מורשת יהדות מרוקו

פאס וערים אחרות

אלף שנות יצירה

עורכים :

משה בר/אשר

משה עמאר

שמעון שרביט

הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת גן.

הקובץ שלפנינו הוא פירות גינוסר מהכינוס הבין־לאומי שהתקיים באוניברסיטת בר־אילן בשנת תשסי׳ד על הנושא: פאס וערים אחרות במרוקו – אלף שנות יצירה.

העיר פאס שבמרוקו נוסדה במאה השמינית לספירה. עם ייסודה התיישבו בה יהודים רבים, וניכרה תרומתם לחיי התרבות והמסחר של העיר. למן אז ועד למאה העשרים שימשה העיר פאס מרכז רוחני חשוב ליהדות צפון אפריקה. חיו ופעלו בה חכמים מניחי היסודות לדקדוק העברי ולשירה העברית ומן הבולטים שבהם ר״י אבן קורייש, דונש בן לברט ור״י בן חיוג׳ וכן גדולי ההלכה ובהם ר׳ יצחק אלפסי וגם ״הנשר הגדול״, הרמב״ם, למד בבתי מדרשיה . במאה החמש- עשרה קלטה פאס אלפי יהודים ממגורשי ספרד, והם תרמו לפריחתה ולשגשוגה של הקהילה מבחינה כלכלית ורוחנית.

לאור ייחודה וחשיבותה רואים בה חוקרים כר נרחב, עתיר תחומים להעמקת הידע על פאס ולהרחבתו. המאמרים הם פרי עיבוד של ההרצאות שנישאו בכינוס, ואולם מקוצר המצע לא יכולנו לכלול את כל הרצאות הכנס. אלה שלפנינו הם ייצוג הולם למגוון הנושאים למרחב הזמן.

לקובץ חמישה שערים: לשון, פיוט וספרות, פרשנות והגות, הלכה ופסיקה והיסטוריה.

השער ״לשון״ נפתח במאמרו של פרופ׳ שמעון שרביט, ״איגרת ר״י בן קוריש ליהודי קהילת פאס״ על שני נושאיו: א. מסורת קריאת התרגום הארמי בציבור ב. מעמדה של לשון המשנה בעיני חכמי ימי הביניים. בולטים במאמר שני חידושים, האחד – השוואה בין הלשונות והאחר — השוואה שיטתית בין שני רבדיה הקדומים של העברית: לשון המקרא ולשון חכמים והשוואות לארמית ולערבית. ממלא את דבריו פרופ׳ אהרן ממן במאמרו ״פאס – ערש חכמת הלשון העברית במאות הי׳־י״א״. מאמרו של פרופ׳ יצחק גלוסקא, ״לשון וסגנון ב׳אור החיים׳ לרבי חיים בן־עטר״ דן לראשונה בלשונו ובסגנונו בצורה שיטתית ומקיפה.

את השער ״פיוט וספרות״ פותח מאמרם של פרופי אפרים חזן ופרופ׳ משה עמאר, ״חברה ומשפחה בקובץ האיגרות של יעב״ץ״. לאחר דברי מבוא מתפרסמות איגרות בענייני חברה ומשפחה(בליווי ביאורים) מתוך איגרונו של רבי יעקב אבן צור לשון למודים. מאמרה של ד״ר תמר לביא, ״יסודות דידקטיים־פדגוגיים בשירת ר׳ רפאל אהרן מונסוניגו״, עוסק בקובץ שירתו נאות מדבר. מאמרה של ד״ר כרמלה סרנגה, ״חידת זהות מחבר ׳ספר הישר׳ וגלגולי הספר מפאס לאיטליה״, עוסק בהשקפתו התרבותית, האידאית, הלאומית והדתית, כפי שהדבר עולה מהקדמת המחבר ומגוף הספר. וכן ניתנת הדעת ליכולת הרטורית העולה מן הנאומים, מן הקינות, מן המשלים ומן הפתגמים. מאמרו של פרופ׳ יוסף שטרית, ״הומור, אירוניה וסאטירה בפתגמים של יהודי פאס ושל בני קהילות אחרות: עיון סוציו־פרגמטי״, מציג מודל לניתוח פתגמים וטקסטים הומוריסטיים ומפרש עשרות פתגמים ערביים-יהודיים המאירים יסודות הומוריסטיים אלה באור המודל שהציג. חותם שער זה מאמרו של ר״ר אבי עילם אמזלג, ״משקל ומקצב מוסיקלי בפיוט של יהודי מרוקו״, הבוחן את ההיבטים הריתמיים של מערכות הפיוט העיקריות ומתמקד באופני הביצוע היהודיים הייחודיים הנובעים מן העובדה ששירה אנדלוסית מושרת בלשון העברית.

השער ״פרשנות והגות״ נפתח במאמרו של פרופ׳ שאול רגב, ״עיונים בדרשותיו של ר׳ יהודה בן עטר: לשאלות תוכן וצורה״, המצביע על ז׳אנר ספרותי של דרשות המתפתח מתוך זה הקיים במאה השש-עשרה אך משנה אותו. בולטות בעיקר שתי התכונות: הדרשות קצרות והן פותחות בהקדמה עיונית־מוסרית. במאמרו ״דרכו של ר׳ רפאל בירדוגו ביישוב סתירות במקרא בספרו ׳משמחי לב׳״, דן ד״ר מיכאל אביעוז בעקרונות שהנחו את ר׳ רפאל בבואו ליישב סתירות ואי התאמות שונות הקיימות לכאורה במקרא. הוא מעלה שאלות לעיון, כגון: האם נטה ר׳ רפאל לדרך הפשט או לדרך הדרש? האם הבסיס ליישוב הסתירות הוא פולמוסי או פרשני? מאמרו של ר״ר דן מנור, ״הרמב״ם בכתבי חכמי מרוקו בני המאות ט״ז־י״ז״, סוקר את יחסם של מקצת חכמי מרוקו – מחברים הנוטים לחשיבה פילוסופית – לרמב״ם ולתורתו. חותם שער זה מאמרו של פרופי משה חלמיש, ״מעמד הקבלה בפסיקתו של הרב יהושע ממן״, המבקש להראות עד כמה הפליג הרב ממן בנטותו אחר המקובלים ובשילוב הקבלה בעולם ההלכה.

השער ״הלכה ופסיקה״ נפתח במאמרו של פרופ׳ יוסף ריבלין, ״מתנות הנישואין אצל הרי״ף״, הדן במתנות הנישואין על פי שיטת הרי״ף, ובעיקר בזכויותיה של האישה במתנות שניתנו לה הן מידי אביה או בני משפחתה והן מידי בעלה ובשאלת מימוש הזכות הנוגעת לתקופת הנישואין או לאחר פקיעתם בשל גירושין או פטירת הבעל. מאמרו של פרופ׳ משה עמאר, ״פולמוס הנפיחה בפאס במאה הט״ז: ותוצאותיו בקרב הקהילות היהודיות בצפון אפריקה״, מתאר את הרקע ההלכתי והחברתי לפולמוס ואת השלכותיו על הפסיקה ההלכתית במרוקו עד לדורות האחרונים. מאמרו של פרופ׳ אהרן גימאני, ״ייבום וחליצה בקהילות פאס ומכנאס לאור ספרות השו״ת במאה ה-י״ח״, דן במגוון של נסיבות שבהן הועדף הייבום או הועדפה החליצה. המקרים שנידונו מלמדים, שהפסיקה במרוקו העדיפה את טובת היבמה והגנה על כבודה ועל מצבה הכלכלי. חותם את השער מאמרו של פרופ' אלימלך וסטרייך, ״תקנות מגורשי קסטיליה בפאס למניעת עיגון במצבי ייבום״, המתבסס על ספרות ההלכה והתקנות של חכמי המגורשים במרוקו.

את השער ״היסטוריה״ פותח מאמרו של ד״ר חיים בנטוב, ״משפחת סירירו״, שבו מתוארת אחת השושלות מצאצאי המגורשים, שפעלה בעיר פאס מאז הגירוש עד הדורות האחרונים. מאמרו של ד״ר משה עובדיה, ״הרב יעקב משה טולידאנו – פעילותו הציבורית ויצירתו הספרותית בטנג׳יר״, עוסק במי שנחשב לחלוץ המחקר בכתיבת ההיסטוריה החברתית של יהדות מרוקו, כמוכח בחיבורו נר המערב. מאמרו של ד״ר יגאל בן־נון, ״סניף פאס־מכנאס של ׳המסגרת׳ והתמוטטותו אחרי חלוקת הכרוז הישראלי בפברואר 1961״, דן בסיבות שגרמו להתמוטטותה של הרשת המחתרתית שהקים המוסד במרוקו, בהפצת הכרוז הישראלי המאשים את מרוקו בטביעת ספינת העולים ״אגוז״ ובהפקרה המצערת של המתנדבים היהודים על ידי שליחי ישראל. את השער הזה חותם מאמרו של ד״ר אריק ה׳ בהן, ״יהודי צרפת ילידי מרוקו, אלג׳יר ותוניס: ניתוח השוואתי של ערכים״, הדן בשאלה, כיצד השפיע שינוי דמוגרפי קיצוני זה – גלי הגירת יהודי צפון אפריקה וערכיהם המסורתיים – על הקהילה היהודית הוותיקה בצרפת האמונה על ערכיה הרפובליקניים של ארצם.

המחברים מביעים תודה והוקרה למרכז דהאן ולד״ר שמעון אוחיון העומד בראש המרכז, שנטל על עצמו משימה נכבדה בכינון הכנס הבין־לאומי ״פאס וערים אחרות במרוקו – אלף שנות יצירה״ ובפרסום קובץ המאמרים שלפנינו. תודה מיוחדת לגברת אורה קובלקובסקי, שריכזה את ענייני הקובץ, וכן שלמי תודות לפרופ׳ יוסי כץ יו״ר ההוצאה, לעובדי הוצאת אוניברסיטת בר־אילן ולעורכת הלשון חיה אלחייני אשר שקדו על הכנת הקובץ במסירות.

את השער ״היסטוריה״ פותח מאמרו של ד״ר חיים בנטוב, ״משפחת סירירו״, שבו מתוארת אחת השושלות מצאצאי המגורשים, שפעלה בעיר פאס מאז הגירוש עד הדורות האחרונים. מאמרו של ד״ר משה עובדיה, ״הרב יעקב משה טולידאנו – פעילותו הציבורית ויצירתו הספרותית בטנג׳יר״, עוסק במי שנחשב לחלוץ המחקר בכתיבת ההיסטוריה החברתית של יהדות מרוקו, כמוכח בחיבורו נר המערב. מאמרו של ד״ר יגאל בן־נון, ״סניף פאס־מכנאס של ׳המסגרת׳ והתמוטטותו אחרי חלוקת הכרוז הישראלי בפברואר 1961״, דן בסיבות שגרמו להתמוטטותה של הרשת המחתרתית שהקים המוסד במרוקו, בהפצת הכרוז הישראלי המאשים את מרוקו בטביעת ספינת העולים ״אגוז״ ובהפקרה המצערת של המתנדבים היהודים על ידי שליחי ישראל. את השער הזה חותם מאמרו של ד״ר אריק ה׳ בהן, ״יהודי צרפת ילידי מרוקו, אלג׳יר ותוניס: ניתוח השוואתי של ערכים״, הדן בשאלה, כיצד השפיע שינוי דמוגרפי קיצוני זה – גלי הגירת יהודי צפון אפריקה וערכיהם המסורתיים – על הקהילה היהודית הוותיקה בצרפת האמונה על ערכיה הרפובליקניים של ארצם

יגאל בן־נון

סניף פאס־מכנאס של ״המסגרת״ והתמוטטותו אחרי חלוקת הכרוז הישראלי בפברואר 1961

סניף ״המסגרת״ בפאס־מכנאס נרשם בתולדות הרשת הישראלית שהקים המוסד במרוקו כגורם שהביא להתמוטטות הפעילות המחתרתית בתחום ההגירה. הדבר אירע עקב סדרת טעויות שעשו מפקדי ״המסגרת״ ומתנדביה חודש ימים לאחר טביעת הספינה ״אגוז״ בינואר 1961. הסניף המשותף לשתי הערים הוקם כבר בשנת 1955 על ידי מפקדה הראשון של ״המסגרת״ שלמה יחזקאלי ופעל ברציפות עד לאירוע הנזכר. בראשית שנת 1961 עמד בראשו אנדרה נידם מפאס וסגנו היה מאיר אלבז ממכנאס.

 הסניף אופיין בכמות פעילים גדולה בקהילה יהודית מסורתית בהשוואה ליהודי קזבלנקה, הגם שפעיליה הראשיים נמנו עם שכבה חברתית חילונית ברובה. התמוטטות סניף משותף זה בחודש פברואר 1961 גרם לסדרת מעצרים תוכפת בקרב מתנדבי הרשת בקזבלנקה, שהביאה, כשבוע לאחר מכן, לחיסולה של ״המסגרת״, להסכם דיפלומטי עם שלטונות מרוקו בחודש אוגוסט ולפינויה המאורגן של יהדות מרוקו.

מאמר זה מתבסס על מסמכי ארכיון שהותרו זה זמן מה לעיון וכן על שחזור מדויק של השתלשלות האירועים הקשורים במבצע הפצת כרוז מחאה ישראלי שכונה בשם ״מבצע בזק״. למרות השחזור נותרו שאלות אחדות ללא תשובה מספקת באשר להתנהגותם של השליחים כלפי פקודיהם ערב מעצרם. על שהתרחש אחרי המעצרים בפאס־מכנאס במטה ״המסגרת״ בקזבלנקה יפורסם מאמר נפרד.

שנת 1961 הייתה שנה משמעותית בתולדות מרוקו וקהילתה היהודית. במהלכה התרחשו אירועים שקבעו את גורל היהודים שם: ב־3 בינואר הגיע גמל עבדלנאצר למרוקו להשתתף בוועידת הליגה הערבית בקזבלנקה וגרם לגל התנכלויות מצד משטרת מרוקו שנחקקו בתודעת הקהילה כאירוע טראומתי. שבוע לאחר מכן טבעה ספינת העולים ״אגוז״ כשעל סיפונה ארבעים ושמונה נפשות. חודש לאחר מכן, ביום השלושים לטביעתם, הפיצה ״המסגרת״ כרוזים חריפים נגד השלטונות, שגרמו להתמוטטות המחתרת הישראלית במרוקו. באותו החודש נפטר המלך מוחמד החמישי, ימים אחדים אחרי שקיבל לשיחה את ראשי הקהילה. בנו מולאי חסן הוכתר מיד תחתיו. באוגוסט סוכם המשא ומתן בין ישראל לשלטונות המרוקנים בנושא יציאתם הקולקטיבית של היהודים מן המדינה, ובנובמבר החל ״מבצע יכין״ שהביא לפינוי הקהילה היהודית ולהעברתה לישראל. שנה זו היא ללא ספק נקודת מפנה בתולדות הקהילה, והדבר שינה את המבנה הדמוגרפי בישראל.

חודשים מעטים קודם טביעת הספינה ״אגוז״ צייר מזכיר מועצת הקהילות דוד עמר תמונה קודרת ביותר של קהילתו בפני משלחת הג׳וינט בביקורה במרוקו באוקטובר 1960. להערכתו כ-80% מ-240,000 יהודי הקהילה ביקשו להגר וכ-60% מתוכם ביקשו לעשות זאת מיד ויש לעזור להם לצאת. 20% הנותרים קיוו שיוכלו להישאר במקום, אך הביאו בחשבון אפשרות של עזיבה. עם האחרונים נמנים אנשי עסקים שחרדו לרכושם. לקבוצה זו אפשר לשייך גם את עובדי המנהל הציבורי והממשלתי. אולם, לדברי עמר, בתוך חמש שנים מן התאריך הנזכר עשויים בתי הספר להכין מאגר עובדים מוסלמים צעירים שיכבוש את שוק העבודה. המצב יגרור תחרות בין עובד יהודי למוסלמי, ויש להיאבק על הזכות על ידי איחוד הכוחות בקהילה. אולם לדבריו, איש לא היה אופטימי: ״היום צריכים אותנו, אבל מחר?״ נוסף על כך הייתה קיימת בעיית יהודי הכפרים הקטנים בדרום המדינה. המצב שם היה קשה ביותר מכל הבחינות. ובשעת מהומות נגד היהודים, הם יהיו הקרבנות הראשונים, אשר על כן היה חשוב להעבירם בהקדם לריכוזים עירוניים.

על פי המפקד שערכה הממשלה בקיץ 1960, חיו במרוקו 22,595,456 תושבים מתוכם 158,806 יהודים (בחלוקה כמעט שווה בין גברים לנשים) שהם 1.4% מכלל התושבים, רק מעט פחות מ-173,250 היו בעלי אזרחות צרפתית. שאר המיעוטים היו האלג׳ירים והספרדים. מכיוון שנתוני המפקד התפרסמו רק בשנת 1963, המשיכו הגורמים הישראלים והיהודים להפריז במספר היהודים ולנקוב במספר 250,000 יהודים.

יגאל בן־נון

סניף פאס־מכנאס של ״המסגרת״ והתמוטטותו אחרי חלוקת הכרוז הישראלי בפברואר 1961

סניף ״המסגרת״ בפאס־מכנאס נרשם בתולדות הרשת הישראלית שהקים המוסד במרוקו כגורם שהביא להתמוטטות הפעילות המחתרתית בתחום ההגירה. הדבר אירע עקב סדרת טעויות שעשו מפקדי ״המסגרת״ ומתנדביה חודש ימים לאחר טביעת הספינה ״אגוז״ בינואר 1961. הסניף המשותף לשתי הערים הוקם כבר בשנת 1955 על ידי מפקדה הראשון של ״המסגרת״ שלמה יחזקאלי ופעל ברציפות עד לאירוע הנזכר.

טביעת ״אגוז״

שם הקוד של העיר פאס במסמכי המוסד היה ״וינסנט״. על פי מגמות עבודתו, מינה שלמה יחזקאלי שליחים כמפקדי סניפים במחוזות. בסניף פאס פעלו בין השאר השליחים יצחק בר ואחריו ג׳ורג׳ בן־נעים.

יצחק בר נולד בשנת 1916 בירושלים למשפחה שישבה בארץ זה ארבעה דורות. בן 16 היה בהתגייסו להגנה, ושירת כקצין חבלה במלחמת השחרור בירושלים. הוא גויס למוסד בשנת 1955 והשתתף בקורס הראשון לשליחים וגם הדריך בו בנושא השימוש בחומרי חבלה. באותו קיץ השתתף בהשתלמות לטיפול במאגרי נשק והכנת סליקים ניידים להעברת מסמכים וכספים. בר בא לקזבלנקה בנובמבר 1955, ואימן צעירים בחומרי חבלה בשלוחת לביא והיה ממונה על סניף מכנאס־פאס. בפאס פנה תחילה לסוחר השמנים מכלוף אילוז, שניהל את משרד העלייה במקום לפני העצמאות ובעיקר הסתייע בחברי תנועות הנוער של הדד. ראשון המגויסים היה ז׳אק חמו. לעומת הצלחתו בפאס, לא הצליח בר, לדבריו, להקים סניף של ״המסגרת״ במכנאס

הערת המחבר : בקיץ 1957 ניהל בר השתלמות בנווה הדסה שלמדו בה מקצועות חבלה ומודיעין. השתתפו בה כחמישים חניכים מצפוךאפריקה ובמהלכה ביקרו משה דיין ואיסר הראל את החניכים. בר פעל בהמשך בקונסטנטין באלג׳יריה בזמן תגובת הירי של ״המסגרת״ נגד מוסלמים. התחתן עם יהודייה מאלג׳יריה ויצא לשליחות בתוניסיה. בהמשך עסק גם בפינוי כפרי תאורירת ודברו שליד אוז׳דה. ״עלייתם ארצה של קהילות תאורירת ודבדו״, עדות יצחק בר, ארגון פעילי המחתרת בצפוךאפריקה(אפ״מ) חוברת 4. מאיר(מישל בגוף המאמר) קנפו, המחתרת היהודית במרוקו 2001,1964-1955 (מחתרת) עמי 93-92.

בן־נעים נולד בפאס בשנת 1930. עלה לישראל בשנת 1948 ונלחם במלחמת השחרור. הוא שירת כרב סרן בחיל המודיעין עד שנת 1957, ואז גויס למוסד ויצא לעיר טנג׳ה. הוא הגיע בדרכון בלגי על שם ז׳אן בולנג׳ה(Jean Boulanger) וקיבל את הכינוי ״סיסרא״. במרוקו כונה בשם ״מוגמבו״. בן־נעים עסק במבצעי הברחה בתיעוד מזויף דרך המובלעות הספרדיות ושימש סגנו של יעקב מירד(מיו) עד מעצרו בקיץ 1958. סייעו בידו מתנדבים מקומיים ובהם יהודה כרוב (יא״כ) ומוריס כהן(מא״כ), יוסי בנג׳יו ופאקו. פאקו, בן ארבעים, עבד כמלצר, נחשף על ידי המשטרה ונעצר. הוא אולץ להצביע על מפעילו בן־נעים. השניים קבעו דרכי קשר ביניהם, שלפיהם המתנדב, שלא ידע את שם מפעילו וכתובתו, היה צריך לעבור בזמנים קבועים במקומות שנקבעו מראש ולראות אם השליח נמצא במקום. בן־נעים נעצר בידי המשטרה אחרי שזוהה ברחוב בידי פאקו. לטענת השליח יעקב אבישר ששירת בטנג׳ה נעצר בן־נעים בגלל הלשנת הרב של טנג׳ה, שהזהירו להפסיק את פעילותו למען ההגירה המחתרתית.

 בן־נעים הועבר למעצר בתיטוואן, והואשם בפעילות בלתי חוקית אך לא עונה. ייצג אותו עורך־הדין הצרפתי לרואה(Leroy). הוא אמנם הודה שעסק בהברחת מהגרים, אך לא חשף את זהותו הישראלית. אחרי שלושה חודשים וחצי בבתי כלא בטנג׳ה ובתיטוואן, שוחרר בערבות, ונקבע לו תאריך להתייצבות במשטרה. לדברי אבישר, כוונת המשטרה הייתה לתת לו חופש פעולה כדי שיחשוף את שותפיו. בן־נעים הועבר על ידי יהודה כרוב ומורים כהן מטנג׳ה לקזבלנקה עד שיחזקאלי, מידד ואבישר הבריחו אותו דרך שדה התעופה לפריס בדרכון בלגי חדש ובזהות מוסווה. הוא נידון, שלא בנוכחותו, לשתים עשרה שנות מאסר

הערת המחבר : אחרי חודשים אחדים בישראל, יצא בן־נעים בינואר 1959 לפקד על העיר אלג׳יר מטעם שלוחת לביא וישב שם עד אחרי עצמאות אלג׳יריה בשנת 1962. אליאס כהן מזכיר שליח ישראלי בשם סיסרא שישב בטנג׳ה והכין תעודות מזויפות. הוא מציין שכמפקד ״לביא״ במרכש נשלח למשרדו של בן־נעים בטנג׳ה להוציא משם כל חומר או ציוד שעלול לשמש חומר מרשיע נגדו. בקיץ 1959 ניהל בן־נעים עם משה ליבה השתלמות של ״המסגרת״ באחוזת קמבוז. בזהות של מרוקני ממוצא מוסלמי וצרפתי, שירת במוסד באירופה ביחידת ״צומת״ בפיקוד יוסף רענן, עד שנת 1964 וחזר לשרת בחיל המודיעין של צה״ל עד שנת 1975. שיחה עם ג׳ורג׳ בן־נעים, חולון, 14 ביולי 2000. עדות א״כ [אליאס כהן], אליעזר שושני, חלק ב׳ ׳דברי חברים׳ (העמודים לא ממוספרים) – סודי – עותק מספר 76 מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית והמוסד לתפקידים מיוחדים של מדינת ישראל, אפריל 1964. עותק של גד שחר.

בתנועות הנוער פעלו השליחים חיים יחזקאלי מתנועת דרור, אליהו חסון מתנועת הבונים,¹⁰ ויעקב בךטולילה מבני עקיבא. לדברי חגי לב, הממונה על המודיעין של ״המסגרת״, כשהגיעו שליחי התנועות למרוקו, הם בלטו כל כך בשטח שהיה צריך לפזרם בערי השדה בעיקר בפאס ובמכנאס, אך כעבור שלושה חודשים נאלצו חיים יחזקאלי, חסון ובן־טולילה לעזוב ערים אלה שכן בלטו בשטח, והכיסוי להימצאותם שם היה מפוקפק. באותה התקופה היה מספרם של כל חברי תנועות הנוער דל ביותר ולא עלה על עשרות אחדות. גם חיים יחזקאלי מציין שמשימת גיוס חברים חדשים לא צלחה ורק 80 חברים חדשים התווספו.^, שלמה יחזקאלי מזכיר בעדותו שלושה אישים בקהילה שיחסם ל״מסגרת״ היה החיובי ביותר: הרב דוד עובדיה מצפרו, אלפונסו סבאח, דניאל לוי וכן את רבני העיר פאס."

הערת המחבר : חיים יחזקאלי נולד בחיפה בשנת 1935. הצטרף לתנועת ״הצופים החלוצים״, התגייס לצה״ל בשנת 1953 ושירת בנח״ל. היה בין מייסדי היאחזות נח״ל קציעות על גבול מצרים. הצטרף לקיבוץ רעים בנגב. במבצע קדש נפצע בקרב וגויס ל״מסגרת״ באוגוסט 1957 על ידי שלמה יחזקאלי ב׳׳לשכת הקשר של משרד החוץ״ בקריה בתל־אביב. כינויו במרוקו היה ״ג׳יל״, ובמסמכי המוסד כונה בשם ״כוכב״. השתתף בקורס הכנה מטעם ״המסגרת״ שנערך במחנה אלנבי בירושלים. השתתפו בקורס 20 מועמדים וסיימו אותו 12 שיצאו לשליחות. הקורס נערך בניהול שלמה יחזקאלי. בנובמבר 1957, בגיל 23, יצא יחזקאלי כשליח של תנועת דרור למרוקו והדריך תחילה בפאס עם אלי חסון מתנועת הבונים. בשנת 1958 הגיע עם קבוצת חניכים להשתלמות שריכז גד שחר באחוזת קמבוז. כשהתעורר חשש שהמשטרה גילתה את פעילותו, נשלח למלון המפואר ממוניה במרכש שם התאכסן באותו זמן וינסטון צ׳רצ׳יל. עם סיום שליחותו במרוקו הציע לו הראל להתגייס למשטרת ישראל ולהקים בה ״יחידה סמויה״ בירושלים שטיפלה בפרשת יוסלה שוח׳מכר. סיים את שירותו בצה״ל בדרגת סגן־אלוף בשנת 1964. גר בירושלים ובנימינה. נפטר בסוף שנות השמונים. קנפו, מחתרת, עמי 272-270.

הערת המחבר : אליהו חסון יליד דמשק, כונה בשם ״הפקיר״ ובשם ״פול״. פעל מטעם תנועתו בפאס ובמכנאס. היה מנהל סניף בנק לאומי בפריס. חי בירושלים ועוסק בהשקעות.

הערת המחבר : יעקב בן-טולילה נולד בשנת 1935 בתיטוואן. עלה לישראל בשנת 1951 והתיישב בקיבוץ יבנה. למד לשון עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. יצא לשליחות מטעם תנועת בני עקיבא במרוקו בדרכון צרפתי על שם אדריאן אלוש מאלג׳יריה. שירת תחילה במכנאס מינואר 1958 ונשאר במרוקו עד ראשית 1960. היה בקשר עם הרב אברהם חזן והתארח אצלו. כינויו היה ״שלמה״ וב״מסגרת״ נקרא ״זבולון״. כיום גר בכפר מימון וכפרופ׳ לבלשנות מלמד לשון באוניברסיטת הנגב בבאר־שבע. שיחה עם יעקב בךטולילה, 20 באוגוסט 2004.

פאס וערים אחרות

אלף שנות יצירה

עורכים :

משה בר/אשר

משה עמאר

שמעון שרביט

הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת גן.

כשמונה חודשים אחרי ההבנות שהושגו בין הנסיך חסן ובין הקונגרס היהודי העולמי, התרחש ב-11 בינואר 1961 אסון טביעת אוניית המעפילים ״אגוז״(פיסס) על 48 נוסעיה. אף שניכרו סימני עייפות בעבודת ״המסגרת״, קדמו להפלגתה ה־14 של הספינה" התלבטויות בשאלה אם נבון להתגרות בשלטונות המרוקנים לפני ועידת קזבלנקה ולפני ביקור עבדלנאצר במרוקו.¹⁵ לדברי יועצו של נחום גולדמן, ג׳ו גולן,¹⁶ בביקור נשיא מצרים במרוקו, הבטיח המלך מוחמד החמישי לאורחו שתיפסק יציאת היהודים מן המדינה. המלך מסר את הידיעה לגולן, וזה העבירה למנהל מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, ברוך דובדבני, ששהה במרוקו באותה העת. דובדבני מסר את השדר לגולדה מאיר בירושלים, אך שרת החוץ דאז לא הסכימה להיענות לבקשה, ובהוראתה לא בוטלו הפלגות הספינה." גם במרוקו העדיפו השליחים להמשיך בהפלגות ולהתעלם מן הבקשה.

עדות לרוח שבקרב ראשי המוסד בנושא הוצאתם המהירה של היהודים, אף אם הדבר כרוך בסיכונים, אפשר למצוא בדבריו של השליח אלכם קורני:

בעבודתנו אצה לנו הדרך. לא ניתן לנו להתכווץ ולהסתתר עד יעבור זעם ועד שיתבררו פני הדברים. הצורך בהוצאת מקסימום יהודים ממרוקו נעשה דחוף יותר ומוחשי יותר והמטה בפריס לחץ עלינו ללא הפוגה ותבע להמשיך במבצעים ולהוציא יהודים ויהי מה. אכן לא אחת נשלחו קבוצות עולים יהודים בנתיב זה או אחר אל עבר הגבולות של יבשה או ים, מבלי שניתן לנו לבדוק בעוד זמן את בטיחות המבצעים או הנתיבים. היה זה משחק פוקר והסתמכות על המזל הטוב. נאלצנו להתגרות בגורל כי כאמור המצב הוא שהכתיב לנו את דרכי הפעולה.

הערת המחבר : דברי קורני נוגעים לימים הראשונים להגיעו למרוקו באוגוסט 1959, אך הם מאפיינים את כלל הרגשת מנהיגי ישראל וראשי המוסד בשאלת מצב יהודי מרוקו ומקומם של הבטיחות והביטחון בפעולות ״המסגרת״. עדות א״ק [אלכס קורני] הממונה על שלוחת המודיעין, שושני, דברי חברים.

הערת המחבר :   ג׳ו גולן – יוסף גולדין – (2003-1922) נולד באלכסנדריה כבן למשפחה שהיגרה למצרים מרוסיה. גדל בדמשק שאביו שימש בה כנציג הסוה״י ובביירות. דיבר ערבית וגם אנגלית וצרפתית. חזר עם הוריו למושב אביחיל בשנת 1940 ובזכות היכרותו את מדינות ערב גויס ביוני 1941 לצבא הבריטי ונשלח ללוב ולאיטליה. שירת לאחר מכן במודיעין של ההגנה וארגן רשת מחתרתית יהודית בקהיר שגם משה טרנטו נטל בה חלק. אביו ניהל בעבדאן באיראן את מפעלי הזיקוק של הנפט. ערב מלחמת השחרור נעצר בקהיר, שוחרר אחרי שלושה שבועות מן הכלא על ידי שליחי ההגנה והגיע לישראל באוניית מעפילים כ׳ בתמוז. עם קום המדינה גויס לחיל המודיעין ועמד להתמנות לסגנו של הראל כראש המוסד למודיעין. ליווה את סטניסלס מנג׳ן ואת אלינור רוזוולט בביקוריהם בישראל. נסע לפריס בשנת 1949 ולמד משפטים ומדעי המדינה עד אוקטובר 1953 ונבחר למזכיר כללי של ליגת הסטודנטים הצרפתים נגד קולוניאליזם, שהיה בין מייסדיה. בהמלצת משה שרת ומנכ״ל משרד החוץ ולטר איתן, מונה ליועץ מדיני בנושא ארצות ערב לנחום גולדמן מנובמבר 1953 עד שנת 1971. התיידד עם ראשי התנועה הלאומית המרוקנית ובמיוחד עם בועביד, בן־ברכה, גסוס ומברכ בכאי. האחרון כינה אותו בשם כרים. הוא נעצר פעמים אחדות לחקירה בשירותי הביטחון הצרפתיים DST בגלל תמיכתו בתנועה הלאומית המרוקנית. גולן נסע למרוקו, אלג׳יריה ותוניסיה בדרכון ישראלי. אחרי שגולדה מאיר החרימה את דרכונו שימש שנים אחדות יועץ כלכלי למדינות באפריקה קיבל אזרחות סנגלית ובוטל החרם עליו בצרפת. גולן יזם את המגעים עם הווטיקן בזכותם שינו הקתולים את עמדותיהם הרשמיות כלפי היהודים. גולן חי ברומא ובעיר העתיקה בירושלים. נפטר בשנתו בעת ביקור במרוקו ליד אלג׳דידה. שלטונות מרוקו טיפלו בהטסת גופתו לפריס ולרומא ומשם לקבורה באביחיל שבשרון. ספרו ׳דפים מיומן׳ בהוצאת כרמל, ירושלים 2006, יצא אחרי מותו.

ברור שהלחץ שהופעל להוכחת הישגים גרם ביודעין לזלזול בכללי הבטיחות המתבקשים, ושההתגרות בגורל עלולה לגרום במוקדם או במאוחר לאסון.

הספינה ״אגוז״ בעלת שלושה מנועים, שנבנתה כ־18 שנה קודם לכן ומשקלה 20 טון לערך, שימשה במלחמת העולם השנייה להצלת טייסים שצנחו לים. מהירותה 13 עד 15 קשר והתאימה למשימות שציפו ממנה שכן שוליה לא היו גבוהים מדי מגובה המים, דבר שאיפשר העלאה מהירה של המשפחות לקרבה. מבחינה זו ציין שושני שהספינה הייתה ״המצויה והמתאימה״. לדברי ג׳ו גולן, לפני הפלגת ״אגוז״, הזהיר מושל טנג׳ה בן־סאלם גסוס את האחראים על ההפלגה באזור הצפון מפני שיגור את הספינה ללב ים בגלל מזג האוויר הסוער, אך הם לא שמעו לקולו. גולן, ידידו של גסוס, מספר על השתלשלות האירועים:

הערת המחבר : נ׳ אבינון, ״האיש שעשה יותר מדי״, כל העיר 21 בנובמבר 1997. בשיחות עם ג׳ו גולן בירושלים ב-23 בנובמבר 1997 וטלפונית לרומה ב-2 בינואר 1999, חזר גולן על התרעת גסוס אך לא זכר מיהו איש המוסד האחראי על אזור הצפון עמו דיבר גסוס. לעומת זה בספרו דפי יומן, פרק מרוקו סוף, כותב גולן שגסוס פנה לקברניט הספינה פרנסיסקו מורייה והורה לו לעכב את ההפלגה בגלל סערה.

פאס וערים אחרות

אלף שנות יצירה

עורכים :

משה בר-אשר

משה עמאר

שמעון שרביט

הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת גן.

הקובץ שלפנינו הוא פירות גינוסר מהכינוס הבין־לאומי שהתקיים באוניברסיטת בר־אילן בשנת תשסי׳ד על הנושא: פאס וערים אחרות במרוקו – אלף שנות יצירה.

העיר פאס שבמרוקו נוסדה במאה השמינית לספירה. עם ייסודה התיישבו בה יהודים רבים, וניכרה תרומתם לחיי התרבות והמסחר של העיר. למן אז ועד למאה העשרים שימשה העיר פאס מרכז רוחני חשוב ליהדות צפון אפריקה. חיו ופעלו בה חכמים מניחי היסודות לדקדוק העברי ולשירה העברית ומן הבולטים שבהם ר״י אבן קורייש, דונש בן לברט ור״י בן חיוג׳ וכן גדולי ההלכה ובהם ר׳ יצחק אלפסי וגם ״הנשר הגדול״, הרמב״ם, למד בבתי מדרשיה . במאה החמש- עשרה קלטה פאס אלפי יהודים ממגורשי ספרד, והם תרמו לפריחתה ולשגשוגה של הקהילה מבחינה כלכלית ורוחנית.

בינתיים נודע על המבצע למושל העיר פאס בן־סאלם גסוס. גסוס זימן אליו מיד את איש המוסד בעיר, עובדה שמראה עד כמה הצליחו אנשי המוסד לשמור על סודיות המבצעים. אותו נציג הגיע רועד כולו לארמון והמושל דרש ממנו לבטל את המבצע. גסוס פנה גם אלי כדי שאנסה לשכנע את אנשי המוסד לרדת מן הרעיון הזה. יצרתי קשר עם הסוכנות היהודית בירושלים והתרעתי בפניהם גם על הים הסוער וגם על ההשלכות המדיניות שיכולות להיות למבצע. אולם, גולדה מאיר לא השתכנעה.

הערת המחבר :   מ׳ קנפו, ״שש שנים בשירות המוסד במרוקו״, מקדם ומים, כרך ז, עורך יוסף שטרית, אוניברסיטת חיפה. עמי 390.

אם אכן התקיימה פגישה זו באחד משלבי הפלגותיה של ״אגוז״, היא מעידה על מידת ידיעותיהם של שירותי הביטחון בנושא ההברחות.

אנדרה נידם, מפקד סניפי הצפון מטעם ״המסגרת״, שהחליף בתפקיד זה את רוג׳ה חמו התבקש לשלוח להפלגה זו של ״אגוז״ חוליה לאלחוסימה, והוא שלח קבוצת מתנדבים בראשות מישל פריאנטה מפאס. פריאנטה נולד בשנת 1932 בלערייש שבאזור החסות הספרדית ובהיותו בן שש עברה משפחתו לפאס. הוא גויס לשלוחת לביא בשנת 1956 בכינוי ״מאיס״, ושימש מפקד חוליה. ביום כיפור הקים מאגר נשק בעיר מתחת למדרגות ביתו של אחד המתנדבים. במבצע ״קלו״ פעלה חולייתו במכנאס. הוא העביר במכוניתו עשרות דרכונים מזויפים בקופסאות של אבקת כביסה ונעצר על ידי שוטרים, אך הם לא הצליחו לגלות דבר. חולייתו נטלה חלק בפעילות שלוחת מקהלה והסיעה משפחות עולים לחוף האטלנטי, לנאדור ולוואד לאו. עם רשל אסולין, רעייתו, השתתף בהשתלמות במונפליה בקיץ 1959. נטל חלק במבצעים הימיים של ״ליפי׳. בחוליה ששלח אנדרה נידם ופעלה בליל טביעת ״אגוז״ היו ארבע מתנדבות וארבעה מתנדבים: סלומון צרפתי, שרל בוחסירה, אלי לוי, פליקס מונסונגו, רשל אסולין, סוזן שכורי, סולנג׳ בן־נעים ודולי צרפתי־בורוש.

הערת המחבר : בסוף ינואר 1961 מסר פריאנטה דוח על נסיבות טביעת ״אגוז״ לראשי הסוה״י ברחוב פורטוני בפריס. פריאנטה פעל במשרדי היא״ס בקזבלנקה לפחות עד שנת 1967 בתקופת כהונת שלום ברק. באותה תקופה נעצר על ידי המשטרה ועונה אחרי שטיפל ביציאתם ממרוקו של שני אחיה של צעירה בשם ז׳וליאט זיכרי שהייתה ידידתו של קצין משטרה. נסע למובלעת איפני עם זלמן ורדי כדי לשכנע את בעלה של אישה מסבתה שביקשה להגר לישראל לתת גט לאשתו. הבעל עזב את ידידתו המוסלמית, חזר לאשתו ועלה אתה לישראל. פריאנטה עלה לישראל וחי היום בקזבלנקה שם הוא מפעיל חברה של יבוא ויצוא. שיחה עם מרסל אנתיבי, פריס, 16 באפריל 2000. עדות מ׳ פריאנטה, קנפו, מחתרת, עמי 479-477,93. שיחה עם אנדרה נידם בביתו בדרוויי בתאריך 5 במאי 2000.

הערת המחבר : רוג׳ה חמו(בן־עמי) נולד בפאס בשנת 1928 במשפחה בעלת אזרחות צרפתית. כינויו היה ״נורבר״(Norbert). שירת בצבא צרפת והגיע לדרגת סגן. ניהל מועדון ספורט בפאס והיה בין ראשוני המגויסים ל״מסגרת״ בשנת 1955. גויס על ידי שלמה יחזקאלי בהמלצת הסוה״י כיוון שביקש לעלות לישראל. התמנה למפקד העיר קזבלנקה ועבד עם אמיל דרמון. התמנה למפקד אזור צפון מרוקו בעיקר פאס ומכנאס. עלה לישראל בשנת 1959, החליף אותו בתפקיד זה אנדרה נידם. בשנת 1960 נשלח להדריך בהשתלמות למתנדבי ״המסגרת״ בנווה הדסה עם בן־לולו. חמו עלה לישראל אחרי שברח ממרוקו סמוך לטביעת ״אגוז״, התחתן וגר בהרצליה. המשיך לעבוד במוסד ונשלח גם לפעילות באלג׳יריה. היגר בהמשך למונטראל בקנדה. שיחה עם רוג׳ה חמו תל אביב, 4 באוגוסט 2005.

בהפלגה האחרונה של ״אגוז״ היו 43 עולים בפיקודו של האלחוטן הישראלי חיים צרפתי (1961-1932). צרפתי נולד בפאס, עלה לישראל בשנת 1951. שירת כקצין קשר בחיל הים וכקצין קישור עם יחידות האו״ם בתעלת סואץ בימי מבצע קדש לפני שנשלח לשליחות במרוקו מטעם המוסד. שימש אלחוטאי במטה ״המסגרת״ במרסיי ולאחר מכן עבר לתחנה בגיברלטר ולמרוקו וכונה בשם ״לניאל״. בזמן פעילותו בשליחות ״המסגרת״, רוב משפחתו עדיין הייתה בעיר פאס וחברתו עבדה אף היא במוסד. ב-5 בינואר נועד בגיברלטר עם גד שחר שהדריכו בארגון מבצעי ״אגוז״. צרפתי לא היה אמור לצאת באותה הפלגה גורלית, וכבר היה ברשותו כרטיס טיסה לישראל. ברגע האחרון הסכים להחליף את האלחוטן אהוד דייוויס, שהעדיף לא להפליג כיוון שזה עתה התחתן.

הערת המחבר : שיחה עם יהודה אלבוחר בצהלה ב-16 בינואר 1998 ושיחות עם אפרים רונאל בביתו ברמת־חן, חורף 1997 ו-6 בספטמבר 1999. שושני, תשע שנים(אליעזר שושני, ״תשע שנים מתוך אלפיים״, שני חלקים והקדמה, חלק אי: ׳שליחות של ישראל בגולת מרוקו 1955-1964״, – סודי – עותק מספר 76, מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית והמוסד לתפקידים מיוחדים של מדינת ישראל, אפריל 1964), דף 115.

פאס וערים אחרות

אלף שנות יצירה

עורכים :

משה בר/אשר

משה עמאר

שמעון שרביט

הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת גן.

הקובץ שלפנינו הוא פירות גינוסר מהכינוס הבין־לאומי שהתקיים באוניברסיטת בר־אילן בשנת תשסי׳ד על הנושא: פאס וערים אחרות במרוקו – אלף שנות יצירה.

העיר פאס שבמרוקו נוסדה במאה השמינית לספירה. עם ייסודה התיישבו בה יהודים רבים, וניכרה תרומתם לחיי התרבות והמסחר של העיר. למן אז ועד למאה העשרים שימשה העיר פאס מרכז רוחני חשוב ליהדות צפון אפריקה. חיו ופעלו בה חכמים מניחי היסודות לדקדוק העברי ולשירה העברית ומן הבולטים שבהם ר״י אבן קורייש, דונש בן לברט ור״י בן חיוג׳ וכן גדולי ההלכה ובהם ר׳ יצחק אלפסי וגם ״הנשר הגדול״, הרמב״ם, למד בבתי מדרשיה . במאה החמש- עשרה קלטה פאס אלפי יהודים ממגורשי ספרד, והם תרמו לפריחתה ולשגשוגה של הקהילה מבחינה כלכלית ורוחנית.

עוד היו על ״אגוז״ ארבעה אנשי צוות ספרדים, הקברניט פרנסיסקו מוריה ריינלדו, פרנסיסקו(פאקו) פרז רולדן, מיגל סנשז וקריסטובל מויה, בסך הכול 48 איש. ״אגוז״ יצאה מחוף אלחוסימה בסביבות השעה 22.00, אחר שצוות האונייה שהה בלב ים כבר משעה 6.15 בבוקר, השעה בה יצאו מנמל האם בגיברלטר. הממונים על ההפלגה במרוקו קיבלו דיווח שהים אינו רגוע ושמתחוללת בו סערה: ״התצפית של ההפלגה האחרונה העידה שהים אינו שקט אך לקראת הלילה, ליל הפעולה, הוא ירגע״. ההפלגה מגיברלטר לאלחוסימה בספינה זו ארכה בדרך כלל כעשר שעות. אך הפעם, על פי עדות רב החובל, היא ארכה יותר משלוש-עשרה שעות, בגלל הסערה שכבר התחוללה בים. לדבריו, רק בשעה אחת לפנות בוקר, אחרי שלוש שעות נסיעה פרצה הסערה שגרמה לטביעה. בשעה 1.30 הודיע חיים צרפתי לאלחוטנית במטה בפריס שהים אינו שקט, וביקש ממנה להקשיב לעוד הודעה בשעה 3.00 לפנות בוקר. זה היה הקשר האלחוטי האחרון עם ״אגוז״.

לפי עדות הקברניט, עם התגברות הסערה החליט להפחית מהירות, הפסיק את פעולת אחד משלושת המנועים והפעיל את האחרים בפחות מחצי יכולתם המרבית כדי למזער זעזועים. מיד לאחר מכן פרצו מים מתחתית הספינה, ועליהם ניסה הצוות להתגבר על ידי חסימת החור שנפער בחרטום בשמיכות. צרפתי שיגר קריאות חירום לתחנת האלחוט בפריס ואולי גם לתחנה בגיברלטר שהפעיל אהוד דייוויס. הקברניט שינה את כיוון הנסיעה לעבר אלחוסימה שממנה הפליג, אך חרטום הספינה שקע וירד מתחת לפני המים. בשעה 3.15 הורה הקברניט לנטוש את הספינה. אנשי הצוות דרשו מן המפליגים לקפוץ לים ובהם גם מי שהמשיכו לאחוז בדופנות הספינה הטובעת: ״אך אף אחד בעולם לא היה מצליח לשכנעם לעזוב את הדפנות אלא רק אם היינו חותכים להם את כפות הידיים״. פאקו פרז וחיים צרפתי ששיתפו פעולה עם הקברניט לא הצליחו לעלות על סירת ההצלה היחידה, אך המלחים מיגל סנשז וקריסטובל מויה עלו על הסירה היחידה, משו מן הים את הקברניט וניצלו מטביעה.

הערת המחבר : עדות קברניט ״אגוז״, בצרפתית, 29 בינואר 1961, ארכיון פרטי, גילה גוטמן, ראו בעדות שני המלחים שניצלו מטביעת ״אגוז״ ושוחררו מן הכלא המרוקני בסביבות מאי שסיפרו על גבורת חיים צרפתי. בולטין מס׳ 70 [של המוסד], 25 עד 28 במאי 1962, אמ״י, חץ, 3755/1.

חיים צרפתי ליווה רבות מהפלגות ״אגוז״, הוא היה אמור לסיים את תפקידו לפני ההפלגה הגורלית, אך נעתר ברגע האחרון לבקשת מפקדיו להחליף את דייוויס, ושוב הצטרף לנוסעים ומצא את מותו לפני שהספיק לחזור לישראל ושם היה עתיד להתחתן. יומיים לפני ההפלגה התארח לארוחת ערב עם חברתו בביתם בגיברלטר של השליח הרצל שר ואשתו ציונה והודיע להם שהוא עומד לחזור לישראל ולהינשא. ארבעה ימים לפני ההפלגה הגורלית הוא נפגש מחוץ לגבולות מרוקו עם מפקד שלוחת מקהלה החדש והדריך אותו לקראת המבצע. לדברי גד שחר, סיפר לו צרפתי שלפני כל הפלגה הוא נתקף פחד גדול שלא מניח לו אלא בשעה שהספינה ניתקת מן החוף. אז הוא שוקע בהתקשרויות עם תחנות האלחוט. משך כל ההפלגה לא סרה ממנו החרדה שמא לא יעלה בידו, במקרה אסון, להודיע בעוד מועד על מיקום הספינה כדי שתתאפשר הגשת עזרה. שחר התרשם שלפניו עמד אדם הכובש פחדיו מתוך יחס של חברות כלפי שותפיו לפעולה ומתוך אחריות לתפקיד. צרפתי היה ספורטאי ושחיין מעולה, אך נשאר על משמרתו כאלחוטאי עד לרגע האחרון וטבע עם הספינה. מפקד ״המסגרת״ במרוקו, אלכס גתמון, שלא השתתף הפעם במבצע, המתין לדיווחים בביתו עד שנכנס האלחוטן צבי ניצן והודיע לו את הבשורה המרה. גתמון התקשר לראש הקהילה דוד עמר ודיווח לו על האסון.

בפרק מיוחד במסקנות חקירת האסון סיכם אליעזר שושני את התחומים שהבחין בהם בליקויים טכניים, בהזנחות או במחדלים: נסיבות רכישת הספינה, הזנחה בתחום סירות ההצלה, כישלון מערך הקשר האלחוטי, הנסיעה בים סוער, חיפוש ניצולים במקום הלא נכון וכישלון מקצועי של ראשי סניף גיברלטר. על סעיפים אלה הוסיף את המחסור בכוח אדם בשלושת המטות: מרוקו, גיברלטר ופריס והקשיים התקציביים שהערים גזבר הסוכנות היהודית.

פאס וערים אחרות

אלף שנות יצירה

עורכים :

משה בר/אשר

משה עמאר

שמעון שרביט

הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת גן.

״מבצע בזק״

אחרי טביעת ״אגוז״, חששו אלכס גתמון וראשי ״המסגרת״ שיהודי מרוקו יירתעו מלצאת מן המדינה בסיועה וההגירה החשאית תיפסק. לכן חיפש גתמון שעת כושר להכריח את השלטונות המרוקנים להשלים עם העובדה שאין להחזיק בעל כורחם יהודים במדינה, אפילו מתוך כוונות טובות. שלא כעמדת מפקדו בפריס, אפרים רונאל, גתמון תמך במדיניות אקטיביסטית, ובהתאם לתפיסה זו לחץ לקיים את ״מבצע בזק״, שמטרתו לנצל את הטרגדיה לחידוד תחושת האנטגוניזם בין היהודים לשלטונות ולחדש בעקבותיו את מבצעי ההגירה הבלתי חוקיים. מיד אחרי אסון ״אגוז״ התבקשו השליחים לפנות לראשי הציבור היהודי ולהסביר להם ש״המסגרת״ אינה אשמה בטביעה, ושהאשמה מוטלת כולה על השלטונות המרוקניים.

הערת המחבר – לדברי פנחס קציר, התגובות של ראשי העורף הציבורי היו שקטות ומאופקות. כשהודיע לסלומון בן־ברוך על הטביעה הוא לא מחה בפניו על מעשי ״המסגרת״, דבר שעשה כעבור זמן בספרו, שם הזכיר שיחה בינו ובין השליח דב שומרוני, בפניו התלונן על הפרובוקציות שמבצעת ״המסגרת״ במרוקו

אחד הלקחים האופרטיביים מפרשת הטביעה הייתה ההחלטה לנטוש את הנתיב הים־תיכוני ולחפש מסלולי הברחה חדשים בחוף האטלנטי. לפיכך ביקש השליח יוסף רגב מראשי סניף קזבלנקה, אליאס כהן ושרלי אביטבול, לאתר בחוף מקומות הברחה חדשים שלא יהיו רחוקים מן הריכוז היהודי הגדול בקזבלנקה. הנסיעות הארוכות מאזור זה לאלחוסימה, כ-700 ק״מ, התישו את היוצאים ואת המתנדבים והמקום ממילא כבר נחשף.

אך המניע המובהק ל״מבצע בזק״ היה התנהגות המשטרה בוועידת קזבלנקה בעת ביקורו של נשיא מצרים עבדאנאצר. לדברי יואל רון, מפקד שלוחת בלט שטיפלה בתנועות הנוער, מבצע בזק עמד במרכזו של ויכוח נוקב בתנועות הנוער וגם בין תנועות הנוער ובין מפקדי ״המסגרת״. עלתה אף הצעה לחטוף קצין משטרה מרוקני שבלט באכזריותו ולתלות אותו, אך אפרים רונאל במטה בפריס דחה את התכנית.

הצעה אחרת הייתה הפצת כרוזי מחאה חריפים. בשלב ראשון גם הצעה זו לא זכתה לאישור במטה ״המסגרת״ בפריס ובמטה המוסד בישראל.³³ מטעמי זהירות סירב רונאל לתת את הסכמתו למבצע ההרפתקני של הפצת כרוז המתקיף את השלטונות בשם הקהילה, שכן סבר שלא מתפקיד ״המסגרת״ לעסוק בנושאים שאינם קשורים ישירות להגירה וגם חשש לסכן לשווא את ביטחון המתנדבים המקומיים. הוא גם צפה שאם המבצע ייכשל, תתמוטט הרשת ויהיה קשה להקימה מחדש. לעומתו, ביקש גתמון ליזום מבצע ראווה נועז ״כדי לעודד את רוח היהודים״ ובעיקר להפגין נוכחות, וגם להפיח רוח קרב בקרב השליחים והמתנדבים שהיו שרויים במצב רוח עגום אחרי הטביעה. לדבריו, ראשי תנועות הנוער היו הראשונים שתבעו ממנו להגיב על הפגיעות ביהודים. באותם הימים הוקרן הסרט ״מיין קמפף״ באחד מבתי הקולנוע בעיר, וגתמון ביקש אישור להתנפלות מאורגנת במסווה של ספונטניות נגד צופים המביעים הערות אנטישמיות בסרט.

כתגובה לסירוב זה של רונאל הודיע יואל רון לגתמון בשם כל שליחי תנועות הנוער שאם ״המסגרת״ לא תיזום את הפצת הכרוזים, ייעשה הדבר על אחריות תנועות הנוער ״ותהיינה התוצאות אשר תהיינה״. רון ציין שהתנהל משא ומתן במשך שבועות אחדים על עצם פרסום הכרוז וגם על תוכנו וניסוחו. גתמון שוב חידש את פנייתו לרונאל, והדגיש את איום שליחי התנועות שביקשו להפיץ את הכרוז מטעמם מבלי לערב שלוחות אחרות. רונאל לא קיבל גם הצעה זו. היה חשש שהיעדר החלטה יגרום להתיישנות הנושא, אך טביעת ״אגוז״ הכריעה את הכף לטובת פרסום הכרוזים. רונאל השתכנע שיש להרים את המוראל של הפעילים ונכנע ללחצי גתמון.

ביום השלושים לחללי ״אגוז״ הופצו בעריה המרכזיות של המדינה כעשרת אלפים עותקים מן הכרוז שנוסח בעוד מועד בידי גתמון ובהם נכתב בצרפתית הנוסח הזה:

לאחינו היהודים במרוקו. ארבעים וארבעה מאחינו חדורי רצון עז לחיות בארץ הקודש ומלאי תקווה בעתידם נטרפו בלב־ים. רק אחדים מהם זכו להיטמן בקבר ישראל. הנשארים אבדו במצולות ים. משפחותיהם עם כל עם ישראל יחד מבכים את אובדנם. התקווה בת שנות אלפיים דוחקת ביהודים לעלות לציון בירושלים בכל דרך אפשרית. התקוות לחיות במרוקו העצמאית נכזבו. יתכן שיד הארמון אינה מעורבת בגל הרדיפות האנטי־יהודי המציף אותנו בזמן האחרון. אנו יודעים שהאנטישמיות מנוגדת לעקרונות האסלאם. אך יש שונאי ישראל שגמרו אומר בחשאי לרודפנו ולהשפילנו עד עפר. על אלה נאמר שסופם יהיה מר כסופם של עמלק, המן הרשע, היטלר ואייכמן.יד הגורל תשיגם. רשימת צוררינו ארוכה, אך אנו לא לבד. כל קהילות ישראל בעולם מבכים את מתינו ונאבקים על זכויותינו וחירויותינו. ראו את הסערה האמיתית שקמה בעיתוני העולם כולו, בארגונים היהודיים והלא יהודיים ובבתי הנבחרים. מחר, לרגל השלושים למות יקירינו, נתייחד לשתי דקות לזכרם. זאת רק פעולתנו הראשונה. אל תיפול רוחכם, חזקו ואמצו! המאבק למען זכויותינו וחירויותינו רק מתחיל!

הכרוז נפתח באזכור האסון שבו יהודים ״נטרפו בלב־ים״. אין הכרוז מספק מידע על נסיבות האסון ולא מזכיר מי הם האחראים להפלגה. יש להניח שמנסח הכרוז היה ער לטענות בציבור על אחריות גורמים ״ציוניים״ בהפקרת ביטחון מהגרים בספינה רעועה. כדי להזים טענה זו, דאג המנסח להציב את האסון כחלק מן השאיפה המוצדקת לעלות לישראל מול כוחות רשע, שזהותם מטושטשת, המונעים עלייה לגיטימית זו. המנסח העמיד זו מול זו שתי תקוות. מצד אחד תקוות היהודים שראו במרוקו את מולדתם, תקווה שנכזבה, ולעומתה כמשקל נגד מוזכרת ״התקווה בת שנות אלפיים״, כדברי ההמנון הלאומי. כיוון שנציגי ישראל ניהלו זה זמן מה מגעים עם יורש העצר, הקפיד המנסח להפריד בין ארמון המלוכה ובין אויב בלתי מוגדר שידו הייתה בגל הרדיפות האנטי־יהודי בימי ביקורו של נאצר, דבר נכון בפני עצמו. גם דת האסלאם זכתה להערכה בהדגשה שעקרונותיה מנוגדים לאנטישמיות. בסוף הכרוז, זהות המנסח השתנתה והוא מאיים על ״שונאי ישראל״ שצפוי להם סוף מר ושסופם יהיה כסופם של רשעים מן המסורת המקראית (עמלק והמן) ובסופם של צוררים נאציים (אייכמן והיטלר). הזיהוי של מתנגדי ההגירה החופשית ממרוקו עם צוררי היהודים נועדה לגרום להסלמה במאבק במתנגדי ההגירה, שכן דמויות אלה מזכירות אסון ושואה ליהודים. הכרוז מסתיים ברמז לדברי שרת החוץ במליאת הכנסת: ״אתם לא לבד״. הוא הזכיר את הערבות ההדדית בין כל היהודים בעולם וסיים בתערובת של איום או אזהרה: ״יבואו עוד פעולות״. מנסחי הכרוז היו אמורים להיות לכאורה ראשי הקהילה היהודית הפונים לחברי קהילתם.

פאס וערים אחרות

אלף שנות יצירה

עורכים :

משה בר/אשר

משה עמאר

שמעון שרביט

הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת גן.

ההיסטוריון ירון צור מבחין אצל מנסח הכרוז ניסיון להציג, ביודעין או שלא ביודעין, את הטביעה כאסון שהאומה היהודית כולה מבכה עליו. הכרוז מטפח לדבריו את זכר קורבנות העלייה ״תוך קשירתם מצד אחד למסורת האבל היהודית המקודשת ומצד אחר לרעיון אחדות האומה״. לא נעלמה מעיני צור זהותם הכפולה של מנסחיו הפוטנציאליים: ״אם הכרוז נפתח בהבחנה בין מחבריו ומפיציו ובין הקהל היהודי הרחב, הרי שבהדרגה הומרה הפרדה זו בהדגשת הזהות ואחדות הגורל בין שני הצדדים״. ברומזו למאבק האלים שהתנהל בין הארמון לאופוזיציה, טוען צור: ״אין ספק, הייתה זו התגרות קשה בשלטונות, לא רק בהקשר של היחסים בין מוסלמים ליהודים, אלא בקשר למסורת הפוליטית המקומית הכללית שהייתה חסרת סובלנות כלפי פעולות שלא בהיתר השלטונות״.

השפה המליצית ותוכן הכרוז לא הותירו ספק באשר לזהותם של מנסחיו. דבר זה היה ברור גם לנציגי השלטון וגם להנהגת הציבור היהודי. היה ברור שאין זו שפת יהודי המקום ולא סגנון התבטאותם. חריפות הסגנון, הארוגנטיות והאיומים הגלויים היו רחוקים מדרכי ביטוים. השלטונות ראו בכרוז התגרות חסרת תקדים של גורם זר שפעל במדינה ועושה בה ככל העולה על רוחו. אין ספק שהשכנוע הפנימי העמוק בתודעת גתמון שכל היהודים באשר הם יהודים נתונים לסכנה פיזית, שכנוע מוחלט זה, גרם לו להתעלם מן המציאות המרוקנית ולהחיל את ניסיונו האישי מן המלחמה בפולין על כל דבר הקשור ביהודים, יהיה מצבם אשר יהיה. אחד השליחים שהיה מפקודיו מעיד: ״אלכס נטע בלב הכול את ההרגשה שכל יהודי שמחלצים אותו ממרוקו ומעלים אותו לישראל, הרי הוא בבחינת ניצול מנגישות, רדיפות והתנכלויות. היה לו ניסיון. הוא ידע זאת מאירופה״. גם פנחס קציר שהיה ממעריצי גתמון זוקף את רעיונותיו והתנהגותו לטראומות השואה שחווה בילדותו.

הערת המחבר – מאיר אלבז שנעצר במכנאס התרשם באופן שלילי מן הכרוז שנראה לו קיצוני ומאיים ותוכנו לא התאים לצורכי ״המסגרת״. לדבריו היה צריך לדבר על זכויות ועל חופש תנועה ולא על נקמה ועל עמלק והמן הרשע. שיחה עם מאיר אלבז במשרדו בפריס ב-10 במאי 2000.

זו לא הייתה הפעם הראשונה ש״המסגרת״ נקטה אמצעי זה כדי להשפיע על הרחוב היהודי. כבר באפריל 1959 ניסחה ״המסגרת״ כרוז שהופץ בכתשעים בתי כנסת בעיר קזבלנקה ובו קראה לקהילה לפנות בלא הרף למשרד הפנים ולבקש דרכונים. הכרוזים נוסחו כאילו נבעו מוועד הקהילה שרגילה להעביר הודעות באמצעות שמשי בתי הכנסת. בפעולה זו התכוונה ״המסגרת״ לחשוף את שקר השלטונות ולהזים את הטענה שהדרכונים מונפקים לכל דורש וללא אפליה וכך להבליט בעיני דעת הקהל בעולם את בעיית איסור היציאה ממרוקו. ההיענות לכרוז הייתה מפתיעה. אלפי יהודים הגישו בקשות לקבלת דרכון. כרוז אחר הופץ על ידי ראשי ״המסגרת״ בבתי הכנסת ובמקומות ציבוריים ב־28 בספטמבר 1960. הפעם לא היה זה אלא כרוז ברכה לראש השנה המופנה ״לאחינו בממלכת מרוקו״. המנסחים פנו בשם היהדות העולמית לקהילה המקומית. המטרה הייתה ליצור תחושה שהקהילה במרוקו היא חלק ממכלול גדול יותר שדואג לשלומם, ובמכלול זה מצויה גם ישראל: ״באותן תפילות, יהודי אירופה, ישראל, המזרח, אמריקה ואפריקה מאחלים לכם אושר וכיבוד זכויות למען השלום בין העמים. יהיו האירועים אשר יהיו, נדע אנחנו לשמור על אחדותנו ולתמוך אחד בשני בכל האמצעים כדי להישאר יהודים במחשבה ובמעשה״.אמנם גם הפעם שפת הכרוז הייתה צרפתית אך תוכנו דיבר ישראלית אופיינית לממסד הציוני של התקופה.

המשך……..

פאס וערים אחרות

אלף שנות יצירה

עורכים :

משה בר/אשר

משה עמאר

שמעון שרביט

הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת גן.

הקובץ שלפנינו הוא פירות גינוסר מהכינוס הבין־לאומי שהתקיים באוניברסיטת בר־אילן בשנת תשסי׳ד על הנושא: פאס וערים אחרות במרוקו – אלף שנות יצירה.

העיר פאס שבמרוקו נוסדה במאה השמינית לספירה. עם ייסודה התיישבו בה יהודים רבים, וניכרה תרומתם לחיי התרבות והמסחר של העיר. למן אז ועד למאה העשרים שימשה העיר פאס מרכז רוחני חשוב ליהדות צפון אפריקה. חיו ופעלו בה חכמים מניחי היסודות לדקדוק העברי ולשירה העברית ומן הבולטים שבהם ר״י אבן קורייש, דונש בן לברט ור״י בן חיוג׳ וכן גדולי ההלכה ובהם ר׳ יצחק אלפסי וגם ״הנשר הגדול״, הרמב״ם, למד בבתי מדרשיה . במאה החמש- עשרה קלטה פאס אלפי יהודים ממגורשי ספרד, והם תרמו לפריחתה ולשגשוגה של הקהילה מבחינה כלכלית ורוחנית.

כרמית גתמון מעידה שבעלה התייעץ עם דוד עמר בעניין פרסום הכרוז ושהאחרון הסתייג מן המבצע מחשש שיפגע בקהילה, אך בעלה הצליח לשכנעו. לדבריה, אישים כג׳ו לוי ידעו על הכרוז, והיא מניחה שגם מקס לב ידע עליו קודם הפצתו. עם זה היא מציינת שהיו ויכוחים נוקבים בקרב השליחים על עצם יעילות הכרוז ועל החשש לתגובות שליליות. בסיכומו של דבר, הכרוזים נוסחו בידי גתמון עצמו וזכו לאישורו של רונאל. הם הופצו למרות חששות ראשי הקהילה והשליחים. גם כאן אישיותו הכריזמטית של גתמון ומעמדו כנציגה הבכיר של ישראל הכריעו את הכף ושכנעו את המסתייגים. אף שהכרוז נוסח לכאורה בשם נציגי הקהילה, לא ננקטו צעדי מנע מפני הנזקים הצפויים מהפצתו. פנחס קציר מציין שכל הרעיונות והנימוקים שנכללו בו נבעו אך ורק ממוחו של גתמון, ואיש לא העז להתנגד להם. בעיני גתמון, הנאצים בגרמניה והמוסלמים במרוקו אחד הם, המאיים על הקיום היהודי בכל העולם. עם זה, צעירי תנועות הנוער שהבינו שמפיצי הכרוז הם ״הציונים״ התמלאו גאווה, ולשליחי ישראל נוספה הילת גיבורים שהגבירה בעיניהם את כוח המשיכה של מדינת ישראל הצעירה. כוח משיכה זה השפיע ללא ספק על שיקולי הוריהם בנושא עתידם במרוקו.

הערת המחבר : פנחס קציר מעיד שהוא וכרמית גתמון ניסחו את הכרוז בהנחיית אלכס גתמון. שיחות עם פנחס קציר, תל־ אביב, 13 בינואר, 16 ביולי 27,1998 ביולי 2000. אדגר גדז׳ מציין שגתמון הראה את הכרוז לרב הצבאי אברהם חזן מהנהלת הדד שתיקן מילים אחדות הקשורות למקורות המקראיים. יהודה אלבוחר מעריך שגם שמואל ניוטוב, הממונה על העורף הציבורי, נטל חלק בניסוח הכרוז. שיחה עם יהודה אלבוחר בצהלה ב-16 בינואר 1998. מאיר קנפו מציין שרחמים אלגזי מסר לו שהוא היה מחבר הכרוז. מ׳ קנפו, ״שש שנים בשירות המוסד במרוקו״, מקדם ומים, כרך ז, עמי 392. שותפו לעסקים של דוד עמר, אלבר בךטולילה מציין שלהערכתו גתמון לא הראה מראש את הכרוז לדוד עמר כדי שלא להיתקל בסירוב מצית שהיה עלול לבטל את המבצע. שיחה עם אלבר בן־ט1לילה, ניי, 21-117 ביוני 2000.

לקראת מבצע ההפצה מסר יוסף רגב לשרלי אביטבול את כתב היד של גתמון כדי שידאג להדפסתו. אביטבול ומישל קנפו פנו לאחד ממפקדי המחלקות ששמו בן־עזרא שותף בבית דפוס, וביקשו את שירותיו. אחרי התלבטות הסכים המתנדב להדפיסו במוצאי שבת ללא ידיעת שותפו, ובשעה שאיש לא נכח במקום. אביטבול וקנפו קיבלו לידיהם כעשרים אלף כרוזים שפיזרו בין מפקדי המחלקות ומפקדי החוליות להפצה בתיבות דואר. בקזבלנקה לא ניתנה הוראה להדביק את הכרוז על הקירות. חיים בן־שטרית וקנפו מסרו חבילות כרוזים גם למפקד העיר מרכש מישל סיבוני, ולמפקד העיר אסווירה מאיר בן־דוד. בזמן שחניכי תנועות הנוער הפיצו את הכרוזים בקזבלנקה, אביטבול וקנפו אבטחו את המבצע. למבצע הפצת הכרוזים בערי המדינה בבתי יהודים ומוסלמים גויסו חניכי תנועות הנוער, לעומת זאת על מבצע ההדבקה על קירות הבתים הופקדו חברי שלוחת לביא, הממונה על ההגנה העצמית, והיו מנוסים יותר. על המבצע ידעו רק שליחי התנועות ומפקד השלוחה. סניפי התנועות קיבלו הודעות לרכז את משתתפי המבצע באחד ממועדוני הסניף מבלי לומר לחניכים מה עומד להתרחש ובמועדון אחר כונסו רכזי הסניפים. כמאה חמישים חניכים הגיעו למקומות הריכוז בידיעה שהם עומדים להשתתף במבצע סודי. יום קודם לכן, הועברו הכרוזים בתוך ״סליקים ניידים״ מקזבלנקה לערים אחרות על ידי בוגרי המכון למדריכי חוץ לארץ." בקזבלנקה אירעה תקלה והתברר ששרל ואקנין, אחיו של רפי ואקנין, החל בחלוקת הכרוזים כיממה קודם לכן. למרות הסכנה, הוחלט להמשיך במבצע

גם תנועת הצופים של הדז׳ עמדה להשתתף בהפצת הכרוז, אך ראשיה חזרו בהם מהסכמתם יום אחד לפני המבצע. על פי עדות המתנדב לאון זבלי, חבילת כרוזים שנמסרה לידי אדגר גדז׳, מנהל הדג׳, הושלכה לים, בגלל התנגדותו לתוכן הכרוז ולהפצתו. למחרת בבוקר מצאו אזרחי מרוקו, יהודים ומוסלמים, בתיבות הדואר את הכרוזים. הכרוז אף נשלח בדואר לתובע הכללי ברבאט, ספאר. ראשי ״המסגרת״ ראו בעין יפה את האחריות הבוגרת שגילו מפיצי הכרוז. עם זה השליחים גתמון, יואל רון ויוסף רגב ידעו בבירור שהפצת הכרוז לא תעבור ללא תגובה ותגרום למאמרים ולפגיעה של ממש בפעילות ״המסגרת״. למרות זאת העדיפו לקיים את המבצע מכוחה של תועלת אחרת שתופק מהפצתו: ״היה לנו יסוד סביר לחשוש שמבצע כזה עלול להסתיים במאסרים בקרב אנשי תנועות הנוער, דבר חמור כשלעצמו, אך לא פחות חמורה יכלה להיות התוצאה ממאסרים כאלה, כי על ידי זה יכלה עבודת התנועות להיות נידונה לשיתוק לזמן ממושך. קיבלנו עלינו איפה את האחריות הכבדה״.

המשך…..

פאס וערים אחרות

אלף שנות יצירה

עורכים :

משה בר/אשר

משה עמאר

שמעון שרביט

הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת גן.

הקובץ שלפנינו הוא פירות גינוסר מהכינוס הבין־לאומי שהתקיים באוניברסיטת בר־אילן בשנת תשסי׳ד על הנושא: פאס וערים אחרות במרוקו – אלף שנות יצירה.

העיר פאס שבמרוקו נוסדה במאה השמינית לספירה. עם ייסודה התיישבו בה יהודים רבים, וניכרה תרומתם לחיי התרבות והמסחר של העיר. למן אז ועד למאה העשרים שימשה העיר פאס מרכז רוחני חשוב ליהדות צפון אפריקה. חיו ופעלו בה חכמים מניחי היסודות לדקדוק העברי ולשירה העברית ומן הבולטים שבהם ר״י אבן קורייש, דונש בן לברט ור״י בן חיוג׳ וכן גדולי ההלכה ובהם ר׳ יצחק אלפסי וגם ״הנשר הגדול״, הרמב״ם, למד בבתי מדרשיה . במאה החמש- עשרה קלטה פאס אלפי יהודים ממגורשי ספרד, והם תרמו לפריחתה ולשגשוגה של הקהילה מבחינה כלכלית ורוחנית.

התמוטטות הרשת

החששות של אפרים רונאל לא התבדו. מבצע חלוקת הכרוזים גרם למפולת בשורות ״המסגרת״. הפגיעה הייתה קשה במיוחד בשלוחת לביא שארגנה את מבצעי ההברחה הימיים.

חלוקת הכרוזים בתיבות הדואר בקזבלנקה הסתיימה ללא מעצרים אך בעת החלוקה במכנאס התרחשו תקלות שגרמו לסדרת מעצרים ברוב סניפי ״המסגרת״ במרוקו. בלילה שבין ה-8 ל־9 בפברואר 1961 שלח מפקד אזור הצפון מטעם שלוחת לביא, אנדרה נידם, קבוצת צעירים מפאס להדביק כרוזים במכנאס, על סמך הנחיות שקיבל מרגב. אנדרה נידם (״רובד״) נולד בפאס בשנת 1931 להורים שקיבלו אזרחות צרפתית. למד בבית־הספר הגבוה למסחר בשנת 1951 באלג׳יר ובמשך שנה במונפליה. בשובו למרוקו בשנת 1955 התגייס לצבא צרפת ושירת כמדריך ספורט באלג׳יריה. משנת 1958 החל ללמד את מקצועות המסחר בבית־ספר לבנות מוסלמיות בשם ״אום אלבנין (אם הבנים) בפאס. גויס לשלוחת לביא על ידי סבאון ונשלח לשתי השתלמויות בישראל שבהן למד מקצועות צבאיים ומודיעין. בהשתלמות השנייה, בקיץ 1958 עבר קורס של חיל הים במכמורת בהדרכת סגן אלי לוי. נידם החליף בתפקיד מפקד פאס וצפון מרוקו את רוג׳ה חמו והיה כפוף ליוסף רגב, שכונה בשם ״בן״ או בשם המרוקני ״בנאני״. סמוך למעצרו, עבד כשכיר ב״מסגרת״ עם שרל ריבוח, אמיל דרמון ומרסל אנתיבי שעברו לקזבלנקה.

בתוקף תפקידו היה אחראי על שיגור יחידות שפעלו באלחוסימה במבצעי ״אגוז״. נידם החזיק בביתו שני מקלעי שרמייסטר ושני אקדחים שנשארו קבורים בגינת ביתו כשנלקח למעצר. הוא מעריך שסלומון צרפתי סילק אותם מביתו כעבור זמן. אנתיבי מעיד שהגיע לביתו של נידם בכוונה להזהירו ממעצר ונאלץ לעקוף את הבית כיוון שהמשטרה כבר ערכה תצפיות באזור. אשתו של נידם, הלן, הוזהרה בשעות הערב שבעלה עלול להיעצר ושאסור לו להיכנס לביתו. לנידם לא נודע על האזהרה. הוא נעצר בביתו למחרת בבוקר בשעה אחת עשרה. קודם לכן עצרה המשטרה בטעות פעיל אחר בשם ארמן נידם, חברו של יצחק כהן, שאף הוא נעצר, עד שהתברר לה שאין הוא האיש שהיא מחפשת.

במכנאס פעלו שלוש חוליות בנות שני פעילים כל אחת בראשות מפקד הסניף מאיר אלבז, שקיבל את הכרוזים מנידם. אלבז נולד בצפרו בשנת 1931. למד בתלמוד תורה, בבית־ספר כי״ח בפאס ובבית המדרש למורים עבריים בקזבלנקה ופעל גם בתנועת הצופים. בשנת 1951 נסע במשלחת של בית המדרש לסיור בישראל במשך חודש וחצי והשתתף בהשתלמות באוניברסיטה העברית בירושלים. באותה השנה החל אלבז ללמד עברית בתיטוואן וערבית בצפרו ובפאס. בשנת 1958 למד שנה ערבית במכון ללימודים גבוהים ברבאט ולימד ערבית בתיכון כללי במכנאס במשך שבע שנים עד שעזב את מרוקו. בשנת 1959 גויס למסגרת על ידי אנדרה נידם, פעל בשלוחת לביא ונשלח להשתלמות בישראל בתחום השימוש בנשק. לדבריו שמע על טביעת ״אגוז״ רק מן הכרוז שממנו הסתייג. אחרי שחרורו מן הכלא לא התעניין איש מנציגי ״המסגרת״ בכליאתו.

הערת המחבר : [1] מאיר אלבז חזר ללמד ערבית במכנאס עד יוני 1968. אשתו שעסקה אף היא בהוראה בבית־ספר כללי הרגישה עוינות בימי מלחמת ששת הימים, והם החליטו לעזוב את מרוקו ולהתיישב בפריס, שם הוא עוסק בתיווך נכסים. לא שב מעולם למרוקו. שיחה עם מאיר אלבז במשרדו בפריס ב-10 במאי 2000.

ימים אחדים קודם לכן גייס דוד(ג׳ימי) טולדנו קבוצת פעילים למבצע ההפצה. הקבוצה כללה את חיים רואש, גבי כהן, ג׳ורג׳ בן־זינו, מימרן ומרכוס חדד. דוד טולדנו נולד במכנאס בשנת 1930 וגר ברחוב פלסטין בעיר. כינויו בשלוחת לביא היה ״טד״. בשנת 1959 גויס למסגרת על ידי מימרן מפאס שלימד במכנאס. השתתף בהשתלמויות בתחום השימוש בנשק קל. עבד כפועל דפוס והיה שחקן כדורגל מקצועי. שעות אחדות לפני שיצא להדביק את הכרוזים השתתף בישיבה של שופטי כדורסל. בשעה תשע בערב נפגש טולדנו בביתו עם קבוצת המגויסים החדשה ומסר להם את הכרוזים, אך להפתעתו הראו לו ג׳ורג׳ בן זינו וגבי כהן את הכרוז שכבר היה ברשותם. בגלל חוסר תיאום בין שלוחת בלט לשלוחת לביא, החלו חוליות בוגרי התנועות בחלוקת הכרוז לעוברים ושבים לפני רדת החשכה, משעה שש, למרות שהמבצע היה אמור להתחיל רק בשעה תשע בערב. טולדנו התקשר לאלבז לקבלת הנחיות חדשות ונענה שיש להמשיך במבצע. למרות החשש הסביר שהכרוז כבר נפל לידי המשטרה, קיבלו המתנדבים הוראה להמשיך במבצע ההדבקה. טולדנו הזמין בעוד מועד שלושה כלי רכב שהסיעו את החוליות למקום המבצע, אך כיוון שגבריאל חסין שהיה אחראי להסעות לא הגיע למקום המפגש נאלצו ללכת למקום ברגל. חוליות מדביקי הכרוזים קיבלו לידיהם סכום של עשרת אלפים פרנק כל אחד כדי לטעון, במקרה של מעצר, שאדם שהם לא מכירים שילם להם כסף לביצוע ההדבקה. לפנות ערב קיבל שרל בוחסירה הוראה ממפקדו נידם לנסוע במכוניתו עם אלי לוי למכנאס ולהתחיל במבצע.

הערת המחבר : אחרי שחרורו בערבות עבד טולרנו בבית דפוס ברבאט. אחרי ניסיונות כושלים לברוח ממרוקו, יצא בדרכון קולקטיבי בסוף שנת 1964 ונשלח לעיירה יקנעם. לדבריו, לא סייעו לו המוסדות לקליטתו. שירת כקצין בשירות בתי הסוהר ויצא לגמלאות. שיחה עם ג׳ימי טולדנו, יקנעם, 29 ביוני 2000. שגב, יכין, עמי 194.

המשך………

שרל בוחסירה, נולד בפאס בשנת 1938, הוא בנו של צלם ועבד כטכנאי בדואר בפאס והיה חבר בתנועת הבונים. למד בבית־ספר אורט בקזבלנקה עד שנת 1957 וגויס שם ל״מסגרת״ על ידי אדמון סעדון, וכונה בשם ״פיאר״. הוא יצא להשתלמות ראשונה במונפליה בשנת 1958 בהדרכת יונה זבין. השתתפו בה גם פליקס מונסונגו, מרסל אנתיבי, מישל קנפו ואשתו רחל, סוזן שכורי ושתי פעילות מקזבלנקה, רחל זריהן וליזט אלמוזנינו, שנעצרו אחרי חלוקת הכרוזים. בשנת 1960 יצא להשתלמות שנייה בנווה הדסה שהדריך בה רוג׳ה חמו, בעבר מפקד אזור צפון מרוקו. באחת מן ההפלגות באלחוסימה נעצר על ידי המשטרה לחקירה ושוחרר כעבור יממה.

הערת המחבר : שני אחיו היו פעילים ב״מסגרת״. אחיו דוד נאלץ לברוח ממרוקו מחשש למעצר. אחרי שחרור שרל מן הכלא עלה לישראל, התיישב בירושלים ועבד בחברת בזק. לפי שמואל שגב, אחד משלושת חברי החוליה ניסה לדרוס שוטר במכוניתו כשבאו לעצור אותו. בוחסירה מכחיש את הדבר וטוען שהתקרב מאוד עם מכוניתו לשוטרים שבאו לעצור את חבריו כדי להזהירם מן המעצר. אחרי מעצרו בוחסירה נחקר ועונה במשך חמש עשרה יום במתקן משטרתי ולאחר מכן עבר לכלא. בתום מעצרו, אחרי כחודשיים, עבר לקזבלנקה משם הבריחו אותו דרך שדה התעופה. בשנת 1991 חזר לראשונה למרוקו ופגש את קצין המשטרה ממכנאס שחקר אותו. כאשר התוודע לפניו הקצין הביע את רצונו לבקר בישראל. שגב, יכין, עמי 194. שיחה עם שרל בוחסירה, ירושלים, 3 ביולי 2000

אלי לוי נולד בשנת 1938 בפאס. למד בפקולטה למדעים ברבאט משנת 1956 עד 1958 ועבד לאחר מכן במעבדות בבית חולים צרפתי בפאס. הוא גויס ל״מסגרת״ בשנת 1957 על ידי שמעון כהן שלמד באורט בקזבלנקה וכינויו היה ״ויטליס״. הוא השתתף בהשתלמות במונפליה בשנת 1959 עם אלבר בן־סימון, שמעון כהן, מישל פריאנטה ואשתו רשל אסולין ועוד שתי פעילות. היה אחראי על חוליה של שלוחת מקהלה בחוף אלחוסימה. לדבריו, הוטל עליו לערוך סקר בחוף בשנת 1960. גייס לשם כך קבוצת צעירים יהודים שלא היו חברי ״המסגרת״ ולא ידעו למה נועד הסקר. את מסקנותיו מסר בכתב ליוסף רגב שהכיר בשם ״בן״. נסים דנן ואנדרה נידם היו ממונים עליו בעיר פאס.

הערת המחבר : אחרי מעצרו חזר לוי לזמן מה לעבודתו בבית החולים שקיבל אותו לעבודה למרות המעצר. בראשית אוגוסט נסע לספרד ורק אז קיבל הוראה לברוח ממרוקו. יצא מקזבלנקה במטוס צבאי צרפתי עד לפריס. אחרי הגיעו לפריס נתקל לדבריו ביחס משפיל. בישראל נפגשו רבים מן העצורים עם עזרא איילון ועם איסר הראל שביקש לצרפם כעבור זמן למפלגתו רפ״י כקבוצה. עלה לישראל וגר בפורייה ליד טבריה. עובד במעבדות בבית חולים פורייה. שיחה עם אלי לוי, פורייה, 3 ביולי 2000.

במכנאס, התייצבו לוי ובוחסירה בפני מאיר אלבז שהרכיב שני צוותים: בוחסירה מפאס עם חיים רואש ממכנאס עסקו באבטחה, ג׳ימי טולדנו ממכנאס ואלי לוי מפאס טיפלו בהדבקה. בחצות יצאו אלי לוי וג׳ימי טולדנו לשטח. טולדנו, תושב העיר, החליט להדביק את הכרוז המפליל סמוך לתחנת המשטרה. אחרי חצות, סיימו לוי וטולדנו את מלאכתם ועשו דרכם אל דירת מפגשי השלוחה שהייתה באחריות טולדנו. בדרך נעצרו על ידי ארבעה בלשים לבושי אזרחית. רואש שגויס לקבוצת ההפצה הבחין במתרחש והפנה את תשומת לבו של בוחסירה. הם יצאו ברכב שחנה במרחק מה מן המקום ונסעו לקראת שני חבריהם תוך איתות אזהרה לברוח או להצטרף אליהם לרכב, אך לא הצליחו למנוע את המעצר. לוי וטולדנו לא יכלו להכחיש את מעורבותם במבצע שכן נתפסו ובידיהם כרוזים ודבק. לוי אף נאלץ לבלוע ניירות מפלילים אחדים שהיו ברשותו. בוחסירה נסע מיד למקום מפגש שעליו סוכם מראש, שם הודיע למפקדו אלבז על מעצר טולדנו ולוי. הוא התקשר מיד לנידם בפאס בסיסמא: ״האמבולנס בצרות״. עד שלוש לפנות בוקר דאגו אלבז ובוחסירה להשמיד כל מסמך או ציוד מפלילי בעיר. לאחר מכן השאיר בוחסירה את מכוניתו במכנאס, חזר בטרמפים לפאס ונפגש עם נידם.

העתר המחבר : לדברי שרל בוחסירה, כשנעצרו לוי וטולדנו הם לא לקחו את הנושא ברצינות וחשבו שישחררו אותם מיד. שיחה עם שרל בוחסירה, ירושלים, 3 ביולי 2000.

חיים רואש שהתלווה לבוחסירה הדביק לבד את הכרוזים ולא נעצר בשטח. רואש נולד במכנאס בשנת 1940; אביו היה בעל חנות בשר בעיר; למד בבית־ספר אורט בפריס משנת 1955 וחזר בחודשי הקיץ למכנאס. בשנת 1960 גויס ל״מסגרת״ על ידי ג׳ימי טולדנו והיה בקשר עם אנדרה נידם ושרל בוחסירה. פעל בשלוחת מקהלה, ועד למעצרו עסק בהסעת משפחות בדרך מקזבלנקה עד לחוף הים תיכוני. כשנודע לו על מעצר חבריו במכנאס, הודיע לו אלבז שהוא בסכנה ושעליו לצאת מיד את מרוקו, אך זה הספיק רק להשליך לביוב העירוני את הרובה שהחזיק במכונית ולא להסתתר, ונעצר בביתו באותו ערב בידי שוטרים חמושים. הוא הכיר בין השוטרים את מפקד המשטרה שהיה בקשרי ידידות עם משפחתו, ניסה לברוח מן הבית, אך השוטרים ירו אחריו ובאחת אחר חצות נעצר ונלקח לחקירה במתקן משטרתי בעיר. ייתכן שעוד חוליות שכללו את גבי כהן ואת ג׳ורג׳ בן־זינו, פעלו אף הן בשטח.

הערת המחבר : במקום פגש רואש את בוחסירה שהולבש בג׳לבה. להערכתו היו במקום כ-46 עצורים, בהם שמעון מרציאנו וג׳ורג׳ בן־זינו ממכנאס ובחורה אחת. בהתחלה חולקו לקבוצות של כעשרים איש ולאחר מכן נכלאו בתאים בודדים. עבר חקירות מלוות בעינויים ובמכות חשמל. עם שחרורו שהה כשישה חודשים בבית חולים ועזב את מרוקו רק בשנת 1967. דרכונו נלקח ממנו על ידי המשטרה והוא חשש לעזוב את מרוקו פן יתנכלו למשפחתו. בעל חנות בשר בקריית־ים. פרסם את סיפור מעצרו במוסף הקריות. ערי המפרץ. בשם ״מחתרת יהודית במרוקו״ מאת עדי יפה. שיחה עם חיים רואש, קרית ים, 31 ביולי 2000.

פאס וערים אחרות

אלף שנות יצירה

עורכים :

משה בר-אשר

משה עמאר

שמעון שרביט

הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת גן.

בוחסירה ונידם יצאו יחד לביתו של סלומון צרפתי לפנות בוקר וסיפרו לו על מעצר חברו אלי לוי במכנאס. נידם ביקש ממנו לאחסן בבית המלאכה שלו, ששימש מאגר סתר מרכזי של ״המסגרת״ בעיר, חומר חסוי וציוד שהיה בדירת המסתור של בוחסירה, אך צרפתי סירב כיוון שלא נראה לו שיצליח לסתום את פתח הסליק שבקיר החיצוני לפני שיגיעו בבוקר הפועלים ושותפו לבית המלאכה, מה גם שחומרי בנייה לא היו זמינים לו באותה שעה. נידם נאלץ לקבל את טיעוניו וויתר על הרעיון. לפני שהשניים עזבו את ביתו, שמע צרפתי את נידם מציע לבוחסירה להסתלק לקזבלנקה ולהסתתר שם עד שתאורגן בריחתו ממרוקו, אך לדברי צרפתי, בוחסירה סירב בתוקף, שכן הוא עבד בדואר והיעדרותו מן העבודה תורגש מיד. גרסה זו סותרת את טענת בוחסירה. לדברי האחרון, נידם הורה לו לנסוע לביתו עד שיבואו לקחתו לדירת מסתור שהוכנה מראש למצבים מסוג זה: ״הוראה זו הייתה תמוהה בעיני, אך את ההוראות כיבדנו תמיד ולכן ביצעתי אותה.

באותו יום בשעה 16.00, הגיעו אנשי הבולשת לביתי ועצרו אותי. עד היום אני מצטער שכיבדתי את הוראת מפקדי לנסוע הביתה ולהמתין שם. הוא הרי היה אמור להסיעני מיד לדירת המסתור ולעולם לא אדע מה היה שיקול דעתו כשהחליט כך״.מרסל אנתיבי מחזק את גרסת צרפתי וטוען שאחרי פגישתו עם נידם ומעצרו, פגש ברחוב את בוחסירה בפאס והורה לו לא להיכנס הביתה שכן שמו הופיע ברשימות המעצר של המשטרה. אנדרה נידם אינו זוכר שפגש את בוחסירה לפני מעצרו ושנתן לו הוראה כלשהי בנושא דירת הסתר. הוא גם אינו זוכר שום פגישה לילית עם צרפתי. לדברי נידם, הוא התקשר לכל הפעילים בפאס שהיו מוכרים לאלי לוי והמליץ להם, על דעת עצמו, להסתתר. הוא התקשר גם למישל קנפו בקזבלנקה והודיע לו על המתרחש והמשיך לעדכן אותו על מעצרי חבריו באזור פאס־מכנאס עד שהוא עצמו נעצר.

למחרת התקשר מרסל אנתיבי לנידם והשנים קבעו פגישה חשאית ביציאה מן העיר פאס. מרסל אנתיבי, בעל אזרחות צרפתית, היה מראשוני פעילי ״המסגרת״ וכונה ״הוש.(Hoche הוא נולד בעיר פאס בשנת 1932 לאב יליד אלג׳יריה ולאם ילידת פאס. אביו, מקסים, היה ידידו של ראש שירותי הביטחון מוחמד לע׳זאוי והוזמן לביתו לפגישה עם המלך מוחמד החמישי עם שובו מגלות במדגסקר וסבו, יליד ירושלים שהיגר לאלג׳יריה, היה בעל אזרחות צרפתית מימי נפוליון. תקופה קצרה היה אנתיבי בתנועת נוער קומוניסטית בראשות ג׳ו לוי ותמך בתנועה הלאומית המרוקנית. שירת בצבא הצרפתי בהודו־סין (ויאטנם) בשנים 1953- 1954.

 עם שובו לפאס גויס ל״מסגרת״ על ידי הרוקח מרסל שטיינברג וג׳ורג׳ אטיאס ונשבע אמונים בשנת 1956 בפני יצחק בר. הוא פעל עם השליחים אברהם ברזילי, עזרא איילון, יוסף רגב ואלכס גתמון ונעשה לפעיל מרכזי ולמפקד חוליית רישום מועמדים להגירה בקזבלנקה. ביולי 1957 נשלח לישראל להשתלמות ראשונה שנערכה בנווה הדסה ליד קיבוץ תל־יצחק, שם למדו חבלה ומודיעין בהדרכת יצחק בר ואליעזר דובדבני. שנה לאחר מכן נשלח לעוד השתלמות בישראל בתחום הימי במכמורת ולהשתלמות שלישית ליד מרסיי למשך כחודש ימים שם למדו בעיקר נושאים מודיעיניים. אנתיבי עבד בשכר במטה ״המסגרת״ בקזבלנקה והיה אחראי על מבצעים מיוחדים.

הערת המחבר :         אחרי שאנתיבי הספיק להוציא ממרוקו פעילים מבוקשים על ידי המשטרה בפרשת הכרוז הישראלי, נאלץ לעזוב את המדינה ויצא דרך טנג׳ה למדריד בדרכון צרפתי מזויף ב-21 במרס 1961. לדבריו, אם היה נעצר על ידי המשטרה גם עליו היה לגלות את שמות האנשים שאותם הכיר ב״מסגרת״. אנתיבי מסר דיווח לד״ר ישראל ליכטנשטיין ולאשתו בפריס ונסע לישראל. שהה שישה חודשים בקיבוץ דורות שם למד באולפן ועבד במשרד הביטחון בתל־אביב. אנתיבי עזב את ישראל בשנת 1966 ועבר לפריס. לא שב למרוקו מאז. שיחה עם מרסל אנתיבי בפריס ב-16 באפריל 2000 ו־21 מרס 2002.

פאס וערים אחרות

אלף שנות יצירה

עורכים :

משה בר/אשר

משה עמאר

שמעון שרביט

הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת גן.

יגאל בן־נון

סניף פאס־מכנאס של ״המסגרת״ והתמוטטותו אחרי חלוקת הכרוז הישראלי בפברואר 1961

על פי המידע שקיבל אנתיבי מן השליח יוסף רגב, קציני משטרה מרוקנים המשתפים פעולה עם ראשי ״המסגרת״ מסרו להם רשימת פעילים שהמשטרה עומדת לעצור. שמו של נידם לא היה ברשימות לכן ניתנה לו הוראה להישאר במקום. גם לדברי אנתיבי, המסר שקיבל מרגב היה ״אל דאגה אנו, שולטים במצב״. הפקודה שנמסרה לפעילים הייתה להישאר בבתיהם עד שיצרו אתם קשר. בהיותו בפאס, התקשר אנתיבי לסלומון צרפתי וזה דיווח על התוהו ובוהו שנוצר בסניף: ״לא היה אז מי שייתן הנחיות. החברים שלא נעצרו לא ידעו מה עליהם לעשות וגם לא ידעו אם הם ׳שרופים׳ אם לאו״. שבוע לאחר מכן התקשר סמואל בן־זימרה לצרפתי והורה לו להסתלק מן העיר לקזבלנקה. צרפתי מסר לו מספר טלפון וכתובת של דירה שישהה בה. אחרי שלושה ימי המתנה מתוחים, כשהתברר לו שאיש אינו יוצר עמו קשר, החליט לברוח מן המדינה בכוחות עצמו. הוא נסע ברכבו לצפון, חצה את הגבול עד לאלח׳סירס, הגיע למחנה המעבר בגיברלטר ומשם נסע למטה ״המסגרת״ בפריס ודיווח על המצב במרוקו.

הערת המחבר : לדברי מרי ואקנין אשתו של רפאל, הייתה בידי ״המסגרת״ רשימה של 53 חברי הרשת שהמשטרה עמדה לעצור. אף על פי כן לא הצליחה ״המסגרת״ להתארגן נכונה בעוד מועד למניעת המעצרים. שגב, יכין, עמי 197. שיחה עם אנדרה נידם בביתו בדרוויי Draveil בתאריך 5 במאי 2000. שיחות עם מרסל אנתיבי בפריס ב־16 באפריל וב-9 במאי 2000.

מחקירת העצורים הראשונים בעינויים הצליחה משטרת מכנאס לבצע במהירות יחסית סדרת מעצרים ברוב סניפי ״המסגרת״. כאמור, שרל בוחסירה נעצר למחרת, ב-9 בפברואר בשעה 16.00. אנדרה נידם נעצר אף הוא אחרי ששב לביתו. מרסל אנתיבי שקיבל מאז רשימות חדשות של פעילים שעומדים להיעצר, רץ להזהיר את חבריו. הוא הצליח למנוע את מעצרו של שרל ריבוח, אך לא עלה בידו למנוע את מעצרם של שרל מחסירה, של אנדרה נידם, של מישל קנפו ושל חיים חמו למרות שהזהירם. ריבוח הזהיר אף הוא את את שרלי אביטבול ואת מישל קנפו בקזבלנקה והמליץ להם להסתתר. אחרי מעצרם של לוי, טולדנו, בוחסירה ונידם הצליחה המשטרה לעלות על עקבותיהם של פעילים רבים באזור פאס־מכנאס, בהם חיים רואש, סימון מרציאנו, מרסל רואימי, ארמן נידם, יצחק כהן, פליקס מונסונגו, ג׳ורג׳ אטיאס, ג׳ורג׳ בן־זינו פליקס לוי, בן־שטרית, פנחס כהן, ג׳ילבר בן-סימון, וכעבור זמן גם מאיר אלבז. כל העצורים הועברו לכלא במכנאס ושם קיבלו יחס קשה שכלל עינויים. חבר מחוליית בוחסירה בשם זזון מצא מקלט בשגרירות צרפת בזכות אזרחותו הצרפתית.

הערת המחבר – שרל ריבוח, יליד פאס. היה חניך תנועת הצופים. צורף למטה ״המסגרת״ בקזבלנקה עם מרסל אנתיבי, אחרי תקופת חפיפה עם אמיל דרמון. היה כפוף לעזרא איילון וליוסף רגב. עבד בכפיפות ליוסף עדניה ועם זייפן הדרכונים שלום וייס. השתתף בהשתלמות במונפליה בשנת 1958 שהדריך בה רוג׳ה חמו ובהשתלטות בתל־יצחק בהדרכת עמרם מונסונגו ואלי דנן שניהם ילידי פאס. כינויו היה ״איג״(Hugues) והכיסוי לעיסוקיו היה ניהול עסק של יבוא ויצוא בענף הביגוד. אנתיבי הצליח להזהירו בעוד מועד ולמנוע את מעצרו. הוא סייע לו להסתתר בקזבלנקה וליווה אותו לטנג׳ה משם יצא לצרפת. המשטרה הגיעה לבית־ הספר שלימדה בו אשתו בפאס, אך המנהלת הסתירה אותה אחרי שאנתיבי הסביר לה במה מדובר. הוברחה בעקבות בעלה דרך טנג׳ה אחרי שכספה הוחרם לה בבדיקה במכס. ריבוח עבר לפריס ועבד שם בסוה״י, היגר לישראל ומתגורר בחיפה. היה שותפו לעסקים של סלומון צרפתי. השניים עסקו בשיווק משקאות ומזון למעדניות. שיחה טלפונית עם שרל ריבוח, חיפה, 20 ביולי 2000. שיחה עם מרסל אנתיבי בפריס ב־16 באפריל 2000 ו-21 מרס 2002.

הערת המחבר : אלי לוי מעריך שהמשטרה עצרה את שרל בוחסירה אחרי שרשמה את מספר מכוניתו שחנתה בשטח.

הערת המחבר : מרסל אנתיבי מציין שאחרי המעצרים במכנאס הלך לביתו של קנפו, פגש שם את אשתו וביקש ממנה שתודיע לבעלה לא להיכנס לביתו כיוון שהוא עלול להיעצר. שיחה עם מרסל אנתיבי, פריס, 19 בפברואר 2003. לדברי אנתיבי, שיחת טלפון בין נידם לקנפו גרמה כנראה למעצר האחרון. גם מרי ואקנין הזכירה גרסה זו. שיחות עם מרסל אנתיבי בפריס ב-16 באפריל וב-9 במאי 2000. שיחה עם מרי ואקנין, אפקה תל־ אביב, 10 ביולי 2000. קנפו אינו זוכר שאנתיבי התקשר להזהירו, אך ידע שהוא נפגש עם אשתו רחל אחרי מעצרו. להערכתו הוא נעצר מכיוון שלאחד מן העצורים הראשונים במכנאס היה מספר הטלפון שלו בקזבלנקה. י׳ ראובני, ״תנ״ך, אקדח ודגל״, 7 ימים מוסף ידיעות אחרונות, 5 בינואר 1988, עמי 28-26. שיחה עם מאיר קנפו, תל־אביב, 26 באוגוסט 2002.

הערת המחבר : סימון מרציאנו נולד בעיירה דברו בשנת 1937. למד בברכאן ובאוז׳דה ועבר למכנאס בשנת 1955. למד ערבית והנדסה ועבד כמהנדס מדידות. גויס ל״מסגרת״ בשנת 1958 והשתתף המבצעים ימיים באלחוסימה. לא נטל חלק במבצע חלוקת הכרוזים והיה בין האחרונים שנעצרו אחרי ששב לביתו במכנאס מנסיעה מטעם עבודתו. ישב כחודשיים בכלא ולא עונה. אחרי שחרורו מן הכלא, איש מנציגי ״המסגרת״ לא התקשר אליו. נשאר במרוקו עד שנת 1967 ועבד במשרדי היא״ס בתקופת כהונתו של שלום ברק. לאחר מכן התיישב בטולוז שם הוא עוסק בהנהלת חשבונות. שיחת טלפון עם סימון מרציאנו מתאריך 18 במאי 2000.

הערת המחבר : מרסל רואימי יליד פאס, בעל אזרחות צרפתית, עבד כסוכן ביטוח. נשלח מטעם תנועת נוער למכון למדריכי חוץ לארץ בירושלים. אנתיבי הלך לביתו כדי להזהירו ממעצר, ואביו אמר שהוא יצא לעבודה. אנתיבי לא מצא אותו בעבודתו כי הוא נעצר בדרך למשרדו. הוא עונה בכלא, נפטר בשנת 1961 ונקבר בפנטן(Pantin). לדברי שרל ריבוח, רואימי מת כתוצאה מן העינויים. שיחה עם אנדרה נידם בביתו בדרוויי בתאריך 5 במאי 2000. שיחות עם מרסל אנתיבי בפריס ב-16 באפריל וב-9 במאי 2000.

הערת המחבר : ארמן נידם יליד פאס נעצר מכיוון שהמשטרה חשבה שהוא אנדרה נידם אך שוחרר. עלה לישראל והתיישב באשדוד שם היה מנהל בית מלון ובעל בית קפה.

הערת המחבר : יצחק כהן נולד בפאס בשנת 1934. עבד כחייט והיה בקשר עם אנשי משטרה בעיר. מכונה פינוקיו. גויס ל״מסגרת״ בשנת 1956 והממונה עליו היה פליקס מונסונגו. עסק בהסעת עולים ממקומות ריכוזם עד לגבול ולמפרץ אלחוסימה. השתתף בהשתלמות במונפליה בשנת 1958. השתתף בחלוקת הכרוזים בעיר ונעצר למחרת מעצר חבריו במכנאס. לא הסתתר מכיוון שחשב שבגלל חברותו עם אנשי משטרה לא ייגעו בו לרעה. עונה בבית המעצר במכנאס גם במכות חשמל. אחרי שחרורו מן הכלא נשאר זמן מה במרוקו ואף השתתף עם אנתיבי בפעולת הברחת גבולות דרך הים שבוטלה ברגע האחרון. חי בירושלים. איש בשם ז׳אק כהן השתתף בסרטו של הבמאי הקנדי ג׳יל קרל ״אינוסה של נערה עדינה״(Gilles Carle, Le viol d'une jeunefille douce) משנת 1968 ושיחק בו את עצמו כפעיל ציוני שנעצר ועונה בכלא המרוקני.