אלי פילו
תולדות היהודים באפ' הצפונית-חיים זאב הירשברג
אוצרות אגדיים הועברו אז לקרתיגני, וביניהם כלי בית המקדש שהביא טיטוס לרומי. נתקיים בה אז ברומי מאמרו של הלל הזקן : " על דאטפת אטפוך ".
האמרה הארמית על דאטפת אטפוך, וסוף מטיפייך יטופון (שפירושה: "על שהצפת הציפוך, וסופם של מציפיך לצוף", ומשמעה: משום שרצחת אדם, וגרמת לגולגלתו לצוף בנהר – קרה לך אותו הדבר, וסופם של רוצחיך גם כן יהיה כזה), מובאת במסכת אבות בשמו של הלל.
אמרה זו היא משל, שמשמעותו היא שאין דבר הקורה במקרה, ואדם העושה רע מקבל את גמולו, "מידה כנגד מידה". באמרה מתקיים פעמיים הכלל של מידה כנגד מידה: ראשית, רואים כעת בנהר גולגולת של אדם שנרצח, וזה משום שהוא רצח אדם אחר; ובפעם השנייה, גם מי שרצח את בעל הגולגולת יירצח.
ואולם לא עברו לא שלושה דורות ונתקיים בוונדאלים הסיפא של אותו מאמר : " וסוף מטיפיך יטופון " : בשנת 533 ניגפו הוונדאלים לפני הגיס הביזאנטי, שבראשו עמד בּלֻיסאר, אחד ממצביאיו המצוינים של יוסטיטניאנוס הקיסר הביזאנטי, שחלם על החזרת אחדותה של האימפריה הרומית וחידוש עוצמתה כקדם.
מעתה הונהג משטר ההפליה והגזירות כלפי היהודים, " הכופרים " והמינים, כלומר כל אלה שדעותיהם ודתיהם שונות מעיקרי הדת שנקבעו על ידי הכנסייה הרשמית בקונסטנטינופול.
קוֹנְסְטַנְטִינוֹפּוֹל (יוונית: Κωνσταντινούπολη, לטינית: Constantinopolis), או בשמה המלא, "עיר קונסטנטינוס, רומא החדשה", הייתה בירתהּ של האימפריה הרומית (330–395), האימפריה הביזנטית (395–1204, 1261–1453), האימפריה הלטינית (1204–1261) והאימפריה העות'מאנית (1453–1922). העיר ממוקמת בנקודה אסטרטגית שבהּ יבשת אירופה ואסיה נפגשות.
תולדות היהודים באפ' הצפונית
קונסטנטינופול עמדה במקום שבו ניצבת כיום העיר המודרנית איסטנבול. במקורות ובדפוסים העבריים נקראה בווריאנט קושטנדינא (נכתב גם: קושטאנדינא, קושטנטינא, קושטאנטינא, קושטנטינה, קושטאנטינה), ובקיצור קושטא או קוסטא.
קונסטנטינופול נבנתה על ידי הקיסר הרומאי קונסטנטינוס הגדול בשנת 330 לספירה, כבירתה החדשה של האימפריה הרומית. שמה המקורי של העיר היה "רומא החדשה" (Nova Roma), אך היא נקראה בפי כל בשם קונסטנטינופוליס – עירו של קונסטנטין. כיום מקובל השם "קונסטנטינופול" לשמה של העיר.
קונסטנטינופול לא שימשה זמן רב כבירתה של האימפריה הרומית, מכיוון שזו התפצלה עד מהרה לאימפריה הרומית המערבית ולאימפריה הרומית המזרחית, הלוא היא האימפריה הביזנטית. קונסטנטינופול שימשה כבירתה הבלתי מעורערת של האימפריה הביזנטית ושל ממשיכתה, האימפריה הלטינית, עד אשר נכבשה בידי העות'מאנים, אשר הפכו אותה לבירתם.
התקופה הערבית.
חלפו שני יבלות ומעלה ועל שערה המזרחיים של אפריקה התחילו מתדפקים הבדווים בני חצי האי ערב. שאך זמן קצר קודם לכן באו בברית האסלאם ודגלו בשם מוחמד, נביא הדת החדשה. הכנעתן הגמורה של ערי החוף, שבהן חנה חיל מצב ביזאנטי, וכן של שבטי הברברים בהרים, לא באה אלא לאחר למישים שנה.
במשך תקופה זו הצליחו גדודי הפרשים הערביים קלי התנועה לחדור פעם ופעמיים עד לקצותיה המערביים של הארץ, אלא שחזרו ונסוגו תמיד לבסיסם בָּרְקַה, בקרינאיקה. רק לאחר שעברו הערבים את המיצרים הנקראים על שמו של טארק, אחד מכושי ספרד, התחיל תהליך ה " איסתיעראב " – תהליך החדרת הלשון הערבית והדת החדשה בקרב שבטי הברברים – תהליך שנמשך מאות שנים, משום מספרם הקטן של הערבים בתוך המוני הברברים.
לא חלף זמן רב, לאחר ייצובם של שלטונות הכיבוש הערבי, שייצגו את הכליפים מבית אומַיה בדמשק, ובמערב הרחוק מהמרכז המדיני התחיל תהליך של התפוררות השלטון ופיצולו. זו ליד זו וזו לאחר זו עולות לשלטון שושלות ערביות-ברבריות, הנאחזות בחבלים שונים של ארץ רחבת ידיים זו, מתפשטות ומתכווצות, פורחות ובלות.
התבוננותו המעמיקה של אבן ח'לדון, הסוציולוג היסטוריון הערבי שחי ופעל במחצית השנייה של המאה הארבע עשרה לספירת הנוצרים, בתופעה זו של אי יציבות השלטון ובתהליך התמורות שחלו בו, הביאה אותו לידי קביעת כלל בדבר ימי שנותיהן של שושלות השליטים.
חייה של שושלת, מסביר אבו ח'לדון, כחייו הפיסיים של האדם : מאה שנה, ואם בגבורות – מאה ועשרים שנה, שהם שלוש או ארבע טבעות דורות : 1 – דורו של המייסד השושלת, 2 – של יורשו, שקשר בלתי אמצעי מקשו אל המייסד, 3 – השליט המסתמך על מסורת קודמו או קודמיו, 4 – מחריב השושלת.
יש להניח כי אבן ח'לדון התכוון בעיקר לשושלות שמייסדיהן היו בדווים נוודים, בין ערבים ובין ברברים, אף כי אינו אומר זאת בפירוש. לאבן ח'לדון היה גם העוז לצאת בראשונה נגד הדעה המקובלת בחברה המוסלמית על עליונותם של הנוודים, ולהצביע על עקרותם הגמורה ביצירת ערכי תרבות בני קיים.
יתר על כן, הוא סבור כי הערכים, כלומר בני המדבר, אויבים הם בנפשם של היישוב העירוני והכפר התרבותי. עינו ראתה תוצאות פלישתם של הבדווים בני הִלאל ובני סוּליִם, שעלו על אפריקה ועל המגרב בראשית המאה החמישית ( להג'רה – המאה האחת עשרה לספירה ) ונטפלו והתאנעו להם במשך שלוש מאות וחמישים שנה, עד שהפכו לחורבה את כל מישורן, שלפני כן היה כולו מיושב בין סודאן לים הרומי ( התיכון ). מעידים על כך שרידי התרבות, המונומנטים, צורות הבניינים ושאריות הכפרים והיישובים.
מאה שנה בקירוב לאחר עלייתה עברה שושלת המומינים, כלומר ביתו של עבד אל מומין, מנהיג המייחדים, שהכניע את אפריקה עד השטחים הגובלים עם מצרים, ובטלה מן העולם.
את השלטון חילקו ביניהן שלוש שושלות, והארץ נפלגה לשלוש מדינות, ששטחיהן מתאימים במידה מסוימת לשלוש ארצות הקיימות היום : תוניסיה, אלג'יריה, מרוקו. טריפוליטאניה וקירינאיקה נתונות היו ביד שליטה של תוניסיה.
לקראת התקופה החדשה.
במאה הט"ז בא רובה של אפריקה הצפונית תחת עול תורכיה, חוץ ממרוקו, שידעה להדוף את התקפות שודדי הים והיבשה התורכיים, השלטון התורכי נתקיים בין 300 ל-400 שנה, אבל לא הותרי כמעט שום רישומים באוכלוסי הארץ, מלבד מנהגי דת מסוימים באלג'יריה ובני תערובת של היאניצ'ארים, שנשאו כאן נשים מבנות המקום.
מתוך ויקיפדיה
היניצ'רים (מטורקית Yeniçeri – חיילים חדשים), אחד מסוגי חיל הרגלים של האימפריה העות'מאנית. הם היו בין יחידות העלית בצבא האימפריה העות'מאנית. מקור החיל במאה ה-14. הם שירתו את האימפריה העות'מאנית ללא הפסקה עד פיזורם בשנת 1826 על ידי סולטאן מהמוט השני בגלל מעורבתם במרידות נגד המשטר.
החיל נוסד בהוראתו של מוראט הראשון בסביבות שנת 1326 או 1330. בהתחלה על פי תקדים הממלוכים, רק נערים לא-מוסלמים גויסו לחיל, כשהדגש היה על נערים נוצרים. כל המועמדים לגיוס אוסלמו, רבים מהם ללא כפייה, לפני שהורשו להתגייס לצבא.
היניצ'רים הראשונים היו צבא הקבע הראשון של האימפריה. גיוס מקרב האוכלוסייה הלא-מוסלמית, שחסרה את האמצעים או סיבות פוליטיות למרידה במלכות הבטיחה את נאמנות החיל, בניגוד לכוחות מקומיים שהיו חבים נאמנות גם לשליט מקומי או שהיו בעלי אינטרסים סותרים עם הסולטאן. בנוסף לכך, טורקים רבים לא רצו לשרת בחיל הרגלים כי החיל נחשב נחות יחסית לחיל הפרשים.
יחידות היניצ'רים הראשונות הורכבו מצאצאיהם של שבויי מלחמה ועבדים. אחרי 1380 הסולטאן סלים הראשוןהתחיל לגייסם בעזרת מס מיוחד שנקרא "דוושירמה". המס הוחל בעיקר על האוכלוסייה הנוצרית של האימפריה. בהתחלה הגיוס היה אקראי, אך עם עליית הדרישות של הצבא, התחילה סלקציה בעת הגיוס וביכרו נערים חסונים על פני החלושים.
גיל הגיוס עמד על שמונה עד חמש עשרה. אף שהחיל היה יוקרתי, האוכלוסייה הנוצרית לא ראתה את הגיוס בעין יפה ורבים מהם הלינו על האכזריות שבקריעת הילדים מחיק משפחתם, אסלומם והפיכתם למכונות הרג רצחניות.
הנערים היו נתונים למשמעת קפדנית וחיו בתנאים קשים על מנת לחשל את גופם. במסגרת האימונים הנערים אוסלמו, והשלטונות ציפו מהם להתנזר מקיום יחסי מין. כמו כן, נאסר עליהם לגדל זקן. היניצ'רים חונכו לראות בחיל את ביתם החדש, בחבריהם לנשק את משפחתם החדשה ובסולטאן את אביהם. רק החסונים ושקדנים זכו להיכנס לחיל בגיל 24 או 25. החיל ירש את רכוש היניצ'רים המתים.
בתמורה לנאמנותם, זכו היניצ'רים לטובות הנאה רבות. בראשית דרכם הם קיבלו שכר רק בעתות מלחמה, אך החל מאמצע המאה ה-18 הם היו יכולים להציע את שירותיהם בשיטור או מסחר. מגוריהם סופקו על ידי השלטונות. הם נהנו מפטור מלא ממסים ורמת חייהם הייתה גבוהה יחסית לאוכלוסייה נוצרית באימפריה. עם השחרור מהצבא, רבים מהם הפכו למושלים ומורים. בנוסף לכך, עם פרישתם מהשירות מפאת גיל או פציעה זכו בפנסיה מסודרת. עד כאן מוקיפדיה.
תולדות היהודים באפ' הצפונית
מבחינה מדינית קשה ביותר הייתה צורת השלטון באלג'יריה : מועצת הראיסים ( רבי החובלים של ספינות שודדי הים ) וקציני היאניצ'ארים היו בוחרים מביניהם את ה " דאי ", " האח הגדול ". ואכן, עריצותם ואכזריותם של השליטים הכשירה את הקרקע לכיבוש הארץ בידי הצרפתים בשנת 1830.
בתוניסיה השתלשלו העניינים והגיעו בראשית המאה השבע עשרה לכלל קבע וייצוב, והשליטה עברה בירושה בקרב שני בתים, זה אחר זה. הזיקה לאיסטנבול הייתה כאן רופפת יותר וההתפתחות המדינית שקטה בהרבה. בשנת 1881 באה הארץ תחת חסותה של צרפת.
בחלקו המזרחי של האזור, בטריפולטאניה ובקירינאיקה, התפתחו העניינים בדרך אחרת, וצורת השלטון התורכי הותאמה להתפתחות זו. בשנת 1911 נכבש החבל בידי איטליה, וסופח לאחר מלחמת העולם הראשונה לממלכת איטליה, כחלק " בלתי נפרד " ממנה.
כאמור, הצליחה מרוקו במאה השש עשרה לשמור על עצמאותה וריבונותה, לאמיתו של דבר הצטמצם תחום שלטונה של שושלת הסעדים, שעלו באותם הימים לגדולה, ושל העלווים – הפיל לאלים, שבאו אחריהם ( המלך המושל כעת הוא מבית זה ), למחוזות אחדים בפנים הארץ, שנקראו בשם " בלאד אלמח'זן ), ארצות האוצר המלכותי.
ערי הנמל החשובות בחופי הים התיכון והאוקיאנוס האטלאנטי כפופות היו, במישרים או בעקיפים, למדינות אירופה שונות : פורטוגל, ספרד, אנגליה. רובה של מרוקו, ובמיוחד האזורים ההרריים שבה, היו " בלאד אלסיבא " ארצות החופש.
כאן שלטו השייכים האדירים, ראשי השבטים הברבריים, שלכל אחד מהם קשרים אמיצים עם אחת ה " טריקות " השונות, מעין מסדרי אחים לאמונות דתיות ומנהגים מיוחדים, העושים את החברים ב "טַריקה " ( דרך ) חטיבה אחת רעיונית-דתית.
באמצעות השייך של " הטריקה , יכול היה ראש השבט להשפיע השפעה עצומה על בני שבטו ולהטותם לאשר יחפוץ. ראשי השבטים נהגו מדיניות משלהם, שהותוותה על ידי מעצמות אירופיות, וזו הייתה לעתים מסוכנת ביותר לשליט, שכונה בפי העם " מולאי, שריף ". כלומר האדון, האציל ( מגזע מוחמד הנביא ).
מאורע מן האחרונים מדגים זאת : הדחתו של הסולטאן מוחמד החמישי מכסא המלוכה, בשנת 1953, הפאשה של מראכש, הוא מנהיג שבטים ברברים חזקים בהרי האטלאס, ראש אחת הטריקות בעלות השפעה, שישב בפאס, וחכם דת שני במדרסה המפורסמת באותה העיר, חָברו יחד כדי להדיח את הסולטאן מכסאו, בנימוק דתי לכאורה, ובאמת כעושי רצונה של צרפת. פסק דינם של שני חכמי הדת שימש בידי הצרפתים צידוק להגלייתו של סולטאן מרוקו.
על אף חולשתו הצליח שלטון השריפים של מרוקו להחזיק מעמד עצמאי וריבוני עד ראשית המאה העשרים. אך בשנת 1912 הובאה מרוקו מכוח הסכם בינלאומי תחת חסותן של שתי מדינות, שחילקוה ביניהן.
הנתח הטוב והעשיר באוצרות טבע, כדי שישה עשר חלקים בקירוב משטחה הכללי של מרוקו, נפל בידיה של צרפת, ואילו ספרד אנוסה הייתה להסתפק בחלק אחד, השבעה עשר, דל ובלתי מפותח, באזור החוף צפונה להרי הריף.
מאה ושלושים שנה של שלטון צרפתי באלג'יריה, שבעים וחמש שנים בתוניסיה וארבעים שנות החסות על מרוקו, והתיישבותם של צרפתים ובני עמים אירופיים אחרים בארצות הללו – הצעידו אותן צעדי ענק בדרך התפתחות תרבותן החומרית.
הצרפתים הצליחו להחזיר אל תוך היישוב העירוני באלג'יריה ובתוניסיה מידה לא מבוטלת של ידיעת הלשון הצרפתית. אך אין ספק, כי תרבות צרפת באפריקה לא שינתה מאומה את דמותם של תושבי הארץ, לא קירבה אותם לתרבות אירופה, וברור שלא נגעה בהכרתם הדתית ובמנהגיהם אף כמלוא נימה.
מועטה עוד יותר הייתה השפעתם של הספרדים באזורם, השטחים שסופחו לאיטליה פיגרו מסיבות אובייקטיביות מכל הבחינות אחרי ההתפתחות שבחלק הצרפתי והספרדי.
גלגולי תרבות.
מן האמור עד כה ברור : אף פעם לא הייתה ארץ זו, המכונה כעת אפריקה הצפונית, פינה נידחת, שלא נודעה לה השפעה על מהלך המאורעות באגו הים התיכון והארצות השוכנות על חופיו.
בתקופה העתיקה עמדה הארץ בקשרים מדיניים, מסחריים ותרבותיים עם פיניקיה, ולאחר מכן עם מצרים ההלניסטית ועם רומי של הקונסולים והקיסרים. שרידי ערים ובניינים מפוארים מעידים על מעמדה של רומי בארץ זו.
כאן עמדה גם עריסתה של הכנסייה הנוצרית הלטינית, ומכאן באו גדולי הוגיה וסופריה הראשונים. בימי הביניים הייתה הארץ הגשר היציב והבטוח בין המזרח המוסלמי, עד מצרים ועד בכלל, ובין ספרד המוסלמית.
כאן צצו רעיונות ונבטו ערכים, שנשתלו לאחר מכן בספרד והגיעו בה למלוא התפתחותם. ממרוקו הדרומית, מהספָר המדברי, באו בראשית האלף השני לספירה גלי התעוררות דתית של המוראבטים והמייחדים, שהולידו מסעות כיבוש נרחבים באפריקה ובספרד.
נוסף על המורשת הספרותית, שהגיעה אלינו מאותה תקופה, מתנוססים בארץ הרבה מסגדים מפוארים ובנייני פולחן אחרים, אשר סגנונם זהה עם סגנונם של בנייני ספרד המוסלמית – אות וסימן לשותפות התרבותית.
למן התחלת הריקונקיסטה בספרד נטל המגרב על עצמו את התפקיד לעמוד בקו הראשון של חזית הגנה נגד תוקפנותן המזוינת של ספרד ופורטוגל, ולאחר מכן להתנגד לשאיפות ההתפשטות המסחרית והמדינית של מדינות אירופה.
אלא חמדו את הארץ בזכות עצמה ( לאיטלקים היו גם טענות היסטוריות, בשל קשריה עם רומי בתקופה העתיקה ) אבל מסתבר שעוד יותר כבסיס וכעמדת מפתח להתקדמות ביבשת אפריקה השחורה על אוצרותיה לא שוֹערוּ.
לקיסרות העותמאנית שהייתה להלכה השליטה על שלוש מבין ארבע הארצות הברבריות, ניועד במאבק זה רק תפקיד משני, ואולי אף פחות מזה. משנחלשה תורכיה במאה הי"ט והגיעה עד אפיסת כוחות, גברו התעניינותן ומשחקן הפוליטי של כל מעצמות אירופה בארצות המגרב.
העובדה שארצות ברבריה שקעו וירדו מטה, מטה ואוכלוסייתן הייה מהנחשלות באזור הים התיכון, ודאיו עודדה את מדינות אירופה לזכות כאן ביתרונות מדיניים וכלכליים חברתיים רבים.
חשיבותו של המגרב בשביל ארצות אירופה משתקפת באוצר התעודות, המסמכים וליפת המכתבים הרשמיים האצורה בארכיונים של ממשלותיהן וגופיהן הציבוריים ( כגון לשכת המסחר, לשכת האדמירליות וכדומה )
ובמבול של ספרי מסעות שנתפרסמו, ובוודאי לא רק בשל האֶכּסוֹטיוּת שבמגרב האפריקאני, ולא רק למען תיאור גורלם של השבויים הנוצרים שנפלו בידי הפיראטים, אלא גם מתוך תפיסת ערכה של יבשת אפריקה כולה.
חוקרים צרפתיים ואיטלקיים ערכו הרבה חפירות ארכיאולוגיות, כדי לגלות את עברו של המגרב, ולאחר מלחמת העולם השנייה הצטרפו אליהם גם ארכיאולוגים אנגליים ואמריקאניים. באוניברסיטת אלג'יר ובשלוחות אוניברסיטאיות בתוניס ובפאס הורו פרופסורים, שעסקו במיוחד בבעיות המגרב והפיצו אחרי כן את תוצאות מחקריהן במטרופולין.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-הקהלה והשדרי"ם-דוד עובדיה
הקהלה והשדרי"ם
קהלת צפרו
סקירה כללית
כאשר גמל ה׳ עלי לטובה, והוצאת
כידוע שלכל שד׳ר כוללות בארץ ישראל היתה אכסנייא מיוחדת אצל אחד אמיד מבני הקהלה, לכל שליח ושליח מאותה כוללות שתהיה, וכמו שכתב חוקר תולדות יהודי מרוקו, רבי יעקב משה טולידאנו נר המערב ירושלים תרע״א עמ. 216 ״אהבתם לארץ ישראל נפלאה עד מאד.
את פרוטתם האחרונה מנדבים הם לא״י ולקופת רבי מאיר בעל הנס, ורבי שמעון בר יוחאי, והשד"ר הבא מא״י אם ספרדי או אשכנזי הוא מתקבל אצלם בכבוד גדול ונותנים לו אכסנייא נאה ומתת כסף בנדבות נפרזה מכפי יכולתם״ וראה עוד בספר שלוחי ארץ ישראל א. יערי עמ. 35.
רבי דוד עובדיה ז"ל
פאס וחכמיה
המגורשים בדרך כלל, לדעת דוד קורקוס, נחלקו לשתי קבוצות :
1 – יוצאי קסטיליה ואראגון כונו כמוסלמים טאכארינוס כלומר מאראגון מוולנסיה ומקאטאלאן הם כונו " קאשטיליאנוס " רובם גלו למערב אלג'יריה ולמרוקו ומשם עברו לפאס. שפתם הייתה ספרדית ומעט ידעו עברית וערבית.
פאס וחכמיה
2 – קבוצה שנייה, יוצאי הממלכה המוסלמית האחרונה בספרד שגראנאדה הייתה עיר הבירה שלה הללו מקראו בעיקר אנדאלוסיה והנוצרים קראו להם מוריסקוס כיוון שדיברו ערבית או " עזמייא ". שמות המשפחה שלהם היו אבן עטר, אבן וואליד, אבן צור, חסאן.
3 – היהודים מפורטוגל שהיו מן האנוסים ועברו לפאס ובעיקר למראכש גדי לשוב ליהדות ובפאס, כבערים אחרות היו חילוקי מנהגים עם התושבים.
ויש לציין שהמגורשים שמלפני שנת 1492 היו שמים עצמם " תושבים " ביחס למגורשים החדשים מספרד ומפורטוגל ולדוגמא משפחת אבן דנאן ועוד.
בתוך העיר שטח המיועד לחניית שיירות, אבל אין מקום מתאים לאיכסונם של תיירים אירופים. המלון היחיד בעיר הוא של סוחר גרמני בשם ריכטר, שהתיישב שם בשנת 1894, ואצלו התאכסן. אסור לצלם ומי שעובר על כך זוכה לעלבונות. נוצרים אחרים התאכסנו אצל יהודים. ביניהם מיסיונרים.
בשנים הבאות עלה מספרם של האירופים בהדרגה, ביניהם גרמנים שעסקו במסחר. ב-1904 היו בפאס 50 אירופים, מהם 8 גרמנים. אלה ניסו להכניס שיטות ייצור חדשות, אבל היו מגבלות על מגמה זו. לפי מידע מ-4 ו-24 במאי 1598, תבעו מוסלמים בפאס שאנגלי אשר הביא טחנת קמח ממוכנת לעיר, ימכור אותה למוסלמים, כי הוא מתחרה בטחנות המסורתיות.
הקידום הטכנולוגי לא היה לרוחם של האומנים שהיו רגילים לעבוד בשיטות ישנות. לעומתם היו הסולטאנים מעוניינים לתעש את המדינה כי הכירו בחשיבותה לפיתוחה, דבר שניתן היה לבצע רק באמצעות זרים.
לפי מידע משנת 1898 היה לסולטאן בית חרושת לנשק בפאס, שנבנה במטרה שלא יהיה תלוי ביבוא מאירופה. ברבע האחרון של המאה ה-19 השתלבו כמה מהמשפחות של אנשי הדת – העולמא – בפאס במערכת המנהלית של המדינה לאחר שלמדו גם לימודים כלליים
קונסוליות.
בשנות ה-80 של המאה ה-19 היו אירופים שכתבו על הצורך בפתיחת קונסוליות גם בעיר פאס, מפאת היותה עיר המלוכה. הגרמני שטהלין שביקר בשנים אלה כותב שאין בפאס נציגים קונסולריים של מדינות אירופיות, אלא רק סוכנים יהודים מקומיים.
הסולטאן והוזירים שלו לא ראו תחילה בעין יפה יסוד קונסוליות זרות בעיר, מחשש שהדבר יפגע באפייה הקדוש של העיר, והמקומיים יקנו תעודות חסות זרות שיבדילום משאר התושבים. הייתה גם יוזמה להעברת השגרירויות מטנג'יר לפאס, ושגריר צרפת נכנס רשמית לפאס ב-27 במאי 1895.
החל משנת 1890 ואילך בדקו מדינות אירופיות וארצות הברית את האפשרות של מינוי נציגים קונסולאריים בפאס, בתיאום עם הסולטאן. סגן הקונסול הבריטי הראשון היה ג'ימס מקלוד בעל בית מסחר בטנג'יר, שפתח סניף בפאס, והכיר את תנאי המקום.
הוא החל לכהן ב-6 ביולי 1892. דרכו לא הייתה סוגה בשושנים. בית המשלחת הבריטית הותקף, אבנים הושלכו וחלונות נופצו. התקרית פגעה ביוקרתו ובאינטרס של הסולטאן, שהעניש את המושל. צרפת מינתה סוכן קוסולרי באוגוסט 1894. בשלב מאוחר יותר הועלה לדרגת סגן קונסול.
למן המחצית הראשונה של המאה הט"ו כשלא הורשו יהודי ספרד ופורטוגל להמשיך קיומם בגלוי מצאו להם מקלט בערי החוף של מרוקו כמו ארג'יליה סאלי אזמור ואספי. ערי נמל אלה שימשו כשער לפנים הארץ לפאס או למראכש. בין המגורשים שמניינם נאמד בשלושים אלף איש היו בוודאי בעלי מלאכה ועשירים שהביאו עושרם עמהם, ועל זה מעיד אנדרס בירנאלדיס, שהיה עד ראיה לגירוש, ולפי התעודות המתייחסות לגירוש ספרד שפורסמו לאחרונה על ידי לאוי סויאריז פירנאנדיז שקהלה קטנה שילמה 6.000 זהב לרב חובל אחד שהעביר את אנשיה למלכות פאס ותלמסאן והקברניט רימה אותם הם הפסידו את הכסף ובלי ספק נאלצו לשלם פעם שניה כדי להגיע למרוקו מחוז חפצם.
בהם נמצאו רבנים רופאים ומלומדים בעלי מלאכה, עניים ועשירים ואחדים מהם התכוון רבי אברהם זכות שכתב ספר היוחסין, רבי חיים בן חביב בעל ביאורים למקרא, רבי אברהם אלמו שנינו, רבי מימון בן שמואל בן דנאן, המגורש מקאסטיליא שנהרג על קידוש ה' לפני 1526, ורבי יעקב קאניזל בעל ביאור על התורה שקבורתו בפאס, ואנוסים רבים עברו לפנים הארץ לפאס או למראכש, הערים שימשו מרכזים לשיבה ליהדות.
רבי יעקב קניזל – אנציקלופדית " ארזי הלבנון.
חי במאה הג' לערך. ידוע לצדיק ובעל מופת, ובעתות צרה ליהודי פאס היו הולכים להשתטח על קברו ונענים. ובמיוחד שעת שיש עצירת גשמים הלכו להתפלל על קברו. רבי יעקב קבור בקרבת קברו של רבי יהודה בן עטר זלה"ה.
רבי יעקב היה מחכמי פאס. רגילים לדבר שאת ספרו, פירושים על רש"י, הכולל בעיקר לקט עשיר על ראשוני פרשני רש"י, כתב בין השנים רמ"ו – רס"ו – 1586 – 1587. מלבד זאת אין לנו ידיעות כל שהן על חייו ופועלו ולא על מותו.
ספר פירושיו נדפס לראשונה בשנת רפ"ד בקירוב בקושטא, כאשר לא היה בין החיים, רבנו ליקט בספרו פירושים מסוגים שונים מדברי פרשנים ידועים ובלתי ידועים, ומצויים בו פירושים רבים שאינם מוכרים ממקור אחר. הספר יוצא לאור מחדש בירושלים תשנ"ח על ידי רבי משה פיליפ.
מנהגי הנישואין, הגירושין והירושה, של המגורשים היו שונים בהרבה משל "התושבים " היו מעוניינים לרתק המגורשים ואסרו את שחיטתם דבר זה הביא למריבה גלויה בין שתי הקהילות, נמשכה משנת רפ"א עד רצ"א – 1526 – 1535, פרשת מריבה זו מסופרת בקונטרס עץ חיים לרבי חיים גאגין אחד מן המגורשים שהיה משתתף בוויכוח זה ובסופו של דבר הצליחו המגורשים במלחמתם על השחיטה, אך הקרע עם התושבים לא נתאחה עש לשנים האחרונות. כלומר במשך ארבע מאות וחמישים שנה.
מולאי מומד אשיך 1472 – 1505, התייחס אל המגורשים דאז בסבק פנים יפות וסייע להם להיקלט ומשפרצה הכולירה ( חולי-רע ) שעשתה שמות בעיקר במגורשים פתח המלך אוצרותיו והשתדל שהחולים ימצאו מזור ומתיהם העניים ייקברו על חשבון המדינה, רבי אברהם אדרוטל היה עד לכך ומספר זאת בספרו " ספר הקבלה " מהדורת הרכבי עמוד 21.
בשנת רס"ח – 1508, החל מצבם להשתפר בנו בתי קומות יפים מצויירים ומכויירים, פתחו ישיבות שנתמלאו בתלמידים והקימו בתי כנסת.
מסחר וכלכלה, אומנות ותעשיה.
הגיאוגראף הערבי שהתנצר, ליאון האפריקאי, כתב בספרו על אפריקה " עד היום היהודים הם לא רק הסוחרים והמתווכחים בעיר פאס, אבל הם גם רוב הצורפים, משום שאיש מוסלמי לא יעיז לטבוע מטבעות של כסף בתוקף איסור החל על הממלכה הזאת – מטעם דת האסלאם שלגבה מלאכת הצורפות כמוה כנשיכת נשך ותרבית.
הסופר אל בכרי כותב " כי פאס היא המרכז של פעילות המסחר של היהודים וממנה יצאו למסעיהם לכל הארצות ", בקיצור היא הייתה שוק למסחר היהודים הבין לאומי. ובזמן שלטון המוראביטים בנו היהודים את ראשם ורובם של יושבי פאס וכל ענייני המסחר התעשיה והמשק הממלכתי נחתכו על ידי שרים ופקידים שמהם יצאו.
על מסחר היהודים כותב הסופר בעלום שם " כתאב אל-איסתיבצר " עמוד 165, אבל עתה הם הסוחרים שבכל המדינה המחזיקים בעושר, בעיקר בעיר פאס ובדרעא ואני עצמי ראיתי הרבה מהם שאומרים היו עליהם שהיו להם עושר רב ומדה מכובדת.
אוגוסט ינוס, בשנת 400 בערך, מודיע כי היהודים עסקו במסחר ובשיט על פני המים באין מעצור, ומתווכח הוא עם כנסת ישראל : הסנגונה אומרת : אין אנו שפחה חרופה ומשרתתם של הנוצרים. מאחר שבני לא הוליכו בשבי ובמקום שיבואו ברזל ושיאו אותות עבדות בכלל הם חופשים לשוט בימים ולסחור בארצות.
והודות לגאזי מוסא שהתאסלם, התפתח במרוקו ענף גדול קני הסוכר, הוא ייסד את המלחצים הראשנים שהפיקו סוכר הטוב ביותר בתקופה, והיהודים התמידו, כנראה בשמירתם על תעשיה זו ( קורקוס במחקר עמוד 291 )
עליית יהודי האטלס-יהודה גרינקר
" נחשוני החוה " הם מראשוני העלייה הראשונה, בת שמנה של עליית בני ביל"ו, זכותם המיוחדת של הנחשונים הללו עומדת להם, שם שפתחו נתיבים לגליל העליון אשר לא נודעו לפני כן. מהראשונים הללו לא נשארו בחיים, ומאבקם וגודל עלילותיהם עלולים להישכח ולהיעלם מארץ החיים, כאשר נעלמו ונשכחו מזכרוננו רוב מעשי אבותם אשר נאבקו בגבורה במשך כל הדורות בעד הזכות לשוב למולדת ולהתערות בה.
מעשה גדול עשה המכנס בספרו זה שהקים זכר למעשיהם. אך נסיונות בודדים נעשו, וזה רק בזמן האחרון, להילות על הנייר מקצת ממעשי גבורה של אלה שהניחו יסוד להתיישבות החדשה ואלה שקדמו לה.
אחד העטים הוא מכנס הספר הזה, מר והודה גרניקר, אשר לא חסך מעמל נפשו, צבר וליקט במשך שנים זכרונות ורשמים וסיפורים על עובדות ומעשים קו לקו, צו לתו, ומעפר פורח בנה מסכה שלמה, מסכת חיים וגבורה של נחשוני החולה.
יברך אפוא חילו ופועל ידיו ירצה.
מי הוה זה ואיזה הוא.
האדון יהודה גרניקר לפני שיהפוך לחידה ולאגדה, אינו אלא החבר יהודה גרניקר, שנולד לפני יותר מיובל ביסוד המעלה, והתנחל בנהלל בשנת 1922. הוא לא היה ממייסדי הקרן הקיימת לישראל, ונדמה לי שגם לא מפעיליה, כפי שמכנים אותו אנשי האטלס במכתביהם.
הוא נטל חלק בהגנת תל חי, הכיר את יוסף טרומפלדור ועשה גם עלילות אחרות. אלה לא הקנו לו פרסום רב בארץ. פשר פרסומו הגדול בהרי האטלס התיכון של מרוקו הוא סיפור בפני עצמו. חבר הכנסת משה חזני, מעמודי התווך של ההתיישבות החקלאית של הפועל המזרחי, ביקר מחנה העולים שלךיד קזבלנקה ומצא שם כמה עשרות יהודים הדורי זקן, חרדים ומאמינים. שאל אותם לאיזה מושב הם הולכים ?
ענו לו : למושב של גרניקר.
שאל אותם : וגרניקר ירא שמים הוא ?
ענו : מהלך הוא בגלוי ראש
שאל : וכלום לא תחפצו במושב דתי ?
השיבו : אנחנו למושב של גרניקר ותהיה בו יראת שמים.
ובכן יהודה גרניקר הוא שליח תנועת המושבים במרוקו. רחב שכם, רוחב עורפו מוכה החמה, תופש את כל מרחק שבען שתי אזניו, הוא המרחק האולימפי בין שתי קורות שער כדורגל.כשהוא מחייך הוא מגלה גדר סולמות של שיניים וטוב לב.
הטיל על עצמו שליחות, למצוא את עובדי האדמה במרוקו, ונדד כחודשיים ועודו נודד בין הרי האטלס עטורי השלג של מרוקו.
נדד יחיד בדרכים בטרמפים שמצא. נדד בשבילים על גבי חמור או פרה ששכר. נדד במשעולים כשמקל בידו. הוא בא לכפר יהודי ושאל בו על כפר יהודי נוסף. כך ביקר ב – 38 כפרים יהודים, שכוחים מאדם,
מציונות ומעליה. בא והודיע בשמחה אין קץ : מצאתי עובדי אדמה יהודים !
שאלו בחוסר אמון : עובדי אדמה, או מתווכים חקלאיים ?, אמר להם " עובדי אדמה בעיי"ן ואל"ף גדולות
הנה כי כן ראינו שבחירתו של יהודה גרניקר לשליחות במרוקו במקומה. עברו ופעילותו הציבורית היו ערובה נאמנה בידי המוסדות אשר הטליו עליו שליחות זו, כי הוא ימלא אותה על הצד הטוב ביותר, תודות למרץ לאידיאל הפועמים בקרבו, כחלוץ, כלוחם וכמתיישב.
שליחות קשה זו אשר הניבה כבר את פרי הצלחתה, ואשר מקצת עלילותיה המרתקות מובאות בספר זה, הצדיקה מעל לכל ספק שנבחר האיש הנכון במקום הנכון.
הכפרים ותושביהם.
מצאתי עובדי אדמה במרוקו.
בעשרת הימים הראשונים לשבתי במרוקו הצלחתי להניח יסודות לשלושה גרעינים להתיישבות : האחד בקזבלנקה, המשני במאזאגאן ( היום אל-ג'דידה ) והשלישי ברבאט – סאלי, שתי ערים שכנות אשר נהר " בו גראג " מפריד ביניהן בנקודת השפך שלו באוקיאנוס האטלנטי. התנועה בין שתי ערים אלה נעשית ברכב מעל הגשר, ובמאות סירות השטות יום ולילה בנהר.
מתוך המשפחות שרשמתי ברבאט –סאלי היו אחדות שהגיעו לכאן מדרום מרוקו. ממבנה גופם, מפניהם השזופות ומידיהם המיובלות הרגשתי – או יותר נכון – ריחרחתי ריח של עובד אדמה. מפיהם יכותי להציל דבר שיענה על סקרנותי פרט לזאת שיהודים כפריים, עובדי אדמה נמצאים אי שם במרוקו, בהרי האטלס שגובהם מ –3000 מטריםמעל פני הים.
ידעה חשובה זו עוררה בי סקרנות יתרה. ועל כן הודעתי מיד למשרד העלייה בקזבלנקה והצעתי את עצמי לצאת לסיור מקיף באזורים נידחים אלה – הצעתי נתקבלה.
ביום י"א באלול – 9/9/1954 יצאה לדרך ועדה בראשותו של בא כוח משרד הבריאות בישראל, ד"ר א. מתן, מר בוהנה מטעם עליית הנוער ורני כנציג תנועת המושבים. הסיור נמשך עשרים ושלושה ימים אך לא השגנו את המבוקש מחוסר איתור המקומות. אבל נרמז לנו כי אכן ישנם במרוקו יהודים כפריים שעוסקים בעבודת האדמה.
יצאנו ממראכש ופנינו דרומה לעיר וואזארזאת. בשעה עשר בוקר הגענו לעיירה " טאדרט " השוכנת באמצע הדרך כ –120 קילומטרממראכש. ישבנו לסעוד ארוחת בוקר במסעדה היחידה שבעיירה. תוך כדי ראיתי כי בחוץ, לא רחוק מהמסעדה עומדים שני יהודים חסונים, גבוהים בתלבושת המסורתית של יהודי מרוקו.
גלימה ( ג'אלבייה בלשון המקום ) וכובע שחור לראשם, בצורת כיפה המציינת באופן ברור כי יהודים הם. יצאתי אליהם לשם שיחה, ובכדי לרכוש את אמונם ברכתי אותם לשלום. הם הביטו בי בהשתוממות ובחשדנות כאילו רצו לומר " מה לאיש הזר הזה ולנו ? ".
אולם כשקראתי בפניהם בקול רם " שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד " – כך נוהגים היהודים במרוקו לזהות את עצמם כיהודים – הרגשתי מיד כי פגה הרגשת הזרות בעיניהם וכי רכשתי את אמונם וקרבתם. לאחר שהחלפנו בינינו כמה דברי ברכה, ולאחר שאמרתי להם כי מירושלים אני ( אצל יהודי מרוקו ירושלים הוא הכינוי של כל ארץ ישראל ), שאלתי אותם מאין הם ולאן פניהם מועדות, השיבו לי לפי תומם ( תום מיוחד ליהודי האטלס ) כי הם מהכפר " איית אירבע " ( איית בשפה הברברית – בן, שבט: כן אנו מוצאים " איית אברהם – בני אברהם, איית משה – בני משה וכו'. ).
Une histoire de familles-Abehsera
Abehsera. 
Nom patrynomique d'origine arabe, typique du Maroc, d'apparition relativement recente, porte par l'une des plus illustres familles de rabbins marocains donr la renommee depasse les frontieres du pays, exemple unique dans les annales du judaisme nrd-africain d'ne dynastie de rabbins se succedant " de droit " de pere en fils " a la maniere des cours hassidiques d'Europe Ocidentale.
Abou hsera, signifie en arabe le propietaire de la natte, le tapis du pauvre au Maghreb, fait de branches de palmier tresses. Ce surnom aurait été donne au fondateur de la famille, un celebre kabbaliste de Jerusalem du XVIIIeme siecle, rabbi Shmouel Elbaz 1698 – 1749, en souvenir du miracle de sa traversee de la mer sur une natte.
La tradition rapporte que nomme emissaire de Jerusalem aupres de la riche communaute de Turquie, il ne parvint pas a trouver de place sur le premier navire en partance, le capitaine lui refusant l'acces a bord. Le rabbin etendit alors sa natte sue la mer et s'y installa, suivant ainsi l’embarcation jusqu'au port d'arrivee de Smyrne, sous les yeux ebahis et stupefaits des passagers et du capitaine qui tout au long de cette etrange tarversee, le suoolierent de alur pardonner et de bien vouloir monter a bord.
Izmir (en grec : / Smýrni), connue autrefois sous le nom de Smyrne, est le deuxième plus grand port de Turquie (après Istanbul), et la troisième ville du pays par le nombre d’habitants. Elle est située sur la mer Égée près du golfe d’Izmir. Ses habitants sont les Smyrniotes.
Arrives a bon port, ils ne tarderent pas a propger partout le prodige dont ils avaient ete temoins. Cette natte, le rabbin la transportait avec lui de ville en ville tout au long de ses peregrinations dans les communautes juives por y coucher, refusant les invitations des notables.
Ce serait egalement pour rappeler cette extremr humilite et son ascetisme que lui fut accole le surnom de l'homme a la natte. Selon une autre tradition cet eminent kabbaliste qui s'etait rendu a Jobar, en Syrie pour etudier aupres de l'illustre rabbi Haim Vital, avit coutume d'etudier dans sa sunagogue assis sur la natte et après sa mort' il fut enterre dans la azara de la sungogue et sa tombe recouverte se cette natte' deviant un lieu de pelerinage connu.
En plus de cette explication traditionnellement rapportee dans la famille, il en existe d'autres plus au moins convaincantes. La premiere est que fidele a l'enseignement talmudique du " Pirke Abot ", les Preceptes des Peres. Rabbi Shemouel avait choisi pour subvenir a ses besoins de vivre de l'artsanat de la fabrication de nattes pour ne pas " profiter " dela Torah.
La seconde explication fait appel a une origine hebraique : comme fervent kabbaliste, rabbi Shemouel passait le plus clair de son temps a l'etude dans la cour ( en Hebreu " Hatser ", prononcee a la marocaine " Hasser " ) de sa maison, d'ou le surnom de " Abbi hahasser, devenu Abehsera.
La derniere explication enfin, avancee par Isaac Abbou dans son livre " Musulmans andalous et Jydeo-espagnols ", se fonde egalement sur l'origine hebraique et vienr rappeler le don de poete de rabbi Shemouel, surnomme le pere de la poesie, " Abi-Hashira ".
Quoi qu'il en soit, au dela de cette legende' il n'existe aucune trace historique sur les circonstances qui ont pu amener ce rabbin ou ses descendants a quitterla Terrre Saintepoue le Maroc et s s'installer justement dans une region aussi isolee que le Tafilalet, a la lisiere du sahara.
L'installation des juifs dans cette region sauvage et isolee est tres ancienne, son ancienne capitale Sijilmassa atant au Moyen Age, un des principaux comptoirs sur la grande route des carvanes reliant le Sahara aux ports dela Mediteranee.
Apres la destruction de la communaute de Touat, dans les confins algero marocains a la fin du XVeme siècle, une partie des membres de cette communaute du Tafilalet. En raison de son isolement, la comminaute du Tafilalet fut moins influencee que les autres communautes du Maroc par l'arrivee des expulses d'Espagne et conserva sa proper tradition jusqu'a nos jours.
Il est interessant de noter qu'il existe une tradition musulmanesemblable sur l'installation d'une famille sainte au Tafilalet : celle des Alaouites – qui a donne la dynastie qui regne du XVIIeme siecle a nos jours au Maroc – appelee d'Arabie par les habitants de la region pur leur prodiguer sa " Baraka ".
Depuis le milieu du siècle dernier, la famille Abehsera remplit en effet un role semblble pue la communaute juive du Tafilalet. Autre parallele intriguant : de meme que les Alaouites ne jouerent au depart aucun role dominant, de meme la famille Abehsera resta relativement anonyme jusqu'au siecledenier.
Ce que l'on sait de certain dans la genealogie de la famille marocaine est que l'ancetre rabbi Yiouch eut deux fils : rabbi Messod et rabbi Yahya. Rabbi Messod fut le pere de rabbi Yaaacob, le plus célèbre des membres de la famille et lr veritable fondateir de la dunastie.
Son frère cadet, rabbi Yahyaeut trios fils. L'aine, rabbi Moche quitta le Tafilalet pour fonder une nouvelle branche de la famille a Meknes. Un de ses trois fils, rabbi Eliahou quitta a son tour Meknes pour fonder une nouvelle branche de la famille a Fes ( les Boussira ), les deux autres , rabbi Shlomo et rabbi Yaacob restant a Meknes.
A partir de la fin du XIXeme siècle une partie de la famille quitta le Tafilalet poue l'Algerie, particulierement pour Colomb-Bechar, d'autres membres s'installent en Ertz Israel et jusqu'en Amazonie.
Autres orthographes : Abicera, Abecera, Boussirah, Bicera, Boussira, Boassera, Bissira. Au XXeme siècle, nom moyennement au Maroc ( Tafilalet,Meknes,Fes' Tiznit.Casablanca, Marakech ) , et en algerie ( Oranais, Algerois, Constantinois et Sahara)
Une histoire de familles-Abehsera-Rabbi Yaacob. 1808 1880.
Rabbi Yaacob. 1808 1880.
Fils de rabbi Messod. Talmudiste. Kabbaliste, dirigeant communautaire. Considere comme un des plus saints les plus celebres dans toute l'Afrique du Nord et veritable fondateurde la dunastie de rabbins de la famille.
Malgre le grand nombre d'ouvrages qui lui ont tete consacres, les contes et legends qui entourent depuis plus d'un siècle sa memoire, on possede en fait peu d'elements sue sa biographie.
On ignore par exemple le nom de ses maitres meme si l'on sait qu'il mota des dispisitions expetionnelles pour l'etude depuis le plus jeune age. La traditio0n pieuse rapporte que c'est le prophete Elie lui meme qui l'initia ala Kabbale.
Rabbi Yaacob voyait dans l'etude dela Torahla valeur religieuse supreme et en donna l'exemple tout au long de sa vie, passant ses journees et ses nuits a l'etude dans la synagogue, se contentant de quelques heures de sommeil seulement.
A l'amour de l'etude, il ajoutait la piete et l'ascetisme, mangent peu, reduisant au minimum ses besoins physiques, s'adonnant a la meditation, aux jeunes prolonges, prenant frequemment des bains purificateurs quell que soit le temps.
Il n'avait que mepris pour l'argent et les biens de ce monde, distribuant aux etudiants et aux pauvres les dons qu'il receullait. Car sa passion de l'etude, il ne negligeait pas les besoins immediats de sa comminaute don’t il devint le guide nateriel et spiritual inconteste.
Malgre sa haute position au sein de la communaute et le respect don’t il joussait parmi les musulmans, il resta d'une grande humulite. C'est ainsi qu'il refusa se son vivant de publier aucune de ses oeuvres n'etant pas sur de leur valeur.
Contrairement a la tradition des autres rabbins marocains reservant l'acces a la science du mystere a une elite intellectuelle qui a déjà fait ses preuves. Il encouragea l'etude dela Kabbalepar le people et les letters. Kabbaliste influence par l'ecole de Safed' il estimait que seule cette etude pouvait permettre d'arriver a la verite supreme.
C'est pour cela qu'il est ecrit quela Torahde Dieu n'est pas au ciel, ni au dela des mers, mais a notre portee. Tout depend de l'homme qui, a force d'etude, de purification et de sanctification peur devenir digne de comprendre le secret dela Creation.
La diference entre le le sens litteral du texte dela Bible, le " pshat ", et le sens cache du " sod ", peut betre compare a la difference entr l'or et l'argent. L'eau douce et l'eauy saumatre. Celui qui s'en tient au seuk sens litteral ne peut acceder a l'interieur dela CourRoyale.
Il estimait que seule l'etude dela Kabbalepouvait amener l'homme a comprendre le sens profond des commandements et a les aimer au lieu de les subir : " La seule saisie du sens litteral transforme les mitsvot en fardeau, mais la comprehension de leur sens secret permer de savourer leyr vrai gout qui est sucre, et alors, de saumatre, l'eau deviant douce et delicieuse et au lieu d'etre un devoir, l'adoration de Dieu se fait dans la joie et l'extase ".
Mais le service de Dieu ne peut etre parfait que sur Sa Terre. Toute sa vie, il brula du desir de monter en Terre Sainte, mais sa communaute refusait de le laisser partir faisant meme intervener les autorites nusulmanes pour l'en dissuader.
Apres trios vaines tentives de depart, il finit a l'age de 72 ans par prendre le chemin dela TerreSaintequ'il ne devait jamais atteindre. Il devait en effet succomber a la maladie quelque temps avant d'y arriver, apres d'Alexandrie, a Damenhoue en Egypte.
Son tombeau aest devenu un lieu de pelerinage por les juifs et les musulmans et depuis la signature de la paix avec l'Egypte, une grande Hiloula y est organisee chaque annee le 20 du mois de Tebet avec la participation de centaines de pelerins d'Israel et du monde entire.
Il laissa une oeuvre litteraire considerable qui ne fut publiee qu'apres sa mort. Parmi ses oeuvres imprimees, citons " Shaare arouka ", " Pitouhe Hotam ", commentaries surla Torah, Jerusalem 1885, reedite en 1963, " Yoroucha nichpateha Yaacob "' Responsa, Jerusalem 1885, reedite en 1965.
"Dorech tob " sermons Jerusalem 1885, reedite en 1965, " Guinze Hamelekh ", sur le livre dela Genese1889, 1890, 1961. "Elef binah " 1890, 1961, " Bigdr hasserad " 1889, 1969. " Mahsef halaban ", commentaries bibliques 1892/ " Yagel Yaacob " receuil de poesies ecrites par rabbi Yaacob et se descendants.
Mais quelle que soit la valeur de son oeuvre litteraire, ce n'est pas elle qui fit sa gloire, comme l'explique Dan Manor – Lugassy dans le livre consacre a l'Ethique etla Kabbaleau Maroc. Le secret de l'extreme devotion don’t est entouree sa memoire est a rechercher plus dans sa personnalite que dans son oeuvre – pourtant immense mais connue seulement d'un petit cercle d'erudits.
Ce dont les masses marocaines miserables avaient besoin ce n'est pas d'un brasseur d'idees abstraites mais d'un home saint don’t la vie exemplaire peur server d'inspiration et dont les miracles peuvent etancher sa soif de mystique. Rabbi Yaacob a repondu a cette attente par sa piete, son ascetisme, son humilite et sa reputation, deja de son vivant et encore plus apres sa mort, de faiseur de miracles.
Rabbi Messod 1835 – 1909.
Fils aine de Rabbi Yaacob. Il succeda a son pere après son depart pourla TerreSaintecomme president du tribunal et chef spiritual de la communaute du Tafilalet. A sa mort, la communaute lui fit des obseques grandioses qui provoquerent la jalousie des musulmans qui le dererrent le soir meme.
Il serait alors apparu en reve a son fils David pour lui demander de ne pas reagir contre ce sacrilege car il etait merite; un des faveurs de la " Hebra Kadishsa " qui lui avaient fait sa derniere toilette etait en effet en etat d'impurete.
Rabbi Aharon.
Fils de rabbi Yaacob. Il realisa le reve de son illustre pere et monta en Terre Sainte en 1887 pour s'installer a Tiberiade. Il se consacra a l'impression des ouvrages que son pere avait refuse de publier de son vivant et publia " Bigde Haserad ". J erusalem 188, Mashof Halban "Jerusalem1892, et " Alof Binah ",Jerusalem1893.
Il mourut a Tiberiade en 1913. Son fils, Yahia' fut tue par des emeutiers arbes en 1938 a Tiberiade
Rabbi Itshak 1876 – 1912.
Surnomme Baba Hako. Le plus jeune des fils de Rabbi Yaacob. Malgre sa mort precoce – victime de fanatiques musulmans – il etait déjà considere de son vivant comme un rabbin miraculeux et, après sa mort, sa tombe est devenue un centre de pelerinage egalement venere par les musulmans.
La traditionraconte qu'il s'adonnait plus que pqermis a la boisson et que toutes les tentatives de mwttre fin a cette habitude echouerent, jusqu'a que ses proches comprirent que ce n'est qu'en buvant de la mahya qu'il pouvait le mieux etudier.
Sa Hiloula a lieu au mois de Chebat et pour lui etre agreable, il etait de coutume de deveser des bouteilles de mahya sur sa tombe.
Rabbi David
Surnomme Baba Do. Fils aine de rabbi Messod, petit fils de Rabbi Yaacob. Chef spirituel de la communautedu Fafilalet,ilconnut une mort tragique en 1920, victime des evenements politico-militaires qui accompagnerent la pacification francaise du Tafilalet.
Le chef des rebelles qui domina la region pendant trois ans, reussit a stopper l'avance de l'armee francaise. Souoconnant les juifs d'etre favorables ala France, il decreta leur extrimination, mais devant l'opposition de son people, il accepte a la place de se contenter de la vie de leur chef, rabbi david qui fut place dans le flut d'un canon tyrant sur les troupes francaises.
La tradition rapporte qu'un mois avant sa mort, il en avait eu la premonition et s'y etait prepare. Convaincu que sa mort serait expiatoire pour le reste de la communaute. Il ne laissa pas de successeur. Auteur d'un ouvrage de commentaries du Pentateuque en 4 volumes, Petah Ohel publie après son martyre, a Jerusalem a la fin des annes 1920, et d'un receuil de ses sermons Sekhel Tob, publie a Jerusalem en 1920 aves une preface de son frère, Rabbi Israel Abehsera, Baba Sale
משפחת אביחצירא
וגם השנייה ובניה נ"ע. וגם הבן הקטן שנשאר אחריו גם הוא הלך למנוחות. ואנחנו נשארנו לאנחות. ולא הרהר אחר מדותיו יתברך חלילה וחס. הס כי לא להזכיר וכו'…וגם כן סבל יסורין בחלי עיניו ימים רבים. ובגופו חלה גם כן כמה פעמים.
והיה מקבל הכל בסבר פנים יפות. בשמחה ובטוב לב בכל מכל כל לפי שאינו חפץ בהנאת זה העולם כלל. דווקא לעשות נחת רוח ליוצרו. בעבור כבוד שמו ושכינתו שהיא עמנו. כ'ב יכול בגלות. דיו לעבד להיות כרבו. והיה מרחיק נדוד כדי ללמוד תורה בהתבודדות. מחמת טרדת בני אדם.
והלך לערים וכפרים. והיה מקיים זאת התורה אדם כי ימות באהל. אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. מניח ביתו וישיבתו מקום כבודו וכבוד אבותיו זלה"ה והלך למקומות שפלים ונמוכים. לקבל צער דירת עראי שעראי.
ומכל מקום שהלך שם ביתו עמו. ואינו מטריח על בני אדם כלל. ואתו עמו הוצאתו והכנסתו וכלי תשמישו. וצרכי אכילתו. מסתפק בדי לו אינו אוכל בשר כלל ויין ושכר לא ישתה דווקא מעט מן המעט. ופת הרבה ומעט לפתן יהיה מה שיהיה.
ובכל מקום שהלך יעשה מצוות ותיקונם בסתר ובגלוי כדי לזכות את הרבים והושיב סופרים ומלמדי תינוקות ושוחטים מומחים בכל עיר ועיר על פיו יצאו ועל פיו יבואו. הוא המסביר וכו'….ובכל ימיו יגע וטרח בתלמודו.
כדי להבין הדבר על בוריו. וטעמו ונימוקו. עמו להפיק רצון זממו לברור אוכל מתוך פסולת להוציא הדבר לאמיתו. בפיו ובמחשבתו. ולהשלמת נפשו כל תאוותו. יהגה בתורתו. ולפאר ליוצרו על שם כבוד מלכותו. זאת הייתה מנוחתו.
ועוד התאזר ויעש לו חיבורים נחמדים מפז נבחרים. על התורה ועל העבודה מסודרים. כולם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת נקיים וברים. לדעת מוסר השכל דברים הדברים צדיקים ילכו בם אור זרח לישרים. כלולים בפרדס חדרי חדרים. לא ירדו לסוף דעתו תלמידים חברים.
כולו זרע אמת בן מלכים ושרים. גבר חכם ועלה עיר גיבורים. ולבש עוז והדר וישת לו הדרים. נאים ומפוארים. כשמש מאירים. לארץ ולדרים. כולם קדושים כולם טהורים. ברוך חכם הרזים. השמים מספרים. כבוד אל ומעשה צדיקים.
כולם אהובים כולם ברורים כולם גיבורים. ויפתח האחד את שקו. לתת מספוא לחמורו. לזכך ולטהר חמרו. בעול תורת יוצרו. וימצא פתח פתוח בספרו. אשר הכין וקרא לו בטוב מאמרו. פתח האוהל להדריכו ולהישירו.
בדרך ישר להכנס בחדרו. ושם כמו והן מספר. מה שעשה בתיקונו ובסידורו. על תורת אמת דרשו וחקרו. ובאמת חתם ראש תוך וסוף דברו. כמו שאמרו רז"ל על מלת אמת. שהיא ראש אותיות התורה ואמצע וסופן נמנו וגמרו. תתן אמת ליעקב בחירו.
על זה הסדר כתב וחתם ספרו. ראש פרשיות אמצען וחותמן כך קבלה נשמתו. ממושב יקרו. לזה רמז פתח ראשי תיבות ופה תוך חותם במתק דברו. לחבר את האוהל להיות אחד לעשות רצון יוצרו. גם האוהל חהיות אחד לעשות רצון יוצרו. גם האוהל במספר קן גימטריא דוד מספרו.
ואת השני עשה עולה כולו כליל הל' לבדו. וכסף משנה לקח מידו. לתמכו ולסעדו. על פניותיו לצד ימין בנפשו ומאודו. מלא כרסו בש"ס ופוסקים בכל אשר מצאה ידו. גם משדרשים ואגדות ודברי קבלה וכו'. חוק נתן ולא יעבור מלמודו. צלל במים אדירים ועלה ומלא כדו.
קנה דעת חכמה ובינה. ועשה אזנים לתורה. ומצא חן בעיני אלוהים ואדם. בשכל טוב אשר קרא לו בשפה ברורה. שם רמז שמו הטוב וחניכתו לדוד אביחצירא. כולו מלא חסדים וצדקות נכון לעתות בצרה. דבריו כנים ואמיתיים במדת המשקל ובמשורה.
לאותות ולמועדים ולימים ושנים. שמיה שרא נהורא. כל חיך שטועם בו יאמר מתוק וטוב סחרה. כלול במקרא משנא וגמרא. ומדרשים וזוהר הקדוש כמה וכמה מאמרים הוציא לאורה. טובים ויפים ומזוקקים לנפש רחבה וקצרה.
לאכול מפריו פרי צדיק עץ חיים זו תורה וזו שכרה. ואל השלושה לו בא חבב התורה ונסבה. ובחר לו דרך אחרת קצרה ורחבה. כוונתו לשמים בלי ראיה ועקבה. ללמד לתלמידיו דרך קצרה. זו היא הטובה. ואחז החבל בשני ראשים לארכה ולרוחבה.
ויקרא שמו רישא וסיפא. כי אחז דרכו בקודש לדרוש כל תיבה בראש הפרשה וסופה. פריו למאכל ועלהו לתרופה. לתיקון האדם כדי להינצל מבושה וחרפה. ולהרים את ראשה כלה יפה. שבכל יום מיחלת ומצפה. אולי תעלה למכתה ארוכה ותרופה.
שהנעת לשון ושפה. ודברי פי חכם חן בריש ובסיפא. על ימים נוראים כולך יפה. ולא גמר תאוותו כתרצה יפה. ובא עד חצי התורה ולא הגיע לסופה. ועד שהמלך במסבו בישיבה נאה ויפה. בא שטן וערבב את השמחה והיינו לחרפה. ובעוונותינו הרבים גברה מדת הדין ושפחה חרופה.
עד שנשבה המלך מתוך החופה. וכנסת יש
ראל כולה ראשה חפה. והצדקנו עלינו את הדין בשפה רפה. עד שמן השמים יביט ה' וישקיפה. לנקום נקמתו בקרוב ולהקים נון כפופה. ואז תהיה שמחה הנזופה. במהרה בימינו אמן כן יהי רצון.
וילקט יוסף עדות בהוסיף. כמה חידושים מוסרים ותפילות ותחינות בהיות הקצף. לשבר הלבבות ולעורר השינים מתרדמתם בערב יום גם בנשף. אולי ישובו מרעתם ויתום הכסף. וגם בקשות ופיוטים עשה לכבוד השכינה והצדיקים ונידחי ישראל יאסוף. ולא שמענו לקולו עד בא הקצף.
ונשארנו לבדנו כיתומים ואין אב כי אין מאסף. מלך מלכי המלכים. ברחמיו וחסדיו הרבים. יתנהג עמנו במידת החסד והרחמים. ויראה נא בעניינו ובעמלנו ולא יביט מעלנו. ויוסף ה' שנית ידו לקנות שארית יוסף אמן כן יהי רצון.
וברוך ה' שלא השבית לנו גואל שאחריו קם כמוהו איש חיל רב פעלים.
קדוש הילולים. החסיד העניו אחימלך שר צבא ה'. הרב הכולל, בישראל להלל. כבוד קדשות תורתו האדמו"ר כמוהר"ר ישראל אביחצירא נר"ו יאיר אמן כן יהי רצון שמלא מקומו לכל דבר שבקדושה וגמילות חסדים וכו'…
למעלה למעלה זכה וזכה אחרים בכל מכל כל. ותלמוד תורה כנגד כולם. בכל מקום שהלך עשה תיקונים ומנהגים טובים וכו'. ומשנהו אח טוב לישראל אח נאמן. צנצנת המן. לכל דבר שבקדושה מזומן. אחרון אחרון חביב מזר"ק הטהו"ר כבוד קדושת תורתו כמוהר"ר יצחק אביחצירא נר"ו יאיר ויתמוך יד אחיו בכל מדי דטב במ"ך.
אני עני הנה באתי. להגיד שבח אדוני ולא יכולתי. כי אין מלה בלשוני מחסרון ידיעתי. ואיך אשים לאל מלתי. ובמקום גדולים בטלה שיחתי. מה יענה טלה בין זאבים חשבתי. אל כעבד לפני רבו קרבתי. ואב מרחם על בנו ותלמידו אמרתי. לו דומיה תהלה לדוד.
נשענתי וגם נתליתי. ברחמי שמים בטחתי. כאיסתירא בלגינא קיש קיש קריתי. וכעץ קטן השמעתי. ואל אלוהים אשים דברתי אולי ישמע בקול תחינתי. ויראה בעניי וצרתי. לו אשפוך שיחי בתפילתי. תפילה לדוד.
ימי קדם אזכרה עת הייתי. תחת כנפי אדוני החסיתי. ובצלו חמדתי וישבתי. כבן בית לפניו נקראתי. בטובו אכלתי ושבעתי ושתיתי. לא זזה ידו מתוך ידי בקומי ובשבתי. כל רצוני בביתו עשיתי. מנעורי גדלני כאב זכרתי. זכור ה' לדוד יד ושם היה לו בעבודת הקודש.
בכל יום מטהר את עצמו ומקדש. במותר לו מכל תאוה פורש. ובתורתו יהגה ראה וחידש. נפש יתירה הייתה לו בחול כמו בשבת קודש. חולין בטהרה אוכל בקודש. חרדה לבש בבואו אל הקודש. מחיל אל חיל תורתו ותפילתו במקום הקודש.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-נשים יהודיות במרוקו-אליעזר בשן
ספר זה פותח צוהר לתיאור חיי הנשים היהודיות במרוקו בשנים 1905-1733, בהביאו ממכתביהן, ממכתבים שנכתבו בשמן וממכתבים עליהן.
עד כה היו המקורות לתיאור חייה של האשה היהודייה במרוקו כתבים עבריים לסוגיהם (ספרות השרת, דרשות, תקנות, זיכרונות, סיפורי עם, שירים ועוד) וכן מקור
ות לועזיים, כגון יומני תיירים ומבקרים זרים שכתבו בין השאר על האשה היהודייה. זהו אפוא הספר הראשון בנושא זה המבוסס על ארכיון דיפלומטי.
הספר שלפנינו כולל מאה מכתבים ותעודות אחרות, המוצגים בלשון המקור, אנגלית, ומלווים בתרגום או תמצית בעברית. כן מוצג הרקע לאירוע המתואר בהם. מן התעודות עולה מידע על תחומי החיים השוגים שנשים היו מעורבות בהם מעורבות פעילה או סבילה, ומשתקפת בהן גם ההוויה היהודית במרוקו בכללותה.
המחבר, פרופ׳ אליעזר בשן, מן המחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטת בר־אילן, עוסק עשרות שנים בהוראה ובחקר חיי היהודים במזרח התיכון ובצפון אפריקה, מגירוש ספרד עד הזמן החדש. פרסם ספרים ומאמרים רבים בכתבי עת בארץ ובחו״ל.
פעיל בתחום החינוך ובהפצת המורשת של היהודים במזרח ובמגרב. ספרו הקודם שראה אור בהוצאת אוניברסיטת בר־אילן ־ ״היהודים במרוקו במאה ה־19 והמיסיון האנגליקני״(תשנ״ט).
נר המערב
פלישת המואחדון ללוב התרחשה בשנת 1158, בראשות מנהיג המואחדון עבד אל-מומן בן עלי, מפאס במרוקו, ויהודי לוב הועמדו בפני ברירה להתאסלם או לעזוב את הארץ(16). אי לזאת, רבים נאלצו להימלט אל מחוץ ללוב (בעיקר לאיטליה ולספרד הנוצרית), או להסתתר במקומות מסתור בתוך פנים הארץ המרוחקים מעיני המואחדון. אולם, היו שנאלצו, בלית-ברירה, לקבל עליהם את הדת המוסלמית, למראית עין וקיימו את דתם בסתר, אך למרות זאת חלקם נטמעו באוכלוסייה המוסלמית ואבדו לעד.
הרב יעקב משה טולידאנו
ימי רדיפות וצוקה, שנמשכו גם כאשר עבד אל-מומן בן עלי עזב את לוב בשנת 1160, ומחזיר את השליט המקומי יחיה בן מטרוח, שהונחה להמשיך בקו המדיני-דתי של המואחדון ולשלוח מס שנתי לפאס. רק בשנת 1173 שבה לוב לשלטונה של מצרים, תחת השושלת האיובית, שמייסדה הכ'ליף הנודע צלאח אדין, והישוב היהודי בלוב מתחיל להתאושש.
אולם, לא לאורך ימים, כבר בשנת 1190 המואחדון משתלטים בשנית על לוב עד שנת 1247, והיהודים שוב מצאו עצמם נרדפים. בשנת 1247 משתלטת על לוב, עד שנת 1510, השושלת המוסלמית החפיצית, שבירתה תוניס. עפ"י המקורות בתקופה זו של השושלת החפיצית, לפחות בשלהיה, חלה פריחה בקהילה היהודית בטריפולי, כפי שאנו עדים מן התאורים, ערב הפלישה הספרדית.
בשלהי התקופה הערבית, עם גירוש יהודי ספרד, בשנת 1492, הגיע חלק קטן מהמגורשים ללוב. אף שלוב לא היוותה ארץ אטרקטיבית למגורשים, בהיות הישוב היהודי בה קטן, ולא בשיא פריחתו בתוך אוכלוסייה ערבית נחשלת, והחופים שרצו שודדי-ים לרוב, שהוו סכנה לאלה שהפליגו באוניותיהם לחפש חוף מבטחים כמקום מקלט, הגיעו קומץ ממגורשי ספרד ללוב, בעיקר דרך היבשה.
אולם היו גם גולים, שנשבו ע"י שודדי הים, בעת הפלגתם בחיפוש מקלט באחת מארצות הים התיכון, נפדו ע"י יהודי לוב והחליטו להשתקע בקרב הקהילות היהודיות בלוב, ובעיקר בטריפולי. הם התקבלו בזרועות פתוחות הן ע"י היהודים והן ע"י הערבים, והפרו את הקהילה היהודית (יחד עם גולים נוספים שהגיעו באותה עת מפורטוגל ומאיטליה) – כלכלית, חברתית, תרבותית ודתית, כפי שמציין החוקר מרדכי הכהן(17): "מגלות ספרד שנת הרנ"ב (1492) באו מקצת הגולים לטריפולי וסביבותיה, וגם משאר אירופה באו הגולים, אחריהם היהודים עמדו לימין גורלם.
גם המחמדנים נכבדי המקום שמחו לקראתם ויתנו להם כבוד, בהיות בהם בעלי חכמה ומדע ורוחם נאמנת מאד לממשלה המחמדנים, זכו מהם קצת למשרות, יען להם עצה ותושייה בתכסיסי המדינה. בימים לא כבירים גדל הישוב היהודי, השיגו מנוחה חכמה ועושר.
המחמדנים דנו בדעתם בהיות היהודים מסוגלים למסחר וחרושת המעשה צרורה בכנפיהם השפעה לטריפולי, כמו כוח ההשפעה שהיו מביאים על ספרד. בכלל הגולים בא למיסראתא החכם רבי יחיאל טראבוטו, השיג שם כבוד ותפארה גם אצל המושלמים, נחשב בעיניהם אדם קדוש, וכבוד עשו לו במותו..".
יהודי לוב בתקופה הספרדית והמלטזית
הפריחה היחסית, שממנה נהנו יהודי לוב בשלהי ימי השלטון הערבי, הייתה קיצרת ימים וכבר בשנת 1510 לוב נכבשה ע"י פרדינאנד(18) מלך ספרד (אותו מלך, שגירש את היהודים מממלכתו בשנת 1492).
יהודי לוב היו נתונים לרדיפות והתנצרות מאונס(19) – חלקם נשבו ונמכרו לעבדים, חלקם נאלצו לקבל עליהם את הדת הנוצרית והתנצרו כביכול ולמראית עין וקיימו את דתם בסתר (ואלו שנתפסו בקלקלתם עונו באכזריות עפ"י השיטות הדמוניות של האינקוויזיציה).
אולם רבים יותר, נמלטו לאיטליה (בעיקר לרומא), ולתוניסיה , רובם נמלטו אל פנים הארץ בעיקר ליפראן בלג'בל נפוסה, למסילת'א, לתג'ורה, לזליתן ולערי שדה נוספות הרחוקות מטריפולי, שנותרה שוממה מיהודיה.
על בריחה זו, מספר גם "צמח צדיק": טריפולי אשר באפריקה, הייתה עיר גדולה לאלוקים, נלכדה בשנת ר"ע לאלף השישי תק"י (1510), היהודים אשר שם, הלכו בשבי אחרי לפני צר ויצא מן טריפולי כל הדרה, ותישאר העיר שוממה". תאור דומה ניתן למצוא אצל מרדכי הכהן(20), כאשר בטריפולי נותרו כ- 40 יהודים מתוך כ- 800 משפחות. אף כי נראה התאור מוגזם, ברור, שיהודי לוב בכלל ויהודי טריפולי בפרט סבלו רבות בתקופה זו, היו בסכנת שמד ורבים נאלצו להימלט.
בכל תקופת הכיבוש הספרדי שנמשכה עשרים שנה (עד שנת 1530), ולאחריה, בתקופת "אבירי מסדר מלטה" שהשלטון על לוב נמסר לידיהם מהספרדים לשלוט מטעמם, ונמשכה עוד 21 שנים (עד שנת 1551), היו יהודי לוב נתונים בתקופה קשה מנשוא.
בתקופה זו, חלה התדרדרות כלכלית וחברתית ובעיקר תרבותית-דתית, שפגעה במסורת הפולחן הדתי ובסידרי התפילות. רוב רובם של היהודים ובמיוחד יהודי טריפולי התפזרו לכל עבר בלא רועה. לא הייתה הנהגה או מנהיג, שיובילו את היהודים בשעת משבר קשה זו:
לא נתקיימו שרותים ומוסדות דת מרכזיים, פסקו לימודי הקודש, בתי הדין הרבניים חדלו לפעול, רבנים ודיינים ירדו למחתרת ועם השנים הלכו והתמעטו בלא תחליף וסדרי תפילות הלכו ונשתכחו. היהודים, שחששו לקיים ולו את המעט, שנשתמר ממסורותיהם, מדתם ותפילותיהם, בשל רדיפות השלטונות הנוצריים היו נתונים בשפל חברתי מחריד וניוון תרבותי-דתי משווע. מצב זה, נמשך כשני דורות, עד לבוא קץ השלטון הנוצרי הבלתי-סובלני של הספרדים והמלטזים, ולוב נכבשת ע"י התורכים העות'מאנים בשנת 1551 ומתחיל עידן חדש בחיי הקהילות היהודיות בלוב.
נר המערב
המשך הכתוב ב " נר המערב "
הנה כן נוכחנו לדעת מפרטי המקרים שזכרנו כי יחוסם של הרומאים הביצאנים אל יהודי מרוקו, כמו כן היה רע עוד יותר מבימי הרומאים לפנים, קיסר ביצאנץ אשר כקוץ מונד היה בעיניהם כל קיום מדינה יהודית, וישימו קץ כנודע למדינות כאלה שהתקיימו בנגב בארץ ערב, הגיעו שמשטמתם זאת עד לקצה צפון אפריקה למרוקו.
ויורידו את עז מדינות כאלה, שלפי הנראה, בוריון או איפראן, לא הייתה היחידה, וכמוה, היה ליהודי מרוקו עוד מדינות חפשיות כאלה שנהרסו אז בידי הביצאנצים, האמנם למצב יהודי מרוקו זה, הושם קץ מבלי התמהמה כל כך, הגוהטים אשר פרצו מספרד בכל מקום בואם דחקו את הביצנצים ויגרשום.
ובמקומות כאלו הוטב גורל היהודים מאשר היה, כן גם אחרי כן כאשר תושבי הארץ על הרומאים, הביצנצים ויביאו ערבוביה במהלך המדיני, בלי ספק הונח אז ליהודים מידי הביצנצים. אם כח כמובן בימי התקוממות וסער מלחמה ההיא, לא יכלו לשבת שלוה, מובן הדבר כי גם היהודים בערך אל מספרם הרב ומשבם שנפוץ אז במרוקו בכלל, במדינות ובערי המדבר לקחו בוודאי חלק גדול בהתקוממות ההיא נגד הרומאים.
טרם נמתח קו על התקופה הקדומה הזאת, תקופת ממשלת העמים הקדמונים, נעיף מבט קל על מצבם הרוחני והליכות חייהם של יהודי מרוקו בימים ההם בעוד לא באה הרוח הערבית ותשנה את תכונתם.
סופרים קדמונים סיפרו כי יהודי מוריטאניה אז בימים קדומים ההם נבדלו בהרבה ממנהגיהם ואורחות דרכם מיתר יהודי אפריקה ואסיה, עוד עד הרומאים והוונדלים לא ידעו דבר יהודי מוריטניה מההלכות שחודשו בבבל ובארץ ישראל, והמשנה והתלמוד היו מוזרים להם, כן גם ימי הפורים לא שמעה אזנם ורק בשתי הערים אזילא ואבו יעקוב ( כנראה היא העיר דאר בן בראהים אשר לחוף ים האטלנטי נוכח המחוז סאווייא.כי השם זה עם " אבו יעקוב הנזכר, אחד הוא כמובן ) ידעו ממנו.
אך חג החנוכה ידוע היה בכל מרוקו וינהגו בו משתה ושמחה. במות איש נשוי אזי כל שאריו וקרוביו התאבלו עליו שבעת ימים, ואהוביו ובני גילו הלכו יחפים שלושה ימים. האיש שמתו לו שתי נשים צעירות ממנו לא יכול עוד לישא בתולה כי אם אלמנה, כן אשה גרושה משני אנשים אלמנה חיה כל ימיה לא תוכל עוד להנשא לאיש.
בקברם את המתים לא שמו כל אחד לבדו רק עשו ארון גדול נחלק לארונות קטנים ובו קברו את זקן בית האב וכל צאצאיו יחד, וממעל להארון כתבו את שמותיהם. השפה המדוברת בין יהודי מרוקו אז הייתה לשון ארמית. הרוב הגדול מהם חיו חיי כפר ויהיו בעלי מקנה וגם עובדי אדמה, ולכן ברוב מושבותיהם לא היה להם בתי כנסיות ויצאו לשפוך שיחם ולהתפלל על פני השדות.
להבן שהיה נולד ביום הכפורים העריצו מאד ויחשבו אותו לקדוש מרחם. במלבושיהם חפצו להתראות ויעדו עדי זהב ואבני חן אך התרחקו כל כך ממשקים משכרים וכל שותה שכר תעבו ומי שהוחזק שכור ג' פעמים פסלו אותו לעדות.
אלה המה קצות דרכיהם ואורחותם של יהודי מרוקו בימים הקדומים ההם, שעל פיהם נחזה ברור כי יהודי מרוקו נבדלו אז בתקופה ההיא מבוא ביחס והתערבות עם יתר אחיהם בשאר הארצות, ולפי הנראה שגם יהודי יתר ברבריה, שכינהם, כיהודי קוריני וקארתגה, לא היה ליהודי מרוקו אתם כל קשר וחיבור, ולולא זאת לא יכולנו לצייר שכל כך נשארו רחוקים מידיעת המשנה והתלמוד שגם חג הפורים נשאר זר להם.
אחרי כי היהודים הקירינים שנספחו כנודע אל יהודי אלכסנדריה, כן גם יהודי קארתאגה, כנראה, ידעו מהשנה והתלמוד ויתעניינו בפעולות חכמי ארץ ישראל בכל ימי הרומאים כמעט, הסבה לזה, להתבודדותם של יהודי מרוקו ואי התעניינם ביתר אחיהם שבשאר הארצות הייתה לפי הנראה ברור לרגלי תנאי מושבם בהיות כי רוב יהודי מרוקו ישבו אז, בפנים המדינה ברחבי המדבר סאחרא ועל ראשי ההרים.
וכמו שידובר מזה הלאה במרוצת דברינו ולכן היה קשה ליהודי חוץ לחדור אליהם בנקל להסב את תשומת לבם לענייני אחיהם בשאר הארצות, ומפני כן, באיזה עיר יישוב כשתי הערים, אזילא, ואבו יעקוב, שזכרנו, שמרכזם לחוף הים, הגיעה עדיהם הידיעה על דבר חג הפורים בזמן יותר מוקדם שזה כמובן היה על ידי בוא היהודים מארצות חוץ לשם.
והסבה הזאת שהסבה להתבדלותם של יהודי מרוקו בתקופה ההיא, היא בעצמה הסבה לעצור בעד שום ידיעה על דבר מציאות אנשי שם וגדולי תורה בקרב יהודי מרוקו בימים הקדומים ההם. ועד כה לא נודע אם היו במשך הימים ההם של התקופה הקדמונית הזאת אנשים גדולי תורה ובעלי מדע עד מה, ובזה ננטור את השקפתנו על אודות יהודי מרוקו בתקופה זאת הקדמוניה.