נר המערב

תולדות ישראל במרוקו

החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל

הרב יעקב משה טולידאנו

איש טבריה ת"ו

וביום ד' בבקר למחרתי קראוה בבתי הכנסיות וקבלוה בחרם ונדוי ולערב בא שטן ועירבב השמחה שאירע מעשה שמלמד א' שמו רבי אברהן ביבאס אמרו שאמר שמה טוב ומה נעים הדבר שעשו התושבים והשיבו לו קצת מן המגורשים והרי חכמים שכבר מתו לא עשו כדבר הזה והיאך אלו עושים כן ואמרו שהשיב דברים מכוערים כנגד א' מהחכמים המתירים שכבר מת, ועמדו תלמידיו ועשו מעמד ונדוהו בהכרזה בשוק של האלמללאח וכמו כן באו נערים מנוערים מן המצות ומן המעשים מבני התושבים ואמרו דברים אשר לא כן על הקסטיליאנים שאוכלים טריפות.

וכשרו חכמי פאס זה כלם נתקבצו הלילה ליל ה' והסכימו ביניהם וגזרו נדוי על אלו שעשו ההסכמה שלא יזכה זה הדבר לעולם לאסור נפיחה ובבוקר שאלו התושבים ובראשם הנגיד על ידי שליח ששלח לי מה יראה לי בזה העניין בהסכמה שקיבלו עליהם התושבים ועל הנדוי שגזרו עליהם החכמים ובזה היום יום ה' בבוקר יום אשר חרה אף ה' בכפר אחד מתאפיללאלת על היהודים ששללום ובזזום הישמעאלים וכמו כן נמסרים ביד זרים נרמסים.

קרועים ושרופים מיד הישמעאלים שלחתי זאת ההסכמה הכתובה מעלה ביד החכם השלם רבי יהודה ביסייא שיתקבץ עם כל החכמים לראות מה יעשה בדבר המשפט מאחר שקדמה הסכמה לנדוי של החכמים והלכו ונתקבצו כלם בבית החכם רבי אברהם דילייא ( די ליאון ) וכשקראו להסכמת התושבים והגיעו לאות הסימן אפשר שטעו כלם בהברת אות הסימן בין גימל לדלת אז טעה הסופר בקביעת החודש בין א' לב'

ומפני זה כתבו בתשובה שלהם שאחר שגזרו עליהם חכמים נדוי בלילה הכריזו וקראו ההסכמה התושבים בה בבקר וזה אינו אמת שההסכמה נכתבה בג' בסיון וקראוה למחרתו, ודי בזה. והתשובה שלהם היא זאת חכם יצ"ו החתומים מטה תמהני עליך תמיהא גדולה איל לא יסרת והוכחת במילי שווטי לבעלי התקנה הזאת …….עניין הנפיחה הינו ארוך עוד יותר ולכן ברשותכם אדלג על כמה דפים ואמשיך הלאה.

וכל מה שנאמר בזה הקונטרס וכל הראיות שהבאתי לא הייתה כוונתי אלא לדחות ולהרוס מה שכתבו לי החכמים בפירוש ואמרו שהטריפות הם מדרבנן. והם עומדים בדבריהם כמו שלשה שנים ולזה לא סידרתי כל מחלוקת כלה שאירע לי בעניין הטריפה על סדר השנים בקונטרס הזה ולפי שיצא הקונטרס הזה מידי לקצת מקומות מקצוי המערב לזה לא יכולתי לחזור ולסדרו על פי השנים שאכתב להלן ועתה אני חוזר וכותב קצת מחלוקת שעברה עלי משנת הרפ"ו עד ששלחו לי הקונטרס שלהם.

ואשיב על ראיותם שאינם ראיות אלא הרים תלוים בשערות ואברא… ובשנת הרפ"ו בסיון י"ז בו יום ג' אחד שנתיעצו החכמים רבי יהודה עוזיאל ורבי נחמן ואולי גם החכמים האחרים נלוו עמהם והיו בעצתם ושלחו רבי יהודה ורבי נחמן הנזכרים למכנאס כי שם היה המלך מולאי בוחסן שבאותה שנה מלך והלך למכנאס כדי להתפייס עם בן אחיו השר והטפסר מולאי מסעוד מפני הסכסוך שהיה ביניהם וגם כן היה שם הנגיד עמי שם טוב הראש שבתקנה וגן רבי יעקב רוג'יליש שהוא גדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו.

הלכו החכמים הנכרים תלמידי הרב משה חליוואה כי הוא היה ראש המתירים והמקילים בזה הענין ורצו להעמיד דבריהם מצד המלך והשרים וגם מאת הנגיד עמי שם טוב והרב יעקב רוג'יליש וחסו על כבוד רבם שהוא ראש המחלוקת בראשונה עם רבי שלום זלה"ה.

ועל זסה החכם נאמרו אותם הדברים המכוערים ערב שבועות עד שנתקבצו כל החכמים הנזכרים ויגידו להרב אברהם ביבאס הנ"ל והם הם שקיבצו כל החכמים אותה הלילה ליל ערב שבעות וגזרו נידוי על כל תלמידי התושבים לבל ישובו לכסלה שמו שנאמר למעלה.

בואותה הלילה בעצמה ליל י"ח נתקבצו התושבים ועשו זאת ההסכמה וזה תורפה, ביום ד' י"ח סיון שנת הרפ"ו בשביל שיש לנו הסכמה על הנפיחה שגזרו הקהל י"צ שלא לאוכלה ואירע המחלוקת על ההסכמה הנזכרת בינינו ובין אחינו הקסטיליאנים יצ"ו על כן קיבלנו בשבועה ובנדוי ובחרם לדעת המקום ברוך הוא ולדעת הנשבעים בשמו באמת בלי עלילה ומרמה שאנו כל החותמים הסכמנו לדעת אחת ונתננו רשות גמור לרב שמואל בר מימון בן דאנאן והרב שאול בר סאלם בן דאנינש שילכו שניהם יחד למכנאס על הדבר הזה של הנפיחה להליץ ולטעון ולסתור דברי כל טוען ומערער ולהמליץ בעד ההסכמה שקיבלו עליהם הקהל י"צ ובכלל השבועה הנזכרת.

  אימת החלום – נהוראי – מאיר שטרית

לידתה של עיירה.

גוראמה  הוא שמה של עיירה קטנה באזור תאפילאלת שבדרום מרוקו, המרחק בינה לבין גבול אלג'ריה, לצד מזרח, הוא קילומטרים אחדים ואילו ממרכז בירת תאפילאלת היא מרוחקת כמאה קילומטר.

מלכי־מרוקו האמיצים גברו בכל התקופות על נסיונות הצבאות־הזרים לפלוש למדינה ולכבוש אותה. מלכים אלה עשו זאת בהצלחה רבה חרף מלחמות־אחים רבות במשך מאות בשנים. הם הדפו פעם אחר פעם את הפורטוגזים, הספרדים, האיטלקים והצרפתים. מדינות אירופה אלה הספיקו לכבוש את כל היבשת השחורה, את המזרח־התיכון שבחלקו נכבש על ידי האנגלים ואת צפון־אפריקה, פרט למרוקו כמובן. אפשר לראות עד היום שרידי־מחנות־צבאיים של הפורטוגזים, הספרדים והצרפתים מסביב לגבולות מרוקו. עדות־היסטורית לכך שמעולם לא הצליח שום צבא זר לנצח את המרוקנים האמיצים ולחדור לתוך תוכה של מדינתם. כיבוש־הצרפתים בוצע להלכה רק לאחר שהמלך מולאי חפיד חתם מרצונו על מסירת־השלטון לצרפתים. מולאי חפיד עשה זאת במטרה לשקם את המדינה השסועה מלחמות בנות אלפי שנים, ולבנות את הריסותיה הרבות.

המלך חפיד קיווה שהצרפתים יגברו על הברברים המורדים, שאף מלך עד כה לא הצליח להכניעם לחלוטין. הברברים שלטו באכזריות בהרי־הריף, הסחרה, באזור־תאפילאלת ובמקומות אחרים.

הצרפתים נכנסו למרוקו משני כיוונים: מכיוון הים עם צבא־רב וציוד עצום, ומכיוון אלג׳יריה ביבשה, אותה כבשה צרפת תשעים שנה לפני כן. אכן, חיש מהר הסתבר לצרפתים שלא די היה בחתימת־המלך חפיד, והם נאלצו להילחם במורדים, שודדים וברברים, למעלה מעשר שנים.

בהרי ״הריף״ של צפון־המדינה, קם מנהיג ברברי מוכשר ואמיץ בשם עבד־אלקרים והמריד את כל תושבי־האזור נגד צרפת וספרד כאחד. הספרדים שלטו כמה עשרות שנים בחלק מצפון־מרוקו. כל נסיונותיהס של הספרדים להכניע את עבד־אלקרים עלו בתוהו. הם הציעו לצרפתים שיתוף־פעולה נגד עבד־אלקרים כדי להכניעו. היה צורך, איפוא, בצבא של רבע מיליון חיילים — צרפתים וספרדים — כדי לצאת למלחמת־חורמה נגד מנהיג־הברברים עבד־אלקרים. קרבות מרים בשטחים הרריים ובתנאים קשים ביותר, התנהלו נגד עבד־אלקרים, אשר הנהיג צבא פרימיטיבי, בלתי מאומן, ורק כעבור למעלה משש שנים הוכנע עבד־אלקרים. הצרפתים נדהמו מכושר מנהיגותו ואומץ־לבו, ואילו הוא — עבד־אלקרים עצמו, נכנס להיסטוריה המרוקנית, כמנהיג וכחייל מוכשר ואמיץ.

כך החל השלטון הצרפתי במרוקו, והוא הורגש היטב בכל עיר ובכל כפר, בצפון כמו בדרום, בדרכים ובגבולות. הם הכינו תוכניות־פיתוח גדולות והחלו בהנחת מסילות־ברזל, בבניית־מפעלי־תעשייה, בסלילת־כבישים ובבנין־ערים גדולות. הם הסתערו על אוצרות הטבע הרבים והמגוונים של המדינה והחלו בניצולם בכל המרץ והמאמץ. בקצב מדהים וחסר־תקדים, הפכה מרוקו, תוך שנים מעטות בלבד למדינה עשירה ומפותחת בתעשיה ובחקלאות. סכר המים ״בין אלווידאן״ היה המפעל הגדול להפקת כח־החשמל לחלק גדול משטחה של המדינה.

ערים גדולות פותחו, הורחבו ורושתו במערכות־תחבורה, מסחר, תעשייה ונמלים. המרשל ליוטי המהולל הצליח מאוד במש מה עצומה זו שהוטלה עליו. לאות־הוקרה על פועלו, נהנה המרשל הישיש, שהיה הנציב־העי ין הראשון של צרפת במרוקו, מאהדה רבה של ממשלת־צרפת ושל תושב ׳־המדינה. נבנה נמל על שמו ״נמל ליוטי״ והוא זכה לתהילה בכל רחבי־הארץ.

היהודים, שאך חשו בחופש ״הצרפתי״, החלו בנהירה־המונית מהכפרים לערים. הם פיתחו מסחר משגשג והפכו בחלקם הגדול לפקידים בכירים בשרותי־המדינה בכל התחומים. אולם, היו גם כאלה שלא רצו לעזוב את כפריהם ונשארו בהם למשך זמן רב.

שם, בכפרים הערביים הפרימיטיביים והנידחים בדרום־מזרח מרוקו, חיי היהודים בשכנות לערבים וקיימו חיי־קהילה ודת באין־מפריע. גוראמה שקמה במרכז כפרים אלה, מרכזת בתוכה את אחת הקהילות שנשרדו בכוח־דבקותם לדתם היהודיה. הם נענו לקריאת המושל־הצבאי־הצרפתי, ובאו להתיישב בה. כמוהם עשו רבים באזורים אחרים על פי תוכנית־אב של הצרפתים להקמת מרכזים עירוניים בכפרים ערביים, ובהם יתגוררו היהודים. בין העיירות שהוקמו לפי תוכנית זו היו ״ריש״ בדרום, ״תאלסינט״ במזרח, ״בודניב״ נ גבול אלג׳יריה, ״מיסורי׳ בצפון ועוד, למודי־נסיון מר ורב, פקפקו היהודים ביכולתם של הצרפתים להאריך שלטונם במרוקו, והם החליטו שלא לנתק את הקשר עם מקומותיהם הקודמים ושמרו לעצמם את בתיהם ושדותיהם בכפרים הערביים.

Encore un livre sur la deuxieme guerre mondiale ? Encore un livre sur les juifs du Maroc ? Oui et non ! Car l'ouvrage de Joseph Toledano, specialiste de l'histoire
des Juifs du Maroc, est unique en son genre.

Pour la premiere fois depuis 70 ans, le public a acces a un livre qui explicite et analyse ce que fut le sort de cette communaute juive, riche de plusieurs centaines de milliers de personnes. II montre comment les Juifs du Maroc et leurs dirigeants reagirent aux evenements qu'ils traverserent, de la fin des annees trente aux amorces de la reconstruction en 1945. L'auteur refuse l'apologie a l'oeuvre dans nombre d'ouvrages et d'etudes qui ont prefere la legende a l'histoire, par exemple en ce qui concerne le role effectif du sultan Mohamed V, comme protecteur de ses sujets juifs, en opposition a la legislation du gouvernement de Vichy. C'est pourquoi Joseph Toledano s'est replonge resolument dans les archives et la presse de l'epoque. II nous offre un tableau vivant de ce qui fut une periode de deceptions et d'epreuves, heureusement interrompue par le debarquement americain, au moment meme ou les sombres nuages de la Shoah risquaient d'atteindre le Maroc. S'il fut sans commune mesure avec la tragedie des Juifs europeens, le destin du Judai'sme marocain en cette periode perilleuse ne fut pas pour autant sans perils. 

Joseph Toledano, historien, conferencier, ancien diplomate au ministere des Affaires Etrangeres d'Israel, ne a Meknes en 1938  installe a Jerusalem depuis 1963 Diplome de l'lnstitut de formation de cades pour les mouvements de jeunesse de Jerusalem, Licencie en Droit et Diplome de l'lnstitut d'Etudes Politiques de Paris, il est l'auteur de huit livres sur l'histoire et le patrimoine culturel du judai'sme nord-africain en general et marocain en particulier, parus en frangais et en hebreu.

ניתן להשיג את הספר ישירות מהמחבר 

מר יוסף טולדאנו

02-6410362

פרק שני: השפעת הקבלה וההתעוררות המשיחית

מקום מיוחד שמור למספר 13 שהוא גימטריא של ״אחד״. ב-" ישתבח שמך "  המסיים את ״נשמת כל חי״, מונים 13 תשבחות בהן נאה להלל ״פאר את ״שם המלך הגדול והקדוש״.

בפסוקים ד׳-ז׳ של פרק ל״ד בספר שמות, פרשת ״כי תשא״ שנוהגים לומר בתפילת שחרית בימי שני וחמישי, מונים שלוש־עשרה מידות של הקב"ה – אל רחום וחנון, ארן אפיים וכו׳ ועוד תפילות רבות ופסוקים בהםמונים את המספר 13.

השירה הדתית, ליתורגית שנכתבה באותה תקופה, היתה ספוגה מיסטיות ברוח הקבלה הלוריאנית ומלאה כמיהה וגעגועים לביאת הגואל. גם היא חדרה לסידורים ולמחזורים, לכל פרק תפילה כגון ״ברוך שאמר״, " נשמת כל חי״, ״היוצר״ קודמת ״רשות״ כלומר שיר המתיחס לתוכן אותה תפילה ויש לאומרו לפניה. כל ה״רשויות״ כתובות ברוח הקבלה.

שיריו של ר׳ יעקב אבן־צור(יעב״ץ) המיצגים בצורה מובהקת את קבלת האר״י והכלולים בספר שיריו ״עת לכל חפץ״, כובשים מקום נכבד בחיי הקהילה בעת אבל ובעת שמחה.

שיריהם של משוררים ופייטנים ממלאים תפקיד ראשון במעלה בהפצת רוח הקבלה ובהחדרת הרעיון המשיחי, כמו ר׳ דוד חסין, ר׳ אברהם קורייאט, ר׳ יהודה בן־אברהם, ר׳ משה בן־צור, ר׳ משה חליווא, ר׳ חיים פ־נטו, ר׳ רפאל משה אלבז ועוד.

קבלת האר״י

להבנת הענין נבהיר מהי ״קבלת האר״י״, מה היה תובנה, מה החידוש שבה, ומהי מהותה של אותה דוקטרינה אשר חוללה מהפכה בדפוסי המחשבה של ״הקבלה״ שהיו מקובלים עד כה על ״עדת קדושי ה׳״, מהו תוכנה של אותה מסורת צפתית אשר הלהיבה, כבשה ושבתה את לבותיהם של גדולי מקובלי הדור? ולמה הצליחה לעורר צפיות ותקוות כה חזקות וסוערות לבוא המשיח בקרב כל שכבות העם? אומר גרשם שלום:

זוהי משנת הקבלה הכלולה בספריהם של תלמידיו הבכירים, ר׳ חיים ויטאל ור׳ יוסף בן־טבול המערבי, שניהם כל אחד בסגנונו העלו על הכתב את תורת רבם כפי שהאר״י השמיע אותה באוזניהם ואשר תוכנה העיקרי הוא הגאולה, גאולת הפרט וגאולת העם.״(ציון ת״ש)

ובמקום אחר מפרט גרשם שלום:

״החידוש העיקרי הוא: האר״י העביר את התופעות של גלות וגאולה, שהן במרכז שיטתו, מתחום הנסיון ההיסטורי של כנסת ישראל וחזון השחרור מ׳שעבוד מלכויות׳ אל מרחב אחר, אל ההוויה הקוסמית כולה ואף אל סוד האלוהות עצמו. לא זו בלבד שהוא הרחיב את היריעה מישראל לכל העולם הנגלה, הוא הרחיב אותה גם לעולם הנסתר, עד אלוהים ועד בכלל. שני הקטבים, גלות וגאולה, הועמדו במרכז מערכת זו, המקנה להם עומק חדש לגמרי והופכת אותם לסמלים כבירים של מציאות רוחנית המתבטאת בגלות וגאולה ההיסטוריים האקטואליים והמוח­שיים. האר״י אמר את דבריו ללא כוונה אידיאולוגית. הוא גילה מה שלדעתו מהווה מציאות באורות העליונים, אבל תוך כדי כך נתחדש במחשבתו מה שראוי לקרוא בשם מיתוס חדש של היהדות (ההדגשה במקור). האופי הריאליסטי של הסמלים המסטיים הוא שאיפשר את שימושם בפונקציה אידיאולוגית בעלת משמעות היסטורית ישירה.׳׳"

מה פרוש ״להעביר התופעות של ׳גלות וגאולה׳… אל מרחב ההוויה הקוסמית כולה ואף אל סוד האלוהות״ עליהם מדבר ג. שלום? – דברי הסבר אנו מוצאים אצל פרופ׳ חיים הלל בן־ששון על מהות תורת הקבלה של האר״י בענין זה: לפי תפישת הקבלה ״יש בעולם ספירות שונות של הקרנת ההשפעה האלוהית. ספירות אלה כלים הן להכיל את ההקרנה האלוהית העצמיה, אלא שרק שלוש הספירות הראשונות עמדו בפני עצמת האור האלוהי וקלטו אותו כראוי-, ואילו כשהגיעה הקרנה זו אל שש הספירות הנמוכות יותר, לא עמד בהן כוחן ונשברו הכלים מן האור. בשברי הכלים הללו נקלטו ונשארו שבויים ניצוצות של אור הקדומים האלוהי. שברים אלה, מהם שעלו למעלה ומהם שירדו מטה. אלה שירדו למטה הם הם ׳הקליפות׳; הם הפכו לכוחות טומאה. כוחן של ׳הקליפות׳ הוא מתון ששבויים בהן ניצוצות של האור האלוהי. הרי לפנינו שוב גלות – האור שבוי בידי שברי הכלים ומשמש את הטומאה. השכינה היא בגלות פשוטו כמשמעו. העולם פגום. ביום שבו ייגאלו הניצוצות השבוים בשברי הכלים, תהא הגאולה הקוסמית האנושית, גלות האור תסתיים. היא היא שעת הגאולה היהודית הלאומית. תורה ומצוות הן האמצעים שנתנה האלוהות בידי עובדיה עלי אדמות, בני העם היהודי הנבחר, לתקן בשמירת מצוות עשה ובהימנעות ממצוות לא תעשה, לא רק את נשמת היהודים אלא לתקן תבל ומלואה, לגאול את האור האלוהי.״

אש במערב.

הדי משבר השבתאות.

שבתאי צבי

לאחר מינוי ברוב פאר והדר של שנים עשר ראשי השבטים העתידים להוביל את העם לארץ הקודש, מכריז שבתי על שנת 1666 כשנת הגאולה השלמה. כעת הגיעה השעה לשלב האחרון, לעבור לקושטא " לקחת הכתר בשם אלוהים מאת הסולטאן התורכי " המתיחות והציפייה מגיעים לשיאים. באירופה האמונה בהתקרבות ימי המשיח לא הייתה נחלתם רק של בני ישראל, מחוץ לקומץ מתנגדים, אלא הייתה נפוצה מסיבות אחרות גם בחוגים נוצריים שהאמינו כי שנת 1666 היא שנת בואו של האנטיקריסט ורבים קשרו בין שתי האמונות והנבואות.

בקושטא עצמה ההתרגשות והציפייה הגיעה לשיאה. הנה קרב ובא יום הדין, יום הנקמה בגויים. אולם במקום להגיש את כתרו מעדיף הסולטאן ליתר ביטחון לעצור את המתיימר למלוך על העולם. משיח בכלא ! לא היה בכוחו של החיזיון לרפות את ידי המאמינים קראו בכך אות משמים ובעיניהם יהפוך בית הכלא למבצר עוז, אליו התחילו לזרום עולי רגל מכל קצוות תבל.

משלחות הולכות ובאות בארמון המלכותי ומעבירות סיפורי פלא. כל המהומה הזאת אמנם לא סיכנה את השלטון, אבל לאחר שישה חודשים פקעה סבלנות הוזיר ושבתי צבי הובא למשפט לפני הסולטאן שהמידו בפני ברירה איומה " מיתה משונה או המרת דת. עצביו של בתי צבי לא עמדו לו והוא העדיף לצאת מהארמון כמוסלמי חדש בשם מחמד אפנדי.

האכזבה מבגידה זו הייתה בכל קהילות ישראל קשה מנשוא כגודל הציפייה. המכה הייתה איומה יותר מאשר צליבת המשיח ישו בעיני מאמיניו הראשונים כפי שכותב גדול חוקרי השבתאות, גרשום שלום. מותו של ישו על הצלב היה להיפך כמין אימות לתורתו ולעומתה בגידת שבתי, הייתה כפירה בייעודו. סוף אומלל לתקווה אלוהית. אין פלא שרבים מהאמינים לא היו מוכנים לקבל את המאורעות כפשוטם והתחילו לחפש סימנים מאחורי הנסתר, את האמת הנסתרת, לפרש את רצון האלוהים.

לבטח שבתי צבי חישב את הקץ וחזור בקרוב לגאול את עמו. יש המרחיקים לכת עד חיקוי מעשה המשיח וממירים את דתם, אולם לרוב העם הייתה המכה קשה מנשוא והרבנים יצליחו במהרה להשכיח מלבו את שבתי צבי ולגנוז האמונה בבואו הקרוב של המשיח. אחרוני המאמינים, כפי שכינו את עצמם, יורדים למחתרת וימשיכו ללא לאות לחכות לשובו של המשיח האמת שבתי צבי, לאחר שיסיר מעליו את הכיסוי של מומר וכל העולם יכיר במלכותו.

כתות כאלה המשיכו להתקיים באירופה עד המאה התשע-עשרה. לעומת זאת, במרוקו השפעת הרבנים הייתה יותר מכרעת והם הצליחו למחוק את שמו וזכרו של גדול משיחי השקר. ברם, למרות החרם הגמור, זכר המאורעות והבלבול נחרט עמוקות בזיכרון העם, אם כי לא במודע כפי שנראה בהמשך, עדות לגודל הזעזוע ולעוצמת האש שהבעירה את המערב.

הדיבוק המרוקאי.

האש שבאה ממזרח מצאה קרקע מוכנה ופורייה במערב. המגרב הצטיין תמיד באהבתו ללא גבול לתורת הנסתר, ואין להבין את התפשטות השבתאות ללא הכשרת הרוחות והנפשות על ידי תורת הקבלה.

לאחר תקופת שקיעה ארוכה לובשת תורת הקבלה מימד חדש לאחר גירוש ספרד. רבים מהמקובלים שבין מגורשי ספרד הצליחו להגיע לארץ ישראל ולהיקלט בצפת, עיר הקבלה. הם וצאצאיהם אחריהם לא יחדלו עוד לשאול את עצמם : למה ? מה פשר האסון הנורא שבעקירת הקהילה היהודית המשגשגת ביותר ? מה מסתתר אחרי שואה זו ? מה פשר הגלות החדשה ? האם אין היא אלא האות להתקרבות הקיצון, לחבלי משיח ? .

אחת השאלות הכאובות ביותר מתייחסת לגורל האנוסים. אותם יהודים שקיבלו על עצמם הנצרות ובמחתרת שמרו אמונים לדת אבותם ? לא היה עוד בכוחה של הרציונליות לתת תשובה, ופליטי האינקוויזיציה חיפשו ומצאו בקבלה נוחם לסבלותיהם ותקווה חדשה. גודל האסון לא יכול להיתפס על ידי השכל. רק תורת הנסתר החותרת לחשוף את תעלומת ההוויה היהודית, נותנת המפתחות לעולם הבינה. בצפת מתוודעים גולי ספרד אל גדול המקובלים רבי יצק לוריא, הוא האר"י הקדוש, שיותר מכל קודמיו תרם להתפשטות תורת הקבלה בקרב העם .

הקבלה המעשית שהוא ותלמידיו ייסדו, ועסקה לא רק בפילוסופיה אלא גם בהחשת הקץ על ידי צירופי אותיות : גימטריות, נוטריקונים וכדומה, היא שנתנה הבסיס להתפתחות התנועה השבתאית לאחר כמאה שנה ( האר"י נפטר בשנת 1572 ). הקבלה נותנת הסבר קוסמי לפרשת בריאת העולם והאלוהות.

בניגוד לתורת הקידמה, גורסת הקבלה שהעולם לא נוצר מהתפשטות אלא מצמצום. לאחר שברא את העולם נאלץ האין סוף לצמצם את עצמו, כאילו לעזוב את העולם שברא. הבריאה אין פירושה התפשטות רוח האלוהים בכל היקום, להיפך לאחר הבריאה הצטמצם אלוהים בתוך עצמו, אולם בשברי היקום נשארו ניצוצים נסתרים של האור האלוהי.

הגאולה תבוא כאשר כל הניצוצים יתרכזו יחדיו ויתמזגו כדי ליצור מחדש את אור האלוהות. האדם אינו עומד חסר אונים ביקום. יש בכוחו, אם ירצה, לזרז את בוא הגאולה, לתרום לחיבורו מחדש של האור האלוהי. המכשיר בידי האדם לזירוז הגאולה הוא קיום המצוות שבכוחם להוציא את האור הגנוז מתוך הקליפות.

אחריות מיוחדת מוטלת על הצדיקים אשר במעשיהם יכולים לקרב את הקץ. אם עם ישראל יחזור בתשובה שלמה על ידי תפלה, צום ועינוי הגוף, הוא יכול לקרב את הגאולה. יותר מכל תשתמש התנועה השבתאית בגורם רצוני זה, באפשרות הניתנת לעם לקבוע את גורלו אם יאמין במשיח, יתקן את דרכו ויחזור בתשובה.

נוסף לקריאה הזאת אל הרצון תתבסס התנועה השבתאית על תורת הגימטרייה, חישובי הקץ על ידי צירופי אותיות, חיפוש אחרי הרמזים לתאריך הגאולה. ללא שני יסודות אלה שינקה התנועה מהקבלה, אין להבין התפשטות האמונה השבתאית לא רק בקרב העם, אלא גם ברקב הרבנים ותמידי חכמים. 

עליית יהודי אטלס – יהודה גרינקר הספר נכתב בשנת 1973

הברברים יורדים מן ההרים.

בהרי האטלס נאחזו השבטים הברבריים בבולמוס של מלחמה, בעקבות פשיטות הרצח של אנשיהם אשר השתתפו בטבח במרוקו התיכונה. בני השבטים ההרריים ירדו והסתערו על הערים ועל התגבורת הצרפתית שהובאה לאזור.

הם שוטטו וארבו בערוצים של וואדיות האטלס, התנפלו על מכוניות, תחנות דלק, מפעלי פוספטים, ורצחו כל אירופאי שמצאו במקומות אלה. הם לא נרתעו גם להסתער כשהם רכובים על סוסיהם, על אחת היחידות המובחרות של חיל הצנחנים הצרפתי.

היה הכרח להפעיל מטוסי סילון מנמיכי טוס כדי להפחיד את סוסיהם ולשבור את הסתערותם. נמסר ממקור בלתי רשמי כי בקרב זה נהרגו כמאה צרפתים וכמאה ברברים. למקום הובהלה תגבורת גדולה של חיילים צרפתיים בלווית טנקים כבדים. בשדה הקרב נשארו 50 הרוגים אירופאיים ו-60 מרוקנים.

השבת השחורה.

אירופאיים אשר הגיעו כפליטים לרבאט מסרו כיצד התעללו הלאומנים בנשים : ביתקו את בטניהן, ביתרו אותן לגזרים בשעה שניסו להגן על פעוטיהן. הם העלו באש בתים על יושביהם והגופות נחרכו עד בלי הכר. אחד העדים סיפר איך נרצחו באכזריות חמישה ילדים ממשפחה אחת. זו הייתה השבת השחורה במרוקו.

עוצר למשך 24 שעות הוטל על העיר מראכש. 20 מתפרעים נהרגו כאשר כנופיית מרוקנים התקיפה משמר צבאי באיית אמאר.

ביזה ושוד ברכוש היהודי.

חנויות ובתים של יהודים רבים הוצתו במאזאגאן וסאפי, מאות משפחות יהודיות נשארו ללא קורת גג. שבע חנויות של יהודים בוזזו והועלו באש בעיירת וואד זם. כל המוסדות היהודיים בקזבלנקה ובערים אחרות נסגרו כאמצעי זהירות המשך המהומות שנחוללו ביום שבת וביום ראשון, בהפגנת דמים נגד השלטון הצרפתי.

באזורים שונים של מרוקו עזבו היהודים והצרפתים את בתיהם כדי למצוא מחסה זמני באזורים מוגנים יותר.

קריאות הצלה.

ביום ה' באלול תשט"ו – 23/08/1955 ערכו יוצאי צפון אפריקה הפגנת רבת משתתפים בירושלים וקראו לעליית הצלת אחיהם שבמרוקו. הם נשאו כרזות :

" הצילו יהודי צפון אפריקה, יהודים נהרגים, רכושם נשרף, בבנות ישראל מתעללים בחוצות, התחרישו ? יושלם איחוד משפחותינו הקרועות ". ליד בנייני הסוכנות היהודית נעצרו ונציגיהם תבעו בשמם : " עליה המונית של אחינו לאלתר, הלאה הסלקציה ".

משלחת מקרב המפגינים נתקבלה על ידי ד"ר נחום גולדמן, יו"ר ההסתדרות הציונית ומר שרגאי יו"ר מחלקת העליה. בישיבת הועד הפועל הציוני אשר התכנס בירושלים ביום 23/08/1955, הועמדה במרכז הדיונים בעית הצלתם של יהודי מרוקו, ובנאום הפתיחה הכריז ראש הממשלה דאז, משה שרת ז"ל : " התפקיד המרכזי היום הוא העלאת יהודי צפון אפריקה אשר שם מתחוללת סופת דמים ".

הבעיה אשר תבעה תשובה הייתה : כמה זמן ניתן עוד לחכות, כמה זמן יעמוד עוד לרשותנו – להצלה, הנספיק לנצל התקופה הקצרה ששערי היציאה פתוחים ? 

בתיה כרמי

סוד הפמוט

צאצאי האנוסים בספרד ובפורטוגל מחפשים את זהותם היהודית. 

הג׳ודריה ־ הרובע היהודי

נילוותה למשלחת מהרצליה, גם מיכל אורן, חוקרת גיאוגרפיה והיסטוריה באוניברסיטה העברית והיא מספרת על התרשמותה – מה שמאפיין את הערים בפורטוגל הוא, שבהרבה מהן, יש ג׳ודריות שהן כמו גטו – בו גרו היהודים.

בהתחלה, הם גרו בגטו מתוך בחירה, כי הם העדיפו לחיות ביחד. האניסות החלה, כשניתנה בספרד הברירה לבחור בין שתי אפשרויות – להיות ממש נוצרי או לעזוב את הארץ.

בפורטוגל, זו הייתה מעין מלכודת. מצד אחד, חיו היהודים בתנאים טובים יחסית והיו מקורבים למלכות ומצד שני, הכריחו אותם לחיות כנוצרים ולא איפשרו להם לעזוב את הארץ. כך, שתוך תקופה של כמאה שנה, לא נותרו בספרד יהודים, שיכלו עדיין לומר שהם יהודים ומצד שני, לא איפשרו להם להינשא לנוצרים ולא הייתה טמיעה. כך הם נותרו כגוף בפני עצמו ותהליך הטמיעה לא התרחש.

האינקוויזיציה פעלה רק נגד מי שהוטבל. פעם אחת נטבלת – אתה כבר לא יכול לחזור בך ואז אתה צריך להיות נוצרי טוב.

ככל שהערים היו קרובות יותר לערים הראשיות ־ ליסבון ופורטו, ההתבוללות הייתה גבוהה יותר, כי המשטר היה חזק יותר. באופן כללי, צריך לזכור, שבמאה ה-18, החל מהמהפכה הצרפתית, כשהחלה המודרניזציה, חדרו הרבה כוחות ליברליים גם לפורטוגל. עם הרצון לתחייה – הפך גם הדור הצעיר של האנוסים, להיות חילוני וזוהי כנראה אחת הסיבות לכך, שהאנוסים נעלמו ונטמעו.

ככל שמתרחקים ומגיעים לגבולות הארץ, מוצאים שם יותר אנוסים.

בפורטוגל ישנו מחוז הנקרא ״אחרי ההרים״. שם ניתן למצוא היום הרבה אנוסים.

העיר בלמונטה שבפורטוגל, היא עיר הרבה יותר צפונית ומתקרבת לאזורים בהם היו אנוסים.

בצפון פורטוגל, מוצאים אנשים, המקיימים מנהגים המאפיינים את צאצאי האנוסים.

בקסטלו דה-ויד עשינו סקר. עברנו מבית לבית – שאלנו את האנשים שאלות שונות כמו ־ האם נמצאים שם אנשים שיש להם שם משפחה כמו ־ מרוקו, או קרפטו, הידועים כשמות יהודיים, או משפחת דה-סילבה, שהיא משפחה אנוסית מפורסמת, שבתקופת האינקוויזיציה הועלו אנשים מבניה על המוקד על קידוש- השם. מצאנו, שיש בקסטלו דה-ויד, שמות משפחה רבים, שהמכנה המשותף לכולם הוא, שהם קשורים לבעלי־חיים כמו – קרפטו שפירושו קיפוד וכד׳.

לא ברור למה, אבל ייתכן שהצמידו להם שמות אלו. שאלנו אנשים עם שמות יהודיים, אם יש להם קשר ליהדות או האם ידוע להם על מנהג הדלקת נרות-שבת. אף אחד מהם לא היה מוכן להודות. אולי משום שהם פוחדים, אף על פי שהיום אין להם סיבה לחשש. הממשלה הפורטוגזית, מעוניינת למחוק את העבר, אבל עדיין קיים מה שנקרא – הפחד.

היו אנשים, שאמנם לא הודו שיש להם קשר ליהדות, אבל יחסם אלינו, אולי רומז על כך. פגשנו שם אדם, שהיה נחמד אלינו בצורה בלתי רגילה.

הוא רמז לנו, שיש לו קשר ליהודים ושהוא זוכר דברים מסויימים, אבל לא הודה, שהוא בעצמו – יהודי. רק העניין הרב שהוא גילה בנו העיד על כך.

היו תגובות של אנשים אתם דיברנו, כמו – בכי בזמן שמיעת ברכה, אבל אי אפשר היה לדעת, מה הם יודעים או מה הם מרגישים. הם מצליחים להסתיר זאת.

האדם היחיד שהודה שהוא יהודי, היה מר קוניה הצורף. הוא סיפר שאמא שלו היא ממוצא יהודי. הוא גם יודע מי מהאנשים האחרים הוא ממוצא יהודי, על אף שהם מסתירים זאת. הוא הראה לנו באצבעו – הנה זה יהודי וזה יהודי…

אני לדודי – לרבינו המקובל האלקי חסידר קדישא ופרישא.

כמוהר"ר יחייא אדהאן זצוק"ל וזיע"א

הגאון הגדול ראב"ד מקודש רבי שלמה אבן דנאן זצ"ל – אמצע –
מימין – הגאון רבי אהרן בוטבול
משמאל – הגאון רבי מתתיהו סירירו
אוסף אברהם אביחצירא, פריז

פיוט לפסח סימן א״ב וסימן אני יחייא נועם הנזכר אשיר לף דודי בחג המצות. על הסדר ועל כוס ישועות

אהובים רעים חזקו ואמצו. בהלכות פסח שאלו דרשו. מקודם שלישים יום חִפשו. מה שהוא צריך לחג המצות.

אור לארבעה עשר לחודש. כל ההדרים תבדוק ותחפש. לאור הנר משום חשש חמץ. בל ישאר נבבתי חצרות.

אחר בדיקה תצניע אותו. במקום שמור או תתלה אותו. באוויר וזו היא שמירתו. עש שעת שרפתו בזריזות.

אחר זה תקנה צורך המועד. ותבטח על היודע ועד. יכפול לך הוצאותיך להגיד. חסדו בימים ובלילות.

הוי זהיר בעשית מצה. שמורה מקצירה עד לישה. מטפת מים תהיה מכוסה. עד אחר אפיה כקרבנות.

אחר מנחה תסדר הקערה. שלוש מצות עליונים בשורה. לצד ימין זרוע נבחרה. ביצה משמאל אבוא בגבורות.

באמצע תשים מרור תפארה. תחת זרוע חרוסת שורה. הכרפס כנגדו הוד הדרה. תחת הביצה נאה להודות.

גם החזרת תתן ביניהם. תחת המרור להיות עמהם. בתוך קערה כולם חונים הם. והיא רמוזה ללבוש מלכות.

דע אלהי אביך ועבדהו. בתפלת ערבית תעטרהו. אלהי אבי וארוממנהו .  כי הוא לבדו עושה נפלאות.

הלילה הזה קֹדש לה׳. בו עשה נסים לעם אמוני. יצאו כלם בחורי וזקני. גם עשה באויביהם נקמות.

ומצרים נסע אחריהם. בעבור שבזזו ממוניהם. השם הפיל שָרָם לעיניהם. וטבעו כמו אבן במצֻלות.

זה אלי אנוהו ראו כלם. ברוך שכבודו מלא עולם. ממצרים הצילם וגאלם. וגם האיר להם בתהומות.

חובה לספר מעשה נסים. בזה הלילה בקהל קדושים.

 נערים זקנים גם ישישים. ירינו כלם בנים עם אבות.

טרם יתחיל לומר ההגדה. יקדש על היין בכלי חמדה.

 ירחיק ממנו כל מין קפדה. להסיר מעליו איש מכאובות.

יסדר על שלחן כלים נאים. במפות יפות טובים ויאים.

להכניע ולהעפיל הגאים. בעזרת האל רוכב ערבות.

כי לו נאה להלל ולהודות. בהלל גמור ושיר ידידות.

ביין טוב ולחם חמודות. בלב שמח ולא בעצבות

להצהיל פנים בעת הגדה .יסֹב בכבוד על ארץ חמדה .

עם בני ביתו במקום סעֻדה .כלם ישבו על כרים וכסתות.

מתחלה תטֹל את ידיך .לטבול ראשון שהוא נגדך .

כי כן צוו חכמי חסידיך .לרחֹץ ידים משום נקיות.

נתינת כרפס בחֹמץ תטביל .תאכל בהסבה על צד עמיאל

אחריו תטיל מצה שהיא ממול .תחלק אותה לעתי פרוסות.

סביב השלחן יהיו עניים .כדל כעשיר כלם נקיים

כולנו בני אלהים חיים בוטחים בחסדו בזכות האבות.

על שֻלחנך תֹאמר ההגדה .כונתך ליוצר תעודה .על התורה

על התורה ועל העבודה .בנֹעם ה' נזכה לחזות.

פתח דבריך יאיר בחכמה .אחר הגדה ביראה תמה .לטיל

לטֹל המצה השלמה .לבצֹ ע על עתי הככרות

צריך לברך ברכת המוציא . ברכת המצה מפיך תצא

.אחריה המרור תעשה .כאשר ירצה השם צבאות.

קַיֵם מהרה מצוה אחרת .מצה שלישית עם החזרת .תכרֹך

אותם כי הם אחרית .תקונך יעלה בם בשלמות.

רוב ברכות והוא איש אמונות.צרכי סעודה הם מזומנות.

 לעני ואביון תן מתנות. אוכלי הטובה רבו כי ברבות

שומר אמונים שומר ישראל. ישלח לנו משיח הגואל.

ויבנה מהר בנין אריאל. נשמח כוחנו בנים עם אבות

תכון תפילתי לפניך. תתננו לחן בעיניך.

שועתנו תשמע באזניך.תרחם על בן בזכות האבות.

אבינו ראה נא בענינו. הצילנו מכף כל אויבינו.

כי אין מרחם בלתך עלינו. הבט ממעון קדשך לראות

נחלת פניך אל הנורא. פדנו מכל זעם ועברה.

בטל מעלינו הגזרה. בחסדך עננו נוראות.

ישראל אשר בך אתפאר. מקוים תשועות המפואר.

אל תבזה עני בער. ועשה עמנו לטובה אות.

יחד אנשים ונשים שמרו. את חג המצות בעוז והדרו.

כן ציוה יי במאמרו. לזכור הנסים בכל הדורות.

יציאת מצרים כל יום תזכור.אך בלילות צאתנו מן הבור.

בבוא משיח לפדות בן בכור. גם בעת ההוא מה טוב להודות

יקבל טהרה מבעוד יום.לכבוד הרגל וקדושת היום.

יטבול במקוה בפחד איום. ומה ללבוש בגדי חמודות.

אביונים ועניים רחמו. דלים ואומללים נחמו

לדבר על לבם איש בשלומו. להסיר מהם מסוה הבושות

מצוה תעשה בשמחת יום טוב. ועסוק בתורה כי היא לקח טוב.

ותאמר הודו לה' כי טוב. שבחר בנו מכל האומות. 

החתונה היהודית המסורתית במרוקו

אוניברסיטת חיפה 2003

מקדם ומים כרך ח

מאת יוסף שיטרית ואחרים

החתונה היהודית המסורתית במרוקו מסה הבדתית-תרבותית

יוסף שיטרית

מבוא

מוסד הנישואין וטקסי החתונה המכוננים אותו לגבי כל פרט ופרט בחברה עברו גלגולים רבים בתרבויות השונות, המקיפות או המקומיות, שהתפתחו בעולם משחר ההיסטוריה.^, גם משמעויותיה של החתונה, ערכיה ודפוסיה רחוקים מלהיות יציבים בתרבויות השונות; הם משתנים מתקופה לתקופה בהתאם לזרמים הרעיוניים החדשים שצומחים בכל תרבות ותרבות ובהתאם למפגשיה הנמשכים או הזמניים של כל תרבות ותרבות עם תרבות אחרת או תרבויות אחרות. כמו כן, בתורת גורם מחבר בין משפחות שונות, רחוקות או קרובות, פנימיות או חיצוניות לקהילה, השתתפה החתונה מאז ומתמיד בביסוסם או בייסודם של מוקדי כוח חברתיים־בלכליים, לפעמים גם פוליטיים, ובהסדרת יחסים חברתיים בין משפחות מורחבות ובין קבוצות בתוך הקהילה.

גם בימינו החתונה ממשיכה לסמל את רצף הדורות ולקיים את שלשלת התולדה ולעתים גם, דרך הנדוניה והמתנות המוענקות לבני הזוג, תורמת להסדרת חילופי הרכוש וההון בין משפחות מורחבות או בין קבוצות של בעלי ברית חדשים ובני ברית ותיקים. אולם בחברה המודרנית החתונה היא בעיקרו של דבר אירוע משפחתי, ותלויה היא קודם כול ברצונם החפשי ובהחלטתם האישית של בני הזוג הנישאים. לעומת זאת בחברה המסורתית החתונה הייתה מעין מגבש רב־שבבתי ורב־מעגלי שכרך בתוכו עניינים אישים, קשרים משפחתיים קיימים וחדשים, ערכים תרבותיים ממוסדים, מעגלים חברתיים רחבים ומצומצמים ולעתים גם אינטרסים כלכליים; החתונה וטקסיה המגוונים שימשו בה עומת תרבותי מרכזי עבור החיים הקהילתיים בכללותם, ולא רק עבור החיים המשפחתיים.

אשר לטקסי החתונה עצמם, אופיים הציבורי או המשפחתי המורחב נועד לרוב להפגין לעיני כול את קיומו של החוזה או של ההסכם שקושר בין שני הנישאים ומשפחותיהם, ולעתים אף את תנאיו של החוזה, כמו בכתובה היהודית, והעניק מניה וביה גושפנקא קהילתית לחוזה עצמו. לבד מממד ציבורי והצהרתי זה נושאים טקסי החתונה השונים משמעויות תרבותיות אוניברסליות ומקומיות בו בזמן, שבאות לעתים לידי ביטוי ברור בטקסים עצמם, למשל דרך טקסטים ממוסדים או שיח ממוסד כלשהו. אולם גם אם קיימים טקסטים כאלה אין פירוש הדבר שמשמעויותיהם של הטקסים מקובעות לעולמי עד; קיומם מעיד על הניסיון שנעשה בזמן חיבורם ומיסודם בלבד לתת משמעויות מפורשות לטקסים שהם מלווים. כמו בכל עניין חברתי־תרבותי משמעויותיהם של טקסי החתונה משתנות עם הזמן בהתאם להקשרים ההיסטוריים והתרבותיים הרחבים, שמשתנים על פי טבעם בקצב מהיר או אטי, אף שהטקסים עצמם שומרים לעתים על צורותיהם ודפוסיהם לאורך זמן. בעניינים סמיוטיים, הכרוכים במתן משמעויות לתופעות ולתהליכים תרבותיים או ליסודות לשוניים ובהבנייתן, הפער בין הצורה לתוכן הוא תופעה שכיחה, ולעתים אף מכוננת כמו בערכים הלשוניים, ועל המתבונן לתת את דעתו על כך כשהוא בא לפרש טקס זה או זה, או היבט זה או זה של הטקס.

פער זה בין הצורה לתוכן מתבטא אף לעתים באי היכולת להעניק משמעות סבירה כלשהי לטקס קיים, שעל תיאור חלקיו ופירוט תנאי ניהולו ניתן לעמוד בהרחבה, או שאפשר אף להיות נוכח בו ולהשתתף בו. אבדן המשמעות המקורית, או הבתרית, של הטקס תוך המשך קיומה של הצורה שלו בגלגוליה השונים גם הוא תופעה שכיחה, ובמיוחד כשמעבירים את קיומו של טקס מהקשרו התרבותי המקורי להקשר תרבותי אחר. אולם, כפי שנעמוד על כך בהרחבה, המשמעות של הטקסים המאפיינים מקטע זה או זה בפעילות החברתית תלויה קודם בול בהביטוס התרבותי של הקהילה שבה מתנהלים הטקסים  ובמיקומו היחסי בהביטוס קהילתי זה.

ממזרח וממערב כרך ראשון.

ערך ח.ז.הירשברג בהשתתפות אליעזר בשן – תשל"ד

אוניברסיטת בר-אילן בחודש שבו נגאלו ישראל, תשל"ד. 

בין מזרח למגרב – מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית – מסה היסטורית. ח.ז.הירשברג.

אולם אין להסתפק בתיאור כללי של תופעה זו ומחובתנו להצביע על השתלשלות הדברים, שהביאה לשקיעתן של יתר העדות במאה הט״ז—מבלי לחיכנס לפרטים, כי הרי העניינים יתלבנו בחלקם בכרך זה ובחלקם בכרכים הבאים.

על אף שהרומאניוטים היוו את רובה הגדול של האוכלוסיה היהודית ברומליה הם הפכו לחוליה החלשה במערכת הכוחות הלא־ספרדים במפגש המכריע. וסיבותאחדות גרמו לכך: א. תנאי חיים קשים בקיסרות הביזאנטית במשך פרקי זמן ממושכים; ב. ניתוקם ממוקדי החיים הדתיים־רוחניים, והוא מוחלט בנוגע לספרד ומצטמצם לקבלת השפעה מאשכנז בעיקר באמצעות חכמים שפעלו באיטליה הצפונית במאה הט״ו; ג. בדידות העדה גם לאחר כיבוש ביזאנטיון בידי העות׳מאנים. לאשכנזים ולאיטלקים נשמר העורף האירופי, שהלך והתלכד מבחינה רוחנית וכלכלית במאה הט״ז; לספרדים זרמה תגבורת רצופה, לראשונה של אלה, ששמרו אמונים ליהדות בכל עת, ולאחר מכן של האנוסים, שהחליטו לאחר ישיבה בחצי־האי האברי, או נידודים בארצות אירופה המערבית למצוא מקלט בטוח בקיסרות העות׳מאנית, ולחזור לדתם בגלוי. עם כל הפגמים שנתגלו בחייהם, אי־אפשר להכחיש את העובדה, שמתוכם באו אחדים מגדולי הדור במאה הטי׳ז, בתחום המדיני, הכלכלי ואף התורני. אבל הרומאניוטים יכלו לסמוך רק על הפוטנציאל הרוחני, שהספיקו לפתחו ולשמור עליו — וזה לא היה רב למדי לעומת כוחם של האשכנזים והספרדים.

אמנם חכמיהם ראו את הפגמים שבחייהם של הספרדים, את גישתם החופשית של רבים מהם לשמירת המצוות המעשיות, כפירתם בעיקרי הדת של המשכילים בתוכם, את בורותה של השכבה הרחבה, את נישואי התערובת עם נשים נוכריות ממש (כלומר לא־יהודיות לפי מוצאן). האשמות אלה הטיח כלפיהם ר׳ אליהו מזרחי (הרא״ם), שהיה נוח לבריות ומתון בדעותיו — ועל זאת יעיד יחסו הסובלני כלפי הקראים. ומחזיק מחרה אחריו ר׳ דוד כהן, אף הוא מחכמי הדור ההוא, המוסיף עוד דברי פסול שמצא במגורשים. עם כל זאת חסרה תוכחתם אותה נימה מרה וחריפה המצויה באגרת מוסר של ר׳ שלמה אלעמי, (חי בספרד במחצית הראשונה של המאה הט״ו), ההולם במשפטים קשים כדורבנות בבני עמו ומגלה ברבים את הנגעים, שדבקו בהם.

חכמי הרומאניוטים תלו את הקולר בצואר חכמי הספרדים, שנטלו לעצמם את השררה, בלי שתהיה להם הכשירות לכך. כל מי שרצה היה מורה הוראה ופוסק, אף כי לא הוסמך, והיה טועה ומטעה את הרבים. ואמנם התעוררה אז באחת הקהילות מחלוקת הסמיכה (כלומר סדרי מתן היתר הוראה), שמתאר אותה ר׳ דוד מסיר ליאון. בהנהגת כתב היתר־הודאה נתקלים אנו בספרד במאה הי״ב, בימי ר׳ יוסף אבן מיגאש— כפי שהזכרנו כבר למעלה, אולם נוהל זה נשתכח שם לאחר מכן נהגו חכמי צרפת, אשכנז ואיטליה לתת כתבי הסמכה להוראה. מהם קיבלה נוהל זה החברה בביזאנטיון. לא היתה זו הסמיכה, שביקש להנהיג בארץ־ישראל ר׳ יעקב בירב והיא בעלת משמעות כאריזמאתית כהמשך הסמיכה שנהגה בימי בית שני, ופרק זמן אחריו בארץ־ישראל— אבל לא בחו״ל, אלא מתן אישור על ידי רב וחכם מופלג לתלמיד, משנוכח לדעת, כי בקיא הוא בדינים ובאיסורים.

כוונתהסמיכה היתה למנוע מאנשים בורים ועמי־ארץ בתורה או בעלי דעות נפסדות או מידות מוסריות מגונות לשמש דיינים ולפסוק פסקים. סמיכה כזו לא היוותה מינוי לתפקיד מוגדר מסוים או הכוונה לקהילה מסוימת, אלא תעודה שעליה יכלו להסתמך בני הקהילה או קהל בזמן שהיה עליהם לבחור לעצמם רב, דיין או מרביץ תורה. מגורשי ספרד שמנהג אבותיהם בידיהם לא היו מוכנים לקבל את מנהג הסמיכה הזו מטעמים עקרוניים הדומים לאלה שהניעו לאחר מכן את ר׳ לוי בן חביב להתנגד לר׳ יעקב בירב, אף כי ברור היה, שאין תוקפה של הסמיכה הנוהגת באשכנז ובביזאנטיון ככוחה של סמיכת חז״ל. לבסוף השתכנעו הספרדים, כי בתנאי הקיסרות רחבת הממדים, העדות השונות והמנהגים שנעשו דין, אין מנוס ממתן היתרי הוראה — אלא שבנוסח שקיבלו השמיטו את מתן התואר ״מורינו״, שנעשה לימים באשכנז למטבע שחוקה, שבה היו מכבדים כל בר בירב בזמן שהיו מעלים אותו לקריאת התורה.

ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל

עין רואה ואוזן שומעת

סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי

מאת חנניה דהן ז"ל. 

העץ שהסגיר יהודי לא הגון

ערבי עשיר אחד, התכונן לנסוע לעיר מכה לעליית רגל לחיגיאג׳. להווי ידוע שהתואר חאג׳ ניתן רק לערבי מוסלמי שעלה לרגל למכה. לאותו ערבי לא היו בנים. באשתו הצעירה לא רחש אמון רב, ולא רצה שהיא תירש את כל הונו לאחר מותו. היה לו חבר יהודי, שהאמין הרבה ביושרו. יום אחד, אותו ערבי בא לחברו היהודי, ואמר לו: ״אני רוצה אותך בענין חשוב ודחוף. אל תביא אתך אף אדם אחר. ניפגש שנינו לבד, ליד העץ הבודד הנמצא במקום זה וזה״, ונתן לו כל הסימנים איך להגיע לאותו עץ. למחרת היום שניהם הגיעו למקום. הערבי בא ובידו תרמיל די גדול.

הוא סיפר ליהודי כי ברצונו, עוד השבוע, לנסוע לעליית רגל לחיג׳אג׳. זהו המקום בו תלויה האבן(הכעבה) המקודשת בעיני המוסלמים בכל העולם. הערבי אומר ליהודי ״אין לי בנים, ואת כספי והוני אינני רוצה להפקיד בידי אשתי, כי היא לא נאמנה עלי. תרמיל זה ובו כל כספי אני מפקיד בידך אבל בתנאי אחד: אם אחזור מנסיעתי מהיום ועד לשנתיים ימים, תחזיר לי את כספי ואפצה אותך בסכום מסויים. אם תעבורנה שנתיים ימים ולא חזרתי, סימן שקרה לי אסון, ואת הכסף תיקח בשבילך״.

הערבי נסע וחזר לפני תום שנתיים ימים. בא ליהודי וביקש ממנו להחזיר לו את הכסף שהפקיד אצלו. היהודי הכחיש הכל מכל. אינני מכיר אותך כלל, אולי מדובר ביהודי אחר.

יש לציין, כאשר יש דין ודברים בין יהודי לערבים, הערבי מעדיף להביא העניין בפני רב יהודי, ביודעו כי שופט (קאדי) ערבי מוכן למכור אפילו את נשמתו תמורת שוחד.

היהודי ידע, שאם משפטו יובא בפני שופט ערבי הוא יכול לקנות את השופט בשוחד, אבל הערבי אומר לו ״אני עומד בתוקף על כך שהענין שבינינו יובא אך ורק בפני רב (חזאן) יהודי גדול. אני מאמין באמונה שלמה שרק הרב ישפוט בינינו משפט צדק״.

בסופו של דבר, ולפי דרישתו של הערבי, העניין הובא בפני הרה״ג רפאל אנקווה זצ״ל – הרב הראשי ליהודי מרוקו.

הופיעו שניהם, וכל אחד וטענותיו. הרב ידע, בתת הכרתו, בי במקרים כגון אלה היהודים משתמשים בתחבולה מסויימת, וידע שהיהודי מכחיש המעשה בכוונה תחילה, ואינו דובר אמת. הרב אמר ליהודי ״אתה תישאר על ידי, ולא תלך לאף מקום, עד שאדע מי מכם צודק״. הרב שואל את הערבי ״יש לך עדים?״ ״אין לי עדים פרט לאלוהים ואותו עץ, שלידו נעשתה העיסקה, כי איש לא היה אתנו״.

״אם כך לך לשוק, תקנה חבל די ארוך, גש לאותו עץ ותמדוד בחבל את העובי של הגזע שלו, סמן בחבל עד היכן מגיע עוביו של גזע העץ, וחזור אלי״. כדברי הרב, הערבי קנה חבל והלך למדוד את העץ. לאחר זמן-מה, היהודי פונה בתומו לרב ולא ידע שהוא מפיל את עצמו בפח, שהרב טמן לו; ״כבוד הרב, חבל על הזמן היקר שלך. אנחנו נצטרך לחכות כאן עוד הרבה זמן, כי אותו עץ נמצא רחוק מאד מהעיר״. ״אם כך״ אומר לו הרב ״אתה יודע את מקומו של העץ, סימן שהערבי צודק, וזאת הוכחה שבמזיד אתה מכחיש את המעשה. אני מחייב אותך להחזיר לערבי את כל כספו, אחרת אמליץ בפני שופט העיר לגזור עליך עונש מאסר של כמה שנים״.

הערבי חזר ומראה לרב את הסימן שהוא סימן על החבל. ״אין כל צורך בכך״ אומר לו הרב ״חקרתי את היהודי ומצאתי שהוא משקר. הכסף שהפקדת אצלו יוחזר אליך עד הפרוטה האחרונה״. הערבי יצא החוצה כשהוא מכרכר ברגליו וצועק: ״אין משפט צדק כמו משפט של הרב היהודי״. כספו של הערבי הוחזר לו עד לפרוטה האחרונה. השקר אין לו רגליים, וסופו להתגלות. הרב נזף ביהודי ואמר לו: ״לא החזרת לערבי האמון שהוא נתן לך. אתה פסול בעיני בבל דבר של עדות שקר ואמת״. 

הגענו לימות המשיח

רבנים, מחברי חיבורים וספרים, נהגו לסייר בקהילות רבות כדי למכור את חיבוריהם. בדרך כלל הם היו נושאים דרשה ביום שבת בבית הכנסת, אחרי קריאת התורה, ומדברים על תוכן חיבורם, חידושי תורה, פסקי הלכה ועניינים אחרים. מבלי להוסיףשקוני הספר הם גם עושים מצוות צדקה גדולה לעזור לרב המחבר, שבדרך כלל היה מדלת העם ואין בידו צורכי קיום. בשבת אחת בא לעירנו רב (או קורא לעצמו רב) והביא איתו כמות מסויימת של אחד החיבורים שהוא חיבר. למזלו, או לרוע מזלו, באותה שבת הוא הופיע בבית הכנסת של הרה״ג רפאל אנקווה – רבם הראשי של יהודי מרוקו. לפני הדרשה מסר בידי הרב עותק אחד מספרו, וגם עותק לרבי אברהם יצחק מויאל, שהיה חזן קבוע בבית הכנסת של הרב אנקווה. הרב גמר את הדרשה, והלך להסתובב בבתי כנסת אחרים. למחרת היום, הרב אנקווה שאל את ר׳ אברהם מויאל ״האם עברת קצת על אותו ספר פשוט ועלוב שאין בו דבר של ממש״. ר׳ מויאל ענה לרב ״גם אני עיינתי באותו ספר, ולפי דעתי הגענו לימות המשיח״, ״מה פירוש?״ עונה לו ר׳ אברהם ״הרי אנו אומרים שהמלה ״תיקו״ – פירושה, תשב״י יתרץ קושיות ובעיות, וגם ידוע לנו שבבוא משיח צדקנו, ייתמו כל החידושים בתורה וינתן פירוש לכל בעיה וקושיה. כנראה שבעל חיבור זה הגיע לתחתית השק של החידושים בתורה, וכתב דברי הבל ורעות רוח מכל הבא לראשו״. הרב אנקווה עונה לו מניה וביה: ״לא על סופרים כאלה נאמר ״חכמת סופרים תרבה חכמה״ ׳ואמר לר׳ אברהם מויאל ״צדקת: הגענו לימות המשיח. רב זה הגיע לסוף החידושים ולא היה לו מה להוסיף על מה שכתבו אחרים. דבריו בטלים ואין בהם כל משמעות מיוחדת. אבל בכל זאת, כשיחזור, תן לו ממני סכום כסף זה, כמעשה צדקה בלבד ואסוף לו גם תרומות מהקהל, כי בכל זאת, על אף עניותו, הוא עסק בדברי תורה, טוב או רע, לפי מידת שכלו והבנתו.״

החתונה היהודית המסורתית במרוקו

אוניברסיטת חיפה 2003

מקדם ומים כרך ח

מאת יוסף שיטרית ואחרים

החתונה היהודית המסורתית במרוקו מסה הבדתית-תרבותית

יוסף שיטרית 

מעבר לערכים, למשמעויות ולפערים סמיוטיים אלה מיתוספים לחתונה היהודית המסורתית ערבים דתיים ואף לאומיים וקהילתיים, שהמסורת היהודית נתנה להם ביטוי מרוכז וממוסד בטקס הקידושין, שנערך לרוב בנוכחות קהל רב ובהתרגשות מיוחדת. במרוקו, על אף ריבוי התרבויות האזוריות והתרבויות הקהילתיות ומגוון הטקסים שהתגבשו בהן, היה טקס הקידושין כמו בכל העולם היהודי הרבני שיאה של החתונה, וכל הטקסים שלפניו ושלאחריו הובילו אליו או נגזרו ממנו. טקס זה קבע סופית את מעמדם החדש של בני הזוג המתחתנים ומיסד את הקשר ביניהם ביסוד למשפחה החדשה המוקמת בישראל.

במאמר זה, שנושא אופי של מסה תרבותית בעיקר ומטרתו לשמש מעין מבוא לפרקי החיבור השונים, אני מבקש לדון בעניינים חברתיים ותרבותיים שונים הנוגעים לחתונה היהודית במרוקו תוך הסתכלות תרבותית רחבה ולהציע מסגרת פרשנית אפשרית לאירועי החתונה ולטקסיה כפי שהם מתבטאים בפרקי התיאור והתיעוד של קובץ זה. לשם כך אני מציע הסתכלות על הפעילות החברתית־התרבותית היום־יומית כעל פעילות שיח תרבותי המגלמת ומממשת את האינטראקציה החברתית המתקיימת במסגרת החיים הקהילתיים. שיח תרבותי זה בולל לא רק את השיח הרגיל המלווה כל פעילות חברתית באשר היא, אלא גם את מסכת הטקסים, המנהגים, הפעולות, ההתנהגויות והעמדות המתקיימים באופן שוטף בקהילה ומהווים חלק מן ההביטוס הקהילתי; על מושג מרכזי זה נעמוד בהרחבה בהמשך. עם הצעתי זו אני מעביר לשדה הפעילות החברתית קווי ניתוח ופרשנות שעיבדתי וגיבשתי ביחס לפעילות השיח המתנהלת דרך הלשון ודרך הטקסטים שהיא מאפשרת ליצור.

בין העניינים שיועלו כאן נמצאים נושאים וסוגיות כגון אופייה הרב־ממדי והמקיף של החתונה היהודית בקהילה המסורתית במרוקו והערכים הבסיסיים של החתונה ובעיותיה; גיל הנישואין של הכלה והתמורות שחלו בו במאה ה־20; הניסיונות של ההנהגה בקהילות שונות להגביל את הוצאות החתונה ולעמעם את הפאר שהופגן בה כדי שלא לעורר את קנאתם של השליטים ושל השכנים המוסלמים ואת קנאתם של רוב בני הקהילה. בהעגת העניינים איעזר גם באוצר הפתגמים של יהודי מרוקו, ואדגים את ההשלכות החברתיות הקשות שהיו לפעמים לפערים הכלכליים שהתקיימו בקהילה באמצעות פיוט מיוחד שכתב ר׳ דוד אלקאים במוגאדור. בשיר זה המשורר מתייחם למצב החברתי השסוע ששרר בקהילתו בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20 והשפיע רבות על סדרי החתונה בשכבות חברתיות שונות. אולם כדי לעמוד על מורכבות התופעות, התהליכים והמשמעויות שמתלווה לכל ענייני החתונה בקהילות היהודיות השונות במרוקו מן הראוי להקדים ולהציץ במגוון התרבותי שביסוד התרבויות הקהילתיות השונות שהתקיימו ביהדות מרוקו.

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

עלייתה של סעדה השמימה

היא היתה יפה מכדי להתחתן. שש אחיותיה כולן ילדו ילדים, אך היא צמחה כתמר, גדולה וירוקת עיניים, בחורי המללאח באייתבוולי, שביקשו את ידה, נדחו על הסף, ואחרים כבר לא העזו. ובאמת קשה היה לראות אותה עם סתם בן תמותה, ואילו היא שאולי ציפתה לאל או לנסיך עייפה לשמוע את הצעות השידוכין של ההורים, נטלה יום אחד את מעט בגדיה ונטשה את הכפר, הרחיקה לקצה המידבר ושם באחד הצוקים הצופים לעמק הדרע מצאה לה מערה קטנה וניתקה מגע עם העולם.

כשהיתה חוזרת עם ערב מהנחל וכד המים או חבילת הזרדים על ראשה היו הרועים או רוכבי השיירות חושבים שראו אלה, והיו נעצרים להזין את עיניהם ביצור הפלאי שהיה כדקל מהלך. כמה מן הגברים שניסו אצלה את מזלם, נתקלו בדחייה שקטה, אחרים סירבו לראות את היופי האלוהי מתבזבז ונטעו אוהללידה, מחכים אולי יקרה להם נס ותשלח חיוך לעברם, לאט לאט הפכו האוהלים למבני טיט וחימר, ואלה לקסבות, הגברים נישאו לנשים מן ההרים, חלמו עליה והולידו ילדים, נטעו כרמים, חפרו תעלות, הקימו טחנות קמח ליד הנחל, עצי התמר, הגפן, התאנה והרימון מילאו את העמק, שהפך פס ירוק שנתקע בלב הסהרה כסכין. איית בוגמאז נקרא הישוב שכולם ידעו כי היא אמו. כאן עם תכשיטי הנחושת על המצח, הכוכב המקועקע על קצה האף, הפרח הקטן על הסנטר, היתה יושבת ורוקחת עשבי מרפא, לוחשת לחשים, מגרשת רוחות, שדים ודיבוקים, עד ששמה נפוץ בכל כפרי האטלס, והיא בפתח המערה כמין אלת פריון, העצים משירים פירות לחיקה, ותרנגולות מטילות ביצים לרגליה, מעיין קרוב מפכה את מימיו לתוך הכדים והנחל משמיע נעימות עריבות.

לילה אחד בעוד היא שרועה בודדה על המזרון ועיניה פקוחות, היא ראתה נחש. לפתע הוא הופיע בחדר. שחור וגדול. הביט בה, הריץ את גופו אליה, זנבו ליד הכניסה וראשו הגדול עם הניצוץ בעיניים ליד ראשה. הוא הוציא את לשונו, רחרח את האוויר סביבה, כמעט ליטף את אוזנה. לא הספיקה לפחד או להבין מה קורה, עד שראתה אותו מזדחל החוצה כלעומת שבא.

מאז כל לילה לפני שפרשה לישון היתה שוברת שתי ביצים טריות לתוך קערת חרס ומניחה על הרצפה למראשותיה, והוא בא, בולע את הביצים, מקיף את המיטה שלה שבע פעמים, מרחרח את האוויר סמוך לגופה והולך. לפעמים היתה רואה אותו מבין קורי השינה, בוהק ושרירי. ידעה שיש אנשים שמקיפים את גופם בנחשים, מתחבקים, מתלטפים ומתנשקים, אך היא לא העזה לנגוע בו ולא הוא בה. היו לילות שמבטיהם נפגשו ועמד מתח ביניהם, אך הוא הוריד את מבטו ראשון והלך. השמועה נפוצה, איש לא יודע איך, שסעדה חיה עם נחש. היו אף שאמרו, כי שמעו מבעד לכותלי המערה קולות אהבה סוערים. ואחדים העידו לא פחות ולא יותר כי ראו את הכוהנת מתייחדת עם הנחש וחושפת בפניו את שדיה. מאז הבינו כולם שסעדה מאיית בוגמאזהיא אלה ולא סתם בת תמותה ומכל פינה החלו לעלות אליה לרגל: נכפים, צולעים, עיוורים, חולי נפילה ומשותקים שנישאו על כתפי קרוביהם, חונים ימים בתור ליד המערה, וחוזרים מאושרים הביתה.

היא היתה האחרונה ששמעה את פעמי המשיח. כשבאו שני הילדים בני אחותה ובישרו לה שהמשיח בא לכפרם, עזבה את הקוסקוס מתאדה על הסיר ורצה אחריהם יחפה לכפר, שהיה כולו כבר עמוס על חמורים. האחרונים עוד עקרו מזוזות או גוללו את ספרי התורה וקשרו אותם בחבלים על גבי הבהמות. שיירה של חמורים עמוסה ילדים וספרי תורה יצאה את הכפר והתחברה לשיירות מכפרים אחרים והיא נבלעה ביניהם, והשכנים הערבים עומדים בצד הדרך מזה ומזה מתחבקים עם הגולים ומוחים דמעה, כך, בשמלתה היחידה לגופה, זאת שהעמק הירוק רקום עליה, הגיעה למושב עוצם בלכיש.

כאן בלב המדבר שום צמח לא צמח. ושום חיה לא נראתה בסביבה, לא דבורה, לא פרפר, לא ציפור ולא נחש. אבל מדריכי הסוכנות פשטו על האיזור השמם ובמעשה קסם עם חצי פרה וחצי סוס הפכו אותו לישוב פורח. הם לקחו את הנשים והילדים לעבודה ואיתם גם את הכוהנת מאיית בוגמאז שעזרה בקטיף המלפפונים, העגבניות ותפוחי האדמה. יום יום היתה חוזרת הביתה עם פנים שרופות מלהט השמש הקופחת ועם ידי משי מיובלות.

לא קל היה לה להסתגל למקום החדש. בתי הסוכנות הלבנים עם הגגות האדומים היו כל כך דומים זה לזה שלא פעם התקשתה למצוא את הבית שלה, ונאלצה לבקש עזרתם של ילדים, פעם אחת סובבה את המפתח במנעול ואיש לא מוכר פתח את הדלת ושאל בחשדנות מה היא רוצה. פעם פתחה את הדירה, ישבה ליד שולחן הסוכנות ואכלה משהו בצלחת הסוכנות כשגבר זר יצא עם תחתונים מהחדר הסמוך והעיר לה שהיא אוכלת את הארוחה שלו.

אנשי עוצם שמחו שסעדה כוהנת העמק נמצאת ביניהם, הזקניםהאמינו שהפריחה המהירה היא בזכותה. הצעירים לעומתם זקפו זאת לזכות מדריכי הסוכנות והטרקטורים. הם היו נלהבים מקסמי הטרקטור, עולים עליו ונוהגים למרחקים, חורשים את המדבר עד קצה האופק. דומה שהטרקטור בולע אדמה חומה מלפנים ומוציא אותה ירוקה מאחור. הם שאבותיהם היו פחחים, צורפים, סנדלרים וחייטים הפכו פתאום לאשפים, הפעילו מחרשות ומקצרות, הזיזו צינורות השקייה וממטרות ואמרו לגשם היכן לרדת ומתי.

מדריכי הסוכנות בהירי השיער ולבושי החקי הצליחו אפילו לגדל עגבניות גדולות ואדומות בחורף, ולגרום לתרנגולות הלבנות להטיל פעמיים ביום ולפרה אחת לתת חלב של עשר. לסעדה נראו מעשי הכשפים שלהם גדולים אף משלה, אמנם לביצים אין טעם של ביצים ולחלב אין טעם חלב ולפירות ולפרחים לא היה שום ריח, אבל היא חשבה שזאת היא שאיבדה את חוש הריח ואת חוש הטעם.

תוך זמן קצר התכסו השדות בירוק. צווחות תינוקות וגעיית פרות וקרקור תרנגולות מילאו את האוויר וגם פרפרים ודבורים וצרצרים הגיעו ויום אחד פגשה אפילו נחש… זה היה נחש בהיר, לא שחור, שזינק מאחורי השיחים, התפתל לרוחב השביל וחסם את דרכה. הוא היה רזה, קטן ולבקן, לא שחור וזקוף ושרירי כמו הנחש שלה מאיית בוגמאז שהיה לו הוד קדומים.

הם הביטו זה בזה רגע ארוך, ציפתה שיסתלק, אך הוא לא זז. בדרך כלל מספיק היה שתרצה, כדי שדברים יקרו, הפעם היא רצתה וזה לא קרה, כאילו הנחש לא קלט את רצונה, היא עשתה צעד קדימה, כדי להדגיש את כוונתה, אך במקום לסגת הוא קידם את ראשו לעומתה באיום. היא לא הבינה למה רצונה לא פועל, החליטה להשתמש בלחש למצבי מצוקה ומלמלה בין שפתיה שלוש פעמים ״אמתלאי בת עורבתא״. הנחש הוציא לשון כאילו לועג לה. מה קורה לה? מה השתבש? החליטה להתקדם לכיוונו, אך הנחש זינק לעברה, והיא נאלצה להפעיל את המקל שלה, נעצה אותו בצווארו, עד שהתחבר לאדמה.

לא רבים נזקקו עתה לעצותיה, היו עסוקים בכיבוש האדמה ובהפרחת השממה ולא היה להם זמן לחלות. מי שנפל הלך לקופת חולים, הרופא טיפל בהצלחה אף במחלות שלא ידעו על קיומן, ומדריכי הסוכנות ריפאו את החי והצומח ביכולת של מכשפים קדמונים.

מדריכי הסוכנות חזרו והטיפו יום יום שאין מקום לאמונה, שהפסוקים והלחשים מתו מזמן. שאין מקום עוד לפתגמים והשבעות, לשיקויים ולפיהוקים, שאין כלום בשמים, הכל נמצא על הארץ, כולל גן עדן, אלוהים וקופת חולים.

בתחילה שמה הלך לפניה בכל הארץ ותושבי עוצם היו גאים שהיא שייכת להם. אנשים חשובים ועסקנים של הסוכנות, ההסתדרות והממשלה שבאו לראות במו עיניהם את ההצלחה הגדולה בעוצם פקדו גם אותה, לחצו את ידה, ונתנו לה כבוד גדול. באחת ממערכות הבחירות הגיע אליה זוג עסקנים נעול סנדלים ולבוש חאקי עם זר פרחים גדול מלווים בפמליה של צלמים, עיתונאים, חברי מפלגה ויושב ראש הועד של המושב. דיברו על לבה והפצירו בה: את תהיי חברת כנסת ראשונה משלנו. לא ידעה מה זה בדיוק, אך לא יכלה לסרב וחתמה על גליון המועמדות בטביעת אצבע. צילמו אותה רוכבת על טרקטור, חולבת פרה ועושה קוסקוס ליד בניין..המועצה.

אחר כך העלו אותה על הבמה, הושיבו אותה במרכז בינם לבין ראש הוועד והגישו לה מיקרופון, היא לא ידעה מה לומר, רק חייכה חיוך רחב ופרשה שתי זרועות ככפות תמר. תמונתה הופיעה בעמודים הראשונים של העיתון ולידה ברקע הקדמי שני העסקנים, אלא שכמה חודשים אחר כך, ממש יום יומיים לפני הבחירות, חזרו העסקנים לבושי החקי וביקש ממנה חתימה נוספת על טופס אחר, שרק מאוחר יותר, לאחר הבחירות, נודע שזה היה ניר לוויתור על מועמדותה לטובת אחד מהם.

אבל אחד ממדריכי הסוכנות התאהב בה. היה בא אחרי יום העבודה ועומד כל הלילה על השביל מול פתח ביתה. היא היתה אולי בגיל של אמו, ואף על פי כן היתה עדיין זקופה ומפליאה.

שישה חודשים עמד כך שותק מול הדלת הנעולה שלה, עד שבתחילת החורף והוא רטוב עד לשד עצמותיו הצטרפה אליו אימו עם מטריה ביד וסוככה על בנה. סעדה לא יכולה עוד לעמוד בסירובה, יצאה אליהם ומתחת למטריות כמו מתחת לחופה הובילו את הזוג למועצה שם ערכו להם חתונה צנועה בהשתתפות רב הישוב וחברי הוועד. בדרכו של הזוג חזרה הביתה התפרץ נחש לתוך החבורה והכיש את החתן, שנפל ולא קם, ובמקום לבית הכלולות ליוותה אותו הפמליה לבית הקברות.

זמן לא רב אחר כך התחילו לפקוד אותה שיעולים תכופים שסחטו ממנה את כל הכוחות. היא רקחה לה כל מיני מרקחות, עיסתה את גופה בשמנים מצמחים שאספה בשדות, ושאפה אדים של תמציות פרחים, אך נשימתה הלכה והתקצרה, ולא פעם היתה קרובה להיחנק.

אחד ממעריציה תושב שדירות לקח אותה לרופא נודע, ידידו, נהג מונית סיפר לו כי הוא ריפא אותו מאסטמה תוך שבוע. הרופא הגדול נתן לה צנצנות קטנות עם אבקות צבעוניות והורה לה לקחת את האבקה הצהובה באחת ורבע בלילה עם חצי כוס סודה ואת האדומה בשלוש וחצי עם רבע כוס גזוז וכך הלאה, חזרה הביתה שופעת כוחות. הם יותר חזקים ממני, אמרה לעצמה, אני לעולם לא הייתי יכולה להבטיח ריפוי עם תאריך, אלא שראש מדריכי הסוכנות גיחך: ודאי יש לך עניין עם רופא אליל, שהרי ידוע שאין תרופה נגד אסטמה, ואם היתה תרופה כזו בנמצא קופת חולים היתה יודעת והוא ישב וכתב מכתב זועם למנהל משרד הבריאות בו סיפר את הסיפור, פירט את התרופות וסיכם בשאלות: האם הרופא רופא, האם הרפואות רפואות, האם המחיר לא מופקע והאם אכן ניתן לרפא אסטמה תוך שבוע.

כעבור זמן קיבל תשובה שהקריא לה תוך שהיא נשנקת. הרופא רופא, התרופות תרופות, המחיר הוא עניין של היצע וביקוש ועל השאלה אם אפשר לרפא אסטמה תוך שבוע התשובה היא כן, אם מאמינים. את מבינה?״ הוא רתח מכעס, מאמינים! גם מנהל משרד הבריאות הוא רופא אליל אם הוא מאמין באמונה, והואזרק את הרפואות שקיבלה, קוצר הנשימה שלה התחזק משבוע לשבוע והתיש את כוחותיה בהתקפות חוזרות עד שנפלה למשכב.

גם אז עוד עלו אליה לרגל. היו אלה בעיקר נשים זקנות מכפר הולדתה, שזכרו שהיתה אלה, קדושה אמיתית, שינקה את כוחותיה מהאדמה, מהעצים, הכוכבים והנהרות ושיש ביכולתה להעביר לצאצאיהם חשוכי המרפא את הכוחות במגע יד, בקול, במבט עיניים. הן היו יושבות לידה, שומעות את האנקות שלה, מנגבות לה את הליחה במפיות, ממתיקות לה עם תה ונענע ומביטות בעיניה הירוקות, דרכן ראו מלכים ונביאים קדומים מזמנים רחוקים ומופלאים. הן ידעו שהיא נצר משושלת ארוכה ועתיקה של אנשי אלוהים, אלים ומכשפים שהיו מקדמת תא ושהיא יודעת מה שאיש אחר לא יידע לעולם, שהיא האישה שדיברה עם נהרות וימים ויערות בשפה כמוסה ולשונות מסתוריות שאיש במושב עוצם ובשום מקום בארץ החדשה לא מכיר ולא מבין, לכן בכתה כל כך כשיום אחד זקנה שהכירה אותה בעמק הדרע הביאה לה את נכדה בן השש קודח. היא פתחה כרגיל את מטפחת הראש הרקומה, כדי לעשות ״אססאן״, כיווצה אותה למין חבל והתחילה למדוד עליה מבוהן עד זרת ולעשות קשרים, כשהיא לוחשת ״ויהי נועם״ ומפהקת פיהוקים, בדרך כלל היה החולה מתחיל לפהק אחריה ויוצא אחר כך בריא הביתה, הפעם סגר הילד את פיו ופתח את עיניו ולא עצם אותן עוד, הבינה שהוא מת, אך המשיכה לנענע אותו בחיקה במשך יום שלם, עד שלקחו אותו ממנה בכוח לקבורה.

אט אט הבינה שמשהו באוויר הארץ הזאת פועל נגדה, ומגביל את סגולותיה ופעם אף עבר בה הרהור שאולי רק נדמה לה שהיו לה כוחות מיוחדים, ייתכן שאנשים התרפאו לבדם בכוח הטבע והיא זקפה את זה לזכותה, חשבה: אולי באמת אין ערך לכל אותם עשבים ופסוקים ופעולות שלמדה מפי סבת סבתה שאין אחריהם שום הסברים. ככלות הכל סבתה היתה אישה פשוטה שלא ידעה קרוא וכתוב. אולי הכל אשליה. לפעמים חלף בההרהור שקורה לה מה שקורה לאלים הגדולים כמו שסבתה הגדולה סיפרה לה. שאי אפשר לנצח אותם אלא כשמצליחים להרים אותם גבוה ולנתק אותם מהקרקע. צריך הכל לשכוח. ולהתחיל לבדוק הכל. שום דבר לא היה. לא עמק הדרע, לא דקלים, לא עצי התאנה והזית ולא הפס הגדול והירוק שחתך את המדבר כמו סכין, וכל הגברים שאהבו אותה והקימו עיר וכל הנשים והילדים שנולדו לה והעזים והפרחים והכוכבים – הכל דמיון והבל. היא לא היתה אלת פריון ורפואה אלא סתם אישה ככל הנשים. גם הנחש לא היה מעולם ורק חלום היה.

בלי לחשוב הרבה התחילה להניח לו כמו פעם שתי ביצים טריות בתוך קערה ליד מיטתה. היא ישנה עמוק כשבאחד הלילות הוא הופיע. הנחש השחור מאיית בוגמאז, זינק מהפתח, טבעותיו אחריו, מתקרב אליה, מזדקף ושולף את לשונו, הביט בה במין זעם כאילו גוער בה איך זה נטשה אותו בלי לומר שלום, סלסל בלשונו, לוחש לאוזנה כאילו קורא לה בשמה להעירה, אולי להטיף לה, כשלפתע פקחה את עיניה לא מאמינה. ללא ספק זה הוא. הנחש השחור העצום בגודלו. איך הגיע? איך ידע את כתובתה? טבעותיו הגדולות והשריריות מריצות אותו ביעף והוא עומד לידה שופע חיוניות וזקוף מרחרח בלשונו ליד אפה. לא רק שהביטה בו ללא פחד, אלא שחיוך עלה על פניה כשראתה אותו משחיל עצמו מתחת לסדיניה, מתפתל על גופה מתחת לבגדיה, הולך ובא על חלקת עורה במגע חמקמק, מעודן וכמעט אוורירי. מעולם לא חשה ליטוף מקיף כזה על כל גופה בבת אחת, כאילו היתה זאת יד ענקית עם אלף אצבעות, אוהבת ועורגת שנמצאת בו זמנית על גבה ועל בטנה, על צווארה, פניה, מותניה, שדיה, עכוזה ובין ירכיה.

היה דומה לה שהוא נאבק בה ומתנפל עליה לטרוף אותה, עושה עצמו חבל וכורך עצמו סביבה ומהדק, רגע אחר כך חשה שהוא מפנק אותה במגע מעודן ומרפרף, רץ על גופה כמו רוח. חמקמק, קל וכבד, נוכח ונעדר בבת אחת. הוא גימא מרחקים על גופה שקטן והצטמק, רץ והתפתל עליה מלפנים ומאחור הלוךושוב עד שלא היה חלק בגופה שלא חש את החום, הזרימה, הדגדוג, הלחישה, הליקוק והליטוף החלקלק, כאילו העניקו לה בלילה אחד חובות אהבה של חיים שלמים במנה אחת מרוכזת והיא נישאה למרחקים גדולים של נחת שלא ידעה מעולם, והיתה רואה לנגד עיניה את עמק הדרע ואת נחל הזיז עם מימיהם הירוקים ואת מטעי התמר מסוף העולם ועד סופו וראתה את הסכין הירוקה החותכת במדבר ובאו אליה מחדש כל ריחות הפרחים וחפירות של ילדותה ונעוריה, ריח הוורד, השושן, התפוח, האגס והדובדבן ולפתע חשה מכת פטיש בין ירכיה שהגיעה עד גרונה וצעקה מליאת כאב ועונג פקעה מפיה, ועיניה נפקחו לפתע לראות את השמים שנפתחו והיא מעופפת לתוכם על נחש מכונף.