ברית מס 32- יהודי מרוקו בקנדה

ברית 32

יהודי מרוקו בקנדה

בהוצאת אות ברית קודש

עורך : אשר כנפו

עדות פנינה אלבז

הבה בגילה בסאפי ב-1967 ובישראל ב-2007

בשנת 1967, חודש לאחר מלחמת ששת הימים, גמרנו אומר לצאת סוף-סוף לחוף היום

בתום מספר ימים של הסגר, שהרי קבוצת מוסלמים קנאים, שהומתו על ידי החדשות שהגיעו מהמזרח התיכון, ידו אבנים לעבר בתינו. הם היו סמוכים ובטוחים שהישראלים יושלכו לים, כפי שהנשיא נאצר הבטיח להם בשידורי הרדיו הצרחניים שהדהדו בבתיהם ובחנויותיהם. משלא הוגשמה ההבטחה, גלי הזעם, שבאו בעקבות ניצחונה של ישראל באותה מלחמה בת שישה ימים, יצרו תגובות אלימות שהופנו כלפי היהודים.

מלחים הולנדיים שהזדמנו על החוף שוחחו עם נערות. הם החלו לשיר את "הבה נגילה". במרחק מספר צעדים משם, בעוד התכוננתי לעלות על נדנדה, נעמדתי במקומי כשאני מתבוננת במחזה ובלבי התחושה שהנה, עומד להתרחש דבר-מה בלתי רגיל. חשתי לפתע חשש מהול בסקרנות ובחרדה מספר רגעים לאחר מכן, התגודדו סביבנו שוטרים מרוקאים, אשר כיוונו לעברנו תת מקלע בעוד הם צורחים: "כל היהודים, לעלות למשאית!". מספר אנשים ניסו להתערב ולחלץ אותנו מן הסבך, אך לשווא. נאלצנו לציית לשוטרים. שוטרים אינם מקשיבים: הם רק מצווים. מאחר שאנחנו לבושים בבגדי ים, מרשים לנו להתלבש. אני נכנסת לתוך תא ומחליפה בגדים באיטיות רבה, כאילו ידעתי שאותו רגע של נצח שייך לי.

מעצרי בסאפי יחד עם קבוצת יהודים התרחש בהיותי בת 14. סיבת המעצר: שרתי "הבה נגילה" בפרהסיה כדי להעלות על נס את ניצחונה של ישראל. אנחנו גם מואשמים בכך שאנו מרגלים ציוניים. בקבוצה שלי היו רחל, סימונה, דניאל ישראל, פופה, ארמונד, גי, סוזי, ליזון, דולי, ניקול, רובי – עם שני התינוקות התאומים שלה – ואליאונור. זו האחרונה מסבירה בסימנים שהיא חירשת-אילמת, אך מפקח המשטרה אומר לה שהיא השתתפה בחגיגה במחיאות כפיים, משמע היא ציונית.

במשאית, נוכחנו להבין כי נקלענו אל תוך מצב איום ונורא. משהגענו לתחנת המשטרה, פגשנו את ההולנדים יוצאים מתוכה חיוורים: הם מגורשים לארצם. אנו עומדות בשורה. הבלש בראדה קורא לי להיכנס. מטבעי, אני מתעבת אי-צדק, לכן תשובותיי ישירות. הוא שואל אותי אם אני מדברת עברית. אני משיבה בשלילה, אך מוסיפה שלומדים את השפה הזו בבי״ס "כל ישראל חברים". הוא המום ושואל אותי איפה נמצא בית ספר זה. פקיד מדפיס במהירות הבזק את השאלות ואת התשובות. במהרה, אני מתבלבלת ומתמלאת חרדה מהמחשבה שבגדתי באחיי היהודים.

בדניאל ישראל שהיה אז בן 17 או 18, בגלל שם משפחתו, השוטרים מטפלים בברוטאליות יתרה. כיצד אוכל לתאר את עמידתו הגאה, הזקופה והאדיבה?

אותנו חקרו באופן אישי רק בשעות המאוחרת של הערב. החקירות נוראיות. הבלש החוקר רצה שנודה שאכן שרנו בפרהסיה את השיר הישראלי. אך אף יהודי לא היה מעז לשיר בפרהסיה שיר עברי. רק אותם שני המלחים ההולנדיים הם ששרו. מי יודע אלו צלקות נפשיות וכואבות נחרטו בכל אחד מאתנו, במוחם של הורינו, אחינו ואחיותינו בעקבות המעצר שלנו.

מצלמים אותנו ולוקחים לנו את טביעות האצבעות, כאילו אנו פושעים. האם נרשם לנו תיק פלילי? אומרים שלא, שהרי לא התקיים משפט.

מן העבר השני של דלתות בית הסוהר, מוסלמים פנאטיים זועקים את שנאתם. אחי אדמונד ומר מראן נוסעים לרבאט כדי ללמד סנגוריה עלינו ולשחרר אותנו. הכול חייב להיעשות בדיסקרטיות. אסור לגנות בפומבי את מעשה העוולה הזה, שמא יתלהטו עוד יותר רוחות הפנאטים.

במשך שנים עשר יום אנו ישנים על רצפת המלט הקרה ואוכלים את אשר משפחותינו מביאות לנו מדי ערב. ישנו באותם בגדי חוף כשאנו רועדים מקור. לא ניתנה לנו אפשרות להתרחץ. שלושת הנערים שבינינו נטלו על עצמם את המשימה לפקח עלינו בלילות, משום שהשוטרים עצרו פושעים, עבריינים ושיכורים ונהגו לכלוא אותם בפרוזדור הסמוך למקום בו נכלאנו. ככל שחולפים הימים, אנו מחכים לדעת מה צפוי לנו בחרדה הולכת וגוברת. מאיימים עלינו כי נישלח למוסדות שיקום לעבריינים. רובי, אם לילדים, מאבדת שליטה ומתחילה לצעוק לנוכח האבסורד שבמצב. היא רוצה לשוב לילדיה ולעבודתה בבית ספר למזכירות. השוטרים מענישים אותה ומעבירים אותה לצינוק, אשר שטחו מטר מרובע ובאמצעו פתח לעשיית הצרכים. השוטרים נאותים למסור את תינוקותיה לאביהם.

מקץ שנים עשר יום, אחד השוטרים בא להודיע לנו כי שניים מבינינו ישוחררו: פופה ואני. אמצע הלילה. אנחנו נתפשות אימה בשל המחשבה שיהיה עלינו לצאת לבדנו. החברים שלנו נותנים לנו מגבות חוף כדי שנתכסה בהן ומעודדים את רוחנו.

בית הסוהר שוכן במרחק. רציתי להגיע הביתה, אך לא ידעתי איפה נמצאים בני משפחתי, שהרי כאמצעי ביטחון, בשל האיומים וההתאכזרויות הבלתי פוסקות, השוטרים הכריחו אותם לשנות מקום מגורים מספר פעמים מאז מעצרנו.

בחוץ, באמצע הלילה. פופה לא מאבדת את גנדרנותה. היא נותנת לשערה הבלונדיני לבצבץ פרא, בעוד אני מתחננת אליה לכסות אותו. אני חשה שלבי פורח בקרבי, בהיותי משוכנעת ששערה יהיה לסיבת אובדננו. סוף כל סוף, מונית עוצרת לנו ולוקחת אותנו לבית הוריה. פופה ננזפת קשות על ידי אמה, המתריסה לעברה: "מזרובה יאק קולתך מא דזבאדס!" "אומללה! אמרתי לך לא לצאת מהבית."

ארבעים שנה לאחר מכן, מתארגן מפגש בינלאומי בישראל ליוצאי סאפי. מוסלמים יוצאי סאפי מצטרפים אלינו, ובמהלך הערב החגיגי המתקיים ב-6 במרץ 2007, בו משתתפים 1,200 איש, אני מקשיבה שוב ל-״הבה נגילה" בנוכחות המוסלמים הרוקדים הורה יחד אתנו באשדוד. אלה האחרונים מבקרים בתל-אביב, בירושלים, בים המלח ובעוד אי-אלו מקומות. הם מרעיפים עלינו חום וכבוד. במהלך כל שהותנו בארץ, אנו פוגשים שוב את אשר אהבנו ואת ערכינו התרבותיים המשותפים. למשל, העובדה כי בלקסיקון היהודי-ערבי שלנו, אנו נהוגים לאמור: "מכתוב – זה כתוב", מעין אמונה מושרשת על פיה מקבלים את הגורל בלי לערער עליו, "השומה – איזו בושה", הקוראת לשמירה מתמדת על כבוד הזולת, או: ״אלקבדה – הכבוד", האהבה להורים שהיא ערך עליון. המרוקאים המוסלמים שהצטרפו אלינו וחלקו כבוד לדתות ולתרבויות אחרות, מודעים לכך שאף הם מאוימים על ידי אותו זרם של קנאות מוסלמית, אשר אליו הם אינם מוכנים כלל ועיקר.