מקובלי דרעה. – רחל אליאור

מבוא. ממחצית השנייה של המאה ה-16 ואילך נמצא במקורות שונים בארץ ישראל ובצפון אפריקה עדויות על מקובלי דרעה. חכמי דרעה, מקובלי דרעה הקדמונים, מנהג מקובלי דרעה, וכיוצא באלה צירופים המצביעים על קיומו של חוג מקובלים בעל מסורת ייחודית בדרעה אשר במרוקו.

בחינה מפורטת של מסורות אלה מעלה, שמדובר ככל הנראה בשתי קבוצות : האחת – מזוהה מבחינה היסטורית, בת המאה ה-16, והשנייה – אנונימי., הקדומה לה בזמן.

שלושה מאפיינים בולטים מצויים במסורות אלה :

א – זיקה בין דרעה וחכמיה להתגלות הזוהר.

ב – הדגשת העתיקוּת והקדמוּת של המסורות המובאות משם מקובלי דרעה.

ג – צביון ייחודי למסורות המובאות משם מקובלי דרה בני המאה ה-16 : המסורות הקשורות בשמם מתאפיינות בזיקה לכוחות אוקולטיים ( תורת הנסתר, אמונה בתופעות מסתוריות שהן, כביכול, מעבר לתפישת החושים ), בידיעות על חושית, בראיית עתידות, בגילוי אליהו, בהשגת רוח הקודש וחישובי קץ.  

בטרם אדון באישוש ההיסטורי של מסורות אלה בבירורים נכרוכים במקום וביושביו, אעיר כי ביטויים הכורכים חוגים קבליים עם איזור גיאוגראפי מסוים אינם נפוצים בתקופה זו. אף במקומות שהם מרכזים ללימודי קבלה במאה ה-16.

 איננו מוצאים בדרך כלל מסורות משם חכמיהם, נוסח מקובלי אדריאנופול, או מקובלי מאנטובה, שכן אקסלוסיביות גיאוגראפית לא היה בה טעם בעולם שאחרי גירוש ספרד, אשר סימן ההיכר המובהק בו היה אי היציבות והעדר הרציפות.

לפיכך, יש אפשרות להסיק מהצירוף " מקובלי דרעה , כי נמצאו חוגי מקובלים במגרב בשלהי המאה ה-15 ואורך המאה ה-16 שלא היו שרוים בטווח השפעתם המיידית של גולי ספרד. אלא גיבשו ושמרו מסורת קבלית שקדמה להשפעה הדומינאנטית של מקובלי דור הגירוש שהגיעו למרוקו.

גילוי הזוהר בדרעה.

בשנות הארבעים של המאה ה-16 מביא רבי משה קורדובירו ב "אור יקר", פירושו המקיף על הזוהר והתיקונים. סקירה רבת עניין על משמעות התגלות הזוהר בהקשר המשיחי. הוא מביא בסוף דבריו מסורות שונות הדבר גילוי הזוהר, שחלקן נתפרסמו באורח מקוטע ומשובש ב "אור החמה" לרבי אברהם אזולאי, כותב הרב משה קורדובירו 

וכן היה במציאות גילוייו נס ופלא שאין מי שיודע אודות גילוייו ויש בזה דרכים רבים. יש מי שאומר שמצאו ישמעאלי עובד אדמה במערה במירון ומכרו לבשמים ורוכלים וכרוך התבלים. ומצאו חכם אחת מתושבי דרעא בארץ ישראל בעיר צפת תוב"ב מפוזר ומפורד וקרוע וקבצו וטרח כמה טרחות…..

והלך על כל חנויות הרוכלים מוכרי בשמים ותבלים וקנה מהם כל מה שנשאר בידם שמכר להם עובד אדמה ישמעאלי במצאו במערה, והעתיקו ונמצא בו חסרונות הרבה מזה שנאבד וכלה ונקרע ונפזר ואין בזה הכרח ולא ראיה.

רק שמצינו שבארץ דרעא במדינות המערב היה עיקר מציאות הספר ומשם נתפשט אלינו וכבר חקרו על העניין בימים קדמונים בידי הרב משה די ליאון ובימי שמואל דמן עכו  ( צ"ל רבי יצחק בן שמואל מעכו ) בעל ספר מאירת עינים ככתוב בספר מעשה החסידים אשר לו.

דבריו המאלפים של קורדובירו, המעידים על ההתלבטויות בשאלת מוצא ספר הזוהר ומקורו, מלמדים על הקשר הכפול שהיה רווח במסורות צפת בין דרעא ובין הזוהר.

 הם כוללים מצד אחד סיפור אגדי על מציאתו ביד " חכם אחד מתושבי דרעא בארץ ישראל בעיר צפת ", ומצד אחר השקפה מקובלת שלפיה " מצינו שבארץ דרעא…היה עיקר מציאות הספר ומשם נתפשט אלינו "

הדברים מתייחסים למקום הימצאו וגילויו של הספר בשלהי המאה ה-13 וראשית המאה ה-14. ולא מקום חיבורו. שכן, המסורת הקבלית מייחסת כידוע את חיבור הזוהר לרשב"י וקובעת את גניזתו לפרק זמן ארוך ואת גילויו בדור אחרון.מבלי לציין את מקום הגילוי.

יתכן שלפני קורדובירו עמד ספר דברי הימים של רבי יצחק דמן עכו בנוסחו השלם, שלא הגיע לידינו, ושמא משם נטל את מסורת השיוך לדרעה.

 שכן הוא מציין בסוף דבריו ב " אור יקר ", אחר אזכורה של דרעה, שרבי יצחק מעכו כבר חקר על אודות מציאות הזוהר וסיומם של דבריו, שאינו מצוי בידינו כיום אך היחה לנגד עיני רבי משה קורדובירו בספר מעשה החסידים אשר לי.

דבריו המאלפים של קורדובירו, המעידים על ההתלבטויות בשאלת מוצא ספר הזוהר ומקורו, מלמדים על הקשר הכפול שהיה רווח במסורת צפת בין דרעה ובין הזוהר.

 הם כוללים מצד אחד סיפור אגדי על מציאותו בידי " חכם אחד מתושבי דרעא בארץ ישראל בעיר צפת, ומצד אחר השקפה מקובלת, שלפיה מצינו שבארץ דרעא…..היה עיקר מציאות הספר ומשם נתפשט אלינו ".

אנציקלופדיה " ארזי הלבנון "

רבי יצחק דמן עכו

מחכמי ספרד בדור העשירי. מקובל. לחם בעוז בלומדי הפילוסופיה. נפטר בשנת ה "ק" – 1340, נולד בעכו, שם למד אצל המקובל רבי שלמה פטיש. כן למד אצל הרשב"א, נדד לאיטליה ולספרד, שם השתקע בשנת ה " ס"ה " 1305. עסק רבות בחקר מחברו ומקורו של ספר ה " זוהר " ולשם כך נפגש עם רבי מה די ליאון. את תוצאות מחקרו בספר " דברי הימים ", שאבד. ספריו האחרים :

" מאירות עיניים " פירוש לפירוש המב"ן לתורה

פירוש לספר היצירה

מתוך תור הזהב והשמד, עמוד 276

מלכי רבנן  לרבי יוסף בן נאיים זצ"ל

מו"ה אברהם צבח זצ"ל

מו"ץ במוגאדור

מו"ה אברהם בן יוסף זצ״ל

מחכמי המערב ראיתיו חותם בהסכמה אחת על פס״ד מחכמי המערב עם מוהר״ר שלמה הלוי המכונה צפת בש׳ נחלתכ״ם פ״ק :

מרה אברהם בן עטר זצ״ל בן יוסף

מו״ץ במוגאדו׳ חי במאה הששית וראיתיו חותם בפס״ד אחד בש׳ תר״ט פ״ק וחתום עמו מוהר״ר יהודה אביקציץ ז״ד־ :

כהה״ר אברהם פאריינטי ז"ל

מחכמי המערב וחי במאה חששית ראיתי מכתב ששלח אליו הרה״ג מוהר״ר חייט דוד סירירו זצ״ל ותיארו בתוארים נכבדים :

מרה אברהם לעזימי זצ״ל

מחכמי מקנאם הזכירו מהר״י אלמאליח בספרו שו״ת תקפו של יוסף ח״א סי׳ נ״ט שעמד לדין לפני הרב נז׳ עי״ש, וראיתי פס״ד למוהר״א הצרפתי זצ״ל שנתדיין לפניו החכם הנז׳

 מו"ה אברהם אנקאווא זצ״ל

נולד בסאלי ושם נתגדל ונמנה לדיין ושוב נתיישב בעיר מעסקר ובאלג׳יריין הוא חי במאה הששית ותחילת השביעית וחי׳ ס׳ זבחים שלמים על הרמב״ם דיני שו״ב ונספחו שם כתבי רבני המערב עם ספר מגיד משנה לר׳ יהודה כלץ ובסוף הס׳ קונטרס יצע לרבים, עוד חיבר כרם חמד ב׳ חלקים על ד׳ חלקי שו״ע ושו״ת ותקנות מגורשי רבני קאשטיליא וס׳ עט סופר אוצר חכמה קיצור ס׳ אוצרורת חייט למהרח״ו, חמר חדרת ועתיק קיצור עפר שפע טל, עפרא דרבנן דרשות, מלל לאברהם דרושים ח״ב, שיבת אברהם על מסכתות, והדפיס סידורי תפלה עט דינים וכוונות בהוצאות שונות, כלבו, חסד לאברהם, שער השמים, לימודי ה׳ ואני יש אתי ספר משפט כתוב נימוקי דינים או״ח וירד בעצם כת״י המחבר וחוא קיצור מכ״י מוה׳׳ר אברהם פינצו :

טו״ה אברהם בירדוגו ז״ל

בן הישיש ח״ר יצחק נ"ע מרבני מקנאס חוא הוליד אח חמשבי״ר זצ"ל^, וכמ״ש בהקמת ראש משבי"ר שכ' שם אחר היה אברהם הראש

מו"ה אברהם אביחצירא ז״ל

מצאתי באגרות קבוץ למוהר״ר שלמה בנו בזה״ל נכדו של החה״ש והכולל העניו המקובל האלהי כמוהר״ר אברהם אביחצירא זצ״ל שנגלה אליו אליהו ז״ל ואמר לו שאל מה תבקש ואמר לו איני שואל ממך לא עושר ולא מאומה לבד התורה ושלא ימות א׳ מביתי בעודי חי וכן היה, וביום שנלב״ע מתו מכיתו ששה וארבעים נפש, וכשהיתה עצירת גשמים לתפ״ץ כשעומד להתפלל אינו זז ממקומו עד שנענה, זיע״א, כמדומני שחכם הנז׳ הוא מתאפילאלת

כהה״ר אברהם אבן צור ז"ל

ראיתי טופס פס״ד וחתומיכש בו כהה״ר יצחק אסבאג וכהה״ר יהודה אבן צור ז״ל וכתב שם אביו בכהה׳׳ר אברהם וזמנו ש׳ תכו״ן:

כהה״ר אברהם גאביזון זצ״ל

 מחכמי תיטואן יע״א ראיתי חיתם בטופס פס״ד א׳ עם כהה״ר מימון אדהאן בש׳ תקכ״ו :

כהה״ר אברהם אביטבול ז"ל

בנו של הרה״ג מוהר״ר שאול ישועה אביטבול זצ״ל אחד מחכמי צפרו יע״א :

 כהה״ר אברהם ה״ן יבגי ז״ל

בכה״ר יעקב מחכמי המערב חי במאה הה׳:

כהה״ר אברהם סאלמה ז"ל

 מחכמי טיטואן יע״א והזכירו הרב ויאמר יצחק ח״א בליקוטים שבסוף חלק יו״ד שכתב נשאלתי לבודק שקדמני הוא כה״ר אברהם סאלמה נר״ו בענין לקות הכוליא עי״ש סימן מ״ב, והוא מחבר תוכחה ארץ הקדושה נדפסה בתפלת החדש :

כהה״ר אברהם בירדונו ז"ל

בנו של הרה״ג מוהרר״ף זצ״ל והוא אחיו של הרב המבי״ן ז״ל ומוהר״ר מרדכי ז״ל הוא היה מחכמי מקנאס ונזכר בהקד׳ ראש משביר :

כהה״ר אברהם בירדוגו ז״ל

 האחרון מחכמי מקנאס וראיתי הסכמה א׳ זמנה שגה תק״ץ ליצירה התומים בה חכמי מקנאס וכההר״א עמהם:

כהה״ר אברהם בוזאגלו ז״ל

מחכמי המערב והזכירו מהר״י אלמאליח בשו"ת תקפו של יוסף ח״ב סי׳ ע״ב : 

עולים במשורה

מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1951-1956

אבי פיקאר

באדיבותו ובאישורו של המחבר, אבי פיקאר

פינלנד מעניקה זכות שיבה (רפטריאציה) ל־ jngrian Finns שהם צאצאיהם של פינים שהיגרו מן המאה השבע עשרה ואילך לרוסיה. ׳פיני אתני׳ הוא מי שאחד מהוריו או שניים מסביו הם בעלי שורשים פיניים או שיש לו קשר אחר לפינלנד או לפיניות. ארמניה מעניקה אזרחות ארמנית בנוהל מקוצר לכל אדם ממוצא ארמני. רבים מהארמנים בתפוצות אינם צאצאים של אנשים שהתגוררו בטריטוריה של הרפובליקה הארמנית המודרנית אלא, כמו היוונים, צאצאים של קבוצה שהתגוררה במרחב טריטוריאלי גדול. הם קשורים לארמניה ולארמניות באופן לאומי תרבותי. בטורקיה, על פי חוק מ־1934, רשאים פליטים ממוצא אתני טורקי ובעלי זהות תרבותית טורקית להגר לטורקיה ולהתאזרח בה. ב־1992 חוקקה טורקיה חוק שאפשר את התאזרחותם של בני ה־Ahisha Turks, קבוצה אתנית טורקית שבניה הוגלו מגאורגיה ולא מטורקיה עצמה.

העלייה לישראל אם כך איננה תופעה ייחודית. ישראל, כמו הארצות שהוזכרו לעיל, רואה במהגרים יהודים אנשים השבים למולדתם, וכמימים ימימה מכנה את ההגירה לישראל ׳עלייה׳, מונח המדבר בעד עצמו, ויהודים אינם מהגרים לישראל אלא ׳עולים׳. מבין המדינות המקיימות מדיניות שיבה זוכות כניסתם של יהודים למדינת ישראל והתאזרחותם בה ליחס האוהד ביותר, בין השאר משום שההגירה נותנת מענה לא רק לצורך של ה׳עולים׳ עצמם אלא גם של המדינה, השואפת לרכז בתחומה יהודים רבים ככל האפשר. עם ראשית פעילותה של התנועה הלאומית היה שיעור היהודים החיים במה שהיה לימים המרכז הלאומי ־ארץ ישראל, חצי אחוז בלבד מהעם היהודי כולו. גם בהשוואה ללאומי פזורה אחרים היה הלאום היהודי בעל קשר פיזי רופף לטריטוריה שהוא רצה לכונן בה את מדינתו. הלאומיות היהודית הייתה אפוא תנועת הגירה לא פחות, ואולי אפילו יותר, משהייתה תנועה שלחמה למען ריבונות.

ייעודה של מדינת ישראל, כפי שנוסחו הדברים במגילת העצמאות, להיות מקלט ליהודים. ייעוד זה הוגדר בחוק מיוחד – חוק השבות, שנחקק ב־1950, שנתיים לאחר קום המדינה. דוד בן־גוריון, ראש הממשלה באותם ימים, הצהיר שהחוק הוא ׳יעוד מרכזי של מדינתנו […]. לא המדינה מקנה ליהודי חוץ לארץ זכות להתיישב במדינה, אלא זכות זו טבועה בו באשר הוא יהודי [״.]. זכות זו קדמה למדינת ישראל והיא היא שבנתה אותה׳. חוק השבות היה למעשה עיגון חוקי של מדיניות שננקטה מיד עם תום המנדט הבריטי וצוינה במגילת ־עצמאות." החוק מבטא במידה רבה את היותה של ישראל מדינתה של לאומיות של פזורה ואת אחריותה של המדינה לפזורה. הדיון בהיבטים שונים של החוק, כמו למשל בשאלה ׳מיהו יהודי?׳, מתנהל בזיקה לעמדתם של יהודים בתפוצות בעניינה.

כאמור לעיל שורשיהם האתניים והלאומיים של המהגרים מקבלים במדינות של מהגרים שבים משמעות מנוגדת לזו שניתנת להם במדינות הגירה. במדינות הגירה ניתנת עדיפות לקבוצות אתניות מסוימות בגלל עניינה של המדינה הקולטת, המבקשת לשמור על צביונה של החברה הקולטת. ההעדפה האתנית היא זכות של המדינה הקולטת. במדינות שיבה העדיפות של בני קבוצה אתנית מסוימת היא זכות של המהגרים בני הקבוצה האתנית ולא של המדינה הקולטת. בשונה מתנועות אחרות של לאומיות של פזורה, ליהודים לא היה בסיס טריטוריאלי שהם היו בו רוב. לפני הקמתה של התנועה הלאומית היהודית – הציונות – היו היהודים מיעוט קטן בארץ ישראל, מולדתם ההיסטורית. התנועה הציונית והמדינה שתנועה זו הקימה חרתו על דגלן את כינוסם מחדש של יהודים בישראל וכאמור ראו בו אחת מסיבות היסוד להקמתה. מאז הקמתן עסקו במרץ התנועה הציונית ומדינת ישראל בהבאתם של יהודים לארץ ישראל – בעלייה. תנועת המונים זו, שהתקיימה בהנהגת התנועה הלאומית היהודית, חוללה מהפך מרשים, טריטוריאלי וחברתי, שהוא הדוגמה המרשימה ביותר של לאומיות של פזורה שנחלה הצלחה.

העובדה שמדובר בבנים השבים למולדתם אמורה לכאורה למנוע הסתייגות ממהגרים־עולים יהודים על רקע אתני. ההשתייכות האתנית לעם היהודי היא הקריטריון לעלייה. אולם במקרה הציוני הישראלי הייתה משמעות לשונות האתנית בתוך הלאומיות של הפזורה. היחס ליהודי אסיה ואפריקה, או השאלה העדתית, נובע מייחודה של הציונות כתנועה לאומית המאחדת בתוכה קבוצות ויחידים שנמצאים משני צדי המתרס הקולוניאלי. לא רק השונות האתנית הציבה מכשולים בפני עלייתם של יהודי צפון אפריקה. במדיניותה של מדינת ישראל ובמדיניות הציונית שקדמה לה התקיים קונפליקט מובנה בין ערכים שונים.

בין הצלה לבניין

מראשיתה הציבה הציונות לעצמה שני יעדים: הצלת היהודים ממצוקה ובניית מרכז טריטוריאלי לעם היהודי בארצו העתיקה. המתח בין הצלת העם לבניין הארץ ליווה את המפעל הציוני זמן רב. אמנם רבים ראו את שתי המשימות האלו משתלבות זו בזו: הצלת העם תבוא לידי ביטוי בדרך של עלייה ובניין הארץ. אפשר היה לראות את שני היעדים כשני שלבים שונים: העלייה היא אמצעי להקמת מדינה, והמדינה, במדינתה של לאומיות של פזורה, תהיה אמצעי להצלת היהודים ולקיבוץ גלויות. סדר הקדימויות של שני היעדים לא היה ברור ומוחלט. היה מי שראה בעלייה אמצעי לבניין הארץ והיה מי שראה בה מטרה בפני עצמה – הצלת היהודים. אולם לעתים קרובות היה צורך להכריע בין מטרות סותרות אלו, הצלה ובניין. בניין הארץ דרש כוחות מובחרים, צעירים וחלוציים, שהיו נכונים להקריב את עצמם למען המטרה. ההצלה חייבה לקבל את כל הרוצים לעלות. לא רק הצורך בפיתוח כלכלי וחקלאי של היישוב היהודי בארץ ישראל היה סיבה לעלייה מבוקרת. גם התפיסה של חוגים נרחבים בציונות שהציונות היא מהפכה אנטי־גלותית הביאה להסתייגות מעלייתם של יהודים שיביאו ארצה את המנטליות הגלותית ואת העיירה היהודית ממזרח אירופה.

הציונות המדינית, מייסודו של הרצל, באה לפתור את שאלת היהודים או את ׳צרת היהודים׳. על פי הרצל הקמת מדינה ליהודים נועדה לפתור את בעיית האנטישמיות ומטרתה של הציונות הייתה הצלת העם. מבחינה זו עיקרה של הציונות היה האקסודוס ־יציאת היהודים מאירופה. בימיו של הרצל ואף לפניו קמו הוגים שראו את בניין ארץ ישראל כמטרת התנועה הלאומית היהודית. המחלוקת בין הרצל לאחד העם נסבה במידה מסוימת על השאלה מי צריך לעלות לארץ. אחד העם, שראה בארץ ישראל מקום למרכז רוחני ולא מקלט לכל היהודים, הועיד את הארץ למעטים. לדעתו הייתה הציונות צריכה לשמש פתרון לצרת היהדות ולא לצרת היהודים. הציונות המעשית מייסודם של חובבי ציון ראתה צורך בעלייה אטית וסלקטיבית מסיבה אחרת, בגלל הצורך בפיתוח כלכלי והיעדר היכולת של ארץ ישראל לקלוט מיליוני יהודים מיד. בפולמוס אוגנדה הכריעה למעשה התנועה הציונית בעד בניין הארץ ונגד הצלת העם. יחיאל צ׳לנוב, אחד מראש ׳ציוני ציון, קבע שאין התנועה הציונית מסוגלת לפתור את בעיית המוני היהודים הלחוצים. לשם כך קיימת אמריקה."^," עם מותו של הרצל ועליית האוריינטציה ה׳מעשית׳ בתנועה הציונית, קיבלה מגמה זו תאוצה. עדיין דובר על פתרון בעיית היהודים בעלייה לארץ ישראל אך הוא נחשב לפתרון תאורטי בלבד. כאמור שני נימוקים היו למצדדים בעלייה האטית והסלקטיבית. הצורך המעשי של פיתוח הארץ והרצון שהעולים יהיו בעלי ׳מדרגה תרבותית ורוחנית׳. אשר על כן לא הייתה רצויה למשל עלייה המונית של יהודים עניים במיוחד או יהודים מחלק מארצות האסלאם. ארתור רופין, ראש המשרד הארץ ישראלי, כתב ברוח אחד העם ש׳יהודי המזרח […] המדרגה הרוחנית והתרבותית שהיהודים הללו עומדים עליה, היא כל כך פחותה, עד שכניסה המונית גדולה מהם הייתה גורמת להשפיל את המצב הכללי של הסביבה היהודית התרבותית בארץ, ולפיכך עדיין צריך עיון גדול אם כניסה כזו רצויה׳.באמירה זו יש הסתייגות מיהודי המזרח הנובעת מהצבת בניין הארץ כערך עליון ומהשפעת המורשת הקולוניאלית על היחס ליהודים ׳ילידים׳. פניית המוני המהגרים היהודים הנואשים לארצות הברית מיתנה את הדילמה בין בניין להצלה והציונות הציבה לעצמה מטרות אחרות כמו הקמת מרכז רוחני או יצירת חברה חדשה ומתוקנת.

גם לאחר הצהרת בלפור, כאשר הושגה לכאורה מטרתו של הרצל וניתן צ׳רטר על הארץ, נמנעה התנועה הציונית מלקרוא להמוני היהודים לעלות על אף המצוקה שיהודים שישבו באזורי המריבה בין לבנים לאדומים ברוסיה היו נתונים בה. מבחינה זו הייתה תמימות דעים בין הנהגת התנועה הציונית לממשלת המנדט הבריטי ולנציב העליון הרברט סמואל. הכול דרשו שהעלייה תהיה סלקטיבית ולא חופשית. ההסתדרות הציונית, שעד יוני 1921 הפקידה ממשלת המנדט בידה במידה רבה את הטיפול בעלייה היהודית, דרשה שהעולים יהיו בעיקר בעלי הון שישקיעו בארץ או מומחים במקצועות מסוימים. משהתברר שגם לבעלי מקצוע יהיה קשה להתקיים הוחמרו ההגבלות והדרישה הייתה שכל העולים יהיו רווקים, מכיוון שבתנאי המחיה בארץ יקשה עליהם לפרנס משפחות. המוסדות הציוניים חששו מעלייה המונית בטרם הוכשרו התנאים לקליטתה ודחו אפילו את בקשותיהם של חלוצים צעירים. אמנם כלפי חוץ קראה התנועה הציונית לבריטים לאפשר עליית רבבות לארץ, אך למעשה היה חשש כבד שהארץ תוצף ביהודים חסרי כול וישתרר מצב של חוסר דיור וחוסר תעסוקה. החוגים האזרחיים בארץ, כמו ההנהגה הציונית, ראו בחיוב בעיקר את עלייתם של בעלי הון שאין צורך לדאוג להם, והיה מי שכינה את העולים החלוצים ׳קעסטקינדער׳ – אוכלי לחם חסד.

הרציפות ההיסטורית של הקהילות היהודיות באלג׳יריה

מאת מנחם וינשטין

ספרי ההלכה שהיו מקובלים על התושבים הוותיקים

סימוכין לקדמות היישוב ניתן למצוא בספרי ההלכה שלפיהם נקבע אורח חייהם של התושבים הוותיקים. מרבית ספרי ההלכה שהיו מקובלים על יהודי אשכנז וספרד הקרובה לאפריקה הצפונית, לא הגיעו לידיהם של התושבים הוותיקים. החיבור האחרון לאחר חתימת התלמוד הידוע להם, והיחיד שבו השתמשו בפסקי ההלכה שלהם, הוא משנה תורה להרמב״ם״. השימוש והעיון המרובה ברמב״ם שתי פנים לו. מחד הוא עונה על מרבית הבעיות ההלכתיות שבהן נתקלו הקהילות, אולם מאידך גיסא כיוון שהרמב״ם שימש לתושבים הוותיקים מקור עיקרי לפסק, מיעטו לעיין בתלמוד, לא היו בקיאים בו ולא הורגלו בלימודו וכתוצאה מכך לא ידעו היהודים המקומיים את המקור שממנו שאב הרמב״ם את הלכותיו, וחסר להם הידע ההלכתי בעניינים שבהם הרמב״ם מקצר בלשונו ואיננו מביא את פרטי ההלכה המצוייר. בתלמוד. חוסר ידע זה הביא לחילוקי דיעות בין התושבים הוותיקים לר׳ יצחק בונאשתרוק והריב״ש הפוסלים את ספרי התורה של התושבים הוותיקים בקונסטאנטינה ». דבקותם של הוותיקים ברמב״ם קיימת גם לגבי הלכות שהפוסקים המאוחרים להרמב״ם חלקו עליו. לכן פוסק הרשב״ץ שאף אם לא הסכימו האחרונים עם הרמב״ם, יש לדון בארצות אלו לפיו.

המחסור בספרים בא לידי ביטוי בדברי הריב״ש, שבבואו לאחת הערים באלג׳יריה, לא מצא בה אלא גמרא ותוספות ליבמות ולא חידושין ותוספות מיבמות, כי אם ספרי הר״ם ז״ל ופסקי הרא״ש _ז״ל 19.

ייתכן שעיר זאת היתד. קונסטאנטינה, שלפי מקור אחר היו בה פסקי הרא״ש 20. ביישוב אחר — ואולי היתה זאת העיר אלג׳יר— לא מצא הריב״ש פירוש רש״י למסכת עבודה זרה.

הקהל

קהילות התושבים הוותיקים היו הסרות מורי הוראה גדולי תורה ולמעשה היו מנותקות ממרכזי התורה והיישוב היהודי בספרד. אולם למרות הניתוק והבדידות הצליחו היהודים ליצור לעצמם מסגרות חברתיות פעילות של קהלים. אחד הביטויים וההוכחות לחיוניותו של הקהל, היא יכולתו לקבוע סדרים בקהל, להקפיד על קיומם, ובעיקר להתקין תקנות. הצבור היהודי במליאנה – בשפלת הארץ, כמאה ק"מ מערבה מאלג'יר –  קיבל על עצמו זמן רב לפני שנת 1391 שלוש תקנות:

א)    שלא יוציא אחד מהם את עצמו מכלל טרחם ועמלם במסים וארנונות המוטלים עליהם.

ב)    שלא יוציא [אחד מהם] מפיו דברי מסירות.

ג)     לא יוסיף אחד מהם על הבירו בשכר הבתים.

השאלה שנשלחה אל הרשב״ץ בדור הראשון לאחר קנ״א מעידה על קדמותן של התקנות. בשאלה נאמר: ״והתנהגו הדורות הראשונים על זאת הקבלה כראוי, וכשהאחד היה עובר עליה, היו אומרים לו שעבר על ההסכמה שקבלו אבותם בכח נדוי, עכשיו הם רוצים לבטל אותה, ואומרים שאם אבותיהם קבלוה עליהם אין רצונם לעמוד בתקנתם שלא קבלוה אלא עליהם ולא על זרעם״. ההדגשה שהדורות הראשונים התנהגו לפי התקנה, ושזו תקנה שקבלוה אבותם, מעידה שזו הסכמה ישנה שקיבלוה התושבים הוותיקים במליאנה זמן רב לפני 1391, באמצע המאה הי״ד, ואולי אף לפני כן.

התקנות הללו, שתיקנון התושבים הוותיקים, קובעות למעשה את הבסיס לחיי הקהילה. הסעיף הראשון בתקנות, הקובע את חובת השתתפות הציבור היהודי כולו בתשלום המסים, הינו בעל משמעות ארגונית חברתית מן המדינה הראשונה, למרות שהמסים האמורים הם מסים חיצוניים לשלטונות. כיוון שחובת תשלום מס הגולגולת לא הוטלה על כל יחיד, אלא השלטונות הטילו מכסת מס על הקהילה והחלוקה ודרכי הגבייה הפנימית לא היו עניינם של השלטונות, אלא של ראשי הקהל. הרי שחובת ההשתתפות בתשלום המסים היתה אחד היסודות הראשוניים בארגון הקהל.

הערת המחבר :   הדבר אמור גם לגבי גולי קנ״א שבהגיעם לאלג׳יר התארגנו בקהל נפרד מן הוותיקים, וכתוצאה מכך הוטלה עליהם מכסת מס נפרדת; רשב״ש תיג. ההשתתפות בתשלום המם קובעת גם את הזיקה החברתית, ראה תשב״ץ א: קכג; ב: רצב (ט). הרשב״ץ קובע שתקנות הקהל חלות על המשתתפים בתשלום המס.

האיסור על הוצאת דברי מסירות קובע למעשה את המסגרת החברתית של הקהל בכך שכל דין ודברים וסכסוך בין אדם לחברו, מובא בפני בית־הדין או בפני מנהיגי הקהל, ואיננו מוצא מן המסגרת הפנימית ומובא לפני השלטונות המוסלמיים. על ידי תקנה זו מתחזקת זיקתו של האדם למסגרת הקהל.

החלק השלישי בתקנה, האוסר תחרות חפשית בשכר הדירה, בא לחזק את יציבות האוכלוסיה ולתת ליהודי הגר בעיר אפשרות להמשיך לדור בה ולהשתתף בחיי הקהל. וזאת ללא חשש שלאחר זמן קצר ייאלץ לנטוש את היישוב והקהל בגלל חוסר יכלתו להתחרות בחברו שהבטיח לבעל הבית שכר דירה גבוה יותר.

בסיכום: שלושת סעיפי התקנה מלמדים, שקיומם הוא שמבטיח למעשה את תוקפה של הקהילה היהודית בעיר המוסלמית.

הגיה וביאר עזריאל שוחט – ערך והקדים מבוא – יצחק בער – הוצאת מוסד ביאליק – ירושלים תש"ז. 

השמד התשיעי

בזמן שמלכו אומת גודוש על ארצות המערב ומלכיות אחרות, ועל הכל בעיר הגדולה רומי.

בימים ההם מלך על רומי מלך אדיר ושמו שישבוק, והיה זה שנת ת״ת לישו, ובקש מכל היהודים אשר בספרד שיקבלו טבילת ישו במקום מילה, ואם יעשה הדבר הזה ימשלו במלכותו שוה בשוה עם הנוצרים שומרי דתו. וכי שמעו היהודים כוונתו נאספו מכל עריהם אל העיר הגדולה והרימו קול בתענית ובכיה והספד, ולקול הצעקה באו נוצרים ושאלו להם: מה הענין? וכאשר הגידו, אמרו להם הנוצרים: תקבלו מה שיאמר לכם, כי זה המלך עז ועומד מאד קיים במחשבתו, ולא תצליחו עמו בשום חריצות או הוצאה, ואם לא תודו לו על פרט זה הוא יכריחכם על בטול כל תורתכם, ותראו שלא יועיל תעניתכם, לכן תפייסוהו במועט כדי שלא ישאל לכם הרבה!

השיבו היהודים: מצות מילה היא שרש כל דתנו, ואתם אומרים ששואל לנו פרטי, אינו שואל כי אם הכל, ונמות כלנו ולא נבטל מצוה אחת כל שכן שרש כל האמונה!

מיד נתקבצו כלם ובאו לפני המלך ואמרו לו שימהר מיתתם, כי לא יבטלו מצוה אחת כל שכן הגדולה שבאמונה.

אמר להם המלך: אי עניים וטפשים וזדונים! אשר אתם שואלים בתפלתכם: ״מלכות זדון מהרה תעקר״, ואתם מתפללים על עצמכם, כי אין לכם מלכות אחרת אלא הזדון, למה קבלתם עצה נבערה כזו? הנני נשבע שאם לא תקבלו טבילת ישו מיד אעשה שתעברום כלם ולא יועיל לכם!

אז צוה שאם לא יקבלו טבילת ישו תוך חדש ימים יכריחום לעבור בכל דתם, ואחר כך יעברו בחרב. הלכו היהודים עם כסף וזהב לדורון לשרים, שיתחננו אל המלך שיקח .נכסיהם לעשות מלחמותיו ויניחם בדתם. והשיב להם המלך: אקרא בין המלכים מלך חמדן, ויאמרו כי לא שאלתי טבילת ישו אלא לשיבואו לפשרה של ממון, ועוד כי העניים האלה דת נתחייבו לי ולא ממון, כיון שאוכל להכריחם לדתי כמו שהיה הם עושים לנו אם היה להם מלכות.

השיב רוביירטו החכם לפניו ואמר: אדוננו המלך! משה רבם של אלו ויהושע משרתו לא היו מכריחים לשום אומה שיקבל דת משה, לבד שיקבל עליו שבע מצות שהן מצות אדם הראשון; ועוד, שיהושע בהגיעו סמוך לכל עיר חומה להלחם עליה היה מכריז ואומר: הרוצה להשלים עמנו ולקבל דת — ישלים, רוצה לומר שבע מצות, והרוצה לצאת מן העיר ולברוח — יברח, והרוצה להלחם ישלוף חרבו ויבוא

אמר המלך: יהושע מלך היה בזמנו ואני בזמני, ואקח מן השלשה חלוקות הנאותה יותר אצלי, והוא — שיקבלו עליהם מצוה אחת לבד תחת שבע מצות שיהושע היה מכריח. אחר זה שלח המלך בעד היהודים ואמר להם: אני מבקש טובתכם ולמה  תדחוה בשני ידים ? ואני שמעתי מן האפיפיור וההגמונים שכל מי שאינו מקבל טבילת ישו הוא טמא לעולם ולא יוכל לבוא לגן עדן.

אמר אחד מחכמי היהודים: הנה כתוב בתורתנו שישראל מאסו במתנה הגדולה שנתן להם האל, והיא ארץ חמדה ארץ זבת חלב ודבש, ומה היה ענשם?

 אמר המלך: מבואר הוא שם, והוא שלא יראוה.

אמר החכם: וישמע מלכנו. הנה כבוד רוממותך נתן לנו גן עדן ואנחנו מאסנו בו, יהיה ענשנו אם כן שלא נבוא שם!

אמר המלך: בדברי הגוף אין להכריח האדם, וארץ חמדה דבר הגוף היא, אבל דבר הנפש כופין לאדם כמו שכופין לנער שילמוד. ומיד צוה לתפוש כל ראשי העם, וישבו במאסר קשה ימים רבים. ומתוך המצוקות הרבות והרעות יצאו מכלל הדת רוב קהלות ספרד. וכי מת המלך ההוא הלכו לבקש את ה׳ במקומות אחרות ומצאו, ורבים מצאוהו, ורבים נאבדו ולא מצאו מנוח.

דרכי לימוד התלמידים והכשרתם להוראה במרוקו מאת גאון עוזינו כמוהר״ר שלום משאש זצוק״ל

גם אני הצעיר לא אחשוך פי מלשבח ולפאר שיטת רבותינו הספרדים נ"ן, אשר דבריהם בתשובותיהם פשוטים כאגרת לכל קורא, ותוכם רצוף עמקות בהירה ואמיתית. וזכורני בימי חורפי בהיותי תלמיד אצל מו״ר הגאון הגדול הרב פחד יצחק זצ״ל, שהיה חריף גדול ובקי בחדרי הש״ס והפום׳ וד׳ טורים. כשהיה בא איזה רב לישיבה (הוא ניהו הרה״ג מוהר״א חסין ז״ל בעל ס׳ מטה אהרן.) לנסות אותנו ולבלבל אותנו בקושיות וחורפות של הבל, נאמר כך ונאמר כך. ולמה לא נאמר כך. היה מו״ר הרב ז״ל צועק עליו ואינו מניחו. היה אומר לו מה אתה רוצה שילמדו חורפא. לא זו הדרך. אתה מכנים להם שיבושים.

כשיגיעו ללמוד דברי התוס׳ הקשים ולהבין אותם זוהי חחורפא האמיתי.

חורפא של אמת. וכשיורגלו בזה יגיעו להיות חריפים טובים בלי שיבוש. וככה הורגלנו כל הזמן.

וזהו הדרך הנכונה לפי דעתי. לא כמו שראיתי היום כאן בכמה ישיבות, מבלים זמנם היקר לדקדק דקדוקים של מה בכך שאין להם שום תכלית, לומדים דפים מועטים בכמה חודשים עם פלפולים רבים, ואח״כ נשכח כל השבע.

גם לפי דעתי אין אדם יכול להגיע לפלפול של אמת רק בלימוד ההלכות.

ובפרט בהל׳ או״ה !איסור והיתר] שהם הלכתא רברבתא, עמוקים מני ים וצריכים נגר דובר נגר דליפרקינהו. ואני מצהיר שעיקר הצלחתי בתורה ובעיון הישר, היה בדיני או״ה !איסור והיתר]. שלמדתי בחברותא, על כל סעיף מהש״ע היינו לומדים בקביעות טור וב״י ב״ח פו״ד, ומשם לנושאי כל הש״ע הט״ז והש״ך, ע״כ בחברותא. ושאר אחרונים הפר״ח הכנה״ג הפמ״ג ושאר מפרשי הש״ע הגדול הייתי לומד אותם בביתי עם החבר הגדול האמיתי שהוא העט, כמ״ש התנא וקנה לך חבר. וקנה יהיה לך חבר.

שאין לך דבר שבודק וחוקר כמו העט.

ובימי חורפי היה ממש קולמוסי של קנה כמשמעו כדברי התנא. ובו היינו כותבים. וכמה פעמים לילות שלמים עד הבקר. כתבתי דפים על דפים. ובסוף דבר בהעלות הדבר של הכתב להעתיקו על נכון. בדקדוק הלשון של הכתיבה, עמדתי בקשיים גדולים נגד כל מה שכתבתי. וכל הבנין של לילה שלימה עלה בתוהו. ונזכרתי מדברי התנא שמעון העמסוני. כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אקבל שכר על הפרישה.

ומזה נלמוד שאל ירע בעיני הכותב לחמול על כל מה שכתב ביגיעה רבה ויראה מעשה ידיו טובעים ביום. כי כן יקבל שכר על הפרישה. ולמה תעלה על הכתב דבר שיבא אחר לדחותו. וטוב שתדחה אותו אתה בעצמך, ואל תשכן באהליך ובספרך עולה. ובזה תלך לבטח דרכך.

ותרגיל עצמך ומחשבתך ומצפונך לעמוד על האמת.

גם דבר גדול מדרכי הלימוד הטוב

לחזור להודות על האמת.

אפי׳ כנגד מה שפסקת והדפסת בספרך, דבר שאינו מצוי בדורינו, שחושבין זה לשפלות ולחסרון כבוד לחזור ממה שכתבו, אע״פ שיודעים האמת, ובפרט אם המשיב הוא קטן מהפוסק. וכפי האמת אין זה גרעון אלא מעלה רמה וגבוהה שאין למעלה הימנה. ויקובל האמת ממי שאמרו, וכמה אמוראים בש״ס חזרו בהם מדבריהם להודות על האמת. הדר ביה רבא מההיא וכו'. הבאתי דבריהם בספרי תבואות שמ״ש ח״א סי׳ ס״ה דף קנ״ד ע״ב ע״ש. ועי׳ להרה״ג מוהר״ר יעקב אבן צור זלה״ה בספר מוצב״י ח״א סי׳ שנ״ה. פס״ד יקר ונפלא בענין אחד שכתב בו ב׳ וג׳ פעמים ושלח אותו לרבנים גדולים חביריו. ושוב נשתנית דעתו וחזר להודות על האמת. והביא ראיה מהש״ס מאחד האמוראים שאמר דברים שאמרתי לפניכם טעות הם בידי. וכתב שבלי ספק יכול היה מסדר התלמוד להשמיט דבריו הא׳ של אותו אמורא, ולהשמיענו רק דבריו האחרונים שהם עיקר. ולא יצטרך לו' טעות הם בידי, אלא ודאי ללמדינו דעת שלא נתקע עצמינו בדבר הלכה וח״ו בזרועינו נקבץ טלאים טלאי ע״ג טלאי להעמיד דברינו הא׳ מפני הבושה אחר שיתגלה לנו האמת וכו׳ ע״ש. וסיים וכתב לא עתה יבוש יעקב (שם המחבר) ולא עתה פניו יחוורו מלומר הדרי בי. וזהו הודי וזהו הדרי. שהוא אחת מד מדות שמנו חכמים ומודה על האמת. והיא השביעית שבאחרונה ואחרון אחרון חביב. וכי אם שגיתי אתי תלין משוגתי. אתמהה. טוב שאבוש בעוה״ז ולא אכלם לעוה״ב, עכ״ל הטהור.

פוק חזי, פה קדוש מדבר. אחד מן הרמתים, פוסק גדול ידוע ומפורסם בין כל רבני דורו. וע״ז מודה על האמת. אחר שהוציא ג׳ פסקים מתחת ידו בסגנון א׳ ושלחם לגדולי הדור כמותו. וע״ז לא נמנע מלהורות על האמת ולחזור בו, ובפרט אם יהיה אדם גדול שהעם נמשכים אחרי הוראותיו, הרי הוא גורם לצבור ליכשל בדבר הלכה. ולכן חובתינו ליזהר הרבה בזה. וטוב ונכון שיחזיר הדבר בעצמו ומשמו, יותר טוב משיגידו אחרים וכמ״ש שזהו כבודו הגדול ותפארתו. ועי׳ בספרי תבו״ש אה״ע סי׳ ב׳אות ב׳. וחיו״ד סי׳ כ״ב איך חזרתי בשמחה. וה׳ יזכנו לעמוד על האמת. ואל יצל מפינו דבר אמת עד מאד.

פרק שני צו הגירוש — מבנה ונוסח

מה בכוחו של מבנה צו הגירוש ללמדנו?

בדרך כלל יש להדגיש שצו הגירוש בנוי לפי המתכונת המקובלת לשטרי מלכות. בל נשכח שעותקי התעודות שהגיעו לידינו הם עותקי הטיוטה הסופית שהכין הנוטריון וממנה הכין את העותק הרשמי שנשלח ליעדו. הצו המצוי כיום בארכיון העיר אווילה, הוא עותק סופי חתום בידי המלך פרנאנדו והמלכה איסבל: ׳אני המלך: אני המלכה׳. שמו של הנוטריון שהכין את הצו הוא חואן די קולומה, והוא שנמצא עם המלכים בזמן כיבוש גרנדה. על עותקי צו הגירוש שהגיעו לידינו יש לומר שהם בעלי מבנה אחיד ואם חלו בהם השמטות או תיקונים הרי שאלה היו תוצאה של פליטות קולמוס או השמטות במתכוון. קאביסודו־אסטראין הצביע על אי־דיוקים בעותקי צו הגירוש המצויים בסרגוסה, אך אלה הם העתקות שנעשו בשנים שלאחר הגירוש: הוא אף מנה את התוספות שחלו בהם. וכיוון שכך, לא באו אלא להסביר כוונות שמצאו ביטוי במעשים שנעשו במגורשים וברכושם. לכל הדעות, יש לראות בנוסח צו הגירוש מעשה של מומחה בסגנון רשמי שהשכיל לתאר הן את התנאים שהביאו לגירוש והן את הגורמים שהניעו את הכתר לפעול כפי שפעל. אף אין ספק שהנוסח הסופי עבר כמה טיוטות הכנה, והדברים עוד ייראו להלן.

על מבנה הצו יש להדגיש שמשקרא אותו הכרוז ברבים ודאי שמנה באינטיטולציה את כל תוארי המלכות של פרנאנדו ואיסבל על אזורי מלכויותיהם ושטחי אדנותם ובעלותם, שבהם מלכו ב״חסד האל״, אף־על־פי שדי היה לו לחואן די קולומה, שעה שהעלה את הצו על הכתב, להסתפק בשמותיהם של דון פרנאנדו ודוניה איסבל וכיוצא בזה, כנהוג בטיוטות.

בכתובות הנמענים שאליהם מכוון הצו לא פסחו על שום נמען שיכולה היתה להיות לו נגיעה כלשהי לקיומו של הצו לפי ההיירארכיה הקבועה במלכות. הנמענים היהודים היו כל הגברים והנשים מכל מעמד. ובכך תם חלק הפרטיכל של התעודה.

חלקו של הנוסח המרכזי שבתעודה הארנגה (arenga) הוא ארוך מאוד והוא מכוון לתאר את כל האמצעים שהכתר נקט כדי לתקן את המצב הדתי והחברתי שהיה קיים במלכות במערך היחסים שבין יהודים לנוצרים, והכוונה לאותם יהודים שיצאו באונס מכלל ישראל החל בגזירות קנ״א ואשר לא נתבוללו ונטמעו בחברה הנוצרית הסובבת. זהו תיאור היסטורי שלאמיתו של דבר הניח על אתרו של הציבור היהודי את האשמה שבגללה ניתן צו הגירוש, לאמור: הכתר לא ראה מוצא אחר להצלתם של הדת הנוצרית והציבור הנוצרי אלא בהרחקתו של הגורם לכך: היהודים, אפילו אם יימצאו במלכות אנשים טובים והגונים שיסבלו משום כך. הצו לא הסתפק באמירה כללית, אלא פירט באילו מעשים הואשמו היהודים וכיצד נתגלה הדבר ברבים על־ידי האינקוויזיציה שגבתה עדים ועדויות גם מפיהם של יהודים.

תיאור האשמת היהודים ואחריותם על כך שהם נענשים בגירוש מסר נוטריון הצו, וכן שהכתר הגיע למסקנה זו לאחר שנועץ בכמה אישי כנסייה, גדולי מלכות ואנשים בעלי מצפון ומידע במועצת הכתר. ומסקנה זו אמרה שברירה אחת ויחידה לפניהם: גירוש האשמים במצב שנוצר. לאחר קביעה זו פותחת הדיספוזיציה, היינו: ההחלטה והמסקנה שנבעה ממנה, והיא: גירוש טוטלי של היהודים והיהודיות מכל גיל שיהיו, היושבים או הנמצאים במלכויותינו ובאזורי האדנות והבעלות, הן אלה שנולדו בהן והן אלה שלא נולדו בהן: עליהם לצאת מן המלכות ולעולם לא ישובו אליה. על כולם לצאת עד סוף חודש יולי הבא ראשון(בשנת 1492 ). לחלק זה צורפה סנקציה כפולה: אלה שלא יצייתו לצו ולא יצאו בגירוש, עונש מוות והחרמת רכושם מצפים להם: עונש זה יוטל עליהם מעצם העובדה של אי־ציות והוא יוטל בלי הצהרה ובלי צורך לפסק דין. סנקציה חמורה נוספת יועדה נגד התושבים הנוצרים (והמאורים) שייתנו מחסה למגורשים ובדרך זו יימנעו את יציאתם של המגורשים מן המלכות. והכוונה היתה לאותם אצילים שהיו בעלי אחוזות גדולות ונהגו בהן בעצמאות גמורה. ועל־ידי ההכרזה ברבים לא יכול היה שום אדם לטעון אי־ידיעה.

לכאורה, נראה שהצו יכול היה להסתפק באמור בו עד כאן. אלא שהיה על הכתר לבטא את כוונתו ביחס לאינטרסים שלו עצמו. מכאן שהיה עליו לתת הגנה וחסות למגורשים בדרכם אל יעדיהם, אל גבולות המדינה ועד למעבר בגבולות ולעלייה באניות ובמה שמותר למגורשים לקחת אתם לדרך. לכך נוסף עניין רב חשיבות למלכות שיציאה לא תהא מלווה בהתפרעויות נגד היוצאים בגירוש, הן כשהם עדיין גרים במקומותיהם והן כשהם נמצאים בדרך אל תחנות היציאה. הכתר נזהר ביותר בכך: הוא היה למוד ניסיון שאי־סדרים, בכוחם להתפשט אל מעבר לפגיעה ביהודים. לא בכדי שותפו הקורחידורים בקסטיליה והאינקוויזיציה וההרמנדאד הקדושה באראגוניה בפיקוח על הגירוש. כלומר, כל מנגנון השלטון ועמו המוסד הוולונטרי לשמירה על הסדר במלכות, ההרמנדאד הקדושה, שהיה מכשיר בידי השלטון, כאשר אליהם הצטרף הגוף הכל יכול במדינה: האינקוויזיציה.

\גוונים דתיים בתעמולת בחירות בקרב יוצאי צפון-אפריקה

שלמה דשן

כל האותיות הקשורות בבחירות הן ׳סימנים׳ במובן הטכני שתואר למעלה. הן באות לסמן מציאות מוגדרת וברורה למדי. המשמעויות פשוטות וקרובות למציאות הריאלית, שבה נתונים האנשים הנושאים אותן ומודעים להן. הסימנים הנדונים רחוקים מאוד, לפי ההגדרות כאן, מדוגמאות של סמלים מובהקים ומפותחים, כמו דגל לאום, התורה או הצלב. סמלים מסוג זה מכוונים למציאות כללית, מורכבת בתכלית ורב־משמעית ביותר. ואולם תוך כדי תעמולת־בחירות משתנים הסימנים הפוליטיים החיוורים, תכניהם נעשים עשירים יותר, מרגשים יותר, ומקבלים תכונות סמליות מובהקות. ציבור הבוחרים הישראלי הוא הטרוגני, ומכאן ואילך אתייחס לשכבה שבה ערכתי תצפיות, כלומר לשכבת בוחרים חדשים, יוצאי קהילות מסורתיות, מן האזורים הפחות מפותחים של ארצות האיסלאם.

בדרך־כלל יש לאנשים אלה נסיון מועט באזרחות מודרנית, ורובם המכריע לא השתתף לפני עלותם לארץ במערכת־בחירות חופשית. תצפיותי בצפונית, על יוצאי דרום־תוניסיה ודרום־מרוקו, נערכו בעיקר מתוך מעקב אחר מערכות־הבחירות של המפד״ל בשנות השישים. סימני הא״ב של המפלגות הופיעו בהבלטה בפירסומי התעמולה, ואילו השמות המלאים של המפלגות ניתנו רק באותיות זעירות. גם בתעמולה שבעל־פה הובלטו מאוד הסימנים בסיסמאות שהתועמלנים הפריחו בנאומיהם. ואולם לעתים קרובות לא הובנו הסימנים על־ידי השומעים. לעתים, אחרי נאום ארוך שבו הכביר הפוליטיקאי מלים על מפלגתו וחזר בהטעמה על שם המפלגה ועל האות שהוא מציע לשים בקלפי, היו אנשים שואלים ׳אבל מה זה ב ?׳.

חרף הסבריו נשארו עדיין לקהל שאלות שהפוליטיקאי לא השיב עליהן. הפוליטיקאים שבאו לצפונית ממרכזי המפלגות בתל־אביב, ואשר היו רחוקים מאנשי צפונית מבחינות רבות — עדתית, תרבותית, כלכלית ורוחנית — גילו רגישות מועטת לתגובות שומעים. אך לרוב לא הועברו שדרי התעמולה באסיפות גדולות וכן לא הועברו בפי הפוליטיקאים מן המרכז, אלא בחוגי־בית מצומצמים ובפי פעילים מקומיים זוטרים. רקעם של אלה היה זהה או קרוב לרקע של קהלם, והם היו הרבה יותר קרובים ורגישים להלך־הרוח שלו. הפוליטיקאים המקומיים היו מגיבים בזריזות במקרה של מבוכה אצל שומעיהם. הם היו מכוונים דבריהם באופן שהוסרו שאלות ואי־הבנות, כאשר אחת הטכניקות החשובות שלהם היתה הצעת פירושים סמליים לסימני המפלגות. תועמלני המפד״ל, בין שאר תועמלני המפלגות (ראה דוגמת פא״י בפרק הרביעי), היו מפרשים סימנים על דרך הדרש כדבר שבשיגרה, וכך נעשה הסימן קרוב ומובן יותר לקהל השומעים.

הערות המחבר : הפנתרים פעלו במערכה בסיסמה 'שים זין׳ שהיא בעלת משמעות כפולה. המשמעות האחת היא פוליטית ומורה על צעד־בחירות טכני בקלפי, והאחרת ביטוי של ניבול־פה המורה על זלזול בחברה.

ועם זאת יש הבדלים עדינים בין האותיות השונות. יש אות שהיא סימן מובהק, ויש אותיות הרחוקות במשהו מן הקוטב של סימן, ויש להן מעט מן הקווים האופייניים לסמל (במובן הטכני המדויק שצוין לעיל). האות יו׳ של רק״ח היא סימן במלוא מובן המלה. צירוף האותיות ל״ע הוא סימן, אלא שכאן מצוי קשר, אם כי טכני וצורני לגמרי, בין האות לבין המפלגה המסומנת על־ידה. גם האותיות א ו־ב של מפא״י הישנה ושל המפד״ל הן סימנים חד־ משמעיים. אולם א ו־ב נושאות בכל זאת איזה תוכן תרבותי מופלג יותר, ולכן הן נוטות להיות רחוקות יותר מן הקוטב של סימן מובהק. לעומת אלה האות ז של הפנתרים מבטאת תכנים הרבה יותר מורכבים ורב־משמעיים. גם ההתייחסות אליה מצד כל הנוגעים בדבר מרגשת הרבה יותר. אלו תכונות המרחיקות אות בחירות זו מהיות סימן בעלמא ומקרבות אותה, יותר משאר האותיות שראינו, אל קוטב הסמל.

פרק חמישי

התמורות ההיסטוריות שבאו בעקבות נצחונו של האסלאם , התייחסו למציאות האלוהים עצמו ואיש לא יוכל לדון בהן בקלות ראש. מתוך דאגה משונה לעניינו של האלוהים, יחדו המוסלמים, בדומה לנוצרים של ימי ביניים, בחברה שלהם מעמד נחות ליהודים. גם כאן וגם שם, ראוי לנו לבקש במושגים תיאולוגים, שפורשו ביושר, פחות או יותר, את הנושא הפורמאלי לשאלה, המבוע לכל המאורעות שלאחר כך.

לא כאן המקום לספר במפורט על ראשיתם של המעשים, על מגעיו הראשונים של מוחמד עם יהודי ערב, על ההתנגשות בין נאמנות ניצחת למסורת משה לבין הנבואה החדשה, על התקשחות העמדות במֶדינה, על הקרבות הראשונים, על ניצחון האמונה החדשה, חרף התנגדותם של יהודים ונוצרים, ולבסוף, על הקמתה של קיסרות רחבת ידיים הנוהגת על פי חוקי ההתגלות הקוראנית.

מתוך פרקי הקוראן יכולים אנו לעמוד תחילה על היסוסים ראשונים, אחרי כן על גיבושה וביסוסה של מחשבת הנביא ביחס ליהודים ולנוצרים. בראשית דרכו ראה אותם בעין יפה, באהדה גמורה, שהרי גילוי השכינה שלו נתלה באברהם ולא יהיה שלם בלי שיקבל אישור מן המסורת היהודית.

אך, ככל שנערמו מכשולים על דרכו של מוחמד במֶדינה כך נתקף טינה בלי מצרים על עם הספר, כלומר היהודים והנוצרים, שלא השכיל להכיר בו את שלוח אללאה. הייתה זו אכזבתו של הנביא, שחש עלבון לעצמו, כשדחוהו אותם אנשים, שמטבע הדברים מתאווה היה ביותר שייסחפו אל מחנהו. טינה זו החמירה בגלל דברי הלעג והמוקשים, שוודאי זרעו על דרכו האנשים שפקפקו בשליחותו ואשר עם זאת היו משאביהם הבכירים דרושים לו לביסוס שליטתו במֶדינה ולהגשמת תכניותיו העצומות לכיבושים מדיניים ודתיים.

חסד לאברהם

ומדי לילה ולילה ומדי שבת בשבתו דבר בעתו הואלתי באר פי המדבר על אוזן שומעת בחכמה ובדעת חברים מקשיבים, ערבים עלי דברי דודים בדרושים חדשים מקרוב מתוקים מדבש ונופת צופים, ונפתולי אלה"ים נפתלתי גם יכלתי בהסכמת שני העיונים הקבלה והעיון, ונפתחו לפני חלוני שקופים ואביט מראות עיונים בתורה ונביאים, ובקרב שנים חזרתי והוספתי פנים שונים ואמרתי אל לבי זה הדרך ישכון אור להשיג התכלית:

ויהי כי הקיפו עלי הימים ראש ולענה מנת כוסם מלא מסך במים אדירים משברי הזמן ים זועף ואני בתוך ההפיכה אשר הפך ה' באפו ובחמתו עיר קברות אבותי ע"ה עיר פאס המהוללה אשר היתה למשל ולשנינה, ומרוב שיחי וכעסי ולחצי זה הדחק יצאתי ממחיצתי ודלתי ביתי נקי מנכסי וחמדותי, ונדרתי לבא להתגורר בארץ ישראל בשינוי מקום המבדיל בין קודש לחול.

 לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי מיום צאתי עד בואי אל המנוחה ואל הנחלה עיר קודש קרית ארבע היא חברון תוב"ב הלא מצער היא ותחי נפשי בחברת הדרת פינת יקרת שבטיה מחזיקי בדק ידי לומדי התורה ויודעיה, בנן של קדושים עמודי עולם עומדים בפרץ תמיד היו למחסה ולחומה על עיר הצבי תוב"ב, הוא החכם השלם העניו החסיד כמוהר"ר אליעזר ארחא נר"ו, ובעזרו עם העזר האלה"י זכיתי וחברתי חיבורי הגדול ספר קרית ארבע ת"ל, והוא ביאור על ספר הזוהר:

ויהי היום בשנת שע"ט שנת הגמול נהפך לאבל מחולינו כי יד ה' הויה בדבר גדול מאד ויהרוג מחמדי עין ואמלטה אני וביתי לעיר הקודש ירושלים תוב"ב, וגם שם היה חרון אף ה' ויגוף ה' בעמו ובפרט ביתר הפליטה הנמלט ממשברי ים התלאות שואות ומשואות צרה צרורה אשר נתלקטו בציון עיר הקודש מן אנשי סגולה תושבי העיר פאס וסביבותיה רובם ככלם באו בחדרי שערי מות וצלמות ולא סדרים, כי בערה בם אש ה' ואין מכבה, ואמלטה משם אני ובני ביתי וחזרתי אל סביבות עיר חברון תוב"ב ואני יושב משומם קצת ימים כי לא ידעתי לאן אפנה ולאן אנוסה כי היתה יד ה' נטויה בכל הארצות האל:

אז אמרתי אל לבי לב רגז לנדור נדר לה' כי מצוה לנדור בעת צרה, והיה אם יהיה ה' אלה"ים עמדי ושמרני מכל צרה ויעשה עמדי חסד לשוב אל ביתי אל חברון תוב"ב, והיה ה' לי לאלה"ים לחבר יחד שושני סנסני הדרושים אשר הם אחד הנה ואחד הנה אשר אספתי לי זה ימים בחמלת ה' עלי בשקידות העיון ובטרחה יתירה, וקצת מהם לקטתי מדברי הקדמונים ז"ל אשר היו מלפני, ועליהם הוספתי מדעתי הקלושה על אשר היו לפני ביראת ה' טהורה:

וישמע ה' בקולי ותעצר המגפה מעיר עזתה אשר ליהודה תוב"ב, ואמלטה שמה בי"ט לאב ומצאנו שם מעט רוחה, אז אמרתי עת לעשות לה' במועצות ודעת לבא אל (שתי) [שרשי] הענינים האמונים על חיק האמונה אשר טפחתי ורביתי באתי לחברם ולבררם, והיה כל החקירות היקרות והדרושים המיוסדים על מופתים הלמודיים והקדמות החיצוניות אותם הצגתי לבדנה.

ולא יתערב קודש בחול ואם הם הרוב, והדרושים היקרים המיוסדים על דברים המקובלים ז"ל ועל דברי הרשב"י זלה"ה ואם הם המעט לקחתי אותם בידי, וגם מאלו אשר בחרתי צרפתי והשמטתי מהם כל הראיות (מאנ"ך) [מתנ"ך] ומדרשי רז"ל שחדשתי לבאר הדרוש ההוא, ואם אין מדרש בלא חדוש כיד ה' הטובה עלי עם כל זה השמטתים, כי ראיתי כמה ספרים אחרונים ז"ל המספרים תהלות ה' ועזוזו ואין עוז אלא תורה והמה מושלכים לפני המעיינים בקצה הערימה ואין דורש ואין פותח אותם, והטעם כי כל איש מבין הוא רוצה (לדרוש) [לחדש] וכפי שכלו יהולל, לזה בחרתי לחבר הדרושים בלתי שום ראיה כלל (מאנ"ך) [מתנ"ך] ודרושי רז"ל וכל מעיין יוכל להביא ראיה אשר יבחר כפי שכלו, ובזה יקובל ממנו תועלת לכל המעיינים ולא ימוש מידם בעתות הפנאי. ורחמנא לבא בעי ואם אני מכיר ערכי בדלות שכלי וקוצר השגתי שבתי וראיתי כי רם ה' ושפל אנשים החפיצים לקרבה אליו כמוני עני אני ברצונו הטוב יראה יביט ממעון קדשו וחיתה נפשי, ואם איני כדאי ה' לי בעוזרי להריק לי ברכה עד בלי די:

וקראתי להצעה הזאת אבן השתיה שעליה הושתת הספר הזה, כי לא יכלול כי אם הקדמות והדרושים המקובלים המיוסדות על דברי הזוהר ושאר המקובלים ז"ל, ושמתי מגמתי לדבר בדברי הדרושים האמוניים (המכחישים הפילוספיא) [המוכחשים מהפילוסוף] ולזה סדרתי לך על אבן אחת שבעה עינים:

המעין הראשון קראתיו בשם עין כל ונמשכו ממנו כ"ח נהר ות, (לבאר אמונת התורה ואמונת דברי רז"ל), ומיני ההשגחה, ולהכריח שיש שכינה בתחתונים, ודביקותה בישראל, וסוד גלותה, וסוד התלבשותה וירידתה בגלות, ונלוה לזה סוד התלבשות המלאכים בירידתם בעולם השפל, וכיוצא בו:

המעין השני קראתיו עין הקורא ונמשכו ממנו ס"ט נהר ות, לבאר אמונת התורה ואמונת דברי רז"ל בתנועות הגלגלים ומדת הארץ, ולאמת דבריהם ולהשיג על דברי התוכניים, ולבאר מעלת התורה והמצוה והתפלה, ומעלת העוסק בתורה ובפלפולה, וסוד התורה שתתחדש לעתיד, וסוד עסק בתורה בלילה, ובחינת העוסקים, וקדושת המקום ע"י דברי תורה, והרבה דרושים הנלוים לתורה ולמצותיה:

המעין השלישי קראתיו עין הארץ ונמשכו ממנו כ"ה נהר ות, לבאר מעלת ארץ ישראל והדרים בתוכה:

המעין הרביעי קראתיו עין יעקב ונמשכו ממנו נ"ט נהר ות, לבאר מעלת האדם הישראלי והרכבת גופו ורוחו ונשמתו וצלמו, ומעלת האומה הישראלית, וסוד העבודה, וההתבודדות, וסוד הפגם, והתשובה, והוידוי, והיראה, וההכנעה, והסיגוף, ופגם סילוק הצדיקים וכיוצא בו:

המעין החמישי קראתיו עין משפט ונמשכו ממנו נ"ב נהר ות, לבאר השכר והעונש, וגן עדן וגיהנם, וסוד הגלגול בכלל ובפרט, וסוד המיתה והגלות וכיוצא בהם:

המעין הששי קראתיו עין גנים ונמשכו ממנו ט"ו נהר ות, לבאר עניני שבעים שרים ושליטתם, והנהגת האומות ושורש נשמתם בכלל ובפרט, וסוד ערב רב, ומעלת האומות בגלות השכינה, ושפלות האומות (ותמצית) [וסוד התמצית], וסוד שליטת והתגברות אומה על אומה, וסוד ע' לשון וכיוצא בו:

המעין השביעי קראתיו עין גדי ונמשכו ממנו כ"ח, נהר ות לבאר סוד הקליפות, וסוד היאך נמשכו ונמצאו, וסוד כחם, וסוד מציאות יצר טוב ויצר הרע, וסוד השדים ומציאותם ומהותם, וסוד החלק הניתן לקליפה, וסוד השפחה כי תירש גבירתה, וסוד מיני הקליפות ומיני השדים למשפחותם לגוייהם. וכל אלו האמונות הנזכרות יכחשום הפילוספים, ואני אמתתים בדברים מקובלים מתישבים על שכל המעיין ולא יכחיש כי אם המתעקש:

וכל אשד נהר י נחלי שבעה מעיינות [הנזכרים] יקוו אל מקום אחד קראתיו בריכת אברהם כי ממנו ישקו עדרי חבירים צאן קדשים הנכנסים תחת צל האמונה האלקית לדעת איזה דרך ישרה שיבור לו האדם הנלבב, והתבודדותו, ותכליתו, והתבוננת דרכיו, כי זה כל האדם. וגם כללתי קצת ממה שכתב האלקי הרמ"ק זלה"ה בספר תומר דבורה:

ודע שכל דרוש הסתום שלא פרשתי למי הם ממה שקבלתי מספרי האלקי הרמ"ק זלה"ה או מה שהבנתי מדבריו בביאורו על דברי הרשב"י בזוהר ובתיקונים וכתבתים בסגנון אחר ובלשון מבוארת יקל ויערב על המעיין:

גם קצת דרושים לקטתי מדברי האלקי האר"י זלה"ה, וזכרתים משמו, וגם מה שלקטתי מקצת ספרי המקובלים כתבתי מסכ"י ר"ל מספר כתיבת יד:

ובזה תשמח נשמת כל חי תברך ברכת המוציא והמביא פעולה זו המעולה, ליהודים היתה אורה, ועל כן יעזוב איש חן ארץ, וחמדותיה לא יחונן, והבל היופי מלא דופי, כלה גרש יגרש האמה נכריה חכמה חיצוניות בלתי ראויה, ודבק באש דתו היפיפיה, לשום נפשו בחיים בזה ובבא:

ואני טרם אכלה לדבר וטרם יהיה דברי הראשון קראתי בשם החיבור הנכבד הזה חסד לאברהם לשתי סיבות, לזכור חסדי ה' אשר גמלני ומדבר מלטני, שנית להורות שכל המעיין בספרי גומל חסד עמי להיות זוכה ומזכה. ואלקים ה' חילי ימציא און לי בכל עמלי לסדר ולחבר מה שיעדתי, והוא יתן בפי מענה לשון, יוריני ינחני בדרך אמת [כי מידו הכל, קול ה' יתן אומר. אמן כן יהי רצון:

4 – דרכיה דרכי נועם – עיון בתשובותיהם של חכמי המזרח והמגרב משנת קנ"א עד המאה הי"ח

אליעזר בשן

דרכיה דרכי נועם

(עיון בתשובותיהם של חכמי המזרח והמגרב משנת קנ״א עד המאה הי״ח)

א.      פסוק זה ממשלי (ג: יז) שימש לחכמי התלמוד והפוסקים אסמכתה לשיקולים ולהכרעות הלכתיות בתחומים בהם קיים ספק בכוונת התורה. במקרים אלה, ההגיון או ההרגשה המוסרית של החכם מוליכים להחלטה המונעת סבל והמכוונת לטובת האדם ולצדק מירבי, לפי מידת השכל האנושי, לעתים אף בניגוד להלכה המקובלת. ההגדרה של האנציקולפדיה התלמודית למונח זה ולמשמעותו היא: (כרך ז, עמי תשיב) ״במקום שיש להסתפק בכוונת התורה, אנו אומרים שוודאי לא נתכוונה לדבר שהוא בניגוד לדרכי נועם ושלום״. וכדוגמה לכך הנשנה בסוכה, לב, ע״א: לקיום מצוות ארבעת המינים יש ליטול צמחים שאינם סורטים על ידי האדם ואין בהם סם המוות. מ׳ אלון מרחיב הגדרה זו וקובע, שמפסוק זה למדו הפוסקים ״גם עקרון מתחום המוסר והפילוסופיה, עקרון שהורתו ולידתו שלא מתחום ההלכה ".

הערת המחבר : ׳עקרונות מוסריים כנורמה הלכתית׳, עמי 62. באמצעות שני מקורות מהספרות הרבנית הדגים מ. אלון שהכוונה כי אם ״ההרגשה המוסרית הטבעית״ של האדם מחייבת שיקול מסויים, היא מכריעה את שורת הדין. לדוגמה: הרא׳ש בתשובותיו כלל טו-ג, וכפי שנפסק על ידי בנו בטור חו״מ, סי׳ רעה, והתקבל גם ע׳׳י ר׳ יוסף קארו בשו׳ע, גר שמת ולא הניח בן שנולד לאחר שהתגייר, נכסיו הפקר. כל הקודם זוכה בהם וזה אינו חייב להפריש מכסף זה לצורכי קבורתו יותר משאר ישראל שלא זכו בירושה. הנימוק הפורמאלי הוא, כי זכה ברכוש מכח הפקר ולא מירושה. ר׳ יואל סירקיש בעל הב״ח (לטור שם) מתקומם נגד דין זה וטוען שהדבר יביא למריבות ׳׳שאילו באין ומבזבזין נכסיו ואחרים יתחייבו לקברו?! והתורה אמרה ״דרכיה דרכי נועם״… לכן מגיע למסקנה שהוצאות קבורתו יילקחו מנכסי הגר ואת הנותר יבזבזו הזוכים ברכושו. מנושא זה למד מ. אלון: ״כאן שימשה ההרגשה המוסרית שבעקרון של דרכיה דרכי נועם כסיוע חזק ואולי כנימוק עיקרי בתודעת ההתנגדות להלכה המקובלת לקביעת דין שיהא תואם הרגשה מוסרית פנימית זו״. על ״הרגשה מוסרית טבעית״ כשיקול בפסיקה מובא על ידו גם בהקשר לדברי הרדב״ז בתשובותיו, ח״ג סי׳ אלף נב, בה מדובר על התנגדותו של אדם לקצץ לו אבר מגופו כדי להציל זולתו(שם עמי 65).

במאמר זה אנו באים להוסיף מספר מקורות של חכמי הספרדים, שלא הוזכרו באנציקלופדיה התלמודית ולא במאמרים שפורסמו על נושא זה. ב. דרכיה של תורה כדרכי נועם בא גם כמליצה וכתואר לתורה, על מנת לתמוך פסיקה המסתמכת על נימוקים אחרים מפסוק זה, וכן להמריץ ולעודד התנהגות מסוימת. מושג זה מופיע בשאלות כאשר השואל רוצה לדעת אמיתה של תורה או טעם למנהג , וכן בדברי המשיב בסיומת מליצית, בה מביע החכם בקשתו ותקוותו שה׳ ידריכו ״בנתיב התורה שהיא שלום ודרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום״^.

מעללי מולאי אליאזיד, המזיד…יימח שמו וזכרו, צורר ישראל, שעשה שמות ביהודי מרוקו ב22 חודשי מלכותו….אחד הצוררים האכזריים שבמלכי מרוקו...

זכרון לבני ישראל – 1790

זכרון לבני ישראל את כל הקורות אותם למען דעת צדקות ה׳

בשנת התק״ן – 1790 – ליצי׳ היא ש׳ מ״י נת״ן למשסה יעקב וישראל לבוזזים לפ״ק. בסוף ניסן באה שמועה רעה מעיר ארבא׳ט שמת שם המלך סידי מוחמד יר״א ותהום כל העיר והיתה מהומה גדולה ומבוכה ליהודים. ובכל הגוים. ופחד ופחת היה לנו כי אמרנו כולנו מתים, שהמשפחות יבואו על העיר בטח וישללו הכל ויענו הנשים והיו כולם בורחים והבריחו ממונם והטמינו תחת הקרקע. ובאותו הלילה לא לן שום אדם כלל כי היו חופרים ובונים על ממונם. ויש שהבריחו ממונם לבית הגוים בפא׳ס אלבאל׳י, ולמחר יום ה׳ נאספו כל הגוים והמליכו לבן המלך והיה שמו מולאי ליאזיד והוא היה בורח בהר מאביו הנז׳ שרצה להורגו שהיה מורד בו בחייו, וחשבנו כי נחה ושקטה הארץ כי הכריזו שיעשו שלום בארץ. ולא עברו ימים מועטים עד שבאה שמועה שיצא מההר הנז׳ והלך לתיטוא׳ן ויצאו קהל תיטואן ומנחה בידיהם ביום ש״ק וגזר אומר שיהרגו היהודים שבכל מלכותו ומי שיביא לו ראש יהודי יתן לו סך עשרה מתקאלים. ואמרו תפשום חיים לקהל הנז׳ והעיר ה׳ את רוח שופט א׳ ונפל לפני המזי״ד ואמר לו לא נכון לעשות כן להרוג את כל היהודים כי הפליל שלהם לא אמר כן אמר לו כבר כרתי ברית עם משפחת אמהאוו׳ס [ארור שמם] שאהרוג את היהודים כשאמלוך. והשיב לו זו אינה עצה אלא טול ושאל ממונם והרי הם כמתים. ואמר טוב הדבר. ומיד יצאה הגזירה ושלח כל המשפחות שהיו עמו לתיטוא׳ן ושללו אותם ביום ש״ק והם יושבים שקטים מבלי ידיעה כדי שיטמינו ממונם. ואמרו לנו שנטלו ממון וטלטל שלהם ושל תגרי גוים כמו אלף ככרים מ״מ. ואזז״כ שלח להאלודיי׳א שהיו דרים במקנא׳ס לשלול קהל מקנא׳ס. וכן עשו באו ביום י״ד לחדש אייר והכריזו שהמזי״ד מחל להם כדי שיחזרו הקהל מהבריחה ויוציאו ממונם. ורבים האמינו לזה אנשים ונשים וטף כולם כאחד ערומים ויחפים ברעב ובצמא ובחוסר כל והיו לבז ולנים ברחוב העיר אם אמרנו נבוא העיר והרעב בעיר מכח האויבים ששללו שללה ובזזו בזזה. ואם אמרנו נצא השדה היתה מכת חרב והרג ואבדן ונתקיים בנו מק״ש מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה ועת צרה היא ליעקב אשר לא ראו אבותינו ואבות אבותינו מיום היותם על האדמה עד היום הזה, עד אשר נתננו ה׳ לרחמים [לפני כל שוביהם. ורחמו עליהם לשוב להאלמלא׳יח אחד עבור כ״א יום. ואם אמרנו לספר קצת מהקורות יכלה הזמן והמה לא יכלו.

ה׳ יאמר לצרותינו די. אחר עבור זמן הנ״ל בא לכאן שד״ר כמוה״ר נחמיה שליח טבריא וסיפר שבליל ט״ו באייר ש׳ תק״ן היו במערת הרשב״י ע״ה שמנהג כל הקהל הולכים שם להילולא דרשב״י שעלה לשמים בל״ג בעומר ושמעו בלילה ההוא קול יללה מייללת משברת לב כל האנשים ויצאו וראו שלקתה הלבנה ותמהו כולם ואמרו יש שום מהומה בעולם]. ולעת ערב ליל ט״ו לחדש הנז׳ נכנסו כל הגוים לעיר ושללו אותה ונשתהו בשלל כמו ט״ו ימים וחפרו כל הבתים והחצירות ונתגלו להם מטמוניות אשר לא ידעו אבותם ואבות אבותם כי היתה הגזירה מאת ה׳.

ובאותה הלילה לקתה הלבנה לקות גדולה כי שרפו שם ס״ת בעונותינו שרבו. וגם פה פא׳ס יום ד׳ לחדש הנז׳ נכנסו שכנינו העבדים לשלול ולבוז אותנו ונכנסו כל השרים וחלקו ביניהם המבואות והבתים מי ישלול זה ומי ישלול זה והיינו בורחים חדר בחדר וכל הנשים סופדות. ויש שהפילו עוברות ולדותיהן מן הפחד שהיו מעותדים לקלון. ובאותו לילה ליל ט״ו לא לן שום אדם בביתו ׳כי היו מקובצים משפחות משפחות בוכים למשפחותם ונתן ה׳ בלב אמו של המזי״ד ושלחה להם שלא ישללו אותנו וחזרו בפחי נפש. וכן עשה לקהל אלקצ׳ר שלח ושלל אותם ונתגלו להם מטמוניות הרבה.

וכן לקהל תאז׳א שלל אותם ונתן עירם לעבדים וגרשו משם היהודים ערומים יחיפים וישבו ממערות הסמוכים לעיר. והגוים סתרו בכה״ן ובנו בה בית תפלה להם, עד שהעיר ה׳ את רוח שר אלחאל׳ף אחר זמן ובקש מהמזי״ד ומחל והחזיר להם עירם וחזרו לעירם ת״ל. וביום י״ח לחדש אייר באה אגרת מתיטוא׳ן ליד שר העיר שיתנו לו קהל פא׳ס מם מאה ככרי כסף ואם לא יתנו יסבי׳ת ליהום אלמאחא׳ל – ישלח בהם רזון -. וכששמענו זה רעדה אחזתנו ונתקבצו הקהל שנשארו בעיר כי ברחו הרבה מהם ועשו פנקס המס בהערכה והתחילו לגבות וגבו כמו י״ב ככרי כסף מלבד כמת שוחדות כמו ד׳ ככרים. ונתנו באותו המס כל החכמים ונתתי אני ובית אבי כמו מאה וחמשים מתקאלים אולי תהא ארכא ולא נצא מעירנו. ובעונותינו שרבו לא הועלנו בתקנתינו לקינו בכפלים ונטלו ממוננו ומכרנו כל מה שהיה לנו כדי לפרוע המס הנ״ל. ואח״כ בא המזי׳יד לפא׳ס ויצאו כל הקהל מן האלחרומא׳ת. – מהמקלטים שהיו נסתרים שם -.

שהיו שם ומנחה לקחו בידם להקביל פניו ולא השגיח בהם כלל ולא לקח מעם המנחה וחזרו בפחי נפש. ושאל המזי״ד לשד אם פרעו היהודים ׳המס ואמר לו שלא נתנו כ״א י״ב ככרים. וביום א׳ בשבת כ״ד יום לסיון ש׳ הנ״ל בבקר השכם שלח המזי״ד שר א׳ ובא אלינו וקבץ היהודים ואמר להם תנו לי סוכר׳א אלף מתקאלים כי מחל לכם המזי״ד ונתנו לו כתב ידם ומיד אמר להם המחילה שמחל לכם המזי׳ד היא בגוויתכם ובממונכם שלא תנזקו כלל אבל גזר אומר שתצאו מן העיר ותדורו בהאלקצב׳א דזיראר^'א. וכששמענו רעדה אחזתנו חיל כיולדה ונבהלנו להשיב כי היה דברו נחוץ לאמר קומו צאו מן המקום הזה. ומיד באו כמה שרים ועבדים ועמדו עלינו לצאת מן העיר והתחלנו לצאת. ואם אמרתי אספרה את כל הקורות ומאורעות שאירעו לנו יכלה הזמן והמה לא יכלו. שבאותו יום היתה מהומת בנו כי יצאת חמה מנרתיקה כתקופת תמוז ואנחנו הולכים על רגלנו יחפים להאלקצב׳א הנז׳ עם החמרים והסבלים שהיו נושאים המטלטלים שלנו ומניחים שם ברחובות והדרך רחוקה. והיו באותו היום נוסעים העבדים שכיננו לדור במקנא׳ס הם ונשיהם וטפם. והאלודאיי׳א שהיו דרים במקנא׳ס כמו ג׳ ׳אלפים באו לדוד פה בפאס הם ונשיהם וטפם. אלו יוצאים ואנו יוצאים ואלו נכנסים. והיה דוחק גדול ואבק רב וחום רב עד שמיתה הזיעה עלינו כמו מים והיינו נושקים הכתלים של בתי כנסיות ע״ד כי רצו עבדיך את אבניה ובוכים ומבכים על כל התלאה אשר מצאתנו. וגזר אומר שמי שישאר עד עת ערב דמו בראשו. ורבו כמה חטפנים וכמה גזלנים בדרך והיו חומסים אותנו עד שלא נשאר לנו מעט מהרבה. וכמה בעלי בתים ועניים וחכמים ותשושי כח שהניחו כל אשר להם בעיר מרוב הפחד. ונתקיים בנו והבאתי מורך בלבבם ושיערנו שנשאר בעיר טלטל וצמוקים ויין הרבה ומים שרופים כמו חמשים ככר כסף שלא הניחו ליטול הצמוקים והיין ומים שרופים כי גזר למכור הוא ע״י דוקא מים שרופים בסך ששה אוקיות לקרע׳א (לבקבוק). והיה שותה מים שרופים הרבה והיין, ומים שרופים שהניחו בעיר ייעשה ממנו נהר גדול מרוב היין שעשינו באותה שנה, אפי׳ עני שבישראל עשה יין.

וצמוקים ופחמים ועצים אין מספר. וכמה תיבות ושולחנות וחביות גדולות וקטנות וכלי חרס חמץ ומצה עד כי חדל לספור. ונכנסו הגוים לבתינו ונטלו כל המנעולים ודלתות של הבתים והחצירות וכל בתי כנסיות ובתי מדרשות ונטלו מהם כל הספסלים וההיכלות והתיבות ונגנבו כמה ס״ת, והיה ממש כחורבן בית המקדש. ובית הועד נהפך למינות ובתי זונות. והיו הורסים אותם ומבשלים בהם מים שרופים ויצא מבת פייס כל הדרה. וגזר שלא לעשות עם בני ישראל מים שרופים.

 והניח שר אחד למכור כל מה שנטלו ממנו. וישבנו בהאלקצב׳א לחורב ביום ולקרח בלילה ונתקיים בנו הרכה בך והענוגה אשר לא נסתה כף רגלה הצב על הארץ וכו'. ונהפך פנינו כשולי קדרה ששזפתנו השמש. והיינו דרים באהלים כבני קדר וערב. ולא נשאר לנו דעת ותבונה ולא עבודה ולא תפלה ולא תודה כי נטרפה דעתנו מרוב הצער והיגון ולא היינו מוצאים מנוח לנפשנו כי אפי׳ מקום להניח בו ס״ת לא מצאנו מרוב הטנופת, כי היו הכל מטילים ומשליכים צואתם ברחוב האלקצב׳א והיה ריח רע הולך בכל האלקצב׳א, והיינו בצער גדול על זמן ק״ש ותפלה כי כל המקומות מלאים צואה בלי מקום. ונשים יקרות היו שואבות מים ומימינו בכסף שתינו ועני שבישראל היה קונה מים בכל שבוע סך אוקיא ומחצה. ובאותו הקיץ רבו הזבובים הפרעושים והשרצים והעקרבים והעכברים והנחשים ולא היינו ישנים עד שקצנו בחיינו ומתו כמה תינוקות מחמת החום הרב.

 ובכל יום היה בא רוח סערה מפרק הרים ומשבר סלעים ומפיל כל האהלים, והיו מתמלאים עינינו ואזננו בעפר ואבק ומכבה כל הנרות בלילה, ובמחשכים הושיבני כמתי עולם. ובכל ליל שבת קדש היינו אוכלים באפילה. וגזר המזי״ד לחפור כל בית הקברות שלנו וליטול עפרם ואבנים שעל הקברות ולבנות בהאלמללא׳ח בית תפלה הנק׳ ג׳אמע ושמע׳א – צריח בית תפילתם –  בעפר ואבנים הנז׳. וגם מקומות בפא׳ס אלבאל׳י הנק׳ בוטאע״א ובוזלו׳ד וג׳אמע במקום הנק׳ ארצי׳ף כי מקום הקברות היה גדול הרבה מאד. והיו חופרים בכל פינה כתות כתות של גוים וכמה בהמות וחמורים נושאים העפר והאבנים לבנות ג״כ חומת אסלוקיי׳א – אמת המים – החדשה. וחפרו הקברות הישנים זה ש׳ מאות שנים תחתיים ושניים ושלישים והיו מוצאים חצרות ובארות וכתלים תחת קרקע עולם של דורות ראשונים. 

והיו נוטלים הפועלים התכריכין של מתים שיש בהם כסף וזהב, וכמה מהם התעשרו מזה. וחפרו ג"כ מערת רבני קאשטילי׳א זלה״ה הי״ן וכמה קברי צדיקים וחסידים אין מספר ועינינו רואות וכלות ואין לאל ידינו כי גברה קופת שרצים והיינו הולכים משני שבתות לב' שבתות ומחדש לחדש עם שר אלקצב׳א היושב בשער לבית הקברות, והיינו מקבצים העצמות והגלגולות והידים והרגלים של מתים המפוזרים שם ועושים חפירה גדולה במקום הנק׳ אלגיסיא וקוברים שם אותם העצמות והיו זורקים בנו אבנים ומקלות ולומר לנו לכו לכם מעירנו כבר נטלה מכם ונתנה לנו המזי״ד וחורקים שן עלינו והיינו מצדיקים עלינו את הדין. והיינו הולכים אנשים ונשים וטף ללקט עצמות. וביום א׳ היו החייטים אצל המזי״ד ועברו דרך הקברות וראו קבר הצדיק מוהר״ר יעב״ץ זלה״ה ושלחו לנו. ומיד שלחנו בני החברה וכיס בידם וקבצו כל עצמותיו וקברו אותם במקום הנק׳ אלגיס׳א. והייתי מתירא על קבר אדוני זקיני זצ״ל שלא ישלטו בו האויבים. וצויתי לפועלים שהעמיד הנגיד ה״ר יוסף עטייא י״ץ ללקט עצמות הנופלים בכל יום שבראותם שהגוים התחילו לנתוץ קבר הצדיק, שיבואו ויגידו לי. וכן עשו, יום א׳ באו ואמרו לי קום לך הרי התחילו להרוס קבר הצדיק. ומיד נתקבצו כל החברה והלכתי אני ובית אבי ז״ל לבית הקברות ואמרנו לגוים שלא יהרסו הם עד שנטול עצמות הצדיק, ואמרו לנו תנו לנו מעות ונניח אותו, ויראנו כי היום או מחר יבואו או הם או אחרים ואין לדבר סוף ויאמרו כך. ובאו בני החברה ונקבו חור מן הצד ונטלו כל עצמותיו ואפילו העפר שתחתיו והיה בהם ריח מר הנק׳ אלמס׳ק, ותמהנו על המראה כי זה כמו ששים שנה שנלב״ע. וכן עשינו לקבר מוה׳׳ר מתתיה סירירו ז״ל נטלו עצמותיו ועשינו כל א׳ בחבית אחת והולכנו אותם להאלגיס׳א וקברנו אותם זה אצל זה ועשינו סימן לידע מי היא של אדוני זקני ומי היא של מהר״ם הנז׳ אדעתא שאם ישיג ה׳ את שנותינו להאלמלא׳ח שלנו נחזיר אותם אל קברות אבותיהם. וחזרנו מן המערה הנז׳ להאלקצב׳א וקבצנו כל הקהל ועשינו מספד מר גדול וכבד מאד ובכיה גדולה על כל הרעה אשר מצאתנו שלא עשה כן לכל גוי, וברוך הגוזר בצדק.

וקרא המזי״ד שם עירינו בשם כיבי׳ר. עד שבא כ׳ברו – שמועתו – על מפלתו ומי שהיה קורא אותו אלמלא׳ח היו עונשין אותו. ראה ה׳ והביטה למי עוללת כה. ובערב ט״ב היה המזי״ד יושב לנוכח האלקצב׳א ונתיעצו הקהל להוליך לו מנחה אולי יש תקוה, והסכילו עשה כי לא היה עת טוב בי הוא זמן בין המיצרים כמו שאחז״ל מאן דאית ליה דינא בהדי גוי לישתמיט מיניה דריע מזליה, והלכנו כמו ח׳ ת״ח והנגיד דוד לכרייף י״ץ ומנחה בידינו ועמדנו נוכח המזי״ד כל היום ההוא מוקעים נגד השמש והוא רואה בנו מרחוק והעלים עיניו ממנו והיינו בתענית, ולעת ערב שלח לנו שנלך עד למחר וחזרנו בפחי נפש ויש ממנו שלא עשו סעודה המפסקת. וביום י״ג לאלול שלח לגו המזי״ד לחזור לעירינו וליסע אל מקום הסמוך לקברות. ומיד באו כמה חמרים וסבלים ונסענו לבקעה הסמוכה לבית עלמין ונתננו סוכר׳א ע׳יז כמו ת״ק מתקאלים וישבנו שם באהלים כמו י״ד יום והיינו מקוים אולי יחנן ה׳ צבאות ויאמר די לצרותנו שנחזור לבתינו. והיינו שואבים מים מן הבארות הסמוכים לנו, ואספנו עוד העצמות, והסכמנו לחזור ולהשוות החפירות שעשו ואדם ביקר בל ילין. ומיד נשתגע המזי״ד ושלה לנו לחזור להאלקצב׳א