נר המערב-י.מ.טולידנו


נר המערב-יעקב משה טולידאנו. איש טבריה.

 

נר המערב – תולדות ישראל במרוקו – רבי עקב משה טולידאנו

הקדמת המחבר.

ועתה כה אמר ה' בראך יעקב ויוצרך ישראל… כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך. ( ישעיה מ"ג )

החזון הזה של הנביא ישעיה ראינו בקורות עם ישראל בכל ארצות פזוריו. בולט הוא לעינינו עוד יותר פה בקורות ישראל במרוקו, בכל הארצות אין ארץ שבה היו חיי עמנו מלאים כל כך רדיפות ומאורעות כבמרוקו, ובכל זאת בכל פעם שתקפוהו רדיפות ויחשבו לכלותו ולהאבידו, יכול שוב לחזק את מעמדו, ומצבו שב ויתפתח.

כפי מה שהננו קוראים בהמשך דברינו בספר הזה חדש היישוב הישראלי במרוקו בתקופות ובזמנים שונים. לפי כל אחת מהתקופות ירד מצב יהודי מרוקו כל כך ויתמוטט עד כי היה אפשר לחשוב כי נכחד ישובם מעל אדמת מרוקו, ואמנם, כמו שכתבנו, בכל פעם אחרי הירידה והדלדול, נראו מיד סימני עליה וישובם פרח עוד וישגשג, כן מקרה עמנו ישראל בכל המקומות אשר נפוץ בם ככה היה מקרהו גם פה בארץ מרוקו בפרט.

ואמנם מה נפלא הוא החזיון שראינו פה בקורות ישראל במרוקו, כי בתוך המאורעות המעציבים והנוראים שקרו בחייהם, בתוך הדמות הכהה והנוגה של יהודי מרוקו, נראו אי אלה נקודות בהירות ומזהירות מאוד, שאין דוגמתם כמעט כלל אף בהארצות היותר נאורות שבקרב עמנו.

שלטון והודי עם מדינות יהודיות ועם רגשות אציליות של הכרת ערך ותגרות ומלחמות בעד שלטונם וחפשיותם. התערבות והשפעה מדנית בזמנים שונים, חופש מקומי – אוטונומיה – פה ושם באיזה מחלקי המדינה, המה חזיונות לא מעטים בדפי התולדה של יהודי מרוק.

דבר שהנהו בלתי נפרץ בתולדות עם ישראל, חזיון כמו זה הננו מוצאים עוד במצבם הרוחני, כי בין גדולי וחכמי מרוקו התנוססו אנשים כל כך מפורסמים כמו דוניש, חיוג, אלפאסי, ועוד אנשים שלמרות אי פרסומם עד כה, ראוים היו כפי פעולתם וידיעתם הבכירה לתפוש מקום חשוב פחות או יותר, בספרות ישראל, ואנשים כאלה בכלל עוברים לפניך במספר לא מעט, ומבעד לערפילי הצרות והמאורעות שהעיבו את שמיהם.

חוקרים רבים ניסו כבר לדבר בפרטים אחדים הנוגעים לתולדות יהודי מרוקו ואפריקה הצפונית בכלל, אכן תיכף הרגישו צרות ומועקה מצד חסר הידיעות ואי מקוריות שפגשנו על כל שעל ובכל פרט ופרט. המצב המדיני החשוך , והתנאים הקשים בהם נמצא היישוב הישראלי בצפון אפריקה ובמרוקו בפרט, גם חסרון בתי דפוס בם מעולם, סיבות כאלה ודומיהם הפסיקו במשך דורות רבים כל קשר ויחס בין יהודי הארצות האלה, ובין יהודי יתר ארצות הגולה.

עד שמפני זה נשארו כל זכרונותיהם, תולדותיהם וקורותיהם, מכוסין במשאון, ואמנם חמרות כן, הכל ידעו כי בתהום נשייה זה טבועים הרבה פנינים. הרבה ארצות ושכיות חמדה, כי בתור ארצות השכנות לספרד, ערש חוכמת ישראל, נמצאו בהרבה תקופות כמה יחוסים הדדיים ביניהם, בין ארצות צפון אפריקה, ובין ספרד, וביחוד בלכה מרוקו שלובת יד עם ספרד, בזמנים שונים.

ופעמים רבות נתנו זו אל זו וישפיעו האחת על חבירתה, ובכן מובן מאיליו כי החקירה במקצוע זה של תולדות ישראל במרוקו, ראויה להעשות עוד לפני זמן מוקדם, כי מלבד התועלת הצפון בה כשהיא לעצמה בתור אחת הארצות שיישוב בני ישראל בא קודם מאוד, כי אם עוד הנה החקירה הזאת הכרחית ומועילה להרחבת תולדות יהודי ספרד.

התולדה היותר מעניינת שבתולדות עמנו מימי הביניים, אכם כמו שכתבנו, אי המקוריות וחסרון הידיעות שבספרות יהודי מרוקו, גרמו כי החקירה הזאת נשאר מקומה פנוי. או בדברים יותר ברורים נשארה החקירה הזאת לקויה וחסרה הרבה. וזאת אפשר לדעת מיד ממרוצת הדברים והתגליות החדשות המתגלים והנראים לעינינו פה בספרנו זה בשפע רב, ממרוצת הדברים והדשות האל הנקל גם להכיר, עד כמה הייתה עבודתנו במקצוע זה גדולה ומיגעת, ביודעי כי בניין זה דרוש לבנותו כולו ממסד ועד הטפחות נטלתי עלי את העבודה של קיבוץ החומר עד כמה שאפשר וזמן של שנים אחדות לקחתי לי לאסוף ידיעות, הגדות ומסורות.

כתבי יד ספרים וקונטרסים ומגילות, כתבי יחס ספורים כתובים ומדוברים בעם, וכיוצא, בכלל חומר רב ונכבד אשר במלוא השפעתו היה לי גם מבוכה רבה בהרכבת העניינים וסידורם, עד שסוף סוף יכולתי לראות תולדה מסודרת והיסטוריה נבונה לספרותם ותולדותם של יהודי מרוקו כהיסטוריה הזאת המונחת לפנינו כעת

אמנם כן, אין הנחתום מעיד על עיסתו ואיננו יכול לומר כח כבר יצאתי ידי חובה החקירה הזאת כראוי, אבל בהעריכנו את הלקוי והחסרון שהורגש מכבר בחקירה זו של תולדות יהודי מרוקו, מול הידיעות והמושג שיש לנו עתה ממנה, אפשר להגיד בצדק כי הרבה עשינו בנידון הזה.

די גם להזכיר את שמות כמה מחכמי וסופרי דורנו אשר על פי הדוגמאות שראו מספר הכירו ויוקירו את פעולתי . המנוח החכם רבי שלמה באבר. הנודע ד"א אליהו הכהם אדלר. הרה"ג כמוהר"ר רפאל אהרן בן שמעון רב במצרים.  המנוח הפרופסור מ. קאייזרלינג. הד"ר מ. ברלינר ועוד……

דבר אחד נשאר פה לדבר, הן ידוע ידעתי כי לרבים עוד מהעוסקים בחוכמת ישראל בעמנו, יהיה ספרי זה אולי קצת מוזר, ואולי גם מרחק, יען מה ? יען כי איננו באחת השפות הלועזיות, המתהלכות באירופה, ואמנם כן כמה מן האמת המרה יש בדברים אלו, כי כל עוד שנטע ספרות ישראל המקורית הולכים ונשתלים בשדי זרים, כל עוד שגדולי חכמי עמנו מרחיקים הלאה מלתת את תנובתם על שדה הבעלים, ישאר ספר כזה ספר לחוכמת ישראל בשפת עם ישראל, כחזיון מוזר וכדבר יוצא מן הכלל, יען כי הנהו נגד ההרגל , אותו ההרגל שכבר נעשה לטבע ושהנהו לפי האמת מוזר בעצמו, כי האיך יתכן להביט בכל כך זרות על ספרות הנכתבת במקורה.

יעקב משה טולידאנו.

איש טבריה.

נר המערב-יעקב משה טולידאנו. איש טבריה.

פרק ראשון.

הזמן הראשון ליישוב בני ישראל במרוקו

חליפות ממשלת הארץ, מתי החל היישוב הישראלי בה, מצבם ומנהיגיהם, בימי הרומאים.

בבואי לדבר על תולדות ישראל במרוקו, קורותיהם וחייהם, מוצא הנני לדבר נחוץ לתת בראשית דברי, ידיעה קצרה ועוללת מרוקות ממשלת הארץ וחילותיה בזמנים שונים.

מרוקו היא הארת הכי נכבדה בארצות צפון אפריקה, ברברייה, ועמים גדולים ונודעים ישבו בהבימי הקדם, הקרתאגים, עיונים, הרומאים, הגוטים והוונדלים נהגו בה שלטון חזקויכוננו בה פנימה ולחוף שני הימים המגבילים אותה, ערים גדולות ומושבות, ששרידיהן ניכרות עד הנה.

אמנם מכל ההם יכלו רק הרומאים להחזיק בה מעמד יותר וממשלתם נמשכה בה מאות שנים, הם לכדו כנודע, מאת הקרתאגים, ואחרי כן מאת היונים, מקומות מקומות, בברברייה, ולאט לאט נהייתה כל ברברייה ביד הרומאים עוד לפני ספירת הנוצרים עשרות שנים.

בה נשארה בידם זמן רב עד לעת הוונדלים שהם נלחמו ברומאים  ויתיקום מן הארץ ( 430 אחרי הספירה. להוונדלים עזרו הרבה היהודים, גם כן אשר היה להם תפקיד חשוב במדינה, אך לא ארכו הימים וישובו הרומאים – הביצאנצים וילכדו אותה מהוואנדלים 533 לספירה, ואמנם גם בידם נשארה רק שנים אחדות, כי בעקבותיהם באו הגוטים מספרד וידחקו את צעדיהם, כן הברברים אשר מעולם נשאו עול עמים זרים, התקוממו אז על הרומאים, ויחד עם יתר עמי הארץ, אשר ארכה הרבה שנים, עד שסוף סוף בא הקץ לה על ידי הערביאים אשר יכלו לגבור על הערב רב ההם,.

ויקחו בידם את רסן הממשלה, אז עם כניסת מודלי הערביאים בארץ נגמרה התקופה ראשונה, תקופת ממשלת העמים הקדמונים במרוקו ובברבריה בכלל.

דבר ברור הוא כי יישוב היהודים במרוקו, קדום מאוד ומבואר לפנינו אבל להגביל מאיזה עת וזמן יישובם לראשונה, זאת אין אתנו יודע, אמנם כן, ישנם בקרב כמה קהלות מיהודי מרוקו מסורות שתגבלנה את ראשית יישובם לזמנים שונים, ויש מסורות כאלה שיקדימו את זמן בוא היהודים למרוקו עוד לימי שלמה המלך.

מסורת כזו נמצאת בייחוד אצל קהלות ישראל היושבות במדבר סאחרה נגב מרוקו, בערים ובכפרים שונים. וכן נזכרה כבר בהמסורת הזאת בדבר הסופר הקדמון פרוקוף , על אודות הקהלה העתיקה בעיר בוריון, שהם יהודי העיר ההיא התיחשו ביישובם שם עד לימי שלמצה, הן אמת, כי הדבר ידוע שאז בימי שלמה הייתה אפריקה הצפונית ידועה כבר לאנשי סוריה.

ויחד עם הצוריים ( פינקיין ) שהלכו באניותיהם לשם היו גם רבים מישראל מאנשי שלמה בימי חירם שהלכו אתם, הנה אם כן נוכל להתייחס באמון למסורות כאלה שהזכרנו. מלבד זה ידועה היא המסורת שאצל הברברים תושבי הארץ, כי המה צאצאי הפלשתים אשר ברחו מארץ כנען מפני מלחמות דודו יואב, וילכו לאפריקה.

וככה יסופר כי בכפר אחד בפנים מרוקו נמצאת כתובת עתיקה שבה כתוב " עד הנה רדף יואב שר הצבא אחרי הפלשתים ", ומפני כן נקרא המקום ההוא בשם " חג'ר סולימאן " ( אבו שלמה ), לדברים יש לצרף גם דברי קדמונינו שיחסו את הברבורים האבוסים שבכינו עבדי שלמה בארוחתו מידי יום, לעופות הבאים מארץ ברבריה.

ומכל זה אפשר להוכיח כי מסורות כאלה שיקדימו תחילת יישוב בני ישראל במרוקו עוד לימי שלמה. יכול להיות כי לא כזב ידברו, שיתכן שמהאנשים אשר הלכו באניות עם הצוריים מצאו את הארץ טובה בעיניהם ויבחרו להתיישב בה.

אמנם יותר יש לנו להאמין להמסורות שאומרות שמעשרת השבטים באו רבים ויאחזו בערים האלה במרוקו וברבריה בכלל, לזה יש גם יסוד שנוכל להשען עליו. מאמר אחד נמצא לקמונינו בהתוכחם על אודות עשרת השבטים איפוא הלכו ובו אמרו ( סנהדרין צ"ד א' ) .

" מר זוטרא אמר לאפריקי, אבל ישראל סיפרו בגנותה של ארץ ישראל כי מטו שוש אמרי שויא כארעין כי מטו עלמין אמרו כעלמין כי מטו שוש תרי על חד תרין "

המאמר הזה הסבו את פניו חוקרים שונים מעמנו באופנים כל כך רחוקים, אבל החקירה הברורה הראתה לנו כי דעת מר זוטרא, זאת מתאמת היא אל המסורות ההן, שהרבה מגולי עשרת השבטים הלכו לאפריקה הצפונית ויבואו עד מרוקו, ששם הוא באמת הנוף שוש שאודותיו ידבר מר זוטרא.

הנוף הזה שמדת שטחו יחד עם הנפות הנספחות אליו הוא לערך 4960 פ"מ, ידוע מקומו בקרו הדרומית מערבית של מרוקו, וים האטלאנטי יסובבהו,, שרידי העתיקות הרבות שבנוף הזה יוכיחו כי בימי הקדם עוד לפני הרומאים, היה למקום יישוב כביר ונכבד, וכדברי מר זוטרא שאמר כי יש " שוש " ושוש תרי, כן גם הנוף הזה.

חלוק הוא אצל תושבי הארץ עד כה, לאמר שוש אחרת, לאמתת השערתנו זאת, כי בנוף הזה ישבו מוגלי עשרת השבטים, יעידו גם הכתובות העתיקות בעיר איפראן שנזכיר עוד לפנינו, באשר לאחת הערים הנספחות אל נוף שוש הזה,  תחשב גם העיר ההיא.

אם כה ואם כה הדבר ברור שהיה קהל ישראלי במרוקו אז לפני הספירה, שאחרי כן התרבה עוד יותר מחרבן הבית על ידי הגולים אשר הובאו שבי ביד הרומאים  ויושבו במקומות הנשמות אשר בברבריה כנודע.ואיך שיהיה, אם גם לא נחפוץ להודות, ליחס זמן ראשית ישוב בני ישראל במרוקו לימי גולת השבטים, על כל פנים זאת נוכל להחליט כי עוד לפני ספירת הנוצרים ישבו מספר מה מבני ישראל במרוקו, אם מהגולה אשר הוביל תלמי לאגו מירושלים ( 320 לפני הספירה ) ויפיצם בכל גבול ממשלתו והלאה בצפון אפריקה או מפליטי בני יהודה אשר באו פעם כפעם לארצות היונים.

ואז רחב מושבם וישתרע בכל ערי הארץ בפנים מרוקו, ותהיינה שם קהלות רבות וגדולות, ממצבם של יהודי מרוקו או תחת פקידי הרומאים, אין לנו ידיעה מפורטת, ורק בדרך כלל, די רק להביט על מצב אחיהם הקיריניים יושבי חבל קיריני הברברית אשר בגבול טריפולי ומצב אחיהם האלכסנדרונים.

נר המערב-יעקב משה טולידאנו. איש טבריה.

כנודע פעמים רבות סבלו היהודים שם תחת עלה הקשה של רומא בברבריה, עד כי פעם בפעם חפצו למרוד ולנתק את מוסרותם ויהיו גם המרדות ההם נסבה לדלדול קהלותיהם והריסותם ובלי ספק לא טוב מזה היה גם מצבם של יהודי רומא במרוקו, ומצבם הוטב רק בעת באה הארץ ביד הוונדלים, הם עזרו ,, כמו שהזכרנו כבר, את הוונדלים בריבם את רומא ושניהם יחד גרשו או הרומאים מן הארץ.

מזה נדע כי יהודי הארץ מצאו חופש ושלוה בחסות מושלי הוונדלים, יכלו היהודים לרכוש להם גם הם מעמד של שלטון חופשי ומדינות יהודיות עומדות ברשות עצמן בנפות אחדות במרוקו, אשר מהם נזכיר הלאה, ולא נפון כי מדינות כאלה התכוננו רק אז בעת שממשלת הרומאים שם מטה לנפול.

אמנם החבה הזאת של היהודים אל הוונדלים ופעולתם יחד נגד הרומאים, הייתה אחרי כן, בכבוש הרומאים הביצאנים את הארץ, בעוכרם, יוסטאנטינוס קיסר ביצנץ עין את היהודים במוריטאניא מפני עזרתם אל הוונדלים, שנואי נפשו.

ויבדילם לרעה מכל יתר יהודי ממשלתו, מיד כאשר לכד בליזאר את הארץ מאת הוונדלים, בערך 533 לספירה, שלח יוסטנינוס צו אל נציג עיר סאלומון במרוקו ( כנראה סאלי , להעביר פקודה בשם הקיסר על היהודים והוונדלים להמיר את דתם בדת הקאטולית וגם בתי כנסיותיהם תעשינה לבתי תפלו קאטוליות.

על הפקודה שיצאה מאת יוסטאנו – אוגוסט 535, נאלצו רבים משני העמים ההם לעזוב את הארץ ולהמלט לארצות רחוקות, ובקהלה נכבדה אחת מקהלות ישראל, היא קהלת בוריון, הביאה הפקודה ההיא תוצאות נוראות, יהודי בוריון ( בו גרדא – לוב )שהתיחשו כל כך בקדמותם כאשר זכרנו כבר, חיו מאז ומכבר גם בימי הרומאים במצב חפשי ושלטון מדיני פנימי, על ידם חסו גם תושבים אחרים מיתר הארץ.

אך בבוא יוסטניאנוס נלחם אתם עד הכניעם ואז שלח בם חרון אפו, רבים מהם נשפטו באש חיים על אשר מאנו למלא אחרי פקודתו להמיר את דתם, גם את בית הכנסת העתיק שהתפארו בו לאמר שנבנה מימי שלמה, לקח מאתם ויעשהו לבית תפלה לקאטולים. כל הסיפור הזה לקורות יהודי העיר בוריון נודע על פי הסופר הקדמון פרוקוף, ואמנם על ידי חקירותינו בזה יכולנו להתחקות ולמצוא את עקבות המאורע עד כה.

באחת מערי מרוקו שעל יד חוף הים האטלאנטי, רחוק איזה פרסאות מהעיר מוגאדור דרומה, בעיר איפראן, שעוד לעת עתה יש בה קהלה יהודית, נמצאה שם שדה קברות גדולה ועתיקה מאד מכל שדי קברות היהודים במרוקו.

הכתובת היותר עתיקה שבה, היא על קבר איש ששמו יוסף בן מימון ( 4 לפני הספירה ) שאמנם לא נוכל להבטיח באמתתה, שם ישנה עוד מערה עתיקה הנקראת " מערת המכפלה " ובה קבורים, חמישים איש צדיקים שנשרפו לקדושת ה' על ידי הנוצרים.

הדברים האלה נמסרים מפה אל פה אצל קהלת יהודי איפראן ( אופראן דהיום ) וגם רשומים על לוח בזכרונות הקהלה, והנה המלות " על ידי הנוצרים " דים הם להוכיח לנו כי רק בימישלטון הביצאנים במרוקו קרה המאורע הזה, שרק אז שררה הדת הנוצרית שמה ולא בשום עת אחרת.

אמנם גם מסדר הזמנים של קברות החצר מות ההיא יש להכיר כי הנשרפים ההם, הם הם שרופי יוסניאנו, מערת המכפלה של החמישים הנשרפים האלה נוני בשדה הקברות ההיא בתוך המצבות שזמן הכתבת שעליהם הוא, בין 540 – 640 בערך, ומזה נקל לדעת כי זמן הנשרפים שב " מערת המכפלה " היא סביב 540 פחות או יותר מעט.

על כל פנים בימי שלטון יוסטנינוס, הוכחה אחרת יש עוד לזה, על פי השויון שהננו מוצאים בדבר התיחשות יהודי העיר בוריון שזכר הסופר פרוקוף, ושלטונם החזק שהיה להם, יחד עם מסורת כזאת שישנה גם אצל יהודי איפראן עוד עד כה, הם יהודי איפראן שומה בפיהם כי אבותיהם באו מגולת עשרת השבטים ויתיישבו שם.

אחרי דורות מספר כוננו להם ממשלה גדולה אשר רדה בכל עמי הארץ תושבי החבל ההוא, המלך הראשון שמו היה אברהם האפרתי משבט אפרים ומזרעו היו מושלים שאחריו שכלם נקראו במשפחתם זאת, אפרתים, ויהי כאשר קרא להם עזרא הסופר לבוא ירושלמה, לא אבו לשמוע אליו, ובעון זה ירדה ממשלתם מטה מטה.

עד כי גבר האויב עליהם ויצק להם מאד וגם את שם משפחתם " אפרתי " נאלצות לשנות בשם " אפרייאט " היא המשפחה הנמצאת שם בעיר ההיא עד היום.

ההגדה הזאת בכלל תשוה ביחס לא מעט את המסורת של היהודים שהיו בעיר בוריון שזכר פרוקוף, ובכן מכל האמור יחד עם הקירוב שיש בין שתי השמות בוריון ואופראן, נוכל מזה לאחד את המאורע של בוריון שבדברי פרוקוף, עם דבר שריפת חמשים הצדיקים של איפראן שאולי נקראה בשם בוריון לראשונה, ושניהם מקרה אחד.

להלן קטע מהאינטרנט בחיפוש המלה " בוריון " כך שניתן לסתור או לאמת את דברי הרב טולידאנו במה שנכתב לעיל

העידן העתיק

העידן העתיק, הנו העידן הממושך ביותר ומתפרש על פני מאות בשנים, מייסודן של הקהילות היהודיות בלוב ועד שלהי ימי הביניים, עם כיבושה של לוב ע"י הקיסרות העות'מאנית בשנת 1551. עידן, שבו לוב עוברת כיבושים לרוב, וכל כיבוש נשא בחובו תמורות בחיי היהודים, שהטביעו את חותמם על גורלם. לחילופין, גורל היהודים השתלב בקורותיו של כל כיבוש עם השפעות גומלין ביניהם.

