אלי פילו
קינות ומנהגים לט' באב-נוסח מרוקו-רפאל בן שמחון- ר' משה בן אדהאן ממכנאס-ראה עליו מלכי רבנן עמ' פט, אות מ.
תיקון חצות
מנהג עתיק יומין שקיים בכל קהילות ישראל הוא: לקום בחצות הלילה ולקונן על חורבן ירושלים, חורבן בית המקדש וגלות השכינה, ככתוב: בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחיה(איכה א. ב). מנהג תיקון חצות ידוע עוד מימי הגאונים. היו שקמו באשמורת הראשונה ואחרים בשנייה. הראשונים קבעו שעה זו ללימוד תורה, ואילו השניים התפלשו באפר וקוננו על חורבן ציון וירושלים. מהרח״ו (ר׳חיים ויטאל ז״ל), תלמידו של האר״י, בספרו ״עץ חיים״ חילק את תיקון חצות לשניים: תיקון רחל ותיקון לאה. תיקון רחל בו מקוננים על גלות השכינה שהלכה בגולה, ותיקון לאה בו לומדים תורה בחצות. תיקון רחל נהוג בדרך־כלל בימי שני וחמישי, ימים בהם אומרים תחנון, ואילו תיקון לאה, נהוג בכל עת: בשבתות, במועדים ובראשי חודשים.
אחת הבקשות הנאות בה מתחילים את ״תיקון לאה״ הוא דודי ירד לגנו לר׳ חיים הכהן איש ארם צובה שהשתקע בצפת.
דודי ירד לגנו לרעות בגנים, להשתעשע וללקוט שושנים.
קול דודי דופק: פתחי לי תמתי, שערי ציון אשר אהבתי.
אולם, קיים גם תיקון חצות אחר, שהיה מתקיים בצהרי־יום החל מיום י״ז בתמוז עד יום תשעה באב. בשעת הצהרים, השכונה היהודית ה־מללאח הייתה הומה מאדם. האנשים. אצים רצים לבתי־כנסת לאמירת תיקון חצות וקריאתם נמשכה למעלה משעה, בהם השתתפו צעירים ומבוגרים כאחד. גם תינוקות של בית רבן היו באים עם הוריהם להשתתף. אוירה של עצבות הייתה שורה ב־מללאח בעת קריאת תיקון חצות.
במכנאס נהגו לערוך את תיקון חצות בבית־הכנסת שעל־שם ר׳ יהושע אדרעי ז״ל שהמה אז בקהל רב ומכל הגוונים: זקנים, תלמידי חכמים, פשוטי עם וילדים עם הוריהם.
הערת המחבר : אוצר המכתבים, ח. ב. אלף יח: בתלמסן נהגו לקרוא לפני תפילת מנחה של צום יום יז בתמוז, את התוכחה ״שמע קולי״ וכן ״יה שמע אביוניך״ וקוראים את ההפטרה ״שובה ישראל״. לא אמרו תחנון.
כילד, השתתפתי גם אני יום־יום ובאופן קבוע בתיקון חצות, עדיין זכור לי הרב הישיש ר׳ יוסף אלקובי ז״ל איך היה פותח את ה״תיקון חצות״ בוידוי ואחריו בקול בוכים, את המזמורים מהתהלים: אלהים באו גוים בנחלתך, על נהרות בבל, זכור ה׳ מה היה לנו (סוף איכה), וכשהיה מגיע לפסוק האחרון ״נפלה עטרת ראשנו״, כל הקהל היה גועה בבכי מר, התמונה הייתה נוראה ומלאה חרדת קודש, ניגון הקינות היה מאוד עצוב וחודר אל מעמקי הלב והנפש: עד אנה ה׳ תשכחנו נצח! עד אנה תסתיר את פניך ממנו! היה צועק ר׳ יוסף אלקובי, זקן מופלג ומקובל כשהדמעות יורדות על זקנו הצחור, במיוחד כאשר היה מגיע לקינה הידועה:
אוי לי על גלות השכינה! אוי לי על חורבן בית המקדש! אוי לי על שריפת התורה! אוי לבנים שגלו מעל שולחן אביהם! ..
קינת ״עדת אל נא״
קינה מיוחדת שרק יהודי מכנאס נהגו לאומרה בשעת אמירת תיקון חצות, היא ״עדת אל נא בכי־נא״ . קינה זו נאמרה על־ידי כל הקהל, גם הילדים השתתפו באמירתה. מאחר והקינה לא מופיעה באף ספר קינות, לכן אנו מביאים אותה במלואה כפי שהעתקנו אותה מקונטרס ישן של קינות, בכתב־יד.
עדת אל נא בכי־נא ונהו נהי וקינה/ על גלות שכינה:
מתנומה עורי עדה טהורה/ ודעי כי מעל ראשך נפלה העטרה/ואת גולה וסורה/כצפור נודדת מקן מלונה,
ונהו נהי וקינה, על גלות שכינה:
שאו מרום עיניכם, בצבאות מעלה/כי לבשו שק ואפר ואבלו סלה/
ובכל לילה ולילה שואגים בחלחלה/כי הודם פנה,
ונהו נהי וקינה, על גלות שכינה:
הומיה בגלות שימי רעיונך/לנדוד דודים ורעים מבית מלונך/
ודעי כי בעוונך/בושה חמה וחפרה הלבנה,
ונהו נהי וקינה, על גלות שכינה:
בזוכרי דמים שופכו, כדם עתודים/אקרע את לבבי ולא בגדים/
על הרג החסידיס/זיום ואור פניהם לעפר מנה,
ונהו נהי וקינה, על גלות שכינה:
נופצו לסלע, ילדים רכים/ולבות אבותם היו נכאבים/ולפניהם נצבים/
שואגים בבכיה לא מצאו חנינה,
ונהו נהי וקינה, על גלות שכינה:
אם אשכחך ירושלים יהמו מעי/וכמימי נהרות יזלו דמעי/
עיר אבירי ורועי/איך היתה למעון תנים, ובנות יענה/
ונהו נהי וקינה על גלות שכינה:
דוה עלי לבבי, על חורבן מקדש אל/אזעק במר נפשי הוי הוי אריאל/
איך אשיב לכל שואל/מדוע מקום קרבן, נתעב ונשנא/
ונהו נהי וקינה, על גלות שכינה:
היכל היכל ה׳ איה הדרך/ אימתך ומוראך עין לא תשורך/
איך חולל הוד יקרך/ונשרפה כעיר, כפרה באמונה/
ונהו נהי וקינה, על גלות שכינה:
איה לפני ולפנים הגדול הנורא/נכנס לו כהן גדול פעם במורא/
נגנז ארון התורה/ולא נודע מקומו/אן פנה חנה/
ונהו נהי וקינה, על גלות שכינה:
נורא ואדיר לך הממשלה/מתי תשיב שבות כלה כלולה/
ולסבול עול לא יכלה חוכה ומייחלת בכל עת ועונה/
ונהו נהי וקינה, על גלות שכינה:
מחבר הקינה הוא ר' משה בן אדהאן ממכנאס-ראה עליו מלכי רבנן עמ' פט, אות מ.
ההבדל בין אדמת־מעשר לאדמח־ח׳ראג׳-בת יאור-יחס דת האסלאם לדתות האחרות
ההבדל בין אדמת־מעשר לאדמח־ח׳ראג׳
אמיר־המאמינים, אשר לשאלתך בדבר ההבדל בין אדמת־מעשר לאדמת־ח׳ראג׳, כל אדמה, בין שהיא ערבית בין שאינה ערבית, שהמירו התושבים היושבים עליה את דתם, הריהי נשארת בחזקתם ונחשבת אדמת־מעשר, על־פי דוגמת אל־מדינה, אשר יושביה התאסלמו, כמוהם כיושבי תימן. בדומה לזה אדמתם של ערבים עובדי־גילולים נחשבת אדמת־מעשר, שאין לקבל מהם מס־גולגולת ואשר חובה עליהם לבחור בין המרת־דת למיתה, אפילו נכבשה [אדמתם] בידי האמאם. שהרי משכבש הנביא את האדמות השייכות לאוכלוסים הערבים הניחן כפי שהיו, ואדמות־מעשר תישארנה עד היום הזה.
כל מקום שבו חיים לא־ערבים, שכבשו האמאם והניחו למנוצחים, ייחשב אדמה החייבת בח׳ראג׳, אבל היא חייבת במעשר אם יחלקה בין המנצחים. וכי לא ידוע הוא שהאדמות הלא־ערביות שכבש עומר אבן אל־ח׳טאב והניחן לבעליהן המנוצחים הן אדמות החייבות בח׳ראג׳? כל קרקע שאינה ערבית, שתושביה נכנעו בהתאם להסכם ונעשו אנשי־חסות, חייבת בח׳ראג׳.
על כן, הוי אמיר־המאמינים, בחוֹר תבחר לך איש נאמן, מהימן ושקול־בדעתו, יועץ נאמן, שהוא ערובה גם לך גם לנתיניך. בידו תפקיד את גביית כל מעשרות־הצדקה מארצות שונות, שעל פי הוראותיך ישגר אליהן אנשים כאשר יבחר, שיחקור וידרוש בנימוסיהם, אמצעיהם ותשלומיהם, והם יביאו לו את המעשרות מן הגלילות השונים. משעה שנמסרו, תן לו לגביהם הוראות בהתאם למאמר אללה וימלאן אחרי־כן. לא תפקיד בידי גובי הח׳ראג׳ את ענין המעשרות, כי אין לערב את הכנסות האחד עם הכנסותיהם של אלה. אכן שמעתי כי גובי הח׳ראג׳ שלחו בשמם לגביית מעשרות־הצדקה אנשים הנוקטים אמצעי־עוול־ורשע ומטילים תשלומים שאינם חוקיים גם לא כשרים. ל[גביית] המעשרות אין לבחור אלא באנשים שקולי־דעת ובעלי־מידות טובות. […]
אין לאחד את הכנסות הח׳ראג׳ עם אלו הבאות ממעשרות־צדקה או משאר מעשרות, כי הראשון פיא הוא לכל המוסלמים ואילו מעשרות־הצדקה שייכים לאלה אשר להם הועידם אללה בספר־קדשו.
לצורך גביית התשלום של מס־הגולגולת אין להכות את משלמי־המס, גם לא להעמידם בשמש ולא לנקוט שאר שיטות כיוצא באלו, גם לא לגזור עליהם עינויי־גוף המעוררים סלידה. בנועם יש להתהלך עמהם, או לאסרם כדי להוציא מהם את תשלום המגיע מהם, ואין להוציאם לחפשי אלא לאחר שישלמו הכל. אין להרשות לואלי [מושל־פלך] לפטור שום נוצרי, יהודי, אמגושי, צאבאי או שומרוני מתשלום המס, ואין איש יכול לקבל הנחה חלקית. אסור לפטור את האחד ולגבות מחברו, שהרי אין חסים על נפשותיהם וקנייניהם אלא בגלל תשלום מס־הגולגולת, שכאשר הוא מוטל עליהם הריהו חילופו של ח׳ראג׳ [המוטל על האדמה].
לענין לבושם וחזותם של מעלי מס־עובד
יתר על כן, חובה לשים חותם על צוואריהם בעת גביית מס־הגולגולת עד אם יעברו כולם כבני־צאן. שוברים את החותמות האלה אחרי־כן על־פי בקשתם, כמו שעשה עות׳מאן אבן חניף. צריך למנוע מכל אחד מהם להידמות למוסלמי בלבושו, ברכובו ובחזרתו; וצריך שיחגרו כולם חגורה [זוּנאר] למתניהם, שהיא כעין חבל גס שחייב כל אחד לקשרו במתניו: שיהיו מצנפותיהם תפורות מעשה־טלאים: שתהיה על אוכּפיהם לא תְפוּס אלא פיסת־עץ הדומה לרימון: שתהיינה רצועות כפולות למנעליהם, ושלא יתדמו למוסלמים: שלא תרכּבנה נשיהם על אוכּפים מרוּפדים, – אוכפים יקרים, העשויים עור בלבד ואין בהם חלקי עץ. שלא יבנו בתי־כנסת וכנסיות חדשים בתוך העיר, ושלעבודת־האלוהים יסתפקו באותם [בניינים] שהיו קיימים בזמן הברית שעל־פיה נעשו בני־חסות (ד׳ימה) ושאותם הותירו להם בלי להרסם: הוא הדין לגבי מקדשי־האש [של הזוֹרוֹאסתרים]. רשות נתונה להם לגור בערים הראשיות ובשוקי המוסלמים ורשאים הם לקנות ולמכור שם, אך לא יין ולא חזירים, ובלי להציג צלבים לראוה בערי המטרופולין: ומצנפותיהם תהיינה מוארכות ותפורות מעשה־טלאים, לפיכך תצווה לנציביך שיחייבו את הד׳ימים לקיים אח הדרישות האלו בחזותם, כמו שעשה עומר אבן אל־ח׳טאב, שאמר: ״להבדיל את לבושם מלבוש המוסלמים״.
עומר אבן עבד אל־עזיז חיליף מבית אומיה (720-717), שהתסרסם באדיקותו ובחוקי האסליה נגד יהודים ונוצרים, הקרויים על שמו.
וקבלה היא בידי מעבּד אל־רחמאן בן ת׳אבּת בן תַ׳ובּאן, משום אביו, שכדברים הבאים כתב עומר אבן עבד אל־עזיז לאחד ממושליו: ״לאחר [ברכות־השלום] המוקדמות, לא תרשה להציג צלב לראוה בלי שתנפצו ותהרסו! לא יורשה יהודי או נוצרי לרכוב על אוכף אלא חובה עליו להשתמש במרדעת, ולא תשתמש אשה מנשיהם באוכף מרופד אלא במרדעת בלבד; בענין זה יש להוציא צווים מפורשים ולמנוע את הציבור מלהפירם. לא יחבוש נוצרי קְבּעה ולא יעלה עליו אריג משי או צניף! הוגד לי כי כמה וכמה נוצרים הכפופים לך שבו למנהגם והם חובשים צניפים, ושוב אינם חוגרים חגורות למתניהם והם מגדלים את שערם בלי לגוז אותו. חי־נפשי! אם יקרה כדבר הזה אצל אלה החיים בתחום שלטונך הרי זה בגלל חולשתך, אזלת־ידך ודברי־החלקות שאתה נעתר להם, והאנשים האלה יודעים, בשובם אל מנהגיהם מקןם, איזה מין איש אתה. פקח עין על כל שאסרתי ומנע ממנו את אלה המצויים בתחום שיפוטך, ושלום. (עמי 196-195)
כובע – القبعة هي غطاء للرأس. وقد تلبس من أجل الحماية من أشياء معينة، أو لأسباب دينية، أو للسلامة، أو كملحقات الملابس للموضة. وفي الماضي، كانت القبعات مؤشرًا على الوضع الاجتماعي. وفي المجال العسكري، تدل القبعة على الرتبة والنظام العسكري. وهناك قبعات للرجال وقبعات للنساء، وكذلك قبعات يرتديها كلا الجنسين.
מכתב מעומר אל אבו־עובידה אחדי כיבוש סוריה וארץ־ישדאל
את אשר השיב לך אללה הנח למחזיקיו והטל עליהם מס־גולגולת, כפי יכולתם, ותחולק הכנסתו בין המוסלמים; ויהיו הם מעבדי־האדמה, ובמלאכה הזאת הם בקיאים ולה יצלחו יותר. לא אתה ולא המאמינים אשר עמך לא תוכלו לעשותם פיא שתוכל לחלקי, וזאת בגלל ההסכם שנעשה בינם לבינך ומפני שכבר אתה גובה את מס־הגולגולת שלהם על־פי אמצעיהם. זה הדבר אשר צווה גם לנו גם לך מפי אללה בספרו: ״הילחמו באלה שאינם מאמינים באללה ולא ביום האחרון שאינם אוסרים מה שאסרו אללה ושליחו ושאינם נוהגים לפי הדת האמיתית — אלה שניתן להם הספר עד שייכנעו וישלמו לכם גז׳יה לפי יכולתם כשהם מושפלים״(קוראן ט, 29). כאשר תגבה מהם את מס־הגולגולת לא תוכל עוד לתבוע מאומה, גם לא יהיה לך שום יסוד לעשות כן. תן את הדבר אל לבך! אם נקח את הכפופים לֵגזר הזה ונחלקם בינינו, מה יישאר למוסלמים אשר יבואו אחרינו? חי־אללה, לא ימצאו איש לפנות אליו בדברים ולא עבודה לנצלה. לעומת זאת, אם לא יחולקו הנכבשים בין הכובשים הלא יאכלו המוסלמים בני־ימינו את האנשים האלה כל עוד יישארו בחיים! לאחר שימותו הם ונמות גם אנחנו, יטרפו בנינו את בניהם עד בלי די, כל עוד יישאר להם שריד ופליט, והאנשים האלה יישארו עבדים להולכים בדרך האסלאם כל עוד יעמוד על כנו! על כן חַיֵב אותם במס־גולגולת, גאל את נשיהם וטפם מעבדות, מנע את המוסלמים מלדכאם ומלהרע להם, מלזלול את נכסיהם יתר על מה שהחוק מתיר, ומלא את התנאים שעליהם הסכמת עמהם בנוגע למה שהשארת להם. אשר להצגת צלבים לראוה מחוץ לעיר בעת חגיהם, אל תמנע זאת מהם, רק בלי דגלים או נסים, כפי שביקשו, אחת בשנה; אבל בתוך חומות העיר, בין המוסלמים ומסגדיהם, לא יוצגו צלבים לראוה לעולם! (עמי 218-217)
החשישים.כת קיצונית באסלאם-ברנרד לוויס
סקירתו של סילבסטר דה סאסי הייתה ציון דרך במחקר החשישים. נוסף על קומץ מקורות מזרחיים שעמדו לרשות החוקרים הקודמים יכול היה חוקר זה להסתמך על אוסף כתבי יד ערביים האצור בספרייה הלאומית בפריס וכן על כמה כרוניקות ערביות חשובות על הצלבנים, שלא היו ידועות עד אז במחקר המערבי. ניתוחו של דה סאסי את המקורות האפיל לגמרי על מאמציהם של הסופרים האירופים שקדמו לו. אין ספק שהחלק החשוב ביותר בסקירתו היה הפתרון שהציע לבעיה המציקה בדבר מקור הכינוי ׳אסאסיך. לאחר שבחן תאוריות קודמות ודחה אותן אחת לאחת, הוכיח דה סאסי באופן סופי שמקור הכינוי הוא במילה הערבית ׳חשיש׳. עוד סבר שמקור כל הצורות החלופיות – Assassini, Assissini, Heyssisini ועוד כיוצא בהן – הוא במילים הערביות ׳חשישי׳ או ׳חשאש׳ (אשר צורות הריבוי שלהן בלהגים ערביים שונים הן ׳חשישיין׳ או ׳דושאשין׳). לאישוש דבריו ציטט דה סאסי במה מקורות ערביים שבהם נקראים אנשי הכת ׳השישי׳ אך למעשה לא הפגה לשום מקור שבו הם מכונים ׳חשאש׳. מאז סקירתו הגיעו לידינו מקורות רבים בהם מכונים בני הכת ׳חשישי׳ – אך לפי שעה לא נתגלה, ככל הידוע, שום חיבור שבו הם נקראים ׳חשאש׳. נראה אפוא שיש לזנוח חלק זה בהסברו של דה סאסי שכן הצורות השונות של שם זה נובעות כולן מ׳חשישי׳ הערבית ומצורת הריבוי שלה ׳חשישין….
בחינה מחודשת זו של השם מעוררת את השאלה על אודות משמעותו של הכינוי להבדיל מן האטימולוגיה שלו. הוראתה המקורית של המילה ׳חשיש׳ בערבית היא עשב, במיוחד עשב יבש או מספוא. מאוחר יותר נתייחדה למילה זו ההוראה של ׳קנבוס הודי׳ (Cannabis sativa), שתכונותיו כסם היו ידועות כבר למוסלמים בימי הביניים. ׳רושאש׳ לעומת זאת היא מילה חדישה יותר שהוראתה היא י נוטל החשיש׳. דה סאסי, אף כי דחה את הדעה שהייתה מקובלת על סופרים רבים בזמנים מאוחרים, שהחשישים נקראו בך משום שהתמכרו לחשיש, הסביר את הכינוי כמרמז לנוהגם של ראשי הבת להשתמש בחשיש בסתר, כדי לאפשר לשליחיהם לטעום מקצת תענוגות גן העדן הצפויים להם משעה שימלאו בהצלחה את שליחותם. דה סאסי קשר הסבר זה עם סיפורו של מרקו פולו, המצוי גם במקורות מזרחיים ומערביים, על ׳גני העדן׳ שחסידי הכת המסוממים הוכנסו אליהם.
למרות הופעתו של סיפור זה במקורות קדומים וחרף תפוצתו הרחבה, אין כמעט ספק שהוא חסר כל יסוד. השימוש בחשיש והשפעתו היו ידועים באותה עת ולא היו בגדר סוד. יתר על כן, אין שום עדות – לא אצל סופרים אסמאעילים ואף לא אצל סופרים סונים בני סמכא – לכך שחברי הכת השתמשו בסם. זאת ועוד, שם התואר ׳חשישי׳ היה מוכר בעיקר בסוריה והוא שימש ככל הנראה כינוי גנאי. קרוב לוודאי שהכינוי הוא שהוליד את הסיפור ולא להפך. בין ההסברים השונים שהוצעו, המסתבר ביותר הוא שהיה זה ביטוי של בוז לאמונותיהם הנלוזות ולהתנהגותם יוצאת הדופן של חברי הכת – מתוך התייחסות לגלגנית כלפיהם, ולא כתיאור התמכרותם לסם. סיפורים באלה סיפקו – למתבוננים בני המערב במיוחד – הסבר הגיוני להתנהגות שבלעדיו הייתה בלתי מובנת לגמרי.
סקירתו של דה סאסי פתחה את הדרך לשורה של מחקרים נוספים על הנושא, אשר הנפוץ ביותר ביניהם הוא ללא ספק החיבור ׳תולדות החשישים׳ פרי עטו של המזרחן האוסטרי יוזף פון האמר (von Hammer). ספר זה ראה אור בגרמנית בשטוטגךט בשנת 1818 ובתרגום צרפתי בשנת 1833 ואנגלי בשנת 1835. ספרו ההיסטורי של האמר, על אף היותו מבוסס על מקורות מזרחיים, הוא חיבור שנועד במידה רבה לתקופתו; הוא בבחינת אזהרה נגד ׳ההשפעה המזיקה של אגודות־סתר… ו… נגד השחתת הדת הנוראה שהופקרה לשאפתנות בלתי מרוסנת׳. לדידו, היו החשישים ׳אגודה של מתחזים ושוטים, אשר במסווה של אמונה קפדנית ומוסריות חמורה, חתרו תחת כל דת ומוסר, מסדר של מרצחים, שתחת פגיונותיהם נפלו שדודים שועי ארץ בני אומות שונות. הם היו כל־יבולים שכן במשך שלוש מאות שנה הטילו חתתם על הכול, עד שלבסוף נפלה מאורת הנבלים שלהם יחד עם הח׳ליפות, המרכז הרוחני והארצי, שאותו נשבעו מראשית דרכם להשמיד ואשר בחורבנו הוכרעו הם עצמם׳. למקרה שמישהו מקוראיו יחטיא את עיקרי הדברים, משווה האמר את החשישים לטמפלרים, לישועים, לאילומינתים, לבונים החופשיים, ולרוצחי המלך באספה הכללית הלאומית הצרפתית. ׳בשם שצמחו במערב אגודות מהפכניות מתוך חיקם של הבונים החופשיים, בן צמחו במזרח ההשישים מתוך האסמאעילים… אי שפיותם של הנאורים, שסברו כי באמצעות הטפה בלבד יכולים הם לשחרר עמים מהגנתם מעניקת החסות של נסיכים ומנהיגי הדת המעשית, התגלתה באופן האיום ביותר בתוצאותיה של המהפכה הצרפתית, כשם שהתגלתה באסיה בתקופת מלכותו של חסן השני.
السهرة الكاملة لأكبر جوق في تاريخ الموسيقى الأندلسية بالمغرب – 2016 – 150 عازف و منشد و منشدة
السهرة الكاملة لأكبر جوق في تاريخ الموسيقى الأندلسية بالمغرب – 2016 – 150 عازف و منشد و منشدة
פיוט חברתי־תרבותי לר' דוד אלקאים(?1940-185)
פיוט חברתי־תרבותי לר' דוד אלקאים(?1940-185)
עניין זה של הכבוד ושל שמירה על המעמד המשפחתי והחברתי בסולם הכבוד הקהילתי עומד במרכזו של פיוט יחיד במינו שהקדיש ר׳ דוד אלקאים למציאות החברתית הכואבת ששררה בקהילת מוגאדור בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20. בשיר מועלה הנתק החברתי החריף שהתקיים בין שני חלקי הקהילה והשפיע על הקשרים ביניהם עד כדי מניעת קשרי נישואים ביניהם משיקולים של כבוד ושל שמירה על מראית המעמד החברתי. המשורר מאשים את המשפחות המבוססות שהעדיפו שבניהן ובנותיהן יישארו רווקים עד סוף חייהם ויחיו ״כאלמנים וכאלמנות״, חסרי זרע של קיימא, ובלבד שלא יתחתנו עם בנות ובנים מבני העניים, ששיוועו גם הם לחתנים ולבלות, אך היו שייכים לרובד הנמוך של הקהילה.
קיטוב כה עמוק של החברה היהודית במרוקו היה מיוחד למוגאדור בגלל תנאי ייסודה וצמיחתה. העיר נוסדה ב־1765 בידי המלך מחמד בן עבד־אללה (1790-1757) שביקש לקדם את הסחר של ארצו עם אירופה ועם אמריקה, והיתה לנמל היצוא העיקרי של מרוקו. לפיתוח הסחר הבין-לאומי הוא יישב בה נציגים של משפחות מוסלמיות ידועות ושל משפחות יהודיות חשובות ברחבי מרוקו, העמיד לרשותם אמצעים כספיים כדי לקיים סחר זה בתנאים נוחים, ועשה מהם ״סוחרי המלך. הוא גם העמיד לרשותם בתים גדולים ומרווחים שכללו מחסנים רחבי ידיים בקומת הקרקע ברובע הקסבה [־המשלט], הסמוך לחוף הים. ברובע זה שכנו היהודים עם נכבדי העיר המוסלמים וסוחרים אירופים. עם הזמן שימשו רבים מיהודי הקסבה סגני קונסולים של מעצמות אירופיות או מתורגמנים או פקידים בנציגויות הזרות שישבו במוגאדור, רכשו משום כך את חסות המעצמות האירופיות והפכו לנתיניהן. הם חשו עצמם בשל כך שייכים למעין אריסטוקרטיה יהודית ושמרו בקנאות על מעמדם.
בו בזמן, בגלל האפשרויות הכלכליות שנפתחו בעיר הנמל עם פיתוח סחר החוץ וסחר הפנים שימשה מוגאדור אבן שואבת להגירה פנימית מתמשכת עבור בני קהילות אחרות, במיוחד קהילות דרומ־מערב מרוקו, שעמדו בקשרי מסחר הדוקים עם עשירי הקהילה. אלה הגיעו בלא כל תכנון והצטופפו ברובע המלאה, שתוחם בידי המלך מולאי סלימאן (1821-1792) בשנת 1807. עם גידול אוכלוסיית המהגרים הם חיו בתנאים קשים הן מבחינת המגורים והתברואה הן מבחינת קשיי המחיה והפרנסה. חלקם עבדו בשירות הסוחרים בנמל, אחרים עסקו במלאכות שונות (כמו מליחת עורות והכנתם ליצוא) וברוכלות, אך רבים חיו מן היד אל הפה כקבצנים ומחזרים על הפתחים. הנהגת הקהילה יצאה תמיד מקרב תושבי הקסבה. עניי הקהילה טענו נגד ההנהגה שהם חוטאים לרגש הסולידריות הקהילתית שאמור לפעום בלבו של כל יהודי, ובמיוחד אם הוא בעל אמצעים.
עד לביקורו של סר משה מונטיפיורי בקהילה בפברואר 1864 לא עלה לסדר היום הקהילתי עניין הפערים החברתיים והכלכליים בין שני חלקי הקהילה. ביקורו של המנהיג היהודי הנודע הפיח תקוות בלב עניי הקהילה. הוא גם הרים תרומה לניקיון רחובותיו הצרים של המלאח מן הזוהמה שהצטברה בהם.06, לאחר מכן החלו הקונסולים האירופים, ובמיוחד הקונסולים הצרפתים, להתעניין בגורלם של המוני היהודים בקהילה. הם קיבלו משלחות של בני המלאח והבטיחו לפעול לטובתם. גם פתיחת בתי הספר הראשונים של אגודת אחים ב־1862 ושל כי״ח ב־1864 ברובע הקסבה גרמה לחידוד תודעת הפערים החברתיים והכלכליים בקרב תושבי המלאח. בתי ספר אלו נפתחו ונסגרו חליפות עד שהתבססו סופית בשנות השמונים. בשנות התשעים של המאה ה־19 נעשו ניסיונות פנימיים שונים לשנות מצב זה של אי־התחשבות בצורכי הרבדים הנמוכים דרך הקמת סניף של ידידי חברת אגודת אחים והקמת חברות צדקה מבין תושבי המלאח, אך ניסיונות אלה סוכלו בידי מנהיגי הקהילה. בסוף המאה ה־19 נעשו אף ניסיונות להדיח את ועד הקהילה, שכל חבריו היו בני הקסבה, ולהקים במקומו ועד מעורב, שייטיב לייצג את רובדי הקהילה השונים, אך גם ניסיונות אלה נכשלו.
זהו בקיצור הרקע החברתי־התרבותי לחיבורו של השיר שלפנינו בידי ר׳ דוד אלקאים, שהיה תושב המלאח ופעל בנחרצות למען בני המעמד שלו. ב־1894 הוא אף נאסר למספר ימים בבית הסוהר משום שהואשם שתלה כרוזים על קירות המלאח שדרשו להחרים את חברת הספנות הצרפתיתPaquet, שלא הסכימה להפריש חלק מהכנסותיה לטובת עניי הקהילה." ר׳ דוד אלקאים היה המשורר העברי היחיד שכתב במרוקו שירי מחאה ותלונה נגד עשירי הקהילה' שחטאו לדעתו כלפי חובת הסולידריות היהודית והקהילתית שלהם. הוא הכיר היטב את ראשי המשפחות העשירות משום שהוא עייר ועיטר את הכתובות היפות שהזמינו אצלו לרגל נישואי בניהם ובנותיהם.
הנתק בין שני חלקי הקהילה לא התעמעם במחצית הראשונה של המאה ה־20 אף על פי שחלק גדול מן המשפחות המבוססות ירדו מנכסיהן ואף שבני הקהילה למדו באותם בתי ספר של כי״ח (אם כי חלק מבני הקסבה למדו בבתי הספר הצרפתיים).
08ו האירוע מתואר במכתב מיום ה־12 במאי 1892 ששלח יצחק בן שימול, מנהל בית הספר של כי״ח במוגאדור, לנשיא החברה בפריס, וזכה לתיעוד גם בדו״חות הדיפלומטיים של הקונסול הצרפתי שכיהן באותה תקופה במוגאדור. המכתב נמצא בארכיון כי׳׳ח, בתיק Archives AIU, Maroc – Ecoles IIB12, Mogador. 109 ראו על כך שיטרית, פיוט ושירה, עמי 515-277 וכן בכתובות של חלק משיריו של ר׳ דוד אלקאים בדיוואן שלו שירי דודים.
Mariage juif a Mogador-fran-angl
At the closing of Shabbat
We celebrate Lilt t-hmir
An undertaking that all admire
We eat, we drink, and we praise,
While the Andalousian orchestra plays.
Then we present to the couple a clay container,
In which is placed yeast – Hmira – and flour.
The fiancée puts her gloved hand in the bowl,
The young man lightly puts in his own.
The two hands stir, and touch together,
The Paitan sings with a voice from heaven.
Suddenly, the Zgharit stridently sounds,
The fiancés exchange glances.
We enjoy the delicacies, a fine repast,
And drink ’til we see the bottom of the cask.
Then, each guest steps up
He quips and laughs,
And places in the bowl his gift,
Then quietly leaves, and asks for pardon.
The mixing of Hmira17 is an omen
For the success of the marriage-to-be,
Together they will build their house,
Together they will live in peace.
The next day, Sunday,
Preparations commence.
We borrow from neighbors
Tables, chairs and sundries.
With all the silverware put out
We scrub, gesticulate, and shout.
There is with us a lovely custom,
Taking place on the Monday,
Two days before the wedding,
When the parents of the groom
Come to the parents of the bride.
The rabbis are also there
And the closest of their friends.
Around a table all sit down.
The rabbis tell the groom "Come close!"
This is a solemn point in time
When we invoke the terms of Tenaim
By a clasping of hands confirmed.
The young girl thus becomes his Kinyan,
The young man declaring to her :
I treat this Kinyan as a sincere decree
And commit myself to faithful be
In prosperous times and in difficulty.
On Tuesday eve
– Listen closely to me –
It is the Lilt el henna,
The night of the Henna
We prepare a great festivity
In the house, newly painted,
Of the much-loved fiancée.
The lamps glow,
The copper glints,
Tables overflow
With food and drink.
The Msem'inplay their melodies
We sing with them and we applaud.
The mothers are happy.
They announce triumphantly,
Tomorrow is the marriage day
Anoint vour hands
With henna dye."
Then someone amongst us
Declares with emotion,
"Come with me my, friends,
Look, open-eyed,
Touch with all your fingers, Admire how we have prepared,
Look how we have
For the fiancee A magnificent Sora made."
Then everyone goes
To the room across
And there we see.
.. My friends,
Hats off,
Lhiba! It's marvelous!
Splendid furniture,
Sparkling jewels,
Elegant gowns,
Finely embroidered tablecloths,
Trays, place settings and candelabras,
Boxes of Ar-ar, mother-of-pearl and marble!
Suddenly,
Everyone is quiet.
A great silence falls
As the fiancee, fair and delicate,
Returns from the ritual bath.
Gentle and blushing,
The young girl's
Lashes brush her cheeks,
And, in her mother's arms,
Comfort seeks.
Overcome by so much grace,
Her mother, with a loving embrace,
Consoles her with tenderness,
And together they cry
With sorrow,
Or perhaps with joy.
Then the mother
Shows her a mirror
And tells her kindly, "My daughter, my girl,
This face here You will see no more!"
The young girl looks at herself
With distress
הספרייה הפרטית של אלי פילו -סיפור תרבות – יהודי תוניסיה וארצות מוסלמיות אחרות – ירון צור
כאות הוקרה למחבר הספר, איש שאני מעריץ ומחכים מאוד מספריו, כתביו, והרצאותיו הרבות,בהן נוכחתי. אני מביא לידעת הגולשים באתר את הספר הזה. מוקדש כולו לעדה התוניסאית..לתועלתם של הגולשים והמתעניינים…
סיפור תרבות
יהודי תוניסיה וארצות מוסלמיות אחרות
ירון צור
סיפור תרבות קורע צוהר להיסטוריה התרבותית של יהודי ארצות האסלאם בתקופה המודרנית. הוא מתמקד בארץ אחת, תוניסיה, ובסיפוריהם האישיים של סופר בעל שם עולמי, אלבר ממי, של זמרת ידועה שנרצחה בדמי ימיה, חביבה מסיכה, של זמר רוק ישראלי, נסים סרוסי, ושל גיבורים נוספים, ששמותיהם צללו לתהום הנשייה אך הם מילאו בדורם תפקיד חשוב. מבעד לכל אלה עומד המחבר על התמורות שחלו בעולמם של יהודי תוניסיה למן הכיבוש הצרפתי (1881) ועד יציאתה ממנה וקבלת העצמאות (1956) והגירת היהודים לישראל ולצרפת. גורלם של יהודי תוניסיה משמש נקודת מוצא להיכרות עם תולדות היהודים בארצות האסלאם, ממרוקו ולוב ועד תימן ועיראק.
לרבים מן הנושאים העולים בספר יש זיקה לבעיות המטרידות את תושבי ישראל כיום. שאלה אחת הנדונה בספר נוגעת ליחסים בין היהודים לשכניהם: מדוע התרחקו יהודי תוניסיה מן הסביבה המוסלמית הערבית שבה ישבו זה מאות בשנים ואת תרבותה חלקו עם שכניהם? שאלה אחרת נוגעת ליחסים שבין היהודים לבין עצמם: האם שורשי ״הבעיה העדתית״ נעוצים במציאות הישראלית בלבד, או שניתן למצוא לה מקבילות ושורשים בארצות המוצא של העולים, באסיה ובאפריקה? רבים מן העולים עדיין חיים בינינו והם בוודאי ימצאו בספר הד לתולדות קהילותיהם, אך הספר מכוון במיוחד לדור הצעיר. צרכיה של מערכת החינוך, שלה נועד הספר במקורו, הולידו ספר חדשני זה.
המחבר, ד״ר ירון צור, הוא מרצה בכיר בחוג לתולדות עם ישראל באוניברסיטת תל־אביב. הוא ממייסדי האוניברסיטה הפתוחה, ובמסגרתה חיבר את הקורסים ׳יהודים בעידן של תמורות׳(קורס מבוא כללי לתולדות היהודים בתקופה המודרנית) ו׳יהודים בין מוסלמים: מבוא לתולדות היהודים בארצות האסלאם בתקופה המודרנית, 1914-1750׳. ספרו ׳קהילה קרועה: יהודי מרוקו והלאומיות, 1954-1943׳, זכה בפרס שזר לשנת 2002.
על העטיפה: מוזס לוי, שכונת היהודים בתוניס (1940). מחם לוי נולד בתוניס (1885) ונפטר בוויארג׳יו, איטליה, בשנת 1968
רבי ברוך פינטו – לשיפוץ בתי כנסת בירושלים
את שני המאורות הגדולים היום יום ה׳ לסדר ולא תשאו עליו חטא
כהרמכי״ם תרששים ואראלים הרבנים הכוללים כוללי תהילות ישראל אלו ה"ן הימי״ם שגומרים עליהם את ההלל הדיינים המצויינים אבות בחכמה ורכים בשנים אשר אור כבודם ותורתם הורתם זורחת והיא כפורחת בעוב״י ציפת יע״א אתה ה׳ תשמרם ובצינה רצון תעטרם כיר״א.
תחילת דבר זריזין מקדימין בבטוי שפתים, צול״ו לרוכב בערבות למען יחיו דגן ויפרחו כגפן פוריה וידם בצלח״ת צ'ליחא דרחמנא בצל״ח העודף ואשלמ״ה להם תשלומי כפל ש׳ בחי שלמים שלמא עליכו מלכי מאן מלכי רבנן, אות זה מדבר כצורת דרך ארבאט שם נמצא אחי יד"ן ואו״ע – ואור עיני – הרב השד"ר כמוהר״א פינטו ולהיותו חולה חילה פני שאגמור שליחותו ודין גרמא כי חזרתי לאחורי כי עשות רצונו חפצתי ואחרי שובי נחמתי בראותי גודל הצער הצריך לסבול בזה הנדבה וכמעט נתתי בדעתי לחזור למקומי ובני בני הלך הר' כמוהר״א פינטו לעה״ק וסיפר להם המעשה אשר עשה ושמחו כולם וכתבו לי איגרת שאגמור שליחותם וגם כתבו איגרת מיוחדת לעוב״י פאס ולמח״ק וכיוצא כדי שיעמדו לימיני, ושלי״ת – ושליתברך – כי התחלתי הנדבה פה פאס ביוקר השער, והא ודאי כבר קדמא להם הידיעה וכתר"ר יקבלו איגרת על שם הדיין המצויין ר מתתיה ן׳ זכרי וחבריו העוסקים עמו לש״ש בקופת רח״א (רחל אמנו) זיע״א אשר עשה הר' השד"ר כמוהר״י קאלמארו יצ״ו על ידם הא ודאי שהם משתדלים בכל עז ותעצומות ואיני כמזכיר אלא כמזהיר, הגם יקבלו איגרת אחרת אשר שלוחה לכוללות העיר וזריזין מקדמין ומעתה יודע לרו״ם – לרום מעלתו – כי אתמול בלילה היינו יושבים במסיבה אחת ושם נמצא אתנו אחר מתושבי העיר צ'פת יע״א זה שמו מסעוד ן׳ עילי ואמרו לי יחידי פאס שזה האיש שבוע הבאה הוא הולך לארץ רחוקה ואמרו לי שאברך אותו כאן ויתנדב ואני בקשתי בפנקס הנדבה אשר עשה הרב כמוהרי״ק ולא מצאתי אותו ואמרתי בדעתי ודאי שהיה חוץ לעיר ולא נתברך הבית בגללו כמו כולם ואמר לי תחילת דברו שיעשה דורו והא ודאי ת״ם מעלתכם יודעים דרכי הנדבה שצריך לומר לו בהוספה על מה שהוא אמר ולבסוף אמרתי שלפחות יתן שלשים אוקיות וגם בזה לא נתרצה והלכתי לביתי ובאו לפייס אותי ואמרתי שזה מעולם אינו נותן נדבה שהוא לעולם חוץ לעיר וכששמע זה בעם כעס גדול והלך מאתי והן כהיום שלחתי לו ובא אצלי והתחיל במיני צעקות וביזיונות… לאין קץ והחרמתי אותו והוא השיב לי בוה הלשון תעשה ששה אלפים חרמות מי עושה להם חשבון וכשומעי זאת אשתוממתי כשעה חדא וזלגו עיני דמעות שאחד פחות כמו זה יאמר בדברים האלה ומה זה הכבוד שנשאר לא״י שכינה תזעק בקול מר, אויה כי בני יצאוני, ומעתה אחיי ורעי אם נא מצאתי חן בעניכם ואם ירוש׳ נוה שאנן חביבה אצלכם צריכים אתם לתבוע עלבון עיקרית ירוש׳ ת״ו ותכף לקבלה תכריזו אותו בשוקים וברחובות והרימו מכשול מאת קהל ישראל. ושום בר ישראל לא ידבר עמו כי בכח המסור בידי מעיקו״ת – מעיר קדשנו תבנה – ירוש׳ ת״ו החרמתי ונדיתי אותו, והוא מופרש ומובדל מעדתינו עדת ישראל, ואיני מוחל לו אלא עד שיבוא לפני ויתן קנס כפי אשר עיני חכמים עיניכם יחזו וכל ישראל ישמעו ולא חידון ובטחתי באהבתכם ואמונתכם וחיבתכם עם עיר ציון קרית מועדינו שכה יעשו וכה יוסיפו ושכמ״ה – ושכרו כפול מו השמיים – אלא מעתה לכל יחידי סנולה אדרוש שלומם וטובתם ותשובתם הרמת״ה מהרה תצמיח נא״ה צעי״ר המשתלח.
והוא הצעיר ברוך פינטו ס״ט
חודש אב ומנהגיו – כל רודפיה השיגוה בין המצרים״ (איכה א, ג)- רפאל בן שמחון
חודש אב ומנהגיו
כל רודפיה השיגוה בין המצרים״ (איכה א, ג)
משנכנס אב ממעטין בשמחה (תענית כ״ו, ב), אולם בקרב קהילות המגרב ממעיטין בשמחות עוד משבעה עשר בתמוז, היינו שלושה שבועות לפני ט׳ באב. חומרתם של שלושת השבועות האלה מורגשת היטב בכל בית יהודי במרוקו מפני הסייגים וההגבלות שהנהיגו חז״ל וכן המנהגים שהתווספו להם והם לא מעטים.
תשעת ימי אבל הגדולים
ביום ראש חודש אב, נהג המלמד (א־רבבי) להפסיק את הלימודים בשעת הצהרים ולשחרר את התלמידים לחצי יום, משום שתשעת הימים הללו, הם ימי ״בין המצרים״. אצל יהודי מרוקו, הם נקראים " א-תסאעי לכבאר " תשעת ימי אבל הגדולים. בשבוע זה של ״בין המצרים״ המלמד נהג להצניע את כל כלי הענישה שלו בארגז גדול ונעל אותו: הסד, " הפלאקאה " והשוט נעלמו ועימהם גם הקללות שלהן היו רגילים התלמידים. בשבוע זה, גם דיבורו ופניותיו של המלמד אל תלמידיו הם בנחת.
הצנעת הסכין
בשבוע של ״בין המצרים״ נהגו הקצבים לצאת לחופש, איש מהם לא עבד. את כל כלי העבודה שלהם, סגרו בתוך ארון.
השוחטים מסרו גם הם את סכיני השחיטה שלהם לידי ראש השוחטים שלהם. הרב בדק את כל הסכינים והכשיר אותם. מבצע זה של הצנעת הסכין, מכונה בפי יהודי מרוקו, " ארפוד אססככין " . גם עקרות הבית הצניעו כל הסכינים שיש להן במטבח, כי בשבוע זה, הסכין לא יעלה ולא ייראה על אף שולחן בבתי היהודים, כי אם האולר בעל ידית מעץ או סכין בעלת ידית מעץ. הוא הדין לגבי הגלחים, שגם הם יוצאים בשבוע זה ״לחופש מאורגן״ וסוגרים את חנויותיהם, משום שמראש חודש אב אסור להסתפר.
הערת המחבר : בפרס נוהגים לקבור את הסכין בימי בין המצרים. בתוניסיה מתאספים השוחטים וקובעים ביניהם מתי לקבור את הסכין בבית הקברות
הפסקת אכילת בשר
ביום ראש חודש אב, עוד לפנות ערב, בשעה חמש־שש, נהגו המשפחות לסעוד סעודה בשרית אחרונה, הנקראת " ארפוד א-לחם " ־הפסקת אכילת הבשר. סעודה זו היא הסעודה האחרונה של בשר ומשעה זו לא יעלה הבשר על אף שולחן במשך כל השבוע, כי אם דגים, סרדינים, ביצים או מאכלים חלביים. גם העוף היה אסור באכילה . היראים־המדקדקים נהגו להפסיק לאכול בשר ועוף עוד משבעה עשר בתמוז והחמירו מאוד במנהגי אבילות.
הערות המחבר : על מנת לאפשר לקצבים לספק בשר לאוכלוסיה היהודית לשבת, נהגו הרבנים להתיר לשוחטים לשחוט ביום חמישי שלפני שבת איכה, מספר ראשי בקר.
בעיר טנג׳ר ובאיזור מרוקו הספרדית נהגו לאכול בשר עוף בשבוע של בין המצרים.
מנהגי אכילת בשר ב״שבת חזון״
אם במשך כל השבוע הייתה אסורה אכילת בשר, באה השבת והתירה את אכילתה אולם כאן יש מנהגים שונים בצריכת הבשר:
א. היו משפחות שנהגו לאכול בשר טרי מהשחיטה ואלה כונו ״עאג׳מאייף׳ (לועזיים) והן נהגו לומר " עוואדתנא א-לחם " לאמור: מנהגנו לאכול בשר טרי בשבת.
ב. משפחות אחרות אכלו בשבת, רק בשר מטוגן בשמן הנקרא " לכלא'אע " ואלה כונו " מכ'נזין " (אוכלי בשר כבוש־מטוגן).
ג. משפחות שלא טעמו בשבת, לא בשר טרי ולא בשר מטוגן והן נקראו: "מזייתין " , על שום שהכינו את החמין של שבת ויתר התבשילים אך ורק בשמן וללא תוספת בשר, פשוט הבשר לא עלה על שולחנם בשבת. הן נהגו לומר:
" עוואדתנא א-שמין " מנהגנו רק מאכלי־שמן וללא כל תוספת בשר״.
שבתאות ומשיחיות – יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן
שבתאות ומשיחיות
לאירועים הנזכרים לעיל היה קשר עם האמונה בשבתי צבי ובמשיח אחר, בשנות ה־60 וה־70 של המאה ה־17. לשלוחי ארץ־ישראל ר׳ חייא דיין ורי אלישע חיים אשכנזי, אביו של נתן העזתי, היה חלק בהתפשטות האמונה בשבתי צבי. אלישע חזר לארץ, ובשנת תי״ד (1654) בא למרוקו בשליחותו השנייה, ונפטר במכנאס בתל״ג(1677). ההערצה לר׳ אלישע עברה גם לבנו נתן העזתי, ה'נביא, של שבתי צבי.
החכמים במרוקו היו חלוקים בנושא זה. בראש המתנגדים עמד ר׳ יעקב ששפורטש (1610־1698), יליד אוראן, שהיה מקובל, כיהן בתור דיין בתלמסאן ובסלא. בשנת ת״י (1650) ביקר בביתו אלישע אשכנזי. ששפורטש פנה לחכמי הקהילות לבל יתמכו ב'משיח, זה. אולם היו חכמים בסלא, במראכש, במכנאס, בתיטואן ובקסר אלכביר שהתעלמו ממכתבו, והלכו שולל אחריו גם לאחר האכזבה ממשיחיותו.
שירים שחוברו לכבוד שבתי צבי היו מושרים בפי ההמון, כולל שיר חתונה שהיה מושר בצפת. בתכ״ח (1668) ביטלו את צום ט׳ באב וקבעוהו יום משתה, החרימו כל מי שאינו אוכל ושותה, והיו אוכלים בשר בחודש אב. בין הדבקים במשיחיותו של שבתי צבי היו אנשי זאויא שהוגלו ממקומם על ידי מולאי ארשיד, שעל רקע זה רדף את היהודים בשנים אלה.
היהודים המשיכו לא לצום בטי באב. לאחר שהתאכזבו המאמינים מביאת המשיח בשנת תל״ב (1672), עורר אותה מחדש אדם פשוט בשם יוסף בן צור במכנאס, שלדבריו גילה לו המגיד בליל ראש השנה תל״ד (1673), כי שבתי צבי הוא המשיח האמיתי, שיופיע בערב פסח תל"ה (1675), וכי נתן הוא נביאו, והוא משיח בן יוסף. חכמי מרוקו ומקובליה באו לראותו. כראיה לאמיתות נבואתו הצביע יוסף בן צור על העובדה, שלפנים היה עם הארץ ועתה נגלו לו רזי תורה. מכתב בנידון נשלח ממרוקו לחכם בנימין דוראן באלגייר. בין התומכים ביוסף נמנו ר׳ יעקב אבוהב, שבשנת תמ״ו (1686) כיהן בתור אב בית דין בתיטואן, וכן ר׳ ידידיה צרפתי. לאחר האכזבה משבתי צבי קבע בן צור את זמן הגאולה לשנת תעי"ה (1715).
המנהג הנפוץ בכמה קהילות במרוקו עד היום להקל בצום, בין השאר על ידי רחצה בשעות אחר הצהריים של תשעה אב, ולקנות מתנות וצעצועים לילדים בחנויות הנפתחות בשעות אחר הצהריים, הוא שריד מהאמונה בשבתי צבי.
לפי צרפתי בשם גי מואט (Mouette), שהיה בשבי במרוקו בשנים 1670־1681, הובאה ידיעה מהולנד לסלא, שבשנת 1672 ייוולד בהולנד המשיח. כתגובה חגגו היהודים חג סוכות שני במשך שמונה ימים. לואי דה שנייה (Chenier), קונסול צרפת בטנגייר בשנים 1767־1785, כתב שהסולטאן אסמעיל הראשון קרא למנהיגי היהודים ואיים עליהם, שאם לא יגידו לו את מועד בואו של המשיח הוא יחרים את רכושם. לאחר שבוע חזרו וסיפרו לו שחכמיהם חישבו שהמשיח יבוא תוך שלושים שנה.
גם בדורות הבאים היו ציפיות לבואו של המשיח. בתיטואן נמצאה אגרת מ־1787 ביד החכם יהודה לוי, ובה תחזית על מלחמות שיהיו מתקס״א (1801) ואילך בין האימפריה העותימאנית לרוסיה, ובתקע״ט (1819) יהיה קיבוץ הגלויות. בסתיו תקע״ז (אוקטובר נובמבר 1816), הגיעו שמועות על בוא המשיח לפאס, לצפרו ולמכנאס. התקווה והאכזבה מצאו את ביטוייהם בפיוטים. חכם מהמגרב בירושלים צפה בפסח תק"ם(1780), שהגאולה תבוא בתקפ״ה(1825).
מוחמד אבן עבדאללה,1757־1790
מוחמד אבן עבדאללה הצליח להשיג יציבות מדינית ושגשוג כלכלי במרוקו. צבאו הנאמן דיכא מורדים והטיל את מרותו על רוב הארץ. הוא הכיר בחשיבותם של קשרי מסחר עם מדינות זרות וחתם על הסכמים עם בריטניה (ב־1760), עם ספרד (ב־1765), עם צרפת (ב־1767), ועם ארצות־הברית (ב־1786). ההסכמים כללו סעיפים להסדרת חופש התנועה וזכויות הסוחרים, גובה המכס הנגבה על ידי השלטונות על מוצרי יצוא ויבוא, ועוד. מוחמד גירש את הפורטוגלים האחרונים ממרוקו ב־1769, ממאזאגאן. ב־1760 יזם בניית נמל חדש במוגדור (היא אצווירה) על חורבותיה של עיר פורטוגלית, ופיתח אותה בתור נמל יצוא לחומרי גלם מדרום מרוקו למדינות אירופה. הסולטאן בחר עשר משפחות יהודיות עשירות ממקומות שונים בארצו, וכל אחת נדרשה לשלוח נציג לעיר החדשה במטרה לסחור בה.
ב־1773 פרץ מרד באגאדיר, בראשות המושל, נגד הסולטאן, וזה ציווה לגרש את כל התושבים, כולל היהודים, למוגדור.
למרות הביטחון היחסי היו מדי פעם התנכלויות ליהודים. בערב פסח תקל״א(28 במרס 1771) העלילו על יהודים שהם ביזו את הדת המוסלמית, ונשקפה סכנת התנפלות ורצח. הם ניצלו הודות לצבא שנשלח על ידי השלטונות. לזכר הנס בוטלה תענית בכורות הנהוגה בערב פסח, ונקבע פורים ליום זה לדורות, באמירת יעל הנסים,.
בשנים 1779־1781 היתה בצורת, וכתוצאה מהרעב נפטרו יהודים רבים. במכנאס בלבד נפטרו 500 יהודים. המצוקה גרמה לעתים להתנפלות על יהודים. ב־1780 פרעו הברברים ביהודי הכפר תימלילת בקרבת מראכש, ו־150 יהודים ברחו למכנאס.
יהודים במערכת הדיפלומטית
הסולטאן החכיר את מכסי הנמלים ליהודים בני משפחות אמידות, ומינה יהודים בתור מתורגמנים, מזכירים וממלאי שליחויות דיפלומטיות לאירופה. היו מהם שמילאו תפקידים של סגני קונסולים ומתורגמנים בשירותה של בריטניה בערי הנמל במרוקו. פרטים שונים ידועים על יהודים אלה, לפי תעודות מארכיון משרד החוץ ומשרד המושבות הבריטי, ומקורות אחרים.
חיים ארבונה היה מתורגמנו של הסולטאן עוד בהיותו יורש עצר.
יוסף בן משה בוזאגלו די פאם נזכר ב־1757, בשנה הראשונה למלכותו של מוחמד, כמי שנשלח בתור נציגו לגיברלטר. דומה שלא גילה נאמנות לסולטאן, כי ב־1758 הציע לבריטים לכבוש את טנגייר.
יונה פארינטה יליד מרוקו, כיהן בתור מתורגמן לסולטאן, ובתמורה זכה להקלה בתשלומי מכס על יצוא בקר לגיברלטר. מילא שליחויות שונות מטעם הסולטאן ומטעם מושל טנגייר לקונסול הכללי הבריטי ומושל גיברלטר. בו בזמן שירת גם את האינטרסים של בריטניה על ידי מסירת מידע, והצליח לשכנע את הסולטאן לבל יעלה את המכס לאספקה המיוצאת לגיברלטר. פעילותו נזכרה בתעודות בריטיות בין מאי 1700 למרס 1779, ובמכתבי בנו במאי 1783, שבהם פירט את תרומת אביו לאינטרסים של בריטניה.
שמואל סומבל היה אחד האישים היהודים הידועים בתקופה זו. יליד מרוקו שהתחנך בצרפת, והתקרב לחצר עוד לפני עלות מוחמד לכיסאו. נשלח לדנמרק ב־1751 לשם הכנת משא ומתן על הסכם בין שתי המדינות, שנחתם לאחר שנתיים. מצוי עליו מידע עד פברואר 1782, כמי ששימש בתור אחד ממזכיריו של הסולטאן, ובין השאר היה מופקד על ביצוע הוראותיו של הסולטאן להשגת נשק מבריטניה, וכן לשחרור שבויים בריטים שהיו במרוקו. ב־1766 סייע בשחרור שבויים צרפתים ובהשגת הסכם שלום עם צרפת. שנה לאחר מכן היה לו חלק במשא ומתן לשלום עם ספרד. ב־1778 מסר מידע לבריטים על ספרד ויחסיה עם מרוקו. הוא נאסר שלוש פעמים ב־1769,1767 ר1780, ושוחרר תמורת דמים מרובים, וכך השביע את תיאבונו של אדונו הסולטאן. נפטר ב־28 בספטמבר 1783 ונקבר בטנגייר.
שלמה בן ואל׳ד פעל לצדו של סומבל בתור מזכירו של הסולטאן. ב־1766 נזכר בתור יהודי החצר יחד עם שמואל סומבל. לפי מקור מיום 18 באוגוסט 1773, הוא היה כותב מכתבים בשם הסולטאן.
ישעיה בן עמור, יעקב בנידאר, חיים טולידאנו ומסעוד דילאמאר נשלחו על ידי הסולטאן ללונדון, לשם רכישת נשק וחידוש הסכמי השלום עם מלך בריטניה.
ישעיה בן עמור, יליד גיברלטר, כיהן בתור מזכיר ומתורגמן לאנגלית בשירות הסולטאן. בתחילת 1768 נשלח לגנואה לשם קשירת יחסים דיפלומטיים עם מרוקו. בעקבות ביקור זה יצאה יחד עמו משלחת מגנואה למרוקו לעריכת הסכם מסחרי. אותה שנה הוא ביקר בגיברלטר לשם השגת תחמושת לצבא הסולטאן, דבר שהיה כרוך בקשיים. באוגוסט 1770 נשלח שוב לגיברלטר כדי להיוועד עם המושל הבריטי, ללוות את הקונסול הכללי הבריטי סמפסון לסולטאן ולשמש בתור מתורגמנו. במרס 1772 נשלח על ידי הסולטאן ללונדון, וב־31 במרס הגיש מכתב לשר החוץ הבריטי, שבו הציג עצמו כמשרת נאמן של הסולטאן וסוכנו. מטרתו היתה להשיג מהנדס וצוות מקצועי שיבואו לטנגייר לתיקון הרציף והמעגן של הנמל, שניזוק לאחר שהעיר הופגזה על ידי ספרד. המידע האחרון עליו הוא מ־1791, כשהיה ממונה על הבנייה הנ״ל.
יעקב בן אברהם בנידאר, יליד גיברלטר, ובתור שכזה אזרח בריטי. ב־1765 התבקש על ידי מושל גיברלטר לשמש סגן קונסול בטנגייר, תפקיד שמילא עד פברואר 1768. במאי 1770 הוצע לו לשמש סגן קונסול במוגדור, בהיותה עיר חשובה לאינטרסים המסחריים של בריטניה, והגיע לשם ב־1771. הוא הוזמן לסולטאן, ובמשך שלושה וחצי חודשים של שהות במכנאס (מאמצע דצמבר 1771 עד סוף מרס 1772) יצר קשרים עם הסולטאן. הסולטאן שיגרו ללונדון, והוא הגיע לשם באוגוסט 1772, וב־19 בחודש התקבל על ידי המלך גיורג, השלישי (1760־1820). בקשתו לקבל נשק ותחמושת לא נענתה, ושליחותו לא הצליחה, אבל הוא נשאר בלונדון עד 1785.
מקנס-ירושלים דמרוקו י.טולידאנו-סי׳ אהרון שיר לחתונה למשפי אסודרי,
סי׳ אהרון שיר לחתונה למשפי אסודרי,
(לחן אבייאדי אנא)
אדיר ונורא, רם שוכן ערץ, ברך זיווג זה, כבית פרץ וידגו לרוב בקרב ארץ.
הגדל והרבה כבוד ביתו, שלו יהיה מכון שבתו, וזרעו יגדל וירש ארץ, וידגו לרוב בקרב ארץ.
רוב טובה יראה, ויעלה מעלה, פריו בעתו, יתן סלה יפרה וירבה ויעלה ארץ, וידגו לרוב בקרב ארץ.
נכון ליוצרו לשמור פקודיו, תורות וחוקים יקיים יחדיו, כאשר ציוה יוצר הארץ, וידגו לרוב בקרב הארץ.
סי׳ אני אהרון למשפי אסודרי
שיר זה חיברו לגאולת אדמות ארץ ישראל. (בזמן שהקים חברת ״חיבת ציון " במקנס מרוקו).
אשא עיני מרום, אל אל עליון,
שוכן רומה שפריר חביון, יבנה נא עיר ציון.
נחזה הודה, ותפארת כבודה, מכלל יופי ציון.
ירונו עמי, יגילו יצהלו, קולם משיר ציון.
אשבח ימיני, ידבק חיכי ללשוני, אם אשבחך ציון.
הבו עזרה, יקר ועוז, לחברה שמה ״חיבת ציון״.
רב הילולה, נשגב יקר פעלה, לראות בטוב ציון,
נא צור חילי, הנס נשא את דגלי, על הררי ציון.
שיר סי׳ אהרון חזק מוסר השכל
אל אחי אקרא עדה טהורה, זכרו מורא יום דין הנורא.
העולם הבל, וסופו אבל, בציץ נובל, כל אשר נברא.
רבים הוצלחו, ששו שמחו, בצל ברחו, חיש קל מהרה.
נלאו יגעו, חרשו וזרעו, פתאום נסעו, חנו במרה.
חזק רם נישא, עיני אליך אשא, חטאתי תשא, אליך אקרא.
שיר לסיום גמרא, סי׳ אהרון אסודרי חזק.
(לחן אביע אומר)
אהלל אקרא, ליום זה קדוש ונורא, ושבח אומרה לאל על סיום גמרא.
הטו אזניכם, מחלו לי על כבודכם, כי אשא לבניכם רבותי כתר עטרה.
רבה שמחתי, כי בתורה נחלתי, לכן אמרתי עת לשמוח ולא אירא.
נגיל כולנו, ביום זה ראו עינינו, כי הוא חיינו ועליו תובע נהרה.
אכלו מעדנים, שירו בעוגב ומינים, כי לנו בנים נודעת חיבה יתרה.
סעדו לבבם, שמחו בטוב בעיניכם, יום זה הוא לכם גדול וקדוש ונורא.
ושבח לכם, ושכר תקחו בידכם, ותקנו פגמיכם באכילה האסורה.
דודים ורעים, מה טוב הוא יום זה מה נעים, בו נהיינו נודעים, לתהלה ושם תפארה.
רדבו בחיבה, ללמוד עוד ברוב אהבה, מסבת בבא אחת מהם לא נעדרה.
ישמח אבינו, ותגל גם יולדתנו, יאמרו אשרינו ופניהם יאירו כמנורה.
חזק רם ונישא, נא רחם עדה קדושה, ולה החישה ישועה בזכות התורה.
מראכש העיר-חביב אבגי
בחברה הזאת חוסנו המוסרי של האדם לשאת ולתת באמונה, הוא הקנה מידה ליחס של החברה אליו. ואין כאן הכוונה למעמדו החברתי מבחינה כספית, זו היא חברה שהעדיפה את אלה העמלים משכימי קום ומרוויחים את לחמם בזיעת אפם, מאלה המשיגים אותו בקלות יחסית. ובעיקר אלה שמקומם לא נפקד מבתי כנסיות ובבתי מדרשים השכם וערב. אלה שבשבתות ישבו על ספסלים ורבצו על מחצלות מחוסר מקום, ושתו בצמא כל מילה שיצאה מפי הדרשן בבית המדרש. אלה הם אנשים שרכושם החשוב ביותר הוא חוסנם המוסרי הדתי.
עושר ועוני הם מושגים ערטילאים בלבד לגבם. כל אחד למד את אמרות חז"ל הידועות, איזהו עשיר השח בחלקו. מנהיגי הקהילה ורבניה, משך דורות הכירו בחשיבות של הכורח לקיים את ההרגשה של יחד. המושג של עושר ועוני התבטא בחלוקת הנטל של הקהילה, על מי יוטל יותר ומי ייתן פחות. כזה היה המצב בין בעלי העסקים. הגישה החברתית המקובלת בין היהודים הייתה מחוסרת הפניה בעלת המושג " אדנות " כמו למשל לפנות למישהו בקריאה אדוני, על פי רוב יתקן אותך, אפילו את תבטא אותה בשתי שפות. בן יהודים הנמצאים בקלחת אחת, יגידו לך כי תואר האדון ניתן רק למלכו של עולם, שהוא אדון הכל.
תלות ודו קיום.
הייתה מילה נפוצה בלקיסקון היהודי בעלת משמעות רבת פנים, והיא " המילה " אחי " והיא תמיד תבוא אחרי מילת הסכמה או סירוב בענייני משא ומתן וכו..לעומת זאת הפניה הכפייתית לגוי הייתה יאסידי ( אדוני ), וחס ושלם שיהודי ינסה לדלג על המלה אדוני ואפילו לגוי מכר, שכן או חבר, הוא יראה בזה עלבון ויתבע לתשלום מהם. כילד, קשה היה לי להבין מדוע ! שאלתי פעם אדם מבוגר, שהסביר לי כשיהודי אומר למישהו , אדוני , ברור שהוא מתכוון לבורא עולם, הסבר שלא שכנע אותי, זה למדתי על בשרי כשניסיתי להתחמק מצורת הפניה החד צדדית הזאת, שילמתי עבורה בנזיפה ולפעמים מלווה בכף יד על הראש, מעין אקט מעליב מידי אותו ערבי, מכובד או נקלה.
מבחינה זו הם לא נתנו לך רגע לשכוח שאתה אזרח ממדרגה שנייה. ולפעמים מעבר לכך, ולאו דווקא בגלל שאינך רצוי בארצם. בלבם הם יודעים שבלעדיך תתבטל העליונות שלו כשליט בעל החסות של איש החסד. היהודי הגלותי קיבל על עצמו את הקביעה הזו כדבר שנתן לחיות אתו, כי כביכול זה נהיה טבוע באופיו מאז גלה מארצו. הסדר זה עובד ברובד העליון של הממסד, והיהודי נזהר בקפדנות לקיים את חלקו זה מאות בשנים.
ובמצב כזה כמובן מאליו שתיווצר תלות הדדית בין היהודים ובין הערבים, תלות מעניינת בין החזק והחלש, והיהודי המכיר בחולשתו קיבל את התופעה כדבר מובן מאליו, וידע לתמרן בהתאם. ובעיות שלא מצאו את פתרונן. הגיעו אל היהודי " החוזה ", וחילה לו להתחמק באיזה תשובה לקונית שהוא לא יודע וכדומה, הוא פשוט לא יאמן ויקראה בזה דחייה והתחמקות.
הכאב של החרפה.
סיפור אמיתי " ליהודי בשם ישראל " ז"ל, היו חברים מוסלמים מרוקאים למקצוע, כמו להרבה יהודים. ובין אלה מחבריו של ישראל ז"ל, היה אחד שלא עשה שום דבר מבלי לשאול את דעתו. שמו מוחמד, כמו לרוב הערבים. והנה למוחמד היית בעיה מאוד רצינית, כי מוחמד נשוי לאשתו הנוכחית זה למעלה מחמש שנים ללא ילדים. וכמובן במצב כזה תלה האשמה באישה שהיא עקרה ! ואם כך אין לו בו שיישא את שמו, אז ביתו של מוחמד חרב עליו. ישראל ז"ל שהצטיין במין תמימות מפליגה, שאין לה ולא כלום עם הדימוי של יהודי היודע הכל, לקח את העניין ברצינות לפתור את בעייתו של מוחמד. אנחנו כילדים צחקנו מכל עצה או רעיון שהוא הציע או נתן, ובמקרה זה ישראל ז"ל הביא דוגמאות ממקרים דומים אצלנו, ויעץ חערבי לחכות עוד מספר שנים לפחות שבע עד עשר שנים.
הערבי שהיה אדם קצר רוח, לא מצא כל הגיון בעצתו של ישראל, בזבוז זמן כזה וחרפה כזאת אינו יכול לשאת, במיוחד שדתו מאפשרת לו להתפטר ממנה בלא כלום ובשמן קצר. וכל מה שעליו לעשות הוא " להגיד לה " הנה את מגורשת לפני עדים פעמיים. ואם אמר לה פעם שלישית הרי היא אסורה עליו עולמית ! ורק אם יבוא אחר וייקח אותה לאישה כדין, ויגרש אותה אחר כך, אזי יהיה מותר לו להחזיר אותה.
ישראל ז"ל לקח את בעייתו של מוחמד ברצינות, ובעשותו את דרכו יום, יום מהבית לחנות. היה עובר ליד קבצנית ערביה, ושם לב לנערה היושבת לידה שסייעה לה במלאכתה. רעלה גדולה כיסתה את פניה של הקבצנית, ורק קולה נשמע.
הילדה החזיקה קערת עץ בידה, לקלוט את הפרוטות הנזרקים לתוכה, ודרבנה את העובר ושב בניגון נוגה המעורר חמלה, התחלקה בו עם אימה, כל אחת לפי תורה. ישראל ז"ל בראותו את הילדה של הקבצנית, אורו עיניו וקבע בלבו, זאת תהיה אישה פורייה למוחמד. זרק מטבע לקערה של הקבצנית, גודלו של המטבע הניח דעתה של הקבצנית שהרעיפה מטר ברכות על מטיבה, והוא גחן לידה בלי גינוני טכס מיותרים.
כי בנסיבות כאלה ישראל ניגש ישר לעניין ואמר לה, גברת, יש לי בעל לבתך, וכיד הדמיון הטובה עליו לא חסך בשבחים על חתנה לעתיד, וגם הבטיח לה מוהר שמן, שהיא תקבל עבור ביתה. ישראל ז"ל בטוח בהצלחתו, פנה למוחמד ובישר לו על המציאה שהשיג עבורו. הלה נדהם מפני שהוא עדיין לא אמץ את ההחלטה לגרש את אשתו, וזה כבר מצא אחרת במקומה. בפיו של ישראל ז"ל נמצאה תשובה מוחצת, שמעני " יא סידי ", הפתגם הערבי אומר, שאין שופכים מים מצויים, עד שמוצאים אחרים תחתם. והנה מצאת לך מים חיים ומרעננים, ועליך רק להחליט.
ובשביל לראות זה לא עולה לך כסף. ורכן מוחמד החליט לראות הציץ ונפגע. בשבילו, זאת הייתה אהבה ממבט ראשון. הקבצנית גילתה התנגדות מעושה לגילו של מוחמד שזה מזמן עבר את גיל השלושים. ואם בכל זאת נפשו חשקה כל כך בביתה, יהיה עליו להגדיל את המוהר מעבר למה שנקב. ישראל ז"ל שעמד על סחטנותה המופגנת של הקבצנית, גער בה על כך שלא די לה בכך שבתה זכתה בשינוי מעמד כזה. מביתה לש קבצנית רחוב, לאשת " אדון " גבירה שמעתה גבר זר לא יראה את פניה, וכך המקח נגמר.
הקבצנית קיבלה את שלה, מוחמד קיבל את שלו וזכה באישה צעירה בביתו. אך אליה וקוץ בה. מוחמד גילה מה שישראל ז"ל לא יכול לגלות לו. היא התנהגה בבית כמו ברחוב, כהרגלה מימים ימימה. לא רחצה ולא התרחצה, תבשיליה היו תפלים ודוחים. מעבר למגרעות אלה, נראה שהיא מעולם לא הוכשרה לכך להיות גבירה בעלת בית. גם תקוותו היחידה שתעמיד לו צאצאים נגוזה ולא עלתה יפה. היא הייתה פסיבית לכל דבר. על כעסו וקללותיו היא לא ענתה, אפילו על מכות לא הגיבה, והתייחסה לכל בשלוות נפש מוחלטת וכך כל מעישה ומחדליה של פטמה ( דומני כל היה שמה ) הביא אותם מוחמד לפני ישראל ז"ל.
בכעס ובהתמרמרות מקונן מוחמד על מר גורלו, על שהתפתה להחליף גברת אמיתית בלכלוכית אחת מהרחוב. תשמע יא סידי מוחמד : אומר לו ישראל ז"ל, מה לך כי תלין, הרי כולו מן אללאה, ואם יולידוך תוליד, ואם יחיוך תחיה, ואם ימיתוך תמות. אך עצה לי אליך, המשך לנסות אשתך הצעירה ואינשאלללאה תביא לך בן זכר, וזה יהיה שווה את הכול. רק אל תתייאש. מוחמד המשיך לנסות – ובאיושו עשה ביקור אצל רופא שגילה אצלו התחלה של שבר, ונתן לו מרשם לקנות חגורת שבר.
החגורה הייתה כה מסובכת שמוחמד לא ידע מהיכן להתחיל ומהיכן לסיים. ומשום מה אני הוא שזכיתי לקרוא בשבילו את ההסבר המצורף לחגורה, והכין עליו להרכיב אותה…בלווי השרטוט המתאים והדגמה. איך יצאתי מזה. אל תשאלו.
מנורה, שופר ולולב במסגד בעזה – הטור המכוון של זאב גלילי….
מנורה, שופר ולולב במסגד בעזה
הטור המכוון של זאב גלילי….
אנו מביאים כאן מסמך יחיד במינו. דיווח של חוקר שלא ידע לאות באיתור ובתעוד השרידים היהודיים של עזה. הגילויים שבמאמר זה יזכירו לכולנו שעז היא חלק מארץ ישראל. ישכר גולדרט ז"ל היה חוקר מובהק של ארץ ישראל והמאמר פורסם בהסכמתו בשנת 2009.
– מאת: ישכר גולדרט –
"זכיתי להיות היהודי והחוקר האחרון שצילם את המנורה הזו לפני שהושחתה ע"י בני עוולה. במסגרת המחקר שערכתי, החל משנת 1969, על ההיסטוריה הגיאוגרפית של עזה, שמתי דגש באופן טבעי על ההיסטוריה היהודית של חבל ארץ זה.
"הרבה מאד מימצאים גיליתי – חלקם לא פרסמתי עד היום מחשש עינא בישא של ונדאליזם ע"י המקומיים. יחד עם זאת קשה להאמין כיום לאיזה שיתוף פעולה חיובי זכיתי מכל חכמי ההיסטוריה הישמעאלים, אליהם פניתי בבקשה למידע. כל זה בתחילת שנות ה-70 ולפני שגברה העוינות הקשה של הפת"ח ואחר כך ניצני החמאס.
http://www.zeevgalili.com/2009/07/5109
למאמר המלא, נא להקליק על הקישור