מורשת יהדות מרוקו

פיוט לכבוד הרשב״י זיע"א

סימן אני יחייא בן מכלוף אדהאן חזק

כקטן כגדול מהמעון. מרעיש הארץ רבי שמעון

אל אלהים דבר ויקרא. צדיק זה יסוד עולם עת צנה וסוחרה. להציל עם עני ואביון:

נשים אנשים שמחו נא. בשמחת בר יוחאי התנא. למדו בזֹהר ובמשנה. אולי יפנה יי להגיון:                 

יום אשר ברח למערה. נגלה אליו עלה בסערה. גלה לו כל רזי התורה מה שהיה חבוש בטמון:

ישב שם שלש עשרה שנה. עם בנו שניהם בשכונה. להשתתף עם השכינה בגזרת אל רם ועליון:

חברים מקשיבים לקולו. מפיו הם יחיו וישאלו. כתבו המכתב ושלחו לו בfנף צפרים יצפצפון:

ישב והמתין רבי יוסי. לתשובת בתורה מתנשא. שבה היונה בניב רחשי. וידעו הדבר בכוון            

יצא לקראתו רבי פנחס. ושאל על כבוד קונו חס. מהרה הכתב אליו נִחץ. כי התורה יצאה מציון:

ידיד האל עת צאתו. כל העולם האיר בזכותו. חבריו ראו בשמחתו. כלם קרבו ויאתיון:

:את השם קִדש בצאתו. לא עמד שום אחד לקראתו. בושה כסתה אויבתו כלם תוסיף רוחם יגועון

במהרה הלך אל העירה. וטהר אוז קברי מערה. וגם בטל כל הגזרה מגזרת נחש וצפעון:

נכנס בכל חדרי התורה. וגם ידע בסוד הפרה. אשר מעולם היא נסתרה מכל נביא ומכל חזון:

מלא בל העולם בשמים. הוציא לאור סודות נעלמים. לעבודת חי העולמים. אף התינוקות בהם יהגון:

כל החברים בו כלולים. נרמזו לאורות מעולים. נטיעותיו קדש הלולים קרבת אלהים יחפצון:

לְמִדַת כתר אדמהו. רבי אלעזר למינהו. חכם באחור ישבחוהו מדשן ביתו ירויון:

ואם בינה שמעה זאת. רבי אבא זכה לחזות. בנעם יי בעליזות. מנחל עדניו ישקון:

פנה אלי וחנני.ובימינך תסעדני. הוא רבי יהודה אור עיני. בל אמוט בחסד העליון:

אבוא בגבורות יי אליהים. רבי יצחק הציל הנוהים. לישועת  יי הם כמהים. בהר קדשך מהר אשכן:

דרך אמצעי מקל תפארה. רבי יוסי היא לו עטרה. בר יעקב מרבה המשרה. בזכותו יכוונה עליון:

הנצח לרבי חזקיה. בקו ימין ידו נטויה. וגם הוא מבני עליה. להסתופף בשפריר חביון:

את הוד יוצרנו זכה בו. הוא רבי ייסא אוהבו. רוח אלהים דבר בו. כל העם יראו וישמעון:

נחל נונע מקור היסוד. רבי חיא נתעלה מאיד. וגם קרנו תרום בככוד. להפיק ברכות ורצון:

חבר ויתר העולמות. רבי יוסי זכה למלכות. הוא תקן אותה בשלמות. עד שעלתה למקום עליון:

זה יי לו קוינו. למען שמו יושיענו. ובזכות הרשב״י ובנו. וחבריו הם בני עליון:

קדושת האבות בשלושה. תנקוםמכל אומה מאוסה. אז נעריך לך בקדֻשה. שירה וזמרה בהר ציון:

את קשת בענןן לא נראה. בימי הצדיק גדול דעה. לא יירא משמועה. רעה בטוח לבו וגם נכון:

משה רבינו נתנוצץ בו. בתורת אלהיו בלבו. אשרהו בשכבו ובקומו. ואשרי בצלו יחסון:

ירד שפע רב בזכותו. מוריד גשמים בשאלתו. מנע מגפה מעדתו. בטללי ברכה ורצון:

צדיק מושל יראת אלהים. ברצון האל שוכן גבוהים. בנה הערים וחצריהם בשמי שמים לצור מעון:

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

השען

כשהייתי בן שש שלח אותי אבי לשען חכם עובדיה להביא לו את השעון שנתן לו לתיקון עוד לפני שנולדתי, מתי אביך נתץ לי את השעון? שאל אותי חכם עובדיה, ואני בתמימות השבתי: לפני שנולדתי, אה, הוא אמר, פתח את אחת המגירות, שלף משם שעון חזה עגלגל ומוזהב, הושיט לי ונזף: אם אין לך סבלנות כמו לאביך, קח את השעון ולך.

ידעתי שחכם עובדיה כבר מת מזמן, אבל הלכתי לבקר את החנות שלו, לא הייתי צריך לטרוח הרבה, כדי למצוא אותה, גומחה קטנה בקיר ואיש זקן יושב בתוכה, תלמידו אלעדלאווי, מוקף שעונים מתקתקים מכל המינים, והוא צמוד לקרביים של שעון, משקף קטן על העיין, מאחורי גבו – ילד קטן כבן שש מעיין גם הוא באותו שעון, אני מברך אותו לשלום והוא עונה אהלן וסהלן, כשהתפנה סיפרתי לו מי אני וחזרתי על סיפורהשעון של חכם עובדיה, המלמד שלו.

חכם עובדיה מת, הוא אמר, ״די זרבו מאתו״ – אלה שמיהרו מתו, הם תיקנו מהר. היום צריכים יותר סבלנות, לאן ממהרים? מה יש בצד השני של הרחוב? מה יש בראש ההר? את גן עדן לא רואים וגהינום יש גם פה, אם אני מתקן למישהו מהיום למחר, הוא כועס ופונה למישהו אחר, זה מחכה עשר שנים, הוא מניף אחד משעוני היד העגולים ומראה לי את התאריך על הפתק הצמוד, וזה מחכה שתים־עשרה, וזה עשרים, אנשים לא לוקחים לפני, כל פעם באים ושואלים מה נשמע, מה שלום הילדים, מי התחתן, מי נולד והולכים, בשביל מה שעון, אם אין לך זמן? מה שהיה אתמול זה מה שיהיה מחר, הנה תביט שם, הוא מצביע לחצר ממול ומראה לי אישה גוזזת צמר מהכבשה וחברתה מנקה את הצמר והופכת אותו עם הפלך לחוטים ושלישית כבר אורגת מעיל והילד כבר מחזיק את השוליים, עוד מעט ילבש אותו כמו לפני אלפיים שנה, הנה שעונים שהחכם השאיר לי, הוא מצביע על ערימה מאובקת, לא הספיק לתקן, מי יודע איפה הבעלים?

הזמן שלהם פה, מת או חי, הזמן עובד, מי שלוקח שעון מפסיד זמן, אז איך אתה מתפרנס? לוקחים את התשלום מראש. על מה התשלום? אנחנו תמיד מתקנים, הוא עונה, או את האנשים או את הזמן, רוצה להשאיר את השעון שלך? רק חמישה דרהם. השעון שלי בסדר, אני מראה לו, הוא מתל אביב, אבל הזמן לא בסדר, הוא עונה… הנה השעון של חראזם, תופר המרדעות, הוא מראה לי שעון יד מרובע עם ספרות רומיות, הוא הביא את זה לפני עשרים שנה, אבל לו יש סבלנות, אתה יודע מה זה לעשות מרדעת? לחבר שקים, לגזור לתפור, להכניס תבן, עם חוט ומחט מהבוקר עד הערב, אחר כך בא ברברי לשוק, מכניס לך את החמור לחנות רק לחצי שעה, חוזר בסוף היום, כשהחמוד כבר אכל את כל המרדעת, וזה השעון של אלעריידי המפרזל, הוא מראה לי שעון מצופה זהב בספרות ערביות. הוא כבר בן שבעים וחמש, כל היום עם הפטיש כפוף על חמורים ופירדות, עוקר פרסות ישנות ומרכיב חדשות, טק, טק, טק, אני מגיע אליו עםהחמור להחליף פרסה, מה אתה חושב? הוא שואל על השעון? אם אני מזכיר לו הוא נוזף, מה זה? אין לך זמן? ועבדאלחק? הוא שולף ומראה לי שעון יד מלבני עם רצועה בצבע תפוז, בן שבעים, אבל מכירים את קצב המכות שלו מרחוק, בלי הפסקה ובלי זיוף, וזה? הוא מנדנד לעיני שעון כיס עגלגל, שייך לשיך הקודם של ספרו וולד אלעדלוני, אללאה יזכור את נשמתו – מה ? הוא מת? אני שואל, ״נשבעה הזקנה שלא תמות״, הוא זורק פתגם ברברי, לומר ששום התנגדות לא תועיל.

 מתי? אני שואל. לפני שנתיים, אבל השעון שלו חי, מתקתק. אצלי זה ככה, אני אחראי לזמן שלך גם כשאתה הולך, וכשאני אלך הבן יבוא במקומי, הוא מצביע על הילד שלידו, העיקר שהזמן ימשיך, והשעון הזה של מחג׳וב אחרדאן הסופר, הוא בן שמונים וחמש, בן גילי, נתן לי לתקן עוד כשחכם עובדיה היה פה, כל פעם הוא בא ושואל: מה נשמע? אני אומר לו יהיה בסדר והוא הולך, הוא יודע שהזמן שלו בידים טובות, אצלי או אצלו מה ההבדל? אפשר לחשוב שאצל אחד זה עוצר, אצל השני אוזל ואצל אחר הוא מתרבה, את הזמן אי אפשר לקצר ולא להאריך, לא לעצור ולא לאגור, הנה הבן שלי איסמעיל הוא בן עשר, כמה זמן בינינו? ״די וופא אזלו ימדד ארזלו״, מי שסיים זמנו ימתח את רגליו, ״אלבכא מנור אלמיית אכסארה״, הבכי אחר המת – בזבוז, ״מא ערפולו באס מאת גייר עזזאוו וראחו״, לא ידעו במה הוא מת, רק ניחמו וברחו, אם הוא יהיה שען? הזמן יגיד, כל אחד מה שהזמן שלו אומר, ״לך עם הזמן איך שבא״… אף אחד לא אומר לזמן, הוא אומר לכולנו,

רוצה לדעת מה הזמן? יש ציפורים, שמש, תרנגולים, ואם מוכרחים לשאול בוא לפה, מה המרחק? כל ספרו רחוב אחד, בשביל זה צריך שעון? ואם אצלי שלוש ואצלך ארבע, מה קרה? אתה רוצה להשאיר את השעון? זה יעלה חמישה דרהם, הורדתי את השעון ונתתי לו, אלוהים יאריך ימיך, אמר לי, וחיבר פתק לשעון, אל תדאג, בעוד עשר-עשרים שנה, אם לא תהיה לך סבלנות כמו לאביך, בוא קח את השעון ולך.

תורת אמך 

◆ חודש ניסן◆ הלכות ומנהגי ק"ק מרוקו, תוניס, לוב, אלג'יר◆ 

מוסדות תפארת מיכאל המלקט: הרב אברהם אסולין 

בדיקת חמץ

א.. נוהגים בבדיקת חמץ לקחת עשרה פתיתי לחם פחות מכזית והילדים מטמינים אותם בבתיהם. ועצה טובה לרשום מקום הנחתם, וקודם הברכה יברך, ויכול בברכה אחת לבדוק כמה מקומות וכן אנשי ביתו יכולים לבדוק במקומות הנוספים. ואם המרחק גדול כגון מחוץ לעיר ובודאי שיסיח דעתו, אז בברכתו יפטור את המקומות הסמוכים בלבד, ושם יברך שוב. ויזכור שאינו מחפש רק את עשרה הפתיתים, אלא יבדוק בכל ביתו. וכן חשוב להזכיר לנקות את השואב אבק, או תיקי הילדים, והמטאטא. וכן מי שמתגורר בבנין צריך לבדוק את קומת הכניסה והמדרגות השייכים לביתו, וכן בחדר אשפה והחניה שהינם רשותו. ובבוגמז נהגו לשים עשרה חתיכות של כבד, שחששו שיאבד חמץ ברשותם

וכך פוסק הט"ז. ושמעתי טעם נוסף מהרב יוחנן אלול בשם החיד"א בהגדה "שמחת הרגל". שואל מה הטעם שחמץ אסור במשהו וכתב שהרדב"ז חיפש תשובה, עד שמצא היות והחמץ נמשל ליצר הרע, ולכן נהגו במקום פתיתי לחם היו מנחים כבד שנמשל הוא ליצר הרע שאותו מבערים בשריפת חמץ.  

ערב – פסח.

א. בתפלת שחרית ערב פסח, מנהגנו שאין אומרים מזמור לתודה (סידור החודש).

ב. בשריפת חמץ יש שנהגו לשרוף גם את הלולב שנשמר מחג הסוכות ראה בספר ישראל סבא לר' דוד יהודיוף חתן הבבא סאלי (עמוד 331).

ג. מנהגנו שהבכורות מתענים בערב פסח, זכר לנס שניצלו ממכת בכורות, כאשר הבכור פחות מגיל המצות, יתענה אביו בעבורו ומאחר שירדה חולשה לעולם יש מתירים אכילה למשתתפים בסיום מסכת או סיום חלק מהזוהר הקדוש או בהשתתפות בסעודת ברית מילה.ועובדה מעניינת שרבי משה אסולין זצ"ל רבה של בוגמז, העיד שכך נהגו אצלם מלבד חלושי כח וכדומה, שהיה עורך סיום מסכת בעבורם, והוא עצמו היה בכור והמשיך בתעניתו. וכן נהגו בדרום מרוקו (רבי שלמה פחימא), בשו"ת מים חיים לר' יוסף משאש (ח"א סימן קעט), הוסיף שמהני אף סיום פרק גמרא ע"כ. בק"ק חלב, נהגו לערוך סיום הזוהר אותו היו גורסים ולומדים במשך כל החורף, ועורכים את הסיום בערב פסח (מפי הרב אברהם עדס). וכך ונהגו בתפילאלת בתענית, וכאשר הבכור היינו תינוק או קטן מנהגנו שהאב מתענה עבור בנו, וכתב בספר וזאת ליהודה טולידאנו (סימן פד), המנהג פשוט שהאב או האם מתענין על בנם הבכור עד שיגדל, וכתב המג"א בשם הסמ"ק דאם התענו פעם אחת הוי כנדר וכו', ובספר ישראל סבא (עמוד 331) סיפר הרה"צ יחיאל אבוחצירא שליט"א שאביו סידנא בבא חאקי זיע"א היה מתענה בעבור בנו ר' אהרון היו' כל שנה עד שנעשה בר מצוה, וגם בזה לא סמך על סיום מסכת וכיוצ"ב וכשנעשה בן י"ג, הודיעו כי מעתה יהיה עליו לצום בעצמו. וכתב הרה"ג הרב משה מלכה זצ"ל בספרו והשיב משה (עמוד 72), וכך נהג בהולד בנו הבכור בכל ערב פסח התענה בעבור בנו. וכתב הגר"ח פלאג'י זצ"ל בספרו חיים לראש (עמוד יד), דיש מתחכמים להתחיל מסכתא איזה ימים קודם ערב פסח, וגומרים אותה  בערב פסח ועושין סעודה לסיום מסכת. ובשו"ת לך שלמה (בהשמטות סימן ז), שבכור שרוצה להפקיע התענית בהשתתפותו בברית, ואינו מב"ב ואין לו שום ריעות אין להתיר לו לאכול בסעודה מצוה.

ד.  כתב הש"ע ויש מי שאמר שאפילו נקבה בכורה מתענה. וכך נהגו בסלוניקי כמובא בספר שולחן גבוה (פסח אות יא). וכ"כ בברית כהונה (עמוד קלב).וכ"כ מנהג יהודי אלג'יר ראה בספר זה השולחן (ח"א עמוד קב אות ג). אולם מנהגנו שהבנות הבכורות אינם מתענות כפסק הרמ"א וכ"כ הבן איש חי (פרשת תצוה אות כה). ואיתא בברכי יוסף למרן החיד"א (סק"ט). שהתענית משום פרסומי ניסא שניצלו הבכורים, והיה ראוי להתענות ביו"ט עצמו לפי שבליל ט"ו היה הנס, אלא שביו"ט אסור להתענות לכן הקדימוהו ביום שלפניו. וקשה היכן מצינו שמתענים זכר לנס? אדרבה לפרסומי ניסא עושין שמחה ויו"ט! לכן יש מפרשים את דברי הטור, כי בשעה שאמר משה רבנו ע"ה שימות כל בכור בארץ מצרים ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו, התענו בכורי ישראל שהיו ניצולים, וכל אב התענה בשביל בנו שלא יענש בעוון אביו, ואף כי הבטיח להם משה רבנו ע"ה ולא יתן המשחית לבוא וכו'. בכל זאת צריכים היו לרחמי השי"ת, שלא יגרמו עוונותיהם להיענש עם המצרים, לכן מתענים גם עתה בכורי ישראל זכר לתעניתם שהתענו בשנה שיצאו ממצרים. (פסקי תשובות סימן תע).   

ה. אין מסתפרים כל ערב פסח. ומקודם היו הדיינים מענישים למגלח ולמתגלח במיני עונשים. ויש פעם שעשו נידוי למי שעשה מלאכה מחצות היום (נוהג בחכמה עמוד מט אות ג). ובספר וזאת ליהודה (סימן פב), בעניין התגלחת בערב פסח אחר חצות לאדם הבא מחוץ לעיר (דרכים של זמנם), או חבוש בבית האסורים (בימנו כמעט שהיתר זה לא קיים, שהרי נותנים לאסירים להסתפר), או לעניין אבילות וכדומה, מצאתי כתוב בספר הרב הגדול כמוהרבי"ע (רבי יהודה בן עטר), וז"ל ונראה מדברי הרמב"ם בסוף הלכות יום טוב בהלכה המתחלת לפיכך יום י"ד בניסן וכו' כמו חולו של מועד והוא קל מחולו של מועד וכו' ע"ש, דכל הנך התירו בחולו של מועד (ש"ע סימן תקלא), מכל שכן דמותרים ג"כ בערב פסח אחר חצות דהא ערב פסח קל מחולו של מועד.

ו. שיעור כזיתות. כתב הגר"ש משאש זצ"ל בשו"ת שמש ומגן (ח"ד א"ח סימן סא), וז"ל והעלתי להלכה דכפי הדין והסברה שראוי למדוד בכמות ולא במשקל. ודוקא בדבר השוה במשקלו אז נכון לשער במשקל, שזה עולה בדקדוק יפה, ואמרתי שמזה נמשך הטעות לדברים שאינם שוים ושראוי לבטל המנהג עכ"ל. ומ"מ מי שאינו יודע לשער, ישקול במשקל, (כזית 27 גרם). וראוי לסדר כל הכזיתות מרור חסה, וכזיתות מצה מערב פסח. חיוב לאכול ג' כזיתות (אחד במוציא, השני בכורך, והשלישי באפיקומן), ואם רוצה להחמיר יאכל ה' כזיתות, ב' כזיתות במוציא, כזית בכורך, ב' כזיתות באפיקומן. ב' כזיתות מרור- חסה, אחד מרור, והשני בכורך.

ז. בימנו ראוי לקחת מרור – חסה וכדומה, ירקות שגדלו בחממות ללא חרקים, שהרי בדור הקודם היה מיעוט חרקים, אחר שרית הירק במלח, היו מחזקים את הגבעול מול השמש, והיה נבדק כהלכה, שבזמנם לא היו רצוצים, ובימנו עם הרצוצים התרבו החרקים, ויש מחכמי המוסר בדורראה אור החיים (ויקרא יא מג(, שאמרו שלפי ירידת הדור, כך הדבר מתקיים ברמשים במאכלים, לכן בזמנו בפרוטות נותן להדר ולקנות ירקות ללא חרקים.

ח. חיוב לשתות ארבע כוסות יין ואם אינו יכול לשתות יין יערב עם מיץ ענבים. ושיעור רביעית 86 סמ"ק, אומנם יש עניין להדר בליל הסדר בכלים משובחים, אבל כאשר הכוסות ליין גדולים לבסוף יש תקלה שאינו שותה ד' כוסות, או שישתכר מחמת היין ואז יצא שכרו בהפסדו, לכן כדאי שיהיו כוסות כשיעור הלכה.

ט. איתא בגמרא (פסחים קיד), רבי אלעזר בר צדוק אומר חרוסת מצוה, ושואלת הגמרא (דף קטז), מאי מצוה, רבי לוי אומר זכר לתפוח, ורבי יוחנן זכר לטיט, וכתבו בתשובות הגאונים לעשות חרוסת בפירות שנדמה לכנסת ישראל בשיר השירים (פ"ח), שנאמר "תחת התפוח עוררתיך וכו' כפלח הרימון רקתך וכו' התאנה חנטה פגיה כו' אמרתי אעלה בתמר וכו' אל גינת אגוז ירדתי וכו' וכן שקדים של שם ששקד הקב"ה על הקץ. (הוד יוסף עמוד קלו). וכתב בספר מועד לכל חי פלאג'י (סימן ד אות כו), ואגוזים ושקדים שמלבנים החרוסת זכר לטיט שעושין מסיד שהוא לבן וכו'.

י. מנהגנו שאין אוכלים חרוסת בערב פסח, וכן לא מרור – חסה. משום חיבוב מצוה והיכרא במה שאין אוכלים אותו בערב פסח ובליל פסח אוכלים אותו למצוה.

יא. ליל פסח שחל ערב שבת, כתב הגר"ש משאש זצ"ל בשו"ת שמש ומגן (ח"ד א"ח סימן ס), בתפלת ערבית כתב מנהגנו שמעולם לא אמרנו ברכה מעין שבע, והטעם כי ליל שמורים הוא, וכדעת הש"ע (א"ח סימן תפז סעיף א). וכן כתב בקצור שולחן ערוך טולידאנו (סימן תלו אות ח). וכן מנהג ק"ק חלב (מפי הרב אברהם עדס).

                                                        לקבלת החוברת תורת אמך פסח השלם = a0527145147@gmail.com‏

על לחי התינוק עשר נשיקות

סתהית פי כדד מוממו עצר בוסאת

חמדתי על לחי התינוק עשר נשיקות

ללולא באיין טטפירא וולעזלא

הראשונה בין הציפורן ובשרו עלי אצבעות

וותתאנייא פזזובהא צור עאלי בלא בניין

והשנייה על מצחו חומה גבוהה בלא טפחות

תתאלתא פלעין כחלא מן תתיתאן

השלישית על שחור עינו שחורות משחור התות בצֵל

וורראבעא פלכדד וורדא לא תדבאל

והרביעית על לחיו, כמו וֶרד שעוד לא קמֵל

אלכאמסא פלמנכר תמרא מן סכראן

החמישית על חוטמו, אל על הוא נישא כתמר

ווססאתתא פלפממ כאתם מן דהאבאן

והשישית על פיהו, כמו טבעת זהב טהור

ססאבעא פססנאן זוהר מן לייאמאן

והשביעית על שיניו, כפנינים מתימן לזוהר

וותתאמנא פלענק טוויל ערראד לגוזלאן

והשמינית על צואר הצבי, גבוה ומקומר

תתאסעא פססדר לוחא מכיירא מן סנסאל

התשיעית על חזהו, לוח מובחר מעץ אורנים

וולעאסרא כופ נקולהא, וובאבא מוממו ייא לגזאל

ואת העשירית פחדתי לאמר, והתינוק כעופר האיילים

זו תוספת שלי מתוך ספרו של יעקב לסרי " השירה היהודית עממית אצל יהודי מרוקו

שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי

השליחות מארץ־ישראל לארצות הגולה לשם שיתופם של בני הגולה בישוב ארץ־ישדאל ע״י תרומות לתמיכה בישוב ובמוסדותיו, היא אינסטיטוציה הקיימת בעמנו בצורות שונות מחורבן בית שני עד היום. ואף על פי כן לא זכתה עד היום לתיאור מסכם, ולא עוד אלא שגם אבני־הבנין לסיכום כזה לא נאספו כל צרכן. יתר על כן, עצם רציפות התופעה הזאת לא הוכרה למדי, כל־שכן שלא הוערכה כראוי. מה שנחקר בשטח זה נתחלק לשני כיוונים: המחקר על השלוחים מחורבן בית שני ועד ביטול הנשיאות מזה, ומאידך מחקרים בודדים ומפורדים על שלוחים שונים בתקופה החדשה, בעיקר מהמאה השמונה־ עשרה ואילך. 

בבוכארה עד היכן הגיע כבודם של שלוחי א״י בארץ בוכארה אפשר לראות מהעובדה, שבשעה שבא

אליהם שליח ירושלים ר׳ יעקב מאיר בשנת תרמ״ב (1882) — והוא אז רק בן עשרים וחמש

— קראו בשמו את כל הילדים שנולדו בימי שליחותו. גם במכנאם שבמרוקו היה מעשה

שפרץ סכסוך בין אנשי הקהילה ובין שליח ירושלים, וכשנתפייסו ועשו שלום קראו לילד

שנולד באותו יום בשם שלם על שם ירושלים. וכשרוצים להלל את גדולתו של רב בגולה

בחכמה ובמדות, משוים אותו לשלוחי א״י. כך הפליג ר׳ אליהו דוויך הכהן בשבחיו של

ר׳ שלמה לנייאדו השני, רבה של ארמ־צובה במחצית השניה של המאה השמונה־עשרה,

ולא נתקררה דעתו עד שהוסיף! ״ומעיד אני עלי שמים וארץ, שמכל החכמים ומכל שלוחי

א״י אשר ראיתי לא יש כמותו בחכמה ובחסידות ודן דין אמת לאמיתו יחד עשיר ואביון ".

רבני הקהילות לימין השליחים.

זו היתד. התמונה הכללית של היחס לשלוחי א״י בארצות המזרח. אולם היו גם יוצאים מן

הכלל. היו מקומות וזמנים שבהם התחילו לזלזל בשלוחי א״י— בעיקר מחמת דוחק הפרנסה ואז קמים קבני הדור להוכיח את העם על עוונו זה.רבי אליהו ישראל, רבה של אלכסנדריה , הוכיח את בני קהילתו בדרוש שדרש בשבת הגדול בשנת תקל״ט (1779) בדברים שנונים! ״והן בעון, מצוד, של הכנסת אורחים אין מי שרוצה לקיים אותה… ובפרט שלוחי ארץ ישראל הבאים פה העירה, וכל אחד ואחד דוחם בדברים בטלים, מי אומר לו שאין לו מקום כי ביתו קטנה, ומי אומר לו שאין לאל ידו להוציא הוצאה ראויה לפי כבודו של השליח, כי הזמן בוגד וכיוצא מדברי תוהו והבל שאין בהם ממש״.  ר׳ יהושע מוסאפיא, מרבני שאלוניקי, כותב בשנת תקצ״א (1831) ! ״ומזה תבין כמה גדלה מעלתן של צדיקים, ולזה הן הן הראויים לכל הכבוד ולכל הנאות שבעולם, ובפרט הם הם שלוחי א״י, בכל מקום שהגיע להם איזה שליח מא״י חייבים כל ישראל לעשות כל טצדקי להנאת ולטובת א״י דמשם קיום כל העולם כולו, ואפילו המלאכים מוכנים לשרתם לבני א׳יי״.

ר׳ חיים פאלאגיי, רבה של אזמיר במאה התשע־עשרה, מטיל על רבני הקהילות לדאוג שבני קהילותיהם ינהגו כבוד בשלוחי א״י: ״כל רב ומורה צדק בקהל עדתו תהיה השגחתו על האורחים הבאים לעיר, וביותר על החכמים הבאים בשליחות, ובפרט כשהם מארץ ישראל תוב״ב… כי לא מיבעיא כשהוא שליח הכולל, דכל מקום שישראל מצויים שם, חיובא רמיא עליהו [חובה מוטלת עליהם] לקבלם בכבוד גדול, כמי שבא לו שר בית המלך, ויהיו הם מריקים שקיהם צרורות כספיהם, אלא אפילו אם יהיה שליח לעצמו, והקטן שבהם, חייב כל אחד להעניקו כפי יכולתו איש כמתנת ידו לכבדו ביתר שאת, כי הוא בא ממקום קדוש. וידענו נאמנה שאלולא תפלתם של יושבי ארץ ישראל לא היה חס ושלום תקומה לבני חוץ לארץ ".

ר׳ חיים פאלאג׳י היה לא רק נאה דורש אלא גם נאה מקיים, ובנו ר׳ אברהם פאלאג׳י כותב עליו! ״פתו מצויה ועושה משתה לשלוחי ארץ ישראל… וכמה שלוחים אכלו על שלחנו אין מספר… וכמה פעמים מצטער על השליח להמציא לו אכסנייא, ואומר: אלולא דהוא ביטול מלאכתנו בעבודת ה׳ הייתי מעכבו בביתי " וכן הוא מספר עליו! ״השתדל הרבה עם בני ארץ ישראל עד שעשה קופה לארץ ישראל בטרחתו מרובה ושכר טורחו מועטת, וגם חיבר ספר ארצות החיים על מעלות ארץ ישראל [נדפס בירושלים בשנת תרל״ב]…

 וכמה פעמים גמר בדעתו לילך לא״י ולא הניחוהו רשומי העירה… ״ ועוד במאה השבע־עשרה מתפאר ר׳ מרדכי הלוי אב״ד מצרים! ״וידוע לכל באי שעד עירנו, עם היותנו במצור ובמצוק, בהגיע תור נדבת ארץ ישראל נכנסים אנו בעובי הקורה להחזיק יד שלוחי מצוה לתת להם נדבת ה׳… ״

אירשאד מנג'י – הצרה עם האסלאם

קול קורא לדיבור גלוי

כנרת, זמורה ביתן, דביר – 2005 

לא היה דרוש הרבה בשלב זה כדי שאתנער כליל מהאיסלאם ואזנח את זהותי המוסלמית. אתם יודעים מה עצר בעדי? דבקות בהגינות. תמיד האמנתי שצריך לתת לאיסלאם הזדמנות הוגנת כיוון שעל פי המודעות המערבית שלי, לערכים צריך להיות ערך. היה לי צורך לגלות את דמותו של האיסלאם במקום את גינוני הראווה שלו. אנלוגיה: כשהייתי כבת שלוש־עשרה, אמי דחקה בי להיות נחמדה לדודנית מגעילה. ״היא קרובת משפחה,״ טענה אימא, ״דם מדמנו.״ טענתי בתשובה שלדם אין משמעות לגבי. השאלה הרלוונטית היא אם הייתי בוחרת להיות חברה שלה בבית הספר  אלמלא היינו קרובות משפחה. אין סיכוי עם אישיות כמו שלה. בזבוז אנרגיה בהפגנת ״חיבה״ לדודנית יהיה העמדת פנים, והיו לי דברים טובים יותר לעשות. אימא אמנם הבינה, אבל לא הסכימה. לגביה, המשפחה היתה חשובה יותר מכול. לגבי, שושלת היוחסין לא היתה ערך בפני עצמו, אלא האישיות.

הבאתי את אמת המידה הזאת גם לדת. כדי להחליט אם אנהג לפי חוקי האיסלאם, היה עלי לגלות את ערכיו – או את חוסר ערכיו. והיה עלי לגלותם בכוחות עצמי, להחליף את המסגד ואת אדיקותו המתוכנתת בחיפוש אישי אחר האישיות של האיסלאם. אולי הקוראן באמת מציג את היהודים כלא אנושיים ומשעבד את הנשים. או אולי מר חאקי הוא מורה גרוע. אולי אלוהים מצווה שכולם ידברו ערבית. או אולי זה בכלל מעשה ידי אדם שמטרתו לגרום לרוב המוסלמים להיות תלויים בנעלים מהם. אולי סטיות מכתבי הקודש הרוחניים פוגעות באלוהים ירום הודו. או אולי אנחנו חולקים שבחים לכוחות היצירה של אללה כאשר אנחנו משתמשים בכוחות היצירה שלנו. לא ידעתי. אבל בלי לחקור את החלופות, הסתלקות היתה שקולה בעיני לבריחה.

החדשות הטובות הן שידעתי שאני חיה בחלק של העולם שמאפשר לי לחקור. הודות לחירויות שעמדו לרשותי במערב – לחשוב, לחפש, לדבר, להחליף, לדון, להציב אתגרים, לקבל אתגרים, ולחשוב שוב – הייתי בעמדה שאיפשרה לי לשפוט את הדת שלי באור שלעולם לא הייתי יכולה להעלות על הדעת במיקרוקוסמוס המוסלמי צר האופק של המדרסה. אין צורך לבחור בין האיסלאם לבין המערב. להפך, המערב איפשר לי לבחור באיסלאם, גם אם בהיסוס. עכשיו היה תורו של האיסלאם לגרום לי להישאר.

לא הייתי מוטרדת באופן אובססיבי מעניין הדת, אבל מדי פעם בפעם היתה עולה שאלה, ואני חיפשתי תשובות במקום היחיד שחשבתי שהן יכולות להיות בו. דמיינו את התמונה: הספרייה מ הציבורית בעידן טרום האינטרנט של שנות השמונים ותחילת שנות התשעים של המאה העשרים. רוב מה שקראתי על האיסלאם שפע נעימות של ספר לימוד. הרבה סימוכין, מעט סיכונים. ואז, בארבעה־עשר בפברואר 1989 הכריז האייתולה חומייני מאיראן על פאתווה נגד סלמאן רושדי, מחבר פסוקי השטן. ״איגרת האהבה הלא משעשעת״, כפי שרושדי יכנה את הפאתווה כעבור זמן, דרשה מבני המערב יותר מאשר הליכה משותפת על קצות הבהונות סביב התיאוקרטיה. אנשים רבים במערב אכן נקטו עמדה נגד גזר דין המוות, ויהיה לא הוגן מצדי אם אכחיש זאת. אבל נראה שהפרשנויות שמצאתי בספרייה הציבורית הסתפקו בהסברת הזעם המוסלמי. הם הקפידו לא לשאול אם הקוראן אכן בתולי, אלוהי, כפי ששורפי הצלמים היו רוצים שנאמין. מה קרה למערב שבו התאהבתי, המערב המכבד את הדת שהוא גם מבולגן מבחינה אינטלקטואלית? האם הרב־תרבותיות איבדה את שפיותה?

במובן מכריע, אני חושבת שכן. אני אומרת את זה בגלל שהביקורים שלי בספרייה חפפו לתקופת השיא של אדוארד מעיד. סעיד הוא האינטלקטואל הערבי־אמריקני שהשתמש ב־1979 במילה ״אוריינטליזם״ לתיאור נטייתו המשוערת של המערב לעשות קולוניזציה למוסלמים על ידי דמוניזציה שלהם והצגתם כסטיות אקזוטיות מהמזרח. תיאוריה משכנעת, אבל האם אין משמעות רבה לעובדה שהמערב ״האימפריאליסטי״ פירסם, הפיץ וקידם את ספרו של אדוארד סעיד?

בתוך עשר שנים הפך סעיד ללהיט אצל אנשים צעירים, אקדמאים שהפכו לפעילים פוליטיים בצפון אמריקה ובאירופה. ההערצה שלהם כלפיו החניקה כמעט לחלוטין רעיונות אחרים על האיסלאם. עד שסלמאן רושדי פירסם את פסוקי השטן, חסידיו של סעיד עמדו הכן להוקיע כמעט כל דבר שהעליב את המוסלמים מן הזרם המרכזי, בטענה שהוא ״אוריינטליסטי״ (כלומר, גזעני). לפי ניסיוני, הספרייה הציבורית לא חמקה מהקיפאון הזה.

במחצית השנייה של שנות התשעים התחלתי למצוא אמונה מחודשת, הן במערב והן באיסלאם. השבח לאללה על האינטרנט. כיוון שלצנזורה עצמית אין כל משמעות בעידן האינטרנט – אין ספק שמישהו אחר יאמר את מה שאתה עצמך לא אומר – הרשת הפכה להיות המקום שבו נוטלי סיכונים אינטלקטואליים נשמו לרווחה סוף סוף. הם אישרו מחדש את מה שהופך את המערב למדגרה נועזת, גם אם לא מושלמת, לרעיונות: אהבת הגילוי, כולל גילוי ההטיות שהוא עצמו לוקה בהן. וכאשר המבקרים חקרו וחיטטו באיסלאם, אני גיליתי כמה היבטים מדהימים בדת שלי.

כמה מאיתנו יודעים עד כמה האיסלאם הוא ״מתת היהודים״? אחדות הבריאה של האל; הצדק, המסתורי לעתים, הטבוע בו: היכולת הטבועה בנו מלידה, כבדואי האל, לבחור בטוב: תכלית חיינו עלי אדמות; חיי הנצח בעולם הבא – אלה ורעיונות גדולים אחרים של המונותאיזם הגיעו אל המוסלמים דרך היהדות. התגלית הזאת הממה אותי כיוון שהמסקנה המתבקשת ממנה היתה שהמוסלמים לא חייבים להיות רוויי אנטישמיות. אם כבר, היתה לנו סיבה להיות אסירי תודה, ולא מלאי שנאה ליהודים.

גם לא הערכתי די, עד שחינכתי את עצמי, את העובדה שהמוסלמים עובדים בדיוק אותו אל שהיהודים והנוצרים עובדים. הקוראן מאשר עובדה זאת. אבל האמת היא שהייתי צריכה לקרוא ספר עדכני מאת חוקרת הדת הבריטית קארן ארמסטרונג לפני שעובדה זו חדרה למוחי, המוח שעוצב במדרסה. (מה אני יכולה לומר לכם? ביטול תכנות זה דבר נהדר.) ארמסטרונג מדגישה שהנביא מוחמד לא טען שהוא מציג אל חדש לעולם כולו. ייעודו האישי היה להכניס את הערבים אל תוך משפחתו ״המונחית נכונה״ של אברהם, הנביא הראשון שזכה בהתגלות שבישרה כי יש אל ריבון אחד. בשנות ילדותי מעולם לא שמעתי את שמו של אברהם, ״ידיד הרחמן״, בשיעורי היסטוריה. השמטה בולטת, בהתחשב בעובדה שצאצאיו של אברהם ייסדו את האומה היהודית. בתור המונותאיסטים הראשונים, היהודים הכשירו את הקרקע להופעתם של הנוצרים, ולאחר מכן של המוסלמים. אתם מבינים, המוסלמים לא המציאו את האל האחד. הם קראו לו בשם חדש, אללה. זאת המילה הערבית ל״אלוהים״ – אלוהי היהודים והנוצרים.

איפה בתוכנית הלימוד של המדרסה היתה ההכרה הזאת? נדמה כאילו דבר לא קרה לפני האיסלאם. אבל, אם כל הניסיון שנצבר לפני האיסלאם חשוב כקליפת השום, כך חייבים להיות גם רבים מהעקרונות שלנו כמוסלמים. אם רבים יותר מאיתנו היו יודעים שהאיסלאם הוא תוצר של היסטוריות מתמזגות, ולא דרך חיים מקורית לחלוטין – אם נבין שאנחנו בני תערובת מבחינה רוחנית – האם רבים יותר מאיתנו יהיו מוכנים לקבל את ״האחר״? התחלתי לתהות מדוע אנחנו מסתייגים כל כך מהכרה בהשפעות חיצוניות, פרט למקרים שבהם אנחנו מאשימים את המערב על פגיעות קולוניאליות שונות ומשונות. ודבר זה, בתורו, העלה שאלת יסוד: האם האיסלאם צר אופקים יותר משאר דתות העולם?

הנה נושא שהורס מסיבות. מימי האוניברסיטה ואילך, בכל פעם שאנשים כבר הסכימו לדון על נטייתו של האיסלאם לאי סובלנות, הם היו מזהירים אותי שלא לבלבל בין דת לתרבות. ״סקילת נשים נובעת כולה ממנהגים שבטיים, ולא מן האיסלאם,״ הורתה אישה אחת בארוחת ערב חגיגית. אני נותרתי בספקנותי. אם האיסלאם גמיש, הרי שהוא יכול להסתגל לטוב, ולא רק לרע, נכון ? אם כן, מדוע לא היה שום דבר במסגד שלי שדמה לדמוקרטיות של ריצ׳מונד – אותה דמוקרטיות שאיפשרה למוסלמים להקים שם מסגד?

לא רק המוסלמית המודרנית שבתוכי נאלצה להיאבק בנושאים האלה. הקריירה שלי כעיתונאית וכפרשנית בטלוויזיה הציבה אותי בקו החזית של השאלות שהעלה הציבור בנוגע לאיסלאם. לאחר שראו את פני בסלון שלהם, צופים מן השורה כלל אינם מהססים לגשת אלי בחנויות, במסעדות וברכבות תחתיות ולהתבטא על עניין   משותף: אם את רוצה להיות מוסלמית שמעיפה זקנים ומתריסה נגד צ׳אדורים, אלוהים יעזור לך ויציל אותך. אבל כל זמן שאת בוחרת לדבוק באיסלאם, איך את מסבירה את הקנאות הרבה כל כך המתנוססת תחת דגלו? ליתר דיוק, הם שאלו, ״מותר לך להיות מוסלמית ופמיניסטית?״ ״מה הופך מוסלמי אדוק למחבל מתאבד?״ ״למה מוסלמים רבים יותר לא משמיעים את קולם?״ ״את לא פוחדת להשמיע את קולך?״ וגם, ״למה אף פעם לא שמעתי בדיחה על כומר, רב ומולא ?״ מאז שהפתיעו אותי בשאלה הקשה האחרונה, חפרתי וחקרתי, ואני חושבת שהגעתי לתובנה כלשהי. הרשו לי סטייה מהירה מהנושא.

לאיסלאם יש הנחיה עממית היוצאת נגד ״צחוק מופרז״. זאת לא בדיחה. בספרון ששמו בעיות ופתרונות, שייח׳ מוחמד סאליח אל־ מנג׳יד מפרש את ההנחיה. אמנם ״אין מצפים מן המוסלמי שיהיה חמוץ פנים,״ אבל שפע מופרז של צחוק מוכיח שאנו המוסלמים נפלנו קורבן למניפולציות של קסם ושנינות, העלולים לרכך את אופיינו ואת אדיקותנו. אני זוכרת דוד שהזהיר אותי באהבה אך בתוקף בערב השנה החדשה לא לצחוק בקול רם מדי, פן ייחרץ גורלי. זה המקום שבו דודי והשייח׳ מאבדים אותי: אם קסמו האפל של הצחוק מאיים כל כך, מדוע אין מזעיפים פנים גם לרושם ההיפנוטי והלירי שיוצרת השפה הערבית, המדוקלמת בקול רם ?

הואיל ונאלצתי לבחון את הצד המטופש הזה של האיסלאם כיוון שמישהו הביע תקווה לשמוע בדיחה על כומר, רבי ומולא, אני חייבת לומר שאני אוהבת את הסקרנות של הציבור. במשך שנים הזינה הסקרנות הזאת את סקרנותי שלי. ככל שניצלתי הזדמנויות רבות יותר לעמוד באור הזרקורים, כדי להקים מהומות על בעיה חברתית או מגמה עולמית זו או אחרת, כך הייתי זקוקה יותר לאנשים מבחוץ שיעזרו לי לשמור על ערנות מרבית בנוגע לשאלה מדוע אני טורחת לקשור את עצמי לאמונה העומדת בלב מהומות בינלאומיות וסבל אישי רבים כל כך. אנשים שואלים זאת בצדק. שתי שאלות, במיוחד, טילטלו את עולמי – שתיהן לטובה, אבל אף אחת מהן לא בלי כאב.

אהרן ממן

מרקם הלשונות היהודים

בצפון אפריקה.

מימונה ־ מדרש השם ומנהגי החג

אימתי נזכר לראשונה השם ״מימונה״ בהקשר של חג מוצאי פסח? לא ברור מתיי הוחל לחוג את חג המימונה. מרציאנו' רואה בדבריו של רבנו נסים בן רבנו עקב מקירואן ב״מגילת סתרים״ את המקור הקדום ביותר למנהג ממנהגי המימונה: ״וכתב הר״ן ז״ל במגילת סתרים כי כל מנהגי האומה באלו המנהגות כמו זה… והחלב… בליל מוצאי פסח״.

לנסלו אדיסון, הכומר הפרוטסטנטי ששהה בטנג׳יר במאה השבע עשרה, חיבר ספר על ״המצב הנוכחי (כלומר של זמנו) של היהודים במרוקו״, ואף ייחד בו פרק לפסח, אך לא הזכיר בו את המימונה. אולם כבר ציין בן־עמי,^״ כי ״אין להסיק מכך שהיא לא הייתה קיימת אז״.

כמאה שנים לאחר מכן העדויות מתרבות. שמואל רומאנילי, ששהה במרוקו בשנים 1790-1787' תיאר את המימונה בשורות אחדות, אך לא הזכיר שם כלשהו לאירוע ושתיקה זו אומרת דרשני. הרי הוא הביא בחיבורו כל כך הרבה שמות ריאליה במוגרבית, שהיה מציין את השם ״מימונה״ אילו שמע אותו. יתר על כן, כבר הוא תוהה על טיבו של חג זה (״מי יגיד לנו מה אלה למו ? אולי יהיה כחוקות העורכים לגד שלחן. הנקדם בעולות אלה את ה׳ הנשגב בחביון עזו?״) ומסתבר שלא שמע מהחוגגים הסבר שיניח את דעתו. י׳ שיטרית אומר, שלא מצא מקור למימונה שיהא קדום למאה השמונה־עשרה: ״בשירים שגיליתי לכל המוקדם מהמחצית השנייה של המאה ה־18 מוזכר חג המימונה. במיוחד ע״י המשורר ר׳ שלמה גוזלאן, חי בדרום מרוקו על פאתי הסהרה, בקהילת תאמגורת, בתוך שיר על פסח… חג המימונה מוזכר בסוף השיר בערבית יהודית״. אולם לא ברור מדבריו, אם הכוונה לשם ״מימונה״ או לעצם החג ולמנהגיו.

דומה שהשם מופיע לראשונה בראשית המאה השמונה־עשרה. ר׳ אברהם כלפון, שחי ופעל בלוב במחצית השנייה של המאה השמונה־עשרה ובראשית המאה התשע־עשרה, כתב שבאסרו חג של פסח, נהגו בלוב להכין פת לחם וביצה לכל נפש ולשלוח אותם לקרוביהם. סעודה זו נקראת ״מימונה״, אף הוא נתן בשם מדרש אטימולוגי. עדות זו המובאת בספרו של ר׳ מרדכי הכהן, כלפון עצמו מביא אותה משם זקני דורו, על כן היא עולה ומגעת לפחות עד לראשית המאה השמונה־עשרה, אם לא קודם לכן.

הרי שלפי החומר שבכתב הידוע היום, השם ״מימונה״, אינו מתועד, בהקשר של חגיגות אסרו חג פסח, קודם למאה השמונה־עשרה.

המדרש האטימולוגי של השם ״מימונה״

״מימונה״ מלשון ״אמונה״

הסבר רווח, החוזר ונשנה בצורה עיקשת למדיי, אם כי בוואריאציות שונות, אומר שהמימונה נקראת כך על שם האמונה, שישראל ״בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל״ (ראש השנה יא, ע״ב), ואף שהגאולה מתמהמהת, והנה כבר הגיע אסרו חג פסח ולא נותר מניסן אלא כשבוע, עם כל זאת מאמינים שבוא תבוא. לפי זה, נועדה המימונה לחזק את האמונה.

ר׳ דוד אסבאגאף מכנה את היום ״יום אמונה״:

״וכן במוצאי פסח, קרא לילה, יום אמונה ויאמן העם ובכל בתי כנסת ילכו מחיל אל חיל אחר תפילת ערבית…״ וכן בפתח הפיוט שהוא חיבר ליום זה:

״פזמון זה ידי כוננהו, לכבוד יום אמונה, ליל מוצאי חג הפסח, כי בשכר האמונה, אל נא הושיעה נא, בזאת השנה״. בן־עמי מספר על אירועים החקוקים בזיכרון ההיסטורי של קהילות שונות בלבוש אגדתי, הקושרים את ״מימונה״ עם ״אמונה״.

גם בימינו הסבר זה רווח למדיי ואתה מוצא אותו בקונטרסי ההסברה האמורים, במאמרים פובליציסטיים ובמסות. מויאל מציין זיקה זו כדבר המובן מאיליו ואף ממליץ לקוראו מכאן ואילך ״חג האמונה״.

אתר אור חדש ליהדות מרוקו וצפון אפריקה
המלקט: הרב אברהם אסולין
מעשה רב
האדמו"ר רבי מאיר אבוחצירא המכונה בבא מאיר זצ"ל
בנו של הבבא סאלי
האדמו"ר מאיר אבוחצירא זצ"ל מלפנים רב בק"ק תדלית, בארפוד ובארץ כיהן כרב שכונה בעיר אשדוד
לנער הזה פיללתי
כארבע עשרה שנה לא היו ילדים, לצדיק בבא סאלי, עד שנפקד, ובאחד מן הימים ראה את בבא סאלי יושב ודואג רבו המקובל רבי משה תורג'מן שאל את תלמדו מדוע הינך דואג? – השיב הצדיק שדואג לאשתו שלא תפיל כפי שקרה זה מספר פעמים – מיד , מורו ורבו הבטיחו שאין מה לדאוג – הילד הזה יתקיים וירביץ תורה ברבים. לקראת הלידה ראה הבבא סאלי זצוק"ל בחלומו צדיק גדול והבין שהילד שיוולד יהיה גדול בישראל , ורצה לקראו על שם הצדיק שראה בחלום, אולם הצדיק מלבד מראה הוד דמותו – לא אמר את שמו – פנה שוב הרב , לרבו בכדי שיפטור את פשר החלום, ואז אמר הרב תורג'מן "סתם משנה רבי מאיר, וכך נקרא הבן שלימים התפרסם "בבא מאיר".
בבא סאלי בפעם הראשונה עלה לארץ ישראל לבדו, שהוא חזר למרוקו, שאלו
המשפחה איך הרבנים בארץ הקודש? אמר כל הצדיקים בארץ ישראל צדיקים
גדולים, חכמים ונבונים, אנשי אמת ובעלי בינה יתירה, אך כמו רבי מאיר הבן
שלי, אין בנמצא)מפי בנו הרה"צ רבי יקותיאל שליט"א(.
בנחת עם הילדים
פעם אחת הגיע הצדיק בליל הסדר לביתו, והשולחן ערוך כל המשפחה מחכה שהרב יתחיל, לפתע אחת מהילדות הקטנות החלה לבכות, נכנס הרב לחדר להרגיעה, ולא נרגעה – ושהה הרב עמה בחדר כשעה וחצי, עד שנרגעה לחלוטין, ורק אז נכנס הרב להתחיל בעריכת הסדר. )עונג שבת מס' 1319 עמוד 17 ,)
שמירת עינים
מעשה בסידנא בבא מאיר זצ"ל אשר הגיע לנתב"ג בכדי לקבל את אביו סידנא בבא סאלי , שהגיע מחו"ל לארץ ישראל, והנה מכריז הכרוז על טיסה פלונית שמאחרת.., ופשוט שהצדיק שמר את עיניו, וכן היה מוקף בתלמידים סביבו, ואחר מספר שנים התבטא הצדיק שעדין הוא מתקן את שמירת העינים בדבר שהותו בנתב"ג… ולכן ע"י שמירת עינים זכה לראות ממקומו ועד סוף העולם –
ללא גוזמא. ידוע המעשה שנחטפה ילדה ע"י הגוים, ובאו להתברך ולהתייעץ עם הצדיק, והנה שירטט להם הצדיק את כל רחובות אותו מקום וציין בפרוטרות את מקומה שלהילדה .
תיקון חצות
סיפר הגאון ר"א אבוחצירא זצ"ל שמו"א בבא מאיר היה מקפיד באמירת תיקון חצות שיהיה עם הנחת אפר על ראשו, וכשהיה צריך לנסוע ולהיות מחוץ לביתו, הרבנית ע"ה הייתה מכינה לו שקית עם אפר, והיה לוקח את השקית ומחביאה בבגדיו כמו ארנק כסף. וכן נהג לא להכניס את אותו האפר
לבית הכסא, והיה אומר היאך יתכן דבר שנתיחד לזכור על ידו את בית המקדש המקודש ביותר, היאך אפשר שלא לנהוג בו קדושה כיאה לקדושת בית מקדש. והגר"א הוסיף ראו מה בין דורות ראשונים לדורות האחרונים, בדורות אחרונים לפני הנסיעה דואגים לקחת מצלמה וכדומה. )פקודת אלעזר עמוד פד(.
בית ועד לחכמים
רבים שיחרו לפתחו, כולל מגדולי התורה כמו – הגאון הרב בן ציון אבא שאול זצוק"ל ראש ישיבת פורת יוסף, הגאון הרב שמואל הלוי ואוזנר שליט"א מגדולי פסוקי הדור, הצדיק הנסתר הרב יוסף וולטוך זצ"ל ועוד.
סגולה לבן זכר
רבים ביקשו עצה לזכות לבנים זכרים, היה שגור על פיו. נאמר בפסוק "שבשפלנו זכר לנו" שעל ידי ענווה זוכים לבן זכו'"
יראה גדולה
כל ימי הצדיק בארץ ישראל, רק פעם אחת ויחידה עלה הצדיק לכותל המערבי, וסיבת הדבר ממפני שהייתה לו יראה גדולה מהמקום הנשגב הזה, כשהיה מתכונן לנסוע לירושלים בכדי לראות את הכותל מרחוק, היה מתכונן לכך יומיים, עוד בכניסה לירושלים היה ניתן לראות על פניו חרדת
מקודש )מפי בנו הרה"צ רבי יקותיאל(.
רבנו כל ימיו ציפה לגאולה, ובתקופה האחרונה לחייו, הרבה לדבר על הגאולה, ואכן הסתלק בחודש ניסן שהוא חודש הגאולה.
דור ישרים יבורך
בניו ממשיכים אחריו בקודש וכן הקימו מוסדות תורה וחסד, ביניהם הרב אלעזר אבוחצירא זצ"ל מבאר שבע, הרה"צ רבי דוד נהריה, הרה"צ רבי רפאל, רבי יקותיאל , רבי ישועה ורחמים מהעיר אשדוד, חתניו, הרב חיים פינטו רב העיר אשדוד, הרב עמינדב קריספין רב העיר קרית ביאליק, הרב יוסף טולידאנו רב ישוב גבעת זאב והרה"צ רבי יעקב אבוחצירא מהעיר רמלה.
הרב נפטר בחול המועד פסח יום ה', י"ז בניסן התשמ"ג.זכותו יגן עלינו , אמן .
מנוחתו כבוד בהר הזיתים קרוב לציונו של בעל אור החיים הקדוש זיע"א.
ניתן לקבל חוברת תורת אמך לפסח
לפי מנהגי ק"ק מרוקו, תוניס, לוב,
אלג'יר. או לקבל שאר חוברות ולקבל
מידי
שבוע מתורת רבני המערב ma0527145147@

קצצת סידנא מולאי יגגי

קסידה על הקדוש מולאי איגגי

הערת המחבר :    קסידה זו מופיעה על דף בודד שחולק בהילולה של הקדוש. נוסחה אחרת של אותו סיפור מעשה מופיעה בספר ישמ׳׳ח צדיק, עמי 22-20.

אכואני נעאוד מעשה. מא זרא למולאי יגגי תאז ראשי. ידידי, אענדנו לראשי. כתר ועטרה:  ידידי

אחי, אספר מעשה, מה שקרה למולאי איגגי כתר ראשי, ידידי, אענדנו לראשי, כתר ועטרה;           ידידי

נשמת מולאי יגגי בצרור החיים צרורה, ידידי ובחיי נפשך קום נלך

למולאי יגגי:                                                                                  ידידי

נשמת מולאי איגגי בצרור החיים צרורה, ידידי ובחיי נפשך קום נלך למולאי איגגי: ידידי

נשכר אנא ונדכר. סאיין עאודו אלווליין נתפכר. עלא סידנא ר׳ דוד אלשקר. הווא ואחד מן אלעשרה:

                                                                                                 ידידי

אשבח אני ואזכיר, ומה שסיפרו ראשונים אזכור אודות אדוננו ר׳ דוד אלשקר הוא שהיה אחד מעשרה:         ידידי

יום כרז סידנא מן מדינת אלסלאם. וצל לתלואת יום לכמיס ענד אלעלאם. ידידי פלילת אלזמעא זאה אלמגיד פלמנאם. קאללו וצל וקת לפטירה:                                                                                      ידידי

ביום בו יצא אדוננו ממדינת השלום [ירושלים] הגיע ביום חמישי לתלואת לפנות ערב, ידידי, ליל שישי

בא אליו המגיד בחלום ואמר לו הגיעה שעת הפטירה:                            ידידי

אמר מולאנא קבלו אלמקודש. קאם פלפזר וגלאס. ופאהלין תלואת פתשו פתאש. ועשרין מננהום מכטארין בלכטרא:    ידידי

אדוננו אמר קבלו את המקודש, קם בשחר וישב, תושבי תלואת חיפשו וחיפשו ועשרים מהם מובחרים:

בתביין קאללו אלמגיד פלמנצאר. לימארא הייא אלעמוד דננאר. ידידי האד אלנאס ינצרוה נצאר ולוכרין מא ינצרוה נצרא:        ידידי

במפורש אמר לו המגיד בחלום, והסימן הוא עמוד האש, ידידי, אנשים אלו יראו אותו ואחרים לא יראו אותו:

אלדב סאבק לקדדאמהום. ולעמוד דננאר לחצרתהום. ידידי / צוור סידנא וסקצאהום. קאלולו ואיינא עמודא דינורא:     ידידי

הרב התקדם והלך לפניהם, ועמוד האש לידם, ידידי, פנה אדוננו ושאלם, אמרו לו, איפה עמוד האש?

הצר סידנא מעאהום בתבאתא. קאללהום תמשיו תדפנו ואחד אלמטה. ידידי טאלעין פלזבל ותסחאבלהום וטא. קאלולו יא סידנא חבנא נהצרו הצרא:                                                                                         ידידי

דבר אחד, אדוננו ביישוב הדעת אמר להם, לכו לקבור נפטר, ידידי, טפסו על ההר וחשבו שהוא בקעה אמרו לו, אדוננו רוצים אנו לומר מלה:

מא בקא חאל פאיין נרזעו. רבעו קדדאמו ובאיעו. ידידי רצמלהום שמש וקאללהום הנה תבקא חתתא תרזעו. מא גצבו ומא הצרו הצרא:   ידידי

לא נותר לנו זמן לחזור, כרעו והשתחוו לפניו, ידידי, פקד על השמש ואמר להם, היא תישאר כאן עד שתשובו, הם לא נפגעו ולא הוסיפו מלה:

אכואני בעד וצלו וגלסו תממא. נזל סידנא ועמל טבילה תממא. ידידי נזלו תכריכין מן שמא ולבסהום בפרחא כתירא:     ידידי

אחי, כשהגיעו וישבו שם, ירד אדוננו ועשה טבילה, שם ירדו תכריכים מן השמים ולבש אותם בשמחה יתירה.

משאוו ליגגי בני החברה. קאללהום חפרו לקבורה. דכל לקברו יחיד ונורא. פהאדיך סאעא תרבאטת עליה לקבורה:     ידידי

הלכו לאיגגי בני החברה, אמר להם חיפרו קבר, נכנס לשם יחיד ונורא, באותה השעה נסגר עליו הקבר:        ידידי

סוף דבר לבלאדהום רזעו רזעא. צאבו שמש באקייא פמוצעהא. ידידי עאודלהום די עמל רב פריך סאעא. ועמלו עליה להספד בני החברה:                                                                                                  ידידי

סוף הדבר חזרו האנשים לכפרם, והשמש עומדת במקומה, ידידי, סיפרו מה שעשה הרב באותה שעה ובני החברה הספידוהו:     ידידי

קדראמו נטלב ועלא קברו נתחנן. ידידי יטוול עמרי ועמר האד אלצאירין. ועלאס מא זאו חאזתהום מקדייא:    ידידי

ליד קברו נבקש ועל קברו נתחנן, יאריך 'ימי וימי הנוכחים וכל מבוקשם יתמלא

חין נמשי נזור מעא אלזייאר. זכותו תגבלני תגבאל. נטלע וננזל פהאדוך אלזבאל. חתתא ואחד מא ינצר צררא:

כאשר אלך לבקר עם החוגגים, זכותו תקדים לקבלני

אעלה וארד בהרים אלה ואף אחד לא יינזק:                                        ידידי                                                                                               

זכותו כבירא בזזאף. די עייט ביה עממרו מא יכאף. ידידי וחין נוצלו לאביאץ יזרר. ונסופו מולאי ימיתך לכצר. והווא רבי דוד אלשקר:      ידידי

זכותו גדולה מאוד ומי שיצעק אליו מעולם לא יחשוש, ידידי, וכאשר. נגיע אל אביאץ יזרר – שמות מקומות הקרובים למקום קבורתו –  אשרי המבקר,

ונראה ימיתק הירוק והוא ר׳ דוד אלשקר:                                           ידידי

זהו שיר עממי המשלב בתוכו מוטיבים מאגדות הקשורות למותו של מולאי איגגי. בשיר תמש־עשרה מחרוזות כאשר בכל מחרוזת שלושה טורי סטרופה וטור אמור אחד. החריזה: אאאב, גגגב….

מקדם ומים – חלק ב'

מחקרים על החברה היהודית בארצות האסלאם ובפזורה הספרדית

הפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת חיפה – תשמ"ו

עריכה : יוסף שיטרית וצבי יהודה

ו. תפוצות הרומאניוטים

על הקהילות הרומאניוטיות בקושטא אנו למדים מתוך חיבורו של ר׳ אליעזר די טולדו ״משנת רבי אליעזר״, המביא את שמותיהן כדלקמן:

… ואלה הם הקהלות של בני רומאנייא הכתובים בפנקס המלך ירייה בשם סורגונליס פולי ישן, פולי חדש, אכרידה, שירון, ייאנבול, ווייריא קאסטוריה, טירייה, סאלוניקי, אישטיפ, דמוטירה, פאקאראס,סינופ,אדאלייה_׳איגריבוז, ניקופולי, סמגייא, פלאטייא, אינדירני, בני מקרא. ק״ק גאנה יע״א עבר לספרדים על ידי מוהר״י אלנקוה ז״ל וחברת בני רומאנייא וחברת בני ספרד.

כל הקהילות הנושאות את שם הערים, שבהן הם ישבו מקודם, היו רומאניוטיות, ו״יחידים״ הועברו בכוח לקושטא על ידי הכובשים העותמאנים, כדי ליישב את העיר. גם קהל זיטון היה קהל רומאניוטי.

בקושטא היה, כאמור, הישוב הרומאניוטי הגדול והחשוב בקיסרות. עוד לפני גירוש ספרד שלטה עדה זו ביהודי הקיסרות, שכללו את העדות האשכנזיות והאיטלקיות. ר׳ משה בנבנשתי – חכם בן המאה הי״ז בקושטא – מציין, שקושטא היא עיר של ספרדים ו״בני רומניאה״. מכאן שעוד במאה השבע־עשרה היתה עדת הרומאניוטים בקושטא קהילה חשובה, שרישומה היה ניכר. קהילות רומאניוטיות היו קיימות גם ביישובים אחרים: אדריאנופול, סאלוניקישירון, ליפנטו, פטרץ(פאטראס), יאנינה, רודוס, קורפו, קרנניא(ארטא), קנדיה, קאבאלא, סופיאה, ניקופול, וידין ועוד.

2. המפגש בין התושבים הרומאניוטים ובין המגורשים הספרדים

המפגש בין המגורשים הספרדים ובין היהודים הוותיקים יצר חיכוכים רבים. ר׳ משה קפשאלי (1495 -1420), הרב הכולל, שהיה מבני העדה הרומאניוטית, עזר למגורשים להיקלט, והשתדל באיסוף! צדקה עבורם. אליהו קפשאלי מתאר בספרו את פעולותיו הרבות בנדון:

ויבואו בתוגרמה אלפי ורבבות מן גרושי היהודים ותמלא הארץ אותם. אז הגדילו לעשות קהילות תוגרמה צדקה לאין מספר וחקר ויתנו את הכסף באבנים לפדיון שבויים ושבו בנים לגבולם.

בימים ההם הגדיל לעשות בקוסטדינא האלוף מהר״ר משה קפשאלי ז״ל אשר היה הולך סביב הקהילות והיה כופה אותם לתת איש ואיש חלקו הראוי לו והיה כופה על הצדקה ובידו הורמנא דמלבותא הן לעבש נכסין ולאסורין. גם האיש משה גדול מאד וכל אשר יצוום יעשו ולא יגרעו דבר והיה מעשה הצדקה שלם.

הוא שמר על ההגמוניה של קהל הרומאניוטים ולחם על כל שינוי, שרצו להכניס החכמים מיתר הקהלים: ״ובאו קצת מחכמי שאר הארצות והיו חכמים בעיניהם ורצו להנהיג קצת מהקהילות אשר היו נשמעים להם למנהגותיהם ועמדנו בפרץ נגדם ולא עלה בידם מכל אשר זממו״. גם ר׳ אליהו מזרחי (רא״ם) (1526-1455), ה״רב המנהיג״, יורשו של ר' משה קפשאלי ברבנות, השתמש ביפוי־הכוח המלכותי וכפה על כולם לתת צדקה לסייע לקליטת המגורשים הספרדים, השתמש בנידויים וחרמות נגד העשירים, שהתנגדו לעזור לפדיון השבויים מידי קברניטי הספינות, ותרם גם מכספו הפרטי למענם, כדבריו:

כי נצטערתי עליהם קרוב לשנה אחת בקבוץ הממון אשר קיבצתי בפדיון כמה מאות פרחים ונכנסתי במחלוקות גדולות עם כל הקהילות וקיבצתי להם שלשה או ארבעה פעמים שלשת אלפים פרחים ונדיתי והחרמתי לכמה בעלי בתים מעשירי הארץ שלא רצו ליתן מה שביקשנו מהם… ואם מממוני כאשר ידוע להשם יתברך משיצא מידי ממוני ומה שפיזרתי בעבורם… ואם בנפשי כי נסתכנתי מרוב הצער… ואם בשכלי כי ביטלתי לימודי ועיוני קרוב שנה אחת עבורם.

אהרן ממן

מרקם הלשונות היהודים

בצפון אפריקה.

מימונה ־ מדרש השם ומנהגי החג

עד כמה חביב המדרש האטימולוגי־עממי הגוזר את ״מימונה״ מן ״אמונה״ על בני דורנו תעיד העובדה, שהראשון לציון הרב מרדכי אליהו ז״ל, בדברי ההסכמה שלו לספרו של מרציאנו(תשמ״ח) מאמץ זיקה זו, אף שהוא מגלה בה פנים משלו:

״בשירת הים(שמות ט״ו) אנו אומרים ׳וירא ישראל את היד הגדולה… ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו׳. כל הנסים והנפלאות לא החדירו בהם אמונה כמו קריעת ים סוף, אמונה בה׳ ואמונה ברבנים תלמידי חכמים שהם בבחינת משה. לפיכך נוהגים לקבל ברכה מהרבנים במוצאי יו״ט האחרון של פסח, להמשיך את האמונה שקבלו עליהם בה׳ ובמשה עבדו, ולפיכך נקרא החג בשם האמונה״. מרציאנו אף מוצא דימיון בין מנהג ליל ראש חודש ניסן שנהג במצרים לאלה של ליל המימונה. שכן ר״א בן שמעון מתאר טקס ״תווחיד״(=״ייחוד הבורא״), שערכו בבתי הכנסת ושכלל לימוד של סדר קרבן פסח מפרשת ״החדש הזה לכם״(שמות יב) ופיוטים… ״סדר הייחוד בלשון ערבי הגרי בסיפור גדולת הבורא וייחודו ונפלאותיו…״ ואחד משני טעמי המנהג ״באשר בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל וכדי לקבוע בלבם אמונת הגאולה העתידה״.

הירשברג מקבל באופן בסיסי את הרעיון שביסוד המימונה מתבלט ״הקשר ההיסטורי עם ראשית האומה והאסכטולוגי – חזון אחרית הימים –  עם אחריתה״. עם זה, הוא דוחה את הזיקה האטימולוגית ״מימונה־מאמינים״, בנימוק ש״אין לה על מה להסתמך״. גם לגולדברג נראית הזיקה בין החג לבין רעיון האמונה בגאולה, אולם אף הוא דוחה את האטימולוגיה. והנה מצד העניין, כבר פקפק ר׳ ישראל שלום, איש ירושלים, בקשר של מימונה־אמונה: ״אם נתבונן במנהגים של הלילה ובטקסים שעורכים בו נראה שאין להם שום קשר עם האמונה״.

מתקבל מאוד על הדעת, שהנטייה לקשור את הקשר האטימולוגי האמור, שואפת בעצם לשוות לחג אופי דתי, אף שלא בא זכרו במקורות. ברם טענתנו הלשונית נגד קשר זה היא, שלא סביר להניח שהמלה ״אמונה״ נשתבשה ל״מימונה״. שהרי המילה ״אמונה״ שגורה הייתה מאוד בפי יהודי מרוקו, למשל מתוך התפילה ״אמת ואמונה״, הברכה שאחרי קריאת שמע של שחרית הנאמרת יום יום, ועוד. המלה ״אמונה״ שימשה גם בדיבור, כגון בפתגם המפורסם ״אין אמונה בגוי אפילו בקבר ארבעים שנה״ וכן כמילה שאולה בתוך הקשר ערבי־מוגרבי. קשה להניח שמילה כל כך נפוצה תשתבש.

ועוד זאת. אילו הייתה המילה ״מימונה״ תולדה של ״אמונה״ היינו מצפים, שהיא תשתבש רק בפי ההדיוטות, כפי שמצאנו בביטויים אחרים, מסוג ״סרוחה״ כשיבוש של ״אסרו חג״ ו״מאעיטו״ כשיבוש של ״מועד טוב״, שיבושים המצויים רק בפי הדיוטות, וכן ״אפיקומן״ שנשתבשה בפי ההדיוטות תחילה ל״אפיקומר״ ואחר כך ל״רבי קומר״. ככל הידוע לי, אין שום מילה עברית השאולה בתוך המוגרבית היהודית, שתהא משובשת בפי כל הדוברים, ללא הבדל של רובד חברתי או השכלתי. והנה המלה ״מימונה״ נוהגת בפי כל, ואם נאמר שהיא שיבוש, על כרחנו אנו מניחים, שהמלה נשתבשה גם בפי תלמידי חכמים ומשכילים, הנחה שאין לה על מה שתסמוך.

מעמדה של לשון חכמים

לאיגרת(=הספר) גופה שלושה שערים:

א.  השוואת מילים: עברית – ארמית

ב.  השוואת מילים: עברית מקראית לעברית משנאית

ג.   השוואת העברית לערבית ולארמית: אוצר המילים, מעתקי הגאים והשוואת דקדוק.

שני חידושים עקרוניים חשובים בולטים בחיבורו. האחד: השוואה בין הלשונות, והאחר: השוואה בין שני רבדים בעברית, לשון מקרא ולשון חכמים. ואף כי בשניהם קדם לו רב סעדיה גאון, ראש המדברים בימי הביניים בחכמת הלשון, חידוש חידש בן קוריש: הוא עשה זאת בשיטתיות, ולא בתחום אוצר המילים בלבד, אלא אף בתחום ההגה והצורות. הוא ניסח כללים למעתק ההגאים בין עברית לערבית! ובצדק הוא נחשב לאבי הבלשנות השמית המשווה, הישג אדיר, שהבלשנות הכללית הגיעה אליו רק במאות הי״ח והי״ט.

אעסוק כאן בחידושו השני בלבד, זה הנוגע ללשון המשנה ולמעמדה. ואקדים מילות רקע לשם הבנת חידושו: כל ספרי הדקדוק שנתחברו בימי הביניים עסקו בלשון המקרא בלבד. ואף המילונים הכילו את אוצר המילים המקראי בלבד, כגון המחברת של מנחם בן סרוק וספר השרשים של אבן ג׳נאח. ואין צריך לומר שהשירה נכתבה על טהרת לשון המקרא. מדוע נגרע חלקה של לשון המשנה, שבה נתחברו כל חיבורי התנאים (משנה, תוספתא, מכילתא, ספרא וספרי) שתוכנם היה לבסיס ההלכה? שני טעמים עיקריים לכך: א. הדבקות בלשון המקרא תאמה את רוח הזמן. הערבים דבקו בלשון הקוראן הצחה והמקודשת. אף הקראים, שהרבו לעסוק בלשון המקרא, דבקו בו בלבד, משום שלא הכירו בתורה שבעל פה מצד תוכנה; ב. חכמי הלשון לא הכירו את מושג ההתפתחות בלשון. כל שינוי בלשון היה עשוי להיחשב שיבוש. ומכאן הסיקו, שלשון המשנה, שנמצאו בה שינויים רבים מלשון המקרא בתחום הדקדוק ובתחום אוצר המילים, משובשת היא, ואין היא ראויה שיסתייעו בה אפילו לצורך פירוש מילה מקראית נדירה או אף יחידאית. אלה שנסתייעו בלשון המשנה, הן מעט והן הרבה, נאלצו להתנצל על כך.

וזו אפוא עמדתם של חכמי הלשון כלפי לשון המשנה:

8    רס״ג(בבל, המאות ה-ט׳-י׳):

שבעים מלים בודדות: ״ואני ראיתי חלק מן היהודים אשר כופרים במצוות ובדינים, שנמסרו ע״י הנביאים ואשר אינם כתובים(בתורה) וכן מתכחשים חלקם למה ששמעו מדיבור העם ולא מצאוהו בתורה. ומצאתי מלים רבות בתורה, שאין דרך לעמוד עליהן אלא מן הדיבור אשר קיבל אותו העם מפה אל פה, אשר בעת שנתכוון לקבוע את ההלכה כלל בתוכה מהן את מה שנזקק לו נהיה דיבורו בו באופן רהוט. וכן ראיתי מי שלא התעניין בידיעת ההלכה של עמנו ומי שהתעניין בה ולא הבין מתוכה, לא ידע שאלה המילים הנפוצות בה מצויות גם בתורה. ומצאתי מי שלא מאמין בהלכה אשר יתהה על המילים הללו ולא ידע אמיתות משמען, ועל כן היטלתי על עצמי לאסוף אותן מן המקרא, ואפרשן מלה מלה ואביא להן עד מן הדיבור הרווח המצוי במשנה, המפורסם בין אנשיה כשם שמפורסם הדיבור העממי. וידעתי כי בזה תועלות שונות: האחת שתתגלינה לעם משמעויות המלים האלה ותחדל המבוכה בהן וכן שידעו, כי מוסרי המשנה והתלמוד הם הבקיאים ביותר בלשון, בעיקר מפני שהיו הקרובים ביותר אל הנביאים, כששוחחו עם תלמידיהם במלים אלה, אשר הן קשות למי שלא הרגיל עצמו בקובציהם ודיברו בהן באופן רהוט״.

9     מנחם בן סרוק(ספרד, המאה ה-י׳):

המחברת, ערך ״תאב״: ״תאבתי לישועתך ה׳(תהלים קיט, קעד). פתרו הפותר בו כמו תאותי מן תאוה החליף בית בויו וגם יסף תיו על יסודות המלה וכן הקים פתרונה… היכול יוכלון אנשי הלשון להסב מן תרומה תרמתי ומן תחנה תחנתי ומן תאוה תאותי, הלא כה יאמר: מן תרומה הרימותי ומן תחנה חנותי ומן תאוה אויתי…