מסורות על קדימותו של הישוב היהודי בלוב

במסורות הרווחות בחלק מהקהילות היהודיות בלוב, המסתמכות גם על קביעות במקורות היהודיים וממצאים ארכיאולוגיים, מייחסות את ראשית קיומן בלוב בתקופה עתיקה מאד. המסורות המקדימות ביותר מתייחסות לימי שלמה המלך (המאה העשירית לפני הספירה), בהגעת יהודים לחופי לוב יחד עם הצורים והצידונים (הפיניקים) כיורדי–ים. יהודים שסייעו בידם של הצורים והצידונים לספק לבית המקדש עצי מור וקטורת בשמים ("אושק", "עוד-קמארי"). דבר הבא לידי ביטוי, במסורת הרווחת אצל יהודי בוריון (בו-גרדא), הטוענים שאבות אבותיהם הם אלו, שדאגו לברבורים המפורסמים אשר עלו על שולחנו של שלמה המלך, והובאו מבוריון, שבמחוז סירת' בארץ ברבריא (לוב).

הסופר הביזנטי פרוקופיוס, שהיה מזכירו ואיש סודו של הכובש הביזנטי ליצ'רו כותב: "כאשר נכבשה העיר בוריון, שבמחוז סירט (בלוב) הראו לי יהודי המקום בית-כנסת קדום, שנוסד לפי המסורת שבידיהם, בימי שלמה המלך"(1).

עפ"י מחקריהם של אנתרופולוגים מאוניברסיטת מודנה (איטליה), הגירת היהודים ללוב החלה עוד בימי הפיניקים בעלי בריתו של שלמה המלך. הפיניקים יחד עם יורדי הים של שלמה המלך, פשטו למקומות שונים בארצות הים התיכון והתיישבו בהם. בין היתר, בנו את העיר ישינה באזור הסירת' שבלוב. ישינה נזכרת גם בימי השלטון הרומי בלוב ונקראת יודיארוס אוגוסטה, כלומר הישוב היהודי על שם הקיסר אוגוסטוס

נר המערב-יעקב משה טולידאנו. איש טבריה.

שתי מסורות נוספות, המסתמכות על מקורות תלמודיים, מאחרות את ראשית התיישבות היהודים בלוב לתקופה שאחרי ימי שלמה המלך: האחת, לימי גלות עשרת השבטים (720 לפנה"ס) – במסכת סנהדרין דף צד' נאמר: "לאן הגלה אותם?

מר זוטרא אמר: לאפריקי. ורבי חנינא אמר: להרי סלוג", במדרש רבה על שיר השירים ב-יט' נאמר: "אחד מכם גולה לברבריה ואחד מכם גולה לסמטריא"; השניה, לימי גלות יהודה אחרי חורבן הבית הראשון (586 לפנה"ס) – במסכת יבמות סג ע"ב נאמר: "בגוי נבל אכעיסם (דברים לב,כא), במתניתא תנא: אלו אנשי ברבריא ואנשי מרטנאי, שמהלכין ערומים בשוק וכו'".

גם אם מסורות אלו נראות על פניהן מוגזמות בדבר קדימותו של הישוב היהודי בלוב, אין ספק שהישוב היהודי במקום החל בזמן קדום מאוד. רמזים לכך, מוצאים אנו אצל הרודוטוס (ההיסטוריון הראשון עלי אדמות אשר חי במאה החמישית לפנה"ס) ואצל סטרבון (אשר חי במאה הראשונה לפנה"ס).

דבר הניתן להסיק גם מהממצא הארכיאולוגי היהודי הקדום ביותר, שנתגלה בקירינייקה, קמיע ועליו הכתובת העברית: "לעבדיו בן ישב"(2). קמיע, אשר אומנם לא ניתן לקבוע את זמנו המדויק, אך חלה עליו הקביעה הרחבה של כל תקופת הקמיעות מסוג זה, כלומר בין המאה העשירית לפנה"ס למאה הרביעית לפנה"ס.

יהודי לוב בתקופה ההלניסטית ובתקופת קרתגו

הידיעות הראשונות המעידות על נוכחות יהודים בלוב: בטריפוליטניה, מתייחסות לימי התפשטות הצורים והצידונים והתיישבותם בחופי לוב, ולימי קרתגו (קרתגו שבתוניסיה של היום ושהתפשטה גם לעבר צפון-מערב לוב הכולל חלק מטריפוליטניה), כפי שניתן למצוא גם במקורות התלמודיים – במנחות קי' – "מצור ועד קרתגיני, מכירין את ישראל ואת אביהם שבשמים". אך לא ניתן לקבוע תארוך וודאי, אף שברור, שהייתה זו בתקופה קדומה מאד (בין המאה התשיעית למאה השניה לפנה"ס); בקירינייקה, שהידיעות כלפיהם מהימנות יותר, מתייחסות למאה השלישית לפנה"ס, לתקופה ההלניסטית, זמן מה לאחר מלכות תלמי הראשון (התיישבות, שהייתה קשורה לצמיחת הישוב ההלניסטי והיהודי במצרים ובמסגרת הקולוניזציה באזורי ספר).

 יוסף בן-מתתיהו מספר(3), שתלמי בן לאגוס הפקיד יהודים על מבצרים במצרים, ומרצונו להבטיח את שלטונו בקיריני, ובערי לוב האחרות, שלח חלק של היהודים לשבת בהן. ישוב יהודי הגדל ומתעצם במאה השניה לפנה"ס, כאשר בסמוך לאותה עת, מתנהל מאבק פוליטי וחברתי בקרב היישוב היהודי בארץ-ישראל בין המתייונים לבין החסידים, המביא להגירתם של יהודים רבים מגבולות הארץ ולהשתקעותם במצרים ובקירנייקה.

הגירה הגוברת ומתעצמת בימי גזרות אנטיוכוס אפיפנס. מאידך, כאשר פורץ מרד החשמונאים, יהודים מתנדבים מקיריני להשתתף במלחמות היהודים נגד הצבאות היוונים בארץ-ישראל(4).

מתוכנו המקוצר של ספר חשמונאים ב' (פרי עטו של יאסון איש קיריני, היסטוריון בית-חשמונאים), אנו למדים על קשריהם ההדוקים של יהודי קיריני עם הישוב הארץ-ישראלי. קשרים, שהתהדקו עוד יותר כאשר החשמונאים פרצו דרך לים עם כבוש נמל יפו (142 לפנה"ס) ולכדו ערים אחרות על חוף יהודה, ואז החל תור הזהב של יהודי קירינייה(5).

 זאת ניתן לראות, במימצאים היהודיים הרבים, שנתגלו בערים הראשיות של קירינייה – קיריני, פתולמאוס, אפולוניה, טיוכירה, בארקה, בלאגראי (זאוויה בידה) וברניקי (בנגזי של היום), וכן בסביבה הכפרית ומערבה יותר על חוף הסירתים (כמו "בית המקדש" היהודי בבוריון).

קיריני הייתה מרכז יהודי חשוב ביותר (כפי שראינו גם אצל יוסף בן-מתתיהו), אשר הקשר בינה לבין היישוב ביהודה ובית-המקדש בירושלים היה הדוק. יהודים רבים הרבו לתרום לבית-המקדש והקפידו לקיים את מצוות העלייה לרגל לירושלים, שבה בנו בית-כנסת (פה המקום לציין, שאת שערי הנחושת הגדולים, המפוארים והמעוטרים של לשכת הגזית, שבבית המקדש, תרמו יהודי קיריני).

נר המערב-יעקב משה טולידאנו. איש טבריה.

יהודי לוב בתקופה הרומית

ידיעות מרובות ומדויקות יותר המתבססות על אסמכתאות היסטוריות אמינות על ישוב יהודי בלוב, אנו מוצאים בתקופה הרומית (מהמאה הראשונה לפנה"ס ועד המחצית הראשונה של המאה החמישית לספירה). יוסף בן-מתתיהו מציין: עוד בראשית התקופה יוליוס קיסר מאפשר ליהודי לוב לשלוח את תרומותיהם ולשקול מחצית השקל לבית-המקדש בירושלים; כאשר הנציב הרומי בלוב מוציא צו שאסר על היהודים לשלוח את תרומותיהם לירושלים, הקיסר אוגוסטוס מבטל צו זה ומעניק ליהודי לוב טובות הנאה נוספות(6).

עפ"י מסורת הרווחת אצל יהודי הג'בל בטריפוליטניה, עם חורבן הבית (70 לספירה), 30 אלף יהודים שבויים מובלים לג'בל נפוסה, ע"י פנגור שר צבאו של טיטוס (הנזכר במדרש איכה). דבר, שאנו מוצאים מאוחר יותר במקומות שונים, כמו בספר היוחסין של ר' אברהם זכות. תוך כדי המרד הגדול (66 עד 70 לספירה), רבים מהסיקריקים, מן הקנאים ביותר בירושלים הנצורה והנתונה במלחמת אחים עקובה מדם, נאלצים להימלט, מגיעים למצרים ומשם לקירינייקה.

 בשל השפעתם המרדנית והמתסיסה על יהודי המקום, בהפצת רעיונותיהם בעיקר בקרב פשוטי העם, לאחר הטראומה של חורבן ההיכל, התחדדו היחסים בין היהודים למתיישבים היוונים המקומיים(7). היחסים המתוחים השפיעו על יחס הנציבים הרומיים במקום, שלא חסכו מהיהודים את ידם הקשה. ולא בכדי, כאשר הקיסר טריינוס שקוע בקרבות קשים נגד הפרתים בשנת 115 לספירה, מורם נס "מרד התפוצות" דווקא בקירינייקה ומשם מתפשט למצרים, קפריסין, מסופוטמיה ואשר יש לו אף עקבות בארץ ישראל ב"פולמוס קיטוס".

היה זה מרד שלוח רסן, המתואר ע"י דיו-קאסיוס "פראי וחסר מעצורים באכזריותו"(8): "אותה שעה העמידו עליהם היהודים שבקיריני אדם אחד לראשם ושמו אנדריאס, והרגו ברומאים וביונים את בשרם אכלו ובני מעיהם צנפו צנפה (חגורות), ובדמם סכו עצמם, ואת עורם עשו לבוש לגופם, ורבים פילחו בשיפודים מראשם ולמטה. מהם הטילו לחיות טרף טורפות ומהם אנסו להתגושש. כך נרצחו בסך הכל מאתיים ועשרים אלף רומאים ויוונים".

תיאורים אלה, גם אם הם בולטים בגוזמתם, יש בהם כמובן כדי להצביע על התנגשויות חמורות ביותר, ההופכות למרד אלים, שמאחוריו הייתה יד מדריכה ומכוונת. דיו-קאסיוס קורא לעומד בראש המרד אנדריאס, ואילו אוסביוס קורא לו לוקאס המכונה "מלך", אשר בהנהגתו מתוארים היהודים כאחוזי רוח תזזית נוראה ומרדנית(9), דבר המצביע על אופיו המשיחי של המרד.

הרומאים נאלצים להתערב ולהסיג מכוחותיהם המובחרים, אשר רוב רובם נתונים בחזית, במלחמת איתנים נגד הפרתים, על מנת לדכא את המרד היהודי.

המרד דוכא באכזריות עקובה מדם, עד סוף שנת 117 לספירה בימי הקיסר אדריאנוס (אשר עלה לשלטון לאחר מות טריינוס באותה שנה), כפי שממשיך ומספר אוסביוס(10): היה צורך לשלוח את אחד מבכירי המצביאים הרומיים-מרקוס טורבו עם צבא מאומן גדול ורב.

אישור להרס הרב בקירינייה, שנגרם כתוצאה מן המרד היהודי, מתקבל בגילוי סימני החורבן בחפירות הארכיאולוגיות ובמספר כתובות בנות התקופה. הכתובות מספרות על הצורך בסלילת דרכים חדשות, שיקום מבני ציבור, מגרשי משחקים ומקדשים, שנהרסו תוך כדי המרד.

עם דיכוי המרד התברר שאבדות היהודים היו ניכרות, ולמרות שאין לקבל את התיאורים בדבר השמדתם הכללית של כל היהודים, בוודאי נגרם הרס כבד ביותר לקהילות היהודיות, אשר לא שבו לימי תפארתן כקדם.

מלבד אלפי היהודים, שנהרגו במהלך דיכוי המרד, והמרכז הזעיר שנותר במקום, יהודים רבים נאלצו להימלט לפנים הארץ ומצאו מפלט בין השבטים הברברים בסירתים, בג'בל (אזור ההר), במדבר סהרה ובטריפוליטניה ואף מערבה יותר בתוניסיה באלג'יריה ובמרוקו. בתקופה זו החל תהליך מוגבר של ייהוד השבטים הברברים, ויצירת סימביוזה של תרבות יהודית-ברברית.

לפי דברי ימי ערב (כמו ההיסטוריון איבן-חלדון), היהודים אף ייסדו עיר חדשה -"אל יהודה" (ששרידיה טרם נתגלו), לעומת זאת נמצאו מספר נקודות כפריות הנושאות את השם "חירבת אל-יהוד", כמו: בעין טרגונא, בשירת אל-דהר אל-אחמר במערב טוקרה, באל-אסגפה (ממזרח לבנגזי) ובלמלמלודה, וכן נשתמרו השמות "אל-יהודיה" בקרבת סאורו (מצפון לבארקה), ובינה לחוף נמצאים השמות ראס אל-שבת וכף אל-שבת.

החוקר הצרפתי גוטייאר(13), טוען שלשבטי הברברים, הזנטה, היו שתי חטיבות: הלואטה והנפוסה (שצאצאיהם עדיין יושבים במערות ג'בל נפוסה), והברית שהתקיימה בין שתי החטיבות, כלומר "ברית שבטי הזנטה" וזיקתם ליהודים התהוו עוד בעת "מרד התפוצות", בימי טריינוס.

רבים מיהודי לוב חיו בקרב השבטים הברברים, שחלקם התייהדו (דבר המצמיח אגדות עם גרעין היסטורי על ממלכת ברברים מתייהדים, שמולכת עליה המלכה דהייא אלכהינא).

על ישוב יהודי בטריפולי בשלהי התקופה הרומית, מספר ההגמון אוגוסטינוס, שחי בערך בשנת 400 לספירה. הוא מזכיר בכתביו קהילות יהודיות בעיר "עית" (טריפולי) ומספר, שמצא ביניהם חכמים מושכים בשבט סופר.

נר המערב

יהודי לוב בתקופה הוונדאלית

במחצית הראשונה של המאה החמישית (433 לספירה), הוונדאלים (שבט טווטוני-מזרחי ממוצא סקנדינבי) בראשותו של גנסריקוס מצליחים לכבוש את לוב. היהודים (יחד עם הברברים) מסייעים לוונדאלים בכיבוש הארץ ומהווים משענת איתנה לשלטונם, והיו להם לעזר בניהול השלטון ובייעוץ. בתמורה לכך נהנו מזכויות יתר מסוימות, הותר להם להמשיך לשבת בטריפולי ולחיות באין מפריע, והקהילה התפתחה כלכלית וחברתית.

יהודי לוב בתקופה הביזנטית

במחצית הראשונה של המאה השישית (532 לספירה), בימי הקיסר הביזנטיני יוסטיניאנוס, מצליח שר צבאו, ביליצאריוס, למגר את הוונדאלים באפריקה הצפונית, ולוב נשלטת תחת הקיסרות הביזנטית הנוצרית. היהודים, בשל סיועם ותמיכתם בוונדאלים, סובלים מרדיפות פיזיות ודתיות, אי סובלנות ואף המרות דת מאונס (כפי שניתן לראות בהתנצרותם מאונס של יהודי בוריון והפיכת בית-הכנסת המפורסם שלהם לכנסיה).

הרדיפות מאלצות את היהודים בשנית, להימלט אל פנים הארץ ולמצוא מפלט אצל השבטים הברבריים. שוב מתרחש אותו תהליך של ייהוד מוגבר של שבטים ברברים, ומתפתחת סימביוזה של תרבות יהודית-ברברית (המעצימים את אותן מסורות על ממלכה ברברית-יהודית).

גם ההיסטוריון הערבי המפורסם איבן-חלדון(14) קובע, שלשבטי הברברים, "הזנטיה" תושבי הרי האוראס, הייתה אז זיקה ליהדות, ועימהם נמנו גם שבטי הג'רבה (שלימים הייתה מלכתם המפורסמת דהייא אל-כהינא). באותה תקופה (במאה השישית) הגיעו לטריפוליטניה קומץ של יהודים שנסו מספרד בעקבות פלישת הויזיגוטים, המפרים את הקהילה היהודית המקומית ומעצימים אותה.

יהודי לוב בתקופה הערבית

במחצית הראשונה של המאה השביעית (643 לספירה), לוב נכבשת בסערה ע"י הערבים. הכיבוש לווה ברדיפות והתאסלמות מאונס, בעיקר אלו של הברברים, ועל פי המסורת היהודית והערבית כאחת, נתקלו בהתנגדות עזה של היהודים והברברים, והישוב היהודי הדלדל עד למאוד(15).

אולם לאחר זמן, דלדול זה מתמלא ע"י נדידה של יהודים באימפריה האיסלמית, המגיעים גם ללוב. בשל היותה של לוב ארץ מעבר בין המזרח למערב הערבי באפריקה הצפונית, היהודים נוטלים חלק בחיי המסחר והכלכלה. כמו כן, נוסדות קהילות חדשות יהודיות-ברבריות בעיקר בטריפוליטניה, המשתלבות בחיי הכלכלה, ככל שחולף הזמן והקהילות מתמסדות.

היהודים בלוב, כמו ביתר ארצות האיסלם באותה עת, בהיותם נמנים על "אהל אלכתאב" – עם הספר (אנשי הדתות שקיבלו את ההתגלות האלוהית, קטגוריה שבה נכללו היהודים והנוצרים), נחשבו כד'ימים – בני חסות מוגנים, הנהנים מחיים אוטונומיים עם חרות דתית וחופש תעסוקה מסוים, תמורת תשלום הג'זיה – מס גולגולת.

על פי אותם עקרונות, שנתקבצו בקובץ, שנתכנה "ברית עומר": באו לבסס את מעמדם הנחות של הד'ימים; להפגין את עליונותם של המאמינים המוסלמים; להוות חיץ מבדיל בין מאמינים וד'ימים; להשפיל ולדכא את בני הדתות המונותאיסטיות האחרות. ג

ם אם הייתה במצב זה נחיתות, השפלה ומוגבלות, הוא היה טוב יותר ביחס למצב היהודים בארצות הנוצריות. שם היו נתונים לרדיפות פיסיות, חברתיות ודתיות, לעומת חופש הפולחן הדתי והערבות לביטחונם האישי, שמהם נהנו בני החסות היהודים בארצות האיסלם.

גם אם מצב המחקר כיום אינו מאפשר לנו לקבל תמונה מדויקת על תולדות יהודי לוב בתקופה הערבית, המשתרעת מעל ל800- שנה (למעט תקופה קצרה של שלטון סיציליאני משנת 1146 ועד שנת 1158), ברור שגורלם השתלב בקורות אוכלוסיית לוב המוסלמית, בתקופות שבהן סבלו ממגפות, בצורות ושאר פגעי טבע. ליהודים ולמוסלמים היה גורל משותף (אף שהיהודים היו פגיעים יותר, בהיותם מיעוט בן לדת אחרת), אם זה בימי פריחה יחסית, ואם זה בימי דחק וסכנה, שארבו לכלל האוכלוסייה תכופות, בשל מלחמות חיצוניות ומלחמות אזרחיות מבית, ובעקבותיהן אנרכיה וקשיים כלכליים, למעט שתי תקופות: האחת, בתחילת המאה ה11-, כאשר התמרד המושל הלובי מטעם הכ'ליף הפאטימי, וחזר לאיסלם הסוני והכיר בשלטונו של הכ'ליף העבאסי שבבגדד. בתגובה למרד זה הכ'ליף הפאטימי שילח בלוב שני שבטי בדווים, בנו-הילאל ובנו-סולים, שהמיטו חורבן בפשיטותיהם, והארץ שקעה במלחמות שבטיות ובאנרכיה, והיהודים נפגעו קשות. התקופה השניה, במאה ה12- לספירה, הייתה קשה במיוחד ליהודי לוב (כמו ליתר היהודים במערב אפריקה הצפונית ובספרד, והותירה עקבות במורשתם ובמנהגיהם), עם פלישת המואחדון – תנועה דתית פונדמנטליסטית ושושלת מוסלמית מיליטאנטית, שפעלה במערב אפריקה הצפונית ובספרד בין השנים 1146-1212. תנועה שהטיפה ל"ג'יהאד"-מלחמת קודש בכוח החרב, אכיפת "ברית עומר" בכל חומרתה, ובמקומות אחדים אף גזרה גזירות שמד עם מתן אפשרות לבחור בין התאסלמות או גירוש. ולא בכדי, על תקופה זו כותב הרמב"ם ב"איגרת תימן": "כי לא הייתה גלות קשה לישראל מגלות ישמעאל".

נר המערב

פלישת המואחדון ללוב התרחשה בשנת 1158, בראשות מנהיג המואחדון עבד אל-מומן בן עלי, מפאס במרוקו, ויהודי לוב הועמדו בפני ברירה להתאסלם או לעזוב את הארץ(16). אי לזאת, רבים נאלצו להימלט אל מחוץ ללוב (בעיקר לאיטליה ולספרד הנוצרית), או להסתתר במקומות מסתור בתוך פנים הארץ המרוחקים מעיני המואחדון. אולם, היו שנאלצו, בלית-ברירה, לקבל עליהם את הדת המוסלמית, למראית עין וקיימו את דתם בסתר, אך למרות זאת חלקם נטמעו באוכלוסייה המוסלמית ואבדו לעד.

הרב יעקב משה טולידאנו

ימי רדיפות וצוקה, שנמשכו גם כאשר עבד אל-מומן בן עלי עזב את לוב בשנת 1160, ומחזיר את השליט המקומי יחיה בן מטרוח, שהונחה להמשיך בקו המדיני-דתי של המואחדון ולשלוח מס שנתי לפאס. רק בשנת 1173 שבה לוב לשלטונה של מצרים, תחת השושלת האיובית, שמייסדה הכ'ליף הנודע צלאח אדין, והישוב היהודי בלוב מתחיל להתאושש.

אולם, לא לאורך ימים, כבר בשנת 1190 המואחדון משתלטים בשנית על לוב עד שנת 1247, והיהודים שוב מצאו עצמם נרדפים. בשנת 1247 משתלטת על לוב, עד שנת 1510, השושלת המוסלמית החפיצית, שבירתה תוניס. עפ"י המקורות בתקופה זו של השושלת החפיצית, לפחות בשלהיה, חלה פריחה בקהילה היהודית בטריפולי, כפי שאנו עדים מן התאורים, ערב הפלישה הספרדית.

בשלהי התקופה הערבית, עם גירוש יהודי ספרד, בשנת 1492, הגיע חלק קטן מהמגורשים ללוב. אף שלוב לא היוותה ארץ אטרקטיבית למגורשים, בהיות הישוב היהודי בה קטן, ולא בשיא פריחתו בתוך אוכלוסייה ערבית נחשלת, והחופים שרצו שודדי-ים לרוב, שהוו סכנה לאלה שהפליגו באוניותיהם לחפש חוף מבטחים כמקום מקלט, הגיעו קומץ ממגורשי ספרד ללוב, בעיקר דרך היבשה.

