כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו
כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי
שרשים חסונים
ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור יוסף אחיו
מחצב הנשמות
מחצב נשמות הצדיקים – אוצר אבני החן של מלך העולם הוא.
אוצרו החביב, בן טפוחיו, אותו ינצור כאישון עיניו.
משם חצב את נשמותיהן המבהיקות של חסידי עולם, מצוקי תבל, ושגרן בעל כרחן לעולם השפל. שם, בכור הנסיון והבחירה בין טוב לרע, ימרקו ויצחצחו את אורן, למען יזהירו ויבהיקו שבעתיים בחזרתן אליו לחיי נצח בעולם האמת, ויקבעו לעד במשבצות זהב בעיטורי כתרו של בורא עולמים.
והמחצב של סנפירנון הוא, בין טורי בהט ושש המיוסדות על אדני ספיר, נוצצות ככתם אופיר, רבבות אבני חן בשלל גוונים אין סופיים.
כי אין נגה תוכו של חסיד זה כברק פנימיותו של חסיד זה, ואין זיו אורו של צדיק זה כטוהר זוהרו של צדיק זה, כל אחד מפיק כדכד נגוהו בגוון שונה.
סדורים הם במחלקותיהם כחלוקת אבני חן לסוגים שונים, אבות ותולדות. לא הרי יהלום כברקת – חלקם יוסיפו כח לנושאיהם, וחלקם יתנו להם חן, ועוד ועוד סגולות רבות.
כך יתחלקו הצדיקים למשפחותם לבית אבותם. יש משפחות גדולי ארץ שגבורתם בהרבצת תורה והעמדת תלמידים, ויש משפחות אנשי שם שעבודתם בתפילה וברכת הרבים, יש מצוקי ארץ שכוחם בהחזרת בנים תועים, ויש עמודי תבל גומלי חסדים לעניים ושועים, ויש שענדו לראשם כמה וכמה כתרים.
הצד השוה שבהם: כולם כמהים וכוספים לעשות רצון קונם באמת, וכל אחד ואחד מאיר וזורח כלבנת הספיר, וכטוהר עצם השמים כפי כח מעשיו וצדקותיו.
לא זאת בלבד, אלא כפי שכל אבן מאירה בפני עצמה, זוהרת היא גם בקרב משפחתה.
צא ולמד מן הסוחר בהם, אשר גם אם ירבו בבית נכותה יהלומים ואזמרגדים, הרי הוא מונה במספר צבאם, ולכל אבן בשם יקרא. יספר בשבח כל אחת, יהלום זה יחיד במשקלו, וזה נדיר בניצוצי אורו. זה מבהיק בגוונים שונים, וזה חזק לא יפצחוהו קלשונים.
כך כל נפש צדיק מאירה בפני עצמה, ואף בין צדיקי משפחתה כל אחת מקומה המיוחד שמור לה.
טלו משל: משפחה אשר בניה התייחדו בגאונותם וגדולתם בתורה, מכל מקום אחד עיקר אורו יזריח בתלמוד ויעמיד תלמידים, ומשנהו בהוראה ידריך את הרבים. האחד יזיל אמרותיו ברבים בדרש ואגדה, וחברו בתורת הרז יהגה חרש לבל יוודע.
הוא אשר אמרנו, לא רק שלכל בית צדיקים זיו אורו המיוחד לו, אלא גם לכל צדיק וצדיק גוון מזהיר בפני עצמו, המבהיק בבוהק המיוחד רק לו, בו ישלים את נפשו לקונו.
מבין אותם סלעי המחצב נאצלה משפחת הצדיקים לבית פינטו, אשר ענדה כמה כתרים לראשה, והתעטרה לדורותיה בשלל גוונים.
כל צדיק וחסיד מבניה ודרך עבודתו המיוחדת לו.
זה בתורה, חברו בקדושה, ורעהו בטהרה. מהם צפונים וטמונים בחגוי קיטונם, ומהם אשר כל הארץ רעשה מגאונם. כל אחד צחצח מירק והשלים את כל זויות נשמתו בזיו שונה. אורחות קדושיה נשגבים טמירים ונעלמים, כל אחד לעצמו בבחינת נתיב לא ידעו עיט.
אולם צד שוה יש לכולם, אות היכר מהיכן נבט, לאיזה מדור ממחצב הנשמות הוא שייך, והסימן: ״מסירות נפש פשוטה״.
היא היתה הסמל החרוט על דגלם, היא המיוחדת ואופיינית לצדיקי משפחתם לבית אבותם. וכראות הרואה את ניצניה, ידע בבטחה, כי משורש צדיקי משפחה זו צמח, ועוד נצר מפארותיה הבשיל אשכולותיו.
שרשים, השם "פינטו", ר׳ שלמה פינטו הראשון ור׳ יוסף אחיו
היחס של צדיקי משפחת פינטו, עתיק יומין הוא, זרע קדש מחצבתו. שרשיו עמוקים וחסונים ומגיעים עד רב שרירא גאון ולמעלה בקודש. במשך הדורות הצמיחו שרשים אלו ענפים רבים, אשר עלו והשתרגו לאילן רב פארות, גאוני ארץ ,» קדושים וחסידים, אשר בצילם הנעים הסתופפו רבים מבני עמנו, וממגד פרות מעשיהם הטובים שבעה הארץ.
בראשית ימיה כונתה בשם משפחת ״גאון" – עדות והוראה על חשיבותה ויחוסה ״ בימי גירוש ספרד, כאשר חיות האינקויזיציה שרצו בכל פינה, ארבו לכל יהודי, וציפו להזדמנות הכי קלה להתגולל עליו בחמת זעם בעלילות רשע למיניהם, ראשי המשפחה פן יבולע להם מחמת שם זה – שהורה על חשיבותם בעולם . ונאלצו להמיר את שם משפחתם ל ״פינטו״, כשם עיר מגוריהם אשר ממנו יצאו
אמנם ימים ידברו, ובורא עולם – קורא הדורות מראש, קבע, כי שמם החדש יתעטר בכתר שם טוב, ויהפוך לשם ולתהלה בכל הארץ, עד שהמוני ישראל «.יזכירוהו בסילודין, כל אימת שיעלוהו על דל שפתותיהם.
בין ראשוני המשפחה הידועים לנו, נמנים ר׳ שלמה פינטו הקדוש ואחיו ר׳ יוסף ־זצ"ל אשר התגוררו בספרד בעיר הנמל הדרומית ״פינטו״.יש המיחסים את ראשוני המשפחה גם לר׳ דון יצחק אברבנאל זצ״ל, אך אין ידוע איך וכיצד.
בעת גירוש ספרד, בשנת ״מזרה״ ישראל – רנ״ב (1492 למניינם), כאשר נאלצו ליטול את מקל הנדודים, פנו יחד עם יהודים רבים לפורטוגל. אך גם שם לא ארכו מנוחתם, ובעת גירוש פורטוגל (שנת רנ״ז, 1497 למניינם) נאלצו לנדוד שנית. הפעם פנו למלכות רומא, שבהוראת האפיפיור יוליוס השלישי, פתחה את שעריה בפני הגולים בעת ההיא, שם התיישבו יחד עם עוד רבים מאחיהם גולי פורטוגל, בעיר אנקונה שהשתייכה למלכות רומא
כל הפרטים אודות שרשי צדיקי משפחת פינטו הם על פי המסורת שעברה בין צדיקי המשפחה מאב לבן. בספרי קורות הימים מובאות כמה גירסאות, אך רובן משובשות ולא מדויקות. לדוגמא: באנציקלופדיה אוצר ישראל כרך ח׳ עמי 249 נאמר: ר׳ יוסף פינטו בא מגלות פורטוגאל בשנת 1497 לדמשק, והיה שם עשיר גדול ובעל צדקה, בן בנו ר׳ יהושע פינטו (הרי׳׳ף) היה תלמיד ר׳ יעקב אבולעפיה, וכוי. קטע זה מלא שיבושים, ר׳ יוסף בא לדמשק יותר מ-50 שנה אחר כך כפי שיסופר להלן. הרי״ף תלמידו של ר׳ יעקב אבולעפיה, נקרא ר׳ יאשיהו ולא ר׳ יהושע, הוא היה בנו של ר׳ יוסף ולא בן בנו.
כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו
והויכוח בותיקן
לאחר כמה שנים, קם אפיפיור חדש – פאולוס הרביעי, שהיה צורר ואויב ליהודים. כל ימיו חרש מזימות רשע על היהודים, ולבו לא שבע מראות בדעותיהם. גזירות רעות ונוראות הגה אותו בן בליעל. לאחר שבדה מלבו כל מיני עלילות שווא על זלזול היהודים בנצרות, גזר עליהם כל מיני תקנות וחוקים שונים ומשונים, אשר שמו אותם ללעג וקלס בין שכניהם הגויים. ולא נח ולא שקט, עד שבשנת שי״ד (1554 למניינם) הורה לשרוף את ספרי התלמוד בכל איטליה.
באותה עת יצא שמעו הטוב של ר׳ שלמה בין אחיו היהודים, והגיע עד לפתחו של האפיפיור. זה האחרון, בשמעו את גדולתו של החכם היהודי שהגיע מספרד, התעוררה בו תאוותו הנלוזה, והחליט להביס את החכם היהודי, בחשבו כי כך יעלה בידו לערער את אמונת אחיו.
כמנהג אותם ימים, מיהר להזמין את ר׳ שלמה, וגזר עליו להתווכח קבל עם ועדה, עם בחירי ההגמונים והחשמנים בני דתו בעניני אמונה.
ר׳ שלמה בפקחותו העצומה ובמתק שפתיו, השכיל להשיב מלחמה שערה לאותם כמרים, והיכם שוק על ירך. בנועם אמריו, ניפץ את עלילות הרשע חסרות היסוד אשר טפלו ראשי הנצרות על היהודים האומללים.
בראותם את פני הדברים, חששו ההגמונים פן בני עמם הנבערים מדעת יפקחו את עיניהם ויחפצו ללכת אחר יופי אמרותיו, בליבם חשו כי תוקף אמונתם האיוולת עלולה להתערער בקרב ההמונים. לכן החליטו באכזריות האופיינית להם, להשתמש בכח המסור להם מאבותיהם – כח החרב – נשק בו השתמשו בקלילות מרובה באותם ימים, ובכך לשים קץ לאותה סכנה מבחינתם.
במעלות קדושים וטהורים
בהוראת האפיפיור, גזרו על כל היהודים הגולים שהגיעו מפורטוגל לאנקונה, להמיר את דתם, ואם לא – ישרפו על המוקד.
אנקונה (באיטלקית: Ancona) היא עיר בת כ-100,000 תושבים במחוז מארקה באיטליה, לחוף הים האדריאטי. אנקונה היא בירת הנפה והמחוז. חשיבתה של העיר התבטאה בעבר בנמל שלה.
אנקונה שוכנת 210 ק"מצפונית-מזרחית מרומא ו-200 ק"מ דרומית-מזרחית לבולוניה. העיר בנויה במדרונות של שלוחות הרי האפנינים : מצדה האחד היא משתרעת על מדרונות מונטה קונרו (Monte Conero) ומונטה אסטניו (Monte Astagno), שם שוכנת מצודת העיר; ואילו מעברה האחר מתנשא מונטה גואסקו ( Guasco; 150 מ' מעל פני הים), עליו ניצבת הקתדרלה העירונית, הדואומו. הקתדרלה מקודשת ליהודה קיריאקוס, הקדוש המגן של העיר. נטען כי הקתדרלה הוקמה על חורבות מקדש עתיק לאלה ונוס
בהמאה ה-15 באו לגור בעיר הנמל אנקונה יהודים מספרד ומהלבנט עקב היותה מרכז הסחר בינלאומי בין מרכז איטליה לבין המזרח התיכון והמזרח הרחוק. בשנת 1555, לאחר שאנקונה כבר הייתה במדינת האפיפיור, הוקם בה גטו. החל משנת 1569 היה הגטו אחד משלושת המקומות היחידים במדינה שהיהודים הורשו לגור בהם.יהדות אנקונה מפורסמת באישים שיצאו ממנה: יהודה מסר לאון, רב, מורה, רופא ופילוסוף, הרופא אמטוס לוזיטנוס, הרב משה בסולה, יעקב ד'אנקונה, אלסנדרו ד'אנקונה Alessandro d'Ancona חוקר ספרות איטלקית ומדינאי איטלקי ידוע.
באותה שנה הועלו 24 אנוסים על המוקד בכיכר העיר. אירוע זה הטביע את חותמו בעולם היהודי באותה עת, והוביל לחרם על העיר, הוא חרם אנקונה. בשנת 1871 ניתנו זכויות אזרחיות מלאות ליהודי העיר. מספר היהודים בעיר הגיע לשיא של 2,336 תושבים. מתחילת המאה ה-20, לאחר ירידת חשיבותו של נמל העיר, התרחשה הגירה של יהודי העיר לשאר הקהילות היהודיות באיטליה. בשנת 1932 העירייה, שהייתה בשליטה פשיסטית, הרסה את בית הכנסת האיטלקי על מנת לפנות מקום לנתיב תחבורה. ריהוט בית הכנסת הועבר למבנה בית הכנסת הלבנטיני, בו הוא נמצא עד היום. במבנה מצויים היום שני בתי הכנסת. שניהם לא פעילים. בשנות השואה 157 מיהודי העיר נשלחו לגרמניה – 15 מהם חזרו. מספרם המשוער של יהודי העיר היום הוא 300.
באותה עת, כבר הצליחה העשירה הידועה, הצדקת מרת דונה גרציה ע״ה, וחתנה ר׳ דון יוסף נשיא זצ״ל, להימלט לטורקיה. שם, תוך זמן קצר, רכשו השפעה מרובה בחצרו של השולטן התקיף סולימאן הגדול. לאחר שהפילו תחינתם לפניו שיעמוד לימין בני עמם הנתונים בסכנה, שיגר סולימאן מכתב תקיף ביותר אל האפיפיור, בו הזהיר, שאם תפול שערה מראשם של היהודים נתיני הממלכה העותומנית, מרה תהיה אחריתם של הנוצרים היושבים בארצו. בלית ברירה, נאלץ האפיפיור למשוך את ידיו מן היהודים שהיו נתיניו של השולטן, אך כל שאר היהודים שלא זכו להימנות על נתיניו נותרו במרתפי האינקוויזיציה, אשר החמירה עליהם את דינה, וביקשה לבצע בם את גזר הדין האמור.
כששים יהודים לא עמד להם הכח לשאת את קושי התלאות, ובצר להם, בחרו להמיר את דתם.4 אולם שלהבת האמונה אשר יקדה בלבותיהם של ר׳ שלמה, ועוד עשרים ושלשה יהודים צדיקים וחסידים, גברה על הפחד מלהבות האש, ובעוז רוחם בחרו לעלות על המוקד.
אולם הדבר לא הועיל להם כי האפיפיור הגלם, אך בדרך גלותם הצליחו להימלט על נפשם- שלשלת הקבלה עמי רע״ו על פי קינת שלמה חזן (נדפס בהלבנון שנה חמישית עמוד שמ״ג). ר׳ שלמה פינטו נמנה עם הקבוצה השניה, ועלה על המוקד ביום שבת קדש ח׳ באייר.
כדי לשמור זכרם, נציין כאן את שמותיהם: ר׳ שמעון בן מנחם הזקן, ר׳ יוסף אוהב, ר׳ יוסף פאפו, ר׳ אברהם הכהן, ר׳ שמואל גוואשקון, ר׳ אברהם צארולייה, ר׳ אברהם דספנייא, ר׳ אברהם פאלקון, ר׳ שלמה יחייא, ר׳ יעקב מוצו, ר׳ משה פאצו, ר׳ יצחק נחמיאס, ר׳ יוסף ורדאי, ר׳ שלמה אגואדיס, ר׳ דוד נחש, ר׳ יוסף מלכו, ר׳ יוסף ברצילון, ר׳ יעקב מונטאלבאנו, ר׳ אברהם לובו, ר׳ יעקב כהן, ר׳ דוד ראובן, ר׳ דוד צדיקאירו, והגברת דונה מניורה, הי״ד.
כך לאחר הימלטם מפח האש היוקדת בספרד ופורטוגל, נפלו אל פחת מוקד הותיקן, ובשנת שט״ו (1555 למנינם) צעדו בשמחה וגאון לקראת מותם, לקדש שם שמים ברבים, ולהשלים רצון קונם.
לא בפעם אחת הועלו, אלא בארבע פעמים: ג׳ וח׳ באייר, ז׳ וי״ב בתמוז.
במרכז העיר אנקונה הוכן להם המוקד, אליו הובלו בתהלוכת ״אוטו דה פה״ – הידועה לשימצה.
גם בהיותם כבר קשורים על מערכת העצים, ניסו הכמרים האכזריים לדבר אל ליבם להמיר את דתם, אך נתקלו בסירוב מוחלט. עד שניתן האות, ולקול צהלת המון הגויים, ולמגינת לב אחיהם הדוויים, גופם נשרף, ונשמתם המזוככת עלתה בלהב המוקד בסערה השמימה.
רוב הפרטים בפרק זה נלקחו מקובץ revue des etudes juives כרך י״ו עמי 222 – 239, ומהחובר oro׳le gemeiie D, שעותקים מהם מצוי בידי כבוד הרב שליט׳׳א, וכן מספר עמק הבכא לר׳ יוסף הכהן עמודים -135-134, מספר שלשלת הקבלה עמודים רע״ו רע״ז, ומספר הדמעות ח׳׳ב עמוד 8ו3 ואילך. נציין עוד: פרטי הויכוח, המשפט שהתנהל אחריו, והעונש, מצויים בארכיוני הותיקן. יזכרו לשבח מר ויטו ארביב ורעייתו מילי מרומא, שעשו מאמצים רבים לחשוף את הפרוטוקול האמור, והצליחו לגלות חלק מהפרטים המובאים כאן, ובכך לאמת את הידוע בקרב משפחת פינטו ממסורת אבות – יבורכו משמים על כך.
כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו
חרם אנקונה
היהודים שבערי איטליה וטורקיה לא יכלו לסלוח על מעשה אכזרי זה, ובקשו לנקום בעיר אנקונה.
בכתב זעקה נוגע ללב, שהפיצו בין קהילות היהודים, קראו להחרים את העיר אנקונה, ולא לסחור עמה. מטרה נוספת היתה לחרם זה, והיא, עידוד הדוכס די אורבינו מפיזארו, שמרד באפיפיור, ופתח את דלתות עירו בפני מרבית גולי פורטוגל שהצליחו להימלט מאיומי האפיפיור באנקונה. לדעת המחרימים, הימנעות ממסחר עם אנקונה ירבה את המסחר עם פיזארו, בכך יקיימו את הבטחתם לדוכס להשיב לו גמול על חסדו, וגם יעודדו אותו להמשיך במלחמתו באפיפיור, ובמעשיו הטובים למען היהודים הגולים.
אולם תושבי אנקונה היהודים שחששו פן יבולע להם, ובראשם רבם ר׳ משה באסולה, פנו בתחנונים לגדולי הדור שימנעו את הטלת החרם.
הכח המניע מאחורי יוזמה זו, היתה העשירה הידועה, הצדקת מרת דונה גרציה ע״ה, וחתנה דון יוסף הנשיא, שניסו להפעיל את השפעתם על גדולי הדור שייענו להטלת החרם.
סביב בקשה זו התעורר פולמוס הלכתי, כאשר דעת המהר׳׳י בן לב משאלוניקי ועוד חכמים, נוטה להסכים (שו״ת מהר״י בן לב סימן ל״ט), ודעת ר׳ יהושע צונצין ועוד חכמים (שו״ת נחלה ליהושע סימנים ל״ט מ׳) מתנגדת להצעה, (וראה עוד בשו״ת המבי״ט ח״א סימן רל״ז).
מתחילה הצליחו מאמצי המחרימים, והסוחרים היהודים מארצות הסביבה (בעיקר משלוניקי שביוון) החלו להדיר רגליהם מנמל אנקונה, דבר שגרם נזק ניכר לתושבי העיר ולהכנסות האפיפיור. אולם בעקבות הפולמוס ההלכתי התערער כח החרם, עד ששקע לגמרי.
הצלה פורתא, זכרון הקדושים
רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה׳ היא תקום.
בורא עולם השאיר פליטה, נצר יחיד, הלא הוא ר׳ יוסף אחיו של ר׳ שלמה.
בדרך לא דרך ניצל ע״י הטורקים משריפת המוקד, ובעזרתם נמלט על נפשו דרך האי מלטה לדמשק שבסוריה.
כך ידוע במסורת המשפחה. ככל הנראה הדבר התאפשר בעקבות פעולתם הנזכרת לעיל של הגברת דונה גרציה וחתנה דון יוסף נשיא. אולם יתכן שנמלט יחד עם קבוצה של שלושים ושמונה יהודים שהוגלו לאי מלטה בהוראת האפיפיור. אנשי אותה קבוצה הצליחו להימלט בסופו של דבר, כפי המסופר בספר עמק הבכא שם, ויתכן שמשם הגיע ר׳ יוסף לדמשק.
אותו נצר פארותיו רבו, ועל יובל שלח שרשיו, וממנו התפשטה משפחת פינטו, ולא כלתה בחסדי ד׳ כי לא כלו רחמיו.
אולם גם הניספים לא נשכחו.
בכל דור ודור נהגו צדיקי המשפחה, לאחר התקדש היום הקדוש – יום כיפור, בסיום התפילה המיוחדת המרטיטה ומרגשת – כל נדרי, כאשר כל היהודים שבים בתשובה, מטהרים מעוונותיהם ומתדמים למלאכים, לערוך השכבה ותיקון נפש לאותם נשמות קדושות וטהורות – נשמות ר׳ שלמה ורעיו. זכרון לאותם קדושים, אשר מנשרים קלו ומאריות גברו, ומקומם בגנזי מרומים בין שרפי מעלה, במדור המיוחד של מקדשי השם, הנהרגים על קדושת שמו יתברך.
כך נהגו דורות רבים בבית הכנסת במוגאדור, ואף לאחר עלותו של הצדיק ר׳ משה אהרון פינטו זצ״ל לארץ, המשיכו במנהג זה בבית מדרשו עד פטירתו, ועוד כמה שנים אחר כך.
בשנת תש״ס נחנכה ברוב עם מצבת זכרון לזכרם של הנעקדים הי״ד. האנדרטה הוקמה ע״י ממשלת איטליה במקום עקידת הקדושים בעיר אנקונה. מאז מתכנסים יהודי איטליה כל שנה בתשעה באב באתר הזכרון, לקריאת קינות בצוותא, ולערוך אזכרה לאותם קדושים.
