מורשת יהדות מרוקו

נר המערב

תולדות ישראל במרוקו

החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל

איש טבריה ת"ו

הרב יעקב משה טולידאנו

וכששמעו זה החכמים נתקבצו כמה פעמים ובפרט כמו ז' שבועות קודם הפסח ושלחו אחר הנגיד רבי שאול ודיברו עמו קשות מפני מה אינו עוזרם מאחר שהם הרוב, ובאלו הז' שבועות שהיו חושבים עלי רעות והיו נועצים להרע לי בכל כחם ויכלתם, והשי"ת מסבב הסבות ועצר את השמים מלהוריד טל ומטר עש שהיה העולם בצער גדול מפני היוקר, וקצת מהיהודים המגורשים שלחו מכאן חטים לארץ הנוצרים וחשבו עצות ותחבולות על עם ה' להשמיד להרוג ולאבד את שונאינו עם המלך שהוא מגן עלינו.

והיינו בצער גדול, ולאחר כן כמו ששה ימים מחודש ניסן בא' בשבת התחיל ה' לפתוח חנו שערי אורה ומיום ה' שהביאו לי הקונטרס שלהם והלאה פתח ה' את אוצרו הטוב והייתה הארץ כגן רטוב והתיל לעבדיו מקטוב, ובתחלת הז' שבועות מבקר בא אלי הנגיד ואמר לי עד מתי יהיה זה לנו למוקש שלח את האנשים ויאכלו מזבחיהם אשר הם זובחים, ובשומעי זה הדבר כשל כח הסבל ואני זקנתי ושבתי ובני בעונותי אינם אתי, כתבתי לו זאת הפתקא שיתננה לחכמים.

וזהו תוקף הפתקא, החתום למטה אני מבקש מהחכמים השלמים הרב יהודה בן זכרי, הרב יהושע קורקוס ומתלמידי כל ישיבה וישיבה שיעיינו בזה הדין בכל אלו הפוסקים…לקיום כל הנזכר אני נשבע בשם ה' שלא לערער עוד ולשמור פי ולשוני מדבר עליכם סרה בעניין זה כפי יכלתי, חיים גאגין. ויום ה' בערב שבת הגדול בא אלי הנגיד רבי שאול והביא לי הקינדריס הזה שלהם בידו וזהו תופסי.

ראשית דברנו ותחלת מעשנו….( פה האריכו רבני המגורשים להכריח דבריהם על פי הראשונים והמנהג והביאו גם כן הסכמת חכמי איפלפונא להתיר ואחרי כן הם כותבים ) ובעניין ההסכמה אשר עשו אנשי הארץ ( התושבים ) על הנפיחה שעשאוה כטריפה.

כפי נוסח הסכמתם והם שואלים אם יש לזה התרה, אחרי העיון והשקידה ראה ראינו כי יש לה התרה…והסכמה כזו היה ראוי שיהיו בה רוב חכמי העיר או למיעוט כל דייני העיר…ואם באולי יאמרו שהייתה עם גדולי העיר שלפי דעתם הוא החכם רבי חיים גאגין, לאו כל כמיניה שאם הרבים חולקים עליו הלכה כרבים….

הכלל העולה שיש התרה להסכמה זו מכמה טעמים…ד' שהמנהג של חומרא כבר עזבוהו זה להם שלשים שנה בלי הכרח אלא ברצונם ועתה אין אנו מכריחים להם אלא מודיעים להם….ולכן ראינו לקיים מנהגנו ולחתום שת שמותינו בכאן, הרב יהודה בן שם טוב בן זכרי, הרב יוסף עוזיאל, הרב נסים סונאבל, הרב שמעון אבוהב, הרב יוסף טיבי, הרב יוסף מינדא, הרב יוסף נהון, הרב אברהם אדרוטיל, הרב יוסף קורקוס.

ובראותי הקינדריס שלהם ראיתי בו….ולזה נערתי חצני ואקנא קנאת ה' לברך וללבן האמת  ואשיב על ראיותיהם כי אינם ראיות…תשובתו של רבי חיים גאגין זאת ארוכה, ובה מתוכח עם רבני המגורשים בכל ראיותיהם שהביאו בקינדריס, ומדבר אתם קשות.

ואמנם מתשובת רבי חליים גאגין זו נציג פה רק דברים אחדים המעניינים להשתלשלות היתר מנה הנפיחה בספרד וקורותיו :

ואכתןב בראשונה מה שהסכימו בפלפלונה וכו…לזה אני אומר אני חיים גאגין תולעת ולא איש, מי הם חכמי פלפלונא שהביאו ומי אביהם ומי החכם שלהם שהרי העידו על עצמם מה חכמתם ומה מעשיהם שבתחלת תקנה שלהם העידו שמקורם לזה היו עושים על פי המחמירים לאסור כל הברכות ואחר כך בעונות סובב ה' לנסותם על ידי הנוצרים שגזרו עליהם שכל טריפה לא ימכרו אלא ישליכו לכלבים והם לא עמדו בנסיונם וחשו על ממונם ולא על כבוד קונם.

ואחר כך סיבב ה' להם עד שאבדו ונתקיים בהם אשר לחרב, לחרב ואשר לדבר, לדבר וכו…..וכמו כן לנו ולאבותינו בקשטיליא המגורשים אירע בזה קודם הגירוש, ואומר מה שאירע לנו שמחרב שנת קנ"א וגזירות ושמדות של שנת קע"כ – 1416, בכל קשטיליא וארגון וכמה מלכיות  אחר שמתו קצתם בחרב, כמה וכמה קהלות נשתמדו עד שלא נשאר כל אחד ב' ג' גרגירים בראש אמיר.

בשעה טובה ומוצלחת….הגענו אל סוף החוברת הממצה הזו….הקורא אשר רוצה להעשיר את ידיעותיו על מרוקו בצורה קלה, ימצא בה עניין, כמו כן גם התלמידים המבכרים לכתוב עבודת שורשים על ארץ הולדת אביהם או סביהם….גם יוכלו להעזר בה…….

סאוטה, סבתא (Sebta, Ceuta)

סאוטה, ובפי הערבים סבתא, היא עיר בצפון מערב מרוקו, על חוף הים התיכון. בזכות קירבתה לגיברלטר (הנקודה הדרומית ביותר בחצי האי האיברי) נעשתה עוד בתקופה הרומית לנמל חשוב. המושבה היהודית שבה היתה ערש מולדתו של ר׳ יוסף אבן עקנין, תלמידו של הרמב״ם. התערותם של יהודי סאוטה בתרבות הערבית לא מנעה את המווחדון מלרדוף אותם. עיר זו זכתה לפריחה גדולה במאה ה-16, והיתה ראש גשר להתפשטותם של הספרדים במרוקו. מקומם של היהודים במסחר בעיר היה כמו בערי אירופה – גנואה ומרסיי, והוא החל עוד בראשית ימי הביניים המאוחרים. יהודי סאוטה הצטיינו במיוחד במלאכת צביעת בדים. יהודים שעזבו את שתי הקהילות הגדולות של סאפי ואזמור, שבדרום מערב מרוקו, עם יציאת הפורטוגלים מן הערים הללו, התיישבו בשנת 1542 בסאוטה, ואליהם נוספו גם אנוסים, פליטים מספרד ומן האיים הבליאריים שבאוקיאנוס האטלנטי.

החשש מהשפעתם של יהודים על נוצרים הביא את הספרדים לקבוע בשנים 1609-1607 תקנות מפורטות שאסרו לבוא במגע דתי כלשהו עם היהודים הבאים לסחור בעיר. משום כך לא היתה רציפות של יישוב יהודי בעיר זו, עד כינונה הרשמי של קהילה בשנת 1869. בשנת 1969 ישבו בה 600 יהודים ולהם ארגון מפותח, כולל מוסדות דתיים רבים. גם כיום יש בעיר כמה עשרות משפחות יהודיות ששורשיהן מגיעים עד התקופה האנדלוסית הקדומה. סאוטה היא היום אחת משתי המובלעות (האחרת היא מליליה) שנותרו לספרד בצפון אפריקה, וחרף תביעותיו של מלך מרוקו לפנותם, עומדים שליטי ספרד על דעתם, שזהו חלק בלתי נפרד מארצם ומעברם.

העיר היא מטרה לסיור שעיקרו האדריכלות הספרדית. העיר, על רחובותיה, כנסיותיה, הנמל שבה ואתרי השוק החופשי שבה, היא עדות למיטב הבנייה הספרדית במאות ה-20-19.

עמק התודגא – TODGUA

עמק זה הוא מן החשובים ביותר במרוקו הדרומית-מזרחית. הוא מחבר בין הדאדס ובין מרכזה של מרוקו (״המערב הפנימי״), שבה שכנו הערים המלכותיות — מכנאס ופאס, ומדרום – עם מחוז מראכש, מן המאוכלסים ביותר בכל המדינה. לגבינו יש לעמק חשיבות נוספת, כיוון שהוא חיבר בין האזורים הללו ובין ״נוף תאפילאלת״ — אזור יהודי מאז תקופת הגאונים.

מגורשי ספרד הגיעו בעיקר לאזורי החוף של הים התיכון בצפון והאוקיאנוס האטלנטי במערב. ואולם הם נרדפו גם שם על ידי האינקוויזיציה, ולכן היו מי שנמלטו משם לעמקי הפנים בדרום מרוקו. לפי מסורת שנשתמרה אצל הפליטים, הם קנו חמישה כפרים (״קצור״) בעמק הדאדס. חוקרים אחדים סבורים שהיו מהם שנדדו לעמק התודגא והצטרפו ליהודים ה״ישנים״ שבכפריו.

ליד הכפר הקדום של עמק התודגא הקימו הצרפתים אתר – נסוק, שעד מהרה הפך לעיר, תינגיר. בשנת 1948 מנתה הקהילה בעיר זו 643 נפש, אך בגלל תהליך העיור הפנימי במרוקו ובעקבות הקמת מדינת ישראל, פחתה האוכלוסייה היהודית בעמק זה.

יהודי האזור היו בעיקר בעלי מלאכה, ומהם באה הנהגת הקהילה. משפחה בולטת ביניהם היתה מבני אלחדאד, שנקראה כך משום שבניה עסקו במלאכת הברזל (חדאדה).

הקניון של עמק התודגא הוא מן היפים ביותר, והוא נעשה לאתר מועדף לטיולי ג׳יפים. קניון זה מחבר את דרום מערב מרוקו עם עמקי הדאדס ותאפילאלת. מלאחים יהודיים קטנים היו גם באספלו, בתאורירת ובאיית ורג׳דל.

סוף החוברת 

דור התמורה – שינוי והמשכיות בעולמם של יוצאי צפון אפריקה – משה שוקד ושלמה דשן.

אירוע הכנסת ספר־תורה

מושגי־המפתח בדיון עד עתה היו " סמל " ו׳ניסיון קיומי׳. חקר הפעילות המתייחסת לסמלים מן ההכרח שיתחשב בניסיון הקיומי, הנוגע בסמלים, של האנשים הפועלים. מצבם החברתי של אלה ופעילות סמלית מהווים יחידה אחת, ויש לבחון שינוי דתי במסגרת יחידה זו, שהיא שדה־חקירה אחד. הטכניקה הראויה היא טיפול בנתונים אתנוגראפיים באמצעות ׳ניתוח מצבי׳.האירוע שאני בא לחקור עתה במונחים האלה הוא טקס הכנסת ספר־תורה שאירע בצפונית, במערכת הבחירות הכלליות בשנת 1965. המעשה התרחש בשיא המערכה, כשהמפלגות התחרו זו בזו על חלוקת טובות־הנאה למצביעים אפשריים, תוך כדי תעמולה בקרב קהל מתפללי בית־כנסת של יוצאי מרוקו, שאקרא לו ׳שבח ישראל׳. ספר־התורה הוענק על־ידי מפלגת פועלי אגודת ישראל (פא׳׳י).

בשנים הסמוכות לעלייה ההמונית, עם הקמתם של מאות בתי־כנסת חדשים, הורגש בארץ מחסור בספרי־תורה. בית־כנסת מצריך ספר־תורה אחד לפחות, ורצוי שיהיו שלושה, לנוחות התפילה במועדים שבהם נוהגים לקרוא מתוך ספרים אחדים. אחת הדרכים העיקריות להשגת ספר־תורה היא באמצעות אפוטרופסים הממונים על רכושן של קהילות יהודיות בגולה, שחדלו להתקיים. המפלגות עשויות לעזור בעקבות קשרי הפוליטיקאים עם הגופים המקיימים את המגע עם האפוטרופסים בחוץ־לארץ ומעזרה זו מקוות המפלגות להיבנות ולזכות בנאמנות ביום הבחירות. בערב שנועד להכנסת ספר־התורה לבית־הכנסת מטעם פא״י, התאסף ליד סניף המפלגה קהל מתפללי ׳שבח ישראל׳, והרבה אנשים, יוצאי מרוקו משאר בתי־כנסת בעיר. הילדים והמבוגרים נשאו לפידים בוערים, קופסאות־פח מחוזקות למקלות במסמרים ומלאות בסחבות דולקות, ספוגות נפט. ספר־התורה נישא במרכז ההמון, והגברים נדחקו אל עבר הספר כדי לזכות בנשיאתו צעדים אחדים. בתהלוכה אל בית־הכנסת, ששכן בקצה השני של העיר, זכו כמעט כל הגברים במצוות הנשיאה. כל אותה עת זימרו את מזמורי קבלת־שבת בלחן קצוב, והנשים שעמדו לאורך הדרך הגיעו את ידיהן אל עיניהן ונשקו להן כשהתהלוכה עברה לידן. היבהוב הלפידים בחשכה ולהג הילדים שהסתובבו בשולי הקהל הגבירו אווירה דתית של התרגשות מאופקת, גיל ורעד. הזמרה נעשתה מרוכזת ונרגשת יותר, ולבסוף הגיעה התהלוכה לבית־הכנסת וספר התורה הונח בהיכל(ארון הקודש).

 הכול התיישבו כדי להאזין לנואמים. הפוליטיקאים שיבחו את מפלגתם: פא״י, לדבריהם, עוזרת לקיים את התורה: וראיה לכך ספר התורה אשר הוכנס אותו ערב לבית־הכנסת בצפונית; כך עשו אותו ערב גם בערים ובמושבים אחרים. בכל מקום פא״י עוזרת לאנשים להחזיק בדתם והיא נאבקת עם מפלגות חילוניות. הנואם האחרון העלה את הדברים לשיא. הוא סיים את נאומו הנלהב בקריאה דרמאטית־נרגשת: ׳שמע ישראל, ה׳ א־לוהינו ה׳ אחד! זה ה־ד׳, ה־ד׳ הגדול, ה־ד׳ של פא׳׳י י הצביעו ד׳ י׳ מיד לאחר מכן המשיך הקהל הנאסף בתפילת ערבית, הכוללת את ׳קריאת שמע׳. הפעילות הסמלית, שבה אתמקד עתה בניתוח, היא הקריאה העתיקה ׳שמע ישראל וגו״ שנאמרה בתפילה לאחר הנאומים. בפעילות שלפנינו מעורבות שתי קבוצות שונות: הפוליטיקאים של פא״י וקהל מתפללי בית־הכנסת. שתי הקבוצות מעורות במצבים חברתיים שונים, והללו מעצבים באורח שונה את המשמעות ואת האופי של הפעילות הסמלית, שבה עסקו שתי קבוצות האנשים במשותף. הפסוק ׳שמע ישראל׳ הוא ביטוי לעיקר האמונה, אחד הפסוקים המעטים בסידור, שאמירתו פעמיים ביום לא זו בלבד שהיא חובה גמורה על־פי הדין, אלא שהמתפלל חייב גם לאומרו מתוך כוונה ותשומת לב. משום חשיבותו של הפסוק הזה קשרו לו דרשנים ופרשנים בכל דור פירושים רבים. קיימת צורה מסורתית שבה נכתב הפסוק בספר־התורה.

האותיות הסופיות של המלה הראשונה והאחרונה של הפסוק נכתבות באותיות גדולות יותר. גם בסידורי התפילה המודפסים שמורה צורה גראפית מסורתית זו. והנה סמל הבחירות של פא״י, האות ד, היתה במקרה האות המובלטת בכתיבה המסורתית ב׳קריאת שמע׳. הפוליטיקאי של פא״י צעד אפוא על בסיס רגשי פורה, בשעה שפנה לציבור כי יצביע בעד ד של ׳קריאת־שמע׳. את נאומו הוא כיוון שיבוא בשיאו של הטקס הדתי־הפוליטי של תהלוכת הכנסת ספר־תורה. הנאום בא גם כפתיחה לתפילת ערבית רגילה, שכללה את ׳קריאת שמע׳. כל המתפללים, גם קהל בית־הכנסת וגם הפוליטיקאים, היו אנשים שומרי מצוות, ועל פי דין היו מחויבים לכוון לבם. סביר להניח, שהפירוש הפוליטי שעתה זה הוצע בלט בתודעת המתפללים וחדר אליה תוך כדי אמירת התפילה. ניתוח הקריאה שבמהלך התפילה צריך מעתה להביא בחשבון את נאום הבחירות שקדם לה. נבחן תחילה את המעשה הסמלי של ׳קריאת שמע׳ בתפילה מנקודת־מבטם של הפוליטיקאים. הרעיון שביקשו להנחיל בנאום שקדם לתפילה היה בעיקרו זה: ׳קריאת שמע׳, כמו כל התורה, שופעת מובנים חבויים, המתגלים תדיר למי שמבקש להעמיק בלימוד התורה. פא״י, שסמל הבחירות שלה ׳ד׳ חופף את האות ד שב׳קריאת שמע׳, היא המפלגה המייצגת את הטוב והישר בעיני ה׳. הדבר נרמז ומבוטא בתורה. הנואם השתמש אפוא ב׳קריאת שמע׳ למטרה של תעמולת־בחירות, על־ידי שפירש את האות ד המובלטת בתיבה ׳אחד׳, באופן שהתקשר לסימן־הבחירות של המפלגה. נאום־הבחירות נישא לאחר שהתהלוכה, המזמורים והכנסת ספר־התורה, עוררו רגשות דתיים, והוא קדם לתפילה שבה מופיעה ׳קריאת שמע׳ שחייבים לאמרה בכוונה. מטרת פא׳׳י כמפלגה דתית, מלבד שאיפותיה לכוח פוליטי, היא להצליח בבחירות כדי לקדם מדיניות דתית. לכן סביר להניח שהמניע של הפוליטיקאים היה דתי בעיקרו." הפוליטיקאים הציתו רגשות באירוע זה על־ידי פירוש דרשני ל׳קריאת שמע׳, פירוש שהתאים למטרת־התעמולה שלהם. אופייני לדרשה הרבנית המסורתית הוא השימוש בסמלים, ובמיוחד בפסוקים מן המקרא, כאמצעים להעברת שדרים חברתיים ודתיים. מטרת השדרים היא לחזק את הנאמנות למה שהדרשנים מבינים כיהדות מסורתית. תוך כדי כך משנה הדרשן את מובן הסמלים, אם כי באופן חוקי מבחינת המסורת, שכן הגילוי המתמיד של מובנים ומשמעויות חדשים במקראות הוא ממהותה של הדרשנות. הדרש הוא למעשה אמצעי לחידוש דתי ביהדות. נאומו של התועמלן של פא״י, שבו יוחס תוכן פוליטי ל׳קריאת שמע: הוא בהקשר זה דרשה מסורתית לגמרי וחידוש דתי כשר בתכלית. ניתוח זה חל גם על ׳קריאת שמע׳ של הפוליטיקאים במסגרת תפילת ערבית.

עד כה מיקדתי את הניתוח בשינוי שחל ב׳קריאת שמע׳ של הפוליטיקאים. עתה אפנה לקבוצה האחרת שלפנינו, קהל בית־הכנסת ׳שבח ישראל׳. יש לי הרושם, המבוסס על ידיעה כללית את האנשים המעורבים, שקהל זה לא ראה את מטרות המפלגה הדתית באותו אופן כמו הפוליטיקאים. כל המתפללים היו עולים חדשים, תמימים במידה רבה, ובשבילם פוליטיקה מפלגתית חופשית ובחירות דמוקראטיות חדשות הן. הם אינם מבחינים ברורות במגוון המניעים והמטרות של המפלגות השונות. כל המפלגות וכל הפוליטיקאים זרים להם במידה רבה, והם אינם יורדים לעומק התופעה המורכבת של מפלגה דתית ישראלית. מנקודת־מבטם של המתפללים, העובדה החשובה שנבעה מנאום־הבחירות היתה, שהתנסותם במעשה ׳קריאת שמע׳ בתפילה לאחר הכנסת ספר־התורה שונתה על־ידי פירוש שלא יכלו לייחסו לשום דבר מסורתי. כל מערך הפעילויות הקשורות לבחירות היה בשבילם חדש לחלוטין, ועתה הם עמדו בפני פירוש חדש של המעשה הסמלי השגרתי, שמקורו בהקשר פוליטי זר לעולמם המסורתי. כשהמתפללים באו לקריאה שבתפילה, דקות מעטות אחרי הנאום, ודאי היה הפירוש הפוליטי בתודעה של רבים מהם. אם נתבונן ב׳קריאת שמע׳ שבתפילת ערבית מהיבט זה, השינוי שהתרחש במעשה הסמלי הוא מעשה חילול.

ניתחתי מעשים סמליים של שתי קבוצות אנשים, מעשים שהתרחשו בתוך תחום חברתי אחד: תפילה בציבור בבית־כנסת. אלא שיש שוני גדול במצבים החברתיים הכלליים של שתי הקבוצות. שוני זה מביא גם לשוני במשמעות ובמובן של מעשי האנשים הפועלים. ניתן להגיע לרמה זו של ניתוח מפורט רק כאשר מעשים מותחמים בבירור והמצבים החברתיים שבהם הם מתרחשים — נדונים כיחידה מחקרית אחת. ניתוח פעילות סמלית, שאינו מתמודד עם המורכבות של המצבים החברתיים שבתוכם צומחות הפעילויות, מאפשר הבנה כללית ושטחית בלבד. אם בודקים אנו את האירועים שנדונו כאן באמצעות המושגים המקובלים בסוציולוגיה של הדת, ניתן לאפיין בפשטנות את כלל המעשה המתואר (הנאום ותפילות הפוליטיקאים ושאר הציבור) כ׳חילון׳. אך, כפי שראינו, ההקשרים החברתיים־ תרבותיים הם שונים ובעקבותיהם הגענו לראיית השונות שבפעילויות. הניתוח המצבי של פעילות סמלית יש בו כדי להפרות ולהעלות מושגים מעודנים בהשוואה למושג־ה׳חילוך המקובל. חקירת האירוע הזה מראה שמעשה סמלי אחד עשוי לבטא דברים שונים לגבי אנשים המעורבים בו, בהתאם למצבים החברתיים השונים שבהם נתונים האנשים. כשמתמקדים הן במעשים סמליים והן בהקשריהם, ניתן להגיע למושגים מנתחים כלליים המקיפים תופעות רבות.

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

ז. ההקצנה בנוסח החרדים במזרח אירופה

הרב הלפרין הועיד את עצמו באופן היסטורי למלא תפקיד של ״מציל״ יהודי מרוקו שאינם מסוגלים לטפל בעצמם בגורלם. גישה זו היא שהנחתה אותו לייסד במרוקו את חברת ״מחזיקי הדת״ שתעמוד נגד סכנות המודרניזציה. בר״ח שבט תרע״ג(1913) הוא החתים את רבני העיר מקנאס על כרוז שהופץ בקרב הקהילות היהודיות ברחבי המדינה. בכרוז זה קרא לכל הקהילות לייסד חברה שתטפל בענייני היהודים על פי בסיס התורה, להקים ישיבות ולארגן בלילות חוגים ללימוד, וכן להדפיס ספרי דינים במוסר בעברית ובערבית־יהודית. עיקר המאמץ של ״מחזיקי הדת״ היה מכוון לשמירה על הנוער היהודי באמצעות החינוך המסורתי. הכרוז פתח בתיאור קודר: …וכעת עומדים אנו על פרשת דרכים, על אם הדרך, באה העת לחשוב מחשבות בצרכי הכלל והפרט בראותנו לדאבון לבנו איך התורה הקדושה משתכחת ח״ו. כל בתי כנסיות ומדרשים ריקים וכולם תחת מסווה הצטדקות שמוכרחים לבקש בסיס לפרנסה וסוף הדבר אשר לאט לאט ירחקו מתוה״ק ומשמרת הדת. ובכל עבר ופינה רבה העזובה בקרב הדור הצעיר ואם לא נמהר לבקש איזה עצה ותרופה יסחפו ח״ו כל נערי ב״י בשטף כליון ח״ו. משמרת הדת והיהדות הנאמנה תמס והלוך מהדור החדש ח״ו. היער ה׳ את רוחנו ות״ל התאחדנו כאיש אחד בלב בדעה אחת במצב העת הנוראה הזאת למען הפיח זיק אהבת תורתנו הקדושה ולהחזקת הדת בין שדרות העם בכלל ובפרט בחינוך הבנים בדרך שתפארת לו מן הקב״ה ותפארת לו מן האדם לתקן איזה תקנות אשר על ידן ב״ה תוכל תוה״ק לשוב ולהתחבב על צעירי עמנו…

קריאה זו, שמציגה מצב חירום, מהווה את הבסיס וההצדקה לפעולה מעשית של חברת ״מחזיקי הדת״ אשר תוכננה לפעול בחזית רחבה לפי ההנחיות הבאות:

א.           הפריסה של חברת ״מחזיקי הדת״ היא ארצית והמאבק הוא על כל אורח החיים היהודי ללא פשרה.

ב.           בכל עיר ועיר יוקמו אגודות חרדים אשר ראשית מטרתן תהיה ״לעבוד בעד כל ענייני היהודים רק על פי התורה והמצווה״…

הערת המחבר :    ״חרדים״ – מונח זה של יהודים יראי שמים הלקוח מהשיח האשכנזי המזרח אירופי לא היה קיים בשיח המקובל במרוקו. הוא הוכנס כנראה לראשונה לשיח היהודי במרוקו בכרוז זה שהרב זאב הלפרין חיברו והפיצו. ו/. בן שמחון רפאל. שם.

ג. לייסד ישיבות גדולות… מכולכלים ומוחזקים בכבוד מקופת המוסד­

ר. לקבץ ולסדר את נפוצות שלמי אמוני ישראל לאגודה אחת, לקרב לבותיהם…

ה. להחזיק במידה מרובה את למוד תוה״ק על ידי חברות, ללמוד בלילות ולהעתיק ולהדפיס ספרים בלשון המדוברת, דינים, מוסר ודרך ארץ.״

הכרוז קובע גם תקנות ונהלים לגבי החברות הכלולות בחברת ״מחזיקי הדת״, דרכי הפעולה והבחירה, גיוס הכספים והתרומות, פרסום שמות התורמים וכו'. הכרוז מציין את שמות חברי ההנהלה שנבחרו לחברת ״מחזיקי הדת״ שנשיאה הוא הרב זאב הלפרין. סוג פעולה כזה היה חידוש שלא היה קיים לפני כן במרוקו. יש לציין את הביצוע למרות הקושי הטכני כיוון שבכל מרוקו היה באותה עת רק בית דפוס עברי יחיד, בטנג׳יר.

הקמת חברת ״מחזיקי הדת״ במרוקו היא העתק של התארגנות שנעשתה במזרח אירופה בעשור הקודם. הסגנון, השיח וצורת ההתארגנות לקוחים בין היתר מאופי השיח וההחלטות של הכינוס הגדול של ״אגודת ישראל״ בוועידתה בקטוביץ.

הרב הלפרין ביקש ליצור בכל עיר במרוקו את אפקט כדור השלג של אגודות ״מחזיקי הדת״ כפי שאירע ברוסיה בעשור הקודם. אגודות אלו פתחו במאבק נגד הציונות, נגד הרוחות החדשות ו״החדרים המתוקנים״ וחתרו לטהר את ״קיני הכפירה״ שבתוך עולם הישיבות. המהלך כולו היה מלווה במרוקו באותה אווירת חירום, אותו להט ומאבק קנאי בלתי מתפשר כמו זה שנוהל במזרח אירופה. פעילות אינטנסיבית זו שינתה את התגובה ה״טבעית״ של רבני מרוקו שניתן לכנותה, לפי הטיפולוגיה של פיטר ברגר, תגובה  סתגלנית. רוח הקרב שהרב הלפרין החדיר הורגשה במעבר מהתנגדות פאסיבית וקבלה מבוקרת של המודרניזם, להתנגדות אקטיבית בלתי מתפשרת עד כדי מלחמת תרבות קנאית.

הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו – יששכר בן עמי. 

פיוט כללי נוסף, המזכיר הרבה קדושים, נכתב על ידי חיים סויסא והופיע בחוברת " שמחה וששון " עמוד 56-57       

אל אדיר נאזר בגבורה. יוציא את עמו לאורה. זכות הצדיק הנורא. הרב יעקב אביחצירא.    רבנן

נורא ונשגב שמו. אל עליון בתעצומו. זכות הרב שלמה. בן־לחנס שמו נקרא.        רבנן

יחיד הושע בת נאוה. פדה עמך ישראל. זכות הרב אנקאווא. הקדוש רבי רפאל.    רבנן

חוס וחמול על עמך. אנא האל החשה. ועשה למען שמך. זכות הרב דוד ומשה.      רבנן

יחיד הקדוש הנאדר. קרב זמן התחיה. זכות הנקרא לכדר. הרב רבי יחייא.          רבנן

יה גדול עצה אל ברוך. זכנו ליום שכלו ארוך. זכות הרב דוד בן ברוך. הכהן שמו נקרא.      רבנן

מרום וקדוש ונורא. מזולל יוציא יקר. יציל עמו מכל צרה, זכות הרב דוד אלשקר. רבנן

הר גבוה רם ועל, הוקם עליו ממעל, רבי מאיר הוא בעל אתייא ותמהייא.  אעברה

נתן לנו סוד תורה. על יד משה מאירה. ורשב׳׳י גלה אורה. וחבריו עשרה.            רבנן

גאון בבני עליה. הרב הכהן חנניה. עם רב יצחק דילויה. אבן פטדה מאירה.           רבנן

יה בל ינום, נעלה. חילי ואדיר אוני. כל חוסי בך אשריהו. האומר אתה עזרי.

אודה לאל בשירה. כקול נעים וזמרה. אשר נתן התורה. לאומה הטהורה.

לחיות עם האסלאם

דת תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור

ומקורות צמיחתו של האסלאם היסודני של ימינו

רפאל ישראלי

2006

הסחר היה לאופן ההתפשטות המאוחר שלעיתים בא מיד לאחר השלמת הכיבושים, או בד בבד עם שליחותם הרוחנית של הצופים, אך לא פעם הוא פתח את הדרך לארצות כמו בדרום-מזרח אסיה. להבדיל מדרכי הכיבוש הנועזות ומנתיבי ההרפתקה הצופיים, שבדרך הטבע פרצו דרכים יבשתיות למעצמה האסלאמית המתהווה, שלא היתה יורדת-ים במהותה, מכל מקום בתחילת דרכה, הרי במאות המאוחרות של ימי הביניים, בעיקר במאה ה-14 ואילך, אנו עדים לסחר פורח בבשמים ובתבלינים, שסוכניו העיקריים היו מוסלמים גם מן המפרץ הפרסי וגם מאזוריה המוסלמיים של הודו. תרמו לפריצת דרך זו גם שיירות הסחר הימי הסיניות, בראשותו של ג׳נג חו, יורד- הים המוסלמי שקנה מעמד בחצר קיסרי המינג (1644-1368), ואם כי נסע לעודד את הקשר הסיני עם הארכיפלגו המלאיי, ההתעניינות המוסלמית בו גברה. והגם שתהליך החדירה ההדרגתית ובדרכי נועם של שיירות הסחר המוסלמיות היה איטי ולא תוקפני, והתיישב תחילה רק בערי החוף של יאווה וסומטרה, וסביב מצרי מלאקה, הרי לאחר התאסלמותם של מלכים ונסיכים מקומיים, במגעיהם עם סוחרים ועם צופים ומטיפים שבאו עמם ובעקבותיהם, אם מתוך בצע חומרי ואם מתוך שכנוע רוחני, החלה הזליגה פנימה של האסלאם אל תוך איי הענק יאווה, בורניאו וסומטרה ייתכן שגם היום, למעלה מחמש מאווז שנה לאחר מכן, לא תם ההליך זה, והאיים הלאיים נותרו כאיזור המוסלמי הדליל והשטחי ביותר, אף שזהו גם ריכוז המוסלמים הנומינאליים הגדול בתבל.

 לו באנו לסווג את האסלאם בימינו לאזורי העולם על-פי החלוקה המקובלת, שהנה אירופו-צנטרית לפי טיבה, היינו מוצאים שהדת הגדולה והמצליחה הזו, בזכות כמה מעיקריה שנעמוד עליהם בהמשך, נחלקת כמעט לשלושה שלישים אזוריים שווי ערך מבחינה מספרית, שמשמעותם כי נקודת הכובד של האמונה הזו תחילתה אמנם בחצי-האי ערב, ממנו הסתעפה צפונה ומזרחה וגם מערבה, אך בגלי ההתפשטות הנוספים עבר המוקד הדמוגרפי מזרחה. ובכן, השליש הראשון כולל את כל 22 מדינות ערב עם קרוב ל-300 מיליוני אוכלוסים, ואליהן יש להוסיף את מדינות איראן ותורכיה שבכל אחת למעלה מ-70 מיליון מוסלמים. אם נמנה בתוכם גם את מוסלמי אפריקה השחורה, אולי עוד כמאה מיליון, שמחצית מהם במאוכלסת שבמדינות אפריקה – ניגריה, וכן את 30 מיליוני המוסלמים של הבלקנים ומערב אירופה, הנה לנו קרוב ל-600 מיליוני מוסלמים בשליש המערבי בלבד של עולם האסלאם. השליש הזה כולל את ארץ המכורה בערב ואת ארצות הלוז ההיסטוריות, ההגותיות והתרבותיות של עולם זה, גם את שני העמים הגדולים שהפיחו עוצמה וחיות חדשים באסלאם, האחד בראשיתו – האיראנים, והשני בנקודת המשבר עם נפול השושלת העבאסית במאה ה-13 – התורכים, אבות הקיסרות העותמאנית האדירה שהיתה סמל העוצמה האסלאמית במשך 400 שנה עד לנפילתה בעת מלחמת-העולם הראשונה. ראינו כי גם בשליש הזה בלבד גיוון העמים, המיעוטים והתרבויות הוא עצום, ובו שליטות שלוש מתוך ארבע האסכולות האסלאמיות שעליהן נספר עוד להלן: החנבלית המחמירה בחצי-האי ערב, המאלכית, גם היא פוריטנית מבית שמאי, בצפון אפריקה, והחנפית, בית-הלל של האסלאם, בכל שאר המרחב. באיזור זה של ארצות הלוז נמצאת איראן השיעית, ובסמוך אליה פזורה שיעית ניכרת בעיראק, שם היא מהווה כ-15 מתוך 25 מיליוני האוכלוסין (למעלה מ-60%), ובארצות המפרץ, בפרט בחוף הסעודי של המפרץ ובאי בחריין.

ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים

וארבעים ומאת שנה )מז, כח(.
כתב הרב אליהו בספרו קול אליהו, ויחי יעקב, יעקב נשאר במצרים שהיא
טמאה גילולים, היה עוסק בחיי העולם הבא על ידי עסק התורה, וכל זאת כדי
להשלים עבודתו עדי ערב. ולא נחשוב משנולד ובימי בחרותו לא עסק בתורה
ח"ו, אלא ויהי ימי יעקב שני חייו, שכולם שווים לטובה והיה דבק בחיי התורה,
כי כל ימיו ימי חיות ופעולה רבה היו. ואפילו עברו עליו צרות רבות כמובא
כמובא )בר"ר פד, כו(, על פסוק )איוב ג, כו(, לא שלוותי מעשו, ולא שקטתי
מלבן, ולא נתתי ויבא רוגז, שקפץ עליו רוגזו של יוסף. לזה אמר ויהי שהיה וי,
לשון צרה ואפילו כך, היה עוסק בתורה ולא ביטל מלימודה חס ושלום.
ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו אם נא מצאתי חן
בעיניך שים נא ידך תחת ירכי ועשית עמדי חסד ואמת אל תקברני
במצרים )מז, כט(.
כתב הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל בספרו אוצר המכתבים ח"א, שאל חכם אחד
לשני, וז"ל: וכי הימים מתים, וכן לגבי דוד שנאמר )מלכים א, ב, א(, ויקרבו ימי
דוד למות, ואפשר לבאר, על חז"ל )תענית ה:(, יעקב אבינו לא מת, דוד מלך
ישראל חי וקיים, ולכן לא נאמר ויקרב ימי ישראל למות, ויקרב דוד למות
עכ"ל. הנה דבר זה ערוך במדרש רבה )צו, ג(, ובפירוש מתנות כהונה, והנה
נראה, כי מה שאמרו רבותינו ז"ל יעקב אבינו לא מת, הנה משל על זרעו,
שכמה אומות אבדו, וישראל עדיין חי. וכמו שכתוב )מלאכי ג, ו(, ואתם בני
יעקב לא כליתם, וכן זרע דוד חי וקיים, שלא יכבה נרו לעולם, שהרי שניהם
מתו ונקברו, וקברותיהם ידועים בירושלים וחברון כאשר מספרים הבאים משם.
ופירוש ויקרבו ימי ישראל, חיי ישראל, כמו למען ירבו ימיכם, וכן בהרבה
מקומות.
ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקברתם ויאמר אנכי אעשה
כדברך )מז, ל(.
כתב הגאון אדרעי זצ"ל בספרו שפת אמת, אמרו רבותינו ז"ל )תענית:(, מכאן
שיעקב אבינו ע"ה לא מת. ועוד נקדים מה שכתב השולחן ערוך )יו"ד שסב
ס"ה(, אין קוברין צדיק גמור בצד צדיק שאינו גמור, לפי שמזכיר עוונותיו של
צדיק שאינו גמור. ומצינו שיעקב אבינו ע"ה הוא בחיר שבאבות, לפי שאברהם
ויצחק יצא מהם פסול, אבל יעקב אבינו לא כן מיטתו שלימה. וכמו שיש חילוק
בין צדיק גמור לצדיק שינו גמור. ומצינו שצדיקים במיתתם גדולים יותר
מבחייהם, ויש להם מעלה יתירה, וגם כן קרואים חיים. לפיכך אמר יעקב
ושכבתי עם אבותי, וקשה אם כן הא אין קוברין בחיר בצד שאינו בחיר. לכך
אמרו רבותינו ז"ל, מכאן שיעקב אבינו לא מת, שהצדיקים נקראים חיים ויש
להם מעלה יתירה, ובמעלה זו חזרו להיות כמותו, לפיכך אמר ושכבתי עם
אבותי הם שוים.
ויאמר יוסף אל אביו בני הם אשר נתן לי אלהים בזה ויאמר קחם נא אלי
ואברכם )מח, ט(.
כתב הגה"צ רבי ישראל אבוחציריא זצ"ל המובא בספר בבא סאלי ח"א, "בני
הם אשר נתן לי אלהים בזה", לכאורה, מילת "בזה" מיותרת, וכבר עמדו
רבותינו ז"ל ופירשו בזה. ואפשר לפרש, ע"פ דברי רבותינו ז"ל )סוטה לו:(,
שיוסף היה ראוי להוליד י"ב בנים כמו יעקב אבינו ע"ה, אלא ויפוזו זרועי
ידיו )בראשית מט, כד(, נעץ ידיו בקרקע ויצאו מבין צפורניו ידיו. ופירשו
רבותינו ז"ל )פרקי דרבי אלעזר פרק לט(, שיצאו עשר טיפין וכו'. וזהו שאמר
בזה, זה בגימטריא י"ב. ואמר יוסף לאביו: בזה – חלק התיבה לשנים ב-זה.
כלומר ב' שנים. במקום ז"ה- י"ב. דהיינו נתן לי הקב"ה שני בנים החשובים
כשנים עשר, שהרי נמנו בין השבטים.
ואתם חשבתם עלי רעה אלוהים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה להחיות
עם רב )נ, כ(.
כתב הגאון רבי יצחק אברז'ל זצ"ל ממרביצי התורה בעיר מרכאש בספרו כפר
ליצחק, פירוש "אתם חשבתם" מיתת הצדיק מפני הרעה שתבוא "אלוהים חשבה
לטובה" מפני הרעה שלא תבוא "למען עשה כיום הזה" כיום כפורים דכתיב ביה
"כי ביום הזה יכפר עליכם" מה יום כפורים מכפר אף מתתן של צדיקים מכפרת.
ושמא תאמר נפש החוטאת היא תמות. לזה אמר "להחיות עם רב" פירוש הצלת
הרבים עדיפא.
או יאמר "להחיות עם רב" פירוש לברר נצוצות הקדושה מתוך הקליפה. כי על
ידי התפילה מבררים הנצוצות אבל אימתי כשתהיה התפילה בכונה הא לאו הכי
נוטל צדיק אחד ויש לו כח ליכנס תוך הקליפה ולהוציא בולעה מפיה. כמו שפירש
הרב "ארץ חמדה" הצדיק אבד בשביל שאין איש שם על לב פירוש עבודה
שבלב שהיא התפילה ומתפללים שלא בכונה ואדרבא ואנשי חסד נאספים
פירוש בבית הכנסת מדברים זה עם זה באין מבין כי מפני הרעה שהיא הקליפה
נאסף הצדיק
לברר הניצוצות וכמו שפירש הפסוק "יען כי נגש העם הזה" ואין הגשה אלא
תפלה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני. פירוש מתפללים שלא בכוונה לכן
הנני יוסף להפליא ואבדה חכמת חכמיו וכו' כדי לברר הניצוצות.
וכן פרשתי אני עני בשעה שבא הקב"ה לבית הכנסת דהיינו בשעה הראויה
לתפילה שהיא עם הנץ החמה לא יאחר ולא יקדום ולא מצא בה עשרה. פירוש
יש שם יותר מעשרה אבל אינם עונים אמן יהא שמיה רבה מיד כועס שנאמר
מדוע באתי ואין איש עונה אמן. קראתי ואין עונה. ושמא תאמר מחשב בטירדות
הזמן ובפרנסה. לזה אמר הקיצור קצרה ידי מפדות. בשעה אחת אני מביא לכם
פרנסתכם וכמו שפירש מאמר קבעת עיתים לתורה ושמא תאמר אני טרוד
בפרנסתי. לזה אמר נשאת ונתת באמונה אתה מאמין שהקב"ה יביא לך שפע
טוב ברגע אחד ולכן לא תבטל מהתורה.
וכן פרשתי מאמר כל הרגיל לבוא לבית הכנסת ולא בא יום אחד בשביל
שמתאחרין באותה בית כנסת אלא ודאי אין לו בטחון בה' יתברך. הקב"ה שואל
בשלומו שנאמר מי בכם ירא ה' שמתפלל בבית הכנסת ולא בא יום אחד שומע
בקול עבדו שהוא יצר הרע שאמר לו התפלל בחשכה וזהו אשר הלך חשכים
והתפלל בחשכה בעוד לילה. הוי ליה יבטח בשם ה' וישען באלהיו.
ועל פי זה פרשתי כל הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם יהיה בעזרו וכשמת
אומרים לו אי חסיד אי עניו פירוש דיקשה היכי דמי יקבע מקום לתפלתו ושמא
יקדים לו איזה בית הכנסת בשפרירא והולך ומתפלל בה לזה אמר יבטח בשם
ה' וישען באלהיו וכשמת אומרים לו אי חסיד אי עניו פירוש חסיד וקם בשפרירא.
אי
עניו ובוחר במקום גרוע שאינם חפצים בו או עניו ואין בו גאוה כדי שיחפוץ כבוד
ורוצה הממון להתגאות בו. כמו שפירש הרב "בינה לעיתים" פסוק "ויהי בגזוז את
צאנו ושם האיש נבל". פירוש אפילו יום הגזיזה שעושים בו משתה גדול הוא לא
רצה לעשות בו שום משתה ושם האיש נבל.
על פי זה פירש הרב "ארץ חמדה")ברכות כח(,כשחלה ר' אליעזר הגדול נכנסו תלמידיו
לבקרו אמר ליה צאו והזהרו פירוש עוד שתצאו מבית הכנסת ואחר כך הזהרו
בכבוד חבריכם ותדברו חוץ לבית הכנסת וכשאתם מתפללים בבית הכנסת דעו
לפני מי אתם מתפללים ולא מלבד אתם רק ומנעו בניכם מן ההגיון בבית
הכנסת. וכן פירש הרב "ארץ חמדה" רבה בר בר חנא לא ידעו דוכתיה כיון דחזו
צפרי דמטללי עיי"ש. פירוש לא ידעו סיבת פטירתו כיון דחזו צפרו דמטללים
פירוש מדברים בבית הכנסת כמו צפרים אמר היינו סבת מיתתו.
שבת שלום הרב אברהם אסולין
לתגובות והצטרפות למיל השבועי וקבלת חוברות תורת אמך – מנהגי מרוקו וצפון אפריקה

עליית יהודי אטלס – יהודה גרינקר הספר נכתב בשנת 1973

הוכחה לכך : ביום שמחת תורה הגעתי לכפר אחד אשר מצאתי בו 16 משפחות של יהודים עובדי אדמה ממש. הם עובדים כ " חראתין " ( חורשים ) אצל הערבים תמורת חלק מהיבול. בכפר זה קיבלתי רשימה של עוד 26 כפרים שבהם מצויים גם כן יהודים עובדי אדמה.

לפני חודש סיימתי את סיורי השני בכפרים. ב-38 כפרים ורשמתי לעליה 596 משפחות המונות 3250 נפש ( רשימה מפורטת של הכפרים ומספר תושביהם היהודים העברתי לתנועת המושבים ). אחרי זה ביקרתי עוד ב-4 כפרים ובהם רשמתי 150 משפחות נוספות. ורשימת הכפרים של יהודים עובדי אדמה נסתיימה.

לפי הערכתי אפשר יהיה להגיע ל-1500 משפחות של עובדי אדמה שיהיו מוכנים לעלות ארצה באביב זה. בהמשך לאמור לעיל אני רוצה לפרט את הבעיות המיוחדות הקשורות בדרכי עלייתם ארצה של יהודי הכפרים האלה. ברצוני להוסיף כי מצבם של היהודים האלה הולך ומחמיר מיום ליום.

במשך שבוע אחד עזבו את כפרם 24 משפחות כל עוד נפשם בם, בהשאירם כל מה שהיה להם פרט לבגדים אשר על גופם. יש חשש שהעזיבה תתפשט כמגפה בכל הכפרים ובהגיע האנשים לערי המרכז קשה יהיה ללכדם מחדש ולארגנם לעליה, ובמיוחד להתיישבות.

הבעיה השניה היא איך ובאיזה אופן לחסל את הרכוש שברובו קרקעות ולקבל עבורו כסף. כתבתי בעניין זה לכמה מוסדות בארץ ובאתי כאן בדברים עם כמה גורמים בדבר הקמת חברה יהודית-צרפתית אשר תקבל לידיה רכושם של היהודים האלה תמורת חמישים אחוז עד שבעים מערכו המלא, כי כל עת לא ימצא פתרון לשאלה זו, ספק אם האנשים יעזבו את רכושם ויעלו ארצה.

אני שוב מבקש בכל לשון של בקשה ובשם אותן אלפי נפשות לתת לי תשובה מעשית לשאלה כאובה זו.

הבעיה השניה שאינה פחות מכרעת היא לקבוע מראש את מקום התיישבותם. אנשים אלה שיודעים את עבודת האדמה ( אמנם בשיטה פרימיטיבית ) מסתפקים במועט ומוכנים להתיישב בארץ בכל מקום שיוצע להם. הערכתי היא שהסתגלותם לחיי הארץ תהיה קלה וודאית, ויש להם היכולת לקיים ולשמור על מקום התיישבותם.

הבעיה השלישית היא הבעיה הסוציאלית. מובן מאליו כי בכפרים אלה דרושה והכרחית עליה כללית של אנשי הכפר כולו על זקניו וצעיריו. בתנאים אלה ימצאו ביניהם כעשרה אחוזים הזקוקים לפתרון סוציאלי כגון זקנים וזקנות ומשפחות שאין בהן לפחות מפרנס אחד.

בשאלה זו באתי כאן בדברים הן אנשי הג'וינט, הם מוכנים לעזור באופן חלקי על ידי הקמת כעין מוסד בעיר המחוז על ידי הסוכנות היהודית או ועד הקהילה, והג'וינט יהיה מוכן לממן מוסד קליטה זה במשך שנה אחת וכעבור שנה ידונו מחדש בשאלה ויקבעו את מידת השתתפותם הכספית למשך שנה נוספת.

בהצעה יש כמה קשיים : 1 – אין להניח כי אנשי הכפרים יעזבו במוסד זה את קרוביהם ומכריהם החיים אתם מזה דורות . 2 – ההצעה כי הסוכנות היהודית וועד הקהילה יטפלו בעניין לא תעמוד במבחן נוכח המציאות של היום במרוקו, כי מי יודע מה יהיה בעוד שנה, וגם אז מי לידנו יתקע כי האחראים ימשיכו לקיים את הבטחתם גם להבא, ולכמה זמן ?

אם כבר להקים מוסד כזה, מדוע לא להקימו בארץ ? הרי כל הסידורים בארץ יהיו בטוחים ויש להניח שגם הצד הארגוני יהיה יעיל ומוצלח יותר. נוסף על כך אשפר לבקש מהג'וינט את מימון המפעל בארץ, כי חשוב גם שכסף זה יוצא בארץ.

יום יום מגיעים אלי מכתבים מכפרים אשר לא ידעתים, ובאות משלחות ובפיהן טענה אחת : מדוע קיפחת את זכותנו לעליה ולא באת  לכפרנו לרשום אותנו, האם גויים אנחנו ?

הנני מדגיש הדגשה תרה כי אין אני מגזים בהערכת טיבה של עליה זו. לפי עניות דעתי, עולים אלה יביאו לארץ תועלת מרובה, אולי יותר ממה שהם יקבלו ממנה "

החתונה היהודית המסורתית במרוקו מסה חברתית-תרבותית

יוסף שיטרית 

3.3 הממד המשפחתי והבין-משפחתי של החתונה המסורתית

מבחינת המשפחה המסורתית הנישואין של בניה ובנותיה הם הערובה להישרדותה ולהתרחבותה, וכן המבחן למעמדה ולמקומה בחברה ובקהילה כפי שהיא מדמיינת ובונה אותם. דרך נישואי הבנים והבנות נוסדות משפחות חדשות הממשיכות את האפוס המשפחתי ומקיימות את צו ההמשכיות וההתחדשות, ומתחלקים מחדש הרכוש המשפחתי וההון המשפחתי בצורת הנדוניה של הבת והדאגה לצורכי הזוג החדש, לפחות בתחילה; הכול בהתאם לאמצעים העומדים לרשות המשפחה. החתונה היא אפוא אירוע השובר את השגרה של המשפחה ומאלץ אותה לקבל החלטות ולסגל אסטרטגיות פעולה והתייחסות אל גורם חיצוני או זר, גם אם הוא שייך למשפחה המורחבת. חיבורה עם משפחה אחרת או עם ענף אחר במשפחה דרך החתונה מפקיע את הדימויים וההיצגים העצמיים מתחום המרחב המשפחתי הפרטי ומוציא אותם למרחב הבין-משפחתי או התוך־משפחתי, ודרך הטקסים הרבים גם למרחב הציבורי והקהילתי בכלל. גם עבור הקהילה היהודית המסורתית בכלל, שהלכידות החברתית עולה היתה רבה ביותר, הקמת תאים משפחתיים חדשים היא הערובה לקיומה ולהתפתחותה.

אירועי החתונה הרבים העסיקו אם כך בראש וראשונה את שתי המשפחות, של הכלה ושל החתן, שהיו לעתים, כאמור, ענפים שונים בתוך המשפחה המורחבת בגלל הנוהג של נישואים בין קרובי משפחה שהיה רווח בקהילות היהודיות במרוקו. לאחר שנקבע מועד החתונה, צריכים היו שתי המשפחות או שני ענפי המשפחה לגייס את המשאבים הכלכליים ואת ״ההון הסימבולי״ שלהם כדי לערוך את החתונה על פי המסורות הקהילתיות והנורמות הבלתי כתובות המעצבות אותה מתקופה לתקופה בהביטוס הקהילתי.

הם לא רק דאגו לכל המצרכים ולכל התבשילים, הפרות היבשים ודברי המאפה הדרושים לאירוח המוזמנים במסיבות השונות הנערכות במסגרת אירועי החתונה וטקסיה, אלא גם הפעילו את יוקרתם ואת מעמדם הקהילתי והחברתי כדי לקיים בתקנם ובסדרם את כל הטקסים והאירועים הרשומים בהביטוס הקהילתי וכדי למלא את הציפיות של בני הקהילה הקרובים והרחוקים מהתנהלות חתונת בנם ובתם. משום כך היו אירועי החתונה עבור שתי המשפחות הזדמנות נאותה לשמחה ולאושר שנבעו מנישואי בנן ובתן, אך בו בזמן גם סיבה למתח ולעצבנות שמקורם באירועים ובטקסים הרבים שהיה עליהן לארגן ולנהל ובמשאבים הכלכליים והנפשיים שאלה הצריכו לניהולם התקין כמקובל על בני הקהילה. בעדויות רבות שהקלטתי סיפרו המסרניות על החרדות של משפחות שחיתנו את בניהן ובנותיהן מפני התפרצות שערוריות בזמן החתונה אם בגלל השמצות שהשמיעו שכנים וקרובים, שלא היו מרוצים משום שלא הזמינו אותם או לא טיפלו בהם כיאות, אם בגלל סכסוכים משפחתיים ישנים שעוררו מריבות צעקניות בתוצאה מן המתח שהיו שרויות בו שתי המשפחות. בקהילות שונות אף ערכו לפני תחילת טקסי החתונה מעין-טקסים מגיים למניעת התפרצותן של שערוריות כאלה. לעומת חרדות שכיחות אלה חתונה מוצלחת שהתנהלה על מי מנוחות הסבה כבוד ויוקרה לשתי המשפחות והאדירה את ״ההון הסימבולי״ שלהן, ובמיוחד אם נמנו עם עשירי הקהילה או עם השכבה המנהיגותית הרבנית של הקהילה.

בחתונה היהודית המסורתית היו האימהות והנשים פעילות הרבה יותר מן האבות והגברים של המשפחה, ולו משום התבשילים ודברי המאפה הרבים שהן לבדן היו אמונות על הכנתם, נוסף על כל הטיפול האישי והפסיכולוגי בכלה הצעירה שעמדה לעזוב את בית הוריה. אב המשפחה, בעזרת אחיו וקרוביו, ניהל את המשא והמתן על הנדוניה אם הכלה היתה בתו ועל סכום הכתובה אם החתן היה בנו. הוא גם עזר בקניות ובקבלת האורחים הגברים, אך ארגון הטקסים הרבים וניהולם נתון היה בעיקר בידי הנשים, מה עוד שרובם של הטקסים והאירועים של החתונה נערכו בבית הכלה ונגעו לה בעיקר

. גם ההכנות הנפשיות והאישיות של הכלה דרשו את מעורבותן הרבה של נשות המשפחה ושל חברותיה ששימשו לה שושבינות; הן באו לידי ביטוי בהכנת הנדוניה שלה, ברחצה שלה, בעשיית שערה ובמריחת החינה על ראשה, בהטבלתה במקווה ובהכנתה ובהלבשתה לקראת טקס החופה. הנשים גם ערבו לילות שימורים שבהם שרו משירת הנשים המסורתית כדי לשהות במחיצת הבלה ולהצילה מן המזיקים הרעים האורבים לתומתה וליופייה, על פי האמונה העממית המושרשת. גם צער הפרדה של הבת מן הקן המשפחתי וצער ההורים על הפרדה מן הבת נגע יותר לאם המשפחה מאשר לאב; היתה תמיד הבת קרובה יותר לאם ועזרה לה בניהול משק הבית ובטיפול בטרדות היום־יום, ונישואיה ביטלו בבת אחת את כל הקרבה והעזרה הזאת. בעניין זה מן הראוי לציין, שאחד השירים הנפוצים ביותר בין שירי החתונה בבל הקהילות היהודיות במרוקו הוא שיר הפרדה הכעוסה של הכלה מבית הוריה, שבו היא מאשימה את אביה באופן בוטה בהפקרתה ובהרחקתה מעל משפחתה. השמצת האב ולא האם משמעותית ביותר בעניין זה. האב הוא הנתפס בעיניה כאחראי לנישואיה בלא הסכמתה ולסבלה ולא האם, משום הריחוק האישי בין האב לבת.

עמוד 51

שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי

דוגמה ציורית ביותר ליחס יהודי תוניס אל שלוחי א״י אגו מוצאים בתיאורו של הרב חיד״א שהיה שם בשליחות חברון בשנות תקל״ג—תקל״ד (1773—1774). הוא מספר! ״והיה לי כבוד ביותר עד שכמה נשים היו באות לבית הגביר [שבו התאכסן] שהיו מעוברות ורצו לראות אותי והיו נצבות בחלונות ומרחוק רואות אותי ואני איני מרגיש, והייתי מטייל בשבת בחצר שם עם הגביר והרגשתי שהנשים היו מאחרי ולוקחות שולי בגדי מאחור בנחת וקלות לנשק אותם״.

 כיצד מקבלים פני שליח א״י בגיבל יפרן בהרי האטלס אשר על גבול מדבר טריפולי, מעיד אחד מיהודי טריפולי שחקר את תולדותיהם, ר׳ מרדכי בן יהודה הכהן! ״בבוא שליח־כולל מארץ ישראל ישלמו בעדו שכירות הדרך לבעל הגמל אשר הביא אתו, יתנו חדר אחד מיוחד לכבודו, ונתברכו בו. חולקים לו כבוד, כמלאך אלקים נחשב בעיניהם, לא יטו ימין ושמאל מאחרי פקודותיו. הענק יעניקו לו מכספם את הקצבה המוטלת עליהם לכל שליח־כולל, יחלקו את הקצבה הנז' על ההמון, כפי חשבון מס הגלגלת הכסף אשר משלמים מדי שנה בשנה לאוצר הממשלה, כל אחד כפי ערך רכושו. למשל, אם קצבת כסף הגלגלת על היהודים חמש מאות פרנק וקצבת השליח־כולל שני מאות פרנק, אזי מי שיפרע מם הגלגלת חמשה פרנק, יפרע להשליח־כולל שני פרנק. איש לא יעיז לחסר מסך התקציב המוטל עליו, ואם עבר רוח קנאה על איש לערער לקפוץ את ידו מלתת כל המוטל עליו, אזי השליח־כולל יוציא עליו כלי זעמו, שבט החרם יחול על ראשו, אין רשיון לשום יהודי לדבר עמו מטוב ועד רע, עד אשר יתרפס לרגלי השליח־כולל להתיר לו את שבט החרם ולא יחסר קשיטה מן הכסף המוטל עליו, וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד לקפוץ את ידם מלתת את נדבתם בנפש חפצה. כל שליח־כולל מתקן לו שם קופה ארון אחד, ויקוב חור בדלתו, ויפקידהו על יד איש נאמן אשר ישתדל לקבץ בו נדרים ונדבות יום מעל כפור [ערב יום הכפורים] ופורים, וגם שאר ימות השנה יטרח לקבץ ונתן הכסף בארון. לתקופת הימים בבוא שמה שליח־כולל, ימצא כי רב הכסף בארון, ויצורו וימנו את הכסף ביד השליח־כולל בעל הפקתן, ואז יריק ברכתו על ראש הפקיד חלף עבודתו. בעת נסיעת השליח־כולל יעניקו לו צדה לדרך, ילוו אותו ערך מהלך שעה אחת לברכת הפרידה, וגם הוא יריק ברכתו על א־שיך (הנשיא) ראש היהודים ברכה כפולה ומכופלת בעד השתדלותו בקבוץ הנדבה״.״

חוקר תולדות יהודי צפון־אפריקה נחום סלושץ פגש במסעותיו בלוב שליח חברון בעיירה הקטנה כומס, והוא מתאר בפרטי פרטים את התנהגותו של השליח ואת יחס היהודים אליו. תיאור זה מעיירה קטנה בלוב בראשית המאה העשרים אפשר לתתו ענין לכל ישוב יהודי ברחבי צפון אפריקה מהים ועד מדבר סחרא, ולכל הזמנים, כי תנאי חייהם ואמונתם התמימה של יהודי הארצות ההן לא נשתנו במדד. מרובה. וראויה היא עדות זו לפי מראה־עינים שתובא כאן בפרוטרוט.

שליח חברון שפגש סלושץ בלוב היה ״איש בעל הדרת פנים ויפה תואר ״ולא היה האיש למדן גדול ולא דרשן מצוין, כי גם כבד אוזן היה — ואף על פי כן נסך גם עלי אחד מששים או יותר מן הקדושה החופפת על כל שליח הבא מארץ ישראל לקהילה נדחה בארץ הקדם ומביא עמו… בשורת שלום ונוחם לאחינו העלובים הנתונים בתוך גלות ישמעאל… כאשר הוספתי לפגוש את החכמים הנודדים הוברר לי יותר ויותר מה רב התפקיד הלאומי המרומם שהוטל משך מאות בשנים על חכמי ציון במרחקים, להיותם כמעט הם לבדם חוט השני המקשר את לבות נדחי הגולה עם דופק האומה…הם נראו לי כצירים שלוחים מאת מלכות ירושלים של מעלה״.