הצרה עם האסלאם – אירשאד מנג'י


הצרה עם האסלאם – אירשאד מנג'י

אירשאד מנג'י – הצרה עם האסלאם

קול קורא לדיבור גלוי

כנרת, זמורה ביתן, דביר – 2005הצרה עם האסלאם

" אין זה אומר שאני מסרבת להיות מוסלמית " היא כותבת " זה אומר פשוט, שאני מסרבת להתגייס לצבא הרובוטים הפועלים בשמו של אללאה. הרובוטים האלה, טוענת אירשאד מנג'י, כוללים גם מוסלמים המכונים במערב " מתונים " .

במונחים בוטים, מעוררי מחלוקת, היא חושפת לעין כול את אבני המסר הבעייתיות של האסלאם ואת התורות והאמונות הנהוגות בו : ההסתגרות השבטית, השנאה העמוקה להיהודים והקבלה ללא ביקורת את הקוראן כדברו המוחלט, העליון של האל.

במכתב גלוי זה למוסלמים וללא מוסלמים כאחד, מנג'י מציגה שאלות נוקבות לגבי הזרם המרכזי באסלאם : " מדוע מוחזקים כולנו כבני ערובה למה שמתחולל בין הפלסטינים והישראלים ? מי הם הקולוניזטורים האמיתיים של המוסלמים – אמריקה או הערבים ?

מדוע אנו משחיתים לריק את הכישרונות של נשים, שהן מחצית מפרי כפיו של האל ? מנג'י מציעה חזון מעשי להנהגת רפורמה באסלאם שתעצים את הנשים, תחזיר כבוד למיעוטים דתיים, ותיצור תחרות של רעיונות. חזונה משיב לחיים את מסורת המחשבה החופשית שאבדה לאסלאם.

הצרה של האסלאם הוא קול קורא לעתיד נטול אלימות אסלאמית…..

אירשאד מנג'י היא שדרית, סופרת, מרצה ויוזמת תקשורת, ילידת מזרח אפריקה שגדלה בחוף המערבי של קנדה. היא הפיקה ושימשה מארחת בתוכנית הטלביזיה " קווירטלוויז'ן " שזכתה בפרס ג'מיני, והיום משמשת מארחת בתוכנית " רעיונות גדולים " של רשת TVO ונשיאה של VERBTV – ערוץ טלוויזיה שקהל היעד שלו הם בני הנעורים, אזרחי העולם. 

אני חייבת להיות כנה איתכם. מבחינתי, האיסלאם מהלך על חבל דק. אני נאחזת בו בציפורניים, חרדה מהמכה הבאה שתגיע מידי הממונים מטעם עצמם לתפקיד שגריריו של אללה.

כשאני חושבת על כל הפאתוות, פסקי ההלכה שצוות המוחות של הדת שלנו מיידה בנו, אני מתביישת. חד וחלק. אתם לא? אני שומעת מידיד סעודי שמשטרת הדת בארצו עוצרת נשים הלובשות אדום ביום האהבה, ואני חושבת לעצמי, ממתי אל רחום וחנון אוסר על שמחה – או על הנאה? אני קוראת על קורבנות אונם הנסקלות בעוון ״ניאוף״, ואני תוהה איך רבים כל כך מאיתנו יכולים להמשיך לשתוק כמו אבן.

כאשר לא־מוסלמים מבקשים מאיתנו להשמיע קול, אני שומעת אתכם מתלוננים ואומרים שאנחנו לא חייבים להסביר את התנהגותם של מוסלמים אחרים. אבל כשלא מבינים אותנו, אנחנו מתקשים לראות שהסיבה לכך היא בדיוק זו שלא סיפקנו לאנשים סיבה לחשוב עלינו אחרת. נוסף על כך, כשאני מדברת בפומבי על הפגמים שלנו, אותם מוסלמים עצמם המבחינים בדעות קדומות על כל צעד ושעל רואים בי בוגדת. במה בגדתי? בטוהר המוסר? בציוויליזציה?

כן, אני בוטה. תצטרכו להתרגל. במכתב הזה אני שואלת שאלות שלא נוכל עוד להתחמק מהן. מדוע כולנו מוחזקים כבני ערובה של מה שקורה בין הפלסטינים לישראלים ? מה עם הנטייה העקשנית הזאת לאנטישמיות באיסלאם ? מי הקולוניאליסט האמיתי של המוסלמים – אמריקה או ערב הסעודית? מדוע אנחנו מבזבזים את הכישרונות של נשים, חצי (אם לא יותר) מברואי האל? איך אנחנו יכולים להיות בטוחים כל כך שהומוסקסואלים ראויים לחרם – או למוות – כאשר הקוראן מצהיר שאלוהים ״היטיב לברוא הכול״ ? כמובן, הקוראן מצהיר יותר מזה, אבל איך נוכל לתרץ קריאה מילולית של הקוראן המכיל כל כך הרבה סתירות ומשמעויות עמומות?

מה תפס אתכם, התקף לב? תעברו אותו מהר. כי אם לא נצא נגד האימפריאליסטים בתוך האיסלאם, החבריה האלה יגנבו את ההצגה. והדרך שלהם מובילה למבוי סתום של עוד ארס, עוד אלימות, עוד עוני, עוד נידוי. האם זה הצדק שאנחנו מחפשים בעבור העולם שהחכיר לנו אלוהים? אם לא, מדוע כה מעטים מאיתנו אומרים זאת?

מה שאני כן שומעת מכם הוא שהמוסלמים הם יעד למתקפה. מוסלמים בצרפת אפילו תבעו סופר בבית משפט משום שכינה את האיסלאם ״הדת המטופשת ביותר״. מסתבר שהוא מסית לשנאה. אם כן, אנחנו עומדים על זכויותינו – זכויות שרובנו לא היינו מקבלים בארצות מוסלמיות. אבל האם הצרפתי טועה כשהוא כותב שהאיסלאם צריך להתבגר? מה עם הסתות הקוראן לשנאת יהודים? האם המוסלמים המגייסים את הקוראן כדי להצדיק אנטישמיות אינם צריכים בעצמם לעמוד למשפט? או שזה נחשב חלק נוסף ב״מתקפה״ ? מה פתאום אנחנו צדיקים וכל השאר גזענים ?

דרך זעקות הרחמים העצמיים והשתיקות הרועמות שלנו, אנחנו המוסלמים קושרים קשר נגד עצמנו. אנחנו במשבר, ואנחנו גוררים את שאר העולם איתנו. אם היה אי פעם רגע שבו היתה נחוצה רפורמציה מוסלמית, זה הרגע. בשם אהבת אלוהים, מה אנחנו עושים בנדון?

אולי אתם תוהים, מי אני בכלל שאני מעיזה לדבר אליכם ככה.

אני סירובניקית מוסלמית. זה לא אומר שאני מסרבת להיות מוסלמית, אני פשוט מסרבת להצטרף לצבא רובוטים הצועדים בסך בשם אללה. אני לוקחת את הביטוי הזה מהסירובניקים המקוריים – יהודים סובייטים שדגלו בחופש דת ובחופש אישי. אדוניהם הקומוניסטים סירבו להניח להם לעלות לישראל. סירובניקים רבים שילמו על ניסיונותיהם לעזוב את ברית המועצות בעבודת פרך, ולעתים בחייהם. אבל סירובם העיקש להיכנע למנגנוני השליטה המוחית נוטלי הנשמה עזר להם עם הזמן לשים קץ למערכת רודנית.

לא רק בשל אירועי 11 בספטמבר, אבל באופן דוחק יותר בגללם, אנחנו חייבים לשים קץ לרודנות האיסלאם, בעיקר להפרות הגסות של זכויות האדם נגד נשים ומיעוטים דתיים. בוודאי תרצו להבהיר לי שמה שאני מתארת במכתב הפתוח הזה אליכם איננו האיסלאם ״האמיתי״. למען האמת, אבחנה כזאת לא היתה מרשימה את הנביא מוחמד, שאמר שהדת היא האופן שבו אנחנו מתנהגים כלפי אחרים – לא להלכה, אלא למעשה. לפי אמת המידה הזאת, אופן ההתנהגות של המוסלמים הוא הוא האיסלאם. לטאטא את המציאות הזאת אל מתחת לשטיח פירושו לפטור את עצמנו מאחריות על אחינו בני האדם. עכשיו אתם מבינים למה אני נאבקת?

כפי שאני רואה את המצב, הצרה עם האיסלאם היא שהחיים קטנים והשקרים גדולים. דחפים רודניים מקננים ביאיסלאם של הזרם המרכזי. זאת האשמה חמורה מאוד, אני יודעת. בבקשה, הקשיבו לי עד הסוף. אני אראה לכם למה אני מתכוונת, ברוגע ככל שאוכל.

הצרה עם האסלאם – אירשאד מנג'י-איך הפכתי להיות סירובניקית מוסלמית

 

איך הפכתי להיות סירובניקית מוסלמית

כמו מיליוני מוסלמים אחרים בארבעים השנים האחרונות,הצרה עם האסלאם גם משפחתי היגרה למערב. בשנת 1972 הגענו לריצ׳מונד, פרוור של המעמד הבינוני בוונקובר, קולומביה הבריטית, קנדה. אני הייתי בת ארבע. בין 1971 ל־1973 נמלטו אלפי מוסלמים בני דרום אסיה מאוגנדה לאחר שהרודן הצבאי, גנרל אידי אמין דאדא, הצהיר שאפריקה מיועדת לשחורים. לבעלי העור החום שבינינו הוא נתן שבועות אחדים בלבד לעזוב, ואם לא יעשו כן – ימותו. מוסלמים חיו שנים ארוכות באפריקה המזרחית הודות לבריטים, שהביאו אותנו מדרום אסיה כדי לסייע בבניית מסילות הרכבת במושבות שלהם באפריקה. בתוך דורות ספורים הגיעו מוסלמים רבים למעמד של סוחרים אמידים. אבי ואחיו ניהלו סוכנות של ״מרצדס בנץ״ בקמפלה, והפיקו תועלת מהניידות המעמדית שהבריטים הורישו לנו ושאנו, בתורנו, מעולם לא הענקנו לשחורים ילידי המקום שהעסקנו.

באופן כללי, המוסלמים באפריקה המזרחית התייחסו לשחורים כמו לעבדים. אני זוכרת את אבי מכה את טוימסי, משרת הבית, חזק כל כך עד שחבורות בוהקות הופיעו על גפיו השחורות כזפת. אני, שתי אחיותי ואמי אמנם אהבנו את טומסי, אבל אם אבא היה תופס אותנו מטפלות בפצעיו, גם אנחנו היינו סופגות מכות. ידעתי שהדבר קורה במשקי בית מוסלמיים רבים אחרים, ושהשעבוד המשיך זמן רב לאחר שמשפחתי עזבה. זאת הסיבה לכך שבנערותי סירבתי להזדמנות לבקר את קרובי באפריקה המזרחית. ״אם אסע איתך,״ הזהרתי את אמי, ״את יודעת שאהיה מוכרחה לשאול את הדודות והדודים השמנים שלך למה הם מתייחסים למשרתים שלהם כמעט כמו לעבדים.״ אימא התכוונה לערוך טיול פרדה מקרובי משפחה מזדקנים, ולא מסע תעמולה למען זכויות אדם. כדי לא להביך אותה, נשארתי בבית.

בזמן שאימא היתה מחוץ לבית המשכתי לחשוב מה פירוש הדבר להיות ״בבית״. החלטתי שבית הוא המקום שבו נמצא כבודי העצמי, לא בהכרח המקום שממנו הגיעו אבות אבותי. ואז הבנתי מדוע הקדחת הפוסט־קולוניאלית של פאן-אפריקניות – ״אפריקה לשחורים!״ – סחפה את היבשת שנולדתי בה. אנחנו, המוסלמים, הקשינו על הכהים מאיתנו לחוש כבוד עצמי. ניצלנו באכזריות את האפריקנים הילידים. ובבקשה, אל תגידו לי שלמדנו קשיחות קולוניאלית מהבריטים כיוון שטענה זו מעלה שאלה אחרת: למה לא למדנו מהם גם לפנות מקום ליזמים שחורים כפי שהבריטים פינו מקום לנו?

אני לא מתנצלת על כך שאני חשה עלבון על שהיה לנו טומסי כזה. רובכם, אני משוכנעת, מתנגדים גם כן לשעבוד. אבל לא האיסלאם טיפח את אמונתי בכבודו של כל אדם. עשתה זאת הסביבה הדמוקרטית שהיגרנו אליה, משפחתי ואני: ריצ׳מונד, שבה אפילו ילדה מוסלמית יכולה להיות מעורבת בנעשה סביב – ולא רק מאורסת. הרשו לי להסביר.

שנים אחדות לאחר שמשפחתי השתקעה בקנדה גילה אבי את קיומם של שירותי השגחה על ילדים הניתנים בחינם בכנסייה הבפטיסטית ״חבצלת השרון״. (אומרים ״חינם״ למהגר, והאמונה הדתית מתפוגגת אל מול המציאה שנפלה לידיו.) מדי שבוע בשבוע, כשאימא יצאה מהבית כדי למכור מדלת לדלת מוצרי קוסמטיקה של ״אבוץ״, אבי, שלא היה בדיוק ידידותי לילדים, זרק  אותנו, הבנות, לכנסייה. הגברת הדרום אסיאתית שפיקחה שם על לימודי הקודש הפגינה כלפי וכלפי אחותי אותה סבלנות שבה התייחסה אל בנה שלה. היא גרמה לי להאמין שהשאלות שלי ראויות להישאל. ברור מאליו ששאלות של ילדה בת שבע הן פשוטות. מאיפה ישו בא? מתי הוא חי? במה הוא עבד? עם מי הוא התחתן? הסוגיות האלה לא הטרידו אף אחד, אבל מה שאני רוצה לומר הוא שעצם הצבת השאלה – ושאלות נוספות אחריה – תמיד נענה בחיוך מזמין.

אולי זה מה שהניע אותי, בגיל שמונה, לזכות בפרס ״הנוצרי המבטיח של השנה״. המתנה שקיבלתי: מהדורה מלאה בציורים צבעוניים של 101 סיפורי התנ״ך. אני מביטה לאחור עכשיו ומודה לאלוהים שהגעתי לעולם שבו הקוראן לא היה חייב להיות הספר הראשון והיחיד בחיי, כאילו הוא העושר היחיד שהחיים מציעים למאמינים. מלבד זה, 101 סיפורי התנ״ך ריתק אותי בתמונותיו. איך ייראה 101 סיפורי הקוראן? בזמנו לא ראיתי ספר כזה. היום אין מחסור בספרי ילדים על האיסלאם, כולל א הוא אללה מאת יוסוף איסלאם (לשעבר קט סטיבנס). חברות חופשיות מאפשרות המצאה מחדש של האני והתפתחות אמונות.

זמן קצר לאחר שזכיתי בתואר ״הנוצרי המבטיח של השנה״, אבא שלף אותי מהכנסייה. בתוך זמן קצר עמדה לקום מדרסה, בית ספר דתי איסלאמי. אני, החנונית הקטנה, חיכיתי לה בכיליון עיניים. אם להסיק מניסיוני בבית הספר של יום ראשון, יהיה כיף במדרסה, כך הנחתי בתמימות.

בינתיים עולמי החדש גדל איתי. נפתח מרכז קניות רחב ידיים, לנסדאון סנטר, שהיה לציר מרכזי בחינוכי כמוסלמית. שמותיהם של הסקוטים המייסדים של ריצ׳מונד, שפיארו שלטים חיצוניים – ברייהאוס, מקנאיר, ברנט, סטיבסון – התחרו עד מהרה על תשומת לבי עם מילים בהינדית, בפונג׳בית, באורדו, במנדרינית, בקנטונזית, בקוריאנית וביפנית. השפות האלה אפפו את חלקו ^ הפנימי של אברדין סנטר, שנבנה שנים מספר לאחר מכן וזכה לכינוי ״מרכז הקניות המקורה הגדול ביותר בסגנון אסיאתי בצפון אמריקה״.

זמן רב קודם לכן קלטתי שמקום כמו ריצ׳מונד יכול להכיל כמעט כל אדם שמגלה יוזמה. כשהייתי בכיתה י׳ התמודדתי על תפקיד נשיא מועצת התלמידים בתיכון ג״נ ברנט. שנה לפני כן הפסדתי את ההזדמנות להיבחר לנציגת הכיתה. את הקול המכריע הטיל אידיוט מסריח שלא רצה ״פקית״ בראש הכיתה שלו. רק שנה אחת לאחר מכן, רוב התלמידים בבית הספר כולו הפכו את ה״פקית״ הזאת למנהיגתם הנבחרת. הגזענות בריצ׳מונד לא דיכאה את שאיפותי יותר משהגזע עצמו עשה כשהגדיר וסיווג אותי.

חודשים ספורים לאחר שנבחרתי לנשיאת מועצת התלמידים, סגן מנהל בית הספר חלף ליד תא הציוד שלי, ונעצר לרגע כשהבחין בפוסטר המהפכנים האיראנים שהדבקתי עליו. דוד בצרפת שלח לי את הפוסטר, שבו נראו נשים בצ׳אדורים שחורים מרסקות כנפי מטוס. על הכנף השמאלית היו מצוירים הפטיש והמגל הסובייטיים ועל הכנף הימנית הוצגו הפסים והכוכבים של ארצות הברית.

״הפוסטר הזה לא מתאים,״ הזהיר אותי. ״תורידי אותו.״ הצבעתי על התא שליד, שעל דלתו היה תלוי הדגל האמריקני. ״אם היא יכולה להביע את דעותיה בגלוי,״ שאלתי, ״למה אני לא יכולה ?״

״כי את הופכת את הערכים הדמורקטיים שלנו לטריוויאליים. ובתור הנשיאה של כל התלמידים את צריכה לדעת שאסור לך לעשות זאת.״

אני מודה ומתוודה שלא הבנתי שהמשטר של חומייני נוטף רודנות. לא עשיתי שיעורי בית. התפתיתי הן בשל תעמולה והן בשל הגאווה לחיות בחברה חופשית, ורציתי להטיף למגוון דעות כדי שדגל הפסים והכוכבים לא יחסום את זוויות הראייה האחרות.

ואז התווכחתי. ״אני עושה טריוויאליזציה של הדמוקרטיה ? איך זה שאתה תומך בדמוקרטיה בכך שאתה אומר לי שאני לא יכולה להביע את עצמי, אבל,״ הצבעתי על התא העטוף בדגל, ״מישהו אחר כן יכול?״

נעצנו מבטים זה בזה. ״את מהווה דוגמה רעה,״ אמר סגן המנהל. הוא הקשיח את גבו והלך.

חייבים להעריך אותו על כך שהניח למגוון הדעות לשרוד בתיכון ברנט. הדבר ראוי עוד יותר להערצה בהתחשב בעובדה שהוא עצמו אימץ את הנצרות האוונגליסטית. הוא לא הסתיר את אמונותיו האישיות, וגם לא כפה אותן על התלמידים – לא כשהיה נדמה שנשיאת מועצת התלמידים היא חסידת התיאוקרטיה של חומייני, ואפילו לא כשהתלמידים ביקשו לכלול בתלבושת בית הספר מכנסיים קצרים שחשפו את הרגליים יותר מהסביר לדעתו. לאחר ויכוח סוער איתנו וכמה עיכובים אסטרטגיים הוא אישר ללבוש מכנסיים קצרים, בזעף אבל עדיין מתוך כיבוד רצון הרוב. כמה אוונגליסטים מוסלמים אתם מכירים שמתייחסים בסובלנות להבעת השקפות המענות את נשמותיהם? כמובן, סגן המנהל שלי היה חייב למשול ברוחו במערכת החינוך הציבורי, אבל מערכת כזאת יכולה לצמוח רק מתוך קונצנזוס שלפיו בני אדם בעלי אמונות, רקעים, שאיפות ומעמדות שונים צריכים להתכתש יחד. כמה מדינות מוסלמיות מתירות התכתשות שכזאת?

הצרה עם האסלאם – אירשאד מנג'י

אירשאד מנג'י – הצרה עם האסלאם

קול קורא לדיבור גלוי

כנרת, זמורה ביתן, דביר – 2005 

אלוהים, אהבתי את החברה הזאת. הצרה עם האסלאםאהבתי את העובדה שהיא נראתה לנצח בלתי גמורה, שהתשובות הסופיות עדיין אינן ידועות – אם אי פעם יהיו בכלל ידועות. אהבתי את העובדה שבעולם הנתון להתחדשות ולשינוי מתמיד, יש חשיבות לתרומות של יחידים.

אבל בבית הבטיח אגרופו המונף של אבי צייתנות מוחלטת של משפחתו למשטר ביתי שרירותי. לא לצחוק בארוחת הערב. כשאני גונב את החסכונות שלך, תשתקי. כשאני בועט לך בתחת, תזכרי, בפעם הבאה זה יכאב יותר. כשאני מחטיף לאימא שלך, אל תטלפני ה למשטרה. אם הם יבואו, אני אקסים אותם והם ילכו, ואת יודעת שהם ילכו. ברגע שהם יסתלקו, אני אחתוך לך את האוזן. אם תאיימי להזעיק את שירותי הרווחה, אני אכרות לך את האוזן השנייה.

בפעם האחת שאבא שלי רדף אחרי בבית עם סכין ביד, הצלחתי להימלט דרך חלון חדר השינה שלי ולבלות את הלילה על הגג. לאימא שלי לא היה מושג מהו מצבי כי היא עבדה משמרת לילה בחברת תעופה. אבל גם אם היתה יודעת, זה לא היה משנה דבר. אני לא בטוחה שהייתי יורדת מהגג בזחילה תמורת שום הבטחת ביטחון שהיתה יכולה להציע לי. מאותה הסיבה שאהבתי את בית הספר ואת הכנסייה הבפטיסטית ״חבצלת השרון״ וגם, שנים לאחר מכן, את אברדין סנטר, אהבתי את הגג. בכל אחד מהמקומות האלה יכולתי לחיות בעולם של אינסוף אפשרויות. האם היו מתירים לי לחלום על השכלה גבוהה בקהילה המוסלמית המזרח אפריקנית שהגעתי ממנה? על השגת מלגות? על השתתפות בהתמודדויות פוליטיות, שלא לדבר על מילוי תפקיד ציבורי? לפי צילומי השחור־לבן המגורענים שהראו אותי, בגיל שלוש, משחקת כלה שראשה מכוסה, ידיה שלובות, עיניה מושפלות ורגליה מידלדלות מהספה, אני יכולה רק לנחש שאילו היינו נשארים בתחום אוגנדה המוסלמית הייתי שבויה בהיררכיה חסרת ויתורים.

ממש אבחנה מוצקה של הברור מאליו.

השאלה הגדולה יותר היא, מדוע המדרסה של ריצ׳מונד, שהוקמה על ידי מי שהיגרו לארץ של זכויות וחירויות, בחרה באוטוקרטיה ? מגיל תשע ועד גיל ארבע־עשרה ביליתי שם כל שבת. השיעורים התקיימו בקומה העליונה של המסגד שזה אך נבנה, שנראה כבית פרוורים אדיר ממדים יותר מאשר כתוצר של אדריכלות מזרח תיכונית. בקהילת המהגרים שלט האיסלאם חמור הסבר שלטון ללא מצרים. גברים ונשים נכנסו למסגד דרך דלתות שונות, ונטעו את עצמם בצד הנכון של קיר קבוע שחצה את המבנה והבדיל בין המינים בעת התפילה. בקיר הזה היתה קבועה דלת שחיברה את צד הגברים עם צד הנשים. היא היתה שימושית אחרי הטקסים, כשהגברים דרשו תוספות מזון מהמטבח המשותף. הם היו תוחבים את קערותיהם דרך הדלת, דופקים על הקיר, ומחכים רק שניות עד שזרועה של אישה דחפה לעברם בחזרה את הקערות המלאות. במסגד גברים מעולם לא נאלצו לראות נשים, ונשים מעולם לא נאלצו להיראות. אם אין זאת ההגדרה של החיים הקטנים שהוקצו בעבורנו, אז כנראה אני מפספסת כאן משהו גדול.

קומה אחת מעל היתה המדרסה, בעיצוב מדכדך של מחצלות בחום שרוף, אורות ניאון ומחיצות ניידות שהפרידו את הבנות מהבנים. בכל מקום ברחבי החדר הגדול הזה היתה מחיצה נגררת עם התלמידים שהתכנסו לשיעורים. גרועה ממנה היתה המחיצה בין המוח לנפש. בשיעורי יום שבת למדתי שאדם רוחני אינו חושב. אדם חושב אינו רוחני. משוואה שטחית זו התנגשה בסקרנות המשמחת שקיננה בתוכי, הסקרנות שטיפחה ריצ׳מונד. מעין התנגשות תרבויות פרטית משלי.

הפתרון לא היה פשוט לקבל את העובדה שיש עולם חילוני ויש עולם לא־חילוני, ושלכל אחד מהם דרך קיום משלו. לפי ההיגיון הזה, הכנסייה הבפטיסטית ״חבצלת השרון״, שבהחלט לא היתה חילונית, היתה צריכה לדכא את נטייתי לשאול שאלות. במקום זאת, סקרנותי הניבה שבחים. בתיכון ברנט, בית ספר חילוני, השאלות שלי הוציאו מהכלים את סגן המנהל, אבל איש לא השתיק אותי. בשני המקומות נשמר כבודו של האדם היחיד. לא כך במדרסה. נכנסתי אל בין קירותיה לבושה בצ׳אדור פוליאסטר לבן ויצאתי שעות מספר לאחר מכן בשיער מעוך וברוח שפופה, כאילו הקונדום שעל ראשי חיסן אותי כהלכה מפני פעילות אינטלקטואלית ״מסוכנת״.

לפני שאמשיך לכבס כביסה מלוכלכת בפומבי, הרשו לי להבטיח הגינות מסוימת כלפי המורה שלי במדרסה, שאותו נכנה מר חאקי. הוא היה מוסלמי כן ככל שניתן. אח גרמי בעל זקן מסודר להפליא (המציין ניקיון) ומכונית הונדה מיני קומפקט (המציינת צניעות) שנידב את שירותיו מדי סוף שבוע (מעשה המציין חסד וצדקה), כדי להעניק לילדי מהגרים מוסלמים את החינוך הדתי שאילולא הוא, היו מאבדים תוך כדי כניעה להפקרות הערכים בחברה רב־תרבותית. לא משימה קלה, כיוון שהמדרסה משכה תלמידים בני כל הגילים: ילדים נבוכים בתחילת גיל העשרה הנאבקים בפצעי בגרות, טיפוסים מצחקקים שהסתתרו בשירותים, מתבגרים עם ניצני שפם – מתבגרות עם ניצני שפם. אני צוחקת… בערך.

רובנו ראינו במדרסה לא כל כך מקום של לימודים, אלא ברכה שבה נוכל לדוג את בני הזוג העתידיים שלנו. כיוון שבחורות עם פה גדול לא זוכות בבעלים, חברותי כמעט אף פעם לא התווכחו עם מר חאקי. אז מה היתה הבעיה שלי? אני לא רציתי להיות אשתו של מישהו ביום מן הימים ? עדיף לא לדבר על זה עכשיו. הבעיה שלי היתה זאת: כיוון שהייתי מאוהבת בעולם רב־השכבות שמעבר למדרסה, התעקשתי לקבל חינוך, ולא אינדוקטרינציה.

הצרות התחילו עם לדעת את האיסלאם, ספר לימוד למתחילים שארזתי בתיק המדרסה מדי שבוע בשבוע. לאחר שקראתי בו הייתי צריכה לדעת יותר על האיסלאם שלי. למשל, מדוע בנות חייבות לקיים את עיקרי הדת, חמש תפילות ביום, בגיל מוקדם יותר מאשר בנים? כיוון שבנות מתבגרות מוקדם יותר, אמר לי מר חאקי. הן מגיעות ל״גיל החובה״ של קיום המצוות בגיל תשע ואילו הבנים בגיל שלוש־עשרה.

״אז למה לא לתגמל את הבנות על בגרותנו בכך שירשו לנו לערוך את התפילה?״ שאלתי.

״בנות לא יכולות לערוך את התפילה.״

 ״מה זאת אומרת?״

 ״זה אסור לבנות.״

״למה ?״

״אלה דברי אללה.״

 ״מה הסיבה שלוי

״קראי בקוראן.״

ניסיתי, אף שהרגשתי שהדבר מלאכותי כיוון שלא ידעתי ערבית. אני רואה אתכם מנידים בראשיכם? לרוב המוסלמים אין מושג מה נאמר כשמצטטים מהקוראן בערבית. אנחנו לא רפי שכל. העניין הוא שהערבית היא אחת השפות הקצביות ביותר בעולם, ושיעורים שבועיים במדרסה פשוט לא מאפשרים לנו לתפוס את דקויותיה. הפירוש של חאראם, לדוגמה, יכול להיות ״אסור״ או ״אציל״, תלוי איזו הברה מודגשת במילה. אסור מול אציל: אנחנו לא מדברים כאן על הבדלי משמעות קלים. באופן דומה, המילה שמשמעותה בערבית ״מאסר״ נשמעת זהה כמעט לחלוטין למילה שמשמעותה ״הגנה״. לאתגרים הטבועים בשפה מעצם טבעה, יש להוסיף את מציאות החיים. במקרה שלי, אב אלים שקיים את הדת בעיקר למען הרושם, ואם שניסתה כמיטב יכולתה להיות אדוקה בזמן שנאבקה לקיים משק בית מעבודה במשמרות. אפשר להבין מדוע לימודי הערבית לא הצליחו להגיע לראש סדר העדיפויות המשפחתי. אם לומר בכנות, תשובתו הקבועה של מר חאקי לשאלותי – ״קראי בקוראן״ – היתה שטוחה כמו שערי המעוך מתחת לצ׳אדור.

התגובה הזאת, ״קראי בקוראן״, הולידה במהלך הזמן שאלות נוספות: למה לי להמשיך בבלוף הזה של דקלום בערבית אם אין בו כל היגיון מעשי או חשיבות רגשית בעבורי? מדוע עלינו לחשוד שכל תרגום אנגלי של הקוראן ״משחית״ את הטקסט המקורי? כלומר, אם הקוראן גלוי וברור כדברי הטהרנים, מדוע תורתו לא מיתרגמת בקלות לאלף לשונות? ובסופו של דבר, מדוע חייבת לדבוק תווית באלה מאיתנו שלא ינקו ערבית עם חלב אמם, כאשר רק שלושה־עשר אחוז מהמוסלמים ברחבי העולם הם ערבים? תרגום: שמונים ושבעה אחוז מאיתנו אינם ערבים. עליכם ״לדעת את האיסלאם״, הם אומרים, שמחים וטובי לב. האיסלאם של מי? האם זו אמונה או כת?

בסדר, פסק זמן.

הצרה עם האסלאם – אירשאד מנג'י

אירשאד מנג'י – הצרה עם האסלאם

קול קורא לדיבור גלוי

כנרת, זמורה ביתן, דביר – 2005 הצרה עם האסלאם

בואו נחזור לשאלה המקורית שלי למר חאקי: מדוע בנות לא יכולות לערוך את התפילה? הנחתי שתשובתו של הקוראן תהיה מצוטטת בספר אחר כלשהו שאוכל אולי להבינו, וניגשתי לספריית המדרסה. איזו הפקה לארגן את המסע הזה. הספרייה היתה רצף של מדפים בראש גרם המדרגות בצד הגברי של המסגד – הגישה לגברות אסורה בלא אישור מראש. כיוון שהייתי בת אחת־עשרה, גיל המחייב אותי בקיום מצוות, לא יכולתי להתרועע עם גברים מבוגרים. לכן היה עלי לשכנע נער מתחת לגיל מצוות – שתים־ עשרה או פחות – לרוץ למעלה למעני ולקבל בעבורי רשות בכל פעם שרציתי לעיין בספרים. אם קיבלתי אור ירוק, כל הגברים היו חייבים לפנות את האזור לפני שהורשיתי לעלות במדרגות ולחפש באוסף העלונים הזולים שעל המדפים. כמובן, זמני היה מוגבל למדי כיוון שהגברים חיכו לרגע שבו יוכלו לחזור למקומם. הצלחתי לשאול כמה עלונים בכל פעם, אבל היה קשה לעקוב אחר תוכנם. אני לא יודעת לאיזה בית ספר הלכו מחבריהם. שנתיים של התרוצצויות בנבכי המסגד לא הניבו שום פרי. בגיל שלוש־עשרה הבנתי שאהיה חייבת לעקוף את מר חאקי ואת המדרסה כדי לזכות בהתייחסות לשאלותי.

התחלתי לשרוץ בקניונים. מטרתי? לאתר קוראן בשפה האנגלית. לנסדאון סנטר הוכיח את עצמו, יברך אלוהים את בזאר האמונות בעירי. חופש המידע אולי הפחיד את מר חאקי, אבל דווקא החופש הזה הוא שאיפשר לאחת מתלמידותיו למצוא משמעות רבה יותר בדתה – משמעות שהמדרסה לא היתה יכולה לספק.

מה למדתי על הסיבה לכך שבנות אינן רשאיות לערוך את התפילה? אני לא יכולה לספר לכם עכשיו. המולות והמורים במדרסה אולי מדקלמים תשובות מוכנות מראש, אבל הקוראן לא. מה שאני יכולה לספר לכם הוא שבין בחירות, חזרות בחוג לדרמה, עבודות במשרה חלקית, אימוני כדורעף – ועד לאוניברסיטה, במהלכה ולאחריה – פילסתי את דרכי בכתבי הקודש כש״השאלה הנשית״ בראש מעייני. אני עדיין קוראת. אם אסגיר את המסקנה שלי בשלב זה אקפוץ היישר לתוך חיי הבוגרים. לפני כן עלי להתמודד עם משהו אחר.

היהודים. זאת השאלה האחרת שהטרידה אותי במהלך שנותי במדרסה, כי היהודים היו קורבן קבוע להשפלות פומביות. מר חאקי לימד אותנו בלא להניד עפעף שהיהודים סוגדים למזומנים, לא לאלוהים, ושעבודת האלילים שלהם תזהם את אדיקותי אם אתרועע עמם. באיזה כוכב לכת חי מר חאקי? תהיתי. האם הוא עוצם עיניים במתכוון לכל מה שסובב אותנו? לריצ׳מונד, פרוור הנמצא מתחת לפני הים, היה סיכוי גדול יותר לטבוע במסחריות אסיאתית, מאשר להיות מוצף על ידי הררי כסף שהיהודים יכלו לצבור. אם היה בריצ׳מונד אפילו בית כנסת אחד בזמנו, אני לא ידעתי עליו.

אבל ייתכן שהייתי סוכנת של כוחם האפל, כי בהחלט הצלחתי להפריע לשיעורי ההיסטוריה הנלהבים של מר חאקי בשאלות על יהודים. אני זוכרת ששאלתי מדוע ציווה הנביא מוחמד על צבאו להרוג שבט יהודי שלם שהקוראן הוצג בפניו כמסר של שלום. מר חאקי לא היה מסוגל להתמודד עם השאלה. הוא תקע בי מבט של שאט נפש, נופף ברוגז בידו, וקיצר את שיעור ההיסטוריה לטובת לימודי קוראן. אני והפה הגדול שלי.

שנה לאחר שקניתי את הקוראן באנגלית הגענו מר חאקי ואני למבוי סתום. שום דבר שקראתי עד כה לא שיכנע אותי בקיומה של קנוניה יהודית. נכון, שנה היא פרק זמן קצר מכדי לעכל את הקוראן, ובגיל ארבע־עשרה האדם עדיין רחוק משיא התבגרותו המנטלית. לא הייתי מסוגלת להתעלם מנאומיו האנטישמיים של מר חאקי. מי אני שאחליט שהוא מדבר שטויות עד שיהיו בידי כל הראיות ? אז הצבתי בפניו אתגר – לספק הוכחה לקנוניה היהודית. מה שהוא סיפק לי היה אולטימטום: האמיני או הסתלקי. ואם תסתלקי, תסתלקי אחת ולתמיד.

באמת? זהו?

זהו.

רקותי הלמו וזיעה ניגרה על עורפי מתחת לצ׳אדור העשוי מפוליאסטר מגרד. קמתי. כשחציתי את נקודת הביקורת במחיצה, יכולתי לחשוף את ראשי כדי שכל הבנים יוכלו לראותו, אבל לא רציתי להסתכן בהשפלה שתהיה לי כשמר חאקי המזועזע עוד יותר ירדוף אחרי כדי לגרש אותי. הרעיון היחיד שעלה במוחי היה לפתוח בתנופה את דלת המתכת הכבדה של המדרסה ולצעוק, ״ישו הצלוב!״ יציאה שתיחרת בזיכרון, כך קיוויתי. רק כעבור זמן הבנתי עד כמה סצנת היציאה היתה ראויה להיחרת בזיכרון. ישו היה יהודי!

" אין זה אומר שאני מסרבת להיות מוסלמית " היא כותבת " זה אומר פשוט, שאני מסרבת להתגייס לצבא הרובוטים הפועלים בשמו של אללאה. הרובוטים האלה, טוענת אירשאד מנג'י, כוללים גם מוסלמים המכונים במערב " מתונים " .

אתם תוהים מדוע לא קיללתי את הדת כולה לאחר גירושי מהמדרסה ויצאתי לחגוג את זהותי הצפון אמריקנית ״המשוחררת״? חלק מהעניין היה צו הזהות העצמית המולדת. אתם יודעים למה אני חותרת. רוב המוסלמים אינם מוסלמים משום שחשבו על זה, אלא משום שנולדו כך. ״זה מה שאנחנו.״

ההתפרצות שלי במדרסה הביכה את אמי, אבל היא כבר חייתה איתי זמן רב מכדי להאמין שתוכל לצוות עלי להתרפס ולבקש סליחה ממר חאקי. אין סיכוי. היא גם לא הכריחה אותי ללכת איתה למסגד. אבל במשך שנים אחדות הלכתי איתה. זה היה המקום היחיד שנשאר פתוח לפני במפת המוסלמיות הפגיעה שלי. אהבתי את אלוהים, ולא רציתי להעניש את המסגד על חטאי המדרסה – ! עד שבהדרגה נבטה בי ההבנה שהמדרסה שתיעבתי היתה שלוחה של המסגד. הליכה למסגד אולי איפשרה לי לזהות את עצמי כמוסלמית, אבל היא גם חייבה אותי להקריב את החלק האחר, הקדוש לא פחות, של זהותי: אדם חושב.

הרשו לי לספר לכם סיפור נוסף. אחד מחמשת עמודי התווך של האיסלאם הוא הצדקה. לכן זמזום מילות תמיכה מילא את האוויר ערב אחד כאשר הרמקול בצד הנשים של המסגד, שהרעים בקולו של המולא מצד הגברים של המסגד, הכריז על מבצע לגיוס כספים למען אחינו ואחיותינו מעבר לים. התבקשנו להכין המחאות בתוך ימים אחדים. במהלך הימים האלה שאלתי חברה בארגון הנשים של המסגד לאן יישלח הכסף. היא ציינה ארגון איסלאמי בעל שם מסורבל. שאלתי אותה למה ישמשו הכספים. להזנת אחינו המוסלמים, היא השיבה. כיוון שזכרתי כתבות בטלוויזיה על אישומי הונאות שהוגשו נגד ארגוני צדקה נוצריים, שאלתי איך נדע שהכסף יגיע בסופו של דבר למקום הרצוי לנו. ״הוא הולך למוסלמים,״ סיננה. ״זה כל מה שאת צריכה לדעת.״

אתם קונים את התשובה הזאת? אני לא. העילה לתלונתי לא היתה הנדיבות הכספית, אלא הקמצנות במידע. מדוע עלי להיות שלווה ורגועה אך ורק משום שאנשים שמכנים עצמם מוסלמים יקבלו את תרומתי? האם בשל עצם היותו מוסלמי כל מוסלמי הוא צדיק, נניח? אם כבר מדברים על אמונה. מה הפשע בקושיות שלי? או שמא הקושיות עצמן היו הפשע? אמי קשת היום לא נראתה המומה לחלוטין כשהסברתי שלא אוכל להוסיף לתרומת המשפחה כיוון שבאמת, למי אכפת מה דתו של אדם רעב, ומלבד זה, התוכנית שמוכרים לנו מעוררת בי חשד. במקום זאת, אמרתי, את הנדבה שלי אתן לארגון צדקה לא־דתי שאת כשרותו אני אבדוק. ככל שהמסגד דמה בעיני יותר למדרסה, כך ביקרתי בו פחות. התחלתי להפוך את אמונתי לממורכזת פחות, טיפחתי מערכת יחסים אישית עם אלוהים, במקום להניח שהיא חייבת להיות מתווכת על ידי קהילה דתית. ברוח זו התפללתי ביחידות (״קידה בדד״, כפי שרוברט פטנם, הסוציולוג מהרווארד, היה אולי אומר). מדי יום ביומו במשך שנים הייתי מתעוררת מוקדם ונכנסת ברעד לחדר האמבטיה הלא מחומם – אמי הפליטה האמינה בחשבונות מצומקים לא פחות משהאמינה בכוח עליון. הייתי שוטפת כפות רגליים, זרועות ופנים, פורשת את מרבד הקטיפה שלי במסדרון, ממקמת אותו לכיוון מכה, מניחה את הפיסה מאדמת ערב שבה ייגע מצחי, ומבלה את עשר הדקות הבאות בתפילה. זה מנהג בונה משמעת, בעיקר בגלל שמתנקים פעמיים נוספות ביום, וממלמלים תפילות ארבע פעמים נוספות.

אף על פי כן, המנהג הזה על כל מרכיביו: שטיפת חלקים מצווים של הגוף, דקלום פסוקים מסוימים והשתטחות על הקרקע בזווית שאין לסור ממנה, הכול בשעות קבועות ביום, עלול להתנוון לכדי כניעה חסרת דעת – ולכניעות מורגלת. אם לא ראיתם את הנטייה הזאת אצל הורים או סבים, אתם מוסלמים נדירים, ידידי. הבנתי שמה שהתחיל כנתיב אל האלוהות הפך להיות שגרה מכנית, וההבנה הכריחה אותי להחליף את ״שגרת״ התפילה במשהו שהמודעות העצמית בו גבוהה יותר: שיחות גלויות ולא מובנית במשך היום עם האל שברא אותי. זה אולי נשמע מעופף, אבל לפחות אני יכולה לומר שהמילים האלה היו שלי.

הצרה עם האסלאם – אירשאד מנג'י

אירשאד מנג'י – הצרה עם האסלאם

קול קורא לדיבור גלוי

כנרת, זמורה ביתן, דביר – 2005 

לא היה דרוש הרבה בשלב זה כדי שאתנער כליל מהאיסלאם ואזנח את זהותי המוסלמית. אתם יודעים מה עצר בעדי? דבקות בהגינות. תמיד האמנתי שצריך לתת לאיסלאם הזדמנות הוגנת כיוון שעל פי המודעות המערבית שלי, לערכים צריך להיות ערך. היה לי צורך לגלות את דמותו של האיסלאם במקום את גינוני הראווה שלו. אנלוגיה: כשהייתי כבת שלוש־עשרה, אמי דחקה בי להיות נחמדה לדודנית מגעילה. ״היא קרובת משפחה,״ טענה אימא, ״דם מדמנו.״ טענתי בתשובה שלדם אין משמעות לגבי. השאלה הרלוונטית היא אם הייתי בוחרת להיות חברה שלה בבית הספר  אלמלא היינו קרובות משפחה. אין סיכוי עם אישיות כמו שלה. בזבוז אנרגיה בהפגנת ״חיבה״ לדודנית יהיה העמדת פנים, והיו לי דברים טובים יותר לעשות. אימא אמנם הבינה, אבל לא הסכימה. לגביה, המשפחה היתה חשובה יותר מכול. לגבי, שושלת היוחסין לא היתה ערך בפני עצמו, אלא האישיות.

הבאתי את אמת המידה הזאת גם לדת. כדי להחליט אם אנהג לפי חוקי האיסלאם, היה עלי לגלות את ערכיו – או את חוסר ערכיו. והיה עלי לגלותם בכוחות עצמי, להחליף את המסגד ואת אדיקותו המתוכנתת בחיפוש אישי אחר האישיות של האיסלאם. אולי הקוראן באמת מציג את היהודים כלא אנושיים ומשעבד את הנשים. או אולי מר חאקי הוא מורה גרוע. אולי אלוהים מצווה שכולם ידברו ערבית. או אולי זה בכלל מעשה ידי אדם שמטרתו לגרום לרוב המוסלמים להיות תלויים בנעלים מהם. אולי סטיות מכתבי הקודש הרוחניים פוגעות באלוהים ירום הודו. או אולי אנחנו חולקים שבחים לכוחות היצירה של אללה כאשר אנחנו משתמשים בכוחות היצירה שלנו. לא ידעתי. אבל בלי לחקור את החלופות, הסתלקות היתה שקולה בעיני לבריחה.

החדשות הטובות הן שידעתי שאני חיה בחלק של העולם שמאפשר לי לחקור. הודות לחירויות שעמדו לרשותי במערב – לחשוב, לחפש, לדבר, להחליף, לדון, להציב אתגרים, לקבל אתגרים, ולחשוב שוב – הייתי בעמדה שאיפשרה לי לשפוט את הדת שלי באור שלעולם לא הייתי יכולה להעלות על הדעת במיקרוקוסמוס המוסלמי צר האופק של המדרסה. אין צורך לבחור בין האיסלאם לבין המערב. להפך, המערב איפשר לי לבחור באיסלאם, גם אם בהיסוס. עכשיו היה תורו של האיסלאם לגרום לי להישאר.

לא הייתי מוטרדת באופן אובססיבי מעניין הדת, אבל מדי פעם בפעם היתה עולה שאלה, ואני חיפשתי תשובות במקום היחיד שחשבתי שהן יכולות להיות בו. דמיינו את התמונה: הספרייה מ הציבורית בעידן טרום האינטרנט של שנות השמונים ותחילת שנות התשעים של המאה העשרים. רוב מה שקראתי על האיסלאם שפע נעימות של ספר לימוד. הרבה סימוכין, מעט סיכונים. ואז, בארבעה־עשר בפברואר 1989 הכריז האייתולה חומייני מאיראן על פאתווה נגד סלמאן רושדי, מחבר פסוקי השטן. ״איגרת האהבה הלא משעשעת״, כפי שרושדי יכנה את הפאתווה כעבור זמן, דרשה מבני המערב יותר מאשר הליכה משותפת על קצות הבהונות סביב התיאוקרטיה. אנשים רבים במערב אכן נקטו עמדה נגד גזר דין המוות, ויהיה לא הוגן מצדי אם אכחיש זאת. אבל נראה שהפרשנויות שמצאתי בספרייה הציבורית הסתפקו בהסברת הזעם המוסלמי. הם הקפידו לא לשאול אם הקוראן אכן בתולי, אלוהי, כפי ששורפי הצלמים היו רוצים שנאמין. מה קרה למערב שבו התאהבתי, המערב המכבד את הדת שהוא גם מבולגן מבחינה אינטלקטואלית? האם הרב־תרבותיות איבדה את שפיותה?

במובן מכריע, אני חושבת שכן. אני אומרת את זה בגלל שהביקורים שלי בספרייה חפפו לתקופת השיא של אדוארד מעיד. סעיד הוא האינטלקטואל הערבי־אמריקני שהשתמש ב־1979 במילה ״אוריינטליזם״ לתיאור נטייתו המשוערת של המערב לעשות קולוניזציה למוסלמים על ידי דמוניזציה שלהם והצגתם כסטיות אקזוטיות מהמזרח. תיאוריה משכנעת, אבל האם אין משמעות רבה לעובדה שהמערב ״האימפריאליסטי״ פירסם, הפיץ וקידם את ספרו של אדוארד סעיד?

בתוך עשר שנים הפך סעיד ללהיט אצל אנשים צעירים, אקדמאים שהפכו לפעילים פוליטיים בצפון אמריקה ובאירופה. ההערצה שלהם כלפיו החניקה כמעט לחלוטין רעיונות אחרים על האיסלאם. עד שסלמאן רושדי פירסם את פסוקי השטן, חסידיו של סעיד עמדו הכן להוקיע כמעט כל דבר שהעליב את המוסלמים מן הזרם המרכזי, בטענה שהוא ״אוריינטליסטי״ (כלומר, גזעני). לפי ניסיוני, הספרייה הציבורית לא חמקה מהקיפאון הזה.

במחצית השנייה של שנות התשעים התחלתי למצוא אמונה מחודשת, הן במערב והן באיסלאם. השבח לאללה על האינטרנט. כיוון שלצנזורה עצמית אין כל משמעות בעידן האינטרנט – אין ספק שמישהו אחר יאמר את מה שאתה עצמך לא אומר – הרשת הפכה להיות המקום שבו נוטלי סיכונים אינטלקטואליים נשמו לרווחה סוף סוף. הם אישרו מחדש את מה שהופך את המערב למדגרה נועזת, גם אם לא מושלמת, לרעיונות: אהבת הגילוי, כולל גילוי ההטיות שהוא עצמו לוקה בהן. וכאשר המבקרים חקרו וחיטטו באיסלאם, אני גיליתי כמה היבטים מדהימים בדת שלי.

כמה מאיתנו יודעים עד כמה האיסלאם הוא ״מתת היהודים״? אחדות הבריאה של האל; הצדק, המסתורי לעתים, הטבוע בו: היכולת הטבועה בנו מלידה, כבדואי האל, לבחור בטוב: תכלית חיינו עלי אדמות; חיי הנצח בעולם הבא – אלה ורעיונות גדולים אחרים של המונותאיזם הגיעו אל המוסלמים דרך היהדות. התגלית הזאת הממה אותי כיוון שהמסקנה המתבקשת ממנה היתה שהמוסלמים לא חייבים להיות רוויי אנטישמיות. אם כבר, היתה לנו סיבה להיות אסירי תודה, ולא מלאי שנאה ליהודים.

גם לא הערכתי די, עד שחינכתי את עצמי, את העובדה שהמוסלמים עובדים בדיוק אותו אל שהיהודים והנוצרים עובדים. הקוראן מאשר עובדה זאת. אבל האמת היא שהייתי צריכה לקרוא ספר עדכני מאת חוקרת הדת הבריטית קארן ארמסטרונג לפני שעובדה זו חדרה למוחי, המוח שעוצב במדרסה. (מה אני יכולה לומר לכם? ביטול תכנות זה דבר נהדר.) ארמסטרונג מדגישה שהנביא מוחמד לא טען שהוא מציג אל חדש לעולם כולו. ייעודו האישי היה להכניס את הערבים אל תוך משפחתו ״המונחית נכונה״ של אברהם, הנביא הראשון שזכה בהתגלות שבישרה כי יש אל ריבון אחד. בשנות ילדותי מעולם לא שמעתי את שמו של אברהם, ״ידיד הרחמן״, בשיעורי היסטוריה. השמטה בולטת, בהתחשב בעובדה שצאצאיו של אברהם ייסדו את האומה היהודית. בתור המונותאיסטים הראשונים, היהודים הכשירו את הקרקע להופעתם של הנוצרים, ולאחר מכן של המוסלמים. אתם מבינים, המוסלמים לא המציאו את האל האחד. הם קראו לו בשם חדש, אללה. זאת המילה הערבית ל״אלוהים״ – אלוהי היהודים והנוצרים.

איפה בתוכנית הלימוד של המדרסה היתה ההכרה הזאת? נדמה כאילו דבר לא קרה לפני האיסלאם. אבל, אם כל הניסיון שנצבר לפני האיסלאם חשוב כקליפת השום, כך חייבים להיות גם רבים מהעקרונות שלנו כמוסלמים. אם רבים יותר מאיתנו היו יודעים שהאיסלאם הוא תוצר של היסטוריות מתמזגות, ולא דרך חיים מקורית לחלוטין – אם נבין שאנחנו בני תערובת מבחינה רוחנית – האם רבים יותר מאיתנו יהיו מוכנים לקבל את ״האחר״? התחלתי לתהות מדוע אנחנו מסתייגים כל כך מהכרה בהשפעות חיצוניות, פרט למקרים שבהם אנחנו מאשימים את המערב על פגיעות קולוניאליות שונות ומשונות. ודבר זה, בתורו, העלה שאלת יסוד: האם האיסלאם צר אופקים יותר משאר דתות העולם?

הנה נושא שהורס מסיבות. מימי האוניברסיטה ואילך, בכל פעם שאנשים כבר הסכימו לדון על נטייתו של האיסלאם לאי סובלנות, הם היו מזהירים אותי שלא לבלבל בין דת לתרבות. ״סקילת נשים נובעת כולה ממנהגים שבטיים, ולא מן האיסלאם,״ הורתה אישה אחת בארוחת ערב חגיגית. אני נותרתי בספקנותי. אם האיסלאם גמיש, הרי שהוא יכול להסתגל לטוב, ולא רק לרע, נכון ? אם כן, מדוע לא היה שום דבר במסגד שלי שדמה לדמוקרטיות של ריצ׳מונד – אותה דמוקרטיות שאיפשרה למוסלמים להקים שם מסגד?

לא רק המוסלמית המודרנית שבתוכי נאלצה להיאבק בנושאים האלה. הקריירה שלי כעיתונאית וכפרשנית בטלוויזיה הציבה אותי בקו החזית של השאלות שהעלה הציבור בנוגע לאיסלאם. לאחר שראו את פני בסלון שלהם, צופים מן השורה כלל אינם מהססים לגשת אלי בחנויות, במסעדות וברכבות תחתיות ולהתבטא על עניין   משותף: אם את רוצה להיות מוסלמית שמעיפה זקנים ומתריסה נגד צ׳אדורים, אלוהים יעזור לך ויציל אותך. אבל כל זמן שאת בוחרת לדבוק באיסלאם, איך את מסבירה את הקנאות הרבה כל כך המתנוססת תחת דגלו? ליתר דיוק, הם שאלו, ״מותר לך להיות מוסלמית ופמיניסטית?״ ״מה הופך מוסלמי אדוק למחבל מתאבד?״ ״למה מוסלמים רבים יותר לא משמיעים את קולם?״ ״את לא פוחדת להשמיע את קולך?״ וגם, ״למה אף פעם לא שמעתי בדיחה על כומר, רב ומולא ?״ מאז שהפתיעו אותי בשאלה הקשה האחרונה, חפרתי וחקרתי, ואני חושבת שהגעתי לתובנה כלשהי. הרשו לי סטייה מהירה מהנושא.

לאיסלאם יש הנחיה עממית היוצאת נגד ״צחוק מופרז״. זאת לא בדיחה. בספרון ששמו בעיות ופתרונות, שייח׳ מוחמד סאליח אל־ מנג׳יד מפרש את ההנחיה. אמנם ״אין מצפים מן המוסלמי שיהיה חמוץ פנים,״ אבל שפע מופרז של צחוק מוכיח שאנו המוסלמים נפלנו קורבן למניפולציות של קסם ושנינות, העלולים לרכך את אופיינו ואת אדיקותנו. אני זוכרת דוד שהזהיר אותי באהבה אך בתוקף בערב השנה החדשה לא לצחוק בקול רם מדי, פן ייחרץ גורלי. זה המקום שבו דודי והשייח׳ מאבדים אותי: אם קסמו האפל של הצחוק מאיים כל כך, מדוע אין מזעיפים פנים גם לרושם ההיפנוטי והלירי שיוצרת השפה הערבית, המדוקלמת בקול רם ?

הואיל ונאלצתי לבחון את הצד המטופש הזה של האיסלאם כיוון שמישהו הביע תקווה לשמוע בדיחה על כומר, רבי ומולא, אני חייבת לומר שאני אוהבת את הסקרנות של הציבור. במשך שנים הזינה הסקרנות הזאת את סקרנותי שלי. ככל שניצלתי הזדמנויות רבות יותר לעמוד באור הזרקורים, כדי להקים מהומות על בעיה חברתית או מגמה עולמית זו או אחרת, כך הייתי זקוקה יותר לאנשים מבחוץ שיעזרו לי לשמור על ערנות מרבית בנוגע לשאלה מדוע אני טורחת לקשור את עצמי לאמונה העומדת בלב מהומות בינלאומיות וסבל אישי רבים כל כך. אנשים שואלים זאת בצדק. שתי שאלות, במיוחד, טילטלו את עולמי – שתיהן לטובה, אבל אף אחת מהן לא בלי כאב.

הצרה עם האסלאם – אירשאד מנג'י

הצרה עם האסלאם

אירשאד מנג'י – הצרה עם האסלאם

קול קורא לדיבור גלוי

כנרת, זמורה ביתן, דביר – 2005

" אין זה אומר שאני מסרבת להיות מוסלמית " היא כותבת " זה אומר פשוט, שאני מסרבת להתגייס לצבא הרובוטים הפועלים בשמו של אללאה. הרובוטים האלה, טוענת אירשאד מנג'י, כוללים גם מוסלמים המכונים במערב " מתונים "

השאלה הראשונה היא, ״איך את מיישבת הומוסקסואליות עם איסלאם?״ אני לסבית מוצהרת. אני בוחרת להיות ״מחוץ לארון״ כיוון שאחרי שהתבגרתי בבית אומלל שנשלט בידי אב שתיעב שמחה, אין לי כל כוונה לחבל באהבה שמסיבה לי שמחה בהיותי מבוגרת. פגשתי את החברה הראשונה שלי בשנות העשרים לחיי, ושבועות מספר לאחר מכן סיפרתי לאמי על הקשר בינינו. היא הגיבה כמו הורה נהדר, כי זה מה שהיא. כך שהשאלה אם אני יכולה להיות מוסלמית ולסבית בעת ובעונה אחת כמעט שלא בילבלה אותי. זאת היתה הדת. זה היה אושר. ידעתי למי מהם אני זקוקה יותר. המשכתי בדרכי, למדתי לסירוגין איסלאם, למדתי את האמנות היפה של קיום מערכת יחסים עם אישה (זה כבר ספר שלם בפני עצמו), הפקתי תוכניות טלוויזיה, ובאופן כללי חייתי חיים רבי־כיוונים של בת עשרים ומשהו בצפון אמריקה.

ככל שעבודתי בטלוויזיה הפכה אותי לדמות ציבורית מוכרת יותר, כך התפתחה תקוותי לפשר בין ההומוסקסואליות שלי לאיסלאם לעיסוק מרכזי. צופים רצו שאצדיק את צירוף הזהויות הלא מתקבל על הדעת הקיים בי. המצב השליך אותי לתוך בולמוס רציני של בחינה עצמית, ואפילו פלירטטתי עם האפשרות שאוותר סופית על האיסלאם למען האהבה. הי, איזה מניע טוב יותר יש להקרבה? אבל בכל פעם שהגעתי לסף של הוצאת עצמי מכלל המוסלמים, נסוגתי. לא מתוך פחד. מתוך הוגנות – לעצמי. שאלה אחת דרשה שאקדיש לה מחשבה נוספת: אם האל הכול־יודע והכול־יכול לא רצה לברוא אותי לסבית, מדוע הוא לא ברא מישהי אחרת במקומי?

אתגרים עוינים שהוצבו לי ״להסביר את עצמי״ הפכו לאירוע יומיומי כמעט אחרי 1998. באותו שנה, התחלתי להנחות את ״טלוויזיה קווירית״, סדרת טלוויזיה ואינטרנט חסרת תקדים על  תרבויות של הומוסקסואלים ולסביות. התוכנית היתה על בני אדם, לא על פורנוגרפיה, ולמרות זאת מוסלמים מושבעים חברו לקנאי דת נוצרים והגישו עצומות נגד הנוכחות שלי על המסכים שלהם. למען האמת, לא ציפיתי לפחות מכך. אבל האם הייתי נאיבית כשציפיתי לקצת יותר – שיחה, במקום גינוי ותו לאי

האמינו לי, ניסיתי ליצור דיאלוג. בתור אוהבת מגוון, כולל מגוון נקודות השקפה, מעולם לא השלכתי לפח את איגרותיהם של המשמיצים. למעשה, שידרתי את הדברים ששלחו באופן קבוע בתוכנית. דוגמה אחת: ״אני כותב כדי להודיע לך שהאל האמיתי האחד והיחיד, אלוהי התנ״ך, מבהיר הבהר היטב שכל עושי מעשי סדום (כלומר ״הומוסקסואלים״ וסוטים אחרים כמוהם) זנחו את אנושיותם למען תאוותיהם המופרעות, הסוטות והשטניות. כך הפכו לשיקוצים, לא עוד בני אנוש, ויש להוציאם להורג לאלתר כנאמר בספרי ויקרא ודברים…״

המוסלמים הרבים שטילפנו ושלחו דואר אלקטרוני לתוכנית הסכימו עם הנוצרים האלה. (פרט לעניין האל האמיתי האחד והיחיד השייך אך ורק לתנ״ך.) ואולם לא היה אפילו מוסלמי אחד שעסק באתגר הנגד שהצבתי, בדרישתי החוזרת ונשנית לקיים שיחה: איך הקוראן יכול בעת ובעונה אחת להוקיע הומוסקסואליות וגם להכריז שאללה ״היטיב לברוא הכול״? איך המבקרים שלי מסבירים את העובדה שעל פי הספר שהם מצייתים לו בקפידה, אלוהים יצר בכוונה תחילה את הרבגוניות עוצרת הנשימה הקיימת בעולם? אין ספק כי השאלה שהציבה את ההומוסקסואליות מול האיסלאם אילצה אותי לבחון את אמונתי. אבל החשיבה עליה גרמה לי להבין שחילופי דעות בריאים יהיו אפשריים כאשר כולנו נחשיב פחות את המקום שבו אנחנו עומדים, תחשיב יותר את המקום שבו אלוהים עומד ככל הנראה.

עכשיו נעבור לשאלה השנייה שהבטחתי לספר לכם עליה. את  השאלה הזאת שאלו אותי חודשים ספורים בלבד לפני 11 בספטמבר, והיא זירזה את מבחן האמונה הגדול ביותר שלי.

בדצמבר שנת 2000 הגיעה לשולחן העבודה שלי בתוכנית ״טלוויזיה קווירית״ מעטפה פנים־משרדית. המעטפה הגיעה מהבוס שלי, מוזס זניימר. כיוון שעמלתי קשות להשלים פרקים רבים ככל האפשר של התוכנית עד לחופשת חג המולד, הייתי תשושה, אבל גם זקוקה להסחת דעת. אז פתחתי את המעטפה והוצאתי קטע שנגזר מעיתון. היה בו דיווח קצר של סוכנות הידיעות הצרפתית, Agence France-Presse:

נערה שאולצה לקיים יחסי מין תקבל 180 מלקות

– טסָפֵה [ניגריה]. נערה הרה בת שבע־עשרה שבית דין איסלאמי גזר עליה 180 מלקות על קיום יחסי מין לפני הנישואים תלד בתוך ימים אחדים, אמרה משפחתה אתמול.

בָּרִיה איברהים מָגָזוּ אמרה לבית המשפט בספטמבר שאולצה לקיים יחסי מין עם שלושה גברים שהיו מכרים של אביה. הנערה הביאה שבעה עדים. משפחתה של הנערה אמרה שהיא אמורה ללדת בתוך ימים אחדים וצפויה לקבל את עונשה לפחות 40 ימים לאחר מכן. AFP

בדיו אדומה בולטת הקיף מהם את המילה ״איסלאמי״, מתח שני קווים מתחת למספר ״180״, והוסיף הערה בשוליים, בסגנון התלמוד. ההערה היתה:

אירשאד ביום מן הימים תגידי לי איך את מיישבת טירוף שכזה והשחתת איברי מין נקביים עם האמונה המוסלמית שלך. מ׳

אוי ויי. לא די שצופי ״טלוויזיה קווירית״ דחקו בי לבחור בין הנטייה המינית שלי לבין הנטייה הרוחנית שלי? הבוס שלי היה חייב להעמיס עלי גם עול מוסרי ? בעיקר בתקופה של תאריכי יעד מלחיצים ?

הזזתי את המעטפה הצדה והמשכתי לעבוד בשבילו. אבל קריאת התיגר של מוזס טילטלה את מצפוני במהלך השעות הבאות. תגידו לי שהיא לא עושה את זה גם לכם. סיפורה של קורבן האונס הצעירה חייב לרדוף כל בן אנוש הגון. גם אם נתחשב בפרטי הפרטים של המקרה שלה, עובדה אחת שדווחה לא היה אפשר לדחות בשום טיעון הגיוני כלשהו: אחרי שכבודה כבר חולל טרחה האישה הזאת והביאה שבעה עדים. שבעה …ועדיין נגזרו עליה 180 מלקות! איך לעזאזל הייתי יכולה ליישב עוול יסודי שכזה עם אמונתי המוסלמית?

הייתי חייבת להתייחס לבעיה באופן ישיר. לא בהתגוננות, לא בתיאוריות, אלא בכנות מלאה. פחות משנה לפני שרוב העולם ניתק מעוגניו בשל 11 בספטמבר, אני התכוננתי להיכנס לפרק הבא של חיי כסירובניקית מוסלמית.

שבעים בתולות? – הצרה עם האסלאם – אירשאד מנג'י

שבעים בתולות?הצרה עם האסלאם

מאז שהפכתי לפגועת מדרסה, נאבקתי בשאלה המכרעת: האם עלי להיפרד לשלום מן האיסלאם? כדי להשיב על השאלה, הייתי חייבת להתמודד עם השאלה הבאה: האם קיים דבר מה יסודי, ליבה כלשהי שאין לחלצה, בתוך האיסלאם, שבגללם האיסלאם נוקשה יותר כיום מאחיותיו הרוחניות, הנצרות והיהדות? קריאת התיגר של הבוס שלי זרקה אותי בקפיצת ראש לתוך הביצה.

מה שהטריד אותי לא היה רק סיפורה של קורבן אונם ניגרית אחת ויחידה. תבחרו ארץ מוסלמית, כל ארץ מוסלמית, ותחטפו אגרוף היישר בבטן למראה השפלות אכזריות ביותר. בפקיסטן נרצחות מדי יום ביומו שתי נשים בממוצע ״על רקע כבוד המשפחה״, לעתים קרובות כששמותיו של אללה על שפתי הרוצחים. במלזיה אישה מוסלמית אינה יכולה לטייל בלי הסכמתו של גבר. במאלי ובמאוריטניה סוחרים מוסלמים מפתים ילדים קטנים ולוכדים אותם לעבדות. בסודן העבדות מתרחשת על ידי המיליציות האיסלאמיות. בתימן ובירדן פעילים הומניטריים נוצרים נורו מטווח קצר. אמנים שהטיפו לזכויותיהם של מיעוטים דתיים בבנגלדש נכלאו או גורשו מהמדינה לחלוטין. הכול מתועד.

אה, כן, אני שוב מבלבלת בין תרבות לדת. באמת? אפילו בטורונטו, שתרבותה שונה במידה ניכרת מתרבותה של בנגלדש, משגשג איסלאם אכזרי וגם. הישארו איתי ואספר לכם איך אני יודעת. 

זמן קצר לאחר שקיבלתי את המעטפה של מוזס הקדשתי פרק של ״טלוויזיה קווירית״ למציאות חייהם של הומוסקסואלים ולסביות מוסלמים. בסיפורים כיכבו הומוסקסואל שעזב את פקיסטן והיגר ללונדון, ולסבית שנמלטה ממולדתה, איראן, לוונקובר.

מרים, הלסבית, הוקעה על ידי משטרת הדת בארצה כ״משחיתת הארץ״. הקרנתי צילומי וידיאו שהוברחו מאיראן כדי להוכיח מה היה קורה לה אילו היתה נשארת ונעצרת. הקלטת הראתה שתי נשים, שנארזו בעודן בחיים בסדינים לבנים, והורדו לתוך בורות שזה עתה נחפרו. אספסוף של גברים ונערים התקהל סביבן והתחיל להשליך אבנים בגודל אגרוף לעבר ראשיהן. רוב האבנים פגעו במטרה, וכאשר ניתזו ממנה חשפו כתמי ארגמן שעלו מן הבד. מרים הסבירה שלפי החוק, כל סוקל אמור להחזיק קוראן מתחת לזרועו כדי לרסן את עוצמת הזריקה. הצו הזה לא תמיד קוים. מרים, שעדיין חששה לחייה, סיפרה את סיפורה כשהיא מוסווית בצללית.

עדנאן, ההומו המוסלמי, הסכים להיחשף מול המצלמה. הוא האמין שהקוראן פוסק נגד הומוסקסואליות, אבל חי בשלום עם פסק הדין. הרי עדנאן לא התכוון להביא את החבר שלו הביתה אל כל המוסלמים, רק אל אמו בפקיסטן. אמנם אישור דתי הוא משהו שנחמד לקבל, אבל הוא לא הכרחי – בכל אופן לא בלונדון המשוחררת, שם הוא וחברו גרים. התוכנית הסתיימה בכך שיועץ מרכז התרבות האיסלאמית בלונדון הסביר את הצורך להיות ענווי רוח כאשר שופטים הומואים ולסביות. אמנם נראה שהאיסלאם אינו סובלני להומוסקסואליות, הוא אמר, ״אבל הכול אפשרי״ עם אל נשגב.

אתם יודעים מה קרה לאחר שהתוכנית שודרה? מכל התלונות שקיבלתי מהמוסלמים באזור טורונטו, התלונה השכיחה ביותר היתה שה״חזירים״ וה״כלבים״ ההומוסקסואלים שהצגתי הם ודאי – היכונו – יהודים. לא היה אכפת להם מתמונות הווידיאו המחרידות שהראו את מנהגי הסקילה האיראנים, ולא מנכונותו של עדנאן לקבל שלילה תיאולוגית בנוגע למיניות שלו, או מקריאתו של היועץ הדתי לענווה מתוך מודעות לאלוהים מצד כולם. דבר מאלה לא נקלט אצל המוסלמים הזועמים שכתבו וטילפנו. רק דבר אחד עבר – הומואים ולסביות לא יכולים בשום פנים ואופן להיות חלק ״מאיתנו״. הומואים הם דוגמאות מפורשות ל״הם״. זה מה שנבע מחיקה של עיר גדולה, חשובה ומגוונת במאה העשרים ואחת.

הרגשתי בחילה. תהיה התרבות שבה חיים המוסלמים אשר תהיה, כפרית או דיגיטלית, ויהיה הדור אשר יהיה, מסומל על ידי מסגד משנות השבעים למהגרים או עירוני ומחובר לאמצעי התקשורת של המילניום החדש, האיסלאם מתגלה כדת שבטית במידה איומה. אין ספק שאנחנו זקוקים לרפורמציה.

אבל מה פירוש הדבר ״רפורמציה״? למען האמת, היה לי מושג קלוש ביותר על כך. מה שידעתי היה שמאמינים בדתות שעברו ״רפורמציה״ היסטורית אינם מפגינים מנטליות של עדר במידה המשתווה לזאת של המוסלמים. מנהיגים נוצרים מודעים לגיוון האינטלקטואלי בשורותיהם. אמנם כל אחד מהם יכול להכחיש את תקפותן של הפרשנויות האחרות – ורבים מהם עושים זאת – אבל אף אחד מהם לא יכול להכחיש את עצם הקיום של שפע הפרשנויות. אשר ליהודים, הם החלוץ שלפני המחנה. היהודים פשוט מפרסמים חילוקי דעות. הם מקיפים את כתבי הקודש שלהם בפרשנויות ומשלבים את הדיונים בתלמוד עצמו. לעומת זאת, רוב המוסלמים מתייחסים לקוראן כאל מסמך שיש לחקות, ולא לפרש, וחונקים את יכולתנו לחשוב בכוחות עצמנו.

אפילו במערב מלמדים את המוסלמים כדבר שבשגרה שהקוראן הוא גילוי הדעת הסופי של רצון האל, והוא מחליף את התנ״ך ואת הברית החדשה. בתור גילוי הדעת הסופי, הוא כתב הקודש ״המושלם״ – אין לפקפק בו, לנתח אותו או אפילו לפרשו, פשוט להאמין בו. למעשה, המילה הראשונה שהנביא מוחמד שמע מהמלאך גבריאל, שדיבר בשם אלוהים, היתה ״דקלם!״ בתרגומים אחרים המילה היא ״קרא!״ בכל מקרה, רובנו לא מרחיקים לכת מעבר להגיית המילים כדי לחקותן. כל דבר אחר יהיה, אפשר לומר, פרשנות.

כך עם המקור השני של התיאולוגיה המוסלמית, הספרות החדית. אלה דיווחים ״מוסמכים״ על הדברים שהנביא מוחמד אמר ועשה במשך כל חייו. על כל שאלה שהקוראן אינו משיב ישירות – שימו לב למילה, ״ישירות״ – הספרות החדית משיבה לכאורה. במהלך המאות אספו ומיינו מלומדים רבי־תהילה את החדיתים כדי שנוכל לצרוך אותם. אנחנו רק צריכים להכפיף עצמנו להם (או, ליתר דיוק, לאלה מהם שהאימאמים שלנו בוחרים בעבורנו). אה, ומה עם הבעיה הקטנה הזאת, שהנביא מוחמד בהחלט היה בן אנוש ולכן חשוף לטעויות שיפוט כנות? כיוון שחחדיתים משקפים את חיי השליח האחרון של האלוהים לאנושות, כל הטלת ספק בהם היא בלתי נסבלת.

אתם רואים לאן רכבת האקספרס האלוהית הזאה נושאת אותנו? לתחנה ושמה מוות מוחי. כאשר עוולה מתרחשת בחסות האיסלאם, מוסלמים מעטים בלבד יודעים איך לטעון, לעשות הערכה מחודשת או רפורמציה. וטוב שכך, אומרים לנו, כיוון שעוולה אינה יכולה להתרחש כל עוד אנחנו נאמנים לטקסט המושלם. בא לי לצרוח ! איזה היגיון של בית משוגעים ! התניה מעגלית כזאת של המחשבה די בה כדי להפוך את המאורות המבריקים ביותר לרפי שכל, ועוד רפי שכל מסוכנים.

כמובן, לכל אמונה יש חסידים שמחקים כמו קופים. ההבדל הוא שרק באיסלאם בן ימינו החיקוי הוא הזרם המרכזי. ברוס פיילר הוא כותב אמריקני שהבחין בהבדל הזה בזמן שערך תחקיר לקראת ספרו אברהם: מסע אל לב שלוש אמונות. פיילר נפגש בירושלים עם האימאם של מסגד אל־אקצה, שייח׳ אבו־סניינה. האימאם הדגיש את שלמותו המשוערת של האיסלאם. באנגלית משובחת שרכש בלונדון, הוא אמר לפיילר, ״עליך ללכת בעקבותיו של הנביא האחרון,״ ששלח אלוהים. כי אם לא, ״מות תמות״ במבערו של אלוהים, בדיוק כפי שמיליוני יהודים ״נצלו בעודם חיים״ ברשות האל בידי היטלר. פיילר יצא מהריאיון בתחושת גועל, ולאחר מכן סיפר על התקרית לעיתונאי המתמחה בדת. ״האמת העצובה,״ אמר העיתונאי, ״היא [ששייח׳ סניינה] מייצג את הזרם המרכזי באיסלאם נכון להיום. אפשר למצוא יהודים עם מסר דומה של לאומנות יהודית, אבל לא רבים. אפשר למצוא נוצרים אפוקליפטיים, אבל עדיין מספרם מוגבל. האימאם שלך מייצג את חלק הארי של המוסלמים, לפחות בסביבה הזאת.״

סניינה מבטא את דרך החשיבה של מוסלמים רבים, לא רק בירושלים אלא גם בפזורה. אני רוצה לצטט מתוך דוח משנת 2002 שפירסמה האקדמיה להוראת האיסלאם, שבסיסה בעיר מגורי, ריצ׳מונד. האקדמיה טוענת שלשתי הכיתות הגדולות באיסלאם, הסונים והשיעים, יש הרבה מן המשותף. מה למשל? ״שתיהן מאמינות באמיתותו המוחלטת של הקוראן הקדוש, ובעובדת היותו כליל השלמות. שתיהן רואות במוחמד את שליחו האחרון של אלוהים, ונאבקות לחקות את דבריו ומעשיו.״ כאשר החיקוי הופך להיות הזרם המרכזי, רובנו לא מצליחים לחקור את דעותינו הקדומות – או להכיר בעובדה שיש לנו דעות קדומות. אנחנו מאמינים במה שאנחנו אמורים להאמין, וזהו.

דברי הדואר המסתייגים שהייתי מקבלת בתור המנחה של ״טלוויזיה קווירית״ ממחישים את כוונתי. בכל פעם שהופיעו בתוכנית נוצרים שציטטו מן התנ״ך נגד ההומואים, הקפידו נוצרים אחרים להגיב בפרשנויות מתחרות, סובלניות. הדבר מעולם לא קרה כשמוסלמים צעקו עלי. מתברר שלא היה כל ספק בנוגע לשאלה אם הם מדברים בשם האיסלאם. האיסלאם כולו. גם אם אץ זה אומר שכל המוסלמים, עד אחד, מתנגדים להומוסקסואלים. 

ל״אל־פאתיחה״, קבוצה מוסלמית קווירית, יש סניפים בערים גדולות ברחבי צפון אמריקה ואירופה. בטורונטו, לפחות, הסעודה החגיגית השנתית מושכת את תשומת הלב של חלק מההורים המוסלמים. אבל גם אם מוסלמים רבים אינם שותפים לדעות הקדומות של האיסלאם מן הזרם המרכזי, לא מספיק מאיתנו יוצרים שיחות עם הזרם המרכזי. איך אפשר להסביר באופן אחר את העובדה שאפילו מוסלמי אחד לא כתב או צילצל ל״טלוויזיה קווירית״ עם פרשנות חלופית – רחומה – של הקוראן?

לכן הרגשתי שאני מוכנה לא רק להתעמת עם קריאת התיגר של מוזס, אלא להרחיב אותה. כדי להתחיל להבין האם האיסלאם נוקשה בלא תקנה, הייתי חייבת להמשיך ולחקור את סוגיית ה״אחרים״ באיסלאם – נשים, כן, אבל גם יהודים. ונוצרים. ועבדים. וכל גורם אחר שסבלו מייצג את האכזריות הפושה בעולם המוסלמי כיום. מה הקוראן אומר על ברואי האל האלה? האם הוא תומך באופן חד־משמעי, או אפילו במידה סבירה, בהלקאת אישה שנאנסה למרות שפע העדים לפשע שנעשה בה? אם כבר מדברים על זה, האם הקוראן באמת אוסר על נשים לערוך תפילה?

במשך החודשים הבאים קראתי שוב את הספר הקדוש לאיסלאם בעיניים פקוחות לרווחה יותר ובמגננות מעטות יותר מאלה שהיו לי בכל שלב אחר בחיי.

הצרה עם האסלאם – אירשאד מנג'י

הצרה עם האסלאם

בראשית היתה סוגיית האישה. את מי ברא אלוהים ראשון – את אדם או את חוה? הקוראן אינו פוצה פה בהבחנה זאת. אלוהים נפח חיים ב״נפש אחת״ וממנה ״ברא את בת זוגה ומשתיהן הפיץ בעולם גברים ונשים לרוב.״ מי הנפש ומי בת הזוג? לא רלוונטי. יתרה מזאת, אין כל אזכור של צלע אדם הראשון, שממנה, לפי התנ״ך, נבראה חוה. הקוראן גם איננו רומז שחוה פיתתה את אדם לטעום מן הפרי האסור. השורה התחתונה: אי אפשר למצוא כאן מצע ובסיס לתחושת העליונות הגברית. למעשה, ההפך. הקוראן

מתרה במוסלמים לזכור שהם לא אלוהים, כך שגברים ונשים צריכים להיות הוגנים זה כלפי זה בדרישת זכויותיהם. ובסופו של הקטע הזה יש נפנוף ידידותי לכאורה לנשים: ״נהלו ביראת אללה את כל הנתון לאחריותכם מענייני הנשים והקטינים במשפחותיכם, כי אללה משגיח עליכם.״

המוזר הוא שבאותו פרק – במרחק שורות ספורות בלבד – הקוראן עושה אחורה פנה. הוא אומר: ״הגברים ממונים על הנשים בהתאם ליתרונות שאללה העניק להם והם מספקים צורכיהן. הישרות מהן מצייתות לבעליהן… אך את אלה אשר אתם חוששים שתמרודנה – רשאים אתם, לאחר אזהרה, להרחיק מיצועכם ולהלקותן.״

אני רוצה להבין את הדברים כפשוטם: כדי להיות ראויה למכות, אישה לא צריכה להמרות את פיו של מישהו, גבר רק צריך לחשוש מאי צייתנותה. כלומר, חוסר הביטחון שלו נהפך לבעיה שלה. נפלא. אני יודעת שאני מפשטת יתר על המידה, אבל פשטנות יתר שכיחה בפיתוח של חוקי אל איומים. אני אתן לכם דוגמה מוחשית. שורה אחת מהקוראן – שלפיה גברים יכולים למשול בנשים ״והם מספקים צורכיהן״ – השפיעה על ״הצהרת קהיר״, מסמך זכויות האדם רחב היריעה שאושר על ידי מדינות מוסלמיות בשנת 1990. נכון, סעיף אחד של המסמך מאשר שנשים וגברים נהנים ממעמד שווה, אבל הסעיף הבא מגדיר את הגברים כמפרנסי משפחותיהם. הוא לא מביע העדפה לגברים כמפרנסים, אלא מצהיר מפורשות כי ״הבעל אחראי לפרנסת המשפחה ולרווחתה.״ וכיוון שהקוראן מצהיר כי ״הגברים ממונים על הנשים״ באמצעות תפקידם כמפרנסים, אפשר כבר להבין את ההמשך.

בעקבות הידיעה על האישה שנאנסה בניגריה, קטע נוסף מהקוראן הרגיז אותי נורא. ״נשותיכם כשדה חריש לכם״ נאמר שם. ״וחרשתם כרצונכם, אך עשו מקודם דבר טוב גם לנשמותיכם ויראו את אללה אשר עמו אתם עתידים להיפגש.״ סליחה? בואו אל הנשים כרצונכם, ועם זאת עשו מעשים טובים? האם הנשים הן שותפות או רכוש? ג׳אמל בדאווי, חוקר קוראן ידוע, עומד על כך שהן שותפות. הוא מבטיח לי שהפסוק הזה ״נאור מבחינה מינית״ ומשמש הצדקה למשחק מקדים. כמו שדות, נשים זקוקות לטיפוח ולאהבה כדי להפוך זרעונים ליצורי אנוש אמיתיים. זרעו של האיכר ״חסר כל ערך אלא אם כן יש לו אדמה פורייה שתצמיח אותו,״ אומר בדאווי, ונראה שבע רצון למדי מההסבר המתקדם. אבל הוא עסק רק במילים ״נשותיכם כשדה חריש לכם״. מה לגבי ״וחרשתם כרצונכם״? האם הניסוח הזה אינו מעניק לגברים כוח מופרז? השאלה עדיין עומדת בעינה: מהי הפרדיגמה שאללה דוגל בה – אדם וחוה שווים, או נשים כאדמה שיש לחרוש (סליחה, ללטף) לפי גחמותיו של הגבר?

האמת היא שידעתי איזו פרשנות אני רוצה, אבל לא ידעתי בוודאות (ועדיין אני לא יודעת) איזו מהן אלוהים רוצה. כיוון שהסתירות רבות כל כך, איש אינו יודע. מי שמבקשים להצליף בנשים על כל אשמה קלה שבקלות, יכולים למצוא את הגיבוי הנדרש בקוראן. כך גם מי שאינם רוצים שבנות יערכו את התפילה. עם זאת, גם מי שמחפשים שוויון יכולים למצוא בו סעד.

בניסיון לענות על השאלה כיצד אני מיישבת את אמונתי המוסלמית עם ההלקאה הברברית של קורבן אונס, הגעתי למסקנה שאני לא יכולה ליישב אותן בביטחון עצמי קליל. לא הייתי מסוגלת לומר כלאחר יד, כפי שעושות פמיניסטיות מוסלמיות כה רבות, כי הקוראן עצמו מבטיח צדק. לא יכולתי למשוך כתפיים בשחצנות ולטעון שהמשפטנים הניגרים שמיישמים את חוק השריעה פשוט מטורללים ועושים מעשה סדום בדת שלי, ששוויוניותה ברורה כשמש. שום דבר בה אינו ברור כשמש פרט לחידתיות. עם כל הכבוד לנועם חומסקי, המוסלמים הם שמייצרים הסכמה כללית בשמו של אללה. לא אלוהים מכתיב את ההחלטות שאנחנו מקבלים על סמך הקוראן. אנחנו קובעים אותן מתוך רצון אנושי חופשי.

נשמע ברור מאליו לנוצרי או ליהודי מן הזרם המרכזי, אבל כלל לא למוסלמי שחונך להאמין – כפי שרובנו חונכו להאמין – שהקוראן מניח למעננו הכול ״בנתיב הישר״ ושחובתנו היחידה, וזכותנו היחידה, היא לחקותו. זה שקר אחד גדול. אתם שומעים אותי? שקר אחד גדול, ללא רגליים.

הקוראן איננו מושלם. להפך, הוא מסוכסך עם עצמו במידה כה עמוקה עד שלמוסלמים המנהלים את חייהם ״לפי הספר״ אין בררה, אלא לבחור בעצמם מה חשוב ומה פחות ערך בעיניהם. אולי זה החלק הקל – כל אחד מאיתנו יכול להסביר את הטיותיו שלו בכך שהוא מרומם פסוק מסוים ומתעלם מאחר. דרך אגב, ליברלים עושים זאת לא פחות ממיליטנטים. הליברלים מעמעמים את הרעש השלילי של הקוראן, לפחות במידה שיריבינו מוחקים את הצהרותיו החיוביות. לכולנו יש מטרות שאנו מנסים לקדם, חלקן שוות יותר מאחרות.

אבל כל עוד אנחנו נסחפים במשחק הזה שבו אנחנו מנסים להוכיח סופית שהדוגמה ״שלנו״ מנצחת את הדוגמה ״שלהם״, אנחנו מחמיצים את האתגר הגדול יותר. האתגר הזה הוא להטיל ספק גלוי בשלמותו של הקוראן כדי שהמרוץ הנואש להגיע למסקנה נכונה בנוגע לדברים שהוא אומר ״באמת״ יואט, ובמשך הזמן יהפוך להיות תרגיל באוריינות במקום בהיצמדות למשמעות המילולית. בשלב זה, הרפורמה איננה לומר למוסלמים רגילים מה לא לחשוב, אלא לתת למיליארד מאמיני האיסלאם רשות לחשוב. כיוון שהקוראן הוא צרור של סתירות, לפחות בכל הנוגע לנשים, יש לנו סיבות טובות מאוד להתחיל לחשוב.

כדי לקדם הלאה את הרעיון הזה הייתי חייבת לראות אם יש דפוס קבוע לסתירות הבוטות של הקוראן. בניסוח פשוט, האם כתבי הקודש של האיסלאם מעורפלים או סותרים גם בסוגיות אחרות הנוגעות לזכויות אדם, כמו למשל עבדות? אם כן, האם למוסלמים בני המאה העשרים ואחת יש מרחב תמרון לקבלת החלטות המתאימות למאה העשרים ואחת? חשבתי על סודן ולאחר מכן קראתי על ממדי סחר העבדים שם.

 בחרטום ״משטר מוסלמי דמוי טאליבן מנהל ג׳יהאד שהכריז מטעם עצמו״ נגד נוצרים, אנימיסטים המאמינים בעולם פיזי חדור ישויות רוחניות, ומוסלמים לא־ערבים. זאת לדבריו של צ׳רלס ג׳ייקובס, נשיא הקבוצה האמריקנית נגד עבדות ומנהל פעולותיה בסודן. ג׳ייקובס מעיר כי ״המתקפה של חרטום הציתה מחדש את הסחר בעבדים שחורים, שנפסק (ברובו) לפני מאה שנים על ידי התנועה הבריטית לביטול העבדות… אחרי שהגברים נטבחים, הנשים, הילדות והילדים נאנסים אונס קבוצתי – או שגרונותיהם משוספים אם הם מתנגדים. הניצולים מוכי האימה נאלצים לצאת לצעדה צפונה ושם מחלקים אותם לאדונים ערבים. הנשים מיועדות להיות פילגשים, הילדות משרתות ביתיות, הילדים רועי צאן.״

חשבתי שוב על צפון ניגריה, מקום נוסף שבו ממשלות איסלאמיות מעודדות שעבוד של נוצרים. בסדר, אני מקבלת את הטענה שמלחמת האזרחים בניגריה נובעת מפוליטיקה יותר מאשר מדת. ובכל זאת, את כל הפוליטיקות הפרימיטיביות לא היה אפשר לנהל בלא עזרה כלשהי מהקוראן. שאלתי היתה: מה מידתה של העזרה הזאת? חזרתי למקורות וגיליתי את הקטע הבא: ״תנו לעבדיכם הישרים כתב שחרור על תנאי, אם יבקשו זאת מכם, עם שחרורם תנו להם מתנה ממה שהעניק לכם אללה.״

הצרה עם האסלאם – אירשאד מנג'י

%d7%94%d7%a6%d7%a8%d7%94-%d7%a2%d7%9d-%d7%94%d7%90%d7%a1%d7%9c%d7%90%d7%9d

רק שנייה. הייתי חייבת לעצור לרגע ולנתח את המשפט. אם קוראים אותו בתשומת לב מגלים שהקוראן אינו מורה לנו לשחרר את כל העבדים, רק את אלה שבעליהם מחליטים שיש להם פוטנציאל להשיג מעמד טוב יותר. יופי של פנייה לרגישויות הסובייקטיביות, למוסר הפנימי, לחופש הבחירה שלנו. במילים אחרות, מוסלמים יכולים כיום לתמרן ולמצוא דרך לצאת מן המאה השביעית בהסכמתו של הקוראן – אם הם מעוניינים בכך. הקוראן מעניק למחוקקים הניגרים אפשרות בחירה: לעדכן, דהיינו למחות את חרפת העבדות. כמו בעניין הנשים, כך בעניין העבדים: ההחלטות שמוסלמים מקבלים הן החלטות שלנו, ושלנו בלבד. אי אפשר לייחס אותן לאלוהים.

הייתכן שהאיסלאם לא רק מתייחס בסובלנות למוסלמים המפרשים את הקוראן בכוחות עצמם, אלא שהעיסוק והחקירה האלה הם אולי הדרך היחידה ״לדעת את האיסלאם״?

במלוא המרץ עברתי לתיק עצום נוסף של זכויות אדם: היחס ללא־מוסלמים. כיוון שהאיסלאם נובע מהמסורות היהודיות והנוצריות, הקוראן מדבר הרבה על יהודים ונוצרים. הוא מעתיר חיבה על אברהם, אביהן של שלוש האמונות המונותאיסטיות. הוא מהלל את ישו בתור ״משיח״ יותר מפעם אחת. אמו של ישו, מרים, זוכה לכמה אזכורים חיוביים. יתרה מזאת, הקוראן מזכיר לנו את האומה ״התמימה״ של היהודים! אומה תמימה? היהודים? בדקתי כמה תרגומי קוראן לאנגלית רק כדי לוודא. לאור המחמאות החמימות שהקוראן מעניק לאבותינו הרוחניים, הגיוני שהוא מייעץ ליהודים ולנוצרים להירגע, כיוון שאין ״עליהם מורא ולא יגון״ כל עוד הם שומרים על נאמנות לכתבי הקודש שלהם.

עם זאת, הקוראן מושח מפורשות את האיסלאם בתור ״האמונה האמיתית״ היחידה: ״אכן הדת בעיני אלוהים היא האיסלאם.״ משונה. ואולי לא ? יש כאן רעיון בעל חשיבות עליונה – לא יכול להיות חשוב ממנו בתקופתנו המפולגת – והוא נוגע לסיבת היווצרותו של האיסלאם מלכתחילה.

כל דבר שהמוסלמים מצווים להאמין בו התגלה אלפי שנים לפנינו ליהודים. כאשר יהודים מסוימים סטו מדרך האמת שהתגלתה, כאשר סגדו לאלילים כמו עגל הזהב, הם העלו את חמתו של אלוהים עליהם. (אני יודעת, אני יודעת: איזה מין בורא עולם מקנא בגור של פרה? כנראה בורא שנאבק לאחד שבטים הנלחמים אלה באלה ללא הרף באמצעות נקודת מוקד שהיא אמונה משותפת.) נחזור לעגל. בשל תחיית עבודת האלילים נדרשה  נוכחותו של בן נוסף של אברהם שיזכיר לעולם השמי את האמת של אלוהיו. זו הסיבה להופעתו של ישו. כך גם התנ״ך, כפי שהוא מוכר בעולם, מכיל בתוכו את ספרי תורת משה (הידועים לנוצרים השם הברית הישנה) ואת ספרי הברית החדשה. אבל בסופו של דבר, היו נוצרים שהתחילו לטעון שישו הוא אל בעצמו, נוסף על היותו בן האלוהים, ולא שליח אנושי שנבחר על ידי האל האחד והיחיד. עבודת האלילים איימה שוב לזקוף את ראשה (או ראשיה י).

ולכן, בסביבות שנת 610 לספירה, אלוהים חזר אל שיטת הנביאים ובחר במוחמד, צאצא נוסף של אברהם, להשליט סדר בבלגן שהיהודים והנוצרים גם יחד חוללו מההתגלויות שלו אליהם. משום כך האיסלאם חוזר להנחיות היהודיות המקוריות כדי לקבל מהן השראה ושלמות. בכל מקום שבו פתחתי את הקוראן, מעולם לא הייתי רחוקה ממסר אחד החוזר על עצמו שוב ושוב – כתבי קודש הקודמים לו ראויים לכבוד.

ברוכים הבאים לרעיון החשוב עד מאוד שאליו רמזתי לפני רגעים מספר: יהירות שבטית לא יכולה להיות האמת. כאשר קראתי מחדש את הקוראן כדי לחפש בו תובנות על ״האחר״, הבנתי שלא נאמר למוסלמים להימנע מכל היהודים, אלא מאותם יהודים הלועגים לאיסלאם כדת שגויה מעצם טבעה. ולמוסלמים אסור לשלול גם את תקפותה של היהדות, כי הרי אנחנו מפקפקים באמונתנו שלנו.

הצרה עם האסלאם – אירשאד מנג'י

הצרה עם האסלאם

אבל אם האמונה היהודית והאמונה האיסלאמית הן אמונה אוזת, מה הטעם להיותן ישויות שונות? בעצם, מה הטעם לשמור על הנצרות? או על ההינדואיזם, הבודהיזם או כל איזְם אחר? למה אנחנו לא יכולים לוותר על עליונות של פולחן אחד ולראות זה בזה את יצירי ידיו של בורא משותף? הקוראן אינו מתחמק מהשאלה הזאת, המרגיזה מכולן. דתות שונות צריכות להתקיים, הוא אומר, כדי שבני אדם ירגישו תמריץ להתחרות ״בעשות הטוב״. הוא מודה שטוב לא יכול להיעשות כאשר מסתבכים בוויכוחים על מי ממלא ״באמת״ את רצון האל. אתם ואני לא יכולים לדעת, ואנחנו חייבים להתעלם מכל האנדרלמוסיה המיותרת הזאת. הקוראן מבטיח לנו שאלוהים יישב את חילוקי הדעות הדוקטריניים בינינו ברגע שנחזור אליו. בינתיים, התחרות במעשים טובים היא קריאה יזמית ואמנותית כאחד לקחת את גוש החומר הזה של כתבי הקודש ולהמשיך כל העת לשפר את יופיו של המוצר. בעצם טבעו של התרגיל הזה מתקיים המניע האחר של אלוהים לבריאת סוגים שונים של בני אדם: כדי שיהיה לנו תמריץ להכיר זה את זה. נדמה כאילו הבורא התכוון שנשתמש בהבדלים כבמכשיר לשבירת קרח, ולא כתירוץ לנסיגה לפינות מנוגדות של זירת הקרב.

אני מודה, זאת המשמעות שהייתי רוצה שתהיה לכל העניין. אבל הכול פתוח לפרשנות, כיוון שהקוראן גם מבקש להרתיע מוסלמים מקיום יחסי חברות עם יהודים ונוצרים, שמא נהפוך חלילה להיות ״כמוהם״. הוא מדבר על ה״הם״ האלה כעל ״אנשים חוטאים״, שאותם ״לא ינחה אלוהים.״ יש דיבורים על ייסורים, טבח והשתת מס מיוחד על לא־מוסלמים לטובת כובשיהם המוסלמים: ״ובפוגשכם את הכופרים והכיתם [אותם] על צוואר עד אם תפילום חללים, ואסרו [אותם] באזיקים.״ אלה פסוקים רושפים באמת ובתמים, והם מחזקים את ידיהם של אלה מבין המוסלמים היורקים על היד המושטת להבנה בין הדתות. בעיני האנשים האלה, לא־מוסלמים יכולים להתקיים, אבל לעולם לא כשווי זכויות למוסלמים. הם בבחינת ״בני חסות״ שאינם מתקרבים כלל לשוויון זכויות. וזאת משום שהאיסלאם איננו אמונה אחת בנוסף על האחרות, הוא עולה על כולן בזכות העובדה שניתנו לו המילה המושלמת והנביא האחרון בשירות האל האחד. צריך לבחור לקרוא את הקוראן כך, נכון? אבל אנחנו לא מודעים לעובדה שאנחנו בוחרים לעשות זאת.

״רק רגע,״ ייתכן שתמחו, ״אני לא בוחר שום פרשנות. אני לא רוצה להחטיף לשכן שלי בגלל שהוא חוגג את חנוכה, אז אל תצררי אותי בצרור אחד עם שונאי היהודים. אני אדם הגון, לכל הרוחות.״ כן, סביר להניח שאתה אדם הגון, את אישה הגונה. אם כן, מתוך הגינות, שאלו את עצמכם: האם אני בחרתי לקרוא תיגר על אמונת הזרם המרכזי של המוסלמים שלפיה האיסלאם עולה על הנצרות ועל היהדות? אנחנו שקועים עמוק כל כך בנרקיסיזם הרוחני שלנו, שרוב המוסלמים לא מקדישים מחשבה שנייה, או אפילו ראשונה, לנזק שהגישה הזאת עלולה לגרום לעולם. אנחנו מקבלים אותה באופן אינסטינקטיבי, ורק מוציאים מדי פעם בפעם את הראש מהחול ושמים לב ל״קיצונים״. ולפעמים גם אז אנחנו לא שמים לב אליהם.

האם אני מגזימה? תגידו לי לאחר שתקראו את הסיפור הזה. שבועות אחדים לפני 11 בספטמבר הצטרפתי לדיון של מוסלמים בתחנת טלוויזיה כלל־קנדית כדי ״לדון בדימויים של העולם האיסלאמי״. חברי הצוות, שראו בהזמנה המנוסחת בנימוס לשון נקייה להצעה ״בואו נתאונן על המערב״, התענגו על ההצלפות הרגילות בתרבות הפופולרית הצפון אמריקנית: הוליווד מציגה את כולנו כקנאים, הקנאים תמיד שחומי עור, וכל שורה סטנדרטית אחרת בקנון הקורבנות. מתוך שעמום מוויכוח־על־טייס־אוטומטי, הצעתי כיוון שונה: אנחנו המוסלמים לא נותנים לאנשים תמריץ רב מדי לראות בנו משהו אחר פרט למקשה אחת. איפה, שאלתי, היו המוסלמים בטורונטו, ונקובר או מונטריאול כאשר הטאליבן מוטט את פסלי בודהא הטרום־איסלאמיים שהשקיפו על עמק במיאן באפגניסטן? ״אין אונס בדת,״ אומר הקוראן. לא יכולנו לצפות שהטאליבן יזמרו את הפזמון הזה. אבל מדוע המוסלמים במערב לא בחרו לשיר אותו, במקום להישאר אילמי פה ברוב המקרים ? מה הסיבה לכך שאין מחאות המונים מוסלמיות ברחובותינו?

חיכיתי.

התגובה היחידה הגיעה ממוסלמית אחרת – פעילה פמיניסטית, לא פחות. ״מנג׳י,״ היא פלטה, ״את יודעת מה קורה למוסלמים בפלסטין?״ סליחה?! שמישהו יחזיר אותי לכדור הארץ או ישגר אותי לחלק אחר של מערכת השמש שבו יש הבחנה בין צדק להצדקה. אני מוכנה לומר את זה לזכותה: ברור שיש קשר כלשהו בין עליית הרודנות האיסלאמית והפוליטיקה העיקשת במזרח התיכון. אבל איך מערכת היחסים המורכבת הזאת מצדיקה שתיקה מוסלמית במערב כלפי אנשי הטאליבן, מפוצצי הפסלים של בודהא, מרסקי הנשים, אוסרי העפיפונים ומאיימי המאוהבים בהוצאות להורג, הטוענים לעליונות כתבי הקודש שלהם?

היא לא הצדיקה דבר. התגובה של ״אחותי״ היתה השתפנות. עם כל החשיבה הביקורתית שלה על המערב, היא עטתה את האיסלאם חסר המחשבה שלה כמו בורקה המכסה אותה מכף רגל ועד ראש. אם זאת ההצעה הטובה ביותר של מי שמגדירה עצמה פמיניסטית, לאן מועדות פני כולנו חשבתי וצמרמורת עברה בי.

כולם מתמקדים בתאריך 11 בספטמבר. אני רוצה להתמקד בימים שלאחריו. מה אנחנו, המוסלמים, אמרנו בתוקף לאמצעי התקשורת, לפוליטיקאים ולעצמנו על האיסלאם? אבלים וחפויי ראש, אמרנו שאמונתנו נחמסה, ״נלקחה כבת ערובה.״ נכון מאוד, אמריקה, נלקחה כבת ערובה. לבנו איתך, גרמניה. גם אנחנו אוהבים את חירותנו, אוסטרליה. כולנו בסירה אחת, קנדה. אנחנו, יחד איתכם, נלקחנו כבני ערובה.

לא יכולתי לשאת את הדימוי הזה. מה שעלה ממנו הוא שהאיסלאם עצמו היה מטוס המשייט לעבר גן עדן כלשהו של זכויות אדם, ואלמלא אירועי 11 בספטמבר נוסעי ״אייר קוראניסטן היו מגיעים ליעדם הנהדר בלא כל טלטלה, תודה רבה. המטוס נחטף. נלקחנו כבני ערובה. כאילו הדת שאנחנו מאמינים בה היא משקיף תמים על מעשי האלימות שמוסלמים מבצעים. נלקחנו כבני ערובה. תיאור טעון מבחינה רגשית המזכה את המוסלמים בני הזרם המרכזי מהאחריות לבקר את החקיינית. ו ״קורת עצמית פירושה, בראש ובראשונה, התוודות על הצד הלא ׳!׳ה של הקוראן, ועל האופן שבו הוא מציג את הטרור.

הצרה עם האסלאם – אירשאד מנג'י

הצרה של האסלאם הוא קול קורא לעתיד נטול אלימות אסלאמית…..הצרה עם האסלאם

אירשאד מנג'י היא שדרית, סופרת, מרצה ויוזמת תקשורת, ילידת מזרח אפריקה שגדלה בחוף המערבי של קנדה. היא הפיקה ושימשה מארחת בתוכנית הטלביזיה " קווירטלוויז'ן " שזכתה בפרס ג'מיני, והיום משמשת מארחת בתוכנית " רעיונות גדולים " של רשת TVO ונשיאה של VERBTV – ערוץ טלוויזיה שקהל היעד שלו הם בני הנעורים, אזרחי העולם.

אחרי 11 בספטמבר, שמעתי את המנטרה הזאת שוב ושוב מפי מוסלמים: הקוראן מבהיר הבהר היטב מתי מותר ומתי אסור לצאת לג׳יהאד, והטרוריסטים הפרו את הכללים, ללא ספק. אני יכולה לצטט קול אחד כזה, שאמר, ״אללה אומר במילים מפורשות וברורות שכל ההורג בן אנוש חף מפשע כאילו הרג את האנושות כולה.״ טיוח כושל, תקוות מהרהורי הלב ותו לא, זה מה שאני אומרת. אתם מכירים את הפרק והפסוק שמצוטטים בתור ״חד־משמעיים״? למעשה הם מעניקים מרווח פעולה מסוים. זה מה שכתוב שם: ״לכן ציווינו את בני ישראל לאמור: כל הורג נפש לא תחת נפש, או לא על השחיתה בארץ, כאילו הרג את כל האדם יחדיו…״ למרבה העצב, התנאי במשפט יכול לשמש למוסלמים מיליטנטים חומר בערה לג׳יהאדים שלהם.

אוסמה בן לאדן, למשל, הכריז על ג׳יהאד נגד ארצות הברית כולה בסוף שנות התשעים של המאה העשרים. הקוראן עזר לו. חזרו לפסוק, ״כל הורג נפש לא תחת נפש, או לא על השחיתה בארץ.״ האם העיצומים הכלכליים נגד עיראק, שכפה האו״ם אבל הוטלו לדרישת וושינגטון, גרמו ל״רצח״ של חצי מיליון ילדים, מספר שעוד גדל והולך? בן לאדן מאמין שכן. האם טביעות המגפיים של חיילים אמריקנים על אדמת ערב הסעודית נחשבות ״השחיתה בארץ״? מבחינת בן לאדן, ודאי. אשר לאזרחים אמריקנים, האם הם יכולים להיות חפים מ״רצח״ או ״השחיתה״ כאשר כספי המסים שלהם עוזרים לישראל לקנות טנקים המחריבים בתי פלסטינים? אין פה כלל שאלה מבחינת בן לאדן. כפי שאמר לסי־אן-אן ב־1997, ״ממשלת ארצות הברית ביצעה מעשי עוול איומים, מעשי פשע מחרידים, דרך תמיכתה בכיבוש הישראלי של פלסטין. בשל שעבודה ליהודים, יהירותה של ארצות הברית הגיעה לשלב שבו היא כבשה את ערב הסעודית, המקום הקדוש ביותר למוסלמים. בשל מעשה זה ומעשי תוקפנות ועוול אחרים, הכרזנו ג׳יהאד נגד ארצות הברית.״

אתם ואני יכולים להסכים על כך שלאוסמה בן לאדן יש מוסר של איש מערות בשל סוג הג׳יהאד שהוא נוקט. אבל האם אנחנו יכולים להסכים גם על כך שהוא ושכירי החרב שלו מוצאים תמיכה למעשיהם בכתבי הקודש? הדבר היחיד שאני מבקשת הוא כנות. מה? אני צריכה להבין את ההקשר של הקטעים האלימים של הקוראן? היו סמוכים ובטוחים: קראתי את הכתבים המלומדים שמסבירים את הפסוקים האלה ״בתוך ההקשר״, ואני חושבת שמתנהל כאן ריקוד התחמקות טווסי. הכוריאוגרפיה אינה פרי של קנוניה, היא פשוט נובעת מהנחה מקובעת שלפיה הקוראן מושלם, ולכן חייבות להיות סיבות תקפות באופן מושלם לשנאה שהוא מטיף לה לעתים קרובות.

חִשבו על טיעון בולט אחד שמגן על האיסלאם ה״אותנטי״ בתור דת של שלום. לפי טיעון זה, כיוון שאלוהים יעץ לנביא מוחמד בזמנים טובים ובזמנים קשים, הפסוקים הרעים בקוראן משקפים פשוט את הזמנים הרעים שמוחמד התמודד איתם בכעשרים וחמש שנות הפצת האיסלאם. מוחמד התחיל בהמרת דת במכה, שם אימצו עבדים, אלמנות, יתומים ועניים בני מעמד הפועלים את בשורת החמלה הלא־שגרתית שהטיף לה. אלוהים יודע שהמנודים האלה היו זקוקים למנת חמלה בבירת הכסף של חצי האי ערב, עיר מרובדת מבחינה כלכלית ומושחתת מבחינה מוסרית. בתחילה, אם כן, התגלויות הקוראן הדגישו את החמלה. אבל בתוך זמן קצר מאוד הממסד העסקי של מכה הפך למאוים – ולמאיים. מוחמד ומאמיניו התקפלו ועברו לעיר מדינה כדי להגן על עצמם. ביסודו של דבר, זה הרגע שבו בשורת החמלה של הקוראן נהפכה לנקמה. חלק מתושבי מדינה קיבלו בברכה את זרם המוסלמים שהגיעו לעירם, וחלק בהחלט לא. בין אלה שלא קיבלו אותם בברכה היו השבטים היהודיים רמי המעלה של מדינה, שחברו

לפגאנים של מכה במזימה להתנקש במוחמד ולהשמיד את המומרים לאיסלאם. הסיבה לכישלונם היתה שאלוהים הורה למוחמד להכות בהם מכת מנע. לפי הטיעון, זה מקור כל הארס בקוראן. ואולם, ממשיך הטיעון, כוונת המוסלמים מלכתחילה לא היתה לנקום. הם נקטו דרך זו מתוך הגנה עצמית, ורק באופן זמני. הבשורה הקדומה יותר וה״אותנטית״ של הקוראן היא הבשורה שבה השיק מוחמד את דתו. בשורת הצדק, השוויון, האחדות – השלום.

כמה מנחם ומרגש. אמנם הייתי שמחה להאמין לאופן זה של הצגת הדברים, אבל ככל שקראתי והירהרתי יותר, מצאתי בו פחות ופחות היגיון. קודם לכול, לא ברור אילו מהפסוקים נאמרו למוחמד בכל שלב. הקוראן מסודר לפי אורך הפרקים – מהארוך יותר לקצר יותר – ולא לפי סדר הזמנים של ההתגלויות. איך מישהו יכול לבודד את הפסוקים ״המוקדמים יותר״, שלא לדבר על לדעת לקרוא מתוכם את הבשורה ה״אותנטית״ יותר של הקוראן? אנחנו חייבים להכיר בעובדה שהבשורה של הקוראן מפוזרת על פני כל המפה המגואלת בדם. חמלה וסלידה מתקיימות זו לצד זו. ראו כיצד הוא מתייחס לנשים. פסוקים מלאי תקווה ומלאי שנאה ניצבים במרחק שורות ספורות אלה מאלה. כך גם לגבי גיוון דתי. אין כוונה אחת יחידה בטקסט הזה, המכונה מושלם, בהיר, כזה שאין עליו עוררין. בסופו של דבר, צורתו המושלמת של הקוראן היא חשודה.

אוי ואבוי. עברתי את הגבול? חציית הגבולות שלי מחווירה לעומת חציית הגבולות של הטרוריסטים של אל קעידה. בניגוד אלי, החבריה האלה יוצאים לרצוח. אם אנחנו אכן מתכוונים ברצינות להיאבק בעריצות החונקת שהם מייצגים, אנחנו חייבים לא לפחד לשאול: מה אם הקוראן איננו מושלם? מה אם הוא לא ספר שנכתב כולו בידי אלוהים? מה אם הוא משובץ בדעות קדומות אנושיות?

אירשאד מנג'י – הצרה עם האסלאם – קול קורא לדיבור גלוי

אירשאד מנג'י – הצרה עם האסלאםהצרה עם האסלאם

קול קורא לדיבור גלוי

כנרת, זמורה ביתן, דביר – 2005

" אין זה אומר שאני מסרבת להיות מוסלמית " היא כותבת " זה אומר פשוט, שאני מסרבת להתגייס לצבא הרובוטים הפועלים בשמו של אללאה. הרובוטים האלה, טוענת אירשאד מנג'י, כוללים גם מוסלמים המכונים במערב " מתונים " .

בואו נאמץ את האפשרות הזאת לרגע. מוחמד עטא, מנהיג המתאבדים של 11 בספטמבר, כתב מכתב רצח בשם הכנופיה שלו. במכתב, הוא אמר, ״די בעבורנו כי [פסוקי הקוראן] הם דבריו של בורא הארץ והכוכבים…״ לא פעם אחת, אלא שלוש פעמים, עטא התייחס למציאת נחמה ב״כל הדברים שאלוהים הבטיח לשאהידים.״ במיוחד, ״דעו כי גן העדן ממתין לכם בכל יפעתו, וכי נשות גן העדן ממתינות, קוראות אליכם, ׳בוא, ידיד האל׳.״

הרשו לי לפענח למענכם את צופן דבריו, שנשמעים כאילו נלקחו מסרט קולנוע גרוע במיוחד: עטא והחבר׳ה מצפים לגישה בלתי מוגבלת לעשרות בתולות בגן עדן. הם לא היחידים. חודש לפני 11 בספטמבר, מגייס של החמאם, תנועת המחתרת הפלסטינית שהפכה לארגון טרור, אמר לרשת הטלוויזיה סי־בי־אס שהוא מפתה את המועמדים לגיוס על ידי חזיון שבעים הבתולות. משהו כמו רישיון נצח להשפיך תמורת נכונות לפוצץ, וזה זמן נטען שהקוראן מבטיח את הגמול הזה לשאהידים מוסלמים.

אבל יכול להיות שיש צרות בגן עדן, ייתכן שטעות אנוש שחדרה לקוראן גרמה לכך. לפי מחקר חדש, הדבר שהשאהידים יכולים לצפות לו תמורת קורבנם איננו בתולות אלא צימוקים ! את המילה שמלומדי הקוראן קראו במשך דורות כ״בתולות שחורות עין״ – חוּרִיָה – אפשר להבין באופן מדויק יותר כ״צימוקים לבנים״. (אל תצחקו. לא יותר מדי, בכל אופן. בחצי האי ערב של המאה השביעית צימוקים ודאי היו מעדנים יקרים למדי, יקרים דיים כדי להיחשב פינוק שמימי.) ובכל זאת, צימוקים במקום בתולות? בבקשה. איך יכול הקוראן לטעות כל כך?

ההיסטוריון שמציג את הטענה הזאת, כריסטוף לוקסמברג, הוא מומחה לשפות מזרח תיכוניות. הוא מאתר את מקור תיאור גן העדן בקוראן ביצירה נוצרית שנכתבה שלוש מאות שנים לפני האיסלאם בניב מסוים של ארמית, השפה שישו דיבר בה ככל הנראה. אם הקוראן שאב השפעות מהתרבות היהודית־נוצרית – אפשרות  התואמת בהחלט את טענתו שהוא משקף בשורות קודמות – סביר להניח שהארמית תורגמה ביד אדם לערבית. או תורגמה בשגגה במקרה של חוריה ומי יודע בעוד כמה מילים.

ומה אם משפטים שלמים הובנו שלא כהלכה? בתור סוחר שלא ידע קרוא וכתוב, הסתמך הנביא מוחמד על סופרים־לבלרים שכתבו את המילים ששמע מפי אלוהים. לפעמים הנביא עצמו התייסר בפענוח הדברים ששמע. לטענת המוסלמים, זו הסיבה שקבוצת ״פסוקי השטן״ – קטעים המהללים את הסגידה לאלילים – התקבלה על דעתו של מוחמד ונהפכה לחלק אותנטי מהקוראן. בשלב מאוחר יותר הוציא הנביא את הפסוקים האלה, וטפל את אשמת הופעתם בתחבולה של השטן. ואולם, העובדה שפילוסופים מוסלמים סיפרו את הסיפור במשך מאות בשנים מעידה על ספקות עתיקי יומין בנוגע לצורתו המושלמת של הקוראן. עכשיו יותר מתמיד, עלינו לשוב ולעורר את הספקות האלה.

מה היה קורה אילו מוחמד עטא היה מתחנך על שאלות מרחיבות נפש ולא על וראויות פשוטות? או לכל הפחות, מה היה קורה אילו עטא, שלמד בקולג׳, היה יודע שעל מקורן של מילים מסוימות – מילים מרכזיות בתיאור העולם הבא – ניתן לערער? שאולי לא כולן ״דבריו של בורא הארץ והכוכבים״? שהגמול על הקרבת עצמך, שלא לומר דבר על רצח המוני, מוטל בספק ? שגן העדן המובטח הוא השערה, לא ודאות? אולי אז הוא היה נסוג. אולי. אפשרות זו מתחננת למעט תשומת לב.

הטלת הספק בקוראן היא כשלעצמה שלב מרכזי ברפורמה כיוון שהיא מעידה על התנתקות מהעדר. משמעותה היא שאין לך כוונה לקבל את הטענה שהתשובות נתונות מראש או שיינתנו לך.

בחודשים שאחרי 11 בספטמבר הציקה לי שאלה אחת יותר מכל האחרות: כיוון שהקוראן מאפשר הפעלה של רצון חופשי, מדוע נדמה שהגאונים השולטים באיסלאם נוטים כבררת מחדל לצרות מוחין? מדוע לא רבים יותר מביניהם בוחרים בנתיב הפתיחות? הייתי חייבת להמשיך מעבר לקוראן. הייתי חייבת למצוא את המדגרה של הדעות הקדומות הפבלוביות של המוסלמים.

כדי לעשות זאת, הייתי חייבת לקלף שכבות נוספות מעל השקרים שאנחנו מספרים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
אוקטובר 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר