יהודי פאס תרל"ג – תר"ס – 1873 – 1900 על פי תעודות חדשות. פרופסור אליעזר בשן.

הפקעת שטח מבית הקברות שנת 1884.

התוכנית הנ"ל שנגנזה זמנית, בוצעה לאחר כשבע שנים מהזמן שהנושא עלה על הפרק, ונדון בצינורות דיפלומטיים. מידע על כך פורסם בג'ואיש כרוניקל ב – 14 במרס וב – 21 בנובמבר 1884 מן הכתב של העיתון בטנג'יר.

לפיו על שטח בית הקברות שנלקח מהיהודים נבנה קסרקטין לחיילים, והמקום שהיה קדוש הפך למקום של הוללות. החיילים מטרידים את היהודים ומאיימים לשרוף את בתיהם. להערכתו, מעשהו השרירותי של הסולטאן יגונה על ידי בית דין מוסלמי, אפילו שהיה עוין ליהודים. חכמי הקהילה פנו לעמיתיהם באירופה וביקשו לפרסם את הדבר בעיתונות, כדי ללחוץ על ביטול התוכנית.

לפי ידיעה שנשלחה ב – 5 בנובמבר 1885 מטנג'יר ופורסמה ב -4 בדצמבר בשבועון הנ"ל, נאמר שלפני שמונה שנים נלקח חלק מבית הקברות על ידי הסולטאן למטרה פרטית שלו. ועתה תובע מושל פאס את שטח בית הקברות ולהופכו לרחוב פרטי, וחייבים שוב לפנות עצמות.

הכתב מותח ביקורת על רוב היהודים בעלי ההשפעה שלא מחו. לדבריו הושתקו על ידי השלטונות באמצעות מתן מונופולים כלכליים. גזירת הסולטאן על הפקעת שטח מבית הקברות בשנת 1884, העיקה על יהודי המקום, וגרמה לצער רב, בגלל היחס הרגשי לקברות העתיקים.

חוסר ביכולת לפנות את כל העצמות, והאיסור הדתי לעוקרם, למרות שהסולטאן העניק שטח חילופי. הצעד מצא את ביטויו בדברי החכם להלן :

עדות אישית נכתבה על ידי רבי רפאל אהרן בן שמעון, שליח ועד עדת המערבים בירושלים למרוקו בשנים תרמ"ז – תרמ"ח – 1887 – 1888 ושוב בשנת 1891. בהקדמה ל " אהבת הקדמונים ", סידור כמנהג התושבים, שהדפיס בירושלים בשנת תרמ"ט, תיאר את ביקורו בבית הקברות בראש חודש ניסן תרמ"ח.

הוא ביטא בצורה מרגשת את הכאב שכואבים יהודי העיר על חילול בית הקברות על ידי משרתי המלך שהרסו מצבות ופינו עצמות למקום אחר. המלך לא הסתפק בפינוי חלק מבית הקברות שבוצע לפני כארבע שנים שנת 1884, ותבע לפנות שטח גדול יותר בשביל ארמונו.

רבי רפאל בן שלמה אבן צור מחכמי המקום, תק"ץ – תרע"ד 1830 – 1917, סיפר לי שהוא פינה אחד עשר קברים. באותה שנה פינו היהודים במשך שנה חלק מהמצבות, ביניהם של חכמים, אבל לא הספיקו לסיים הכל.

אמנם מציין שהשלטונות מסרו שטח אחר לבית הקברות אבל זו אדמה בוצית ואנשים קוברים שם את שאריות העצמות מבית הקברות הישן.

בחיבור " כסא מלכים " שנכתב על ידי רבי רפאל משה אלבאז 1823 – 1896 חכם שפעל בצפרו, נאמר :

בחשון התרמ"ד – 1884, גזר המלך על היהודים שבפאס לפנות כל הקברות שבבית החיים כי הם סמוכים לחצר המלך, והוא צריך למקומם להושיב בו האלעסקר ( צבא ) אנשי חילו. וכן היה ונתגלגלו עצמות כמה חסידים….וכמה קברות נרמסו והושיב שם חיל גדול של האלעסקר.

בסיפור על סוליכה הצדקת שמתה על קידוש ה' בשנת צדק"ת 1834 נאמר, שנקברה בבית הקברות הישן בפאס :

ובשנת תרמ"ד כשגזר המלך מולאי אלחאסאן לפנות הקברות ממקומם נתגלגלו עצמותיה הקדושות וקברו אותה אצל הרב הגאון מורנו הרב אליהו הצרפתי ז"ל, הוא המקום אשר היא קבורה בו עד היום הזה

קברה נערץ עד היום, ולפי המסורת הקשורה בה, כשהוציאו את גופתה כדי להעבירה למקום אחר, היא נאשרה שלמה, למרות שעברו כחמישים שנה מאז שמתה על קידוש ה', לעומת אחרים שרק עצמותיהם הוצאו מהקברים. אגדה מסוג זה אופיינית לצדיקים.

ב " יומן עיר פאס ", מתרל"ט – 1879 גזר עלינו המלך מולאי אל חסאסאן ירום הודו להעתיק בית העלמין למקום אחר, הקצה לנו מקום חדש כדי לקבור בו כל העצמות שהוצאו מהקברות הישנים וגם לקבור בו בעתיד אלה אשר ילכו לעולמם בר מינן.

וזהו המקום שאנו קוברים בו עד היום הזה…ובאותו מקום שהיה בו בית העלמין הקודם…בנה עליהם המלך " דאר אלמכזן " ( בית הממשל  ) עם ארמון מסג'ד ומגדל ואורוות סוסים וכו….בהעתקת הקברות השינים עבדנו זמן מה באיסוף העצמות ולא הגענו לפנות אף חלק ממאה.

בשנת תרע"ג – 1913, נשאל רבי שלמה אבן דנאן, מחכמי פאס – 1848 – 1929, האם מותר לפנות קברים בבית הקברות, לשם הרחבת המללאח למגורי היהודים ורבני צרפת התירו, ואם היהודים יסרבו לדור שם, יינתן השטח לצרפתים נוצרים.

ואומר דהנא היתר פנות בית הקברות הנזכר אין כל חדש שנתחדש עיכשיו אלא מזמן החולף שלקחה המלך לחאסאן, אז התירו הפינוי רבים וגדולים, אשר היו בימים ההםה…ותהום כל העיר לפנות, אכן לא פינו רק אותם שיש להם…מכירים ומקצת מהמפורסמים אשר נודעו למו איה מקום כבוד תחנותם.

ואולם אשר לא נודעו, נשארו שמה כי הדבר צריך הוצאות מרובות וטירחה יתירתא, ולא יכלו להטיל על הציבור לפנותם כי לא יכול העם שאת..דכיון שנתנו המלך לגויים לדור בו והם דרים ובונים שם בתים וחצרות…

ידים מוכיחות שישלטו בעצמות הצדיקים שיוציאום והיו למרמס…דכיון שלקח המלך בית הקברות ההוא ונתן להם תמורתה, נשארו המתים קבורים בקרקעות הגוי…ולאחר הפינוי הא ודאי דשרי לדור שם שהרי קימא לן קרקע עולם של קבר אינו נאסר בהנאה.

לסיכום בתשובתו הוא מזכיר את פינוי העצמות בזמנו של הסולטאן חסן בתרמ"ד – 1884, והדבר משמש לו תקדים הלכתי. בפועל פינו רק את עצמות היודעים והחכמים, בגלל מגבלות כלכליות ואחרות.

המלך מסר לגויים חלק משטח בית הקברות בו קבורים עדיין יהודים, ואלה יחללו את העצמות, לכן מוטב שיהודים יגורו שם. אגב הוא מציין שהסולטאן נתן ליהודים שטחו לבית הקברות חדש. כפי שפורסם ב – 28 ביוני 1889, העניק הסולטאן שטח זה לפי בקשתו של שגריר פורטוגל במרוקו.

בית הקברות היהודי בפאס נזכר בדו"ח של רופא מיסיונר בשפ ד"ר רוחה ואישתו בשנת 1897 שמסר בכנס של המיסיונרים הפרוטסטנטים. לדבריו באו לפאס ממכנאס. תוך יומיים התמקמו בבית הקברות היהודי, ונשארו שם חודש ימים.

בכל יום, חוץ משבת וראשון קיבלו שם חולים לטיפול. דומה שהקימו בשטח פנוי בבית הקברות אהל או אהלים למגורים זמניים, כפי שעשו במקומות אחרים.

סוף הפרק  4 – הפקעת שטח מבית הקברות היהודי בפאס 1877 – 1884

עליית יהודי אטלס – יהודה גרינקר הספר נכתב בשנת 1973

דיון בכנסת על העליה מצפון אפריקה.

בתשובה להצעה לסדר היום של חבר כנסת  בר יהודה ז"ל, להעלות לדיון בכנסת את זירוז העליה מצפון אפריקה לרגל החמרת המצב של היהודים שם, הביא בפני הכנסת שר האוצר דאז, לוי אשכול ז"ל 23/02/1955 תכנית דו שנתית להעלאת 60 עד 80 אלף יהודים מצפון אפריקה ובעיקר ממרוקו.

הענין הועבר לועדה אשר היא תבוא בדברים עם הגורמים השונים הממשלה, הנהלת הסוכנות היהודית והמוסד לתיאום – ממשלה-סוכנות – וארגונים יהודים לשם קביעת תכנית מפורטת.

" אין בישראל כל מניעה להמשכת העליה, באשר חוק השבות מבטיח לכל יהודי זכות מלאה לעליה " אמר אשכול ז"ל, " אלא שבעית היסוד העומדת לדיון והדרושות לפתרון דחוף הוא גיוס אמצעים עצומים, וכאן יש מגבלות מצערות "

" החל מחודש אוגוסט 1954 נתחדשה העליה המאורגנת מצפון אפריקה ובמיוחד ממרוקו. ההנחה היא כאן כי במשך 12 חודשים הבאים אפשר להביא בדרכים המאפשרות גם קליטת שלושים אלף איש. על הממשלה, על המוסד לתיאום ועל הועדה שתטפל בכך יהיה לדון, באיזו דרך של עליה לבחור. 

אפשר לחזור לדרך שבה הלכנו עד כה בעת העליה ההמונית של רבבות ומאות אלפים ואפשר עוד הפעם לנהוג בשיטה של מחנות, מן המחנות אל המעברות ומן המעברות להתיישבות וכו'…..אפשר אולי להיאחז בדרך של תכנית דו שנתית או תלת שנתית "

אשכול ז"ל ציין שהו מעדיף תכנית דו שנתית להעלאת 60 עד 80 אלף איש. בדרך זו, הוא אמר, אפשר להימנע מחבלי קליטה מיותרים וגם מירידה אחרי כן.

" לו היה אפשר להעלות בבת אחת 300 אלף יהודי מרוקו הרי עם כל הרצון היינו נתקלים בחוסר אפשרות גמור, לפי המצב הכלכלי בארץ ולפי מצב הענותו של העם היהודי למבצע עליה והקליטה. מוטב אפוא להישאר בגדר התוכנית הדו שנתית הנ"ל לטובת ישראל והעולים גם יחד "

פה אחד הועבר העניין לועדה שתיקבע על ידי הכנסת ושתביא את מסקנותיה בפני הכנסת. זמן קצר לפני הדיון הנ"ל בכנסת התקיימה מסיבת עתונאים וחבר כנסת משה חזני הביא בפניה את רשמיו מביקורו במרוקו, ובין היתר הוא אמר :

" אין שחר להכללות שליליות שבהן נעשה עוול ליהודי מרוקו המונה כ-300 אלף נפש. ערכים החיוביים טרם זכו להוקרה נאותה בישראל. אפילו במסגרת שיטת מיון קפדנית אפשר להעלות ממרוקו 100 אלף יהודים בריאים המתאימים לקליטה יצרנית. הסיבות העיקריות לחידוש רצון העליה בקרב יהודי מרוקו אני רואה שמניעת תקלות העבר, בקליטת 13 אלף העולים אשר הגיעו ארצה במחצית השנה האחרונה, והידיעות המגיעות מישראל על הצלחת מפעל זה השפיעו על הלך הרוחות בקרב יהודי מרוקו "

התנועה השבתאית במרוקו – אליהו מויאל.     

המקובלים במרוקו

הקצר היריעה מלמנות ולספר על כל המקובלים שהיו באותה תקופה במרוקו. נזכיר בקצרה שמותיהם של כמה רבנים מקובלים:

ר׳ יצחק דלויה היה רבו של ר׳ אברהם אזולאי וחיבר הגהות על ספרי האר״י.

ר׳ שלמה עמאר היה חכם מופלג בתורת הנסתר ומפולפל בתלמוד. היה בין הרבנים שנלקחו אל המלך יחד עם אברהם אזולאי).

ר׳ יהודה אבן־עטר (1655), היה מקובל גדול בתורה ונחשב לאב ההוראה בה״א הידיעה. זכה לתואר בפי יהודי מרוקו ״רבי אלכביר״(רבנו הגדול)  ( מוהריב״ע ).

ר׳ חיים אבן־עטר (הזקן) (1721-1621), ראש ישיבה שידיעתו בתורה הייתה מופלגת. היה מורו וסבו של ר׳ חיים אבךעטר בעל ״אור החיים״.

ר׳ אברהם אבן־עטר, סבו של ר׳ יהודה אבךעטר, היה מקובל וחסיד גדול.

כאמור, מקוצר היריעה, לא נוכל לעמוד בפרוטרוט על תרומתם של כל אותם רבנים, אך מהמעט שציינו ראינו עד כמה הקבלה בכלל, וקבלת האר״י בפרט, כבשה מקום נכבד בקרב רבני מרוקו.

מסורת קבלת האר״י נמשכה גם לאחר תקופת הופעת שבתי צבי, בלומר אחר 1666 . בין הרבנים והמקובלים שחיו ופעלו באותה תקופה סוערת היו:

 ר׳ משה בן־מוסה – בנו של ר׳ אברהם בךמוסה;

ר׳ יעקב אבן־צור – יעב״ץ (1753-1673);

ר׳ שמואל אלבז (הרשב״א);

 ר׳ חיים אבן־עטר( 1742-1696) ;

 ר׳ אליעזר דה אבילה  (1761-1714);

 ר׳ שאול בן־דנאן (נולד 1689);

ר׳ מנחם סירירו – נולד ב־ 1701;

 ר׳ יואל צרפתי (נולד ב־1704); ר׳ שלום בוזגלו – תלמידו של ר׳ אברהם אזולאי(1780) ועוד מקובלים אליהם :חזור בהמשך.

בין חבורת המקובלים שישבה בצפת ובין חבורת המקובלים שנשארה במרוקו היה קשר אמיץ שהתבטא בחילופי מידע וזרימה חפשית של רעיונות ושל מחשבות בתורת הקבלה.

כך למשל אנו מוצאים עוד בשנת של״ז(1577), בימי עיצומה ופריחתה של המסורת הלוריאנית בצפת, תקונים והגהות – ארבעים ושמונה במספר שנכתבו על־ידי מקובלי צפת ונשלחו למרוקו ולמקומות אחרים."

 עשרים וארבעה תקונים נשלחו לפני שנת של׳׳ז (1577) ואילו עשרים וארבעת הנוספים נשלחו בשנת של״ז.

להלן אחדים מהתקונים המראים על השפעת הקבלה בחיי יום יום, מטרתם של התקונים לטפח את הקשר של האדם היהודי עם ארץ־ישראל ולהתאבל על חורבנה:

(ה) להתענות יום ה׳ ולקרות בתפילה מנחה

בבית הכנסת במנין העשרה המתענין (הצמים);

(ו) להתפלל תפילת מנחה בערב שבת כל משמרת ומשמרת במקומה וללכת משם ולקבל פני שבת מלכתא;

(ז) לתקן ולכוון בתפילתנו ערבית ושחרית ומנחה בשלוש הברכות הראשונות; (ט) שלא לאכול יום א׳ בשבת בשר ולא מין בשר ולא לשתות יין מפני שנחרב בו בהמ״ק (בית המקדש);

(י) לקונן על החורבן בכל לילה בביתו;

 (י״ב) לומר בכל סעודה על נהרות בבל זכר לחורבן;

(ט״ז) לכווין לפתוח בפסוק שמע ישראל ובשכמל״ו(ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד);

(י׳׳ח) שלא להסתכל בנשים אפילו בכסותם כל כמה שיוכל;

(כ) שלא לברך שהחיינו מי״ז בתמוז עד ט׳ באב (מפני חורבן בית המקדש);

(כ״ג) שידבר עם החבירים בחול בלה׳׳ק (בלשון הקודש) ובשבת עם כל בעל תורה ובתנאי שלא יהיה זר שם (זר פרושו אדם שאינו שייך לחבורה, לחבירים, שאינו מתנהג כמותם).

חלקם של התקונים הללו נועדו גם לטפח את הקשר הרגשי של האדם היהודי עם ארץ־ישראל, להתאבל על חורבנה ולעורר על־ידי כך את הכמיהה והכיסופים לבוא הגואל.

אך לא רק תקונים, הגהות וכתביהם של מקובלים מצפת חדרו למרוקו אלא גם יצירותיהם וספריהם של מקובלי מרוקו הגיעו לצפת. פעילותם של רבנים עולים ושד׳׳רים היתה כפולה: היא זרמה בכיוונים דו־סיטריים. דרכם זרמו תורות ודעות של מקובלי צפת למרוקו ודרכם הופצו רעיונות ואידיאות שהגו חכמי מרוקו.

כתביהם של מקובלים מצפת שהגיעו למרוקו חזרו לצפת לאחר העת­קתם והפצתם ויש להניח לאחר שרשמו את השגותיהם או הערותיהם. ידוע על כמה כתבי־יד שנשלחו ממרוקו לארץ־ישראל״ וביניהם כתב־ יד שרבי יהודה בךמכלוף מויאל שליח מק״ק (קהלת קודש) צויירה (מוגדור של היום) אל המקובל הר׳ מסעוד הכהן אלחדאד, אשר עמד בראש ישיבת ״בית אל״ בירושלים.

הערת המחבר : רבי יהודה בן מכלוף מויאל חי בסוף המאה השישית – בערך 1820 -. היה מורהצדק. זכה לזקנה טובה. ספרו הנודע " כוח מעשיו ". בהסכמה ממנו  של ספר " נחלת אבות " ותקון יצחק של רבי אברהם קורייאט כתוב : " הסכמת הדיים המצויין, החכם השלם והכולל, כולל תהילות, רב כמוהר"ר יהודה בן מויאל נר"ו ".

הרבה ספרים על הקבלה נכתבו באותם ימים והרבה פרושים על התורה נכתבו ברוח הקבלה. ספר ״הזוהר הקדוש״ שלט בכיפה. תפילות, תחינות ובקשות רצופות כונות, רמזים וסודות חדרו לסידורי תפילות ומחזורי חג ומועד וכולם ״לפי סברת האר״י זיע׳׳א״ (זכותו יעמוד עמנו אמן).

כל מזמור תהלים מלווה ב״יהי רצון״ המפרט את ״השמות הקדושים הנזכרים בו וקדושת פסוקיו ותיבותיו ואותיותיו וטעמיו ורמזיו וסודותיו היוצאים ממנו ״ ובזכותם ״יבריחו כל הקליפות ששולטים ומושלים בנו״.כך איבדו התפילות ומזמורי התהלים את מובנם הפשוט ומשמעותם הראשונית והפכו על־ידי הכנסת כונות, רמזים ואלמנטים קבליים לחיבורים מיסטיים המובנים רק ליודעי ח״ן.

כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי

שרשים חסונים

ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו

מרקש – אכסניה לתורה

בימים אלו נחשבה מרקש לעיר הקבלה. לומדי תורת הסוד במרוקו התרכזו בה, והגו בבתי מדרשותיה בצפונות תורת הרז. וכך כתב הגאון ר׳ שלום בוזאגל׳ בהקדמתו לספרו "מקדש מלך" על הזוהר: "ותורה מחזרת על אכסניה שלה, ובעיר מארואיקוס מצאה בית וקן לה. אשר שם שתה אפרוחיה הלומדים, מתוך דוחק וחמס ועול המס, בנס הם עומדים", עכ״ל. הדברים הגיעו לכך, שאפילו תינוקות. של בית רבן שזכו להיוולד בעיר זו ידעו מושגיה ואורחותיה של תורת הקבלה, עד כדי כך, שצירופי שמות הקודש היו שגורים בפיהם כלאחר יד^.

באותו זמן האיר במרקש אורו של המקובל החסיד המפורסם ר׳ אברהם אזולאי – השני – תלמיד הרב המובהק ר׳ יצחק די לוייה. גאון וקדוש היה ר׳ אברהם, מלומד בנסים תפילתו לא חזרה ריקם, ודבריו היו נשמעים בשמים. קמעותיו היו מפורסמים ביותר, בציבור נחשבו כקמע מומחה מן המומחה, ואף ר׳ חיים בן עטר ה " אור החיים " החזיקם.

רבי אברהם נחשב כרבם של המקובלים בעיר, יחד עם חברו הרב המפורסם ר׳ שלמה עמאר.. גדולים אלה רוממו את בני עירם לדרגות גבוהות ביותר, בתורה ויראת שמים, בעבודת ה׳ וגמילות חסדים, ובתמיכה בידי לומדי התורה. בישיבתם ריכזו את  טובי המוחות של בני העיר, עד שנהפכה להיות אבן שואבת לכל מבקשה', ומכל ערי מרוקו נדדו לישיבתם.

תאורו המרגש של הגאון ר׳ מרדכי עטיה זצ״ל על ימי נערותו מלמד אותנו על לשונו בהקדמה לספרו מר דרור (אזמיר ת״צ):

"אבי, נבון ומעולה, יצחק עטייה ז׳׳ל, גדלני על התורה ועל העבודה יום ולילה, בארץ מולדתי דמנאת יע״א, ובעוצם כוחו השגיח עלי בזריז ונשכר לשקוד על למודי. ועת היותי בר מצוה, שלח אותי לעיר המהוללה, עיר ואם בישראל בתורה ויראת שמים, מרויקוש – שקורים לה בלשון ישמעאל מראכש יע״א, מגודלים מנעוריהם ביראת אלקים שלמים, וכן רבים בידי התורה מחזיקים, ידם רמה בעבודת הא-ל, בכח ואל, כולם אנשים צדיקים, ותלמוד תורה כנגד כולם, ביתר שאת כיד ה׳ הטובה עליהם. והדברים עתיקין, בפלפולא חריפתא בש׳׳ס ובכל הפוסקים, והמפורסמות אינן צריכות ראיה, וכל יודעיו יעידון יגידון שאין תורה כתורת מראכש.

"ובפרט מן הפרט הישיבה הקדושה שראשה נמלא טל אורות, ג׳ המה מטיבי צעד, והמה מבני ענקים, ראשם מגיע לשמים, ועיניהם רואות בשמים ממעל, ועל הארץ אור תורתם בהיר בשחקים, הראשון, ראשון שבקדושה הרב המובהק יצחק די לויה תנצב״ה, והשני דומה לו בגדולה ובמעלה הרב המובהק כמוהר״ר שלמה עמאר נר״ו, והחוט המשולש לא במהרה ינתק, המופלא בחסידות, המקובל האלקי, מורי ורבי הרב הכולל ואברהם (ר' אברהם אזולאי) היו יהיה לגוי גדול ועצום אכי״ר.

"וכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא, והמה חכמים מחוכמים, וכלם גבו בגבורה של תורה, והמה מריקים זיינם לאסוקי שמעתתא אלי דהלכתא, אשרי עין ראתה כל אלה״, עכ״ל.

על קדושי עליון אלו מסופר, כי באחת הפעמים, כאשר ישבו ועסקו בלימוד הזוהר הקדוש, נחלקו בפשט לשון הזוהר, ר׳ אברהם אומר כך ור׳ שלמה אומר כך,  התעצמו בויכוחם, ולא הגיעו לעמק השוה. זמן מה לאחר מכן (בשנת תצ"ח נפטר ר׳ שלמה עמאר לבית עולמו. באחד הלילות לאחר מכן, נגלה בחלום אברהם אזולאי, וסיפר לו: בעלותי למתיבתא דרקיעא, אמרו לי, דע לך, כי באו, לשון הזוהר שנחלקת בו עם ר׳ אברהם, מה שפירשת אתה, הענין הוא אמת בחכמת הקבלה, אך כוונת רשב״י היתה כפי שפירש ר׳ אברהם…

סביב אישיותם הדגולה של אישים אלו, התרכזו תלמידי החכמים שבעיר, ריב מהם את חכמת הנסתר.

מחקרי אליעזר – אליעזר בשן     

ה .חוזים על שירות אוניות להעלאת יהודים לארץ ישראל משנת תקל"ה

שני החוזים קובעים באופן זהה את המקומות בחלקי האוניה השונים המיועדים לנוסעים, לציוד ולמשא. עומדים לרשותם השטח והחלל שבין הריצפה והסיפון, תא וכן חדר או אולם הנקרא  STATE ROOM  הנמצאת בדופן השמאלית של האונייה  LARBOARD .

אם השוכרים ירצו לקבל את החדר שבדופן הימינית STARBOARD , על רב החובל לאפשר להם זאת, תמורת תשלום 60 פיאסטרים של 40 פאראס כל אחד. יש הבדלים בתשלום הכולל לשכירת האוניה ותנאי התשלום.

בחוזה א 1700 פיאסטרים, שאת מחציתם מתחייב השוכר לשלם כעבור 30 יום מחתימת החוזה, והשאר לפני ההפלגה. בחוזה ב רק 1150 דולרים, ואת כל הסכום יש לשלם לפני ההפלגה. נראה שהסכום הנמוך יותר לשכירת האוניה השנייה הוא מפני שהייתה יותר קטנה ואף מספר הנוסעים קטן יותר.

התנאי בחוזה ב, שבכיוס וברודוס יעלו הנוסעים, מלמד אולי שהיה ידוע, שבקושטא מספא המפליגים יהיה מצומצם, משום שהאוניה הקודמת תתמלא. ואכן בחוזה א לא נזכר תנאי זה.

בתוספת לחוזה א מיום 7 באוגוסט נכתב, תהיה הכנסה מעל 1700 דולרים, מתחייב רבי אפרים למסור מחצית הסכום לרב החובל. כיוצא בזה בחוזה ב. מכאן נראה, כי בזמן חתימת החוזה לא היה ידוע מה יהיה מספר הנוסעים, ובהתאם לזה ההכנסה של השוכרים.

המטבעות יהיו מטבעות טובות של מלכות, ובמקל הנקוב. כתוצאה מחוסר יציבות כלכלית ופוליטית, במאה הי"ח, ובשנות ה- 60-70 במיוחד, הייתה ידם של העותמאנים על התחתונה : האינפלציה גרמה לירידת ערכן של מטבעות הכסף במקומיות לעומת מטבעות הזהב.

המטבעות הנזכרות הן הדולר והפיאסטר, הוא הגרוש, שערכן זהה. הוחל בטביעתו בסוף המאה ה"ז, בעקבות הרפורמות של הסולטאן סלימאן השני 1687 – 1691. ערכו היה כערך הטאלר או הדולר ההולנדי.

הדולר ההולנדי דחק את הדולר הספרדי והיה במאה הי"ח מן המטבעות היציבים והעוברים לסוחר בסחר הבינלאומי במזרח ( לאחר 1780 שלט הטאלר האוסטרלי של מאריה טרזה שדחק את ההולנדי ).

במקורות של תקופה זו, מופיעים כשמות נרדפים לדולר, הפיאסטר, הגרוש, האסדי והארס לאני. היחס המקובל בין הגרוש לפארה היה 1 ל-40, כלומר גרוש היה שווה פארות. הפארה היא מטבע כסף שהועתמאנים החלו לטבוע במחצית המאה הי"ז, ונקראת גם מאידי או מיידי, בעברית חתיכה.

את מספר המפליגים באוניה אנו יכולים לאמור. רבי שמחה מזאלאזיץ מספר על " קרוב למאתיים נפשות , שהפליגו אתו, מהם כ-139 יהודים. יש לשער, שגם באוניות שאנו דנים בהן הפליגו עד כ-200 נפש בראשונה, ובשניה כנראה פחות, ומכללם פחות יהודים, שהרי הארמני שכר מקומות לבני עדתו.

לפי הנתונים העולים מפנקס פקידי קושטא, נדרש כל נוסע לשלם לפחות 100 גרושים, ועוד 10-20 גרוש מס עליה לועד הנ"ל. קשה לקבוע בוודאות את ערך הכסף וכוח הקניה של המטבעות. אך כדי לקבל מושג כלשהו נציין כמה נתונים השוואתיים.

שכר יומי של פועל פשוט בתקופה זו היה בין 1 ל -2 גרושים. לכלכלת משפחה בארץ ישראל נדרשו בין 250 ל-300 גרושים לשנה. המשכורות השנתיות של המנגנון שהועסק בשגרירות הבריטית בקושטא בשנות התשעים של המאה הי"ח, נעו בין 500 ( שכרו של המזכיר ) עד 1800 פיאסטרים ( שכרו של התורגמן הראשון ).

בהתחשב במחיר הגבוה של דמי ההפלגה שעל היחיד לשלם, בהשוואה למחיר הכולל של שכירת האוניה, נותר בוודאי ריווח ניכר לשוכרים. גם אם נניח שבאוניה היו רק מאה נוסעים וכל אחד שילם מאה גרוש, ההכנסה היא 10 אלפים גרוש, ואילו המחיר הנקוב בחוזים הוא 1150 עד 1700 גרוש.ברם המשכורות הקבועות היו נמוכות, ובדרך כלל היו הכנסות נוספות, בין השאר ממתנות ותשרים. יוצא, אפוא, שמחיר ההפלגה מקושטא לארץ ישראל, היה בערך הסכום הדרוש לקיום משפחה לחצי שנה.

אין פלא אפוא, שרב החובל מתנה בחוזה חלוקה בהכנסות מעבר לסכום הנקוב. גם מחציצת ההכנסה העודפת היא נכבדת, וממנה מימנו שכר נסיעתם של עניים, וכן לתמיכה ביישוב ארץ ישראל.

אין התעודה מגלה שם אביו של רבי אפרים נבון. שני חכמים באותו שם חיו בו בזמן : רבי אפרים בן יונה ורבי אפרים בן יהודה נבון. אנו מניחים שמדובר באחרון, כי רבי אפרים בן רבי יונה פגש את החיד"א בליוורנו בשבט תקל"ה – 1775.

קשה להניח שכבר לאחר כחודשיים יחתום על חוזה כזה, שהרי הכנות לארגון הנסיעה, איתור האוניה וכיוצא בזה, דורשים זמן ניכר, ואנו מניחים שרבי אפרים עסק בכך, ולא רק חתם על החוזה.

רבי אפרים בן יהודה, נכדו של רבי אפרים בעל " מחנה אפרים ", היה בשנות השישים הראשונות של המאה הי"ח בשליחות ירושלים בקושטא. בהיותו שם, הדפיס בתקכ"ה – 1765 את החלק השני מספרו של אביו " קרית מלך רב ", וכן את חיבורו " בית מושב , על הלכות דיינים.

חזר לירושלים, וכיהן בתור דיין בבית דינו של רבי טוב אלגאזי, בשנים תקכ"ט – תק"ל – 1769 – 1770, ושוב בתקמ"א – תקמ"ב 1781 – 1782 נמנה עם חכמי ירושלים שחתמו על אגרות והסכמות. נפטר בכ,ב בסיוון תקמ"ד – 1784.

בין השנים תקל"א – תק"מ – 1771 – 1780 לא ידוע היכן היה, אם נכונה הנחתנו, הרי ששהה באמצע שנות השבעים של המאה הי"ח בקושטא, ונטל חלק בפעולות של פקידי קושטא, ולפחות עסק בארגון עליה לארץ ישראל.

חכמים הנזכרים בחוזה ב' הם רבי נחמיה גדיליה, והוא כנראה רבי נחמיה רחמים גדיליא, מחכמי חברון, שישב על כסא הרבנות בעיר זו משנת תקמ"ז – 1787. בשנת תק"ן – 1790 חתם יחד עם שבעה חכמים על הסכמה לספרן של רבי מרדכי רוביין, שמן המר, ליוורנו תקנ"ג. רבי יוסף בעלול – לא עלה בידנו לזהותו. ידועים כמה חכמים מבני משפחת בעלול בארץ ישראל במאה הי"ח, אבל לא בשם יוסף.

מחקר זה נעשה בסיועה של רשות המחקר באוניברסיטת בר אילן.

סוף פרק " חוזים על שכירת אוניות להעלאת יהודים לארץ ישראל.

פנטזיה מרוקאית

תבשילים וסיפורים

גבריאל בן שמחון

גבריאל בן שמחון הוא סופר, מחזאי, משורר ואיש קולנוע ומכהן כפרופסור לתיאטרון ולקולנוע באוניברסיטת תל אביב ב"פנטזיה מרוקאית " הוא מתייחס לבישול המרוקאי כאומנות " עם קצת דמיון הבישול יכול להתרומם לדרגה רוחנית, בדיוק בדרך שבה מין יכול להפוך מפורנוגרפיה לשירה, צלילים למוזיקה מילים לספרות, צבעים לציור או שתוקה לאהבה ".  " פנטזיה מרוקאית הוא בעיקר ספר של תשוקות, מסע אירוטי של סופר ישראלי למרוקו דרך נופיה תרבותה, תולדותיה, תבשיליה ונשותיה. 

פסטיה פאסיה

פסטיה פאסיה היא מלכת המאכלים המרוקאים. היא יוצאת דופן ומופלאה בהשוואה לכל תבשיל מוכר. שילוב נועז וחצוף של עוגת שקדים וצימוקים עם תבשיל יונים ניחוחי. בעצם זוהי עוגה עשויה מבשר יונים שהריח והמראה שלה מבשרים ממרחק רב על עולם טעמים וריחות לא ידוע. פסטיה פאסיה היא תרכובת הזייתית של חומרים וריחות שאין להם שום הזדמנות אחרת להיפגש, אלא כאן. תערובות יריבות בדרך כלל של חריף, מתוק ומלוח דרים בכפיפה אחת בהרמוניה מושלמת, מתאמצים להיות נחמדים זה לזה וטובים אליך, ולכן יוצרים חוויה חושית, שגורמת לך להודות, שהחיים הם דבר מופלא. 

זאת היא מערת עלי בבא שבה אתה פוגש אוצרות, שלא ידעת על קיומם. הפסטיה פאסיה היא כלה שמתהדרת בחוץ בצניעות וחסידות, אך בתוכה היא מסתירה הפתעות פראיות. היא נראית כמו כיכר עוגתית מקושטת בעלי בצק מוזהבים עטויה באבקת סוכר לבן ופסים של קינמון. כשאתה חושף את עליה, תוקף אותך גל של אדים וריחות שלא מהעולם הזה, ומראה מסנוור של חומרים, שבדרך הטבע אף פעם לא שכבו זה ליד זה, מראה לגמרי פורנוגרפי, נתחי בשר יונים שרועים יחד עם גרגרי שקדים ושומשום, עלי פטרוזיליה וקוסבורה עם סוכר, מלח ופלפל.

כשאתה לוקח נתח לפיך, אתה לא רוצה שזה ייגמר לעולם, כי היא פונה לכל חושיך, מתיזה ריחות של קינמון, זנגוויל יחד עם מוסקט, מי ורדים והדר, עד שהחיך המתענג שלך רוצה לתקן את העולם. אם הכוסכוס זה מלך ברברי, הפסטיה היא נסיכה מפאס, מהעיר הגדולה. קשה לדעת איך הגיעה נסיכה כל כך מעודנת, עשירה ואנינת טעם לחברה חקלאית. היא לא באה מההרים ולא מהעמקים, אלא מתרבות עירונית עשירה, מפותחת ומפונקת. ציוויליזציה שיש לה זמן לחפש פינוקים חדשים, שמעסיקה משוררים של אוכל להמציא לה יצירות אמנות חדשות של טעם וריח, תערובות ותרכובות נועזות לענג את העיניים, האף, הפה, החיך, הנפש.

רק בחצר מלכות יכלו לשבת משוררים, מכשפים ואלכימאים שיצרו מרקחת מעודנת, מגרה ומפתה כל כך, ולהביאה כך לשולחן מלכים. אכן הפסטיה הופכת כל שולחן לשולחן מלכים. אם הכוסכוס הוא שדה תבואה, הפסטיה היא גינת ורדים, שמתיזה ניחוחות על כל העיר. הפסטיה ביחס לכוסכוס זה כמו מוזיקה ברברית, אחידוש ואחוואש ביחם למוזיקה אנדלוזית. שילוב של מוזיקה אירופית מעודנת עם מוזיקה ערבית צפון אפריקאית קצבית ופראית.

את הפסטיה לא מצאתי בספרד, אבל ללא ספק היא גלתה משם לפאם יחד עם הרמב״ם. פסטיה פאסיה צריך לאכול עם אנשים רגישים לציור, ספרות, מוזיקה, תיאטרון או קולנוע. פסטיה פאסיה בשבילי זה סרט של פליני או אנטוניוני. היא מעוררת את החושים, מעלה זיכרונות של מקומות, אנשים ומסעות לארצות הזויות. היא מדרבנת את האסוציאציות ושווה שיחה של אניני טעם. מוכרחים לאכול אותה רק בצוותא עם אוהבים, שנהנים מפואזיה ומסעות. אני מציע, כמו אותו יפני קטן, גם לצלם אותה לפני שאוכלים אותה, ובסעודה לצדיקים בגן העדן צריך להמליץ עליה כתחליף ללווייתן.

חומרים (ל־־8 מנות) חומרים בסיסיים

24 עלי וורקה (עלי בצק לסיגרים)

2 חלמונים של ביצה מעורבים עם קצת מים

 4 ביצים קשות

50 גרם מחמאה מותכת, או כמה כפות שמן לצורך מריחת בצק

חצי כוס מים

תבלינים בסיסיים

סוכר טחון

קינמון טחון

 קורט זעפרן

מלח

מלית של יונים או תרנגולות חומרי□

6 יונים בלי עצמות או 2 תרנגולות מבותרות

50 גרם מחמאה (מרגרינה)

חצי כוס מים

תבלינים ( מלית יונים )

קורט זעפרן

2 כפות סוכר טחון

 ו כפית קינמון

תסרמילה (תערובת להטמעה בטעם הבשר) חומרים

3 בצלים מקולפים וקצוצים גס

6 צרורות של פטרוזיליה קצוצה

2 צרורות של קוסבורה קצוצה

6 כפות שמן זית

תבלינים ( תסרמלה )

חצי קורט זעפרן

1 כפית פלפל שחור

1 כפית זנגויל

1 כפית מלח

מלית שקדים

חומרים

2 כוסות שקדים

6 כפות סוכר טחון

לתח כוס שומשום קלוי

תבלינים ( מלית שקדים )

1 כפית קינמון

4 כפות מי הדר ( אלמא דזהאר )

רוטב מרגרינה ומי ורד

6 כפות מחמאה ( מרגרינה ) מותכת

3 כפות מי ורד ( אלמא דזהאר )

שבעים סיפורים וסיפור –  מפי יהודי מרוקו – שנת הוצאה 1964

מבוא לספר " בתפוצות הגולה  עירית חיפה – המוסיאון לאנתולוגיה ולפולקלור – ארכיון הסיפור העממי בישראל.

מבוא, הערות וביבליוגרפיה – ד"ר דב נוי

26. הבן הטוב שהשלים בין הוריו

היה היתה נערה, בת יחידה להוריה, שהיו לה פגי בהמה. היתה הנערה כלואה כל הימים לבד בחדר, ולא היתה יוצאת ממנו. איש לא היה רואה את פניה, ואת האוכל היו מגישים לה דרך אשנב קטן. אך נערה זו היתה חכמה ביותר ולא היה במדינה כולה מי שיעלה עליה בחכמתו.

ובמדינה אחרת היה חי צעיר, שהיה הוגה בתורה יומם ולילה. הוא היה נודד ממקום למקום ושומע תורה מפי תלמידי־חכמים ורבנים גדולים. יום אחד הגיע הנער לעיר, שבה היתה הנערה החכמה הכלואה בחדרה. חכמי העיר הכירו את הנער החכם וכיבדוהו מאוד.

פעם שאל הרב אה אחד התלמידים שאלה, וביקש תשובה אחרי הצהריים. השאלה היתה קשה, וכל התלמידים היו עצובים, כי לא ידעו לענות עליה.

כאשר חזרו למקום, מצא הנער פתקה על שולחנו ועליה פתרון השאלה. הוא שאל את התלמידים:— מי כתב פתקה זו ?

— הנערה שאינה יוצאת מחדרה — הסבירו לו החברים. — היא חכמה מאוד ויודעת לענות על שאלות ולתרץ קושיות, אשר אין אנו יודעים פתרון להן.

אותה אשא לאשה— החליט הנער. אך חבריו הסבירו לו:— ההורים לא יתנוה לך, כי בעלת מום היא.

ביקש הנער את חבריו שידברו על לב הורי הנערה והם עשו כן. אך ההורים לא הסכימו בשום אופן והסבירו לצעיר, כי אי־אפשר לשאת את בתם המסכנה לאשה. הנער טען בעקשנות:— לא איכפת לי. רק אותה אשא לאשה. לא היתה להורים ברירה, והם הסכימו להשיא את בתם לצעיר. בליל החתונה, כאשר ראה החתן את הכלה אחרי הקידושין, הוא לא נשאר אתה אלא עד אור הבוקר. כל הזמן בכתה הכלה בגלל המום שלה. בבוקר הסתלק האיש, אך לפני שהלך, השאיר את טבעתו ואת טליתו.

עברה חלפה שנה, והאשה ילדה בן שגדל אצל סבא וסבתא. כשהתחיל ללכת לבית־הספר, היו הילדים מעליבים אותו ואומרים לו:— אביך מת, ויש לך שתי אמהות ואב חורג.

לא יכול היה הילד לסבול פגיעות מרגיזות אלו, ויום אחד הוא שאל את סבתא:— הגידי לי, האם את באמת אמא שלי, או שמא יש לי אמא אחרת?

אני אמך שלך, בני!— הודיעה לו סבתא, כי לא רצתה לצער את הנכד. אך הילד גדל וסבתו לא יכלה עוד להעלים ממנו את האמת. בא הנער אל אמו ושאל:— אמא יקרה, היכן אבא ? ענתה לו אמו:— אביך יחזור. עתה הוא במרחקים. חיכה הבן שנה שלמה, וכאשר ראה כי אבא אינו חוזר, החליט לצאת לעולם ולחפשו.

נתנה לו האם המסכנה את הטלית ואת הטבעת וסיפרה לו את כל האמת המרה:— אביך גר בעיר פלונית. הוא ברח ממני ועזבני. נטל הבן את חפצי אביו ופנה לדרכו.

עברו חודשים רבים והנער טרם הגיע למחוז חפצו. אחרי נדודים ארוכים בא הבן לעיר, שבה היה גר אביו. הוא הלך ישר לבית־הכנסת ופגש שם את סבו, את אבי־אביו. אך מובן שהם לא הכירו זה את זה ולא ידעו זה על זה. שאל הזקן את הצעיר:— מהיכן אתה בא ? מה מעשיך כאן ?

— באתי לחפש את אבי שעזב את אמי — סיפר הצעיר לזקן, שהיה סבו. והוא הביא בפניו את כל סיפורו.

למחרת בבוקר שאל הזקן את בנו, שהיה אבי הילד:— היכן טליתך, בני ?

— שכחתיה באיזה מקום, אבא.

הסתכל האב בידי בנו ושאל:— והיכן הטבעת שלך, בני ?

— כאשר התרחצתי באחד הנהרות, צללה הטבעת במים רבים.

שאל הסב את בנו:— התכיר את טליתך ואת טבעתו אם אמצא אותן?

— בוודאי.

הוציא הסב את הטלית ואת הטבעת שקיבלן מן הנער והראה אותן לבנו. ידע האב, כי נתגלה סודו. הסב קרא לנכדו והציגו בפני האב.

ביקש הבן את אביו לחזור הביתה, אך האב לא רצה בכך. הנער טען:— בוא, אבא, חזור הביתה! אמא היא היפה בנשים והחכמה בנשים. ומדוע אינך רוצה אותה ? מי הכריחו לשאתה לאשה ?

הבין האב, כי קרה איזה נם לאשתו ואמר לבנו:— בני, עכשיו חזור אתה, ואני אבוא בעקבותיך.

בו ביום יצא הבן לדרכו. בדרך פגש אותו זקן אחד אשר הנער לא ראהו מעולם. הוא אמר לנער:— יודע אני את אהבתך הגדולה לאביך ולאמך. אני נותן לך איפוא בקבוק זה בשביל אמך. כאשר היא תרחץ במימיו את פניה, היא תהיה יפה מאוד.

הודה הנער לזקן, החיש את פעמיו והגיע הביתה. מיד נתן את הבקבוק לאמו, וכאשר היא רחצה במימיו את פניה, הם נעשו יפים מאוד. ידעו הבן ואמו׳ כי הזקן לא היה אלא אליהו הנביא זכור לטוב. גם אבא הגיע והזר הביתה, והוא היה מאושר מאוד בגלל אשתו היפה ובגלל בנו החכם, שדאג לשלומו של הבית ולאושרם של הוריו.

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

נס במגדל העמק

תמר בן שושן נולדה ב״דאר אתקבה״, סמטה אפילה בסוף העולם, אבל מיד זינקה בכוח למרכז העיירה ביופי עז שהתיז ריחות וצבעים לכל כיוון, החזה האפוי היטב, האחוריים המופלאים, הגומות השובבות, האף הגאה, הפה החכם והלשון החדה גרמו לכך שאנשים שראו אותה מתרוצצת בבגדיה הקרועים נושאת נפה או כברה ששאלה מאחת השכנות היו נעצרים במקומם ומברכים ברוך הנותן מיופיו לבשר ודם. את משה סיסו ירוק העיניים ילד בן גילה מאותו מבוך היא הכירה ליד בית המרחץ שעה שבאחת מריצותיה עם מערוך שאול התנגשה בו והפילה אותו לארץ, והיא ישבה לידו מלקקת את הדם ממצחו, מאז הם היו נפגשים ומלקקים זה את זה במסתרים ובאחד הלילות ראו את השניים עומדים בסמטת המקווה בתוך מעגל ורדים אדומים ונשבעים אמונים להתחתן ולאהוב זה את זה לנצח.

הם היו בני חמש־עשרהכשבא המשיח ותושבי ספרו התחילו להיעלם בחשאי, משה סיסו היה אחד הראשונים שחמק בלי להודיע, כשהוא שוכח מאחוריו את שבועת אמוניו, אבל לא אישה כתמר בן שושן תוותר. היא הפרה כל מנהג ומסורת, עזבה את הוריה ואת העיר ורצה בעקבותיו. כשהגיעה עם נערים אחרים לקיבוץ רגבים התפלאה לא למצוא את אהובה, חשבה שרק תגיד משה סיסו וכולם יצביעו: סמטה ראשונה ימינה, לכל היותר תשאל עליו בבית הכנסת או בבית המרחץ, אבל בקיבוץ לא היה לא זה ולא זה והיא, שהיתה ממלאת את כל העיירה בריחות וצבעים, נאלצה לשבת בכיתה, ללמוד ציור ולוח הכפל, כמובן לא להרבה זמן, כי מיד מצאה את עצמה נוסעת בכבישים, מחפשת את אהובה בכל הארץ, עד שנעצרה בחיפה אצל קרובי משפחה רחוקים, התחילה לעבוד במשק בית בכרמל ואוספת נדוניה, תופרת ציפות וכיסויי מיטה ומגבות ורוקמת עליהם ורדים ותותים ופרחים ואת ראשי התיבות של שמה ושל שמו, בטוחה שהוא יבוא, הרי הוא ותיק בארץ והוא בטח יודע לקרוא את השלטים והעיתונים ויודע שהיא פה, ואיך מגיעים, ובינתיים גזרתה מבשילה וצעירים באים להתארח, חיילים בחופשה, קרובי משפחה וסתם בני עיר, ביניהם, כמה מוזר, בנים למשפחות אמידות, ששם בספרו לא היו זורקים מבט לעברה, פה בחיפה הם שכחו לגמרי מאיזה סמטה אפילה היא באה, שאביה אינו אלא צורף עני עם רגלים עקומות, שהיה יושב כל היום בחנותו הקטנה, חורט ציורים על טבעות וצמידים ומתפרנס מאבקת הכסף שמצטברת על הריצפה.

ראשון הגיע שלמה מרציאנו, בנו של הרב הנודע של מוגדור, שזה עתה חזר מהקרבות ליד פלוג׳ה, והגיע גם בנו של רבי חיים הכהן השיח של העיירה לבוש מדי צבא וחמוש בסטן, מסעוד נחמני היה סדק ראשון בעמידתה הנחושה, צעיר נאה ומעודן, בעל דיפלומה של בית הספר לאמנויות בקזבלנקה, נכנע מול יופיה וחיוניותה, כשהיא במרוקאית שורשית ופשוטה עתירת פתגמים וניבים היתה מעצבת לו תרבות שלימה, שלא לדבר על בושם הוורדים של גופה שהיה משאיר אותו חסר הגנה והוא נאלץ לחזור ולבוא עם מתנותלרוב, תכשיטים, בשמים וצעיפים, עד שלא יכלה לסרב ונתארסה לו, לא לזמן ארוך, כי כשעלתה איתו להוריו בירושלים חוורו פניהם כשראו שהיא ביתו של עקום הרגלים והיא נאלצה לחזור לחיפה, שלחה לו את מתנות האירוסין וברוב כאבה קראה לשכן הפולני ונישאה לו.

אריה מאירסדורף תמיד תקע בה עיניים ולא העז להתקרב. את ילדותו בסיביר בילה בנדודים ובריחה, מעודו לא פגש לא ניסים ולא קוסמים ותמר היתה הקסם והנס של חייו, הביאה לו דברים שלא הכיר: צחוק ללא סיבה ויצרים שלא ידע על קיומם, היה חוזר מהעבודה לבית מלא ריחות תבלינים וטעם שדיים, לכן היה מוזר שאחרי חמש שנות נישואין, לא נכנסה להיריון. התרוצצו בין רופאים ורבנים, השתטחו על קברות קדושים, אך כלום לא עזר, לבסוף הגיעו למכשפה זקנה בדימונה שאמרה להם מיד: את נשבעת אימונים למישהו, עליך להתיר את השבועה, למעלה משנה אריה מאירסדורף התרוצץ יחד עם אשתו, כדי לעלות על עקבותיו של האהוב, עד שבמגדל העמק הצליחו לאתר את אחותו של האיש שהודיעה שמשה חזר לספרו כדי לקיים את הנדר ולהתחתן איתה, אריה מאירסדורף חשב שהגיע הזמן להרים ידיים ולשוב לעבודה, הוא ממילא לא האמין בהתרת נדרים וזלזל באמונות התפלות ובסיפורי הניסים שלה, אך תמר מתעקשת לרוץ לספרו לפגוש את האהוב ולבטל את הנדר והוא לא יכול לעמוד מולה.

משכנו חפצי בית יקרים, קנו כרטיסים ויצאו לדרך, יהודי ספרו האחרונים שהיו על מזוודות בדרך לארץ הופתעו לראות את השניים: לפני שבוע החתן חיפש אותך לחופה, היום את מחפשת אותו עם בעל? אריה הרגיש בעיירה שלה כמו בכוכב אחר.

לא ידע איך להודות לאנשים שככל שהיו עניים, כך שולחנם היה עשיר ומלכותי, הוא לא היה מעלה על דעתו לבקש שתבוא איתו לוורשה, לא רק שלא היה לו נדר אהבה להתיר שם, אלא שלא זכר מארץ ילדותו לא ורד, לא דובדבן, לא תאנה ולא זית, אלא יערות שחורים וחרדות שעד היום לא מניחות לו, עד היום הוא נועל אחריו את הבית שלוש פעמים וחוזר ופותח כדי לבדוקשלא שכח לסגור את הגז, מפחד מכל לובש מדים גם אם הוא שוטר חייכני והוא עצמו חף מפשע, תמר עמדה דקות ארוכות עצומת עיניים במקום שסימנו פעם את מעגל הפרחים, נושמת את האוויר, ביקרה בכל הגומחות ומקומות המסתור בהם היו נפגשים לליקוקי אהבה, השתתפה בחינה אחת, בשתי בריתות, שלוש חתונות והלוויה אחת וחזרה לארץ.

בעלה התחיל להבין שהיא לא מחפשת ילדים, אלא את אהוב נעוריה וחשב להפסיק את המירוץ, אבל היא לא נתנה לו. כשחזרו למגדל העמק, שמעו ממרחק יללות שמחה, הבחינו בהמולה ליד בית האחות, ילדות קטנות עם שמלות לבנות וורדים על הראש התרוצצו סביב הבית, ואישה עמדה בשער וזרקה סוכריות על האורחים, עגלת אבטיחים נגררת על ידי שני פרדים התקרבה ועליה חתן וכלה. תמר הבחינה מיד בשיערו של משה, מבהיק ושופע כשיער אבשלום, הקהל הקיף את הזוג שנכנס לחצר ותמר כמעט התעלפה כשמתחת לחופה בחצר התחיל אהובה לקרוא הרי את מקודשת לי, כשעמד לענוד לכלה את הטבעת נתמלטה צעקה מפיה והטבעת נפלה לו מהיד. משה התכופף לחפש את הטבעת, אך זו התגלגלה עד לרגליה של תמר, שהרימה אותה והושיטה לבעלה, רטובה בדמעה וזה הושיט לחתן, שקפא במקומו כשהבחין בה ורק גערותיו של הרב עוררו אותו להמשיך בטקס. שלוש פעמים נפלה לו הטבעת ושלוש פעמים הגיעה לרגליה של תמר והיא מוחה דמעה, מרימה, מושיטה לבעלה והוא מושיט לחתן, כל הלילה ישבו שני הזוגות ליד שולחן החתונה, שותים, בוכים וצוחקים.

תשעה חודשים אחר כך נולד לתמר בן עם עיניים ירוקות כשל משה ולמשה נולדה בת עם עיניים כחולות כשל תמר, שני הזוגות התגוררו במגדל העמק בשכנות, כשהגינה והחצר משותפים, ללא גדר הפרדה, שיחי ורדים מכל הריחות והצבעים פולשים מגינה אחת לשנייה, כל שנה שני הזוגות יולדים בן או בת וכל שנה עולים לקבר רשב״י במירון לעשות תספורת ראשונה לאחד הילדים ואחר כך יוצאים עם הבנים והבנות למערת אליהו בכרמל לסעוד בצוותא ולברך על הנס.

יומנו של חוקר – נסים קריספיל

הנסיעה לבזו – מחברת יב 25/11/1998 – 04/01/1999

כל הזכויות שמורות לנסים קריספיל

סיפורו של רבי יוסף אבאזאייו

מספרת שרה שהייתה שם בצורת וביקשו ממנו בתא

ABBI YOSSEF BAZAYOU (1)

ביה שיתפלל על הגשם – וידוע הוא שצדיק המבקש על הגשם מתחייב בנפשו. הוא ידע שהוא עומד למות ושכב בחדר בו נמצא בית הכנסת שצילמתי ( נסים קריספיל המחבר ) בתאביה בקומה העליונה- חצי הרוס – אמר להם כשאמות הוציאו את הכפאן שלי מהמזוודה ( צדיקים היו לוקחים אתם במטענם את הכפאן שלהם לכל מקום שהלכו אליו ) רחצו אותי והוליכו אותי לאנטיפה……

שלוש שעות ברגל עד לאנטיפה….למה באנטיפה ביקש להיקבר ? יען כי בתאביה היו לנו שני צדיקים –  מול תימחדארת-ורבי מול סנדוק אלכדאר, – ובאנטיפה לא אין שום צדיק…

תוספת שלי אלי פילו: לפי ספר " צדיקי מרוקו ונפלאותיהם של יששכר בן עמי, היו בתאביה עוד כמה צדיקים :

מול תָאזְגַארט, רבי מימון פחימה, מולאית אביה, מול אזאדה

המשך חוברת המסע של ניסים קריספיל : יום שישH היה והוא ביקש מהם לשים את מקלו  לתקוע אותו בין השמש לצל, ולהוציאו אחרי קבורתו, ואחרי שיכינו את השבת ויסיימו וכך היה בעה שהוציאו את המקל – קרא התאנגול את קריאתו והסתבר שאנשים לא ישנו בלילה ותכף הגיע הבוקר.

שרה מספרת שבבית בו נפטר גר הפֶקִי – איית סָלאח או חֶמֶד – כשבנו התחתן נתן לו לגור בבית בו מת הצדיק.

עם שהם ישנים בלילה הראשון הרגישו שגופם נחרך ונשרף וכל אימת שהיו מדליקים נר היה נעשה להם טוב.

בא הצדיק בחלומו של הפקי ואמר ואמר לו – הדלק נרות דרך קבע בימי שני וחמישי בשבוע בלבד והכל יהיה בסדר. וכך המשיך לגור במחיצת חצרו של הקדוש והיה מטפל גם בבית הכנסת.

אשתו של זה שנרצח ונשרף בתאביה…שמה איזה אל חָדאד…עדיין חיה בנתיבות

לו קראו מח'לוף אל חדאד – אשתו אישתו יצאה לסעוד חולה בקזה והוא נותר בבית לבד.

יצחק, חיים ומח'לוף היו שלושה אחים שנשארו אחרונים בתאביה ויצחק הלך לבית חולים ואשתו של מח'לוף הלכה לבקרו…..הזוממים הרוצחים מצאו שעת כושר לרצוח אותן כי הוא היה קצב- מוכר בהמות ובני היה שולח לו קצבה גדולה מאיטליה והרוצחים ביקשו את כספו ו……רצחוהו, שפכו עליו שמן והדליקו אותו בביתו……..

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס –

מקורות הסכסוך היהודי ערבי על ארץ ישראל

כפי שראינו, הרי למעשה לא כל אותם בישי־מזל שנמנו כ״פליטים״ אמנם פליטים היו: רבים היו נצרכים בני לאומים אחרים שמצאו להם מחיה במחנות, ותוך כדי כך נעשו מבלי משים – הם ובניהם – כלי־נשק במלחמת־מצוה שאין לה סוף.

האסטרטגיה התעמולתית של העולם הערבי הציבה לה למטרה מיידית ״שיבה״ חד-צדדית של הערבים, ״חזרה״ בשם איזו ״הגדרה־עצמית״ של אותם פליטים ערבים המצטיירים כעם הפלשתינאי בה״א־הידיעה מאז ומעולם, אשר להם ״זכויות״ על ״אדמתם״. אחת מאבני־הפינה לתביעות הללו היא התפיסה המקובלת בציבור שלפיה הערבים הם הפליטים האומללים היחידים שנעקרו ב־1948.

היטב יודעים הערבים מה היה – ובמקרה אחד לפחות, מהו עדיין – היחס ליהודים בארצות ערביות," כל כמה שאולי התברכו בפומבי ביחסם ״הנוח מאז־ומתמיד״ ליהודים ״שלהם״. לפיכך יש להם יסוד לחשוש להצלחתו של צד אחד בתכניתם. אם יכיר העולם בכך שהיו חילופי־אוכלוסים שאין להשיבם בין פליטים יהודים וערבים, אולי יהיה תמרון פוליטי זה של הערבים צפוי להגיע למבוי סתום.

ואף־על־פי־כן, כמו שהודגם כאן קודם, יש בציבוריות העולמית אנשים שאכן עמדו על הטיכסוס הציני וערל-הלב של האחים הערבים הללו – גברים, נשים וטף שנקלעו למחנות־פליטים בחיפוש אחר חיים טובים יותר – על־־ידי העולם הערבי, מדוע לא הביאה אותה הכרה לידי פתרון הגיוני? במה נשתנתה בעית הפליטים הזאת משאר בעיות פליטים?

מדוע הוציאה ססו״ת הרבה למעלה מביליון דולר שנתרמו למטרות הומאניטאריות – בעיקר מארצות־הברית – כדי להנציח את הדילמה של הפליטים? וחשוב מזה: מדוע העולם הערבי, קרוב ל־200 מיליון נפש בשטח המשתרע על מיליוני קמ״ר, מתעקש עדיין כל־כך לפסול מדינה יהודית אחת זעירה עד שהערבים מוכנים להקריב את זכויות-האנוש שלהם עצמם, ולעתים קרובות אפילו את חייהם? ונוכח המניעים המכובדים, שבעיקרם הם חדורים כוונות טובות, מצד הציבוריות של העולם החפשי – להוציא את השוחרים טובות־הנאה מן הנפט – איך השכילו הערבים להנציח את הסטאטוס־קוו הזה? התשובות טמונות במה שידוע – ובמה שאינו ידוע – על האיזור.

״אנו הפליטים היהודים מארצות ערביות, שתחילת קורותיהם בארצות הללו לפני למעלה מ־2,000 שנה, הרבה קודם לאסלאם – מציעים שהממשלות הערביות תדאגנה לממן את רווחת אחיהן שלהן במקום לעשותם כלי־משחק פוליטיים תוך כדי הוצאת סכומי־עתק על תעמולה של צביעות, חצאי־אמיתות ושקרים גמורים״. (11 בינואר 1976, נידידדל, טיימס). צופים לאחר שעמלו למחוק מן הדיון המעשי את קורותיהם של היהודים כ״עם פלשתינאי׳, ולאחר שבעצם הכחישו את הקשרים ההיסטוריים של היהודים לארץ־הקודש שלהם (כמו למשל, בסעיף 20 של האמנה הפלשתינאית), טוענים הערבים בעקיבות שב״מדינת־פלשתינה החילונית הדמוקרטית״ המוצעת יוצרכו רוב היהודים הנמצאים עכשיו בישראל מולדתם לקום וללכת, מן־הסתם בחזרה לארצות־מוצאם – ובכללם עם רב, הידוע אך מעט, של יהודים שמקורם בארצות ערביות.

אך ברור שאי־אפשר יהיה לדרוש שיבה הדדית למולדת אם צד אחד בחילופי־האוכלוסיה ברח מתנאים בלתי־נסבלים ולא יוכל לחזור. מכאן הצורך בתסריט מתוקן: ה״הזמנה״ הערבית ליהודים לחזור, והמעבר מ״פליטים ערבים״ ל״פלשתינאים״. בהישען על מיתוסים שנתקבלו על דעתם של אנשים מחוץ לאיזור, שלפיהם חיו היהודים ה״זרים״ בשופי ובנחת בקרב הערבים ה״ילידים״ עד שקמה מדינת־ישראל, ניסו הערבים, על־ידי שינון עקיב של הצהרותיהם של מנהיגים ערבים בצינורות דיפלומטיים ובכלי־התקשורת לשכנע את דעת־הקהל העולמית שהיהודים ״יתקבלו שוב בברכה״ במדינות הערביות אם ייאלצו לצאת את מולדתם בישראל, זו ״המולדת הפלשתינאית״ של ״העם הפלשתינאי מאז־ומקדם״.

החינוך הצרפתי בקהילת וואזן בשליש הראשון של המאה העשרים

ד"ר דן אלבו

הקהילה בשלב מאוד מוקדם מאמצת את סדר-יומו של השליט החדש. הנהגת הקהילה מאמצת את תפיסת המציאות, לוח השנה הצרפתי על חגיו, מועדיו, ימי הזכרון המצויינים בו והטקסים כפי שאלה מעוצבים ונתפסים בעיניו של השליט החדש. עריכת טקס חגיגי בבית כנסת ברוב עם בנוכחות נציגי הממשל הצרפתי וקוקטייל לכבוד העלאתו בדרגה של ליוטה מדרגת גנרל לדרגת מרשל, אירוע צרפתי מובהק, שאין לו שום קשר לחיי היום יום או לסדר יומה של הקהילה היהודית, מלמדת על הפנמת תפיסת המציאות של השליט ונכונות לייחס חשיבות למה שבעיניו נראה חשוב. עריכת קוקטייל שמפניה לקציני ממשל צרפתים, מהווה נדבך נוסף בהפנמת תרבות הפנאי והאירוח של השליט כחלק מהדו-שיח הגלוי והסמוי עמו.

בדבריו העלה הנגיד מר אברהם חיים ביתן בקשה מפורשת מהשלטונות הצרפתיים להקים בית ספר צרפתי מודרני לבני קהילתו. יש להניח שבקשה זו הועלתה עוד קודם בפגישות עבודה שוטפות בין הנהגת הקהילה ובין ראשי הממשל הצרפתי, יחד עם זאת הנגיד לא מחמיץ את ההזדמנות החגיגית הנקרית בדרכו כדי להשמיע את הבקשה קבל עם ועדה באוזני 'הציבור שלו, מצד אחד, ולהבהיר לנציגי הממשל הצרפתי הנוכחים בבית הכנסת המרכזי מצד שני, שדבריו נאמרים בתמיכת הקהילה ועל דעתה. ראשי הקהילה מבינים היטב בשלב מוקדם, שהם בפיתחה של מהפכה תרבותית ולשונית וכי יש לצייד את הדור הצעיר בכלים שיאפשרו לו להשתלב ולהצליח בעידן החדש. מקור זה מאשש את העובדה, שבימי המפגש הראשונים עם השלטון הצרפתי, חלק מצעירי הקהילה דיברו צרפתית ושמשו כמתורגמנים, מביאים ומוציאים בין ראשי הקהילה וראשי השלטון החדש. כבר בשלבי המפגש הראשונים, כניסת הצבא הצרפתי נתפסה כאירוע משחרר והחינוך האירופי כשער לקידמה.

בגין מלחמת העולם הראשונה והפניית כוחות לוחמים לחזית הגרמנית התעכבה התבססות שלטון החסות הצרפתי במרוקו. הפיקוד המקומי נאלץ להמתין לסיום המלחמה כדי להשלים את כיבוש מלוא הטריטוריה בצפון. עבור הקהילה היהודית, העשור השלישי היה מלא תמורות ורצוף שינויים בכל תחומי החיים. קהילת וואזן חוותה שינויים עמוקים בזמן קצר, בעקבות הנוכחות הנוצרית העיר איבדה את קדושתה ופסקה להיות עיר קדושה בעיני המוסלמים. איסורי התנועה שחלו על היהודים בתחום העיר המוסלמית בוטלו, האיסור לקנות נכסים דלא ניידי בתחום העיר שהושת על היהודים בוטל, העיר חוברה בפרק זמן קצר לרשת מים זורמים, לחשמל ולטלפון. ממנה ואליה נסללה רשת ענפה של כבישי אספלט מודרניים לתחבורה מוטורית. הצרכים הצבאיים לנייד כוחות בפרק זמן קצר בחזית זו, ולהפעיל את הכוחות שחנו בבסיסים הצבאיים בעיר ובסביבתה פעלו לטובת העיר. בתוך עשור צמחה עיר חדשה צפונית לעיר העתיקה, שאיכלסה אלפי מתיישבים נוצרים מצרפת, ספרד, יוון ומדינות נוספות. התמורות בתחום החינוך שקבלו ביטוי בפתיחת בית-ספר צרפתי לילדי הקהילה היו חלק מגל של תמורות דמוגרפיות, משפטיות, לשוניות אורבניות, ותרבותיות שחוללו יחדיו שינוי יסודי בחיי היהודים. על רקע טלטלה רבת אנפין זו, נפתח בית הספר הפרונקו-איזראליט בוואזן.

פרק חמישי

אש במערב.

הדי משבר השבתאות.

שבתאי צבי

בשבת תשעה באב שנת 1626 נולד במזל טוב במשפחת מרדכי צבי ילד שני ויקרא שמו בישראל שבתי. אביו, מרדכי, התיישב בעיר איזמיר כמה שנים קודם לכן לצורכי מסחרו שעזה את ארץ הולדתו יון. נמל זה נהנה בימים אלה משגשוג רב כי שימש בשעתו לכל מסחר האימפריה העותמנית עם אירופה.

הילד התגלה עד מהרה כעילוי בתורה, בעל אינטליגנציה מבריקה ותקוות אביו הייתה, שילך בדרכי הרבנות. ואכן כך היה, ובגיל עשרים הוכתר החכם שבתי צבי כרב לשמחת כל המשפחה. לאחר לימוד התורה הנגלית הוא שקע, כמקובל בתקופתו, בלימוד הנסתר, ובעולם הקבלה. כאן מצא את עולמו, סיפוק היציר המיסטי שהיה בו.

מתבודד באחד מחדרי בית אביו – שעם הזמן נעשה לסוחר אמיד המסוגל לדאוג לכל מחסורי בנו הגאון לכל ימי חייו ופוטר אותו לצמיתות מהצורך לעבוד למחייתו – לומד בשקידה ובהתלהבות מפחידה, לומד ומתפלל בלב שלם קרוב לאקסטזה ורחוק מכל הבלי העולם סביב. אט אט השקיעה בעולם הנסתר התחילה לתת אותותיה בעלם הרך, שעבר מתקופה של התלהבות סוחפת לתקופה של דיכאון מחריד שהיה מותיר ללא אונים קרוביו ואהוביו.

מה שנחש אז כסימנים חיצוניים לגאוניות מוגדר במדע המודרני בשם אחר : מחלת המניקו דפרסיה. בתקוםות ההתעלות היה מתגלה כנואם מבריק בעל דמיון פורה וחן רב. אולם לצד היצירתיות היה נמשל למעשי שטות ילדותיים, בהם ראו מתנגדיו מאוחר יותר הסימנים המובהקים לשגעונו הגמור. בלחץ משפחתו הוא נושא אישה – פעמיים – אולם אין זמנו פנוי לביאה והסתפק בקידושין.

אט אט התחיל להשתכנע בייעודו העל טבעי, במשימה שאלוהים הועיד לו : לגאול את עמו, להיות לו למשיח. שנתיים חי שבתי בסתר עם אמת פנימית זו, נלחם בה עד אשר השתכנע סופית שאכן אלוהים בחר בו. אמת פנימית זו היא שהאירה את תקופות ההתעלות, וכאשר לעתים עזבה אותו וגברו הפקפוקים והספקות, היה שוקע באותם מצבי דיכאון מפחידים.

לאחר שנים של מאבק מר עם עצמו הגיע למסקנה שאינו חופשי עוד לברוח ממשימתו האלוהית. לאחר שגילה את סודו לבני משפחתו וקרוביו הוא מודיע לראשונה בפומבי בשנת 1648 שרות אלוהים התגלתה אליו וציוותה עליו להיות למשיח בן דוד שעתיד בבוא העת, לגאול את ישראל מהגלות ולהובילו לארץ הקודש.

קרוביו ואוהביו לא השתכנעו מנבואותיו ויחסו את חזיונות לנטייתו המיסטית המוגזמת, וסלחו לו על תקופת ההתעוררות והדיכאון בזוכרם שבימים רגילים היה הרב שבתי בעל שיחה נעימה וכוח שכנוע עוקר הרים. למרות חוסר האימון בו לא יכול היה שבתי לאורך ימים לכבוש את יצרו ובשנת 1654, והוא רק בן 28, הוא עובר את הגבול שאין ממנו חזרה והתחיל בהגשמת ייעודו המשיחי שלא ידע מעצורים עד סופו המר.

באחד מימי שבת, בעת קריאת התורה בבית הכנסת שבעיר איזמיר הוא מעז את הבלתי יאומן, ובפני קהל נבוך, נרגש ונרעש, הוא מבטא בפומבי את השם המפורש, זכות שמורה רק למשיח. לאחר הצעד הזה גם אהבת והגנת משפחתו לא יכלה לעמוד בפני זעמה של קהילת קודש איזמיר, ושבתי נאלץ לעזוב את עירו וליטול – לעשר שנים – את מקל הנדודים. תחנתו הראשונה הייתה בעיר ואם בישראל, בקהילת הקודש סלוניקי אשר ביון, עיר הולדת הוריו. 

אולם גם כאן הצהרותיו, רוח הכפירה שבהן, והתנהגותו המוזרה מקוממים נגדו את ראשי ורבני הקהילה. הצעד שגדש את הסאה היה טכס כלולותיו עם התורה. תחנתו הבאה בעיר הבירה קושטא מסתיימת גם כן בבריחה בשנת 1658, לאחר שקומם את הרבנים בחוגגו באותו שבוע את שלושת הרגלים, פסח, שבועות וסוכות, בטענה שהוא כמשיח אינו חייב בציות למצוות הקיימות והוא רשאי להנהיג מצוות חדשות ותורה חדשה כיאה לימי המשיח.

מבירת האימפריה היא עוקר למרכז היהודי המפואר של מצרים, בו הוא מוצא לראשונה חיזוק לאמונתו. עד אז, בכל נדודיו לא הצליח לשכנע מטמינים רבים בייעודו וחוסר ההד גרם לו לפקפק בצדקת דרכו. אבל כאן במצרים נוצר הגרעין הראשון של מאמינים. בקהיר הוא נשא לאישה את שרה, אחת מניצולי הפרעות האיומות של הקוזקים בפולין בשנת 1648, שנדדה בכל אירופה והכריזה שלא תינשא לאחר מאשר למשיח בן דוד.

המפגש בין שני גורלות אלה שכנע רבים שאכן שבתי הוא המשיח ואין זולתו. בקהיר נספח אל קהל מאמיניו שמואל פרימו, שהיה לסופר התנועה. ממצרים עולה שבתי לירושלים ונראה שכאן לראשונה הוא אינו מקומם נגדו את רבני הקהילה בזה שנמנע מאותן הכרזות ומאותם מעשים שהביאו לנדודיו על פני האימפריה.

רבני עיר הקודש שולחים אותו בשליחות לאסוף כספים אצל עשירי מצרים. בדרכו חזרה לירושלים מתחולל אותו מאורע מכריע שהטביע את חותמו על גורל ועתיד העם היהודי. בעזה נערך המפגש הגורלי ביען המשיח ונביאו. נתן אשכנזי, בנו של רב מפורסם מגרמניה, עילוי בתורה כבן עשרים רואה בשבתי את משיח האמת אותו הכיר בחלומותיו ובחזיונותיו. נתן העזתי הכריז על עצמו בגלגולו של אליהו הנביא, אשר לפי המסורת יבוא לבשר את ביאת הגואל. לשניהם היה מפגש האות לה ציפו ומעתה ישלימו אחד את השני.

מול חוסר היציבות של שבתי צבי, שהיה יכול במהירות לעבור ממצב שהתעלות אלוהית לדיכאון מייאש, היה נחון נתן באותו כוח ארגון ויכולת מנהיגות שמצמיחות תנועות חברתיות. לחזניותיו הגאוניים של משיחו הוא ידע לתת ביטויים עממיים הנוגעים ליהודי הפשוט ולא רק לפלפולי תלמידי חכמים.

את האידיאולוגיה המשיחית הוא ידע לתרגם לשפת המעשים הקרובים ללבו ולהבנתו של עמך.

את האמונה הוא ידע להפוך לתנועה, תנועה שבראשה משיח בעל אישיות כריזמטית, ונביא בעל כוח ארגון, משיח ספרדי ונביא אשכנזי. שמואל פרימו ונתן החלו לשגר אגרות לתפוצות כדי לפרסם את ביאת המשיח ולהתכונן ליום הגאולה.

גדולתו של נתן הייתה שידע להפוך אידיאולוגיה המובנת רק לתלמידי חכמים למעשים שהעם יכול להבין ולקיים כגון : הקריאה לתשובה מלאה, ביטול צום תשעה באב והפיכתו ליום שמחה וששון, מינו שרים בתפוצות וכו'… 

האגרות וההנחיות משוגרות לכל הגלויות, מתימן ועד רוסיה, ובכל מקום הלהיבו העם המדוכא, הצמא לסיפורי פלאי המשיח, חזרתו של שבתי צבי לעיר הולדתו איזמיר בשנת 1665, לא עוד כגולה נרדף, אלא כמלך משיח לוותה בהתלהבות סוחפת שהדיה הגיעו מנופחים לכל הקהילות. למאמיניו המתרבים הוא מצווה להתכונן ליום הגאולה הקרב ובא ולחזור בתשובה מלאה על ידי צומות, תפילות ותעניות.

ואכן רבים רבים בכל מקום ומקום הלכו בדרכו ומסופר שבפולין למשל היו הורים שמנעו מזון מבניהם ומעצמם ימים רבים. לאלה המפקפקים והשואלים למה לא הופיעו הסימנים שלפי ההלכה אמורים לבשר את בוא המשיח, את אותם חבלי משיח, היה עונה נתן שזו גאולה ללא הסימנים החיצוניים ועל כן צריך מידה גדולה יותר של אמונה ומי שמאמין שכרו גדול יותר.