רבי יוסף פינטו מגיע לדמשק
בתחילת המאה השש עשרה למנינם, בעקבות גירוש ספרד, נדדו מרכזי התורה ממקומם. בתורם אחר מקום מנוחה, התפזרו במקומות
שונים בעולם, והתיישבו באותן ארצות אשר פתחו את שעריהן בפני הגולים. אחד המוקדים המרכזיים ״'שאליהם פנו הגולים היו ארצות מזרח הים התיכון. בעקבות התבססות הממלכה העותומנית באותה תקופה, חפצו שליטיה בבואם של היהודים לממלכתם, מתוך הכרה בנאמנותם ובכוחם הכלכלי. כך אנו מוצאים בשנים אלו פריחה ושגשוג של מרכזי התורה בכל האזור, בארצות הבלקן וטורקיה, ובריכוזי היהודים בארץ ישראל וסוריה.
כאשר נמלט ר׳ יוסף פינטו מאש המוקד, מצא מקלט בעיר דמשק, שישוב היהודים החל לשגשג בה באותם ימים.
בבואו לשם, מצא את בן משפחתו הדגול מרבבה, ר׳ כלב פינטו, אשר היה בעל השפעה גדולה בקרב היהודים, והיה יוצא ונכנס בבית המלוכה. ר׳ כלב עזר רבות לאחיו היהודים להצילם מפני שונאיהם הגויים, שמעו יצא בכל הארץ, והשפעתו והגיע עד לצפת.
רבי יוסף אשר בקושי נמלט מתופת ההריגה, לא נפל ברוחו. אימי המאורעות הקשים שעבר, לא הצליחו למוטט את רוחו הגדולה, ולו במעט. על אף היותו כבר בשנות השבעים לחייו, התחיל מסכת חיים חדשה. שלח ידו במסחר, עשה חיל, והתעשר. וכך מתארהו בנו באחת מהקדמותיו– מתוך הקדמתו לספר כסף נבחר – : ״גביר אביר הרועים, איש חיל רב פעלים, בא באנשים, חכם חרשים, נישא ומאד נעלה, לשם ולתהלה״.
כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו
רבי יוסף ויטאל קלאבריש
בהיותו בדמשק, פגש במיודעו סופר הסת״ם הידוע, ר׳ יוסף ויטאל קלאבריש, מיוצאי גלילות קלבריאיה, אביו של ר׳ חיים ויטאל, המהרח״ו זיע׳׳א, אשר גם הוא נמנה על פליטי פורטוגל ואנקונה.
ר׳ יוסף ויטאל מאצילי בני ישראל היה, ניצוץ נשמתו מעזרא הסופר, ויש אומרים, משורש ר׳ מאיר ונפש ר' ישבב הסופר.
מלבד צדקותו וחסידותו, נמנה על אותם סופרי סת״ם יחידים, עליהם כוונו חז״ל בהשוותם את זיכוי הרבים שגורמת כתיבתם, לזריחת כוכבי השמים. מוניטין רבים יצאו לפרשיות התפילין ומזוזות שכתב, שכן, מלבד הכתב הנדיר ביופיו, הצטיינו גם בכך שנכתבו בקדושה ובטהרה, בריבוי טבילות, בכוונות ויחודים עילאיים.
מפה לאוזן סחו הבריות, כי מרן הבית יוסף סיפר, שהמגיד שהיה נגלה לו בקביעות מן השמים גילה לו כי: ״חצי העולם עומד בזכות התפילין הכשרות שר׳ יוסף ויטאל כותב״ ואף האר״י הקדוש אמר כן לבנו ר׳ חיים ויטאל. והרמ״ע מפאנו, גדול הדור, כאשר יצא חוצץ נגד המערערים על כשרות התפילין הנעשים באיטליה, כתב: שמכיון שהתפילין שעשה ר׳ יוסף ויטאל נעשו כתבנית אותם תפילין הנעשים באיטליה, הרי שיש בזה הוכחה ניצחת לכשרותם, והמערער על כך עתיד ליתן את הדין, (שו״ת הרמ״ע מפאנו סימן ל״ח).
לפיכך, מדקדקים במצוות התאוו לקבוע את המזוזות שכתב בפתחי בתיהם, ולעטר את ראשם וזרועם בפרשיות התפילין פרי קולמוסו. בדמים מרובים רכשו את התפילין ומזוזות שנשאו את השם: ״תפילין רב קלאבריש״, ונהגו בהם קדושה יתירה.
יוסף ה׳ עליכם ככם
בת יקרה, יראת שמים ותמימה, היתה לו לר׳ יוסף ויטאל. כאשר חפץ להשיאה, ביקש למצוא חתן כלבבו, תלמיד חכם צדיק ומיוחס. לכן כאשר פגש בר׳ פינטו יוסף ידידו משכבר הימים, שהיה מוכר לו כמי שמתאים לדרישותיו, החליט כי הוא מתאים להיות חתנו, ועל אף גילו המתקדם (בשנות השבעים), נתן לו את בתו לאישה.
על פי מסורת המשפחה. כאן המקום לעמוד על נקודה עמומה, בה התחבטו כמה מכותבי קורות לימים (ראה: היהודים במצרים וסוריה תחת שלטון הממלוכים עמי 490 הערה 27). והיא: האם רבי יוסף אביו של ר׳ יאשיהו הוא עצמו היה מגולי פורטוגל וניצל מן המוקד, או שמא היה רק נכדו של ר׳ יוסף הניצל. הגרום לערעור: מרחק השנים הרב בין גלות פורטוגל ללידת ר׳ יאשיהו. אכן, הם נשענו על אוצר ישראל ומקורותיו העמומים, שם נכתב שר׳ יוסף הגיע לדמשק מפורטוגל בשנת רנ״ז (1497) שהיא שנת גרוש פורטוגל. וזה לא נכון! כי כפי המסופר לעיל, ר׳ יוסף היה מנמלטי המוקד באנקונה בשלהי שנת שט״ו (1555), ורק אז הגיע לדמשק, ובודאי היה זה לא לפני שנת שט״ז. א״כ לפי ההערכה שר׳ יאשיהו נולד בסביבות שנת שכ״ה (1565), הרי שר׳ יוסף אביו נשא את בתו של ר׳ יוסף ויטאל כמה שנים אחר שהגיע לדמשק, ותיכף נולד לו בנו ר׳ יאשיהו, והדברים מתאימים מאד. אלא, שהנקודה הקשה היא: אם אכן הוא עצמו היה מגולי ספרד ופורטוגל, מוכרח הדבר שהיה כבר למעלה מגיל שמונים בעת שנולד לו בנו. אמנם אין בכך פירכא לגירסת מסורת המשפחה משתי סיבות: א. משום שיתכן כן, בפרט לפי מה שהיה רגיל בפיו של הצדיק ר׳ משה אהרון פינטו זצ״ל שאבותיו ואבות אבותיו נולדו להוריהם בגיל מאוחר בדרך כלל, כפי שתעיד על כך העובדה שמאותם ימים (לפני למעלה מארבע מאות שנה) עד עתה אין בשושלתם יותר מעשר דורות, והמעיין בתאריכי הלידה בהמשך הספר יווכח בכך. ב. כידוע, גירוש ספרד אמנם היה בשנת רנ״ב, אך לא כל היהודים ברחו מיד, אלא רבים החביאו בסתר שנים רבות דבר יהדותם, ובפרט בגלות פורטוגל. אם כן, יתכן מאד, שר׳ יוסף נולד בספרד להוריו, כמה שנים לאחר שנת גירוש ספרד או פורטוגל, בזמן שהם המשיכו לדור בערים אלה כאנוסים, ורק לאחר כמה שנים נמלטו לאנקונה. השערה זו תתחזק עם העובדה שגזירת האפיפיור באנקונה חלה על ראשם של האנוסים בלבד.
אכן נפלאות הבורא, שני פליטי חרב מאותו גיא צלמות, נתגלגלו למקום אחד, הצדיק חתן, ויוסף הצדיק מחותן. וצדיקו של עולם, הוסיף מצדק צדקתו, ושידך ביניהם, להקים בנין נצח, לקיים שבחו ״צדקתך צדק לעולם". ודאי זהו הגורם שנתברך זרעם בברכת: ״יוסף ה׳ עליכם ככם אלף פעמים״, וכפי שדרשוהו דורשי רשומות: ״יוסף״ – ר׳ יוסף ור׳ יוסף, ״ה׳ עליכם״ – בורא עולם שעמד עליכם, להוציא אתכם מכור ההריגה, והוא שסובב וגלגל שתשתדכו ביניכם, אם כן, ראויים אתם, שמחיבורכם יצאו ״ככם״ – צדיקים כמותכם – ״אלף פעמים״
כפי שאכן זכו…
בהקמת בית מפואר זה, על אדני המשפחות המיוחסות בישראל, הונח היסוד האיתן לאותו בנין רב קומות, בנינה של צדיקי משפחת פינטו לדורותיהם.
לידתו של צדיק
בשנת שכ״ה (1565 למנינם), זרח בחושך אור לישרים, ונתברך ר׳ יוסף בפרי בטן, זרע קדש, נטע שעשועים.
עשר שנים לאחר שנמלט בחסדי ד׳ מן המוקד, נולד לו בן זקונים, הרי הוא, אור ישראל וקדושו, רבינו יאשיהו פינטו – ״הרב המוסמך״ – הרי״ף ד״עין יעקב״.
בהיוולדו, התמלא הבית אור – אורה של תורה.
מליצה זו, אין כוונתה רק לביתו הפרטי של ר׳ יוסף, בית העולם הזה, העראי, החולף כחלום.
– אלא לבית העומד לעולמי עד, בית שושלת גאוני וצדיקי משפחת פינטו, כמאמר החכם מכל אדם: ״בית צדיקים יעמוד״ (משלי יב,ז).
בית זה, הרי הוא ביתם של כלל ישראל, אותו בנין עליו נסמך בית ישראל דורות רבים. ובלידת ר׳ יאשיה התמלא הבית באור התורה, כי הוא היסוד שעל אושיותיו יצוק עמוד התורה המפואר של בנין זה.
כאמור לעיל, שונה ומגוון אורם של הצדיקים, לא דומה אורו של צדיק אחד, לאורו של חברו, אלא בשלל אורות יאירו. והשוני, חשיבותו בפרט באותם צדיקים שרשי האילן, היות וכל אחד נותן את כוחו המיוחד בגזע הנטיעה, להפרות תנובתה, להמתיק פירותיה, ולהוסיף בהם טעם כפי מעלתו. ור׳ יאשיהו, גדלותו בתורה, וחבוריו הכבירים, הם אשר הבהיקו ושלחו ניצוצי נוגה שהשרישו באילן רב פארות זה. מורשתו הרוחנית הכבירה, יצקה את התשתית והיסוד לחלק התורה, ומסירות הנפש למענה, בעומק קרביהם של צדיקי משפחת פינטו.
כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו
כתר קדושה – שושלת הזהב של צדיקי פינטו מדור ראשון עד דור עשירי
סמוכים לעד – פרשת הסמיכה
כאמור, תקופה זו בה אנו עוסקים, היתה מן הסוערות בתולדות ימי עם ישראל. במקומות בהם דרו היהודים מאות שנים, צצו חדשים לבקרים גזירות שמד וגזירות גלות, ומושבות היהודים טולטלו טלטלה עזה. בעת הזו נטלה התורה מקלה ותרמילה, ונדדה ממקום משכנה. מרכז התורה ששכן במדינות ספרד, התפצל לגלויות מספר, ורבים מענקי הרוח ששכנו בה, העתיקו משכנם לארץ ישראל.
בין הגולים שהגיעו לארץ הקדש, היה ר׳ יעקב בירב הראשון, שלאחר תחנות מספר בדרכו מספרד, הגיע לעיה״ק צפת, שם התיישב, ופתח את ישיבתו.
גדולתו בתורה של ר׳ יעקב היתה נדירה, כפי שמעיד עליו המבי״ט – ר׳ משה מטראני, מגדולי תלמידיו, באחת מתשובותיו(וז״א תשובה מ״א): "בקי בג׳ סדרים, רדומים לו כמונחים בכיסו, ובג׳ סדרים אחרים יודע להשיב סברא המתקבלת על הלב״. גאונותו הציבה אותו בשורת גדולי הדור המובהקים, וכפי שמכנהו תלמידו הנ״ל בתשובה הנזכרת: ״מאור הגולה״. בתשובה נוספת כותב (תשובה מ״ט): ׳הקרא שמו יועץ פלא, ותהי המשרה על שכמו בדברי טוב לכל עמו, יהי אלקיו עמו ויגיה אורו, אשר רבץ תורה בישראל, ולימד דעת את עם אריאל, ולהורות נתן בלבו, הגיונו וניבו חקים ומשפטים צדיקים, מזן אל זן מפיקים, בפסקיו ותשובותיו חקי האלקים ותורותיו״.
בהגיע ר׳ יעקב לארץ ישראל, לאחר התלאות והנדודים שעבר, חפץ מאד בקירוב הגאולה. בהכירו את מצבם הירוד של היהודים באותה תקופה, השתוקק לפעול פעולות שיעוררו רחמי שמים, עד יחפוץ אב הרחמים לפרוש כנפיו על עמו ויחון אותם.
מדברי חז״ל: חרב וביזה מתרבים בעולם משום עיוות הדין וקלקולו (שבת לג.), הסיק, כי כצעד ראשון לרומם את מצבם השפל של אחיו, צריך לחזק את מוסדות הדיינות. העמדת בתי דינים בהם יכהנו דיינים בעלי שם, אנשי חיל יראי חטא, תעניק להם סמכות משמעותית, בעלת תוקף. בכח מעמדם יצייתו להם ההמונים, ויסורו למרותם, והם ינהיגו את העם בדרכי התורה. לשם כך, יש להטיל מגבלות על מינוי דיינים. אין למנות דיין, אלא תלמיד חכם, שגדולתו בתורה וכוחו בפסק אינם שכיחים, בצירוף היותו מוכר כאישיות ללא חת, שאינה נושאת פנים לשוע או דל.
לשם כך, בהסתמכו על דברי הרמב׳׳ם (הלכות סנהדרין פ״ד הלכה יא, ובפירוש המשנה מס׳ סנהדרין פרק א׳), שבהסכמת כל חכמי ישראל ניתן לחדש את הסמיכה בארץ ישראל, החליט כי ניתן לחדש את סמיכת הדיינים איש מפי איש. בכך לא ימונה לדיין אלא מי שהוסמך מפי דיין מוסמך, והם לא ימנו אלא מי שנמנו בו כל המעלות האמורות.
מעמד הסמיכה היה נהוג בעם ישראל מאז מעמד הר סיני, משה רבינו סמך את יהושע והזקנים, הזקנים סמכו לזקנים שאחריהם, וכך כל דור ודור חכמיו סמכו את חכמי הדור הבא. בקבלה יחודית זו, נוצרה שרשרת זהב של מסירת התורה בעם ישראל, והינה אחוזה טבעת בטבעת, בקשר בל ינתק מאז קבלת התורה. הסמיכה היתה נהוגה עד אמצע זמן האמוראים בערך, ורק אז מחמת סיבות שונות, לא ברורות דים, בטלה הסמיכה.
ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור יוסף אחיו
מטרות חידוש הסמיכה
מתוך הבנת עומק משמעות הסמיכה, כפי האמור, בטוח היה ר׳ יעקב בירב, שחידוש מעמד עתיק זה, יהיה בכוחו להחזיר עטרת הדיינות ליושנה, ולגדור את הפרצות אשר נבעו בעם. כי הרי חידוש מעמד נכבד זה, האפוף הוד קדומים, משקף את הדיין הנושאה כאחד מחוליות מוסרי התורה מדור דור, ותורתו ופסקיו יתפסו בעיני העם כהמשך ישיר לקבלת התורה. בכך תנתן עצמה רבה לדיינים הסמוכים, והם יוכלו לדון את העם משפט צדק, ללא חת, ולהנחותם בדרך הנכונה, כמאמר חז״ל: דיין הדומה למלך ואינו צריך כלום, יעמיד ארץ (סנהדרין ז:), וכך בהתקרב העם לאביהם שבשמים, יחפוץ בהם, וירצה לחוננם, ולהשיב שכינתו בתוכם.
מטרה נוספת היתה לכך, באותו דור ובדורות הקודמים לו, רבו האנוסים מקרב בני ישראל. הם אלו, שקושי הנסיון – מות או גלות ועוני, שבר את רוחם, והעדיפו להמיר את דתם למראית עין.
רובם עשו כן, בחושבם להמיר לזמן מועט בלבד, ובהזדמנות הראשונה בה יוכלו להימלט מאימת האינקויזיציה יחזרו לחיות את חיי יהדותם בריש גלי. מזימת השטן הצליחה בחלקה, ורבים מהם נסחפו לאט לאט. היו ששכחו הלכות רבות, והיו שבמרחק הזמן שכחו גם את מקור מחצבתם. אולם רבים מהם שמרו בסתר על יהדותם בעקשנות וגבורה עילאית, ולא זנחו לרגע את תקוותם לשוב לקיים מצוות התורה בגלוי ובגאון. באפשרות הראשונה שהזדמנה להם, נמלטו מצפורני האינקויזיציה, ושם במדינות אחרות, שבו לחיק היהדות לאור היום.
אך במקרים רבים נכונה להם אכזבה מרה, בבואם בקרב אחיהם חשו בניכור מסויים, היו מאחיהם שבזו להם על שלא הצליחו לעמוד בנסיון, ולא מסרו את נפשם או ממונם להימלט מארץ גזירה. בנוסף לכך, רבים מהם נמנעו לחזור בתשובה, בחושבם כי אין תקנה לעבירות שעברו.
מהר״י בירב בלבו הרחום, האזין לאנקת אותם אומללים, ורצה לעזור להם לשוב לחיק אמונת אבותם. לפיכך סבר, כי בחידוש הדיינים המוסמכים, שבכוחם לדון דיני קנסות ומלקות, יוכלו אותם אנוסים אומללים ללקות על עוונם, ובכך יחושו כי סר עוונם וחטאתם כופרה, וישובו להתקבל ברצון בקרב אחיהם בכל אתר ואתר.
המצטרפים והמתנגדים
לדעתו הצטרפו חכמי העיר צפת, אשר באותה תקופה היתה לה עדנה, רחובותיה מלאו חכמים וסופרים, ורבים מגדולי האומה גרו בה. וכך בשנת רח׳׳צ, במעמד רב רושם, חודשה הסמיכה בעיר צפת. כל חכמי העיר הגישו כתב סמיכה לר׳ יעקב בירב ולאחר שהוא עצמו הוסמך, סמך בכוחו את: רבי יוסף קארו ה״בית יוסף״, רבי משה מטארני"המבי״ט״, רבי אברהם שלום, רבי ישראל די קוריאל, ורבי יוסף סאגיס.
אולם דרכו זו לא הצליחה, רבים מגדולי הדור המובהקים התנגדו לתכניתו, ׳פולמוס חריף מאד התפתח בעקבות שאיפתו זו.
המתנגדים העיקריים היו חכמי ירושלים, שסברו כי אין שום אפשרות לחדש מעמד זה עד ביאת המשיח. בראשם ניצב ר׳ לוי בן חביב – הרלב״ח, מגדולי אותו דור, בנו של ר׳ יעקב בן חביב מחבר העין יעקב על אגדות התלמוד, שנמנה גם הוא על גולי ספרד. העובדה שר׳ יעקב בירב שלח להרלב״ח עצמו כתב סמיכה, לא עמעמה כלל את התנגדותו התקיפה. בסוף ספרו שו״ת מהרלב״ח, נדפס בקונטרס מיוחד, צדדי הויכוח והמשא ומתן המרתק שהתנהל סביב ענין זה. אל חכמי ירושלים הצטרף גם ר׳ דוד בן זמרא – הרדב״ז, שהיה ג״כ מגדולי אותו דור, ועמו חכמי מצרים.
התנגדותם העזה גרמה להתרופפות המעמד המיוחל, וכך לא הצליחה הסמיכה לכבוש את המעמד הרצוי לו קיווה ר׳ יעקב בירב. עם השנים הלכה ודעכה, עד שפסקה לגמרי לאחר כמה עשרות שנים.
אולם, למרות זאת, אלה שזכו והתעטרו בכתר הסמיכה, הוכרו ברחבי העולם היהודי, לא רק כגדולי תורה מובהקים, אלא כדיינים בעלי שם מיוחד, שגאונותם הולמת לשאת תואר כה נכבד. דבריהם נשמעו בכל מקום, מעמדם היה תקיף ובעל סמכות רחבה, באשר ההמונים התייחסו לתואר זה בכבוד גדול ביותר.
בשנים בהם נהגה הסמיכה נסמכו חכמים נוספים, נזכירם כאן: מהר״י קארו סמךאת רבי משה אלשיך ״האלשיך הקדוש״, רבי אלישע גאליקו, ורבי יעקב בן רבי אברהם בירב. מהר״ם אלשיך סמך את רבי חיים ויטאל. ר״י בירב השני סמך את רבי משה גלאנטי, רבי אלעזר אזקרי בעל ״החרדים״, רבי משה בירב, רבי אברהם גבריאל, רבי יום טוב צהלון, רבי חייא הרופא, ורבי יעקב אבולעפיא. ר׳ חייא הרופא סמך את רבי בנימין הלוי.
כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו
סמוכים לעד – פרשת הסמיכה
ימי חרפו
בוצין בוצין מקטפיה ידיע, הילד יאשיהו גדל, עשה חיל בלימודיו, והרווה את אביו נחת בימי זקנותו. שקידתו הנפלאה בתורה היתה לשם דבר, וכל רואיו נבאו לו גדולות. ר׳ יוסף בהכירו בכשרונותיו הנדירים של בנו, השגיח על חנוכו בעינים פקוחות, דאג לצרכיו החמריים, והושיבו בין ברכי החכמים.
בצעירותו הצטרף לישיבתו המפורסמת של ר׳ יעקב אבולעפיא המוסמך, אשר כיהן כרבה של דמשק באותה תקופה.
