מורשת יהדות מרוקו

מחקר שנערך על ידי אונסקו ( ארגון האומות המאוחדות לחינוך, מדע ותרבות ) ביקש למצוא כיצד רואים עמים ואומות את זולתם, את שכניהם הקרובים מעבר לגבול ואת חבריהם הרחוקים ביבשות אחרות ומעבר לימים. התוצאות, שנסקרו לאחרונה ( המידע הינו משנות החמישים המוקדמות עת נכתב ספר זה ) באחד מפרסומיו של ארגון זה, הן מאלפות מאוד.

בתלמוד תורה חמישה מורים קבועים ואחרים חלקיים. משכורותיהם  נמוכות, ורק המנהל מקבל עשרים ושבע אלף פראנק לחודש, כמאה ושלושים וחמש לירות ישראליות. שני מורים מקבלים כל אחד עשרים אלף פראנק, אחד שבעה עשר אלף פראנק, ואחד עשרת אלפים. מובן, אין זה מספיק לפרנסתם, וכל אחד יש עוד " פרנסה " צדדית מכל מיני התעסקויות. אחד עובד במחלקת העלייה של הסוכנות, ואחד מלמד שיעורי ערב, ולאחרים יש שיעורים פרטיים, או שהם שוחטים וחזנים וכדומה בכלי קודש.

ההנהלה הכספית של תלמוד תורה היא בידי המפקח, והתקציב בא מהקצבות הקנילה, הג'וינט, ממגביות מיוחדות ומנדבות בבית הכנסת.

בשעה חמש נסתיימו השיעורים והילדים הסתדרו זוגות, זוגות, ויצאו בסך מכיתותיהם. לאחר שנדברתי עם מר י. ע. להיפגש איתו כעבור שעה ולערוך יחד כמה ביקורים, יצאתי להסתכל בנעשה בחצר ובמשרד ועד הקהילה, אשר שם התקהלו העניים כדי לקבל מצות של פסח.

הכרתי את הרב משה מרציאנו, אחד הדיינים בעיר, ועוד אחדים מחכמי העיר. אווירה של פגרה שרויה כבר עליהם, והשעה כשרה לשיחה על ענייני הקהילה ועל מצב היהודים.

מכירת המצות וחלוקתם לעניים עומדת להסתיים, משמשת הזדמנות מצוינת לאמוד את גודל האוכלוסייה היהודית בעיר. הסטטיסטיקה הממשלתית מאפשרת לעמוד על השתייכותם של נתיני הסולטאן, ולא על זו של אזרחים זרים, והצרפתים והאלג'יראים בכלל זה. לפי המספרים הרשמיים יש באוג'דה קרוב ל 4000 יהודים, מאחר שבשנים האחרונות עברו הנה רבים מתושבי הסביבה.

אוג'דה משמשת מרכז לעלייה לישראל מצפון מזרח מרןקן ותחנת מעבר עבור העולים. הנה באים מברגנת בדרום מאל עיון ותאורירת במערב, ואפילו מדבדו בדרום מערב. רובם יוצאים לישראל, טבל יש כאלה הנתקעים באוג'דה ונכנסים לדירותיהם ולעסקיהם של העולים מאוג'דה. המקומות הקטנים נעזבים והיהודים נוטים להתרכז בכרים הגדולות. וכן רוקה, שעל אף העלייה מאוג'דה עצמה, גדל בה מספר היהודים בשנים האחרונות. העיר מתפתחת ואף על פי שהיא סובלת בגלל המאורעות, המצב בה יותר טוב, מאשר בערים הקטנות, ששם אין פרנסה ליהודי.

המספר שנקטו הנכבדים אינו מתאים לזה שמסרו לי בתלמסאן, ושלפיו חיים באוג'דה, כשבעה-שמונה אלפים יהודים, ואני מבקש, שיסבירו לי פשרו של ההבדל. תשובתם הדהימה אותי, אמרו יש בעיר כ 3000-4000 אלג'יראים, אבל אלה אינם נחשבים בכלל הקהילה. יש להם בתי כנסת משלהם, ואין הם מתערבים, ואין הם משתתפים איתנו בשום עניין ציבורי, חוץ ממפעל המצות. 

רק לפי מספר חבילות המצות, שמכרנו וחילקנו, אפשר לאמוד בקירוב את מספרם. השנה סופקו על ידי הקהילה כעשרים טון צמות, ומאחר שהמצות המקומיות במרוקו קשות ועבות, וכמעט כל מי שידו משיגה קונה גם מצות מתוצרת חו"ל, יש לשער, כי העיר מונה בקירוב שבעה-שמונה אלפים יהודים.

שאלתי לפרנסתם של יהודי אלג'יריה באוג'דה. מהם רופאים ועורכי דין, סוחרים סיטונאים ויבואנים, פקידים בחברות צרפתיות, בקיצור, השכבה העליונה של האוכלוסייה. הם גרים בכל הרבעים החדשים, בין ערבים בין צרפתים, ויש להם חווילות יפות והדורות. וברור שלא חסרים גם אביונים, אבל אלה המיעוט, בעוד שבקרב היהודים המרוקנים היחס הוא הפוך, רובם קבצנים ודלפונים ומיעוטם אמידים.

היחסים עם השלטונות הצרפתיים טובים וגם עם הפאשא, נציג הסולטאן, חיים בידידות, הפאשא הוא מהאצילים המקומיים ונמנה עם המתונים.

עלייתם של יהודי מרוקו לישראל, היא אחת האפופיאות הגדולות ביותר בתולדות המדינה והתנועה הציונית. זוהי אפופיאה שבה ממלאים תפקיד ראשי העולים עצמם, אך שותפים להם בכל השליחים הרבים – שליחי הסוכנות היהודית מתנדבים מישראל ומהגולה ובמידה קטנה יותר גם שליחים של ארגונים יהודיים שונים.  

" מלכם " הבלתי מוכתר של יהודי האטלס ונציגם כלפי השלטונות הצרפתיים, היה הרב יצחק אלמאליח – איש מודרני בחיצוניותו, נעים הליכות אך קנאי בדתו. על רקע ידיעות שקיבל, כי ילדי מרוקו מתחנכים בארץ במוסדות חילוניים, הסתכסך אלמאליח עם אנשי הסוכנות, הכריז " חרם " על עלייתם וכינה את יושב ראש המחלקה , מושה קול, בשם " המן הרשע ".

החרם על עליית הנוער חוזק ע ידי רבני הקהילות השונות ודרשותיהם בבתי הכנסת, פגעו במאמץ העלייה בכללותו. אך למרות חרם זה, היו נציגי הכפרים באים פעם בפעם למשרדי הסוכנות היהודית בקזבלנקה, ומבקשים להעלותם לשיראל.

בסדרת מאמרים שפרסם בעתון " דבר " מיום 10-17/5/1955, כתב זאב חקלאי על מפגשו עם יהודי האטלס : " על אף מתח העבודה וריבוי הקהל בפרוזדור המחניק, הייתי מתפנה בהרגשה מיוחדת לטיפול ביהודים אלה.

יושבים היו בפרוזדור ביו עשרות רבות. לרוב ישבו על הקרקע שפופים, הם היו משאירים סנדליהם בפתח החדר, כמנהגם במקום מגוריהם וממתינים בנחת לתורם להתקבל. בהושיטם את ידם לשלום, היו מחזירים את ידם לפיהם לנשיקה, או אף מנשקים ידך וכתפך אתה.

חכם יוסף בן נאיים, מהעיר פאס, הסביר כי הנוהג לנשק ידי חכמים ושליחי ישראל – ושליחי ישראל נחשבו בעיניהם כחכמים ויודעי תורה – נובע בעיקרו של דבר, מתוך רצון ליהנות מזכיה במצווה ומהנאה זו של לחיצת יד למי שידיו משמשות הרבה בספרי תורה וקדושה.

" בשיחותי עם יהודי האטלס, הייתי משתדל לעמוד על טיבם, חוקר למצבם ולעסקיהם, לתנאי הלימודים בתלמוד תורה וליחסיהם עם שכיניהם בסביבה. חיש מהר חדרה ללבי ההכרה, כי בכפרים האלה יושב אלמנט המתאים ביותר לעלייה.

תנאי הארץ, ביות העלייה הסלקטיבית וקשיי הקליטה בישראל, כמו גם מצבם הכלכלי של יהודי מרוקו, הבשילו בלבי את ההחלטה כי יש להקדים ולהעלות את יהודי האטלס לישראל ".

במרוצת הזמן הצטבר בידי הסוכנות היהודית חומר רב על יהודי האטלס, וממנו הוברר כי הם מונים כ-20 אלף איש וכי הם מפוזרים על פני שטח של 80 אלף קמ"ר. בתוך שטח זה, היו כשבעים כפרים בהם התגוררו עד 100 איש, שלושים וחמישה כפרים שבכל אחד מהם התגוררו מ-100-500 יהודים ו-7 כפרים שבהם נמצאו 500 עד אלף יהודים.

רק עיירה אחת, דימנאת, מנתה כ-2000 יהודים. המרחקים בין כפר לכפר היו גדולים ואחוז עובדי האדמה בכפרים ההרריים היה גדול, יחסית.

במאי 1952, ערך זאב חקלאי סיור יסודי ושיטתי ראשון בהרי האטלס. לצורך זה הוא בחר ב-10 כפרים בתוך קוטר של מאות ק"מ, במרכז הרי האטלס. לכל כפר הוא הקדיש יום תמים, לעתים יום ולילה. בסיור זה הונחה, בעצם, התשתית לפעולה הענפה והעקשנית שהביאה להעלאתם של יהודי האטלס לישראל.

בתזכיר לראשי מחלקת העלייה בירושלים, ממארס 1953, כתב זאב חקלאי בין השאר : " היהודים התובעים עלייתם במיוחד הם תושבי הכפרים. ביקרתי בקבים מהם.

בהשוואה ליהודים יושבי המללאח – גטו – או מחוץ לכתליו בעירות ובערים, הרי אין ספק כי הם מהווים כיום את האלמנט המתאים ביותר לעלייה.מצב בריאות הכללי, מחוץ לעניין הגרענת והגזזת, מחלות הניתנות לריפוי, הוא טוב יותר מאשר זה של הערים הגיטאות.

" מרביתם יודעי סבל ועמל, חלקם בעלי מלאכה ורוכלים גם יחד. לצורך פרנסתם הם נודדים והולכים עשרות רבות של קילומטרים בסביבה.לחלק מהם יש מושג בעבודת האדמה ונכונות לעבור לחיי עבודה ועמל בישראל. 

