ההעפלה ממרוקו


סיפור ההעפלה של אליהו ביטון מקזבלנקה בספינה יהודה הלוי (מאי 1947)

להלן המייל שקיבלתי מדני-בר אלי לפרסום סיפורו של אליהו ביטון, ועוד תזה שכתב שתובא בהמשך…

בוקר טוב אלי

יש לך אישור לפרסם את התזה ואת הסיפור של אבא שלי

דני בר אלי ביטון

תודה 

דני

 

סיפור ההעפלה לא"י- פלשתינה  של  כ -400 מיהודי מרוקו באוניה "יהודה  הלוי"

 המספר: המעפיל  אליהו ביטון יליד קזבלנקה (22.3.1922)

 שנה : 1983

לדני  שלום

ובכן ידידי רוצה לדעת איך הגעתי ארצה. אני אנסה לגלגל הפרשה לפניך, אם כי אני לא זוכר בדיוק תאריכים. אבל, אשתדל כמה אפשר לתת לך סקירה מצאתי מהבית (קזבלנקה) עד הגיעי לארצנו הקדושה.

אחרי מלחמת העולם השנייה, ואחרי כל מה שעבר על אחינו במחנות הריכוז באירופה התחילה פעילות בלתי לגלית להסיע ניצולים לארץ על ידי אניות לא כל כך תקניות. בספינות ששופצו הכניסו מדפים מעץ במחסנים של האניות אחד תחת השני כדי להכיל הרבה אנשים. אתה צריך להתכופף כדי להיכנס למקום שלך. כך, בכל אופן היה מסודר אצלנו.

והנה  אני מתחיל.

כפי שאמרתי אחרי המלחמה נפתח בקזבלנקה בית ספר לשפה העברית, מגן דוד ברחוב Rue Comandant Cotenest. מגן דוד הייתה ממוקמת ב- Ecole Normal Hebraiquie ששימש כמדרשיה למורים. המקום נוהל על ידי קבוצת מורים צעירים שהיו רבנים צבאיים בצבא הצרפתי בראשם עמד סרן בשם קפטן רוש.(הלימודים) היו ביום, ובערב היו שיעורי ערב לעברית. ואז גם אני הייתי הולך.

הערות המחבר:  הסיפור נכתב  בירושלים בשנת ינואר 1982 ע" אליהו ביטון ממעפילי  הספינה יהודה  הלוי. הוא השלים אותו  במרץ 1983.

  הספינה יהודה הלוי , ששמה המקורי היה אנאל, נבנתה  בשנת 1886. זו הייתה הראשונה  שיצאה מצפון אפריקה, מטנס  ,אלגיר (31.5.1947  -10.5.1947 ). הספינה הגיעה לחיפה. המעפילים  גורשו לקפריסין(1.6.1947) . היו ספינות מעפילים  נוספות  שיצאו מחופי צפון אפריקה  "שיבת ציון"  (9.1947) , הפורצים (12.1947).  היו גם מעפילים  מצפון אפריקה  שהעפילו  מאירופה גם בספינות אחרות: כ"ט בנובמבר (12.1947)  לנגב (2.1947), משמר העמק (4.1948),המעפיל האלמוני ( 3.1947  ) בן הכט ( 3.1947),  יחיעם (3.1947) ,לקוממיות (2.1948 )]  דני, בנו של אליהו ביטון ערך וההדיר את הסיפור והשלים פרטים לאחר ראיון עם המספר  המספר יצא  מקזבלנקה ב-2.5.1947  והגיע לאלגיר. הפליג בספינה ב- 10.5.1947 . ב- 31.5.1947  נעצרה הספינה ע"י הבריטים, ומעפיליה  גורשו ב- 1.6.1947  לקפריסין . הוא שוחרר ב- 2.1949  לאחר "שישב"  21 חודש במחנה קיץ 55 קראולוס קרוב לפמגוסטה ,קפריסין

 מגן דוד – בי"ס ללימודי השפה העברית ראו ש. זאבאלי , חג החנוכה במגן דוד, וגד כהן, חוג בן-יהודה, עם וספר, ברית עברית עולמית תש"ד 8, 1944  עמ' 15. המספר הגיע לקבוצה דרך חבר ( בטיטו ) לעבודה בבית הדפוס la Seumeuse  בקזבלנקה

  קפטן רוש – הוא הרב יצחק רוש,רב צבאי בצבא הצרפתי. (שרביט יוסף, הנוער בעלייה ההוצאה לאור, תל-אביב,2004 עמ'  61-60

 המספר עבד בשעות היום ולכן השתתף בשיעורי הערב.

חוץ מזה, אני בבית ספר היסודי, אם הבנים (ראו מפה מצורפת) למדתי עברית. הייתה לנו שעת עברית  ביום. זה היה חובה. ואז  בערב הייתה  במועדון פעילות. כל מי שידע משהו ללמד לימד. הכל היה בהתנדבות. בין המורים היו  הרב אברהם חזן לימים רב ראשי של שירות בתי הסוהר, שלמה דדון (שגר בסטנטון חיפה) ושלמה ביטון (קיבוץ צאלים).

הערת המחבר:   שלמה דדון ושלמה ביטון  מורים לעברית בק.ב.י. אף הם ממעפילי יהודה הלוי.

במסגרת מגן דוד היינו שייכים לק.ב.י – קבוצת בן יהודה. היו פעילויות במועדון על שם שרל נטר.היה מגרש כדורסל, והקמנו קבוצת כדור סל ששיחקה בליגת הפועלים המקומית. גם אני הייתי משחק בקבוצה. היו אספות במועדון ודברו על ארץ ישראל. החדירו את התודעה בלבנו שצריכים לעלות. הייתה התלהבות.  

  קבוצת בן יהודה הייתה  הקבוצה ללימוד עברית ע"ש אליעזר בן יהודה מחייה השפה העברית . בין פעיליה היה אשריאל בוזגלו. זו  הייתה למעשה ההסוואה לפעילות  אנשי ההגנה כמו סם אביטל ואלי מויאל שארגנו אותה לצורך העפלה לארץ. בין חבריה  משה אזולאי (בית שמש) ושלום ועקנין , פנינה בוזגלו (אחותו של אשריאל), מזל ביטון-נחמיאס ( אחותו של שלמה ביטון) ושלמה פרץ (ד"ר שוורץ) המצחיקן של החברה. ראו  ראיונות עם חלק  מהנזכרים כאן בנספחים

 שרל נטר היה  מיסד תנועת הנוער  במרוקו. ראו ספרו של יןסף שרביט, הנוער בעליה, תנועת שרל נטר במרוקו. ההוצאה לאור, תל-אביב, תל-אביב, 2004

אני זוכר שפעם בא אלינו אחד בשם אליהו (בן) לולו. הוא ראה את הנוער שבא לשמוע את הרצאתו בשרל נטר, בשכונת מעריף, הוא דיבר צרפתית, ואמר שהוא רואה פה דור של "חיילים חיילים". צבא גדול לארץ ישראל. זו הייתה  תקופת העלייה הבלתי-ליגאלית.

  אליהו(הכרמלי) בן לולו פעיל בהסתדרות  הפועלים וח"כ ביקר בצפון אפריקה באביב 1947

 המספר  בן 23  ונשוי לרחל אלגרבלי, קורא למשתתפים "נוער" כי ביניהם היו צעירים  בני 17-18: יעקב וענונו (יפו),פרוספר אוחנה ( רמת-גן), ז'אק פרץ (רינתיה), חנניה לוי( רמלה), ראובן פרץ (דימונה), אליהו סויסה (חיפה/ק.שמונה) ,משה אזולאי (בית-שמש).

היה ידוע לנו שהאנגלים סגרו את השערים של ארץ ישראל, תפסו אוניות והעבירו את המעפילים לקפריסין. הוא (בן לולו) הבטיח לנו שבמקרה ויתפסו אותנו נשב 3 חודשים ,מקסימום, בקפריסין. ואחר כך נקבל אישור כניסה לארץ, קראו לזה סרטפיקט. הוא הלהיב את הרוחות וכל אחד רצה בכל מחיר לעלות לארץ.  קפריסין או לא קפריסין, שיהיה מה שיהיה. העיקר לעלות בכל מחיר.

ואז התנועה התחילה לפעול וכולם מדברים רק על ארץ ישראל. קראנו בעיתונים כמו (Le petite Marocean) ידיעות על בגין שהתחפש לכומר כדי להתחמק מהבריטים  ועל פעילות האצ"ל.

הרצאות התקיימו בצהרי יום שבת ובימי ראשון. יום בהיר אחד ביקרה אצלנו בכיתה בחורה בשם נדיה כהן, היא דיברה עברית רהוטה. המורה, אני זוכר, התלהב ממנה ומהעברית שלה..

  נדיה כהן (פרנקו) פעילת הגנה  מטוניס (קיבוץ רגבים)

סיפור ההעפלה של אליהו ביטון מקזבלנקה בספינה יהודה הלוי (מאי 1947)

סיפור ההעפלה של אליהו ביטון מקזבלנקה

   בספינה יהודה הלוי   (מאי 1947)

כרגע תשמע איך אני יצאתי. בא אלינו ,זאת אומרת ,לתנועה, אחד בשם שלמה ברדה מטוניס. הוא נשלח כשליח וריכז פיקניקים ופעולות של  יציאות כצופים מחוץ לעיר. והחדיר בנו ציונות.

(ברדה) לא רצה לקבל זוגות רק רווקים. לי ולאמא היו לנו דרכונים. אני כבר הייתי נשוי 8 חודשים והעלמתי זאת מהמארגנים. כולם, הן במגן דוד והן בק.ב.י חשבו שאני רווק. הקבוצה עברה הכשרה למדנו את עבודת האדמה ושירי ארץ ישראל כמו "ארצה עלינו". בין החברים בהכשרה היו שלמה אלקבץ וגו' עמר הממושקף. רחל אשתו לא  (הייתה) בסוד העניינים.

שבוע לפני פסח תש"ז אני מקבל את האות האדום (הירוק) להתכונן ליציאה. הודעתי בבית שאני צריך ללכת ולקבל תדריך בהכשרה באלג'יר. זה היה בחול המועד של פסח. אל תשאל מה היה בבית. אמא של יעקב וענונו, אחותה של אמי שרה, באה וכולם בכו.

יצאתי לדרך במסווה של סטודנט שצריך ללמוד באלג'יר. הגעתי  לתחנת הרכבת באוג'דה והצגתי את הדרכון ולמזלי לא היו קשיים בקבלת הויזה לאלג'יר. משם נסעתי כל הלילה ברכבת לעיר אלג'יר. פתאום, אני רואה בקרון עוד כמה חבר'ה. אז ידעתי שמתחיל משהוא.

נאמר לנו, ע"י שלמה ברדה שתדרך אותנו לקראת המסע, כי כשנגיע לתחנת הרכבת באלג'יר להמתין  עד שנשמע שמישהו שורק התקווה ואנו נענה לו בשריקה חוזרת. הוא יאסוף אותנו כך היה מסודר. בקיצור, נפגשנו עם בחור צעיר  בשם רוגמוג – Yroumwag- שהעביר אותנו ב-  tramway, זו רכבת שפועלת בגלוי בתוך העיר על פסים, אבל לא מתחת האדמה, כמין אוטובוס אבל חשמלי .

הקבוצה הובאה למטבח של הקהילה היהודית באלג'יר. שם היו להם חדרים. לא צריך לספר לך שהיה עמוס אפילו במדרגות אנשים ישבו. נדמה שישבתי יום או יומיים והנה מגיע שביעי של פסח. נכנסתי להתפלל בבית הכנסת שהיה מתחת המטבח. לראשונה אני רואה שמש (בביהכנ"ס) לבוש כמו "נפוליאון" מסתובב עם גלימה כמו חזן. האמת שחשבתי שהוא חזן. אחר כך, אני רואה  את החזן שעלה להתפלל. הוא, השמש, החזיק בידו כמין ספר. אבל, זאת הייתה קופסא מעץ מקושטת יפה שהיה פותח וסוגר (טורק) אותה וזה היה סימן לקהל לשתוק ושיש רעש בבית הכנסת ואז הייתה משתררת דומיה.

והנה תוך כדי התפילה אני מרגיש מישהו דופק על הכתף ועושה לי סימן לצאת. יצאתי אתו נכנסנו  למטבח וקיבלתי מצה עם סרדינים. זלגו לי  דמעות. בערב חג לאכול ארוחה כזאת! זה לא היה כל כך נעים. נזכרתי בבית הורי, בשולחן הערוך ובכל המשפחה. בקיצור גמור ,אני לא זוכר אם אכלתי או לא, כי זה לא מצא חן בעיני.

שוב אני  מקבל סימן לבוא אחרי איש שמביא אותי עד סוף הרחוב ומעלה אותי על איזה אוטו משא. אני לא זוכר בדיוק לאן העביר אותי. העיקר נתן כסף ואמר לי לקנות  כרטיס לאוטובוס לטנס.  (ראו מפה מצורפת).

טנס היה בעצם מחנה במרחק של כ- 200 ק"מ או יותר מערבית  לאלג'יר. כפר נידח. את הכפר לא ראיתי. העמידו מחנה בהרים מול שפת הים. התחנה האחרונה שלנו. לפני הנסיעה לארץ ישראל.  אנו צריכים לחכות לאוניה. אני לא צריך להסביר על התנאים שהיו מתחת לכל ביקורת. הגיעו מי  שתיה בחביות של בנזין. על ארוחות אין מה לדבר, בקיצור "צרה צרורה".

בינתיים, אמא פנתה לשלמה ברדה ואמרה לו שהיא נשואה לי ושהוא חייב לצרף אותה למחנה. מתברר כשהיא  הגיעה לאוג'דה, ואמרה שהיא מעוניינת לעבור לטלמסין, השלטונות לא אישרו לה להיכנס לאלגיר. במקרה, פגשה שני אנשים, דוד בן-הרוש  (מנהיג מרד ואדי-סאליב בחיפה) וקדוש מאיר, נסו לעזור לה אחרי שאמרה להם שהיא נוסעת לפלסטינה. היא נלקחה לדירה  ברחוב Rue de Mulen  ושם נפגשה עם בת דודתה אסתר תורג'מן אשתו של יצחק תורג'מן (אשדוד). היא  מסרה את הדרכון שלה והם הבטיחו לה שלמחרת תעבור לאלג'יר כערביה ברכבת. הם נסעו איתה וירדו בתחנת הרכבת  בעיר אלג'יר. הם נלקחו לביכנ"ס  ב- Rue de Flour .

יום אחד, במחנה, אני שומע שמישהו קורא בשמי אלי. אמא הגיעה והביאה מזוודות עם כל הנדוניה שלה. שלא נהנתה ממנה. תיכף אני אסביר לך מדוע.

המחנה היה מנוהל על ידי כמה חבר'ה צעירים שהיו מקומיים  מאלג'יר או שהיו ותיקים שהגיעו למחנה ראשונים. אבל, ידענו שהיה איש אחד בשם דוד (כנראה שם בדוי) שהיה שליח מארץ ישראל. הוא דיבר צרפתית, והיה הקובע במחנה.

התחילו להדריך אותנו לעשות מסדרים. להוציא אותנו בערב בטור …. כאילו עושים מסע. אבל המסע הזה היה מכוון לערב היציאה לאוניה, לכשתגיע.  היינו עושים המסע, וחוזרים בדרך אחרת כדי לבלבל העוברים והשבים. היה צריך לתת סימן לאוניה כדי שתוכל לזרוק עוגן בקרבת המחנה. כפי שאמרתי המחנה היה קרוב לשפת הים. היו  לנו שומרים למעלה בהר שהדליקו אש ומהעשן כדי  לסמן לאוניה שתתפוס מחסה.

הערות המחבר :

אליהו(הכרמלי) בן לולו פעיל בהסתדרות  הפועלים וח"כ ביקר בצפון אפריקה באביב 1947

המספר  בן 23  ונשוי לרחל אלגרבלי, קורא למשתתפים "נוער" כי ביניהם היו צעירים  בני 17-18: יעקב וענונו (יפו),פרוספר אוחנה ( רמת-גן), ז'אק פרץ (רינתיה), חנניה לוי( רמלה), ראובן פרץ (דימונה), אליהו סויסה (חיפה/ק.שמונה) ,משה אזולאי (בית-שמש)

נדיה כהן (פרנקו) פעילת הגנה  מטוניס (קיבוץ רגבים)

המספר  מספר בלשון יחיד אבל כוונתו תתבהר בהמשך הוא מתייחס גם לאשתו רחל.

שלמה ברדה שליח מטוניס  שבא לסייע  בארגון ההעפלה מקזבלנקה

כל שליח כונה על ידי  חברי ק.ב.י. "ציוניסט"

המטרה הייתה להעלות צעירים  וצעירות,  רווקים  ורווקות בלבד  כדי לא להכביד  על הישוב בארץ זוגות נשואים. צריך לבדוק מה הייתה המדיניות של עליה ב' ביחס ליהדות הפליטה.

סעדה וענונו דודתו של המספר  אמא של יעקב וענונו שאף הוא היה בין מעפילי יהודה הלוי  . הקטע מעיד על כך שהצעירים  שמרו על פעילותם באופן דיסקרטי ולא שיתפו את בני משפחותיהם בתהליך ההעפלה לארץ.

המספר  כתב  את שמו בצרפתית  Yroumwag

שמש בבית הכנסת לבוש בגלימה לא היה מראה מקובל בבתי כנסת בקזבלנקה. צריך לזכור  שאלג'יר היא תחת השפעה ושליטה תרבותית  צרפתית מזה עשרות שנים

המספר  היה בעל קול נעים.  כבר מצעירותו  היה קורא בתורה בבית הכנסת סלת חצות בקזבלנקה. מכאן התייחסותו לתפילה  בביהכ"ס באלג'יר.

טנס כפר קטן  כ-170 ק"מ מערבית לאלג'יר קרוב לחוף הים

רחל ביטון  נשאה לאליהו ביטון   ד' תמוז תש"ו בקזבלנקה

שניהם היו ממעפילי יהודה הלוי

השליחים היו אפרים פרידמן (בן חים) – מבית אורן,כלב קסטל בולונזי – מגבעת ברנר, יאני אבידוב – מנהלל.

סיפור ההעפלה של אליהו ביטון מקזבלנקה – בספינה יהודה הלוי   (מאי 1947)

סיפור ההעפלה של אליהו ביטון מקזבלנקה

   בספינה יהודה הלוי   (מאי 1947)

והנה ביום שבת התחילה לעבור שמועה; השומרים מדווחים על איזו אוניה שמתקרבת. היה איתנו חבר שלי, שלמד אתי עוד בכתה באם הבנים, בשם סם אביטבול. הוא היה אחד הפעילים ששלח קבוצות או יותר נכון העביר קבוצות עד הגבול. בסוף "עלו עליו" מהמשטרה ושמענו שהיה מבוקש. הוא קורא לי ואומר תתכונן יש אוניה. בערב ה- 10.5.1947, בסביבות השעה חמש, אנו נקראים למסדר. קוראים שמות ומודיעים לנו שאנחנו נצא כמו שהיינו עושים כל ערב למסע. אבל הפעם ישר לאוניה.

אסרו עלינו לקחת כל מטען. אמרו לנו שכל אחד ילבש מספר בגדים. חזרנו לאוהל לבשתי 2 חולצות, סוודר ושני מכנסיים. אמא לבשה איזה 3 שמלות ויצאנו. אמרו לנו שאין מה לדאוג שיביאו כל המטענים לאוניה.

שוב  נקראנו למסדר; העמידו שורות נפרדות של גברים ושל נשים. לא יודע מה הייתה הסיבה. אבל איך שיצאנו למסע משכתי את אמא לשורה שלי והלכנו ביחד.  המסע היה קשה מאחר שהיינו "עמוסים" בבגדים שהכבידו על ההליכה. אמא התעייפה, ורצתה להפסיק, כי היא לא התאמנה כמונו. אני סוחב אותה עד שהגענו לשפת הים. מצאנו מישהו עומד על פתח המפרץ עם פנס ומסמן לסירות. האוניה עגנה במרחק מהחוף והיו סירות שהביא אותנו עד האוניה. אני זוכר, הייתה סירה אחת  עם משוטים וסירה שניה עם מנוע. היינו צריכים להיכנס לים עד הברכיים.  המלחים עזרו לאנשים שפחדו. כשהגענו לאוניה אני  נתקל בהתנגדות של אמא שפחדה לעלות מפני שהיה צריך לטפס על סולם מחבלים שהיה תלוי על דופן האוניה. אבל קודם צריך לקפוץ אל המדרגה הראשונה. שכנעתי  אותה, והרמתי אותה עד שתפסה במדרגה הראשונה. האוניה התנדנדה וגם הסולם לא היה יציב וזה הבהיל אותה. אבל ברוך ה' הצלחנו לעלות. האוניה הייתה קטנה והיה צריך להכניס 600 לתוכה איש.

נפגשתי, על הסיפון, עם איזה מלח, אחד השליחים מארץ ישראל שהיה על האוניה. החלפתי איתו שיחה קצרה בעברית הוא  נתן לי שקיות הקאה ואמר לי לחלק לאנשים.

בינתיים עד שהסתדרנו באוניה ,הגיעה שמועה שהג'נדרמריה הצרפתית "עלתה על הפעולה". אז קבלנו הוראה להפליג עם כל מי שהצליח לעלות על האונייה. היינו כ-400  אנשים על האוניה. שם האוניה הוסב על שם יהודה הלוי. ספינת המעפילים הראשונה שיצאה מצפון אפריקה.

הפלגנו והנה בלב-ים תופסת אותנו סערה עד שהאוניה חשבה להישבר, בנס ניצלנו. כפי שאמרתי האוניה הייתה קטנה, אני לא יודע אך היה מתוכנן להעלות עליה 600 איש. אוכל לא היה, המים היו במנות. שירותים סניטרים לא היו, ולא מקלחות, לא חובש ולא רופא . לדוגמא "הדביקו" למישהו תרמיל גב עם כל מיני תרופות ואני לא יודע אם הוא  ידע להשתמש בזה.

במסע המטלטל הזה ילדה אחת חלתה ולא ידעו איך  לטפל בה. בסופו של דבר מתה. היינו צריכים לקבור אותה בים. מפני שבאוניה לא היה פריג'דר לאחסן את הגופה.

תתאר לך, שהמסע ארך 21 יום בים. לפעמים היינו צוחקים מרוב צרות ומתלוצצים ואומרים בואו נרד לדחוף אותה. היא ממש זחלה.

כל זה היה טוב ויפה עד שהתעוררה בעיה. התברר  שחסר פחם לאוניה. כי האוניה "הלכה" על פחם. אוניה ישנה. היינו בסביבות איטליה נכנסנו לפלרמו כדי להעמיס פחם. התחילו להעמיס ופתאום באה הוראה להפסיק. נודע לשלטונות שזאת אונית מעפילים. ומאחר והאזור היה בשליטה בריטית אז, עיכבו את האוניה.

קפטן האונייה אמר לשלטונות הנמל שנוסעים לאלכסנדריה. כדי לשחרר את הספינה התערבו הסוכנות היהודית והגוינט ששיחדו בטח את אנשי הנמל. פה ושם עשינו רושם  שאנו מורידים קצת פחם, אבל השארנו את  הרוב .

קבלנו היתר לצאת את הנמל. עוד לא הספקנו להתרחק והנה מטוסים התחילו לחוג מעל האוניה כדי לדעת מה בדיוק מתרחש באוניה. והעליה על הסיפון הייתה אסורה עלינו. אפילו לנשום קצת אויר גם זה היה אסור. למחרת אנו רואים 3 פריגטות מלחמה אנגליות רודפות אחרינו ואז ידענו שהכל נגמר. כל בוקר היו עוברים על ידינו ואומרים good morning מסתובבים קצת על ידינו ומרחיקים לכת. שאלו אותנו לאן פנינו מועדות, אמרנו להם למצרים. הם רצו לכוון אותנו ואמרו שאנחנו לא נמצאים במסלול הנכון והודיעו לנו  "קחו את ההגה מזרחה". האוניה באמת פנתה לדרך ולכוון שמסרו לנו, אחרי זמן קצר, אחרי שנעלמו, שוב חזרנו לכוון שלנו. למחרת שוב באו והודיעו שטעינו בדרך והמשחק הזה נמשך כמה פעמים, יותר נכון כמה ימים.

הייתה בינינו בחורה- המספר לא זכר את שמה – שדברה היטב אנגלית, שדיברה איתם ,לפי הוראת השליח שהיה באוניה ושאסור היה לו להראות על הסיפון שמא יכירו אותו האנגלים. לאנשים לא הייתה  יותר סבלנות הם נחנקו למטה, והתחילו לעלות על הסיפון. ואז כל העניין נעשה ברור כשמש שזו אונית מעפילים.

אוניות המלחמה, כבר לא זזו מאיתנו, ליוו אותנו כל הזמן. הפריגטות התחילו לעשות כל ההכנות; העמידו רשתות על סיפון האוניות שלהם, הורידו חבלים עם טבעות בדפנות, כמו שהאוניה הולכת לעגון ברציף. אולי כדי לא לקבל מכה ושהאוניה לא תשתפשף ברציף. באותו זמן לא היה מובן בשביל מה הורידו את הטבעות. רק  לבסוף כשראינו את הפעולה אז הבנתי. הכוונה שלהם הייתה להתנגש באוניה שלנו וכדי שהאוניה שלהם לא תינזק הורידו את הטבעות האלה. ובאמת כשהגענו למים הטריטוריאליים של ארץ ישראל הן התנגשו בנו. פריגטה אחת באה מצד ימין השנייה משמאל, הראשונה נתנה מכה לספינה שלנו שנטתה, באה הפריגטה השניה נתנה מכה שניה ואז האוניה שלנו יצאה מכלל שימוש. חיילים התחילו לקפוץ עלינו מהסיפון שלהם עם מקלות ועם גז מדמיע. הם היו מצוידים בכובעי פלדה ומגני ביצים.

הערות המחבר:  רוב המעפילים היו שומרי מסורת אבל לא קנאים דתיים אלא ברוח הסובלנות של יהודי מרוקו. אולי הגעת האוניה בשבת  מעידה על תכנון לא מוצלח של המארגנים הארצי-ישראליים  ואולי הנסיבות הכתיבו  זאת למארגני עליה ב' שבפריז

סם אבוטבול (אביטל) מבוגריו הראשונים של קורס בינארצי למפקדי ההגנה  בצפון אפריקה  רביגו , אלג'יר(17.2.1947-13.3.1947). היה ממארגני ק.ב.י. בקזבלנקה. למד עם המספר בבי"ס אם-הבנים. אם כי, לפי ספרה, של בתו, אמירה פרלוב, באים מאהבה , משרד הביטחון, 2006, סם למד  בבי"ס יסודי  באליאנס. הוא לא מעפיל  בספינה יהודה הלוי אלא נשאר במרוקו כדי לארגן את המשך ההעפלה.

 

בין השליחים שהוזכרו ע"י המספר שמותיהם של מרדכי ואברהם אולי כינויים של הגדעונים אנשי הקשר שהיו  על כל ספינת מעפילים

יהודה  הלוי המשורר  היהודי  מתור הזהב בספרד בראשית המאה ה- 11. כותב השיר  'ליבי במזרח ואני בסוף מערב'.

 יש דווח  של  מפקד האוניה  ישראל חורב בארכיון ההגנה.  אבל, גבריאל בן שמחון מתאר את המקרה בספרו  הדרך לירושלים ומזכיר  את אחיו עמוס (עמור) שנקבר  בים.

 

סיפור ההעפלה לא"י- פלשתינה  של  כ -400 מיהודי מרוקו באוניה "יהודה  הלוי"-אליהו ביטון יליד קזבלנקה

ההתנגדות שלנו  לא החזיקה הרבה זמן. לא היו לנו אלא כמה קופסאות סרדינים ריקות שאספנו וכמה קרשים. לעומת הכוח המאורגן שלהם עם זרנוקי מים חמים. בקיצור הביסו אותנו אחת ושתים. נתקבלה הוראה להפסיק את ההתנגדות. דרך אגב, כשקבלנו את המכה הראשונה  חשבתי שהאוניה עומדת לטבוע והתחלתי לדאוג. אני יכול פחות או יותר לשחות אבל מה יהיה עם אמא. אמנם, בבוקר, חלקו לנו חגורות הצלה. אבל ברוך ה' הכל נרגע. אחרי זמן קצר האוניה התיישרה, קשרו אותה לאחת מהאוניות הבריטיות וגררו אותנו לנמל חיפה.

בנמל הייתה איזה תחנת בדיקה רפואית. רופא הסתכל פחות או יותר עלינו  ומי שהיה צריך טיפול רפואי הועבר באמבולנס. והיה רק מקרה אחד.

העבירו אותנו לאוניה מיוחדת בשם Ocean Vigour שהייתה מיועדת להעברת חיילים עוד מזמן המלחמה, אוניה ענקית. הייתה, עוד אוניה אחרת שעסקה באותו התפקיד אבל שכחתי את שמה. לקפריסין הגענו ב-1.6.47. הכניסו אותנו למחנה. זה היה מחנה קיץ מחנה 55 .

הגעתנו למחנה לוותה באירוע מוזר. במחנה היו אנשים שהגיעו מהשואה לפנינו. הניצולים מאירופה. כששמעו שהגיעה אוניה מצפון אפריקה הם היו המומים. הם חשבו על איזה אנשים פראיים עם זנבות. כשראו את הראשונים ממש התפלאו; בנות, ילדים ובחורים צעירים.

אחר כך נודע לנו הדבר במקרה. אחד מהם, דיבר קצת צרפתית והוא סיפר לנו הסיפור הזה. תתאר לך, היו נשים שהגיעו מהשואה נכנסו עם הבחורות שלנו לשירותים. השירותים, היו כמו בצבא שורה שלמה של מחראות, והציצו להן כדי להיווכח  שלנשים שלנו, אכן אין להן זנבות. כך הסיפור וכך המעשה.

ישבנו באוהלים וקיבלנו פרודוקטים. חיינו בתקוה לצאת לארץ. המחנה היה סגור בגדר תיל, והייתה שמירה במגדלים עם זרקורים. התארגנו בקבוצה כ-8-10 צעירים במסגרת תנועת "הבונים" במחנה. אמא, שהייתה הבחורה  היחידה בקבוצה, הייתה אחראית לאקונומיה. כך הסתדרנו בנושא האוכל. היינו חופשיים במחנה, אף אחד לא דיבר אתך. עשית מה שרצית. החברה שלנו שידעו עברית לימדו עברית, אחרים למדו אנגלית ואני ביניהם ואפילו התאמנו בקרב פנים אל פנים. ע"י שליחי ההגנה שהיו במחנה. אני אשלח לך תמונות בהן תראה את הפעילות במחנה; התורים למים, החברים בהפגנה .

היה שמה כלב שקראנו לו בווין על שם שר החוץ  של אנגליה. זה הרגיז את החיילים האנגליים. ישבתי  במחנה 21 חודש ,ורק ב-  2/1949 עליתי ארצה,  עם חיסול המחנות.  אמא, הייתה בהריון, והיא  השתחררה  כבר  ביוני או יולי 1948. עכשיו אני אתאר לך כיצד ניסיתי לברוח מהמחנה.

במחנה הייתה מכסת שחרורים. כל חודש קבלו כ-100 איש היתרי יציאה.  הייתה ועדה מקומית של נציגי המחנה שבדקה מועמדים  לשחרור לפי קבוצות גיל;  עד גיל 17 ומגיל 45 הלאה. מ-17 עד 45 לא נתנו לצאת כדי שלא נתגייס לצבא. ובכן, כפי שאמרתי, הועדה קבעה מי יצא ומי נראה בן 17 שנה. נכנסתי הסתכלו עלי. כזכור לא היו לאף אחד מאיתנו דרכונים כדי לאמת את הגילאים. הם נלקחו בטנס באלג'יר. כנראה זייפו אותם והעבירו איתם מעפילים אחרים. בקיצור כשנכנסתי הסתכלו עלי ורמזו לי  ללכת להוריד את השפם ולחזור. הורדתי את השפם. עברתי בפעם השנייה כבן 17.

נכללתי ברשימה המשתחררים והתכוננתי לכך. והנה שוב פעם "פוליטיקה". אישרו רק לנשים לקבל  היתרים. שכנעתי את אמא לצאת ושאני אברח. הצלחתי לעבור את המחסום של קציני האויב הבריטיים, שבדקו תעודות. הגעתי למשאית ועליתי עליה עם אמא. ישבתי בפינה וכיסו אותי עם כל המטענים שהביאו. המשאית עברה ביקורת ונספרו האנשים אבל אותי לא ראו. הגעתי לנמל פמגוסטה גם פה הצלחתי איך שהוא לעבור את המחסום. והנה לפתע פתאום,  בעליה לאוניה, מישהו מהמחנה שהיה אתי בא וסוחב מהיד שלי את המזודה או התיק  שהחזקתי , אולי  כדי שיראה שגם הוא לוקח משהו ביד. בינתיים התפתח ויכוח בינינו, והנה קופצים כמה חיילים עם רובים עוצרים אותי ומבקשים את הסרטיפיקט. היה בידי הסרטיפיקט של אמא. אני מראה להם אותו מנסה "לעבוד עליהם". והם אומרים שזה כרטיס של נשים. דרך אגב על הסרטיפיקט של הנשים היה רשום באות F נקבה ושל הגברים M זכר. כמה שניסיתי לא עלה בידי. העבירו אותי תיכף למעצר. אמא הקימה צעקות, ותיכף העלו אותה על האוניה. היא בכתה, צעקה ורצתה לחזור. השליחים לא נתנו לה. הם הבטיחו לה שישחררו אותי בקרוב. היו עוד כמה כאלה שנתפסו איתי. בקיצור העבירו אותנו למעצר, וחיכינו עד שהחזירו כל אחד למחנה שלו. בינתיים האוניה הפליגה .

חזרתי ,שוב, לנהל מאבק כדי לצאת אבל שום דבר לא עזר. בינתיים נולדת אתה בארץ ואני לא הייתי לא  בברית ולא בפדיון הבן שלך. כשהיית בן 4 חודשים הגעתי ארצה  2/1949 מאחר ואז חוסלו כל המחנות.

זהו הסיפור.

 אבא

אני מקוה שתבין  את הכתב … .

סיפור ההעפלה לא"י- פלשתינה  של  כ -400 מיהודי מרוקו באוניה "יהודה  הלוי"

 המספר: המעפיל  אליהו ביטון יליד קזבלנקה (22.3.1922)

 שנה : 1983

 הסיפור נכתב  בירושלים בשנת ינואר 1982 ע" אליהו ביטון ממעפילי  הספינה יהודה  הלוי. הוא השלים אותו  במרץ 1983

  הספינה יהודה הלוי , ששמה המקורי היה אנאל, נבנתה  בשנת 1886. זו הייתה הראשונה  שיצאה מצפון אפריקה, מטנס  ,אלגיר (31.5.1947  -10.5.1947 ). הספינה הגיעה לחיפה. המעפילה  גורשו לקפריסין(1.6.1947) . היו ספינות מעפילים  נוספות  שיצאו מחופי צפון אפריקה  "שיבת ציון"  (9.1947) , הפורצים (12.1947).  היו גם מעפילים  מצפון אפריקה  שהעפילו  מאירופה גם בספינות אחרות: כ"ט בנובמבר (12.1947)  לנגב (2.1947), משמר העמק (4.1948),המעפיל האלמוני ( 3.1947  ) בן הכט ( 3.1947),  יחיעם (3.1947) ,לקוממיות (2.1948 )

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"

 

דניאל ביטון בר אלי

עבודת גמר מחקרית (תזה) המוגשת כמילוי חלק מהדרישות

לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"

אוניברסיטת חיפה-הפקולטה למדעי הרוח-החוג ללימודי ארץ ישראל

מרץ 2017

מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?

צפון אפריקאים שהעפילו לפלשתינה א"י בשנים

בהנחיית: פרופ' גור אלרואי

אַל תִּירָא, כִּי אִּתְּךָ אָנִּי: מִּמִּזְּרָח אָבִּיא זַרְּעֶךָ, וּמִּמַעֲרָב אֲקַבְּצֶךָּ. ואֹמַר לַצָפוֹן תֵּנִּי, וּלְּתֵּימָן אַל תִּכְּלָאִּי; הָבִּיאִּי בָנַי מֵּרָחוֹק, וּבְּנוֹתַי מִּקְּצֵּה הָאָרֶץ. )ישעיהו מ"ג ה ו(. –

הקדשה

עבודה זו מוקדשת לכול אחד ואחת ממאות המעפילים הצפון אפריקאים המוגרבים שהעזו 'להעפיל –

בחומה' לפלשתינה- א"  למרות הקשיים, התלאות והאילוצים שעמדו בפניהם. הם סללו את הדרך לעליית -אחיהם למדינת ישראל במרוצת השנים.

להוריי רחל ואליהו ביטון שהעפילו במאי 1947 בספינה 'יהודה הלוי', וגורשו למחנות בקפריסין ולאורך השנים נתנו לי להאמין שפועלם לא היה לשווא. לחבריהם למסע: אליהו סויסה, יעקב וענונו, פרוספר אוחנה, ז'ק פרץ, ראובן פרץ, חנניה לוי, אשריאל בוזגלו ואחותו פנינה, שלמה ביטון, גד כהן, שלמה דדון, מזל ביטון ודוד בן הרוש. ולכל המעפילים בספינות שלא מט לבבם במסע התלאות לפלשתינה א"י. באופן סמלי שירו של ריה"ל "אַל יִּמוֹט בְּלֵּב יַמִּים לְּבָבָךְ" על כמיהתו לעלות לארץ ישראל – מבטא את המאמץ והתעוזה שלהם. (הלוי, יהודה. מִּכֶבֶל עֲרָב, דייואן, כרך ב').

לפעילים הציונים: סאם אביטבול [אביטל], אלי אוחיון (מרוקו) ונדיה כהן פרנקו (תוניס) וחבריהם – שלא חסכו כול מאמץ לגייס מעפילים מוגרבים לפלשתינה א"י למרות הקשיים האובייקטיביים – המחסור במשאבים. לשליחים: אפרים וברטה פרידמן בן חיים, יגאל כהן, נפתלי בר גיורא, כלב קסטל, חמל רפאל, יעקב קראוס ואחרים שסייעו לעלייה היהודית מצפון אפריקה. מאבקם למען ההעפלה צלח על אף כל הקשיים שהערימו בפניהם מוסדות היישוב. עליהם וכשכמותם נאמר "כִּי תַעֲבֹר בַמַיִּם אִּתְּךָ – אָנִּי, וּבַנְּהָרוֹת לֹא יִּשְּטְּפוּךָ: כִּי תֵּלֵּךְ בְּמו אֵּש לֹא תִּכָוֶה, וְּלֶהָבָה לֹא תִּבְּעַר בָךְ". (ישעיהו מ"ג ב').

תודה לעובדי הארכיונים. הארכיון הציוני המרכזי: ד"ר מוטי פרידמן, איציק קדמי, ויקטור ינצקו, מרים טוראל, משה גונצ'וק, גיא ג'מו, עמיאל שפר, מיכאל קלוונטה, איתי נחמיאס, גיורא כץ, רחל רובינשטיין, סימון שלייכטר, בתיה לשם, ישראל אגייב וד"ר יגאל סתרי. הארכיון לתולדות ההגנה: אורלי לוי. ארכיון יד טבנקין: יובל רון, רבקה הר זהב וד"ר אהרן עזתי. ארכיון הציונות הדתית – : עליזה היימן. ארכיון הקיבוץ הדתי: דינה ספראי. ארכיון העבודה והחלוץ ומכון לבון: אלכסנדרה תומרינסון וישי בן אריה. ארכיון הג'וינט: אורי קראוסהר. כולם לא חסכו כל מאמץ לסייע באיתור חומרים שתרמו לעבודה זו.

תהיה עבודה זו נר לרגלי ילדיי אלעד, עמרי ונטע ובני משפחתם.

תודה מיוחדת לענת חברתי לחיים שליוותה אותי במסע הזה.

הכרת תודה

ברצוני להודות לפרופ' גור אלרואי על הנחייתו בכתיבת עבודת גמר זו. מהרגע הראשון שהצגתי בפניו את הנושא תמך פרופ' אלרואי ברעיון לכתוב תזה על דיוקנו של המעפיל הצפון אפריקאי. הוא העיר הערות מכוונות ומועילות והאיר את דרכי במבוך ההיסטורי. הוא עודד את גישתי הביקורתית ואימץ את ידיי לחשוף את הסיפר של ההעפלה מצפון אפריקה שהודר מהאתוס הציוני והיסטוריוגרפיה הישראלית והציונית הרשמית.

הקדמה

בתחילת שנות ה- 80 של המאה הקודמת התחלתי להתעניין בסיפור ההעפלה של הוריי רחל –ואליהו ביטון בספינה 'יהודה הלוי' אבי כתב את סיפור העפלתם הלכתי בעקבותיו ומצאתי שזיכרונו אחרי 32 שנים לא דהה. בסיפורו שילבתי הערות שוליים והארות. בנוסף, ראיינתי את חבריו להעפלה וגם את מפקד הספינה מקיבוץ שדות ים. אחרי 35 שנים החלטתי לחקור את הנושא.

קריאה שנייה ושלישית כיום של המסמכים והתעודות בארכיונים השונים שונה מקריאתם במאה שעברה עת נכתבו מחקרים על העפלה מצפון אפריקה ולוב. הקריאה הראשונה העצימה את תרומת מפעל ההעפלה לבניית המדינה שבדרך והתעלמה מהביקורת שלעיתים נרמזה בדיווחי השליחים, דיווחי מפקדי הספינות והתכתבויות עם פקידי הסוכנות היהודית שביטאו חשש לאבד שליטה על ההעפלה שתהפוך לעלייה המונית מצפון אפריקה. חלק מהעדויות לאירוע תועדו שנים רבות לאחר מעשה. יומנים וזיכרונות של פעילים שעסקו בהעפלה הדגישו את פועלם ותרומתם להקמת המדינה והתעלמו מהמעפילים עצמם. המחקר מבקש למקם את סיפר ההעפלה מצפון אפריקה בהקשר האתוס הציוני.

בשנים 1949-1948 הגיעו אלפי יהודים מארצות האסלאם והחרדה שאחזה בממסד הפוליטי מפני ערב רב זה הייתה מובנית. ההגמוניה של יהודי מזרח אירופה שעיצבו את דמותה והקימו את המדינה עלולה להישמט מתחת לרגליהם נוכח העלייה ההמונית.

בשנת 1949 , כינס דוד בן גוריון מפגשי אינטלקטואלים כדי לשמוע את דעתם על 'הישראלי החדש' דבריו של מרטין בובר הביעו את רחשי לבם של המשתתפים: "אנו מצווים לומר את האמת כמות שהיא, להביע את הפחד הגדול מפני המשבר הממשמש ובא, דווקא מצד עליית ההמונים. צפויות לנו סכנות איומות ]…[ יש חרדה בליבי".

וההמונים עלו מים תוניס, אלג'יר, לוב ומרוקו. מנגב תימן ומצרים. מקדם עירק ופרס. מצפון -תורכיה. והוסיפו ניחוח חדש לישראלי החדש.

הערות החוקר-הכהן, דבורה. המיתוס של היהודי החדש. הקדמה. ישראל. כתב עת לחקר הציונות ומדינת ישראל היסטוריה, תרבות וחברה. גיליון 16 . 2009 . עמ' 1 .

ה'המונים' עלו גם ממרכז אסיה ומארצות הבלקן.ע"כ

מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?

צפון אפריקאים שהעפילו לפלשתינה א"י בשנים  5/19481/1947

תקציר

המחקר יציג את סיפור העפלת יהודי צפון אפריקה ולוב. בשנה וחצי, 5/1948-1/1947 , העפילו מחוף אלג'יר ומנמלי אירופה כ- 2,525 מוגרבים, מתוכם 934 מעפילים ב- 3 ספינות שהעפילו ישירות מחופי אלג'יר וכ – 1,600 מעפילים שהעפילו ב- 29 ספינות מנמלי אירופה. הנתון הרשמי  (1,200) קטן ב1300- מעפילים מהנתון שבמאגר השמות של מעפילים צפון אפריקאים. המאגר שנבנה מבוסס על רשימות שמיות של מעפילים מחופי אלג'יר ומנמלי אירופה. מאגר שאיפשר לשרטט את דיוקנם של המעפילים המוגרבים. בקרב המעפילים הצפון אפריקאים היו גם פליטים יהודים אירופאים שברחו במהלך מלחמת העולם השנייה לצפון אפריקה וכן קבוצה של יהודים אירופאים שהגדירו את מוצאם מצפון אפריקה. עם הפסקת ההעפלה הישירה והממוסדת מחוף אלג'יר החלה 'הבריחה' של יהודים מצפון אפריקה באמצעות דרכונים מזויפים לאירופה של אותם מעפילים שלא הצליחו לעלות על שלש הספינות הראשונות. המחקר יציג את סיפור 'הבריחה' של יהודי צפון אפריקה שהופעלה באופן לא רשמי בידי פעילים מקומיים ושליחי המוסד לעלייה ב'. המעפילים, למעט קומץ- 44 צעירים שהעפילו ב'הפורצים', גורשו לקפריסין. המעפילים הצפון אפריקאים ושארית הפליטה השתחררו ממחנות הגירוש בקפריסין רק תשעה חודשים לאחר קום המדינה.

המחקר יבחן את מדיניות הסוכנות היהודית כלפי העלייה מהמגרב ואת תרומת הפעילות הציונית הספורדית והלא ממוסדת בצפון אפריקה להעפלה מהמגרב. המחקר יתייחס לדימוים של המעפילים בעיני השליחים ומקבלי החלטות בסוכנות היהודית במחנות המעבר באלג'יר לפני גירושם למחנות קפריסין ומידת התאקלמותם במחנות קפריסין. הם נאלצו להתמודד עם התיוג השלילי שליווה אותם מאז צאתם מצפון אפריקה עד לגירושם לקפריסין ולאחר מכן למדינת ישראל. המחקר יציג מערכת חסמים שמנעה מהמוגרבים להשתלב בחיי המחנות והביאה לניכורם ולהדרתם התעסוקתית והחברתית במחנות ואת מחאתם. מעפילי צפון אפריקה עברו קואופטציה פוליטית בידי שליחי תנועות הפוליטיות הארץ ישראליות ש'ניהלו' בפועל את המחנות מטעם הסוכנות היהודית כדי לשמר את הסטטוס קוו הפוליטי  החלוקה הפריטטית של עולים לפלשתינה א"י. ניצני המחאה שהחלו במחנות קפריסין היוו חוליה בשרשרת ממאורעות 'וואדי סאליב' בחיפה, בשנת 1959 , בהנהגתו של דוד בן הרוש ממעפילי 'יהודה הלוי', ועד למחאת 'הפנתרים השחורים בשנת  .1971

תוספת שלי(א.פ)

קואופטציה [מלטינית: cum יחדoptare + לבחור] סִפּוּחַ חָבֵר אוֹ חֲבֵרִים חֲדָשִׁים לְמוֹסָד נִבְחָר (בְּלֹא לַעֲרֹךְ בְּחִירוֹת): לַוַּעַד נִתְּנָה זְכוּת הַקּוֹאוֹפְּטַצְיָה שֶׁל חֲבֵרִים נוֹסָפִים לְשֵׁם הַרְחָבַת פְּעֻלָּתוֹ.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"

מתוך אתר האינטרנט של נתן אלתרמן

פורסם ב – 30/12/2017

היום לפני 62 שנים, ב-30.12.1955, נדפס במסגרת 'הטור השביעי' שירו של אלתרמן 'ריצתו של העולה דנינו'. בשירו זה מגיב אלתרמן על אטימותה של ההנהגה בארץ אשר קבעה כללים משפילים לפיהם הוחלט מי מיהודי מרוקו זכאי לעלות לארץ. במשלחת למרוקו, לקראת סוף שנת 1955, היה "צוות מיון" שנועד לקבוע לאילו משפחות יינתן אישור עליה, כאשר הקריטריון החשוב היה היכולת לפרנס את המשפחה. באחד המקרים הופיע בפני "צוות המיון" נכה אשר נדרש להוכיח שהוא כשיר לקבל את האישור המיוחל ומול מבטיהם אנשי הצוות ושל ילדיו הוא מדדה ורץ כדי לעמוד במבחן הכשירות.

שלא כמנהגו, משלב אלתרמן בין בתי השיר קטע מהכתבה של שבתאי טבת מעיתון 'הארץ' שהתלווה למשלחת במרוקו:
"בכרטיס האישי של דוד דנינו נכתב שאינו מסוגל לעבודה גופנית. לרופא נאמר שהוא צולע במקצת. הרופא מבקש מדנינו לרוץ מספר צעדים אנה ואנה. דנינו מבין שלפניו מבחן של חיים ומוות. הוא מנתר במרץ רב מן הדרוש ומשתדל להוכיח שמיטיב הוא ללכת ולרוץ. הוא חוזר ועומד מול הרופא ובעיניו מבט אילם. הרופא סבור שהפגם בדנינו אינו פוסלו. – באוּלם, המקושט בתמונות המלך ובדגלוניו, מתיפחות המשפחות שנפסלו. – המשפחות שאושרו לעליה מתפזרות בשקט ובביטחון. בציפיה לעתיד הגדול'.

כֵּן, קֶטַע שֶׁכָּזֶה גַּם הוּא בַּל יֵעָדֵר. 
גַּם הוּא בַּל יִשָּׁכַח. דַּף אֵלֶם וְאָשָם. 
דַף בִּזְיוֹנוֹ שֶׁל אָב אֲשֶׁר נִתֵּר, נִתֵּר 
וְרָץ, וְתִינוֹקָיו רוֹאִים דּוּמַם.

דַף בִּזְיוֹנוֹ שֶׁל אָב אֲשֶׁר שִׁיבַת־צִיּוֹן 
צִוְּתָה עָלָיו קַפֵּץ, וְהוּא, בְּעִגּוּלוֹ, 
אָץ, אָץ, וּבִלְבָבוָ תְּפִלָה לְאֵל עֶלְיוֹן
כִּי יַעַזְרוֹ לְבַל נַרְגִּישׁ חֳלִי רַגְלוֹ…

"וְאֵל עֶלְיוֹן שָׁמַע! וְכֹה אָמַר לוֹ אֵל: 
רוּץ, רוּץ, עַבְדִּי דַנִינוֹ… רוּץ כִּי לֹא תִּמְעַד.
אִתְּךָ אֲנִי! אִם זֶה הַחֹק־לְיִשְׂרָאֵל,
יָכוֹל נוּכַל לוֹ שְׁנֵינוּ כְּאֶחָד!

רוּץ, רוּץ עַבְדִּי דַנִינוֹ… עֶזְרְךָ אֲנִי…
רוּץ, רוּץ וְאַל תֵּחַת. כִּי אֲכַסֶּה מוּמְךָ.
אֲבָל לֹא אֲכַסֶּה עֶלְבּוֹן תְּחִיַּת עַמִּי
אֲשֶר זִיוָה נוֹצֵץ בְּדִמְעֲךָ.

עד כאן תוספת שלי(א.פ)

וכה אמר לו אל: רוץ, רוץ, עבדי דנינו ) נתן אלתרמן ריצתו של העולה דנינו( –

מבוא

נושא העבודה הוא העפלת יהודי המגרב – ממרוקו, אלג'יר, תוניס ולוב מחופי אלג'יר ומנמלי – אירופה, מינואר 1947 מועד גירושם לקפריסין ועד שחרורם מהמחנות בפברואר 1949 ועלייתם ארצה. רק מעפילים שהעפילו מצפון אפריקה עד הקמת המדינה נכללו במחקר. המידע על העפלה זו התבסס על רשימות מעפילים משלש הספינות הראשונות שהפליגו ישירות מחוף אלג'יר: 'יהודה הלוי', 'שיבת ציון' ו'הפורצים'. ועל מעפילי 'הבריחה' שהחלה בשלהי 1947 עד מאי 1948 מצפון אפריקה והמשיכה עד תחילת שנות ה- 50 של המאה שעברה. אלה היו מעפילים שלא הספיקו להעפיל בשלוש הספינות הראשונות והועברו על ידי פעילים מקומיים ושליחי המוסד לעלייה ב' באמצעות דרכונים מזויפים לנמלים בצרפת ובאיטליה ומשם ב- 25 ספינות שהיו מיועדות עבור ניצולי שואה. וגם בארבע ספינות שהפליגו מנמלי מזרח אירופה לפלשתינה א"י היו צפון אפריקאים. כולם גורשו לקפריסין.

עד סוף שנות ה- 90 של המאה הקודמת התמקדו המחקרים במפעל ההעפלה מאירופה שנועד להציל את שארית הפליטה ומקומו באתוס הציוני. המחקר על ההעפלה מצפון אפריקה ולוב, במהלך שנת 1947 , נסב בעיקר על שלש ספינות המעפילים הראשונות. המחקר הנוכחי מציג תמונה של ההעפלה מצפון אפריקה שניצניה הראשונים החלו בשלהי שנת 1946 בספינות 'ארבע החירויות', 'כנסת ישראל' ו'הנרייטה סאלד' והתגברו במחצית הראשונה של שנת 1947 בספינות, 'התקווה', 'מולדת ו'שאר ישוב' מאיטליה, 'לנגב', 'המעפיל האלמוני', 'בן הכט' ו'תאודור הרצל' מצרפת ואחרות. מאות מוגרבים נוספים עלו במהלך שנת 1947 עד להקמת המדינה הן ישירות מחופי אלג'יר והן מהמגרב לנמלי אירופה וגורשו לקפריסין. עם הפסקת ההעפלה הישירה והרשמית מחופי אלג'יר, בשלהי 1947 , החלה 'הבריחה'  מצפון אפריקה. המעפילים הצפון אפריקאים עברו בדרך לא דרך ממדינות המגרב לאירופה ומשם העפילו בספינות לפלשתינה א"י.

מחקרים על יהדות צפון אפריקה דנו בהיבטים היסטוריים מדיניים מקומיים שהשפיעו על -מעמדם של יהודי צפון אפריקה ולוב ממחצית המאה התשע עשרה ועד לשנות ה – 70 של המאה העשרים על רקע התפשטות הקולוניאליזם והתפתחות הלאומיות הערבית שם. היבטים נוספים שהעסיקו את החוקרים היו: הפעילות הציונית במגרב, העלייה ההמונית והמחתרתית ותהליכי הסלקציה שליוו אותן ובהשפעת הקמת מדינת ישראל על קהילות אלה. מחד גיסא התנועה הציונית עשתה מאמץ כמעט נואש להעלות יהודים כדי למלא את ארץ ישראל וליצור עובדות דמוגרפיות ופוליטיות ובכך להגשים את חזון 'הבית הלאומי ליהודים'. מאידך גיסא, יהדות ארצות המזרח והאסלאם הייתה עבורה בבחינת נעלם .אלמלא התנאים שנוצרו אחרי השואה ניתן להניח שיהודים מהמגרב לא היו מועמדים באותה תקופה לעלות לארץ ישראל.(הדגשה לא במקור)

המחקר הנוכחי זיהה כ- 2,525 מעפילים צפון אפריקאים, לעומת הנתון הרשמי 1,200 של המוסד לעלייה ב', שהעפילו בדרכים שונות ישירות מצפון אפריקה ומנמלי אירופה ומשם לפלשתינה א"י וגורשו לקפריסין. הספרות המחקרית לא הקדישה תשומת לב ל – 29 ספינות מעפילים שהפליגו מנמלי אירופה ונשאו עמם מעפילים מצפון אפריקה ולוב. היא התרכזה במשורה בסיפור ההעפלה של שלש הספינות הראשונות שהעפילו מחוף אלג'יר, ולא בהקשר לאתוס הציוני. במחקר ייחשף סיפר העפלתם של יהודי צפון אפריקה בספינות מעפילים שהפליגו ישירות מחוף אלג'יר וגם מנמלי צרפת ואיטליה. המחקר יבדוק את הפער בין הנתונים שבמאגר השמות של מעפילים צפון אפריקאים לבין הנתונים הרשמיים והאומדנים של חוקרים אחרים. פער שמצריך הסבר. האתוס הציוני שהתמקד בהעפלת שארית הפליטה אחרי מלחמת העולם השנייה לא הכיל את פרשת ההעפלה מצפון אפריקה כפי שהכיל פרשיות של יהודי אירופה. הסיפר המלא של ההעפלה הצפון אפריקאי הודר מנרטיב ההעפלה הציוני הרשמי של מדינת ישראל לאורך שנים.

המחקר יעמיד במרכז את המעפילים המוגרבים. הפרופיל הדמוגרפי שלהם; היקף ההעפלה שנמשכה גם לאחר הפסקת ההעפלה הישירה מחופי אלג'יר; מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית כלפי העלייה מהמגרב ומלוב; הפעילות הציונית המקומית הספורדית של יחידים וארגונים יהודים וולונטריים שתרמה להעפלה הישירה ו'הבריחה' מהמגרב; התאקלמותם במחנות הגירוש בקפריסין והפנייתם לפלשתינה א"י ולמדינת ישראל; הכרוניקה של דימוים השלילי של המעפילים מהמגרב – שהשפיעה על מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית; החסמים שעמדו בפני קליטתם החברתית והתרבותית בחיי המחנות; ואת מחאת המעפילים המוגרבים על הדרתם מחיי המחנות.

כדי להתמודד עם נושאים אלה נבנה מאגר שמות של מעפילים מוגרבים שנועד לשרטט דיוקן של מעפילים אלה ולאפשר להם להשמיע את קולם ולספר את סיפורם. המחקר יציג את המתודולוגיה של בניית מאגר השמות שהתבססה על זיהוי של שמות מעפילים ברשימות מגוונות שנמצאו בארכיונים. שמות יהודיים נפוצים, כמו 'לוי' ו'כהן' לא נכללו בה אלא אם התלוו להם שמות צפון אפריקאים טיפוסיים כמו: 'יעיש, מסעוד, פרוספר, עזיזה וסוליקה'. מעפילי הספינות 'יהודה הלוי', 'שיבת ציון 'ו'הפורצים' שהפליגו ישירות מחוף אלג'יר נכללו במאגר כדי להציג את תמונת ההעפלה הממסדית ובעיקר לצורך השוואה מול ההעפלה מצפון אפריקה מנמלי אירופה לפלשתינה א"י ולמדינת ישראל – לאחר הפסקת ההעפלה הישירה מחופי אלג'יר. ארגון הג'וינט לא סייע בתחילת הדרך למפעל ההעפלה מצפון אפריקה ולא הקצה משאבים למפעל מפני שיהודי המגרב לא הוכרו כפליטים.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"

אחת ממטרות העלייה לפלשתינה א"י של התנועה הציונית הייתה להוכיח שלא רק פליטים היו -מוכנים לעלות לפלשתינה א"י אלא שהייתה גם עלייה בבחירה חופשית. על הספינה 'יהודה הלוי' דווח – "שהגיעה אלינו מאפריקה הצפונית, מארצות שהיהודים בהן אינם שרידים או פליטים, כי אם נרדפים 'סתם' על צוואר מדורות. הצהרה זו נועדה לצורך הסברתי בעולם ]…[ ש"בעיית היהודים אינה רק בעיית פליטים בלבד וכי רק א"י היא הפתרון לה."

מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית פעלה בצפון אפריקה בארבעה ראשים: האחד, מול ארגוני עולים יהודים מאירופה בפלשתינה א"י שדאגו ליידע אותה על אחיהם הפליטים ששהו במדינות המגרבולחצו להעדפת עלייתם על פני היהודים הצפון אפריקאים. ( הדגשה לא במקור) השני, באמצעות שליחיה לצפון אפריקה שפעלו בתחומי החינוך והתעמולה הציונית. השלישי, בהקצאה ישירה של סרטיפיקטים לפליטים יהודים אירופאים במגרב תוך עקיפת פעילות ההעפלה שניהל שם המוסד לעלייה ב'. והרביעי, שהופעל במקביל לשלושה הראשים האחרים היה מתן סרטיפיקטים, רישיונות עלייה לפלשתינה א"י, במשורה – לילידים יהודים בצפון אפריקה.

מדיניות זו תואמה מול ראשי המשרדים הארץ ישראליים אנשי שלומה של מחלקת העלייה בתוניס, מרוקו, אלג'יר ולוב ומול נציגי הפדרציות הציוניות בארצות אלה: בתוניס ד"ר ליאופולד -ברטוואס, באלג'יר בנימין הלר ובמרוקו פול קלמרו. המשרד הארץ ישראלי בליסבון בראשותו של פריץ – ליכטנשטיין היה אמון על הטיפול ברישיונות עלייה לפליטים היהודים מהמגרב. המשרד הארץ ישראלי בטרייסט, איטליה, בראשותו של אומברטו שלמה נכון היה אחראי לפעילות מול לוב. רמת מידור גבוהה זו אפשרה לסוכנות היהודית לנהל מדיניות ולהתאימה לצרכיה. קרוב לסיום מלחמת העולם השנייה הודיעה הסוכנות היהודית שלא יוענקו "רישיונות עלייה עבור חלוצים מאלג'יר, תוניס ומרוקו"]הדגשה שלי, ד.ב[

                "בגלל המצב שנוצר עם שחרור ארצות אירופה מכיבוש נאצי ועם קבלת הסכמת הממשלה להחזרת עולים מארצות אלה לא"י היינו נאלצים להקדיש את מרבית הרישיונות שהיו ברשותנו מהעונה החולפת לפליטים הנמצאים בארצות אלו. משום כך אין באפשרותנו, לצערנו, לשלוח כעת רישיונות עלייה לארצות צפון אפריקה". – אצ"מ S6/3848 . מכתבו של מזכיר מחלקת העלייה לבנימין הלר, קרן היסוד, אלג'יר(. 8.4.45

על רקע הודעה זו התגבשה מדיניות התנועה הציונית והסוכנות היהודית העדפת יהודי אירופה על פני – קהילות המגרב. העתק ממכתב זה נשלח לפדרציות הציוניות בתוניס וקזבלנקה מיד אחרי מלחמת העולם השנייה ומשמעותו שנקבע סדר עדיפויות לעליית שארית הפליטה מאירופה מהמגרב לפלשתינה- א"י. ההודעה מתייחסת ל'חלוצים' מהמגרב מושג שלא חזר להופיע בהתכתבויות עם קהילות אלה.

כאמור, העפלת יהודי צפון אפריקה בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה נועדה, בין היתר, להוכיח לממשלת המנדט ולעולם שהעלייה לפלשתינה א"י אינה תוצאה של המלחמה אלא עלייה מתוך – בחירה. העלייה מצפון אפריקה במאה הקודמת הייתה בעיקר באמצעות סרטיפיקטים שהוקצו במשורה על ידי הסוכנות היהודית ליהודי המזרח בכלל וליהודי המגרב בפרט. לפלשתינה א"י עלו – גרעינים קטנים של פעילים מתנועות נוער ציוניות ממרוקו, אלג'יר, תוניס ולוב והצטרפו לקיבוצים בית- אורן, בארות יצחק, בית השיטה, יבנה ושדה אליהו.

תפיסת 'הרזרוואר' של התנועה הציונית שהוצגה ב'תכנית המיליון' של דוד בן גוריון ורעיון 'החלוץ – האחיד' שיזם אליהו דובקין לא התממשו. לאחר מלחמת העולם השנייה התנועה הציונית לא התמודדה עם הסתירה שבין הצהרותיה להעלאת יהודים מצפון אפריקה למעשיה בפועל. פעולותיה הראו, שהייתה לה מדיניות עקבית כלפי עליית צפון אפריקאים מתן רישיונות במשורה תוך העדפת עליית –פליטים יהודים מאירופה ומהמגרב.

רק במהלך שנת 1947 החלה העפלה מאורגנת וממוסדת מהמגרב. שלוש ספינות הפליגו ישירות מחוף אלג'יר: 'יהודה הלוי' ) 430 מעפילים( במאי 1947 , 'שיבת ציון' ) 411 מעפילים( ביולי 1947  ו'הפורצים' ) 44 מעפילים( בשלהי נובמבר 1947 . מעפילים מצפון אפריקה ולוב העפילו באופן מאולתר מחופי אלג'יר בסיוע המוסד לעלייה ב'  . בין החוקרים אין הסכמה על נתוני ההעפלה מצפון אפריקה; לפי דוד שערי ) 885 מעפילים(, רפאל בן שמחון ) – 915 מעפילים(, נחום בוגנר ) 853 מעפילים( וזאב הדרי 974) מעפילים( לעומת הנתון הרשמי ) 1,200 מעפילים( של המוסד לעלייה ב'.

בגין פעילותו קצרת הימים של המוסד לעלייה ב' בהעפלה מצפון אפריקה ומדיניות העלייה של הסוכנות היהודית לא התפתחה עלייה המונית של יהדות זו לפני קום המדינה. בשנות הארבעים של המאה שעברה נטעה הסוכנות היהודים שתילים ולא השקתה אותם בצורה מספקת מאחר וברירת המחדל של התנועה הציונית הייתה יהודי אירופה. יהדות המגרב נזנחה במפעל ההעפלה ולא קיבלה את תשומת הלב הראויה ולא הובאה בתהליך התקומה הציונית בפלשתינה א"י. העלייה ההמונית מהמגרב – שלוותה בתהליכי סלקציה הגיעה לבשלות רק בשנות החמישים והשישים של המאה ה .20 –

הפרק הראשון יבחן את מורכבות קשריה של התנועה הציונית עם קהילות המגרב וידונו בו המונחים 'עלייה' 'העפלה' ו'הגירה בהקשר הצפון אפריקאי. הפרק יבחן את מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית בשנות ה- 30 וה- 40 של המאה שעברה כלפי יהודי המגרב. תבחן גם מחויבותה של הסוכנות היהודית ליישום 'תוכנית המיליון' ורעיון 'החלוץ האחיד' כחלק מתפיסת 'הרזרוואר' של העם היהודי. ואת הקצאת משאבים להכשרה ולכוח אדם )שליחים( והמאבקים המפלגתיים בין התנועות הפוליטיות שיובאו למגרב בידי השליחים שפעלו במגרב.

בפרק השני תוצג פעילות ציונית ספורדית ללימוד השפה העברית ותרבותה של יחידים ושל ארגונים יהודים וולונטריים שהכשירה את הקרקע, במידה מסוימת, לפעילות השליחים ולעליית יהודי המגרב. פעילות שהחלה כבר בשלהי המאה ה- 19 אך לא התמסדה. לימוד העברית עמד בבסיס הקשר הלא פורמלי בין יחידים וארגונים וולונטריים לממסד הציוני ביישוב המאורגן בפלשתינה א"י.

הפרק השלישי יעסוק בהעפלה הישירה מחופי אלג'יר בשלש ספינות בסיוע המוסד לעלייה ב'. הפרק יציג את 'הבריחה' של מאות מעפילים מצפון אפריקה עם הפסקת ההעפלה הרשמית מטעם המוסד לעלייה ב'. חלקם הצליח לממש את כמיהתם לעלות לפלשתינה א"י למרות ש'נתקעו' במחנות – המעבר באלג'יר. הם עלו לצרפת ואיטליה באמצעות דרכונים מזויפים שסופקו להם בידי פעילים מקומיים. מאות נוספים שהגיעו למחנות המעבר בצרפת לא הספיקו לעלות ארצה לפני קום המדינה. אפשר להניח שמספר המעפילים היה עשוי להיות גבוה יותר מהאומדן הרשמי ואפילו מן המאגר אלמלא התעכבה עלייתם ארצה. לגבי כל ספינת מעפילים תתבצע השוואה בין הנתונים במאגר לאומדנים ולהערכות של חוקרי העפלה אחרים.

הפרק הרביעי ישרטט את דיוקן של מעפילי צפון אפריקה על בסיס הנתונים הדמוגרפים במאגר. תיבחן מידת התאקלמותם במחנות הגירוש, בתחומי הבריאות, החינוך והרווחה ועלייתם לפלשתינה- א"י והפנייתם לבתי עולים, להתיישבות העובדת ולערים בפלשתינה א"י ומדינת ישראל. בפרק זה יוצג – גם דיוקנם של פליטים יהודים אירופאים שעלו בספינות מאלג'יר ושל פליטים יהודים אירופאים שהגדירו את מוצאם מצפון אפריקה והעפילו מנמלי אירופה.

הפרק החמישי יבחן את דימוים של יהודי צפון אפריקה בעיני השליחים, מפקדי ספינות העפלה ומקבלי ההחלטות בסוכנות היהודית; החסמים שעמדו בפני המעפילים המוגרבים שגרמו להדרתם החברתית, התרבותית והתעסוקתית במחנות ואת צעדי המחאה שנקטו מעפילי צפון אפריקה.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"

שאלת המחקר

המחקר התמקד בהעפלת יהודי צפון אפריקה ולוב בתקופה שבין ינואר 1947 למאי 1948 שהפליגו מחוף אלג'יר ומנמלי אירופה לפלשתינה א"י. המונח הגיאוגרפי צפון אפריקה מזוהה במחקר עם שלוש -ארצות המגרב: ממערב מרוקו וממזרח לה אלג'יריה ותוניס. במהלך המחקר התברר שאי אפשר להתעלם מקהילת יהודי לוב השוכנת ממזרח לתוניס, למרות שאינה חלק מהמגרב הקלאסי. ולאור הקשר בין הקהילה היהודית בלוב לבין הקהילה היהודית בתוניס שסייעה להעפלה מלוב והשהייה המשותפת בקפריסין.

המחקר ישווה את נתוני ההעפלה הרשמית לאלה שבספרות המחקרית אל מול נתוני המאגר. ויבדוק מיהו המעפיל הצפון אפריקאי?  האם ההעפלה מצפון אפריקה הייתה בבחינת מס שפתיים של הסוכנות היהודית כלפי הקהילות היהודיות במגרב ? האם מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית הפלתה את הקהילות האלה?  האם הוקצו משאבים מתאימים להכשרת חלוצים לפלשתינה א"י? מדוע – הפעילות הממוסדת של המוסד לעלייה ב'  בצפון אפריקה הסתיימה ? המחקר יסקור את תרומת פעילי תנועות הנוער המקומיות לתהליך ההעפלה ו'הבריחה'  מארצות המגרב. המחקר ישרטט פרופיל דמוגרפי של המעפילים המוגרבים ויערוך השוואה בין אלה שהעפילו ישירות בספינות מחופי אלג'יר למעפילים מחופי איטליה וצרפת. והצטרפו לספינות מעפילים שנועדו לשארית הפליטה מאירופה כמו: 'אקסודוס',בן הכט', 'לנגב', 'משמר העמק', 'המעפיל האלמוני', 'יחיעם', 'לקוממיות', 'כ"ט בנובמבר' ו'נחשון' – ואחרות. האם המוגרבים היו בחזקת 'נוכחים נפקדים'  באתוס הציוני?  זאת כדין להעניק להעפלה זו מקום ראוי כמו לפרשיות אחרות שליוו את מפעל ההעפלה.

מתודולוגית המחקר מאגר השמות של מעפילי צפון אפריקה ולוב

בארכיונים שונים יש תיעוד אקלקטי של רשימות מעפילים מצפון אפריקה. עד כה לא נעשה ניסיון להציג רשימה שמית מרוכזת של מעפילי צפון אפריקה ולוב שתאפשר להכיר אותם ולהעלותם על דפי ההיסטוריה. כדי לדעת מי היו מעפילי צפון אפריקה נבנה מאגר שמות. הנחת הבסיס במחקר הייתה שכול מי שהעפיל בשלוש הספינות הראשונות שהפליגו מחוף אלג'יר הוא מוגרבי. הנחה נוספת הייתה לכלול במאגר רק מעפילים צפון אפריקאים שגורשו על ידי הבריטים למחנות בקפריסין מינואר 1947 עד להקמת המדינה במאי 1948 ושחרורם מהמחנות בחודש פברואר .1949  המאגר לא כלל עולים מצפון אפריקה שקיבלו רישיונות עלייה ]סרטיפיקטים[ לפלשתינה א"י בתקופה הנדונה.

בשלב הראשון זוהו שמותיהם של מעפילי שלוש הספינות מחוף אלג'יר: 'יהודה הלוי', 'שיבת ציון' ו'הפורצים'.  לאחר מכן אותרו שמות מעפילים שהעפילו ב- 29 ספינות מנמלי אירופה. בתהליך בניית המאגר זוהו שתי קבוצות מעפילים נוספות: פליטים יהודים יוצאי אירופה שנמלטו לפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה לארצות המגרב. חלקם העפיל בשתי הספינות הראשונות מצפון אפריקה וחלקם שהגדיר את מוצאו מצפון אפריקה העפיל מנמלי אירופה. גם הם גורשו לקפריסין.

מאגר השמות התבסס על מקורות ארכיונים ועל יומנים אישיים, ספרי זיכרונות וספרות מחקר. שמות מעפילים מוגרבים הופיעו בדיווחי שליחי הסוכנות היהודית, פעילי המוסד לעלייה ב', מפקדי ומלווי ספינות המעפילים שנמצאו בארכיון לתולדות ההגנה ובתיקי קפריסין של הארכיון הציוני המרכזי. מידע על מעפילים מוגרבים נמצא גם בארכיון הציונות הדתית ובארכיון הקיבוץ הדתי .

תיקי קפריסין בארכיון הג'וינט סיפקו מידע על שירותי בריאות ורווחה שניתנו לכלל מעפילים במחנות וגם למעפילים מוגרבים. בארכיון יד טבנקין נמצאו עדויות, דוחות והתכתבויות של שליחי התנועות הארץ ישראליות בצפון אפריקה ושל פעילי העפלה מקומיים במגרב. עדויות בעל פה של פעילים נמצאו במרכז לתיעוד של המכון ליהדות זמננו. כמו כן, נערכו מספר ראיונות אישיים עם מעפילים. רשימות שמיות נמצאו בתיקי העלייה מארצות צפון אפריקה בארכיון הציוני. בארכיון יד טבנקין נמצאה רשימה חלקית של מעפילי 'הפורצים', שפרצה את המצור הבריטי ב- 4.12.1947 . בספרו של מאיר שוורץ הופיעה רשימה חלקית של מעפילים מוגרבים שהיו על ה'אקסודוס'  וגורשו לגרמניה עם שארית הפליטה ולא עלו לפלשתינה א"י דרך קפריסין. –  רשימות העולים באוניות ההעברה שהפליגו מקפריסין במשך כ- 31 חודשים לפלשתינה א"י ולמדינת ישראל איפשרו להצליב בין רשימות שונות – ולאמת את פרטי המעפילים.

מקורות נוספים לאיתור שמות היו מכתבי מעפילים צפון אפריקאים למזכירויות מחנות הקיץ והחורף  להקדמת עלייתם ארצה ובקשות למעבר בין ובתוך מחנות הקיץ והחורף בקפריסין. הבקשות נועדו להתגבר על התנאים הקשים במחנות הקיץ, לאפשר איחוד משפחות, השתלבות בגרעין של תנועה מסוימת והצטרפות לחבריהם שהעפילו באותה ספינה. שמות מעפילים צפון אפריקאים שהופנו מקפריסין על ידי הסוכנות היהודית לקיבוצים, מוסדות עליית הנוער ולבתי עולים הופיעו בדרישות לקבלת כרטיסי מזון עבור מעפילים שנקלטו אצלם. גם מתיקי עליית הנוער נדלה מידע. ברשימות הילדים ובני הנוער לא תמיד נרשמו שמות ההורים לצד שמם ורק רישום מוצאם איפשר לכלול אותם במאגר. לעומת זאת ברשימות העולים שבוטחו בקופת חולים נרשם רק שמו של ראש/ת המשפחה, האב/האם עם מספר הנלווים אליהם ללא שמות בני המשפחה האחרים. היו שמות מעפילים שנמצאו בפרסומי המדור לחיפוש קרובים בארץ והם הוצלבו עם רשימות אחרות. בנוסף, רשימות שנמחקו בהן שמות מעפילים שעלייתם מקפריסין ארצה נדחתה מסיבות שונות, אף הם שולבו במאגר מפני שעם שחרור המחנות בקפריסין עלו כולם ארצה.

כדי להימנע מכפילויות שמות במאגר ולצורך אימות פרטיו של כול מעפיל הוכנה טבלה שכללה את פרטיו האישיים; גיל ושנת לידה, שמות ההורים, עיר וארץ מוצא, משלח יד, השכלה, שם ספינת המעפילים, מספר מחנה בקפריסין, השתייכות תנועתית, ארץ מוצא, תאריך עלייה מקפריסין באוניית ההעברה מקפריסין לפלשתינה א"י ולמדינת ישראל. שמו של כול מעפיל ברשימה מסוימת הוצלב ונבדק -מול רשימות אחרות ונתוניו הושלמו לפיהן. היו מקרים של רישום כפול של מעפיל במספר ספינות. הצלבתם עם רשימה/ות אחרות שנמצאו בה פרטים מזהים נוספים שלו איפשרה לכלול אותו במאגר. לדוגמה, שמה של מעפילה הופיע בספינות 'לנגב', ו'שיבת ציון' וברשימה של מעפילים צפון אפריקאים שלא צוינה לידם שם הספינה.

שמות בעלי צליל צפון אפריקאי שובשו פונטית בתעתיק האנגלי ברשימות מעפילים מקפריסין – לפלשתינה א"י. שיבושים נפלו גם ברשימות בעברית שהוכנו בידי ועדות העלייה בקפריסין וברישום – הבאים מקפריסין בידי פקידי מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית. טעויות אלה אפשר שנבעו מקשיי הגיית אותיות גרוניות. אפשר להניח, שכאשר מעפיל מוגרבי ביטא את שמו בפני פקיד עלייה בעברית או צרפתית, שמו נכתב לפי הצליל שנקלט על ידי הרשם. לדוגמה, שמות כמו סאלאמון/ סולומון שלמה, – ריפקה רבקה, אזוט חזות, יסחק/איזק יצחק, אלווז אלבז, בוכבוזה בוקובזה, דאאן דהן, בונזגלו – בוזגלו, מרוכו מרוקו ואפריקנע אפריקה. –  שמות משפחה ושמות פרטיים של מעפילים הודפסו באנגלית בידי השלטונות הבריטים ובעברית בידי פקידי הסוכנות היהודית. הרישום הכפול של הבריטים ושל וועדות העלייה נועד לוודא שלא תהיה סטייה ממכסת הרישיונות שאושרה עבור המעפילים הבאים מקפריסין – – מחצית מהמכסה הכללית של – 1,500 רישיונות כניסה לפלשתינה א"- – שאושרה על ידי ממשלת המנדט.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"

מאת כותב ומגיש התזה – דניאל ביטון בר אלי 

שלום לחברים
הכנתי רשימה של חללי צהל שהעפילו בספינות לפלשתינה-א"י ונפלו במלחמת השחרור והם טמונים בבתי הקברות הצבאיים
יהודה הלוי:מאמן יעקב- הר הרצל
איטח שלמה – נתניה
שיבת ציון:אלקרייף גבריאל – נחלת יצחק
אלקריף יעקב – נחלת יצחק
זוהר שלמה- הר הרצל
פדידה יצחק – מגדיאל
לנגב: משה -מוזס- אוחיון – דגניה
כ"ט בנובמבר: אטל -אלוש- נסים- אנדריי – הר הרצל
פרג'ון שמואל – גזר
קדמה: טויטו מרדכי-פולי- הר הרצל

אנא התשדלו לפקוד את קבריהם שהשנה מלאו 70-71 שנים להעפלתם והם נשכחו מדפי ההיסטוריוגרפיה .

המשך התזה…

בתהליך החיפוש נמצאו שמות שהופיעו יותר מפעם אחת באותה רשימה. תופעה שהעידה על אי דיוק ברישום בידי מזכירויות המחנות ומחלקות העלייה של הסוכנות היהודית. למרות שהיה בידי הפקידים טופס רישום מפורט, לפני קום המדינה וגם לאחריה, הם לא הקפידו למלא את כל הפרטים הנחוצים לזיהוי המעפילים. במקביל כול מעפיל בקפריסין קיבל תעודת עולה אותה הציג לפני עלייתו לאוניית המעבר שהפליגה מקפריסין לפלשתינה א"י ולמדינת ישראל. יתכן שרישום כזה בא לחפות על –'בריחת' מעפילים מקפריסין. הסבר אפשרי נוסף הוא שהדבר נעשה כדי למנוע מהבריטים לעצור עליית מעפילים בגיל גיוס לפלשתינה א"י. בארכיון הציוני קיימת כרטסת עולים שאינה פתוחה לציבור -מסיבות השמורות עמו.

לגבי רשימות בהן הופיעו שמות משפחה זה אחר זה באמצעות הסימון " לא הושלמו הנתונים -למרות שהיה ברור שהם שייכים לאותה משפחה שנרשמה לפניהם. זאת אחת הסיבות לבניית תת-קבוצות במאגר: האחת מעפילים ללא ציון ארץ מוצא והשנייה מעפילים שלא צוינה ארץ מוצאם ולא שם ספינתם. כך יתכן שבני משפחה נרשמו בקבוצות שונות )פרק רביעי(. לעיתים היה קושי מסוים לקבוע את המגדר של המעפיל/ה. למשל 'סימון' הוא שם של אישה ושל איש. לפרקים הופיע שם משפחה עם מספר שמות פרטיים כמו פרוספר, מסעוד ואשר הראשון בצרפתית, השני בערבית מוגרבית –והאחרון בעברית. שם אחד בבליל שפות.

המאגר לא כולל שמות משפחה יהודים נפוצים בקהילות יהודיות ברחבי העולם, כמו 'כהן' ו'לוי'.בעלי שמות משפחה אלה נכללו במאגר רק אם שמם הפרטי היה מוגרבי טיפוסי; עזו, חסיבה, עיזה, מסעוד, עישה, עזיזה ופרוספר. שמלץ טען ש"יש קושי בהגדרת עדות בסקרים שנעשו בתקופת המנדט בפלשתינה א  "י " ובעיקר ]…[ ב"הבחנות בין העדות ובתוך כול עדה 'ספרדית' בפני עצמה". הוא אימץ גישה של זיהוי שמות לפי ארץ לידה ומוצא. לכן, אם נרשמה שמה של ארץ מוצא מוגרבית ליד שמות משפחה 'לוי וכהן' הם נכללו במאגר. עם זאת, ההנחה הייתה שכול מי ששמו 'לוי' או 'כהן' והעפיל בספינות מחוף אלג'יר מוצאו מצפון אפריקה נכלל במאגר. ספר שמות המשפחה הצפון אפריקאיות של יוסף טולידנו סייע בזיהוי שמות משפחה שלגביהם הייתה התלבטות.

רישום שמות מעפילי צפון אפריקה, ככל הנראה, לא התבצע במחנות המעבר באלג'יר  וגם לא בכניסה למחנות הגירוש בקפריסין. עם תפיסת הספינות בידי הבריטים הן הובלו לנמל חיפה ושם נלקחה טביעת אצבעות ותצלום שצורף לדף פרטים אישיים לכול מעפיל. חלק מרשימות אלה בארכיון המדינה לא היה נגיש במהלך המחקר. בעדותו של כלב קסטל, שליח לצפון אפריקה, נמסר שלקראת העלאת המעפילים למשאיות לנסיעה אל הספינה 'שיבת ציון' וכדי למנוע כאוס נרשמו שמות הערים מהן הגיעו המעפילים על ריצפת מחנה המעבר ולמרות זאת "מעטים ידעו מי עלה על כול משאית".

בעדותו של יוסי הראל, מפקד ספינות ה'פאנים פאן יורק ופאן קרשנט' שהפליגו מבולגריה, נמסר –שהרישום התבצע בעלייה לספינות ו"כול מעפיל הביא שש תמונות ואישור רפואי והייתה כרטיסיה עצומה וממוינת".  לא נמצאו עדויות לרישום דומה בספינות אחרות. במקרים מסוימים קיבלו המעפילים שמות בדויים רשומים על פתק, כדי למנוע מהבריטים לזהות את ארץ מוצאם. הרישום התבצע על ידי ועדת העלייה של כול מחנה בקפריסין בסמוך לעלייה לאוניות המעבר שהפליגו מקפריסין לפלשתינה א"י ולישראל.

היציאה מקפריסין נקבעה לפי העיקרון 'ראשון נכנס ראשון יוצא'  – מועד גירוש ספינת המעפילים –לקפריסין. עיקרון זה סייע בזיהוי מעפילים לפי ספינותיהם ואיפשר להעריך את זמן השהייה של כול מעפיל בקפריסין. הרישומים באוניות המעבר היו ערב רב של שמות מעפילים מספינות שונות ולכן לא – תמיד ניתן לאמת אם עיקרון זה נשמר. בזיכרון דברים של מזכירויות מחנות הקיץ והחורף נאמר שכול ספינת מעפילים תפעיל ועדת עלייה בת שלושה חברים שתכין רישום מדויק של מעפיליה עבור ועדת העלייה הראשית במחנות. כאמור, לכול עולה הונפקה 'תעודת זהות עולה' שהיה עליו להציגה לפני עלייתו לאוניית המעבר שתיקח אותו לפלשתינה א"י ולישראל. ניתן להניח, שהדיווח לא תמיד היה מדויק ברשימות אלה. היו מקרים שמעפילים, מקבוצת פרטיזנים חיילים חלוצים ]'פח"ח ["הצליחו לצאת מקפריסין לא בשמותיהם האמתיים".  במקרה זה ביקשה המזכירות המשותפת של מחנות החורף מקבוצת 'פח"ח' להכין רשימות מעודכנות ולקחת בחשבון את החברים שעלו בצורה זו. כלומר, המעפילים חיפשו כול דרך להקדים עלייתם לפלשתינה א"י. ב'פח"ח' הניחו שכנראה מגיע לחבריהם לעקוף את העיקרון 'ראשון נכנס ראשון יוצא' מאחר והם נלחמו נגד הנאצים. ניתן לשער שמעפילים שנקטו בדפוס פעולה זה נרשמו בשמותיהם המקוריים ברדתם מאוניות ההעברה בחיפה שהפליגו תדיר בקו פמגוסטה חיפה .

מידע סטטיסטי שתועד באופן סדיר בקפריסין, איפשר להשוות נתונים בין אוכלוסיית המעפילים הכללית לזו של המעפילים המוגרבים. המידע התבסס על ספירת ראשים במחנות קפריסין שהייתה ככול הנראה הטכנולוגיה העיקרית לאיסוף נתונים. הספירה כללה נתונים על מספר מחנה, צריף או אוהל של המעפיל. הדיווחים לא היו תמיד מדויקים. הספירה נועדה בעיקר לצורך הכנת רשימות עלייה ודיווח ללשכות העלייה של הסוכנות היהודית. היו לה גם מטרות נוספות: קבלת מנות מזון, בגדים מהמחסן, חלוקת תרופות, איתור מועמדים לשורות המגנים ועדכון של מספר המעפילים בכול מחנה. התעבורה האנושית במחנות הייתה דינמית. מעפילים חדשים נוספו למחנות ומעפילים וותיקים עלו ארצה. רשימות מעפילים שעברו ממחנות קיץ למחנות חורף ובתוכם אפשרו להעריך את היקף הניידות של המעפילים במחנות.

היה נוהל החלפת רשימות שמיות בין הסוכנות היהודית לגו'ינט. לצד זה הגו'ינט ניהל רשימות מעפילים שקיבלו שירותים רפואיים, שנשפטו ונכלאו על ידי הבריטים ושקיבלו סיוע סוציאלי במחנות הגירוש בקפריסין. בארכיון תנועת העבודה ומכון לבון נמצאו מחזות שנכתבו בידי שלמה ביטון, מעפיל ב'יהודה הלוי' בהם השתתפו חבריו לספינה. באותו ארכיון נמצאה רשימת מעפילים מוגרבים שקיבלו חבילות דואר כבר בספטמבר 1946  אם כי תמוה שלא צוינה ארץ מוצאם.

במאגר נכללו שמות מעפילים שעלו עם מסמכים מזויפים עלייה ד'.  היה זה אחד האמצעים לעקוף את מגבלות ה'ספר הלבן' הבריטי. עלייה ד' התבססה על זיוף מסמכים ותעודות שארגנה שולה ארלוזורוב, האחראית לכך במוסד לעלייה ב' , בצרפת. עם הפסקת ההעפלה הישירה מצפון אפריקה הוכשר במרסיי בחור צפון אפריקאי בזיוף תעודות ומסמכים באמצעותם העפילו מהמגרב לנמלי איטליה וצרפת ומשם לפלשתינה א". –

מעפילים מתנדבי ומגויסי חוץ לארץ ]מח"ל וגח"ל[ שנפלו במלחמת העצמאות ואותרו באתר' יזכור' של משרד הביטחון נכללו במאגר, מאחר שהם התאמנו במחנות אימונים של ההגנה בצרפת והעפילו בספינות של המוסד לעלייה ב'. חלקם הוגלה לקפריסין. במברק מהמוסד לעלייה ב' בפריז למטה בתל אביב נמסר ש  – 300 עולים מצפון אפריקה צפויים לעלות עד 15.5.48 מועד הכרזת המדינה כחלק מהמאמץ להגדיל את מספר העולים הכשירים לשירות צבאי. מעפילים שעשויים היו להיכלל במאגר אילו הספיק המוסד לעלייה ב' להעלותם בספינות מעפילים.

במאגר נכללו גם יהודים מלוב שהעפילו אף הם מחופי אירופה. הכללתם במאגר השמות נעשתה למרות שהמחקר לא היה אמור לעסוק בקהילת יהודי לוב. שמותיהם הופיעו ברשימות מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית לצד שמותיהם של יהודי צפון אפריקה ולכן היה מקום לחרוג מגבולות המחקר – המגרב ולצרפם למאגר. הכרת התודה של יהודי לוב ליהודי תוניס על הסיוע שקיבלו לאחר מלחמת – העולם השנייה בהעפלה דרך תוניס העידה על הקשר בין שתי הקהילות. האחרונים "דאגו לביטחונם, לאכסונם ולתזונתם במשך שהותם בתוניס, והסדירו את מעברם בעיקר למרסיי בצרפת לידי המוסד לעלייה ב' ולהעלאתם ארצה".

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- 

במהלך המחקר נמצאו שמות אירופאים שהופיעו בסוגריים לצד שמם הצפון אפריקאי של המוגרבים. יתכן שמטרת רישום כזה נועדה להקשות על הבריטים לזהות את ארץ המוצא של מעפילים כדי למנוע מעקב אחרי פעילות המוסד לעלייה ב' באותה ארץ. הסבר אפשרי אחר הוא הצורך למזער את הסיכון שבהחזרת מעפילים לארץ מוצאם. וניה פומרנץ ]זאב הדרי, שכינויו 'יסעור   ' [ ממטה המוסד לעלייה ב' בפריז, ציין, כי היה חשש שמעפילי 'שיבת ציון' יוחזרו לארץ מוצאם – אלג'יר כיוון שמסעה -חפף למסעה של 'יציאת אירופה אקסודוס' שהפכה ל'מקרה בוחן' במאבק בבריטים.

בנוסף למעפילים צפון אפריקאים זוהו שתי קבוצות מעפילים אחרות. האחת של פליטים יהודים אירופאים שהעפילו בספינות 'יהודה הלוי  (5/47) ו'שיבת ציון'  (7/47) השנייה של פליטים יהודים אירופאים שציינו שארץ מוצאם מהמגרב. ניתן להניח שהיו אלה פליטים שהגיעו לצפון אפריקה לפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה. מידע זה לא הוצג במחקרים שעסקו בהעפלה מצפון אפריקה. שתי הקבוצות נכללו ברשימות נפרדות. בספינה 'כנסת ישראל' שהפליגה מיוגוסלביה היו מעפילים עם שמות צפון אפריקאים. שהיו ניצולי שואה מלוב.

ולבסוף, שמות של מעפילים שהוזכרו בספרי זיכרונות ויומנים אישיים של מעפילים. לאחר הצלבתם מול הרשימה במאגר הם נכללו בו. גם בספרות המחקרית נמצאו שמות שנכללו במאגר. היכרות אישית וראיונות עם מעפילים השלימו את בניית המאגר .

 תיקוף ההעפלה מהמגרב.

לאחר מלחמת העולם השנייה מפעל ההעפלה של המוסד לעלייה ב' התנהל בשני מרכזים ראשיים במערב אירופה: באיטליה יהודה ארזי ועדה סרני ובצרפת שאול אביגור, שמריה צמרת ווניה–פומרנץ.

יצחק אבנרי זיהה שלוש תקופות בהתפתחות העלייה 'הבלתי לגאלית': הראשונה בין שתי מלחמות העולם ; (1939-1919)  השנייה במהלך מלחמת העולם השנייה  (1945-1939)  השלישית מסיום מלחמת העולם השנייה עד קום המדינה  (1948-1945)  זאב הדרי הציע לחלק את ההעפלה לשלוש תקופות. הראשונה 1939-1934 עד התחלת מלחמת העולם השנייה; השנייה – 1945-1939 עם סיום מלחמת העולם השנייה; השלישית 1948-1945 עד הקמת המדינה. –ההבדל העיקרי בהצעות החוקרים הוא לגבי מועד התחלת העלייה הבלתי ליגאלית. בעוד שאבנרי ראה את תחילתה מיד אחרי מלחמת העולם הראשונה, הדרי ראה את תחילתה במלחמת העולם השנייה. רק התקופה השלישית זהה בשתי ההצעות אבל היא לא מזכירה במפורש את גירוש קפריסין.

מיון אחר המבוסס על מועדי ההעפלה מאיטליה הוצע על ידי 'המרכז לגולה' שזיהה שלוש תקופות העפלה מתוכן שתיים רלוונטיות למחקר זה: הראשונה מאוגוסט 1945 עד מאי 1948 במסגרת עלייה ב' השנייה מספטמבר 1947 עד ספטמבר 1948 במסגרת עליות ב' ו ד". –  מיון זה תקף רק לגבי הספינות שהפליגו מנמלי איטליה. אפשר למיין את העפלת המוגרבים גם לפי נמל המוצא בשנים שלאחר המלחמה:14 ספינות מנמלי איטליה: 4 ספינות מנמלי מזרח אירופה הים השחור; ו 11- ספינות מנמלי צרפת ומערב אירופה. ההעפלה הישירה של שלוש ספינות מחוף אלג'יר משלימה את המיון הגיאוגרפי לפי נמל המוצא. במיון זה אין התייחסות למועדי ההעפלה ולגירוש קפריסין. הדגש כאן הוא על נמל ההעפלה. יש במיון זה הרחבה מעבר לנמלי אירופה, קרי העפלה מחופי אלג'יר.

חיים סעדון זיהה שני שלבים בהעפלה מצפון אפריקה: הראשון, משנת 1945 עד מאי 1947 – העפלה בלתי פורמלית באמצעות סרטיפיקטים ולא העפלה במסגרת עלייה ב'. השני, בין 12/1947-5/1947 העפלה מאורגנת על ידי המוסד לעלייה ב'. –אך העפלה בסרטיפיקטים המשיכה, אמנם במשורה, במלך ההעפלה המאורגנת)פרק שני(. את ההעפלה מצפון אפריקה ניתן לתחום גם לפי נכונותם של המוסד לעלייה ב' ושל גורמים אחרים כמו בח"ד והרוויזיוניסטים להתמיד בה. למשל, מעפילי 'בן הכט' ,'לנגב' ו'המעפיל האלמוני' מנמלי אירופה וההעפלה הישירה של שלש הספינות מחופי אלג'יר. משהופסקה בסוף שנת 1947 תמיכת המוסד לעלייה ב', החלה העפלה ספונטנית 'הבריחה' – מסוף שנת 1947 עד להקמת המדינה. 'הבריחה' מהמגרב לא קיבלה גיבוי רשמי של המוסד לעלייה ב' והתבצעה בסיוע פעילים מקומיים ושליחי תנועות פוליטיות ארץ ישראליות לנמלי צרפת ואיטליה. מיונים אלה לא מאפשרים לזהות את סיפר ההעפלה מהמגרב.

זאב צחור וזאב הדרי הציעו חלוקה ממוקדת להעפלה מתום מלחמת העולם השנייה: הראשונה מאוגוסט עד דצמבר 1945 זמן הגעת שמונה ספינות מאיטליה ויוון לחופי הארץ – ; השנייה מינואר עד יוני 1946 תפיסת אחת עשרה ספינות על ידי הבריטים שמעפיליהן נשלחו למחנה בעתלית  ; השלישית מאוגוסט 1946 עד דצמבר 1947 גירוש – 35 ספינות מעפילים למחנות בקפריסין; הרביעית מדצמבר 1947 עד מאי 1948 ספינות שהגיעו לארץ במהלך מלחמת העצמאות ולאחריה. –שתי התקופות הראשונות הן עלייה בלתי לגאלית ישירה לפלשתינה א"י ושתי התקופות האחרונות הן העפלה בלתי -לגאלית שגורשה לקפריסין.

מיון הזה חופף את הצעתו של דוד שערי למיין את ההעפלה אחרי מלחמת העולם השנייה ל 4- תקופות לפי קריטריון אחד מועדי הגירוש למחנות בקפריסין: הראשונה, – (12/1946-8/1946)  הגירוש למחנות הקיץ בקפריסין; השנייה, (12/1947-1/1947)  הגירוש למחנות החורף בקפריסין; השלישית,

 (5/1948-1/1948) העפלת 15,000 מעפילים ב'פאן יורק' ו'פאן קרשנט' מרומניה; והרביעית 2/1949)-(6/1948 בשבי בקפריסין. שתי ההצעות משיקות הן עם ההעפלה הישירה מצפון אפריקה והן עם הבריחה משם. ההצעות של הדרי וצחור ושל שערי מעניקות מקום לגירוש קפריסין.

 

מיון הזה חופף את הצעתו של דוד שערי למיין את ההעפלה אחרי מלחמת העולם השנייה ל 4-

תקופות לפי קריטריון אחד מועדי הגירוש למחנות בקפריסין: הראשונה, (12/1946-8/1946)  הגירוש למחנות הקיץ בקפריסין; השנייה, (12/1947-1/1947)  הגירוש למחנות החורף בקפריסין; השלישית,

 ( 5/1948-1/1948)  העפלת 15,000 מעפילים ב'פאן יורק' ו'פאן קרשנט' מרומניה; והרביעית, (2/1949-6/1948)  בשבי בקפריסין. שתי ההצעות משיקות הן עם ההעפלה הישירה מצפון אפריקה והן עם הבריחה' משם. ההצעות של הדרי וצחור ושל שערי מעניקות מקום לגירוש קפריסין.

המיון המוצע במחקר זה מבוסס על נמל מוצא ועל היקף ההעפלה ומספר ספינות שהעפילו מנמלי אירופה: א. במהלך שנת 1946 העפילו מאיטליה ומצרפת שני מעפילים מצפון אפריקה בשתי ספינות ואילו ממזרח אירופה העפילו 7 מוגרבים בספינה אחת; ב. בשנת 1947 העפילו תשע ספינות מאיטליה עם 86 צפון אפריקאים ומצרפת העפילו 295 בשש ספינות ובספינה אחת ממזרח אירופה היה מעפיל אחד בלבד מצפון אפריקה, ומנמלי אלג'יר במחצית השנייה של שנת – 1947 העפילו 934 בשלש ספינות; ג. מתחילת שנת 1948 עד הקמת המדינה 210 מוגרבים העפילו בארבע ספינות מאיטליה ובשלש ספינות מצרפת העפילו 220 מוגרבים, ובספינה אחת העפילו תשעה מוגרבים ממזרח אירופה. לגבי 762 מעפילים מוגרבים שהעפילו עד הקמת המדינה אין נתון על שם ספינתם)פרק רביעי(. מיון זה משלב הן את הלוח הזמנים של העפלת המוגרבים ואת נמלי ההעפלה והן את מספר המעפילים ומספר ספינות ההעפלה. יש בו התייחסות למעפילים מצפון אפריקה שהעפילו ב- 32 ספינות לפלשתינה א"י וגורשו לקפריסין – הרעיון להעלות את יהדות צפון אפריקה קרם עור וגידים עקב הנסיבות של מוראות השואה וצרכיה של התנועה הציונית לאחר מלחה"ע השנייה. דוד שאלתיאל, שליח הסוכנות היהודית לצפון אפריקה, זיהה את פוטנציאל העלייה משם לאחר ביקורו במרוקו בשנת 1944 ,

"אחד המקורות האחרונים של חומר לארץ ישראל. אם נצליח לשלוח לשם מספר מספיק של שליחים מוסמכים של החלוץ ושל גופים ציוניים אחרים, נוכל לקוות להגירה גדולה מצפון אפריקה. אם מאיזו סיבה לא נעשה זאת, יאבדו כל האנשים האלה עבור ארץ ישראל ונוסף לכך יסחפו לאסון שכל כוח לא יוכל לעצור בידם".

שאלתיאל ראה ביהדות צפון אפריקה 'חומר' שיאבד אם הסוכנות היהודית לא תנקוט בצעדים הנחוצים ותקצה 'מספיק שליחים ציוניים מוסמכים שיסייעו להעלותה ארצה. אחרת יהודי מרוקו 'יסחפו לאסון' שלא ברורה מהותו ולא ניתן למנוע אותו. אפשר להניח שלקח השואה עמד לנגד עיניו כשכתב דיווח זה. המלצותיו לא יושמו במלואן.

גם אפרים פרידמן בן חיים, השליח לצפון אפריקה, דיווח חצי שנה מאוחר יותר לקיבוץ המאוחד – ש"צפון אפריקה זה אחד ממרכזי היהדות ]…[ מרוכזים בה למעלה מ- 300,000 יהודים רזרוואר עצום נפתח לפנינו". 60 פרידמן כשאלתיאל ראה ביהדות צפון אפריקה רזרוואר מלאי של יהודים עבור א"י. –

יהדות המזרח וארצות האסלאם נתפסו כמאגר פוטנציאלי למלא את ארץ ישראל ביהודים. תפיסה שהייתה חיונית לתנועה הציונית למרות שלא היה לה קשר הדוק עם יהדות זו והיא לא עמדה בקריטריונים הציוניים של עלייה חלוצית נבחרת. אבל, אחרי השואה היה צורך דחוף להעלותם ארצה – כדי למלא את הארץ ביהודים ויהי מה.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– 

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- פרק ראשון מדיניות התנועה הציונית בקהילות צפון אפריקה ולוב

אנחנו עדה עקשת עדת יעקב מדור דור מי לארץ מורשת דרכנו יחסום ויגדור )'נתיבנו' הגרעין הצפון אפריקאי תשרי תש"ו(

פרק ראשון מדיניות התנועה הציונית בקהילות צפון אפריקה ולוב

לאירועים היסטוריים במאה ה- 20 הייתה השפעה רבה על היקף ההגירה היהודית בעיקר ממזרח אירופה: פרעות קישינב, המהפכה ברוסיה, סגירת שערי ההגירה לארה"ב ואירופה שהתקדרה בענני מלחמה לקראת שלהי שנות ה- 30 של המאה ה- 20 כול אלה אילצו את התנועה הציונית להתמודד עם סיטואציה מורכבת וכמעט בלתי אפשרית הגירת המונים מאירופה המאיימת. הבחירה של העם היהודי הייתה להגר לאמריקה 'הגולדן מדינע' לאחר מלחמת העולם השנייה היה על התנועה הציונית להתמודד הן עם תוצאות השואה ועם הארגונים היהודים האמריקאים היא"ס והג'וינט שסייעו  לשארית הפליטה להגר לאמריקה והן עם הבריטים שנעלו את הארץ בפני עליית יהודים. נסיבות האלה אילצו את הסוכנות היהודית והתנועה הציונית לאמץ מדיניות עלייה המונית. לא תמיד הייתה הסכמה על מדיניות העלייה בין ההסתדרות הציונית לסוכנות היהודית. הראשונה התחשבה באילוצים מדיניים בינלאומיים והשנייה עסקה בישום החזון הציוני על הקרקע בפלשתינה א"י.

התנועה הציונית לא העניקה מקום ראוי לקהילות יהודיות בצפון אפריקה. מתי מספר ממנהיגי הציונות ביקרו שם כדי להפיץ את רעיונות הציונות שהתפתחו בערש מולדתה מזרח אירופה . רק לאחר 'השואה' נפתחו שערי פלשתינה א"י בפני יהודי ארצות האסלאם ארצות המזרח בכללם יהודי והמגרב.  יבוא האידאולוגיה הציונית למגרב במעטה של 'היהודי החדש' לא עלה בקנה אחד עם הכמיהה לשיבת ציון שהייתה משאת נפשם של יהודי המגרב. השליחים שהגיעו לצפון אפריקה זיהו את הרעיון הזה כתפיסה משיחית מאחר ולא נשא בחובו את השינוי הדרוש לתקומת העם היהודי.

דיון במונחים 'עלייה', 'העפלה' ו'הגירה' בהקשר של הקהילות היהודיות במגרב

המושגים 'עלייה בלתי לגאלית', 'העפלה' ו'עלייה' קיבלו ממד ערכי ומשמעות פוליטית, חברתית וכלכלית בעיני התנועה הציונית. במרוצת השנים התווספו אליהם מושגים נוספים 'הגירה' ו'ירידה'.

ה'עלייה הבלתי לגאלית' ו'העפלה' סימלו את מאבקה של התנועה הציונית במדיניות 'הספרים הלבנים' הבריטים שהגבילו עליית יהודים לארץ ישראל. ה'עלייה' הייתה המשאב האנושי שחיזק את היישוב המאורגן בפלשתינה א"י בהתחשב בכושר הנשיאה הכלכלי של הארץ. מסיבה זו במהלך העלייה השנייה נדחתה בקשת יהודי סלוניקי לעלות לפלשתינה א"י.

העולים קיבלו רישיונות עלייה סרטיפיקטים במסגרת ה'שדיול' מכסת רישיונות עלייה שנקבעה על ידי הבריטים שהומלצו על ידי הסוכנות היהודית.

העלייה הבלתי לגאלית הוגדרה על ידי הבריטים ככניסה לא חוקית לא"י. הבריטים לא ראו בעולים 'הבלתי לגאליים' פליטים. לדידם, היה "מדובר בפלישה מאורגנת לארץ ישראל מטעמים פוליטיים המנצלת את קיומה של בעיית הפליטים ועושה שימוש לא הוגן בהיבט ההומניטרי שלה כדי להצדיק את עצמה"  עמדה שלא הייתה מקובלת על התנועה הציונית מפני שסתרה את מהותה וחזונה.

מלכוד זה לא השאיר למוסדות הציוניים והיישוב ברירה אלא לשנות את מדיניותה מעלייה אליטיסטית לעלייה המונית. דבורה הכהן ציטטה את חיים ויצמן שקרא לעלייה גדולה לארץ ישראל מפני ש"העולם  כולו מחולק לשניים: ארצות הנועלות בפנינו את השערים וארצות שאין יכולים לחיות בהן".  הקריאה הבהירה את עמדת התנועה הציונית שאין לו לעם היהודי מקום אחר פרט לפלשתינה א"י. מאחר והמנדט הבריטי הגביל את היקף העלייה, בין השנים 1939-1921 באמצעות 'הספרים הלבנים', היה על היישוב המאורגן להתמודד עם המצב שנוצר והעלייה הבלתי לגאלית הייתה אחד מהאמצעים בהם נקט כדי להגדיל ולחזק את היישוב היהודי בפלשתינה א"י.

יצחק אבנרי העריך, כי העלייה הבלתי לגאלית החלה עם עליית 4,000 עולים שהגיעו בשנת 1922 לפלשתינה א"י.  ישראל יקותיאלי, לעומתו, זיהה את שנת 1934 כתחילת העלייה הבלתי לגאלית כשלצידה עלייה לגאלית באמצעות סרטיפיקטים. יהודה לפידות קבע שהתנועה הרביזיוניסטית היא שהתחילה לפעול למען העלייה הבלתי לגאלית בשנות ה- 30 ביבשה ובים לאור עמדתה הרשמית של הסוכנות היהודית שלא דגלה אז בעלייה בלתי לגאלית. עם זאת, יש הסכמה בין החוקרים שהפלגת האוניה 'ולוס' בשנת 1934 סימלה את תחילתה של העלייה הבלתי לגאלית. מסיום מלחמת העולם השנייה העפילו 115,000 מעפילים ביבשה, בים ובאוויר. עדית זרטל ציינה, כי "בקום המדינה היה כול יהודי חמישי בארץ עולה בלתי לגאלי מי שעשה דרכו לארץ ישראל או חלק מדרכו בחשאי ובמחתרת". לשיטתה, העלייה הבלתי לגאלית נתפסה כמכשיר להצלת יהודים שניתן להפיק ממנה גם הישג מדיני. כפי שהגדיר זאת דוד בן גוריון העלייה הבלתי ליגאלית היא ]…[ "כלי מדיני פוליטי וניגוח המדיניות  הבריטית". אליהו גולומב, מפקדה הבלתי רשמי של ההגנה, ראה בעלייה הבלתי לגאלית כלי להצלת יהודים. לפי זרטל, רק בקיץ 1946 הפכה העלייה הבלתי לגאלית ל"מנוף המרכזי בזירה המדינית,

בהיותה, עתה, מפעל גלוי, מופגן, בעל יעדים מדיניים בלבד".  דליה עופר ראתה בעלייה הבלתי לגאלית "מהלך דו תכליתי הכרזת מלחמה באנגליה, מצד אחד, והסעת אלפי פליטים לחופי הארץ לעיני  העולם כולו, מצד שני".

סר ג'ון גורדון קאנינגהם, הנציב העליון האחרון של הממשל הבריטי בארץ ישראל, הכיר בהגירה  כציפור נפשם של היישוב והתנועה הציונית הקודמת לכול תביעה אחרת. הוא זיהה שלושה היבטים בשאלת העלייה הבלתי לגאלית: הפורמליסטי/חוקי הגירה שאינה עולה בקנה אחד עם חוקי ארץ  ישראל המנדטורית; התעמולתי-  הגדלת מכסות העלייה על ידי הממשל הבריטי על רקע הומניטרי, 

כיוון שמדינות אחרות היו סגורות בפני הפליטים היהודים; הענייני כול עולה עורר תסיסה בעיני  הערבים נגד הישוב ונגד הממשל שאִּפשר הגירה זו. לכן הוא ניסה לקדם נוסחה חדשה לפתרון בעיית היהודים. "קודם מדינה ואחר כך הגירה תוך כדי שינוי מקומה של ההגירה בסדר העדיפות, כדי שתועיל לכל הצדדים במשולש הארץ ישראלי".  הגירוש לקפריסין הוצג על ידי הבריטים, אך לא על ידי התנועה הציונית, "כתחנת ביניים למדינה יהודית שתוקם במסגרת תכנית החלוקה".

כאמור, הבריטים לא ראו ביהודי אירופה פליטים ואילו הציונים ראו בעלייה הבלתי לגאלית ובמעפילים עולים לגיטימיים. לעומת זאת, הערבים ראו בהם פולשים. בתום מלחמת העולם השנייה הגבילה בריטניה את העלייה הבלתי לגאלית באמצעות 'הספר הלבן', תקנות אדמיניסטרטיביות ולחץ על המנהיגים הציונים למתן את הדרישות להגברת העלייה. בין השנים 1948-1946 בריטניה אף הטילה מצור ימי בים התיכון נתיב ההעפלה העיקרי של המעפילים. הבריטים גם פעלו "למנוע מפליטים  לקבל אישורי מעבר ליהודים ממדינות אירופה שהיו תחת כיבוש נאצי אפילו למדינות אחרות". למעשה, פעילות בריטית זו נתנה משנה תוקף להצהרתו של ויצמן שהיו מדינות שסגרו שעריהן בפני היהודים והיו מדינות שיהודים לא היו יכולים לחיות בהן.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– פרק ראשון מדיניות התנועה הציונית בקהילות צפון אפריקה ולוב

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- פרק ראשון מדיניות התנועה הציונית בקהילות צפון אפריקה ולוב

המאבק ב'ספר הלבן', משנת 1939 , היה משימה ציונית יהודית שהביא לאימוץ מדיניות של עלייה – ב' העלייה הבלתי לגאלית, שהוגדרה גם כהעפלה. העלייה הבלתי לגאלית כונתה בשמות, כמו: 'עלייה –ג" )'עלייה לוחמת', 'עלייה מזוינת', 'מרד עלייה', ('עלייה יבשתית' )מארצות המזרח הקרוב(, עלייה ד' )זיוף מסמכים(, 'עלייה ה' 'עלייה פרטית' )נישואין פיקטיביים(, ' עליית כנף' )הטסת יהודים(. השימוש –במונחים אלה נועד, כנראה, להאדיר את מאמציה של ההנהגה הציונית בקרב הישוב בארץ ובעיני הקהילות היהודיות בעולם במאבקה ב'ספר הלבן' של שנת 1939.

בדיון בסוכנות היהודית, דצמבר 1938 , הגדיר דוד בן גוריון את העלייה הבלתי לגאלית כ"לא – מלחמה על העלייה, אלא מלחמה על ידי עלייה". 76 רק לאחר שבן גוריון הפנים שבריטניה הסתלקה – מתכנית החלוקה הוא שינה את דעתו וקרא למרד עלייה גלוי ולא חשאי כדי ליצור לחץ ציבורי בינלאומי ומוסרי שיביא לפתיחת השערים לארץ ישראל, "אין ציונות בלי עלייה ויותר מבכל זמן בשעה זו ]…[ נעשה אותה גם בכוח ]…[ אין לנו שום נשק אפקטיבי ובטוח יותר מהעלייה עצמה ]…[ הפסקת העלייה לא תיתכן אלא בכוח הכידונים הבריטים, המשטרה הבריטית והצי הבריטי". 

 מרד העלייה לא התממש מפני שמשה שרתוק ושאול אביגור ]שניהם ממנהיגי היישוב המאורגן[ לא תמכו בהצעת בן גוריון. הבריטים פעלו הן כדי לרצות את מדינות ערב שהוקמו על ידם אחרי מלחמת העולם הראשונה והן כדי לשמר את האינטרסים הגלובליים של האימפריה הבריטית. האתגר שעמד בפני התנועה הציונית היה עידוד העלייה לארץ ישראל כמעשה חלוצי בבחירה ובמסגר תנועתית, וגם מניעת יהודי אירופה להגר לארץ אחרת כדי לשפר את מצבם הכלכלי מאשר לפלשתינה- א"י. לכן, כששערי הארץ ננעלו חיפשה התנועה כול דרך ואף להסתכן בעלייה בלתי לגאלית. משהתבררו ממדי השואה אחרי מלחמת העולם השנייה איבדה התפיסה האליטיסטית את מקומה במדיניות הציונית.

 הסוציולוגיה רואה בנדודים ממקום למקום ואף באותה עיר כהגירה. לא כל שכן מעבר מארץ לארץ. ככלות הכול העלייה לארץ ישראל נתפסה כזכות טבעית של יהודים. התפיסה הדתית ראתה בעלייה לארץ ישראל מצווה, "כי ארץ ישראל היא המולדת אליה שבים וכארץ השייכת לכלל היהודים".  הדילמה שעמדה בפני התנועה הציונית הייתה, מחד גיסא, חשש מעלייה המונית לא"י שהייתה עשויה להקשות עליה לווסת ולקלוט אותה ומאידך גיסא, לעמוד על עקרונות העלייה הסלקטיבית והאליטיסטית שאמורה לבנות תשתית ובית לאומי בפלשתינה א"י. בעיני התנועה הציוניתהתיישבה עמדה זו עם הצהרת בלפור וכתב המנדט שאין בה רמז לעלייה בלתי לגאלית. הדגשה לא במקור [א.פ] 

 חגית לבסקי ציינה, כי,

"התנועה הציונית מקרה ספציפי של תנועת לאומית שהיא גם תנועת הגירה ותנועת התיישבות, ומוסכם על כל פלגיה, שהיא, התנועה הציונית, לא התכוונה להיות עוד ארגון להצלת יהודים אד הוק, משום שהכירה בחוסר התכלית שבכך ובמגבלות יכולתו של ארגון וולונטרי". ציטוט זה העמיד את התנועה הציונית לאחר מלחמת העולם השנייה ב'תחרות' עם הארגונים היהודים האמריקאים שפעלו באירופה לאחר המלחמה וראו בפעילותם הצלה וסיוע ליהודים משארית הפליטה להגר לארצות אחרות מלבד לפלשתינה א"י.  

יהודה דומיניץ, מנהל מחלקת העלייה בסוכנות היהודית בשנות ה- 80 של המאה שעברה, ראה בהגירה תופעה כלל אוניברסלית שאינה ייחודית לעם היהודי. לתפיסתו "הגירה מבטאת את שאיפת היחיד ]…[ ונועדה ]…[ לפתור את בעיות הפרט, פרנסתו ובטחונו האישי. אלא שלדעתו לעלייה יש ]…[ "אלמנטים של טובת הכלל".  גור אלרואי טען "שהמחקר על ההגירה לארץ ישראל התנהל על יסוד שתי הנחות: "עלייה שונה מכל הגירה" והיא ]…[ "אמצעי לפיתוח ישות לאומית". לשיטתו ]…[ "ההגירה לארץ ישראל מבוססת אידיאולוגיה בניגוד להגירה לאמריקה שהיא הגירה כללית ויהודית כאחד". לפי אלרואי ]…[ "השימוש במונחים הלועזיים: 'אימגרנטים' ו'אמיגרציה' במקום עולים ועלייה נבע מטעמי נוחות, כי המילים העבריות לא היו שגורות בפי כול". למונח עלייה הוענק ממד ערכי, "החלו להיווצר מיתוסים לאומיים חדשים שלא היו קודם לכן. השפה, מגויסת למטרות לאומיות ]…[ עצם השימוש במונחים אלו, מעיד על גישה ערכית ולעתים אף שופטת ומתריסה שאין לה מקום במחקר ההיסטורי".

המיתוס הציוני הקמתה של חברת מופת בארץ ישראל התנפץ במידה מסוימת מול עולים שלא עמדו – בקריטריונים החלוציים והייתה למעשה הגירה. עדית זרטל טענה, שאנשי העלייה הרביעית והחמישית: "לא הלמו את דמות האדם החדשה שהייתה אמורה לסייע לביסוס המיתוס החלוצי ציוני. -המעפילים שוב לא היו המטרה עצמה או הערך העליון של הפעולה, אלא מכשיר, אמצעי הניגוח העיקרי בידי ההנהגה הציונית כנגד המדיניות הבריטית".

אחרי מלחמת העולם השנייה נאלצה התנועה הציונית לאמץ מדיניות עלייה המונית כדי לחזק את היישוב בארץ ישראל ולהציל את שרידי השואה. העלייה ההמונית נתפסה אז כאמצעי לחץ בינלאומי על בריטניה. פוטנציאל העולים שעמד לרשות התנועה הציונית היה שרידי השואה יוצאי מזרח אירופה ויהודי ארצות המזרח והאסלאם. מדיניות עלייה זו תומרנה בידי גורמים פוליטיים שהרכיבו את הסוכנות היהודית, תנועת העבודה, האגף האזרחי והאגף הדתי. בין היתר, לצורך שימור חלוקת העולים המאוזנת ]הפריטטית, ב.ד[ בין התנועות הפוליטיות בפלשתינה א"י.

הקשר של התנועה הציונית והסוכנות היהודית לארצות המגרב.

אחרי מלחמת העולם השנייה החלה התנועה הציונית בארץ ובחו"ל לחפש יהודים גם מעבר ליבשת אירופה. עד אז הקשרים עם הקהילות היהודיות במזרח ובארצות האסלאם היו שוליים. יחיעם ויץ שחקר את קשריה של התנועה הציונית עם יהדות המזרח וארצות האסלאם טען שהקשרים היו "מצומצמים ובלתי סדירים". לשיטתו, עקב תוצאות מלחמת העולם השנייה הפכה יהדות המזרח לנכס דמוגרפי עבור העם וארץ ישראל. אליהו לולו] הכרמלי[, יו"ר הסתדרות 'פועלי המזרח' בירושלים ומראשי 'מפא"י', היטיב להגדיר את התעלמות התנועה הציונית מיהדות המזרח ]…[  מצרים הסמוכה 'טרה אינקוגניטה' ]אדמה עלומה, ב.ד[, נשארה עד כה והנמצא מעבר לראס אלנקורה  ]ראש הנקרה, ב.ד[, מעבר להרי החושך".

בדיון במזכירות מפא"י  (24.11.42)  לנוכח הידיעות על השמדת יהודי אירופה עמד אליהו דובקין, ראש מחלקת העלייה בסוכנות היהודית, על האתגר העומד בפני התנועה הציונית ולפני הישוב בארץ ]…[ ו"הצורך למצוא חלופות ליהדות אירופה ההולכת ונכחדת". לטענתו, החלופה העיקרית ליהדות זו הם ]…[ "שלושת רבעי מיליון יהודי המזרח. יהודי צפון אפריקה, עיראק, מצרים והארצות הסמוכות". שאול מאירוב )אביגור( ראש המוסד לעלייה ב', אמר באותו דיון ש"את העלייה מארצות המזרח התחלנו כאשר נסגרו בפנינו ארצות אירופה". ואילו אהרון כהן, השליח לאיראן, טען ]…[ ש"אלמלא סגירת השערים וחיפוש הדרכים להצלת פליטי אירופה, ספק רב אם היינו מגיעים ליהדות המזרח".

גם החרדה מפני גורל דומה ליהדות המזרח לזה של יהדות אירופה היה בין השיקולים שהביאו את התנועה הציונית לשינוי יחסה כלפי יהדות ארצות המזרח והאסלאם. לראיה הביא ויץ מדברי בן גוריון – בראשית 1943 ]…[ "לא צריך לחכות ש'פולין תחזור' שם  ]'הפרהוד' עיראק, ב.ד[. ניתן להניח, שחרדות מנהיגי התנועה הציונית והישוב שהתבססו על ניסיונה המר של יהדות אירופה בפוגרומים ואל מול מוראות השואה הושלכו על יהדות המזרח וארצות האסלאם. אסתר מאיר גליצנשטיין טענה –

ש"הממסד הציוני ראה במהגרים מארצות המזרח אלמנט לא פרודוקטיבי ]…[ "שלא סיפק את העבודה הצפויה". להערכתה קריטריון העלייה הסלקטיבית נועד למנוע מקהילות יהודיות במזרח לקבל סרטיפיקטים לעלייה לא"י ]…[ "בעולם היהודי הם נתפסו כפחות חשובים ומתקדמים ולבנטיניים בגין תרבותם הנחותה" ]…[ ולא התאימו לערכי היישוב המאורגן". ומכאן שפעילות התנועה הציונית בארצות האסלאם הייתה מצומצמת. השינוי בעמדת התנועה הציונית כלפי יהודי ארצות האסלאם קרה, להערכתה, עקב ה'פרהוד' בעיראק ) 1941 ( שהבהיר לראשי היישוב המאורגן את הסכנה הצפויה ליהודים בארצות אלה.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– פרק ראשון מדיניות התנועה הציונית בקהילות צפון אפריקה ולוב

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".

רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".

בה בעת העלה דובקין רעיון להכשיר שליחים לארצות המזרח שלא ישקפו את המחלוקות הפוליטיות בתוך התנועה הציונית בכלל ובין המפלגות הארץ ישראליות בפרט 'החלוץ האחיד'. הרעיון קיבל את הסכמה נציגי ברית הארגונים החלוציים )'הברית'( שכללה את – התנועות הציוניות: 'דרור', 'השומר הצעיר' )'השוה"צ'(, 'הנוער הציוני', נוער חלוצי מאוחד )'נוח"ם'( ו'בני עקיבא'. תנועת אגו"י לא הוזמנה להצטרף לברית.

התנועה הרוויזיוניסטית אף היא לא הוזמנה בגין המאבק הפוליטי בין הרוויזיוניסטים לבין התנועות הסוציאליסטיות. בכך, אפשר שנטעו היסודות לכישלון הרעיון. להערכתו של דובקין "כיבוש ארצות צפון אפריקה פתח לפנינו אפשרות של קשר עם קיבוצים יהודים מקומיים".  שנה לאחר מכן הציג דוד בן גוריון את 'תוכנית המיליון' שנועדה להתמודד עם תוצאות השואה ולאפשר העלאת המונים לא"י כדי לשמר את עתידו של העם היהודי.

שתי התוכניות אמורות היו להשלים זו את זו. מאיר גליצנשטיין ראתה בתוכניתו של בן גוריון "לגייס – מיליון יהודים שמחציתם מארצות המזרח מטרה לגיטימית שביטאה צורך בשליטה בהגירה לא"י והקמת מדינה יהודית". עם זאת, ציינה שעדיפות ניתנה להצלת שארית הפליטה מאירופה. לשיטתה תוכנית המיליון העמידה את יהדות ארצות האסלאם בסכנה אותה ביקשו ראשי היישוב, למעשה, למנוע. התוכנית הייתה […[ "הגזמה בסכנה ליהודי המזרח שנועדה להצדיק את עצמה.

לשולחנו של דובקין הוגש תזכיר מפורט של הפריסה הציונית הצפויה במגרב. המטרה לאחד את התנועות הציוניות המקומיות בכול ארצות המגרב שתפעלנה בכול אחת מערי המגרב כיחידה מרוכזת. התזכיר קרא למפות במגרב את כוחות ההוראה בלימוד העברית ולהתחיל בעלייה "של אנשים מוכשרים לעבודה גופנית ובעלי מקצוע מסוימים". התזכיר, ניתן להניח, הוכן כקווים מנחים ליישום רעיון 'החלוץ האחיד' בצפון אפריקה. יהודה בראגינסקי, ממזכירות 'הקיבוץ המאוחד' וממנהיגי עליה ב' והחלוץ, העיר בדיון על קורס השליחים לארצות המזרח התיכון, ]…[ ש"חבל שיוזמות אלו צפות ועולות אצלנו רק מתוך קוניוקטורה. פנינו צריכים להיות בעיקר אל המגויסים ולשליחויות ולתפקידים משכבר".  ניתן היה להבין מדבריו שרעיון 'החלוץ האחיד' היה תוצר של מצב מסוים שנועד לפתור בעיה ספציפית של יהדות מסוימת יהדות המזרח וארצות האסלאם, בעוד שהצלת יהודי אירופה –באותה עת הייתה עשויה להיפגע מיישום רעיון 'חלוץ האחיד'. עם זאת, הוא פעל לגיוס חברי קיבוצים לקורס.

באותה עת, שאול אביגור, האחראי על המוסד לעלייה ב', נאם בפני קורס להכשרת שליחים במתכונת

'החלוץ האחיד' והבהיר ש-

"המוסד לעלייה ב' ניסה להפיח רוח חיים בהעפלה בארצות המזרח וצפון אפריקה, כחלק מחידוש העלייה ומימוש היעד של השגת רוב יהודי בארץ ישראל. ]…[ אך שליחות השליחים לצפון אפריקה בוטלה, כי הפכה למיותרת עוד לפני שאלו הגיעו ליעדם, כי ניתן היה לוותר על הבסיס בצפון אפריקה כי צרפת שוחררה".

נאומו של אביגור נישא כאשר שליחים ארץ ישראלים כבר פעלו בצפון אפריקה ועסקו בעיקר בחינוך וארגון הנוער המקומי. כלב קסטל, שהשתתף בקורס השליחים ולאחר מכן נשלח לצפון אפריקה לסייע בהעפלת הספינה 'יהודה הלוי', ציין שמטרת רעיון 'החלוץ האחיד' הייתה, "שליחות לארצות הללו ]צפון אפריקה, ב.ד[, צריכה להיות במצע אחיד, כוללני ומוסכם, ולמנוע העברת הפילוג ]שהתחולל במפא"י והביא להקמת סיעה ב', ב.ד[, העושה שמות בארץ לנוער שטרם נגוע במחלותינו".  לאור הניסיון הארץ ישראלי, הימנעות מיבוא הפעילות הפוליטית הארץ ישראלית למגרב עשויה הייתה להתאים לקהילות שם, אך נאמנות השליחים לערכי תנועתם הייתה חזקה מהם.

רעיון 'החלוץ האחיד' לא רווה נחת משני קצוות הקשת הפוליטית בפלשתינה א"י. משה יונג – מתנועת 'תורה ועבודה' הודיע ל'בח"ד' )ברית חלוצים דתיים( צרפת, ש"אין הסכם על 'החלוץ האחיד' בשביל כול אותן ארצות בהן היו קיימות תנועות נפרדות לפני פרוץ המלחמה". ]…[ "הסכמנו להסכם כזה רק בארצות הלבנט ]הלבנט לא כולל את צפון אפריקה, ב. ד[ וגם בהן באנו למסקנה ברורה כי אין לדבר זכות קיום".  במילים אחרות ההסכם היה צריך להתבצע במדינות בהן לא הייתה קיימת פעילות מוקדמת של מפלגות ארץ ישראליות. בדיון של מזכירות 'הפוהמ"ז' דווח שבצפון אפריקה שיש להקים חזית אחידה של שני הגופים שבשליטתו 'בח"ד' ו'תורה ועבודה'. מנגד הביקורת בתנועת העבודה לא נפלה מזו של הציונית הדתית. תנועת 'דרור' הסוציאליסטית, שפעלה עצמאית בצפון אפריקה אף היא התלוננה ש"לא קיבלה תמיכה או עזרה כלשהי מאף מוסד ציוני או כול מוסד אחר".

תקופה קצרה בלבד פעלו בתוניס שליחים של 'החלוץ האחיד', אבל עד מהרה התברר שאחד השליחים איש תנועת 'המזרחי' ניסה "להטות את הנוער לתנועתו".  השליחים הראשונים היו יגאל כהן ואפרים פרידמן חברי קיבוץ בית אורן מטעם תנועת 'הקיבוץ המאוחד', ונפתלי בר גיורא, חבר – קיבוץ שדה אליהו מטעם תנועת הפועל המזרחי. האחרון פרש והחל לפעול בצורה עצמאית בלוב.

מעדותו של אפרים פרידמן )בן חיים( הסתבר שהוא וחברו יגאל כהן פעלו אף הם לפי קווי תנועתם. כשחזרו ארצה דיווחו ש"התנועה בתוניס הייתה בת 300 חברים אם כי ללא דתיים".  פרידמן הציע לבחון מחדש את רעיון שיתוף הפעולה עם 'הפוהמ"ז'. למעשה יישומו של רעיון 'החלוץ האחיד' לא צלח בצפון אפריקה. כחצי שנה אחרי אימוץ הרעיון של 'החלוץ האחיד' דיווח שבועון 'הד המזרח' שעיתון 'הפועל הצעיר' מיום 22.7.43 היכה על חטא על ההזנחה של יהדות המזרח על ידי התנועה הציונית וקרא לשנות את גישת התנועה הציונית כלפי יהדות המזרח.

שתי התוכניות 'החלוץ האחיד' שהעלה דובקין בשלהי 1942 , ו'תכנית המיליון' שהעלה בן גוריון – לסדר היום הציוני בשנת 1943 , ביטאו את הצורך של התנועה הציונית למלא את הארץ ביהודים ולא משנה מקורם. שתי התכניות לא יושמו בצפון אפריקה מפני שהסוכנות היהודית לא העבירה תקציבים ראויים ולא הקצתה מספיק שליחים לצפון אפריקה. אסתר מאיר טענה שלתנועת 'החלוץ האחיד' היו שני פנים: הראשון, מתן "פתרונות לבעיות ארגוניות וחינוכיות בארצות המזרח". השני, נועד ]…[ "להבטיח את שלטון מפא"י על מקורות העלייה במסגרת המאבק סביב הפילוג במפא"י".  למעשה האג'נדה הסמויה- החשש מאיבוד שליטת מפא"י בעלייה גברה על התוכנית האוטופית החלוץ האחיד'.

למעשה, מאז העלייה השנייה מדיניות העלייה של התנועה הציונית/הסוכנות היהודית כלפי יהדות המזרח הייתה עטופה במעטה של קריטריונים נוקשים. משביקשו יהודי סלוניקי לעלות ארצה בשנת 1913  הם לא נענו על ידי ארתור רופין מראשי התנועה הציונית, כיוון ש"לא עמדו בקריטריונים המסורתיים של עולים רצויים. ]…[ הם לא היו עתירי הון ואף לא בעלי נטיות חקלאיות ]…[ אלא [ אנשי משפחה ובעלי מלאכה או פועלים עירוניים".  שלושים שנה מאוחר יותר, בשנת 1944 , העלתה מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית טענה דומה לגבי עולים אלג'יראים שלאחר עלייתם לא נקלטו בארץ. "כמה מהעולים כבר פנו לשלטונות לחזור לאלג'יר". בפנייה אל המשרד הארץ ישראלי באלג'יר כתב מזכיר מחלקת העלייה ]…[ "אנו מעוניינים שיעלה ארצה בראש וראשונה חומר אנושי המוכן ומוכשר לעבוד כאן בארץ בכל התנאים"  ]הדגשה שלי, ב.ד[ הגדרה אליטיסטית זו קיבעה, לאורך זמן, את עמדת הסוכנות היהודית כלפי העלייה לא"י מקהילות המגרב. עם זאת, צריך לציין שבאותה שנה סוגיית העלייה הסלקטיבית ירדה מסדר היום הציוני ולא הייתה רלוונטית לגבי יהודי אירופה אך הייתה אקטואלית לגבי יהדות המגרב.

בדוח של השליחים 'התאומים' אפרים פרידמן ויגאל כהן –אחרי שליחותם השנייה, הם –הציעו קווים מנחים למדיניות העלייה מצפון אפריקה למרות ששליחותם התמקדה בעיקר בחינוך והם לא עסקו ישירות בקידום העלייה מצפון אפריקה. הם המליצו על עליית חלוצים "בממדים של עשרות חברים לכל שידול". בנוסף, הציעו להעניק יתרון לעליית בעלי הון ולארגן עבורם סיורים להכרת הארץ.

הם הזכירו את פוטנציאל העלייה ההמונית של משפחות שלמות. עם זאת הם העלו חשש ]…[ ש"עלייה מארצות המגרב תהיה ללא "הכרה ציונית מעמיקה".  המלצה שמחדדת את הדילמה עמה התמודדה התנועה הציונית עליה אליטיסטית או המונית. החוקרת אסתר בנבסה טענה "שמקובל לדבר על ייחודה של הציונות במזרח מפני שמתעלמים מממדיה הפוליטיים ומתמקדים בממדיה הדתיים והמיסטיים". כלומר, האתוס הציוני נבחן "על פי קנה המידה של ההיסטוריוגרפיה המוקדשת לתולדות קהילות אשכנז".  טענתה נתמכה על ידי החוקרת ניצה דרויאן, ש"הקיבוצים היהודיים בארצות האסלאם כמעט ולא הוכרו כמי שנטלו חלק בהתפתחות היסטורית זו לא מהבחינה האידאולוגית והאינטלקטואלית ואף לא מהבחינה הארגונית מעשית, עד העליות הגדולות עם קום המדינה)". חוקרות אלה וחוקרים אחרים התמודדו עם מקומה של ההיסטוריוגרפיה של יהדות ארצות האסלאם במסגרת ההיסטוריוגרפיה הציונית ישראלית(. ברגע האמת, לנוכח מוראות השואה לא היססה התנועה הציונית לשנות את מדיניותה לעלייה המונית לא מבוקרת ולא מתוכננת שסתרה את מיתוס העלייה החלוצית התיישבותית. שינוי זה הצביע – על גמישות בקריאת המציאות בה תפקדו מוסדות הישוב. אם כי, זרטל הבהירה ש- "ההעפלה והמעפילים שימשו ]…[ בידי מנהיג היישוב, בן גוריון, נשק רטורי ופוליטי שנועד לגייס – ולכבוש עמדות כוח בהנהגה הציונית. ]…[ עם זאת "הזיכרון הקולקטיבי ]…[ משקף היסטוריה מטעם ולכן ראוי להתייחס בזהירות למשמעויות ההרואיות שהתלוו למפעל ההעפלה הבלתי לגאלית המחתרתית, אך המאורגנת".

למעשה זו מטרת המחקר: להציג את הפרופיל של המעפיל הצפון אפריקאי תוך התייחסות לכול ההיבטים שהתלוו להעפלתו לפלשתינה א"י. בהיסטוריוגרפיה הציונית והישראלית בולטת ההתעלמות – מפועלם של המעפילים שביומניהם האישיים, בהשקעה פרטית וללא משאבים מהמדינה, תארו את קורותיהם. זאת לעומת ההשקעה המוסדית במוזיאונים שהוקמו להנצחת ההעפלה והאדרת פועלם של ההסתדרות הציונית, התנועות הפוליטיות, 'ההגנה', 'הפלמ"ח' ו'הפלי"ם'.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר