מורשת יהדות מרוקו

המשבר בעלייה ממרוקו, גרם לתסיסה גם בישראל. משלחת מטעם ארגון יוצאי צפון־אפריקה, עלתה ב־15 ביוני לירושלים ובפגישה עם שר החוץ, משה שרת, היא טענה נגד ההגבלות על עליית יהודי מרוקו. בעיקר יצא קצפם של חברי המשלחת על מדיניות הסלקציה שהונהגה כלפי בני עדתם. שרת דחה טענות אלה בתוקף והסביר כי ממשלת ישראל עושה כל שביכולתה, כדי לבטל את רוע גזירתו של הסולטאן. אשר לסלקציה, זו לא הונהגה משום רצון לצמצם את העלייה, או משום הרצון להפלות לרעה את יוצאי צפמ־אפריקה, אלא משום המצוקה הכלכלית בישראל והקשיים בקליטה המונית של עולים חסרי־אמצעים.

אך לבו ומחשבתו של שרת, לא היו נתונים אותה שעה לנושא העלייה, אלא לשאלת מעמדו בממשלה והבטחת עתידו הפוליטי. מאז שב בן־גוריון מחופשתו בשדה בוקר, בפברואר 1955, היה נטוש ויכוח עז בינו לבין שרת, ביחס למדיניות שיש לנקוט בה כלפי מצרים, בהנהגתו של גמאל עבד אל־נאצר. מדיניותה התוקפנית של מצרים והעידוד הגלוי שנתנה לפעולות טרור בגבול רצועת עזה, החריפו את הויכוח בממשלה בין חסידי ה״קו התקיף״, בראשותו של בן־גוריון, לבין חסידי ה״קו המתון״, בהנהגתו של שרת. לאחר ששר החוץ הצליח בכמה מקרים לגייס בממשלה רוב נגד פעולות תגמול מאסיביות ברצועת עזה, החליט בן גוריון להביא נושא זה להכרעה במוסדות מפלגתו. ב־ 17 ביוני 1956, "התפטר" שרת מכהונתו וגולדה מאיר נתמנתה במקומו כשרת החוץ בממשלת בן־גוריון.

גולדה מאיר נרתמה מיד ובמלוא הלהט היהודי והציוני שבה, למאבק למען עלייתם של יהודי מרוקו לישראל. על פי הוראותיה, נועד השגריר צור ב־26 ביוני 1956 עם הרוזן מפאריס, עם הגנראל קאטרו ועם הנציב העליון לשעבר, ג׳ילבר גראנוואל. כל השלושה היו מיודדים באופן אישי עם הסולטאן, אך כולם הביעו ספקות ביחס ליכולתם להביא לשינוי החלטותיו בנושא העלייה. הרוזן מפאריס, הכיר את ראש ממשלת מרוקו סי בקאעי, מתקופת לימודיו בצרפת. הוא שיגר אליו מכתב וביקשו לכבד את עקרון "חופש התנועה", המעוגן במגילת זכויות האדם. אך סי בקאעי לא הזדרז להשיב.

ב־1 ביולי 1956, שבו איסטרמן וגולן למרוקו ובמרוצת השבועיים הבאים, הם ניסו למצוא מוצא מן המשבר. שר החוץ המרוקני, אחמד בלפרייג׳, הסביר לאורחיו כי ״מצבה של מרוקו בזירה הבינערבית מסובך״ וכי ללא תמיכתו של עלאל אל־פאסי, ספק אם הממשלה תאשר את הסיכום עם לגזאוי. ג׳ו גולן נסע לפאס, לפגישה עם עלאל אל־פאסי. לאחר סעודת צהריים, בביתו של מנהיג מפלגת ה״איסתקלאל", פרשו השניים לחדר צדדי וקיימו שם שיחה ערה ביחס לפרשת מחנה ״קדימה״. בראשית השיחה, ביקש עלאל אל־פאסי להזים את הטענות נגדו, כאילו משום גלותו הממושכת בקאהיר, הוא הפך להיות ״שונא יהודים״. הוא אמר שכמי שנולד וגדל בפאס, וכמי שיודע את תרומתם הרבה של יהודי פאס לתרבות המרוקנית, אין הוא יכול להיות אנטי־יהודי. גם עלאל אל־פאסי הסביר את האילוצים הבינערביים המשפיעים על מדיניותו של הסולטאן כלפי מדינת ישראל. אך ביחס להגירה היהודית – ״אין הוא יודע דבר״. אף על פי כן, בגמר השיחה, הוא רמז שאם יובא הנושא של מחנה ״קדימה״ לדיון בממשלה – בלפרייג׳ לא יצביע נגד הסיכום שהושג עם לגזאוי.

ג׳ו גולן חזר לרבאט ויחד עם איסטרמן הלך לראות את סי בקאעי. לאחר ששמע את פרטי השיחה עם עלאל אל־פאסי, הבטיח ראש הממשלה כי הסיכום עם לגזאוי יובא לאישור הממשלה ״בהקדם״. מתוך דבריו ניתן היה להבין שבממשלה המרוקנית קיימת מבוכה רבה ביחס ל״שאלה היהודית״ ואין היא יודעת כיצד להחלץ מן המשבר.

בינתיים החריף מאוד המשבר במזרח התיכון.. שליט מצרים, גמאל עבד אל־נאצר, הלאים את תעלת סואץ ובתגובה על כך – פתחו ממשלות בריטניה וצרפת בהתייעצות ביחס לאפשרות פעולה צבאית נגד מצרים. גם המצב הבטחוני בגבולות ישראל החריף בצורה מסוכנת. אף על פי כן, בן־גוויון לא זנח אף לרגע את נושא העלייה ממרוקו. במגמה להבטיח טיפול שקט בפרשה זו, ומתוך רצון לאפשר לסולטאן להיחלץ מן המשבר ללא אובדן יוקרה – הורה בן גוריון להטיל צנזורה קפדנית על כל פירסום בנושא זה. במקביל לכך, הפעיל בן־גוריון גורמים שונים בעולם כדי שיפעילו השפעתם על הסולטאן. ב־18 בספטמבר 1956, נראה היה כי נמצאה הנוסחה לפתרון המשבר. הרוזן מפאריס, הקריא לשגריר יעקב צור את נוסח התשובה שקיבל מראש ממשלת מרוקו, בענין המשך העלייה היהודית וסגירת מחנה ״קדימה״. המכתב נקט עמדה עקרונית נגד יציאתם של יהודים, ״באשר ההגירה מנוגדת לרצון ה.מ. לנהל מדיניות ללא אפליה, לטובת כל נתיניו״. סי בקאעי האשים את צרפת ואת ״התעמולה הציונית״ בעידוד היהודים להגר. אך לאחר שהוצהרה העמדה העקרונית – בא המפתח להסדר. סי בקאעי כתב כי"השאלה העומדת בפנינו עתה, איננה אם יש או אין ליהודים זכות לחופש תנועה. זו היא זכות טבעית המוקנית לכל אזרח, על־ידי המגילה לכיבוד זכויות האדם. מרוקו, ככל מדינה דמוקרטית, מכירה במגילה זו אך אין היא מוותרת על זכותה להסדיר את ההגירה במסגרת חוקיה ורבונותה״. מתוך מכתב זה היה בדור שהסולטאן מבקש להשתמש בהגדרה זו של "חופש תנועה" כדי ליישב את המשבר.

ואמנם, ימים מעטים לאחר מכן, הובא הסכם לגזאוי – גולן לאישור הממשלה המרוקנית, שבה כיהן עדיין ד״ר ליאון בן־זקן כשר הדואר. באותה ישיבה השתתף גם הסולטאן. לאחר שראש הממשלה חילק את המסמך בין השרים, ביקש סי בקאעי את תגובתם עליו. איש מבין השרים לא פצה פה. הסולטאן ניצל שתיקה זו ואמר כי מאחר שאין הוא שומע דברי התנגדות, אזי הוא מסיק מכך שהממשלה סומכת את ידה על ההסכם. הוא סיכם את דבריו באומרו: ״גם היהודים הם בני ואני אוהב אותם. אינני יודע מה הסיבות להגירתם של היהודים, אך אם זה רצונם – יסלח להם אללה על מעשה זה…״

איסטרמן וגולן דיווחו מיד לפאריס על אישור הממשלה. שליחי העלייה אריה אברהמי, מנדל וילנר ויעקב חסן – נקראו למשטרה ונאמר להם כי היהודים במחנה ״קדימה״ יוכלו לצאת למארסיי, קבוצות קבוצות, וכי עליהם להגיש את רשימות העולים בו ביום. ההודעה על הסיכום החדש, נמסרה לברוך דובדבני בבית הכנסת במחנה ״קדימה", בעיצומו של יום הכיפורים. בדומה לרבני מרוקו, שפסקו בעבר כי העלייה לישראל דוחה שבת – כך גם דובדבני הודיע לשליחים הישראלים כי פינוי מחנה ״קדימה״ דוחה תענית ואת קדושת יום הכיפורים. אברהמי, וילנר וחסן נכנסו, איפוא, למשרד והכינו את רשימות העולים. שניים מבין השליחים יצאו אחר כך לרבאט, כדי להגיש את הרשימות למשרד הפנים המרוקני ולקבל אישור ליציאה קולקטיבית של העולים.

אך בינתיים עורר שר המשפטים המרוקני שאלה: מי ערב לכך שהמהגרים לא השאירו מאחוריהם חובות כספיים או התחייבויות אחרות, כלפי אוצר המדינה, או כלפי בני משפחותיהם שנותרו במרוקו. ג׳ו גולן הלך לראות את שר המשפטים, עבד על־קאדר בן ג׳לון, שאותו הכיר מתקופת לימודיו בפאריס. השניים סיכמו ביניהם כי גולן יהיה ״ערב״ לחובותיהם של העולים ויחתום את שמו ליד שמותיהם של כל אחד ואחד מהיוצאים.

לרגע נדמה היה כי המשבר חוסל ויציאת היהודים מתנהלת בקצב משביע רצון. אך לא חלפו ימים רבים וגולן נקרא שוב לראש ה־ש.ב. המרוקני. אחמד לגזאוי החזיק בידו רשימה ואמר: ״אנו התרנו יציאתם של 6,300 יהודים בעלי דרכונים, מתוך 9,000 איש שהצטופפו במחנה, אך עתה מתברר כי יהודים במספר כפול מזה יצאו מ״קדימה״. בנוכחותו של לגזאוי, התקשר גולן עם דובדבני בקזבלנקה. הלה הסביר כי בשבועות האחרונים נהרו לקזבלנקה אלפי יהודים מכפרי הדרום, ולמרות ההסגר המשטרתי – הם הצליחו להסתנן למחנה ״קדימה״. על כן, במגמה למנוע סיבוכים חדשים, ביקש דובדבני כי יינתן גם ליהודים אלה לעזוב את המדינה. לגזאוי הסכים לכך, אך בתנאי שיובטח לו כי לא יוברחו יהודים נוספים למחנה ״קדימה״. בסופו של דבר, – יצאו ממחנה ״קדימה״ קרוב ל־13 אלף יהודים.

אך למרות יישוב המשבר, האוירה הציבורית במרוקו היתה נגד המשך ההגירה היהודית לישראל. במאמר שפירסם בעתון ״אל־עלם״, בטאון מפלגת ה״איסתקלאל״, ׳כתב עלאל אל־פאסי כי ״סגירת מחנה ׳קדימה׳, תמנע את הגירתם של יהודים לפלשתינה, מדינה ערבית ששועבדה על־ידי האימפריאליזם הציוני״. עלאל אל־פאסי קרא ליהודים להשתלב בבניית מרוקו החדשה. הוא הביע חשש פן יהודי טאנג׳יר האמידים יהגרו לישראל ״ובכך אנו מגישים לציונים מאות יהודים עשירים ובריאים, שילחמו נגד הערבים בפלשתינה״. בסיום מאמרו, קרא עלאל אל־פאסי לשר הפנים, למנוע הוצאתם של דרכונים קולקטיביים ולאסור את הגירתם של יהודי מרוקו לישראל.

מאמרו זה של עלאל אל־פאסי לא הותיר עוד ספק ביחס לכוונותיה של ממשלת מרוקו בעתיד. לקראת השלמת פינויו של מחנה ״קדימה״, הוחל בתכנון יציאתם של אחרוני השליחים של הסוכנות היהודית. כ״רמז״ לקראת הבאות, נקרא אריה אברהמי לחקירה בקזבלנקה והוא נותר במעצר כמה ימים. ברוך דובדבני, שבידו היה דרכון ״כשר״, עיכב את יציאתו לפאריס, עד לשחרורו של אברהמי. יעקב חסן, שהכיר יפה את דרכי היבשה במרוקו, תיכנן בריחה דרך טאנג׳יר ומשם לגיברלטר. מנדל וילנר יצא מקזבלנקה בדרך האויר. אך אברהמי ואשתו, דובדבני ויעקב חסן נמלטו בלילה מקזבלנקה, כשהם לבושים בלבוש מרוקני מסורתי. חסן עקף את כל הדרכים שבהן סיירו משמרות שוטרים. אף על פי כן, קרתה להם תקלה: מכוניתם סטתה מהכביש והידרדרה לתעלה בצידי הדרך. רק בדרך נס, איש מהישראלים לא נפגע. בסופו של דבר, הגיעו השליחים לטאנג׳יר ומשם יצאו במטוס לגיברלטר.

ב־27 בספטמבר 1956, פירסם ראש ה־ש.ב. המרוקני, מוחמד לגזאוי את הצו מס׳ 424, האוסר על יהודי מרוקו ״להגר לפלשתינה ולשוב למרוקו״. הודאה זו הופצה בין מושלי המחוזות השונים, ונתפסה כמכוונת למנוע הנפקת דרכונים ליהודים. משמעותו המעשית של הצו היתה – סגירת שערי היציאה. ליהודי מרוקו לא נותר אלא לנסות ולצאת את הארץ בכל דרך אפשרית.

ואמנם, הוראות לגזאוי כמו גם יציאתם של שליחי הסוכנות היהודית, פתחו דף חדש בתולדות העלייה היהודית ממרוקו. בנאום ב״בית בדל״, עוד. ב־28 ביוני 1956, אמר משה שרת בין השאר: ״יהדות מרוקו גם כן נסגרת, אך לא באסיפות פומביות ייפתחו השערים. האם נעבור לעלייה ב׳? בוודאי שנעבור, אם לא תהיה לנו ברירה אחרת…״ לאיש בישראל לא היה ספק בכך שהעלייה ממרוקו חייבת להימשך. נפתח שלב העלייה החשאית ושלב זה הצריך אירגון אחר, פריסה שונה ושיטות עבודה חדשות. הודות לחזונו של בז־גודיון ומסירותם הרבה של האנשים שעבדו במחיצתו – היתה מדינת ישראל ערוכה לכך זה מכבר.

מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב עמ' 105-101

ייחודה של תאפילאלת ביחס לערי חמערב הפנימי מבחינת הלכה ומנהג

תאפילאלת היא אזור מרוחק מבחינה גאוגרפית מערי המרכז במרוקו, ולפיכך לא הייתה תמיד השפעה של תקנות הקהילות במרכז, הן אלה של התושבים והן אלה של המגורשים, על קהילות תאפילאלת.

 דוגמה לכך – תקנות הירושה, שבתאפילאלת לא הלכו על פיהן אלא רק לפי דיני התורה.

 עדיין אין בידינו ספרים גמורים ומגובשים של כל קהילות ישראל בצפון אפריקה למחקר משווה. אולם זה כמה שנים נעשו ניסיונות לניסוח מנהגי מרוקו בכמה קהילות: "נהגו העם״

 לקהילת צפרו, ״נתיבות המערב״ ו״עטרת אבות״ לערי המרכז, ״זוכר ברית אבות״ לקהילת מראכש ועוד. ספרים אלה יש בהם תרומה למחקר השוואתי בין קהילות אלה לבין מנהגי קהילות תאפילאלת. אמנם רוב המנהגים משותפים, אבל עדיין ישנם מנהגים רבים ייחודיים לתאפילאלת.

על מנהגי תאפילאלת הקשורים באבן העזר בנושאי נישואין וגירושין נתחבר ספר בשם ״מליץ טוב" בידי ר׳ שלום אביחצירא, יליד תאפילאלת ורבה של קהילת בצאר, שרוב מניינה ובניינה מתאפילאלת, ספר שהיה לנו לעזר רב במפעלנו"קהילות תאפילאלת״ על שני כרכיו שבהם אנו מנסים להקיף את כלל המנהגים של תאפילאלת, במעגל האדם ובמעגל השנה, ולהצביע על הייחודיים שבהם.

מנהגים ייחודיים הקשורים במעגל האדם תוארו בכרך א, דוגמת מסלול אירועי הנישואין, מנהגי חופה ושטר הכתובה, מנהגי הייבום הארעי, מנהג חופת הנעורים שבמאה העשרים נודע רק בתאפילאלת, ההוויי המיוחד של לילות בר יוחאי מיום לידת הבן ועד יום המילה, סדרת הפיוטים הייחודית ללילות אלה, האירוע הכפול של בר מצווה לציצית בגיל 10-8 ואירוע ייחודי לתפילין בגיל 13 , מנהג ההפסקה השבועית הייחודי בתפוצתו בקהילות תאפילאלת לעומת נדירותו בשאר הקהילות, ומנהגי פטירה ייחודיים בתאפילאלת.

גם בכרך זה, כרך ב, העוסק במנהגי השנה, מתוארים מנהגים ייחודיים בקהילות תאפילאלת. בסיכום שבסוף כל פרק ניסחנו בקיצור את המנהגים הייחודיים הקשורים למועדי השנה: מנהגי תפילה ובית כנסת, שבת וראש חודש, ימים נוראים, סוכות, חנוכה וט״ו בשבט, בין פסח לעצרת וימי בין המצרים. מכלל עשרות המנהגים הייחודיים המובאים בכרך זה, בסוף כל פרק נמנה מנהג אחד או שניים לכל מועד, מעין טעימות ראשונות.

שבת

1. עשיית החמין על רכיביו בכמה קדרות, ולא בקדרה אחת כמקובל באזור המרכז. לפיכך מספר הקדרות הממוצע למשפחה מגיע לחמש, בנוסף לקנקני התה.
2. אמירת הפיוט ׳בר יוחאי נמשחת׳ במסגרת תפילת ערבית לאחר פרק ׳במה מדליקין׳, ואחריהם ׳ר׳ חנניה׳ וקדיש ׳על ישראל׳, ולא בקידוש בבית כפי שרשום בתפילת החודש וכנהוג בקהילות המרכז.
3. קריאת סדרה של פסוקים לפני ׳הודו׳ בשחרית של שבת(צפניה ג, כ; תהלים קג, כ-כא; קג, כב-כג; קד,א; קו, מח).

ראש חודש: אין אומרים ׳ברכי נפשי׳ לפני ערבית בראש חודש שחל בשבת.

ברכת הלבנה: נוהגים לברך את ברכת הלבנה רק לאחר שעברו עליה שבעה ימים אחרי המולד, אבל משתדלים לברכה במוצאי שבת. לכן אם מלאו לה שבעה ימים ביום חמישי, ואין חשש לעננים, מעדיפים לברכה במוצ׳׳ש.

חודש אלול וימי הסליחות

א.אין עושים התרת נדרים לא בכ׳ באב ולא בא׳ אלול. ב. מראש חודש אלול עד יום כיפור אומרים ׳מזמור לדוד ה׳ אורי וישעי׳(תהלים כז) שלוש פעמים ביום: 1. בערבית לפני ׳ה׳ צבאות עמנו׳; 2. בשחרית אחרי ׳עלינו לשבח׳, כדי לומר קדיש אחרי המזמור; 3. במנחה במקום ׳למנצח בנגינות׳.

ימים נוראים: אין מרבים בפיוטים ובוודאי לא בהפסק תפילה. לפני ׳ותתפלל חנה׳ אומרים את הפיוט ׳יה שמך ארוממך׳ ולאחר החזרה של תפילת שחרית אומרים את הפיוטים ׳ה׳ יום לך אערוך תחינה׳ ו׳אלהי אל תדינני׳. שאר הפיוטים המופיעים ב׳זכור לאברהם׳: ׳שואף כמו עבד', ׳שופט כל הארץ׳ ו׳ידי רשים,אין נוהגים לאמרם. גם ׳ונתנה תקף׳ אין נוהגים לומר, אבל יש שמלמדים אותו לתלמידים לפני ראש השנה.

סוכות ושמיני עצרת: נוהגים לומר תפילת הגשם אחרי תפילת מוסף, לפני קדיש תתקבל.

חנוכה: מתפללים מנחה בבית הכנסת, אחר כך הולכים הביתה להדליק את נרות החנוכה וחוזרים לבית הכנסת להתפלל ערבית, ואין מדליקים נרות חנוכה בבית הכנסת.

פורים: קוראים את הפיוט ׳מי כמוך ואין כמוך׳ בשחרית לפני הוצאת ספר תורה, ולא בשבת זכור.

פסח

א. מקפידים על אכילת מצה שמורה בכל ימי חג הפסח. ב. קוראים בבית הכנסת בשעת ההפטרה את הטהיר (תיקון פסח) בימים ראשון ושני של פסח, בשבת חול המועד ובשביעי ושמיני של פסח. יש מסגרת קבועה הנקראת כל יום.

ימי ספירת העומר: המנהג בתאפילאלת הוא שבכל ימי הספירה עד לערב שבועות אין מסתפרים, אין לובשים בגדים חדשים, אין שוחים במים ואין מברכים ׳שהחיינו׳.

שבועות

א.אין נוהגים לקשט את בית הכנסת בשבועות בענפים ובפרחים. ב. נוהגים לעשות סעודה מרכזית לכבוד דוד המלך.

בין המצרים: שבוע שחל בו תשעה באב אינו נוהג בקהילות תאפילאלת, שהרי תספורת, נישואין ואירוסין, שהחיינו והכאת תלמידים אסורים מי״ז בתמוז, וכביסה ואכילת בשר אסורים מראש חודש.

קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי עמ' 31-29

ביטול חגיגת ה׳חינה׳ בארפוד בגלל ההזדהות עם מדינת ישראל

לאחר העצמאות של מדינת ישראל החלו המשתתפים ב׳חינה׳ בארפוד לשוות לה גם אופי של חגיגה ציונית. המתנות (לגראמאת), שלפנים היו מונפות לעבר הכלה, נתרמו מעתה למען ציון. הדבר נעשה לפעמים בסמוך לבואם של שליחים ציונים לרשום יהודים לעלייה. אולם הזמרים הערבים ב׳חינה׳ שהיו עדים להזדהות של המשתתפים עם ׳ציון, מחו על כך בפני השלטונות המקומיים והחלו לסבך את הקהילה היהודית עם האוכלוסיה הערבית. בעקבות כך החליט ועד הקהילה בארפוד לבטל את אירוע ה׳חינה׳ מפקידה לפקידה כדי להרגיע את הרוחות.‘"

מקרים של ביטול החינה ידועים מ־1955, על פי עדותה של בת דודי אסתר עזריאל. גם החינה מ־1961 של מרים נזרי, בת דודי יעקב, בוטלה, על פי עדותה.

האווירה הציונית מצאה את ביטויה גם בעיטור כתובה מ־1950 בדגלי הלאום של המדינה ובסמלי מגן דוד. הנה תצלומה

כיצד מרקדים לפני הכלה

בחתונה המסורתית של הדור הראשון והשני לא נהגו לרקוד ולא לרקד לפני הכלה בחופה לא נשים ובוודאי לא גברים. הדבר לא נחשב למכובד ולצנוע. השמחה הייתה מסורתית מאופקת ברוח התקופה השמרנית. כך כותב גם רש״א:

״אתאן לענץ מנהג דידן בתאפילאלת, הלא מודעת זאת כי מימי קדם ושנים קדמוניות לא היו נוהגים לרקד לפני הכלה, אפילו אנשים הדיוטים וכ״ש (=וכל שכן) תלמידי חכמים והדבר תמוה היאך היו מבטלים ולא היו מקיימים מצוה זו לרקד לפני הכלה כעובדא (=כמעשה) דר׳ יהודה בר אלעאי… שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה ואומר כלה נאה וחסודה״?

בהמשך הוא מביא את הסברה של מי שאומר:

׳שת״ח (=שתלמיד חכם) המרקד לפני הכלה זלזול הוא בכבודו, שנוהג קלות ראש בכבודו ומתנהג כשוטה… ואפשר משום הכי (=כך) לא היו נוהגים בתאפילאלת ובתחילת יישוב עיר זו בצאר לרקד לפני הכלה אפילו אנשים הדיוטים כ״ש תלמידי חכמים שהרי יש להם על מה שיסמוכו כדאמרן׳ (=כמו שאמרנו).

ואולם בזמן החדש חלו שינויים: בארפוד עדיין נשמר האיפוק בריקוד. היו רק נשים שרקדו. לפעמים נראה גם גבר מרקד, אבל נשמר המרחק בין גברים ונשים. לא כן בבצאר. כאן נפרצה רחבת הריקודים, והכול משתתפים בריקוד: אנשים ונשים. היטיב לתאר מהפכה זו רש״א בביקורתו בחן ובמליצה:

״דעיר זו בתחילת ישובה לא היו בסוד משחקים ומרקדין לפני הכלה אפילו אנשים הדיוטים, עתה בעוה״ר (= בעוונותינו הרבים) בימים אלו נהפכה השיטה והתחילו לרקד לפני הכלה בחורים ובתולות, אנשים ונשים כלומר איש ואשה אפילו אינה אשתו הן הם מרקדין יד ביד רגל ברגל הולכים ושבים פנים אל פנים קטון וגדול שם הוא ולא יתבוששו״.

ביטול ה׳גרון' (קישוטי שער הראש בצורת קרניים)

טקס ה׳גרון׳ ומנהג חבישת ה׳גרון׳ הם הברדסים נתבטלו בסביבות 1950, וגם אלו שנישאו לפני כן, הורידו אותם.

תמורות פואטיות בשירה העממית

בעידן החדש, שבו גם הבנות נצטרפו למעגל הלומדים בבית הספר, הותאמו השירים העממיים לרוח התקופה, והמשוררות ידעו לשלב בשירתם שבחים לכלה ולחתן בהתאם לרוח הזמן: הכלה הבאה מבית הספר מחליפה את הכלה הרכובה על פרדה; משבחים את הכלה הנערה הלומדת בבית הספר, והנה כבר מצטיינת ביופי וגם בשכל, והמילה ליקול (l'ecole = בית הספר) מתחרזת עם לעקול(=שכל). כך חודרים בשירי שבח לכבוד החתן גם מילים צרפתיות אחרות כמו קרטא (= קלפים), דומינו, ומעתה יזכה החתן לשבח על הימנעותו ממנהגי משחק הקלפים, הדומינו והעישון.

דוגמות החרוזים הבאים (מפי בת דודי, אסתר עזריאל מחיפה):

׳ולאלא סתי זאיא מן ליקול (L'ECOLE)

ולכ׳מיס עליהא יא אזין ולעקול'

(= גברתי אסתר באה מבית הספר, עודנה לומדת בבי״ס)

בלי עין הרע בעלת יופי ושכל)

׳ובבא שמעון יא לגאלי לעזיז

מא ילעב קרטא ולא דומינו / ופאווק ישופני יהדר עינו

מא ילעב קרטא ולא יתמי / בבא שמעון תא יפרח קלבי׳

(ובבא שמעון היקר והחביב

אינו משחק קלפים ולא דומינו / וכאשר הוא רואני ישפיל מבטו

אינו משחק קלפים ואינו מעשן / בבא שמעון משמח את לבי)

תמורות בתכולת הנדוניה

משטרי נדוניה שברשותנו מן השנים 1962-1924 אפשר ללמוד על התמורות, שחלו בתוכן הנדוניה או בתכולתה.

התכשיטים: התכשיטים לסוגיהם: עגילים, ענקים, צמידים, פנינים, ממשיכים להופיע ב׳נחלה׳. בולטים בהעדרם תכשיטים למצח בצורות שונות כמו צורת יד, ובמקומם מופיעים תכשיטים חדשים כמו חוטי זהב, עגילים מאלג׳יר או טבעות יד ממולאות באבנים יקרות.

בגדים לכלה: האבנט, האפודה והבגדים הקרויים ׳ליזאר׳ (מעין שמלות בצורת סדינים לבנים רחבים מסביב לגוף) נעלמים מן הנוף לטובת השמלות המודרניות ממשי וכיו״ב. כיסויי הראש למיניהם כמו מטפחות ראש נשמרים, אבל הברדסים המיועדים בציפוי העוטפים את ה׳גרון׳(הצמות בצורת הקרניים) כבר נעלמים מן האופק ומן הנדוניה החל מ־1950, ורק בבצאר מנסות הכלות החדשות להחיות את מסורת הברדסים לשעה של געגועים או להנצחה בתמונה בלבד.

כלי בית: בכלי הבית לא חל שינוי בולט, ועדיין נשמרים הכלים המסורתיים כמו המכתש, דלי הנחושת, מפת שולחן או שטיח לרצפה.

כלי שינה: במקום המזרונים, שנפרשו על שטיחי רצפה במשך דורות, מופיעים כלי מיטה מודרניים ועמם כיסויי המיטה לסוגיהם. החל מ־1945 מופיעה השידה ואח״כ ב־1953 נזכר גם ריהוט חדר שינה שלם הכולל שידה, ארון ומיטה.

ביגוד לחתן: חליפת החתן המופיעה בנחלות החל מ־1953 היא פריט חדש ומפתיע בנדוניה, דבר המשקף את התמורה, שחלה בכלל בלבוש המודרני האירופי, שתפס את מקומן של הגלימות למיניהן.

סיכום אירועי הכלולות בעת החדשה כקהילות הדרום של תאפילאלת

שבת ראשונה שבת לפאל (שבת הבשורה) הנערכת בבית הכלה נותרה, כפי שהייתה בתקופה הקדומה, ואילו האירוע שלאחריה הקרוי ׳טרוח אזרע׳ (הנחת זרעונים) החל ביום חמישי בוטל. שבת שנייה ׳שבת לגטא׳ (שבת הפשטידה) נערכת בבית הורי החתן. יום ראשון — החינה הגדולה בבית הכלה. יום שני בערב — אירוע הסלכ׳ה בבית הורי הכלה. יום שלישי — ארוחת צהריים ׳קוסקוס׳ למחרת בבית הורי הכלה. יום רביעי — הובלת הנדוניה לבית החתן, אחריה הובלת הכלה למקווה ועריכת החופה בערב בבית החתן (ולא בבית הכלה כמנהג העתיק). ׳יום חמישי צבאה ארואח׳ הכנת סופגניות בבית הכלה ועריכת תהלוכת נשים לבית החתן הנושאות על ראשיהן מגשים של סופגניות וכן שמלה לבנה לכלה וכל התכשיטים שענדה הכלה באירוע הסלכ׳א הכול מובל לבית החתן במגשים הקרויים ׳אצוואנה׳. שבת שלישית — שבת הגדול הוא שבת חתן בבית החתן. שבת שלאחר שבת גדול קרוי ׳שבת לעראייס', ובה מזמינים הורי החתן את בני משפחת הכלה לסעודות השבת.

קהילת תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל האדם-מאיר נזרי-תשע"ג-2013-תמורות באירועי הכלולות הקדומים בתאפילאלת עמ' 98

 82 – אערך אמרים

שיר מעין אזור בן שתים עשרה מחרוזות ומדריך דו־טורי דו־צלעי. הצלע האחרונה במדריך מעמידה מילות קבע בראשי המחרוזות. בכל מחרוזת שני טורי ענף וטור אזור דו צלעי.

משקל: שתים עשרה הברות בטור.

כתובת: זה שיר שבח, יסדתי בעיר מארויקוס יע״א (= יכוננה עליון אמן) לכבוד הדרת יקרת הרשב״י ע״ה (= עליו השלום) ותשעה חברים שהם מכוונים ורמוזים בעשר ספירות עליונות. והרשב״י ע״ה רמוז בכתר עליון. ומה נאה לאומרו אחר קריאת האידרא.

נועם ׳אל ארץ עזובה׳. סימן: אני דוד בן חסין.

אֶעֱרֹךְ אֲמָרִים / דְּבָרִים עַרְבִים 
לִכְבוֹד הוֹד יְשָׁרִים / חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים
חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים

אֲבָנִים יְקָרוֹת 
מְכֻוָּנִים נֶגֶד עֲשָׂרָה סְפִירוֹת
5- מְאִירוֹת וּמִזְּהִירוּת / כַּזֹּהַר כּוֹכָבִים
חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים

נֵזֶר וַעֲטָרָה 
כֶּתֶר לְרֹאשׁ כְּעֵין הַקֶּרַח הַנּוֹרָא 
רַשְׁבִּ"י שְׁמוֹ נִקְרָא / זָכָה זִכָּה רַבִּים
חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים

יִשְׂמַח הָאָב בִּבְנוֹ 
10- הוּא רַבִּי אֶלְעָזָר בְּחָכְמָה שָׂם קִנּוֹ 
כִּבֵּד אֶל מֵחִנּוֹ / מַעֲרִיב עֲרֵבִים
חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים

דֵּן אַבָּא לְמִלְכָּא 
בְּבִינָה מְקַנֵּן לֹא יָדַע אִישׁ עֶרְכָּה 
הָאֵל הֵבִין דַּרְכָּהּ / אַיֶּלֶת אֲהָבִים

חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים

2. 2. חברים מקשיבים: על־פי שה״ש ח, יג, ונדרש ככינוי לתלמידי חכמים בב״ב עהע״א, וכינוי לצדיקים שבגן עדן על-פי הזוהר, ראה לדוגמה ח״א עז ע״ב. כאן: כינוי לרשב״י וחבריו והם עשרה: כפי שסדורים באדרא רבא זוהר ח״ג נשא קכז ע״ב והם: רשב״י, ר׳ אלעזר בריה ור׳ אבא ור׳ יהודה ור׳ יוסי בר יעקב ור׳ יצחק ור׳ חזקיה בר רב ור׳ חייא ור׳ יוסי ור׳ ייסא. 3. אבנים יקרות: תואר שבח לרשב״י וחבריו, על-פי מל״א ה, לא. עשר ספירות: המנויות כאן לפי סדרן: כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. הנוסח כאן על-פי פתיחת אליהו. 4. מכוונים… ספירות: הספירות מקבילות כאן לרשב״י וחבריו. כל אחד מעשרת החברים רמוז בסוד אחת הספירות על-פי דרגתו וכפי שמפרט המשורר. 5. מאירות… כוכבים: מוסב על הספירות על-פי דני יב, ג. 7-6. נזר… כתר: כולם לשונות של כתרים. 7. כתר לראש: תרתי משמע: כתר לראש החברים הוא רשב״י הרמוז בספירה הראשונה הקרויה ׳כתר עליון׳(פתיחת אליהו) והיא ספירת הדעת. כעין הקרח חנורא: על-פי יח׳ א, כב. 9. ישמח האב בבנו: ישמח רשב״י בבנו ר׳ אלעזר. 10. ר׳ אלעזר… קנו: ר׳ אלעזר, השני בין החברים, רמוז בסוד הספירה השניה היא החכמה. 11. כבד אל מחנו: על-פי מש׳ ג, ט: ׳כבד ד׳ מהונך׳ ונדרש בתנחומא ראה יב ׳ממה שחיננך…׳ שאם היה קולך ערב הוי פורס על שמע ועובר לפני התיבה׳ ונרמז גם כאן. מערי׳ב ערב׳ים: משחק לשון עם חתימת הברכה הראשונה שלפני קריאת שמע בערבית: גורם ערבות ונחת לה׳ על-ידי תורתו וקדושתו. 12. דן: זה אבא, הוא ר׳ אבא, השלישי מבין החברים. 13. בבינה מקנן: שוכן בספירת הבינה היא הספירה השלישית המכונה בקבלה ׳אמא׳ כנגד אבא הרמוז.כאן. ראה תקו״ז, תקונא שביעא. לא… דרכה: על־פי איוב כח, כג ׳אלהים הבין דרכה׳.

וְחֶסֶד ה' 
עַל רַבִּי יְהוּדָה עוֹקֵר הָרִים סִינָי 
מִסִּטֵריהּ כֹּהֲנֵי / קָרְבָּנוֹת מַקְרִיבִים
חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים

דְּרָעָא דִּשְׂמֹאלָה
הוּחַק רַבִּי יִצְחָק בִּגְבוּרָה דְּחִילָא
20- אֵשׁ יוֹקֶדֶת אוֹכְלָה/ מַיִם לָהּ מְכַבִּים
חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים

בְּתִפְאֶרֶת חוֹסֶה 
וּמִסְתַּתֵּר בַּר יַעֲקֹב רַבִּי יוֹסֵי 
קָדוֹשׁ אֵל הַמִּכְסֶה / שָׁמַיִם בֶּעָבִים
חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים

נֶגֶד תְּרֵין יִרְכַיָּא 
25- בְּנֶצַח יִשְׂרָאֵל שָׁם רַבִּי חִזְקִיָּה 
בְּהוֹד רַבִּי חַיָּא / פֵּנִי הַכְּרוּבִים
חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים


חֵלֶק גַּם יְרֻשָּׁה 
יֵשׁ לוֹ רַבִּי יוֹסֵי בִּיסוֹדָא קַדִּישָׁא 
מַלְכוּת רַבִּי יֵיסָא / עַל שַׁעַר בַּת רַבִּים
חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים

14. 14. אילת אהבים: על־פי מש׳ ה, יט. 15־16. וחסד… יהודה: ספירת החסד מואצלת על ר׳ יהודה הרמוז בה. 15. וחסד ד׳: על-פי תה׳ קג, יז. 16. עוקר הרים סיני: בקי בתורה וחריף בפלפול, על-פי ברכות סד ע״א ורש״י שם. 17. מסטריה… מקריבים: אהרן הכהן גם הוא מסמל את מידת החסד ומבחינה זו ר׳ יהודה והכהנים הם בצד אחד של החסד. 18. ררועא רשמאלא: זרוע שמאל כינוי המכוון על ספירת הגבורה (שבה רמוז ר׳ יצחק, הרביעי בחברי רשב״י). 19. הוחק.״ בגבורה: ר׳ יצחק נרשם ונחקק בסוד ספירת הגבורה. גבורה דחילא: גבורה של כח. 20. אש אוהלה: תיאור לכוחו הרוחני של ר׳ יצחק, על־פי דב׳ ד, כד. וראה זוהר ח״ג רנה ע״א. מים לה מכבים: ספירת החסד שעניינה אהבה ורחמים מאזנת את הגבורה שהיא דין ואימה, הלשון על-פי שה״ש ח, ז. 22-21. בתפארת… יוסי: ר׳ יוסי בר יעקב, החבר השישי, חוסה ומסתתר בספירה השישית היא ספירת תפארת. 23. קדוש… בעבים: ספירת תפארת מכונה גם שמים ראה: זוהר ח״ב קעח ע״ב. 26-24. נגר… חייא: ר׳ חזקיה ור׳ חייא רמוזים בשתי הספירות, נצח והוד, כנגד תרין ירכייא הם שני שוקים (של הגוף), על-פי פתיחת אליהו: ׳נצח והוד תרין שוקיו׳. 26. פני הכרובים: פני מלאכים. 28-27. חלק… קדישא: ר׳ יוסי רמוז בספירת היסוד הקדושר! ויש לו בה חלק וירושה. 29. מלכות רבי ייסא: ר׳ יוסי רמוז בספירת המלכות. על שער גת רבים: על־פי שה״ש ז, ה

סַפִּיר הִיא גִּזְרָתָם 
אַהֲבַת הַטּוֹב כִּי טוֹב הָיְתָה אַהֲבָתָם 
לֹא נִמְצָא כְּמוֹתָם / זֶה לְזֶה אוֹהֲבִים
חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים

יָהּ שׁוֹכֵן גְּבוֹהִים 
יָאִיר עֵינֵינוּ לְהָבִין דִּבְרֵיהֶם 
וְיִהְיוּ שִׂפְתוֹתֵיהֶם / בַּקֶּבֶר דּוֹבְבִים
חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים

נַעֲמָה שְׁנָתָם 
אֱלֹהִים חַי יָשִׂים כָּבוֹד מְנוּחָתָם 
וְיִזְכֹּר צִדְקָתָם / לְבָנִים נִכְאָבִים
חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים.

30. 30. ספיר גזרתם: על־פי איכה ד, ז. 32-31. אהבת… אוהבים: בשבח האהבה ששררה בין החברים ובאהבת הטוב שהיתה להם. 33. יה… גבוהים: כינויים לה׳. 34. יאיר… דבריהם: תפילת המשורר שנזכה להבין דבריהם ובעיקר חכמת הנסתר שלהם. 35. ויהיו… דובבים: על-פי יבמות צז ע״א ׳כל ת״ח שאומרים דבר שמועה מפיו בעוה״ז, שפתותיו דובבות בקבר׳. 37. ישים… מנוחתם: על-פי יש׳ יא, י, שה׳ יאציל עליהם מכבודו, על-פי שו״ט תה׳ כא. 38. ויזכר… נכאבים: יגן ויעזור לישראל בזכות צדקת רשב״י וחבריו.

״כקליפת אגוז״ הוא מחזה המעלה על נס את סיפורה הדרמטי של העלייה החשאית ממרוקו, שאחד משיאיה הטרגיים הוא טביעת הספינה ״אגוז״ בינואר 1961.

עלילת המחזה מתרחשת במרוקו ובארץ־ישראל בעת ובעונה אחת, וגיבוריה הם יהודי מרוקו, פעילים מקומיים של ״המוסד״ ושליחים ממדינת ישראל. בכישרון רב שוזר המחבר את העלילה המגיעה לשיאה בטרגדיה של טביעת הספינה.

במבוא ההיסטורי, שנכתב בידי ד״ר חיים סעדון, שולבו קטעים ממסמכים חסויים של ״המוסד״, המתפרסמים כאן לראשונה, ומבחר הפעלות לבתי-הספר.

מחבר המחזה, עוזיאל חזן, נולד בקזבלנקה ונודע בכתיבתו על חיי היהודים במרוקו. לאחרונה זכה בפרס ראש הממשלה לספרות יפה על ספרו ״מבחן החלב״

דו-שיח של איש ״עלייה ב׳״ ואיש ״עלייה ג׳״

לכשיזומנו לאכסניה אחת שני שליחי ישראל אשר עשו במרוקו בשמונה השנים הנדונות, אלא שהאחד עשה שם בתקופת ״עלייה ב״׳, בעוד השני פעל בתקופת ״עלייה ג״׳, ויהיו הם מספרים זה לזה על פרשיות שונות הזכורות להם, ספק אם תהא לשונם אחת. האחד לא יוכל להשיג מה טעם היה בהעלאת מאות יהודים לחודש בלבד, בעוד השני לא ישיג מה טעם מצאו העושים במלאכה כשאלפים יצאו בכל חודש בהיתר שבשתיקה, ללא מתיחות של סכנה וללא התבלין שבמאבק (המילים סכנה ומאבק לא באו בכדי להמעיט מן הדריכות והחרדה ומן השמחה להישג שהיו מנת גורלם של אנשי ״עלייה ג׳״ במידה שאינה פחותה משל אנשי ״עלייה ב׳״).

וכך יספר איש ״עלייה ב׳״ (1961-1956) : היינו מחפשים נתינים יום יום. ובכל יהודי שיצא ראינו מעשה הצלה. קיימנו, פשוטו כמשמעו, את הכלל ״כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא״. משום כך נאלצנו לעתים בתוקף המסיבות להפריד בין הורים לבניהם ולהקדים שילוחן של משפחות חצויות. היו דרכי יציאה שנראו מתאימות, ואף זה בדוחק, לבוגרים, ובלתי מתאימות להוצאת הטף. ומשהיו דרכים כאלה, השתדלנו לא להחמיץ השעה. כשיצאו היוצאים לא נתנו דעתנו למטען, בו עסקנו כעבור זמן. הספקות אכלו בנו בכל פה, כי מי ימדוד סבלה של אם בהיות עליה להינתק מילדה יקירה, כלום יש ממדים לסבל זהז הנה כך הביטה בנו התקופה: מן הצד האחד נבטו סכנות הדרכים, סיגופי הגוף, המעצרים וידו הקשה של השלטון, ומן הצד השני הביטו שערים סגורים ושערים אחרים שנסגרים והולכים. בין אם כך ובין אם כך עלו אלפי יהודים לישראל. יש לו למפעלנו משקל סגולי משלו וודאי הוא, שהרבבות שעלו בתקופת ״עלייה ג׳״ בכוחם של אותם אלפים שלנו הם עלו.

משיב לו איש ״עלייה ג״׳ (מסוף 1961 ואילך) ויאמר: נתגלגלו הדברים והיה עלינו להשלים מעשה שהוחל בו לפני כן. אתם עסקתם בהצלת נפשות, היה בעיסוקכם גם משהו מפדיון שבויים, ואילו אנחנו נזקקנו לתנופה רבתי שהיה בה מן התרומה לחיסולה של תפוצת גולה והעברתה לישראל. שליחינו הגיעו לכפרים נידחים בדרום והתוצאה הייתה, שבנעריהם ובזקניהם יצאו היהודים משם. הם עלו לישראל בהמוניהם ואנחנו הורינו להם את הדרך. אותה עבודה שחורה שנעשתה ושהייתה הכרחית בכדי להפיח רוח חיים בהסכם שהושג עם השלטון, והעמל ששוקע בכדי להשלים המכסה החודשית המותרת ובכדי שמספר העולים בפועל לא יהיה פחות מן הרשום בדרכון הקולקטיבי, הן לא בהבל פה נעשו דברים אלה. והטיפול בפרטים ובפרטי הפרטים המרובים כל כך בארץ שרישום האוכלוסין המסודר מפגר בה כל כך, אף הוא אינו דבר מבוטל במאזנו של עם. בכוח העבודה השחור והקשה עלו רבבות ובזכותה של אותה עבודה יהיה משקלה של הכמות כמשקל האיכות של האלפים שעלו בימים של ״עלייה ב׳״, ואשר למתיחות ולהדרת שינה, הם לא חסרו גם לנו. תמיד ידענו שיכולים שערים שנפתחו להסגר מחדש עם שינוי הנסיבות, ואכן היו הם נסגרים מפקידה לפקידה, לפי תנודות שרירות הלב וצרות העין של השליטים. כל חתימה על דרכון או דחיית חתימה היו מלוות בחרדת לב לבאות ובשמחה שבהישג. גם לנו אצה הדרך, גם אנחנו הופקדנו על הצלת נפשות.

שיחה זו מעוררת כמובן אסוציאציות שונות, אלא שמכולן ראויה אחת להצמד לשיחתם של השניים. יהיה העולם צועד במקום אחד, ואפשר אף ייסוג לאחור, אם לא יקומו לו נביאים המראים לו את הדרך; כי ממקור רוחם המרקיעה באה קידמה לעולם, אך אי אפשר לו לעולם להתקיים יום אחד ואף לא שעה אחת, אם לא יעמדו הכוהנים על משמרתם ויעשו מלאכתם.

כקליפת אגוז – עוזיאל חזן-מחזה המעלה על נס את סיפורה של ספינת אגוז – תשנ"ח-עמ' 12

 ספינת אגוז יגאל בן נון

גילויים חדשים על טביעת הספינה אגוז במרוקו

סגולה – מגזין ישראלי להיסטוריה,  מאי 2019, גיליון 1

בלילה סוער של חורף 1961  טבעה הספינה אגוז ועליה 44  עולים שניסו להבריח את גבולותיה הסגורים של מרוקו. התחקיר שערכו מוסדות המדינה לא שאל את השאלות הקשות על נסיבות הטביעה.  כשמסירים את הלוט מעל לנסיבות מתגלה סיפור כואב ומורכב. 
בהמלצת ראש המוסד מינתה ממשלת ישראל את אליעזר שושני לחקור את נסיבות הטביעה. דו״ח החקירה שהוגש כתשעה שבועות מהאסון אינו אלא שיר מליצי המהלל את שליחי המסגרת וקינה על עליבותה של יהדות מרוקו שיש להצילה בכל מחיר בטרם פורענות. השליחים מתוארים כמשיחים הבאים להציל עדה מרודה ומנוונת שחיה בעיירות ובכפרים ואנשיה ״פשוטים ואביונים, תמימים ונאמנים ותפילתם תמימה, המאמינים בגאולה ובשיבת ציון ככתוב״ הוא ראה את שליחי ישראל כתחליף ראוי להנהגה של היהדות הלבנטינית שרמתה נמוכה. לטענתו: ״אין ביהדות הזו הכוח הפנימי שיקיים אותה בתנאים קשים של אפליה, נגישות ושמד. לפי שעה אין הדברים חמורים כל כך, אבל הם עלולים להחמיר פי כמה״.סגולה – מגזין ישראלי להיסטוריה,  מאי 2019, גיליון 1

קליפת אגוז במצולות

הפיכתה של מרוקו למדינה עצמאית לוותה בהבטחות רבות של שוויון ליהודים אך הם לא הורשו לצאת מהמדינה. המאמצים לפתיחת שערי מרוקו בפני המבקשים לעלותלארץ הביאו לטביעתה של הספינה אגוז ועליה עשרות עולים. תחקיר נסיבות המקרה נותר גנוז בארכיונים והוא מותיר שאלות לא מעטות//יגאל בן-נון.

הספינה אגוז

ספינת העולים אגוז טבעה בחוף הים תיכוני של מרוקו בלילה שבין 9 ל־ 10 בינואר 1961 כשעל סיפונה 48 נפשות. ממצאי חקירה רשמית על נסיבות הטביעה לא פורסמו מעולם אך חיפושים בארכיון משרד החוץ, בארכיון הציוני, בארכיונים פרטיים ובעדויות של גורמים נוספים מגלים חלק גדול מהסיפור.

לנוכח מציאות חדשה

ב־ 1956 קיבלה מרוקו את עצמאותה מצרפת, והסולטן מוחמד החמישי קיבל את התואר מלך מרוקו. התנועה הלאומית המרוקנית הייתה להוטה להציג את המדינה הצעירה כמקום שוויוני הפתוח למרוקנים בני דת משה, ובמסגרת זו אף מונה היהודי ד״ר ליאון בן זקן לשר הדואר. עם קבלת העצמאות עזבו צרפתים רבים את המדינה וכך נפגעה שדרה חברתית של בעלי מקצועות מנהליים וכלכליים שהיו חיוניים למדינה, וגברה נחיצותם של היהודים. כדי למנוע את יציאתם מהמדינה נמנעו השלטונות מלהנפיק להם דרכונים, וכך למרות מצבם הכללי הטוב החלו היהודים לחוש מחנק במרוקו.

באותן השנים ביקשה מדינת ישראל להביא אליה עולים חדשים, ורצונה השתלב עם החשש של יהודי מרוקו מן השינויים שעברו על המדינה. מי שסייעה להפוך את הרצונות האלה למעשה הייתה ׳המסגרת׳, רשת מחתרתית שהקים המוסד בצפון אפריקה, שהופעלה על ידי שליחים מישראל ופעילים מקומיים. המסגרת הבריחה עולים דרך אוג׳דה בגבול עם אלג׳יריה, שהייתה בשליטה צרפתית, ולאחר מכן דרך שתי המובלעות הספרדיות, סאוטה )סבתה( ומלייה, בחוף הים תיכוני ודרך העיר הבינלאומית טנג׳יר. כאשר נסתמו דרכי יציאה אלה התבצעה הברחת היהודים באמצעות ספינות מבריחים מנקודות שונות בחוף הים התיכון לגיברלטר. בין עצמאות מרוקו ל־ 1960 יצאו את מרוקו 54,295 יהודים בדרכים מחתרתיות באמצעות המסגרת.

במשך שנת 1960 ניהלה ישראל מגעים אינטנסיביים עם שלטונות מרוקו לפינוי מאורגן של הקהילה. ב־ 28 במרס  1960 נפגש יעקב כרוז, יד ימינו של ראש המוסד איסר הראל, עם מהדי בן ברכּה, שמפלגתו הרכיבה את ממשלת השמאל במרוקו, ונוצרו הבנות בין שתי המדינות ביחס להגירת היהודים תמורת פיצוי על הנזק הכלכלי שייגרם למרוקו כתוצאה מעזיבתם. כשבועיים לאחר מכן נפגש שליחו של יורש העצר, בן סאלם גסוס, עם גולדה מאיר לשם תדרוך הישראלים במגעיהם עם בית המלוכה בנושא ההגירה הקולקטיבית. ב־ 11 באוגוסט 1960 נפגש אלכסנדר איסטרמן, עוזרו של נחום גולדמן, יו״ר ההסתדרות הציונית, עם יורש העצר מולאי חסן, והנסיך הסכים ליציאה קולקטיבית של יהודים בחסות ארגון הומניטרי . בסוף ,1960  עד ימים ספורים לפני האסון, התנהלו מגעים קדחתניים שסיכמו את התמורה שתשולם למרוקו על הפגיעה הצפויה בכלכלתה כתוצאה מיציאת היהודים.

במקביל למגעים אלה התקיימו במשרד החוץ בירושלים דיונים על התגובה הראויה למניעת יציאתם של יהודי מרוקו. ההתלבטות העסיקה את המוסדות היהודיים והישראליים שטיפלו ביציאת יהודי מרוקו. הם ידעו שרק מגעים דיפלומטיים דיסקרטיים עם הארמון עשויים להניב תוצאות, ובמקביל העריכו שלחץ ציבורי פומבי ישפיע על החלטות השלטונות, אך גם עלול לסכן את עצם קיומם של המגעים החשאיים. למרות שההסכם עמד כבר לביצוע, המשיך המוסד להוציא משפחות עולים במחתרת באמצעות ספינה לא כשירה להפלגות, דבר שגרם לטביעתה.

להתפרץ לעלות

כבר מסוף שנת 1959 חלה תפנית בעמדת הגורמים הישראליים שטיפלו בהגירה ממרוקו. הם התייאשו מן הדיפלומטיה החשאית של הקונגרס היהודי העולמי וחששו שהשלטונות מוליכים אותם שולל בעניין הנפקת דרכונים ליהודי מרוקו. לעומתם סבר גולדמן שממדים גדולים של הגירה חשאית יעוררו את התנגדות השלטונות, שעד אז העלימו עין מן הפעולות המחתרתיות. ראשי המוסד והסוכנות היהודית לא האמינו שאפשר להגיע להסכם כזה ללא הפעלת לחץ על מרוקו. ראש המוסד, איסר הראל, החליט ליזום עימות עם השלטונות והצליח לשכנע את ראש הממשלה בן גוריון בנחיצותו של מעשה ראוותני שיפנה את דעת הקהל בעולם נגד מרוקו. כך התבטא אפרים רונאל, מפקד המסגרת בצפון אפריקה:

בשיקולים השונים של שיטת העבודה חזרנו לפעמים לרעיון של ריכוז גדול של יהודים מתפרצים לעלות, מתוך מחשבה שהם יעצרו על ידי שומרי החוק ויעמדו למשפט. הנחנו שהבאת יהודים רבים, בהם נשים וילדים, למשפט ולמאסר תחייב את השלטון לתת את דעתו לתהודה שתהיה לעניין בתחום המדינה ומחוצה לה, דבר שבוודאי לא היה רצוי לו, שכן הוא מעמיד פנים שהוא מקיים שלטון מתקדם ומקנה זכויות שוות לכל האזרחים לרבות לאזרחיו היהודים- ) ארכיון המדינה, משרד החוץ,  (4324/5

2.2.5 הפיוט ״כימי הנעורים מי יתנני״ לדבי יהודה הלוי

התוכן האלגורי והמשמעות הטקסית של השיר:

 הפיוט מעלה געגועים לימי קדם, שבהם שררה הרמוניה מלאה בין האל לכנסת ישראל. בימי קדם חי עם ישראל בפאר ובהנאות, והאל היה קרוב אליו ולענייניו(טורים 7-1). ראיה ליחסי קרבה ואהבה אלה היא הגאולה משעבוד מערים ומן הגלות הארוכה שבה שהה עם ישראל (טורים 12-8). ביציאת מצרים לא רק נגאל עם ישראל מן הגלות אלא גם זכה בהון המצרים, שטבעו בים כשרדפו אחרי בני ישראל (טורים 17-13). לאחר יציאת מצרים נתן האל את תורתו האהובה לעם ישראל(טורים 22-18). לעומת עבר מפואר ומאושר זה תמונת ההווה של הגלות שבה נמצא עם ישראל כולה מחשכים; רק חידוש הברית הישנה שבין האל לעם ישראל יביא לידי קץ הגלות ותיקון הגירוש מארצו (טורים (27-23). לבד מן המדריך (טורים 2-1) מוקדשות ארבע סטרופות מתוך החמש לתיאור פאר הנעורים, יתרונותיהם וחדוויתיהם (טורים 22-3), ואילו לתמונת הגלות החשובה ולתקוות הגאולה מוקדשת הסטרופה האחרונה בלבד (טורים 27-23). דומה שהקשר בין התכנים האלגוריים של הפיוט לתכנים הראליים של טקסי החופה והכלולות ברוך בתמונה אידילית זו של הנעורים והאושר, האמורים ללוות את החתן והכלה הנכנסים בברית הנישואין.

השיר הושר בקהילות דרומ־מערב מרוקו(כמו תארודאנת) מפי הפייטנים והקהל בתהלוכה שהובילה את הכלה מביתה לבית החתן לטקס הקידושין. ביצועו הרציני והסוחף ביטא את צערם של המבוגרים על אבדן ימי שמחה ואושר אלה שהיו נחלתם בעבר. הגעגועים כאן הם לא רק לעבר המפואר של העם אלא גם לעבר האישי של הגברים הנשואים בקהילה – לימי חופתם הם – עבר שלא יחזור עוד.

תבנית הפיוט ומשקלו: פיוט זה הוא שיר אזור הכולל מדריך דו־טורי וחמש הטרופות בנות ענף תלת־טורי ואזור דו־טורי כמו המדריך. הטורים דו־צלעיים ושקולים במשקל כמותי בלתי שגרתי(נפעל פעלולים או נפעלים פעולים בצלעית היתד ונפעל פעולים בצלעית הסוגר). המדריך וטורי האזור נושאים חריזה מברחת בלא חריזה פנימית בצלעיות היתד, ת/ת, שעה שטורי הענף נושאים חריזה שווה בבל סטרופה: אבאבאב (בסטרופה הראשונה) גדגדגד (בשנייה) וכר. מתכונת החריזה של השיר בכללותו היא תת אבאבאבתת, גדגדגדתת וכוי.

השימוש המוסקילי בשיר: השיר פותח בקהילות דרומ־מערב מרוקו את התהלוכה שבה מובילים את הבלה לבית החתן לטקס הקידושין. בקהילות אלה הוא מופיע גם בסדרות שיריות־מוסיקליות שונות של שירת הפיוטים והבקשות.

החתימה יהודה, בראשי הסטרופות.

המקור: ש׳ ברנשטין(מהדיר), שירי יהודה הלוי, ניו יורק תש״ה, עמי 152-151

כימי הנעורים / ר' יהודה הלוי

כִּימֵי הַנְּעוּרִים מִי יִתְּנֵנִי

אֶקְרָא אֶל אֱלוֹהַּ וַיַעֲנֵנִי

יֶעֶרְבוּ לְנַפְשִׁי / עִתּוֹת קְדוּמוֹת

אַרְגָּמָן לְבוּשִׁי / וּכְלֵי רְקָמוֹת

5 – יָצָאתִי לְאִישִׁי /     בִּמְחוֹל עֲלָמוֹת

רָאַנִי יְדִידִי / וַיַּחְמְדֵנִי

מָשַׁךְ בַּעֲבוֹתוֹת / וַיִּלְכְּדֵנִי

הִגִּיעוּ לְחֶפְצִי / יָמִים לְפָנַי

קוֹל הַתּוֹר בְּאַרְצִי / נִשְׁמַע בְּאָזְנַי

10 – וַאְנִי אָז בְּלַחְצִי / בִּידֵי מְעַנַּי

יָשַׁנְתִּי וְדוֹדִי /  יְעוֹדֲדֵנִי

וּלְעִתּוֹת אֲהָבִים / יְעַתְּדֵנִי

וַיִּפְרֹשׂ יְדִידִי / כַּנְפֵי חֲסָדָיו

עָלַי אַף בְּיָדִי / נָתַן צְמִידָיו

15 – דִּכָּה מַעֲבִידִי, / הִסְגִּיר שְׂרִידָיו

יוֹם קִוּוּ רְשָׁעִים / לְאַבְּדֵנִי

תֹּאחְזֵנִי יְמִינוֹ / לְסַעֲדֵנִי

דָּגוּל מֵרְבָבָה / הִקְדִּישׁ קְרוּאָיו

מֵאֶרֶץ עֲרָבָה / בָּא עִם צְבָאָיו

20 – יוֹם דָּת שֶׁאֲהֵבָהּ / הִנְחִיל יְרֵאָיו

תּוֹרָתוֹ וְחֻקָּיו /  יְלַמְּדֵנִי

אַף נֶגֶד מְלָכִים / יְכַבְּדֵנִי

הַיּוֹם בַּעֲוֹנִי / נַפְשִׁי יְבֵשָׁה

מֵחַדְרֵי מְעוֹנִי / הִנְנִי גְרוּשָׁה

25 – עַד יָבוֹא אֲדוֹנִי / בִּבְרִית חֲדָשָׁה

עוֹד יִשְׁלַח מְבַשֵּׂר / וְיִפְקְדֵנִי

יָשִׂים מַחֲשַׁכִּים / אוֹר בַּעֲדֵנִי

מקורות וביאורים

• נימי הנעורים מי יתנני: המשורר מדבר בשם עם ישראל, המתגעגע לתקופה שבה האל נטה לו חסדו; (כימי הנעורים – תקופת ההתהוות של עם ישראל, התקופה שבה ישב בשעבוד מצרים); הביטוי על פי איוב כט, ב ״מי יתנני כירחי קדם״.
• אקרא אל אלוה: אתפלל לאלוהים, על פי תהילים נז, נ ומקורות נוספים; אקרא אל אלוה ויענני: על פי תהלים קלח, ג ״ביום קראתי ותענני״.
• יערבו לנפשי עתות קרומות: כשהוא מעלה לעיני רוחו את הפאר וההדר של ימי קדם פעילות זאת מסבה לו הנאה רבה וגעגועים עזים, על פי משלי יג, יט ״תאוה נהיה תערב לנפש״.
• ארגמן לבושי וכלי רקמות: לבושו היה מהודר ומפואר, עשוי מבדים יקרי ערך; הוא חי בהרגשה של סיפוק והנאה; ארגמן… רקמות: על פי יחזקאל כז, טז ״ארגמן ורקמה ובוץ״.
• יצאתי לאישי במחול עלמות נפשי השתוקקה לאהובי ויצאתי לקראתו באותה תחושה של שמחה של בחורות היוצאות במחול, על פי שמות טו, כ ״ותצאן… אחריה בתפים ובמחולות״, וכן מקורות נוספים.
• ראני ידידי ויחמרני: האל השקיף על בני ישראל ונטה להם את חסדו, על פי יהושע ז, כא ״וארא… ואחמדם ואקחם״.
• משן בעבתות וילכדני: האל הציל אותי לאחר שהייתי בסכנה, על פי ירמיה לח, יג ״וימשכו את ירמיה בחבלים״; עבתות: רמז גם ל״עבותות אהבה״ הקושרים את עם ישראל לאלוהיו ואת האל לעם ישראל, על פי הושע יא, ד ״בחבלי אדם… בעבתות אהבה״.
• הגיעו לחפצי ימים לפני: הגיע הזמן המתאים לגאולת בני ישראל, על פי קהלת ג, א ״לכל זמן ועת לכל חפץ״.
• קול התור בארצי נשמע באזני שמעתי את הקול המבשר את הגאולה והחרות מן השעבוד (מדרש על שה״ש ב, יב ״וקול התור נשמע בארצנו״).
• ואני אז בלחצי ביד מעני: בשורת הגאולה הגיעה בזמן שמצרים עינו ושעבדו את בני ישראל, על פי שמות ג, ט ״הלחץ אשר מצרים לחצים אתם״ ודברים כו, ו ״וירעו אתנו המצרים ויענונו״.

ישנתי ודודי יעוררני: ישבתי בגלות, הדומה לתרדמת החושים והרוח, והאל הוציא אותי מתרדמתי וגאל אותי, על פי מדרש הפסוק ״אני ישנה ולבי ער״(שה״ש ה, ב)

— ״אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, ׳אני ישנה׳ — מן הקץ; ׳ולבי ער׳ — לגאולה״(שה״ש רבה, ה).

12 ולעוגות אהבים יעתדני: הועיד לי זמנים חדשים של אהבה וחסד לאחר שגאלני והוציאני ממצרים; יעתדני: הכין לי לעתיד, על פי משלי כד, כז.

13—14 ויפרש ידידי כנפי חסדיו עלי: על פי רות ג, ט ״ופרשת כנפיך על אמתך״; האל הטה לי חסד מעבר למה שהייתי ראוי לו.

• אף בידי נתן צמידה רמז לחפצים ולדברי הערך שלקחו בני ישראל מן המצרים לפני צאתם ממצרים, על פי שמות יב, לה—לו ״וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות…. וישאלום וינצלו את מצרים״.
• דכה מעבידי: גמל לפרעה ולעמו ששעבדו את בני ישראל וטיבע אותם בים סוף לאחר שהביא עליהם עשר מכות; דכה: שיבר, דיכא, על פי תהלים נא, י ״תגלנה עצמות דכית״; הסגיר שרידיו: רמז למסופר במקרא על המצרים שביקשו לנוס מפני ישראל כשראו ש״המים להם חומה״ אך לא עלה בידם (שמות יד, כד—כה), על פי עובדיה א, יד ״ואל תסגר שרידיו ביום צרה״.
• יום קוו רשעים לאבדני: הכוונה למצרים, על פי תהלים קיט, צה.
• תאחזני ימינו: על פי תהלים עג, כג ״אחזת ביד ימיני״; לסעדני: לתמוך בי ולעזור לי, על פי תהלים קיט, קיז ״סעדני ואושעה״.
• דגול מרבבה הקדוש ברוך הוא, שהוא נבחר מכול (מדרש על שה״ש ה, י ״דודי צח ואדום דגול מרבבה״); הקדיש קראיו: ייחד לעצמו את בני ישראל וביקש מהם להתקדש לפני מתן תורה, על פי המסופר בשמות יט, י—כה; הביטוי על פי צפניה א,

ז ״כי הכין ה׳ זבח הקדיש קראיו״.

19—20 מארץ ערבה… הנחיל יראיו: רמז לנאמר בדברים לג, ב, ״ה׳ מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבת קדש מימינו אש דת למו״, המתייחס למעמד הר סיני ולמתן תורה לבני ישראל.

19 – מארץ ערבה מארץ מדבר; צבאיו: רמז לכנוי ״ה׳ צבאות״.

• דת שאהבה: הכוונה לתורה, על פי הפסוק הנ״ל בדברים; הנחיל יראיו: נתן אותה בירושה לעמו, שהם יראיו.
• תורתו וחקיו ילמדני על פי תהלים צד, יב ״ומתורתך תלמדנ״: ותהלים קיט, קעא ״כי תלמדני חקיך״.
• אף נגד מלכים יכבדני: על פי שמואל א טו, ל ״כבדני נא נגד זקני עמי״.
• היום בעוני נפשי יבשה צידוק הדין על עונש הגלות; בעוני: בגלל עוונותיי ופשעיי באו עליי כל המצוקות; על פי תחלים לא, יא ״כשל בעוני כחי״; נפשי יבשה: אני חי במצוקה, על פי יחזקאל לז, יא ״יבשו עצמתינו ואבדה תקותנו״.
• מחדרי מעוני הנני גרושה: עם ישראל גורש מארץ חמדתו ויצא לגלות; מחדרי מעוני: על פי ישעיה כו, כ ״לך עמי בא בחדריך״.
• עד יבא אדוני בברית חדשה עם ישראל יישאר בגלות עד שהאל יחליט לחדש את בריתו עמו, לגאול את בניו ולהשיבם לארצם; בברית חדשה: על פי ירמיה לא, לא.
• עוד ישלח מבשר: ישלח את מבשר הגאולה, על פי ישעיה נב, ז ״מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום מבשר טוב משמיע ישועה״; ויפקדני: יזכור אותי האל לטובה ויגאל אותי: על פי בראשית ג, כד ״אלהים פקד יפקד אתכם״.
• ישים מחשכים אור בעדניִ: עם בוא הגאולה יהפוך האל את מחשכי הגלות לאורה ויתקן את מצבו של עם ישראל; ישים מחשכים אור: על פי ישעיה מב, טז ״אשים מחשך לפניהם לאור״; בעדני: למעני, לטובתי, על פי תהלים קלט, יא.

יוסף שטרי-שירי חתונה עבריים וערביים יהודיים מקהילות שונות במרוקו-עמ' 205-201

במשך השנים נפסל הרעיון מחשש ששלטונות מרוקו יגיבו בסגירה הרמטית של הגבולות. למעשה גם מנהיגות הקהילה לא הייתה נותנת יד למעשה הרפתקני זה, אך רעיון ההחרפה היזומה של היחסים עם השלטונות לא ננטש לאורך כל תקופת המגעים הדיפלומטיים.

בחודש אוקטובר 1960 נסעו לאיטליה שני קצינים לשעבר מחיל הים הישראלי, מישה רבינוביץ׳  (משה רביד) ודב מגן, במטרה לחכור אנייה להוצאת משפחות ממרוקו. אחרי שבדקו בגיברלטר את הספינה פיסס (מזל דגים) התנגדו לרכישתה מכיוון שקרקעיתה דלפה. הם העריכו כי לא תעמוד בסערות או בעומס יתר. רבינוביץ׳ התנגד לחכירת הספינה שהייתה קטנה מדי לצרכי הגירת משפחות, ואילו מגן המליץ לבצע את הרכישה רק אם תוחלף קרקעית העץ הרקובה. הוא דרש שתימצא בה סירת גומי מתנפחת שתוכל לשאת עד חמישים נוסעים, ושהספינה לא תישא על סיפונה יותר משלושים נפשות. הספינה נרכשה לבסוף ושמה שונה לאגוז. שני קציני חיל הים המליצו לבדוק אתרי הפלגה מחוף האוקיאנוס אך במטה בפריז ויתרו על הרעיון בגלל עלותו ואישרו הפלגות רק מן הים התיכון. בעל הספינה הסקוטי, שקיבל תשלום מינימום עבור כל הפלגה ועוד תשלום על כל מפליג בספינה, לחץ לקיים הפלגות רבות ככל האפשר למרות שרב החובל הספרדי ושלושה אנשי צוותו התלוננו על עייפות אחרי כל נסיעה. אחרי כל הפלגה ביצע בה בעל הספינה בדיקות ותיקונים שוטפים. לאחר שיפוצה דחסו בה בכל הפלגה כ־ 25 נוסעים שהוסתרו בצפיפות בבטנה כדי שלא יתגלו על ידי פקחים לאורך כ־ 700 הקילומטרים עד לגיברלטר. אגוז קיימה 13 הפלגות, ובהפלגה ה־ 14 ירדה למצולות.

המסגרת הבריחה עולים דרך אוג׳דה בגבול עם אלג׳יריה, שהייתה בשליטה צרפתית, ולאחר מכן דרך שתי המובלעות הספרדיות, סאוטה ומלייה, בחוף הים תיכוני ודרך העיר הבינלאומית טנג׳יר.

ליל חורף קר

בהפלגה הגורלית עלו לאגוז שבע משפחות ובהן 21 ילדים מתחת לגיל 16 . נהגי המסגרת הסיעו אותן לאורך כ־ 500  ק״מ מקזבלנקה עד לעיירה אל־חוסיימה, ואת סוף הדרך אל חוף ההפלגה עשו העולים בהליכה. מבצע העלאת המשפחות ומטענן לסירות והעברתן לספינה ארך כשלוש שעות, בפיקודם של השליחים גד שחר כמפקד חדש, יוסף רגב ויהודה אלבוחר. ערב קודם לכן התקיימה ישיבת מטה כדי לוודא שננקטו אמצעי הזהירות הנדרשים בתחום הליווי, התצפיות והקשר.

שיירה של שש משאיות בפיקודו של המתנדב אבי קורשיה נסעה צפונה לכיוון החוף, ובמרחק כ־ 200 מטר כיבו המשאיות את אורותיהן. המשפחות צעדו לתוך ערוץ נחל בסיוע חוליית מתנדבים שסייעו להן לשאת את מזוודותיהן וסיפקו לילדים כדורי הרגעה וחלב. חגורים בחגורות הצלה עלו בני המשפחות על סירת גומי בקבוצות של שישה בכל אחת, בליווי שני אנשי צוות, והגיעו לספינה שהמתינה להם כחצי קילומטר בלב ים.

מוריס בן הרוש, חבר בחוליית החוף, ליווה את ששת בני משפחתו שהפליגו בספינה ומצאו בה את מותם. בין המפליגים שמונה בני משפחת אדרי, שישה בני משפחת אזולאי, שישה בני משפחת אלמליח, חמישה בני משפחת בן לולו, חמישה בני משפחת ממן, שלושה בני משפחת דדון, פרחה גוזלן בת  ה־ 70 יהודה דהן בן ה־ 19 דוד אלקובי בן ה־ 14 הנוסעת אסתר ליברטי עשתה את המסלול מקזבלנקה לאל־חוסיימה שלוש פעמים. בשתי הפעמים הראשונות בוטלה ההפלגה בגלל תקלות ובפעם השלישית טבעה האנייה. נוסף על 43 העולים, הפליגו באנייה גם האלחוטן הישראלי חיים צרפתי וארבעה מלחים ספרדים. בסך הכול 48 איש.

על הספינה פיקדו רב החובל פרנסיסקו מוריה רינלדו בן ה־ 38 גיסו פרנסיסקו )פאקו( פרז רולדן ועוד שני מכונאים ספרדים – מיגל סנשז וקריסטובל מויה. הספינה יצאה מגיברלטר, התקרבה לחוף מלייה ושטה עד למפרץ אל־חוסיימה. שם הוריד הצוות הספרדי לים סירת גומי מתנפחת והיא שטה מן החוף לספינה הלוך ושוב. צוות הספינה היה עייף אחרי שהות בלב ים משעה6.15  בבוקר. הממונים על ההפלגה קיבלו דיווח שהים אינו שקט והלילה אביך. הים רוגש אך צפוי להירגע לקראת הלילה. למרות האזהרה הוחלט לשלוח את הספינה ללב ים. בתחילת ההפלגה, בשעה 1:30 בלילה, הודיע האלחוטן הישראלי חיים צרפתי מן הספינה למטה בפריז שהים אינו שקט וביקש להקשיב להודעה נוספת בשעה 3:00  לפנות בוקר. מאז נותק הקשר האלחוטי עם אגוז. אלכס גתמון, מפקד המסגרת במרוקו, קיבל בביתו בקזבלנקה את הבשורה המרה, ומסר את הדיווח על האסון לראש הקהילה דוד עמר.

ספינת אגוז יגאל בן נון- גילויים חדשים על טביעת הספינה אגוז במרוקו

סגולה – מגזין ישראלי להיסטוריה,  מאי 2019, גיליון 1

רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".

בה בעת העלה דובקין רעיון להכשיר שליחים לארצות המזרח שלא ישקפו את המחלוקות הפוליטיות בתוך התנועה הציונית בכלל ובין המפלגות הארץ ישראליות בפרט 'החלוץ האחיד'. הרעיון קיבל את הסכמה נציגי ברית הארגונים החלוציים )'הברית'( שכללה את – התנועות הציוניות: 'דרור', 'השומר הצעיר' )'השוה"צ'(, 'הנוער הציוני', נוער חלוצי מאוחד )'נוח"ם'( ו'בני עקיבא'. תנועת אגו"י לא הוזמנה להצטרף לברית.

התנועה הרוויזיוניסטית אף היא לא הוזמנה בגין המאבק הפוליטי בין הרוויזיוניסטים לבין התנועות הסוציאליסטיות. בכך, אפשר שנטעו היסודות לכישלון הרעיון. להערכתו של דובקין "כיבוש ארצות צפון אפריקה פתח לפנינו אפשרות של קשר עם קיבוצים יהודים מקומיים".  שנה לאחר מכן הציג דוד בן גוריון את 'תוכנית המיליון' שנועדה להתמודד עם תוצאות השואה ולאפשר העלאת המונים לא"י כדי לשמר את עתידו של העם היהודי.

שתי התוכניות אמורות היו להשלים זו את זו. מאיר גליצנשטיין ראתה בתוכניתו של בן גוריון "לגייס – מיליון יהודים שמחציתם מארצות המזרח מטרה לגיטימית שביטאה צורך בשליטה בהגירה לא"י והקמת מדינה יהודית". עם זאת, ציינה שעדיפות ניתנה להצלת שארית הפליטה מאירופה. לשיטתה תוכנית המיליון העמידה את יהדות ארצות האסלאם בסכנה אותה ביקשו ראשי היישוב, למעשה, למנוע. התוכנית הייתה […[ "הגזמה בסכנה ליהודי המזרח שנועדה להצדיק את עצמה.

לשולחנו של דובקין הוגש תזכיר מפורט של הפריסה הציונית הצפויה במגרב. המטרה לאחד את התנועות הציוניות המקומיות בכול ארצות המגרב שתפעלנה בכול אחת מערי המגרב כיחידה מרוכזת. התזכיר קרא למפות במגרב את כוחות ההוראה בלימוד העברית ולהתחיל בעלייה "של אנשים מוכשרים לעבודה גופנית ובעלי מקצוע מסוימים". התזכיר, ניתן להניח, הוכן כקווים מנחים ליישום רעיון 'החלוץ האחיד' בצפון אפריקה. יהודה בראגינסקי, ממזכירות 'הקיבוץ המאוחד' וממנהיגי עליה ב' והחלוץ, העיר בדיון על קורס השליחים לארצות המזרח התיכון, ]…[ ש"חבל שיוזמות אלו צפות ועולות אצלנו רק מתוך קוניוקטורה. פנינו צריכים להיות בעיקר אל המגויסים ולשליחויות ולתפקידים משכבר".  ניתן היה להבין מדבריו שרעיון 'החלוץ האחיד' היה תוצר של מצב מסוים שנועד לפתור בעיה ספציפית של יהדות מסוימת יהדות המזרח וארצות האסלאם, בעוד שהצלת יהודי אירופה –באותה עת הייתה עשויה להיפגע מיישום רעיון 'חלוץ האחיד'. עם זאת, הוא פעל לגיוס חברי קיבוצים לקורס.

באותה עת, שאול אביגור, האחראי על המוסד לעלייה ב', נאם בפני קורס להכשרת שליחים במתכונת

'החלוץ האחיד' והבהיר ש-

"המוסד לעלייה ב' ניסה להפיח רוח חיים בהעפלה בארצות המזרח וצפון אפריקה, כחלק מחידוש העלייה ומימוש היעד של השגת רוב יהודי בארץ ישראל. ]…[ אך שליחות השליחים לצפון אפריקה בוטלה, כי הפכה למיותרת עוד לפני שאלו הגיעו ליעדם, כי ניתן היה לוותר על הבסיס בצפון אפריקה כי צרפת שוחררה".

נאומו של אביגור נישא כאשר שליחים ארץ ישראלים כבר פעלו בצפון אפריקה ועסקו בעיקר בחינוך וארגון הנוער המקומי. כלב קסטל, שהשתתף בקורס השליחים ולאחר מכן נשלח לצפון אפריקה לסייע בהעפלת הספינה 'יהודה הלוי', ציין שמטרת רעיון 'החלוץ האחיד' הייתה, "שליחות לארצות הללו ]צפון אפריקה, ב.ד[, צריכה להיות במצע אחיד, כוללני ומוסכם, ולמנוע העברת הפילוג ]שהתחולל במפא"י והביא להקמת סיעה ב', ב.ד[, העושה שמות בארץ לנוער שטרם נגוע במחלותינו".  לאור הניסיון הארץ ישראלי, הימנעות מיבוא הפעילות הפוליטית הארץ ישראלית למגרב עשויה הייתה להתאים לקהילות שם, אך נאמנות השליחים לערכי תנועתם הייתה חזקה מהם.

רעיון 'החלוץ האחיד' לא רווה נחת משני קצוות הקשת הפוליטית בפלשתינה א"י. משה יונג – מתנועת 'תורה ועבודה' הודיע ל'בח"ד' )ברית חלוצים דתיים( צרפת, ש"אין הסכם על 'החלוץ האחיד' בשביל כול אותן ארצות בהן היו קיימות תנועות נפרדות לפני פרוץ המלחמה". ]…[ "הסכמנו להסכם כזה רק בארצות הלבנט ]הלבנט לא כולל את צפון אפריקה, ב. ד[ וגם בהן באנו למסקנה ברורה כי אין לדבר זכות קיום".  במילים אחרות ההסכם היה צריך להתבצע במדינות בהן לא הייתה קיימת פעילות מוקדמת של מפלגות ארץ ישראליות. בדיון של מזכירות 'הפוהמ"ז' דווח שבצפון אפריקה שיש להקים חזית אחידה של שני הגופים שבשליטתו 'בח"ד' ו'תורה ועבודה'. מנגד הביקורת בתנועת העבודה לא נפלה מזו של הציונית הדתית. תנועת 'דרור' הסוציאליסטית, שפעלה עצמאית בצפון אפריקה אף היא התלוננה ש"לא קיבלה תמיכה או עזרה כלשהי מאף מוסד ציוני או כול מוסד אחר".

תקופה קצרה בלבד פעלו בתוניס שליחים של 'החלוץ האחיד', אבל עד מהרה התברר שאחד השליחים איש תנועת 'המזרחי' ניסה "להטות את הנוער לתנועתו".  השליחים הראשונים היו יגאל כהן ואפרים פרידמן חברי קיבוץ בית אורן מטעם תנועת 'הקיבוץ המאוחד', ונפתלי בר גיורא, חבר – קיבוץ שדה אליהו מטעם תנועת הפועל המזרחי. האחרון פרש והחל לפעול בצורה עצמאית בלוב.

מעדותו של אפרים פרידמן )בן חיים( הסתבר שהוא וחברו יגאל כהן פעלו אף הם לפי קווי תנועתם. כשחזרו ארצה דיווחו ש"התנועה בתוניס הייתה בת 300 חברים אם כי ללא דתיים".  פרידמן הציע לבחון מחדש את רעיון שיתוף הפעולה עם 'הפוהמ"ז'. למעשה יישומו של רעיון 'החלוץ האחיד' לא צלח בצפון אפריקה. כחצי שנה אחרי אימוץ הרעיון של 'החלוץ האחיד' דיווח שבועון 'הד המזרח' שעיתון 'הפועל הצעיר' מיום 22.7.43 היכה על חטא על ההזנחה של יהדות המזרח על ידי התנועה הציונית וקרא לשנות את גישת התנועה הציונית כלפי יהדות המזרח.

שתי התוכניות 'החלוץ האחיד' שהעלה דובקין בשלהי 1942 , ו'תכנית המיליון' שהעלה בן גוריון – לסדר היום הציוני בשנת 1943 , ביטאו את הצורך של התנועה הציונית למלא את הארץ ביהודים ולא משנה מקורם. שתי התכניות לא יושמו בצפון אפריקה מפני שהסוכנות היהודית לא העבירה תקציבים ראויים ולא הקצתה מספיק שליחים לצפון אפריקה. אסתר מאיר טענה שלתנועת 'החלוץ האחיד' היו שני פנים: הראשון, מתן "פתרונות לבעיות ארגוניות וחינוכיות בארצות המזרח". השני, נועד ]…[ "להבטיח את שלטון מפא"י על מקורות העלייה במסגרת המאבק סביב הפילוג במפא"י".  למעשה האג'נדה הסמויה- החשש מאיבוד שליטת מפא"י בעלייה גברה על התוכנית האוטופית החלוץ האחיד'.

למעשה, מאז העלייה השנייה מדיניות העלייה של התנועה הציונית/הסוכנות היהודית כלפי יהדות המזרח הייתה עטופה במעטה של קריטריונים נוקשים. משביקשו יהודי סלוניקי לעלות ארצה בשנת 1913  הם לא נענו על ידי ארתור רופין מראשי התנועה הציונית, כיוון ש"לא עמדו בקריטריונים המסורתיים של עולים רצויים. ]…[ הם לא היו עתירי הון ואף לא בעלי נטיות חקלאיות ]…[ אלא [ אנשי משפחה ובעלי מלאכה או פועלים עירוניים".  שלושים שנה מאוחר יותר, בשנת 1944 , העלתה מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית טענה דומה לגבי עולים אלג'יראים שלאחר עלייתם לא נקלטו בארץ. "כמה מהעולים כבר פנו לשלטונות לחזור לאלג'יר". בפנייה אל המשרד הארץ ישראלי באלג'יר כתב מזכיר מחלקת העלייה ]…[ "אנו מעוניינים שיעלה ארצה בראש וראשונה חומר אנושי המוכן ומוכשר לעבוד כאן בארץ בכל התנאים"  ]הדגשה שלי, ב.ד[ הגדרה אליטיסטית זו קיבעה, לאורך זמן, את עמדת הסוכנות היהודית כלפי העלייה לא"י מקהילות המגרב. עם זאת, צריך לציין שבאותה שנה סוגיית העלייה הסלקטיבית ירדה מסדר היום הציוני ולא הייתה רלוונטית לגבי יהודי אירופה אך הייתה אקטואלית לגבי יהדות המגרב.

בדוח של השליחים 'התאומים' אפרים פרידמן ויגאל כהן –אחרי שליחותם השנייה, הם –הציעו קווים מנחים למדיניות העלייה מצפון אפריקה למרות ששליחותם התמקדה בעיקר בחינוך והם לא עסקו ישירות בקידום העלייה מצפון אפריקה. הם המליצו על עליית חלוצים "בממדים של עשרות חברים לכל שידול". בנוסף, הציעו להעניק יתרון לעליית בעלי הון ולארגן עבורם סיורים להכרת הארץ.

הם הזכירו את פוטנציאל העלייה ההמונית של משפחות שלמות. עם זאת הם העלו חשש ]…[ ש"עלייה מארצות המגרב תהיה ללא "הכרה ציונית מעמיקה".  המלצה שמחדדת את הדילמה עמה התמודדה התנועה הציונית עליה אליטיסטית או המונית. החוקרת אסתר בנבסה טענה "שמקובל לדבר על ייחודה של הציונות במזרח מפני שמתעלמים מממדיה הפוליטיים ומתמקדים בממדיה הדתיים והמיסטיים". כלומר, האתוס הציוני נבחן "על פי קנה המידה של ההיסטוריוגרפיה המוקדשת לתולדות קהילות אשכנז".  טענתה נתמכה על ידי החוקרת ניצה דרויאן, ש"הקיבוצים היהודיים בארצות האסלאם כמעט ולא הוכרו כמי שנטלו חלק בהתפתחות היסטורית זו לא מהבחינה האידאולוגית והאינטלקטואלית ואף לא מהבחינה הארגונית מעשית, עד העליות הגדולות עם קום המדינה)". חוקרות אלה וחוקרים אחרים התמודדו עם מקומה של ההיסטוריוגרפיה של יהדות ארצות האסלאם במסגרת ההיסטוריוגרפיה הציונית ישראלית(. ברגע האמת, לנוכח מוראות השואה לא היססה התנועה הציונית לשנות את מדיניותה לעלייה המונית לא מבוקרת ולא מתוכננת שסתרה את מיתוס העלייה החלוצית התיישבותית. שינוי זה הצביע – על גמישות בקריאת המציאות בה תפקדו מוסדות הישוב. אם כי, זרטל הבהירה ש- "ההעפלה והמעפילים שימשו ]…[ בידי מנהיג היישוב, בן גוריון, נשק רטורי ופוליטי שנועד לגייס – ולכבוש עמדות כוח בהנהגה הציונית. ]…[ עם זאת "הזיכרון הקולקטיבי ]…[ משקף היסטוריה מטעם ולכן ראוי להתייחס בזהירות למשמעויות ההרואיות שהתלוו למפעל ההעפלה הבלתי לגאלית המחתרתית, אך המאורגנת".

למעשה זו מטרת המחקר: להציג את הפרופיל של המעפיל הצפון אפריקאי תוך התייחסות לכול ההיבטים שהתלוו להעפלתו לפלשתינה א"י. בהיסטוריוגרפיה הציונית והישראלית בולטת ההתעלמות – מפועלם של המעפילים שביומניהם האישיים, בהשקעה פרטית וללא משאבים מהמדינה, תארו את קורותיהם. זאת לעומת ההשקעה המוסדית במוזיאונים שהוקמו להנצחת ההעפלה והאדרת פועלם של ההסתדרות הציונית, התנועות הפוליטיות, 'ההגנה', 'הפלמ"ח' ו'הפלי"ם'.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".

עדותו של רב החובל

לפי עדותו של רב החובל מוריה, בשעה 3:00 שטה ספינתו לכיוון גיברלטר במהירות של חמישה קשרים. עם התגברות הסערה הוא החליט להפחית את המהירות והפסיק את פעולת אחד משלושת המנועים. כשהבחין שפורצים מים מתחתית הספינה הורה לחסום בשמיכות את החור בחרטום ושינה את כיוון הנסיעה בחזרה לאל־חוסיימה. החרטום שקע וירד מתחת לפני המים. חיים צרפתי שיגר קריאות עזרה לכל עבר.

רב החובל קשר חגורות הצלה לאנשי צוותו והם סייעו לשאר הנוסעים לחגור חגורות שנותרו פתוחות. כשרצה להוריד את סירת ההצלה מן הגשר לים, התברר לו שאנשיו כבר עשו זאת, אך היא נשמטה מידיהם. הוא ביקש מן המכונאי פאקו פרז לירות רקטות תאורה ובמקביל ניסה צרפתי לשווא לשלוח קריאות חירום לתחנת האלחוט.

בשעה 3:15 הורה רב החובל לנטוש את הספינה. אנשי הצוות לחצו על המפליגים לקפוץ לים אך רובם המשיכו לאחוז בדפנות הספינה הטובעת. שני מלחים עלו על הסירה ללא הקברניט. ״אני נשארתי על הסיפון עד שהבנתי שהכול אבוד ואז החלטתי לקפוץ למים״ )עדות קברניט אגוז, בצרפתית, ארכיון המדינה, משרד החוץ, (3755/1 המלחים הצליחו לעלות על הסירה היחידה וניצלו, אך פאקו פרז וחיים צרפתי שסייעו לקברניט לא הצליחו לעלות עליה וטבעו. המלחים חיפשו את יתר הצוות אך משו מן הים רק את הקברניט. בחתירה לחוף הגיעו עד לאניית הדיג הספרדית קאבו דה גאטה וזו העלתה אותם לחוף בשעה 6:00 לפנות בוקר.

בפריז הזעיק אפרים רונאל יחידות של חיל הים הבריטי, הצרפתי והמרוקני להגשת עזרה. בשעה 7:15 נצפו לראשונה שלוש גופות. בשעה 10:30 יצאו מגיברלטר שני מטוסי חיל האוויר הבריטי וספינת הצלה לכיוון מפרץ אל־חוסיימה. הטייס הזעיק ספינת דיג וספינת משמר מרוקנית לאזור וסימן להן את מקום הימצאות הגופות. אחריהן יצאו עוד שמונה ספינות לאזור ועד הערב אספו כתריסר גופות. קברניט אניית הדיג קאבו דה גאטה מספר שצוותו משה מן הים גופות של אישה וארבעה ילדים – אחד מהם תינוק שנמצא בזרועות אמו. בני המשפחה מתו מקור ולא מטביעה שכן חגורות ההצלה שמרו על ראשיהם מעל פני המים.

קציני הים שבדקו את הספינה התנגדו לרכישתה מכיוון שקרקעיתה דלפה ונראה היה כי לא תעמוד בסערות או בעומס יתר.

הקברניט המציל האשים את פרנסיסקו מוריה בכישלון חילוצם של ניצולים נוספים. לדבריו, טעה מוריה במיקום הטביעה, וגם השהה את קריאות המצוקה כדי שעבודתו בהברחת המהגרים לא תתגלה למשמר החופים המרוקני. נראה שמוריה היה מבולבל למדי, ורק אחרי שהצוותים בזבזו זמן רב בחיפושים באזור שגוי הסכים להזעיק עזרה. ספינות דיג ספרדיות ומרוקניות הצטרפו לחיפושים אך לא מצאו דבר. גם איש חיל הים נמרוד אשל סבור שעדות רב החובל מוריה אינה אמינה. לדבריו אילו הייתה הספינה הטובעת ממוקמת היכן שפרנסיסקו מוריה רינלדו טען שהיא הייתה, הרי שממרחק זה ״אדם היודע לשחות יכול להציל עצמו ולהגיע לחוף״ )נ׳ אשל, ׳אין אחראים׳, הארץ, 6 בספטמבר (1993

בחורינו המצוינים

בהמלצת ראש המוסד מינתה ממשלת ישראל את אליעזר שושני, חבר קיבוץ יפעת, לחקור את נסיבות הטביעה. דו״ח החקירה שהוגש כתשעה שבועות מהאסון אינו אלא שיר מליצי המהלל את שליחי המסגרת וקינה על עליבותה של יהדות מרוקו שיש להצילה בכל מחיר בטרם פורענות. השליחים מתוארים כמשיחים הבאים להציל עדה מרודה ומנוונת שחיה בעיירות ובכפרים ואנשיה ״פשוטים ואביונים, תמימים ונאמנים ותפילתם תמימה, המאמינים בגאולה ובשיבת ציון ככתוב״ ) מסקנות חקירת אסון, טביעת ספינת העולים ממרוקו, 10.1.1961 ארכיון גילה גוטמן (. הוא ראה את שליחי ישראל כתחליף ראוי להנהגה של היהדות הלבנטינית שרמתה נמוכה. לטענתו:

אין ביהדות הזו הכוח הפנימי שיקיים אותה בתנאים קשים של אפליה, נגישות ושמד. לפי שעה אין הדברים חמורים כל כך, אבל הם עלולים להחמיר פי כמה  )אליעזר שושני, תשע  שנים, עמ׳ (128

תמונת העולם של שושני לא התאימה לדיווחי השליחים, שלפיהם יהדות מרוקו חיה את תור הזהב שלה, ולכן הוא הסתפק בטענה שהמצב עדיין איננו חמור אך עלול להחמיר.

שושני לא תִחקר את המעורבים במחדל במרוקו מכיוון שלא חשב שהשליחים אחראים לאסון. הוא נפגש בפריז עם אפרים רונאל ועם אלכס גתמון, האחראי הישיר על ההפלגה, והסתפק בעדויותיהם. גם איש חיל הים מנחם כהן נשלח למרוקו אך לא ברור עם מי הוא נפגש. במקום לקיים חקירה הסתפק שושני בהערכה כללית לפועלם של השליחים ושאל אותם שאלות רטוריות:

האוהבים אתם יהודים אלה ? כולם השיבו בחיוב. השליחים מושכים בעול באמונה, בדבקות ובאהבה. הם נדבקו באהבת ישראל והדביקו כל מי שבא במחיצתם. נעשתה עבודה מופלאה ובחשבון גדול, גם הקרבנות אינם מנמיכים את קומת המפעל )תשע שנים, עמ׳ (130

שושני הותיר רמזים עבים למדי בדבר נקודת המבט החברתית שממנה חרץ את דינו. הוא לא החמיץ את ההזדמנות לגנות את התקוממות תושבי ואדי סאליב שהתרחשה כשנה קודם לכן ולהנגיד אותה למסירותם של מתנדבי המסגרת. מסקנותיו של שושני נעמו לראש המוסד, איסר הראל, והוא ביקש ממנו לכתוב את תולדות המסגרת. כך פרסם שושני מסמך פנימי סודי שעותקיו ממוספרים, בשם ״תשע שנים מתוך אלפיים״, השמור בארכיון המוסד ומהווה מקור חשוב לשחזור פרשת הטביעה.

ספינת אגוז יגאל בן נון- גילויים חדשים על טביעת הספינה אגוז במרוקו

סגולה – מגזין ישראלי להיסטוריה,  מאי 2019, גיליון 1