מצבם בין הגויים – או בלשונם הם –בין " אומות העולם " – הוא עדין ביותר. כיום שורר שקט, אבל איש אינו יודע מה ילד יום, והם חיים באי ודאות בפחד עמום, ותלויי בחסדו של פקיד צרפתי גבוה. מרבית הכפרים נמצאים באזורים של שלטון צבאי צרפתי.

הולך וגובר התהליך של הוצאת הפרנסות מידיהם, על ידי הערבים הלומדים בכמה מקומות את המקצועות היהודיים : סנדלרות, רצענות, חייטות וכדומה, והמתחילים גם הם לעסוק ברוכלות ובמסחר.

" מרביתם מרוכזים בהרי האטלס הגבוהים, בדרום מרוקו, באזור מרקש ובאזור תפילאלת. כמה מהכפרים דרגתם התרבותית נמוכה ביותר, אבל יש כפרים שלבך מתרחב למראיהם. חזותם של יהודים אלה בריאה : גבוהים הם וחסונים.

הם שופעים חיוניות יהודית בלתי רגילה, ששמרה עליהם במשך מאות שנים בסביבה ברברית, במרחק עשרות או מאות קילומטרים ממרכזים עירוניים.

" בחלקם מהכפרים אין בתי ספר או מורה, ובמקום שיש בתי ספר ומורים, הרי על אף רמתם החינוכית הנמוכה, מהווה המוסד המחנך מקום יחיד להשכלה וללימוד תורה. בהרבה מהכפרים אתה מוצא את קופסת הקרן הקיימת, תמונות של ראשי המדינה, וידיעה עמומה על ישראל וכמיהה משיחית לעלות אליה.

" כאחד מתפקידי בסיורים המרובים, ראיתי חובה לעצמי להסביר היטב לדורשים לעלות לארץ את התנאים בה, את ההכרח לעבוד עבודת כפיים, את הצורך להסתפק במועט. במילוי תפקיד זה עוסקים כיום כל עובדי העלייה במרוקו.

ובכל זאת, חוזרים מרבית הכפרים בתביעתם בקשתם " העלונו לישראל ! אך תושבי הכפרים, רובם ככולם, מתנים תנאי אחד : העלו את כולנו, אל תפרידו בין זקנים וצעירים.

" חובה עלי להדגיש, כי נוכחתי לדעת שלגבי כפרים אלה אין אפשרות למלא אחרי החוקים הרגילים של העלייה הסלקטיבית. קשריהם המשפחתיים של יהודים כפריים אלה, הדוקים ביותר ובדרך כלל אינם מוכנים להיפרד, בית אב אחד ממשנהו.

 עלייתם הכוללת היא הכרח גם מבחינה ביטחונית. יהודים אלה יושבים כולם בסביבה ערבית. אסור לנו לבחור את הצעירים ולהעלותם ולהשאיר את הקשישים בגולה. אינני טוען כי יש להעלות חולים במחלות קשות ביותר – משותקים או בלתי שפויים – אבל יש לגשת לעניים עלייתם בגישה ליברלית יותר

הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה זצוק"ל

קהלת צפרו

רבי יעקב קאפילוטו

כוללות הספרדים ירושלים שנת ה׳ תרם (1849)

מכתב הכוללות נחתם בשנת התר״ד(1811) והגיע למרוקו בסביבות התר״ט האי שליחא דידן נזכר בספר שלוחי א״י, עמ' 725 ובספר אנצק׳ לתולדות חא״י כרך ב׳ עם. קס״א כתב שהוא נולד ברודוס בשנת תקע״א ובגיל ח׳ עלה לירושלים, ובשנת תקצ״ט נשלח לטורקיה ולצפון אפריקא. ובשנת תר״ט היה חבר בית הדיןובשנת תרכ״ד (1864) היה בשליחות למצרים ושם נלב״ע.

הגיע לנו מכתב כוללות כללי שלו שבו מזכירים קופה חדשה שנתקבלה בכל תפוצות ישראל בשם קרית חנה, וגם הגיע לידינו מכתב מחכם באשי רבי אברהם חיים בר משה גגין שבו מתאר שבחיו שנפשו נפש יפה ומסוה הבושה על פניו ולא ניסה ללכת באלה וכו' בעיר פאס נפגש עם שד׳׳ר של עיה״ק צפת, וכנראה היו מתקוטטים על כספי הקופה ״ויברך דוד״ ולבסוף נתפשרו שתתחלק בין שניהם בשוה. וביום כ״ט ניסן תר״י נסע לעיר מקנס.

" הנאהבים והנעימים, מבחר עצמים, דמשתבח ביהו מרייהו. תבע ביקרייהו. רודפי צדק מחזיק כל בדק והוד ידם נטויה לכונן את ירושלים הנה מע' הגבירים הרמים שרי צבאות ישראל, ועל צבא תהלתם מע' החכמים השלמים הדינים המצויינים, הרבנים המובהקים מלאים זיו ומפיקים, ומתוכם כעין החשמל העומדים על הפקודים פקידי א״י ת״ו אשר בעוב״י ציפרו די פאס יע״א יחד כולם אתה ה׳ תשמרם, וכצנה רצון תעטרם כיר״א .

מראש מקדמי ארש אנן דמסנינן בשלימותא שלמא עלייכו ית׳ על ראשיכון מלפני אלדינו שבשמים. אלפי רבותיים, ותפלתינו קבע מול האלודים השוכן בציון והבוחר בירושלם ושכינת עוזו הנה זה עומד אחר כתלינו כתל המערבי למען יהיה ה׳ אלודיניו עמם, יחיו דגן ויפרחו, ישישו וישמחו, ברוב הונם ותפארת בנים כיר״א. שמעו מלכים האוינו רוזנים את קול דברי האגרת וחנה היא מדברת בת קול שמנהמת כיונה, זה מקום שכינה. וירושלם תתן קולה כי נהפכועליה ציריה מרוב הצרות אשכלות מרורות. אשר חל להיות בחשבונינו, ובפרט בשנים הללו רבו מצערןת, דם ואש ותמרות, על הכלל ועל הפרט, אין די באר אחת מיני אלף. וידל ישראל עד מאד, הן בפרט מע' הת״ח הנם צועקים כי לא לחכמים לחם שוטטו בחוצות ירושלים. ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם בצר להם כאשר הארכנו באר היטב, באגרת הכוללת ומשם בארה. ולפי צוק העתים אמרנו זריזין מקדימין לשלוח שליחא דרחמנא. וימן הי לנו יקיר יקירינו החביב לן טפי הדר הוא מעי הרב הכולל בישראל להלל מיקירי ירושלם כמהר"ר יעקב קאפילוטו נרו׳ הוא ההולך לפני מלכים מפיו ידעו את כל התלאה אשר מצאתנו. כי בצרה גדולה אנחנו. מכמה הרפתקי בישי דעדו עלן. ובפרט צרתם של ת״ח וגודל דוחקם ועניותם כי רבה בתכלית וכל מידי דמיון אתיקורי הוא דאתיקרו. באופן כי הן הכולל הן הפרט לחוצים ברוב דוחק.

 ועול החובות עלו השתרגו על הכולל סך רב ועצום מהם לבני ברית בהכשריות ומהם לשאינם בני ברית וריבית אכזרי אוכלת בהם עד היכן הגיע כי בא מועד מידי חדש בחדשו וכלתה פרוטה מן הכיס לתת צדקת החדש הנחלקת לעניים צנועים ולת״ח וכלו כל הכיסים והדם אין וכמעט גמרו מעלת משגיחי ומנהיגי הזמן להסתלק עצמם מכח חסרון כיס קשה. והגויים הרשעים משכימים ומעריבים שואלים ודורשים דמיהים בם. ותשש כח הסבל. תמהנו מרעות תשש כחינו מצרות. ובכן נא לשון בקשה. אתם הרי ישראל רחמנים בני רחמנים חוסו וחמולו עלינו לעתות בצרה, כי עת צרה היא ליעקב להחיות עם רב קהל ועדה מישראל. ובבוא אלהם אור עינינו מר שד"ר הנז' ישמחו הצדיקים בבואו אלהם. וייצאו נא לקראתו לתת לו רב אכסניא נאה לפי כבודו. ותכף ומיד לתת לו כל הקופות פרט למזומן הנמצא תחת ידם קצבות הקצובות וקופות הקבועות תמידין כסדרן ונדבת מחצית השקל וקופת רחל אמנו זיע״א לכפל הקצבה פי שנים. מאשר היה לפנים. גם את זאת המה בחכמתם יעשו אופן לדבר על לב כל חכם לב המתנדבים בעם לעורר את לבבם על ענין הקופה החדשה אשר נתחדשה בימינו ונקראת בשם קרית חנה בי תלי״ת בכל תפוצות ישראל וכל גדולי הדור קבלוה וקבל היאודים עליהם ועל זרעם כדי לחזק ידים רפות וברכים כושלות הני ברכי דרבנן דשלהי מלבד נדרכם ונדבותיכם ומלבד נדבת שמונה מיזונאם לראש גבר, ונדבת נשים שאננות בנות ציון אחד האיש ואחד האשה מלאו ידיכם היום נדבה חדשה. במדה נדושה, באופן שיצא מאתם מע' השדיר הי״ו הנז' שש ושמח. שקט ובוטח. מלא ברכת הי. ואנחנו על משמרתינו נעמוד להתפלל בעדם תמיד. יקומם ירומם ככב מערכתם. הון ועושר בביתם וצדקתם עומדת לעד כאות נה״ר וכנפש דלי ציון עמוסי התלאות החותמים פה עיה״ק ירושלם תובב״א בחדש אייר ״שנת״ זאת שנת בשרו מיום ליום ישועתו לפר״ק והיה זה ברוב עוז ושלום וחתומים הראשל״צ ובית דינו.

אירשאד מנג'י – הצרה עם האסלאם

קול קורא לדיבור גלוי

כנרת, זמורה ביתן, דביר – 2005 

בואו נחזור לשאלה המקורית שלי למר חאקי: מדוע בנות לא יכולות לערוך את התפילה? הנחתי שתשובתו של הקוראן תהיה מצוטטת בספר אחר כלשהו שאוכל אולי להבינו, וניגשתי לספריית המדרסה. איזו הפקה לארגן את המסע הזה. הספרייה היתה רצף של מדפים בראש גרם המדרגות בצד הגברי של המסגד – הגישה לגברות אסורה בלא אישור מראש. כיוון שהייתי בת אחת־עשרה, גיל המחייב אותי בקיום מצוות, לא יכולתי להתרועע עם גברים מבוגרים. לכן היה עלי לשכנע נער מתחת לגיל מצוות – שתים־ עשרה או פחות – לרוץ למעלה למעני ולקבל בעבורי רשות בכל פעם שרציתי לעיין בספרים. אם קיבלתי אור ירוק, כל הגברים היו חייבים לפנות את האזור לפני שהורשיתי לעלות במדרגות ולחפש באוסף העלונים הזולים שעל המדפים. כמובן, זמני היה מוגבל למדי כיוון שהגברים חיכו לרגע שבו יוכלו לחזור למקומם. הצלחתי לשאול כמה עלונים בכל פעם, אבל היה קשה לעקוב אחר תוכנם. אני לא יודעת לאיזה בית ספר הלכו מחבריהם. שנתיים של התרוצצויות בנבכי המסגד לא הניבו שום פרי. בגיל שלוש־עשרה הבנתי שאהיה חייבת לעקוף את מר חאקי ואת המדרסה כדי לזכות בהתייחסות לשאלותי.

התחלתי לשרוץ בקניונים. מטרתי? לאתר קוראן בשפה האנגלית. לנסדאון סנטר הוכיח את עצמו, יברך אלוהים את בזאר האמונות בעירי. חופש המידע אולי הפחיד את מר חאקי, אבל דווקא החופש הזה הוא שאיפשר לאחת מתלמידותיו למצוא משמעות רבה יותר בדתה – משמעות שהמדרסה לא היתה יכולה לספק.

מה למדתי על הסיבה לכך שבנות אינן רשאיות לערוך את התפילה? אני לא יכולה לספר לכם עכשיו. המולות והמורים במדרסה אולי מדקלמים תשובות מוכנות מראש, אבל הקוראן לא. מה שאני יכולה לספר לכם הוא שבין בחירות, חזרות בחוג לדרמה, עבודות במשרה חלקית, אימוני כדורעף – ועד לאוניברסיטה, במהלכה ולאחריה – פילסתי את דרכי בכתבי הקודש כש״השאלה הנשית״ בראש מעייני. אני עדיין קוראת. אם אסגיר את המסקנה שלי בשלב זה אקפוץ היישר לתוך חיי הבוגרים. לפני כן עלי להתמודד עם משהו אחר.

היהודים. זאת השאלה האחרת שהטרידה אותי במהלך שנותי במדרסה, כי היהודים היו קורבן קבוע להשפלות פומביות. מר חאקי לימד אותנו בלא להניד עפעף שהיהודים סוגדים למזומנים, לא לאלוהים, ושעבודת האלילים שלהם תזהם את אדיקותי אם אתרועע עמם. באיזה כוכב לכת חי מר חאקי? תהיתי. האם הוא עוצם עיניים במתכוון לכל מה שסובב אותנו? לריצ׳מונד, פרוור הנמצא מתחת לפני הים, היה סיכוי גדול יותר לטבוע במסחריות אסיאתית, מאשר להיות מוצף על ידי הררי כסף שהיהודים יכלו לצבור. אם היה בריצ׳מונד אפילו בית כנסת אחד בזמנו, אני לא ידעתי עליו.

אבל ייתכן שהייתי סוכנת של כוחם האפל, כי בהחלט הצלחתי להפריע לשיעורי ההיסטוריה הנלהבים של מר חאקי בשאלות על יהודים. אני זוכרת ששאלתי מדוע ציווה הנביא מוחמד על צבאו להרוג שבט יהודי שלם שהקוראן הוצג בפניו כמסר של שלום. מר חאקי לא היה מסוגל להתמודד עם השאלה. הוא תקע בי מבט של שאט נפש, נופף ברוגז בידו, וקיצר את שיעור ההיסטוריה לטובת לימודי קוראן. אני והפה הגדול שלי.

שנה לאחר שקניתי את הקוראן באנגלית הגענו מר חאקי ואני למבוי סתום. שום דבר שקראתי עד כה לא שיכנע אותי בקיומה של קנוניה יהודית. נכון, שנה היא פרק זמן קצר מכדי לעכל את הקוראן, ובגיל ארבע־עשרה האדם עדיין רחוק משיא התבגרותו המנטלית. לא הייתי מסוגלת להתעלם מנאומיו האנטישמיים של מר חאקי. מי אני שאחליט שהוא מדבר שטויות עד שיהיו בידי כל הראיות ? אז הצבתי בפניו אתגר – לספק הוכחה לקנוניה היהודית. מה שהוא סיפק לי היה אולטימטום: האמיני או הסתלקי. ואם תסתלקי, תסתלקי אחת ולתמיד.

באמת? זהו?

זהו.

רקותי הלמו וזיעה ניגרה על עורפי מתחת לצ׳אדור העשוי מפוליאסטר מגרד. קמתי. כשחציתי את נקודת הביקורת במחיצה, יכולתי לחשוף את ראשי כדי שכל הבנים יוכלו לראותו, אבל לא רציתי להסתכן בהשפלה שתהיה לי כשמר חאקי המזועזע עוד יותר ירדוף אחרי כדי לגרש אותי. הרעיון היחיד שעלה במוחי היה לפתוח בתנופה את דלת המתכת הכבדה של המדרסה ולצעוק, ״ישו הצלוב!״ יציאה שתיחרת בזיכרון, כך קיוויתי. רק כעבור זמן הבנתי עד כמה סצנת היציאה היתה ראויה להיחרת בזיכרון. ישו היה יהודי!

" אין זה אומר שאני מסרבת להיות מוסלמית " היא כותבת " זה אומר פשוט, שאני מסרבת להתגייס לצבא הרובוטים הפועלים בשמו של אללאה. הרובוטים האלה, טוענת אירשאד מנג'י, כוללים גם מוסלמים המכונים במערב " מתונים " .

אתם תוהים מדוע לא קיללתי את הדת כולה לאחר גירושי מהמדרסה ויצאתי לחגוג את זהותי הצפון אמריקנית ״המשוחררת״? חלק מהעניין היה צו הזהות העצמית המולדת. אתם יודעים למה אני חותרת. רוב המוסלמים אינם מוסלמים משום שחשבו על זה, אלא משום שנולדו כך. ״זה מה שאנחנו.״

ההתפרצות שלי במדרסה הביכה את אמי, אבל היא כבר חייתה איתי זמן רב מכדי להאמין שתוכל לצוות עלי להתרפס ולבקש סליחה ממר חאקי. אין סיכוי. היא גם לא הכריחה אותי ללכת איתה למסגד. אבל במשך שנים אחדות הלכתי איתה. זה היה המקום היחיד שנשאר פתוח לפני במפת המוסלמיות הפגיעה שלי. אהבתי את אלוהים, ולא רציתי להעניש את המסגד על חטאי המדרסה – ! עד שבהדרגה נבטה בי ההבנה שהמדרסה שתיעבתי היתה שלוחה של המסגד. הליכה למסגד אולי איפשרה לי לזהות את עצמי כמוסלמית, אבל היא גם חייבה אותי להקריב את החלק האחר, הקדוש לא פחות, של זהותי: אדם חושב.

הרשו לי לספר לכם סיפור נוסף. אחד מחמשת עמודי התווך של האיסלאם הוא הצדקה. לכן זמזום מילות תמיכה מילא את האוויר ערב אחד כאשר הרמקול בצד הנשים של המסגד, שהרעים בקולו של המולא מצד הגברים של המסגד, הכריז על מבצע לגיוס כספים למען אחינו ואחיותינו מעבר לים. התבקשנו להכין המחאות בתוך ימים אחדים. במהלך הימים האלה שאלתי חברה בארגון הנשים של המסגד לאן יישלח הכסף. היא ציינה ארגון איסלאמי בעל שם מסורבל. שאלתי אותה למה ישמשו הכספים. להזנת אחינו המוסלמים, היא השיבה. כיוון שזכרתי כתבות בטלוויזיה על אישומי הונאות שהוגשו נגד ארגוני צדקה נוצריים, שאלתי איך נדע שהכסף יגיע בסופו של דבר למקום הרצוי לנו. ״הוא הולך למוסלמים,״ סיננה. ״זה כל מה שאת צריכה לדעת.״

אתם קונים את התשובה הזאת? אני לא. העילה לתלונתי לא היתה הנדיבות הכספית, אלא הקמצנות במידע. מדוע עלי להיות שלווה ורגועה אך ורק משום שאנשים שמכנים עצמם מוסלמים יקבלו את תרומתי? האם בשל עצם היותו מוסלמי כל מוסלמי הוא צדיק, נניח? אם כבר מדברים על אמונה. מה הפשע בקושיות שלי? או שמא הקושיות עצמן היו הפשע? אמי קשת היום לא נראתה המומה לחלוטין כשהסברתי שלא אוכל להוסיף לתרומת המשפחה כיוון שבאמת, למי אכפת מה דתו של אדם רעב, ומלבד זה, התוכנית שמוכרים לנו מעוררת בי חשד. במקום זאת, אמרתי, את הנדבה שלי אתן לארגון צדקה לא־דתי שאת כשרותו אני אבדוק. ככל שהמסגד דמה בעיני יותר למדרסה, כך ביקרתי בו פחות. התחלתי להפוך את אמונתי לממורכזת פחות, טיפחתי מערכת יחסים אישית עם אלוהים, במקום להניח שהיא חייבת להיות מתווכת על ידי קהילה דתית. ברוח זו התפללתי ביחידות (״קידה בדד״, כפי שרוברט פטנם, הסוציולוג מהרווארד, היה אולי אומר). מדי יום ביומו במשך שנים הייתי מתעוררת מוקדם ונכנסת ברעד לחדר האמבטיה הלא מחומם – אמי הפליטה האמינה בחשבונות מצומקים לא פחות משהאמינה בכוח עליון. הייתי שוטפת כפות רגליים, זרועות ופנים, פורשת את מרבד הקטיפה שלי במסדרון, ממקמת אותו לכיוון מכה, מניחה את הפיסה מאדמת ערב שבה ייגע מצחי, ומבלה את עשר הדקות הבאות בתפילה. זה מנהג בונה משמעת, בעיקר בגלל שמתנקים פעמיים נוספות ביום, וממלמלים תפילות ארבע פעמים נוספות.

אף על פי כן, המנהג הזה על כל מרכיביו: שטיפת חלקים מצווים של הגוף, דקלום פסוקים מסוימים והשתטחות על הקרקע בזווית שאין לסור ממנה, הכול בשעות קבועות ביום, עלול להתנוון לכדי כניעה חסרת דעת – ולכניעות מורגלת. אם לא ראיתם את הנטייה הזאת אצל הורים או סבים, אתם מוסלמים נדירים, ידידי. הבנתי שמה שהתחיל כנתיב אל האלוהות הפך להיות שגרה מכנית, וההבנה הכריחה אותי להחליף את ״שגרת״ התפילה במשהו שהמודעות העצמית בו גבוהה יותר: שיחות גלויות ולא מובנית במשך היום עם האל שברא אותי. זה אולי נשמע מעופף, אבל לפחות אני יכולה לומר שהמילים האלה היו שלי.

הערצת הקדושים היא תופעה אוניברסלית, שמימדה הדתי עובר דרך כל הדתות המונותיאיסטיות והלא־מונותיאיסטיות. בתופעה זו באים לידי ביטוי אספקטים דתיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פולקלוריסטיים, כלכליים, תרבותיים, פוליטיים ואחרים.

תרגום: צדיקים יקרים פזמון:

הערת המחבר : תרגום זה והתרגומים להלן נעשו על ידינו, תודתי נתונה לידידי יעקב סיבוני על עזרתו.

הו אלוהים! מחל על מה שעבר

הו אלוהים! עשה מה שצריך

 הו אלוהים ! מזלנו לא יתעקם

 בזכות הצדיקים היקרים.

התחלתי לדבר מתוך שמחה

 ואת הצדיק האהוב אזכיר

 מה שנבקש ממנו יתקיים

כי שמו מרומם ומאיר

היקר ר׳ יחייא אלכדאר

בואו נלך הו עבדים

נלך בדרכים הרחוקות

ונבקש בקשות חדשות

נבקר בקברי צדיקי העיר

 יקירנו אדוננו מוואלין דאד

הצדיק יהיה לנו למשענת

ונגיע אליו ממרחקים

 ונבקרו בזיארה החדשה

 ויעשה ימינו למאושרים

 ר׳ אליהו קדוש קזבלנקה

הו ידידי לו ראיתם

את ניסי הצדיק עוד בחייו

הניח את יוקרתו לבני משפחתו

אשרי מי שנכח בקבורתו

של היקר ר׳ חיים פינטו

היזהר הו אחי בל תלך

 אל תוותר על ההילולה

 ועל נדר שלך אל תוותר

הוא יקבל את ביקורך ללא עיכוב

היקר ר׳ אברהם מול אנס

הו אחים בואו נלך

ונקבל את קשיי הדרך בנועם

 ונבקר את הקדוש בטוהר

 ולכל מי שיש מכאוב יתרפא

 בזכות ר׳ רפאל אנקאווה

עוד אוסיף ואשיר ו

אשמח את ליבי השרוף

ואבקש מה שאני מתאווה

 והצדיק הוא שירפאני

היקר ר׳ שלום זאווי

הלכתי לבקר הו אחי

לצדיק סיפרתי מה שהיה

וחזרתי בלב שמח

 בעל ואזאן קיבל את ביקורי

 היקר ר׳ עמרם בן־דיוואן

הו ידידי קנו נרות

 כדי לכפר על חטאים ורמאות

 וביקורנו תמיד יועיל

הצדיק ייעתר לנו

היקר ר׳ דוד דראע

הו, אחי, ותר על הכל

כי העולם אינו נצחי

 רק את הצדיקים אל תשכח

ולצדיק זה תלך

ליקר ר׳ דוד ומשה

וצדיק זה הו אנשים

השאיר לנו זכותו המבוססת

 ומי שיבקשנו ליד ה״כוס׳׳

ירפא אותו מהר מכל רע

אדוני היקר ר׳ פנחס

כמה חלו והשתגעו

הלכו לצדיק והתארחו

 הדליקו כוסות ונרות

 רפא אותם הצדיק מחסדו

 היקר ר׳ שלמה לחלו

הערת המחבר : איזכור זה תמוה במקצת. אמנם קיים קדוש בשם ר׳ שלמה אלחלו(קבור בתאגמוו!) אך הוא אינו שייך לרשימת הקדושים המפורסמים. שמא יש כאן טעות ומדובר בר׳ יחייא לחלו?

נבקשך הו אלוהים אדוננו

קבל נא כוונתנו

 בעזרתך נלך בשנה הבאה

ונקיים את ההילולה, הו אחי,

 של ר׳ שמעון בר־יוחאי.

הערת המחבר :    בקסידה זו וכן ברבות אחרות מזכיר הסיום לרוב את הגאולה והציפייה לעלייה לארץ ישראל.

זהו השיר שבו מוזכרים הכי הרבה קדושים. שש מחרוזות מתחילות בפנייה ״הו״, שתיים מהן מוסבות לאלוהים וארבע לאחים או לידידים. פנייה זו מיועדת לבטא ולהדגיש את מעורבותו של הפייטן בקבוצה הסובבת אותו. אין אנו יודעים מי היה המחבר של שיר זה. מכל מקום אם כל הבתים חוברו באותו זמן, איזכורו של הקדוש ר׳ אברהם מול אנס רומז על מועד חיבורו בראשית שנות הארבעים של המאה הנוכחית. אף־על־פי שהסגנון הוא אחיד ונראה שהשיר כולו הוא יצירה של משורר עממי אלמוני אחד, אין זה מן הנמנע שבתים נוספו כאשר כל בית מוקדש לקדוש מסוים. המנגינה המלווה את השיר היא קצבית וסוחפת, מה שתרם להפצתו הרבה של השיר.

שאלה פתוחה היא אם יש משמעות מיוחדת למספר שלוש־עשרה של המחרוזות כמספר עצמאי־נוסחאי, או כצירוף מקובל של שנים־עשר ועוד אחד.

רבי דוד ומשה זיע״א.

קורות חייו ומופתיו

מאור שמחון

נסים ונפלאות שארעו בציוניו השונים של רבי דוד ומשה זיע״א בארץ הקודש.

את ציונו הקדוש של רבי דוד ומשה זיע״א במרוקו, היו פוקדים אנשים רבים, מידי יום, ובמיוחד בראשי חודשים, ויותר בראש חודש חשוון יום הילולתו. והנה, בשוב עם ישראל לארצו ב־60 השנים האחרונות, ירד מספר הפוקדים את ציונו בכפר אגויים שבמרוקו. מהתגלויות שונות של רבי דוד ומשה זיע״א הביע הצדיק כעס על שכביכול ״עזבוהו׳ אך רבי דוד ומשה זיע״א – שבמקורו הוא חכם ארץ ישראל שעלה כשד"ר למרוקו, והיה לו קשר מיוחד עם ארץ ישראל – ראה בקיבוץ הגלויות הזה את תחילתו של מהלך אלוקי גדול, והחליט שהוא מתיישב בארץ ישראל. זו הייתה הסיבה לכך שהתיישב במספר מקומות בארץ ישראל, בהם מצויים אנשים שנושעו בזכותו, כשהמקום משמש תחליף למקום ציונו הקדוש במרוקו. במקומות אלו נערכות בכל שנה הילולות ענק אותן פוקדים רבים מבני עם ישראל, וכוללות הדלקת נרות בכל מקום לכבוד רבי דוד ומשה זיע״א. בפרק זה נביא את סיפורם של כמה מהמקומות המרכזיים בארץ, ואת הסיפורים ש״מאחורי הקלעים״ של כל מקום ומקום

הערת המחבר : יש לציין שעד לאחר כ700 שנה מפטירתו של רבי דוד ומשהזיע״א, גם לא היו רבים הפוקדים את ציונו הקדוש במרוקו, ורק התושבים הקרובים לציון היו פוקדים את המקום, בגלל הקושי הרב להגיע למקום, ורק לפני כ150 שנה, לאחר בניית הכביש ממראכש למקום הציון התחילו המונים להגיע לציון.

גם כיום פוקדים רבים את מקום ציונו במרוקו, וזה רק לאחרשהתפרסם שמו הגדול של הצדיק בארץ.

רבי דוד ומשה באופקים

בשנות ה-60 עלתה משפחת דנינו ממרוקו והשתכנה בעיירה אופקים. המשפחה שהייתה ברוכת ילדים. קיבלה שתי דירות קרקע צמודות. מאחר ובאזור מגורי המשפחה לא היה בית כנסת, פנו תושבי המקום לשכניהם – הורים לילדים שבבעלותם הייתה חצר רחבה, וביקשו מהם לערוך תפילות במקום. ההורים בעלי האמונה החזקה הסכימו להיעתר לבקשה זו. במשך הזמן, כשגדל מספר המתפללים, ביקשו לתת שם למקום-התפילה. שמו של הצדיק רבי שמעון בר־יוחאי הוסכם על דעת כולם.

באותה השנה התרחש דבר מדהים ומסתורי. ההורים משה ושרה ז״ל החלו לחלום חלומות זהים. ובחלומם נגלה אליהם צדיק האומר: ״אני רבי דוד ומשה, וברצוני כי תקראו למקום התפילה על שמי". ההורים לא הבינו את פשר החלומות והחליטו להתעלם מהם, אך החלומות הוסיפו לפקוד אותם שוב ושוב, עד שפנו להתייעץ עם רבנים יוצאי מרוקו שעלו לארץ והכירו את גדולתו של הצדיק.

הללו סיפרו להם על נפלאותיו של הצדיק רבי דוד ומשה שמסר נפשו למען הכלל. עם זאת, גם בשומעם על גדולתו של הצדיק עדיין חששו בני הזוג לשנות את שם מקום התפילה כי שמרו על כבודו של רבי שמעון בר-יוחאי זיע״א, שבית הכנסת קרוא על שמו. באותו השבוע – כך מספרים בני המשפחה – נגלה לבני הזוג בחלומם הצדיק רבי שמעון בר־יוחאי זיע״א ואמר: ״אני רבי שמעון בר-יוחאי נותן הסכמתי לכך שהמקום ייקרא על שם הצדיק ר׳ דוד ומשה, שהינו צדיק בדרגתם של צדיקי יסוד עולם ומעלתו כמעלתנו״. לאחר חלום זה והתייעצות עם רבנים, נקרא המקום על שם רבי דוד ומשה זיע״א.

מקום התפילה הפך צר מלהכיל את כל המתפללים ועל כן ביקשו ההורים לבנות ביתכנסת קבוע. לצורך הבנייה נזקקו לסכום כסף גדול שלא היה ברשותם. באחד מערבי השבת, ישבו האם שרה ז"ל ובתה מסודי – תיבדל לחיים טובים – בפתח הבית, כשפתאום ראו לנגד עיניהן את דמותו של רבי דוד ומשה זיע״א, מלווה בשתי דמויות נוספות, ושלושתם פרק עטורים בבגדי לבן. פנו האם והבת ואמרו: ״רוצים אנו לבנות את בית-כנסת, אך כסף אין בנמצא״. הדמויות שמדדו בצעדיהן את שטח בית התפילה הנהנו בראשיהן ואמרו: ״אנו יודעים, אנו יודעים״ ומיד נעלמו כלעומת שבאו. עברו שבועיים מאז הופעתם ובית הכנסת החל להיבנות.

באחד הימים הגיע פקח מטעם העירייה וביקש לדעת אם יש אישור בנייה. אבי המשפחה ענה בתמימותו כי יש לו אישור בנייה מרבי דוד ומשה זיע״א. הפקח ביקש לעצור את הבנייה ולהרוס את מה שכבר נבנה. אך למשה דנינו הייתה אמונה חזקה בצדיק והוא הורה לפועלים להמשיך במלאכתם.

עברו מספר שבועות והנה מגיע זימון לבית המשפט. העירייה תבעה את מר משה דנינו על בנייה בלתי חוקית.      

ערב לפני המשפט, עלה משה דנינו למיטתו כשחשש ופחד ממלאים את לבו. והנה בחלומו, נגלה אליו רבי דוד ומשה זיע״א ואמר לו: ״אני רבי דוד ומשה, תן לי את ניירת המשפט שקיבלת״. משה מסר את הניירת לצדיק. רבי דוד ומשה העביר ידו על הניירת, וכל הכתוב בה נמחק. משה דנינו קם בבוקרו של יום שש ושמח, וסיפר לרעייתו את דבר החלום. כעת, היה בטוח כי הצדיק יעזרהו. הגיע המשפט ואז הודיע לו השופט שאינו רשאי להמשיך בבנייה, מאחר ואין בידיו את האישורים המתאימים. לפתע קם אחד מהיושבים באולם ־ מהנדס העירייה ששמו דוד – והכריז: ״אני מעיריית אופקים, ובידיי האישורים המתאימים לבנייה״.

השופט התרשם מהאישורים הללו כנכונים ונתן הסכמתו להמשך הבנייה.

לאחר ששילם משה דנינו סך שלוש לירות עבור הוצאות המשפט, פנה להודות לאותו ״דוד״, אך הלה נעלם וכל המאמצים למוצאו לא צלחו.

משה דנינו החליט לסור לעירייה ושם להודות לדוד על עזרתו הבלתי צפויה. אלא שבעירייה סיפרו לו, כי אותו דוד חולה מזה מספר ימים, וכי שוכב הוא בביתו ואינו מגיע לעבודה. המשיך משה דנינו והלך לביתו של דוד, הודה לו על עזרתו ובירך אותו. דוד לא הבין כלל את דברי משה דנינו. על מה ולמה מברך אותו? הוא סיפר למשה דנינו כי חולה הוא ולא יצא מביתו זה מספר ימים. חיל ורעדה אחזו במשה דנינו בהבינוכי הצדיק רבי דוד ומשה זיע״א נגלה בדמותו של מהנדס העירייה שאף שמו דוד. עכשיו הבין את פשר החלום שחלם בלילה ולמד את גדלותו של רבי דוד ומשה זיע״א אשר בידו לחולל נסים ונפלאות ולהיראות בנגלה ובנסתר.

II etait une fois… Marrakech la Juive

Le roman demarre merveilleusement! Cette enfant va-t-elle grandir pour devenir Simone Weil? Cendrillon? Lire cette oeuvre, c'est comme lire un conte de fees et, en effet, l'apparition de Marie parmi les garnements qui peuplent les rues du Mellah, la presente comme une petite princesse de conte de fees. Le lecteur est immediatement enchante, et l'enchantement du recit de cette adolescence dans un pays etranger capture et seduit le lecteur tout au long du livre

Cette famille de Juifs marocains vivant durant des periodes troubles, son comportement et son mode de vie differents captiveront les lecteurs et eveilleront leur soif d'approfondir leur connaissance des diverses civilisations du monde. La vie des Juifs elle-meme est generalement extremement interessante. Une population decroissante, une judeite qui s'effrite devant la necessite de survivre dans un monde etranger, et la recherche de l'amour a Pexterieur de leur communaute. Cela permet aux lecteurs d'observer ce qu'il y a d'universel dans les problemes particuliers.

Barbara Ardinger, PhD. USA

L'auteur, Therese Zrihen-Dvir, nee

a Marrakech (Maroc), petite-fille du president de la communaute juive de Marrakech, rabbi Moche Zrihen, rabbin-juge. Apres la guerre des Six Jours, elle quitte le Maroc et s'installe en Israel avec sa famille. Elle vit une experience professionnelle au Canada de 1981 a 1985. Ses ceuvres couvrent le mode de vie de la communaute juive au Maroc, ses luttes de survie, son isolement et surtout son riche legs de traditions.

הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש –

מיכאל אביטבול – יוסף הקר – ראובן בונפיל – יוסף קפלן – אסתר בנבסה

מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.

3 – דמותו של הארגון העצמי היהודי

השלטונות העותמניים איפשרו ליהודים מידה ניכרת של חופש פעולה. כל עוד לא נדרשו לכך על ידי היהודים עצמם, לא התערבו בענייניהם. טיבו והֶקפו של השיפוט העצמי היהודי לא היו ידועים להם, אף אם ודאי היו ערים לקיומו. כל עוד הכירו היהודים בסמכותם העליונה של השופטים ושל המשפט המוסלמי וקיבלו מהם אישור לפעילותם השיפוטית, וכל עוד לא עמד שיפוטם בסתירה לחוק המוסלמי ולמערך השיפוטי המוסלמי, הם לא הערימו מכשולים על דרכו.

השלטונות המרכזיים או המקומיים לא מינו את השופטים ואת מנהיגיהם, ואף לא התערבו בהתגבשות ההנהגה היהודית ובבחירתה. אולם כאשר קבוצות או גורמים מעוניינים מתוך החברה היהודית פנו אליהם לשם סיוע תמורת טובות הנאה, התערבו. מספרם של מקרים כאלה גובר במאה ה-17 וה-18 ועמם גם גוברת מעורבותם שלביורוקרטים, קאדים ואנשי צבא עותמנים בענייני היהודים.

דפוסי החיים ודפוסי הארגון העצמי היהודי עוצב על המישור המקומי. על אף שדגמים יסודיים של התארגנות וארגון עצמי נוצרו באיסטנבול ובשלוניקי, דגמים שזכו לחיקוי במרכזים נוספים וביישובים אחרים, לא נתפתחה שיטה אחידה לגמרי ברחבי האימפריה.

יתר על כן, כתוצאה מגודלה של האימפריה, מחוסר העניין של שליטיה בחייהם של היהודים ובהנהגתם, ובעקבות האינדיויזואליזם הקיצוני של יוצאי חצי האי האיברי – לא חרגו מערכות הארגון של היהודים באימפריה אל מעבר למישור המקומי עד סוף המאה ה-18.

אין לפנינו, בכל המקורות הפנימיים והעותמניים, כל רמז לקיומו של ארגון במישור הארצי – כלל האימפריה או מחוזות אירופה מזה ומחוזות אסיה מזה, או במישור המחוזי, בפרובינציה מסוימת. לכל היותר ניתן לדבר על ארגון מרכזי בעיר פלונית, המאגד בתוכו את כלל קהלי העיר, על חכם שהוא אב בית דין לכל העיר, ועל " מעמד " המנהיג את יהודי אותו מקום.

מציאות זו נמשכה עד המאה ה-19. היא איפשרה את צמיחתן של הנהגות מקומיות והצמיחה חברה רב גונית ודפוסים של חיים, בצד קשרים וולוּנטריים בין מרכזים לפריפריה.

כאמור, בשעה שנצרכנו לכך, נעזרו היהודים יושבי הפרובינציות באחדים בעלי ההשפעה בחצר הסולטאן בבירה, איסטנבול, אלה לא נהנו מכל מעמד רשמי של הנהגה ריכוזית, וזאת בניגוד גמור למצב אצל המיעוטים הנוצריים או הארמנים.

שם העומד בראש הכנסייה עמד גם בראש הציבור כולו. אף על פי כן, השפעתן של משפחות חצרנים אלה על היהודים בכל רחבי האימפריה ועל חייהם הייתה ניכרת. בשעת משבר טו צרה, לפרט או לכלל, הם גייסו את השפעתם לטובת אחיהם.

בני משפחת הָמון, אבן שאנְג'י, מֶנדֶס ( דוניה גראסיה ודון יוסף נשיא ) בן באנבנשת, אבן יחייא, אבן יעיש או אסתר קִיֶרָה במאות ה-16 וה-17 השפיעו לא רק על מעמדם של יהודי איסטנבול, אלא התערבו בצורה פעילה בענייניהם של יהודי כלל האימפריה.

אישים אלה היו רופאים, יועצים כלכליים, דיפלומטים, בעלי הון, ספקי סחורות, מקורבים ויועצים לביורוקרטים עותמניים, חוכרי מסים, יועצות סתר לנשות ההרמון או למלכת האם ועוד. השפעה דומה הייה בפרובינציות ליהודים המקורבים לשלטונות המקומיים, או לאלה ששימשו נציגים או מילאו תפקידים כלכליים מרכזיים מטעם השלטונות המרכזיים.

3 – דמותו של הארגון העצמי היהודי

כך למשל, אישים כאברהם קאשטרו, הממונה על המִטבעה במצרים במאה ה- 16, ויהודים אחדים ששימשו כחוכרי המכסים בנמל אלכסנדריה במאות ה-16 וה-17, או היהודים בשלוניקי שעסקו בחכירת המכרות בסידרוקאפסי, כל אלה היו בעלי השפעה ציבורית מכרעת באזור ישיבתם.

הקהילה באיסטנבול, בכללותה, הופכת בהדרגה לגורם היותר מכריע ומשפיע על חיי היהודים באימפריה, הן בזכות גדולה, הן בזכות קרבתה למרכז השלטוני, הן הזכות המקורבים לשלטון המרכזי והחכמים בעלי היוקרה, הגדלים בה והמתגוררים בתוכה.

בסיכום, המגמה להתארגנות ולחיים חברתיים קיבוציים הייתה חזקה ועמוקה מאוד בקרב יוצאי חצי האי האיברי. בעקבותיה לא נמצא כמעט אדם שלבד מהיותו חבר פעיל בקהל מסוים בעיר לא היה חבר בהתארגנות מִשנֶה.

אלה היו התאגדויות דתיות חברתיות, חברות גמילות חסדים, ביקור חולים, קַבָרים ועוד, לימודיות פולחניות, תיקון חצות, אומרי תהלים, לומדי משניות וכו…מיסטיות, חבורות של מקובלים מסוגים שונים, ומקצועיות, גילדות שלאומנים וסוחרים שהתאגדו על פי מקצועותיהם.

בד ובד, הדפים האינדיווידואליסטיים והפרטיקולוריסטיים שלהם הביאו לכך, שלא בנקל הצליחו ליצור אפילו תיאום בין הקהלים, שלא לדבר על הנהגה ריכוזית עירונית. הנהגה וארגון ריכוזיים מעל למסגרת המקומית היו חזון לעתיד לבוא.

דמותה של החברה היהודית.

בני דור המגורשים יצאו את חצי האי האיברי באווירת נכאים ובתחושה של משבר, משבר אמונה ומשבר ערכים. הגירוש פגע אנושות בתא המשפחתי, בתדמית הקיבוצית וביכולת הכלכלית. הוא גרם ייאוש וכניעה מזה והרג ואובדן מזה.

משבר הערכים העלה ביתר תוקף תביעות לשידוד מערכות בתחום האידיאי ולביקורת ואף לדחייה של נכסי התרבות והרוח של העילית המשכילה. יש מהם שתהו אפילו על עצם תכליתו ועל אפשרותו של קיום יהודי בעתיד ופקפקו בייעוד הנביאים.

המשבר בתא המשפחתי היה עמוק. לא רבות היו המשפחות אשר יצאו מחצי האי האיברי וגם הגיעו לאימפריה העותמנית לאחר טלטולים בים וביבשה וחניות ביניים, בנמלי דרום איטליה, בחופי אלבניה, בעיר רגוזה או באיי יוון, בלי שאיבדו בדרכן רבים מבניהן.

פעמים שהבעל או האישה המירו את דתם או שנאנסו לעשות זאת, ורק אחד ההורים יצא לדרך, במקרים רבים איבדו הורים את רוב ילדיהם אם מפני שנחטפו על ידי השלטונות ואם מפני שמתו ברעב ובמגפה או נפלו בשבי. 

נוסח הצו בספרדית

Don Fernando e donna Ysabel… al pringipe don Juan nuestro muy caro e muy amado hijo e a los ynfantes, prelados, duques, marqueses, condes, maestres de las hordenes, priores, ricos omes, comendadores, alcaydes de los castillos e casas fuertes de los nuestros reynos e sennorios, e a los congejos, regidores, alcaldes, alguasiles, merinos, caualleros, escuderos, ofigiales, e omes buenos de la muy noble e leal cibdad de Auyla e de las otras gibdades e villas e lugares de su obispado, e de los otros argobispados e obispados e diogesis de los dichos nuestros reynos e sennorios, e a las aljamas de los judios de la dicha cibdad de Auila e de todas las dichas gibdades e villas e lugares de su obispado e de todas la otras gibdades e villas e lugares de los dichos nuestros reynos e sennorios e a todos los judios e personas syngulares dellos asy varones como mugeres de cualquier hedad que sean e a todas las otras personas de qualquier ley, estado, dignidad, preeminengia, condigion que sean, a quien lo de yuso en esta nuestra carta contenydo atanne o atanner puede en qualquier manera, salud e gracia. Bien sabedes .0 deuedes saber que porque nos fuemos ynformados que en nuestros reynos auia algunos malos christianos que judaysauan e apostotauan de nuestra santa fe catolica, de 10 qual era mucha cabsa la comunicagion de 10s judios con 10s christianos; en las cortes que hesimos en la cibdad de Toledo el anno pasado de mill e quatrogientos e ochenta annos, mandamos apartar a los dichos judios en todas las cibdades, villas e lugares de los nuestros reynos e sennorios e dalles juderias e lugares apartados donde biuyesen, esperando que con su apartamiento se remediaria, e otrosy ouymos procurado e dado horden como se hiziese ynquisigion en los dichos nuestros reynos e sennorios, la qual commo sabeys, ha mas de dose annos que se ha fecho e fase, e por ella se han fallado muchos culpantes segund es notorio e segund somos ynformados de los ynquisidores e de otras muchas personas religiosas e eclesyasticas e seglares, consta e paresge el grand danno que a los christianos se ha seguido y sigue de la participation, conversagion, comunicagion que han tenido e tienen con los judios, los quales se prueua que procuran sienpre por quantas vias e maneras pueden de subuertir e substraer de nuestra santa fe catolica a los fieles christianos e los apartar della e atraer e pervertir a su dannada creengia e opinion instruyendolos en las gerimonias e obseruangias de su ley, hasiendo ayuntamientos donde les leen e ensennan lo que han de creer e guardar segun su ley, procurando de gircungidar a ellos e a sus fijos, dandoles libros por donde rezasen sus oragiones e declarandoles los ayunos que han de ayunar e juntandose con ellos a leer e ensennarles las estorias de su ley, notyficandoles las pascuas antes que vengan, avisandoles de 10 que en ellas han de guardar e haser, dandoles e leuandoles de su casa el pan gengenno e carnes muertas con gerimonias, ynstruyendoles de las cosas de que se han de apartar, asy en los comeres como en las otras cosas por obseruangia de su ley, e persuadiendoles en quanta pueden a que tengan e guarden la ley de Muysen e hasiendoles entender que non ay otra ley ni verdad, saluo aquella, 10 qual consta por muchos dichos e confisiones asy de los mismos judios commo de los que fueron peruertidos y engannados. por ellos, 10 qual ha redundado en gran danno detrimento e obprobio de nuestra santa fe catolica. Y commo quiera que de mucha parte desto fuemmos ynformados antes de agora por muchos y conosgemos quel remedio verdadero de todos estos dannos e ynconvinientes estaua en apartar del todo la comunicagion de los dichos judios con los christianos e echarlos de todos nuestros reynos, quisimonos contentar con mandarlos salir de todas las gibdades e villas e lugares del Andaluzia, donde paresgia que auian fecho mayor danno creyendo que aquello bastaria para que los de las otras cibdades e villas e lugares de los nuestros reynos e sennorios gesasen de hazer e cometer 10 susodicho; y porque somos ynformados que aquello ni las justigias que se han fecho en algunos de los dichos judios que se han hallado muy culpantes en los dichos crimines e delitos contra nuestra santa fe catolica, no basta para entero remedio para obuiar e remediar commo cese tan grand abprobio e ofensa de la fe y religion Christiana porque cada dya se halla y paresge que los dichos judios cregen en continuar su malo e dannado proposito a donde biuen conversan, y porque no aya lugar de mas ofender a nuestra santa fe, asy en los que hasta aqui Dios 11a querido guardar commo en los que cayeron, se enmendaron e reduzieron a la santa madre yglesia, 10 qual segund la flaqueza de nuestra humanidad e abstugia e subgestyon diabolica que contino nos guerrea ligeramente, podria acaesger sy la cabsa pringipal desto non se quita, que es echar los dichos judios de nuestros reynos, porque cuando algund graue e detestable crimen es cometydo por algunos de algund colegio e vniversidad, es rason quel tal colegio e vniversidad sean disoluidos e anichilados e los menores por los mayores e los vnos por los otros pugnidos. E que aquellos que peruierten el bien e honesto beuir de las cibdades e villas e por contagio puede dannar a los otros sean espelidos de los pueblos e avn por otras mas leues cabsas que sean en danno de la republica, quanto mas por el mayor de los crimines e mas peligroso e contagioso commo lo es este. Por ende nos con el consejo y paresger de algunos prelados e grandes e caualleros de nuestros reynos e de otras personas de giengia e congiengia de nuestro consejo aviendo avido sobre ello mucha deliberagion, acordamos de mandar salir todos los dichos judios e judias de nuestros reynos e que jamas tornen ni bueluan a ellos ni a algunos dellos. Y sobre ello mandamos dar esta nuestra carta por la qual mandamos a todos los judios e judias de qualquier hedad que sean que biuen e moran e estan en los dichos nuestros reynos e sennorios, asy los naturales dellos commo los non naturales que en qualquier manera e por qualquier cabsa ayan venido e estan en ellos, que fasta en fin del mes de jullio primero que viene deste presente anno, salgan de todos los dichos nuestros reynos e sennorios con sus fijos e fijas e criados e criadas e familiares judios, asy grandes commo pequennos de qualquier hedad que sean e non sean osados de tornar a ellos ni estar en ellos ni en parte alguna dellos, de biuienda ni de paso ni en otra manera alguna so pena que sy lo non fisyeren e cunplieren asy, e fueren hallados estar en los dichos nuestros reynos e sennorios o venir a ellos en qualquier manera, yncurran en pena de muerte e confiscagion de todos sus bienes para la nuestra camara e fisco, en las quales penas yncurran por ese mismo fecho e derecho syn otro progeso sentengia ni declaragion. E mandamos e defendemos que ningunas ni algunas personas de los dichos nuestros reynos de qualquier estado, condigion dignidad que sean, non sean osados de regebir regebtar ni acojer ni defender ni tener publica ni secretamente judio ni judia, pasado el dicho termino de fin de jullio en adelante para syenpre jamas en sus tierras ni en sus casas ni en otra parte alguna de los dichos nuestros reynos e sennorios so pena de perdimiento de todos sus bienes, vasallos e fortalesas e otros heredamientos. E otrosy, de perder qualesquier mergedes que de nos tengan, para la nuestra camara e fisco. E porque los dichos judios e judias puedan durante el dicho tienpo fasta en fin del dicho mes de jullio mejor disponer de sy e de sus bienes e hasienda, por la presente los tomamos e regebimos so nuestro seguro e anparo e defendimiento real, e los aseguramos a ellos o a sus bienes para que durante el dicho tienpo fasta el dicho dia fin del dicho mes de jullio, puedan andar e estar seguros e puedan entrar e vender e trocar e enagenar todos sus bienes muebles e rayses, e disponer dellos libremente a su voluntad e que durante el dicho tyenpo no les sea fecho mal ni danno ni desaguisado alguno en sus personas ni en sus bienes contra justigia, so las penas en que cahen e yncurren los que quebrantan nuestro seguro real. E asy mismo damos ligengia e facultad a los dichos judios e judias que puedan sacar fuera de todos los dichos nuestros reynos e sennorios, sus bienes e hasienda por mar e tierra con tanto que non saquen oro ni plata ni moneda amonedada ni las otras cosas vedadas por las leyes de nuestros reynos saluo en mercaderias, e que non sean cosas vedadas o en canbios. E otrosy, mandamos a todos los congejos, justigias, regidores, caualleros, escuderos, ofigiales e omes buenos de la dicha gibdad de Auyla o de las otras gibdades e villas e lugares de los nuestros reynos e sennorios e a todos nuestros vasallos, subditos naturales que guarden e cunplan e fagan guardar e cunplir esta nuestra carta e todo lo en ella contenydo, e den e fagan dar todo el fauor e ayuda que para ello fuere menester, so pena de la nuestra merged e de confiscagion de todos sus bienes e ofigios para la nuestra camara e fisco. E porque esto pueda venir a notigia de todos e ninguno pueda pretender ynorangia, mandamos que esta nuestra carta sea apregonada por las plagas e lugares acostunbrados desa dicha gibdad e de las pringipales gibdades e villas e lugares de su obispado, por pregon e ante escriuano publico. E los vnos ni los otros non fagades ni fagan ende al por alguna (manera), so pena de la nuestra merged e de priuagion de los ofigios e confiscagion de los bienes, a cada vno de los que 10 contrario fisyeren. E demas mandamos al ome que les esta nuestra carta mostrare, que los enplase que parescan ante nos en la nuestra corte doquier que nos seamos del dia que los enplasare, fasta quinse dias primeros syguientes so la dicha pena so la qual mandamos a qualquier escriuano publico que para esto fuere llamado, que de ende al que se la mostrare, testimonio sygnado con su sygno porque nos sepamos commo se cunple nuestro mandado. Dada en la nuestra gibdad de Granada, a XXXI dias del mes de margo anno del nasgimiento de nuestro Sennor lhesuchristo de mill e cuatrogientos e nouenta e dos annos. Yo el rey. — Yo la reyna. — Yo Johan de Coloma secretario del rey e de la reyna nuestros sennores la fize screuir por su mandado. — Registrada, Alaua. — Almagan, chanceller

עולים במשורה

מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1951-1956

אבי פיקאר

באדיבותו ובאישורו של המחבר, אבי פיקאר

מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות- קריית שדה בוקר

אוניברסיטת בן גוריון בנגב

תשע"ג – 2013 

יהדות צפון אפריקה

כדי לדון ביחסה של התנועה הציונית ליהודי צפון אפריקה יש לבחון תחילה את הרקע להיווצרות הקהילה שם ואת השפעתו של הקולוניאליזם הצרפתי על החברה היהודית.

הערת המחבר :   על ההיסטוריה של היהודים בצפון אפריקה נכתבו ספרים אחדים. החיבורים הקלסיים הם של הירשברג, תולדות היהודים; שוראקי, קורות היהודים. ספרים העוסקים בעיקר בעת החדשה: אביטבול, יהדות צפון אפריקה; לסקר, יהדות צפון אפריקה, ובגרסה מורחבת: הנ״ל, ישראל והעלייה; בשן, יהדות מרוקו; צור, קהילה קרועה; סעדון, מרוקו; הנ״ל: תוניסיה. ספרים אלו, שניים מתוך הסדרה קהילות ישראל במזרח במאות התשע עשרה והעשרים בעריכתו של חיים סעדון, מכנסים מחקרים על יהדות מרוקו ותוניסיה בתקופה המודרנית.

ראשיתו של היישוב היהודי בצפון אפריקה בימי דוד ושלמה לפי מסורות אחדות, ובימי התיישבות הפניקים וייסוד קרת חדשה(קרתגו) לפי מסורות אחרות. סביר להניח שמרבית יהודי צפון אפריקה הגיעו לשם בתקופת השלטון הרומי. לאחר הכיבוש הערבי קיבלו על עצמם הברברים, תושביה המקוריים של צפון אפריקה, את האסלאם ואילו היהודים, בתור בני עם הספר, זכו למעמד של בני חסות על פי אמנת עומר, שקבעה שעל היהודים ועל הנוצרים (שהיו גם הם בני חסות) לשלם מס גולגולת ומס קרקע ולהכיר בעליונות האסלאם. האמנה כפתה על בני החסות מעמד נחות אך הכירה בזכותם להתקיים ואסרה על פגיעה בהם, בין בנפשם ובין ברכושם. הלכה למעשה לא תמיד הקפידו על אכיפת התקנות ומעבר השלטון משושלת מוסלמית אחת לאחרת השפיע על מצב היהודים. למשל במרוקו, שנותרה עצמאית ולא הייתה תחת הכיבוש העות׳מאני (בניגוד לתוניסיה ולאלג׳יריה) היו המאות השבע עשרה והשמונה עשרה תקופת פריחה בחיי היהודים, אך בראשית המאה התשע עשרה הוכנסו יהודי מרוקו לשכונות מיוחדות להם – המלאח.

המעורבות האירופית בצפון אפריקה בעת החדשה הביאה לשינוי במצב היהודים. עוד לפני ההשתלטות הקולוניאלית נהרו יהודים רבים לערי החוף והחלו לעסוק במסחר עם מעצמות אירופה.⁴³ הכיבוש הקולוניאלי הראשון בצפון אפריקה, כיבוש אלג׳יריה ב־1830, קשור באופן הדוק לחובותיה של ממשלת צרפת לסוחרים יהודים. לאחר הכיבוש חלה התקרבות רבה בין היהודים לבין השליטים הצרפתים באלג׳יריה וב־1870 זכו כל היהודים שם לאזרחות צרפתית מתוקף ׳פקודת כרמיה׳. התקרבות כזאת התרחשה גם בתוניסיה ובמרוקו, שהיו נתונות עדיין תחת שלטון מוסלמי. האירופאים הביאו אתם רווחה כלכלית ורעיונות של שוויון וחירות. יחסם אל היהודים היה בדרך כלל טוב לאין שיעור מזה של המוסלמים וחילץ אותם מן המעמד המשפיל של בני חסות. יהודים רבים החלו לספוג את תרבות אירופה ובעלי הקשרים שבהם אף זכו לחסות הקונסולים והיו לנתינים אירופאים. הקרבה בין היהודים לשליטים האירופאים עוררה את זעם האוכלוסייה המוסלמית, שחששה מהשתלטות אירופית וראתה ביהודים גיס חמישי.

הערת המחבר :   צור, קהילה קרועה, עמי 50; לואיס, שמים ואנטישמים, עמי 135-117. ראו למשל האיסור שהטיל סולטאן מרוקו עבד א־רחמאן השני ב־1836 על העסקת יהודים בתור סוכנים קונסולריים בטענה שבתפקידים אלה הם מתנהגים בגסות כלפי המוסלמים (בשן, יהדות מרוקו, עמי 42).

האירופאים ניצלו את ההתנכלויות ליהודים להגברת מעורבותם עד להשתלטותם הסופית על תוניסיה ב־1881 ועל מרוקו ב־.1912 בהכללה אפשר לומר שהמוסלמים ראו בצרפתים כובשים ואילו היהודים ראו בהם משחררים. אך בניגוד לאלג׳יריה לא נעשו תוניסיה ומרוקו מושבות אלא משטר חסות (פרוטקטורט) ולשליטים המקומיים – הביי בתוניסיה והסולטאן במרוקו – נותרו סמכויות מסוימות בעיקר בתחומי הפנים. היהודים לא היו לנתינים אירופאים ונשארו כפופים למערכת המנהל והמשפט של השליט המקומי. בודדים זכו לאזרחות. מדיניות צרפת בתוניסיה ובמרוקו(על אף ההבדלים בין שתי הארצות) הייתה לשמור על איזון חברתי ולא לתת ליהודים מעמד מועדף על זה של המוסלמים, אדוניהם בעבר. במרוקו הוגבל מאוד מתן האזרחות האירופית אולם בתוניסיה יצא ב־1923 חוק מרינו, שהסדיר את התנאים שיאפשרו קבלת אזרחות צרפתית על פי קריטריונים של השכלה ומתן שירותים לצרפת. הכיבוש האירופי אמנם לא שינה רשמית את מצבם המשפטי של רוב היהודים, אך הייתה לו השפעה ניכרת עליהם מבחינה תרבותית וכלכלית.

החלוקה החדה בין אירופאים לילידים, שיצרה בארצות תחת שלטון קולוניאלי שתי קטגוריות מובחנות, הייתה בעיקר בעלת משמעות משפטית. בתחומי הכלכלה והתרבות הייתה החלוקה מורכבת יותר. את המצב בצפון אפריקה אפשר להגדיר ׳חברת מגזרים׳."" בצד המגזר ה׳ילידי׳ והמגזר האירופי גרמה החדירה התרבותית והשלטונית של אירופה לצמיחתו של מגזר ביניים, המגזר ה׳מתמערב׳, שהורכב מ׳ילידים׳ (מבחינה משפטית) שאימצו רכיבים של התרבות האירופית והיו מעורבים במידה זו או אחרת בחיי הכלכלה האירופיים. בקרב יהדות מרוקו ותוניסיה של המחצית הראשונה של המאה העשרים היו למעשה שלושה מגזרים: אירופאים, מתמערבים ו׳ילידים׳.

האירופאים היו בדרך כלל יהודים צרפתים, שהתיישבו במרוקו או בתוניסיה במסגרת ההתיישבות הקולוניאלית, או יהודים אלג׳ירים (בעלי אזרחות צרפתית כבר מ־1870), שעברו להתגורר בארצות השכנות ונותרו במעמדם האירופי. בתוניסיה הייתה גם קבוצה גדולה של יוצאי ליוורנו שבאיטליה (שכונו ׳גראנה׳ בגלל שמה הערבי של ליוורנו – אלגורן), שגם לפני הכיבוש הצרפתי היה מעמדם המדיני שונה. היו גם מעט יהודים מרוקנים ותוניסאים שבגלל קשריהם הכלכליים וקרבתם לקונסולים קיבלו במהלך הזמן חסות ונתינות אירופיות. עם תום השלטון הצרפתי היו כחמישית מיהודי תוניסיה וכשישה אחוזים מיהודי מרוקו בעלי נתינות אירופית.

1        המגזר המתמערב הורכב מיהודים בעלי דריסת רגל תרבותית וכלכלית גם במגזר ה׳ילידי׳ וגם במגזר האירופי, בדרך כלל עקב חינוך במוסדות אירופאים. יהודים אלה התערו חלקית בתרבות הצרפתית והדבר התבטא על פי רוב בקבלת אחת השפות האירופיות, צרפתית בדרך כלל, כשפת התרבות הגבוהה שלהם. עם זאת מעמדם המשפטי נשאר כשל ׳ילידים׳. בני שכבה זו יצאו מהשכונות הנפרדות, רכשו השכלה פורמלית, שינו את לבושם, את שפתם ואת אורח חייהם. בתוך מגזר זה הייתה שונות רבה. היו מתמערבים שרק החלו את מגעם עם התרבות האירופית ומבחינות רבות היו קרובים למגזר ה׳ילידי׳. מנגד היו יהודים שהדבר היחיד שהפריד בינם לבין בעלי הנתינות האירופית היה מעמדם המשפטי. שפת אמם הייתה צרפתית ואורח חייהם אירופי.

המגזר ה׳ילידי׳ הורכב בראש ובראשונה מיהודים תושבי כפרים ועיירות בפנים הארץ שנותרו ׳ילידים׳, משפטית ותרבותית. בתקופת השלטון הקולוניאלי נהרו רבים מהם לערים המתפתחות במהירות. בדרך כלל הם התיישבו בשכונות היהודיות, במלאח (במרוקו) ובחארה (בתוניסיה). כך התפתח בערים מגזר ׳ילידי׳ שהדור השני שלו החל תהליכי התמערבות בתקופה הנסקרת כאן. אולם תהליכים אלה היו בדרך כלל שטחיים, ואותם צעירים דרי המלאח והחארה קלטו בעיקר את הסממנים החיצוניים של התרבות האירופית. מעמדם הכלכלי של ה׳ילידים׳ תושבי הערים הלך והידרדר במהלך התקופה הקולוניאלית עקב אי־התאמתם לשינויים ולמודרניזציה בכלכלה. לעומת זאת התפתחה בקרבם עילית דתית ומסורתית שעברה תהליכי מודרניזציה באמצעות המפגש עם התרבות העברית המודרנית ולא עם תרבותם של השליטים הקולוניאלים.

בתקופה הנסקרת היה שיעור היהודים האירופאים והמגזר המתמערב יחד  20-25 אחוזים מכלל יהדות מרוקו. בתוניסיה היה שיעורו של המגזר המתמערב גדול יותר, כ־35 אחוזים מכלל האוכלוסייה היהודית.

ערב הקמת מדינת ישראל היו בצפון אפריקה כ־480,000 יהודים, מתוכם 130.000 באלג׳יריה, כ־100,000 יהודים בתוניסיה וכ־250,000 במרוקו. 65,000 מיהודי תוניסיה חיו בעיר הבירה תוניס. קהילות גדולות נוספות ובהן כמה אלפי יהודים היו בערי החוף גאבם, ספקם, סוס ונאבל ובאי ג׳רבה בדרום תוניסיה. 6000-10000 יהודים התגוררו בכפרים רבים בפנים הארץ בקהילות קטנות של כמה עשרות יהודים, שהיו מיעוט קטן במקומותיהם. במרוקו הייתה האוכלוסייה מפוזרת יותר. בקזבלנקה, העיר הגדולה בתקופה הקולוניאלית, חיו כ־80,000 יהודים, 50.000, מתוכם במלאה. ריכוזים גדולים נוספים היו בערים פאס, מרקש, רבאט, מקנם וטנג׳יר (כ־15,000 יהודים בכל אחת). ב־15 קהילות נוספות חיו כ־1,000 עד 5,000 יהודים בכל אחת. כ־40,000 יהודים חיו בכ־120 כפרים בדרום מרוקו ובמזרחה בקהילות שהקטנות שבהן מנו כמה עשרות יהודים והגדולות – עד 1,000 איש."

נוסח מכתבו של הקולונל מתיוס לסולטאן מרוקו

ב – 29 בספטמבר 1884 פנה קונסול ארצות הברית הקולונל מתיוס היודע ערבית, לסולטאן בדברים אלה : יש לי הכבוד להודיעך כי לפני מספר ימים הגיעה משלחת של יהודים לטנג'יר וחבריה ביקשו התערבותם של דיפלומטים, כדי להגן עליהם מפני אכזריותו של המושל ג'לאלי.

אנשים מסכנים אלה נאלצו לעזוב את בתיהם בהם נולדו, ואת רכושם, ומצאו מקלט במקומות אחרים. הוד מלכותו בוודאי מודע לכך שאלה נתיניך ונתונים תחת חסותך כמו המוסלמים. מציע חו אפוא להחליף את המושל באדם אחר, אשר ילמד ממידת הצדק שלך, ויתייחס אליהם כמו שכל מושל מתנהג עם ניתיניו.

הדבר יעלה את יוקרתך בעולם, והיודים אלה יוכלו לחזור לבתיהם הנטושים.הארגונים היהודים בלונדון, " אגודת אחים " וועד שלוחי הקהילות כתבו מכתב תודה לקולונל מתיוס.

תשובת הסולטאן באמצעו הווזיר מוחמד בן אלערבי בן מוחתאר.

יהודי דמנאת כבר התלוננו בעבר בטנג'יר באמצעות נציגו של הסולטאן סיד מוחמד טוראס, שלקח את הנשוא לתשומת לבו ומיד כתב לקאיד של דמנאת שכתב על כך לסולטאן. לסיד מוחמד העתקי המכתבים של הסולטאן. הוד מעלתו שלח את הקאיד אלבשיר בן בריק אלחבשי – אתיופי – כדי לפתור את תלונותיהם. חיפש את היהודים אבל אלה נעלמו.

לאחר זמן רב שוב התלוננו על הקאיד שלהם ולמעשיו האכזריים, שקשה לשמוע אותם. רק אדם במשרה רמה מסוגל לבצע מעשים אכזריים כאלה. כשהסולטאן שמע על המעשים האלה שוב שלח כדי לקבל דיווח עליהם. אם יתברר שהתלונות מוצדקות, אז יטופל הנושא, שייודע בכל העולם. הסולטאן לעולם לא יסכים למעשי עוול ובוודאי כלפי היהודים שהם תחת חסותו.

תגובתו של מתיוס – מבקש שהיהודים יעזבו את דמנאת לאחר מתן פיצויים.

הוא אישר קבלת מכתבו של הסולטאן בו כתב לו על צעדיו בקשר ליהודי דמנאת, וכי הסולטאן הצהיר הצהרה מלכותית למענם, שלח את נציגו בשם אלחבשי לדמנאת לשם ביצוע ההצהרה. הדיפלומט כותב כי היהודים המסכנים לא העיזו לחזור לדמנאת בגלל התקדים כי כשאר מסרו למושל זה את העתק ההצהרה המלכותית, שנים עשר מהם נאסרו, ושוחררו רק לאחר תשלום של 4100 דולרים.

נוסף לכך הגיעו מכתבים מקזבלנקה ודמנאת לפיהם, מאז שהגיע הקאיד אלבשיר לדמנאת, דרש מיהודי בשם ישועה בן מסעוד שמועסק על ידי המושל, ומהיהודים נוספים – הצהרה כי כל ההאשמות אינן נכונות.

לארח שסירבו לדרישה הם נאסרו וכנבלו באזיקי ברזל, גם שני נכבדים שסירבו להעיד עדות שקר עונו. הכותב מבקש אפוא מהסולטאן להרשות להם לעזוב את דמנאת לאחר מתן פיצויים על רכושם לפי אומדנם של הממונים על ידי הסולטאן למטרה זו. 

תגובה בשם הסולטאן .

היהודים כבר התלוננו בפני הסולטאן שנתן להם הצהרה הכוללת את פקודת הסולטאן, כי ההשפלות שחלות עליהם כמו לשאר היהודים בממלכה יופסקו, אביו של הסולטאן כתב לקאדי של דמנאת בדרישה לבצע את פקודותיו ולדווח במקרה של חזרה על תלונות. הסולטאן גם הזהיר את הצדדים שאם לא ידווחו, ייענשו.

נוסף לכך הקאיד אלבשיר בן לבשי צווה ללוות את היהודים, אבל הם סירבו ללכת אתו ולאחר היעדרות קצרה חזרו, והתלוננו על המושל.

כתגובה בחר הסולטאן שלושה אנשים מהצוות שלו שהלכו עם הוראות למושל דמנאת לבדוק אם הוראותיו בוצעו, אבל היהודים סירבו ללכת אתו. הדבר מוכיח כי תלונתם לא הייתה מבוססת. לכן הסרנו מהם את פקודת הסולטאן ושלחנו אותה לנציגי הסולטאן בצירוף פקודות למסור אותו לקאיד שיקרא אותו בפני קהילת דמנאת, וישמרו זאת.

תגובת השליחים לא הגיעה לסולטאן, אבל נאמנו שנמצא שם ענה כי יהודי דמנאת הופיעו בפניו יחד עם קאדי והקאיד אלבשיר, וכן שני נאמנים ורבנים. התלונות נקראו בפני היהודים.

היהודים ענו כי כל התלונות חסרות בסיס עובדתי.

הוד מלכותו ציווה למושל שלא לאלץ יהודים לבצע עבודות כפויות חוץ מאלה שמבצעים לפי רצונם ותמורת תשלום, וכי אין לתת מטבעות להחלפה אלא לפי רצונם. הדו"ח של האמין עוד לא נמסר לנציגי המדינות הזרות ולא לווזיר מוחמד ברגאש, ומצפים לדו"ח של הקאיד אלבשיר והקאיד של דמנאת, כדי לוודא את האמת. חתום מוחמד בן אל ערבי.

17 בדצמבר 1884 מוחמד ברגאש פנה לקונסול ארצות הברית קולונל מתיוס.

כתגובה לשיחה ביניהם בקשר לגורלם של יהודי דמנאת ובקשתו של מתיוס לקבל את הנציגות שלהם לשמיעת עדות ממקור ראשון על מצוקותיהם בכתב, דבר שעשו. ועתה עדות זו נשלחה לסולטאן. ברגאש אמר לקונסול כי הוא בוודאי מודע לכך כי רצונו של הסולטאן שכל אדם יזכה ביחס הוגן וצדק.

ובייחוד היהודים, שהסולטאן המליץ עליהם שיזכו ליחס מיוחד. פורסם גם ב- TM 26 בינואר 1885. הקונסול הנ"ל כתב לווזיר ברגאש שיפגוש את המשלחת של יהודי דמנאת לפני שברגאש הולך לסולטאן הנמצא בפאס.