אולם היו גם גולים, שנשבו ע"י שודדי הים, בעת הפלגתם בחיפוש מקלט באחת מארצות הים התיכון, נפדו ע"י יהודי לוב והחליטו להשתקע בקרב הקהילות היהודיות בלוב, ובעיקר בטריפולי. הם התקבלו בזרועות פתוחות הן ע"י היהודים והן ע"י הערבים, והפרו את הקהילה היהודית (יחד עם גולים נוספים שהגיעו באותה עת מפורטוגל ומאיטליה) – כלכלית, חברתית, תרבותית ודתית, כפי שמציין החוקר מרדכי הכהן(17): "מגלות ספרד שנת הרנ"ב (1492) באו מקצת הגולים לטריפולי וסביבותיה, וגם משאר אירופה באו הגולים, אחריהם היהודים עמדו לימין גורלם.

גם המחמדנים נכבדי המקום שמחו לקראתם ויתנו להם כבוד, בהיות בהם בעלי חכמה ומדע ורוחם נאמנת מאד לממשלה המחמדנים, זכו מהם קצת למשרות, יען להם עצה ותושייה בתכסיסי המדינה. בימים לא כבירים גדל הישוב היהודי, השיגו מנוחה חכמה ועושר.

המחמדנים דנו בדעתם בהיות היהודים מסוגלים למסחר וחרושת המעשה צרורה בכנפיהם השפעה לטריפולי, כמו כוח ההשפעה שהיו מביאים על ספרד. בכלל הגולים בא למיסראתא החכם רבי יחיאל טראבוטו, השיג שם כבוד ותפארה גם אצל המושלמים, נחשב בעיניהם אדם קדוש, וכבוד עשו לו במותו..".

יהודי לוב בתקופה הספרדית והמלטזית

הפריחה היחסית, שממנה נהנו יהודי לוב בשלהי ימי השלטון הערבי, הייתה קיצרת ימים וכבר בשנת 1510 לוב נכבשה ע"י פרדינאנד(18) מלך ספרד (אותו מלך, שגירש את היהודים מממלכתו בשנת 1492).

יהודי לוב היו נתונים לרדיפות והתנצרות מאונס(19) – חלקם נשבו ונמכרו לעבדים, חלקם נאלצו לקבל עליהם את הדת הנוצרית והתנצרו כביכול ולמראית עין וקיימו את דתם בסתר (ואלו שנתפסו בקלקלתם עונו באכזריות עפ"י השיטות הדמוניות של האינקוויזיציה).

אולם רבים יותר, נמלטו לאיטליה (בעיקר לרומא), ולתוניסיה , רובם נמלטו אל פנים הארץ בעיקר ליפראן בלג'בל נפוסה, למסילת'א, לתג'ורה, לזליתן ולערי שדה נוספות הרחוקות מטריפולי, שנותרה שוממה מיהודיה.

על בריחה זו, מספר גם "צמח צדיק": טריפולי אשר באפריקה, הייתה עיר גדולה לאלוקים, נלכדה בשנת ר"ע לאלף השישי תק"י (1510), היהודים אשר שם, הלכו בשבי אחרי לפני צר ויצא מן טריפולי כל הדרה, ותישאר העיר שוממה". תאור דומה ניתן למצוא אצל מרדכי הכהן(20), כאשר בטריפולי נותרו כ- 40 יהודים מתוך כ- 800 משפחות. אף כי נראה התאור מוגזם, ברור, שיהודי לוב בכלל ויהודי טריפולי בפרט סבלו רבות בתקופה זו, היו בסכנת שמד ורבים נאלצו להימלט.

בכל תקופת הכיבוש הספרדי שנמשכה עשרים שנה (עד שנת 1530), ולאחריה, בתקופת "אבירי מסדר מלטה" שהשלטון על לוב נמסר לידיהם מהספרדים לשלוט מטעמם, ונמשכה עוד 21 שנים (עד שנת 1551), היו יהודי לוב נתונים בתקופה קשה מנשוא.

בתקופה זו, חלה התדרדרות כלכלית וחברתית ובעיקר תרבותית-דתית, שפגעה במסורת הפולחן הדתי ובסידרי התפילות. רוב רובם של היהודים ובמיוחד יהודי טריפולי התפזרו לכל עבר בלא רועה. לא הייתה הנהגה או מנהיג, שיובילו את היהודים בשעת משבר קשה זו:

לא נתקיימו שרותים ומוסדות דת מרכזיים, פסקו לימודי הקודש, בתי הדין הרבניים חדלו לפעול, רבנים ודיינים ירדו למחתרת ועם השנים הלכו והתמעטו בלא תחליף וסדרי תפילות הלכו ונשתכחו. היהודים, שחששו לקיים ולו את המעט, שנשתמר ממסורותיהם, מדתם ותפילותיהם, בשל רדיפות השלטונות הנוצריים היו נתונים בשפל חברתי מחריד וניוון תרבותי-דתי משווע. מצב זה, נמשך כשני דורות, עד לבוא קץ השלטון הנוצרי הבלתי-סובלני של הספרדים והמלטזים, ולוב נכבשת ע"י התורכים העות'מאנים בשנת 1551 ומתחיל עידן חדש בחיי הקהילות היהודיות בלוב.

נר המערב

המשך הכתוב ב " נר המערב "

הנה כן נוכחנו לדעת מפרטי המקרים שזכרנו כי יחוסם של הרומאים הביצאנים אל יהודי מרוקו, כמו כן היה רע עוד יותר מבימי הרומאים לפנים, קיסר ביצאנץ אשר כקוץ מונד היה בעיניהם כל קיום מדינה יהודית, וישימו קץ כנודע למדינות כאלה שהתקיימו בנגב בארץ ערב, הגיעו שמשטמתם זאת עד לקצה צפון אפריקה למרוקו.

ויורידו את עז מדינות כאלה, שלפי הנראה, בוריון או איפראן, לא הייתה היחידה, וכמוה, היה ליהודי מרוקו עוד מדינות חפשיות כאלה שנהרסו אז בידי הביצאנצים, האמנם למצב יהודי מרוקו זה, הושם קץ מבלי התמהמה כל כך, הגוהטים אשר פרצו מספרד בכל מקום בואם דחקו את הביצנצים ויגרשום.

ובמקומות כאלו הוטב גורל היהודים מאשר היה, כן גם אחרי כן כאשר תושבי הארץ על הרומאים, הביצנצים ויביאו ערבוביה במהלך המדיני, בלי ספק הונח אז ליהודים מידי הביצנצים. אם כח כמובן בימי התקוממות וסער מלחמה ההיא, לא יכלו לשבת שלוה, מובן הדבר כי גם היהודים בערך אל מספרם הרב ומשבם שנפוץ אז במרוקו בכלל, במדינות ובערי המדבר לקחו בוודאי חלק גדול בהתקוממות ההיא נגד הרומאים.

טרם נמתח קו על התקופה הקדומה הזאת, תקופת ממשלת העמים הקדמונים, נעיף מבט קל על מצבם הרוחני והליכות חייהם של יהודי מרוקו בימים ההם בעוד לא באה הרוח הערבית ותשנה את תכונתם.

סופרים קדמונים סיפרו כי יהודי מוריטאניה אז בימים קדומים ההם נבדלו בהרבה ממנהגיהם ואורחות דרכם מיתר יהודי אפריקה ואסיה, עוד עד הרומאים והוונדלים לא ידעו דבר יהודי מוריטניה מההלכות שחודשו בבבל ובארץ ישראל, והמשנה והתלמוד היו מוזרים להם, כן גם ימי הפורים לא שמעה אזנם ורק בשתי הערים אזילא ואבו יעקוב ( כנראה היא העיר דאר בן בראהים אשר לחוף ים האטלנטי נוכח המחוז סאווייא.כי השם זה עם " אבו יעקוב הנזכר, אחד הוא כמובן ) ידעו ממנו.

אך חג החנוכה ידוע היה בכל מרוקו וינהגו בו משתה ושמחה. במות איש נשוי אזי כל שאריו וקרוביו התאבלו עליו שבעת ימים, ואהוביו ובני גילו הלכו יחפים שלושה ימים. האיש שמתו לו שתי נשים צעירות ממנו לא יכול עוד לישא בתולה כי אם אלמנה, כן אשה גרושה משני אנשים אלמנה חיה כל ימיה לא תוכל עוד להנשא לאיש.

בקברם את המתים לא שמו כל אחד לבדו רק עשו ארון גדול נחלק לארונות קטנים ובו קברו את זקן בית האב וכל צאצאיו יחד, וממעל להארון כתבו את שמותיהם. השפה המדוברת בין יהודי מרוקו אז הייתה לשון ארמית. הרוב הגדול מהם חיו חיי כפר ויהיו בעלי מקנה וגם עובדי אדמה, ולכן ברוב מושבותיהם לא היה להם בתי כנסיות ויצאו לשפוך שיחם ולהתפלל על פני השדות.

להבן שהיה נולד ביום הכפורים העריצו מאד ויחשבו אותו לקדוש מרחם. במלבושיהם חפצו להתראות ויעדו עדי זהב ואבני חן אך התרחקו כל כך ממשקים משכרים וכל שותה שכר תעבו ומי שהוחזק שכור ג' פעמים פסלו אותו לעדות.

אלה המה קצות דרכיהם ואורחותם של יהודי מרוקו בימים הקדומים ההם, שעל פיהם נחזה ברור כי יהודי מרוקו נבדלו אז בתקופה ההיא מבוא ביחס והתערבות עם יתר אחיהם בשאר הארצות, ולפי הנראה שגם יהודי יתר ברבריה, שכינהם, כיהודי קוריני וקארתגה, לא היה ליהודי מרוקו אתם כל קשר וחיבור, ולולא זאת לא יכולנו לצייר שכל כך נשארו רחוקים מידיעת המשנה והתלמוד שגם חג הפורים נשאר זר להם.

אחרי כי היהודים הקירינים שנספחו כנודע אל יהודי אלכסנדריה, כן גם יהודי קארתאגה, כנראה, ידעו מהשנה והתלמוד ויתעניינו בפעולות חכמי ארץ ישראל בכל ימי הרומאים כמעט, הסבה לזה, להתבודדותם של יהודי מרוקו ואי התעניינם ביתר אחיהם שבשאר הארצות הייתה לפי הנראה ברור לרגלי תנאי מושבם בהיות כי רוב יהודי מרוקו ישבו אז, בפנים המדינה ברחבי המדבר סאחרא ועל ראשי ההרים.

וכמו שידובר מזה הלאה במרוצת דברינו ולכן היה קשה ליהודי חוץ לחדור אליהם בנקל להסב את תשומת לבם לענייני אחיהם בשאר הארצות, ומפני כן, באיזה עיר יישוב כשתי הערים, אזילא, ואבו יעקוב, שזכרנו, שמרכזם לחוף הים, הגיעה עדיהם הידיעה על דבר חג הפורים בזמן יותר מוקדם שזה כמובן היה על ידי בוא היהודים מארצות חוץ לשם.

והסבה הזאת שהסבה להתבדלותם של יהודי מרוקו בתקופה ההיא, היא בעצמה הסבה לעצור בעד שום ידיעה על דבר מציאות אנשי שם וגדולי תורה בקרב יהודי מרוקו בימים הקדומים ההם. ועד כה לא נודע אם היו במשך הימים ההם של התקופה הקדמונית הזאת אנשים גדולי תורה ובעלי מדע עד מה, ובזה ננטור את השקפתנו על אודות יהודי מרוקו בתקופה זאת הקדמוניה.

נר המערב-פרק שני. תקופת שלטון הערביים   –  690 – 794.

פרק שני.

תקופת שלטון הערביים   –  690 – 794.

סקירה, המנוחה בימים הראשונים, אדרים הפאטימי הכובש, סכסוך בין עבסיים ויהודים, עזרת היהודים לאדריס וריבם אתו, תואנותיו ורדיפותיו את היהודים, הריסות קהלות יהודי המערב על ידי אדריס, בצקלון העיר אל אזוד, ממשלת יהודים בסאחרא

התקופה השנייה בקורות ישראל במרוקו, היא תקופת ממשלת הערביים שימיה ימשכו מחצי המאה השביעית לספירה בערך, ועד הדורות האחרונים, היא כוללת בקרבה עוד תקופות רבות שונות של שלטוני ערביאים שונים לשבטיהם אשר נטיותיהם ותכונותיהם הבלתי שוות הביאו בכל פעם בהמהלך המדיני רוח אחרת ותקופה נבדלה, והתקופות האלה, פרקי חוליותיה של התקופה הערבית בכלל הם כל כך רבי גוונים של צבעים כהים ואפורים, צבעים אשר העטו מעטה שחור ואפל על פני הארץ, וילבישו את שמי היהודים במרוקו קדרות וערפל. 

הצבעים ההם הם התרשמו לראשונה בימי שלטון אדריס המושל הפאטימי הראשון וילכו הלוך והתעבה הלוך וחשוך במשול עוד שבאי פרא בעל תכונה קנאית וזדון לב. וביחוד בימי שלטון האלווחדין, בכלל יד של עריצות נחתה על מרוקו ברוב ימי התקופה הזאת וותארוג רשת העקות והגבלות בפנים שונים אשר הקיפו את הכנסיה הישראלית במרוקו במסגר צר וסביבה מעיקה.

וישללו מהם את היכולת להתפתח כראוי ולהתרומם ברוחם. יהודי מארוק נדמו אז במשך התקופה הזאת והסתמלו למין סמל רצוץ ומרוסס שלא ניכר בו כי אם חברבורותיו ופצעיו שבם התבוססה צורתו האמיתית, ואת נפשיותו ורוחו הכביר העיבו, וישיתו חשך סביבותיו, גם במרוקו, הארץ בעצמה, קבלה מאז תכנה אחרת, תכונה פראית, תכונת ארץ נשמה ומדברית שעוד לא נושבה מעולם.

ועם התמורה הזאת עם מהפכתה הטבעית מדינית, בה לה גם שינוי השם, כמו בפי הערביים כן גם בפי היהודים תקרא מאז " ארץ המערב " תחת מוריטאניה לפנים, השם הזה " מערב " או " מערב התיכון " קורא לה לפי הנראה ברור רק אז מראשית התקופה הזאת הערביית, על היותה לפאת מערב נוכח ארצם ארץ ערב, ובכן בשם הזב שכל כך נתאזרח בפרות הערביית והיהודית נשתמש גם פה ברוב דברינו.

בימי התקופה הזאת הראשונים נראו אמנם קוי אור בהיר ותוך נגה אשר לא עמדו בעינם ככה ימים רבים, כי אז יכלו יהודי ארץ המערב להיות מאושרים מאד ושמחים בחלקם, הערביאים שהתנחלו לראשונה את הארץ, האומיים המרוואנים, וגם העבסיים, חיו את היהודים ביחס ידידותי ויתנו להם לחיות באושר ובמנוחה, והיהודים גם הם בכירו את מאהביהם אלה וילכו אתם שלובי יד לעדור יחד אתם בעתות מלחמה.

עד כי בעת שהגוהטים בספרד נתנו חתיתם על היהודים שם וילחצו אותם יכלו הם כנודע, יהודי מרוקו, לפעול על טאריק שר הצבא ללכת לספרד ולהלחם בגוהטים, ובזה הביאו ריוח והצלה ליהודי ספרד אז ( שנת 711 ), אך לא עבר זמן רב כל כך ומצבם זה של יהודי מרוקו הופרע על ידי אדריס הפאטימי, אדריס הוא האח הצעיר מאחי מוחמד בן עבדאללה, איש ריבם של העבסיים אשר לאחרונה נגף לפניהם על יד מכה והוא, אדריס, נמלט ויבוא יחד עם זקן ביתו רשיד לארץ המערב.

לראשונה מצא לו מסלות לרכוש את לב התושבים אשר בעיר וואלילי או טיוליט וכעת זרחון ולאט לאט משך אחריו הרבה משבטי הארץ וינתקם מעל העבסיים, ויתגלע הריב בין אדריס ובין מורשה מוהדי מושל העבסיים, בין יהודי העבסיים נמנו גם היהודים שנחשבו אז – כמו שזכרנו כבר – לבעלי השפעה ויכולת מרובה במרוקו, וכל עמל אדריס להטותם לצדו, היה לריק.

כמובן מפני שנוח היה להם להסות בצל העבסיים דורשי טובתם מכבר, אך אדריס הערום חבל מזמות להפריד בין היהודים והעבסיים, וישלח אנשים ממתי סודו להתייצב לפני אבילאפיה בא כוח העבסיים, במרמה, בתור בעלי בריתו, ולהביא דבת היהודים רעה לפניו, וכן, האנשים ההם אנשים יונים שונאי היהודים מכבר, עשו זאת ויצליחו.

הם לחשו באזני אבילאפיה כי היהודים התחברו אל אדריס ויכונו למרוד בהעבסיים, והדבה הזאת נכנסה בלב אבילאפיה, ומבלי לחכות עד מה, פקד על אנשי חילו להכות ביהודים, והם עברו עד מהרה ויכו בחימה שפוכה את יהודי הערים האלה אשר בכר הצפוני של המחוז שאווייה, תמסנה לפנים, סלה מאגידה, שלחוף ים האטלנטי, או אולי היא גדיד, ומידשאן, כנראה היא מאזהאן, גם את נשיהם וכל שללם בזזו למו.

תרמית אדריס זאת אמנם כן הועילה לו, ובדמי האומללים ההם רכש לו את לב היהודים אשר כמובן על ידי ההרג הזה שנאו את אבילאפיה ויחפצו לנקום בהעבססים, ומבלי לדעת כי אדרים היה בעוכרם, נלוו אליו ויתעודדו להלחם אתו יחד נגד העבסיים, בראש מחנה יהודים גדול, עמד איש חיל ונשוא פנים בנימין בן יהושפט בן אביעזר נגיד עדת לודאליב.

ויעורר את מחנהו כי יחרפו את נפשם לקחת נקם דם אחיהם אשר שפף אבילאפיה, הם הלוו יחד למחנה אדריס בעמק טאסוט ולקץ ימים באו עד מחוז אללון  – במקום שנבנתה העיר פאס אחר כך, היה שם יער עם יושבי אהלים שהיה נקרא עין עלון כמו שמסופר אצל הערביים בקורות העיר פאס, ויתכן שזה המקום הנזכר פה  – ושם התקרבו לבוא לתחנת חיל מוהאדי העבסיים, האדריסיים והיהודים חנו בעמק אג'באלה ( מקום בין טטואן ובין אוזן ) וחיל מוהאדי חנה בגבעה אגמאט.

נר המערב-יעקב משה טולדאנו-פרק שני. תקופת שלטון הערביים – 690 – 794.

פרק שני.

תקופת שלטון הערביים   –  690 – 794.

וילכו שתי המחנות הלוך וקרוב והמלחמה נטשה ביניהם ימים אחדים, במערכות רבות גברו האדריסים והיהודים ותעז ידם, כי לחום נלחמו היהודים בגבורה ובחמת נקם, זאת הכיר גם שר צבא העבסיים, ולכן רצה לקרוע את היהודים מעל האדריסים, בזה, הוא שלח למפקדי חיל היהודים כי אם כה יעמדו יד אחת במערכות האדריסים, יתגרה אז ביתר היהודים אשר עוד הם חיים בערי ממשלתו במזרח מרוקו.

ואמנם ראשי חיל היהודים התחשבו לראשונה עם דברי ראש העבסיים ולחדול עוד מהלחם, או להוסיף ולעדור במלחמה, אך סוף סוף חזקו דברי אלה האחרונים ויהודי אדריס נשארו עוד במערכה, ירחים אחדים התנגשו פעם כפעם שתי המחנות, ולרוב הייתה יד אדריס והיהודים על העליונה ונפו רבות נקרעו על ידי התגרות ההם מיד העבסיים.

בכל זאת לא הקימו העבסיים את מחשבתם כנראה, להכות את היהודים בגלל היהודים האדרסיים, ואולי מפחדם פן יעוררו עליהם עוד יותר את חמת היהודים האדרסיים, ואולם כאשר באו האדרסיים והיהודים עד העיר מאדיונה ללכדה, עשו זאת העבסיים בערמה, ויציגו את היהודים יושבי מאדיונה ממעל לחומה סביב, כי אם יחפצו יהודי אדריס להלחם תהיינה יהודי מאדיונה המטרה לחציהם

כן, בזה יכלו העבסיים לעצור בעד היהודים האדרסיים מהלחם מאדיונה, בראותם את אחיהם מצגים לעיניהם סביב החומה, גם האדרסיים כאשר ראו את היהודים נסוגו אחרו, לא חפצו גם הם לגשת, אך אדריס הערום ךא ידע רחם ויבז בעיניו לעזוב את מאדיונהמפני היהודים ולכן התנכל להוציא קול במחנה כי הרחק פרסאות אחדות נמצא מחנה אויב הקרב ובא לקראתם.

על ידי זה שלח חלק רב מחיל צבאו, שבכלל נמנו כל היהודים האדרסיים גם כן, ללכת מול האויב המדומה ההוא אשר השמיע אדריס במחנה, כמובן רק הרחיקו יהודי אדריס ללכת, ואדריס על החיל הנשאר הגיח על מאדיונה, ויהיו יהודי העיר שעל החומה, הראשונים לנפול חללים.

אז בגידת אדריס זאת בעם בריתו, שנודעה מיד אחרי כן בשוב היהודים האדרסיים – ממקום האויב המדומה אשר הפיח אדריס בכזביו – מבלי למצוא שם עד מה, הבגידה הזאת הוכיחה את היהודים לדעת את אדריס ומרמותיו, וכי רק לכבוש לו את השלטון התקרב אליהם במחמאות פיוואון יחרוש בלבבו, ואמנם עוד יותר הוסיפו לשנוא אותו כאשר אז נודע להם על פי אחד מאנשי סודו, כי הוא אדריס היה גם המסבב את ההרג הראשון שעשה אבילאפיה באחיהם, על ידי הדבה אשר שלח לפניו למעם הבאישם בעיני העבסיים.

ובכן, החליטו יהודי אדריס להפרד מעליו וישובו איש איש אל אהליו, אמנם אדריס ראה אז כי עתה כבר רד תחתיו עם רב משבטי הארץ ועוד לא נחוצה לו עזרת היהודים ולכן מצא בזה, בפרידות היהודים מעל מחנהו, תואנה, להוציא אש קנאת הדת ושנאתו את היהודים שהתלקחה בקרבו עד כה, הוא שלח לדבר להם כי במעשם זה להפרד מעליו יחשב להם למרד ומעל וכי מתכוננים הם להלחם אתו.

לכן רק בזאת ידע כי לבם נכון עמו בהמירם את דתם לבוא במסורת נביאו, ואת פקודתו זאת שכל כך הייתה מוזרה בעיני היהודים ולא חפצו כמובן לשים אליה לב, מלא מיד ולא אחר להוציאה לפעולות, ויצו במפגיע על אנשי חילו לבוא במושבות היהודים ולהכריח אותם למלא אחרי פקודתו, ואשר ימרה את פיו יהרג, וכן נהרגו יהודים רבים בערים האלה, ראדום טשינדל וכינאר, אשר ישבו לתומם לבטח.

אך בין כה וכה נקהלו היהודים לעמוד על נפשם ומערים רבות נאספו והיו למחנה אשר יוכל להלחם את חיל אדריס, ובתגרה הראשונה הרגו היהודים מהאדריסיים כשמונת אלפי איש, אך כראות אדריס כי יכלו היהודים לעמוד קוממיות נגדו הלך ויאסוף עוד חיל במספר רב, ובא גם פילים וחיתו טרף לנגח בם את חיל היהודים.

גם אז הרבו היהודים חילם ויערכו מלחמה נגד חילו הרב של אדריס, ובחרף נפש התנפלו עליהם ויערו את נפשם למות, ופעמים אחדות יכלו היהודים להחזיק מעמד נגד האדריסים הרבים והעצומים מהם, עד כי לאחרונה תשש כחם ותרפינה ידיהם.

ואדרי יסף אז עוד בחסותו ויאנוס את יהודי הערים אל-קרדן טאהיר ושאר הערים שעל יד הנהר סאטיר ובנותיהם להמיר את דתם, ואת אשר לא המיר הרג בלי חמלה, בכל זאת לא אמרו היהודים נואש ויתאספו נגד אדריס ותהי מלחמה עזה ביניהם כי שתי הצדדים נלחמו בגבורה וביאוש.

נר המערב-פרק שני. תקופת שלטון הערביים – 690 – 794.

פרק שני.

תקופת שלטון הערביים – 690 – 794.

וסוף סוף היה כי שתיהם נאלצו להשלים ביניהם, על פי שני תנאים האלה, לתת כסף שנתי סכום ידוע לגנזי אדריס וגם לשלוח עשרים וארבע בתולות יהודיות שנה בשנה לבית נשיו, וחלף זה יוכלו להשאר בדתם באין מפריע.

אמנם אם כי אחרי ברית השלום הזה לא רדף אדריס את היהודים כמאז, אך מצבם בכלל הורע מאד, שבטי הארץ ידעו בלבבם כי אדריס עויין הוא את היהודים ומבקש רעתם, ולכן לא חדלו מאז להציק להם. פעם כפעם ארבו להם לגזול את רכושם.

גם לצוד נפשות בני ביתם לקחת אותם בשבי ולהביאם אחרי כן ליהודי עיר אחרת  לקבל דמי פדיונם, מקרי שבי כאלה רבו בערי היהודים לעתים קרובות. ולכן בקהלות אחדות נאלצו לקבץ כסף מאנשי הקהל להיות שמור לחסכון בעד פדיון שבויים ופרעון הכסף הזה הוטל על כל הקהל בכלל בתור מס קבוע.

חשוב חשבו יהודי קהלות רבות במרוקו להקל על ידי המס הזה את מצוקתם ולהציל נפשות אחיהם הנופלים ברשת שודדי אדם, אבל הדבר הזה מגבת כסף פדיון השבויים משך אחריו תוצאות עוד יותר רעות.

בימים ההם נמצאו שני אנשי בליעל ביר שישאווה אשר היה להם ריב עם אנשי הקהלה, וימצאו תואנה בזה ללכת אל דשוור פקיד אדריס בעיר סאפין ( היא סאפי ) וילשינו ביהודי שישאווה כי קובצים הם כסף למען שחד את אחיהם משבטי הארץ להלוות את היהודית ולהלחם יחד באדריס,. דבר השטנה הזאת שלח דשוור לאדריס, וישלח אדריס עד מהרה את שר צבאו ילייא להתנפל עליהם.

אך היהודים ידעו מכל הנעשה ויתכוננו לקדם פני הרעה לעמוד נגד יחייא, כאשר בא יחייא לקראתם מצא כי כבר ערוכים נגדו, ובמקום להתנפל עליהם, נאלץ לערוך אתם מלחמת תנופה, אכן נגף לפניהם וישב אל אדריס, אז נמלא אדריס חימה ויחשוב להכרית הפעם את יהודי מרוקו כולה.

בעם רב ואספסוף גדול בא אדריס בעצמו ויערוך נגד היהודים מלחמה כבדה עד הכניעו אותם, ובשצף קצף עבר עם חילו העצום ויתר את ידם להשחית בעם ישראל ולקצות בהם. תועבות רבות נעשו אז על ידי אנשי החיל ההם במושבות ישראל, ובאכזריות נוראה הרסו וטרפו וישחיתו בנפשם.

בכל מדינת מרוקו וגם בערים אחדות, באלג'יריין, ואחרי כל אלה לא אמר אדריס קץ וישמע כי בעיר בוג'יה נמצאו בנות יפות בבנות ישראל וישלח וידרוש עשר בנות ואחרי כן עוד עשר נשים, אנשי הקהל בראותם כי אין מנוס מפני אדריס, הטילו גורל ביניהם וישלחו לו עשר בנות וגם עשר נשים אשר יצאו על פי הגורל.

והוא, אחרי אשר טמא אותן שלחן לנפשם לעיר בוג'יה. הנשים האלה חפצו לשוב לבעליהן בחשבם כי אנוסות הנה ויכולות להשאר תחת בעליהן. ואולם ראשי הקהל הניאו אותן מעשות זאת בהיות כי הנשים האלה שלחו על פי הגורל ולא נקבו בשמותיהן על פי אדריס להחשב כאנוסות.

והריב הזה כל כך גדול והתרחב עד כי נשמע הדבר לאזני אדריס והוא מבלי לדעת כי הריב הזה נוגע מצד הדת, נחשב בעיניו לעלבון ולחרפה כי רק מפני שאדריס שכב  אותן. איש לא חפץ לנגוע בם.

ובכן נוספה לו שנאה על שנאתו וישא את ידו עוד הפעם על שארית יהודי מרוקו ואלג'יריין ויך בהם מכה נמרצת למאיש ועד אשה ועולל ויונק, ורבים אשר חפצו להציל את נפשם ממות בחרו להמיר דתם, ומספר ממירי הדת מקרב היהודים והנוצרים בהשנים המעטות שנות משול אדריס במרוקו, עלה לרבבות.

ועוד עד כה נמצאו בין העקביים תושבי הארץ רבים שממעי יהודה יצאו, ןשהרבה מהם יחשבו לצאצאי היהודים אשר המירו בתגרת יד אדריס זה.

הנה כן זאת הייתה אחרית היהודים בימי אדריס הפאטימי, בתור תשלום גמול חלף הלחמם את מלחמותיו נגד העבסיים, מושבם של יהודי מרוקו בכלל, אשר השתרע בהר ובשפלה לאורך החוף האטלנטי, ערה ערה וישבר לרסיסים, פור התפוררו קהלותיהם הגדולות והחשובות, מספרם הרב, המעט ודל, והמעט מה שנשאר לא היה בו עוד רוח, שאיפתם להתקוממות.

הכרתם העצמית, וחפצם הכביר לדרור ולעמדה חפשית, כל אלה עוממו בקרבם ויאבדו יחד עם אבדן אושרם ומצבם תבוסה נוראה איומה ומשכלת, הייתה התבוסה הזאת אשר בוסס אדריס את יהודי ארץ המערב בנשך זמן קצר, זמן של שש שנות מלכותו 788 – 793, תבוסה שלמה, מדכאת נפש ומכאיבה.

תבוסה אשר אחריה לא נראו עוד אותם הרגשות של היהודים האדרסיים הלוחמים לבלי חת, ויהודי מרוקו נשארו לזחלנים, מקבלי מרות כל שלטון שיהיה, נפחדים ונמוגים וחסרי אונים.

האמנם בכל עריצותו של אדריס וחפצו לרודד את היהודים בפרט ויתר עמי מרוקו בכלל, עוד נבצר ממנו מקומות אחדים שבם גרו יהודים לא מעט ולא יכול אדריס להכניעם. בשנה השלישית לשנות מלכותו, כאשר הלך להלחם בהערים שבקצה מרוקו מזרחה מסביב לגבולות אורן ויכבוש א תלצסן התגרה – כאשר זכרנו כבר – גם ביהודי הערים ההם וילחם אתם, ושם בין הערים ההם הייתה עיר מבצר אל-אזור אשר טבע המקום והתבצרותו עזרו את יהודי העיר להשתגב בפני אדריס לבלתי הכנע אליו.

ימים רבים צד אדריס עליהם, וסוף סוף שב בפחי נפש ועמלו לריק. כן אל היהודים אשר ישבו בנגב מרוקו בפלגה המערבית של המדבר סאחרא, ששם ישבו מספר לא מעט יהודים במעמד חפשי לא ערב אדריס את לבו להגיע אליהם ולהתגרות בם, שם נמצאה גם מדינה יהודית שמשלה ממשלה נכבדה בכל החבל ההוא ועל ידה ישבו עמים אחרים אשר חסו תחתיה, המדינה ההיא שמקומה היה בחבל וואד-דרעא ושאודותיה יסופר עוד הלאה בפרקים הבאים.

המדינה הזו התקיימה לפי הנראה עוד מימי הרומאים או ימי הוונדלים, וגם הביצנצים, גם אדריס הפאטימי לא חדרו אליה, ותאר למדינה חפשית עומדת ברשות עצמה עוד דורות רבים עד המאה הי"ב למספרם.

נר המערב-פרק שלישי. 808 – 1040

פרק שלישי. 808 – 1040

אדריס בו אדריס, בנין פאס עיר הראשה, הגירת יהודים מחוץ אליה, התפתחות שבאה לרגלם, רבי יהודה בן קריש, לברט ודונש בנו, דור החדש, אבודני, חיוג, השפעת הגאונים השבוים באפריקי, שאלות חכמי מרוקו מרב שרירא ור"ה גאוני בבל, רב נסים גאון, רבי שמואל הכהן אבן יאשיה, מהפכו מדיניות, הרג ששת אלפים יהודים, נצחונו היהודים על הנוצרים בחבל וואד דרעא.

עוד מכבר, מראשית החל תקופת שלטון הערביים, מוצאים אנו כי מרוקו משכה עליה התעניינות מיוחדת מצד יושבי ארצות אחרות, בפרט מאזיה ( אסיה ) וביחוד מיתר ארצות העבסיים בעת שכבר הייתה גם מרוקו לממשלת העבסיים, כן בנוגע ליהודי מרוקו, חדשה התעניינות כזאת מאז ביניהם ובין אחיהם בשאר הארצות, גאוני הישיבות בבבל קבלו תמיכה פעם כפעם מארץ המערב ואפריקי.

רב נטוראי שחי סביב תק"ל – 570 , כאשר רבו אתו גאוני פומבדיתא וסורא ויאלץ לברוח משם, מצא לו ארץ המערב למפלט לו ואזל למערכא, ואולם היחס הזה עוד התבלט ביותר אחרי כן בכבוש הפאטימים את הארץ אחרי מות אדריס המהרס, והמלוכה נסבה בעוד שנים לבנו אדריס בן אדריס.

אדריס זה השני לא להט בתשוקת נצחון ושפך-דם כאביו, וישם לבו רק אל הפרחת היישוב וקדמת העם, ולכן גם השארית הנמצאה פליטת ישראל במרוקו, העוללות אשר השאיר אדריס הראשון, שבו ויסתעפו אז במלוך אדריס השני.

הוא בנה כנודע את העיר פאס בשנה החמישית למלכו, ולהגדיל יפעתה קרא דרור וחפש לכל מי שיקדים לבוא ולהאחז בה. סופר ערבי יספר בקורות העיר פאס כי לראשונה בטרם נבנתה העיר על ידי אדריס, היה שם מקום לשבטי ערביים יושבי אהלים, שהם היו מעורבים מסלמים, יהודים ונוצרים ומאזוש, ויהיו נלחמים תמיד אלה באלה, ואדריס עשה שלום ביניהם ואחרי כן קנה מהם את המקום שבו בנה את פאס.

מזה נודע כי עוד לפני הבנות העיר פאס ישבו שם משפחות יהודים, אשר נמלטו אולי מחרב אדריס הראשון, או יתכן כי לא שלטה בם עינו. הנה כן, בבנין העיר פאס רכש לו אדריס בן אדריס המון תושבים חדשים שונים אשר חפצו להנות מהחופש הניתן בה, ויבואו רבים גם מארצות רחוקות מאפריקה ואיזה עד כי לקץ ימים לא כבירים רחבה ונסבה ותהי לעיר הראשה בממלכת מרוקו.

וככה היא הייתה פאס ליהודי מרוקו בכלל, לנקודת ההתפתחות הכללית, בחומר ובסרוח. המהגרים היהודים שבאו מחדש פאסה וביחוד אלה שבאו מקירוואן , ממצרים מבבל ומפרס. מקומות שמצאה לה החכמה כבר קן לה.

הביאו אתם גרעיני חכמה והשכל וישתלם על אדמת ישובם החדש בפאס והסביבה, והזרם החדש הזה השפיע גם על הקהל " המערבי " הזנוח ומדוכא מהמכות שהוכה מיד אדרים הראשון, שעד מהרה נראו גם בו אותות כשרון מדעי, ופאס החדשה, בירת המדינה, נחשבה גם כן לבירת ומרכז היהדות של כל יהודי המערב, עוד עד הדורות האחרונים.

הראשון ידעו את שמו בין חכמי ארץ המערב, הוא רבי יהודה בן קדיש מעיר תטהרת, שבין מרוקו ואלג'יריין, הוא חי סביב תר"ן – 890. וממנו נודע לנו גם כן שאז בימיו נמצאו כבר בעיר פאס אנשי מדע וחכמי לב אשר להם ערך הוא את אגרתו הידועה " אגרת היחש " בלשון ערבי ערך לשון הארמית ויחוסה אל העברית, לדברת אחדים חי גם הוא רבי יהודה בן קדיש שם בעיר פאס זמן מה ויהי לרופא המלך.

אך החכמים ההם מקהל פאס שאליהם שלך את אגרתו, עוד לא נדע מי מהם, בדור הזה חי לברט אביו של דוניש שנזכר לפנינו, ויתכן להיות שהיה אחד ממקבלי האגרות של בן קדיש.

דוניש בן לברט, המדקדק הנודע שחי בדור אחרי בן קדשי יחשב גם הוא לאחד מילידי המערב, אביו לברט הלוי בא הוא או הוריו עם הזרים שבראו מבבל ויאחזו בפאס, ושם התעלה ויהי לשר וגדול בעדתו ולפי הנראה נמנה גם לנשיא הקהל. הוא כונה " דונש בן לבגדדי ( הבבלי ) משורש אלפסי הנשיא, שם נולד לו דוניש בשנת תר"ף – 920, ובהיותו עול ימים בשנת תרצ"ג נסע בבלה ללמוד לפני זקנו רב סעדיה גאון שבא אז מפיתום.

ואמנם פעולת דוניש ניכרה ביותר רק אז ארחיק בואו לספרד לקורדובא, הוא מצא חן בעיני הנשיא בן שפרוט שם, אשר תמך בו ויחבב אותו. אחד ממשוררי דורו של דוניש נשא עליו את השיר הזה " חכם מערב יהודון לו לפתרו, אשר פתר בשנער בישיבות, ונשא קול בחוצות גם רחובות, בחכמותיו אשר כים רחבות "

עוש שני אנשים חכמי לב חיו אז בפאס בימי דוניש, והם אבודני, ודוד החרש שידענו, שניהם נסעו באיזה זמן מפאס לארץ ישראל ובחזרתם נפגשו עם רבנו שעדיה גאון הפיתומי, ואחרי כן עם דונש בן תמים בקירווואן.

לפה השערתנו נראה כי אבדוני זה, הוא בעצמו לברט הלוי אבי דוניש, כי השם אבדוני מוכיח עליו וכאשר מן המנהג אצל הערביים כנודע לקרוא את האב על שם בנו.

אך מה היא הסבה שבגללה יצאו מפאס ובודני ודוד החרש, וגם דוניש בן לברט שלפי הנראה יציאתו מפאס לא הייתה במטרה ללכת אצל רבי סעדיה גאון, כי אם הוא אלך גם בלא זה לצאת ממקומו. הסבה אשר המריצה אותן לצאת, היא לדעתנו נוגעת בהתמורה המדינית שבאה אז, להאדרסיים התקומם מוסא בן אלעפיה אתסולי, וירש את הממשלה מיד יחייא האדריסי, וכעשרים שנה נשאר מוסא מושל בפאס.

אך אחרי כן מרדו העם עליו ויחפצו להמליך עוד הפעם לאחד מהאדריסים, וזה הביא מבוכה ומהומה במדינה מפני המלחמה ששררה בין שני הצדדים ( תרפ"ג – תצ"ג ). והמבוכות האלו הם אולי שהסבו ליציאתם של אבדוני ודוד החרש ודוניש,, במשך הזמן ההוא.

נר המערב-י.מ.טולידנו-פרק שלישי. 808 – 1040

פרק שלישי. 808 – 1040

אחרי דוניש בן לברט התנוססו עוד בזמן מועט כן חכמי לב ורבנים בארץ המערב. ארץ המערב נוסף לה זרם חדש על ידי השבויים רבי חושיאל שנושב בקירוואן ורבי משה ורבי חנוך בנו שישבו בקורדובא. שמם הטוב של הגאונים השבויים ההם נשמע בכל אפריקא הצפונית, ויתקבצו אליהם תלמידים הרבה כמו מאפריקי וספרד וכן גם מערי ארץ המערב.

ואלה התלמידים המערביים ההם ששאבו תורה מפי הגאונים השבויים ההם, רבו והעלו חכמת התלמוד בארץ המערב שעד כה שגו בה רק מעט, כן הננו מוצאים שעל ידי ההשפעה התלמודית שבאה אז, הרבו חכמי אפריקי בדור ההוא, דור התמעטות הלימוד בבבל, וההפרחה והעליה באפריקי ובספרד, לבוא אז ביחס של חליפות משא ומתן בדבר דת ודין עם גאוני בבל רב שרירא ורב האי גאון בנו.

רבי סעדיה בן דנאן בחמדה גנוזה " וכיוון שראו אנשי קירוואן גודל חכמתו של רבי חושיאל סמכוהו לרב על כל קהלות אפריקא…ונתקבצו אליו תלמידים רבים, וכמו כן על רבי חננאל בנו ורבי נסים תלמיד רבי חושיאל, ואצל רבי משה גם כן כתב ונתקבצו אליו תלמידים רבים מאספמיא וערי ארץ המערב ללמוד אצל הרב.

ולפי הנראה כי עוד סבה אחרת הייתה להדבר הזה דבר התעניינות שהתעניינו גאוני בבל ההם בחכמי אפריקי. הם גאוני בבל ראו, כי מעת הראות רבי משה ורבי חושיאל בארצות אפריקי וספרד, נתמעטו הכנסות ישיבותיהם שהיו נשלחים משם אליהם עד שבעוד זמן מועט ראינו שנכרת חק הישיבות כליל.

לכן חשבו להגדיל היחס בינם ובין חכמי ונכבדי אפריקי למען תפוס את לבם להסב את חובתם לישיבות בבל, על כל פנים, זאת יכולנו לדעת על פי האגדות ההם שבין חכמי אפריקי וגאוני בבל, כי אז נמצאו רבנים וגדולי תורה בערי צפון אפריקה, ביחוד בשתי הערים קירוואן ופאס, שאנשיהם הצטיינו לא רק בהלכה כל אחד גם בחקירותיהם ודרישותיהם שעניינים עמוקים ויהיו חשובים מאד בעיני שני גאוני בבל ההם.

ואמנם עוד לא נדע בפרטות מי הם חכמי פאס ההם שאליהם באו תשובותיהם של גאוני בבל. ומהחכמים שהיו בפאס וכן במרוקו בכלל אז, נוכל להזכיר רק את שמות הרבנים האלה.

רבי יהודה ב"ר דוד חיוד פאסי ( אבו זכאריה יחייא יהודה אבן דאהוד חיוג ), רבי שמואל הכהן אבן יאשיה, רבי יעקב כהן אלפאסי אבי הרי"ף, רב נסים בן מר רב יעקב בר נסים בן שאהון, מר שלמה הדיין בן פורמאש, השניים הראשונים מעיר פאס, והאחרונים מקלעת חמאד שבקרבת פאס.

מר רב יוסף בן עמרם ראש כי דינא בסגלמסה , ובתאהרת שעל יד קצה מרוקו מזרחה,, חיו רבי בהלול בר יוסף, מר שמואל ב"ר אברהם תאהרתי, ומר אברהם ב"ר יצחק בר אוראי, עוד רב אחד רבי משה יצחק המערבי, שלפי הנראה ברור גר באחת מערי מרוקו, יש שייחסו עוד את רב שמואל הכהן בן חפני הידוע חותן רב האי גאון כי היה יליד פאס, וכי אחר כך הלך למתא מחסיא, ואמנם לדעה זו אין יסוד לסמוך עליו.

אך את זה נוכל לייחס ליליד פאס או לבן המערב למצער, את רבי יונה אבן ג'נאח ( אבו אל וואליד מרוואן אבן גנאח אלטביב אל מוגרבי ) – כך מופיע שמו אצל קראי בכתב יד ישן שהעתיק הרכבי בחדשים גם ישנים – שחי כנודע בקורדובא ואחרי כן בסרקוסטא, ולפי מה שנראה לשער כי נולד וישב זמן מה במרוקו, ובהיותו נער יצא משם, אבל עוד השערתנו זאת צריכה בירור.

רבי יהודה חיוג פאסי, הראשון שהזכרנו, הוא גם ראשון בזמן וכמעט גם במעלה לאלה הנזכרים, הוא נולד בפאס, וחי סביב תש"ן, ידיעתו בתלמוד לא נוכל להגביל, אבל בדקדוק וחכמת הלשון נחשב הוא כנודע לאבי כל גדולי הדקדוק ומורם, עד שגם חכמי בבל לא כחדו מהביע אל גודל כבודו ויאמרו, " לא ראנו מצד מערב טוב, חוץ מזה הספר ( שרשי חיוג ) שהוא יותר טוב מכל טוב שבעולם.

הוא זכה לתואר " ראש המדקדקים וממציא הדקדוק גם על ידי רבי אברהם אבן עזרא, הראב"ד, הרד"ק והר"ן.

וגם רבי יהודה בן גנאח שעמד על מדרגה היותר גבוהה בידיעת הדקדוק אמר על חיוג " כלנו משדי חכמתו הניקנו, ומעושר תבונתו העניקנו, ומפרי פי שכלו אנו לוקטים, ובים דעתו שטים, והוא אשר פקח עינינו ולמדנו והועילנו וגדלנו והשכילנו בחכמה הזאת ". חיוג הלך אחרי כן לקורדובא ושם נודעו תלמידיו הרבים שביניהם יחשב רבי שמואל הנגיד.

רבי שמואל הכהן אבן יאשיה, גם הוא נסע מפאס לעיר בגאנה ( בספרד ) ששם פגש אותו בן שטנאש בנוסו מפני חרם רבי חנוך בקורדובר ועל כי רבי שמואל הכהן חש לחרם ההוא ולא רצה לדבר את בן שטאנש, ערך זה האחרון אליו אגרת בארמית והראה לו רבי שמואל הכהן כי טעה בה.

רבי יעקב כהן אלפאסי מקלעת חמאד, לפי השערתנו היה רב גדול בתורה וגם בא בכתובים עם גאוני בבל ההם. אך עוד הדבר צריך בירור בזה אם באמת, רבי יעקב כהן, אבי הרי"ף בא בכתובים עם גאוני בבל, ואמנם זאת ברור כי היה אבי הרי"ף גדול ומפורסם.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר