מורשת יהדות מרוקו

משה-אליהו-בן-חמו-באנטיפה.jpg

קצין צרפתי בשם פוקו שסייר בשנים 1883 – 1884 במרוקו מחופש לחכם יהודי ורשם פרטים על מספר היהודים במקומות שונים, אמד את מספרם באנתיפה בכ – 200. מיסיונר מומר בשם אלי זרביב, שפעל במרוקו החל משנת 1875 עד פטירתו בשנת 1919 בתור שליח האגודה הלונדונית של הכנסייה האנגליקנית להפצת הנצרות בין היהודים, ביקר שם בשנת 1890.

הוא כותב כי במללאח שני בתי כנסיות, ומספר היהודים בין 200 ל – 350. לדבריו. השתוממו המקומיים שאדם זק מבקר במקום מבודד כזה, והוא היה האירופאי הראשון שהגיע לשם. ייתכן שדבריו נכונים, אבל דבר העלילה על יהודי מקומי, הגיע למרחקים כעשר שנים לפני ביקורו של המיסיונר.

תיאודור אלי זרביב יליד קונסטונטין ב – 1840, בעל אזרחות צרפתית, שהתנצר בשנת 1860 בהשפעת המיסיונר המומר ג'ימס גינצבורג שפעל באלג'יריה משנת 1857 עד 1875. מאותה שנה זרביב ביחד עם גינצבורג, ניהל את בית הספר של המיסיון, ומשנת 1866 עד לפטירתו בשנת 1919 עמד בראש המשלחת בעיר, פרש רשתו על רבות מערי מרוקו, וביקר גם בכפרים בהרי האטלס.

הקהילה הגדולה ששימשה ליהודי אנתיפה עורף ציבורי ודתי הייתה מראכש, והיו גם מגעים עם קהילת מוגדור ( אצוירא ) עיר הנמל החשובה, כ – 180 קילומטר מערבה ממראכש.

עיקרי המעשה שעל פרטיהם היו גרסאות שונות, הם כדלקמן :

בשנים 1887 – 1880 שררה בצורת בדרומה של מרוקו, וכתוצאה מכך סבלו המונים מרעב. יהודי אמיד בשם יעקב דהאן בן 65 סייע ליהודים ולמוסלמים, ביניהם לאישה מוסלמית ענייה ששירתה אותו. על פי " תנאי עומר " אסור שמוסלם או מוסלמית ישרתו ד'מי.

היהודי לא ידע או התעלם מאיסור זה בהסתמך על משעי החסד שלו כלפיה, וכנראה הניח שלא יבולע לו כל רע. המושל חמד את רכושו של דהאן העליל עליו שהיא הרתה לו, ציווה לתופשו והלקותו, הוא נפטר ורכושו הוחרם.

הלקאת עבריין, גבר או אישה עד 500 מלקות היא חוקית בדיני השריעה והקאנון, וענישה זו יושמה במרוקו, כמו במקומות אחרי. לעתים הולקו בני אדם מעל המלקות המותרות ומתו כתוצאה מהן. על סיבת מותו היו שתי גרסאות.

זו של היהודים ושל השגריר הבריטי במרוקו, שטענה שמת כתוצאה מהמלקות, ושל המוסלמים כי מת מיתה טבעית בביתו ללא קשר למלקות.

על הפרשה דווח במכתב בערבית על ידי שלושה יהודים ממראכש בט' תמוז תר"מ 1880, ביוני 1880 ששלחוהו באופן דחוף לדוד קורקוס במוגדור כפי שסופר להם על ידי שמונה יהודים שברחו מאנתיפה למראכש מחשש שיירצחו. מעשה העוול שאירע בראשון בחודש זה באנתיפה פורסם כך :

יעקב דהאן זקן בן 65 איש אמיד הידוע בנדיבותו פירנס בשנת הבצורת האחרונה מוסלמית ובתמורה עבדה בביתו. לאחר שהדבר נודע לעבד אללה אזנגואי המכהן בתור מושל שישה חודשים, זימן אליו את היהודי ושאלו בתקיפות :

האם מותר ליהודי להעסיק מאורית בתור משרתת שלו ? מי שעושה כך ראוי שיישרף. המושל החרים את בקרו ופרדתו של דהאן, וציווה לנעוץ את גופו בשני מסמרים לארץ, לאחר מכן הולקה עד מוות. אחר כך ציווה לגרור גופתו החוצה, ולא איפשר קבורתו בקבר ישראל.

היהודים נקטו באמצעים שונים כדי להביאו לקבורה : הקריבו שבע בהמות, כאות להכנעה, ושילמו למושל שמונים פיאסטרים – 400 פראנקים. נהוג היה שיהודים היו שוחטים פרים לפני חצר המלכות בבואם לבקש מהסולטאן בקשה כלשהי. למשל, בינואר 1877 שחט יהודי במוגדור שני פרים לפני חצר הסולטאן.

הידיעה הועברה באותו חודש לכל ישראל חברים בפריס ול Anglo Jewish Association " אגודת אחים " בלונדון, זו האגודה המקבילה באנגליה ופורסמה בדיווחים של אגודות אלה החל ביולי 1880 עד יולי 1881.

בדו"ח של כל ישראל חברים מסופר על מקרה זה בין 307 היהודים שנרצחו מאז ביקורו של מונטיפיורי במרוקו בינואר 1864. נאמר כיח המושל אילץ כמה יהודים מאנתיפה להצהיר שמעשיו בוצעו ללא אכזריות, ושנהג כלפיהם באדיבות.

מושל זה הצטיין באכזריות ובחמדת ממון. בהמשך הדו"ח של אגודת אחים על אירוע זה נאמר שיהודי בשם מנחם בן ג'ו גילה בדרכו למראכש גופת יהודי. פנה לנוטריון כדי לזהות את הגופה. נתפש על ידי שייח ששלחו למושל אנתיפה, ששחררו רק לאחר ששילם 640 דולר.

• 
• אבא, חזרת, אני כל-כך שמח שחזרת,
• היה מסוכן קצת בני, אבל הכול בסדר,
• מכרת את כל הבתים?
• כן, אפילו האחרון, אני צריך רק למסור את המפתח לקונה כאן בסאוטה והוא ייתן לי את הכסף, אחר-כך ניסע באנייה.
• באנייה? חשבתי במטוס,
• קודם באנייה לאַלְחָסִירַס, אנחנו נוסעים לישראל, פה כבר אפשר לומר את המילה ישראל, אחר-כך כשנגיע למרסיי נטוס במטוס,
• ואיך יהיה שם אבא,
• כולם יהיו יהודים, כמונו,
• ואיך אנחנו?
• כמוהם, כל הילדים בבית-הספר יהיו יהודים, כל החנויות יהיו של יהודים, כל האנשים ברחוב יהיו יהודים, אף אחד לא יקרא לך יהודי יותר, כי כולם יהיו יהודים,
• טוב, אבא,
• אל תדאג בני, הייתי שם לפני שנתיים וזה משהו נפלא, כל האנשים שם הם באמת יהודים,
• אין ערבים בכלל?
• אין ערבים בכלל. כולם יהודים, ועכשיו אתה יכול ללכת לישון, מחר מחכה לנו יום ארוך.

Benzimrao

אני לא יודע מה קורה לכם לבוא לבקר אותי ולראיין אותי כאן, בנזימראו, בסך-הכול כפר קטן באמזונס, שבט קטן, ללא עתיד, הנה, הם כמו כולם הולכים ועוזבים את המקום, הם הולכים ללמוד רפואה, אומרים שבמשפחה הזאת זורם דם של רופאים שכבר אלי בן זמרה במאה השש-עשרה היה רופא, וכשהוא הגיע עם אחיו לתטואן, כן שם בצפון מרוקו ליד ספרד, הוא הביא את אחיו על גבו כי הוא מת לו

בדרך, אהר-כך היה למרפא בעיירה המוקמת באותם ימים, זמנים רחוקים, אתה שואל על הקמת השבט, הדבר הוא די פשוט, זה קרה ב1850-, מואיסֶס בן זמרה הגיע לברזיל מתטואן על מנת להביא כסף למשפחתו, ובאחת מן העבודות הגיע למקום הזה, זימראו, כך הוא נקרא היום, כאן הוא החליט לחיות, מדי שנתיים-שלוש היה עוזב ונוסע לעירו וחוזר, כאן הוא נשא עשרים ואחת נשים מן המקום, ונולדו לו מאה

ילדים, זו התחלת השבט, כל הילדים עוברים טכס ברית-מילה, ולבכור תמיד קוראים מואיס, לא, לא מואיסס, כי מואיסס יש רק אחד, והוא אב השבט, בגיל שישים הוא נעלם ולא חזר יותר, הוא אמר לנו שיחזור ביום מן הימים ואנחנו עדיין מחכים לו, הוא היה איש חזק מאוד ודיבר שפה מיוחדת אותה אנחנו מדברים עד היום, סוג של ספרדית מתובלת עם פורטוגזית, קוראים לשתפנו חַגֵטַאו, אבל היום כבר כולם מדברים פורטוגזית, עשינו כאן בית-ספר ששמו אליאנסה, כי כך הוא ציווה לנו באחד מן המסעות שמהם חזר, והוא אמר לנו להתכונן יום אחד לנסוע לירושלים, כן, לירושלים, לא לתטואן, הוא תמיד אמר שהעתיד הוא ירושלים, כך עובדת התורה שלו מדור לדור במקום הזה, המקום המיוחד הזה בו אף פעם אין הצפות של גשם, כאשר כמה מטרים מכאן הכול הופך לנהרות, אני לא יודע איך הוא מצא את השטח הקטן הזה, קורה שאנחנו מוקפים מים לפעמים כמה חודשים, פעם זה נמשך יותר משנתיים, אבל כמובן הכול גדל כאן בעצים האלה, ואוכל אף פעם לא חסר לנו, כמו בתטואן, כך אמרו לי שתמיד שם היה אוכל לכולם, או כמעט תמיד, כנראה שמואיסס הגדול הביא לכאן את הברכה שלו, ראיתי באמת שם, כשהייתי בתטואן את פסאז' בן זמרה, מן הבתים שבנו בני משפחתו שם, אתה אומר שאתה ממשפחת בן זמרה, אתה

נולדת בתטואן, זה מאוד מעניין, אבל בשבילנו כל העניין הזה הוא היסטוריה, אני לא יכול להבין למה אדם יעזוב אדמה פורייה כמו שלנו כדי ללכת לעיר כלשהי, לברזיליה, או לסאו פאולו, אבל זה מה שקורה

לבני שבטי, הם הולכים ואחרי כמה שנים חוזרים עם תואר של רופא, היית מאמין, בשביל מה בן-אדם צריך תואר של רופא, והם רוצים לרפא אותי אני לא יודע ממה, אני כבר בן שמונים וחמש, ואם אני חולה

או מישהו מבני השבט חולים אנחנו לוקחים כמה עלים מערבבים אותם עם המנגו הטהור ומכינים לנו משקה לרפואה, אבל כל המלומדים שלנו נהיים להם רופאים כאלה חשובים, יש להם עניבות במקום חצים, והם כמובן נורא חכמים, אם אנחנו מתנגדים למשטר הקיים זה מפני שהם פשוט רוצים לחסל את הג׳ונגל, הם רוצים לחסל את כל האינדיאנים, האינדיאנים די תמימים כאן בין העצים, הם לא מבינים את האיש הלבן, הם באמת חושבים שאם יישארו במקומם הדחפורים, הריסוסים, החיסונים והתרופות לא יבואו להרוג אותם, הם חושבים שהם יחזירו להם טובה תחת טובה, האינדיאנים הולכים ונעלמים, הולכים ונחנקים, אני יודע שיש שמועות שאני אחראי לפעולות טרור, זה לא נכון, איני אחראי ואיני מצדיק אותן, אך אני בהחלט מבין אותן, ואם מישהו יעשה פעולה כזאת אתן לו מחסה בשבטי, ואם זה יהיה בן שלי לא אסגיר אותו למשטרה, או לצבא, יש יותר ויותר צבא, כאן בזימראו, שם בברזיליה ובסאו פאולו הם מדברים על דמוקרטיה ועל חופש הפרט ועל התחממות כדור הארץ אך ברגע שאתה יוצא מן הפרברים של הערים האלה מה נשאר לך? כלום?

לא על זה אתה רוצה לשמוע, את חושב שאני נושא איזה סוד כמוס על תטואן, שאני יודע משהו שאתה לא יודע, זה לא כך, ייתכן שמואיסס בן זמרה שלח מכתבים, אף שקשה להאמין, שהוא שלח משהו מן המקום הזה לפני מאה שנה, ייתכן שהיו לו צאצאים גם בתטואן, איני יודע על זה, בעצם עד לפני כמה שנים תטואן לא הייתה שונה במחשבתי מן האימפריה האצטקית, משהו דמיוני מן העבר, האמנתי כמובן שזה קיים,

אם אני רוצה לבקר שם, אולי… הייתי פעם בסאו פאולו, האמת זה לא ממש הרשים אותי, לקחו אותי אפילו למוזיאון, אחד מן הנכדים הרופאים שלי, אני לא יודע מה זה כל-כך טוב, החדרים היו מחניקים והריח של הצבע מאוד הפריע לנשימתי, אז עד לתטואן, לטוס במטוסים הגדולים והגסים האלה, בשביל מה, חוץ מזה אני יכול לראות את תטואן כאן, אני יכול להסתובב ברחובותיה מכאן, מתי שאני רוצה, יש לי אפילו מפה, אני מכיר את הים התיכון, מכאן, זו מפה שצייר על אבן הסבא שלי, אני יודע בדיוק כמה זמן ייקח לי להגיע ברגל מן החודריה ועד ריו מרטין, הים הקרוב, אני עושה את הדרך הזאת לפעמים, אני יוצא בבוקר מביתי וחוזר לקראת ערב, כולם יודעים שבאותו יום אני במסע לתטואן, לא, כמובן, איני זז מן האוהל שלי, אבל כולם יודעים שבאותו יום אסור להם להפריע לי, כן, ביום הראשון של חודש אוקטובר, או לפעמים כמה ימים אחרי זה, אני קובע את זה אנחנו עושים צום, זה יום כיפור, אני יודע שזה מן היהודים, זה לא ענייני, אנחנו מתפללים לשנה עם מעט גשמים, שהנהר כאן ליד לא יוצף ולא יגרום נזקים, ואנחנו גם מתפללים שהצבא לא יפריע לנו וייתן לנו לחיות את חיינו, אולי זה מה שנשאר מן העניין, אנחנו גם נחים בשבת ומדליקים נרות יום בשבוע, את זה תשאל את הנשים, הן יודעות יותר טוב ממני, אבל אני גם יודע שבעצם אף אחד כאן הוא לא יהודי, הרי האימהות הן כולן אינדיאניות, אז אל תנסה עכשיו לשכנע אותי להיות יהודי, כבר היה כאן איזה גרינגו שניסה לגייר אותי, אנחנו אינדיאנים, אינדיאנים מתטואן אבל אינדיאנים, אם אתה רוצה אתה יכול לאכול אתנו ארוחת ערב.

לאמיתו של דבר, לא רבים היו האזורים במרוקו שהשינויים שהביא עמו השלטון הקולוניאלי לא חוללו בהם תמורות כאלו או אחרות ביחסי הרוב והמיעוט המקומיים. בסיפורי התקריות שהתחוללו אחרי הפלישה האמריקנית בנקודות יישוב אחרות מלבד קזבלנקה, משתקפות ההשפעות החדשות לצד דפוסי היחסים הישנים. ברבאט, הבירה הרשמית של מרוקו, השוכנת גם היא לחוף האוקיינוס האטלנטי, השתתף כנראה מספר מצומצם של יהודים באספה גוליסטית רבת־משתתפים שנערכה לשם הבעת שמחה על הפלישה. מפקד המשטרה המקומי, ברונל, שעתיד היה למלא בשנת 1948 תפקיד מפתח בפוגרום שנערך בעיירת הגבול אוג׳דה, יזם בעקבות זאת שורה של צעדים נגד אנשי הקהילה, ובמרכזם הוצאה של כמה עשרות מהם לעבודות כפייה. בד בבד הופקדו מוח׳זינים על שמירת ״המלאח״, הרובע היהודי, וניצלו את ההזדמנות לסחיטות בנוסח הישן, כולל מעשה אונס בבית שעליו אמורים היו כביכול לשמור. מאלף במיוחד העירוב בין ישן לחדש בעיירה בני מלאל, שם חודשו כנראה בתקופת וישי גזרות, שמקורן בתקנות עומר המוסלמיות – תקנות ההפליה המסורתיות בין המאמינים המוסלמים לד׳ימים. תקנות אלו אסרו על הד׳ימי לרכוב על סוס, למשל, אות להבדל בינו לבין המוסלמי. בתקופת וישי ולאחריה אסר הפאשה המקומי, בשיתוף פעולה עם המפקח האזרחי הצרפתי, על היהודים לרכוב על סוס והוסיף על כך תקנות ששורשיהן בהחרמות הרכוש היהודי שנהגו באירופה הנאצית. כך אפשרו לנוצרים שחפצו להשתקע בבני מלאל לבחור לעצמם בית מבתי היהודים, ואף המוסלמים לא הופלו לרעה בעניין זה וגם להם התירו לבחור לעצמם בית־עסק יהודי."

הערת המחבר: " דו"ח על התעללות באוכלוסייה היהודית בבני מלאל ", שם בעמוד 177-179. מחבר הדו"ח על מצב היהודים תהה : " השפעת היטלר ותורתו הייתה חזקה ואכזרית כדי שתימשך. אל לא ברור למה נמשך הדבר זמן רב לאחר כניסת האמריקאים "

עדויות אלו על ההתנכלויות ליהודים באו ממקורות יהודיים בני הזמן. הן מלמדות על האופן שבו תפשו והציגו את קצו המאכזב של שלטון וישי מנהיגיה המתמערבים של האוכלוסייה היהודית העירונית. רשמים דומים של מועקה שאחרי המלחמה מצטיירים גם מטקסט שונה לגמרי – ספרו האוטוביוגרפי של נהוראי מאיר שטרית, אימת החלום. שטרית לא היה אלא ילד בן חמש בשנת 1942, ועל כן המאורעות שהוא מספר עליהם משקפים מן הסתם זיכרון קולקטיבי כלשהו של בני קהילתו או של משפחתו המצומצמת. הוא מספר על מה שהתרחש באותה תקופה בעיירה גוראמה שבאזור תאפילאלת שבדרום־מזרח מרוקו, על גבול הסהרה ואלג׳יריה. ספרו מעביר אותנו מן הריכוזים העירוניים של מרוקו לאזורי הכפר והמדבר של מפת היישובים היהודיים בארץ. שלושת היסודות המרכיבים את החברה הקולוניאלית – המוסלמים, היהודים והצרפתים – מופיעים גם בתיאורו של אזור נידח זה של מרוקו, ואולם זו הפעם היסוד האירופי אינו מיוצג על־ידי מתיישבים או על־ידי ציבור גדול של פקידים ואנשי שלטון. בגוראמה הטביעה את חותמה רק דמות צרפתית בולטת אחת – זו של המושל המקומי. גוראמה לא היתה קהילה יהודית כפרית אופיינית, שכן לא שכנה מדורי דורות בכפר קיים, אלא ייצגה קהילה חדשה ויזומה במרכז אדמיניסטרטיבי שבנו הצרפתים אחרי הכיבוש בשנת 1912, והמושלים הצרפתים מתוארים כמי שהתערבו ישירות ביחסים בין היהודים למוסלמים:

היה מושל בשם שפלאר שנהג להפגין שנאתו ליהודים בנוכחות ידידיהם הערבים. הוא השפיל אותם בקריאות ״יהודי מלוכלך״, והטיל עליהם מסים כבדים מאלה שהיו רגילים לשלם. הוא היה היחידי שדרש מהיהודים להתהלך בלבוש פשוט עם כובע שחור ונעליים שחורות, אסר על היהודים לרכוב על סוסים וכן לחבוש ״תרבוש״. בטיוליו וסיוריו בעיירה היה נוהג להכות בשרביטו על ראש כל יהודי שחבש ״תרבוש״.

שטרית מתייחס אל גזרותיו של שפלאר כאל חידוש, אך למעשה אפשר לראות בהן מתן תוקף מחודש לתקנות עומר וכן אישור הנוהג המקומי בדבר לבושם של היהודים. האסכולה המרכזית שרווחה בקרב מושליה הצרפתים של מרוקו דגלה במדיניות של שימור המסורות המקומיות, כדי לא לזעזע את המערכת המקומית וכדי להקל כך את התקבלות השלטון הקולוניאלי. הנציב הצרפתי העליון הראשון, הגנרל ליוטה(כיהן בשנים 1925-1912), הוא שעיצב את יסודות המדיניות הזו. אין לדעת אם המושל המקומי שפלאר היה מנאמניה של אסכולה זו או סתם הצטיין ברגשותיו האנטישמיים. מכל מקום, ברור שנוכחותו במרכז האדמיניסטרטיבי החדש הטביעה את חותמה על נורמות ההתנהגות כלפי היהודים.

עקיבא אזולאי – איש ירושלים

באדיבותה של סולי שרביט – עורכת הספר

בתיווכו האדיב של ד"ר משה עובדיה

ששלח לי את הספר הזה, כמתנה מהמשפחה

כל הזכויות שמורות למשפחה……..

מוקדש לזכרו של אבינו, מורנו ורבנו עקיבא אזולאי ז״ל, איש ירושלים, ולאמנו, תיבדל לחיים, אסתר אזולאי

המסרבים להתעתמן יעזבו את הארץ

דברי דוד הרוש

מייד לאחר שפרצה מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1914, החלו הטורקים לגלות יחס עוין ליישוב היהודי בארץ. היהודים הואשמו בציונותם וייחסו להם כוונות אהדה למעצמות אנגליה, צרפת ורוסיה, וכן עוינות לממלכה העות׳מאנית, אשר שלטה בארץ. השלטונות פנו בתביעה לכל התושבים, נתיני המדינות הזרות, שיתעתמנו; אלה שיסרבו להתעתמן יצטרכו לעזוב את הארץ.

מוסדות היישוב ניהלו משא ומתן עם השלטונות המרכזיים והשתדלו להשיג את הבטחתם, שקבלת הנתינות העות׳מאנית בשנתיים הראשונות לא תהיה כרוכה בשירות בצבא, וכן שהמתעתמנים יידרשו לעבוד רק בגבולות ארץ ישראל.

רבים פקפקו בכך, ומספר לא מועט של נתיני חוץ עזבו את הארץ. כיוון שלא יכלו לשוב לארצות מוצאם ירדו מצריימה.

ביום חמישי אחד אחרי הצהריים, יצאה פקודה נמרצת מעם הרשות הטורקית: ״המסרבים לקבל את הנתינות העות׳מאנית יעזבו בתוך שעות אחדות את הארץ״. שררה אווירת מלחמה, הכול התארגנו לקראת הגלות. מחנות מחנות של אנשים וילדים הובלו כשבויים אל החוף, כל אחד צרורו על שכמו. המחזה היה מזעזע. כל הגולים נקבצו על שפת ימה של יפו, מחוסרי כול, הרבה נתפזרו. אוניות צרפתיות, אשר הגיעו למטרה זו, חיכו לגולים; בין הגולים היה הרב דוד אזולאי, בן ה־89, אשתו סוליקה, בת ה־26, ובניו: ציון, בן ה־6, ועקיבא, בן השנה.

כבד תנועה ונתמך על ידי גולים עלה הרב דוד אזולאי עם משפחתו לאונייה, לרדת מצריימה. בזעם ובכאב מלמל: ״עוד אחונן עפרייך ארץ ישראל״. הגענו לאלכסנדרייה, שתי המשפחות: משפחת הרוש ומשפחתו של עקיבא אזולאי. הקשר בין המשפחות היה הדוק. אמי עיישה היא בתו של הרב דוד אזולאי מנישואיו הראשונים. הרב אזולאי נישא שנית כשהיה בן 80 שנה לסוליקה. בנם עקיבא הוא אפוא דודי. אמי הייתה גדולה בשנים מאמו של עקיבא, אך היחסים בין אמי לבין סוליקה היו יחסים של חברות נאמנה, והיינו משפחה אחת לכל דבר. באלכסנדרייה התחלקנו לשלוש מחנות שנקראו: שונה, גאברי, ורדאין. משפחת הרב דוד אזולאי גרה במחנה ״גאברי". כל הפליטים נקראו ״מהגרין". במחנה נבנו חדרים גדולים, ובין חדר לחדר הפרידה מחצלת. כל משפחה גרה בחדר אחד. מיטות לא היו, והלינה הייתה על הרצפה או על גבי גרוטאות עץ. האחראים על המחנה היו חיילים אנגלים בלבוש אזרחי. המהגרים עסקו בכל עבודה שבה חפצו. תעסוקה הייתה גם לנשים; במתפרות תפרו מדים לצבא האנגלי, וגם סוליקה מצאה פרנסתה במתפרות אלה. במקרה של אי־ציות לכללי המחנה או של עבירה על החוק היו נשפטים על ידי הקונסול ונכבדי העדה, בהם הרב דוד אזולאי. אם הנאשם נשפט וגזר דינו היה להיכלא, היה נכלא בביתו של הקונסול. מהגרים צעירים גויסו, מרצונם הטוב, לצבא האנגלי, כדי להילחם בצבא הטורקי. פלוגת המהגרים נקראה פלוגת ״גליפולי״, גדוד נהגי הפרדות, והמפקד היה יוסף טרומפלדור, שכונה "אבו דרייע" (בעל היד האחת). הבחורים התפעלו ממפקדם על יכולתו להשתלט על הפרדה ביד אחת.

תנועות נוער אחדות הוקמו. אני הייתי חניך בצופים. בפעולות אלה היינו משחקים ורוקדים. השיר ״שאו ציונה נס ודגל" הושר ממש כהמנון. היחס של העם המצרי היה אוהד, ולא הרגשנו שנוטרים לנו, לא מצד הצבא ולא מצד העם המצרי. הקונסולים דאגו לכל צורכי המהגרים. המהגרים חיו בליכוד ובשיתוף פעולה, כמשפחה אחת. בתי הכנסת היו ממוקמים בתוך המחנה. בית הספר נוהל על ידי גברת לנדאו, ורופא המחנה היה אבוג׳דיד, יפואי יהודי. הסבא, דוד אזולאי, היה שליח־ציבור של המחנה "גאבר", והיה נותן עצות בנושא שלום בית, בענייני נישואין, גירושין, ברית־מילה, בר־מצווה, וכן בענייני בריאות. בדרך הדת מצא מרפא לכל מכאוב. בשבתות ובחגים נהגנו לבוא ממחנה "שונה״ ברגל אל מחנה ״ג׳יברין", ולבלות עם משפחת אזולאי. החגים והשבתות התנהלו בהוד והדר. נהניתי בעיקר מההליכה לתפילה בבית הכנסת שבאלכסנדרייה, על שם אליהו הנביא. תמיד הייתי מתקנא בעקיבא ובציון, על כי לומדים הם עם אביהם. סבי נהג לקרוא לציון"יעקב", תם יושב אוהלים והוגה בתורה. לעקיבא נהג לקרוא "עשיו" בשל שובבותו. לא יישכח ממני הטיול לדימנהור שבמצרים, כדי להישטח על קברו של הצדיק, הרב אבוחצירה זצ״ל, להתפלל לשלומי בשל מחלת הטיפוס שפקדה אותי. ציון ואני פוסעים הראשונים, ועקיבא צמוד לאביו ואמו, מעין קמיע שאסור להינתק ממנו. אמונה הייתה אז, אם נתקפת במחלה קשה, החלף השם ויצאת מכלל סכנה. ולכן עקיבא נקרא: משה, אבנר, עקיבא. תיאורתית, עקיבא הושאל לשכניו ולידידי המשפחה, כמעשה חנה אם שמואל הנביא, כדי שיוכל להאריך ימים. מעשית, היה כמובן תחת השגחת אמו.

הדבר השנוא על סבי היה השבועה בילדיו לצורך קבלת עזרה. בכעס ובחריקת שן היה עונה: לא להישבע בילדי, זכיתי בהם לאחר סבל רב.

רבי אברהם אביחצירא [השני]

משפחת אביחצירא, הינה המשפחה המפורסמת ביותר בצדיקיה בכל גולת צפון אפריקה. משפחה זו זיכתה את עם ישראל במאורות אדירים ועצומים של צדיקים יסודי עולם, שהאירו את חשכת גלות ישמעאל במשך למעלה ממאתיים שנה.

השושלת החלה להאיר פני תבל עם לידתו של המאור הגדול רבי יעקב אביחצירא זיע״א. מני אז ועד לימים אלו מסתופפים אנו בצל צדיקיה, ונהנים ומושפעים מדברי תורתם שהותירו לנו לדורות עולם.

בין המאפיינים הבולטים של משפחה זו מצאנו את הצדיקות, החסידות והענוה. מידות אלו הם קנה המידה המובהקים לענקים בכל הדורות. ואכן קניינם של גדולי משפחת אביחצירא – כרבי יעקב ובניו: – רבי מסעוד, רבי אברהם, רבי אהרן, ורבי יצחק, וכנכדיו: רבי ישראל [בבא סאלי], רבי דוד [״עטרת ראשנו״], רבי יצחק [בבא חאקי] ועוד ־ היו מידות אלו בשלמות רבה.

מן הצדיקים של משפחה זו בולט בענוותנותו ״הרב המופלא, וכבוד ה׳ מלא, יראת ה׳ היא אוצרו… שייף עייל שייף נפיק ועסיק באורייתא תדירא, לילה כיום יאיר כחשכה כאורה, בנן של קדושים, אראלים ותרשישים, כמוהר״ר אברהם אביחצירא זצ״ל״ [ציטוט מדברי מרן הראש״ל הגר״ע יוסף שליט״א].

רבי אברהם זצ״ל נולד בשנת תרע״ה [1915] – באיזור תאפיללת שבדרום מזרח מרוקו, הוא בית היוצר של משפחת אביחצירא – לאביו רבי יצחק [בבא חאקי] זצ״ל, בנו של רבי מסעוד, בנו הגדול של רבי יעקב אביחצירא זיע״א.

ומצד אמו היה רבינו בנה של ללה אסתר, ע״ה, בתו הגדולה של רבי דוד [עטרת ראשנו], אף הוא בנו של רבי מסעוד, בנו הגדול של רבי יעקב אביחצירא זיע״א. כלומר, הן מצד אביו והן מצד אמו היה רבי אברהם זצ״ל נין ונכד לאביר יעקב אביחצירא זצ״ל.

לסבו דוד [׳׳עטרת ראשנו״] זיע״א לא היו בנים, ונכדו רבי אברהם שהיה בן ביתו היה חשוב ויקר בעיני רבינו ובעודו רך לימים קירבו ביותר והיה מוליכו ומביאו עמו לבתי כנסיות ובתי מדרשות עד שנלקח לבית עולמו בגזירת הבורא כשנהרג על קידוש ה׳ [ביום שבת קודש בשעת המנחה בי״ד כסלו שנת תר״פ], בעוד רבינו בן חמש שנים בלבד.

באוירת קדושה וטהרה זו, בנוף ההררי והמדברי, בקרבת נחלי מים ונאות דקלים, במקום בו הבדידות והשקט השפיעו עמוקות על נשמות גדולות, גדל ונתגדל רבי אברהם בצילם של ענקי רוח קדושים וחסידים בתורה וביראה.

כשהגיע רבינו לבוא בברית הנשואין, להקים בית נאמן בישראל ולהמשיך לנטוע שתילים בבית ה; זכה ונשא לאשה את רוחמה תחי' בתו הגדולה של דודו האדמו״ר רבי ישראל [בבא סאלי] זיע״א.

כבוד גדול רחש בבא סאלי לרבינו, ולא רק משום היותו חתנו, אלא גם משום שהכיר במעלותיו, בגדולתו ובמידותיו.

בשנת תש״ט [1949] עלה רבינו עם אביו רבי יצחק [בבא חאקי] לארץ ישראל. ובעוד אביו הגדול שימש כחבר הרבנות הראשית לארץ ישראל, ורבה של העיר רמלה, ומחשובי רבני ארץ ישראל, ישב לו רבינו בעיירה הקטנה יבנה שבשפלת החוף, ובמשך כעשרים שנה שימש כרבה של העיירה.

עשרים שנות ישיבתו ביבנה הטביעו את חותמם על תושביה – גדולים וקטנים. דמותו האצילית של רבינו, שאפופה היתה קדושה וחסידות, ענוה ויראה, תורה וחכמה, הקרינה על כל בני העיירה. כבוד גדול רחשו לרבנו, וכבוד זה נתמזג ביראה שבאה לידי ביטוי בזהירות מפגיעה בכבוד תורתו אף בעקיפין. כך, לדוגמה: ילדים שראוהו בדרכם, אם על ראשם לא היתה מונחת כיפה, היו מניחים את ידיהם על ראשם עד עוברם מלפניו. מבוגר שלא לבוש היה בצניעות, בראותו את רבינו היה נמלט מלפניו. יראה זו נבעה מתוך הערצה ולא מתוך פחד ומורא.

[אגב, כשעלה חותנו רבי ישראל [בבא סאלי] לארץ ישראל, התיישב בתחילה בעיירה יבנה בביתו של רבנו במשך מספר שנים, עד שעבר לישיבת קבע בעיירה נתיבות שבנגב. עובדה זו מעידה על הערכתו של בבא סאלי את חתנו, אשר לא ראה מקום מתאים יותר ״שיבתו בא״י אלא בביתו, אף על פי ששמו נודע לתהילה בכל אתר ואתר, בעיני העם והרבנים].

ידועה היתה מסירות נפשו של רבנו על שמירת השבת בעיירה. ומספרים תושבי העיירה על יהודי שהעז לפתוח את חנותו בשבת, לאחר שהזהירו רבנו ולא נענה, ביקש מכל תושבי העיירה להגיע ביום שבת קודש אל מול חנותו ולקרוא תהילים. ואכן היתה זו השבת האחרונה שחנות זו היתה פתוחה בה.

בימי בראשית אלו שלאחר הקמת המדינה, בעוד שבניית מבנה דת היתה כרוכה בקשיים גדולים, נחלץ רבינו להקים מקוה גדול בעיירה, ביודעו את חשיבות טהרת המשפחה כבסיס לקיומו של עם ישראל, וכן להקמת בית כנסת שבו יתרכזו חיי הדת של התושבים בתפלה ובלימוד תורה.

ביתו היה פתוח לרווחה, וכל נזקק באשר הוא נתקבל בכבוד והערכה, וזכה למלוא העזרה והיחס מצידו. לא היה לפניו כל משוא פנים, וגדולים וקטנים זכו לאותה התייחסות. עובדה זו נבעה מענוותנותו הגדולה, ומהרגשת הביטול שהתבטל בפני ולפני כל אדם.

ממידותיו התרומיות יש לציין את זהירותו הרבה בקיום מצות כיבוד אב ואם. בפני אביו הגדול – רבי יצחק [בבא חאקי] התבטל ביטול מוחלט. בדברו עמו היה מרכין את ראשו וכולו מלא יראה, כבוד והערצה לאביו הגדול. יחס זה לא נבע מהקרנת מורא מצד האב ־ שכן רבי יצחק זצ״ל נודע היה ביחסו הלבבי והמלא הומור כלפי כל אדם – אלא מאופיו המלא ענוה וצדקות של רבי אברהם.

בהזדמנויות רבות ישב רבי יצחק [בבא חאקי] זצ״ל בפני מלכים ורוזנים, רבנים ואנשי ממשל, ותמיד כשרבי אברהם נכח בכנסים בעין אלו, היה נחבא אל הכלים ונזהר מלהתבלט, עובדה מעניינת זו נבעה מיראתו וריחוקו מכל רבב של גאוה ח״ו. ורק כאשר נצטווה על ידי אביו הגדול לשאת דברי תורה, היה נכנע מפני כבוד אביו עושה רצונו. מעולם השתדל להסתיר את מעלותיו וצדקותיו, ומעטים הכירו בגדולתו במלוא היקפה, מרוב כיסויי הענוה שאפפוהו.

בעבודתו ראה שליחות ואחריות עצומה, על כן ירא שלא יכשל בשליחות זו, ועל כן לא נמנע מלהתריע ולחזור ולהתריע על כל פגיעה בקדשי ישראל, אף אם הדבר יסכן את מעמדו וכבודו.

רבינו היה מוהל מומחה, ומעולם לא קיבל תשלום עבור היותו מוהל. ואכן לא פעם, אלא פעמים רבות, אף העניק מכספו לבעלי הברית, והשתדל לשמח כל עני ונדכה, גם אם לא היו מבני הגבירים וחשובי הציבור.

בשנת תש״ל [1970] נזדעזעה ארץ ישראל כולה בפטירתו הפתאומית של הרב הנערץ רבי יצחק אביחצירא [בבא חאקי] זיע״א – חבר הרבנות הראשית ומנהיגה הגדול של יהדות צפון אפריקה בתאונת דרכים קטלנית. ארעא דישראל איבדה את אחד מגדוליה בתורה ובמעש.

העיר רמלה נשאה את הכאב וחיפשה אישיות מתאימה וראויה לירש את מקומו של בבא חאקי. ואז, כשנודע שרצונו של רבי יצחק היה שבנו רבי אברהם ירש את מקומו ברבנות, הפצירו ברבינו שיטול לידיו את התפקיד. רבנו מרוב ענוותנותו לא היה מעוניין בתפקיד גדול ואחראי זה, אילולא ידיעתו והכרתו שזהו רצון אביו הגדול, ורק מחמת יראתו והערכתו העצומה את אביו ניאות לשאת במשרה רמה זו.

מיותר לציין שתושבי העיירה יבנה עשו כל שביכולתם לשכנע את רבינו שישאר בעיירתם, אך רבינו בלב כבד ומתוך כוונה לעשות רצון אביו, עבר לרמלה וכיהן בה עד לפטירתו בשנת תשל״ד [1974].

בענוותנותו הגדולה של רבינו, לא ראה עצמו ראוי להוציא לאור את חידושיו על התורה, התלמוד והפוסקים. וכל שנתחדש לו ונאמר בהזדמנויות רבות נשאר גנוז בבית גנזיו עד לאחר פטירתו. מעניין הדבר שאפילו קיבוצם בסדר מסויים וכדו' רחוק היה ממחשבתו – לאחר פטירתו נמצאו בין דפי ספריו גליונות רבים של חידושיו שהונחו שם סמוך לכתיבתם ואמירתם בציבור.

ואכן עובדה זו שרבינו כתב גם חידושים בכל מקצועות התורה, היתה לפלא בעיני מכיריו ויודעיו. והעיד על כך הרה״ג רבי חיים דוד הלוי ־ רבה של ת״א, בהסכמתו למהדורה הראשונה של הספר ״תולדות אברהם״: ״שמענו דברי תורתו על פה, ומענותנותו כי רבה, לא ידענו שידיו רב לו גם בכתב. והן עתה ראיתי דפים אחדים מחידושיו בדרוש, ודבריו נאמרים בטוב טעם ודעת, דבר דבור על  אופניו, והכל ספוג אהבת ה; אהבת התווה, ואהבת ישראל. אלה הם קווי אפיו הטוב ותכונותיו הנעלות שהטביע גם בספרו״.

[ואגב, כך גם נהג זקנו הגדול בעל אביר יעקב, רבי יעקב אביחצירא זיע״א, שאף הוא לא נתנו לבו להדפיס את ספריו הרבים בעודו בחייו, ורק לאחר פטירתו נגלה אל בנו רבי אברהם והרשה לו להדפיסם].

רבינו הגה בתורה ביומו ובלילו, ובקיאותו בכל מכמני חלקי התורה היתה גדולה. היה חריף בתלמודו וירד לעומק הסוגיות, הן בפרשנות התורה והן בהלכה.

ספרו ״תולדות אברהם" במהדורתו השניה והרחבה [מהדורה ראשונה יצאה לאור בעריכת חתנו רבי אברהם מוגרבי שליט״א שכיום משמש כרבה של הקהילה הספרדית באנטוורפן שבבלגיה] היוצא לאור בימים אלה, הוא ביטוי נפלא לבקיאותו העצומה, לדרכי לימודו באגדה ובהלכה, לשליטתו בכל דרכי הלימוד הליטאי והחסידי, הספרדי והאשכנזי.

תורה אחת בלולה בשינויי סגנון ודרך. על שלחן רבינו באו פרשני התורה ללא הבדל במוצאם ובארצות גידולם, את כולם למד ובכולם העמיק ודלה פנינים.

לא שנים רבות זכתה העיר רמלה שיכהן בה רבינו ברבנות. ואכן לאחר שנים מעטות חלה רבינו חולי שממנו סבל סבל רב ויסודם קשים ומרים. וביום כ״ב בכסליו שנת תשל״ד, החזיר רבנו את נשמתו הטהורה מזוככת לבוראה בקדושה ובטהרה.

בשעת פטירתו נכחו חותנו האדמו״ר רבי ישראל אביחצירא [בבא סאלי], הצדיק רבי יחיא שניאור, גיסו רבי מאיר [בבא מאיר]

– זיע״א, ועוד רבים מרבני המשפחה שיבדלו לחיים ארוכים.

רבינו הותיר אחריו זרע ברך ה׳ – בנים יראי ה׳ עוסקים בתורה, ובנות שנישאו לתלמידי חכמים יקרים וחשובים.

התולדות נלקטו מתוך ספר"תולדות אברהם״

סוף המאמר…..

מקבלים עול של מצוום ואומרים – ״שמע ישראל"..

על הצטרפותו לבית-הדין לגיור בבלמונטה, שמענו מדב הכהן, שהוא חוקר היסטוריה של עם ישראל במכון ״יד בן-צבי״. מספר דב הכהן – דודי ר׳ שמואל הכהן, עובד במשרד הדתות ומטפל בנושא הגיור. את הרב סבג, רבה של בלמונטה, הכיר בהיותו בברזיל. כשביקש הרב סבג, לגייר את אנשי הקהילה שלו, בבלמונטה, התקשר עם ר׳ שמואל הכהן ועם הרב אליהו אביחיל וביקש שיבואו לבלמונטה, כדי שיהיו שלושה יהודים כשרים, שישמשו כבית-דין לגיור אנשי הקהילה. לפי ההלכה, כל יהודי שומר-מצוות, יכול לשמש כחבר בית-דין לגיור. לכן, מכיוון שדודי לא יכול היה לנסוע, הוא התקשר אלי ושאל אותי, אם אני מוכן לנסוע במקומו. הסכמתי ונסעתי. למרות שאני עוסק בחקר תולדות עם-ישראל, חשבתי תמיד, שאנוסים כיום, הם אנשים מתבוללים, שאין להם, שום זיקה ליהדות ורק ידוע להם שאבות אבותיהם היו יהודים שנאלצו להתנצר.

כשהגעתי לשם, ראיתי שאין זה כך כלל. נוכחתי לדעת, שצאצאי האנוסים, הם יהודים ממש, ששמרו על יהדותם במשך 500 שנה. הצורך להסתיר את יהדותם, שיבש חלק מהמנהגים שלהם, כמו, הדלקת נרות בסתר, מנהג שהפך להם כיום לחוק והם חושבים שאסור להדליק נר שלא בתוך כד. לקח לנו הרבה זמן לשכנע אותם, שאין צורך להסתיר את הנרות.

הגענו לבלמונטה בשעה אחת אחר-חצות. חיפשנו את ביתו של אחד מאנשי הקהילה.

היינו עייפים וראיתי שאין אפשרות אחרת, מאשר לשאול את אחד העוברים ושבים מתושבי בלמונטה.

בשעה אחת וחצי, עברה מכונית. עצרתי אותה ושאלתי את הנהג בפורטוגזית, אם הוא יודע היכן גר האיש שאני מחפש. הוא השיב לי – תסלח לי על הביטוי, אבל האם הוא יהודי ? הוא חשב שהוא צריך להתנצל על כך שהוא מזכיר את המלה ־ יהודי. אמרתי – כן, הוא יהודי והוא הראה לנו את ביתו.

על אף שחלפו 500 שנה, הגויים שם יודעים להצביע – כאן גר יהודי, כאן גר גוי…

זה עורר בי שוב את התחושה, שהאנוסים כיום, הם יהודים הממשיכים לשמור על יהדותם בסתר, אם כי לפני עשר שנים, היה מצבם גרוע יותר, כששמרו באופן חיצוני, על אורח חיים נוצרי. עדויות לכפילות הדתית, ניתן לראות אפילו בבית-הקברות, שם נמצאת, למשל מציבה, שעליה יש גם צלב וגם מגן-דוד.

כשהגענו, היה זה יום רביעי בלילה. למחרת, הכרנו את אנשי הקהילה ומוסדותיה. הם שכרו דירה מאחד אנשי הקהילה והיא משמשת להם כבית-כנסת.

את ספר-התורה, הביאו מתורכיה. ראינו קהילה המתרכזת מסביב לרב סבג, שהצליח להפוך אותם, אכן, לקהילה. ביום חמישי בערב, הכרנו אנשים נוספים. ארגנו אותם בקבוצות והתחלנו ללמד אותם הלכות שבת וברכות.

החל מהמגע הראשון ומסקירת עבודתו של הרב סבג, הבנו שכל אדם בקבוצה זו, הרוצה להתגייר ־מצווה לגיירו. נסענו לשם לימים אחדים בלבד ולכן מיהרנו. שלב ראשון של הגיור היה – קבלת עול מצוות.

הכוונה הייתה, שכל אחד מהם, יאמר בפנינו, שהוא מקבל עול מצוות, עול מלכות שמים ושהוא יקיים את כל הכתוב בתורה. לאחר מכן, אמר כל אחד מהם – ״שמע ישראל״…

הקבוצה הראשונה שמנתה 23 איש, עברה את הגיור כבר ביום חמישי. בחרנו באנשים אלו, כקבוצה ראשונה, על פי קריטריון שהיצבנו לנו ־ מי שקרוב יותר לקהילה ולבית-הכנסת ומגיע לכל האירועים שהרב סבג מארגן, יגוייר בקבוצה הראשונה. ביום שישי בבוקר, התפללנו יחד עם אנשי הקבוצה. לקראת אחר-הצהרים, באו האנשים עם מגבות בידיהם, לטבילה במקווה. הנשים לבשו חלוקים וכך טבלו גם הן בפנינו, כשהן חוזרות ואומרות, שהן מקבלות עליהן עול מצוות.

הגיור שלהם היה ״גיור לחומרה״. כפי שמגיירים יהודים שנתרחקו מהמצוות ולא כפי שמגיירים גויים. הטבילה הייתה ללא ברכה. אצל הנשים הגיור כלל ־ תחילה קבלת עול מצוות ואחר־כך, טבילה ללא ברכה. אחרי שהנשים יצאו, נכנסו הגברים.

אצל הגברים, קיימת גם הבעיה של ברית-מילה, אבל התברר שלכל הגברים שבאו להתגייר, כבר נערכה ברית־מילה. מל אותם, דר׳ יהושע רוח שהוא רופא אורולוג וראש הקהילה בליסבון. בשנים האחרונות, הוא מבקר בבלמונטה ומל שם את כל הגברים.

היחסים בין מוסלמים ליהודים במישור העממי.

ביחסי האנוש שבין היהודים למוסלמים היו מגמות שליליות וחיוביות. אחד מכינויי הגנאי המקובלים לאדם שהמוסלמי בז לו הוא " יהודי ". בתודעה העממית היה דמיון בין היהודי והנוצרי לאישה המוסלמית. כשם שזו, נחשבה לחלשה, למושפלת, למפוחדת ולטמאה, כך גם היהודי והנוצרי נחשבו לטמאים, ונגיעה בהם עלולה להבריח את ה " ברכה " ולחלל מה שנחשב קדוש.

נאסר עליהם להיכנס לגורן, לגעת במזון. מצויים פתגמים, אמרות וסיפורים בגנות היהודי כגון : " היהודי מטמא את הים ", " היהודים מקוללים ומלוכלכים ואין לתת בהם אמון ". עם זאת, היהודי נחשב לפיקח ולמצליח. ההצלחה הכלכלית של היהודים ותדמית העשירים המלווים בריבית שהוצמדה להם הוסיפה שמן למדורת הקנה והעוינות.

דימוי המוסלמים בעיני היהודי היה גם הוא שלילי וחיובי כאחד. הדבר התבטא בפתגמים כמו : " העושה טובה לערבי משול לזורה מים על פני החול ". בסיפור העממי תוארו המוסלמים כרודפים, אך גם כמגנים, כנוכלים אבל גם כעושי נפלאות.

מהסטריאוטיפים הדו צדדיים של המוסלמים והיהודים ניתן להסיק כי הם בזו זה לזה, אבל גם היו זקוקים זה לזה. עם זאת במישור האישי ובאמונות העממיות משותפות היה דו קיום בין יהודים למוסלמים. בעתות של צרה, מגפות ומכות מידי שמים היו מוסלמים פונים לצדיקים יהודים בבקשה שיתפללו למענם כדי לפתוח שערי שמים. מצויים קברים קדושים המשותפים ליהודים ולמוסלמים. .

חיי הקהילה.

במרכז החיים עמד בית הכנסת. הוא היה בדרך כלל בבעלות פרטית, וכך עקפו את האיסור על פתיחת בתי כנסת ציבוריים. שם גם למדו הילדים תורה, ובמקומות אחדים נערכו בבית הכנסת גם ישיבות של בית דין. בראשה הקהילה עמד " נגיד " שנבחר מתוך " טובי הקהל ".

הוא ייצג את האינטרסים של הקהילה כלפי השלטונות, ואלה ראו בו את האחראי  לתשלום מס הגולגולת לשלטונות ולמילוי " תנאי עומר ". היו לו סמכויות ענישה כלפי העבריינים, והוא השתתף בהתקנת תקנות עם בית הדין. משך כהונתם של הנגידים לא היה קבוע, וניתן לפטרם ולבחור אדם אחר.

בית הדין דן בכל תחומי החיים, ונחשב לבית הדין הגדול, כלומר לא היה אפשר לערער בפני בית דין אחר. לדיין היו סמכויות ענישה, המלקות היו תחליף לעונש מוות. הקהילה גבתה מסים ישירים ועקיפים שהיו מוטלים על מצרכים כשרים.

היה זה נושא לוויכוחים באשר תלמידי חכמים היו פטורים ממסים גם אם היו אמידים. והיו שהתקוממו נגד פטור זה. על הקהילה היה לדאוג לעניים המקומיים ולפליטים, לפדיונם של שבויים ולשלוחי ארץ ישראל שקיבצו תרומות לערי הקודש.

החינוך המסורתי.

בנים נשלחו ל " צלא " – המקביל ל " חדר " באירופה , שהיה בבעלות פרטית, בהגיעם לגיל 3 עד 5, ולמדו בו כמה שנים עד שידעו להתפלל ולקרוא בתורה. ההורים היו משלמים שכר לימוד למלמד לפי יכולתם, ובעד ילדים יתומים שילמה הקהילה.

התנאים הפיזיים של הצלא יו עלובים, והישגי הילדים – דלים. בתקנה במכנאס בשנת תפ"א – 1721 נאמר שבגלל לחץ כלכלי הוציאו הורים את ילדיהם מבית הספר קודם שידעו לקרוא " קריאת שמע " ולהתפלל, אבל התקנה אסרה אומנים להעסיק ילדים " עד שיתחנכו במצוות ציצית ותפילין ".

השינוי במערכת החינוך חל ביומתה של חברת " כל ישראל חברים " בשנת 1862 בתיטואן ובשנים שלאחר מכן בשאר הערים. עד 1912 הוקמו בתי ספר ב – 15 ערים. כדי לקבל את תמיכת ההורים והחכמים שולבו לימודי קודש בתוכנית הלימודים. המורים והמנהלים ראו את עצמם שליחי הציוויליזציה ולחמו, בין השאר, בנישואי בוסר ובאמונות תפלות.

עולם התורה.

רק תלמידים מעטים המשיכו בישיבות. לימוד תורה ברמה גבוהה היה בדרך כלל נחלתן של משפחות חכמים, ומסורת הלימוד עברה מדור לדור. החכמים עסקו בדיינו, בהרבצת תורה ובכתיבת חיבורים. הם היו בדרך כלל אנשי אשכולות וחיברו פירושים לתנ"ך ולתלמוד, תשובות ושאלות בהלכה תיאור מנהגים, דברי קבלה, פיוטים ועוד.

חיבוריהם הודפסו באיטליה ובמקומות אחרים באירופה, ורק בתחילת המאה ה – 20 הוחל בהדפסת ספרים עבריים במרוקו.

מנהגים עממיים.

בחברה הייתה השפעה רבה של הקבלה, ובעקבותיה רווחו מנהגים שונים. נפוצה הייתה האמונה בכוחם של צדיקים בחייהם וגם אחרי מותם. אנשים ונשים היו פונים אליהם בעת מצוקתם : חולים שביקשו רפואה, נערה שחיפשה חתן, נשואה שביקשה פרי בטן.

בימי הזיכרון לפטירתם, או בל"ג בעומר אם יום הפטירה אינו ידוע, היו רבים עולים עם נשותיהם וילדיהם לקברם גם אם הוא רחוק, ושוהים במקום ימים או שבועות. גם אמונה בשדים ובעין רעה הייתה נפוצה, ונדרשו אמצעים להגנה מפניהם, בין היתר – קמעות.

האנוסים – זהות כפולה ועליית המודרניות

ירמיהו יובֵל

הסאגה המרתקת של אנוסי ספרד ופורטוגל – יהודים שדתם הומרה בכפייה לנצרות – משתרעת על פני כמה מאות שנים וחמש יבשות. בספר זה מספר ירמיהו יובֵל את סיפורם היוצא דופן ומהרהר בהשלכותיו על שאלות מודרניות של זהות.

הספר שואב ממחקרים היסטוריים, רשומות האינקוויזיציה ויצירות ספרות, שירה ועיון בנות הזמן.

ירמיהו יובל הוא פרופסור אמריטוס לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים New School for Social Research בניו־ יורק, ויושב־ראש מכון שפינוזה בירושלים. פרסם ספרים רבים על פילוסופיה והיסטוריה, וכן תרגם לעברית כתבי יסוד של שפינוזה,

קאנט והגל.

* * *

״הספר הזה, העשיר והחשוב עד מאוד, הוא מסמך בעל משקל מכריע בניסיוננו להבין את עצמנו.״ — צ׳רלס טיילור, מונטריאול

״הספר מצליח באופן מזהיר במטרתו הכפולה: הוא מציע נראטיב מרתק של תולדות האנוסים, שזור דוגמאות מאירות עיניים של גוני החוויה הדתית(והחילונית) שאפיינו אותם… וכן הוא מספק ניתוח פילוסופי מעמיק ־ וגם משכנע! – של הסובייקטיביות, הספקנות, והאירוניה המראנית כהטרמה – הקדמה – של התודעה המודרנית.״ — מייקל וולצר, המכון ללימודים מתקדמים, פרינסטון

״היש לכם זהות? לאומית, אתנית, דתית, מינית? לא ממש? אל תחששו: קראו את ספרו של ירמיהו יובל. בכתיבה ערנית ומלאת השראה הוא חוצה את הגבולות שבין היסטוריה, סוציולוגיה, פילוסופיה ואמנות הסיפור. חוקר גדול זה של שפינוזה מגלה למומחים ולמשכילים כלליים כאחד, כיצד הסובייקטיביות המודרנית הומצאה על ידי יהודים ספרדיים שהומרו בכפייה לנצרות לפני שש מאות שנה… וההנאה כולה שלנו.״ — ז׳וליה קריסטבה, פריס

הקדמה

הספר הזה מספר את סיפורם של האנוסים, ומשתמש בו לצורך ניתוח פילוסופי רחב יותר. האנוסים(שנקראים גם מראנוס, קונברסוס ו״נוצרים חרשים״) הם יהודים לשעבר בספרד ובפורטוגל – יהודים שהמירו את דתם לנצרות בכפייה או עקב לחץ כבד – וצאצאיהם בדורות שלאחר מכן.

בפעם הראשונה בבגרותי נתקלתי בנושא האנוסים בראשית שנות השבעים של המאה העשרים. הייתי פרופסור אורח זוטר בפרינסטון והוזמנתי לאירוע כלשהו במיאמי ביץ׳. מארחי השאיל לי מכונית, ואני החניתי אותה ליד חוף הים והלכתי לשחות עם אשתי. כשחזרנו התברר לנו שהמכונית נפרצה וכל חפצינו נגנבו, ובהם שעון יקר שקיבלתי במתנה. לא הרחק משם ראיתי חבורה של צעירים מקומיים, מן הסוג שמשוטט באתרי תיירות ונופש. חשדתי בהם. ניגשתי אל אחד מהם שנראה כמנהיגם ושאלתי באירוניה מתגרה אם ״במקרה״ יש לו מושג מי פרץ למכוניתי(הטבע חנן אותי בגוף חזק ובגאווה גברית מטופשת). קיבלתי את המגיע לי: הבחור הכחיש בנעימה קוראת תיגר והישיר אלי מבט נוקב. חבריו התקבצו סביבנו. התפתח עימות מסוכן, שאיים לגלוש לאלימות. פתאום נפל מבטי על מדליון מוזהב, שהיה תלוי על צווארו, וצורתו מגן דוד שצלב משובץ במרכזו. הופתעתי וסקרנותי התעוררה, ובן רגע נהפכתי ממאצ׳ו צעיר לאנתרופולוג חובב. ״סלח לי, מה הדבר הזה?״ שאלתי בנעימה חדשה, מעשית, כמעט ידידותית, והוא הופתע והתרכך. המתח פג. הבחור הסביר שהמדליון הוא משהו מיוחד במינו – משפחתו באה מאיי הים הקריבי, ויש שם נוצרים שהם גם יהודים, קשה להסביר אבל זו עובדה, והכול החל לפני שנים רבות מאוד שבהן קרה כך וכך – והצעיר נתן לי הרצאה קצרה ומבולבלת על תולדות האנוסים. נפרדנו כידידים. את הגנבים לא מצאתי מעולם(המאפיה של מיאמי ביץ׳ עדיין חייבת לי שעון.)

את הסיפור המאלף הבא, שמדגיש את כל האירוניה בשניותם של האנוסים – נושא שעובר כחוט השני בספר הזה – סיפר לי חברי ועמיתי הפרופסור עדי צמח. בימי לימודיו התגורר עדי בניו יורק עם סטודנט אחר לפילוסופיה, ביל שמו, שהתפרנס בתור מדריך תיירים בעיר. יום אחד הביא ביל קבוצה של תיירים מספרד אל קתדרלת סנט ג׳ון דה דיוויין, והבחין שאחד מהם, ספרדי צעיר לבוש בהידור, מלמל משהו מוזר בשעה שהתווה את אות הצלב עם כניסתו לכנסייה. כשהסתיים הביקור העז ביל לשאול את האיש מה הדבר. ״אה, זה סתם מנהג עתיק במשפחה שלנו,״ ענה האיש. ״אנחנו קתולים אדוקים, וכשאנחנו נכנסים לכנסייה אנחנו אומרים ברכה מיוחדת בתור סימן לאדיקות יתרה.״ – ״ומה אתם אומרים, אם מותר לי לשאול?״ – ״אני לא ממש מבין את זה, זה קצת מעורפל, איזו נוסחה מיסטית; אבל אני יכול לרשום לך.״ והוא שרבט על פיסת נייר שורה של אותיות:  SAKESTESAKSENU

ביל הראה את הפתק לעדי, וזה הרהר בדבר זמן מה עד שזכה להארה פתאומית: זה היה הביטוי המקראי ״שקץ תשקצנו״(דברים ז, כו). במילים האלה משה מורה לבני ישראל לתעב כל מה שקשור בעבודת אלילים. הקתולי הספרדי האדוק, כסימן לאדיקותו היתרה, היה חוזר על נוסחה עתיקה ששימשה את אבותיו האנוסים כדי לקלל ולנאץ את הכנסייה שנכנסו אליה בתור אתר של עבודת אלילים.

תוספת שלי : כו וְלֹא-תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל-בֵּיתֶךָ, וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ; שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ, כִּי-חֵרֶם הוּא.

בתרגום אונקולוס וְלָא תַּעֵיל דִּמְרַחַק לְבֵיתָךְ, וּתְהֵי חֶרְמָא כְּוָתֵיהּ; שַׁקָּצָא תְּשַׁקְּצִנֵּיהּ וְרַחָקָא תְּרַחֲקִנֵּיהּ, אֲרֵי חֶרְמָא הוּא.  {פ}

מצד אחד יש תיעוב במקור, ומצד שני יש הוראה ברורה שהיא הרחקת הדבר כי חרם הוא. עד כאן