רבי דוד ומשה זיע״א.

קורות חייו ומופתיו

מאור שמחון

בוקר אחד הגיע אל הצדיק אדם לא צעיר, כולו עור ועצמות, משותק בשתי רגליו ומרותק לקביים המעמידות אותו, נעזר

בבנו שגם הוא נראה כסובל ממחסור, עורו אפור ממש, רזה מאוד וחלש. כשניגש הצדיק אל היהודי פרץ המסכן בבכי תמרורים. סיפר שתקופה ארוכה כמעט לא בא מזון אל פיו ויום אחד מרוב חולשה נפל ברחוב ושבר את המפרקת וגם את עמוד השידרה ומאז הפך משותק. כך הוא חי למעלה משנה וחייו אינם חיים עוד. לולא הדאגה לבנו היחיד לא היה כנראה שורד. לצדיק היה ברור איזה ברכות עליו לברך את האב ובנו, ובלי שהות החל להתפלל ולברך אותם. הלא ייאמן קרה – לפתע האיש נע בכיסאו ־ ופתאום קם ועמד תוך שהוא לא מאמין בעצמו למה שקורה לו. וכאילו כוח עליון הוביל אותו, האיש מצא עצמו הולך כאילו מעולם לא היה משותק, כאילו עד לפני רגע לא היה נכה שמלבד ייאוש שברון לב וסבל אין לו דבר. תוך כדי שהנס והפלא מתרחשים למול עיני הבן הנדהמות ־ החל הנער פתאום לחייך ופניו מלאו אור.

הצבע האפור החולני התחלף במראה עור שחום ובריא ־ השיער הפך מבריק וצפוף – קומתו התיישרה ־ הליכתו הפכה מהליכה של נער אומלל ושפוף להליכה אצילית ממש.וכשהחל הנער לדבר נשמע דיבורו רך ופיו הפיק מרגליות.

הצדיק המשיך את פועלו ־ עבר מעיר לעיר והחייה את כל היהודים. לימים, החליט לעבור גם בכפרים בהם היו קהילות יהודיות קטנות שתושביהן מאמינים בה׳ בדבקות ובתמימות מופלאה. הצדיק מצא בכפרים כשבעה מלאחים, ובכל כפר היו מספר מניינים, והוא עבר בכולם. בשנת ארבעת אלפים תשע מאות עשרים ושתים לבריאת העולם (תתקכ״ב) – (1171) הגיעו הצדיק ושמשו לכפר ״תאמסטינת״ הנמצא ליד הרי"אגווים׳ראה הצדיק כי מגיפה נוראה משתוללת במקום כבר מספר חודשים, ו״המתים במגיפה״ רבים מאוד ־ יהודים ומוסלמים כאחד – ותרופה אין להצילם.

הצדיק שכאב את כאב עמו, ״ויתפלל משה בעד העם בכדי לעצור את המגיפה, ולבטל את הגזרה הנוראה, ולהשיב את החיים לקדמותם, ואמר: ״ריבונו של עולם, מה עליי לעשות? שמע! אני באתי לבקש נדבה בכדי להחיות את עניי ירושלים ופתאום הגעתי לעיר זו ועתה כולם נופלים במגיפה נוראה?!?״ יצאה בת קול מן השמים ואמרה: "אתה תבטל את הגזירה של כל אלה המתים: ערבים ויהודים״. הצדיק שראה שאינו מקבל שום סימן משמים שהגזרה עומדת להסתיים, מיד קיבל על עצמו למסור את נפשו הטהורה, ככפרה על עמו ועל שאר בני הכפר,על מנת לבטל את המגיפה הפוקדת אותם ולהצילם. נשא ידיו למרום ואמר: ״ריבונו של עולם, יודע אני כי גזירה קשה יצאה מלפניך על יושבי כפרים אלו וכי עתידים הם למות בתוך זמן קצר במגיפה. מציע אני לך את נפשי כקורבן עולה. קח-נא את נשמתי, ותהא היא כפרה לכל החולים״.

הצדיק הורה לשמשו שיתכונן לבוא איתו אל אחד ההרים בכפר, בכדי לערוך תיקון לכלל ישראל. השמש התייחס לדבריו של הצדיק כאל עוד מסע שגרתי שלהם וכבר התכונן לצאת לדרך – למסע הבא שלהם.

״ויבואו אל המקום אשר אמר לו האלוקים׳ פנה הצדיק לשמשו ואמר לו: ״בני, החלטתי למסור את נפשי ונשמתי על כלל ישראל, על יהודי האזור בפרט, ועל תושבי הכפר בכלל. במערה זו תהיה מנוחתי. לכן, הזדרז נא בני וחצוב קבר עבורי, כי ערב שבת– היה אז ערב ראש חודש מר חשון – היום, ונשמתי אמורה לעלות לשמי מרומים לקראת שבת קודש״. הסיר רבי דוד ומשה את גלימתו ומסרה לשמשו: ״קח את גלימתי זו!״ פקד עליו, השמש שהיה המום מהדברים ופחד אחזהו, החל למלא את בקשתו של אדונו בלי לפצות פה, ובלי לערער על דבריו. ובעודו עוסק בחציבת הקבר, נשא הצדיק תפילה,והנה נברא לעיניהם מעיין מים חיים.  

הערת המחבר : המעיין עדיין קיים, אך בשנים האחרונות סגרו את הפתח למעיין מכיוון שאנשים היו נופלים וניזוקים. בתוך המעיין קיים עץ בגובה שני מטרים, ולמעלה יש כמין פראיה ירוקה מאוד של עלים.  עד כאן

הצדיק ״ירד וטבל, עלה ונסתפג׳ ואז נגלו לעיניהם בדרך פלא תכריכים. התעטף בהם הצדיק, והשמש נדהם למראה עיניו. פנה אליו הצדיק ואמר לו: ״דע לך בני, הגיע הרגע שאני עומד להיפרד ממך ולעלות השמיימה, וסימן לזה, שברגע שאשכב בקבר, מן השמים יסתמו את פתח המערה, ולכשתחזור אל הכפר "תאמסטינת״ תיעצר המגיפה, וכל מה שראו עיניך לך וספר להם, והנה גלימתי בידיך, לברכה לחיים טובים ולשלום״.

השמש נשק ידי רבו וברעדה גדולה ודמעות החלו זולגות מעיניו. אט אט החל הצדיק לרדת אל תוך הקבר ושם נשכב. השמש הנפחד החל להתרחק מהמקום במהירות – טיפס ונעמד על גבעה קרובה ממנה ניתן היה לצפות על הקבר.

בעודו צופה לכיוון המקום ראה השמש לתדהמתו – מול עיניו ממש -שני סלעים ענקיים נעקרים מן ההר, סותמים את פתח המערה, כשהאבן שהייתה עליונה יורדת למטה ואילו זו שהייתה למטה עולה למעלה, עד שלא ידע איש כי הצדיק נמצא שם. השמש החל לבכות וזעק: ״יא סידי יא סידי, מי יתן לנו תמורתך״.

נסער עד עמקי נשמתו, עמד השמש זמן רב במקום עד אשר עיכל את המתרחש, וחזר לכפר. ״ותעצר המגפה" של ערבים ויהודים כאחד. הצדיק שהיה אמור לשאת דברים בכפר באותו יום ולא הגיע, גרם לדאגה רבה בקרב אנשי הכפר. זקני הכפר באו אל השמש ושאלוהו: ״איפה החכם שאמר שיגיע?״, ענה להם השמש: ״הצדיק נפטר ככפרה על אנשי הכפר״. כששמעו על כך – החלה מיד מהומה עצומה. אנשי הכפר תקפו את העבד ורצו להורגו בטענה שהוא הרג את הצדיק. תוך זמן קצר הם התגודדו כשבידיהם אלות ואבנים בעודם צועקים: ״אתה הרגת את הצדיק! אתה אחראי למותו! אנחנו ננקום בך על מה שעשית!״. השמש ניסה להסביר להם – כולו מבוהל מבין שהוא צפוי ללינץ׳ של ההמון הזועם והנסער. איכשהו בתוך כל ההמולה הצליח לומר להגנתו: ״אני לא הרגתיו בואו ואראה לכם את הצדיק!״. זקני הכפר סימנו להמון להירגע ולהניח להם ללכת עם שמש אל המקום שהוא טוען בו נקבר הצדיק.

יומנו של חוקר – נסים קריספיל

הנסיעה לבזו – מחברת יב 25/11/1998 – 04/01/1999

כל הזכויות שמורות לנסים קריספיל

וגם על צידה השני כתוב :

מפה אזורית

הצדיק הקדוש המבן

סידי מול אלברז ז"ל

זכותן תגן בעדנו ובעד

בניו אכי"ר ש' 5686

{ כאן בא ציור של מגן דוד

המצבה הראשונה לצד שמאל

השנייה לימין

והשחורה הקיימתֵ

צילום של דיירים הבאים מהפקיו – מכלוף אביטבול – הנוכחי

ופלקט מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלוהים וזה של השמיים.

יש כאם במתחם 11 חדרים למגרים לאנשים סביב חצר של הצדיק

מומד בן יָמְנַא  – העֶסָאס של סידי מול אלברז, אביו מוחמד היה העסאס הראשון.

המתחם הראשון היה בנוי מלבני בוץ תָרוּט ומבנה הקבר באבן, רק חדר אחד קטן

ולכן נקרא מול אל ברז – בעל החדר הקטן…..זה מה שהיה בהתחלה ולכן הוא נקרא – ל ידוע שמו

מבנה הקבר 7 על 4 מטר לערך עטור באריחים עד לגובה 115 ס"מ…תקרת עץ יפה…פתח לצד מזרח שני אשנבים …..הקבר באמצע החדר נשען על קיר מערב. שני שולחנות אורכיים מסעדים מרוקאיים…שטיחים ……

רבי שלום בר חנין…..

סיפור אישי...

אימי שתחיה מספרת עליו כמי שהכירה אותו בהיותה ילדה….זוכרת היא איש ענו, אשר היה ספון על ספריו יומם ולילה…כאשר עברה לידו והוא יושב
בפתח ביתו, לא זז ולא נע ממקומו…..את נכדו ויקטור, ביקרנו בשדרות, וקיבל אותנו בצורה יפה….כמובן שביקרנו ציון קברו, מקום בו טמונים עצמותיו שהועלו ממרוקו…אין צורך לומר אימי התרגשה עד דמעות…והוסיפה לנו עוד ועוד סיפורים על הצדיק הזה שלפי המסורת למד תורה עם אליהו הנביא….

חסידא קדישא ופרישא, מקובל מופלא, כיהו ראש אב בית דין בנטיפה שבהרי האטלס חבל וורזאזאת שבמרוקו. יצק תורה בצוותא עם הגאון המפורסם רבי רפאל אנקוואה זלה"ה, והרה"ג רבי משה חליווה זלה"ה ממראקש. נפטר בשנת תרצ"ח – 1938 במרוקו, ולאחר זמן הועלו עצמותיו לישראל. חיבר שאלות ותשובות " ברית שלום " כתב יד, לא ידוע מקומו

   " גירוש ספרד " חיים ביינארט

לא היה בכתובים אלה ובמחזה שהוצג ככל הנראה בכיכר העיר, די כדי להכשיר דעת קהל עד לאקסטזה שנדרשה לדורשי האמצעים התקיפים נגד היהודים. לאינקוויזיציה נזדמן לשמש רוח חיה בעלילת דם, שבה נקשרו יהודים ואנוסים. מאסרו של סנדלר אנוס נודד, כאשר בחיפוש בכליו בפונדק ששם לן נמצאה כביכול הוסטיה – לחם קודש –   גנובה, הפך אותו לגיבור הפרשה ועמו כמה יהודים, שכאילו רצחו ילד נוצרי בעיירה לאגוארדיה, הסמוכה לטולידו, עקרו את לבו ועשו בו מעשה כשפים על מנת להביא כליה על הנצרות.

׳גופת׳ הילד לא נמצאה מעולם, והילת קדושה נוצרה סביב הנער (זו קיימת עד עצם היום הזה). עלילה זו נרקמה בשנת 1490 כאילו מגבוה. במניפולציות שונות, שבהן לקחו חלק אינקוויזיטורים מאווילה בהדרכתו במישרין של תומס די טורקמידה, שביקשו להוכיח מזימה שרקמו יהודים ואנוסים נגד הנצרות, ואפילו לרמוז כאילו לאברהם סניור היה מידע על המעשה.

 אלא שבנקודה זו חש הכתר שרוקמי העלילה הרחיקו לכת וכל הסיפור על סניור נעלם ממשפט הראווה שנערך באווילה, מקום פעילותו של טורקמידה באותם ימים בבניית המנזר הדומיניקני. כל המעורבים בפרשה הוצאו לשריפה ב־16 בנובמבר1491   בפומבי הוצג הקשר היהודי־האנוסי נגד המדינה הנוצרית והאינקוויזיציה, הדת הנוצרית ותושבי המלכות.

באותם ימים גופם היה סיפק בידי תומס די טורקימדה להגיש למלכה תזכיר, שנראה כצעד מחושב היטב מצדו, להעמיד את המלכה על בעיה שעתידה להתעורר במדינה. התזכיר נסב על כמה נושאים דתיים ופוליטיים, כאשר כותבו מאיץ בה לפעול לתיקונם.

 כותב התזכיר ראה שמחובתה של המלכה לפעול לשם תיקון בעניין כללי כתפיסת משרות בידי רחידורים (אלה נתמנו על־ידי הכתר) בערים והעברתם לידי אנשים בלתי ראויים, או מינוייהם של הגמונים וראשי המסדרים הצבאיים, כאילו הנהלת המדינה בראש מעייניו של טורקמידה. אבל לענייננו חשובים שני סעיפים שנגעו ליהודים: האחד, תפיסת משרות ציבוריות שיש בהן שיפוט על נוצרים והדגש הושם על חכירת ההכנסות — המסים של המלכות וגבייתם: האחר, הגשמת ההפרדה במגורים בין יהודים לנוצרים ונשיאת הסימן המיוחד ליהודים ואיסור ללבוש בגדי משי(ליהודים ולמאורים), ולפי זה החובה שכל אדם יהא לבוש לפי מעמדו ומצבו ולא ילבש בגדים בצבע ובדים עשירים ומוזהבים.

 והרי שני האיסורים האחרונים שנמנו בתזכיר (ההפרדה והסימון והלבוש), הם החלטות הקורטס (הסימן ב־1476 במדריגל וההפרדה ב־1480 בטולידו). יוצא אפוא שלדעתו לא הוציא השלטון את ההחלטות אל הפועל והוא נכשל בכך. הוא יצא להכיר בעובדה שהפרדה מקומית אין בכוחה לפתור את בעיות הניתוק בין יהודים לאנוסים.

את הסעיף בתזכיר הדן בתפיסת משרות וחכירות מסים וגבייתם יש לראות הרבה מעבר לפנייה סתם. ברי שחוכרי המסים וגוביהם הם האחראים לתזרים הכספי לקופת אוצר המדינה המאפשר מינהל כספי תקין ומסודר של בית המלכות. אם אלה נתונים בידי היהודים, הרי קיימת דחיפות לטפל בכך שאותו תזרים לא ייפסק עם הגירוש והמדינה תסבול משבר כספי חמור. ואם כי היו כבר אנוסים שעסקו בחכירת מסים וכן היו שותפים נוצרים לחוכרי מסים יהודים, אף־על־פי־כן, אל למדינה להיות תלויה בחוכרי מסים יהודים.

עיון ברשימת חוכרי המסים בקסטיליה, דיו כדי ללמדנו עד כמה היה ארגון המס השנתי ומסי העקיפין תלוי בפועלם של החוכרים, אף אם היו גם פיגורים בגבייתם. שני חוכרי מסים ראשיים פעלו בקסטיליה בימיהם של פרנאנדו ואיסבל: אברהם סניור וחתנו מאיר מלמד. אתם היו קשורים חוכרי משנה יהודים (ביניהם גם דון יצחק אברבנאל וחתנו יוסף אברבנאל). ולא על מסי המלכות בלבד הצביע התזכיר אלא הוא נתכוון גם לחכירת הכנסותיהם של אצילים, הכנסייה, המסדרים הצבאיים, המֶסְטַה ומסי העקיפין שהיו בידי חוכרים יהודים. טורקימדה יצא אפוא לטעון שאם הכתר לא ייתן דעתו לכך, עלול לחול משבר כספי חמור במדינה. אף אין לשכוח שאותו זמן היתה המלחמה בגרנדה בעיצומה.

והנה נראה לנו להסמיך את תזכירו של טורקימדה למלכה בהוראת מלכות (pragmatica), שסמכותה כהחלטת הקורטס מבלי שהיה צורך לכנסו. ב־10 בדצמבר 1491 בריאל די לה ויגה, פחות מחודש לכניסתם בתהלוכת ניצחון לגרנדה, ציוו המלכים בצו בן 146 סעיפים, כיצד להסדיר את חכירות המסים במישרין ובעקיפין. בשלושה מהם (38, 44, 56) נקבעו סדרי חכירותיהם של חוכרים יהודים ביישובים מעורבים של יהודים ומאורים וביישובי היהודים. רק לכמה אישים הותרה החכירה ועמה הגבייה. על בודדים נקל יהיה לשים יד, ומה גם שביניהם היו אברהם סניור וחתנו ובית אברבנאל. קשר זה בין צו המלכות בענייני חכירות המסים לתזכירו של טורקימדה, מעמידנו על כך שאת תאריך התזכיר יש לקבוע לכל המוקדם לשנת 1490. סמיכות ההוראה לצו הגירוש אף היא מלמדתנו על הדחיפות בקביעתו.

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

בישיבת ״בית אל-עץ חיים״ במרוקו אנו מוצאים תמונה שונה. היו קיימות הנחיות ברורות ומדויקות עד לפרטי פרטים לגבי תכני הלימוד ומועדיו. חלוקת הזמן היתה מדוקדקת ולא השאירה חופש בחירה או פנאי לאילתורים. יתרה מזו, המשמעת היתה מאוד נוקשה וקפדנית: ״מי שיתאחר לבא בזמנים הללו, בלא סבה הכרחית גלויה, ישלם קנס, חצי פרנק לשעה״.

נראה שבישיבה במרוקו סמכו פחות על המשמעת העצמית של התלמידים, על כן ההנחיה לגבי סדרי הלימוד היתה סמכותית וקפדנית יותר. התלמידים שהתקבלו לישיבה בליטא היו העילית שבעילית וההתמודדות על כניסה לישיבה היתה קשה. בקרב תלמידי ישיבת וולוז׳ין שררה מעין ״גאוות יחידה״ שקיימה מתח מתמיד ואווירת לימודים טובה. ב״בית אל-עץ חיים״ לא התקיים מיון מיוחד של תלמידים, לכן רמתם היתה נמוכה יותר. נוספו לכך ״פיתויי הזמן״ אשר משכו את הצעירים ועל כן נתבקשה מסגרת לימודים נוקשה וברורה שתישען פחות על משמעת עצמית. הלימוד בישיבת ״בית אל-עץ חיים״ במקנאס לא התקיים רק כלימוד עצמי או בחברותא, אלא גם במסגרת הוראה פרונטלית נוקשה.

גם איסור ה״פלפול״ קיבל משמעות ״מקומית״. ה״פלפול״ הוא מונח רב־משמעי וחמקמק. בכל דור הוא ניתן ככינוי למתודה מעמיקה אחרת. ה״פלפול״ ההיסטורי הידוע ביותר, הוא זה שצמח בישיבות פולין במאות ה־16 וה־17 ומזוהה במיוחד עם דמותו וישיבתו של ר׳ יעקב פולק (בקראקא, בראשית המאה ה־16). רבי חיים מוולוז׳ין שיסד את הישיבה הליטאית הראשונה במתכונתה החדשה אסר על השימוש בטכניקת הפלפול, בעקבות דרכו של רבו הגר״א, וחייב לימוד הלכה על סמך בירור הפשט. הוא נקט בדרך זו כדי לשקם את איכות לימוד התורה ואת מעמדם של לומדי התורה. גם על הלומדים במרוקו חל איסור הפלפול והרב משאש מציין זאת במפורש:

הלימוד יהיה בלי פלפול ובלי אבוד זמן על איזו קושיא ואיזה פרוש בדברי רש״י והתום׳, רק כל הדבר הקשה אחר מעט עיון ישאר כמות שהוא לעין בו כל אחד בביתו ולא יאבדו בו הזמן בישיבה.

כוונתו של הרב משאש היתה שלא להעמיק יותר מדי(כנראה פחות משנהגו בישיבות ליטא, שהיוו מודל לישיבה זו), משום שהזמן קצר והמלאכה מרובה ובגילאים הצעירים ודאי שאין להתמקד בהעמקה מופרזת.

מסורות ליטאיות אלו הוכנסו לתלמודי התורה והישיבות אותן יסד הרב זאב הלפרין במרוקו. היתה זו רפורמה כוללת הכרוכה בשינוי ערכים ובאימוץ גישה חדשה לתלמוד תורה, שלא היתה מוכרת במרוקו בדורות הקודמים.

2. אימוץ שיטות ארגון חדשות – לדעת הנוקטים בגישה זו יש להבדיל בין תופעות חדשות שאינן רצויות, לבין אמצעים או כלים חדשים שאינם שליליים במהותם. התפשטות המודרניזציה נובעת מהשימוש בכלים החדשים, ולא משום שהערכים הזרים טובים יותר או שהחברה המסורתית פסולה. הכלים החדשים יכולים לשמש את הציבור המסורתי לא פחות מאשר את המשכילים החילונים, ואין פסול בעיתונות, בהתארגנות פוליטית, בתנועות נוער. גם בתחום החינוך אין כל רע באימוץ שיטות מערביות, כגון חלוקת תלמידים לכיתות, הנהגת בחינות, קביעת דפוסים פורמליים של קבלת תלמידים, סדר וארגון ופעילות משקית וכספית מקצועית על פי אמות ניהול מודרניות.

מאפייניה של הישיבה שיסד הרב הלפרין במרוקו שונים בכמה אספקטים גם בתחום זה מהישיבה הליטאית במזרח אירופה. הישיבה בליטא היתה מנותקת מהקהילה שבתוכה פעלה, ולעתים היתה אף מנותקת מבחינה פיזית כיוון ששוכנה במבנה נפרד מחוץ לתחומי הקהילה. מימון הישיבה לא ניתן על ידי הקהילה המקומית אלא בכספים שנאספו על ידי שליחים שפעלו מטעמו של ראש הישיבה מחוץ לתחום הקהילה. ראש הישיבה עצמו לא הועסק על ידי הקהילה, ולפיכך יכול היה לנהל את הישיבה שבראשה עמד מתוך עצמאות מוחלטת. תלמידים שהגיעו מכל רחבי הארץ לא זכו לתמיכה כספית מן הקהילה אלא מראש הישיבה עצמו. לפרנסי המקום לא היתה כל סמכות להתערב בנעשה בישיבה.

לעומת המודל הליטאי, הישיבה במרוקו היא יצירה קהילתית מובהקת. הרב הלפרין הסתייע בקהילה וגייס אותה לתמוך בישיבה: מה מאוד שמחנו על הכל, ואחר ערבית, נקהלנו עוד שם… ואיש חכם ונבון שוע ונכבד, כהה״ר שמואל מוריג׳ון ישצ״ו, שהיה דר בחצר בית הכנסת הנז' והיה עמנו ועשה לכולנו סעודה קטנה… ולמחר בבקר אחר תפלת השחר בא אל ביתי ובקש ממני לעזור לאל ידו בכל אשר יעשה להרמת קרן התורה… ונלך אל חרש העצים ויעש לנו שלחנות ורחבות מכפלות, לפשוט ולכפול כל לילה, ונקנה עוד מפות יפות והכל מכספו… ואשה אחת נדבת לב הכינה מים חמין, ואחר ערבית באו כל בני החברה ולמדנו, ושרנו, ושתינו….

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

ניצחונה של מהפכת הקצינים החופשיים ב־22 ביולי התפרש אז, בצדק, כניצחון של האחים המוסלמים. מבין 14 הקושרים שמשלו עתה במצרים, עשרה הצהירו על נאמנותם לאחים. ברית המועצות גינתה תחילה את ההפיכה ה״פשיסטית״ כלשונה, ואת חונטת הקצינים תיארה כ״משטר ריאקציונר^, הנשלט בידי ארצות הברית״. נאצר הציע לדמות המובילה בקרב האחים המוסלמים באותו זמן, סייד קוטב, מגוון משרות ממשלתיות בכירות, אך קוטב לא היה מעוניין. בינואר 1953 נאסרה במצרים, לדרישתם של האחים, פעילותם של כל מפלגות והארגונים למעט ארגונם שלהם.

אלא שעד מהרה עלו היחסים בין המועצה המהפכנית לאחים המוסלמים על שרטון. האחים הבינו שנאצר מייחס לשיפור החינוך החילוני ולרפורמה האגררית חשיבות רבה שבעתיים מזו שהוא מייחס להחלת חוקי השריעה. זאת ועוד: בחודש מרס 1954 חתמה מצרים על הסכם הסחר הראשון שלה עם ברית המועצות, מדינה שהאחים המוסלמים רחשו כלפיה סלידה מיוחדת. מצרים אף הודיעה שייחתמו הסכמים נוספים. הידידות בין האחים ובין השלטון החדש נקברה סופית באוקטובר של אותה שנה, כאשר חבר הארגון ניסה להתנקש בחייו של נאצר.

 האחים צורפו עתה אל יתר המפלגות והארגונים והוצאו אל מחוץ לחוק, אלפים מחברי הארגון נאסרו, ומטה הארגון בקהיר הועלה באש. בכך החל פרק חדש בתולדות האחים המוסלמים, הידוע בפיהם בשם ״אל־מהנה״, הקטסטרופה. פרק שהתנהל בעיקרו בתאי הכלא ובמרתפי העינויים, והותיר את רישומו החזק על החזון והמעש של הארגון.

גם כשרדף את האחים המוסלמים נותר נאצר נאמן לכמה מעקרונותיהם האידאולוגיים. עד להתגבשותה של ההשפעה הסובייטית במצרים, שליטיה החדשים של הארץ לא ניסו כלל להסתיר את אהדתם לנאציזם. לא במקרה הייתה מצרים לאלדורדו של נאצים לשעבר, שהתיישבו בה מחדש בהמוניהם בשנות החמישים. הקצינים החופשיים קיבלו אותם בזרועות פתוחות, וזאת לא ממניעים הומניטריים אלא ביישום של השקפתם הפוליטית.

 וכך, כאשר נפוצו בשנת 1953 שמועות שהיטלר חי עדיין, כתב לו אנואר א־סאדאת דברי שבח. ״היטלר, יקירי״, כתב, ״אני מברך אותך מעומק לבי. גם אם למראית עין הובסת, במציאות אתה המנצח. […]אתה רשאי להתגאות בהפיכתך למנהיג בן האלמוות של גרמניה. לא נופתע אם תופיע שוב בגרמניה, או אם היטלר חדש יקום ויצעד בנתיב שסללת״.

מתוך התחשבות בידידיו הסובייטים נמנע נאצר מביטויי אהדה להיטלר. אולם פני הדברים היו שונים באשר לאובססיה שלו כלפי ישראל והיהודים. במחקרו על האנטישמיות הערבית חושף ברנרד לואיס את התפוצה והפופולריות האדירות שיש בעולם הערבי לכתב התועבה האנטישמי ׳הפרוטוקולים של זקני ציוך, ומדגיש כי ״בתקופתו של הנשיא נאצר הייתה מצרים המקור הראשי לתעמולה מסוג זה״.

בשנת 1957 המליץ נאצר, לראשונה בפומבי, לקרוא את ׳הפרוטוקולים׳. על פי נשיא מצרים, הטקסט הזה ״מוכיח מעל לכל צל של ספק ש־300 ציונים, שכל אחד מהם מכיר את כל האחרים, שולטים בגורלה של יבשת אירופה״. בתקופה שלאחר מכן היללו בכירי ממשלה את ׳הפרוטוקולים׳ בפרסומים הכפופים לממשלה, והודפסו עלונים רשמיים־למחצה המציעים ״הוכחה״ לכך שארצות הברית היא למעשה גרורה של ישראל.

שכונת מחנה ישראל

עוזיאל חזן

השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים

אישיותו ופטירתו

הרדב״ש היה דמות מיוחדת במינה, שילוב נדיר של ענווה ושפלות רוח עם מנהיגות, תעוזה, חזון ודבקות במשימה. הוא ניחן באהבה גדולה לארץ ישראל ולירושלים ובלב פתוח לכל נזקק. על אף צניעותו הוא ניחן באישיות תקיפה וחזקה והיה תלמיד חכם מכובד ומקובל על עדות הספרדים והאשכנזים כאחת.

הרדב״ש נפטר ב־1880 והוא בן חמישים וארבע. בהלווייתו השתתפו אלפים מבני ירושלים, והם ביכו את מותו בטרם עת של אחד מגדולי המנהיגים שקמו ליהודי ירושלים. העיתון ״חבצלת״ ספד לאיש אשר הנהיג את עדתו עשרים וחמש שנה, שימש רב גדול והיה אב בית דין, מורה ומנהל, גדול בתורה, ענו וטוב לב ומתרחק מריב. תלמידי בתי הספר ״לבלומנטל״ ו״למל״ הלכו אחרי ארונו ונרות דולקים בידיהם. הרדב״ש נקבר בהר הזיתים.

רחמים שלמה אבושדיד היה יד ימינו של הרדב״ש ומחשובי פרנסיה ומנהיגיה של העדה המערבית. הוא היה בן למשפחה עשירה ופעל רבות לרכישת קרקעות להקמת שכונת מחנה ישראל עם משפחת מימון, עמיאל ואחרים. לארץ הגיע בעודו נער. לוח אבן שנמצא על אחד הבתים וממוקם כיום בכניסה למרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה ברחוב המערבים 13, מציין את שמו של שלמה אבושדיד כאחד מקוני הקרקע בשכונה. כמו כן, הוא סייע רבות לאנשי עדתו בהלוואות ובתמיכה חומרית בכספו הפרטי.

בשנת 1861 נבחר לחבר בוועד העדה, ובשנת 1881 ניהלו הוא ומימון עמיאל את ענייני העדה, ואבושדיד שימש גם גזבר וניהל במשך כעשר שנים את ענייניה החומריים של העדה המערבית. אבושדיד היה בעל השכלה רחבה ודיבר שפות רבות, דבר שסייע בידו בניסוח פניות ומכתבים ובקשרים עם השלטונות. הרדב״ש, בנו רפאל והרב מלכא הסמיכו את אבושדיד בזמנים שונים לנהל את ענייני העדה.

אבושדיד התגורר בבית גדול בסביבת מגרש הרוסים, ב״בית הקשתות״ ברחוב חבצלת, כיום מכללת הדסה. בביתו גידל את בנו הרופא ד״ר אברהם אבושדיד ואת בתו היפה לאה. הבת נישאה לאחר מכן לבן ציון, הוא איתמר בן אב״י, בנו של אליעזר בן יהודה, מחיה ומחדש השפה העברית. לנישואים אלו קדם חיזור עקשני, רומנטי וכאוב שהסעיר בראשית המאה ה־20 את היישוב בירושלים. על אף ייחוסו הרוחני והתרבותי והיותו סופר, משורר בלשן ועיתונאי, דחתה אותו בתחילה משפחתה האמידה של לאה בגלל היותו אשכנזי ודל אמצעים – כל זאת בתקופה שהספרדים עדיין נחשבו מיוחסים מאחיהם האשכנזים.

כינוס לצדיקים טוב להם וטוב לעולם"
ביום שני האחרון התקיים בעיה"ק צפת המעמד הגדול רב הרושם "כנס בני התורה" החמישי במספר, ברוב פאר והדר, בהשתתפות

רבנים ואישי ציבור מכל אזור הגליל והסביבה, אשר ביניהם נמנו הגאון הגדול רבי שלום לוי שליט"א רב ואב"ד ומרא דאתרא קריית
שמונה, הגאון רבי אליעזר ועקנין שליט"א רב בית הכנסת, הרב נהוראי לחייאני שליט"א סגן ראש העיר ועוד.
את המעמד פתח הרב הגאון רבי אברהם אסולין שליט"א מייסד האיגוד על חינוך הילדים במשנת רבותינו הקדושים גאוני המערב
זי"ע, ומיד התכבד כבוד הגאון הגדול הרב שלום לוי שליט"א מרא דאתרא וראב"ד העיר קריית שמונה אשר נשא מדברותיו על פועלו
ומשנתו של מרן איש האלקים רבינו האור החיים הק' זיע"א לרגל ערב יומא דהילולא. בסיום דבריו שיבח הרב את היוזמה הברוכה
של הקמת "איגוד בני התורה יוצאי מרוקו", וביקש לעשות כינוסים כאלו גם בעירו קרית שמונה.
לאחר מכן נשא דברים נרגשים הרב נהוראי לחייאני שליט"א סגן ראש עיריית צפת: על הכינוס הזה, אמרו חז"ל )סנהדרין ע"ב ע"א(:
שטוב להם וטוב לעולם. חובתם וזכותם של הרבנים היא חובה מיוחדת מתוקף תפקידם להדריך את הציבור ולחזקו. וכמו שאמרו
חז"ל "ארבעה דברים צריכים חיזוק, תורה ומעשים טובים, תפילה ודרך ארץ… שנאמר: חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי א-לוהינו"
)ברכות ל"ב ע"ב(, עאכו"כ כשמדובר בהחזרת עטרה ליושנה של יהדות צפון אפריקה שלא פסקה מעולם, מאז חורבן הבית דור
אחר דור, יהדות מרוקו היא עדה מפוארה בעלת מסורת מבורכה, על ידי קהילה נפלאה נטועת שורשים כהלכה, שבה כל נער וילד
ידע לפסוק את פסוקו.
זכינו בסייעתא דשמיא שבדור יתום זה שהאמת נעדרת רחש לבו דבר טוב של איש המעש ורב הפעלים לתורה ידידנו היקר הרב
אברהם אסולין שליט"א אשר פועל ללא לאות למען מטרה קדושה ונעלה זו. הקים את מכון "תורת אמך" ואת "איגוד בני הישיבות
יוצאי צפון אפריקה".
אנו שמחים להיות חלק ממפעל אדיר זה שמטרתו להציג את הפסיפס התרבותי הרבגוני של יהדות מרוקו פסיפס מופלא, עתיק
יומין ועתיר מסורת שיסודה בהררי הקודש. מסורת בת אלפי השנים ששלחה את שלוחותיה המבורכות בכל התחומים: בעיקר
בהלכה, באגדה, בתלמוד ובמקרא, בספרות ובשירה. לאורה של מסורת זו קמו גדולי תורה ויראה, ענקי רוח והלכה, פרשני תלמוד
ומקרא, סופרים ומשוררים, אשר הפכו למאורות גדולים בשמיה של היהדות הנאמנה וכלל עם ישראל צועד בנתיבות אשר הם
סללו לנו עד היום הזה. בתוך כל הפסיפס הרבגוני הזה משוך חוט שני המאפיין את בני העדה, חוט של טוב ואהבה, מאור פנים
ורחבות לב, הכנסת אורחים וגמילות חסדים, ע"כ.
את הכינוס הנעימו הנגנים המומחים והמנוסים חברי "התזמורת האלא – האנלוסית – צפת", אשר תרמו במאוד לרגשי החיבור
והקישור למסורת ומורשת אבותינו. גדול היה המעמד לכבודה של תורה ותרם רבות למען החדרת המסורת המפוארת של בני עדות
המערב הפנימי וגלילותיו.

•  אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל

עד

פ׳ תצא, ש׳ תרפ״ח לפ״ק.

רבי יוסך משאש

למעלת הרה״ג החריף ושנון, כמוהר״ר יצחק קלוגאר ישצ״ו. שלום, שלום.

מכתבו הבהיר הגיעני, אודות החפצים שהניח כבודו בבית בעה״ב, דברתי עמו, ועמדת־ עליו ועשינו אותם חבילה, ושלחנו אותם עם חמר יהוד להוליכם לבית הגמו״ן כה״ר שלום הכהן הי"ו : שם תמצאם, ולא תשלם עליהם מאומה לחמר כי לקבל את שכרו פה. וכסף הנשאר מנהדבה נמסר ביד הבעה״ב, ההוא אמר, כי בשבוע הבא ילך לפא״ס, וימסור לך את הכל, וסידור האבודרהם דפוס, לא רצה הרב כמוהר״א עמאר ישצ"ו לנכרו בשום אופן, ואודות הרמז שאמרתי לכבודו בשם משפחת אזו״לאי, הוא ר״ת של הכתוב, אשה זונה וחללה לא יקחו, כך שמעתי מעובד אורח אחד מבני המשפחה, ואמר, דזו צוואה מאבותיהם הראשונים לקדש משפחתם ככהנים, ועשו הצוואה בשם המשפחה לזכר עולם, ואך עתה אין נזהרים בזה, ושלום.

הצעיר אני היו"ם ס"ט

עה

סימן הנזכר, פרשה הנזכרת

ידידי החה״ש וכו'…, כמוה״ר שלום הלוי ישצ״ו.. שלום.

קח נא עוד ידידי מן המוכן, והוא, בצד מבוי הרא"ם ז׳׳ל, יש מבוי אחד, נקרא בשם מבוי בן עטאר. ע״ש הנגיד כהה׳׳ר משה ן׳ עטאר ז״ל היה במאה הרביעית, כן שמעתי, ואך בפי הכל נקרא בשם מבוי אדקא״קין (מוכרי קמח), ע״ש החנויות שבצדו שכולם מוכרי קמח, במבוי הזה, בבית שער החצר השנית לימין הנכנס למבוי, יש ביהכ״נ קטנה, כחמשים נפש מתפללים בה, קורין לה ע״ש ר׳ שמואל דאנינו ז"ל והחכם כהה״ר שלמה טובי ישצ״ו, הראני על ס' כת״י ישן, שהביהכ״נ הנז׳ נמתיסדה בשנת ש׳ לפ"ק – ע״י הרה״ג כמוהר״ר שאול ן׳ דאנינו זיע״א, בכמהר"ר שלמה ז״ל, ובנו הרה״ג כמוהר״ר שמואל זיע"א שהיה רב ועשיר ונגיד, וכן הראני על ספר תקנות ראשונים׳ כת״י ישן נושן, חתימת ידיהם מש׳ רפ"ו, ומש׳ ש״י למורא, לפ״ק, ואחרים קורין לה ע"ש ״עזזי מליכו״ שם איש אחד מערי דר״א, שהיה דר פה, וקנה אותה מבעליה הראשונים, ונקראת עוד על שמו, כן שמעתי. ובפי הכל נקראת ע״ש יחייא לובאטון, שהוא קנה אותה עוד, ונקראת ע״ש, ועדיין היא של יורשיו, היא עמוקה יורדים לה בג׳ מעלות, ארכה יתר הרבה על רחבה, פתחה במזרחה, ההיכל במערבה, התיבה באמצע, פני הש״צ לצפון. יש במזרחה עלית קיר קטנה, יש בה כוסות וספסלים וכו' כחברותיה, יש בה שני ש״צ, כמה״ר יוסף הכהן, ובנו כהה״ר אברהם ישצ״ו, אין נודע אם גם שמשה ישיבה לת״ת או לא, ועתה מלמד בה תשב״ר כהה״ר יעקב טולידאנו הי״ו, בכה״ר יצחק ז״ל, ומתפללים בה שמ״ע, ע״כ, ושלום.

אני היו״ם ס"ט

עו

ס' הנז;' ש׳ תרס״ח. לרב אחד.

אדוני מחול וסלח, אם אומר לפניך דבר אחד, כי אתמול בלילה בא לידי ס׳ ליצחק ריח, וראיתי לו שם בלקוטים בחי אה״ע אות ד' דירה, שהביא דברי משה"ר, שהאריך והעלה, שאין לחייב את הבן להוציא אשתו מבית אביו לדור במקום אחר, אם לא בטענות בריאות וחזקות, כראי מוצקות, המתבררין לעיני העדה ב״ד הצדק ברור צח וכו', ע״ש. ולדעתי המעט נר, דזה הפך מ״ש אדוני בפסק דינו, שהעתקתי לו אתמול, יחזור אדוני על אמרי קדשו, ואם טוב רעיוני תברכני נפשו, ואם לאו, אתי תלין משוגתי, ושלום. דל ונבזה, היו״ם הזה, ס״ט

פ׳ תבוא.עז

ידידי הנבון היקר ונעלה, כה״ר יצחק ן׳ חיון ישצ״ו. שלום. שלום.

מאד צר לי אל שמועה כי באה, כי אביך הזקן כנשר דאה, ויגוע וימת אברהם. המגיד לי ספר עליו טובות, מאליפות מרוכבות, ונוסף על יסוריו של אהבה, לעת זקנה ושיבה, כי האלהים נסה את אברהם, וימצא לבבו נאמן לפניו, ויקחהו לגן עדניו, זכותו תהיה עליכם סתרה, צנה וסוחרה, ובכל עת צרה, תקרא, זכור לאברהם. בעל הנחמות ינחם אתכם, ה׳ צבאות יגן עליכם, ויריק עליכם ברכה וטובה, ולא תוסיפו עוד לדאבה, אמן. אנכי אנכי מנחמכם, הדואג עמכם.

אחיכם, היו״ם ס״ט

עח

פ' הנזכרת, ש' תרס"ח לפ"ק

למעלת אבן הראשה, חסידא קדישא, צפירת תפארה, הנזר והעטרה, אדמו״ר כקש׳׳ת כמוהר״ד חיים מוריגון ישצ׳׳ו.

אדוני ! עשיתי כאשר צויתני אתמול בלילה בבית המשתה של אותו עני, שנתגלגלו הדברים מההוא צומ״ר, על המאמר שלשה שמשו בתיבה, וכלם לקו כלב ועורב וחם, כלב נקשר, עורב רק, חם לקה בעורו והקשה אדוני, למה נתפרסם חם בענשו, יותר משניהם שלקו בנסתר, וגם למה נשתנה ענשם? ולא נשמעה שום תשובה על זה, לא מפי קדשו, ולא מפי אחרים, ומאהבת אדוני אותי, לחדודי יתי, צוית עלי לחפש אחר המאמר ופירושו בש״ס ובמפרשים, וכן עשיתי, וזה מה שעלה במצודתי, בעזר אלהי ישועתי.

המאמר הזה מצאתיו בסנהדרין דף ק״ח ע׳יב, ופי׳ רש״י ז״ל, לקה בעורו, שיצא ממנו כוש,ע"ש,  משמע שהוא בעצמו לא לקה, ואך בעץ יוסף על עין יעקב שם, הקשה על פי׳ רש״י דלשון, חם לקה בעורו לא משמע הכי, וכן אמרו בב״ר פ׳ ל״ו, יצא חם מפוחם, משמע, שחם בעצמו לקה בעורו?

ותרץ דרש״י ז״ל תרתי קאמר, שלקה בעורו, ושיצא ממנו כוש, כמ״ש במדרש, שגזר המלך שיתפחמו פניו, ויפסל מטבעו, דהיינו זרעו, ע״ש, ושם במדרש במתנות כהונה כתב, שלקה בעורו כדי להודיע שנהג היתר בדבר שנוהג באפילה, ע״ש, ור״ל שלכך הושחר עורו כאפילה, וגם על הכלב כתב שם שקלונו גלוי לעין כל ע״ש, זהו מה שהשיגה ידי יד כהה למצוא בדברי המפרשים בזה.

ולדעתי המעט מן המעט נר׳ לומר, אם יישר בעיניה דמר, והוא בדרך אפשר, שהכלב חשב לעשות מעשהו בקל, לבל ירגישו בו החיות שעמו ונח ובניו, ואך המקום הענישו, ואף שגמר, נשאר קשור״ עד שהכירו כלם בקלקולו, ונשאר ענשו גם לזרעו אחריו, וגם העורב חשב ככלב להקל מעשהו, ואך כאשר קרב, הרגישו בו, ונתחכם והפך עצמו פיו לפיה, שנראה כמנשק דוקא, ולכן נענש, ורקק זרעו מפיו לפיה של נקבה, כמ״ש רש״י שם. וחם, אפשר הוא ואשתו הם שראו מעשה הכלב והעורב, ונתעוררו לתשמיש, ונשארה במחשבתם שחרות הכלב והעורב, וילדו בדומה, כמקלות של יעקב, ומה שלקה הוא, אפשר, מפני רוב פחדו ויראתו שמא יתפש, לקה דמו, כמו שאומרים שהפחד משחיר את הדם, ומזה לקה עורו, וזהו ענשו, ונשאר גם לזרעו אחריו, זהו הנלע״ד בזה, ותורה היא וכו', ואם שגיתי וכוי, ושלום.

דל ונבזה, היו״ם הזה, ס״ט

מפטיר והפטרה פרשת מטות בנוסח יהודי מרוקו