אלי פילו
בית משפחת שושנה – חלק מהבניין בדוד המלך 10- שכונת מחנה ישראל-עוזיאל חזן
בית אבו תנא (מיעו) ־ המערבים 16
מחנה ישראל
הבית נבנה בשלב השני להקמת השכונה. לבית חצר ובוסתן, ויוסף קרוצ׳י וחבורתו ניגנו בו במפגשי צוותא עם מוסלמים, עם נוצרים ועם יהודים. המפגשים היו מופת לרעות, לסובלנות ולדו־קיום.
אבו חנא ומשפחתו עזבו את הבית עם פרוץ הקרבות של מלחמת העצמאות ובכך הצטרפו לפליטים הרבים, קרבנות של מלחמות ושל אירועים מדיניים. ב־1948 נכנסה לבית משפחת רוזיליו מטורקיה, ולאחר מכן התגוררה בו משפחת שטראוס. בני משפחת שטראוס, מוזיקאים, עברו לתל אביב, ואת הבניין רכשה מהם ב־1997 משפחת פרידמן מארצות הברית. המשפחה בנתה שם בניין פאר גדול תוך שמירה על האופי האדריכלי המקורי של הבניין, וכל תוספות הבנייה תואמות לאופי זה ושומרות בקפדנות על הוראות השימור והתכנון. בניין זה תורם רבות ליפי השכונה, לפיתוחה ולשימור עברה.
בית משפחת שושנה – חלק מהבניין דוד המלך 10
בית זה נבנה בשלב השני להקמת השכונה, ולו חצר, פטיו ודירות צפופות בחצר ובקומה השנייה. בדירה הענקית (שמורכבת מכמה דירות שאוחדו) עמד המקווה שטבל בו הרדב״ש, בונה השכונה, והתגוררה בו משפחת שושנה. הסב שלום שושנה הגיע לשכונה עם משפחתו ב־1929 במנוסתו מהפרעות ומהטבח של חברון.
בני משפחת שושנה משתייכים לשושלת רבנים רבת־יוחסין, ובניה פזורים בארצות שונות. מוצאם מן העיר מרקש. הענף הארץ ישראלי של המשפחה נוסד כאשר אביו של החכם שלום, רבי שמואל שושנה, שהיה מקובל ידוע, הגיע לחברון בראשית המאה ה־20. כאשר נעשה הטבח ביהודי חברון, ברחו כאמור השושנים לירושלים ובסיוע ועד המערבים השתכנו במחנה ישראל. חכם שלום שושנה הקים כאן בית כנסת ששמו ״ישמח ישראל״ מעל חורבות הבניין שנבנה בשכונה ואשר שימש בית כנסת של מייסדה הרדב״ש.
בטבח חברון נורה למוות בכורו של שלום. בנו השני נפצע קשה, והצעיר מאיר חטף כדור ביד שמאלו. מאיר בן העשרים הוביל את הוריו ואת אחיו שמואל ויוסף מגיא ההריגה עד מחנה ישראל. הם התמקמו במבנה ישן והרוס בשטח ההפקר שבצל החומות, על גבול ממלכת ירדן, נתונים לחסדיהם של צלפי הלגיון. שם הקים האב בית כנסת ״כדי להטביע ייסוריו בתפילה״, כדבריו.
כיום מתגוררת שם משפחת עמר. האישה אסתר היא הנכדה של חכם שלום ובתו של רבי מאיר שושנה. הם מתגוררים במערך חדרים גדול המשתרע על כל האגף הדרום-מזרחי של הדיוטה העליונה. בכניסה לחצר מימין ממוקמת מסעדת ריאנזי.
מרכז " גשר " – דוד המלך 10 פינת דוד בן שמעון
חלק מהם נצפים למבקר מתוך הלובי של הבניין, מבעד למחיצות זכוכית שהותקנו בחלונות המקוריים, הכפולים והקשותים. מבעד להם נשקף אולם מוארך הנתמך בקשתות לרוחבו וחלונות מוארכים בצדדיו. בחזיתו ובכתליו נשתמרה אבן הבניין המקורית.מרכז ״גשר״ הוקם ב־1993 על חורבות בתיה של מחנה ישראל שנבנו בשלב הראשון והשני להקמת השכונה. בבנייה שולבו ישן וחדש תוך שימור חלק מהכתלים, מהטרקלינים, מהקשתות, מהמבואות הקשותים ומהתקרות של הבתים המקוריים של מחנה ישראל.
מרכז ״גשר״ בירושלים הוא מרכז תרבות ואירוח המקיים מפגשים חברתיים וסמינרים ומדגיש את הערכים התרבותיים והדתיים המשותפים לכל ישראל, על קהילותיו השונות. תנועת ״גשר״ נוסדה ב־1970 ״במטרה לקדם הבנה וסובלנות בין הצבור הדתי והחילוני בארץ ולטפח מגע אמיתי ומשמעותי בין אנשים בעלי דעות שונות״.
מנזר האחיות רוזרי ־ אגרון 14
מנזר האחיות רוזרי הוא מסדר של נזירות קתוליות שבשנות ה״80 של המאה ה-־19 החלו לפעול בירושלים. את המסדר ייסד בנצרת טאנוס, כומר ערבי־נוצרי, יליד עין כרם. המנזר נקרא גם מנזר ״אחיות המחרוזת״ על שם מחרוזת התפילות הקדושה של מריה, אם ישו. על שער המנזר מקובע דגם של מחרוזת בצורת M המנזר נוסד סמוך למועד ייסוד המסדר, ותכנן אותו אדריכל ששמו סנסור על שטח של 8.5 דונמים.
עוד מנזר הקימו נזירות המסדר ב־1910 בעין כרם. הבניין העיקרי באגרון הוא עגול, בנוי ככנסייה יוונית־־אורתודוקסית, מתנשא לגובה של עשרים מטר וקוטרו חמישה עשר מטר. בראשו צלב ברזל. במנזר נמצאות נזירות שרובן ערביות־נוצריות ישראליות העוסקות בחינוך ילדים. למנזר זה נמלטו עם פרוץ מלחמת העצמאות פליטים נוצרים ממחנה ישראל, וביניהם משפחת אבושר הנ״ל. חלק מהם חזרו לשכונה בתום המלחמה.
בניין הקונסוליה האמריקנית – אגרון 16
בניין זה הוא מהבתים הפרטיים הראשונים בירושלים. בנה אותו ב-1868 פרדיננד וסטר, מיסיונר גרמני לותרני שבא לארץ ב־1853, והוא שימש בית פרטי לו ולמשפחתו.
הקונסוליה האמריקנית ששכנה בסוף המאה ה־19 ברחוב הנביאים 48, עברה אליו כעבור שנים (1910?).
מנזר לזארוס – אגרון 20
המנזר נקרא על שם אלעזר, שישו הקים לתחייה לאחר מותו(יוחנן יא, 1). זהו המבנה הראשון בסביבה. הוא נבנה ב־1866 ושימש בית מצורעים. ב־1887 נבנה בית מצורעים גדול יותר במושבה הגרמנית (כיום רחוב מרכוס 17), וחולי המנזר הועברו לשם. מאז פינויו הוא שימש מנזר לכמרים קתולים, וכיום מחזיקים אותו שני כמרים בלבד. הנכס שייך לוותיקן.
בשנת 1999, לאחר פינוי הדיירים המוגנים ששכנו שם, הוחל בשיפוץ ובבנייה במקום.
בין הדיירים היה זוג מיוחד במינו שהתגורר תחילה באגף התחתון של בית לורנצו, בשכירות אצל עפיפי לורנצו. נולדו להם שלושה ילדיהם, ובספטמבר 1959 הם עברו למנזר לזארוס. האישה, יהודייה אשכנזייה, עזבה את בית הוריה החרדים במאה שערים כדי ללכת אחר אהובה המוסלמי ולהינשא לו. הוריה קרעו עליה קריעה וישבו שבעה. בעלה אהב אותה אהבה ללא מיצרים. הוא היה נהג בקונסוליה הצרפתית, ואביו היה ״קוואס״ (מלווה הצועד לפני אישיות חשובה ומכריז על בואה) של השגריר שם.
הבעל המוסלמי נהג ללכת למחנה יהודה ולקנות לאשתו היהודייה בשר כשר, ובפסח קנה לה מצות. לימים זכתה האישה לביקורים גנובים של אחותה. בני המשפחה זכו לאהדת השכנים משום אופיים השקט, נדיבותם, סובלנותם, נימוסיהם ויחסי האנוש המופלאים שלהם. הבעל נפטר לפני זמן רב, והאישה נותרה באלמנותה וגידלה שלוש בנות ובן – כולם משכילים, מחונכים ומסודרים. את הבניין היא עזבה ביוני 2000
שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון
זקני תלמידי חכמים
בהיות הרב חיים פינטו בן ד״ף (84) שנים, ביקשו חכמי הדור לבחון אם לא נס ליחו ואם עדיין בקיא הוא בהוויות אביי ורבא. שלחו אליו את אחד מתלמידי החכמים עם דיבור קשה במיוחד של בעלי התוספות על הגמרא, כדי לראות מה תהיה תשובתו ואם יוכל לפרש לו פשט. כשנכנס התלמיד אל הרב רעדה אחזתהו: פני הר״ח האירו כלפידים מאירים וכמו קרן עור פניו. ״במה אוכל לסייע למר? מה סיבת בואך אלי?״ – שאל הר״ח את אורחו הצעיר. ״להקביל את פני רבנו באתי״, כיזב לו התלמיד.
חייך הר״ח חיוך רחב ואמר לו: ״לו יהי כן. אבל, האמת היא כי נתקשיתם בישיבה בדיבור קשה של התוספות, והחלטתם כי זאת הזדמנות נאותה לבחון אותי ולראות אם בילבלה הזיקנה את חושי וכוחותי. האם נעלם מעיניכם המאמר על זקני תלמידי חכמים, שככל שמזדקנים דעתם מתיישבת עליהם? ובכן, בוא ואסביר לך פשט בתוספות״. פתח לו את הגמרא, וישב ופשט לו קשיים ופתר לו בעיות. בסוף השיעור הפרטי הודה התלמיד לר״ח על שהאיר את עיניו בתורה, וביקש סליחה על כך שביקש להעמידו במבחן.
שלושה שהם אחד
חברותא משולשת וקבועה היתה לרבנים אברהם קורייאט, חיים פינטו הגדול ודוד בן חזאן, זכר צדיקים לברכה. השלושה, שראשי התיבות של שמותיהם הם ״אחד״, הרכיבו את בית הדין היחיד והמיוחד של העיר מוגאדור.
הרבנים חיים פינט ודוד בן חזאן זצ״ל הסכימו ביניהם, כי מי מהם שיתבקש ראשונה לישיבה של מעלה ישוב ויתגלה לחברו, כדי ללמוד את פרשת השבוע עם פירושו של האלשיך. שכן, כך היה מינהגם מדי ערב שבת, לעיין בפירושו של הגאון על התורה.
רבי דוד בן חזאן נלקח ראשון לבית עולמו. בשבת שלאחר פטירתו המתין הרב פינטו זצ״ל לבואו, כפי שסוכם, אך זה בושש. הרב קרא לשמשו, וביקשו כי יילך לבית הרב דוד בן חזאן זצ״ל וישאל את אשתו מדוע הוא לא מגיע ללמוד. השמש חשב שהוא לא שומע טוב, והרב חזר על הדברים שנית. הבין השמש כי מדובר בדברים הגבוהים ממנו, ויצא לדרכו.
בבית הרב בן חזאן פתחה האלמנה את הדלת, וכשאמר לה השמש כי הרב חיים פינטו שואל מדוע הרב בן חזאן לא מגיע לשיעור – היא נדהמה. ״מניין הוא יזדע שהרב נמצא בבית?״ – שאלה את השמש.
עוד באותז לילה ניגלה הרב בן חזאן זצ״ל לידידו, והסביר לו מה קרה. מתברר, כי הוא הבטיח גם לאשתו כי יגיע בערבי שבתות לקדש על היין, ומשום כך לא יוכל להיות בשני מקומות בעת ובעונה אחת. משום כך, הבטיח, יתגלה אליו בהקיץ, ואל אשתו, שגילתה את הסוד – רק בחלום.
שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי
וכאן יש להוסיף עוד, שמלבד הדרושים שדרשו השלוחים עצמם בשבח א״י, דרשו רבני הקהילות לטובת שליחותם. עוד בראשית המאה השש־עשרה מתפאר אחד מחכמי דמשק שהוא דרש בקהילתו לטובת שליח הישיבה בצפת, והוא כותב לנגיד רבי יצחק הכהן שולשאל: ״כששלח [ר׳ משה הדיין, ראש ישיבה בצפת] לדמשק ולכל הגלילות לקבץ מעות על שם הישיבה, אז עמדתי באהבה וחבה, ומשכתי את הקהל במתק אהבה ודרשתי בכל קהילות דמשק, ועשו נדבה בשביל ישיבת התורה שנים עשר זהובים״. ר׳ משה אלמושנינו דרש בשאלוניקי בשנת שכ׳׳ח (1568) דרוש לטובת שליחותו של ר׳ יוסף ארזין (תלמידו הראשון של האר״י), שנשלח מטעם התלמוד־תורה אשר בצפת.
ר׳ יהודה מוסקאטו, מרבני ויניציאה, דרש שם ברבע האחרון של המאה השש־עשרה דרוש מיוחד ״להודיע לבני האדם גבורת הצדקה הנעשית לצורך עניי ארץ־ישראל״, ויש להניח שהדרוש נדרש בהזדמנות בואו של שליח מארץ־ישראל. וכבר בדרוש זה מובע הטעם לחיוב העזרה בזה שתושבי א״י הם שלוחי בני הגולה לקיום מצות ישוב א״י והמצוות התלויות בארץ! ״אין ספק שתועיל התפלה שיתפללו בעדנו העניים הנז׳ בארץ הקדושה מקום תפלה לעלות תפלתם השמימה, כי שלוחי מצוה הם וידם כיד המחזיקים בם לשמור משמרת המצות במקום עיקר שמירתן, ופיהם כפי המחיה נפשם לשאת בעדם רנה ותפלה בארצות החיים מן הכלל שבידנו! שלוחו של אדם כמותו, כי זה היה משפט תקון המעמדות…על כן אנכי מצוך לאמור! פתוח תפתח את ידך לעניך ולאביונך… ונרמז בו שעם היותנו מטופלים בעניי עירנו אין לנו להעלים עין מאביוני א״י, וזאת אומרת! ולאביונך בארצך, כי היא הארץ המיוחדת לך באמת…
באותה ויניציאה דרש דור אחד לאחר־כך, בראש השנה של שנת ת״ד (1644), ר׳ עזריה פיגו דרוש ״על נדבת עיר קדשנו ותפארתנו תוב״ב״, ובו תבע מאת קהל־שומעיו ״להרים מפלט לעניים המרודים תושבי ירושלים עיר הקדש תוב״ב אשר מרוב צרות ולחץ אויביהם הדוחקים אותם בחזקה על סך גדול ונורא הוכרחו גם הם לרבות שלוחיהם בכל תפוצות גלות אחיהם אנשי גאולתם, להוציא ממסגר נפשם ולהצילם ממוקשי מות״. וכן דרש שם פעם אחרת ביום ראשון של פסח לטובת ״נדבת הברוך, ״אשר חננו אלהים והזמין לידינו ביום זבח חג הפסח הזה״. ויש לשער ששני הדרושים נדרשו בהזדמנות בואם של שלוחי ירושלים וחברון לויניציאה.
כשבא הרב חיד״א בשליחות חברון לאנקונה בשנת תקי״ד (1754), דרש הוא עצמו בשבת הראשונה לבואו, ובשבת השניה דרש לכבודו ולכבוד שליחותו רב העיר ר׳ יחיאל ב״ר יעקב הכהן. ר׳ יוסף נחמולי דרש בשנת תקכ״ב (1762) בעיר טראפוליצה ביון לטובת שליחות טבריה. גם בספר־דרושיו של ר׳ יצחק פראנסיס, מרבני שאלוניקי במאה השמונה־עשרה, אנו מוצאים דרוש ״למעלת א״י״, ויש לשער שנדרש בעת בוא שליח א״י לשם.
אנקונה באיטלקית: Ancona היא עיר בת כ-100,000 תושבים במחוז מארקה באיטליה, לחוף הים האדריאטי. אנקונה היא בירת הנפה והמחוז. חשיבותה של העיר התבטאה בעבר בנמל שלה.
אנקונה שוכנת 210 ק"מ צפונית-מזרחית מרומא ו-200 ק"מ דרומית-מזרחית לבולוניה. העיר בנויה במדרונות של שלוחות הרי האפנינים : מצדה האחד היא משתרעת על מדרונות מונטה קונרו (Monte Conero) ומונטה אסטניו (Monte Astagno), שם שוכנת מצודת העיר; ואילו מעברה האחר מתנשא מונטה גואסקו ( Guasco; 150 מ' מעל פני הים), עליו ניצבת הקתדרלה העירונית, הדואומו. הקתדרלה מקודשת ליהודה קיריאקוס, הקדוש המגן של העיר. נטען[דרושה הבהרה] כי הקתדרלה הוקמה על חורבות מקדש עתיק לאלה ונוס.
מסמך עברי על קופת הצדקה של קרקעות העניים מארכיון אלצראף – יוסף טובי
מסמך עברי על קופת הצדקה של קרקעות העניים מארכיון אלצראף
יוסף טובי
א. ארכיון אלצראף!
המסמך המשמש נושא למאמר זה מצוי באוסף של כאלפיים וארבע מאות מסמכים, אוסף שהיווה ארכיון מסחרי של משפחת אלצראף בפאס., משפחה זו הייתה עד הדור האחרון מן המשפחות החשובות והנכבדות בקהילה המקומית. כבר שמה מעיד על עושרה, שכן יש להניח ששם זה ניתן לה על שם אחד מאבותיה הקדמונים שהיה צראף, בלשון המקורות העבריים שולחני(חלפן, ובלשון ימינו בנקאי) או טובע מטבעות מטעם השלטון המקומי. יצוין, כי על פי כמה עדויות הנוגעות לקהילת צפרו הייתה מלאכת הטבעת המטבעות (אלטאבע) נקנית על ידי צורפים (צַיַּאגין) יהודים. על פי הידוע גם מקהילות ישראל האחרות קרוב לוודאי, שאותו צראף היה מקורב לשלטונות המוסלמיים בשל עושרו ועיסוקו בכספים. על כל פנים, עיקר הארכיון הוא כאלפיים ומאתיים מסמכים מסחריים הכתובים ערבית באותיות ערביות, והם מתעדים את הפעולות הכלכליות של משפחת אלצראף במשך שלושה דורות, בין השנים 1930-1850 לערך. יתרת מאתיים המסמכים כתובים עברית והם נוגעים לענייניה הפנימיים של הקהילה, לאו דווקא אלו של המשפחה. היות רוב המסמכים כתובים ערבית מעידה בוודאי על כך שהעסקות הכלכליות המתועדות בהן היו בין משפחת אלצראף ובין מוסלמים. יתרה על כן, המסמכים כולם נכתבו בידי סופרי בית הדין השרעי המוסלמי.
האוסף נרכש על ידי בשלמותו בשנת 1997בחנות למכירת עתיקות שבעליה מוסלמים בלב המדינה דהיינו העיר העתיקה של פאס, בלא שהיה להם כל מושג על חשיבות הארכיון. כל המסמכים היו שמורים בארגז עץ מאובק, מונחים ללא סדר, כל אחד מהם מקופל לרוחבו בקיפולים רבים, כשהטקסט הכתוב כלפי פנים. שיטת קיפול זו אמנם משמרת את הכתוב במסמך בתוכו, אבל היא מקשה על זיהויו ועל איתור מסמך מסוים. כדי להתגבר על קושי זה נרשמה תמצית המסמך בערבית יהודית על גבי הקיפול האחרון, הגלוי כלפי חוץ. למרבה הצער קיפול זה הוא הראשון שהיה נתון לשיני הזמן והלחות, ובעיקר לקרני האור. אבל על הרוב לא נקרע ולא בלה קיפול זה, ובמאמץ לא רב אף ניתן לקרוא את הכתוב על גביו. חלק נכבד מן המסמכים היו מאוגדים באגדים ומהודקים בחוט, בין עשרה לעשרים בכל אגד, בוודאי משום שהיה עניינם אחד. בדרך כלל נשמרו המסמכים במצב טוב מאוד וקיפוליהם נפתחו ללא קושי ובלא שייגרם להם נזק כלשהו. רק כעשרים מסמכים היו במצב חסר תקנה, כאשר הקיפולים דבוקים זה לזה מן הלחות ומחלחול הדיו.
לא יכולתי להציל מפי בעלי חנות העתיקות במדינה של פאס, כיצד הגיע אליהם הארכיון. לדבריהם החנות עצמה הייתה בית כנסת קודם צאת היהודים מפאס, אבל לא מצאתי כל סימן לכך. אף המקום רחוק למדי מן המלאח שבפאתי ה״מדינה״, היא העיר העתיקה של פאס (פאס אלבאלי), ומן השכונה היהודית בעיר החדשה (פאס אלג׳דיד או פאם אלעליא) הסמוכה אל המלאח. אפשר כמובן שמשפחות יהודיות מועטות התגוררו מחוץ לתחומי השכונה היהודית. אך ראוי לציין, כי בחנות העתיקות היו לא מעט פריטים יהודיים, בעיקר כלי נחושת שונים המאפיינים את יהודי מרוקו, וכן ספרי דפוס מאוחרים, רובם סידורי תפילה וחומשים שאין להם כל ערך מדעי או מוזאולוגי. נראה לי שהארכיון, אולי בלא המסמכים העבריים שבו, ניטש על ידי בני משפחת אלצראף, אפשר בשגגה ומתוך שכהה, בעזבם את עיר מולדתם לפני עשרות שנים מעטות, ולאחר גלגול כלשהו הגיע עם פריטים יהודיים רבים אחרים אל חנות העתיקות. אף נראה, שהמסמכים העבריים צורפו אל הארכיון הכלכלי של משפחת אלצראף על ידי בעלי החנות. אגב, אלה היו מודעים היטב לכך, כי יהודים מישראל ומארצות אחרות מגלים עניין בחפצים יהודיים.
ממדי הגיליון שעליו כתוב בנסמך הם 25.5/37 ס"ם. והוא גדול בממדיו מכל המסמכים האחרים באוסף יש בו שני מעשי בית דין שעניינם אחד, כפי שיפורט להלן. המסמך הראשון, הכתוב על פני חלקו העליון והמרכזי של הגיליון, הוא העתקה של מסמך מי״ג בכסלו תר״א (1840). האישור על העתקו המדויקת ועל אימות החתומים עליו נעשה בכתב כמה ימים לאחר שהועתק, בכ״ט בטבת תר״ד (ינואר 1844), שכן תאריך המסמך השני הכתוב בחלקו התחתון של הגיליון ושנכתב לאחריו הוא מן השליש הראשון לחודש כסלו תר״ד(דצמבר 1843). המסמך כולו על שני חלקיו יש בו כדי ללמד על מוסד דתי ייחודי שתפקידו היה לפעול למען עניי הקהילה.
היסודות העבריים והארמיים בערבית היהודית החדשה: אקדמות להכנת מילון יצחק אבישור
טקסט בערבית יהודית…המילים המודגשות ומסומנות הם בשפה העברית
הווי ישהד עלא חידוש אלעולם אלדי אכתלקת פי סת אייאם ואלסאבע הווי שבת אלדי כמלת אלכלאקה פיהי. והווי מתל עולם הבא. סבב דאלך עטאהו אל שבת לישראל אלדי קבלו אל תורה יקול הקב״ה אנתם תשתג׳לון פי אל תורה ומצות פי הלעולם מתל מא אנא כלקתו אלעולם פי סת אייאם. ויום אלסאבע שבת כדאלך אנתם מא טול תשתג׳לון פי אלתורה ואלמצות אנתום תווקפוהא ללעולם חית לולא אלתורה מא יקבלוהא ישראל אלעולם כאן אנהגמת כאן צארת תהו ובהו. לאן אללה צלק אלעולם פי אלתורה אלדי היי אמת וכל דרובהא חק ואללה יחב אלחק. לסבב דאלך עטיתוכום אלשבת. אלדי הווי עלאמא אלת תאכדון עולם הבא אלדי היי מקאביל אלשבת, ולאזם כל ואחד וואחד מן ישראל יפתכר דראגתו וופכרו ללשבת. אלדי אלדני כלקהא אש מא מווזוד אומם פי אלעולם אייאם יחסבון מן יום אלאחד אלא יום אלשבת ויסמונו סבת ווהאדי שהאדא קוויי מן גמיע אלעולם אלדי יום אלסבת הווי מפתכר אלא אאכר דרגא, חית קאעדין יסמונו סבת.
עלאמא אלדי הווי יום מנוחה וחידוש העולם. אלאנסאן ווקת אלדי יפתכר וייוועי מליח. אש כתר לאזם. ילהלב קלבו במחפצ'ת אלשבת סבב דאלך קאלו רבותינו עליהם השלום לו ישראל יחפצ'ון שבתות תנין עלא מוגב אללאזם כאן אנפכו פי סאע וכאן גא אל משיח והקב״ה עטא אלשבת לישראל וואסר לנא כל שג׳ל יום אלשבת לאכן הוי אדא סווא שבת חייב מיתה.
שירי הקינה לרדב"א – טיבם וייחודם – אפרים חזן
קסז. הה לאשה
לאשת חיל. קינה בתבנית מעין אזורית בת תשע מחרוזות ומדריך דו-טורי. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור אזור.
חריזה: אא בבבא גגגא וכו'.
משקל: תשע הברות בטור (בדרך־כלל).
כתובת: קינה קוננתיה על אשה יראת ד׳ אשתו של שאר בשרי החכם השלם הדיין המצויין כהה״ר (=כבוד הרב הגדול רבי) יקותיאל בירדוגו נר״ו שמתה מחמת לידה והניחה בן זכר. תמרור ׳שלמו לה״
סימן: אני דוד בן חסין חזק.
מקור: א-סח ע״א! ק-צא ע״ב.
הָהּ לְאִשּׁה פִתְאוֹם בָּא עִתָּהּ / וַיְהִי בְהַקְשׁוֹתָה בְּלִדְתָּהּ
אֵבֶל זֶה מאֹד קָשֶׁה / כָּל יְמוֹתַי לא אֶנְשֶׁה
אַסְחֶה בדמעתי ערשי אַמְסֶה / לספוֹד לצרה ולבכותה
נשמע במרה קול מר קול נהי / צעקה גדולה ותהי
אל נדוד יונה תמה אחת היא / לאמה ברה ליולדתה
יחרד לבבי חרדה / אל אשה נאה וחסודה
מאיש נעוךיה נפרדה / ולא יסף עוד לדעתה
דמו לרפיאתה ולא נרפאתה / ויהי בצאת נפשה כי מתה
לשחת קראה אבי אתה / לָרִמָּה אִמָּהּ וַאֲחוֹתָהּ
חסין קדוש: כינויים לקב״ה.
חגלה… וגורלה: ישים חלקה בנעימים בגן עדן, על-פי תה׳ טז, ו.
ישלם… שלמה: יתן לה שכר מושלם על מעשיה הטובים, על-פי רות ב, יב.
בא עתה: הגיע זמן פטירתה.
ויהיה בהקשותה בלדתה: על־פי בר׳ לה, יז, בתיאור מות רחל כשילדה את בנימין.
לא אנשה: לא אשכח את המקרה המצער הזה.
אסחה… אמסה: ארטיב ואמלא בדמעותי, על-פי תה׳ ו, ז.
ולבכותה: חידוד לשוני, על-פי בר׳ כג, ב ׳לספד לשרה ולבכותה׳.
נשמע קול במרה: על פי יר׳ לא, יד ׳קול ברמה נשמע׳.
צעקה גדולה ותהי: שיעורו ׳ותהי צעקה גדולה׳ על-פי שמי יב, ל.
אל נדוד: על התרחקותה והסתלקותה.
יונה… ליולדתה: על-פי שה״ש י, ט.
יחרד… חרדה: על-פי בר׳ כז, לג.
נאה וחסודה: על־פי כתובות יז ע״א, ושם בשבח הכלה.
ולא… לדעתה: על-פי בר׳ לח, כו.
לרפאתה ולא נרפאתה: על-פי יר׳ נא, ט.
ויהי… מתה: מחמת לידתה, על-פי בר׳ לח, יח והשווה שורה
לשחת… ואחותה: על-פי איוב יז, יד
יקוד אש בלבבי יוקד יבער / בשמעי קול בכית הנער
אל שדי אמו פיהו יפער / לשכב אצלה להיות אתה
דודים נודו וספדו עליה / וזכרו כשרון מעשיה
בְּאַקְרוֵּיי אַתְנוֵּיי בְּנָהָא / זֶרַע קֹדֶשׁ מַצַּבְתָּהּ
במקום גילה ששון זו מילה / קול נהי קול קינה ויללה
צלמות חשף ואפלה / נהפכה לאבל שמחתה
נאספו בה כל מדות טובות / מאליפות מרבבות
נרות מצוה מביתה לא כבות / וברכה מצויה בעסתה
חסין קדוש ישלם פעלה / ויפיל בנעימים חבלה
וגם ריב שלום ילוה לה / וישים כבוד מנוחתה
חזק צור אל גדול ונורא / קבל אותה מזבח כפרה
ובצרור החיים צרורה / תהיה נפשה רוחה ונשמתה
כשרון מעשיה? על-פי קה׳ ד, ד.
באקרויי אתנויי בנהא: בלימוד ובשינון לבניה, בדאגתה לכך שילמדו תורה, על פי ברכות יז ע״א. זרע קדש מצבתה: על-פי יש׳ ו, יג. וכאן עניינו שבניה משמשים לה כמצבת קודש.
במקום… ויללה: במקום השמחה וברית המילה לרך הנולד נשמעים קולות האבל על מות אמו. נהפכה לאבל שמחתה: על דרך ישמחה לתוגה נהפכה׳ (מו״ק כה ע״ב).
מאליפות מרבבות: על-פי תה׳ קמד, יג, וכאן ביטוי לריבוי מדות טובות של הנפטרת.
נרות… בעיסתה: כדרך שמתאר המדרש (בר״ר, ס, טז) את אוהל שרה ורבקה וציין בכך, כי הקפידה הנפטרת בשלוש המצוות שבגללן נשים מתות בשעת לידתן (שבת לא ע״ב).
חסין: כינוי לקב״ה, על-פי תה׳ פט, ט.
ישלם פעלה: על-פי רות ב, יב ותזכה לחלקה בגן עדן.
ויפל בנעימים חבלה: יהיה לה חלק טוב ונעים בגן עדן, על-פי תה׳ טז, ו. 19.
רב… מנוחתה: על-פי תפילת האשכבה בנוסח הספרדים.
מזבח כפרה: קבל מותה כקרבן המכפר על כלל ישראל כמות הצדיקים, על־פי מ״ק כח ע״א; זהר אחרי מות דף נו, ע״ב.
ובצרור… נפשה: על-פי שמ״א, כה, כט.
נפשה רוחה ונשמתה: על-פי החלוקה המשולשת של הנפש בספר הזוהר ב, עמ' ה-ט
השיר מדגים ומציג את רוב המאפיינים שמנינו בשירי הקינה של רבי דוד חסין. הוא כולל את היסודות הקלאסיים — שבח, מספד ותנחומים. הצער שבמספד מובלט ומועצם בעזרת המקרה המיוחד שלפנינו, מותה של אם בעת לידה. לשם כך נעזר המשורר בזכרי המקורות בשני הכיוונים שמנינו לעיל: (א) המקורות המתקשרים לעניין(טורים 42-40,37,30,16,2) ; (ב) המקורות החורגים מן העניין, והם במין שעשוע לשון המכה בהלם את הקורא התמים, כגון ״לספוד לצרה ולבכותה״, שבמקור נכתב ״שרה״, והשינוי (במבטא שבפי המשורר שני עיצורים אלה קרובים זה לזה), אשר הופך את השיבוץ לשיבוץ שוגה הוראה; ובעיקר טור 22, הלקוח ממעשה אשת פוטיפר, וכאן הוא בהקשר שונה לחלוטין.
עוד יש בשירי הקינה של רבי דוד חסין כאלה המיוחדים בכך שהם בנויים, בדוגמת שירי מספד שונים של רבי יהודה הלוי, על הדמות המיוחדת של הנפטר ועל הסיטואציה המיוחדת של פטירתו, והדבר נותן אותותיו הן במעשה השירה והן בתוכן הדברים. מתוך כך גם השיבוצים וגם ציורי הלשון וגם עמדת הדובר בשיר מקבלים מעמד מיוחד המעמת אותם עם המאורע למעשה. דבר זה מוסיף עומק וזיקה הדדיים בין הצורה לתוכן, ונוסך בשירי הקינה של רדב״א חסין רעננות מעניינת, הנותנת לשירה המאוחרת טעם חדש.
שני מוקדים מעלים זכרי המקורות בשיר: (א) הרעיה והאם הנאמנה: ״יונה תמה…״(טורים 10-9), ״מאיש נעוריה נפרדה…״(טורים 14-13), ״באקרויי אתנויי…״(טורים 26-25). (ב) האישה הצדקת: עצם קשרי הפסוקים לרחל (טורים 16-2) ולשרה ולרבקה (טורים 34-33) מעלים את צדקתה. ואולם המשורר מציין גם את מעשיה הטובים שלה: כשרון מעשיה וחינוך הבנים (טורים 25-24) ומידותיה הטובות(טורים 34-31).
המעורבות הישירה של החבר כמשתתף באבל וכמי שהמאורע עורר את צערו ואת רחמיו — צער שלא יישכח(טור 4), בכי רב(טור 5), לבו חרד(טור 11) ובוער מצער(טור 19)— מעורבות זו יוצרת רושם של אבל בבד ועז, שהקורא חש כי הוא שותף לו.
עניין אחר הוא בהעמדת ההפכים והשינויים החלים בעקבות המאורע והמשנים טבעו של עולם. כך מתוארת הרעיה ״יונה תמה אחת היא לאמה ברה ליולדתה״ תיאור המציין דבקות וקשר לבעל, אך הנה אישה זו ״מאיש נעוריה טרם נפרדה״(טור 13). לידת התינוק הרי יש בה חיזוק והרחבה למשפחה, והנה לידה זו מושכת את היולדת אל הקשר ״משפחתי״ נוראי(טורים 18-17). ומעל הבול, השינוי העולה במפורש ״במקום גילה… קול קינה ויללה״: שמחת ברית המילה הפכה למספד.
בללו של דבר, עם מוסכמות הקינה הרגילות עולה מתוך שירי הקינה של רדב״א חסין גם הדמות האידיאלית של תלמיד־חכם, כפי שהיא מצטיירת בעיניו של המשורר.
גם הדמות הרצויה של רעיה ואם בישראל עשויה להצטייר מתוך שירי הקינה לנשים, אף על פי ששירים אלה מעטים הם.
Les juifs de Colomb-Bechar-J.Ouliel
Monsieur Simon Benitah l'ancien président de la communauté israélite, joua un grand rôle, entre 1910-1914, lorsque les trains, ne pouvant arriver jusqu'à Colomb-Béchar, devaient s'arrêter au poste de Hassi-el-Haouari. La région était bien éloignée d'avoir trouvé la stabilité et les responsables de la garnison partirent en quête d'une personnalité, acceptée des deux parties, pour jouer les médiateurs et tenter de ramener la paix dans la région ; pressenti, le jeune Simon Bénitah – (il avait alors 24 ou 25 ans) – accepta de prendre contact avec les chefs de la dissidence, installés au Tafilalet, et de négocier les conditions de leur venue à la table des négociations, à Colomb-Béchar. Méfiants, les chefs des Jich ne voulurent recevoir l'émissaire de la paix, que lorsque Rabbi David Abehssera, de Rissani, donna sa caution. Le succès de cette médiation valut à Simon Bénitah de devenir le Caïd Sem'oun pour les Musulmans. Il gardera le titre de «chef des Juifs (en arabe Cheikh Lihoud, selon une terminologie datant du temps de la dhimma). De leur côté, les militaires lui proposèrent la croix de Chevalier de la Légion d'honneur, ce qu'il déclina, pour éviter de donner prise à une quelconque interprétation. Il sera, quarante ans plus tard, en 1952, le premier juif bécharien à la recevoir, au milieu des siens, et dans l'allégresse de toute la communauté, pour laquelle ce fut une sorte de reconnaissance collective.
Rabbi David Abehssera, l'oncle de Baba Salé. S'illustra tragiquement à Rissani en 1920. lorsque le Cheikh Moulay Ali, Cherif du Tafilalet qui soupçonnait une collusion entre les Juifs de province et les Français, menaça de faire massacrer en totalité la communauté de cette ville : Rabbi David s'offrit pour prendre leur place et se sacrifia avec deux autres notables pour sauver les siens : les trois homme- furent impitoyablement fusillés le jour du shabbat.
Au plan des relations avec les autres groupes, il semble que l'amélioration ait été rapide, comme en témoignent un document notarié d'une part, et le docteur Céard, qui a donné ces quelques renseignements :
«La colonie israélite tafilalienne de Colomb-Béchar, par son importance numérique, par la place qu'elle occupe dans l'agglomération urbaine, par le rôle social et économique qu'elle y joue, mérite une mention particulière, justifiée encore par ses mœurs, ses usages, ses traditions qui font du mellah une cité dans la cité…» «Ce qui traduit d'une façon saisissante cette permanence des traditions dans la colonie juive de Colomb, c'est le costume que la femme a importé du Tafilalet et qu'elle conserve, à de très rares exceptions, dans toute sa pureté, donnant ainsi la preuve d'une remarquable résistance à l'évolution qui se manifeste autour d'elle sans pouvoir la pénétrer. «Le costume des hommes ne présente aucune particularité. Ils portent presque tous les mêmes vêtements que l'Arabe, le seroual et la gandoura, plus rarement le burnous : ils se coiffent d'une simple chéchia qui s'entoure d'un large bandeau de soie noire chez ceux qui continuent à garder le deuil [suite à la destruction du Temple] de Jérusalem (…) «Les notables et les commerçants aisés s'habillent volontiers à l'européenne, mais ils n'abandonnent jamais la chéchia et le large pantalon bouffant à la turque.»
Il faut reconnaître qu'en dehors des raisons explicables par l'habitude, ces vêtements confortables étaient particulièrement adaptés aux conditions de vie sous ces climats. En Algérie, les Juifs avaient relevé la tête depuis leur accession à la citoyenneté française de 1870 ; il n'en fut pas de même au Sahara, où la pénétration, plus tardive, ne se fit pas sans difficulté, surtout dans cette région de Béchar, restée sous influence marocaine jusqu'en 1903, et où les populations juives, comme dans tout le sud-marocain, étaient livrées à la haine et à l'exploitation des tribus du Tafilalet.
Les jugements des observateurs, plus ou moins bienveillants selon la conscience qu'ils pouvaient avoir de la condition des Juifs au Maroc, dépendent aussi de leurs sentiments personnels à leur égard :
«Leurs physionomies ne manquent pas d'intelligence, mais ils sont d'une obséquiosité excessive et portent sur leurs visages la marque de douze siècles de servitude. Ils n 'appellent jamais les Musulmans que Sidi (seigneur) et ne passent jamais près d'eux sans les saluer en inclinant la tête (…)
Il faut avoir vu leurs visages craintifs, avoir été rebuté de leurs basses flagorneries, s'être indigné de leurs ruses et de leurs traîtrises, avoir été la proie de leurs intérêts rapaces et parfois la victime de leur lâcheté, pour comprendre à quel abaissement moral l'oppression du fanatisme religieux (des Musulmans) peut amener toute une race. On reste confondu que sous une pareille tyrannie, un peuple ait pu conserver intacte la foi qui lui valait ce martyre. On conçoit encore la haine inspirée aux vainqueurs par la résistance de ces malheureux et les massacres périodiques qui les décimaient. Quelle vivante illustration l'étude de ces pays fournirait à l'histoire religieuse de notre moyen- âge…»
«déprimés par de longs siècles d'oppression et de mépris, pillés et rançonnés sans merci à tous propos et à cause de cela obligés à une constante dissimulation, les Juifs sahariens ne se présentent pas évidemment sous un jour très favorable ; aussi la plupart des voyageurs ont porté sur eux des jugements sévères. Isabelle Eberhardt, qui était elle-même d'origine Israélite, a dit d'eux : «le Juif du Sud se distingue surtout du musulman par sa vulgarité. Il n 'ci pas la moindre idée de ce que nous appelons un sentiment noble, et c 'est en quoi réside, sans doute, le secret cle sa force insinuante et commerçante ; quand il veut s'adapter, il n 'est pas gêné par son pli personnel. »
Toutefois les analyses et conclusions n'ont pas toujours été désobligeantes ; il a pu arriver que leurs auteurs, pour affirmer la réussite de la France, aient ignoré certaines données, ou choisi de gommer les difficultés, pour pouvoir édulcorer : «Aujourd'hui, c'est-à-dire à peine vingt ans après, l'assimilation [des Juifs tafilaliens] est complète (…) Ce que deux peuples unis dans leurs tractations, mais séparés par des lois locales inconciliables, n 'avaient pu faire au cours de plusieurs siècles de contact, vingt années ont suffi à le réaliser. N'est-ce pas la preuve de l'efficacité de nos doctrines et cle nos institutions basées sur la justice, la bonté, l'égalité devant le droit.» Mais, à trop vouloir prouver…
מאכלי חלב.-תרגום ההפטרה.שפיכת מים.שבועות במרוקו – הלכות ומנהגים
תרגום ההפטרה.
הרב אסולים הי"ו
מנהגנו באולדמנצור לקרוא את ההפטרה ביום הראשון ואחרון של חג השבועות עם תרגום אונקלוס ועוד ביאורים (מפי רבי שלמה פחימה).
מאכלי חלב.
אחר תפילת שחרית נהגו לערוך קידוש וכל אחד מתכבד בכוס שמנת, מעשה הנשים לקיים הפסוק דבש וחלב תחת לשונך, ועוד טעם שבני ישראל קבלו את התורה. ומעתה כדי לאכול בשר לשחוט צרכים, וכן כליהם היו אסורים לכן אכלו מוצרי חלב. וראיתי בשו"ת מים חיים לגר"י משאש זצ"ל (ח"א אור"ח סימן ריד), דכתב מנהג העולם שנוהגים קרובי החתן לקדם פני הכלה בכוסות חלב, ונראה הטעם, שבזה רומזים ברכה לכלה שתהיה פרה ורבה ומניקה את בניה, וישראל היו במתן תורה היו דוגמת החתן, והתורה היא הכלה, על כן אנו מקדמין פני התורה ביום נתינתה במאכלי חלב, לרמוז לעצמנו ברכה שנהיה פרים ורבים בתורה, ויונקים חלבה וטובה, כמ"ש דדיה ירווך בכל עת וכו'. ועוד כי חלב בגמטריא ארבעים זכר לארבעים יום של נתינת התורה. נהגו לאכול מצה עם חלב, בק"ק במראכש, בוגמז ועוד מקומות. ובספר נוהג בחכמה )עמוד רב אות א(, כתב טעם, כמאמר רז"ל המצה רומזת ליצר הטוב, והתורה נמשלה לדבש שנאמר דבש וחלב תחת לשונך, ואמרו רז"ל בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין וכ"כ בספר שמו יוסף (אות קמג עמוד טז), להגר"י בן ואליד הטעם הנ"ל. ועוד טעם באכילת מצה, שמעתי מהרב מאיר אסולין, לפי שפסח עד עצרת, יום אחד וביניהם הינם ימי חול המועד.
קריאת האזהרות.
אחר הצהריים קראו הציבור ביום הראשון את האזהרות לרבי יצחק בן ראובן את מצוות עשה, ומצוות לא תעשה לר' שלמה אבן גבירול. וביום השני (בחו"ל), מצוות לא תעשה לרבי יצחק בן ראובן ומצוות עשה של רשב"ג (מפי רבי מאיר אסולין). ובארץ ישראל יש קוראים אחר שחרית אזהרות רשב"ג ובערב אחר מנחה קוראים אזהרות של רבי יצחק. והביא בספר ש"ע המקוצר (סימן צג אות ד). טעם אמירתם, דאוליי עבר אחד מהקהל על איזו מצוה, ויהרהר בתשובה לתקן דרכיו לפיכך יכוון למה שקורא ויתבונן בפירושם. יש מקומות שהאחרון המסיים יוצא למפתן הדלת שופך מעט חלב לסימנא טבא, שהרי התורה נמשלה לדבש וחלב תחת לשונך.
שפיכת מים.
מנהג עתיק הוא שפיכת המים על האחרון המסיים את האזהרות. ומובא בספר היכל הקודש (פרק פד), להרמב"ם אלבאז זיע"א גדול המקובלים במרוקו (חי באזור תארודאנת, לפני כארבע מאות וחמישים שנה). וז"ל ונהגו כל ישראל לזרוק מים זה על זה ביום השבועות וג"כ טובלים בטבילה או טהרת תשעה קבין קודם שחרית לזיכרון טל תחיה שהיה יורד עליהם בהר סיני יום מתן תורה וכו'. והציבור המתפללים כל אחד בידו נטלות עם מים ושופכים עליו מדה הגונה של מים. ומעשה היה בק"ק אולדמנצור בשנה אחת המסיים היה הילד שלמה פחימה והוא בגיל חמש, אביו ביקש מהציבור שיניחו לבנו היות וקטן הוא, אך לשווא, ואף סבו מנכבדי הקהילה ניסה כוחו אף הוא לשווא וטענת הציבור שמנהג אבותינו בידנו ואין לשנות. וכתב בספר נוהג בחכמה (עמוד רה אות ד), טעם
שפיכת המים, נלמד ומה מים אינם הולכים אלא למקום נמוך כך התורה אינה מתקיימת אלא בנמוכי רוח ומים ועל כן שופכים מים בשבועות ללמוד להלוך בדרכי ענוה. ובספר נהגו העם (שבועות אות ט), כתב וז"ל. שמעתי הטעם כשנולד משה רבנו הצפינה אותו אמו ג' חודשים וכאשר לא יכלה עוד להצפינו שמה אותו בתיבה על שפת היאור ובדרך זו ניצול ע"י בת פרעה. ולפי דברי חז"ל (קידושין לח.), משה רבנו נולד בז' באדר ובכן מלאו לו ג' חודשים בשישה בסיון יום שחל בו חג שבועות שאז שמה אותו אמו על שפת היאור. ולזכר המאורע שחל בו ביום שזכינו לקבל את התורה על ידו, נוהגים לזרוק המים אחד על השני לחבב את המים ע"י שניצול מקבל התורה.
סגולות
סגולה לאהבת תורה והתמדה
א. בספר מבוא שערים לאר"י ז"ל, כתב כאשר אדם מתפלל כל תפלת שחרית, מצטרפים כ"ב האותיות על מצחו וכאשר מדלג בתפלה נחסרים מה- כ"ב אותיות, וכל התורה כלולה בכ"ב אותיות ולכן נחסר הוא מחשק התורה ע"כ. וכמובן שגם מי שהוצרך לדלג בתפלה מחמת אונס וכדומה, בוודאי שישתדל בכל כוחו ללמוד, והגאון הרב חיים קנייבסקי שליט"א העיד על עצמו שיש לו קושי להתחיל את הלימוד, אבל אחרי שהתחיל ללמוד הכל הולך כסדר, לכן העצה היעוצה שאדם בא ללמוד, לפני שתיה חמה ולדבר עם החברים ראשית יתחיל בלימוד, כי פעמים משיחה אדם עלול לדבר על החבר והוא סיבה שיחסר החשק בלימוד כמובא בספר
ב. כתב בספר שיחות הר"ן למוהר"ן מברסלב זצ"ל (אות צא). וכל אחד מישראל יש לו אות בתורה, כי ששים רבוא אותיות התורה כנגד ששים רבוא נשמות ישראל (קצג). וכשיש חסרון באחד מישראל נמצא שיש חסרון בתורה ששם שרש נשמות ישראל כנ"ל. ועל כן בודאי אי אפשר לאהב את התורה בשלמות. אבל כשיזהר מלדבר על שום ישראל ולבלי למצא שום חסרון בשום ישראלי
נמצא שאין בהתורה שום חסרון ומום אזי בוודאי יאהב את התורה מאד. ואזי יתמיד בלמוד התורה מגדל האהבה כנזכר לעיל.
מגילת רות.
נהגו עם ישראל לקרוא מגילת רות בחג השבועות וטעם אמירתו מובא בילקוט רות, מה ענין רות אצל עצרת, ללמדך שלא נתנה תורה אלא על ידי יסורים ועוני וכו' ועוד כתבו שהתורה כולה גמילות חסדים, וכן במגילת רות יש בה גמילות חסדים. ובספר שלמה חדשה (דף קכא), נתן טעם, דבירושלמי אמרו דוד המע"ה נסתלק בעצרת והקב"ה ממלא שנותיהם ובודאי נולד בעצרת ומגילת רות ליחוס דוד המלך ע"ה. (בר"י ס' תצד אות יג).
קריאת תהלים.
נהגו להרבות באמירת תהלים מכיוון שבעצרת יום ההילולא דדוד מלכא משיחא. איתא בגמרא (ב"ב דף יד עב), דוד כתב ספר תהלים על ידי עשרה זקנים. על ידי, אדם הראשון, מלכי צדק, אברהם אבינו, משה רבנו, הימן, ידותון, אסף, ושלושת בני קרח.
קסידות לשעת מכירת הכוסות בהילולה-הערצת הקדושים-יהודי מרוקו-י.בן עמי
- קסידות לשעת מכירת הכוסות בהילולה
סרי האד אל כאס (פעמיים)
אס תא תסאנא
ותרבאח ארבחא לדידא
עלא נרות מולאי ר׳ אליהו די דאר אלבידא
זכותו תכון מעאנא
סרי האד אל כאס (פעמיים)
אם תא תסאנא
ומולאה יעתיכ די כא תמננא
זכות מולאי רשב׳׳י התנא
זכותו תכון מעאנא
סרי האד אל כאס (פעמיים)
האד אל כאס חלו פחאל סוכר
ונסריה מעאנד אל עטר
עלא זכות מולאי ר׳ מרדכי בךעטר
זכותו תכון מעאנא
סרי האד אל כאס (פעמיים)
האד אל כאס מקטטר ברריס
ולי יראה ירבאה ויעיש
עלא זכות מולאי מאיר בעל הנס
זכותו תכון מעאנא
האד אל כאס וזגארתו (פעמיים)
נסארבוה בזכותו
זכות דרבי חיים פינטו
האד אל כאס מעממר בלימון
ונסארבוה פרבי שמעון
זכותו
ר׳ דניאל מול אלהיבה
אנתי תעוונה הינה
בללאה ובסדדיק הינה
מולאי יגגי הווא סידנא
הווא סבענא ועארנא
ימינה אימינא – מילים ללא פירוש, באות רק לשם חריזה בלבד ( המחבר )
ר׳ חיים פינטו הווא סידנא
ימינה אימינא
ר׳ חיים פינטו התא חביבנא
תרגום
קנה כוס זו(פעמיים) למה אתה מחכה תרוויח רווח חדש בזכות הקדוש ר׳ אליהו מקזבלנקה זכותו תעמוד לנו
קנה כוס זו (פעמיים) למה אתה מחכה בעליו ימלא את בקשתך בזכות הקדוש רשב״י התנא זכותו תעמוד לנו
קנה כוס זו (פעמיים) כוס זו מתוקה כמו סוכר אקנה אותה ממוכר הבשמים בזכות הקדוש ר׳ מרדכי בן־עטר זכותו תעמוד לנו
קנה כוס זו (פעמיים) כוס זו מזוקקת בנוצות מי שיקנה אותה ירוויח ויחיה בזכות הקדוש מאיר בעל הנס זכותו תעמוד לנו
כוס זו ושמחתו(פעמיים) נשתה לזכותו זכות ר׳ חיים פינטו
כוס זו מלאה לימון נשתה אותו לחיי ר׳ שמעון
ר׳ דניאל בעל ההדר אתה תעזור לנו בשם ה׳ ובצדיק
מולאי איגגי הוא אדוננו הוא האריה והוא כבודנו ימינה אימינא
ר׳ חיים פינטו הוא קדושנו ימינה אימינא
ר׳ חיים פינטו הוא אהובנו
לאחר השתייה אומרים:
שתה הכל עד גמירה
בזכות ר׳ חיים פינטו
מא תכללי פיהא חתא קטירה
האד אל כאס וזגארתו
איסארבו אליהו חתא [-]
זכות ר׳ דוד בן ברוך וזכותו
תרגום:
שתה הכל עד גמירה בזכות ר׳ חיים פינטו אל תשאיר אף טיפה
כוס זו ושמחתו אליהו ישתה אותה עד [— זכות ר׳ דוד ק־ברוך וזכותו.
תחנות הטקס – תחנה ראשונה: החתן והכלה מתלבשים-יוסף שטרית
תחנות הטקס
תחנה ראשונה: החתן והכלה מתלבשים
הכלה והחתן בליווי הוריהם ובני משפחה יצאו מאולם האירועים לחדר צדדי סמוך כדי להחליף בגדים ולעטות את התלבושות המסורתיות, ובכלל זה קפטנים בשלל צבעים לנשים וגלביות צחורות לגברים. בזמן שהתלבשו קראתי את סטרופת הפתיחה של השיר:
אין שמחה כשמחת חתן וכלה, שימחת הנעורים והתהלה.
בְּיָמֵינו ובמקומותינו הטקסים נמשכים רק ע.ךב ועוד לילה.
בקהלות מרוקו שבוע לא הספיק למצות את מלא ההמולה.
אז בואו, ידידי ורעי, נֶחֱוֶה מעט מן הַמּוֹרָשָׁה הַנּוֹשָׁנָה
וּנְחַיֶּה אֶת הַתּוֹדָעָה שֶׁהֶעֱנִיקָה מַשְׁמָעוּת לְטִקְסֵי הַחִנָּה
אחר כך ביצעה הלהקה את סדרות הפיוטים והשירים שלהלן:
סדרה שירית־מוסיקלית על פי המודוס באיאתי, הכוללת: ״ירושלים, עיר המהוללה״ (בית מתוך פיוט כפתיחה), מחרוזות מן הפיוט ״אוחיל יום יום אשתאה״ לר׳ אליהו בכור חזן בשבח ירושלים" והפסוקים ״שבחי ירושלים את הי״ (תהלים קמז, יב-יג) על פי המנגינה של אביהו מדינה, שהקהל התבקש לשיר אותם יחד עם חברי הלהקה.
סדרה משולבת על פי המודוס דרג' רמל למאיה הכוללת קטעים מן הפיוטים והשירים האלה: מחרוזות מתוך הפיוט ״צביה, לבי חמרמר״ למשורר בשם יצחק; מחרוזות מתוך הפיוט ״מה יפית יפה, שחר נשקפה״ למשורר בשם משה; הפיוט ״שער אשר נסגר״ לר׳ שלמה אבן גבירול; ולבסוף ברג'א (=קטע סיום) עם מילים ערביות מן השירה האנדלוסית־האלג׳יראית ״רימון רמתני, שוג׳יפתו ביהא״.
אוחיל יום יום אשתאה ר' אליהו חזן
איזמיר-ירושלים-תוניס-מאה 19-20
אוֹחִיל יוֹם יוֹם אֶשְׁתָּאֶה עֵינִי תָמִיד צוֹפִיָּה
מָתַי אָבוֹא וְאֶרְאֶה יְרוּשָׁלַיִם בְּנוּיָה
נָעֲמָה יְשִׁיבָתָהּ יָפָה מְאֹד יְרֻשָּׁתָהּ
הָרִים סָבִיב לְעֻמָּתָהּ חוֹמַת אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה
כֹּהֵן שִׁמֵּשׁ אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּמִשְׁמֶרֶת כְּהֻנָּה
מִשְּׁיָרֵי אַנְשֵׁי אֱמוּנָה שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הוּא הָיָה
יְהַלְּלוּהָ בְּכָל מִדָּה הַנְּבִיאָה חֻלְדָּה
בֵּין חוֹמוֹת הִתְבּוֹדְדָה כְּגֶפֶן פּוֹרִיָּה
אָנֹכִי חָזוֹן הִרְבֵּיתִי לְעֵבֶר מִזֶּה עָלִיתִי
חֶבֶל נְבִיאִים רָאִיתִי חַגַּי מַלְאָכִי זְכַרְיָה
לְמִשְׁפָּט יָשְׁבוּ כִסְאוֹת שִׁבְעִים רָאשֵׁי סַנְהֶדְרָאוֹת
גְּדוֹלָה. לְמוֹפֵת וּלְאוֹת עִמָּם עֹז וְתוֹשִׁיָּה
יְרוּשָׁלַיִם צִיּוּן אוֹרוֹת שָׁמָּה הוּבְלוּ לִקְבָרוֹת
עִיר דָּוִד נְעִים זְמִירוֹת בֵּית מַלְכֵי שִׁבְטֵי יָהּ
הַר הַבַּיִת וְהַהַרְאֵל שָׁמָּה בֵּית מִקְדַּשׁ הָאֵל
וְכֹתֶל שְׁכִינַת אֵל מִשְׁכָּן מֶלֶךְ מַלְכַיָּא
וַאֲנִי בְדֶרֶךְ אֶפְרָת שָׁם מַצֶּבֶת קְבוּרַת
אִמָּא רָחֵל הִיא מוֹרָת שֶׁהַכֹּל סוֹכִין בְּיָפְיָהּ
חֲזֵה צִיּוֹן מְהֻלָּלָה בֵּית אֵל נוֹרָא עֲלִילָה
מָגֵן הִיא לִבְנֵי גוֹלָה וְדָא תַרְעָא דִשְׁמַיָּא
זֶה מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו בִּקְהַל חֲסִידִים קְדוֹשָׁיו
דּוֹר וְדוֹר וְדוֹרְשָׁיו כֻּלָּם בְּנֵי עֲלִיָּה
נְזִיר אֱלֹהֵי אָבִי דִּמְיוֹנוֹ כְאַרְיֵה לָבִיא
שָׁקוּל שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא כְּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כָּהֲנַיָּא
חֲזַק עַם דַּל וְאֶבְיוֹן הַיְּקָרִים בְּנֵי צִיּוֹן
הַבַּיִת הַזֶּה יִהְיֶה עֶלְיוֹן לְעָלְמֵי עָלְמַיָּא
היחסים בין היהודים והמוסלמים בפולחן הקדושים-יששכר בן עמי
היחסים בין היהודים והמוסלמים בפולחן הקדושים
בדיקת יחסי הגומלין בין היהודים והמוסלמים בפולחן הקדושים מעלה כמה עובדות מעניינות. הנתונים הטכניים, גם במישור זה, לא הוגשו באופן סופי, אם כי המגמות עליהן הם מצביעים ברורות לחלוטין. קיימת הערצה גלויה ולפעמים מוסתרת של הקדוש היהודי על־ידי המוסלמי. העדויות היהודיות והלא יהודיות מאשרות שיחס זה נכון לגבי קדושים יהודים רבים ומגיע לפעמים עד כדי שאיפה ״לאסלם״ את הקדוש.
- הערת המחבר : הזכרנו לעיל את הנתונים שניתנו על־ידי וואנו במסגרת מחקרו. הוא מציין 45 קדושים יהודים הנערצים על־ידי המוסלמים, 14 קדושים מוסלמים הנערצים על־ידי היהודים ו־ 31 קדושים שיהודים ומוסלמים מעריצים אותם וטוענים לשייכות הקדוש לדתם. מכאן יוצא באופן ברור שכל הקדושים היהודים שבמחקרו של וואנו, גם אם הם מוכרים בתור שכאלה או לא, נערצים גס על־ידי המוסלמים. בדיקתנו העלתה שמגמה זו נכונה.
- Les Juifs ont aussi leurs Saints et certains ont même acquis une renommee si grande qu'ils sont vénérés même par les musulmans
- Ce qui est le cas pour Rabbi Amram à Azjen près d'Ouezzan et pour Rabbi ben Zmirro à Safi", in Introduction à la .connaissance du Maroc, Casablanca 1942 224
- אפילו קדוש יהודי מפורסם ומקובל כמו ר׳ דוד הלוי דראע לא ניצל מסכנה זו. ראה רוטה — טריבו, עמי 212-211: "Mais les Musulmans cherchent aujourd'hui à accaparer le saint. Le caid a nomme
- un moquaddem du tombeau, qui demeure au-dessus du sanctuaire et qui perçoit un droit sur les pèlerins: ce droit est pre'senté comme une sorte de ziara ou d'offrande au saint, en sorte que l'habitation du moquaddem tend à devenir une zaouia et qu'en fin de compte le sanctuaire juif menace de s'islamiser…
- ולפעמים יש אשר יקום יהודי תקיף ויעמוד בפרץ לפני עדתו. בכחו, במאודו או בהשפעתו על בעלי היכולת הוא מציל עשוק מידי עושקו. ככה עלה בידי הפרנס רב הפעלים ר׳ יהושע קורקוס ממרקיש להשיב ליהודי האטלס את קברו של השליח ר׳ דוד הלוי, בדרך העולה ממרקיש לדרעא וגם בנה קובה עליה…״, נחום סלושץ, מסעי בארץ לוב, הלק אי, תל־אביב תרצ״ח, עמי 147. ר׳ יהושע קורקוס (1929-1842) היה אישיות יוצאת דופן ויועץ נערץ של כמה מלכים במרוקו.. Benech בספרו Essai d'explication d'un mellah, מקדיש לו פרק שלם (עמי 270-256). ראה גם העץ הגיניאלוגי של משפחת קורקוס, שפורסם על־ידי מ׳ אביטבול, משפחת קורקוס וההיסטוריה של מארוקו בזמננו, ירושלים תשל׳׳ח. גם נוצרים לא נמנעו מלבקר אצל קדושים יהודים. ראה ר׳ עמרם בן־דיוואן(סיפורים מס׳ 3.485,2.485 ועוד), ר׳ אברהם מול אנס(סיפור מס׳ 4.38) ור׳ דוד ומשה (סיפורים מס׳ 28.135 ו־29.135); נוצרים השתתפו בהלווייתו של ר׳ רפאל אנקאווה(סיפור מס׳ 4.514
"Les catholiques fervents et même les Espagnols, s'adressent soit au saint juif, soit au saint musulman pour obtenir des enfants mâles", A. van Gennep, En Alge'rie, Paris 1914, p.45
תופעה זו של הערצת קדושים יהודים על־ידי מוסלמים בארץ שבה היהודים היוו מיעוט בזוי ואף נרדף, היא תופעה תמוהה הדורשת הסבר. אין ספק שגם היהודים העריצו כמה קדושים מוסלמים, אם כי מספרם של אלה מוגבל מאוד, ומעניין שלגבי קדושים אלה יש ליהודים כמעט תמיד מסורות הקושרות אותם ליהדות. ״ייהוד״ קדושים אלה מצד היהודים מגלה שאין היהודים מכירים באופן גלוי שהם מעריצים קדושים מוסלמים, מה שלא ניתן לומר לגבי המוסלמים ביחס לקדושים היהודים.
מחקרנו העלה רשימה של מאה עשרים ושישה קדושים הזוכים להערצתם המשותפת של יהודים ומוסלמים במרוקו. חלקם הוזכרו על־ידי וואנו, ויתרם עולה ממסורות שאספנו. ניתן לחלק את האובייקטים של ההערצה המשותפת לשלוש קבוצות עיקריות: קדושים יהודים הנערצים גם על־ידי מוסלמים, קדושים אשר הן יהודים והן מוסלמים טוענים לבעלות עליהם, וקדושים מוסלמים הנערצים גם על־ידי יהודים.
הערת המחבר : החומר שלנו מתבסס רק על עדויות של יהודים כפי שהם חושבים על עצמם וכפי שהם סבורים שהמוסלמים חושבים עליהם. הגישה האידיאלית מחייבת בדיקת הנושא באופן בלתי תלוי בקרב היהודים ובקרב המוסלמים מאותו איזור, אך מסיבות טכניות מובנות לא היתה לנו אפשרות לערוך בדיקה מתודולוגית כנדרש.
הקדושים וקבריהם-יששכר בן עמי
שער שני. הקדושים והקדושות
קדושים
רבי אבא – ליד הכפר תיסכית
קבור קרוב למולאי איג'י.
נמסר על ידי אינפורמנט יליד האזור. רוב רובן של העדויות בקובץ נרשמו מפי אינפורמנטים ילידי האזור שבו קבור הקדוש.
רבי אבא אביחצירא – בודניב.
בנו של רבי יצחק אביחצירא ונכדו של רבי יעקב אביחצירא הקבור בדמנהור.
" יום אחד לפני מלחמת העולם הלכו שני מוסלמים, בין העיר ובין השכונה שלנו עובר נהר. – נחל גיר עובר ליד בו-דניב. שני המוסלמים רצו לעבור את הנהר שהיה מלא מים. פתאום ראו שתי אבנים רוקדות, אחת עולה על השנייה כאילו משחקת כדורגל.
המוסלמי תהה : הרי לא הייתה רוח ולא היה זרם, ואך קורה ששתי האבנים עולות אחת על השנייה " לקח את שתי האבנים שהיו בגודל של חצי לירה, הביא אותן למשטרה וסיפר להם. אמרו שרק הרב אביחצירא יכול לפתור את זה. – אכן היו מוסלמים שנזקקו לעזרתם של חכמי מרוקו.
קראו לו, אמר להם שלמחרת יתן להם תשובה. הרב שם את האבנים האלה מתחת לראשו. בבוקר אמר להם : שמעו, שבע שנים של רעב ומלחמה תבואנה ולאחריהן יהיה שפע ; ושהוא ימות באותה שנה ושאשתו תלד שני תאומים. וכך היה. היה רעב, יוקר, ראינו את זה במו עינינו.
רבי אבא אלבאז – צפרו.
הוא בן דודו של רבי רפאל משה אלבאז. נולד בי"ד תשרי תרי"א ונפטר בכ"ו אלול תרצ"ח.
- נמסר על ידי גב׳ אסתר ח׳ וגב׳ רוחמה כ׳(צפרו). חתום על תעודות מס׳ 159 (משנת 1887), 211, 212, 214, 266, 274, 274 א׳(זוהי תעודה בערבית האוסרת להכות על התוף בשבת וכן לקיים טקס חתונה בשבת שבו נהגו הנשים לתופף) ו־274 בי, וכן מוזכר בתעודות מס׳ 280,208 (מכתב אליו מהרב שמואל מלכא) ו־286 בספרו של הרב דוד עובדיה, קהלת צפרו, כרך אי, ירושלים תשל״ה. פרטים עליו ועל משפחת אלבאז ראה ספר שבות יהודה שהוצא על ידי הרב מאיר אלבאז, ירושלים תש׳׳ם. ראה בעיקר המבוא ״תולדותיהם של צדיקים״, עמי כג-נד. בספר מופיעה תמונה של הקדוש.
רבי אבנר אג'ייאני – צפרו.
נפטר בט"ו אדר תרע"ט
אביו של רבי ראובן אג'ייאני ובנו של רבי רחמים אג'ייאני, המכונה רי"א. משפחת אג'ייאני היא משפחה ידועה בקהילת יהודי צרפו, רבי אבנר היה רב ודיין בקהילה. למד בבית מדרשו של רבי רפאל מאמאן.
נמסר על־ידי גב׳ רוחמה כ׳(צפרו). תולדות חייו של ר׳ אבנר אג׳ייני מאת בנו ר׳ עמרם שאול אג׳ייני, המכונה עמש׳׳א, הופיעו בהקדמה לקונטרס שיחת דרזקי בספר לפי ספריו, חלק אי, ירושלים תשל׳׳א. חלק מהספר הוא של ר׳ רחמים יוסף אג׳ייני. ספר זה, כמו ספרים רבים אחרים של רבני משפחת אג׳ייני, הוצא לאור בירושלים על־ידי צאצאי המחברים. ראה למשל את ספרו של ר׳ עמרם שאול אג׳ייני, בית העמרני. ראשי תיבות, ירושלים תשל׳׳ו, בעריכת בנו שאול זיו(אג׳ייני). תולדות חייו של המחבר מאת הרב דוד עובדיה מופיעות בהקדמה.
כתובת המציבה שלו מופיעה בהקדמה של ספר שפתי רננות של ר׳ ראובן אג׳ייני שיצא לאור בירושלים, תשל״ג, על־ידי צאצאי המחבר.
הוא חתום על תעודה מס׳ 50 (מ־1904) ומוזכר בתעודות מס׳ 170,128 (יהד עם 24 חברי בית־הדין), 286 ו־650 בספרו הנ״ל של הרב עובדיה, כרכים א׳ ו־ב׳.
רבי אבנר הצרפתי – פאס.
נולד בפאס ב-1827 ונפטר שם ב-1883. קברו ליד קברו של רבי יהודה בן עטר ולאלה סוליכא.
באללאה ( באלוהם ) ובצדיקים היקרים, הם ממלאים את בקשתו של כל אחד. אנחנו הולכים לצדיקים האלו להתחנן בפניהם. הם יותר טובים מהרופאים. הנה הרופאים נותנים כדורים, זה הכל, התרופה שלהם בהרבה יותר טובה.
היה לי בן שכמעט מת לי ואני אמרתי, אני אלך לקבר של רבי אבנר הצרפתי. בשתיים עשרה בצהריים הלכתי, אמרתי : רבי אבנר הצרפתי, אני לא אקבל שום תרופה, לא של רופא ולא של מישהו אחר, אני מקבלת רק את התרופה שלך. תחון עלי שילדי לא ימות.
אני הייתי בהיריון והוא המשיך לינוק, אז זה רע בשבילו. לאחר מכן הפסקתי להניק אותו בקיץ, והרופא אמר לי, תמשיכי להניק אותו, אחרת ימות כמו כלב הנחנק. אמר לי שאין לו סיכויים לחיות, תניקי אותו וגם אז לא בטוח שיחיה. אני אמרתי, לא, אני לא אניק אותו, כשהלך הרופא, הלכתי לרבי אבנר הצרפתי ואמרתי : אני לא מקבלת תרופה משום רופא אלא רק ממך.
אז הלכתי ליד הקבורה ולקחתי חופן אדמה, ערבבתי אותו עם מים, ואחר כך סיננתי אותו עם מסננת, ונתתי לו לשתות עד שימלא את בטנו, ומשחתי אותו כולו עם המים האלו. כיסיתי אותו בשמיכה, אחרי רבע שעה, אני רואה שהוא פקח את עיניו ופניו אדומות כוורד, והא מזיע, ואמר לי תני לי לאכול.
בעצם אמר לי, נאינה , כי הוא לא דיבר עדיין. אז נתתי לו לאכול ומאז הוא הבריא. הנה זה מראה שהצדיק טוב מהרופא, מי שממאמין בה' הוא יעזור לו, הנה רק העפר של הצדיק ריפא אותו, והרופא נתן לו הרבה תרופות ולא עזרו. סיפרה גברת רחל ב' – פאס.
תאריכי לידה ופטירה מדויקים של הרב אבנר הצרפתי מובאים בבן נאיים, עמי י׳׳ח: לידה — כ׳׳א בשבט תקפ׳׳ז, פטירה — ח׳ בתשרי תרמ״ד. בתעודה מס׳ 518 (כתובה בכתב־ידו של הרב רפאל משה אלבאז) שבספרו הנ׳׳ל של הרב עובדיה, כרך ב׳, עמי 141, מוזכר רק תאריך הפטירה של הרב אבנר הצרפתי: ח׳ בתשרי תרמ״ה. אמנם קיים שוני בשנת הפטירה בין שני המקורות אך שני המחברים מציינים שימי חייו של הרב אבנר הצרפתי היו נ״ח שנה. בן־נאיים כותב שנשבעים בשמו של ר׳ אבנר ומשתטחים על קברו ושנהג לאכול בשר רק בשבת. על הצניעות באכילה אצל הקדושים, ראה עמי 22.
חלום טוב – חלום יוסף-אל עולם שאבד-לקט מאגדות מרוקו
חלום טוב – חלום יוסף
איש עשיר חי בעיר פלונית. ולאיש בן זקונים יפה תואר ויפה מראה, ואף פיקח, והיה הבן יחיד לאביו. אהב האב את בנו ומלא את רצונו. שכר לו מלמד עני אך מובחר, שלימד אותו את התורה ואת המצוות.
כשגמר המלמד לחנך את הילד קיבל את שכרו והלך לביתו, אלא שהכסף תם לפני חג הפסח ולא היו לו הוצאות לחג. הלך אל ביתו של העשיר ואמר לו: ״אדוני, שכחתי ללמד את בנך פסוק שחשיבותו גדולה״. שמע זאת העשיר, ואמר למלמד: ״בני לרשותך. קחהו ולמדהו״. נכנס המלמד עם הבן לחדר ביחידות ואמר לו: ״בני, כי תחלום חלום, אל תספרהו לאיש עד שיאמרו לך חלום טוב – חלום יוסף. ואם זאת לא יאמרו לך, אל נא תספר את החלום.״ ויצא. הלך אל העשיר, שנתן לו שכרו ביד רחבה. הספיקו למלמד להוצאות החג.
באחד הימים חלם הנער חלום. למחרת בבוקר אמר לאביו: ״אבי, חלמתי חלום.״ ענה האב: ״אם כך, ספר נא את החלום, בני.״ סרב הבן לספר. נדהם האב ושאל: ״מדוע, בני, לא תספר לי?״ אך הבן עמד על שלו. ״לא אספר״. האב לא שכח את החלום, ויום יום סירב הבן, ולבסוף נכנס בלב האב החשד, שמא בנו זומם משהו, והחליט החלטה.
באחד הימים אמר האב לבנו: ״הבה, בני, נצא לשיט ונקבל פני ציי החוזר מדרך ארוכה.״ ויצאו הבן והאב בספינה. משהגיעו ללב-ים, אמר האב לבנו: ״בני, ספר לי עתה את חלומך.״ ומשעמד הבן בסירובו, הדפו האב מהמעקה הימה, לא שעה לצעקות הבן ושב לביתו.
נישא הבן ע״י הגלים והוטל על חופה של עיר. מששב להכרתו, נכנס לעיר וחיפש לו מקום עבודה. כך הגיע לחנות קטנה. בעל החנות ביש גדא היה והקונים ברחו מחנותו. קיבל את הנער לעבודה עמו. אך נכנס הנער לעבודה, נכנס המזל לחנות, נהרו הקונים והסוחר ראה ברכה בעמלו. ברך את אלוהים ואמר לנער: ״נערי, מיום שנכנסת לחנותי, האיר לי המזל פנים. הישאר עמדי והיה בני, תחת הבנים שחסך אלוהים מעמי, ותהיי נחמתי בחיים ויורשי לאחר מותי.״ ניאות הנער ועבד עם בעל החנות ימים רבים.
ולמלכה של עיר זו היו שתי בנות, ששמן לא נודע מעולם. הכריז המלך, שהאיש שידע שמות בנותיו, ישא אותן לנשים, אך אם ייכשל – מות יומת. רבים הבחורים הצעירים שנסו מזלם ונכשלו. ראשיהם של המסכנים הוצגו לראווה על החומה.
יום אחד בא אותו נער אל בעל החנות ואמר לו: ״אבי, הולך אני אל הארמון כדי לנסות מזלי בניחוש שמות בנות-המלך.״ נבהל אביו החדש וזעק: ״אלך כשתלך ממני, כי אהבתיך כבן, ואתה מביא לי את המזל״ הבן לא שעה לתחנוני האב, והלך אל הארמון.
משראה אותו המלך אמר לו: ״בני, צעיר ונחמד אתה, חייך יקרים, מדוע תעמיד אותם מנגד?״ ענה לו הנער: ״בכל זאת רוצה אני לנסות״
הלבישהו המלך והושיבהו על כס מלכות. משירד הלילה נכנסו שתי בנותיו של המלך. האחת עמדה לימינו והשניה לשמאלו. המלך, שסקרנותו גברה עליו ביותר, ירד ממשכבו יחף, ללא כיסוי ראש, הלך והציץ דרך חור המנעול.
פתח הנער את פיו ואמר: ״חלום חלמתי״. ענו לו הבנות כאחת ״חלום טוב – חלום יוסף״. שמע הנער את המענה והתחיל מספר את חלומו: ״בחלומי, והנה אני יושב על כס מלכות, כשלימיני עומדת השמש ולשמאלי הלבנה, והמלך יחף, ללא כיסוי ראש, מציץ דרך חור המנעול.״
שמעו זאת הנסיכות, נפלו על צווארו, חיבקוהו ונישקוהו, כי שמה של הנערה שמימינו היה שמש וזאת שלשמאלו לבנה. נכנס המלך לחדר ונשקו. עוד באותו יום ערכו את החתונה. הזמין הבן את אביו-מולידו ומחל לו על מעשהו. ולאחר מות מלכה של העיר מלך הנער תחתיו – בחסד, בצדק ובמשפט.