ר׳ יעקב היה בן בתו של מהר"י בירב, ונחשב לאחד מגדולי הדור, מצודתו היתה פרוסה למרחקים, ונשא ונתן בדברי הלכה עם גאוני דורו. בראות ר׳ יעקב את ערגת הנער לעליה רוחנית, קרבו מאד והראה לו חיבה עזה, הרבה להשתעשע עמו, ולהנחות אותו בנבכי הלימוד העיוני. בחושיו החדים חש בעצמה הטמונה בעלם חמד זה, פרש עליו כנפי חכמתו, והשקיע רבות בעיצוב אישיותו התורנית.
בישיבתו שקע הנער יאשיהו בלימוד התורה, הוסיף על שקידתו כפל כפלים, ונעשה לתלמידו המובהק. שם התחבר לבנו של ר׳ יעקב, ר׳ חיים אבולעפיא. (ר׳ חיים קיבל תורה גם מהמהרי״ט, נמנה על רבני חברון, ונפטר בירושלים.) ר׳ יאשיהו ור׳ חיים עסקו בתורה יחד בשקידה עצומה, לילות כימים, עד שנעשו גדולי תורה מובהקים.
כשהקים את ביתו, לא עזבו אביו. ר׳ יוסף שחפץ בכל מאודו בהצלחת בנו בלימודיו, הבין שלצורך הגשמת שאיפה זו, על בנו להיות משוחרר מכל עול גשמי.
היות ובורא עולם זיכהו, ולצד גדולתו בתורה היה גם גביר ושוע, נהג כהמלצת החכם מכל אדם (קהלת י, ב): "לב חכם לימינו״, וכפי שלימים המליץ על כך בנו בספר דרשותיו (כסף נבחר דרוש שני לפי יתרו):
"החכם בזמן שהוא עוסק בסחורה, כל מגמת פניו ותכליתו הוא לקיום התורה שבימין [כדכתיב (משלי ג, טז): ארך ימים בימינה], כדי שיהיה לו הכנה בלי שום טרדה לעסוק בתורה, ולכך השתדל להכין טרף ומחיה לביתו, כדי שיהיה פנוי לעסוק בימינה של תורה".
ברוח דברים אלו סעד וכלכל ר׳ יוסף את בנו, דאג לכל מחסורו ביד רחבה, כדי שיהיה לבו פנוי לעבודת הי. ור׳ יאשיהו השקיע בלימודיו את כל מרצו וכשרונותיו הברוכים, השתלם בכל מקצועות התורה, בתלמוד והוראה, בדרוש וחידוש, עד שנעשה תלמיד חכם בעל שיעור קומה, שמעטים כמוהו.
כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו
רבי יאשיהו מתעשר בכתר ״מוסמך״
לאחר זמן נחשב כבר לאחד מגאוני הארץ, ורבו – ר׳ יעקב אבולעפיא, החליט בדעתו, כי ר׳ יאשיהו בחיר תלמידיו, ראוי להתעטר בכתר המפואר של הסמיכה. אולם בעירם דמשק לא יכל לסומכם, כי לפי דיני הסמיכה, אין לה תוקף אלא אם כן עשתה בארץ ישראל (רמב״ם פ״ד מסנהדרין הלכה ו׳), לפיכך המתין להזדמנות הנאותה בה ישהו בארץ ישראל.
בשנת שע״ז (1617) הגיעה העת, ובהיותם בארץ הקודש סמך את בנו: ר׳ חיים אבולעפיא, ואת רבי יאשיהו פינטו, והם היו המוסמכים האחרונים.
וכך כתב לו בכתב סמיכתו – הסכמתו לספרו כסף נבחר:
"אנכי הרואה את דברי ספר התורה הזה, לחכי ממתקים, וכולו מחמדים, חביבים עלי דברי דודים, זה דודי וזה רעי בחירי רצתה נפשי, החכם השלם המחבר נר״ו לא ימיש מתוך אהלי, מיום דעתי אותו אמרתי אני אל לבי, זה יעצור בעמי, הן אלה קצות דרכיו במילי דאגדתא, אותה נפשו ויעש, ועוד נוסף עליהם כהנה וכהנה, הן הן גופי תורה, סיני ועוקר הרים, לן בעומקה של הלכה, דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא, כל מן דין סמוכו לנא, יורה יורה ידין ידין, ויהיו דברי אלה אשר התחננתי לפני ה׳, יהיו נטיעותיו וצאצאיו כמוהו, ויקיים בו מקרא שכתוב: לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה׳ מעתה ועד עולם״.
מאז תיארו את ר' יאשיהו בכל מקום ״הרב המוסמך״, שכן תואר זה נדיר היה, והוא ורעו ר׳ חיים אבולעפיא היו האחרונים שזכו להתעטר בכתר זה.
ר׳ חיים ויטאל – מהרח"ו זיע"א ־ דודו ומחותנו
דודו של ר׳ יאשיהו, אחי אמו, בישראל גדול שמו – ר׳ חיים ויטאל, אשר לשמו תחרד כל נפש, גדול תלמידיו של עיר וקדיש מן שמיא נחית, האר"י הקדוש זיע״א.
רוחו הגדולה של ר׳ חיים הקרינה קרני זוהר, על בן אחותו הנער יאשיהו, שנועד לגדולות. גדולתו בתורה ופרישותו הנוראה, השפיעו רבות על אחיינו הצעיר, אשר שאף ללכת בעקבות דודו במעלות המסילה העולה בית א-ל. ר׳ יאשיהו למד אצל דודו ר׳ חיים ויטאל את רזי תורת הקבלה, ונעשה לתלמידו המובהק בחכמה זו. קירבה יתירה שררה ביניהם, עד שלימים נעשו גם מחותנים, כאשר בנו של ר׳ חיים – ר׳ שמואל ויטאל, נשא את בתו של ר׳ יאשיהו לאשה.
ר׳ חיים ויטאל נולד לאביו בצפת בראש חדש חשון שנת ש״ג (1540). כבר מקטנותו ניכר שלגדולות נועד, ומרן הבית יוסף היה מזהירו בשם המגיד הנגלה אליו, שיהיה שקוד על התורה ועל העבודה לעשות רצון קונו, כי נשמתו הינה גדולה מאד, ונקיה יותר מכל בני דורו.
כשגדל נעשה לאחד מגדולי הדור בתורת הנגלה, ונמנה על תלמידיו של ״האלשיך הקדוש״, שכאמור, סמך אותו בסמיכת חכמים בכ' באלול שנת ש״ן. וכה כתב בסמיכתו המובאת בספר ארץ חיים (דף רמז ע״ב):
״מהכח אשר חנן ד׳ אותי הצעיר להוסמך ע״י מוהר״ר יוסף קארו זלה״ה, סמכתי אני את החכם השלם החסיד המקובל ה״ה רבי חיים ויטאל נ״י, ולראיה בידו שיורה יורה ידין ידין ככל דין מוסמך, כתבתי ונתתי בידו היום עשרים לחודש אלול שנת ש״ן. נאום משה בכ״ר חיים אלשיך זלה״ה״.
אולם עיקר גדולתו היתה בתורת הנסתר.
בתחילה למד אצל רבינו הרמ״ק זיע״א, אך זמן קצר לאחר שהגיע רבינו האר״י הקדוש זיע״א לעיר צפת, בשנת ש״ל בערך, התקרב אליו ר׳ חיים. היה זה בתחילת שנת של׳׳א, בהיותו בן כ״ח שנה, ומאז עד פטירת האר׳׳י בה׳ אב שנת של׳׳ב, לא זזה ידו מתחת ידו.
מן השמים הורו לאר׳׳י הקדוש שתלמידו העיקרי הוא ר׳ חיים ויטאל, והוא שפרסם תורתו בעולם וינחילה לרבים. לפיכך פתח את כל מעיינות חכמתו בפני תלמידו הנאמן, והשקהו מים זכים מבאר תורת הרז.
את כל חכמת קבלת האר״י המצויה בידינו, למד הימנו בשנה ועשרה חדשים באופן פלאי. האר״י הקדוש אשר ידע ברוח קדשו היכן גנוזה באר מרים בימה של טבריה, את תלמידו בסירה לאותו מקום טמיר ונעלם, והשקה את ר׳ חיים ממי הבאר
הקדושים בקדושה עליונה. מכוחם המופלא של מים אלו, בצירוף נשמתו הגבוהה וזכרת רבו, נתיישבה החכמה בלבו.
האר"י הקדוש ציוה שאף אחד מתלמידיו לא יכתוב דבריו זולת ר׳ חיים ויטאל, ואף ר׳ חיים עצמו לא נתן רשות להעתיקם. רק לאחר שחלה חולי כבד מאד, ראה בכך אות משמים, ואז בתוך שלשה ימים, העתיקו מאה סופרים במהירות גדולה כשש מאות ניירות מכתב ידו. לאחר מכן סידרם בנו ר׳ שמואל, והם כתבי הקבלה המוסמכים בלבד. נוספו לכך עוד כמה כתבים אשר ר׳ חיים ציוה לגונזם בקברו, ורבנן קדישי לאחר שייחדו ייחודים, וקיבלו רשותו ע״י שאלת חלום, הוציאום מקברו והפיצום." אמנם, למרות שעיקר גדולתו היתה בנסתר, חיבר כמה חיבורים גם בנגלה, חידושים על הש״ס, ודרשות על כל התורה.
כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו
שרשים חסונים
ר׳ חיים ויטאל האמיתי
לאחר פטירת האר״י, שהה ר' חיים כמה שנים נוספות בצפת, ולאחר מכן עבר לגור בירושלים, כפי שהורה לו רבו האר"י הקדוש קודם פטירתו. שם ארע לו – בשנת של״ט, המעשה הבא:
יום אחד, מתדפק על דלת ביתו, השמש הערבי הממונה על נקיון הר הבית, שהיה יודע כשונא יהודים מושבע, ובפיו בקשה מרי חיים שיכתוב לו קמיע לשמירה. השתומם ר' חיים, ושאל: מה ארע לך? הלא שונא יהודים מושבע אתה, ומה באת לדרוש ממני ישועה.
השיב לו השמש הערבי: הנה נא ידעתי כי איש אלוקים קדוש אתה. כי אני משמש בבית המקדש, והלילה בחצות יצאתי מפתח בית המקדש להטיל מים בעזרה, והיה הירח מאיר מאוד כצהרים, ואשא עיני ואראה אותך פורח באויר ומשוטט על בית המקדש שעה אחת. ואתה הוא בעצמך בלתי שום ספק כלל וכלל.
מעניינת מאד ההקבלה בין מעשה זה, למעשה דומה, אותו סיפר הצדיק רבינו מאיר אבוחצירה זצוק״ל, כפי ששמע מהשד״ר הגאון הצדיק ר׳ אברהם פינטו זצ׳׳ל מצפת בשעה שביקר ושהה בביתם במרוקו בשנים קדמוניות. וכה סיפר:
כידוע, בעת עלותו של האר״י הקדוש ממצרים לארץ ישראל, חשק לבו לבוא להתגורר בירושלים עיר הקודש והמקדש, סמוך ונראה למקום השראת השכינר אולם, טרם בואו לשם, נפקחו עיניו הקדושות, והנה רואה את השטן ניצב על ירושלים, חרבו שלופה בידו, רגלו אחת בהר הבית, ורגלו האחרת על אחת הכנסיות הטמאות השוכנות בעמק הר הזיתים, ובפיו קורא לעברו לאמור: ״ראה, כל הזמן פגעת בי בכל אותם תיקונים קדושים שערכת, ועתה, אם הינך נכנס לירושלים, או שאני בטל ועובר מהעולם, או אתה… על כן, לך הלאה, ואל תקרב לכאן״. מששמע זאת האר״י הקדוש, פנה והלך לו אל הגליל, לעיר הקודש צפת.
מאותו זמן לא דרכה רגלו בירושלים (ועל כל פנים אין לנו ידיעה על כך), וכשנצרך לאיזה דבר בעיר הקודש, שלח את תלמידו ר׳ חיים ויטאל למלא אותה שליחות.
באחת הפעמים בהם שהה ר׳ חיים בירושלים, פגע בו המופתי הירושלמי מהלך בהר הבית. המופתי המופתע פנה אליו בשאלה: ר׳ חיים, איך הינך דורך כאן, הלא הכניסה להר הבית אסורה עליכם באיסור חמור?
השיב לו ר׳ חיים: הינך טועה, אינני חיים ויטאל.
המופתי התפלא עוד יותר, ואמר: איך הינך אומר כך? הלא אני מכיר אותך, ובודאי אתה הוא זה ר׳ חיים ויטאל, האם רצונך לתעתע ולהתל בי?
רבי חיים לא השיב, אלא תפס בידו, ויצא יחד עימו מהר הבית. כשיצאו יחדיו החוצה, והנה רואה המופתי מול עיניו במרחק מה, את ר׳ חיים ויטאל עומד בחוץ.
המופתי התבלבל לגמרי, שפשפף בעיניו, וקרא בתמהון: מה קורה כאן? מי מכם הוא ר' חיים ויטאל אותו אני מכיר היטב?
השיב לו ר׳ חיים: דמות זו העומדת בחוץ, הוא ר׳ חיים ויטאל האמיתי, הדר כאן ביניכם בעולם השפל, אולם אני, אשר פגשת בי בהר הבית, איני אלא דמותו הרוחנית, הנמצאת בגנזי מרומים. בעת הצורך, כאשר מתעוררת דרישה לכך, מתלבש אני בדמותו הגופנית לשעה קלה, ופועל פעולתי. אולם ר׳ חיים ויטאל עצמו, הדר ביניכם, הוא ודאי לא נכנס להר הבית מעולם! – סיים דבריו, פרח ונעלם.
ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור יוסף אחיו
מעשה באבו-סיפי״ן וסופו הבלתי ידוע
fמה שנים התגורר ר׳ חיים בירושלים, אולם מעשה מסויים הכריחו לעקור לדמשק, כפי שמספר החיד״א בשם הגדולים משמם של זקני ירושלים, ונביא אותו בלשונו:
״ידוע שחזקיהו המלך סתם את מי מעין הגיחון, מפני סנחריב מלך אשור, שלא ברצון חכמים. ועד היום, ביום ששי בחצות, כאשר נסגרים שערי העיר, והיא נשארת כמעט ריקנית, ושקט שורר בה מפני שהישמעאלים עולים בזמן הזה להר הבית, ההולך שם לשער אחד, סמוך למגדל, שומע קול מים רבים ההולכים מתחת לארץ, והקול הוא קול מי מעין הגיחון.
״ובזמן שמהרח״ו היה בירושלים, בא שר אחד תקיף הנקרא אבו סיפי״ן, אשר ידע שמלך ישראל סתם מי גיחון, ושאל האם נמצא היום מי שיוכל לפתחו. ואמרו לו הגויים, יש חכם אחד יהודי, שהוא אלקי, ושמו ר׳ חיים ויטאל, והוא ודאי יכול לפתחו. שלח השר לקרוא לר׳ חיים ביום ששי, וגזר עליו לאמור: בעוד אני הולך להר בית, פתוח תפתח את הנהר הזה שסתם מלך שלכם, היות והוא נצרך הרבה לעיר, עליך מוטל לפתחו, ואם לא דמך בראשך.
״מהרח״ו חשש לעשות כן, וכדי להינצל מגזר דין מות, הלך בקפיצת הדרך לדמשק. ובא אליו רבינו האר״י זצ״ל בחלום, ואמר לו, הסכלת עשו, כי זה השר היה גלגול סנחריב, וכן נקרא אבו סיפי״ן, שבערבי פירושו אבי החרבות, ואתה יש בך ניצוץ חזקיהו המלך, והיתה שעת הכושר לתקן את אשר עשה שלא ברצון חכמים, ולפתוח מי גיחון, ובזה היתה אתחלתא דגאולה. והשיבו מהרח״ו לא רציתי להשתמש בשמות הקודש. ואמר לו האר״י הקדוש, אילו לא השתמשת בשמות הקודש לבא לדמשק, החרשתי, אבל מאחר שהשתמשת לזה, היית יכול להשתמש לפתוח את מי גיחון, והיה קדוש השם ותקון גדול. אמר לו מהרח״ו, א״כ אחזור לירושלים לפתחו. אמר לו האר״י הקדוש, חליף שעתא ולאו זימניה הוא״, עד כאן לשון שם הגדולים להרב חיד״א.
את המשך המעשה סיפר הגאון ר׳ יוסף חיים מבגדאד – בעל הבן איש חי, בספרו בן יהוידע (פסחים דף נו.), והיות והוא כמעט לא ידוע, נעתיקנו מילה במילה.
וז״ל:
״ודע, כי אותו השר הנקרא אבו סיפי״ן, הוא היה מן אנשי אמונת הישמעאלים, ונקבר פה עיר בגדאד, ומקום קברו הוא ידוע עתה, והוא בסוף מבואות היהודים. ומקדמת דנא היה בנוי עליו כיפה גדולה, והיה חצר גדול סביבו, בבנין מכובד, והיה שם קליפה, דהיו מאמינים בו הרבה, ומתפללים על קברו. ואותם שיש להם חולי הקדחת, היו הולכים לשם, ומאמינים שעל ידו תסתלק הקדחת וכיוצא בו. ואז, על ידי כן, גם נשים של היהודים היו נמשכים להאמין בו, באופן שהיה לו שם גדול, והיתה מתחזקת אמונתם בו יום על יום יותר.
״עד שבא הרב המקובל מהר״ר מרדכי ששון ז״ל (הוא הרב המחבר ספר קול ששון, דבר בעתו, ומזמור לאסף), ושכר חצר אחר כנגד מקום קבורתו של אבו סיפי״ן הנזכר, ויתבודד שם, ועשה יחודים וכוונות, עד שביטל כח הקליפה שלו, ולא נשאר להם אמונה בו, אפילו הגויים, ולא היה שום אדם נכנס אליו. וחרב החצר שלו, ונפלה הכיפה, וכל אותו הבנין, ונשאר מקומו חרב ושומם ומלא אשפה, ונתבטל לגמרי, שנעשה כאחד הריקים", עכ״ל.
כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו
כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי
שרשים חסונים
למה נקבר מהרח״ו בדמשק
מאותו מעשה עבר ר׳ חיים לגור בדמשק, הקים בה ישיבה ללימודי הקבלה, וכיהן כרבה של קהילת ״אסקליין״. בקהילה זו כיהן גם כשליח ציבור, ובעת עומדו בתפילת מוסף ביום הכיפורים, ראתה אשה אחת מעל ראשו עמוד אש. ר׳ חיים נחשב כאחד מרבני העיר, ונשאר בה עד לפטירתו בר״ח אייר שנת ש״פ. למרות הפצרות אנשי צפת, סירב ר׳ חיים לשוב אליה, חפצו היה למות בדמשק, וטעמו, בשום שהראו לו בחלום: ״ודמשק מנוחתו״.
ספר החזיונות עמוד צב, כאן המקום לציין, כי לעינו לדעת שהרבה מהדברים המובאים בספר החזיונות ובספר שבחי רבי חיים ויטאל אינם מובנים לנו כלל וכלל, והינם מושגים גבוהים למעלה מבינת אנשים פשוטים כמונו. הדברים אמורים כלפי כל מיני " חוקרים " המתחכמים על פי דעתם השטחית, ומטילים מום בקדשים לפי ביטויים שונים המצויים שם, יסכר פיהם, כי שוא ידברו, ואל ילעיבו במלאכי מעלה.
מעשה פלא נקשר סביב עובדה זו. באותם ימים, שכנה בצידה השני של חומת בית הקברות הדמשקאי, בית עבודה זרה טמא, עתיק יומין, שנקרא: ״בית רמון ". בית זה הוא הנזכר בנביא מלכים ( ב,ה,יח ) ובדברי חז"ל במסכת סמהדרין דך עד ; ובמדרש רבה איכה פרשה א' ( אות מה ). בכתבי הקבלה נזכר כמה פעמים מקום זה כמקור לקליפות הטומאה. תיאור על הבנין ניתן לקרוא במסעו של ג'והן סאנדרסן משנת 1601, הנדפס בספר ירושלים ד' מאמרו של מיכאל איש שלום עמוד קמ"ז.
סבל רב נגרם ליהודי המקום מבית גילולים זה. כל יהודי שהתקרב למקום, היתה נכנסת בו רוח שטות וטומאה, והיה יוצא מדעתו ומשתמד. בנוסף לכך, תופעה מוזרה התרחשה עם המתים שהועברו דרך שם. בפתע פתאם, ללא תכונה מוקדמת, על ידי כישוף, היה המת נעלם מן הארון בו נשאו אותו, ולא נותר למלוים את מי לקבור.
ויהי היום, ומן השמים גילו לאר״י הקדוש, שעליו לשלוח מצפת את תלמידו הגדול רבי חיים ויטאל, לקחת נקמה מאותה קליפה השוכנת שם. האר״י הקדוש שלח תיכף ומיד את תלמידו הגדול לדמשק, והורה לו לבטל את אותה טומאה נוראה.
רבי חיים התקבל בעיר בכבוד מלכים, וציוה לבני העיר שכאשר ימות להם מת יקראוהו ללוותו.
לאחר כמה ימים, אחד מאנשי העיר נפטר לבית עולמו. בני העיר שמרו את ציוויו של ר׳ חיים, וקראו לו ללוות את המת. מסע הלוויה יצא לדרכו, כאשר אנשי החברא קדישא נושאים את הארון עם המת כהרגלם, ור׳ חיים הולך אחריהם ללוות את המת.
משהגיעו סמוך לאותו בית אימתני, חשו נושאי הארון כי משאם הוקל להם, והבינו שגם הפעם פעל כח הכישוף, והנפטר כבר איננו בארון. מיד פנו בקול זעקה מרה לר׳ חיים: אוי! משא הארון הוקל, והמת כבר איננו בו.
ר׳ חיים ציוה על הנושאים לעמוד במקומם, והוא עצמו התקרב לבית הטומאה, ונכנס פנימה. לאחר שהשתהה במקום שעה קצרה, יצא החוצה, ופנה לארבעת נושאי הארון, מסר להם שמות משמות הקודש, וציוה אליהם ללכת כל אחד לרוח אחרת מארבע רוחות השמים לחפש את המת. ר׳ חיים הוסיף להזהיר אותם לא לפחד מהמראות שיראו, אלא יתחזקו ויתאמצו בבטחונם בה׳.
האנשים החלו ללכת, והנה מולם יוצאים מבית רמון, להקות כלבים שחורים גדולים ונוראים מאד, פוערים עליהם פיהם בנביחות קולניות, ורוצים להורגם. פחד ואימה נפל עליהם, אך התחזקו בדברי ר׳ חיים, והלכו כל איש לדרכו.
לאחר זמן מה מצאו כל אחד ברוח אחרת, רבע מאברי המת, אשר נחתך לארבעה חלקים על ידי אותם קליפות. בדאבון נפש אספום, והביאום אל הארון.
ר׳ חיים המשיך ללכת עימם לבית הקברות, המתין לקבורה, ולאחר סתימת הגולל אמר קדיש, ושב העירה יחד עם כולם. מאותו היום והלאה התבטלה אותה קליפה, ובני המקום נשמו לרווחה.
מטעם זה ציוה ר׳ חיים לפני פטירתו לקברו בשולי בית הקברות, סמוך לחומה דווקא, כדי שבעלותו לשמי רום, יוכל לפעול לבטל את כוחה של אותה טומאה לגמרי, ולהעבירה מן העולם. יודעי דבר מסבירים, שזו היתה הסיבה שהראו לו משמים שבדמשק מנוחתו, ולכן סירב לשוב לצפת.
18. סיפור מבהיל זה בנוסחא זו מופיע בספר שערי ירושלים לעמברג תרל״א, שער יי, ובספר מעשה נסים בגדאד תר״ן, סימן י״ז. ובנוסח שונה מעט באגרת ר׳ יוסף הסופר מצפת משנת תקכ״ב, הנדפסת באגרות ארץ ישראל לא. יערי עמוד 295. מענין לציין שעיקר המעשה, לפיו מהרת״ו נקבר בדמשק כדי לבטל כח קליפה טמאה, היה ידוע גם אצל צדיקי משפחת פינטו במסורת אבות, ומענינת החפיפה במסורת אגדה זו בין קצות העולם: צפת, המערב הפנימי, מזרח אירופה – לעמברג, ועיראק – בגדאד.
על מצבת קבורתו (מובא בכמה ספרים) נחרט כדלהלן:
האבן הזאת מצבה, קבורת חד מבני עליה, דנהירין ליה שבילי דשמיא, כבן עזאי בשוקי דטבריא, אשר היה בתורה עמלו, בנגלה ובנסתר יומו ולילו, ידיו רב לו, צדיק באמונתו, עולם האירה מתורתו, אף כי אחרי מותו.
ויהי האיש ההוא גדול, מני״ר הרב הגדול, מבצר עוז ומגדל, מר קשישא, כולל כל דבר שבקדושה, חסידא קדישא ופרישא, מורנו ורבינו, הודנו והדרנו, עטרת ראשנו, המקובל האלקי המפורסם כמוהר״ר חיים וויטאל זצוק״ל עלה שמים יום שלשים לחדש ניסן ש׳ הש״פ לפ׳׳ג יהי רצון שזיע״א ועכי״א, נפש אדוני צרורה בצרור החיים
כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו
כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי
שרשים חסונים
ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו
היום קברו של מהרח״ו אינינו בסוריה אלא במקום אחר
אמנם מהרח״ו זיע״א נקבר בדמשק, וציונו הקדוש עמד שם במשך מאות שנים, אבל כיום קברו כבר איננו בסוריה אלא הועתק למקום אחר.
בשנת תשכ״ה (1965 למניינם) זממו שלטונות סוריה לחרוש את בית הקברות העתיק של דמשק, לצורך סלילת כביש שיקשר בין העיר לשדה התעופה. המזימה נודעה לועד עסקנים מסור שעסק בענינים אלה באותה תקופה, ולאחר שנואשו .ממציאת פתרון, החליטו, בהסכמת חסן מלך מרוקו, להעביר את קברו למרוקו. לצורך כך, תוך כדי תיאום עם השלטונות, נשלחה משלחת מיוחדת לדמשק שהוטלה עליה המשימה הקשה. בין חברי המשלחת נמנה גם כבוד הרב שליט״א שהיה עדיין עול-ימים, אבל השתתף כבר באופן פעיל ביותר בפעולות אותו ארגון. המשלחת שהתקבלה על ידי השלטונות ביחס חיובי, זכתה לליווי צמוד כל ימי שהותה בסוריה, ולסיוע בהעברת קברותיהם של ר' חיים ויטאל ור׳ יאשיהו פינטו זיע״א.
רבה הראשי של דמשק באותה תקופה, ר׳ נסים הכהן אנודובו זצי׳ל, ועוד אחד מרבני העיר – ר׳ יצחק מנפח זצ״ל, הוכנסו בסוד העניינים, והעברת הקברים התבצעה בסיועם. יחד עם קברו של מהרח״ו זיע״א, הועברו גם כדי החרס עם כתבי הקודש שהוטמנו בקברו – כפי המובא לעיל, ונטמנו יחד עם עצמותיו כפי שציוה.
מעניינת העובדה, שהשנים שטיפלו בהעברת הצדיקים ממש – לקו, האחד נפטר בפתאומיות זמן קצר לאחר מכן, וחברו ירד מדעתו, ואושפז בבית חולים קרוב לעשרים שנה – עד פטירתו.
למרות שהקברים עצמם הועברו, ובית העלמין בחלקו הגדול נחרש עד היסוד, מצבת קבורתו של מהרח״ו זיע״א נשארה בשלימותה. בשלב מסויים הועתקה למקום אחר, ולפני כמה שנים נבנה סביבה גם מבנה הנראה כאהל על קברות צדיקים, אולם הקבר עצמו אף פעם לא היה שם, וכאמור, כבר איננו בסוריה.
בשנת ש״פ, שלש שנים לאחר שהוסמך, התמנה רבי יאשיהו לרבה של דמשק, במקום ר׳ חיים ויטאל דודו – מחותנו, שנפטר באותה שנה.
באותם שנים התפתחה והתבססה קהילת דמשק, ונוסדו בה שלש קהילות, ״מוסתערבים״, ״ספרדים״, ו״אסקליין״. מלבד ר׳ חיים ויטאל, התגוררו בה רבים מגדולי התקופה. מהר״ם אלשיך שהה בה תקופה, ר׳ יעקב אבולעפיא רבו של רבינו, ור׳ יהונתן גלאנטי הזקן, דרו בה גם, ר׳ משה נג׳ארה חתנו של ר׳ ישראל די קוריאל, ובנו המשורר הנודע ר׳ ישראל נג׳ארה, ועוד גדולי ישראל.
גם שועים נדיבי עם השתכנו שם, והנודע מביניהם הוא ר׳ חיים ן׳ חיים ובנו ר׳ אברהם ן׳ חיים, אשר החזיקו ותמכו בידי תלמידי חכמים, מלבדם ידועים גם ר׳ כלב פינטו הנזכר לעיל, ר׳ אברהם פינטו, ועוד.
כמו כן בשנת שס״ד לאחר חורבן העיר צפת ע״י הדרוזים, נמלטו רבים מתושביה היהודים לדמשק, ביניהם גם המדפיס אברהם אשכנזי, אשר לאחר מאמצים רבים הקים בדמשק את בית הדפוס מחדש. הספר היחיד הידוע לנו שנדפס שם, הוא ספרו של ר׳ יאשיהו, ״כסף נבחר", אשר נדפס שם בחדש ניסן שנת שס״ה.
ר׳ יאשיהו נהג את רבנותו ברמה, כאשר בכל ענין שנגע לקיום ההלכה והעמדת הדת על תלה, ניצב כצור החלמיש, ולא נשא פניו לאיש, ומאידך לבו היה קשוב למשאלות בני עדתו, ודאג כאב רחום לכל צרכיהם.
כאיש אשר רוח אלקים מפעמת בו, חפץ להפיח שלהבת לוהטת בחייה הרוחניים של קהילתו, ולהופכה לקיבוץ בני עליה עובדי ה׳. שאיפתו היתה לרומם את בני עדתו, להבעיר בלבם תשוקה עזה לעבודת הבורא, ולהצית את אש אהבת התורה לשם כך היה מרבה לעורר בדרשותיו המרתקות על הצורך להתחזק בעבודת ד' בכל התחומים, בסור מרע, ובעשה טוב, במצוות שבין אדם למקום, ובין אדם לחבירו.
דרשותיו שיצאו להם מוניטין בכל הארץ, היוו דרישה ברורה להתעלות מעל חיי האפורים, והן פעלו על שומעיהם אשר היטו אוזן קשבת, שכן חן רב הוצק בשפתותיו. מידי שבת בשבתו, לעת מנחה, היו מתאספים אנשי הקהילה לשמוע – דברי אלקים חיים, והוא כנהר היוצא מעדן, השקה את הרבים ממעין הנובע, ורומם את צאן מרעיתו טפח וטפחיים מעל הקרקע.
כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו
כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי
שרשים חסונים
ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו
להרמת קרן התורה
עיקר מאמציו היו לרומם את קרנם של עמלי התורה. זכר לכך מוצאים אנו בתשובותיו (סימן קי׳׳ד), כאשר פנו אליו מקהילה מסויימת, בה קמו אנשים שערערו על שחרור תלמידי חכמים מתשלום מס המלך. ר׳ יאשיהו יצא חוצץ נגדם בתקיפות גדולה, ואחר שהוכיח טעותם, ציוה לנדותם ולייסדם על ידי הגויים עד שישובו מדרכם זו.
ברם, לבבו הטהור לא הסתפק בקנאה לכבודם בלבד, אלא גם לצרכיהם הגשמיים דאג. בדרשותיו פנה בתביעה ברורה להחזיק ידיהם של תלמידי חכמים, ברוח נדיבה וביד רחבה, ר' יאשיהו הסביר לבני עדתו, כי החזקת ידי תלמידי חכמים, בעצם היא החזקת עצמם, ואף עורר לערוך הסכמי שותפות, מעין שותפות יששכר וזבולון, בהם האחד יגע בתורה יומם וליל, וחברו השולח ידו במסחר מתחלק עמו חצי חצי ברווחיו. וכה אנו מוצאים בספר דרשותיו כסף נבחר (דרוש ראשון לפי בהעלותך) בענין זה:
"מודעת זאת בכל הארץ מעלת מחזיקי למודי ד׳ שהיא במעלת לומדיה, שכן מצינו ביששכר וזבולון, שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא ומאכילו ליששכר, והקדימו הכתוב לזבולון קודם יששכר שנאמר (דברים לג, יח): שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך, והכונה שעם היות שכשיוצא האדם מביתו למקום אחר לבו דואג כי אינו יודע אם יצליח דרכו אם לא, אבל לזבולון הבטיחו שבעת צאתו לדרך ישמח לבו ויגל, כי נכון יהיה בטוח בד׳, כיון שיששכר באהליך ועוסק בתורה, והוא מהנהו מנכסיו, לא יירא ולא יחת״.
ועוד שם:
״גם האיש שמחזיק לומדי התורה, בכל מעשה ידיו ומלאכתו הוא מצליח לנפשו בשעה שעוסק במלאכתו, כיון שמגמתו להחזיק לומדי התורה״.
ובהמשך שם:
״אבל אותם בעלי מצוות שהם מחזיקים יד תלמידי חכמים, עתיד הקב״ה לעשות להם צל וסוכה מיוחדת, גם חופה בפני עצמה, כמו שנעשה לתלמיד חכם עצמו, ובצל סוכתו יחסו אחרים, שאינו נעשה טפלה לתלמיד חכם, אלא הוא שקול כיוצא בו וכוי, כי לא תצא אש מהתלמידי חכמים שיהיו נכוים בה, ששניהם שקולים, כדכתיב (קהלת ז, יב): בצל החכמה בצל הכסף, דהיינו שיש צל מיוחד לחכמה, וצל מיוחד לכסף, לעשיר שהחזיק בכספו לתלמידי חכמים״.
רבינו הרי״ף ניהל גם ישיבה גדולה בעירו, בה הרביץ תורה לרבים, והראה את כוחו הרב בהעמדת תלמידים.
ר׳ יאשיהו לימדם נתיבות הלימוד והעיון במסירות נפש, ותלמידיו השיבו לו אהבה תחת אהבתו, והיו קשורים אליו בעבותות חיבה. וכה כותב ר׳ יאשיהו באחד ממכתביו:
״זכיתי ללמוד וללמד את אשר ישנו פה, עומד על נהרי נחלי פלגי מים, ולחם מן השמים, סביבותי נערי, תורת קבע ולא עראי, אנכי והילדים אשר חנני ה׳, אשר יצקו מים על ידי, ויהי ידי אמונה לתת להם חנינה וחכמה ותבונה, עושה באהבה ומרבה בישיבה, ויעשו פרי תבואה, המה הגיבורים, גיבורי כח במלחמתה של תורה, משיבי מלחמה שערה, כולם אהובים, כולם ברורים, חברים מקשיבים לקולי, יושבים למולי״.
כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו
כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי
שרשים חסונים
ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו
ובהקדמתו לספר כסף מזוקק כותב:
"ואתהלכה ברחבה, ולא אמיש מעשות פרי תנובה, ללמוד וללמד את אשר ישנו פה עומד, על נהרי נחלי פלגי מים, ולחם מן השמים, סביבותי נערי תורת קבע ולא עראי, אנכי והילדים אשר חנן ה׳, אשר יצקו מים על ידי, ויהי ידי אמונה, לתת להם חנינה, בחכמה ובתבונה, עושה מאהבה, ומרבה בישיבה, ויעשו פרי תבואה, ובבוקר הבין שמועה, ממעיני הישועה, המה הגבורים גבורי כח במלחמתה של תורה, משיבי מלחמה שערה, כולם אהובים כולם ברורים, חברים מקשיבים לקולי, יושבים ממולי״, עכ״ל.
ואחריו ידרכו כל ישרי לב
נערץ היה על בני קהילתו אשר הוקירוהו וכבדוהו עד מאד. וכך כותב עליו חתנו מהר"ש ויטאל :
״חובה לנו לשבח לאדון הכל, אשר חלק מכבודו ליראיו, ולא חסר לנו ואל יחסר לנו, אבינו שופט בצדק, דולה ומשקה, אשר כל משפטיו הם אליבא דהלכתא, ואחריו ידרכו כל ישרי לב״.
גם מאות שנים לאחר פטירתו עדיין רחשו לו כבוד והערצה, מכוחה, שמרו שמירה מעולה, שנים רבות, על שופר שהיה שייך לר׳ יאשיהו, והחזיקוהו כסגולה יקרה.
הערצה זו נכרת גם מתוך הקדמת המו״ל לספר תשובותיו נבחר מכסף (שנדפס מאתים ועשרים שנה לאחר פטירתו), אשר כינהו: ״משיירי כנסת הגדולה, מאור הגולה, תורה וגדולה, האשל הגדול״, וכן מהסכמת רבני סוריה לספר הנ״ל שתיארוהו: ״צדיק גדול, אדוננו מורנו ורבינו וגאון עוזנו, הרב המוסמך, אחד מהראשונים כמלאכים, מימר קדישין ודעת זקנים״.
מתוך הערכתם העמוקה לדעתו, התייעצו עמו בני קהילתו על כל פרט ופרט מחייהם, והוא ברוחב בינתו הנחם בדרך ישרה. בטוב לבו לא השיב פני איש ריקם, אף שהדבר גזל מזמנו היקר, כפי שהתלונן על כך בתשובותיו, שמחמת עול הציבור הכבד אין ביכולתו לעיין בהלכה כראוי. הערצה זו התפשטה גם בשאר קהילות סוריה אשר ראו בו דמות רוחנית עליונה, ונטלו ממנו עצה והדרכה בכל ענייניהם.
גם בעתות צרה ומצוקה לא הזניח את בני עדתו ואת עבודתו הרוחנית, ומתוך קטעי תשובותיו ניתן ללמוד ולעמוד על גדולתו ושאר רוחו.
בשנת שצ״ב היה מצור על דמשק, ובני העיר היו בצרה גדולה, עובדה זו לא מנעה ממנו להיזקק לשאלה קשה וחמורה, והשיב תשובה רחבה ועמוקה מאד (סימן עד), למרות טרדותיו שנבעו מאותו מצור.
מתוך כמה תשובות (סימן מג, מד, סג) ניתן ללמוד על מגיפה שהיתה בדמשק בשנת שצ״ח, ותושבי העיר היהודים נמלטו אל הכפרים שבסביבה, ונדדו ממקום למקום. גם בזמן זה לא פסק ר׳ יאשיהו מלהשיב תשובותיו, ובקושי הטלטולים וחסרון הספרים, השיב בבהירות למה שנדרש, ומפליא הדבר איך בזמנים קשים כאלו, כאשר הדעת איננה צלולה, הצליח לערוך תשובות מפורטות וברורות, בענינים סבוכים ועמומים, בהיקף נפלא, ובחדות חותכת, כאילו ישב בביתו בשקט ומנוחה.
שמע אלקים הקשיב בקול תפילתי
גם מן השמים הראו את מעלתו הנישאה, וסיפורי מופת רבים שהוכיחו כי מן השמים מסכימים עמו, סבבו בין קהל עדת מרעיתו, נביא כאן אחד מהם, שמקורו מוסמך ביותר.
בספר הקדוש חמדת הימים (ימים נוראים, פרק ג׳ ענין כבוד התפילה) מובא הסיפור הבא, שארע בדמשק בימיו של ר׳ יאשיהו, וכך מסופר שם:
באחד הימים, נכנס רוח מן הנפטרים בנערה אחת מבנות העיר. אותו רוח, היה רוחו של חכם גדול, וביקש שיקראו לפניו את רבה של העיר – ר׳ חיים ויטאל, – יודיע את מטרת ירידתו לעולם השפל הזה.
משבא לפניו ר׳ חיים, פנה אליו הרוח ואמר: דע לך! גזירה רעה נגזרה על יושבי דמשק "
שמעתי מאחרי הפרגוד, קול השואל מבית דין של מעלה, מי נשלח ומי ילך ויודיע לבני ישראל אשר בדמשק, איך בעוונותיהם ועבירות שיש בידם, נגזרה עליהם מגיפה אכזרית, ועתה מי יודיעם ויעשו תשובה כדי לבטל מעליהם זאת הגזרה?
כששמעתי זאת, הודעתי כי הנני מוכן למלאות שליחות חשובה זו, והשיבו לי:
לך לר' חיים ויטאל והודיעהו את אשר שמעת, ואמור לו, באתי אליך בדברים אלו לך לעורר את העם בתשובה, ותצומו ביום משמרת ראש חדש.
ר' חיים שמע את דברי הרוח, ושאל: ומי המה הראויים להתענות ולהתפלל על כך ?
נענה הרוח ואמר: ר׳ יוסף מטאלון, ר׳ יעקב אבולעפיא, ור׳ יאשיהו פינטו.
אכן, זכה ר׳ יאשיהו לאותו שבח בו השתבח דוד המלך בתהלותיו(תהלים סו,יט): " אכן שמע אלקים הקשיב בקול תפילתי״.
כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו
כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי
ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו
תוכחת מוסר שהביאה מטר
על מידת הערצה והערכה שרחשו לו בני עירו בפרט, ואנשי ארם צובא בכלל, ועל התמסרותו לטובת הצבור ולהחזקת ידי תלמידי חכמים, נוכל ללמוד מתוך מעשה שנשתייר במסורת בני משפחתו:
באחת משנות רבנותו ארעה עצירת גשמים בסוריה, במשך שלש שנים מנע הבורא את השמים מלהמטיר ברכה על הארץ. אנשי חאלב שהיו יראים ושלמים, פנו אל ר' יאשיהו שיבא אל עירם לשאת בה דברי התעוררות וחיזוק, אולי יעתר ה׳ ממרומים, ויפתח את ארובות השמים. ר׳ יאשיהו נענה לפנייתם, והודיע שיבוא לעירם.
בהגיעו לחאלב, גזר תענית ציבור למחרת, וציוה שיתאספו כל הקהל לבית הכנסת הגדול. שם יפשפשו במעשיהם ויחזרו בתשובה, יתפללו ויזעקו אל האלוקים, עד שישמע ה׳ ויחוס וירחם עליהם.
למחרת התאספו כל בני הקהילה מגדולם עד קטנם, אנשים נשים וסף, בבית הכנסת המרכזי. מתוך תענית ותקיעת שופרות, התפללו ואמרו פרקי תהילים בקול בכיה וזעקה, ותעל שוועתם אל האלקים.
לאחר מכן עלה ר׳ יאשיהו אל הבימה, ופתח בדברי כיבושים והתעוררות. כמובן, קודם לכן חקר על מעשי בני העיר, ולאחר שגילה כמה דברים שאינם ראויים, עמד עליהם בדרשתו, ודרש מבני העיר לתקן את דרכם, כי לא די בשקם ותעניתם, אלא עליהם לשוב מדרכם ומעשיהם הרעים, ולקרוע את ליבם לפני ה׳ כדי שיענה להם.
כדרכו בקודש, עיקר דרשתו נסובה על הצורך שיש להרבות בצדקה ולהחזיק ידי תלמידי חכמים, למען יוכלו לשבת על התורה והעבודה בשקט ובלי טרדות פרנסה. בדרשתו הסביר, כי ככל הנראה משום אזלת ידם בדבר זה, התרגשה עליהם הצרה הזו, היות ותלמידי חכמים הם עמודי העולם, וכאשר פרנסתם רעועה ורופפת, ממילא מתרופפת פרנסת כל העולם.
אנשי העיר הקשיבו בקשב רב לדבריו, ובלבם הרהרו בתשובה, והיו גם שנשאו את קולם בבכי, תוך כדי הבעת חרטה על אוזלת ידם בעבודת ה׳.
אולם היו שני יהודים אשר בזמן דרשת הרב, ישבו ושוחחו ביניהם בקול רם, וכאילו דרשת הרב לא נגעה אליהם. הדבר הפריע לסובבים אותם, ולאחר שהעירו להם מספר פעמים, והם לא שתו ליבם לכך, חרה אפם של הגבאים, והוציאום מחוץ לבית הכנסת.
לאחר תום התפילה, נפתחו ארובות השמים, וגשם עז ניתך ארצה. ניכר היה בחוש כי תפילתם התקבלה ברצון לפני הקב״ה, וכי רצה בתשובתם ונעתר להם.
בני הקהילה רצו לנשק את ידי הרי׳׳ף, להודות לו על פעולתו למענם, ולשבחו על הנס הגדול שנעשה להם בזכותו. בין האנשים נדחפו גם אותם שני אנשים אשר הוצאו מבית הכנסת בבושת פנים, הציבור ניסה למנוע מהם לגשת אל הרב, בטוענם, כי הם פגעו בכבודו בכך שהפריעו באמצע דרשתו. אמנם ר׳ יאשיהו בלבו הרחום לא נתן לעשות כך, והוא קירבם ובירך גם אותם בברכת הצלחה וכל טוב.