תולדות היהודים באפ' הצפ.ח.ז.ה


תולדות היהודים באפ' הצפונית-הירשברג

 

חיים זאב הירשברג (י"א בתשרי תרס"ד, 2 באוקטובר 1903, טרנופול, גליציה, האימפריה האוסטרו-הונגריתט' בשבט תשל"ו, 1976) היה רב, היסטוריון ומזרחן, גדול חוקריה של יהדות צפון אפריקה בדור הראשון שלאחר קום המדינה. נולד בגליציה ועלה לארץ ישראל במהלך מלחמת העולם השנייה. נמנה עם המחנה הדתי לאומי, והיה ממקימיה של אוניברסיטת בר-אילן. היה עורך המדור של תולדות היהודים בארצות האסלאם באנציקלופדיה יודאיקה האנגלית.

קורות חייו

ילדות, לימודים וחיים בגולה

חיים זאב (יואכים וילהלם) הירשברג נולד בעיר טרנופול בגליציה שבאימפריה האוסטרו-הונגרית. מגיל חמש עד עשר למד בבית ספר פולני ממשלתי, ורכש לימודי יהדות אצל מורה פרטי. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה ברח עם משפחתו לווינה בירת האימפריה, שם למד בגימנסיה ממשלתית והצטרף ל"שומר הצעיר".

אחרי המלחמה שבה המשפחה לגליציה. הירשברג רצה לעלות לארץ ישראל, אך אביו שיכנעו ללמוד באוניברסיטה ולהכשיר את עצמו לרבנות. בשנת תרפ"א החל ללמוד באוניברסיטה של וינה שפות שמיות ולימודי אסלאם, ובשנת 1925 הוענק לו תואר דוקטור לפילוסופיה. במקביל ללימודיו האקדמיים למד בבית המדרש לרבנים שם, ובשנת 1927 הוסמך לרבנות.

לאחר תום לימודיו התקבל כרב בעיר צ'נסטוחובה שבפולין. הוא נשא לאישה את מלכה לבית מוהל, ובשנת 1928 נולד בנם היחיד אליהו. לצד משרתו ברבנות לימד בבית הספר התיכון העברי בעיר, ופרסם ספרים ומאמרים. בשנת 1930 התקבל כחבר האקדמיה הלאומית הפולנית למדעים.

בשנת 1939, לאחר שהפלשו הסובייטים לפולין, נעצר והוגלה עם אשתו ובנו לסיביר, שם חיה המשפחה בתנאים קשים.

שנותיו הראשונות בארץ

בשנת 1943 עלה הירשברג לארץ ישראל מפרס, עם ילדי טהראן. במשך שנה נהנה מהקצבה חודשית מממשלת פולין הגולה בלונדון, וכתב את ספרו הראשון שפורסם בארץ. זמן מה עבד בתרגום מאנגלית לעברית. אחר כך התקבל כעמית מחקר במכון בן צבי.

פעילותו במשרד הדתות

שר הדתות הראשון של מדינת ישראל, הרב יהודה ליב מימון, מינה את הירשברג בשנת 1948 כמנהל המחלקה לענייני המוסלמים והדרוזים במשרד הדתות. במסגרת תפקידו דאג גם לענייני השומרונים והקראים. כיהן בתפקיד זה עד 1962.

את עיקר מאמציו הקדיש ליצירת מערכת יחסים מעשית ומשפטית תקינה בין המדינה ובין המוסלמים. הוא שיקם את מוסדות הדת של המוסלמים ודאג לחקיקה שתסדיר את מעמד הקאדיםוהמקומות הקדושים.

הירשברג טיפל בהקמת בתי דין לעדה הדרוזית, והשיג לה מעמד עצמאי בענייני נישואין. בזכות מומחיותו באמונה הדרוזית ובתולדות העדה הוזמן לכתוב מאמר עליהם בקובץ על הדתות במזרח התיכון, ואף כתב את הערך "דרוזים" באנציקלופדיה בריטניקה מהדורה 15.

מאז כניסתו למשרד הדתות החל לעסוק גם בעריכה, ועסק בכך עד סוף ימיו. בין השנים תש"חתש"י ערך שמונה חוברות בסדרה של "ספריית השבת" שהוציאה המועצה למען השבתשליד משרד הדתות.

בשנת 1959 החל הירשברג ללמד במחלקה לתולדות ישראלבאוניברסיטת בר-אילן, תחילה במשרה חלקית, אחרי שנתיים כפרופסור חבר במשרה מלאה, ושנה לאחר מכן כפרופסור מן המניין. הוא לימד במחלקה את קורות היהודים בארצות האסלאם ותרבותם. כחוקר וכמורה הצליח לסחוף בהתלהבותו תלמידים רבים לתחום המזרחנות. היה ראש המחלקה עד שנת1965, ובשנת 1969 נתמנה לראש הקתדרה לתולדות ישראל על שם הרב שוסטר. היה חבר בוועדות ובמוסדות שונים של האוניברסיטה.

בשנת 1968 יסד את המכון לחקר היהדות במזרחבאוניברסיטת בר-אילן, וכיהן כראש המכון עד פטירתו. מכון זה שם לו למטרה לעודד ולהדריך חוקרים צעירים שיעסקו בתולדות היהודים במזרח. היה עורך של כתב העת "ממזרח וממערב", שיצא במסגרת פרסומי המכון ומופיע עד היום. לאחר פטירתו התמנה לראש המכון תלמידו וממשיך דרכו אליעזר בשן, שפרסם מחקרים רבים על יהדות המגרב.[2]

סוף ימיו

בתאריך ו' בשבט תשל"ו זכה הירשברג בפרס בן צבי על מפעל חייו, ואת הרצאתו בטקס הקדיש לנושא: אהבת ציון וירושלים בקרב יהדות המגרב. במוצאי שבתט' בשבט תשל"ו, נפטר, והוא בן 72.

פעילותו המדעית

לאחר שסיים את לימודי הרבנות החל הירשברג לפרסם מחקרים בנושאי יהדות. בשנת 1929 פרסם את ספרו הראשון יחס האגדה להלכה, בשיתוף עם בנימין מורמלשטיין. בשנת 1931 פרסם מהדורהגרמנית מבוארת ומתורגמת של דיוואן שירי שמואל בן עדיה. ועוד פרסם מאמרים אחדים בכתב העת הפולני למדעי המזרח.

לאחר שעלה לארץ התרכז בקורות היהודים ותרבותם בחצי האי ערב. ספרו הראשון שכתב בארץ ישראל היה: ישראל בערב: קורות היהודים בחמיר וחג'אז מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב(1946).

לאחר הקמת המדינה פנה לנושאים חדשים: הערבים בארץ ישראל והיישוב היהודי בארץ. הוא חקר תופעות משותפות למסורת היהודית והאסלאמית בארץ, כגון: "מקומה של ירושלים בעולם המוסלמי". במסגרת עבודתו במכון בן צבי עסק בארץ ישראל בתקופה העות'מאנית.

היה פעיל בחברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, ופרסם מאמרים רבים בכתבי העת שלה: 'ידיעות החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה' ו'ארץ ישראל'. ערך את הקבצים ארץ כנרות(1951) וכל ארץ נפתלי (1968).

כתב ערכים באנציקלופדיה המקראית ובאנציקלופדיה העברית, בעיקר בנושאים הקשורים לארץ ישראל. באנציקלופדיה יודאיקה האנגלית היה עורך המדורים: תולדות היהודים בארצות האסלאם, אסלאם ויהדות, העולם המוסלמי, ערב, ארץ ישראל בשנים 640–1917, ספרד המוסלמית ותימן, וכן כתב למעלה מתשעים ערכים.

בשנות החמישים החל הירשברג לעסוק בתולדות היהודים בארצות המגרב. בארץ ישראל לא היו מקורות ערביים מהמגרב, ואף לא ספרות מקצועית כללית, והירשברג נאלץ לנוד על פני ספריות בארצות אפריקה ואירופה ולהכין מהם סיכומים ומיקרופילמים. בסבלנות ובמסירות נבר באוספי תעודות בארכיונים של מדינות באירופה כדי למצוא את הפרטים הנחוצים למחקרו.

בשנת 1954 פרסם מהדורה מדעית של "חיבור יפה מהישועה" לרבנו נסים בן יעקב מקירואן, והקדים לה מבוא על המחבר ועל תקופתו. במהדורה זו שילב את מומחיותו בתולדות היהודים בצפון אפריקה ובערבית עם בקיאותו בספרות חז"ל, שאפשרה לו לזהות את מקורותיהם היהודיים של סיפורים רבים בחיבור.

בשנת 1955 מיהר הירשברג לארצות המגרב, בטרם יינעלו השערים בפני ישראלים.[3] הוא ביקר בתוניסיה, באלג'יריה ובמרוקו, וכתב את רשמיו בספרו מארץ מבוא השמש (1957). הירשברג קיווה למצוא שם גניזות, כתבי יד ודפוסים ישנים, שיפיצו אור על ההיסטוריה היהודית באזור זה; חומר כזה לא נמצא, אך מטרתה המשנית של הנסיעה הושגה: לראות את עם הארץ, יהודים ולא יהודים, וללמוד מן ההווה על העבר.

עיקר מחקריו בשנות החמישים והשישים עסקו בימי הביניים. אחד ממאמריו החשובים הוא "מקומה של אפריקה הצפונית בימי הגאונים", שהתפרסם בשני המשכים בכתב העת 'חורב', 1959, 1960. סיכום של מחקריו על יהודי המגרב וסקירה היסטורית רחבה על קורות יהדות זו כינס בספרו המונומנטלי תולדות היהודים באפריקה הצפונית (1965). גם לאחר פרסום הספר הוסיף לחפש מקורות נוספים שישמשו את המהדורה האנגלית, בעיקר בנוגע לזמן החדש. הוא תכנן לעבד מחדש את הפרקים על יהודי המגרב במאות ה-19 וה-20, אך לא זכה לכך.

 

תולדות היהודים באפ' הצפונית-חיים זאב הירשברג-ספר לזכרו

 

ספר לזכרו

בר-אילן: ספר השנה של אוניברסיטת בר-אילן יד-טו (תשל"ז) הוקדש לזכרו של חיים זאב הירשברג. בפתח הכרך מאמרו של אליעזר בשן: "פרופסור חיים זאב הירשברג ז"ל: תולדות חיים ומעשים" (עמ' ט-יד). על אישיותו כתב בשן: "כבוד הבריות היה כלל גדול בעיניו, ותמיד לחם את מלחמתם של החלשים והמקופחים" (עמ' יד).

אחריו רשימת פרסומיו של הירשברג (ערוכה בידי אליעזר בשן ואברהם הטל). הרשימה כוללת מאמרים וספרים (185 במספר), ערכים באנציקלופדיות, וספרים שערך (עמ' טו-לג). משה בר כתב על "תרומתו של פרופסור חיים זאב הירשברג ז"ל ללימודי תולדות עמנו באוניברסיטת בר-אילן" (עמ' לד-לז).

בר הדגיש במאמרו את מסירותו יוצאת הדופן של הירשברג לעבודתו, לתלמידיו ולסגל ההוראה הצעיר: "'שעות קבלה' לא ידע. לעולם היה ביתו פתוח לרווחה לכל שואל ודורש. ואת מבקריו-תלמידיו היה מקבל בסבר פנים יפות, ובלב נדיב העניק להם עצה והדרכה מאוצר ידיעותיו המקיפות" (עמ' לה).

תולדות היהודים באפריקה הצפונית כרך ראשון – ח.ז.הירשברג. נדפס בשנת 1965

מבוא – הספר נדפס בשנת 1965

זירת המאורעות, שאנו עומדים לתאר בספר זה ( הערה שלי – למעשה אלה שני כרכים,  והמבוא מתייחס לשני הכרכים שהירשברג כתב בנושא הנדון ) גבולות טבעיים לה, המפרידים בינה ובין שכניה. איזור צחיח, הוא מדבר לוב, משתרע בין אפריקה הצפונית ובין מצרים, והוא שגרם לכך שמעולם לא ניטשטשו התחומים הגיאוגראפיים-היסטוריים בין שני הגושים – מצרים מכאן, אפריקה הצפונית מכאן.

מצפון סובב את האזור הצפון אפריקאני הים התיכון, וממערב האוקיאנוס האטלנטי, מדרום סוגר עליו ים של חול, הגדול ביותר על פני כדור הארץ והידוע בשמו הערבי : הצַחרַה, כלומר " הלבנה " ; שלוחתו המזרחית צפונית הוא מדבר לוב האמור.

מושג מה על מרחבים ומרחקים ביבשת זו נקבל בעזרת מידות וספָרות המקובלות עלינו. אורך החוף מגבול מצרים מערבה בואך תוניסיה של ימינו הוא למעלה מ-1.600 ק"מ; ומכאן אל אגאדיר3.000 ק"מנוספים.

איזור החוף והרמות שבפנים הארץ, שהיו מיושבים בימי קדם שהגיע זכרם אלינו, משתרעים על שטח של750.000 ק"ממרובעים לפחות. לפי החלוקה המדינית של ימינו נמצאים משטח זה : 100.000 ק"מר בתחומי הממלכה הלובית ; 100.000 קמ"ר בתוניסיה ; 200.000 קמ"ר באלג'יריה ; 350.000 ק"מר בממלכת מרוקו. כל המספרים ניתנו בקירוב, כי בכל מחקר ומדריך גיאוגרפי נמצא הערכות שונות.

מאחורי איזור הרמות וההרים מתפשט בפנים הארץ איזור הערבה, שעל פניה פזורות נקודות יישוב של קבע. אחרי הערבה בא מדבר הצחרה, שבו נעו נוודים ברבריים, אשר היו עולים מדי פעם על הארץ הנושבת.

אם נוסיף על איזור החוף והרמות את שטחי הערבה ואת מדבר הצחרה מגיע לשטח של 6.500.000 קמ"ר בקירוב, שלומר כשני שלישים משטחה של אירופה.

תושבי הארץ הראשונים, החל בסוף התקופה הפרהיסטורית, שנמשכה כאן יותר מאשר בחלקי תבל אחרים ושרידים מרובים ביחס, היו כפי הנראה אותם השבטים שנקראו בפי היוונים והרומאים ; לוּבִּים או בֶּרבֶּרים.

החוקרים שביקשו להגדיר את השתייכותם הגזענית של הברברים על פי סימנים אנתרופופיסיים לא הגיעו לכלל מזקנה ברורה, ולא העלו אלא את הקביעה השלילית, שגם שחומי העור שביניהם, המצויים בנאות הדרום והקרויים " חרתאני ", אינם משתייכים לגזע המכונה כעת " אפריקאני ".

אין כל אחידות לא במבנה הגולגולת ולא בצבע העור, העיניים והשער של הברברים. הדעה רווחת היא, כי הם שייכים לגזע הים תיכוני, אלא שהם קבוצה מיוחדת בתוכו. לשונם של הברברים אינה נמנית עם אחת ממשפחות השפות המוגדרות, אף כי אפשר למצוא בה קירבה למשפחת לשונות בני חם.

ומאחר שלא הגיעו לידינו שום שרידים ספרותיים קדומים בלשון זו, אין כל אפשרות לעמוד על דרכי התפתחותם של הניבים והלהגים הברבריים. רק בדורנו נרשמו בכתב יצירות רוח של הברברים, כגון סיפורי עם וקובצי מנהגים מתחום המשפט והחברה, בלשון ברברית ובאות לאטינית, בעמלם של מלומדים צרפתיים, שביקשו בדרך זו לקיים לדורות את ייחודה הלאומי של האוכלוסייה הקדומה.

הברברים גם לא הנחילו לנו שום מסורות היסטוריות, שום עלילות גבורה, שיספרו מעשיהם של מלכים אדירים וגיבורי מלחמה שבתוכם, כגון חניבעל, מאסי-ניסה, יוגרטה. כל מה שידוע לנו על עברם של הברברים הגיע אלינו ממקורות זרים :

מצרים ( החל מהאלף הרביעי לפני הספירה ), פונים-יוונים, רומיים, ערביים ולאחרונה צרפתים. אין כל ספק, כי עובדות רבות המתייחסות לעברם סולפו וזויפו, ועל כל פנים נמסרו בצורה שלילית, וכך ניתן מקום לצמיחת אגדות שונות על עברה הרחוק של הארץ ועל חדירתם של בני עמים שונים ליבשה.

מתוך ויקיפדיה לנוחיות הגולשים

נומידיה הייתה ממלכה ברברית עתיקה באפריקה הצפונית שהפכה ברבות השנים לפרובינקיהרומית ששכנה בין לובתוניסיה ואלג'יריה המודרניות.

לאחר תבוסת קרתגו, הריסתה והכרזתה כשטח מקולל בשנת143 לפנה"ס (במהלך המלחמה הפונית השלישית) נומידיה נותרה הממלכה החשובה ביותר ביבשת השחורה. עליה שלטיוגורתה, המלך הברברי הפופולרי ונכדו הבלתי חוקי שלמסיניסה, מלכה הראשון של הממלכה. לצידו של יוגורתה שלט על החלק המזרחי והעני יותר של הממלכה אחיו החורג אדהרבל.

ב-112 לפנה"ס, תוך כדי התעלמות מפורשת מההחלטה הרומית לחלק את הממלכה לשניים, תקף יוגורתה את אחיו החורג. במהלך הלחימה הרגו כוחותיו של יוגורתה אנשי עסקים איטלקיים ועוררו את זעם רומי. אמנם שוחד ששלח יוגורתה לרומים צינן מעט את הרוחות וגרם לכך שיקבל הסכם שלום במקום התקפה רומית, אך כאשר זומן לרומא כדי להסביר את תנאי ההסכם המלך הברבר התפתה לרצוח יריב פוליטי, ואיבד את כל תמיכתו מרומא. בכך פרצה המלחמה שתהיה ידועה בשם מלחמת יוגורתה.

לאחר תבוסת נומידיה במלחמה עם תפיסתו של יוגורתה (106 לפנה"ס לערך) בשבי, מערבה של הממלכה סופח לבוככוס, מלך מאוריטניה ושאר חלקיה הושארו תחת שלטון הנסיכים המקומיים. מעמדה של הממלכה השתנה כאשר פרצה מלחמת האזרחים בין קיסר לפומפיוס, וכך, ב-46 לפנה"ס, השתנה שמה לפרובינקיית "אפריקה נובה". ב-30 לפנה"ס הומלך לשלטון הממלכה יובה השני, בעלה של קלאופטרה סלנה (בתם של מרקוס אנטוניוס וקלאופטרה) ובנו של מלכה הקודם של נומידיה, יובה הראשון.

אך המלך הצעיר לא הצליח להשתלט על הממלכה וכך, ב-25 לפנה"ס, זמן קצר בלבד לאחר מכן הכתרתו, נשלח למאוריטניה והוכתר כמלך שם.

רק בשנת 193 לספירה, תחת הקיסר ספטימיוס סוורוס, הופרדה הממלכה מהפרובינקיה הרומית ונשלטה על ידי פרומגיסטראט אימפריאלי. לאחר עליית דיוקלטיאנוס לשלטון היא אף הפכה לאחת משבע הפרובינקיות של בישופות אפריקה ושמה שונה ל"נומידיה קירטנסיס". הממלכה החדשה-ישנה עברה תהליך רומניזציה נרחב ועריה הורחבו. בשנת 428 הוונדלים פלשו והממלכה החלה לרדת מגדולתה, במקביל לתהליך מידבור טבעי שעברה.

תולדות היהודים באפ' הצפונית-חיים זאב הירשברג

כובשים זרים.

ואמנם, למן ראשיתה ההיסטורית של אפריקה הצפונית וכמעט עד ימינו נמשך הזרם של הכובשים הזרים למישור החוף הים תיכוני והאטלאנטי, ומכאן לרמה הפנימית. הם פעלו בדרכים שונות, אנשי צור וצידון, שנקראו בפי היוונים פניקים ובפי הרומיים פונים, ייסדו לאורך החוף שרשרת של מושבות מסחריות שהמפורסמת שבהן היא קרת-חדשת ( נוסדה בשנת 814 לפני הספירה הנוצרית ) הקרויה בספרות חז"ל קרתיגני ( בשינויי כתיב קלים ), על סמך שמה ברומית CARTHAGO-CARTHAGINIS.

היאחזות אנשי צור וצידון התחילה כנראה כבר בסוף האלף השני לפני הספירה הנוצרית, והתנהלה בדרכי שלום וללא שפיכת דמים יתרה, כיאה לסוחרים יורדי ים מובהקים, שכל מגמתם להפיק תועלת כלכלית. על מסעיהם בים ( עד לחופי אפריקה הדרומית ) נודע לנו מתוך הפֶריפלוּס ( כלומר, המדריך בים ) של חנון, בן המאה החמישית לפני הספירה הנוצרית, אשר נחרת בלוח ארד ונקבע באחד המקדשים של קרת-חדשת.

לידינו הגיע רק תרגומה היווני של הכתובת, אשר נעשה לאחר מאתיים שנה. אין להניח, כי הפניקים הגיעו לחופי אפריקה במספר רב, ואלה שהגיעו ונאחזו שם התמזגו לאט, לאט עם תושבי המקום, ומן המיזוג הזה צמחה האוכלוסייה הקרויה לובים-פונים.

אבל אנשי צור כפו על תושבי אזור החוף את לשונם, הקרובה ללשון העברית, ואת נימוסי דתם הכנענית. נתגלו כתובות רבות בלשון הפונית והפונית החדשה ( ה " ניאו פונית " ). כפי שמכנים הבלשנים האירופיים את הלשון הפונית שלאחר חרבן קרת-חדשת .

ולפי כל הסימנים היו עדיין משתמשים בה בזמן כיבושי הערבים, ואף לאחריהם. וזאת על אף העובדה, כי החל מתקופת אלכסנדר הגדול הלך וגבר לחת היוונים, וחלקו המזרחי של האזור, שנקרא קירינאיקה, הובא תחת שלטונו של בית תלמי במצרים.

תולדות היהודים באפ' הצפונית-חיים זאב הירשברג

מתוך ויקיפדיה לנוחיות הגולשים

בית תלמי היה שושלת מלוכה הלניסטית ששלטה על מצרים. תקופת שלטונם מוכרת בספרות בשם תקופת מצרים התלמיית. השושלת שלטה במצרים במשך כ-300 שנה, מ-305 לפנה"ס עד 30 לפנה"ס.

תלמי הראשון, מייסד השושלת, היה אחד ממצביאיו של אלכסנדר הגדול ומקדוני במוצאו. לאחר מותו של אלכסנדר הגדול בשנת 323 לפנה"ס, הוא מונה לנציב (סטראפ) מצרים, ובשנת 305 לפנה"ס הכריז על עצמו כמלך מצרים ונטל את השם "סוֹטֵר" (מילולית, מושיע). המלכה האחרונה לבית תלמי הייתה קלאופטרה השביעית, שנודעה כמאהבתו של יוליוס קיסר ומאוחר יותר גם של מרקוס אנטוניוס. קלאופטרה הצליחה לשמור על עצמאותה של מצרים, אך התאבדה לאחר תבוסתו של אנטוניוס בקרב אקטיום (31 לפנה"ס) וניצחונו של אוגוסטוס. לאחר מותה הסתיים שלטונו של על בית תלמי, ומצרים הפכה לפרובינקיה רומית.

(הערה: כל התאריכים הם לפני הספירה, אלא אם כן צוין אחרת)

אל חלקו המערבי התחילו פולשים הרומאים, שהחריבו בשנת 146 לפני הספירה הנוצרית את המטרופולין הפיניקית, ולפי המסופר חרשו את עיי מפלתו וזרו עליהם מלח. מעתה באו שבטי הברברים, שהיו עד כה כפופים לפונים, תחת עול רומי. לא כל המלכים וראשי השבטים הברברים שמרו אמונים לרומי ; היו שהתקוממו וניסו לפרוק עולם.

התקופה הרומית-ביזאנטית

בשביל רומי לא הייתה אפריקה שטח של התיישבות, ומועט ביותר היה מספר הרומאים שישבו כאן ישיבת קבע. ובכל זאת הצליחו להחזיק בכל השטחים עד שנת 429 לפני הספירה הנוצרית, כלומר באזורים מסוימים, כגון קרתיגני – למעלה מחמש מאות שנה, ובאחרים, שנכבשו ונכנעו בפרק זמן מאוחר יותר, ולפחות כארבע מאות שנה.

בזמן הכיבוש עדיים מצויים היו בחצרות המלכים הברברים ספרים בשפה הפונית, בה נוסחו מסמכיהם הרשמיים, וסימנים פונים נטבעו במטבעותיהם. אולם לאט, לאט התחילו מתבלטים השינויים בתרבותה החומרית והרוחנית של הארץ.

  • הוקמו ספריות ציבוריות, ובערים הגדולות נפתחו בתי ספר שבהם הרביצו תורתם משפטנים, בלשנים ופילוסופים. נסללו כבישים, הוקמו מקדשים, תיאטראות וקרקסאות, שחורבותיהם מעוררות עד היום את תמיהתם של רואיהן בצורתם ובגודלם.
  •  
  •  "אם מבקש הולך לבתי תאטריות ובתי קרקסאות ואם מבקש הולך לבתי כנסיות ובתי מדרשאות" (שמות רבה, פרשה ס"ז, סימן ג')
  • "אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבון העולמים מימי לא נכנסתי בבתי תאטראות ובתי קרקסאות של אומות העולם ושחקתי עמהם ואעלוז מפני ידך בדד ישבתי" (איכה רבה, פתיחתות ג')
  • "התחיל העבד אומר שמא אצל בסילקי או אצל בית המרחץ או בצד תאטרון" (מדרש תנחומא, פרשת חיי שרה, סימן ג')

 

תולדות היהודים באפ' הצפונית-חיים זאב הירשברג

אפילו נוף הארץ נשתנה. נעלמו האריות והפילים ושאר חיות, שהיו מצויות שם לרוב. האוכלוסייה למדה לגדל עצי פרי וצמחי תבואה ותעשייה, שלא היו ידועים בארץ. הרומאים עודדו את פיתוח ענף הזית והגפן.

שרידיהם של בתי בד מימי הרומאים עוררו כעבור מאות בשנים את הצרפתים לנטוע בתוניסיה עצי זית ולקוממם את תעשיית השמן. גם יוסיפוס פלאוויוס ( מלחמות ב טז, ד ) מוסר, שתבואת הארץ יוּצאה לרומי, להזין את המון העם שתבע " לחם ומשחקי קרקס ;

את תאוותו למשחקים סיפקו האריות הלובים המפורסמים, שנשבו ונשלחו לרומי, עד שהושמדו כליל מן האזור.

במשך התקופה התחוללו תמורות גם בניהול השטחים שהיו כפופים במישרים לשלטון הרומי. לכתחילה חילקוה לארבע פרובינציות, ולאחר מכן לשמונה. במרוצת הזמן צורף לספרד מחוז אחד, שנקרא טינגיטאנא ( מחוז תנג'ה ) והוא חופף את השטח שנפל בחלקה של ספר בשנת 1912.

הארץ פרחה ושיגשגה וקסמה לשבטי הגותים, שהציפו את איטליה וספרד. בשנת 429 עברו הוונדלים הגרמנים את מיצרי גיברלטר, ולאחר קרבות שנמשכו עשר שנים, ( קרתיגני נכנעה בשנת 439 ), ושבהם נתקלו רק בהתנגדות מועטה מצד הרמאים, נפלו בידיהם האזורים הפוריים והמיושבים ביותר של הארץ, שלהם בעיקר לטשו עיניהם.

ולאחר שנאחזו הוונדלים בארץ עלו להתקיף משם בעזרת הצי את המטרופולין הרומית, נחתו בחצי האי האיטלקי ופלשו לרומי בשנת 455. שני שבועות נמשכו מעשי הביזה המפורסמים ביותר בדברי ימי עולם, אבל משום ההבטחה החגיגית שהבטיח האפיפיור גֶנְסירך מלך הוונדאלים לא פגעו באדם ולא שלחו אש בבניינים ובמונומנטים.

תולדות היהודים באפ' הצפונית-חיים זאב הירשברג

אוצרות אגדיים הועברו אז לקרתיגני, וביניהם כלי בית המקדש שהביא טיטוס לרומי. נתקיים בה אז ברומי מאמרו של הלל הזקן : " על דאטפת אטפוך ".

האמרה הארמית על דאטפת אטפוך, וסוף מטיפייך יטופון (שפירושה: "על שהצפת הציפוך, וסופם של מציפיך לצוף", ומשמעה: משום שרצחת אדם, וגרמת לגולגלתו לצוף בנהר – קרה לך אותו הדבר, וסופם של רוצחיך גם כן יהיה כזה), מובאת במסכת אבות בשמו של הלל.

 אמרה זו היא משל, שמשמעותו היא שאין דבר הקורה במקרה, ואדם העושה רע מקבל את גמולו, "מידה כנגד מידה". באמרה מתקיים פעמיים הכלל של מידה כנגד מידה: ראשית, רואים כעת בנהר גולגולת של אדם שנרצח, וזה משום שהוא רצח אדם אחר; ובפעם השנייה, גם מי שרצח את בעל הגולגולת יירצח.

ואולם לא עברו לא שלושה דורות ונתקיים בוונדאלים הסיפא של אותו מאמר : " וסוף מטיפיך יטופון " : בשנת 533 ניגפו הוונדאלים לפני הגיס הביזאנטי, שבראשו עמד בּלֻיסאר, אחד ממצביאיו המצוינים של יוסטיטניאנוס הקיסר הביזאנטי, שחלם על החזרת אחדותה של האימפריה הרומית וחידוש עוצמתה כקדם.

מעתה הונהג משטר ההפליה והגזירות כלפי היהודים, " הכופרים " והמינים, כלומר כל אלה שדעותיהם ודתיהם שונות מעיקרי הדת שנקבעו על ידי הכנסייה הרשמית בקונסטנטינופול.

קוֹנְסְטַנְטִינוֹפּוֹל (יוונית: Κωνσταντινούπολη, לטינית: Constantinopolis), או בשמה המלא, "עיר קונסטנטינוס, רומא החדשה", הייתה בירתהּ של האימפריה הרומית (330395), האימפריה הביזנטית (3951204, 12611453), האימפריה הלטינית (12041261) והאימפריה העות'מאנית (14531922). העיר ממוקמת בנקודה אסטרטגית שבהּ יבשת אירופה ואסיה נפגשות. 

תולדות היהודים באפ' הצפונית

קונסטנטינופול עמדה במקום שבו ניצבת כיום העיר המודרנית איסטנבול. במקורות ובדפוסים העבריים נקראה בווריאנט קושטנדינא (נכתב גם: קושטאנדינא, קושטנטינא, קושטאנטינא, קושטנטינה, קושטאנטינה), ובקיצור קושטא או קוסטא.

קונסטנטינופול נבנתה על ידי הקיסר הרומאי קונסטנטינוס הגדול בשנת 330 לספירה, כבירתה החדשה של האימפריה הרומית. שמה המקורי של העיר היה "רומא החדשה" (Nova Roma), אך היא נקראה בפי כל בשם קונסטנטינופוליס – עירו של קונסטנטין. כיום מקובל השם "קונסטנטינופול" לשמה של העיר.

 קונסטנטינופול לא שימשה זמן רב כבירתה של האימפריה הרומית, מכיוון שזו התפצלה עד מהרה לאימפריה הרומית המערבית ולאימפריה הרומית המזרחית, הלוא היא האימפריה הביזנטית. קונסטנטינופול שימשה כבירתה הבלתי מעורערת של האימפריה הביזנטית ושל ממשיכתה, האימפריה הלטינית, עד אשר נכבשה בידי העות'מאנים, אשר הפכו אותה לבירתם.

התקופה הערבית.

חלפו שני יבלות ומעלה ועל שערה המזרחיים של אפריקה התחילו מתדפקים הבדווים בני חצי האי ערב. שאך זמן קצר קודם לכן באו בברית האסלאם ודגלו בשם מוחמד, נביא הדת החדשה. הכנעתן הגמורה של ערי החוף, שבהן חנה חיל מצב ביזאנטי, וכן של שבטי הברברים בהרים, לא באה אלא לאחר למישים שנה.

במשך תקופה זו הצליחו גדודי הפרשים הערביים קלי התנועה לחדור פעם ופעמיים עד לקצותיה המערביים של הארץ, אלא שחזרו ונסוגו תמיד לבסיסם בָּרְקַה, בקרינאיקה. רק לאחר שעברו הערבים את המיצרים הנקראים על שמו של טארק, אחד מכושי ספרד, התחיל תהליך ה " איסתיעראב " – תהליך החדרת הלשון הערבית והדת החדשה בקרב שבטי הברברים – תהליך שנמשך מאות שנים, משום מספרם הקטן של הערבים בתוך המוני הברברים.

לא חלף זמן רב, לאחר ייצובם של שלטונות הכיבוש הערבי, שייצגו את הכליפים מבית אומַיה בדמשק, ובמערב הרחוק מהמרכז המדיני התחיל תהליך של התפוררות השלטון ופיצולו. זו ליד זו וזו לאחר זו עולות לשלטון שושלות ערביות-ברבריות, הנאחזות בחבלים שונים של ארץ רחבת ידיים זו, מתפשטות ומתכווצות, פורחות ובלות. 

התבוננותו המעמיקה של אבן ח'לדון, הסוציולוג היסטוריון הערבי שחי ופעל במחצית השנייה של המאה הארבע עשרה לספירת הנוצרים, בתופעה זו של אי יציבות השלטון ובתהליך התמורות שחלו בו, הביאה אותו לידי קביעת כלל בדבר ימי שנותיהן של שושלות השליטים.

חייה של שושלת, מסביר אבו ח'לדון, כחייו הפיסיים של האדם : מאה שנה, ואם בגבורות – מאה ועשרים שנה, שהם שלוש או ארבע טבעות דורות : 1 – דורו של המייסד השושלת, 2 – של יורשו, שקשר בלתי אמצעי מקשו אל המייסד, 3 – השליט המסתמך על מסורת קודמו או קודמיו, 4 – מחריב השושלת.

יש להניח כי אבן ח'לדון התכוון בעיקר לשושלות שמייסדיהן היו בדווים נוודים, בין ערבים ובין ברברים, אף כי אינו אומר זאת בפירוש. לאבן ח'לדון היה גם העוז לצאת בראשונה נגד הדעה המקובלת בחברה המוסלמית על עליונותם של הנוודים, ולהצביע על עקרותם הגמורה ביצירת ערכי תרבות בני קיים.

יתר על כן, הוא סבור כי הערכים, כלומר בני המדבר, אויבים הם בנפשם של היישוב העירוני והכפר התרבותי. עינו ראתה תוצאות פלישתם של הבדווים בני הִלאל ובני סוּליִם, שעלו על אפריקה ועל המגרב בראשית המאה החמישית ( להג'רה – המאה האחת עשרה לספירה ) ונטפלו והתאנעו להם במשך שלוש מאות וחמישים שנה, עד שהפכו לחורבה את כל מישורן, שלפני כן היה כולו מיושב בין סודאן לים הרומי ( התיכון ). מעידים על כך שרידי התרבות, המונומנטים, צורות הבניינים ושאריות הכפרים והיישובים.

מאה שנה בקירוב לאחר עלייתה עברה שושלת המומינים, כלומר ביתו של עבד אל מומין, מנהיג המייחדים, שהכניע את אפריקה עד השטחים הגובלים עם מצרים, ובטלה מן העולם.

את השלטון חילקו ביניהן שלוש שושלות, והארץ נפלגה לשלוש מדינות, ששטחיהן מתאימים במידה מסוימת לשלוש ארצות הקיימות היום : תוניסיה, אלג'יריה, מרוקו. טריפוליטאניה וקירינאיקה נתונות היו ביד שליטה של תוניסיה.

לקראת התקופה החדשה.

במאה הט"ז בא רובה של אפריקה הצפונית תחת עול תורכיה, חוץ ממרוקו, שידעה להדוף את התקפות שודדי הים והיבשה התורכיים, השלטון התורכי נתקיים בין 300 ל-400 שנה, אבל לא הותרי כמעט שום רישומים באוכלוסי הארץ, מלבד מנהגי דת מסוימים באלג'יריה ובני תערובת של היאניצ'ארים, שנשאו כאן נשים מבנות המקום.

מתוך ויקיפדיה

היניצ'רים (מטורקית Yeniçeri – חיילים חדשים), אחד מסוגי חיל הרגלים של האימפריה העות'מאנית. הם היו בין יחידות העלית בצבא האימפריה העות'מאנית. מקור החיל במאה ה-14. הם שירתו את האימפריה העות'מאנית ללא הפסקה עד פיזורם בשנת 1826 על ידי סולטאן מהמוט השני בגלל מעורבתם במרידות נגד המשטר.

החיל נוסד בהוראתו של מוראט הראשון בסביבות שנת 1326 או 1330. בהתחלה על פי תקדים הממלוכים, רק נערים לא-מוסלמים גויסו לחיל, כשהדגש היה על נערים נוצרים. כל המועמדים לגיוס אוסלמו, רבים מהם ללא כפייה, לפני שהורשו להתגייס לצבא.

 היניצ'רים הראשונים היו צבא הקבע הראשון של האימפריה. גיוס מקרב האוכלוסייה הלא-מוסלמית, שחסרה את האמצעים או סיבות פוליטיות למרידה במלכות הבטיחה את נאמנות החיל, בניגוד לכוחות מקומיים שהיו חבים נאמנות גם לשליט מקומי או שהיו בעלי אינטרסים סותרים עם הסולטאן. בנוסף לכך, טורקים רבים לא רצו לשרת בחיל הרגלים כי החיל נחשב נחות יחסית לחיל הפרשים.

יחידות היניצ'רים הראשונות הורכבו מצאצאיהם של שבויי מלחמה ועבדים. אחרי 1380 הסולטאן סלים הראשוןהתחיל לגייסם בעזרת מס מיוחד שנקרא "דוושירמה". המס הוחל בעיקר על האוכלוסייה הנוצרית של האימפריה. בהתחלה הגיוס היה אקראי, אך עם עליית הדרישות של הצבא, התחילה סלקציה בעת הגיוס וביכרו נערים חסונים על פני החלושים.

 גיל הגיוס עמד על שמונה עד חמש עשרה. אף שהחיל היה יוקרתי, האוכלוסייה הנוצרית לא ראתה את הגיוס בעין יפה ורבים מהם הלינו על האכזריות שבקריעת הילדים מחיק משפחתם, אסלומם והפיכתם למכונות הרג רצחניות.

הנערים היו נתונים למשמעת קפדנית וחיו בתנאים קשים על מנת לחשל את גופם. במסגרת האימונים הנערים אוסלמו, והשלטונות ציפו מהם להתנזר מקיום יחסי מין. כמו כן, נאסר עליהם לגדל זקן. היניצ'רים חונכו לראות בחיל את ביתם החדש, בחבריהם לנשק את משפחתם החדשה ובסולטאן את אביהם. רק החסונים ושקדנים זכו להיכנס לחיל בגיל 24 או 25. החיל ירש את רכוש היניצ'רים המתים.

בתמורה לנאמנותם, זכו היניצ'רים לטובות הנאה רבות. בראשית דרכם הם קיבלו שכר רק בעתות מלחמה, אך החל מאמצע המאה ה-18 הם היו יכולים להציע את שירותיהם בשיטור או מסחר. מגוריהם סופקו על ידי השלטונות. הם נהנו מפטור מלא ממסים ורמת חייהם הייתה גבוהה יחסית לאוכלוסייה נוצרית באימפריה. עם השחרור מהצבא, רבים מהם הפכו למושלים ומורים. בנוסף לכך, עם פרישתם מהשירות מפאת גיל או פציעה זכו בפנסיה מסודרת. עד כאן מוקיפדיה.

תולדות היהודים באפ' הצפונית

מבחינה מדינית קשה ביותר הייתה צורת השלטון באלג'יריה : מועצת הראיסים ( רבי החובלים של ספינות שודדי הים ) וקציני היאניצ'ארים היו בוחרים מביניהם את ה " דאי ", " האח הגדול ". ואכן, עריצותם ואכזריותם של השליטים הכשירה את הקרקע לכיבוש הארץ בידי הצרפתים בשנת 1830.

בתוניסיה השתלשלו העניינים והגיעו בראשית המאה השבע עשרה לכלל קבע וייצוב, והשליטה עברה בירושה בקרב שני בתים, זה אחר זה. הזיקה לאיסטנבול הייתה כאן רופפת יותר וההתפתחות המדינית שקטה בהרבה. בשנת 1881 באה הארץ תחת חסותה של צרפת.

בחלקו המזרחי של האזור, בטריפולטאניה ובקירינאיקה, התפתחו העניינים בדרך אחרת, וצורת השלטון התורכי הותאמה להתפתחות זו. בשנת 1911 נכבש החבל בידי איטליה, וסופח לאחר מלחמת העולם הראשונה לממלכת איטליה, כחלק " בלתי נפרד " ממנה.

כאמור, הצליחה מרוקו במאה השש עשרה לשמור על עצמאותה וריבונותה, לאמיתו של דבר הצטמצם תחום שלטונה של שושלת הסעדים, שעלו באותם הימים לגדולה, ושל העלווים – הפיל לאלים, שבאו אחריהם ( המלך המושל כעת הוא מבית זה ), למחוזות אחדים בפנים הארץ, שנקראו בשם " בלאד אלמח'זן ), ארצות האוצר המלכותי.

ערי הנמל החשובות בחופי הים התיכון והאוקיאנוס האטלאנטי כפופות היו, במישרים או בעקיפים, למדינות אירופה שונות : פורטוגל, ספרד, אנגליה. רובה של מרוקו, ובמיוחד האזורים ההרריים שבה, היו " בלאד אלסיבא " ארצות החופש. 

כאן שלטו השייכים האדירים, ראשי השבטים הברבריים, שלכל אחד מהם קשרים אמיצים עם אחת ה " טריקות " השונות, מעין מסדרי אחים לאמונות דתיות ומנהגים מיוחדים, העושים את החברים ב "טַריקה " ( דרך ) חטיבה אחת רעיונית-דתית.

באמצעות השייך של " הטריקה , יכול היה ראש השבט להשפיע השפעה עצומה על בני שבטו ולהטותם לאשר יחפוץ. ראשי השבטים נהגו מדיניות משלהם, שהותוותה על ידי מעצמות אירופיות, וזו הייתה לעתים מסוכנת ביותר לשליט, שכונה בפי העם " מולאי, שריף ". כלומר האדון, האציל ( מגזע מוחמד הנביא ).

מאורע מן האחרונים מדגים זאת : הדחתו של הסולטאן מוחמד החמישי מכסא המלוכה, בשנת 1953, הפאשה של מראכש, הוא מנהיג שבטים ברברים חזקים בהרי האטלאס, ראש אחת הטריקות בעלות השפעה, שישב בפאס, וחכם דת שני במדרסה המפורסמת באותה העיר, חָברו יחד כדי להדיח את הסולטאן מכסאו, בנימוק דתי לכאורה, ובאמת כעושי רצונה של צרפת. פסק דינם של שני חכמי הדת שימש בידי הצרפתים צידוק להגלייתו של סולטאן מרוקו.

על אף חולשתו הצליח שלטון השריפים של מרוקו להחזיק מעמד עצמאי וריבוני עד ראשית המאה העשרים. אך בשנת 1912 הובאה מרוקו מכוח הסכם בינלאומי תחת חסותן של שתי מדינות, שחילקוה ביניהן. 

הנתח הטוב והעשיר באוצרות טבע, כדי שישה עשר חלקים בקירוב משטחה הכללי של מרוקו, נפל בידיה של צרפת, ואילו ספרד אנוסה הייתה להסתפק בחלק אחד, השבעה עשר, דל ובלתי מפותח, באזור החוף צפונה להרי הריף.

מאה ושלושים שנה של שלטון צרפתי באלג'יריה, שבעים וחמש שנים בתוניסיה וארבעים שנות החסות על מרוקו, והתיישבותם של צרפתים ובני עמים אירופיים אחרים בארצות הללו – הצעידו אותן צעדי ענק בדרך התפתחות תרבותן החומרית.

הצרפתים הצליחו להחזיר אל תוך היישוב העירוני באלג'יריה ובתוניסיה מידה לא מבוטלת של ידיעת הלשון הצרפתית. אך אין ספק, כי תרבות צרפת באפריקה לא שינתה מאומה את דמותם של תושבי הארץ, לא קירבה אותם לתרבות אירופה, וברור שלא נגעה בהכרתם הדתית ובמנהגיהם אף כמלוא נימה.

מועטה עוד יותר הייתה השפעתם של הספרדים באזורם, השטחים שסופחו לאיטליה פיגרו מסיבות אובייקטיביות מכל הבחינות אחרי ההתפתחות שבחלק הצרפתי והספרדי.

גלגולי תרבות.

מן האמור עד כה ברור : אף פעם לא הייתה ארץ זו, המכונה כעת אפריקה הצפונית, פינה נידחת, שלא נודעה לה השפעה על מהלך המאורעות באגו הים התיכון והארצות השוכנות על חופיו.

בתקופה העתיקה עמדה הארץ בקשרים מדיניים, מסחריים ותרבותיים עם פיניקיה, ולאחר מכן עם מצרים ההלניסטית ועם רומי של הקונסולים והקיסרים. שרידי ערים ובניינים מפוארים מעידים על מעמדה של רומי בארץ זו. 

כאן עמדה גם עריסתה של הכנסייה הנוצרית הלטינית, ומכאן באו גדולי הוגיה וסופריה הראשונים. בימי הביניים הייתה הארץ הגשר היציב והבטוח בין המזרח המוסלמי, עד מצרים ועד בכלל, ובין ספרד המוסלמית.

כאן צצו רעיונות ונבטו ערכים, שנשתלו לאחר מכן בספרד והגיעו בה למלוא התפתחותם. ממרוקו הדרומית, מהספָר המדברי, באו בראשית האלף השני לספירה גלי התעוררות דתית של המוראבטים והמייחדים, שהולידו מסעות כיבוש נרחבים באפריקה ובספרד.

נוסף על המורשת הספרותית, שהגיעה אלינו מאותה תקופה, מתנוססים בארץ הרבה מסגדים מפוארים ובנייני פולחן אחרים, אשר סגנונם זהה עם סגנונם של בנייני ספרד המוסלמית – אות וסימן לשותפות התרבותית.

למן התחלת הריקונקיסטה בספרד נטל המגרב על עצמו את התפקיד לעמוד בקו הראשון של חזית הגנה נגד תוקפנותן המזוינת של ספרד ופורטוגל, ולאחר מכן להתנגד לשאיפות ההתפשטות המסחרית והמדינית של מדינות אירופה.

אלא חמדו את הארץ בזכות עצמה ( לאיטלקים היו גם טענות היסטוריות, בשל קשריה עם רומי בתקופה העתיקה ) אבל מסתבר שעוד יותר כבסיס וכעמדת מפתח להתקדמות ביבשת אפריקה השחורה על אוצרותיה לא שוֹערוּ.

לקיסרות העותמאנית שהייתה להלכה השליטה על שלוש מבין ארבע הארצות הברבריות, ניועד במאבק זה רק תפקיד משני, ואולי אף פחות מזה. משנחלשה תורכיה במאה הי"ט והגיעה עד אפיסת כוחות, גברו התעניינותן ומשחקן הפוליטי של כל מעצמות אירופה בארצות המגרב.

 העובדה שארצות ברבריה שקעו וירדו מטה, מטה ואוכלוסייתן הייה מהנחשלות באזור הים התיכון, ודאיו עודדה את מדינות אירופה לזכות כאן ביתרונות מדיניים וכלכליים חברתיים רבים.

חשיבותו של המגרב בשביל ארצות אירופה משתקפת באוצר התעודות, המסמכים וליפת המכתבים הרשמיים האצורה בארכיונים של ממשלותיהן וגופיהן הציבוריים ( כגון לשכת המסחר, לשכת האדמירליות וכדומה )

ובמבול של ספרי מסעות שנתפרסמו, ובוודאי לא רק בשל האֶכּסוֹטיוּת שבמגרב האפריקאני, ולא רק למען תיאור גורלם של השבויים הנוצרים שנפלו בידי הפיראטים, אלא גם מתוך תפיסת ערכה של יבשת אפריקה כולה.

חוקרים צרפתיים ואיטלקיים ערכו הרבה חפירות ארכיאולוגיות, כדי לגלות את עברו של המגרב, ולאחר מלחמת העולם השנייה הצטרפו אליהם גם ארכיאולוגים אנגליים ואמריקאניים. באוניברסיטת אלג'יר ובשלוחות אוניברסיטאיות בתוניס ובפאס הורו פרופסורים, שעסקו במיוחד בבעיות המגרב והפיצו אחרי כן את תוצאות מחקריהן במטרופולין. 

תולדות היהודים באפ' הצפונית

וכן צמחה גם ספרות היסטורית עשירה, בעיקר בשפה הצרפתית אבל גם בלשון הערבית. בשלוש הארצות שצרפת פרשה עליהן את כנפיה נוסדו כתבי עת חשובים, שהיו מוקדשים רק לחקר המגרב, ובמקום נרחב הוקדש בהם לבעיות מדיניות וחברתיות, שזכו לתשומת לב בכתבי עת כלליים.

הרבה תמורות עברו על אפריקה הצפונית במשך אלפיים ומחצית אלף השנים, שהעפנו עליהן עין : שבת מאות שנה של הגמוניה פניקית פונית, עשרה יובלות של שלטון רומי, עשרה דורות של הפצת הנצרות באמצעי לחץ מדיניים ולאחר מכן בכוח הזרוע החמושה של הביזאנטים.

בשעתם נדמה היה כאילו הכובשים והשולטים משפיעים השפעה עמוקה על האוכלוסייה הברברית. אך רק שרידים ארכיאולוגיים נכבדים ושמות מקומות יישוב רבים מעידים עתה על מציאתם של הכובשים הזרים ותרבותם בחבל עולם זה.

 תקופות היסטוריות ארוכות ומפוארות נמחו כלא היו. לעומתן עומדים עשרים וחמישה יובלות של שלטון האסלאם – במובנו הרחב ביותר של המושג, המשתרע על רשויות רבות שהן מחוץ לתחום הדת – שכפה על העמים הנכבשים לא רק את דתו, אלא גם את לשונו, את ספרותו ואף את ההיסטוריה של העם, שאליו השתייך מייסד האסלאם.

שילוב מרכיבים אלה העמיד את תודעת ההשתייכות של האוכלוסייה לאומה הערבית. אמנם, לא לכל אזור במידה שווה ובצורה שווה ; כרחוק מזרח ממערב רחוק אופייה של החוויה הדתית המוסלמית במגרב – הוא המערב המוסלמי של אפריקה הצפונית וספרד – מזו של האסלאם המזרחי, שהתגבש ברחבי אסיה. 

גם הלשון הברברית עדיין מחזיקה מעמד בטריפוליטאניה ( 23% של האוכלוסייה ) באלג'יריה ( 33% ) ובמרוקו ( 402 % ) – על אף הנחשלות התרבותית ; רק בתוניסיה נעלמה כמעט כליל ( 1% ) אבל אין ספק כי תהליך חדירתה של התודעה הערבית ילך ויגדל במדינות הריבוניות,שקמו בחמש עשרה השנים האחרונות ; ממלכת לוב, תוניסיה, מרוקו ולאחרונה אלג'יריה.

ראוי לציין את התופעה התרבותית הסוציולוגית, כי בשטחי השלטון העותמאני לפנים, שנמשך אף הוא בין שלוש מאות לארבע מאות שנה, לא נשארו שום רישומי השלטון הזה, חוץ מהד'הב החנפי, האסכולה בחכמת הדת והדיון המוסלמי, שהייתה השיטה הרשמית באימפריה העותמאנית, שלפיה דנים עדיין קאדים ספורים באלג'ירה ובתוניסיה, ובנוסחה מתפללים בכמה מסגדים.

האסכולה החנפית, (בערבית: المذهب الحنفي) אלמד'הב אלחנפי היא אחת מארבע האסכולות הפרשניות של האסלאם הסוני. האסכולה קרויה על שמו של האימאם הגדול אל נעמאן בן ת'אבת אבו חניפה שחי בכופה שבעיראק בשנים 767699. אבו חניפה היה סוחר בדים במקצועו ולכן שם דגש בפסיקתו על הגינות במסחר ושימוש בשיקול דעת (ראי) ובהיקש (אל-קיאס).

גישת ההיקש עמדה בסתירה לפרושים שמרניים יותר של האסלאם, הרואים במסורת הקוראנית והחדית'ית את המקורות היחידים לפירוש האסלאם. אסכולה זו נחשבת ליברלית ומקלה, ובמידה מסוימת האסכולה החנפית היא המקבילה המוסלמית לבית הלל ביהדות.

לאחר מותו של אבו חניפה ירשו את מקומו כפוסקים העליונים של האסכולה החנפית האמאם אבו יוסוף (798731) והאמאם אלשיבאני (749804) שהעלה את עיקרי הפסיקה החנפית על הכתב. האסכולה החנפית אומצה על ידי רוב הסונים במצרים, בסהר הפורה, בטורקיה, בבלקן ובמרכז ומזרח אסיה. האסכולה החנפית מהווה את בסיסה של המג'לה הטורקית משנת 1869– קובץ החקיקה שהסדיר את דיני הקנין ברחבי האימפריה העות'מאנית.

האסכולה מצויה לרוב בקרב המוסלמים הסונים בפקיסטן ובמצרים הצפונית (שם הייתה השפעתם של העות'מאנים החזקה ביותר). מצרים הצפונית מעורבת בחנפים ושאפעים, ואילו תושבי מצרים העליונה וסודאן הם מאליכים. החנפים רבים גם בטורקיה, בלוונט (סוריה, לבנון) ועיראק הם חנפים ושאפעים. הכורדים בטורקיה, סוריה ועיראק הם שאפעים. בוסניה-הרצגובינה, אלבניה, תת היבשת ההודית, הבלקנים (בולגריה ורומניה לדוגמה), אסיה המרכזית (אוזבקיסטאן, טורקמניסטאן וכו'), המוסלמים בסין, ברוסיה ובאוקראינה (טטרים וטורקים), הם כולם חנפים. חוקת אפגניסטאן מאפשרת לשופטים האפגאנים להשתמש בהלכה החנפית היכן שיש לקונה בחוק הקיים.

האסכולה החנפית היא הגדולה מבין ארבע האסכולות; בערך 30% מהעולם המוסלמי הם חנפים.

אסכולה זו נחשבת לליברלית ביותר. לדוגמה, תחת החנפים, המדינה אינה רשאית להעניש על קללות, למרות שהיא נחשבת כפשע באסכולות האחרות.

דוגמה חשובה אחרת היא בנושא האלכוהול. האסכולה החנפית מגדירה יין אסור ("ח'מר") רק כיין שנעשה מענבים, ופרשנות זו אינה כוללת משקאות אלכהוליים אחרים (בירה וכדומה) שמוגדרים כ"ע'יר מוסכירה" (לא-משכרים, תעתיק מדויק: ע'יר מסכרה). לפיכך, על פי הפרשנות של החנפים, רק השתייה של יין ענבים (בכל כמות שהיא) ראויה להענש על פי השריעה ב־80 מלקות.

 אולם, גם שאר המשקאות אינם מותרים לשתייה; החנפים אומרים כי אותו העונש ראוי למי ששותה משקה אחר לשוכרה. טענה זו מבוססת על הסיפור על עלי, שבעת שהיה המושל של תימן, הגיש אלכוהול לאורחיו, אך הוא הלקה רק את אלה שהשתכרו. כשנשאל מדוע, הוא אמר ש"העונש הוא על השכרות, ולא על השתייה".

אין לראות את קיומן של ארבע אסכולות באסלאם כקרע, או כקיומן של ארבע דתות נפרדות. אדם יכול אף לנהוג על פי אסכולה אחת בנושא מסוים ולאחוז בדעה של אסכולה אחרת בנושא אחר (לדוגמה השייח המצרי אימאם אל-קראפי היה אימאם באסכולות המאלכית והשאפעית). עד כאן מויקיפדיה.

תולדות היהודים באפ' הצפונית

בקרן זווית

על רקע שנמתח במה שקדם ייעשה הניסיון לתאר את קורות היהודים במגרב האפריקאני, זה קיבוץ גדול ובולט בין תפוצות ישראל, שנתייחד בכמה תכונות אופייניות, השונות מאלה של שאר הקיבוצים בכלל במזרח המוסלמי בפרט.

תפוצה זו נחשבה כ" פינה נידחת " בקורות עמנו. בדרך כלל נתנו המלומדים היהודיים דעתם ומרצם לחקר מרכזי החיים המדיננים והתרבותיים השוקקים, ולא העריכו את חשיבותה של ה " פריפריה " היהודית כראוי לה מבחינה אובייקטיבית.

לא פעם הצבעתי על העובדה, שחוקרינו, רובם ככולם תלמידי האסכולה ההיסטורית של המאה התשע עשרה, הולכים שבי אחר העושר יחסי – והמדומה לעיתים – של מקורות ספרותיים המצויים בשביל הכרת גלויות אחדות, כגון בבל, ספרד, צרפת, אשכנז, פולין.

הילת הזוהר העוטרת את פעילותם ההלכתית של הגאונים ודורות  " הראשונים " הכהתה את עיני המלומדים ; מפעלם של בעלי התוספות, למשל, נראה – ובדין – כעין השמך לסוגיות שבגמרא, קשירת קשר חי למשא ומתן שבהן אמוראים, תלמוד לשמו, בחינת יגדיל תורה ויאדיר.

ולעומת זאת הפסיקה ההלכתית, אפילו בתחום המשפט האזרחי, לא משכה לבם של החוקרים בארצות שבהן התפתחו מדעי היהדות המודרניים, ולו מבחינה עיונית בלבד. היצירה הספרותית של ספרד פרטה על נימי הרגש ; והמחקרים הפילוסופיים, שנוצרו קצתם בעקבות דעות שהיו מנסרות בעולם הלא יהודי, עוררו תגובות חיוביות בשל דמיון נושאיהם לבעיות ההווה. 

וכך יצא שבדומה לחילוק העז בין תקופות לתקופות הקיים בחיי עמנו ; אחדות בנראות כזרועות אורות ונוגהות ואחרות השקועות בצל ובערפל, חילוק שהועמק יותר על ידי מיעוט ההתעניינות  בתקופות העניות במקורות והקשות למחקר – בדומה לכך נתהוותה קבוצה של ארצות שזכו לחקירה מדוקדקת ומעמיקה וקבוצות של ארצות שנדחקו ל " פינות הנידחות ".

בחיי " פינות נידחות " אלה היו פרקי זמן, שבהם נועד להן תפקיד חשוב ביותר בקורות עמנו, ובמקרים מסוימים בכיוון מהלכה של ההיסטוריה האנושית. תפקידים כאלה מילאו, למשל, יהדות חצי האי ערב בעת צמיחת האסלאם.

היהדות בספָר הצפוני של בכליפות הערבית ושל ביזאנטיון והמתייהדים בממלכה הכוזרית : הזעזועים המשיחיים, שהיו מתגלים מדי פעם בפעם במאות השנים דווקא בקרב " עם הארץ " היהודי, בחברה שדמותה כמעט אינה ידועה לנו, לא במרכזי התורה והחכמה ולא בקרב החברה האמידה והמסודרת.

במחקר היהדות שבארצות ה " פריפריה " האלה נועד מקום חשוב לתפוצה שבאפריקה הצפונית. 

קדמות התפוצה.

ייתכן כי ימי היהודים באפריקה הצפונית כימי אנשי צור וצידון, בני העם הקדום, שיש בידינו ידיעות להתיישבותו בחופיה של אפריקה, אך לא שרדו תעודות אפיגראפיות ( פענוח כתובות עתיקות )  או אחרות על מתיישבים מישראל ומיהודה באותה תקופה.

אפשר יש לתלות חסרונן בהתבוללותם המהירה בקרב הפניקים, עקב הקירבה הלשונית והתרבותית החומרית שביניהם. אלא גם אם נוציא פרק זמן זה מהחשבון יתייחד לעינינו היישוב היהודי באפריקה הצפונית ברציפות קיומו במשך אלפיים ושלוש מאות שנה בקירוב, כשהוא מפוזר על פני שטחים נרחבים ביותר.

לא נגרע כלל מרציפות זו בשל הפער העמוק שבין התקופה הרומית המאוחדת ובין המאה השנייה של הכיבוש הערבי, שעליו שותקים כמעט כליל המקורות היהודיים והלא יהודיים, כי אפשר להצביע על תופעות דומות גם בארצות אחרות.

יש משקל מסוים להשקפה, המניחה שמוצאם של יהודי המגרב ברובם הגדול הוא מן הברברים. השקפה זו יצאו לה מוניטין בספרי מסעות למיניהם, וניתנה לה מהלכים בכתבי ההיסטוריה החדשים, ולא נמצא מי שניסה להתחקות על שורשיה.

אמם, מי שביקר בפינות הנידחות של האטלאס הגבוה או בעמקי הדרום המארוקאני היורדים אל הצחרה, ב " מללאח " הקטנים שהיו מפוזרים בין הכפרים הברבריים, או בנאות האזור הצבאי הצרפתי של אלג'יריה הגובל בצחרה – עלול היה להאמין לסיפורים אלה, במיוחד לארח קרא בספרים רציניים על " הכאהנה הברברית ", מלכתם היהודית של השבטים, שלחמו בכובשים הערביים במחציתה השנייה של המאה השביעית לספירת הנוצרים.

ולא טרח שום חוקר לבדוק את השתלשלות המעשיה על המלכה המתייהדת והברברים המתייהדים ולהגיע לנוסחו הראשון והקדום של הסיפור שממנו הסתעפו ההוספות והקישוטים, מצב המקורות שונה כאן מאשר בעניין המתייהדים החִמְיַריים בדרום ערב או הכוזרים על גדות הוולגה.

והנה ידוע לנו, כי החמירים המתייהדים רובם ככולם קיבלו את האסלאם בימיו של מוחמד, ובדרום עבר נותרו רק היהודים מזרע אברהם. וכן מפורסם, כי המתייהדים בארץ כַּזר נעלמו ואל נותרו שרידים מהם. האם יש להניח, כי הברברים שבאפריקה הצפונית דווקא הם נשארו נאמנים ליהדות, כשהעדויות על התייהדותם פורחות באוויר ?.

כדי למצות את הבעיה של " ברברים מתייהדים " היה צורך לסקור את אוםי העדות היהודיות וגם את קורות הברברים שבאיזור זה בתקופה העתיקה. יתברר לנו אז, כפי שמדגישים זאת חקרי הברברים, ולאחרונה בוקֶה, פעמים מספר בספרו על האסלאם המגרבי, כי כמעט לא נותרו שום שרידים של השפעות רומיות או נוצריות על הברברים.

והרי הדברים קל וחומר : שבטים אלה, שהתרבות הרומית והתעמולה הנוצרית כאחת לא עשן עליהם רושם מעמיק, שתהלים איסלומם ארך מאות רבות בשנים ועדיים לא ספגו את התרבות הערבית, קיבלו דווקא את היהדות ושמרו עליה בכל הרדיפות הקשות ?

לעומת זאת עשוי מחקר קורות יהודי המגרב בתקופה שבין גזירות המייחדים להתאוששות שבמאה החמש עשרה לתרום רבות לפתרון בעיות מוצאם של היהודים בפנים הארץ. 

תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג

בין יהודי אפריקה ליהודי ספרד.

בימי הגאונים עמד המגרב האפריקאני, במידה שעלתה הרבה על מצרים ועל יתר ארצות הגולה, בקשרים הדוקים עם ישיבות סורא ופומבדיתא וגם עם ארץ ישראל.

ישיבת פומבדיתא היא ישיבה שהתקיימה בעיר פומבדיתא בבבל בתקופת האמוראים והגאונים. הישיבה הוקמה בתחילת הדור השני לאמוראים, על ידי רב יהודה, והתקיימה כ-800 שנה כישיבה דומיננטית ומשפיעה, יחד עם ישיבת סורא.

ציוני דרך

לאחר פטירתם של רב ושמואל, בסוף הדור הראשון של האמוראים, במקביל למינויו של רב הונא כראש ישיבת סורא, הלך רב יהודה לעיר פומבדיתא והקים שם ישיבה חדשה, ישיבת פומבדיתא, שהתקיימה כ-800 שנה, במשך תקופות האמוראים, הסבוראים והגאונים, עד לימיו של רב האי גאון. העיר פומבדיתא הייתה מיושבת ביהודים זמן רב קודם לכן, עוד מימי בית המקדש השני. העיר פומבדיתא ישבה על נהר "בדיתא" שהוא יובל של נהר הפרת, בפי הנהר (פום בארמית = פֶּה בעברית). פומבדיתא מזוהה היום באזור העיר העיראקית פלוג'ה.

ישיבת פומבדיתא וישיבת סורא היו, לאורך כ-800 שנה, לישיבות הדומיננטיות בעולם היהודי, ומהן יצאה תורה והוראה לכל תפוצות הגולה. ישיבת פומבדיתא העמידה בראשה במהלך הדורות גדולי תורה לדורותיהם, בהם רבה ורב יוסף, אביי ורבא, רב יוסי הסבוראי, רב סימונא, רב רבא גאון, רב פלטוי גאון, רב שרירא גאון ובנו רב האי גאון. בתקופת הדור השלישי והרביעי של האמוראים הייתה ישיבת פומבדיתא בתפארתה. בתקופתו של רבא עברה הישיבה למחוזא, ולאחר פטירתו חזרה לפומבדיתא.

עם חיתום התלמוד הבבלי בידי רבינא האחרון (בסורא) החלה תקופת הסבוראים (ד'ר"סד'שמ"ט, 499589), שברובה לא התקיימו לימודים סדירים בסורא, בגלל פרעות כנגד היהודים, אלא רק בפומבדיתא. כשהגיעו הרדיפות גם לפומבדיתא, הוצרכו חכמי הישיבה להעביר אותה לעיר פירוז שבור למשך כ-50 שנה, עד לפתיחתה מחדש בפומבדיתא בשנת ד'שמ"ט (589) בידי רב חנן מאישקיא.

גם במהלך תקופת הגאונים התקיימו שתי הישיבות זו לצד זו. גאון פומבדיתא, רב האי בר רב דוד (ד'תר"נד'תרנ"ח, 890898 לערך), העביר את הישיבה לעיר בגדד, מפני שבתקופתו התמעטו היהודים שעסקו בחקלאות, ורבים עסקו במסחר והיגרו לערים הגדולות, בעיקר לבגדד (מלבד תופעת ההגירה אל מחוץ לבבל). ברם, שמה של הישיבה לא השתנה ונשאר "ישיבת פומבדיתא".

 תקופת פריחה אחרונה הגיעה לישיבה בימיהם של רב שרירא גאון ובנו רב האי, בסיומה של תקופת הגאונים. אלפי מכתבים ובהם שאלות בכל תחומי היהדות הגיעו לראשי ישיבת פומבדיתא מכל תפוצות הגולה, והגאונים עמלו להשיב לשואליהם. עם פטירת רב האי גאון, בשנת ד'תשצ"ח (1038), באה לסיומה תקופת הגאונים. לראש הישיבה התמנהראש הגולה רב חזקיה בר דוד, אולם 20 שנה לאחר מכן הוצא להורג בעינויים בידי הח'ליפה המוסלמי,אל-קאא'ם הראשון, וישיבת פומבדיתא נסגרה.

מזה חמישים שנה הולך וגובר קצב פרסומם של המקורות שנתגלו בגניזה " תשובות הגאונים חיבורים שלמים בהלכה ובאגדה, מכתבים מסמכים מסחריים ומעשי בית דין. על מקצת הפרסומים – ואני מתכוון למחקריו של ש.ד.גויטיין – קיימות לעת עתה רק הוגעות מתקדמות בצורת שורה של מאמרים מסכּמים, שלפעמים ראיתים בכתב יד.

חומר זה בא להוסיף על מה שידוע היה מזמן על קשרי המגרב האפריקאני עם המזרח וחלקו הנכבד בענייני הלכה ומחקר. ברם עדיין לא זכתה תקופה זו למחקר ולתיאור מסכם, שיעמיד את המגרב במקומו הראוי לו בתולדות עמנו.

תיאור כזה יהא בו בלי ספק כדי לשנות את הדעה הקדומה על המגרב כ " פינה נידחת ". ולעשותו לראש פינה של ההיסטוריה שלנו במזרח התיכון המוסלמי בימי הביניים ( חוץ מבבל ומארץ ישראל ).

תוצאות המחקר מוכיחות, כי חכמי המגרב זכו להיות מוריהם ורבותיהם של יהודי ספרד. ממארוקו באו לספרד במאה העשירית המדקדקים, הבלשנים והפייטנים הראשונים, הנחשבים למייסדי האסכולה הספרדי.

והוא הדבר בהתפתחות ההלכה והפסיקה. רק לעת זקנתו הגיע רבי יצחק אלפאסי לספרד, לאחר שהרביץ תורה שנים רבות במגרב, שבו כתב את חיבורו הגדול ואת תשובותיו המרובות. ואין חולק, כי הרי"ף עמוד התווך של לימוד ההלכה בספרד.

כשגדלה והלכה מצוקתם של יהודי ספרד התחילו עוברים לארצות ברבריה שממנה באו רבים מאבותיהם לפני מאות בשנים. ראשוניהם הגיעו כבר לפני גזירות קנ"א, ומאז נמשכה הנדידה בשנות ה " שלום " לפני גירוש רנ"ב – רנ"ז ופרק זמן ארוך לאחריהם.

אפשר להצביע על גלים אחדים של התיישבות יהודי ספרד ופורטוגל בארצות ברבריה ; האחרוני בהם היו ה " גרונים ", מגורשי ספרד שהתיישבו לאחר נדודים רבים לראשונה בליוורנו, ומשם עברו לאפריקה ; וגם אלה לא באו בבת אחת.

יהדות המגרב קיבלה מהגירה זו תוספת כוח גדולה ברוח ובחומר. בזמן היאחזותם של מגורשי ספרד ומהגריה באפריקה, בערך, היו ערי נמל מסוימות בחופיו של הצפון אפריקאניים של הים התיכון והאוקיאנוס האטלאנטי בידיהן של מדינות חצי האי הפירנאי.

נמלים אחרים היו למעשה חופשיים ושלטו בהם שודדי הים הברבריים המפורסמים שארבו לספינות הסוחר של אירופה. להלכה היו ערים אלה כפופות לשליט מרוקו. הצד השווה שבכל הנמלים – לרבות אלה של אלג'יריה, תוניסיה וטריפוליטניה – היה, שנוסף על תפקידם כקיני מעגן לפיראטים, שימשו מרכזים לסחר בינלאומי ולפדיון שבויים נוצריים, שנפלו בידי שודדי הים. 

תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג

ספינותיהם של כל יורדי ימים היו מגיעות אליהן, על סמך חוזים והסכמים שהיו נעשים לשם הבטחת חופש השיט. בערי נמל אלה היו בערים הקרובות לנמלים ישבו סוחרים יהודיים, ברגיל מצאצאי המגורשים, שבידם היה המונופולין הרשמי או המעשי של הסחר עם מדינות אירופה וגם התיווך בפדיון שבויים.

הקשרים המסחריים שימשו מפתח להשגת עמדות קונסולאריות בשביל נציגי בתי המסחר הגדולים, ומצד שני חייבים היו היהודים שהוטלו עליהם תפקידים של נציגים דיפלומטיים וסוכנים למשא ומתן של שלום ותיווך בפדיון השבויים, לדאוג לענייני המסחר של שולחיהם ולעזרה, הטכנית הדרושה להם בהקמת נמלים חדשים, בייצור ציוד מחמתי וכדומה.

ליהודים במגרב נמסרו אפוא תפקידים שבדומה להם לא מילאו בשום מדינה נוצרית או מוסלמית אחרת באגן הים התיכון.

על תקופה זו, המאות השש עשרה – שמונה עשרה, קיים שפע של מקורות ארכיוניים, דינים וחשבונות של קונסולים ושגרירים, תיאורי הרפתקאות של שבויים וספרי מסעות של שליחים לפדיון שבויים, שאין בדומה לו על שום אזור אחר באגן הים התיכון.

חומר זה נתפרסם קצתו, קצתו עומד להתפרסם וקצתו עדיין גנוז בגנזכי לונדון, פאריס, אמסטרדם, האג, מדריד וליסבון. על פי מה שנתפרסם ונחקר עד כה מותר לשער, כי גם בחומר הגנוז תופסים היהודים וענייני מסחר עם יהודים מקום נרחב.

סדרי חברה.

מתוך קובצי שאלות ותשובות של חכמי המגורשים באלג'יריה ובמרוקו, " ספר תקנות " של פאס שנדפס ב " כרם חמר " חלק ב, בתקנות המונחות עדיין בכתבי יד שונים, המפוזרים בין אספנים ובעלים פרטיים, וכן מדבריהם של נוסעים בני הזמן נודעו לנו צורות הארגון של עדות המגורשים, ומתברר על פיהם כי היו שונות מאלה שנתגבשו במזרח המוסלמי ( בערי תורכיה שבאירופה ובאסיה ).

ברור, ולפעמים בולט, גם כאן ההבדל בארגון ובאורח החיים בין המגורשים לתושבים הוותיקים, אולם בתוך קהילות המגורשים עצמן אין הוא מגיע לעולם לאותו פירוד ופיצול לקהלים לפי ערי המוצא ולפילוג בתוך הקהלים עצמם, שאנו מוצאים במזרח.

וכן היו בדרך כלל תקינים והוגנים היחסים בין התושבים הוותיקים לבין המגורשים. מפתיע אפוא הדבר, שדווקא בתוניס הלכו והתעררו היחסים בין ה " תונאסה ", תושבי תוניסיה הוותיקים, ובין ה " גורנים ", והקרע ביניהם גדל עד שבמרוצת הזמן קמו שתי עדות נפרדות.

לבסוף זכו ה " גורנים " גם לקאיד כלומר ראש עדה, משלהם, שייצגם כלפי השלטונות. את הגורמים לתופעה זו עלינו לבקש ברקע החברתי של מוצא הגורנים ובמסיבות המיוחדות של התיישבותם בתוניס.

לצורת הארגון והייצוג כלפי השלטונות נודעה השפעה רבה, ולפעמים גם מכרעת, על מינוי הנגיד ( במרוקו ) ה " מוקדם " ( באלג'יר ) והקאיד בתוניסיה ובטריפוליטאניה ) – תואריהם של ראשי העדות בארצות אלה.

התערבותם של השלטונות הייתה מכרעת לפעמים בדרכי חלוקת המסים וההיטלים על הציבור : אף מצאנו פעם ששליט מרוקו התערב בידני אישות וכפה את החכמים להתיר למגורשים לשאת שתי משים, בניגוד לתקנות ספרד. אנו למדים מ " ספר תקנות פאס " כי יחד עם זאת נשמרה שם מידה רבה של חירות להתקין תקנות לפי צורך השעה.

מתוקנים ביותר היו סדרי בתי הדין ומעמדם היה מכובד בעיני הציבור. מאחר שהמגורשים והתושבים חלוקים היו בדיני אישות שונים, קיימים היו בתי דין נפרדים, אולם כל דבר של צורכי ציבור נחתך על הסכמה והתאמה.

יוצאת מכלל זה המחלוקת בתוניס, שהשפיעה גם על עמדת בתי הדין, אבל לא על מעמדם המכובד של דייני שתי העדות.

דת ודין.

במשך כל הדורות ( חוץ מימי השמד של המייחדים  לא יצאו מערערים על בתי הדין במגרב ועל סמכויותיהם המלאות לדון בין יהודים בכל דברי ריב ומצה. בתקופות מאוחרות יותר, בימי הפרוטקטוראט הצרפתי על מרוקו והחסות על תוניסיה, היו בתי הדין היהודיים מוסדות בעלי מעמד ממלכתי, שהוחזקו על ידי אוצר המדינה.

רק באלג'יריה התחילו השלטונות הצרפתיים זמן קצר לאחר הכיבוש לצמצם את סמכויותיהם של בתי הדין היהודיים, עד שלבסוף נתמעטה דמותם למוסד דתי, שמעמדו דומה למעמדה של הרבנות בצרפת.

ברור שקיום מוסדות בתי הדין חייב בסיס נרחב של תלמוד תורה בבתי מדרשות, שנוסף על הרבצת תורה לשמה יכשירו גם דיינים, סופרי בתי הדין וכיוצא באלה. משום בדידותו של המגרב וריחוקו ממרכזים יהודיים אחרים העדיפו העדות לסמוך על עצמן, ולא נהגו להביא דיינים ממרחקים, כדרך שהיו עושים ראשי קהילות טריפולי, שבגלל קשריהם ההדוקים יותר עם תורכיה מצד אחד ויחסיה הרופפים עם תוניסיה למודים היו להזמין חכמים מארץ ישראל או מערי תורכיה לשמש ראשי בית הדין שלהם ( מצב דומה היה גם במצרים.

אבל גם בבית הדין של טריפוליטאניה ישבו חכמים מתושבי הארץ ( או המאי ג'רבה ) שהיו בקיאים במנהגים, בתקנותיה ובתנאי חייה המיוחדים של עדה זו.

ואכן התפתחו במגרב היהודי שיטות עצמאיות בתלמוד תורה ובפסיקה ההלכתית. כשם שיהדות זו סללה לה דרכים משלה בהנהגת הציבור. ברורים היסודות והזיקה למורש/ת ספרד ; אבל במרוצת הזמנים חזרו וניעורו או התחזקו המסורות מימי הגאונים, ואולי מהתקופה שקדמה להם.

דווקא פעילותם של חכמים דגולים שבאו מספרד ומאייה, בהרבצת תורה ברבים, שהעמידה דורות של חכמים ורבנים הן באלג'יריה, הן במרוקו ולאחר מכן בתוניסיה, חיזקה את תודעתם העצמאית של התושבים, שנתעוררו להחזיק ביתר תוקף במסורות הלכה שלהם.

מיזוגן האיטי, במשך מאות שנים, של שיטות שונות יצר גם דפוסים " מגרביים " מיוחדים, שהשפעתם ניכרה בכל חיי הרוח, ולא בהלכה בלבד.

תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג

הסתגלות וייחוד.

כל הממצאים האפיגראפיים מהתקופה העתיקה מעידים, כי היהודים באפריקה סיגלו להם את לשונות היוונים והרומאים. אף נדמה כי עם בוא הערבים היו הם הראשונים בין תושבי הארץ, שהתחילו להשתמש בשפה הערבית הספרותית.

יהודה אבן קוּרַיש הוא לא ערבי ראשון באפריקה ששרד ממנו חיבור בלשון הערבית בתחום הבלשנות ; ורבי יצחק ישראלי הוא הקדום בין החוקרים הלא מוסלמים במדעי הטבע, הרפואה והפילוסופיה באזור זה.

לתרבות התורכית לא הייתה, עד כמה שידוע לנו, כל השפעה על אוכלוסי היהודים של אפריקה, כשם שלא נשאר לה זכר בקרב האוכלוסייה היהודית והערבית בכל רחבי אסיה, שהייתה כפופה פעם לסולטאנים התורכיים. בתקופה הצרפתית תפסו יהודים רבים מקום נכבד בתרבות צרפת. כן היו באלג'יריה, בתוניסיה ולאחרונה גם במרוקו.

מתוך ויקיפדיה.

ר' יצחק בן שלמה הישראלי רופא, פילוסוף ופרשן מקרא יהודי בתקופת הגאונים. נפטר בסביבות שנת 950. יליד מצרים. שימש כרופא בחצרות הח'ליפים במצרים ובתוניסיה. שמו התפרסם לתהילה, ורבים, יהודים וערבים למדו ממנו את חכמת הרפואה. חיבר שמונה ספרים בערבית בנושא רפואה, שתורגמו בימי הביניים לעברית, ספרדית ולטינית ושימשו ספרי יסוד ללימודי רפואה באוניברסיטאות אירופה במשך תקופה ארוכה.

התפרסם גם בזכות חיבוריו בפילוסופיה. חיבר את "ספר ההגדרות." ו"ספר היסודות", ופרסם פירוש לספר היצירה.. חיבר בערבית גם ספרים בתורת ההגיון, בפיזיקה ועוד.

הוא היה מהראשונים בפילוסופיה היהודית שבהגותם ניסו לפשר בין תורת אריסטו והנאופלאטוניזם לבין אמונת האחדות הישראלית.

הישראלי עמד גם בקשרים עם גדולי בני דורו כגון ר' סעדיה גאון ששאל ממנו שאלות.

באגרת שכתב הרמב"ם, בה הוא מונה את קודמיו בפילוסופיה, הוא מתייחס אל הישראלי בזלזול, כאל רופא בלבד.

החוקר אליקים כרמולי, הסיק כי "יצחק" אותו מתקיף אברהם אבן עזרא בחריפות בהקדמה לפירושו לתורה, הוא הוא, יצחק בן שלמה הישראלי. מצד שני, הישראלי זכה לשבחים מפי פרשני מקרא אחרים בני זמנו ואחריו. עד כאן מויקיפדיה. 

העילית של החברה היהודית בפאס, בתטואן, באלג'יר, בתוניס, בתנג'ה ( במאה הי"ט ) עלתה , כנראה, ברמתה הרוחנית על זה שבארצות מזרח אחרות. בני המשפחות המיוחסות עמדו במשך דורות בשירות השליטים ובקשרים עם נציגי ארצות אירופה, שהיו מזדמנים אל ערים אלה לרגל עסקים שונים, כפי שצוין למעלה.

במרוקו היו היהודים הלא מוסלמים היחידים, ורק בשכונותיהם ובבתיהם רשאים היו להתגורר המבקרים הנוצרים. הישיבה דרך קבע אסורה הייתה להם בערי המלוכה, ועוד במאה הי"ט ישבו כל השגרירים ובקונסולים בתנג'ה.

היהודים, כאמור, היו גם היחידים שהיו יוצאים בשליחות מדינית לארצות אירופה, והיו משמשים כסוכנים וסגני קונסולים של המדינות הנוצריות. ברור, שלמגע זה עם העולם הרחב נודעה השפעה עמוקה על עיצוב דמותה של השכבה העשירה ובעלת הקשרים עם השלטונות. עם זה לא שפר חלקם ולא נתעלה מעמדם בפני השלטון המוסלמי, והם היו כפופים לכל ההשפלות כיתר אחיהם.

הלשון הערבית שבפי היהודים, שהייתה שלמה ומתוקנת בימי הביניים, הצטמצמה והלכה כדי להג יהודי ערבי מגרבי מיוחד, שנשתמר עד ימינו, והוא במידה מרובה לשון הדיבור של אלה שישבו הרחק ממרכזי התרבות הצרפתית, המובנת גם לבני הדור השני והשלישי של חניכי בתי הספר הצרפתיים.

לשונם הערבית של המשכילים לא הייתה נפוצה בתקופה האחרונה בקרב היהודים, לא בכתב ולא בעל פה, כי לא היו מבקרים בבתי הספר הערביים, שהיו ברמה נמוכה ביותר, וללשון הערבית לא הוקצב בימי השלטון הצרפתי שום מקום, או מקום זעום ביותר, בתכנית הלימודים בבית הספר של " כל ישראל חברים ". בזה שונה היה מצבם של יהודי אפריקה הצפונית מאוכלוסי עיראק ואפילו מצרים.

אין להתפלא על כך, כי התבוללות הצרפתית אכלה בכל פה גם בקרב הערביים. באלג'יריה למשל, שבה חיו בשנת 1955 כתשעה מיליון מוסלמים, לא יצא לאור אף עיתון ערבי אחד, ובמרוקו נסגר באותה שנה השבועון המצויר היחיד שהיה יוצא שם.

ספרות ועיתונות בלשונות ברברים לא הייתה קיימת כלל, חוץ מספרי לימוד אחדים שהוציאה הממשלה הצרפתית בשביל שניים שלושה בתי ספר ברבריים שייסדה. כנגד נטייתם של היהודים להתבוללות לשונית מזדקרת בכל פלאיותה העובדה, שהם היחידים בכל היבשת ששמרו על ייחודם הדתי לאומי בכל הנסיבות.

הברברים שבאזורים המיושבים המירו את דתם שלוש פעמים וארבע : קיבלו תחילה את צורות הפולחן הפניקי פוני והיווני רומי ; אחר כך נעשו נוצרים, ובסוף התאסלמו כולם והסתערבו ברובם.

יהא זה מתפקידנו לעקוב אחרי ההתמודדות, בחומר וברוח, בין היהודים לסביבתם שפשטה צורות ולבשה צורות פעמים כה רבות, ועם זה המשיכה בקו האופייני לאומה היהודית – לשמור על היין הישן בקנקנים חדשים.

אין צורך לומר שההתפתחויות המדיניות בארצות אפריקה הצפונית, כפי שנרמז אליהן למעלה, התוו במידה רבה את אורח חייהם של היהודים. על יחסים אלה יורחב הדיון בגוף הספר.

אבל גם אופיו המיוחד של האסלאם המגרבי, שבלט כמעט מראשית הכיבוש הערבי, על זרמיו הכיתתיים פלגניים, שאיפותיו הפוריטאניות, התפשטות ה " מד'הב " המאלכי, האסכולה הנוקשה והקשוחה באסלאם האורתודוכסי ביחסה ללא מוסלמים ( לאחר ה " חנבלים " ), שלמעשה לא היה להם מגע עם לא מוסלמים, ייסוד הטריקות, ארגוני אחווה מיסטיים, שבראשם עמדו קנאים דתיים – כל אלא הטביעו את חותמם על החברה היהודית, לפעמים לחסד, על פי רוב לשבט.

בין הבולטות בגזירות ההפליה היו : הגיטו – מללאח – חארה. מלבושי ההיכר – ג'יאר – ותנאי השפלה אחרים, שהיו מנת חלקם של היהודים ( קצת מרצון ) עד זמננו זה. ואולם אין להתעלם מהמקרים, שבהם חגנו על היהודים קאדים מכבודים ביותר מפני מזימותיהם של ראשי הכיתות הדתיות וזעמם של המונים מוסתים לפרעות, בהישענם על חוקי האסלאם.

יש דמיון רב בין מנהגים מסוימים הנוהגים אצל המוסלמים ואצל היהודים. במקרים מסוימים אי אפשר להכריע אם לפנינו השפעה מאוחרת של הסביבה הברברית מוסלמית, או אולי מסורות עתיקות ימים שנקלטו מהעולם המצרי הלניסטי, כגון האמונה בקמעות ובהשבעות.

במגרב קיימת גם תופעה, שלא מצאנו כמותה בשום מקום בעולם ( חוץ מקברי אבות בחברון ) של עליות והשתטחויות על קברי " קדושים " משותפים ליהודים ולמוסלמים, והמכובדים גם על הנוצרים. אפשר להצביע עוד על שורה של מנהגים מקבילים ודומים. 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 226 מנויים נוספים
דצמבר 2024
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר