו, רבי יצחק הכהן בעל " גנת ביתן " ורבי יעקב אפרגאן בעל " מנחה חדשה "

משה בן סמחון.

נפטר בשנת תרכ|ח. תואר כ " הרב הכולל בישראל להלל המקובל חסידא קדישא " " חכם תלמודי ומעיין גדול " ומקובל. מחכמי פאס, עלה לירושלים חזר כשד"ר לפאס, והיה לדיין במוגאדור. רמ"ש גירונדי ( מחצית הראשונה של המאה ה-19 ), שנפגש עמו בפאדובה מפליג בשבחו :

" וזכיתי לקבל םניו פה פאדובה, וליהנות מאור תורתו שלושה שבועות, ולמדתי ממנו כמה דברים בתורה ובתלמוד דרך פרד"ס. והאיש משה ענו מאוד ולא הדפיס שום אחד מחיבוריו. אמנם מצאתיו מלא תורה כאחד האמוראים וכו….

משה בן צור

בן יצחק בן משה בן שמואל בן משה ממגורשי קהילת קודש קאשטילייא. תחילת המאה ה-18. חי בסאלי, ואחר כך הלך לפאס או למכנאס ( נר המערב עמוד 157 ) חיבר " מערת שדה המכפלה ", והוא קיצור " אוצרות חיים " בצורת שיר, בתוספת שני פירושים :

" דברי קבלה " ו " הלכה למשה ". ספר זה הועתק בשנת תפ"ו בתאמאנרת שבדרום מרוקו בידי רבי שלמה בן רבי אברהם שבת. העתקה זו הובאה לירושלים בידי יצחק סוייסא ונדפס בירושלים בשנת תר"ע  בשתי מהדורות, אחת עם שני פירושים הנ"ל, ואחת בפורמאט קטן – בלעדיהם.

בשנת תע"ב חיבר ספר " צלצלי שמע ", המכיל שירים וקינות, ונדפס באלכסנדריה. בדך ע"ב הוא כותב " " אם יהיה אלוהים עמדי ויעזרני על דבר כבוד שמו לפרש ולחתום שני השירים, הראשון על הפרדס ושיר אחר על מעין חכמה, כמו שעזרני לגמור ולפרוש השיר של האוצרות בצביונו ובקומתו, וגם יעזרני לעשות חרוזים אחרים על הדינים.

ואכן בידינו עדות מאוחרת יותר, כי כוונתו עלתה בידו וחיבר קיצור ל " פרדס רימונים " של רמ"ק. כך לפי דבריו בהקדמת " משכיל שיר הידידות " עדיין בכתב יד, ובאשר לקיצור החיבור השני, הרי דברי החיד"א ערך מעין חכמה : " מעין חכמה להרב אברהם קלמנקש אשכנזי, הקדמות האר"י ז"ל, והרב משה אבן צור עשאה בשיר וקראו מבוא שער השמים, ושני פירושים על דרך הקבלה.

הראשון דברי אמת, והשני קרא משה, והכל עדיין בכתב יד יפה שראיתי, ניו יורק מופיע החיבור " מבא שער השמים " כתב יד נוסף נכתב בתוניס ולא ראיתיו.

משה הכהן בן נחמיה, ז' באדר תמ"ג – נהרג בו' באלול תע"ד. מקובל גדול, כפי שניכר מתוך רינתו של רבי יעקב אבן צור ( " עת לכל חפץ " דף פד.

מתתיהו סירירו בן חיים דוד.

 כ"ד בשבט תקס"ו – כ"ד בתמוז תר"ן ( ראה " עת לכל חפץ " )

סולימן אוחנה.

 יליד פאס. עלה לארץ ישראל וזכה בה לכבוד ולהילה. המקובל המפורסם, רבי אברהם אזולאי, מכנה אותו " חסיד ", כדבריו : " גם כתבתי קצת פשטים על התורה שהחסיד האלקי כבוד הרב  סולימאן אוחנה זללה"ה אשר מצאתיו בגנזיו…להקים לו שם אחריו, טוב מבנים ומבנות ".

הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש

מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.

הקדמה.

הזעזוע שפקד את , גלות ירושלים אשר בספרד בסוף המאה ה- 15 שינה את פני ההיסטוריה היהודית. הגולה המבוססת והמושרשת ביותר באותם הימים, נעקרה מאדמתה וכל מערב אירופה נשאר ללא יהודים.

רבבות גולים נטשו את ספרד ואת פורטוגל ונתפזרו על פני ארצות רבות, ובגיא הצלמוות האיברי הפכו אנשים רבים לטרף קל של בתי דין של האינקוויזיציה.

תהליכי ההגירה והתארגנות.

רכישת חלקה לבית קברות הייתה באחראיות כל הקהילה, על קהליה השונים, אף על פי כן היו מקומות שבהם נתקיימו בתי קברות נפרדים או למצער חלקות נפרדות למסתערבים, לרומניוטים או לאשכנזים. הספרדים למיניהם והפורטוגלים נקברו בבית קברות אחד ורכשו יחדיו את החלקה, כאשר לא אחת הרכישה כולה או חלקים ממנה מומנו על ידי יחידים עשירים, שזכו לחלקות משפחתיות בתוכו.

הקהלים דאגו לא אחת למציאותה של אכסניה לעניים או לעוברי אורח כדי לשכנם שם לתקופות קצרות, בדרך כלל בצמוד לבית הכנסת. אף בית הדין היה פועל בדרך כלל בבית הכנסת או בצמוד לו, ולפרקים גם בבית החכם " מרביץ התורה ".

לעומת זאת לרוב לא היה בית מטבחיים נפרד, והבקר נשחט בבית מטבחיים המוסלמי, לפעמים באגף מיוחד בו או בזמנים המיוחדים ליהודים. בערים שבהן היה ריכוז גדול של אוכלוסייה יהודית, נוצרו שכונות יהודיות שלא ישבו בהן כמעט מוסלמים או נוצרים. באלה היו היהודים נציגי המָאהָלָה, השכונה, שנשאו ונתנו בשם השכונה עם השלטונות, ויש לנו עדויות גל על שומרים יהודים ששמרו על הביטחון בשכונות כאלה בסלוניקי ובערים אחרות.

רומניוטים (Romaniots או Romagnotes) הינו הכינוי שניתן לעדה יהודית לא אשכנזית ולא ספרדית שבניה חיו בחבל הבלקן ובאסיה הקטנה.

במובן הרחב הרומניוטים טוענים על מקורם מארץ ישראל, מהיהודים שיצאו משם לאחר חורבן הבית השני והתיישבו באזורי אסיה הקטנה והבלקן הרומניוטים דיברו ניב יווני קדום שנקרא יווניטיקה. ותפוצתם כללה את יוון, איי יוון, אסיה הקטנה, אלבניה ובולגריה. קהילות גדולות חיו בסלוניקי, בקורפו וביאנינה.

ליהודים הרומניוטים נוסח תפילה ייחודי הקרוי נוסח הרומניוטים, המאופיין בקרבה לנוסח הארץ ישראלי הקדום.

לאחר הגעת מגורשי ספרד לאזורי הבלקנים, התערבבו העדות היהודיות השונות זו בזו, וכך התבוללו חלק מהרומניוטים בין היהודים הספרדיים. חלק מהקהילות הרומניוטיות שנשארו, כמו בקורפו ובסלוניקי, הושמדו על ידי הנאצים, בעוד שבני קהילות אחרות, כגון בני קהילת יהודי אלבניה, עלו לישראל ונטמעו בתוך הציבור היהודי הכללי.

 בשכונת אהל משה בנחלאות שבירושלים קיים עד היום בית כנסת של רומניוטים יוצאי יאנינה בשם "בית אברהם ואהל שרה לקהילת יאנינה". בית כנסת זה משמר חלק מהפיוטים מהמחזור הרומניוטי והמנגינות של בני קהילת העיר יאנינה שביוון אך נוסח התפילה בו הינו נוסח הספרדים.

שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי

השליחות מארץ־ישראל לארצות הגולה לשם שיתופם של בני הגולה בישוב ארץ־ישדאל ע״י תרומות לתמיכה בישוב ובמוסדותיו, היא אינסטיטוציה הקיימת בעמנו בצורות שונות מחורבן בית שני עד היום. ואף על פי כן לא זכתה עד היום לתיאור מסכם, ולא עוד אלא שגם אבני־הבנין לסיכום כזה לא נאספו כל צרכן. יתר על כן, עצם רציפות התופעה הזאת לא הוכרה למדי, כל־שכן שלא הוערכה כראוי. מה שנחקר בשטח זה נתחלק לשני כיוונים: המחקר על השלוחים מחורבן בית שני ועד ביטול הנשיאות מזה, ומאידך מחקרים בודדים ומפורדים על שלוחים שונים בתקופה החדשה, בעיקר מהמאה השמונה־ עשרה ואילך. 

ז. הרפתקאותיהם של שלוחי ארץ־ישראל

מסע השליחות שנמשך שנים רבות על פני ארצות וימים היה כרוך, כמובן, בתלאות אין־קץ בתנאי הנסיעה בימים ההם, ביחוד ליהודי, וביחוד־שביחוד ליהודי עני חסר־אמצעים, ועוד יותר ליהודי שומר־מצוה. הרפתקאותיו של השליח התחילו מיד עם צאתו מעירו, כי גם הדרך שבין ירושלים, חברון, צפת וטבריה, ובין ערי הנמל יפו ועכו, או ביניהן ובין אלכסנדריה של מצרים שממנה הפליגו שלוחים רבים למחוז שליחותם, לא היתה בטוחה כלל וכלל. ר׳ חיים יוסף דוד אזולאי, שיצא בשליחות חברון בשנת תקי״ג (1753) והלך דרך מדבר סיני למצרים, סבל מהתנפלות אנשי כפר חלחול בין ירושלים וחברון והתנפלות אנשי כפר סומסום בין חברון ועזה, ועל אנשי הכפר הזה הוא אומר שאינם בני־אדם ״אלא שרף ועקרב״. שליח אחר, ר׳ יעקב שאלתיאל ניניו, שיצא בשליחות צפת בשנת ת״ר (1840) נשדד ע״י דרוזים בין צפת ועכו ורק בדרך נס ניצל ממות.

על הסכנות שבדרך המדבר — מדבר סיני לשלוחים היוצאים למצרים ולצפון־אפריקה ומדבר סוריה לשלוחים היוצאים לארם־נהרים ולפרס — אין צורך להרבות דברים. גדולה ביחוד היתה סכנה זו לגבי השלוחים שהקפידו ביותר על שמידת השבת. הם אמנם ניסו תמיד לשחד בכסף את ראשי־השיירות שינוחו בשבת, אבל לא תמיד הצליחו בכך, ואם גם הבטיחו ראשי־השיירות לא קיימו תמיד את הבטחתם, ואז נאלץ השליח להשאר יחידי או בלוית משרתו במדבר ולהדביק את השיירה למחרת היום. וכך נוצרו אגדות שונות על חכמים שלוחים שנשארו לבדם במדבר בשבת ונזדמן להם אריה לשמור עליהם ובמוצאי שבת כרע האריה לפני החכם שעלה ורכב עליו וכך הגיע בשלום לשיירתו. מעשה כזה סיפרו על ר׳ יעקב אריה, שליח ירושלים לבגדאד בשנת תל״ט (1679), ומאז כינוהו ״בעל הנס״ וייחסו גם את שמו לנס זה. היו שלוחים שנהרגו במדבר בחזרם משליחותם. כך אירע לר׳ יוסף גדילייא שליח חברון בשנת תס״ה (1705), ולר׳ יעקב הלוי ברוכים שליח ירושלים בשנת תע״ד (1714) לערך.

בדרך־הים רבה היתה הסכנה לא רק מסערות־הים בספינות־המפרש הקטנות של הימים ההם, אלא גם משודדי־ים, וסכנה זו היתה במקרים רבים מיוחדת ליהודי. אבירי המסדר סט. יוחנן ששלטו במאלטה והתפרנסו בעיקר משוד־ים, שיבשו מאד את דרכי הים התיכון בפני עולים ונוסעים. שליח צפת נשבה על ידם בשנת תל״ב (1672) וחברת פדיון שבויים שבויניציאה טרחה לפדותו. סכנה זו של שודדי־ים המאלטיזים עוד היתה צפויה באמצע המאה השמונה־עשרה, והרחיד״א שחזר לא״י משליחותו הראשונה בשנת תקי״ח (1758) בהגיעו ליפו, מודה לאל שהצילו ״מפחד המאלטי״ז״.  ר׳ דוד די סילוא, בנו של ר׳ חזקיה די סילוא בעל ״פרי חדש״ שהיה בזמנו שליח ירושלים, יצא מירושלים לאירופה כדי להדפיס את ספרו של אביו, ונשדד בדרכו ע״י שודדי־ים. בראשית המאה התשע־עשרה גדולה היתה סכנת השביה בים מצד היוונים שמרדו בתורכים וכילו את חמתם גם ביהודים. ר׳ יהודה אהרן הכהן סקלי, שליח ירושלים באיטליה בשנת תקע״ז(1817), ואחר־כך שליח לעצמו, נשבה ע״י שודדי־ים בדרכו בין טרייסט וטריפולי.

תנועת שרל נטר במרוקו – יוסף שרביט.   

סיפורה של תנועת " שרל נטר " אינו רק סיפור של תנועת נוער. הוא סיפור של מסד יסודי שעליו כוננה פעילות חינוכית חברתית ופעילות ציונית כללית ודתית – ארוכת טווח ורבת השלכות.

זוהי תנועה שעמדה אל מול שלטון חסות צרפתי – פרוטקטורט – במידה רבה אנטי ציוני, ואל מול לאומיות מרוקאית עוינת – שהיוו אקלים בלתי נוח לפעילותה, שהתבצעה לכן במקרים רבים בחשאיות, ובחסות מעטה רשמי.

קבוצה בת כשלושים חברים הייתה צועדת בכל יום ראשון לעבר חווה זו. בחווה זו היו חווים בני הנוער את חוויות העבודה והחקלאית.

סם אביטבול, שעמד בראש קבוצת " טרומפלדור ", פעל בעיקר במללאח, ושאף " לתת ביטוי ליכולות ולרגשות של ילדי המללאח, ולפתח את הכוחות הגנוזים בהם. ונמצאה סוף סוף לנוער עזוב ומיואש זה מסגרת ".

בתום כשנתיים החלו בני " טרומפלדור " לפקוד את הסניף של שרל נטר, תוך תחושת שייכות. ההישג החשוב שזוקף סם אביטבול לשרל נטר הוא ההתקרבות של ההורים לתנועה, כך שעשייה חינוכית זו לא הייתה כרוכה במשבר בין דורי, אלא התקיימה תוך אווירה של אמון הדדי.

אין צורך לומר כי הודגשה ההכנה לקראת עלייה ארצה, לרבות הכשרה מקצועית. קבוצה של חברי " טרומפלדור " נשלחה למרסיי ללמוד ימאות. כל חברי הקבוצה הזו עלו לימים ארצה, התתגייסו לחיל הים וחלקם אף הגיעו לקצונה.

בתחום ההעפלה פעל סם אביטבול בעיקר בשלב הראשון של ההעפלה לארץ ישראל, בשנים 1945 – 1948, כמפקד מקומי.

הקשר הראשון עם הארץ נוצר למעשה כשהגיעו למרוקו שליחי המוסד, וגאל כהן ואפרים בן חיים בשנת 1943. עם זאת סובר סם אביטבול כי " הנוער היהודי בצפון אפריקה היה מוכן נפשית ורוחנית לעלייה לארץ עוד בטרם בוא השליחים.

בצפון אפריקה היו קיימים ארגונים שונים בעלי נטיות שונות, דוגמת תנועת הנוער העברית שרל נטר, שמטרתה הייתה הכנת הנוער לעלייה ; " מגן דוד " שהיה עליה להכין מורים להפצת השפה העברית ברחבי מרוקו : תנועת " הצופים " העברית " ביל"ו ".תנועת בוגרי בית הספר התיכוניים – אליאנס – ; התנועות " חובבי ציון ", " אם הבנים ", " בן יהודה ", קבוצת " טרומפלדור ", " מקס נורדאו " ואחרות.

בתקופה זו פעלה הפדרציה הציונית במרוקו תחת חסותה של הפדרציה הציונית בצרפת, בוראשה עמדו פול קלאמארו ואלפונסו צבע, עו"ד שלמה כגן, עו"ד פרוספר כהן, דניאל לוי וש"ד לוי. האחרון היה אישיות בולטת במפעלים רבים. הוא הקים את החוגים ללימודי עברית " מגן דוד " בקזבלנקה, והיה נשיא אגודות שונות ציוניות ויהודיות.

אפרים בן חיים ויגאל כהן הגיען לצפון אפריקה בכסות של קצינים צרפתים, ועמלו על הכנת תשתית כוחות מקומיים. ב – 13.1.1947 הקים אפרים בן חיים מחנה הכשרה ברוויגו אשר באלג'יראיה. לשם הגיעו סם אביטבול ואלי אוחיון.

במשך חודש הם התאמנו בשימוש בנשק ובמקל ונערכו להדריך אחרים. בתום האימונים חזרו לקזבלנקה, סם אביטבול כמפקד מרוקו לענייני הגנה ועלייה ואלי אוחיון כסגנו. משימתם הייתה לארגן קבוצות הגנה בכל מרוקו ולהכין גרעינים להעפלה.

עוד באותה שנה נקרא סם אביטבול לליון סאטוניי בצרפת, לקורס הגנה מתקדם. הקורס התקיים באחת הטירות העתיקות והיפות ביותר ובחסותו של אברהם פולונסקי ( פול ), ראש ההגנה באירופה ובצפון אפריקה.

מפקד הקורס היה עמנואל נשרי, והוא קיים מערך אימונים מפרך מהבוקר עד לשעות המאוחרות של הלילה. האימונים הודרכו על ידי חברי ההגנה שבאו מהארץ במסגרת פעילות ההגנה באירופה, וכללו אימוני כושר, הליכה של 30-40 קילומטרים ביום, ג'ודו, אומגה וכמובן אימוני נשק. 

עליית יהודי אטלס – יהודה גרינקר הספר נכתב בשנת 1973

מבוא לספר מאת חנניה דהאן

העלייה ההמונית ממרוקו ימיה כימי המדינה : עשרים ושלוש שנים עברו מאז הדהדה תרועת שופר הגאולה בתפוצות ישראל, וטלטלה קהילות, עדות ושבטים לחופי המולדת. נתקיים חזונו של הנביא " מי אלה כעב תעופינה וכיונים את ארובותיהם ( ישעיה ס' – ה' )

העלאת ספרי תורה

 ב' בכסלו תשט"ז – 17/11/1955

קבלתי מכתב מהרב זכריה כהן ז"ל מנהלל, שהיה ממונה על ענייני דת במדור לקליטה בהתיישבות מטעם הסוכנות היהודית. במכתב הוא מגלה התעניינות בפעולתי במרוקו ומבקש ממני לדאוג לכך כי העולים יביאו אתם ארצה את ספרי התורה שבקהילותיהם.

בתשובתי ציינתי בין היתר כי אנו עסוק בעיקר בעליית יהודי הכפרים הפזורים ברחבי מרוקו, ובעיקר באלה שבהרי האטלס – כאלפיים משפחות בערל הפזורות בכ-150 כפרים. ישנן כפרים המונים 2 – 3 משפחות בלבד, ואחרים המונים 60 – 80 משפחות.

עוד בטרם פנייתו של הרב בנידון, הוריתי לכל היהודים שבכפרים, כי חייבים הם להעלות אתם גם ספרי תורה, בשמחה ובגאווה, כי אין עליה גדולה לספר תורה מזו של עליה ארצה. הם קיבלו את דברי בשמחה רבה ואני מקווה כי הדבר ייעשה על הצד הטוב ביותר לשביעות רצון עולנו.

בהזדמנות זו גם שאלתי את הרב מה לעשות בספרי תורה פסולים – האם לקבור אותם בבתי עלמין כמקובל במרוקו או להעלות גם אותם ארצה.

אשריך שזכית.

כ"ח כסלו תשט"ז – 13/12/1955

בתשובתו של הרב זכריה ז"ל הוא כותב בין היתר :

" בראשית תשובתי על מכתבך הנני מברך אותך בברכת חג שמח ואור בהיר את דרכך ואת עבודתך הברוכה, ואשריך שזכית לכך, לשאת עליך " ונפוצות יהודה יקבץ "

על שאלת אם רשאים לקבור בבתי העלמין במרוקו ספרי תורה הפסולים, הנני לענות לך כי מנהג זה היה נהוג בתפוצות ישראל בגלותם, ואולם היום ימי הגאולה הם וכל מעשה שכזה יחשב " השחתה " ויש על כן להביא לארץ כל דבקי קודשם שהם.

אנחנו זקוקים כאן גם לספרי תורה פסולים כדי להוציא מהם החלקים הכשרים ולהשלים בהם ספרי תורה אחרים והחלקים הפסולים ייגנזו כאן באדמת הקודש, ישראל. כמו כן אל תסמוך על יחידים המבטיחים לך להביא ארצה ספרי תורה כרכוש ציבורי אלא לקחת אותם מהם ולשלוח לפי הכתובת הידועה לך, היות והאנשים בהגיעם ארצה מחזיקים את ספרי התורה של הקהילות כרכוש פרטי.

על מכן זרז והזדרז. והנני חותם בברכת החיים והשלום, ה' ישמור צאתך ובואך בזכות עבודת הקודש הזאת "

ילדות, לימודים וחיים בגולה

חיים זאב (יואכים וילהלם) הירשברג נולד בעיר טרנופול בגליציה שבאימפריה האוסטרו-הונגרית. מגיל חמש עד עשר למד בבית ספר פולני ממשלתי, ורכש לימודי יהדות אצל מורה פרטי. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה ברח עם משפחתו לווינה בירת האימפריה, שם למד בגימנסיה ממשלתית והצטרף ל"שומר הצעיר

עלילות על עבודת המקדש

אפיון העליל על היהודים כי עבדו לראש חמור במקדש פנימה, ומספר כי הדבר הזה נתגלה בעת אשר בא אנטיוכוס אפיפאנוס אל הקודש, ומצא שם ראש חמור כולו זהב טהור ויקר עד מאד.

יוסיפוס מהתל בו ואומר:

"אף אם היה הדבר אמת כדברי אפיון, היה לו לשום יד אל פיו לבלי הרעים עלינו בקולו, יען מצרי הוא, וחמור לא יגרע מחתול ועז ובהמות אחרות אשר המצריים עובדים ומשתחוים להם. אמנם נשגבה דעת ממנו מה היה לאפיון, אשר השמן לבו ולא הבין כי דבר כזה אך עלילת שקר הוא ואין לו רגלים… ואנחנו העברים חלילה לנו מכבד או מירוא חמורים… החמור הוא בעינינו כאשר הוא בעיני כל אדם משכיל וישר, חמור למשא ולעשות מלאכתו ואם יטה מדרכו אז בשוטים ניסרהו" וכו'.

אפיון הפיץ בדותה כי אנטיוכוס מצא במקדש פנימה איש יווני שוכב על מטה ולפניו שולחן מלא מטעמים. כאשר ראה את המלך נפל על ברכיו והתחנן להוציאו ממאסרו.

סיפר כי נתפש בידי היהודים אשר הביאוהו אל ההיכל וסגרוהו שם, שמו לפניו מעדנים ופנקו את בשרו עד אשר ימיתוהו, ואת מעיו יסירו מקרבו, והמון היהודים יטעמו מהם ואח"כ ישליכו את פגרו אל אחת הבורות, וכה משפטם שנה בשנה

יוסיפוס יאמר כי הספור הבדוי הזה מטרתו לכפר על עוון אנטיוכוס שחילל את הקודש ובא אל ההיכל, וכן לא יעשה גם אצל העמים הברברים. יוסיפוס הוכיח בראיות רבות את השקר, מה גם כי על פי דין אסור לישראל ובפרט לנכרי לבוא אל הקודש פנימה.

הצטדקות יוסיפוס נגד עלילות שווא של אפיון על היהודים היא סנגוריה עצומה ונכבדה, ראשונה בזמן ובמעלה בספרות ישראל. עד כאן מאנציקלופדית " דעת "

איש קיריני היה יאסון, שתיאר בחמישה כרכים את מלחמת החשמונאים. אלא שספרו אבד ותוכנו נודע לנו רק פי האמור בספר החשמונאים. ב. סבורים שיאסון היה חברו של יהודה המכבי.

יאסון, או בשמו העברי יהושע, היה הכהן הגדול ביהודה בין השנים 175 לפנה"ס – 170 לפנה"ס. פעולותיו של יאסון לפני עלייתו לכס הכהונה הגדולה ובמהלך כהונתו היו מהגורמים העיקריים להתמוטטות האוטונומיה היהודית בממלכה הסלאוקית.

הממלכה הסלאוקית הייתה מדינה הלניסטית שנוסדה בשנת 312 לפנה"ס על ידי סלאוקוס הראשון ונשלטה על ידי בית סלאוקוס, שבשיא כוחה חלשה על מסופוטמיה, אסיה הקטנה, סוריה, ארץ ישראל, והמישור האיראני עד לנהר האינדוס ולזמן קצר אף בתראקיה. הייתה זו המדינה הגדולה ביותר בהעולם ההלניסטי. עד כאן מויקיפדיה

קרבתה היחסית של מצרים, שהייתה מיושבת יהודים רבים בתקופת בית שני, גרמה לכך שגם בקירינאיקה ובלוב הלך ועלה מספרה של האוכלוסייה היהודית., שיש לראותה כעין שלוחה של הגולה המצרית מכל הבחינות.

זו דעתו של סטראבו, הגיאוגרף היווני, שהו משמיע אותה בקשר למרידה שפרצה בקריני מצד תושביה היהודים. ומעשה שהיה כך היה : תלמי אפיון, המלך ההלינסטי האחרון של קיריני, הוריש את ארצו לפני מיתתו ( 96 לפני הספירה ) לרומי, וזו השאירה לקופה מסוימת את השלטון בידי ההנהלות של הערים היווניות.

כעבור שנים מספר בשנת 87 התמרדו היהודים, וסוּלָה, שיצא להלחם במיתרידאט, נאלץ לשלוח לשם אחד מפקודיו, כדי להשיב את הסדר על כנו. משערים, כי המרידה פרצה מכוח המתיחות שהולידה ההפליה האזרחית כלפי היהודים, שניסו לנהוג בה בערים היווניות. סטראבו, המשמש מקור הידיעה ליוסף הכוהן, מעיר בהזדמנות זו : " בקירינאיקה היו אז ארבע ( יש להשלים פילי – שכבה -שכבות ) הראשונה האזרחם, השנייה עובדי האדמה, השלישית גֵרים, הרביעית היהודים.

אומה זו מצאה את דרכה לכל עיר ולא קל חמצוא מקום בתבל המיושבת שלא נתקבלה בו אומה זו שלא יורגש בו כוחה. הוא הדבר בקיריני, שהיו לה אותם השליטים שהיו למצרים ושחיקתה אותה ( כלומר את מצרים ) בהרבה דברים, במיוחד בעודדה את התפשטותן של עדות יהודיות השומרות על דתיהן ובעזרה להן.

השוואה למסופר אצל הירודוט על שליש " פילי " בקיריני, הנקראות לפי מוצאם של המתיישבים, נותנת מקום לסברה שהיהודים נמנו כאן על שכבה מיוחדת בשל מוצאם, שעדיין לא ניטשטש.

ואילו שלוש השכבות היווניות כבר נתמזגו אז, וחלוקתן היא לפי מעמדן. מותר להניח כי יהודי קיריני נהנו מאוטונומיה לאומית דתית, בדומה לזו שהייתה ליהודים במצרים. 

 מורשת יהודי ספרד והמזרח – מחקרים בעריכת יששכר בן עמי.

תולדות היהודים בקהילות השונות לאחר גירוש ספרד.

ירושלים תשמב"ב

הוצאת ספרים על שם י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית

 – היהודים הפורטוגלים באמסטרדם – מחיים בשמד לשיבה ליהדות – יוסף קפלן.

             אנוסים בעולם אנסם – ראייתם את החיים באונס לאחר שובם ליהדות.

עולמם היהודי מחזון לחיי מעשה.

בדרשה שדרש משה סוריניו בשנת תנ"ח בבית הכנסת ברוטרדם, קודם שיצא לארץ ישראל, הודה להשגחה העליונה, על שגאלה אותו מן האלילות, שבה שקע בחצי האי האיברי " ושמה אותי בקרה החסידים והצדיקים " .

הוא הכריז בחגיגיות " ….ולא התגעגעתי להורי, כח כל יהודי היה לי לאב ". סוריניו האנוס לשעבר, שנקלט בקרב העדה היהודית הפורטוגאלית בהולנד, ראה במעשה השיבה משום ניתוק מוחלט מכל קשר עם עברו הנוצרי. המשורר דניאל לוי די באריוס הצהיר בווידוי מרגש, שמאז חזר אל היהדות חש עצמו אדם אחר. Estoy en otro convertido.

 פרטים מעניינים הגיעו אלינו על דרך שיבתו ליהדות של אברהם ישראל פירירה, רמ"ר 'אלגילר כתב עליו "

         האדון המעולה הזה הגיע מספרד ועמו רק אותה ידיעה פשוטה ומעורפלת על אמיתות תורתנו הקדושה, שאותן ארצות מאפשרות להשיג; לכאן הגיע אל המקום בו ניתן לקיימה וללמדה בחירות מספקת; אך בגיל מבוגר הגיע, כשלימוד לשון הקודש היה עבורו קשה ומפרך.

אך היות והחסידות היא בפנימיותו ובטבעו, החל ראשית כל, להשתתף בהתמדה בישיבות, להקשיב בדייקנות לדברי התורה שהושמעו בהן וללמוד לקח מספרי האמונה; וכך נצטבר בו אוצר יקר ערך של חוכמה קדושה….

אך אדון נוטה חסד זה לא הסתפק בידיעתו לעצמו אלא השתדל לשתף אחרים במשנתו האדוקה, כי " לא טוב היות האדם לבדו…….ולשם כך עזב את עסקי העולם הזה, התנזר משיחות בטלות והתמסר לחיים פנימיים ולחיי התבוננות.

בחיבוריו הציע פירירה את הדרך שחייב לדעתו ליבור לו האנוס החוזר ליהדות :

                 חיייב אתה, בצאתך מבית הכנסת ובבואך אל ביתך, ליטול ספר תנ"ך ולקרוא בו ……ובשעת הלימוד הקדש את כל תשומת הלב ואל תקרא בלעדיה….עמוד על כל קושי ושאל עליו, וקבע לו בדייקנות שעה באחת הישיבות, כי זו התרופה האמיתית ודרכה תלמד, בהצגת ספקותיך ……

ותשמע את תשובות הבקיאים ובכך תרפא בשעה האמורה את נשמתך….ובדרך הזאת תהנה מההתמדה ומתשומת הלב שתקדיש ללימוד התורה וליון בספרים אחרים, ובאורח זה למדתי אנוכי בישיבת " תורת אור " אצל רוענו הנאמן האדון האציל, החכם רבי יצחק אבוהב, נהניתי מתורתו ומחברתם המתוקה של האדונים והחברים האחרים….."

אך לא בקלות ניתקו עצמם כלל החוזרים אל חיק ישראל מנטל העבר, ולא כולם שרפו את הגשרים עם העולם הספרדי הקאתולי, אשר לו פנו הם עורף. במציאות היו הדברים הרבה יותר מסובכים מכפי שעולה מדבריהם של המחברים האמורים :

הניתוק מן העבר היה כרוך באמצעים עילאיים ותבע קורבנות רבים, שלא כולם היו מוכנים להם. לא מעטים מן השבים מעדו בדרך שיבתם אל דת אבותיהם, ואף היו ביניהם כאלה שכרעו תחת עול המצוות שהתקשו לשאת.

אוריאל 'אקוסטה התרעם על הסייגים, שהחכמים עשו לתורה, אשר לדבריו " אינם טובים בהחלט כי יחטיאו האנשים בנקל בכוונה שהיא העיקר באשם "; שכן לדידו, הפכו הסייגים לתורה בפני עצמה, חמורה מתורת מש " כמעט בלתי אפשרית הקיום "

יצחק אורוביו ראה באנוסים, " העוזבים את האלילות ועוברים אל המחוזות בהם ניתן חופש ליהדות ", : חולי בערות ", אשר רק המגע עם היהדות, היא " הרפואה הקדושה ", עשוי לרפאם.

אברהם ישראל פריריה האמור תיאר בגילוי לב את המשברים הנפשיים שפקדוהו משעבר לאמשטרדם וחזר בגלוי לתורת משה : " בקושי יכול אני להשתחרר מן הדעות המסולפות שהדריכוני כי קשה להינתן מן השורשים….

מאחר והייתי בקיא בספרים החילוניים ראיתי את עצמי ( איזו בורות ) חכם מחכמי התורה….ובשעה שהייתי מדבר עליהם, עשיתי זאת בהערה מועטה; היות ורצוני נטה אז אל הענוגים, מלאתי פי בנימוקים ( בהם התכוונתי ) להביך את היושר ".

מבחינת השכלתם היהודית היה מצבם של האנוסים, שנמלטו מחצי האי האיברי, אומלל מאוד. ידעותיהם בתחום זה שאובות היו לרוב ממקורות משניים, ולעתים אף עוינים, כדוגמת הספרות האנטי יהודית, שתפוצתה בחצי האי האיברי במאות השש עשרה והשבע עשרה הייתה ניכרת.

לא רק השכלתם היהודית המצומצמת הקשתה על תהליך קליטתם בחברה היהודית, אלא בעיקר המטען התרבותי, שנטלו עמם מספרד ומפורטוגל, והמושגים הנוצרים קתוליים, שהופנמו אצל רבים מהם שהתחנכו במוסדות כנסייתיים, מן האדוקים והקנאים שבעולם הקתולי דאז.

בין מזרח למגרב – מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית – מסה היסטורית. ח.ז.הירשברג.

Plaque d'inauguration de "Slat Al Fassiyin"
sous le Haut Patronage de Sa Majesté le Roi Mohamed VI

עם השתיקה על הפעילות הרוחנית במארוקו במאות ט״ז—י״ז, הרי מצד שני מתגלה לפנינו פרק מפואר בחיי המגורשים בפאס בקובץ התקנות וההסכמות המש­תרע על תקופה של מאתיים וחמשים שנה ומעלה, מימי גירוש רנ״ב ועד מחצית המאה הי״ח *. על פיו אפשר לעקוב אחרי התארגנותם של הפליטים שהגיעו לפאס הבירה, סדרי בית־הדין, היחסים בינם ובין התושבים, מאורעות מדיניים ותנאי החיים, הכלכלה והחברה. אמנם בקובץ שו״ת ר׳ שמעון בן צמח דוראן נשתמרו תקנות שהותקנו באלג׳יר מיד לאחר גירוש קנ׳׳א — והוא הוא שניסח אותן — . הרשב״ץ מזכיר גם ״תקנות קדומות״ שנהגו לפיהן באחת הקהילות באלג׳יריה.

אכן הגיעו אלינו בכ״י עוד נוסחי תקנות, שהתקינו קהילות מארוקו שונות בעניין תשלומי מסים, סדרי הקהל וכדר, אולם לפי החומר שנמצא תחת ידינו עד כה, רק תקנות פאס פורשות לפנינו יריעה רב־צדדית ורצופה, שעל פיה מתקבלת תמונה מלאה של חיי המגורשים והתושבים גם יחד, ושל תרומתם המשותפת לחידוש הקהילה בפאס ופריחתה. בעקיפין ניתן להסיק משהו על החיים בכל הארץ.

בתקנות פאס חסר הקו הבולט האופייני בשביל הקהילות בקיסרות העות׳מאנית: ארגון האוכלוסים לפי ערי מוצאם וארצותיהם, וההיערכות הבלתי־ידידותית לפעמים של קהלים בודדים אלה מול אלה. הפיצול לקהלים לפי מוצאם ובתוכם עצמם בשל חילוקי דעות ומחלוקות, הגיע לפעמים לממדים מדהימים, עד כדי עשרים ואפילו ארבעים קהלים (בקושטא בפרק זמן מסוים), וכל קהל ביקש לשמור על עצמאותו ושלמותו. אמנם קיימים היו בפאס וגם נשתמרו עד ימינו הבדלים רבים בין התושבים למגורשים במנהגים דתיים ובאורח חיים (דרכי קידושין, שיעורי כתובות וחלוקתן לאחר פטירת אחד מבני הזוג, הלכות טריפות, בתי־כנסת נפרדים וכו') כפי שהסכינו אליהם מדורות, אבל ההנהגה הדתית והחילונית היתה אחידה, וגם התקנות וההסכמות היו מתקבלות על דעתם של אלה ושל אלה. עם זאת הקפידו המגורשים על יחוסם הרם ובכתובות היו רושמים תמיד את עץ היחס עד ימי הגירוש של שני הצדדים המתקשרים.

+ הקובץ נשמר בכ״י וגם הודפס בכרם חמד, חלק ב, לפי העתק שנעשה בשנת 1778 לסוו״ג ושהיה בידי ר׳ אברהם אנקאווא, מחבר כרם חמר. התאריך הקדום הנזכר בכרם חמר ס׳ יד הוא: 1494/5254, והמאוחר הניתן בסי׳ קע״ז הוא 1750/5510. בתאריך 1י.י(3) 1771 שבס׳ קע״א נפלה טעות. שני החכמים החתומים על התקנה נפטרו כעשרים שנח לשני כן. ר׳ יעקב ן׳ צוד בשנת 1733 (עיין מלכי רבנן עמי ס״ד, ב) והרב שמואל ן׳ מלכא מת מות קדושים בשנת 1751 (עיין שם עמי קכ״ח א—ב),

גם באלג׳יריה נטשטשו הגבולות בין שתי השכבות של בעלי המצנפת ובעלי הקאפוס. ללא ספק התפתחות זו יסודה בעובדה, שמספר המהגרים החדשים היה נמוך באופן יחסי, כשהתלקטו באלג׳יריה ומארוקו שנים מעיר ואחד ממשפחה. הידיעות על המצב בתוניס שונות במקצת. במאות השלוש־עשרה והארבע־עשרה, עוד לפני בוא פליטי קנ״א, מצויים היו בנמלי הארץ סוחרים מערי אדום, שלפעמים השתקעו ישיבת קבע והביאו את משפחותיהם. אלה דאגו לייסוד בתי־כנסת ולסדרי חיים לפי מנהגם, אולם בדרך כלל נתמזגו כעבור זמן עם התושבים. מפנה מדהים חל בתוניסיה במאה הי״ח, כשקהל גורנים, כלומר מהגרים שהגיעו מליוורנו והתיישבו בעיקר בתוניס, נפרדו מקהל ״תואנסה״ (התושבים היציבים של תוניסיה) והקימו מסגרת ארגונית נפרדת על כל המנגנון הקשור בזה: קאיד (המנהיג החילוני), גביית מסים, שחיטה, — ואף בית קברות משלהם, שהקיפוהו גדר, שהיוותה מחיצה גם בין המתים. הגורנים נבדלו מהתואנסה ברמת חייהם, התעסקויותיהם וקשריהם עם חו״ל (איטליה). אמנם יש לציין כי ההנהגה הרוחנית נשארה אחידה, ובראש בית־הדין עמדו לפעמים גורנים ולפעמים תואנסה. הגורנים התיישבו גם באלג׳יר ובטריפולי (המערבית), אולם בשל מספרם הקטן לא התלבטו כגוש עצמאי.

אלף פתגם ופתגם – משה ( מוסא ) בן-חיים

ألف المثل والمثل – موسى (موسى) بن – حاييم

55 – بسالها شو جبت ؟ وما بسالها وين كنت ؟
באסאלהא שו גיבתי ומא בסאלהא וין פנתי ן
ישאל אותה מה הבאת? ולא ישאל אותה היכן היית?

56 – بالشغل طهبوبه ، بالاكل لهبوبه
ג(אל)שע׳ל טהבובה וב(א)לאכל להבובה.
בעבודה עצלה ובאוכל זריזה.

57 – البنت صوفه ملفوفه
אלבנת צופה מלפופה.
הבת צמר מלופף.
האישה חידה לבעלה לפני חתונתה, את תכונותיה ניתן להכיר אחר נשואיה.