ונהו נהי וקינה/ על גלות שכינה:


קינות ומנהגים לט' באב-נוסח מרוקו-רפאל בן שמחון- ר' משה בן אדהאן ממכנאס-ראה עליו מלכי רבנן עמ' פט, אות מ.

תיקון חצותט באב

מנהג עתיק יומין שקיים בכל קהילות ישראל הוא: לקום בחצות הלילה ולקונן על חורבן ירושלים, חורבן בית המקדש וגלות השכינה, ככתוב: בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחיה(איכה א. ב). מנהג תיקון חצות ידוע עוד מימי הגאונים. היו שקמו באשמורת הראשונה ואחרים בשנייה. הראשונים קבעו שעה זו ללימוד תורה, ואילו השניים התפלשו באפר וקוננו על חורבן ציון וירושלים. מהרח״ו (ר׳חיים ויטאל ז״ל), תלמידו של האר״י, בספרו ״עץ חיים״ חילק את תיקון חצות לשניים: תיקון רחל ותיקון לאה. תיקון רחל בו מקוננים על גלות השכינה שהלכה בגולה, ותיקון לאה בו לומדים תורה בחצות. תיקון רחל נהוג בדרך־כלל בימי שני וחמישי, ימים בהם אומרים תחנון, ואילו תיקון לאה, נהוג בכל עת: בשבתות, במועדים ובראשי חודשים.

אחת הבקשות הנאות בה מתחילים את ״תיקון לאה״ הוא דודי ירד לגנו לר׳ חיים הכהן איש ארם צובה שהשתקע בצפת.

דודי ירד לגנו לרעות בגנים, להשתעשע וללקוט שושנים.

קול דודי דופק: פתחי לי תמתי, שערי ציון אשר אהבתי.

אולם, קיים גם תיקון חצות אחר, שהיה מתקיים בצהרי־יום החל מיום י״ז בתמוז עד יום תשעה באב. בשעת הצהרים, השכונה היהודית ה־מללאח הייתה הומה מאדם. האנשים. אצים רצים לבתי־כנסת לאמירת תיקון חצות וקריאתם נמשכה למעלה משעה, בהם השתתפו צעירים ומבוגרים כאחד. גם תינוקות של בית רבן היו באים עם הוריהם להשתתף. אוירה של עצבות הייתה שורה ב־מללאח בעת קריאת תיקון חצות.

במכנאס נהגו לערוך את תיקון חצות בבית־הכנסת שעל־שם ר׳ יהושע אדרעי ז״ל שהמה אז בקהל רב ומכל הגוונים: זקנים, תלמידי חכמים, פשוטי עם וילדים עם הוריהם.

הערת  המחבר : אוצר המכתבים, ח. ב. אלף יח: בתלמסן נהגו לקרוא לפני תפילת מנחה של צום יום יז בתמוז, את התוכחה ״שמע קולי״ וכן ״יה שמע אביוניך״ וקוראים את ההפטרה ״שובה ישראל״. לא אמרו תחנון.

כילד, השתתפתי גם אני יום־יום ובאופן קבוע בתיקון חצות, עדיין זכור לי הרב הישיש ר׳ יוסף אלקובי ז״ל איך היה פותח את ה״תיקון חצות״ בוידוי ואחריו בקול בוכים, את המזמורים מהתהלים: אלהים באו גוים בנחלתך, על נהרות בבל, זכור ה׳ מה היה לנו (סוף איכה), וכשהיה מגיע לפסוק האחרון ״נפלה עטרת ראשנו״, כל הקהל היה גועה בבכי מר, התמונה הייתה נוראה ומלאה חרדת קודש, ניגון הקינות היה מאוד עצוב וחודר אל מעמקי הלב והנפש: עד אנה ה׳ תשכחנו נצח! עד אנה תסתיר את פניך ממנו! היה צועק ר׳ יוסף אלקובי, זקן מופלג ומקובל כשהדמעות יורדות על זקנו הצחור, במיוחד כאשר היה מגיע לקינה הידועה:

אוי לי על גלות השכינה! אוי לי על חורבן בית המקדש! אוי לי על שריפת התורה! אוי לבנים שגלו מעל שולחן אביהם! ..

קינת ״עדת אל נא״

קינה מיוחדת שרק יהודי מכנאס נהגו לאומרה בשעת אמירת תיקון חצות, היא ״עדת אל נא בכי־נא״ . קינה זו נאמרה על־ידי כל הקהל, גם הילדים השתתפו באמירתה. מאחר והקינה לא מופיעה באף ספר קינות, לכן אנו מביאים אותה במלואה כפי שהעתקנו אותה מקונטרס ישן של קינות, בכתב־יד.

עדת אל נא בכי־נא                                            ונהו נהי וקינה/ על גלות שכינה:

מתנומה עורי עדה טהורה/ ודעי כי מעל ראשך נפלה העטרה/ואת גולה וסורה/כצפור נודדת מקן מלונה,

                                                        ונהו נהי וקינה, על גלות שכינה:

שאו מרום עיניכם, בצבאות מעלה/כי לבשו שק ואפר ואבלו סלה/

ובכל לילה ולילה שואגים בחלחלה/כי הודם פנה,

                                                        ונהו נהי וקינה, על גלות שכינה:

הומיה בגלות שימי רעיונך/לנדוד דודים ורעים מבית מלונך/

ודעי כי בעוונך/בושה חמה וחפרה הלבנה,

                                                        ונהו נהי וקינה, על גלות שכינה:

בזוכרי דמים שופכו, כדם עתודים/אקרע את לבבי ולא בגדים/

 על הרג החסידיס/זיום ואור פניהם לעפר מנה,

                                                       ונהו נהי וקינה, על גלות שכינה:

נופצו לסלע, ילדים רכים/ולבות אבותם היו נכאבים/ולפניהם נצבים/

שואגים בבכיה לא מצאו חנינה,

                                                        ונהו נהי וקינה, על גלות שכינה:

אם אשכחך ירושלים יהמו מעי/וכמימי נהרות יזלו דמעי/

 עיר אבירי ורועי/איך היתה למעון תנים, ובנות יענה/

                                                       ונהו נהי וקינה על גלות שכינה:

דוה עלי לבבי, על חורבן מקדש אל/אזעק במר נפשי הוי הוי אריאל/

איך אשיב לכל שואל/מדוע מקום קרבן, נתעב ונשנא/

                                                      ונהו נהי וקינה, על גלות שכינה:

היכל היכל ה׳ איה הדרך/ אימתך ומוראך עין לא תשורך/

איך חולל הוד יקרך/ונשרפה כעיר, כפרה באמונה/

                                                    ונהו נהי וקינה, על גלות שכינה:

איה לפני ולפנים הגדול הנורא/נכנס לו כהן גדול פעם במורא/

 נגנז ארון התורה/ולא נודע מקומו/אן פנה חנה/

                                                 ונהו נהי וקינה, על גלות שכינה:

נורא ואדיר לך הממשלה/מתי תשיב שבות כלה כלולה/

 ולסבול עול לא יכלה חוכה ומייחלת בכל עת ועונה/

                                                 ונהו נהי וקינה, על גלות שכינה:

מחבר הקינה הוא ר' משה בן אדהאן ממכנאס-ראה עליו מלכי רבנן עמ' פט, אות מ.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר