מארץ מבוא השמש – הירשברג


מארץ מבוא השמש – הירשברג

1 מבוא.

הזירה המדינית הירשברג

מחקר שנערך על ידי אונסקו ( ארגון האומות המאוחדות לחינוך, מדע ותרבות ) ביקש למצוא כיצד רואים עמים ואומות את זולתם, את שכניהם הקרובים מעבר לגבול ואת חבריהם הרחוקים ביבשות אחרות ומעבר לימים. התוצאות, שנסקרו לאחרונה ( המידע הינו משנות החמישים המוקדמות עת נכתב ספר זה ) באחד מפרסומיו של ארגון זה, הן מאלפות מאוד.

הן הוכיחו עד כמה אינה מאירה האספקלריה, שבה רואים בני עם אחד את זולתם, מה לקויה היא בעיקום וטשטוש וזיוף, ואין חילוק בדבר, אם דעות מסולפות אלה חיוביות הן או שליליות.העיקר הוא שאינן הולמות את האמת. המשפט של הנוכרי , הפרט והכלל, היחיד והעם, נחרץ לא על סמך הכרה ודעת, אלא דווקא מתוך התנכרות להן, לפעמים שלא מדעת, על יסוד דפוסי דעת סטריאוטיפיים ונוקשים, שהתגבשו בזמן מן הזמנים. ודעות קדומות אלה עדיין כוחן יפה, הן פועלות מתחת לסף ההכרה ומפעילות תגובות בהיסח הדעת.

מי כמונו היהודים סבלו מחמת דעות ומשפטים קדומים אלא ! באותה סקירה שהזכרתי מסופר על משאל שנערך בקרב פועלים ואיכרים צרפתיים וזה הוכיח כי היהודי, כלומר הזר הלא צרפתי, ו " האיזראלית ", כלומר היהודי הצרפתי, לא אהדו הוא עליהם כמעט באותה מידה כמו הגרמנים, שעוללו רעות רבות כל כך לצרפת.

משאל אחר שנערך בקרב סטודנטים בארצות הברית הראה, כי הם מייחסים מידות שליליות לצעירות יהודיות ואיטלקיות, ושמה היהודי או האיטלקי של נערה דיו לעורר בהם תגובה של חוסר אהדה. ברור שגם אנו היהודים אין אנו פטורים מנטייה זו של הכללה וחריצת משפט על הנוכרי על פי דעות קדומות.

יתר על כן, אלפיים וחמש מאות שנה של גלות וחיים בתפוצות, כשפזורים היינו בין שבעים עמים ודיברנו בשבעים לשון, גרמו להתנכרות להתהוות קרעים בתוך העם היהודי גופו, קרעים שהים קשה לאחותם בבת אחת בתנאים של קיבוץ גלויות. והרי דוגמה אחת : הרבה נכתב ונאמר במשך השנים המעטות של קיום מדינת ישראל על עלייתם של יהודי צפון אפריקה ודעות שונות ומשונות הושמעו על נושא זה בקרב העם השוכן שבמדינתו.

ותמהני על התמונה שהיה מעלה מכון לחקר דעת הקהל, לו ניסה לתאר מה יודע הציבור של נו על יהודי אפריקה אלה וכיצד מצטיירת דמותם בדמיונו. דבר אחר ברור, שהתגובות החיוביות היו נובעות בעיקר ממקור אהבת ישראל, ודברי הגינוי  מתוך בורות גמורה. אכן אהבת ישראל מידה גדולה היא, אבל סבורני, שאין כאן מקום לאהבה עיוורת המקלקלת את השורה, כשם שאסור לנהוג על פי מניעים שיסודם בשנאה עיוורת, שנאת הזר והרחוק.

גם ביחסים בינינו לבין עצמנו אנו זקוקים להבנה המיוסדת על ידיעה, כשם שצריכים לה כל העמים והאומות ביחסיהן ההדדיים. אמנם דרוש אומץ לב כדי להסתכל בפני העובדות, לצרפן אחת אל אחת, לבקש את הדרך כיצד לחזק ולעודד את כוחו של החיוב ולהתיש את יצרן של תופעות שליליות.

הלכתי לצפון אפריקה המערבית, לאזורים הצרפתיים, הבינלאומי והספרדי, כדי להכיר את יהודי תוניסיה ואלג'יריה והמגרב אל אקצא, המערב הקיצוני, זהו שמה של מרוקו בלשון ערבית, לראות את אלב אשר בניהם ואחיהם עלו בשנים האחרונות ל " ירושלים " – הוא הכינוי השגור בפיהם לארץ ישראל, כשם שהיו עולים להשתקע בה אבות אבותיהם במשך דורות רבים.

ביקשתי להכירם לא כשהם תלושים מהקרקע שעליה צמחו וגדלו, עקורים ממשפחותיהם, מבוהלים ונדהמים, ולפעמים עלובים במסיבות החדשות, אלא כשהם מושרשים בארץ שבה חיו מאות ואלפי שנים ואשר לא ראוה אף פעם כאם אוהבת.

הלכתי לצפון אפריקה כי השתוקקתי להכיר מקרוב את הארץ ואת תושביה המוסלמים, למעלה מעשרים מיליון אנשים הנאבקים על זכותם לחיי עצמאות. לא שבטים פראיים במרכז אפריקה של הקו המשווה או באיי אוסטרליה, ייתכן שאף זו ראייה דרך משקפיים מסלפים, אלא גזעים ועמים : ברברים, ערבים, ובני תערובת ים תיכונית ואפריקאנית, שהקימו מדינות ועוררו תנועות דתיות צבאיות, שבטים ברברים עלו מן הנאות בעמקי האטלאס וגבולות בנות קיימא.

לפנים פרחו כאן, ליד המסגדים של קירואן, תוניס, פאס, מרכזי תרבות חשובים, שמתוכם יצאו הוגי דעות ומלומדים, משוררים, אדריכלים ואמנים. תקופות זמן ארוכות ניסו, והצליחו, התורכים העותמאנים מכאן, והספרדים והפורטוגזים מכאן, לתפוס חלקים גדולים של צפון אפריקה ולהקים בה שלטון משלהם.

הקיסרות העותומאנית החזיקה בתוניסיה ואלג'יריה, ספרד באזור החוף המרוקאני בצפון, הפורטוגזים התבצרו בערי הנמל שלאורך החוף האטלנטי.

צרפת לטשה את עיניה כל השנים לאזור זה וביקשה שעת כושר לדחוק את רגליהן של תורכיה ושל ספרד וכבוש את הארץ. הפורטוגזים גורשו על ידי מלכי מרוקו עצמם. מבין עשרים מיליון ומעלה של האוכלוסייה המוסלמית, כשמונה מיליון תושבי אלג'יריה נמצאים זה מאה ועשרים וחמש שנה תחת שלטונה של צרפת.

על הממלכה התוניסית, שלושה וחצי מיליון ערבים וברברים בקירוב, פורסת צרפת את חסות החל משנת 1881. בחודשים יוני – יולי 1955 נחתם ואושר חוזה בין צרפת לתוניסיה, המעניק לה מידה מסוימת של שלטון עצמי. משנת 1907 נלחמים במרוקו חיילי צרפת בפיקודם של טובי המצביאים הצרפתיים.

בראשונה, כדי להכריח את המדינה השריפית ( שריף , כלומר אציל, הוא תואר סולטאן מרוקו בזכות מוצאו מגזע הנביא ) לעשות חוזה חסות עם צרפת ( 1912 ), ואחר כך ( 1912 – 1933 ) כדי להטיל את מרותה של הרפובליקה הצרפתית על כל הארץ. בימי מלחמת העולם השנייה באה שעת הפוגה. הסולטאן הלאומי , כמתנגדיו הפרו צרפתיים, תמך במעצמות המערב.

מארץ מבוא השמש – הירשברג

אבל אש המרד לא כבתה. היא עממה ולחשה מתחת לאפר והלבה התלקחה עם גירושו של השריף סידי מוחמד בן יוסף בשנת 1953, והעברתו מכס המלוכה לטובת סידי מוחמד בן ערפה, אשר הודח באוקטובר 1955, כדי להחזיר את מוחמד בן יוסף לכסאו. הממשלה הצרפתית היא שיזמה את הדחתו של בן יוסף והיא שהחזירה אותו בכבוד על כנו, כי קצרה ידה להשתלט על האנדלמוסיה שבה שקעה הארץ.

בינתיים נמשכות המהומות בהרי אלג'יריה, בעוד לא פגה המתיחות במרוקו ובתוניסיה, הרבה דם ערבי, ברברי, צרפתי וגם יהודי נשפך כאן בשנים האחרונות ומי יודע כמה יישפך עוד.

ייזכר עוד כי אין לצרפת מעמד של שליט יחידי באזור. זה מאות שנים מקיפה ריבונותה של ספרד את שתי הערים בסתא ( סאוטה ) ומליליה, שהן חלק ממלכה הספרדית. מכאן טענתם של הספרדים לשתפם בשלל שלקחו הצרפתים בשנת 1912. לפי החוזה שנעשה בסוף אותה שנה בין צרפת לספרד קיבלה זו האחרונה תחת חסותה חלק ממרוקו הצפונית ( האזור הספרדי ).

ספרד לא הכירה בהדחתו של הסולטאן הלאומי, ובאזור הספרדי הוסיף הכ'ליפה ( ממלא המקום ) של הסולטאן לכהן בשמו של בן יוסף. אזור זה הוא לפי שעה אי שקט בים המהומות הגועש.

אלא שבזה עדיין לא סיימנו מניין כל הגורמים הבוחשים באורח רשמי בקדירה זו. יש במרוקו גם אזור בין לאומי, העיר טנג'יר וסביבתה הקרובה. במשך מאה ותשעים שנה  1471 – 1662 היה נמל חשוב זה, החולש על שני ימים, בידי פורטוגל וספרד. אחר כך שלטו כאן כעשרים שנה האנגלים. משחזרה טנג'יר לממלכה השריפית נועד לה מעמד מיוחד, כעיר מושבם של הקונסולים והנציגים הדיפלומטיים שייצגו את מדינות אירופה לפני הסולטאן הריבוני של מרוקו, אשר לא יכול לשאת נוכחותם של הנוצרים בעיר בירתו – מראכש או פאס.

לאחר מלחמת העולם הראשונה התנהל משא ומתן ארוך בין כל הגורמים הבינלאומיים על מעמדה של טנג'יר , ובשנת 1923 הוסכם להכריז עליה כעל עיר בינלאומית.

בימי מלחמת העולם השנייה כבש פראנקו הספרדי את העיר והחזיק בה כארבע שנים עד שנאלץ לוותר על כיבושו בשנת 1945. נתון השלטון כאן בידי נציבו של הסולטאן המרוקאני, ולימינו מועצה מחוקקת ומנהלה המורכבת כעת מנתיני הסולטאן ( 6 מוסלמים ו-3 יהודים ), ונציגי המדינות, צרפת, ספרד, אנגלי ארצות הברית, בלגיה איטליה הולנד ופורטוגל. יחד שלושים איש.

העובדה שמרוקו הייתה בסיס לצבא האמריקני ונרכז לאזור הצבאי האפריקאני בשלהי מלחמת העולם השנייה, הביאה אתה גאות מסחרית וטובת הנאה מרובה לטנג'יר הבינלאומית ותושביה. בשנתיים 1953 – 1955 היו לה לטנג'יר לכאורה שני סולטאנים, זה שהיה מוכר על ידי צרפת וזה המוכר על ידי ספרד.

שאף ה " מנדוב " נציבו של הסולטאן, לא ידע מי הוא מייצג, את בן יוסף או את בן ערפה, וייתכן שאף לא היה מעוניין לדעת זאת בדיוק. עכשיו זכתה טנג'יר ובן ערפה המודח שוכן בה באי כבוד. מי יודע תעלומות המדיניות, אולי כדי שישמש אזהרה לבן יוסף, ומקרוב דווקא ?.

בראשית אוקטובר 1956 נתכנסה בטנג'יר ועידה בינלאומית, שאליה הזמין הסולטאן את נציגיהן של שמונה נדינות : צרפת, אנגליה, ספרד, איטליה, פורטוגל, הולנד, בלגיה וארצות הברית. לפי הידיעות הסתומות שבעיתונות הוסכם בוועידה על ביטול מעמדה המיוחד של טנג'יר ואיחודה עם הקיסרות המרוקאנית, תוך שמירה על מעמדה הכלכלי. לעתיד פתרונים. הוא יורנו מה פשרן של ההחלטות הללו ומה מסתתר מאחוריהן.

ארץ הניגודים.

והנה על רקע זה של שלושה ארבעה אוחזים בטלית נחרץ גורלם של חצי מיליון יהודים שאותם בעיקר ביקשתי לראות במסכת העבר והמתהווה עתה. מזלי שיחק לי שהייתי בצפון אפריקה בתקופת ההפוגה הקצרה, כשלא התערבו שלטונות צבא במעשיהם של אזרחים שקטים ולא הגבילו את חופש תנועתם. דבר זה איפשר לי לתור את הארץ לאורכה ולרוחבה ולהגיע לכל מקום שחפצתי לראותו. וכבר אמרו חז"ל : רגליו של בן אדם ערבות לו, למקום שהוא נדרש שמה הן מוליכות אותו !

באתי לתוניסיה בסוף השבוע שחל בו פורים תשט"ו,לאחר שוך גל הטרור האנטי צרפתי. כשהתחילו להתנהל השיחות המדיניות בין חביב בורגיבה, המנהיג הגולה של מפלגת הניאו דוסתור התוניסאית, ובין ממשלת צרפת. במרוקו עשיתי עד לאחר חג השבועות, בימים שהושלמו בהם ההכנות האחרונות להתפרצות מעשי איבה חדשים בקנה מדיה גדול, כשגברה מדי יום ביומו המתיחות, המחסומים והחיפושים בדרכים הזכירו לי את השנה האחרונה של שלטון הבריטים בארץ ישראל.

אבל עדיין הייתה דממה. אמנם מדי יום ביומו הודיעו העיתונים על קרבנות דמים, הייתי במללאח של קזבלנקה באותו יום שנרצחו שם יהודים וערבים וביום שלאחריו, אלא שלכך כבר הסכינו הכל….

זה למעלה משנה שחזרתי ממסעי ועדיין אני מהרהר והופך בו יומם ולילה. תמונות ומראות וחוויות עוברות לנגד עיני. לכאורה מעשי יום – יום פשוטים ואפורים. אני מנסה לסכמם ולהסיק מסקנות. ורק עתה מתברר לי כמה קשה הדבר.

אכן הקו האופייני המשותף הוא דווקא ריבוי הניגודים שבהם נתקל האדם בכל : בטבע הדומם, באקלים. באופי העמים והאנשים – ללא יוצר מן הכלל.על שטח של850.000 קילומטריםמרובעים בקירוב ( מלבד מדבר הצחרה המשתרע על מיליון קילומטרים מרובעים ) אתה מוצא הכל : נוף ים תיכוני ונאות דקלים פוריות בגבול מדבר הצחרה, הניזונות ממימי ואדיות, שראשיהם למרגלות הרים המכוסים שלגי עד.

מארץ מבוא השמש – הירשברג

יערות של ארזים רמים הנושקים את השמש. בצלעי האטלס התיכון צןלעומתם ערבות צחיחות וחולות נודדים. הרי לפניך פאס, היושבת על מים רביםף שקול שקשוקם בברזים הפתוחים יומם ולילה מללוה אותך בכל אשר תפנה. והנה מראכש אף היא במרכז מקורו שאקלימה יבש ונידות החום מגיעות בה שקיץ ל-50 מעלות צלזיוס.

מצפון מקיף אותה יער דקלי תמר, ומדרום נשקפות עליה פסגות האטלס הגבוה, ומראה שלגיו מצנן את להט השמש הבוערת. אורחות גמלים המתכוננות לחצות את מדבר הצחרה מכאן ותחנות חורף לגישה בשלג, העוטף ובמכסה צחור או מדרונות ההרים ואת פני האגמים הקפואים מכאן.

אותה שעה שרוי החוף האטלנטי האוויר ממוזג של אביב נצחי ואתה יכול להתרחץ במימי האוקיאנוס בתקופת טבת ולהתענג למראה הביצורים שהקימו כאן הפורטוגזים לפני מאות שנים ועל ידם קצבות – בירות, וקצור, טירות של שליטים ברבריים, אף הן ירושת העבר.

בקזבלנקה, העיר שגדל מספר תושביה במשך חמישים שנה האחרונות פי שלושים, עומדים ב " פלאס דה פראנס " גורדי שחקים בני עשרים קומות ויותר, המאכסנים את החברות המסחריות העשירות במרוקו ואת בתי המלון החדישים והיקרים, ועל ידם במרחק עשרות מטרים המללאח, על בתיו חורבותיו הנוטים ליפול, חצרותיו הצרות החשוכות המעלות צחנה.

כאילו לדראון עולם הוצבו כאן אלה מול אלה, איני מתכוון לומר, כי הזוהמה והסירחון מיוחדים דווקא למללאח או לחארה ( כך נקראת השכונה היהודית באלג'יריה ובתוניס ) שעול על שעות שוטטתי בקצבה הקדומה של אלג'יר, המוקפת מכל צד בניינים ורבעים חדשים של בירת אלג'יריה הגנדרנית, והיא מיושבת מוסלמים בלבד.

כמאה וחמישים אלף נפש מצטופפים עתה כאן. ומעיד אני על עצמי, שלא ראיתי בשום מקום כמראות שנתגלו לעיני ברובע זה, בכיכר הרב בלוך, מקום שם עומד בית הכנסת הגדול, גלמוד ועזוב לאחר שנטשו היהודים את החארה שלהם באחת מפינות הקצבה ועברו לגור בשכונות החדשות. רק בית כנסת זה ועוד שניים שלושה קטנים ממנו מזכירים כי לפנים התגוררו גם היהודים בסביבה זו.

לעומת זאת כמעט נצחית היא החארה של תוניס. בניהם של תושביה הוותיקים יוצאים לתור להם משכנות טובים, אבל היא מתמלאת אוכלוסים חדשים, שתהליך הנדידה מהכפר והעיירה הקטנה מביא אותם לבירת הארץ. והנה שתי החארות הגדולה והקטנה באי ג'רבה, שבדרומה של תוניסיה.אין אלה רבעים בתוך ערים מוסלמיות, אלא שתי עיירות קטנות, שכל תושביהן היו יהודים, ואף באופיין דומות הן לעיירות היהודיות הקטנות, שהתקיימו לפני חורבן היטלר בפולין ובליטא.

לנגד עיני ניצב המללאח של תיטואן, עיר הבירה של מרוקו הספרדית, כולו נקי ומצוחצח, כאילו שקדו ידיים נסתרות לטהרו ולזככו. הסמטאות ישרות אף כי לא רחבות ביותר, הבתים זקופים, שעריהם וחלונותיהם משוחים צבע שמן. החצרות מרוהטות מבפנים, משמשות טרקלין לכל המשפחה הענפה המתגוררת בבית.

חצי יום הקדשתי לביקור בבית הקברות של תיטואן, שבו טמונים ראשוני מגורשי ספרד,  – ועליהם גאוותה של העיר. מצבות האבן העתיקות שקעו קצת באדמה, פשוטות הן ללא הידור, אף על פי שיש להן אופי מיוחד. מימי לא ראיתי בית עלמין כה מטופח ומוקף אהבה ודאגה אמיתית, ממין זה שאין קונים אותו בממון. עדיין משמש הוא את העדה ומשפחות מתקבצות כאן למנוחת עולמים – בחייהם ובמותם לא נפרדו.

 

אני מטייל בפאס הערבית, בירת מרוקו הראשונה והאחרונה לפני שנכנסה הארץ תחת חסות צרפת. היא הייתה מאז מרכז אצולת הסוחרים הערביים וחכמי הדת, ואלמלא ידעתי זאת מתוך ספרים, הרי כל בניין ציבורי בפאס אל באלי ( העיר הקדומה ) היה מעיד על כך בלי אומר ודברים. הנה תיכף הכניסה לעיר העתיקה ניצבת קבוצת הבניינים של מדרשת " בו-עינאן ". באחד מהם ליד שלושה עשר פעמוני ברטנזה, מראים את חדרו של הרמב"ם, את כיסאו שעליו ישב וכלים שנשתמש בהם.

השווקין הנרחבים, הפונדקים של הסוחרים ובעלי המלאכה, וביניהם הפונדק היהודי, זכר לימים כשישבו שם היהודים לפני שש מאות שנה – המדרשות המרובות, המסגד הגדול על שם אנשי קירואן, הקדום מן ה " אזהאר " של קהיר, ושני לו במעלה, זה של מגורשי אנדלוס, כל אלה מעידים על ייחוס ומסורת מקודשת.

וכזה הוא גם אופיו של המללאח הדבוק לפאס החדשה. אמנם הוא נשדד ונחרב ונשרף ונהרס פעמים רבות, ואין בו בניינים קדומים למאה התשע עשרה, אשבל כשם שמשהו מרוחה של ירושלים העתיקה מתנשא בשכונותיה הדשות כן מרחף עדיין באוויר משהו מאצילותם של יהודי פאס הקדמונים וממלא את חלל הרובע.

אני בקצבות הברברים באטלס, שעמקי הסוס, הדרע והזיז שבדרום. בנייני חמר של שתיים שלוש קומות, מוקפים חומות כרסתניות עם מגדלים גבוהים. תארודאנט במערב, וורזאזאת במרכז, תנג'יר, סג'למאסה, ריסאני, טירות בצורות, מושבי הפאשות והקאדים, שמות המקומות קדומים, אבל הבניינים עצמם חדשים.

לא כדאי לתקן בתי חמר, מוטב להקים חדשים. מעפר באו ואל העפר ישובו. הצרפתים ניסו לחקות את סגנון בנייניהם של הברברים בהקימם את בנייני המנהל והממשל שלהם, ויש להודות כי זה נעשה בהצלחה רבה, אולי משום שהשתמשו מאומנים מבני המקום.

מארץ מבוא השמש – הירשברג

אין כאן מסורת חקוקה בבנייני האבן, הכל סיפורים ואגדות. כשם שאין לברברים שבלשונם ספרות בכתב, רק מסורת שבעל פה. אפילו בהרים, במקום שיש אבנים למכביר בונים בחמר, ומשכנות היהודים הנם מהדורה זולה של הבנייה הברברית.

ראיתי הרבה בתי קברות יהודיים ולא יהודיים בכפרים שבדרום. שבר אבן קטן מונח או מוצב למראשות הקבר, אצל המוסלמים הוא תמיד נטול כל כתובת, וגם אצל היהודים על פכי רוב חלק הוא, בלי שיחקק משהו עליו. כל שדה הקבורה נראה מרחוק כחלקה זרועה אבנים. 

ערבים וברברים.

מפתיעים ביותר הם ההבדלים וההבדלים המתגלים באופיים, בתכונותיהם וברמתם התרבותית והחברתית של בני האדם היושבים באזור זה.

כתשעים אחוז מתושבי צפון אפריקה הצרפתית כיום הם ערבים וברברים, כולם מוסלמים. הברברים הם תושבי הארץ הקדומים, ובתוכם התערבו המתיישבים הפניקים, שהגיעו הנה מחופי צור וצידון. הערבים באו לראשונה עם מסע הכבוש במחצית המאה השביעית לספירה והטילו על הברברים את באסלאם. ברבות הימים הוסיפו לזרום גלים של דוברי ערבית, בדווים ממצרים שתרו להם מרחב מחייה, ועירונים שהיגרו מהמזרח בגלל סיבות דתיות וכלכליות.

אין אנו יודעים מה היה בעבר היחס המספרי בין הברברים לערבים, ואפילו היום קשה להשיג נתונים מדויקים על מספר הברברים והערבים בשלוש הארצות תוניסיה, אלג'יריה ומרוקו. ההשערות יש כיום במרוקו כחמישה מיליון דוברי ערבית ואותו מספר של דוברי להגים ברברים שונים.

באלג'יריה רק כשליש המוסלמים הם דוברי ברברית, כלומר בקירוב שני מיליונים וחצי. בתוניסיה מצטמצם השימוש בלשון הברברית לשלושים אלף נפש בלבד.

אבל לא זה הדבר הקובע. קובעת העובדה, שאין, כאמור, לברברים ולא הייתה להם מעולם ספרות כתובה בלשונם ורק בעשרות השנים האחרונות נעשו נסיונות מצד מלומדים צרפתיים להעלות על הכתב משהו מסיפוריהם ואגדותיהם, שנשתמרו בעל פה. וכן בפתחו במקורו בתי ספר אחדים, שלימדו בהם את ילדי הברברים בלשונם – בלשון האם, שאמנם היא עצמה על פי רוב מדברת גם ערבית.

הברברים מודים כי לשונם נחותה מהלשון ערבית, וכי בלשון הערבית נשתמרו בכתב שרידי תרבותם. הערבית היא לשון הקודש, היא לשון המסחר, והשכבה המרוקאנית השלטת. האם יש להניח שהברברית, השפחה הבזויה, תאזור חיל להתמודד עם השפה הערבית, וגם תצליח במאבקה ? וזאת לאור העובדה, כי זה עתה סגרה הממשלה במרוקאנית את בתי הספר הברבריים ומנסה להשכיח מלב התושבים את הבעיה הברברית. גלאווי פאשה, שליט מרוקו הברברית מת ואתו שבק חיים החלום הברברי.

אמנם גם הלשון הערבית, הגבירה, ירדה פלאים וכיום שולטים בשפה הספרותית רק אנשי הדת, חניכי המדרשות של ה " זיתוניה " בתוניס וה " קרוויין בפאס. בזמן שהותי באלג'יריה לא היה לערבים בארץ זו עיתון יומי בלשונם. אין אף הוצאת ספרים ערבית אחת בכל צפון אפריקה. כל הספרים הערביים שראיתי בחנויות הם תוצרת קאהיר או ביירות.

ספרי הדת וההיסטוריה שיצאו פעם בפאס או בתוניס לא נדפסו באותיות דפוס אלא בליטוגראפיה. בנאות של דרום מרוקו חיים ה " חראטין ", והעם קורה להם " האנשים הכחולים. ואמנם עור פניהם אינו שחור או חום כהה, וצבע שפתותיהם וכפות ידיהם אינו ורוד אדום כשל הכושים, אלא כחול כהה.

אלה הם צאצאיהם של העבדים והשפחות השחורים, שהובאו מאפריקה המרכזית ומהתערבות עם הברברים התפתח וגדל גזע זה, העומד בדרגה הנחותה של החברה המרוקאנית. האסלאם הוא דתם של הערבים והברברים. אין דת מונותיאיסטית כאסלאם שתהה מתאימה לסיפוק צרכיהם של עמים פרימיטיביים, ולכן מתפשטת היא כיום בקרב שבטים רבים באפריקה המרכזית, על אף מאמציהם הנאשים של מיסיונרים נוצריים להטביל אותם לנצרות.

לא רבות הן מצוות הדת העיקריות המחייבות את המוסלם, האמונה באחדות הבורא ובשליחת מוחמד, תפילה, צום בחודש הרמאדאן, צדקה ועלייה למכה. בתנאי חברה בדווית די לקיים את הראשונה שבהן, כדי להיחשב מאמין או מוסלם. מי שמקיים גם צום הרמאדאן הריהו ממש צדיק גמור.

חלק גדול, אפשר אפילו רוב המוסלמים באזור כולו, עדיין נמצאים בשלב זה בהתפתחותם החברתית והרוחנית. הברברים נוטים להלכי רוח דתיים ואת צמאונם הרב לקרבת האל מרווים הם, וגם הערבים, על ידי ביקורים וחגיגות עונתיות ליד קברי קדושים " מרבוט " שאליהם פונים הם בשעת צרה או מחלה, במיוחד מחלת הרוח או העצבים. נשים עקרות מתפללות כאם לפרי בטן ונודות נדרים שתישמע תפילתן. כזו היא אמונתם של עמי הארץ והנשים.

בשלב יותר גבוה של התפתחותו הדתית מצטרף המוסלם לאחת ה " טריקות " ( מעין מסדרים של מקובלים מוסלמים ), המרובות ביותר בארץ זו. על פני כל האזור פזורות " זאוויות, בתי מדרשות של המקובלים המוסלמים, שבהם מכניס אותם השייך, המנהיג הרוחני, בסוד המסתורין הדתי. השייך קדוש הוא בחייו ולאחר מותו נעשה קברו מקום לעליות של מעריציו. אין השייך מסתפק בתפקידו הרוחני דתי. 

מארץ מבוא השמש – הירשברג

ידו בכל המתרחש בארץ והשפעתו גדולה על מהלך המאורעות הפוליטיים. כבעבר כן בהווה יכול הוא, באמצעות חסידיו הרבים, להוריד מלכים ולהושיב מלכים. בכוח השפעתם זו ריכזו בידם השייכים של הזאוויה כוח מסוכן לסולטאנים במרוקו.

מנהיג ה " טריקה , הכיתאנית בפאס, שהייתה לאו דווקא מהגדולות והחשובות ביותר, הושיט סיוע דתי רוחני להעברתו של הסולטאן בן יוסף. כאן, בזאוויה, מתאחים הקצוות, עם הארץ הבור אח הוא למקובל המלומד, השקוע בעולמות העליונים. אחוותם הקדושה משמשת לפעמים מטרות לא קדושות ומגדלת תאומים של שפיכת דמים וחורבן.

בעקבות הסתה פרועה מתפרצת החיה הפרימיטיבית ודורסת וטורפת כל הבא בתחומה. הרבה סבלו היהודים מידי ה פוקחים ", כפי שנקראים השייכים הללו במקורותינו. והנה בשכנות עם הזאוויות, ליד המרבוטים , בקרבת ה " קצור " הברברים ומאהלי הנוודים, הקימו הצרפתים בדור החרון בתי חרושת גדולים עם ציוד חדיש ביותר.

בחוף האטלנטי ובהרים נתגלו אוצרות מינראליים, פוספטים, מנגן, נחושת, קובאלט, ונכרו מכרות להפקתם. בסכרי ענק כבלו הצרפתים את אוצרות המים, שזרמו בלי תועלת, ולפעמים אף גרמו להרס הקרקע, ואגרו אותם בבריכות, כדי להפיק חשמל ולהשקות שטחים הסובלים ממחסור מים. מפעליהם ושיטות עבודתם של הצרפתים משמשים דוגמה למהנדסים שלנו, שפגשתים בתוניס עורכים מסעי לימוד ונעזרים בניסיונם של הצרפתים.

מדי עברי בקרבת הסכר של ואדי אום אל רביע בין קאזה לבין מראכש, שגובהו 50 מטר ואורכו 200 מטר והוא אוצר 80 מיליון מטר מעוקבים מים, מייצר 130 קילוואט חשמל לשנה, ומימיו משקים מיליון וחצי דונאם מאדמת השפלה, הייתי רואה אורחות נוודים נעים על גמליהם על כביש האספלט המצוין ומתעכבים ליד הגשר שמעל לואדי, ועל ידם חונות המכוניות הקטנות של המהנדסים הצרפתים במפעל הסכר, העוסקים במדידות, בבדיקות. שני עולמות בכפיפה אחת.

לעת עתה כמעט שאין בין המרוקאנים המוסלמים אנשים בעלי השכלה גבוהה ותיכונית, מקצועית וכללית משלהם, לא רופאים ולא עורכי דין, לא מהנדסים ולא טכנאים, אולי יותר קל למנות מה יש להם, בכפרים ובנאות, עובדי אדמה לפי שיטות מלפני אלפיים שנה, מגדלי צאן ובקר וגמלים, החיים בתנאי חברה פיאודלית, ובערים, בעלי מלאכה, סוחרים, אנשי דת ומורים ללשון הערבית.

מעמד מיוחד הם המח'זנים, שוטרים חיילים מקצועיים של המח'זן, כלומר האוצר, הוא שמו של השלטון השריפי , לפי הכלל הקדום : בלי אוצר אין שלטון !.

דקה ביותר היא שכבת המוסלמים של מרוקו היודעים שפה אירופית ולמדו בבית ספר צרפתיים בארץ או בחוץ לארץ. שונה המצב באלג'יריה. תושבי הערים כולם או כמעט כולם ביקרו בבתי הספר ששפת ההוראה בהם היא בעיקר הצרפתית וזו נעשתה להם לשונם הראשית. כאן כבר התפתח במידת מה הטיפוס של הערבי, שיש לו כמה קווים משותפים עם המתבולל היהודי, כפי שהכרנו אותו באירופה המזרחית.

אחרים פני הדברים בתוניסיה הצפונית ובמיוחד בתוניס העיר. קשה לעמוד בחטיפה על כל הגורמים שהצטרפו ליצירת הקרקע, אשר הכשיר את הטיפוס של הערבי התוניסאי החדש, שיש בו מהמזיגה של איש המזרח ואדם בעל תרבות כללית. אמנם עדיין הוא רק מיעוט, ואלי אפילו מיעוט קטן בתוך האוכלוסייה.

יתכן שבתהליך ההתפתחות המדינית בצפון אפריקה כולה ( מצרים ולוב ) הוא ייעלם מהאופק. אבל לעת עתה הוא קיים ואף הוכיח את בגרותו החברתית. הוא עומד בשורות הראשונות של הלוחמים לעצמאותה המדיני של ארצו, ולשיקומה מבחינה חברתית ותרבותית. אלא רצה הגורל שדווקא תוניסיה היה הענייה בין אחיותיה באדמה פוריה ובאוצרות טבע.

על בוני המדינה התוניסית להאבק קשה כדי לספק פת לחם להמונים רעבים, שאפשר להסיתם על נקלה למעשים בלתי אחראיים. במצבה הכלכלי הרעוע של תוניסיה צפונה ראשית כל הסכנה לשמונים אלף תושביה היהודיים.

תהום פעורה בין חביב בורגיבה, מנהיג תוניסיה, שבא מהשכבות הזעיר בורגניות של העם וקיבל חינוך צרפתי, ובין סידי מובארך בקאי, נציג הפיאודלים הלאומיים, הפאשה של צפרו, שהלך מרצונו בגולה כאות מחאה על הדחתו של הסולטאן בן יוסף ועתה הוא ראש הממשלה, לא של המח'זן הישן, שנתמנה על ידי בן יוסף עם שובו לשלטון.

יהודים ויהודים.

חריפים הניגודים לא פחות הם הניגודים באוכלוסייה היהודית של צפון אפריקה, לא ניגודים מפלגתיים מדיניים, כמובן, אלא ניגודים של הווי וסביבה חברותית. מבחינה היסטורית היהודים הם האומה הלא ברברית הקדומה שבאה לאזור זה ועדיין חיה בתוכו, שהרי הפניקים, שהגיעו לפניה, נעלמו זה הרבה הרבה דורות.

נוכחותם של היהודים בערי החוף של הים התיכון, ואפילו בפנים הארץ, בקרבת פאס, כעדות כתובות שנשתמרו, פילסה נתיבות לתעמולה הנוצרית ולהתפשטותה. אבל טעות להסיק מכאן כי היהדות נמצאה במצב של התגוננות בלבד. היא ניהלה גם מלחמת תנופה ועשתה נפשות רבות בקרב שבטי הברברים בפנים הארץ, והם אשר התקוממו ויצאו אחר כך נגד הפולשים הערביים.

אילו עמדנו בפני תופעה של גרים ומתייהדים רק בצפון אפריקה, אולי אפשר היה להטיל ספק בעדותם הברורה של ההיסטוריונים הערביים, מהנכבדים והמהימנים ביותר. אבל בדומה לזה – ובאותה תקופה ממש שלפני הופעת האסלאם – קיימת הייתה תנועת התייהדות חזקה בתימן, ובשתי הארצות עמדה היהדות מול תעמולה נוצרית תקיפה, וגם יכלה לה.

כמאתיים שנה לאחר מכן התפשטה היהדות בקרב הכוזרים, שישבו על גדות הים הכספי, ים הכוזרים. אך אין אנו יודעים מה היה מספר הברברים המתייהדים וכמה מהם שמרו אמונים ליהדות לאחר הכיבוש הערבי. עד הים מתהלכות כאן אגדות רבות על בני אפרים, על יהודים ממוצא ברברי ועל מתייהדים במדבר הצחרה, שאמנם התאסלמו למראית העין, אבל עדיין מקיימים מנהגים יהודיים שונים.

במאות הראשונות של השלטון הערבי פרחו קהילות יהודיות בקירואן, מהדיה, קאבס ( כולן בתוניסיה ), בתאהרת ובתלמסאן ( אלג'יריה ), בסאלי, פאס, סג'למאסה ודראע ( מרוקו ).

הן נחרבו במאות האחת עשרה והשתיים עשרה לספירה עקב פלישות נוודים ערבים ובימי הרדיפות של תנועת " המייחדים " הברברים נגד כל אלה, שלא רצו לקבל את עקרונות המייחדים, אפילו הם מוסלמים.

גלי הגולים מספרד ומפורטוגל במאות ה-15 וה-16 שהשתכנו בערי החוף הים תיכוני ובערי השדה בפנים חיזקו את האוכלוסייה היהודית. אמנם אף כאן אנו מוצאים את החיזיון של אי ידידות ומתיחות בין שני הפלגים. התושבים מקדמת דנא והמגורשים שמקרוב באו. במאות ה-17 וה-19 באו גלים של אנשי איטליה, רובם ככולם בני ליוורנו ( הגרונים ), שהתיישבו בעיקר בתוניס וגם באלג'יר.

מארץ מבוא השמש – הירשברג-ביקורו של הירשברג בצפון אפריקה

אף הם שמרו על ייחודם העדתי. עד לפני שנים ספורות קיימת הייתה עדה גרונית נפרדת בתוניס, ועדיין חומה חוצצת בין בית הקברות שלה לזה של התוניסאים. כאילו ביקשו להדגיש כי לא ביטלו כל המחיצות המוחשות לעין, שהיו מפרידות בין אלה לאלה. כי אמנם במאה שעברה כמעט שפרצה " מלחמה " בין אחת ממעצמות המערב ובין הבאי התוניסאי כשניסה לבטל את זכותם של יהודים " זרים " ( והגרונים נחשבו בין אלה ) ללבוש לבוש אירופי, ולכפות עליהם את ה " גויור ", סימני השוני המיוחדים, שהיו מחייבים את היהודי.

שובלי מכנסיהם הקצרים של יהודי דרום תוניסיה עדיין עטורים בסרט שחור, מעין בירית, שבו ניכרים הם מיד. זהו הסימן שנתנו לי בתוניס כדי להכיר תיכף את היהודי מהדרום. הם עצמם מסבירים אותו סרט כסימן אבלות, זכר לחורבן ירושלים. לא מצאנו כי היה קיים באיזה מקום או זמן בקרב יהודי התפוצות מנהג לזכור חורבן ירושלים על ידי שינוי במלבושם היום יומי.

אין ספק כי זהו אחד מסימני ההיכר שהוטלו על היהודים, שנשתמר עדיין בין אנשי הדרום היושבים בסביבה מוסלמית טהורה. בזכרוני חרוטות השעות, ששהיתי בקרב היהודים של הנאה כקורא בואדי דאדס אשר במרוקו הדרומית. היא אינה שוכנת ליד אחד מעורקי התנועה הראשיים.

דרושה סטייה מדרך המלך כשי להגיע אליה, ועל כן לא כל יום מזדמנים שמה אורחים. כחמש מאות יהודים פזורים על פני שבעה מללאח שכנים. כל אחד ליד קצר, טירה בית אב ברברי. בין מללאח למללאח חורשות דקלי תמרים. גם בתי היהודים בנויים במורת טירות : שער כניסה צר, בקומות התחתונות אין חלונות, הפונים החוצה. הפרנסות, צורפי כסף, חרשי מתכת, רוכלים, לאחדים העשירים, יש חנויות בשוק הנמצא בקרבת בניין המנהל הצבאי, שהרי בשטחי ממשל צבאי אנו עוברים.

לאחרים יש דקלי תמרים נושאי פרי, יש מכונן האחראי למנוע הדיזל בטחנת הקמח. המלמד בתלמוד תורה השוכן בבית הכנסת הוא השוחט, והוא בשעות הפנאי גם החייט בעל מכונת תפירה. היחסים עם השכנים הם יחסי ידידות. יהודי סקורא שמחים בחלקם ואינם עושים רושם של אביונים ודלים. תאבים לשמוע מה נעשה בארץ ישראל. אמנם החומות האטומות למטה מרמזות, כי הזהירות לא תזיק. ואולי זו רק מסורת משנים שעברו ?

לא היה דרוש דמיון רב, כדי שאראה את עצמי כאילו נקלעתי לפתע לאחת הנאות החג'אז הצפוני, מדינה, ואדי אל קורא, חיבר, לפני אלף ושלוש מאות שנה, עם הוא מוחמד הנביא אל מדינה. כן תיארתי אותן לעצמי על פי מה שקראתי בכתבי הסופרים הערבים : טירות של בתי אב יהודיים, הפזורות בתוך חורשות דקלים. על ידן בשכנות הערבים. אותן הפרנסות, אותן המלאכות, אפילו אותו יחס החסות והתלות, שנתהווה אז, עדיין קיים הוא במורה זו או אחרת. מנוע הדיזל ומכונת התפירה חוללו בסקורא שינו מבחינה טכנית, אבל לא במבנם החברתי, של היהודים והלא יהודים ולא בגישתם לבעיות העולם. אין זה עולם קופא, אלא צועד הוא בקצב הגמל והחמור.

הסרט נע אני בבית אחת המשפחות הס"טים באחרת מערי החוף שבצפון מרוקו. לא חזוב אם זה קאזה, סאלי, טנג'יר או תיטואן. בסופו של דבר יתברר לאחר חקירה ודרישה לאור שלשלת היוחסין שחוזרים עליה בכתובה, כי מקור מחצבתם של כולם בתיטואן. שמות מצלצלים : טולידאנו, פאריינטי, מסקיטה, בן זמירו, לארידו, קאנסינו, פאז, סומבל, כלפון, ביבאס, אזואלוס ועוד ועוד, מעלים צדמויות מהעבר, שגרירים יהודים של מלכי מרוקו בהולנד, אנגליה, דנמרק, צרפת,.

רבנים דגולים, סןחרים גדולים. רק השם פלאש  פלאג'י המשפחה המפורסמת במאה ה-17 בחצרות אירופה והמזרח, נעלם ולא נזכר עוד בחבל ארץ זו.

בידי צאצאיהם של מגורשי ספרד ופורטוגל היה כל המסחר הבינלאומי של מרוקו, אלג'יריה וגם תוניסיה. שום עסקת יבוא או יצוא לא נעשתה, שום אניה נוצרית לא טענה ולא פירקה את מטענה, בלי שתהא יד יהודי באמצע. לשוא היו המאמצים הנואשים של הצרפתים עד הזמן שכבשו את הארץ לשבור את מעמד המונופולין של היהודים.

השריפים והקאדים העצמאיים של מרוקו, הדאים  תוארם של מושלים ) באלג'יריה והבאים של תוניסיה, לא נתפתו להבטחות הטובות, שתצמחנה להם מיחסי מסחר ישירים עם צרפת והעדיפו את תיווכם של היהודים. וכך קרה שבמרוקו, המדינה הריבונית האחרונה שנשארה באזור זה על סף המאה העשרים, היהודים ייצגו את מדינות אירופה בתפקיד של קונסולים, סגני קונסולים ונציגים מסחריים.

אין צורך להוסיף, כי אלה היו היחידים בארץ, שדיברו בלשונות אירופה ושלטו בשפה הערבית בכתב. כאבות אבותיהם בספרד, והיו להם קשרים מסחריים פרטיים עם המדינות, שאותן ייצגו.

בבואי אל טנג'יר הייתה ראשית דאגתי לסדר לי אשרת כניסה לאזור הספרדי. הספרדים אינם מעוניינים בהתיישבותם של אירופים לא ספרדים בתחומי שלטונם, ולפי המספרים נמצאים אלה כאן במספר אפסי, רק מאות אחדות, בניגוד לרבבות ספרדים ואיטלקים היושבים בכל ערי החוף של צפון אפריקה. גם את ביקוריהם של אזרחים זרים באזור זה אין הספרדים רואים בעין יפה, על אף תעמולתם הערה למשוך תיירים לספרד.

ובמיוחד אין הספרדים רואים בעין יפה ביקורים של ישראלים ומכבידים עליהם בכל מימי חומרות. אשרת הכניסה שקיבלתי בירושלים בזכות השתדלות, בוטלה ברגע האחרון ובמקומה קיבלתי אשרה לביקור בספרד. כל המאמצים לקבל אשרה ברבאט עלו בתוהו. גם בטנג'יר לא הצליחו נסיונותי באמצעותם של יהודים ספרדים.

ידידי הגיעו לכלל מסקנה כי אין ברירה אלא לפנות אל פ.א. סוחר יהודי עתיר נכסים, שיסדר את העניין. פ.א הוא נציגה הבלתי רשמי של ספרד בטנג'יר, ויש לו מהלכים בכל החוגים הבינלאומיים באזור זה. גם בעסקיו המסחריים הוא קשור עם ספרד ועם ארצות הברית, הוא ידידו האישי של הנציב העליון הספרדי באזור, ושל הציר המוסמך של ספרד באנג'יר. 

מארץ מבוא השמש – הירשברג

על פי רמז קל מצדו ניתנה האשרה. באתי להודות לו פנים אל פנים, כי רציתי להכירו. אציל ספרדי בכל הליכותיו ונימוסיו. שלט כסוחרים הפורטוגזים בבירות אירופה, שהנם אנגלים, צרפתים, ורק חוט דק מאוד עדין מקשר אותם עם היהדות, הנה איש שיחי הוא בראש וראשונה יהודי, ולא ספרדי או מרוקאני בן דת משה.אף על פי כן אין בכך כדי להמריצו להשתתפות פעילה בפיתרון בעיותיהם של היהודים באזורו, חוץ מרומות ונדבות. מזלי הוא שמצאתיו בטנג'יר, כעבור שעות מספר עמד לצאת למדריד ומשם לליסבונה ולארצות הברית ולחזור רק בעוד חמישה שישה ימים.

עולמו המסחרי של פ.א. התרחב עם התכווצותם של המרחקים, אך האופקים החברתיים והתרבותיים לא נתרחבו.

שעות על שעות ביליתי בחברתו של א.י. לארידו, סגן יושב ראש הקהילה היהודית בטנג'יר. מפיו שמעתי את סיפור חייו. אדם בן שישים, סוחר בן סוחר. אביו דאג להשלמת חינוכו לאחר שסיים את בית הספר העממי הצרפתי של כי"ח. עדיין לא היו אז בטנג'יר בתי ספר תיכוניים ולכן נכנס בגיל ארבע עשרה לעסקו של אביו ודודו, שהיו יבואני תה ירוק מסין, ולמד שפות, ערבית ספרותית מפי המורה הערבי המצויין שהיה אז, ספרדית חדשה, שהיא אמנם שפת אמו, אלא שהשתלם בה בהדרכתו של אביו, שהיה גם עיתונאי ספרדי ידוע, מראשוני העיתונאים המודרניים בטנג'יר, ופירסם את זכרונותיו בכרך עבה בלשון הספרדית.

אין צורך לומר שהוא שולט בשפה האנגלית בכתב ובעל פה. אברהם לארידו התעמק קצת בתורת ישראל, למד תנ"ך, גמרא, מדרשים ויודע דינים. הוא כותב ומדבר עברית, ואילו הייתה לו הזדמנות להשתמש בה יום יום היה מפליא לעשות. לפני מלחמת העולם השנייה ערך פעמים מספר מסעות לסין לרגל מסחרו. עם זאת מוצא הוא פנאי לעסוק במחקר קורות היהודים באנג'יר ובמרוקו, ופרסם שורה של מאמרים ארכיאולוגיים והיסטוריים על קורות היהודים.

 במכון ללימודים אפריקאניסטים של המועצה העליונה לחקר מדעי במדריד יצא לפני שנה וחצי ספרו על " הברברים והעברים במרוקו ", שעות רבות ישבתי בחדר עבודתו ועיינתי בספרים ובכתבי היד הערביים על קורות מרוקו. הוא הראניי את אוסף העתיקות שלו, ביניהם כלי חרס מהתקופה הרומאית, שעליהם טבועה המנורה בעלת שבעת הקנים.

כך תיארתי לי תמיד את הסוחרים המושכים בשבט סופר מבני משפחות אבולעפייא, אברבנאל, אושקי, מסקיטה, קאסטרו. חצי יומם נושאים ונותנים בעסקי חול, וחצי יומם, לרבות חלד מהלילה, קודש ללימוד ולמחקר. אלט שאברהם לארידו אחד ויחיד הוא במרוקו כולה. ובכל מקום שהגעתי שמה ושאלתי לאנשים שיוכלו לעזור לי באיסוף חומר לקורות היהודים, אחת הייתה התשובה : פנה אל אברהם לארידו בטנג'יר.

בתיטואן נפגשתי עם שני הדיינים. כאן, בהתאם למסורת הספרדית, תואר דיין, כלומר אב בית הדין, גדול וחשוב מתואר רב. לא כל רב זוכה לשמש כדיין, אבל כל דיין הוא רב. רבי יהודה ליאון כלפון כבר פרש לאחר שנות עבודה רבות בקהילתו, אבל עדיין הוא זריז ומוסיף לנהל את ישיבתו ולעסוק בצרכי ציבור.

במקומו התמנה רבי אברהם ביבאס לדיין. אין הדיינים לובשים כאן גלימה כמנהגם של רבני מרוקו הצרפתית ואין הם נבדלים במלבושיהם משאר היהודים. לא מצאתי את הדיין בבית הדין, ובעוברי ברחוב הבחנתי מיד בדיין ביבאס וניגשתי אליו כאילו הכרתיו מזמן. אמנם אף הוא הסתכל בי, בזר, ומבטו רמז לי שכבר נודע לו כי מישהו מבקש אותו.

וכן היה עם רבי יהודה, גם אותו ראיתי לראשונה במרכז העיר, בכיכר ספרד – ומיד הבינותי כי זה הדיין הזקן, אלא מיראת הכבוד לא העזתי לגשת אליו ברחוב. כיצד הכרתי אותם ? אולי על פי תמונותיו של רמבראנדט וציירים אלמוניים, שהנציחו על הבד את הפורטוגזים בהולנד. ייתכן שהייתה כאן הברקה של דמיון הין הדיינים הללו ובין רבי יעקב ששפורטאס ורבי מנשה בן ישראל. משהו מאצילותם של אלה נסוך היה על פניהם ועל דמותם של דייני תיטואן, חוליית בשלשלת ארוכה של דיינים ורבנים בעירם.

מארץ מבוא השמש – הירשברג

מגורשים ותושבים.

מה רב ההבדל בין אנשי טנג'יר ותיטואן ובין יושבי הנאה סקורה שבוואדי דאדס, במדרונות האטלס, כהבדל שתי אומות, שני גזעים, שרק הדת משותפת להם. ובכל זאת בני עם אחד הם תושבי המללאח של תיטואן והמללאח של סקורא. מאות שנים גרים הם באותה ארץ, לפני שנפלגה והייתה לשני אזורים, ואלה וגם אלה דוכאו על ידי אותם הסולטאנים העריצים.

כשעלה לשלטון בשנת 1790, מולאי יזיד המזיד, כפי שהוא נקרא במקורותינו, שפך את כל זעמו על יהודי תיטואן, שסבלו קשות תחת ידו, ולא הפלה בין תושבים למגורשים.

ובכל זאת שומרת כל עדה על מנהגיה ומסורותיה המיוחדות ועל לשונה וכמעט שאין מתערבות אשה ברעותה. ס"טים לחוד ו " פורסטירוס " ( כינוי לתושבים ) לחוד. " גרונים " לבדד ישוכנו. ו " תוניסאים " עם לעצמו נחשבו. מה הסיבה, שלא נתמזגו השכבות השונות באוכלוסייה היהודית של צפון אפריקה ולא נתאחדו במשך מאות השנים הרבות לחטיבה אחת, שההבדלים כאילו הוקפאו במתכוון כדי שישתמרו עד ימינו ?

אכם מעיקרם חריפים מאוד היו הניגודים בין המגורשים לבין התושבים ( וכן בין הגרונים לתוניסאים ), ניגודים בין אנשים שישבו מאות שנים בארצות נוצריות והתבוללו בהן מבחינה לשונית, תרבותית, ולפעמים אפילו דתית ( אם כי מאונס ) ובין שכבה אשר חיתה חיי הסגר בסביבה המוסלמית, מנותקת ממנה מבחינה תרבותית, וקשריה עמה הצטמצמו במשא ומתן כלכלי.

מלכתחילה כמעט שאי אפשר היה לגשר על ההבדלים, והם גרמו לסכסוכים רבים. ובמקום שניגודים אלה יחלשו במרוצת השנים פעלו גורמים חיצוניים להקפאתם ובמקרים מסוימים אפילו להחרפתם.

צפון אפריקה המערבית היא הארץ המוסלמית היחידה, שבה עמד חלק מהיהודים פנים אל פנים מו השלטונות המוסלמיים ושלטונות נוצריים. בפרס ואפגאנסטאן, בבוכארה, בעיראק ובתימן חיו היהודים בקרב אוכלוסייה מוסלמית בלבד ודבר לא היה להם עם העולם הנוצרי. אי אפשר להיכנס כאן בניתוח מפורט של התנאים בפרובינציות אחדות של האימפריה העותמאנית, אשר בשני חלקיה העיקריים, רומיליה ( החלק האירופי ) ואנאטוליה ( החלק האסיאתי ) היו אמנם נוצרים.

נרמוז רק שאלה היו יציבים בארץ, מושרשים בה מלפני הכיבוש העותמאני ואפילו מלפני הכיבוש הערבי, ולא נבדלו בהרבה משאר תושביה.

לא כך היה המצב בערי החוף של צפון אפריקה, שבהן התיישבו בעיקר המגורשים. רבות מהן היו תקופה ארוכה תחת שלטון נוצרי ישיר. אחרות הושפעו השפעה בלתי פוסקת ממדינות נוצריות אחרות, שלט היו להוטות אחר כיבושים צבאיים. בעוד שהאימפריה העותמאנית נהנו בעיקר הנוצרים ולפעמים גם היהודים ממשטר הקאפיטולציות, שהבטיח זכויות יתר לחוסים בצלו, הרי בצפון אפריקה היה היחס הפוך.

כאן נהנו מהן, לפחות מבחינה מספרית, בעיקר היהודים וגם הנוצרים. מעמדם של חלק מיהודי מרוקו וקשריהם האמיצים של אחרים עם מדינות אירופה עזרו להם לשמור על מעמד ייחודי. כשהתחילו במאה ה-19 צרפת ובעקבותיה ספרד, להגביר את מאמציהן לזכות בשטחים של צפון אפריקה, מצאו בקרב שכבות היהודים בעלי הזכויות את עוזריהן הנאמנים.

צרפת לא פעלה רק באמצעות צבאה, זרועות כלכלתה, וזכויות מדיניות שהעניקה ליהודים, אלא במידה לא פחותה בצנורות תרבותיים ף בתי ספר של כל ישראל חברים, וכך קרה שכמעט כל יהודי אלג'יריה, וחלק לא מבוטל מאוכלוסי תוניסיה היהודים נעשו צרפתים מבחינה לשונית ואזרחי צרפת מבחינה מדינית . באלג'יריה, בעיר תוניס ובאזור הספרדי של מרוקו קיימת בעיה רצינית של נשואי תערובת.

מארץ מבוא השמש – הירשברג

מעין אותו הדבר אנו מוצאים גם באזור הספרדי. לא קשה היה לספרד לחדש את הקשרים התרבותיים עם צאצאיהם של מגורשי ספרד שמלפני ארבע מאות שנה, הדוברים ספאניולית עד היום ונזקקים לה בתרגום התורה. ההגדה של פסח ותפילות שונות, וכן חודשה זיקתם ללשון הספרדית, לתרבות ספרד ובמקרים רבים הוענקה להם גם אזרחות ספרדית. אגב, קבלת נתינות ספרדית הייתה בשביל יהודי בצפון אפריקה במאה ה-19 אחד הדברים הזולים ביותר, כי מצבם הכספי של הקונסולים הספרדים היה דחוק והם נאלצו לבקש מקורות פרנסה צדדיים.

יהודת צפון אפריקה רובה ככולה ענף רענן ופורה והוא מגזע ישראל. ארבעים וחמישה ריבוא היהודים החיים באזור זה מושרשים עמוק עמוק במסורת ישראל ודבקים בה בכל לבם. ואפילו אלה הנחשבים למתבוללים קיצוניים ( ויש תופעות כאלו באלג'יריה ) קשורים בהרבה נימים חזקות לעם היהודי ודתו.

אינה קיימת כאן התופעה השכיחה באירופה המערבית, שצעיר או צעירה יתגלה להם לפתע בהיותם בני שמונה עשרה – עשרים, כי יהודים הם לפי מוצאם. אפילו אלה שנתחנכו חינוך שלם בבתי הספר זרים וכמעט שאינם יודעים קרוא אות בעברית – עדיין שומעים את הלהג היהודי ערבי המיוחד, שהיה שגור בבית אבותיהם, ומשתמשים בו לפעמים.

המתבולל היהודי בצפון אפריקה עומד כעת באותה דרגה שעמדו המתבוללים באירופה לפני שני דורות, הוא גאה על יהדותו, לפי הבנתו אותה. שוחחתי עם נציגיה המובהקים של שכבה זו בתוניס ובאלג'יר ונוכחתי לדעת, כי אפשר לקרבם אלינו, אין הם אנטי ציונים או אנטי ישראלים, אלא רחוקים העשויים שיתקרבו, אם תהיה להם השהות ולנו הכוח המושך והמשפיע.

גדולה מזו. ברחבי תוניסיה ומרוקו מצאתי חזיון שעשע עלי רושם כביר. בדרום תוניסיה כולה אפשר להשתמש בלשון עברית בשיחה עם הגברים. הם מבינים אותה ומסוגלים להשיב בה. והוא הדין במרוקו. במיוחד ראיתי פלא זה בשתי ערים : צפרו ותיטואן.

יהודי שלמד שנים מספר בתלמוד תורה – ואלה עודם הרוב – שומע עברית ואינו צריך מאמץ רב מדי כדי לדובבו בשפה זו. במתכוון ניסיתי נסיונות כאלו באנשים רבים, מחוגי האינטלגציה המקצועית, ותמיד הצלחתי לעורר אותם לתגובה בעברית. כולם, ואני בתוכם התפלאו מה קל הדבר הקשה הזה. הייתי אומר להם בבת צחוק, שאין צריך אלא לגרד משהו את השכבה הצרפתית הדקה המכסה על שכבת לשון הקודש – של החומש והתפילות – בתנאי, כמובן, שהיא קיימת בכלל.

לאשרנו היא נעדרת רק במיעוט המרכזי בשני הקצוות, אלה שנשבו מילדותם בין זרים, והם שכבה דקה ביותר בתוניסיה ובמרוקו, והבורים ועמי הארץ מאונס, מעוני ומעבודה קשה, שלא היה מעולם הסיפק בידם ללמוד תורה, ורבים כאלה אפשר למצוא בשכבות העניות באזור.

ועוד תופעה מעודדת " ארץ ישראל – ירושלים מלות קסם הן ליהודי צפון אפריקה, המרוממות את הרוח ומעוררות כיסופים. זאת ראיתי בכל מקום שנקלעתי אליו, ובמיוחד במרוקו. ברור, לא כל יום חג הוא, ורב המרחק בין הלכי הרוח וגעגועים חרישים ובין השתרשות מלאה במדינת ישראל. אבל מובטחני שאילו הושקעו בשידוד מערכות יהדות צפון אפריקה מעין אותם המאמצים שניתנו להחיאתן של תפוצות אחרות, היו התוצאות טובות יותר.

בספר מסעותיו של מזרחן גרמני נוצרי, שביקר בתיטואן לפני מאה שנה, נתקלתי בסיפור שזעזע את לבי. אותו מלומד ידע קצת לשון הקודש, ומפי בעל הבית היהודי שאצלו התאכסן ( ברור שלא הייתה לאירופי כל אפשרות לגור בשכונה המוסלמית ) נודע הדבר לזקני המללאח, שחשבוהו ליהודי, יום אחד הבחין המלומד הגרמני בתכונה מיוחדת בבית, והנה נכנסה חבורת זקנים נשואי פנים שבאו אליו לשוחח איתו על ענייני ארץ ישראל ולחקור אותו בדבר תכניתו של רוטשילד שכאילו עמד לקנות את אדמת ארץ ישראל כדי להקים מדינה יהודית. אכן אלה הם פני הדברים עד היום הזה.

ביהדות צפון אפריקה גלום פוטנציאל לאומי גדול, רוחני וחומרי, העולה על זה של תפוצות אחרות בארצות המזרח, שכבר עלו ונתקבצו במדינת ישראל. אולם בעיותיו של קיבוץ זה שעל קצתן עמדנו כאן, מורכבות ומסובכות יותר מבעיותיהן של תפוצות אחרות. גורם מחמיר הוא גם המצב המדיני המעורפל שבו שרוייה צפון אפריקה זה שנים. דרושים כוחות רבים כדי להטות פוטנציאל זה לאפיקים הנכונים ולהפכו לאנרגיה פעילה.

סוף הפרק  " מבוא , מספר " מארץ מבוא השמש "

מארץ מבוא השמש – הירשברג

2 -תוניסיה.

את מספרם של יהודי תוניסיה אמדו בראשית שנת 1956 ב-80.000 נפש בקירוב. מהם כ-60.000 היו נתיני הבאי, הנקראים תואנס, וכ-20.000 אזרחים זרים, בעיקר צרפתים. ה " גראנה " או " הגורנים " הם שכבה נפרדת ובולטת בתוך האוכלוסייה היהודית היציבה : צאצאיהם של מגורשי ספרד ופורטוגל, שהתיישבו תחילה בליוורנו אשר באיטליה, ומכם שמם.

חלק מהם עבר לאחר מכן אל ערי המסחר של צפון אפריקה, בעיקר לתוניס. במשך מאות שנים שמרו יוצאי ליוורנו, נתיני הדוכס הגדול של טוסקאנה, על עצמאותם העדתית ועד לפני זמן קצר היו בתוניס שתי קהילות נפרדות של " תואנסה " ושל " גורנים ", עם הנהלות נפרדות לכל ענייני החיים והמתים – ואך כי בני שתי העדות התמזגו ולבסוף גם התאחדו, הרי בבית הקברות עדיין מפרידה מחיצה בין אלה לאלה.

כיום אומדים את מספרם של " הגורנים " רק ב-3000 נפש, אבל עדיים הם גורם בעל השפעה וחשיבות רבה בחיי תוניס היהודית. מלבד שתי קבוצות אלה התיישבו בארץ זו יהודים מאירופה המרכזית והמזרחית, שהגיעו הנה גלים גלים, בימים שבין שתי מלחמות העולם ומקצתם אף אחר כך.

אף על פי שמזמן קום מדינת ישראל עלו לארץ עד סוף שנת 1955, בקירוב 24.000 נפש, הרי הריבוי הטבעי פיצה במידה רבה את הפתח שנוצר, והוא לא ניכר כלל בעיר תוניס גופא. כי אכן מתרכז בעיר זו רובה המכריע של האוכלוסייה היהודית בארץ, כשני שלישים ומעלה מזה, ועדיין נוהים הנה רבים מערי השדה ההולכות ונעזבות על ידי היהודים.

בעקבותיו של חזיון זה, שהוא אופייני בשביל האוכלוסייה היהודית בעולם בכלל ובמזרח התיכון המוסלמי בפרט, קולטת ה " חארה " ( הרובע היהודי ) של תוניס, מדי  שנה בשנה אוכלוסים חדשים, בעיקר מיישובי הדרום ומהאי ג'רבה, שנוח להם, בגלל סיבות שונות, להתיישב בשכונה היהודית.

כאן הם כבתוך ביתם. הצפיפות בחארה אינה פוחתת, אף על פי שיש תהליך הפוך, של עזיבת החארה, בשל עליה לארץ ישראל, והעברה לתנאי דיור נוחים יותר. אוכלוסייתה של החארה התפשטה והתרחבה והטביעה מחותמה גם על הרבעים החדשים, שצמחו במשך עשרות השנים האחרונות.

בחארה של תוניס.

פעמים רבות ביקרתי בחארה, כדי להתבונן בחייה מקרוב. ביום הראשון לבואי אל תוניס יצאתי סליור הכרה חטוף.

היה זה בערב שבת אחר הצהריים והעיירה היהודית התכוננה לקבלת שבת. התנועה בסמטאות הצרות והעקומות רפתה, הסוחרים בחנויות הזעירות אמנם עמדו מוכנים לשרת את הלקוחות, אבל לא נראו לי עסוקים ביותר. לעומת זאת רבתה התכונה בחצרות הבתים שלתוכן נכנסנו. תמונת ערב שבת כמו בכל עיירה יהודית, נשים וילדות שוטפות את הרצפות ומכינות את הקדרות עם סחינה ( חמין ) כדי להוליכן אל התנור.

במעון יום שבו מתכנסים כארבע  – חמש מאות ילדים, התכוננו כבר אלה לשוב לבתיהם ועמדו בחצר בסדר ובמשטר, כל כיתה וכיתה עם המטפלת או הגננת המורה שלה. כולם רחוצים, נקיים עטופים בסינרים אחידים, מעין מדים, הבניין חדש, האולמות גדולים ומחולקים על ידי מחיצות נמוכות לחדרי הכיתות.

הוסבר לי, כי בכל כיתה מרוכזים כחמישים – שישים ילד. יש גם חדרי בידוד עם מיטות, בשביל ילדים חולים. בדירת ההורים על פכי רוב אים מקום להשכיב במשך היום ילד חולה מחלה לא רצינית. שולחים אותו ל " מעון " שידאג לו שם.

לפני המרפאה של גרענת של " אוזה " הצטופף קהל גדול של נשים וילדים. זו אחת ממכות המדינה, הנפוצות במיוחד בין האוכלוסייה שהגיעה לפני זמן לא רב מהדרום. 

ראיתי את בנייני השיכונים החדשים, שהקימה העיריה בחארה, מכספי הפיצויים והשילומים של גרמניה, עבור הנזקים שנגרמו בימי המלחמה לתושבי תוניס היהודיים, כשפלשו הנאצים לתוניסיה. ברור כי ליהודים זכות קדימה לדיור בבתים אלה, אבל כשמתפנה דירה יש שמקבלת אותה משפחה מוסלמית, ומי ילך להתדיין עם השלטונות.

עברנו על יד בית הכנסת הגדול של החארה. נשים צדקניות עסקו בשטיפת הרצפה, אין ידן משגת להרים את תרומתן בכסף, ולכן מנדבות הן את שירותן לתפארת בית הכנסת.

לבתי דפוס הזעירים, שרבים מהם בחארה, מאחר שניכרו דווקא כאן סימנים של פעילות קדחתניות. אמנם קשה לכנות בשם בית דפוס מאורה קטנה וחשוכה, ובה מגירות ספורות של אותיות ומכונת הדפסה עתיקה וזעירה המונעת ברגל. לא יכולתי להבין, מה מסדרים כאן במרץ כ רב דווקא בערב שבת. סוד זה הוברר לי רק למחרתו.

בבוקר חזרתי לשכונה. עברתי דרך הרבעים, שתושביהם מעורבים. אבל מיד אפשר היה להכיר באילו בתים גרים היהודים. לפי תנועת נושאי הקדרות עם הסחינה מהתנורים, ולפי מודעות האבל שבאותיות עבריות. בתחילה לא שמתי לב לתוכנן של מודעות אלה, אבל כשהמשכתי בדרכי ראיתי, במידה שהתקרבתי לחארה, כי מספר המודעות הולך וגדל, וכמעט אין בית שלא תתנוסס עליו לפחות מודעה אחת.

נבהלתי שמא חס ושלום פרצה מגפה בעיר. התחלתי מעיין במודעות, ואז הוברר לי גם פשר הפעילות של אתמול בבתי הדפוס בחארה. מנה הוא לערוך לימוד בבית האבל לעליית נשמתו של הנפטר כתום השבעה, כעבור שלושים יום ובסוף השנה למותו. הלימוד נערך כרגיל ביום השבת בצהריים, מאחר שרבים פנויים אז ממלאכתם. גם העניים רואים חובה לעצמם להזמין את הציבור להשתתף בלימוד, ומפרסמים מודעות ברחובות.

מארץ מבוא השמש – הירשברג

2 -תוניסיה.

הכבוד שחולקים לזכר נשמות הנפטרים הוא אחד הקווים האופייניים בחיי הדת בארצות אלה. עריכת האשכבות ( אל מלא רחמים ) והלימוד הם פרנסתם העיקרית, לפעמים היחידה, של הרבה משרתים בקודש. אין פולחן זה מצטמצם בחוגים של המתבוללים, כנהוג באירופה ובאמריקה, והוא רווח כאן בכל השכבות.

ראיתי בתי כנסת בתוניסיה ובאלג'יריה, שבתקרותיהם קבועות עשרות רבות של נרות נשמה, עשויות חומרים שונים, זכוכית, נחושת, ארד, כסף ובמידות שונות. יש בתי כנסת שתקרותיהם רצופות מנורות, ואין מקום עוד לתלות נר, ובאחרים הוכנו כבר מראש בווים לזיכרון ונרות נשמה קבועים לידם.

הגעתי לחארה, ירד גשם. הסמטאות היו מלאות בני אדם, עד שקשה היה לעבור בהן. במיוחד התבלט הנוער : בנים ובנות בבגדי שבת שלהם, מגוהצים ומצוחצחים. הידור זה אינו עשוי להטעות את העין, בפניהם ניכר שבני עניים הם ושפרנסתם דלה. הברק של העושר הוא רק אחיזת עיניים.

עוניים המוסווה הזדקר ביום גשום זה על רקע הבתים הדלים, הנוטים ליפול, באין קרני שמש, שתשפוכנה את אורן, ובאים שמים כחולים שישפיעו מטהרם ויעטו על החורבות.

התבלט המספר הרב של החנוונים והרוכלים, שעסקיהם פתוחים בשבת. הוסבר לי, כי איטלקים ומוסלמים לא מעטים מתגוררים ומסתחרים בשכונה זו. פעמים אחדות ביקרתי בחארה, בימות החול לפנות ערב. הייתי סר לתוך החצרות, אותה שעה הנשים עסוקות היו בהכנת הארוחה העיקרית על ה " כאנון " , כיריים של חמר מיטלטלים, ילדים יחפים ומלוכלכים שוטטו בכל מקום. אין כל דאגה לסדר וניקיון, ודבר זה מורגש במיוחד בבתי היהודים.

אכן הדירות הן על פי רוב במצב מיאש. רובן בנות חדר אחד, אפל, ששטחו אינו עולה על 12 – 16מטרים מרובעים. ללא אור ואוויר. בלי ים ועל פי רוב גם בלי חשמל, ובחדר דורי כזה מתגוררות שש – שמונה, לפעמים גם עשר נפשות.חוסר כל ריהוט, חוץ ממיטה שבורה, ולפעמים גם ספה צולעת ושניים – שלושה מזרונים מונחים על הרצפה בפינה, מוסיפים על רושם זה של צפיפות איומה.

כיצד מסתדרים אנשים אלה למנוחת לילה ? ההורים, בנים ובנות מבוגרים, טף ויונקים, לפעמים גם סבא וגם סבתא…לאחר זמן הגיע לידי דו"ח מודפס על תנאי הדיור בחארה ואלמלא ראיתי מקצת מן המקצת  במו עיניי הייתי נוטה להאמין, שמחברו הוא בעל הזיה חולנית.

האב חוזר מהעבודה. הוא מתחיל את סעודתו ומסיים אותה בשתיית " בוכא " מין יי"ש תאנים חריף ומשכר, ואז קל מאוד שתפרוץ מריבה בבית . על הגברים שבשכבות העניות יצא קול, כי הם בעלים לא טובים, ואינם דואגים לילדיהם. הם נותנים עינם בכוס. הנשים טובות מזג, אלא שהבטלה מביאה אותן לידי שעמום. נשי ג'רבה, המוחזקות כקלות דעת במקום מוצאן, מצטיינות כאן דווקא בחריצותן ובמידותיהן.

נוכחתי בחצר אחת בשעה שנפלה קטטה בדירת שכן, שנתבסס. ראשיתה בצעקות וסופה במהלומות על ראש האשה והילדים הקטנים. אותה שעה חזרו הבן ושתי בנות מעבודתם בעיר. הבנות זבניות באחת החנויות המפוארות, הבן פקיד נמוך במרש ממשלתי. הם רגילים במחזות אלה, ונראה שאינם עושים עליהם רושם מודע.

אולם אני הרהרתי ברושם הנטבע מתחת לסף הכרתם. התהום הפעורה בין החיים במקום עבודתם ובין מקום שיכונם, המעבר על יד הרובע השמור, המתעורר לחיים בשעה זו, התמונה בבית ההורים. קשרי המשפחה והאהבה להורים חזקים מאוד בקרב היהודים בצפון אפריקה. אולם האם פלא הוא, שכל הגיגם של בני הדור הצעיר, לברוח מסביבה זו, ומנצלים כל שעה של כוש ?

בנות חינניות מתיידדות עם חיילים צרפתים, או בחורים איטלקים, ונישאות להם בנישואים אזרחיים, אף יש שהן מתחתנות עם בני עשירים מוסלמיים, כל אלה אינם שואלים לנדוניה ולייחוס. הבנים יוצאים לבקש את לחמם במרחקים, לפעמים מעבר לים. ובכל המקרים ניתק הקשר בין האבות ובין הילדים.

אבלה חארה מתקיימת בתמידות. אין כאן חדרים פנויים המצפים למשתכנים, אפילו החורבות תפוסות. במקומם של המאושרים, שהצליחו להימלט ממנה, באים דיירים חדשים. אם אין יהודים נדחקים אחרים, נוודים, מוסלמים או נוצרים איטלקים, גדי לזכות בקורת גג, ותהי הקורה שבורה והגג רעוע. כי לא יחדל אביון מקרב ארץ זו, וכמעט שאין לשער את הדרגה התחתונה של עלובי החיים בתוניס. 

מארץ מבוא השמש – הירשברג-תוניס החדשה.

   מארץ מבוא השמש – הרב חיים זאב הירשברג.

תוניס החדשה.

הערתי כבר כי לא כל היהודים יושבים בחארה ובעיבורה. יש גם שכונות חדשות, שרחובותיהן רחבים, מלאים שמש ואור. כאן הבתים מרווחים, מוקפים גינות נוי. כאן הסוחרים העשירים בעלי נכסים, ואנשי מקצועות חופשיים שהצליחו לצבור ממון.

לפנים כל החנויות המפוארות במרכז המסחרי היו שייכות ליהודים. בשנים האחרונות חל ששינוי. הבעלות על החנויות החדשות הנפתחות עתה נמצאת בידי חברות מניות, והמניות הן בידי אלמונים – שקשה לזהותם. מכל מקום אין אלה יהודים, היושבים בתוניסיה. אי אפשר לדעת כעת, כיצד התחיל תהליך זה. ייתכן כי העשירים החכמים ראו את הנולד ונטשו ראשונים את העמדות הכלכליות ומכרו את נכסיהם הניידים והלא ניידים, כיד להעביר את הונם הנוזל לצרפת ולארצות אחרות, שאין סכנה וזעזועים פוליטיים צפויה להן.

אולם לא מן הנמנע, כי המתיחות המדינית בשנים האחרונות, ששיתקה את המסחר , והתחרות מצד הסוחרים המוסלמים וחברות המניות הן שהפחיתו את המחזור בקופות, ואילצו את היהודים לצמצם את היקף מסחרם. ובטיילי עם אנשי תוניס, ברחובות הראשיים של העיר, היו אלה מצביעים מדי פעם על בית מסחר או חנות באומרם, נכס זה היה שייך לפנים לפלוני יהודי.

בראשית השלטון הצרפתי בוטל האיסור של רכישת קרקעות, שחל על היהודים, ובעלי הון קנו אחוזות גדולות באזורים פוריים. עם פיתוח כרמי הזיתים באזור ספאקס, שנעשה בעזרת הון צרפתי, קנו גם יהודים חלקות מכובדות בחורשות הזיתים.

בסוף המאה שחלפה ייסדה חברת כי"ח בית ספר חקלאי בג'דידה, שבקרבת תוניס, שבו למד נוער מתוניסיה ומאלג'יר ואפיל ומארצות הבאלקאן. מחזור הלימודים היה ארבע שנים, ובכל מחזור שישים – שבעים תלמידים. אמנם רק חלק מהם סיים לימודיו, וגם מאלה רק המיעוט המשיך במקצוע, בתפקיד של מנהלי עבודה באחוזות היהודיות. בית הספר לא זכה, שתלמידיו יעסקו בעבודות אדמה במו ידיהם. 

יש עדיין מספר לא מבוטל של בעלי אחוזות בינוניות ( כ-1000 – 1500 דונם אדמה ), אבל גם הם מעבדים את האדמה על ידי שכירים ערבים. כל היהודים בעלי האחוזות, הגדולים עם הקטנים וגם בעליהם של כרמי זיתים היו ברצון רב מוכרים נכסיהם, אילו נמצאו קופצים עליהם. ברורו שאין הערבים מעוניינים לקנות אדמות, שלפי דעתם ממילא יפלו בידיהם חינם אין כסף.

במיוחד הורגש הדיכאון בקרב בעלי מקצועות החופשיים וחוגי הפקידות. בשיחות פרטיות לא הסתירו אלה את חששותיהם בנוגע לעתידם בארץ זו. יש בתוניסיה מאות עורכי דין, מחציתם יהודים. לא רבים היהודים המועסקים בפקידות הממשלתית הצרפתית ובחברות המסחריות הצרפתיות הגדולות, הפועלות על פי זכיונות ממשלתיים.

והנה קומץ קטן זה של בעלי מקצועות חופשיים מודאג ביותר בגלל ההתפתחויות המדיניות. על אף מספרם הזעום הם מתלבטים המיוחד. כולם חונכו בבתי ספר צרפתיים, וידיעותיהם בשפה הערבית מצטמצמות בידיעה שימושית של השפה המדוברת. על פי רוב אין הם יודעים אפילו צורת אות ערבית, ובוודאי שאין להם כל זיקה לתרבות הערבית.

צרפתים הם – ובמקרה הטוב, יהודים צרפתים הם. ברור להם, שעתה יתחילו לבדוק בציציותיהם הלאומיות הערביות, ויוצר מצב של לחץ מדיני, שעלול להקים דור של אנוסים לערביות. אולם לא רק לזה חושבים בעלי המקצועות החופשיים והנוער והלומד. גדולם גם דאגתם לעתידם הכלכלי, בתנאים שבהם יהיו מופלים לרעה.

אין הם משלים את עצמם, כי יוכלו להיות ערבים טובים בני דת משה, כשם שהשלו, ועדיים משלים, את עצמם, יהודים טובים בארצות המערב. לא רק מפני שיש מעצורים נפשיים לכך מצדם הם : על אלה היו מצליחים להתגבר. אלא שלפי מצב העניינים גם הרוב המוסלמי לא הגיע לשלב כזה, שיוכל לקבלם בתוך מסגרתו החברתית והמדינית, אף על פי שבאופן יחסי גדולה בקרב המוסלמים התוניסאים שכבת המתקדמים מאשר בשאר הארצות, שהיו תחת שלטון צרפת ובארץ לוב. 

יש עדיין מספר לא מבוטל של בעלי אחוזות בינוניות ( כ-1000 – 1500 דונם אדמה ), אבל גם הם מעבדים את האדמה על ידי שכירים ערבים. כל היהודים בעלי האחוזות, הגדולים עם הקטנים וגם בעליהם של כרמי זיתים היו ברצון רב מוכרים נכסיהם, אילו נמצאו קופצים עליהם. ברורו שאין הערבים מעוניינים לקנות אדמות, שלפי דעתם ממילא יפלו בידיהם חינם אין כסף.

במיוחד הורגש הדיכאון בקרב בעלי מקצועות החופשיים וחוגי הפקידות. בשיחות פרטיות לא הסתירו אלה את חששותיהם בנוגע לעתידם בארץ זו. יש בתוניסיה מאות עורכי דין, מחציתם יהודים. לא רבים היהודים המועסקים בפקידות הממשלתית הצרפתית ובחברות המסחריות הצרפתיות הגדולות, הפועלות על פי זכיונות ממשלתיים.

והנה קומץ קטן זה של בעלי מקצועות חופשיים מודאג ביותר בגלל ההתפתחויות המדיניות. על אף מספרם הזעום הם מתלבטים המיוחד. כולם חונכו בבתי ספר צרפתיים, וידיעותיהם בשפה הערבית מצטמצמות בידיעה שימושית של השפה המדוברת. על פי רוב אין הם יודעים אפילו צורת אות ערבית, ובוודאי שאין להם כל זיקה לתרבות הערבית.

צרפתים הם – ובמקרה הטוב, יהודים צרפתים הם. ברור להם, שעתה יתחילו לבדוק בציציותיהם הלאומיות הערביות, ויוצר מצב של לחץ מדיני, שעלול להקים דור של אנוסים לערביות. אולם לא רק לזה חושבים בעלי המקצועות החופשיים והנוער והלומד. גדולם גם דאגתם לעתידם הכלכלי, בתנאים שבהם יהיו מופלים לרעה.

אין הם משלים את עצמם, כי יוכלו להיות ערבים טובים בני דת משה, כשם שהשלו, ועדיים משלים, את עצמם, יהודים טובים בארצות המערב. לא רק מפני שיש מעצורים נפשיים לכך מצדם הם : על אלה היו מצליחים להתגבר. אלא שלפי מצב העניינים גם הרוב המוסלמי לא הגיע לשלב כזה, שיוכל לקבלם בתוך מסגרתו החברתית והמדינית, אף על פי שבאופן יחסי גדולה בקרב המוסלמים התוניסאים שכבת המתקדמים מאשר בשאר הארצות, שהיו תחת שלטון צרפת ובארץ לוב. 

מארץ מבוא השמש – הרב חיים זאב הירשברג. תוניסיה.

מארץ מבוא השמש – הרב חיים זאב הירשברג.

2 -תוניסיה.

באזור זה מעולם לא הייתה אוכלוסייה ערבית נוצרית – וזה בניגוד למצב העניינים במצרים ומזרחה לה בקדמת אסיה. גם שרידי האוכלוסייה הנוצרית ברברית נעלמו כבר מלפני אלף שנים בקירוב. בצפון אפריקה המערבית זהה המושג הערבי עם המושג המוסלמי. ומאחר שלא הצליחו באלג'יריה ובמרוקו הניסיונות של הצרפתים, להכניס תריס בין הערבים לבין הברברים ( בתוניסיה אחוז הברברים היה אפסי ), הרי גם אפשר לקבוע, כי המושג מוסלם זהה עם המושג ערבי – לפחות מבחינה לשונית ותרבותית. 

הסייגותם , הבלתי מודעת לפעמים, של המוסלמים לגבי היהודים אינה נובעת ממניעים מדיניים גרידא, אלא מהשקפת עולם, והיא אחידה בכל האזור. אכן שמעתי דעות נשגבות על תפקידם של היהודים בחברה הערבית המתחדשת, ובמדיה התוניסאית העצמאית, אבל אלה היו דעות יחידים. בשביל הרוב המכריע של האוכלוסייה יישארו היהודים עוד שנים רבות במצב של ה " דמי ", אנשי החסות לכל היותר, מצב שאינו נחלת העבר בלבד, אלא עדיין נותן את אותותיו במרוקו ובדרום תוניסיה.

אין הרוב בקרב האינטלגנציה היהודית המקצועית ואין הדור הצעיר מוכנים לחזור למצב זה . הרופאים ועורכי הדין האמידים חושבים על הגירה לצרפת.וביניהם של אלה משתעשעים ברעיון של הפיכה קומוניסטית. שוחחתי עם נציגיהם של דור " הזקנים " שבתוכם, משני הקצוות ר. ד. הצרפתי בלב והנפש וא. ב., ידידם ורבם של אנשי ה " ניאו דסתור ", ויודע אני , משום מה נוצר בלבי ש\בשיחות אלה הרושם, כאילו מדבר אני עם אנשים, המשלים את עצמם ואחרים עמהם.

לעומת זאת לא השלה את עצמו כלל מר ז'. ר דיפ… המנהל הצרפתי של הספריה הציבורית, שהוקמה על ידי הצרפתים. הוא נראה מיואש ומדוכא. בספרי שני מדורות, כללי ומזרחי. לאחרונה צומצמה סמכותו של המנהל למדור הכללי וסגן המנהל הערבי נעשה עצמאי במדור שלו. המדור הכללי עשיר, וכמעט שלם, בכל הנוגע לצפון אפריקה ותוניסיה בפרט.

רשמתי לעיון פרסומים רבים, שלאחר מכן לא יכולתי למצוא אותם בספריה הלאומית בפאריס, אשר בה חסרו במיוחד דברים שיצאו בימי שתי מלחמות העולם. סח לי מר ר., שמכינים עתה קטלוג ענייני לתולדות היהודים בתוניסיה. כשסיפרתי לו, שאני מתכוון לבקר את חברו, מר עות'מאן קאעק, הביע את חששו שמה לא ירצה הלה לקבלני, או יקבלני בצורה לא אדיבה. מעניין, שאותם ספקות השמיעו גם יהודים. 

פגישות עם מוסלמים.

בזמן עבודתי בספריה הייתה לי הזדמנות לראות את הנוער המוסלמי שקוד על לימודיו. רבים נרשמו במכון התוניסאי ללימודים גבוהים, המסונף ל " סורבונה ". כאן לומדים הם מדעי הטבע, מדעי הרוח, כלכלה, משפטים. מובן, שהם היחידים השומעים במכון את השיעורים בספרות ערבית והיסטוריה ערבית.

הספרי הציבורית היא בסוק אל- עטארין, שוק הבשמים, שב " מדינה ". העיר הערבית. אולמות הקריאה אינם מתאימים לדרישות ההיגיינה, ובידוע, סולדים אנשי המזרח מחלונות פתוחים. ובכל זאת ראיתי עשרות רבות של תלמידים צמודים ליד ספרים. היה שקט למופת. איש לא שוחח עם חברו, איש לא הפריע לשני, כולם היו שקועים בלימודים.

ימים אחדים ישבתי באולם זה ועבדתי בחדרי הקטלוג ולא חדלתי מלהתפלא על ששקידתם, מרצם ורצינותם של בחורים אלה. שוחחתי עם אחדים מהם בהזדמנויות שונות ובמקומות שונים ונוכחתי לדעת, שאינם פחותים מחבריהם בארצות אחרות.

ב " חלדוניה ", במדרשה הקרויה על שם ההיסטוריון המפורסם אבן ח'לדון, שחי בתוניס, לומדים בחורים בגיל 15 – 17 שנה, המתכוננים להיכנס לתקפידים דתיים. ( הערה שלי , הספר אדמה מדע ההיסטוריה של רבן ח'לדון, הינו ספר מרתק ביותר, יש אומרים שזהו הספר הראשון של מדעי המדינה שנכתב אי פעם )

קיימת גם אוניברסיטה דתית במסגד " זיתונה ", שנוסד לפני אלף ומאתיים שנה, ושהיא כעין אל-אזהאר של קאהיר בזעיר אנפין. מי שאינו מוסלם לא יוכל להיכנס לתחומי המסגד, כדי להקשיב לשיעורים או לעיין בכתבי יד היקרים והחשובים שבספריתו הגדולה. בימי המתיחות המוסווית גם לא רצוי היה לבקר ב " ח'לדוניה ", הנמצאת אף היא בתוף שוקי העיר הערבית. ולכן שוחחתי עם פרחי החכמים רק מחוץ לכותלי ישיבותיהם. המבוגרים שביניהם עשו רושם של " צורבא דרבנן " ממש.

דור זה מתכונן ברצינות רבה לתפקיד שנועד לו בתוניסיה : להחליף את הזרים, את בעלי המקצועות החופשיים ואת הפקידים, ולקחת את ההגה בידעו. מועטים הם עדיין ומתונים בידיעותיהם, אבל מספרם הולך וגדל. מכל מקום, בין מעטים בין רבים, על כורחם נסחפים בזרם הלאומנות הקיצונית. אם כשהם מעטים, , כדי שלא ישתלטו אחרים בסיסמאותיהם המפוצצות על ההמונים הנבערים מדעת, ואם רבים יהיו – יבקשו את המנהיגות על אחיהם באלג'יריה ואפילו במרוקו.

יש קו של דמיון בין התוניסאים הצעירים לבין הפרוסים : ממושמעים, רציניים, מוכנים ללמוד ולטפס בסולם, כדי לתפוס את השלטון בידיהם.

בניגוד לחששות שהובעו קיבלני מר עותמאן קאעק באדיבות רבה, ושוחחנו בגילוי לב. הוא העלה זיכרונות מן העבר הקרוב, כשיהודים וערבים היו גרים בשכנות בערים הקטנות ובכפרים, והייתה ידיות אמת ביניהם. במיוחד בנאבל ובתסתור, שבהן ישבו מגורשי אנדלוס, יהודים וערבים, בסמטאות משותפות, חיזק זכר הגירוש את הקשרים ביניהם.

הנשים היו עוזרות אלה לאלה ומשתתפות בשמחה וביגון, וזקנה יהודייה הייתה בוכה על כי שכנתה המוסלמית לא תזכה לשבת איתה בגן עדן, בעוד שזו דווה לבה על כי חברתה היהודיה לא תמליח לעבור את הגשר, שהיה מתוח ביום הדין האחרון, והיא תיפול לתוך השא של גיהינום. הוא הזכיר את המעשייה בקאדי המוסלמי, שבא לפניו יהודי כתובע, שעוד שהנתבע היה בנו של האמיר. בשעת הדיון עמד היהודי בשמש, והנתבע היה בצל. הקאדי לא הגיב על זה. במקרה עבר האמיר, עמד על ההפליה בין התובע לנתבע ומיד העביר את הקאדי ממשרתו.

מסיפורי מעשיות עברה השיחה לפסים יותר רציניים, איני רוצה להסתיר, אמר איש שיחי, כי יש לי טענות חמורות כלפי היהודים בתוניסיה, על שמתנכרים הם לערבים. והלא יושבים היהודים בארץ זו זמן רב יותר מאשר הערבים. ולכן צריכים הם לראות את עצמם כבני הארץ.

חובה עליהם להכיר את השפה הערבית, שהיא אחותה של העברית. הרי בעבר הרחוק – לפני אלף שנה ישבו כאן מלומדים יהודים דגולים,, ששלטו שליטה מלאה בחשון הערבית, כתבו והרביצו את תורתם בה. לא ייתכן , שכיום יהיו יהודים וערבים זקוקים לשפה הצרפתית, כדי להידבר ביניהם באמצעותה.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר