קהילות תאפילאלת/סג'למאסא -מעגל השנה -מאיר ניזרי
קהילות תאפילאלת/סג'למאסא -מעגל השנה -מאיר ניזרי
ספר זה עוסק בתיאור אורח החיים של קהילות תאפילאלת בכל מה שקשור למעגל השנה והתפילה. הוא המשך לקודמו, כרך א׳ העוסק במעגל האדם מן הלידה ועד לפטירה. שני הכרכים מהווים מפעל מחקרי תיעודי ששם לו למטרה לשמר את מורשת! של קהילות תאפילאלת/סג׳למאסא שבדרום מזרח מרוקו וקהילת תאפילאלת בבצאר שבאלג׳יריה, לתאר את מנהגיהן ואורח חייהן, הגותן ויצירתן התורנית והפיוטית במשך כ-150 השנים האחרונות.
הספר מתמקד כאמור בהוויי ובמנהג של מעגל השנה: שבת וראש חודש, ימים נוראים, סוכות ושמחת תורה, חנוכה וט״ו בשבט, פורים ופסח, ימי ספירת העומר וימי בין המצרים. הוא כולל תיאורי הווי, פיוטים ודרושים מוהדרים מאת חכמי תאפילאלת, וכן ההדרה ראשונה מכתבי יד בליווי מבואות ותרגום ערבי יהודי(שרח) של ההגדה של פסח, של תיקון פסח(צ׳היר), של פרקי אבות ושל ההפטרה לתשעה כאב ואף פיוטים וקינות.
שני הכרכים נשענים על מקורות בעל פה – כ-50 מסרנים, על כתביהם של חכמי המקום, על עשרות מסמכים שונים מתאפילאלת ועל אוספים של כתבי יד מבית הספרים הלאומי, ממכון בן־צבי, מהארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי וממוזיאון ישראל.
ד"ר מאיד נזרי, יליד ארפוד שבמחוז תאפילאלת, משלב זה למעלה מ-20 שנה את עבודתו המחקרית בהוראה אקדמית (היום במכללת ליפשיץ והרצוג) כמרצה בכיר למקצועות העבריים. פרסם כ-30 מאמרים בנושאי שירה ופיוט וקהילות תאפילאלת. ספריו הקודמים: שירת הרמ״א, הרב רפאל משה אלבאז, מאדריכלי השירה העברית במרוקו(הוצאת האוניברסיטה העברית בירושלים, תשע״ג); קהילות תאפילאלת/סג׳למאסא – מעגל האדם (הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשע״ג)
כרך זה מוקדש למנהיגים הרוחניים של קהילות תאפילאלת במאה העשרים ממשפחת אביחצירא:
לאחים ר׳ יצחק ור׳ ישראל ב״ר מסעוד אביחצירא זלה״ה, מארי דאתרא בבודניב ובארפוד, לר׳ מאיר ב״ר ישראל אביחצירא זלה״ה, מרא דאתרא בארפוד וגלילותיה ולר׳ שלום אביחצירא זלה״ה, מנהיגה הרוחני של קהילת תאפילאלת בבצאר שבאלג׳יריה.
לר׳ אליהו ובנו ר' מכלוף אביחצירא זלה״ה ולר׳ שמואל אביחצירא זלה״ה ואחרונים הם ר׳ יחיא אדהאן ור׳ משה תרג׳מן זלה״ה, רבותיו של בבא צאלי.
לחזנים של כל קהילות תאפילאלת שהיו שליחי ציבור, דרשנים, שוחטים, מוהלים וסופרי בי״ד ובכללם חכמי משפחת לעסרי בקצר־ אסוק וריש.
לסופרי סת״ם של תאפילאלת אחד המרבה ואחד הממעיט ובמיוחד לד׳ אליהו סבאג(ה׳ן בא־יאיהו חזאן די זרף) ובניו ר׳ יצחק ור׳ יעקב, שכתבו יחד ב־150 ספרי תורה ולר׳ אברהם הדוש מקצר א־סוק שכתב לבדו 118 ספרי תורה.
יהא זכר כולם לחיי העולם הבא
תעודת סמיכה לשחיטה
ה׳ אלהים יעזור לי. סמיכה לחיים
אמת ויציב ונכון וקיים ברירא כשמשא. שנדבה רוחו אותו הח׳ הש׳(החכם השלם) והותיק רב באישורי כהה״ר(כבוד הרב החכם רבי) יצחק נזרי הי״ו(ה׳ יחייהו וישמרהו) ושנה ופירש לפנינו בחקירה ודרישה. בדיני שחיטה וטריפות עבוד פרישה. עד שנמצא בקי בהן. ובשמותיהן. בטעמיהן ובדקדוקיהן. הלכתא רברבתא. הלכה ברורה״ ועוד שוא׳לים הלכו בו. ובקרבו ישים אור בו. ויהי למשיב ידו. ותשובתו בצדו. וחפץ ה׳ הצליח בידו. לכוין אמרא ולאהדורי סברא״
ידיו רב לו שדעתו יפה. לקבל אלפא. דסר סכיניה ונמצאת יפה. לפום חורפא. מרישא לסיפא. וברוח מבינתו. היתה באמנה אתו. ופעמים הרבה לפנינו השחיזה הכינה וגם חקרה"
ועוד ידו נטויה. במילתא דרמייא. ויהי ידיו אמונה. ידו על העליונה. ומתהלך ברגש גדולה וקטנה. לא יחטיא המטרה. אפילו כחוט השערה״
ועדיו זכין לו מומחי וטבחי מתא. ועל פיהן אנו חיין ליקר סהדותא. ששחט לפניהם בהמה גסה ודקה. בכוח גדול וביד חזקה. גם מעוף השמים. בקי באימון ידים. ואף גם בהסרת הסירכות. בידיים מבורכות. חגיר חרצין קל מהרה״ אי לזאת בהורמנא דמלכא הוא אלהנא. כל מן דין ומן דין סמוכו לנא. והנני סומך שתי ידי עליו בהץ סמיכה בעזרה. לשחוט שור שה כבשים ושה עזים וכל צפור טהורה. מעתה ומעכשיו ולית מאן דימחא בידיה ולימא ליה מא עבדית. בכל אתר ואתר הא במתא הא בדברא"
וקנינו מידו בקשט׳(בקנין של משיכה) בשח׳(בשבועה חמורה) וכר שלא ישיג גבול אחרים ח׳ו(חס וחלילה). ועוד להיות חוזר על לימודו דיני שחיטה וטריפות תמידין כסדרן כמש׳(כמו שכתוב) בשע׳ יוד׳(בשולחן ערוך יורה דעה) סעיף א׳ וכמו שציין הגאון באהט׳(באר היטב) ז׳ל בשם מהרי׳ל ז׳ל קחנו שם בארה״ והיה זה ביום ששי בשקוד׳(בשבת קודש) תשעה ימים לחודש שבט משנתינו זאת ערכתי נר למשיחי(ת׳׳ש/1940) לפרט קטן יושב בסדר ויאמר אם שמוע וכו׳ והישר בעיניו תעשה והכל שוב׳(שריר ובריר) וקיים ע״ה(עבד ה׳) יצחק אביחצירא.
גם אנכי הבא על כח׳י(כתב חתימת ידי) מודה על כל הנז׳ל(הנזכר לעיל) ובפה מלא עונה אחריו אמן ועל דבר אמת חש׳פ (חתמתי שמי פה) והשרב (והכל שריר ובריר וקיים) ע׳ה מאיר ש׳ם(שלום מאיר) אביחצירא בלא׳א(בן לאדוני אבי) הרה׳ג מו׳ג או׳ר(הרב הגדול מעוז ומגדול אדוני ורבי) מופלג מזהי׳ר(מזכה הרבים) כקש׳ת(כבוד קדושת) אדמו׳ר עט׳ר (עטרת ראשי) וצ׳ת (וציץ תפארתי) כמוהר׳ר יש׳א (ישראל אביחצירא) ברכה מאת ה' ויחש׳ל(ויחיה שמו לעולם) ויאריך ימים על ממלכתו אכי׳ר(=אמן כן יהי רצון).
Meyer Nezrit Les communautés de Tafilalet / Sijilmassa-Le cycle de l'année hébraïque
Meyer Nezrit
Les communautés de Tafilalet / Sijilmassa
Deuxième tome
Le cycle de l'année hébraïque
Résumé
Cet ouvrage traitant de la recherche et de la documentation relatives au cycle de l’année des communautés juives du Tafilalet constitue la suite du volume précédent consacré au cycle de la vie des juifs de cette région.
A l’instar du premier volume, celui-ci associe la description de traditions religieuses, de coutumes populaires, de poèmes liturgiques et d’homélies, rapportés ici, et accompagnés de sources, d’introductions et d’illustrations. Comme le précédent, ce volume est fondé sur deux principales sources : manuscrites ou imprimées d’une part ; orales, d’autre part, notamment celles fournies par des informateurs.
Chapitre 1 : le Chabbat
Ce premier chapitre explicite les us et coutumes spécifiques liés au chabbat dans les diverses communautés juives du Tafilalet : la préparation des plats chabbatiques traditionnels tels que la dafina, le rituel liturgique, le kiddouch, les chants et cantiques et les chabbatot particuliers : chabbat chira (au cours duquel est lu le cantique de Moïse), chabbat tohekha (les deux chabbatot au cours desquels sont lues les péricopes behoukotaï ou ki tavo). Ce chapitre inclut également la description des traditions usuelles de ces communautés lors du chabbat, les chants et cantiques, en particulier le poème liturgique mizmor chir leyom hachabbat du rabbin Mass’ oud Abehssira, figurant ici pour la première fois et précédé d’une introduction.
Chapitre 2 : Chabbat roch hodech (annonce du nouveau mois et bénédiction de la nouvelle lune)
Ce chapitre évoque la liturgie du début du mois hébraïque et les traditions connexes, notamment la bénédiction de la nouvelle lune, telles quelles étaient pratiquées au Tafilalet, et dont certaines étaient communes à toutes les communautés juives du Maroc, en particulier la hahtarat hahodachim (litt. : le couronnement des mois) : Adar, mois du renouveau et de la joie ; Nissan (mois du miracle de l' Exode) ; Sivan, témoin du don de la Torah, etc. Les us et coutumes spécifiques des communautés du Tafilalet consistent notamment en l'annonce du nouveau mois proclamée exclusivement par le hazzan (chantre) avant la prière des chemonei esrei (ou amidah), l’omission de la bénédiction barekhi nafchi (Bénis mon âme, L' Eternel) au cours de ce chabbat, la réitération de la bénédiction de la nouvelle lune sept jours après son apparition, etc.
Chapitre 3 : le mois d’Eloul et les selihot
Le troisième chapitre s’ouvre sur F univers spirituel particulier aux communautés du Tafilalet concernant le début du mois d’Eloul et signalé par la mise en garde hikon likrat Eloheikha (Rapproche-toi de ton Dieu, Israël), une tradition fortement imprégnée de solennité, de repentance et d’absolution des vœux, et qui est marquée par le double réveil nocturne des fidèles : le premier à minuit pour les prières des selihot (hymnes de repentir et de contrition), le second pour la prière du matin chaharit. Il en va de même de la coutume du jeûne observée tous les jours du mois par les hommes et les femmes, tout spécialement les lundis et les jeudis. Ce chapitre inclut la description des coutumes liées au réveil avant les selihot, la préparation du café pour les fidèles, le tiqqun karet (littéralement levée de la condamnation de karet) et les traditions relatives au jeûne. Il en va de même des traditions spécifiques des communautés du Tafilalet durant le mois d’Eloul – comme celle de ne pas sonner le chofar pendant les jours et les nuits de la période des selihot, ou celle de F annulation des vœux pendant les quarante jours précédant Roch Hachana (le 20 du mois de Av harahman) et non les trente jours précédant l’année hébraïque, soit le premier jour du mois d’Eloul. Le chapitre se clôt sur un document essentiel : le sermon du mois d’Eloul du phare des communautés Maliennes : David Abehssira.
Chapitre 4 : Roch Hachana et Yom Kippour – les Jours redoutables
Roch Hachana : cette grande solennité du calendrier hébraïque est marquée par certains particularismes dans les communautés juives du Tafilalet. La veille de Roch Hachana, une fois récitée la prière du matin, les fidèles, dont la plupart jeûnent une demi-journée, procèdent à l’infirmation de leurs vœux et promesses à la synagogue. Un mouton est abattu en expiation des péchés par de nombreuses familles et la chair de l’animal accommodée pour les repas de fête. Le répertoire des poèmes liturgiques et des cantiques des communautés du Tafilalet diffère de celui des autres communautés juives du Maroc. Au Tafilalet, les fidèles s’abstiennent de toute interruption de la récitation de poèmes liturgiques avant ou après la prière. Une atmosphère d’austérité règne alors dans la synagogue. La deuxième partie de la journée est consacrée à la lecture de Psaumes, puis, l’après-midi, après la prière de minha du premier jour de fête, les fidèles de toutes les synagogues se rendent en procession à la cérémonie du Tachlikh sur les rives de l’oued Ziz qui traverse une grande partie des localités du Tafilalet.
Kippour : les préparatifs de la journée la plus solennelle du calendrier juif débutent par l’abattage des kapparot (expiations), en l’occurrence de coqs et de poules, la préparation des volailles nappées d’huile et d’épices, et mijotées au four du quartier. Les communautés juives filaliennes perpétuent des traditions particulières concernant la lecture du Kol Nidré. Un climat de gravité baigne la synagogue, les fidèles prononcent à haute voix les mots amen, baroukh hou baroukh chemo et prennent une part active aux chants liturgiques. Nombreux sont les jeunes gens en prière qui se tiennent debout la journée durant et qui, pour cette performance, sont gratifiés par le chantre d’une bénédiction spéciale. Pour le repas de la fin du jeûne, certains ont coutume de consommer uniquement les plats cuits au four du village, d’autres n’observent pas cette tradition. Tous échangent le menu du repas qu’ils consommeront après la ne’ilah (le service de conclusion de cette journée d’expiation). Ce chapitre décrit les diverses traditions rituelles, les poèmes liturgiques et les coutumes relatives aux kapparot, ainsi que l’atmosphère de gravité régnant dans les synagogues.
Chapitre 5 : Soukkot et Simhat Torah (fête des Tabernacles et Joie de la Torah)
Dans toutes les communautés juives, les journées comprises entre Kippour et Soukkot sont imprégnées d’un halo de spiritualité festive incluant la préparation de la soukkah (cabane ou tabernacle), l’acquisition des quatre espèces et les achats destinés à cette longue célébration, de sorte qu’on ne prononce pas à cette occasion de tahanounim (prières pénitentielles). Dans les communautés filaliennes, certaines familles juives n'allument pas de feu en vue de cette fête.
Toutes les maisons juives possèdent des constructions en dur sur leur toit ou dans leur cour, recouvertes le moment venu de rameaux de palmier dattier qui agrémentent les paysages du Tafilalet, raison pour laquelle les cabanes de Soukkot n’étaient pas dressées dans l’enceinte des synagogues. De beaux etroguim (cédrats), non greffés, de couleur jaune, sans défaut au niveau du carpelle et d’une parfaite fraîcheur, provenaient d’Agadir et d’Essaouira (ancienne Mogador). Quant au myrte, les communautés juives filaliennes ne tenaient pas pour indispensable de disposer de trois brindilles, ni de brindilles trifoliolées.
Ce chapitre décrit les us et coutumes spécifiques de la fête, l’acquisition, après observation minutieuse, des quatre espèces par les chantres, les talmidei hakhamim (les disciples de Sages) et les chefs de famille. Le loulav (palme fermée de dattier) dont la fraîcheur doit être maintenue pendant toute la fête, les deux branches de arava (saule) et le myrte sont reliés par des bandes de feuilles de palmier selon une disposition rituelle. Le chapitre inclut également des descriptions détaillées relatives aux jours chômés, aux prières et à la séquence des hochanot (procession en ronde des fidèles autour de la chaire de la synagogue en psalmodiant les litanies de ïhochana rabba (Accorde-nous le salut) lors des haqqafot, aux réjouissances de Simhat Torah (dernier soir de la fête de Soukkot), au rituel spécifique de la prière pour la pluie, à la liste des poèmes liturgiques qui agrémentent les haqqafot et aux coutumes liées aux jeunes mariés le jour de Simhat Torah. Sont également détaillées les coutumes de la veille de Simhat Torah observées par les membres de la communauté juive d’Erfoud, ainsi que celles du dernier soir de Soukkot. Le tout est agrémenté d’un poème liturgique évoquant cette fête, composé par le rabbin Makhlouf Fadida de Rissani, et publié ici pour la première fois avec une introduction, un commentaire et des sources d’inspiration.
Chapitre 6 : Hanoukkah et Tou biShvat (Nouvel an des arbres)
-
- Hanoukkah : dans les communautés juives de diaspora comme au Tafilalet, les huit jours de cette fête étaient dépourvus de tout signifiant national, contrairement à celui attribué à cette fête en terre d’Israël : vacances scolaires, liesse, beignets et fritures, jeux de toupie, célébrations pour adultes et enfants, et chants de Hanoukkah. Dans les communautés juives filaliennes, cette fête se caractérisait essentiellement par le rituel synagogal commun à toutes les communautés juives – récitation du Hallel (louanges à Dieu), hymnes d’actions de grâce et de louange du livre des Psaumes, à la nouvelle lune, et exposition aux fidèles du rouleau de la Torah, précédée de la récitation du psaume 30 mizmor chir hanoukkat habait leDavid, ainsi que de certains versets. Le chapitre comporte la description des traditions liées à cette fête dans toutes les communautés juives, en particulier celles du Tafilalet. Le célèbre sermon du rabbin David Abehssira à cette occasion est ici publié pour la première fois.
- Tou biShvat : à l’instar de Hanoukkah, Tou biShvat ne revêt pas F importance qui lui est attribuée en Israël : congé scolaire, plantation d’arbres et consommation de fruits fraîchement cueillis. Au Tafilalet, cette fête se distinguait par l’omission de la récitation du tahanoun (prière pénitentielle prononcée après la amidah), et par un simple repas de fruits dans certains quartiers. De sorte qu’aucun préparatif n’était fait par les familles en vue de cette fête et qu’elles ne consommaient pas nécessairement de fruits à cette occasion, tout en prenant part au rituel synagogal. La suite du chapitre décrit les bénédictions sur les fruits de Tou biShvat prononcées par le Baba Salé et par Eliahou Teboul de Colomb-Béchar qui conviaient des fidèles chez eux pour participer à ces bénédictions sur les fruits.
Chapitre 7 : Pourim et réjouissances du mois d’Adar
« Lorsqu’Adar arrive, les joies sont multipliées. » Tout au long de ce mois est enseigné le poème liturgique mikamokha ve-en kamokha selon la version du rabbin Yehudah Halevi, de même qu’est lue aux enfants la meguila (rouleau d’Esther). C’est également le mois au cours duquel on procédait au tiqqun du 7 Adar (jour de la naissance et de la mort de Moïse), commenté dans ce chapitre. Contrairement aux autres communautés juives du Maroc, celles du Tafilalet n avaient pas coutume de chanter mikamokha lors du chabbat Zakhor qui précède Pourim mais le jour même de la fête. Le chapitre s’étend sur certaines traditions populaires de Pourim :étals de friandises et de crécelles, jeux particuliers à la fête de Pourim, personnage d’Aman qui constitue F attraction principale, tapage, détonations et étrennes de Pourim, évocation des jeunes victimes des réjouissances de cette fête. Le chapitre décrit également la séquence des prières quotidiennes du matin et du soir lors de Pourim, le repas de la veille, la coutume de la gueviyat nedarim (perception prélevée en milieu d’année des promesses de dons et des aumônes), l’échange de plateaux de friandises entre les familles juives. Ce chapitre est également assorti de deux sermons célèbres prononcés le 7 Adar par le rabbin Yaacov Abehssira, ainsi que le poème liturgique en acrostiche Ani achira de Yehuda ben Yeïch.
Chapitre 8 : Pessah (Pâque)
Le chapitre est introduit par les préparatifs de Pessah dans les communautés juives iilaliennes : la moisson du blé et son mode de conservation, f inspection de la cacherout durant la semaine de la péricope bechallah, la cuisson des azymes : la matsa chemourah traditionnelle, la matsa spéciale pour les soirs de fête et la matsa achira (enrichie). Toutes ces variétés de matsot sont préparées avec de la matsa chemourah. Dès l’annonce du mois de Nissan, les jeunes garçons lisent la première moitié de la Haggadah de Pessah avant la prière de minha du premier chabbat du mois, l’autre moitié étant lue au cours du second chabbat. La veille du Seder est consacrée aux derniers préparatifs de la fête : l'abattage des moutons, le biour hamets (la recherche et le brûlage de toute trace de levain), l'erouv tavchilin (plats cuits avant la fête et permettant leur consommation pendant la fête et le chabbat qui la suit), le nettoyage scrupuleux des cours et des venelles du quartier juif, la vente du hamets aux non-juifs et la disposition des denrées traditionnelles de Pessah sur un plateau : notamment un os grillé, un œuf dur et le haroset pilé à la main. La disposition de ces ingrédients sur le plateau est conforme aux prescriptions du Ari de mémoire bénie, F afiqoman est dissimulé sous la nappe, mais l’enfant qui le découvre n’est pas récompensé. La veille du Seder il est d’usage de manger des pommes de terre et des œufs ou, dans certaines familles, du foie de bœuf grillé. La liste des ingrédients interdits à la consommation est longue et détaillée : tous les épices (poivre, cumin, sel et même café), les femmes veillant à en éviter F usage. Les plats les plus répandus sont la viande de mouton, les fèves et les petits pois frais, les beignets aux pommes de terre, les légumes, les dattes, les noix et les amandes. Toutes les communautés juives filaliennes consomment de la matsa sherouya (trempée) et de la matsa achira. Le chapitre cite le sermon du Chabbat hagadol (Chabbat précédant Pessah) et le psaume intégré dans la liturgie de Pessah yomrou gue’oule haChem. Une grande place est accordée à l’édition hébraïque de la Haggadah dans sa traduction en arabe et dans F édition de la houkat Pessah dans ses trois versions – en araméen, hébreu et arabe. Ce chapitre s’accompagne de détails concernant la cuisson des matsot, F usage de la vaisselle spéciale de Pessah et les préparatifs traditionnels de la fête.
Chapitre 9 : Entre Pessah et Chavouot – le comput de l' Omer
Ce chapitre traite des coutumes relatives au comput de Y Orner dans les communautés italiennes. Une atmosphère de deuil caractérise la période de F Orner précédant la fête de Chavouot : les fidèles ne se rasent pas, ni se coupent les cheveux, ne portent pas de vêtements neufs, ne s’immergent pas dans de l’eau, ne prononcent pas la bénédiction che-heheyanou et n’organisent pas de réjouissances. Tous témoignent de précaution dans leurs actes, et portent sur eux du sel afin d’éloigner les mauvais esprits. La tradition de lecture des Proverbes et des pirkei avot (Maximes des pères) est pérennisée afin de fortifier les vertus des fidèles. Ces journées austères sont toutefois entrecoupées de jours de répit, en particulier la hilloula de rabbi Méir Ba’al Haness le 14 Iyar et celle de Rabbi Chimon Bar Yohaï le jour de Lag ba-Omer, auxquelles participent tous les membres de la communauté en allumant des bougies et en prenant part à des repas festifs. Ce chapitre qui comporte des détails sur les coutumes populaires liées aux hilloulot, est agrémenté de poèmes liturgiques en hébreu et en arabe, composés par des Sages filaliens en l’honneur de Rabbi Chimon Bar Yohaï et de Rabbi Méir Ba al Haness et cantilés au cours des hilloulot, ainsi qu’ un poème liturgique évoquant le comput de l’Orner et un sermon en l’honneur de Rabbi Méir Ba’ al Haness. Y figure également une traduction des pirké avot en dialecte judéo-arabe, langue vernaculaire des communautés juives du Tafilalet.
Chapitre 10 : Chavouot
Ce chapitre traite des traditions liées à la fête de Chavouot : tiqqun de la nuit de Chavouot, la séquence des prières, le programme de la journée, la lecture de la ketouba (contrat allégorique entre Dieu et son peuple), la lecture de psaumes et celle du livre de Ruth, la lecture des azharot selon la version du rabbin Isaac ben Reuven et du rabbin Chlomo Ibn Gabirol, le repas dit « du roi David » et celui de la hilloula de Moshé rabbenou qui transmit la Torah au peuple d’Israël, et du roi David qui naquit le jour de Chavouot, la lecture en arabe des Dix Commandements énoncés au crépuscule du dernier jour de la Création, la bénédiction des tribus extraite du recueil arba guevi’im. Sont également indiquées les coutumes liées à la lecture des azharot et le sort du dernier participant du premier jour de la fête chargé de lire le passage chevet ahim yahad oumat ehad mehem… oumichpato nigzar ki enozer, lectures des azharot (poème liturgique énumérant les mitsvot) du rabbin Reuven ben Yitzhak, jets nourris d’eau froide entre les participants au concours de lecture et les jeunes qui attendent le gagnant dans la cour de la synagogue, chacun muni d’un tonneau ou d’une jarre, le tout symbolisant le précepte en mayim ela Torah (Il ri est d’eau que la Torah). A ce propos est présentée ici une description de l’association caritative ‘Ets Hahayim fondée dans le but d’enseigner la Torah et qui organisait un repas de Chavouot. Le chapitre s’ouvre sur un sermon prononcé par le rabbin Yaacov Abehssira sur le thème du don de la Torah et comprenant une description de la lutte de Moshé avec les anges qui s’acheva sur le don de la Torah à Moshé. Le chapitre s’achève sur un poème liturgique du rabbin Yaacov Abehssira achorer hayom shira ouchivha contenant de nombreuses suggestions marquant cette fête, en particulier le don de la Torah et celui de la chekhina, la présence divine sur tout le peuple d’Israël.
Chapitre 11 – La période de deuil entre le 17 Tamouz et le 9 Av
À l’instar de la plupart des communautés juives marocaines, celles du Tafilalet observent fidèlement les journées de deuil prescrites par le Rama (acronyme de Rabbi Moshé Isserles) commémorant les calamités infligées au peuple d’Israël durant la période comprise entre le 17 Tamouz et le 9 Av. En l’occurrence : 1. à compter du 17 Tamouz, les hommes ne se rasent pas ni ne coupent leurs cheveux, ne se réjouissent pas et ne récitent pas la prière che-heheyanou, y compris le Chabbat ; 2. à compter du premier jour du mois de Av, les familles ne consomment pas de viande, ne boivent pas de vin, ne se lavent pas et ne lavent pas leur linge ; 3. à compter de la veille du 9 Av, le repas marquant le début du jeûne n’est composé que de mets non carnés et consommés non pas autour d’une table mais à même le sol, sans mizmorim (hymnes d’actions de grâce) ; 4. à compter de la veille du 9 Av, les fidèles observent les cinq « interdits », se rendent pieds nus à la synagogue, et récitent des élégies ; 5. à l’aube du 9 Av, les fidèles ne se drapent pas dans leur tallit ni ne nouent leurs tefillin, ne lisent pas la chirat hayam et se contentent de la lecture de la portion haazinou et, lorsque le rouleau de la Torah est extrait de l’arche sainte, récitent l’élégie al ekhali. Seule la prière de minha apporte un allègement au deuil : les fidèles s’asseyent sur des bancs, se drapent de leur tallit et nouent leurs phylactères en signe de consolation, suivant la croyance selon laquelle le messie serait né un 9 Av.
Ce chapitre passe en revue en détail toutes les coutumes relatives à cette période de deuil. De même y est décrite la séquence des prières et des élégies prononcées la veille du 9 Av, les coutumes spécifiques de sommeil de cette nuit, F emploi du temps de la journée du 9 Av, la prière de minha et la composition du repas pris en fin de jeûne. Le chapitre inclut les traditions populaires concernant le tiqqun hatsot quotidien à compter du 17 Tamouz et les coutumes réservées aux femmes et aux filles qui se lamentent sur la destruction du Temple devant leurs fourneaux. Le programme scolaire des jeunes élèves est adapté aux circonstances et composé de l’étude de trois haftarot intitulées telata depur anouta, du livre des Lamentations (Ekha), de la haftara traditionnelle de Ticha beAv, et d’élégies inspirées par la destruction du Temple. Ce chapitre est ici, et pour la première fois, agrémenté de quatre élégies manuscrites des Sages de la famille Abehssira, ainsi que de la haftara du 9 Av en dialecte judéo-arabe, assorti d’une traduction hébraïque et d’une introduction détaillée sur le thème de la haftara dans sa version judéo-arabe.
Chapitre 12 : lectures saisonnières
Les coutumes de lectures saisonnières généralement pratiquées par les communautés juives marocaines, au Tafilalet en particulier, évoquent des événements historiques : c’est le cas de la Haggadah (récit de Pessah) ; du Cantique des cantiques (chir hachirim) lu lors des mi-fêtes de Pessah ; du livre des Proverbes (sefer michlé) et des Maximes des Pères entre Pessah et Chavouot ; du livre de Ruth et des azharot à Chavouot ; du livre de Job entre le 17 Tamouz et le 9 Av ; du livre de Daniel entre le chabbat Nahamou et le premier jour du mois d’Eloul. Ce dernier chapitre détaille les coutumes de lectures saisonnières, leurs horaires, les textes et les versets prononcés avant et après ces lectures. En illustration, nous achevons notre ouvrage par la lecture saisonnière traditionnelle du livre de Job à Erfoud.
קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי
מלכות מרוקו בעיני יהודיה
תאפילאלת היא ערש השושלת העלאוית של מלכי מרוקו. ספרי ההיסטוריה על תולדות היהודים במרוקו מתארים את גורלה של כנסת ישראל במרוקו, תוך אבחנה בין התושבים שלא התייחסו היטב ליהודים בגלל מצוקותיהם הכלכליות והאחרות לבין השלטונות, ובעיקר המלכים, שהתנהגו כיאות כלפי היהודים. היחס ההוגן של המלכים ידוע כבר מתקופת הסעדים, כמו מולאי מוחמד אשיך שתואר כחסיד אומות העולם. דוגמאות מאוחרות מובאות בספר ׳כסא המלכים׳ לרב רפאל משה אלבאז המתאר את סדר השתלשלות המלכויות משחר האנושות, כולל ארבע מלכויות הנחתמות במלכות ישמעאל במזרח, בספרד ובמרוקו, במיוחד מתרי׳׳ט (1858) ואילך:
ובשנת תרי׳׳ט… מת המלך מו׳ עבד אלרחמאן… ומלך בנו המלך החסיד סי׳[די]
מוחמד והיה אוהב ישראל ומכבד את החכמים וכל ימיו ימי שמחה וששון ליהודים, וריבוי הברכה והשפע עד שהעשירו רוב היהודים שברוב מלכותו…
ובשנת תרל׳׳ג(1872)
מת המלך סי׳[די] מוחמד במראקש… ומלך אחריו בנו מו׳ אלחסן (1894-1873)
יר׳׳ה ותנשא מלכותו … יה״ר… שבימיו ובימינו תושע יהודה וישראל ישכון לבטח.
היחס ההוגן ליהודים נמשך הלאה בימי מולאי יוסף (1927-1892 ), המלך ה-19מלשושלת העלאווית, יחס שהתחזק בימי בנו מוחמד החמישי, סולטאן מרוקו תחת הכיבוש הצרפתי (1953-1927) ומלך מרוקו העצמאית מ-1955 ועד 1961. היחס ההוגן נמשך בימיו של חסן השני שמלך במרוקו בשנים 1999-1961 וגם בתקופת
בנו, מוחמד השישי, המלך ה־22 לשושלת העלאוית, שזכה לכתר המלוכה מ־.1999 על יהדות מרוקו בימי מוחמד החמישי ועל יחסו האוהד של מלך זה ליהודים נכתב ספר בידי רוברט אשרף. בדומה למחבר ספר ׳כסא המלכים׳ גם אשרף מדגים את יחסם החיובי של מלכי מרוקו לנתינים היהודים לעומת המון העם. ספרו של אשרף נשען בחלקו על ספרי היסטוריה ובחלקו על עדות אישית של המחבר, איש רב פעלים, שהיה מעורה היטב בממסד של ממלכת מרוקו להוויותיה ומילא בה תפקידים ממלכתיים החל ב־1959. בימי האופל של משטר וישי בצרפת עמד המלך בפרץ נגד חוקי הגזע שרצה משטר זה להנהיג בממלכה. מוחמד בן יוסף הביע לפני נציגי יהודי מרוקו בכל מפגש את אהדתו לקהילה היהודית. אחת מהן היא הצהרתו הידידותית ההיסטורית בחג הכס ב־1943, שפשטה בכל מחנה ישראל במרוקו, בחצרות ובבתים:
הרי נתיני אתם לי, לא פחות מן המוסלמים, ולפיכך חסותי ואהבתי נתונות לכם.
האמינו לי, שאצלי תמיד תמצאו את העזרה שתידרש לכם. המוסלמים הינם ותמיד יהיו אחיכם וידידיכם. שאלו את פי זקניכם ותלמדו לדעת, שסבי המפואר מולאי חסאן, היה ידיד אמת ליהודים, ופעמים רבות הפגין דאגה כנה לגורלם. אבותיכם הכירו אותו בצביונו ואהבו אותו בלב שלם. יכול אני להבטיחכם, שאני מצדי כוונתי לנהוג בכם ובאחיכם לדת אותה מידה של התחשבות ולהעניק לכם אותה מידה של דאגה. החג הזה הוא חגכם.
הצהרה זו תורגמה לשפת המעשה ולאפליה מתקנת: כל המוסדות הממלכתיים נפתחו בפני יהודים: הפרלמנט, בתי המשפט ומשרדי הממשלה, כפי שמתאר אשרף: ב־1958 נכללו 95% מילדי היהודים ברשתות החינוך, רובם בכי״ח; 90% מן היהודים קיבלו טיפול רפואי סדיר באמצעות אוז׳׳ע מרוקו, ואילו אורט סיפק הכשרה מקצועית איכותית לכל נער יהודי שרצה בכך, בו בזמן ששום מוסד מרוקאי לא יכול היה להבטיח הכשרה דומה לצעירי המוסלמים.
גם חסן השני, בנו ויורשו של מוחמד החמישי, המשיך במורשת אביו והנהיג מדיניות אוהדת כלפי הקהילה היהודית במרוקו, והיה בקשר עם מנהיגי הקהילה שכמה מהם מילאו תפקידים ממלכתיים. לחסן היו קשרים גלויים וחשאיים עם ממשלת ישראל, והיה מעורב בפיוס בסכסוך היהודי-ערבי ובהסכם השלום שבין ישראל למצרים."
הקשרים הטובים בין בית המלוכה לבין הקהילה היהודית במרוקו בפרט, ולבין סניפיה בשאר הקהילות מחוץ למרוקו, נמשכים עד ימינו על ידי מוחמד השישי, בנו וממשיך דרכו של חסן השני. דוגמה מובהקת ליחסו ההוגן של מוחמד השישי כלפי העם היהודי הוא נאומו המיוחד והמפתיע באו״ם נגד הכחשת השואה. נאום זה ריגש מאוד את הרב הראשי הספרדי, הרב שלמה עמאר, שהגיב על נאומו זה באיגרת ברכה:
הוד מלכותו הנעלה, לשם טוב ותהלה מאבותיו היא נחלה, ליקר תפארת וגדולה, כבוד המלך מוחמד השישי ירום הודו, מלך מרוקו הגדולה והמהוללה.
אדוני המלך, כמו רבים ברחבי תבל התרגשתי לקרא את נאומך הנפלא בענין ׳השואה' שפגעה גשמית בעם היהודי, ופגעה חמורות במוסר עמים רבים, שואה שהכתימה את העם הגרמני, כתם מר ורע לנצח. מאוד התפעלתי מיושר לבך, מעוז רוחך ומאומץ נפשך הנקייה. רק מלך ישר המולך על אומה שידעה לעמוד בעוז וגבורה מול השטן הנאצי הבא שעריו, להשמיד נתינים חפים מפשע, עם נאמן למלכו ולארצו, עם שידע לפתוח שעריו בחמלה אל יהודי אירופה, הנסים על נפשם מפני המלאך המוות עלי אדמות, מלך של עם כזה יכול לעמוד גם היום ולהישיר מבט ולזקוף את הגו, ולומר בפשטות וביושר, דברים ברורים וישרים, כאשר דיבר אדוני המלך בגבורתו. אנחנו יוצאי מרוקו, גאים בכך, ולא יוצאי מרוקו בלבד, אלא כל היהודים בכל מקום מברכים אותך על האומץ ועוז הרוח שהפגנת בנאום נכבד זה, ויודעים שזו דרכך הנכבדה.
ואני מברכך בברכה המסורתית האצילה, ירום הודך בכבוד, ותינשא מלכותך בחן ובחסד, תרב גדולתך, והשפעתך הגדולה תתפשט על מנהיגים רבים וישרים,והיית להם לדוגמא ולמופת, והם ילכו לאורך. וכל אויביך יפלו לפניך, ואתה על במותימו תדרוך. והא־ל המשלם גמול טוב לעושי טוב, יאריך ימיך ושניך בבריאות ורוב נחת, יחד עם כל המשפחה הכבודה והרוממה. בהוקרה והערצה.
כאן המקום לציין גם את מעמד ברכת הרב הראשי של מרוקו למלך המתקיימת אחת לשנה בבית הכנסת הגדול בקזבלנקה ביום כיפור בנוכחות הפמליה המלכותית, מעמד הזוכה לסיקור ממלכתי בטלוויזיה המרוקאית כל שנה. זאת בנוסף לברכת המלך בנוסח ׳הנותן תשועה למלכים׳ הנאמרת בכל בתי הכנסת במרוקו בליל יום כיפור, ויש שאומרים אותה כל שבת.
12 נוסח הנאום של המלך ונוסח הברכה של הרב עמאר ראה: /http://www.kikarhashabat.co.il
קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-עמ' 25-22
קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי
סידוד תפילת החודש ומעמדו בתאפילאלת
עד לפני ההוצאה לאור של סידורי תפילה בדפוס, יש להניח שהמתפללים התפללו מתוך קבצים של כתבי יד שהעתיקו זה מזה. לחזן היה כנראה סידור אישי שלו בכתב יד, והמתפללים שמעו מפיו את התפילה. אם החזן היה תלמיד חכם ואיש זיכרון, היה מתפלל אף בעל פה. דוגמה למסורת זו היא מנהג הקריאה בפרקי אבות שקראו בבית הכנסת בין פסח לעצרת לפני מנחה של שבת, אחד משנה ואחד עבראן. את המשנה קראו מתוך דפוס של ׳פרקי אבות׳ ואת התרגום אמרו בעל פה על פי זיכרון או על ידי לימוד של תשב׳׳ר מפי מלמדיהם.
בתאפילאלת אין ידוע עד היום על תרגום עברי בכתב יד. כיוצא בזה אף תרגום ספרי איוב, משלי ודניאל שקראו בשבתות קבועות מפסח ועד עצרת, אחד מקרא ואחד עבראן – תרגום העבראן היהודי נשתמר בעל פה.
- הערת המחבר: כידוע קיימת מסורת בקהילת תימן עד ימינו שמתורגמן עומד ליד הקורא בתורה ומתרגם לאונקלוס. הקורא קורא פסוק בספר תורה, ואחריו המתורגמן קורא את תרגומו באונקלום מתוך חומש. מסופר על איש תימני בשם שלום אהוד(או יאהוד) מגן יבנה שידע את התרגום בעל פה.
והנה יום אחד בבית כנסת בשם ׳שבת אחים׳ בגן יבנה, באחד משלושת הרגלים חיפשו תרגום לקריאה בתורה המופיעה במחזור ללא תרגום צמוד, ושלום אהוד התנדב ותרגם כל פסוק בעל פה.
מסורת זו יכולה ללמדנו גם על נוסח התפילה שאנשים התפללו בעל פה, ולא הכול היו נזקקים לנוסח המאה ה-18. במאה ה-19 כבר נודעו סידורי תפילה בדפוס. הסידור המרכזי והנפוץ ביותר הוא ׳תפילת החודש׳. מהדורה ראשונה של סידור זה יצאה לאור בשנת התקס"א- 1801בליוורנו שבאיטליה, שלוש שנים לפני פטירת החיד״א, ומובאות בו פסיקותיו ׳קשר גודל׳ בענייני הלכה. הסידור משקף את נוסח התפילה של יהודי צפון איטליה, צפון אפריקה ושאר קהילות המזרח. סידור זה נהוג גם אצל יהודי תימן, נוסח שאמי השלם. החל ממחציתה של המאה ה־20 איבד ׳תפילת החודש׳ את ההגמוניה שלו, כשלצדו נדפסים סידורים חדשים נוסח יהודי בבל ובן איש חי. המהדורה האחרונה של הסידור במתכונתו הישנה הודפסה בירושלים בשנת תשל״ה. מהדורות נוספות לסידור זה יצאו בהוצאת סיני, ואחרות בשנים תשס״ד ותשס׳׳ז. בתשע׳׳ג יצאה לאור מהדורה חדשה בשם ׳תפלת החודש השלם׳ על ידי מכון ׳ספורנו׳. במהדורה זו הוחזרו למקומן כל ההשמטות, והכול נעשה כמו סידור תפילת החודש לפי כל המהדורות שיצאו בליוורנו(19 מהדורות ידועות), עם תיקוני מילים ופתיחת ראשי תיבות, כולל הפירוש המפורסם ׳שלמות הלב׳ ו׳עבודה שבלב׳. הסידור מתאפיין בכתב מהודר ובנייר מיוחד בצבע קרם הנוח לעין.
הסידור הנפוץ ביותר בקהילות תאפילאלת הוא ׳תפילת החודש׳, אולם לא אימצו בהן את כל פרטיו ונוסחיו: יש מנהגים שאין נוהגים בתאפילאלת על פיו, כמו סדר תחינות שני וחמישי, ויש מנהגים נוספים שהילכו בעל פה ואינם כתובים בסידור זה, דוגמת הפסוקים הנאמרים לפני ׳הודו׳ בשבת.
סידור נוסף הוא ׳בית עובד׳ לימות החול ו׳בית מנוחה׳ לשבת. באלה התפללו בתאפילאלת בדרך כלל חזנים ותלמידי חכמים.
בימים נוראים ובשלושה רגלים התפללו קהילות תאפילאלת במחזור ׳זכור לאברהם׳ לראש השנה, ׳זכור לאברהם׳ ליום כיפור, ובחגים התפללו ב׳זכור לאברהם׳ לשלושה רגלים.
גם מחזורים אלה לא חפפו את הנוסח המסורתי הפילאלי. דוגמאות לכך הן הפיוטים לימים נוראים המופיעים לפני ׳נשמת׳ ולפני ׳יוצר׳, שלא נאמרו במקומם אלא לפני התפילה סמוך ל׳ותתפלל חנה׳ או אחרי תפילת החזרה, בגלל המנהג הפילאלי לא לעשות הפסק בפיוטים אחרי ׳ברוך שאמר׳. כך גם לגבי תפילת הגשם שנאמרה לא במקומה במחזור אלא לאחר תפילת מוסף, לפני קדיש תתקבל,
והחזן אומר נוסח מיוחד לפני מוסף, ובו הזכרת הגשם: ׳קהלא קדישא הדין הוו זהירין לצלאה רב להושיע ומוריד הגשם לברכה׳ (=הקהל הקדוש הזה! הוו זהירים לומר בתפילה ׳רב להושיע ומוריד הגשם לברכה׳). כללו של דבר, סידור ׳תפילת החודש׳ והמחזורים ׳זכור לאברהם׳ אומצו אמנם על ידי קהילות תאפילאלת כמו על ידי שאר קהילות, אבל לא לכל נוסחם ופרטיהם, ואפשר שטשטשו את הנוסח הפילאלי בתפילה שהילך דורות.
מקומה של האישה הפילאלית באירועי הקהילה
האישה הפילאלית מעורבת יותר באירועי הקהילה הקשורים במעגל האדם והמשפחה ופחות באלה הקשורים במעגל השנה, בגלל מקומה הנפקד בבית הכנסת. האישה מעורבת כמעט בכל התחנות במעגל החיים המתוארות בכרך א של קהילות תאפילאלת – מעגל האדם: כל הווי החתונה הוא נשי, וכל מסלול הכלולות נע סביב הכלה ושושבינותיה, החל מהאירוסין דרך ארבע השבתות המרכזיות, אירועי החינה והסלכ׳ה, התהלוכות החגיגיות של הובלת הנדוניה, ההליכה למרחץ ועוד. רוב השירים המושרים לכבוד החתן והכלה בכל מסלול הכלולות הם שירי נשים, על שלל דימוייהם וניביהם. גם ההוויי של ההיריון והלידה הוא נשי: הנשים הן המארגנות את חגיגות ההודיה על בשורת הלידה, התהלוכות, ההכנות ללידה והוויי הלידה. מעורבות הנשים ניכרת היטב גם באירועי חופת הנעורים: ההווי, התהלוכות, התלבושות, המאכלים – הכול נעשה על ידי נשים. אירועי בר מצווה אמנם מתמקדים סביב הילד או הנער ודרשותיהם, אך גם בהם הנשים תורמות בהכנות החגיגיות והסעודות לאירועים. כך גם באירועים להכנסת ספר תורה והזוהר לבית הכנסת. בפרק השמיני הדן בהפסקה השבועית רוב המשתתפים בצומות הם נשים, ושמותיהן מפורטים בפרק. גם בהוויי של הפטירה הנשים תופסות מקום מרכזי: הן הבוכיות, הן המקוננות בלשונן ובתנועותיהן והן המבטאות את שנת האבל בבגדיהן הלבנים.
בכרך הנוכחי המוקדש למעגל השנה הנשים מעורבות פחות משום שרוב הכרך מתמקד בקטעים הליטורגיים המכוונים לגברים: תפילות, פרשה והפטרה, פיוטים, קינות, קריאות עונתיות כמו הטהיר של פסח ופרקי אבות. האישה הפילאלית מקומה לא יכירנה בבית הכנסת לא בשבת ולא בחג, חוץ מנשים זקנות אחדות שפוקדות את בית הכנסת. אף על פי כן ישנם אירועים שהנשים משתתפות בהם גם בבית הכנסת: בערב הכפרות שבו הנשים ממלאות את עזרת בית הכנסת, בליל שמחת תורה ובתפילת הנעילה. בשאר החגים והמועדים תרומתן של הנשים היא בהכנות לימים אלה: בהכנות של סעודות השבת, סעודות ראש השנה, בהוויי הכפרות החל מהובלת התרנגולים לשחיטה ועד לבישול העופות לסעודה המפסקת, הכנת הסעודות של חג הסוכות, השתתפותן כאמור בליל שמחת תורה, הכנת הסעודות לפורים בצאת התענית ובסעודת פורים המרכזית, ההכנות של פסח לכל שלביהן: בדיקת החיטה סמוך לשבת שירה, אפיית המצות הנמשכת שלושה שבועות בין פורים לפסח, הכנת התבלינים, הוצאת הכלים, שטיפתם והכנתם, וכל ההכנות לסעודות חג הפסח וכן חג השבועות.
קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי עמ' 29-26
קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי
ייחודה של תאפילאלת ביחס לערי חמערב הפנימי מבחינת הלכה ומנהג
תאפילאלת היא אזור מרוחק מבחינה גאוגרפית מערי המרכז במרוקו, ולפיכך לא הייתה תמיד השפעה של תקנות הקהילות במרכז, הן אלה של התושבים והן אלה של המגורשים, על קהילות תאפילאלת.
דוגמה לכך – תקנות הירושה, שבתאפילאלת לא הלכו על פיהן אלא רק לפי דיני התורה.
עדיין אין בידינו ספרים גמורים ומגובשים של כל קהילות ישראל בצפון אפריקה למחקר משווה. אולם זה כמה שנים נעשו ניסיונות לניסוח מנהגי מרוקו בכמה קהילות: "נהגו העם״
לקהילת צפרו, ״נתיבות המערב״ ו״עטרת אבות״ לערי המרכז, ״זוכר ברית אבות״ לקהילת מראכש ועוד. ספרים אלה יש בהם תרומה למחקר השוואתי בין קהילות אלה לבין מנהגי קהילות תאפילאלת. אמנם רוב המנהגים משותפים, אבל עדיין ישנם מנהגים רבים ייחודיים לתאפילאלת.
על מנהגי תאפילאלת הקשורים באבן העזר בנושאי נישואין וגירושין נתחבר ספר בשם ״מליץ טוב" בידי ר׳ שלום אביחצירא, יליד תאפילאלת ורבה של קהילת בצאר, שרוב מניינה ובניינה מתאפילאלת, ספר שהיה לנו לעזר רב במפעלנו"קהילות תאפילאלת״ על שני כרכיו שבהם אנו מנסים להקיף את כלל המנהגים של תאפילאלת, במעגל האדם ובמעגל השנה, ולהצביע על הייחודיים שבהם.
מנהגים ייחודיים הקשורים במעגל האדם תוארו בכרך א, דוגמת מסלול אירועי הנישואין, מנהגי חופה ושטר הכתובה, מנהגי הייבום הארעי, מנהג חופת הנעורים שבמאה העשרים נודע רק בתאפילאלת, ההוויי המיוחד של לילות בר יוחאי מיום לידת הבן ועד יום המילה, סדרת הפיוטים הייחודית ללילות אלה, האירוע הכפול של בר מצווה לציצית בגיל 10-8 ואירוע ייחודי לתפילין בגיל 13 , מנהג ההפסקה השבועית הייחודי בתפוצתו בקהילות תאפילאלת לעומת נדירותו בשאר הקהילות, ומנהגי פטירה ייחודיים בתאפילאלת.
גם בכרך זה, כרך ב, העוסק במנהגי השנה, מתוארים מנהגים ייחודיים בקהילות תאפילאלת. בסיכום שבסוף כל פרק ניסחנו בקיצור את המנהגים הייחודיים הקשורים למועדי השנה: מנהגי תפילה ובית כנסת, שבת וראש חודש, ימים נוראים, סוכות, חנוכה וט״ו בשבט, בין פסח לעצרת וימי בין המצרים. מכלל עשרות המנהגים הייחודיים המובאים בכרך זה, בסוף כל פרק נמנה מנהג אחד או שניים לכל מועד, מעין טעימות ראשונות.
שבת
- עשיית החמין על רכיביו בכמה קדרות, ולא בקדרה אחת כמקובל באזור המרכז. לפיכך מספר הקדרות הממוצע למשפחה מגיע לחמש, בנוסף לקנקני התה.
- אמירת הפיוט ׳בר יוחאי נמשחת׳ במסגרת תפילת ערבית לאחר פרק ׳במה מדליקין׳, ואחריהם ׳ר׳ חנניה׳ וקדיש ׳על ישראל׳, ולא בקידוש בבית כפי שרשום בתפילת החודש וכנהוג בקהילות המרכז.
- קריאת סדרה של פסוקים לפני ׳הודו׳ בשחרית של שבת(צפניה ג, כ; תהלים קג, כ-כא; קג, כב-כג; קד,א; קו, מח).
ראש חודש: אין אומרים ׳ברכי נפשי׳ לפני ערבית בראש חודש שחל בשבת.
ברכת הלבנה: נוהגים לברך את ברכת הלבנה רק לאחר שעברו עליה שבעה ימים אחרי המולד, אבל משתדלים לברכה במוצאי שבת. לכן אם מלאו לה שבעה ימים ביום חמישי, ואין חשש לעננים, מעדיפים לברכה במוצ׳׳ש.
חודש אלול וימי הסליחות
א.אין עושים התרת נדרים לא בכ׳ באב ולא בא׳ אלול. ב. מראש חודש אלול עד יום כיפור אומרים ׳מזמור לדוד ה׳ אורי וישעי׳(תהלים כז) שלוש פעמים ביום: 1. בערבית לפני ׳ה׳ צבאות עמנו׳; 2. בשחרית אחרי ׳עלינו לשבח׳, כדי לומר קדיש אחרי המזמור; 3. במנחה במקום ׳למנצח בנגינות׳.
ימים נוראים: אין מרבים בפיוטים ובוודאי לא בהפסק תפילה. לפני ׳ותתפלל חנה׳ אומרים את הפיוט ׳יה שמך ארוממך׳ ולאחר החזרה של תפילת שחרית אומרים את הפיוטים ׳ה׳ יום לך אערוך תחינה׳ ו׳אלהי אל תדינני׳. שאר הפיוטים המופיעים ב׳זכור לאברהם׳: ׳שואף כמו עבד', ׳שופט כל הארץ׳ ו׳ידי רשים,אין נוהגים לאמרם. גם ׳ונתנה תקף׳ אין נוהגים לומר, אבל יש שמלמדים אותו לתלמידים לפני ראש השנה.
סוכות ושמיני עצרת: נוהגים לומר תפילת הגשם אחרי תפילת מוסף, לפני קדיש תתקבל.
חנוכה: מתפללים מנחה בבית הכנסת, אחר כך הולכים הביתה להדליק את נרות החנוכה וחוזרים לבית הכנסת להתפלל ערבית, ואין מדליקים נרות חנוכה בבית הכנסת.
פורים: קוראים את הפיוט ׳מי כמוך ואין כמוך׳ בשחרית לפני הוצאת ספר תורה, ולא בשבת זכור.
פסח
א. מקפידים על אכילת מצה שמורה בכל ימי חג הפסח. ב. קוראים בבית הכנסת בשעת ההפטרה את הטהיר (תיקון פסח) בימים ראשון ושני של פסח, בשבת חול המועד ובשביעי ושמיני של פסח. יש מסגרת קבועה הנקראת כל יום.
ימי ספירת העומר: המנהג בתאפילאלת הוא שבכל ימי הספירה עד לערב שבועות אין מסתפרים, אין לובשים בגדים חדשים, אין שוחים במים ואין מברכים ׳שהחיינו׳.
שבועות
א.אין נוהגים לקשט את בית הכנסת בשבועות בענפים ובפרחים. ב. נוהגים לעשות סעודה מרכזית לכבוד דוד המלך.
בין המצרים: שבוע שחל בו תשעה באב אינו נוהג בקהילות תאפילאלת, שהרי תספורת, נישואין ואירוסין, שהחיינו והכאת תלמידים אסורים מי״ז בתמוז, וכביסה ואכילת בשר אסורים מראש חודש.
קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי עמ' 31-29
קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי
א. ההכנות לשבת
הקניות לשבת
קניית הפֵרות והירקות בשוק לכבוד שבת נעשית ביום חמישי. גם הבשר נקנה בו ביום ומוכשר בבית על ידי הדחה ומליחה, אבל יש הקונים את הבשר ביום שישי, במיוחד בימות החמה, שהרי אינו דומה בשר שנשחט היום לבשר שנשחט אתמול, קל וחומר כשמדובר באורח נכבד כמו השבת. בריסאני שוחטים בשר ביום חמישי ומחלקים אותו ביום שישי. על ההכנות לשבת שר הפייטן, ר׳ מסעוד אביחצירא, בשירו ׳מזמור שיר ליום השבת׳:
עֶרֶב הַשַּׁבָּת יוֹם שִׁשִּׁי / תִּקְנֶה כָּל צֹרֶךְ שַׁבָּתְךָ
תָּכִין בְּעַצְמְךָ תַּעֲשֶׂה / וְלֹא עַל יְדֵי זוּלָתְךָ
אֶל מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא / אוֹרֵחַ הַבָּא לִקְרָאתְךָ
מָה תֹּאמַר וּמָה תַּעֲנֶה
אפיית הלחם לשבת בידי הנשים
הכנת הלחם לכבוד שבת נעשית בידי הנשים בימי חמישי ושישי בבית המאפה השכונתי לפי תורנות ומשמרות. בית המאפה מיועד לכעשרים משפחות. מלאכת האפייה לשבת – תכונתה מרובה משאר ימות השבוע, שהרי יש לאפות כיכרות לחם לכדי שלוש סעודות, שהכול מקפידים לקיימן בלחם משנה. לפיכך מסיקים את מתקן האפייה ביום חמישי, וגם בלילה אור ליום שישי ולמחרתו במשך שעות הבוקר עבור שאר המשפחות. המשפחות נחלקות לכשש משמרות. בכל משמרת משתתפות בין שלוש לארבע משפחות. משפחות המשמרת הראשונה משכימות קום ביום חמישי, בסביבות ארבע בבוקר, לשות את הבצק ומכינות את העיסה בליווי ברכות, ובשעה שבע בבוקר בערך הולכות לבית המאפה ואופות את הלחם. נשות המשמרות האחרות מופיעות בהפרש של כשלוש עד ארבע שעות בין אחת לרעותה. המשמרת האחרונה מסיימת בלילה את האפייה סמוך לשמונה בערב, ואוטמת את פתח התנור בטיח לשמור על חומו לקראת חידוש האפייה למחרת בבוקר. המשמרת הראשונה משכימה בערב שבת בארבע בבוקר, ואחריה ממשיכות שאר המשמרות באפיית הלחם לכבוד שבת עד השעה אחת וחצי אחר הצהריים בקירוב, ובסך הכול שלוש משמרות. כשעה לאחר מכן מתחילה הטמנת הקדרות לשבת. נמצא שהתנור פועל ברציפות החל מיום חמישי עד מוצאי שבת. משמרות אלו אינן קבועות, אלא מתחלפות כל שבוע בתורנות, כדי שיתאפשר לנשים להתפנות עבור התבשילים ושאר ההכנות לשבת.
הערת המחבר: לאחר הלישה, לפני תפיחת הבצק האישה הלשה אומרת: ׳בראכת לאה ואיסם לאה, בראכת ללא שרה וללא רחל, בראכת ללא חנה…׳(=ברכת ה׳ ושם ה/ ברכת שרה, רחל ורבקה, חנה…), והרי זו בקשה ומשאלה שתשרה ברכה בעיסה, רעיון המבוסם על מדרש בראשית רבה [וילנא] ם, טז
׳שלוש זעות יפות הן… וזעת מרחץ אין לך כיוצא בו׳
הרחצה בבית המרחץ
הרחצה לכל הגוף לכבוד שבת נעשית בבתי המרחץ הפזורים בעיר. הרחצה לגברים נעשית ביום חמישי ונמשכת עד מאוחר בלילה, ובריסאני מתרחצים ביום שישי אחר חצות.
בית המרחץ הקרוי ׳לחמאם' הוא חדר גדול ורחב ידיים המוסק בעצים ובפחמים בבית המוקד הסמוך לאחד מכתליו. בית המרחץ משמש מיניה וביה גם חדר רחצה וגם סאונה רטובה. בחדר זה המתרחצים שוהים כשעה קלה ואחר כך יוצאים ממנו לפרוזדור צונן מאוד, ומשם לרחבת ההלבשה. השהייה בבית המרחץ היא חלק מהוויי ההכנות לשבת: שם נפגשים בני הקהילה לשעה קלה, משוחחים בדרכם אליו וביציאה ממנו. זוהי שעה של קורת רוח ותענוג לגוף ולנפש לכבוד שבת ומועד.
ב. יום שישי – עדב שבת קודש
שניים מקרא ואחד תרגום
׳אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי אמי: לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום/ ׳שכל המשלים פרשיותיו עם הציבור, מאריכין לו ימיו ושנותיו/ ו׳מצוה מן המובחר שישלימנה קודם שיאכל בשבת/ ודרגות שונות יש בקריאתה. אבל יראים ותמימי דרך נוהגים להדר ולקרוא שניים מקרא ואחד תרגום בערב שבת לאחר תפילת שחרית וקריאת חק לישראל, כשהם מעוטפים בטלית ובתפילין ואחרים משלימים במהלך היום או בשבת. מרא דאתרא, ר׳ ישראל אביחצירא (להלן: יש״א ברכה), נהג ביום שישי בבוקר לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום בעמידה מתוך ספר תורה כשר ומהודר, ואחד מתלמידיו היה מתרגם בחומש. על מנהג שניים מקרא ואחד תרגום בערב שבת שר המשורר:
וּלְקַדֵּשׁ נֹגַהּ חֵן תִּמְצָא / פָּרָשַׁת שָׁבוּעַ תִּקְרָא
שְׁנַיִם מִקְרָא בִּקְדֻשָּׁה / וְאֶחָד תַּרְגּוּם בְּמוֹרָא
חתספורת
תלמידי חכמים, ובראשם מרא דאתרא, יש״א ברכה, הקפידו לקבוע את עת תספורת השער בערב שבת, אבל שאר העם היו מסתפרים ביום חמישי כמו בריסאני.
קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-עמ' 38
קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי
הטבילה במקווה
טְבִילַת מִצְוָה לְרָחְצָה / תִּטְבֹּל בְּמִקְוֵה טָהֳרָה
אָז בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי
במהלך היום הולכים חסידים ואנשי מעשה ובראשם חכמי אביחצירא לטבול במקווה טהרה סמוך לחצות היום, וכך המנהג גם בריסאני. סדר הטבילות וכוונותיהן הם לפי החיד״א,
ומרא דאתרא, יש״א ברכה, ערך כוונות לפי האריז״ל והבעש״ט.
רחיצת פנים, ידיים ורגליים
דִּין מַיִם חַמִּים תַּדִּיחַ / פָּנִים יָדַיִם רַגְלִים
סוֹד שַׁלְהֶבֶת יָהּ תָּשִׂיחַ / פָּסוּק הַכָּתוּב לַחַיִּים
אָז הַקְּלִפּוֹת תַּזְנִיחַ / מִקֶּרֶב יְרוּשָׁלַיִם
מַהֵר תִּכּוֹנֵן וְתִבָּנֶה
את החרוזים הנ״ל נהגו נקיי הדעת שבתאפילאלת לשיר ולקיים: ערב שבת לפני מנחה נוהגים לרחוץ פנים, ידיים ורגליים בחמין, ואף על פי שכבר הלכו לבית המרחץ לכבוד שבת, מקפידים לחזור ולרחוץ פנים, ידיים ורגליים.
וזה סדר הרחצה: ממלאים ערבה במים חמים, הרוחץ יושב על שרפרף ולידו הערבה, ועל כתפו מגבת. רוחץ את פניו תחילה ומנגבן, אחר כך רוחץ את ידיו ומנגבן ולבסוף רוחץ את רגליו ומנגבן. לאחר הרחצה לובש את בגדי השבת – הכול כמנהגם של ראשונים, ׳שכך היה מנהגו של רבי יהודה בר אלעאי: ערב שבת מביאין לו עריבה מלאה מים חמין, ורוחץ בה פניו, ידיו ורגליו, ומתעטף בסדינים המצויינין ודומה למלאך ה׳ צבאות.
מנהג זה נפוץ גם בבצאר אצל הגברים ביום שישי.
הערת המחבר: על מנהג זה הקפידו בעיקר חכמי אביחצירא בריסאני, בבודניב ובארפוד, ואנשים המקורבים רוחנית לבבא מאיר או לבבא צאלי, כגון אדוני אבי. אבל בתקופה החדשה בריסאני לא הקפידו על הדחת פנים, ידיים רגליים, לאחר שהלכו לבית המרחץ(בשם ר׳ יצחק ב״ר מכלוף שטרית מריסאני), וגם בקצר א־סוק לא הקפידו על מנהג זה אפילו תלמידי חכמים (מפי ר׳ בנימין ב״ר אברהם לעסרי).
גם אדוני אבי הקפיד כל ערב שבת לקיים את המנהג של הראשונים; מנהג זה זכור לי לטובה מימי נעוריי בארפוד בעת שאדוני אבי היה יושב על שרפרף ולידו קערת מים ורוחץ פניו, ידיו ורגליו, וכן זכור לי שהייתי עומד ליד בבא מאיר ומחזיק את המגבת בעת שהיה רוחץ פניו, ידיו ורגליו.
כך מספר גם ר׳ משה ב״ר יצחק שטרית מריסאני שאמו הייתה מחנכת אותו לרחיצה של פנים, ידיים ורגליים. גם ר׳ שמעון ב״ר מכלוף סבאג מגיגלאן הקפיד על מנהג זה (בשם בנו אהרן). הטעם למנהג הוא על פי האריז״ל, שעל ידי רחיצת פנים, ידיים ורגליים בחמין ערב שבת מכניעים את הקליפה של מעלה ומסירים את הזוהמה הדבקה באדם במקומות אלה (האריז״ל, שער הכוונות שם, עט׳ כח-כט, ור׳ חיים ויטל, פרי עץ חיים ב, עט׳ שפד).
גזיזת הציפורניים
מנהג תלמידי חכמים לגזוז ציפורניהם ערב שבת לאחר הטבילה במקווה ואחר כך להשמידן. יש שנוהגים לעשות זאת לאחר הטבילה, ויש שגוזזים ציפורניים לפני הרחצה והטבילה.
התבשילים לשבת
התבשילים לשבת נעשים ברובם ביום שישי, ובמיוחד בימות החמה, ובכללם סלטים למיניהם, מעשי קדרה ותבשילי בשר. רוב ההכנות לשבת נעשות בידי נשים, אבל יש תלמידי חכמים שנטלו חלק בהכנות, ובראשם יש״א ברכה שנהג להכין הכול בעצמו בימי חרפו ולבסוף הסתפק בהשחזת הסכינים, וכך נהג גם אדוני אבי.
׳את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו׳
הכנת התבשילים לסעודה של ליל שבת
לסעודה של ליל שבת אין נוהגים להטמין קדרות בתנור השכונתי, אלא להשהותן על הכיריים בבית.
הכנת קדרות החמין והתה לשבת בידי הנשים
החמין של שבת בעולם היהודי בכלל, ובמרוקו בפרט, נחשב לאירוע משפחתי ולנושא לפולקלור. תבשיל החמין למרכיביו באזורי המרכז במרוקו נעשה בקדרה אחת גדולה ומיוחדת לחמין. על חמין זה נתחברו קצידות מעניינות בערבית יהודית המתארות את
הכנתו ואת רכיביו תוך התעכבות על כל פרט ועל כל תבלין.
ואולם מנהג ייחודי בקהילות דרום תאפילאלת הוא לא לעשות את החמין לכל רכיביו בקדרה אחת, כמקובל באזור המרכז, אלא כל תבשיל נעשה בקדרה נפרדת. לפיכך מספר הקדרות הממוצע למשפחה מגיע לחמש, בנוסף לקנקני התה. וזה מעשה הקדרות ומניינן: קדרה קטנה לביצים קשות בנפרד, קדרה אחת לתפוחי אדמה אפויים / חצי מטוגנים, קדרה לבשר עם רוטב, קדרה לגרעיני חומוס וקדרה לעדשים בקיץ או לגריסי־חיטה (־להריסה) בחורף.
תבשיל אחר נעשה בקדרה נפרדת לסעודה שלישית. נוסף לקדרות מטמינים שני כדי חרס לתה: אחד לבוקר ואחד לצהריים. את התה מכינים מראש. בקנקנים שמים עלי תה משומשים רטובים של סוף השבוע וממלאים במים, וכך אין חשש לשתיית תה חדש בשבת, שכבר נתבשל די צורכו בתנור
הטמנת הקדרות לשבת בידי הנשים
מספר הקדרות והסירים שמשפחה מטמינה לשבת מגיע, כאמור, לחמישה עד שמונה. מספר הקדרות המוטמנות בתנור אחד לכל השכונה יכול להגיע עד למעלה ממאה קדרות, לפיכך מסדרים את הקדרות בתנור השכונתי בשתי קומות. מעל הקדרות המונחות על קרקע התנור מניחים שורות של קדרות נוספות. סדר הנחת הקדרות הוא באופן שכל הקרוב קרוב קודם, וכך נמנע הצורך להוציא מן התנור ולהחזיר. את הקדרות אורזים היטב על ידי חוטי מתכת דקים ואחרים, כדי שלא תישפך תכולתן, ואילו את פתחי קנקני החרס של התה ומכסיהם אוטמים בעיסה דביקה של בצק. לאחר סידור הקדרות ועריכתן אוטמים את פתח התנור, והוא נפתח רק בבוקרו של יום השבת. הולכת הקדרות, הטמנתן בערב שבת והוצאתן בשבת נעשית בידי נשות הקהילה, ולא בידי גוי כבשאר קהילות מרוקו.
קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-עמ'41
קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-מנהגי שבת
בגדי שבת
אַרְבַּע בְּגָדִים לְבָנִים / מִשְּׁנַת חֲסִידִים שְׁנוּיָה
לִכְבוֹד שַׁבָּת מְזֻמָּנִים / לְשָׁרֵת בִּכְסוּת נַקִּיהָ
רֶמֶז לְאוֹרוֹת עֶלְיוֹנִים / אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת הֲוָיָ"ה
בִּגְדֵי יֶשַׁע תַּלְבִּישֵׁנִי
רוב העם לא הקפידו על בגדי לבן בשבת, אבל היו להם בגדים מיוחדים, היינו כסות נקייה ונאה לכבוד שבת. יש שהקפידו ללבוש גלימות מיוחדות לבנות לכבוד שבת,
ומרן יש״א ברכה הקפיד על ארבעה בגדים לבנים לשבת.
בבצאר הקפידו כל הגברים על גלימה מסוג עבאיא לבנה בשבת.
נרות שבת חוֹבָה שְׁתֵּי נֵרוֹת תַּדְרִים / נֵר מִצְוָה אוֹרָה יְגַלֶּה
שְׁנֵי מְאוֹרוֹת מַזְהִירִים / אַדְנוּ"ת פָּשׁוּט וְאֵ"ל מָלֵא
שָׁלֹשׁ יִחוּדִים מְאִירִים / מִסְפָּרָם לְנֵר יַעֲלֶה
מִלּוּי שַׁדַּ"י שָׁם יַחֲנֶה
הדלקת נרות השבת נעשית בידי הנשים. את נרות השבת נוהגים להדליק לא בנרות שעווה אלא בשתי כוסות ששמן צף על פני המים שבהן ובפתילה הקבועה באמצען. המנהג הוא שהאישה מדליקה את הנרות ואחר כך מברכת.
הערת המחבר: בעניין מספר הנרות קיימות שלוש שיטות: שיטה א – להסתפק בנר אחד (רמב״ם, הלכות שבת, פרק ה, הלכה א): ׳ואחד אנשים ואחד נשים חייבים להיות בבתיהן נר דלוק לשבת', וראיה לכך הוא נוסח ההדלקה 'להדליק נר שבת׳, וכן בבלי שבת לא ע״ב: ׳בנדה, בחלה ובהדלקת הנד. שיטה ב – המקובלת אצל רוב הפוסקים, להדליק שני נרות, אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור (טור או״ח, הלכות שבת, סימן רסג; הכל בו, סימן כד; הראבי״ה, סימן קצט; ארחות חיים, הדלקת נרות, סימן ט; מהרש״א, חידושי הלכות שבת, לג ע״ב, ושער הכוונות, דף סז ע״א). שיטה ג – שבעה נרות (מגן אברהם, ס״ק ב; מהר״י עיאש בשו״ת בית יהודה או״ח, סימן כא ועוד – כנגד שבע הנערות הראויות לה מבית המלך, כנגד שבעה עולים ושבעת ימי השבוע). השיטה הנפוצה בתאפילאלת היא שני נרות, כשיטת האריז״ל. ע"כ
המנהג בריסאני להרבות בנרות שבת לנפטרים, ועל כל נר אומרים את הנוסח בערבית
׳רחמאת לאה א־כאלתי/ ׳רחמאת לאה א־לאלא רחל/ ׳רחמאת לאה א־באבאסי׳(רחמי
ה׳ על דודתי, רחמיו על רחל, על משה…).
השמש בריסאני מכין בערב שבת ארבעים כוסות לנרות ובמוצאי שבת מדליק אחד אחד, ועל כל אחד אומר חרוזים.
׳ובא השמש וזרח השמש׳ – זיכרונות ילדות
מהוויי ערב שבת קודש בביתו של בבא מאיר בארפוד
פעמים רבות הייתי פוקד את בבא מאיר בערב שבת. תכונה מיוחדת ניכרת ביום זה בבית בבא מאיר. הרבנית נתונה כולה להכנת תבשילי השבת. אמו של בבא מאיר ללא/ביחא (מרת פריחא) הייתה לה לעזר רב. אני ור׳ אלעזר היינו מופקדים על טחינת הבשר. כל אחד בתורו עושה כמה סיבובי טחינה, ולא היינו זזים משם עד שהבשר היה כלה מבין שיני הריחיים. מן הבשר הטחון תכין הרבנית ותגלגל קציצות כמנה עיקרית לסעודה ראשונה של שבת. בבא מאיר, שצנוע היה גם באכילתו, יטעם מהן רק קמעא, כדרכו בסעודות. במנה טובה יכבד את בא־יאהו בן בא־לו בככא, הוא אליהו ב״ר מכלוף שטרית, שהיה מזמינו לסעוד עמו מפעם לפעם בליל שבת, והיה שמח בחברתו. בין הערביים מגישים לבבא מאיר ערֵבה, והיה יושב על מיטה ומדיח את פניו ומנגבן, את ידיו ומנגבן ואת רגליו ומנגבן, ואחר כך היה מתעטף בבגדי שבת. בבית בבא מאיר שרתה ברכת הזמן, ויום שישי -גם הוא היה יום שכולו ארוך.
ערב שבת אחד, ובימות הגשמים היה, גזרו בשמים לקצר את היום ולהקדים ולהוסיף על קדושת השבת בלי ידיעה והודעה. אבל בני הבית לא חשו עצמם נמהרים ולא חסו על התוספת, וערב שבת התנהל כרגיל באריכותו. בבא מאיר כדרכו בשעותיו היפות, והיו לו הרבה שעות יפות כל יום, ושלווה הייתה נסוכה על פניו, וקורת רוח ושמחה פנימית הייתה לו, כעסו או קפידתו היו מועטות ביותר, ואם היו, כעסו -מעולם לא היה כעם עולם. חייכן וטוב לב היה, ומאיר פנים תמיד היה, ואני נכחתי בשעותיו היפות הרבות ונתבשמתי מהן. בשעות האחרונות לקראת קבלת שבת נהג בבא מאיר לטייל בפרוזדור הארוך הלוך ושוב, ואני לצדו בזמנים היפים ההם, וידו חובקת אותי בחיבה, וחידושי תורה ומלי דבדיחותא ערבים מפיו. ערב שבת אחד נתלבש הבית פתאום בספק חשכה, והספק שינה את מראית פניו של בבא מאיר, שלבשו ארשת כבדה, ומיד נשמעו קולות אזהרה וזריזות מפיו: ׳הדליקו מיד את המנורות׳! ובני הבית מילאו מיד את הוראתו ושלחו את ידם בכפתורי החשמל והאירו את הבית, ובבא מאיר גם הוא שלח את ידו וגם אני.
חשש כבד נתפשט מהר וקינן בלבו של בבא מאיר, ואותות חרדה ניכרו בו. הוא רץ מהר ופתח את דלת הבית, והנה מחזה קשה נגלה לפניו: ה׳ספק חשכה׳ נעלם אפילו מצמרות העצים ומענפי הדקלים הגבוהים, והקריה נתעטפה כולה בחשכה ללא צל של ספק. בבא מאיר חש ברע, כולו נתעטף קדרות ולבש עצבות, קפידתו הייתה קפידה אמתית, וכעסו היה כעס עולם. מעולם לא ראיתיו בצער גדול כל כך, גם כשכבדה עליו מחלתו באשדוד עשרים וחמש שנה לאחר מכן ובאתי לבקרו. באותה שעה קשה של ערב שבת שינה בבא מאיר את תנועותיו האטיות הנעימות, וטיולו האטי והנעים הפך לריקוד של צער עמוק, תוך שהוא זועק מיגון כאדם שפקד את אהובו היקר לו ביותר, השבת: הוי ר׳ יעקב אביחצירא, היאך שלחתי את ידי לכפתור החשמל בשבת…!
ניכר מאוד שעולמו של בבא מאיר חרב עליו. הוא שמקדיש הרבה הכנות לשבת, הוא שציפה כל השבוע ליום שכולו שבת, הייתכן שנגע בכפתור החשמל, והשעה כבר הייתה חשכה, הא כיצד? הרגעים הקצרים ארכו עלינו מאוד, אבל תיכף עלה רעיון בראשו של באבא מאיר ומיד הכריז בהחלטיות, כאילו מצא נוסחת קסמים לבעיית השבת, תוך שהוא קוראני ומזרזני: מאיר, מאיר! בוא נעלה מיד לגג! והוא עולה בסערה הגגה, ואני אחריו, אבל השמים לא האירו את פניהם לר׳ מאיר, ולא נראו כל סימנים של שיורי חמה, ושוב החל בבא מאיר צועק, ובלב נשבר, ופניו מופנות למרום ׳אה ר׳ יעקב אביחצירא׳! ׳אלהא דמאיר ענני׳! ולא עברו רגעים קלים, עד שיצאה חמה מנרתיקה והקבילה את פנינו בסבר קרניה המאירות לר׳ מאיר, ובכל הגג ומעל לכל העצים פשטה השמש והאירה את האפלה כצהריים, ולשמחתו של ר׳ מאיר לא היה קץ, ומעולם לא ראיתיו שש ושמח כאותם רגעי חסד נעורים מאירים.
באותה שעה דומה היה ר׳ מאיר כחתן היוצא מחופתו. עודני נפעם ונרגש מן המחזה השני, ור׳ מאיר מזרזני: ׳בוא נרד׳! וברדתנו נעלמה החמה מיד, וחשכה של ממש שרתה על כל העיר, ורק אז בעצם נתחוור לי, כי בלחוץ ר׳ מאיר את כפתור אור החשמל לחץ בעצם על כפתור החמה. מאז אותו מאורע, שהכול קוראים לו נס, שלא נודע ברבים ולא הונצח עד שעת כתיבת מעשה זה, הייתי נפעם ומתפעל, אבל לא רק מחזה הנס הוא שעשה עליי את כל הרושם העז, אלא אמונתו הגדולה ויראתו הפנימית של בבא מאיר: מצערו, שהיה צער עולם על פגיעת השבת כביכול, ומשמחתו, שהייתה שמחת עולם, שהחמה פייסתו והעידה עליו כי ׳שמר שבת הוא מחללו׳.
קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-מנהגי שבת-עמ'44
קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-מנהגי שבת
ג. ערבית של שבת
- 1. סדר התפילה
ערב שבת לפני מנחה ניכרת תכונה מיוחדת לשבת, אנשים, נערים וילדים הולכים בזריזות לבית הכנסת לתפילת מנחה ולקבלת שבת, כשהם לבושים בגדי שבת. מתפללים מנחה, אחר כך אומרים במקהלה ובנעימה את ׳שיר השירים ואחריו – קדיש ׳יהא שלמא אחרי הקדיש שרים ׳לכו נרננה/.. עד סוף ׳מזמור לתודה/ הכול בישיבה, במקהלה ובקול רם. ׳מזמור לדוד הבו לה״ אומרים בעמידה, ואחר כך יושבים. החזן אומר ׳אנא בכח׳ בקריאה קצבית מתונה ובהפסקה אחרי כל שתי מילים:
אנא בכח. גדולת ימינך. תתיר צרורה.
קבל רנת. עמך שגבנו. טהרנו נורא…
הערת המחבר: כך היה מנהגו של בבא־צאלי (ישראל סבא, עט׳ 83), וכן המנהג בקהילות אחרות (נתיבות המערב, עט׳ יט סעיף כד; עטרת אבות, שם, סעיף לא). אמירת ׳אנא בכח׳ כפיוט עתיק(המיוחם לתנא ר׳ נחוניה בן הקנה) בערב שבת נחשבת על פי הקבלה מעין הכנה של שבת לקבל הרוח על ידי שם מ״ב שביצירה הנוצר מראשי התיבות של המילים בשבע השורות, שמות המסומנים בסוף כל שורה בסוגריים והמרכיבים את השם מב בן ארבעים ושתיים האותיות, שהוא 'אנא בכח׳(פרי עץ חיים, שער השבת, פרק א).ע"כ
אח״כ החזן אומר ׳כל ישראל׳ וקורא פרק ׳במה מדליקין׳ בנעימה של משניות. בסיומו שרים כל הקהל את הפיוט ׳בר יוחאי נמשחת אשריך׳ לר׳ שמעון לביא, ואחריו – ׳אמר ר׳ אלעזר׳ וקדיש ׳על ישראל/
הפיוט ׳לכה דודי׳ מושר במקהלה ובישיבה, וכשמגיעים ל׳בואי בשלום׳ עומדים, ובסיום אומרים ארבעה פסוקים משיר השירים וסימנם יעקב: ישקני, עורי צפון, קול דודי, באתי לגני. אחר כך אומרים ׳מזמור שיר ליום השבת׳ בעמידה, ובסיומו יושבים, והחזן עומד ואומר ׳עדותיך נאמנו מאד׳ וקדיש ו׳ברכו ומתפלל תפילת ערבית ללא מנגינות מיוחדות, אלא בכובד ראש ובכוונה כדברי הפייטן:
יִתְפַּלֵּל עַרְבִית בְּאֵימָה / בְּקוֹל גָּדוֹל בְּסוֹד טַעַם
בִּרְכוֹת שָׁמַע הֵן בִּנְעִימָה / בְּכַוָנָה וּבְטוּב טַעַם
וּפֵרוּשׁ תּוֹסֶפֶת נְשָׁמָה / תְּכַוֵן בְּתוֹךְ קָהָל עַם
נִשְׁמַת שַׁדַּי תְּבִינֵנִי
- 2. החזרה על התפילה
מוסיפים את שתי המילים'יום חששי׳ לפני ׳ויכולו׳ לאחר העמידה, כמנהג קהילות מרוקו. בחזרה של ׳מעין שבע׳ אומרים את הנוסח ׳ונודה לשמו בכל יום תמיד מעין הברכות ורוב ההודאות לאדון השלום׳, ככתוב בתפילת החודש, ולא ׳אל ההודאות…
בתום ערבית שרים את הפיוט ׳יגדל אלהים חי׳ ומברכים איש את רעהו ב׳שבת שלום׳. להורים ולחכמים מנשקים את היד, ולשאר אנשים לוחצים יד ומנשקים את היד הלוחצת.
ד. הקידוש והסעודה בליל שבת
- 1. ׳שלום עליכם׳ ונוסחו
בהגיע האב הביתה ניצבים בני הבית סביב שולחן השבת ואומרים: ׳שלום עליכם׳ בנוסח הבא: ׳שלום עליכם, מלאכי השלום, מלאכי השרת, מלאכי עליון, מלאכי רחמים, ממלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא׳… שלוש פעמים.
׳בואכם לשלום, מלאכי השלום, מלאכי השרת, מלאכי עליון, מלאכי רחמים, ממלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא׳…
אין אומרים ׳בשבתכם לשלום׳ ולא את הפיוט ׳בר יוחאי/ אבל בריסאני נהגו לומר ׳בשבתכם לשלום
אחר כך שרים ׳אשת חיל׳ בנועם הפילאלי הידוע, קוראים בזוהר ׳זכור את יום השבת לקדשו׳ ו׳אתקינו/ שרים ׳אזמר בשבחין/ ומסיימים ב׳ויהי רעוא׳, זוהר ׳יומא דא מתעטרא׳ ו׳לשם יחוד׳ לפני הקידוש – הכול על פי נוסח תפלת החודש.
- 2. כללי הקידוש
משקה הקידוש: רוב העם מקדשים במאחיא (=עראק), הנחשב לחמר מדינה, מפני שהיין היה מצרך נדיר, ואפילו בליל הסדר היה קשה להשיגו. זו הסיבה, כנראה, שלא נהגו לעשות שבע ברכות בבית החתן בתאפילאלת, אפילו כשיש פנים חדשות, אלא בליל החופה ובמוצאי שבת.
בבצאר היה היין מצוי והיו מקדשים רק בו, והיו נוהגים בו במשנה זהירות. בעת שמביאים בקבוקי יין בדרכם הביתה עוטפים אותם בבד לבל יבוא במגע עם גוי, אפילו מגע עין.
אחיזת הכוס: אין נוהגים לאחוז את כוס הקידוש עצמה, אלא את הקערית, כשהכוס מונחת עליה.
נוסח הקידוש: נוסח הקידוש כולל ל״ה תיבות בכל חלק, כמצוין בתפילת החודש. הקידוש נפתח במילים ׳שבת מקודש שבת שלום ואחריהן ׳יום השישי..
אמירת הקידוש: נוסח הקידוש נאמר כולו במקהלה על ידי בני הבית יחד עם המקדש, חוץ מברכת ׳בורא פרי הגפן׳ וחיתום ברכת ׳מקדש השבת' שנאמרות על ידי המקדש בלבד.
עניית ׳אמן׳ ו׳ברוך הוא וברוך שמו׳: בני הבית עונים ׳ברוך הוא וברוך שמו׳ על הברכות הנזכרות, וכן ברוב הברכות שבהן המברך מוציא את השומעים ידי חובה.
- 3. נטילת ידיים
נוטלים ידיים בכלי, מגביהים אותן, מברכים ׳על נטילת ידיים׳ סמוך לשולחן, לא במטבח ולא ליד הכיור, ואחר כך מנגבים כל אחד במפית המונחת לידו, ואב המשפחה מגישים לו ליטול ליד השולחן.
בנטילת ידיים בתאפילאלת לא הקפידו על שלוש פעמים רצופות ביד ימין ואחר כך ביד שמאל, אלא נוטלים לסירוגין יד ימין אחר כך יד שמאל, שלוש פעמים, ואת המים הנותרים בכלי שפכו על שתי הידיים כאחת מברכים בישיבה, ומנגבים כל אחד במפית שלידו.
הערת המחבר: באירועי שמחות, כשהאורחים מרובים, הישיבה צפופה והגשת המים אינה קלה ונוחה, השמש שלוקח על עצמו לחלק מים לנטילה שופך את המים על הידיים של האורחים לסירוגין, ולא תמיד יש הקפדה על שלוש פעמים, ויש שהשמש שופך מים של חצי נטלה סבירה על שתי הידיים כאחת של אדם אחד, והמחצית השנייה על שתי ידיים של אדם אחר וחוזר חלילה. מן הדין, אם שופך רביעית מים על שתי הידיים כאחת דיו. אכן מהלשון בשו״ע שם, סעיף ב, משמע ששופך את המים על שתי הידיים כאחת שלוש פעמים או בפעם אחת אם יש במים רביעית, ולא נזכר שם כיצד תהיה הנטילה שלוש פעמים, האם לסירוגין או שלוש פעמים רצופות על כל יד. ע"כ
4 ׳המוציא׳
לאחר שנטלו הכול את ידיהם ובירכו ׳על נטילת ידיים׳ אומרים במקהלה ובנועם ׳למבצע על ריפתאבלי ׳מזמור לדוד ה׳ רועי לא אחסר׳. האב נוטל את שתי כיכרות הלחם, מניח את גב הכיכר העליונה על גב הכיכר התחתונה, מגביהן בשתי ידיו, מברך ברכת ׳המוציא׳, ועונים אחריו גם כאן: ׳ברוך הוא וברוך שמו׳. אחר כך משמיט את הכיכר העליונה ובוצע פרוסה גדולה על הכיכר התחתונה, מטביל במלח שלוש פעמים, טועם ראשון ואחר כך מחלק למסובים בהושטה ובעדינות ולא בזריקה.
קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-מנהגי שבת-עמ'49
קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-מנהגי ט' באב
פרק אחד עשרה: בין המצרים
מבוא
שלבי החורבן של בית המקדש הם ארבעה: א. הטלת המצור על ירושלים בעשרה בטבת. ב. הבקעת חומת ירושלים בשבעה עשר בתמוז. ג. שרפת בית המקדש בתשעה באב. ד. הריגת גדליה בין אחיקם בשלושה בתשרי ובוא הקץ על שארית הפלטה של ממלכת יהודה.
פרק זה עוסק בימי האבל של ימי בין המצרים הכוללים את שני שלבי החורבן המכריעים ואת התקופה שביניהם. תקופת בין המצרים נפתחת בצום י״ז בתמוז, שהנשים כינוהו ׳אציאם אזגיר׳ (=הצום הקטן, הקל), ושיאה הוא צום תשעה באב, הקרוי בפיהן ׳אציאם לכביד (־־הצום הגדול). הכול ידעו על צומות אלו והקפידו עליהם, וזה הטעם, כנראה, שלא נהגו להכריז בתאפילאלת בבתי כנסיות על הצום ׳אחינו בית ישראל שמעו, בשבת שלפני הצום.
בקהילות תאפילאלת מחמירים באבלות כדעת הרמ״א וכרוב שאר קהילות מרוקו: החל מי״ז בתמוז ועד יום תשעה באב מנהגי האבל מוסיפים ומחמירים מתחנה לתחנה: א. מי״ז בתמוז אין מסתפרים, אין עורכים אירועי שמחה ואין מברכים ׳שהחיינו, אפילו בשבת. ב. מראש חודש אב אין אוכלים בשר ואין שותים יין, אין מתרחצים ואין מכבסים. ג. בערב תשעה באב אין אוכלים בסעודה המפסקת אלא תבשיל אחד שאינו בשרי, אין יושבים לשולחן ואין מזמנים. ד. מליל תשעה באב חלים על כל אחד חמשת העינויים, הולכים יחפים לבית הכנסת, יושבים על הארץ וקוראים קינות. ה. בשחרית תשעה באב אין מתעטפים בטלית ואין מניחים תפילין, אין קוראים שירת הים אלא פרשת האזינו ובהוצאת ספר תורה אומרים ׳על היכלי,. רק במנחה חלה הקלה באבלות: יושבים על ספסלים, מתעטפים בטלית ומניחים תפילין לסימן של נחמה; אחד מביטוייה הוא המסורת שביום תשעה באב נולד המשיח.
הפרק סוקר את כל מנהגי בין המצרים בפירוט של כל תחנה. כמו כן מתואר סדר התפילות והקינות של ליל תשעה באב, מנהגי השינה בלילה זה, סדר יום תשעה באב, תפילת מנחה והסעודה של צאת הצום. הפרק כולל תיאורי הוויי של תיקון חצות היומי החל מי״ז בתמוז והוויי האבל של הבנות המבכות את החורבן בין תנור וכיריים בין המצרים, ותכנית הלימודים של תשב״ר המתאימה את עצמה לתקופה וכוללת שיעורים ללימוד ההפטרות, ׳תלתא דפורענותא׳, לימוד מגילת איכה, ההפטרה לט׳ באב והקינות על החורבן. בפרק מוהדרות לראשונה ארבע קינות מכתבי יד של חכמי אביחצירא: ׳ציון כלילת יופי׳ לר׳ יעקב אביחצירא. ׳בת ציון כלה נאה׳ ו׳ציון עיר יוצרי', שתיהן לר׳ יצחק אביחצירא, והקינה ׳אל מקודש׳ לר׳ מסעוד אביחצירא על שני נוסחיה, העברי והערבי. כמו כן מוהדרת ההפטרה של תשעה באב המלווה בשרה ערבי בליווי תרגום עברי, מבוא מפורט ונושאי ההפטרה נוסח השרח.
א. תקופת בין המצרים
תקופת בין המצרים נפתחת בצום י״ז בתמוז, שהנשים כינוהו ׳אציאם אזגיר׳(=הצום הקטן, הקל), ושיאה, שהוא גם סופה, הוא צום תשעה באב הקרוי בפיהן ׳אציאם לכביר׳ (=הצום הגדול). הכול ידעו על צומות אלו והקפידו עליהם, וזה, כנראה, הטעם לכך שלא נהגו להכריז בבתי כנסיות על הצום ׳אחינו בית ישראל שמעו׳ בשבת שלפני הצום.
ב. הוויי האבל בקהילה בימי בין המצרים – אבל הבנות
כל המנהגים המקלים של התעניות מחמת מיחושים אמתיים או מדומים לא נודעו בקהילה. ילדים בני שמונה/עשר במקומות כאלו כבר עשו חגיגת בר מצווה מוקדמת לטלית וכבר החלו להתענות, ולא המתינו עד מלאות להם י׳׳ג שנים ועד שיהיו בני חיוב. כל איש ואישה, נער ונערה יודעים מה משמעותם של ימים אלה, ימי האבל על חורבן בית המקדש וגלות ירושלים. כל אחד חש ומרגיש שהוא אחד מן הגולים או מבניהם. הילדות, בנות עשר ואילך, נהגו להתאסף חבורות חבורות בפינות הרחובות, לקונן ולהספיד על החורבן שעה קלה כל יום בימי בין המצרים. בנות אלו, שנישאו בגיל צעיר וגידלו ילדים לפני מלאות להן חמש עשרה/שש עשרה שנים, היו בעצם ילדות שלא טעמו טעם חטא. ילדות אלו, שבנות גילן בימינו מתלבשות בבגדי הדר, לא ידעו מה זה יום הולדת, מועדון, ריקודים, דיסקים, טיול שנתי, תענוגות, קייטנות, נופש, בילוי בקניון ושאר פינוקי ילדות. הן עסקו בימי הפגרה והחופשה, לא פחות ולא יותר, בבכי, בהספד, בתמרורים ובקינה על חורבן הבית. ילדות טהורות אלו לא קיבלו חינוך רשמי בבית ספר, לא בבית רבקה ולא בבית יעקב. הכול נספג והופנם בבית היהודי החם שבמרכזו המחנך האב והמחנכת האם. הכול נלמד מהאם הצנועה בביתה שאת שער ראשה לא ראו גם לא כותלי ביתה, קל וחומר – אנשים בשכונתה: יהודים או נכרים, ומן האב שזקנו יורד על פי מידותיו, המשכים ומעריב לבית הכנסת, ושאר יומו נתון למען הבא טרף ומזון לבניו ובנותיו. בכיין של ילדות רכות אלו בימי השרב הלוהטים במדבר הסהרה ללא תנאי מיזוג וקירור היה דוגמה ומופת לחינוך יהודי לאומי, להתמצאות בקורות העם היהודי ובלוח השנה העברי ולהזדהות רגשית עם ערכים רוחניים כמו חורבן בית המקדש וגלות ישראל. על גלות מעין זאת נאמר: ׳צדקה עשה הקב״ה עם ישראל שפיזרן בין האומות' גם לגלות צריך לפעמים להיות טעם, שאם לא כן, אין טעם לגלות.
ג. תיקון חצות היומי
כל יום נערך ׳מחזה׳ יומי של ימי בין המצרים לזיכרון חורבן הבית, לזיכרון הגולים, ולבקשה ותפילה על גלות ישראל והשכינה. זאת הייתה מין הופעה תאטרלית: זירת האירוע – בית הכנסת, זמן האירוע – חצות היום. ב׳הצגה׳ אין שחקנים ואין צופים, אלא הנפשות הפועלות באירוע החי הן כל המתפללים. שם המחזה – 'תיקון חצות׳ היומי.
חצות יום, השעה שתים עשרה. יוצא לו השמש וקורא אצל כל בעלי החנויות: ׳תיקון חצות׳! ׳תיקון חצות׳! וכשבאים המתפללים לבית הכנסת קוראים ׳תיקון רחל׳: מתחילים בווידוי בעמידה ׳אנא ה״, ואחריו – ׳מה נאמר לאחר הווידוי הכול חולצים את נעליהם, יושבים על הארץ לאות אבל ואומרים בקול תמרורים ׳על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון׳, ואחר כך אומרים את הקינה המרכזית המיועדת לאותו יום בתמרור שלה, כדלהלן:
יום ראשון – ׳קול ברמה׳, מאת ר׳ חיים כהן.
יום שני – ׳מי זה במר יפצה פיהו׳, מאת ר׳ יעקב אבן צור.
יום שלישי – ׳לבבי מלא יגון׳, מאת ר׳ יעקב אבן צור.
יום רביעי – ׳פנה בעוד יום שמשי׳, סימן ׳אני משה׳.
יום חמישי – ׳ארים על שפאים׳, סימן יצחק.
קהל המתפללים קרא קינות אלו המתארות את גודל החורבן, מציגות את עברו המפואר של עם ישראל לעומת מצבו בגלות ומסתיימות בערגה וציפייה לגאולה. כל קינה וסגנונה. יש והקינה מתארת את החורבן כמשבר של נישואין בין הקב״ה – הדוד, לבין הרעיה – ישראל, על פי הציור האליגורי של נביאי ישראל כמו ירמיהו, ישעיהו, הושע ויחזקאל. דוגמה לכך היא הקינה ׳קול ברמה׳.
הקינה פותחת במדריך/הפזמון המשמיע לנו את קול בכייה של ציון ׳קול ברמה נשמע ביללה / קול נהי מציון המהוללה׳.
ציון / כנסת ישראל מעלה הרהורים וזיכרונות נעימים שיש בהם משום חשבון נפש והבלטת מצבה האומלל בהווה לעומת עברה המפואר: לפנים הייתה כנסת ישראל גברת ביד ה' עטרת תפארת, ועתה היא טבועה בבור הגלות. בעבר הרחוק הייתה ציון רעיה יחידה של הקב״ה הקרויה ׳כבוד עליון' ועתה ירדה לתחתיות ו׳דודי ורעי לרום עלה/ ביטוי להסתלקות השכינה. בימיה הטובים – כנסת ישראל הייתה ׳כלה בתוך אפריון וענן יומם על מכון הר ציון' ועכשיו היא מושלכת בחוץ כעני ואביון, כאלמנה בודדה שאין דורש לנפשה, והאויב שנופלת בידו בשביה אומר לה: ׳לא תקראי עוד אישי׳ לבעלך הראשון, ביטוי של אורך הגלות וייאוש מן הגאולה. הקינה עשירה בציורים נוספים על החורבן: הקריאה של הרעיה לרעותיה לבכות עמה, כי רבות אנחותיה, האהל שנפל ואין שיקים את יריעותיו, הכוהנים והזקנים הטבוחים והבחורים והעוללים ההולכים בשבי, והכול בגוף ראשון. הפעם, בדמותה של רחל המבכה על בניה: ׳אין נוטה עוד אהלי ואין מקים יריעותי' ׳כהני וזקני, בני היקרים ובחורי הלכו בשבי ועוללי בגולה' למרות החורבן והייאוש הקינה נחתמת כמו כל הקינות בתקווה ובמראות של גאולה:
נָא אָב הָרַחֲמָן תָּשׁוּב לְצִיּוֹן / עַיִן בְּעַיִן נִרְאֶה בְּבִנְיַן אַפִּרְיוֹן
וְהַבַּיִת הַזֶּה יִהְיֶה עֶלְיוֹן / וַאֲזַי גְּאוּלִים יִפְצְחוּ צָהֳלָה
שילובה של קינה זו, שבה נשקפת התמונה של רחל המבכה על בניה בתוך ׳תיקון רחל' הוא רעיון אמנותי מוצלח. בתום הקינה היומית הקהל עובר אל קטע אחר הנאמר בלשון יחיד וכולו הספד, קינה ובכייה על החורבן ועל כל מה שהיה ואיננו: ׳אוי לי על גלות השכינה, אוי לי על חורבן בית המקדש, אוי לי על שריפת התורה, אוי לי על הריגת הצדיקים, אוי לי על חילול שמו הגדול, אוי לי על צער כל העולמות, האבות והאמהות, הנביאים והחסידים, על צערו של המשיח ועל הבנים שגלו מעל שולחן אביהם, כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאלו נחרב בימיו'
כך מרגיש כל אחד את גודל האסון הלאומי, את אורך הגלות, את החורבן, כאילו זה עתה אירע, ואת הצורך בתיקון האישי של כל אחד שיביא גם לתיקון הלאומי. אחרי ההספד ממשיכים את ׳תיקון רחל׳ בקריאת הקינה ׳על היכלי אבכה יומם ולילה' וחותמים בקטע ׳עורה נא ימינך רמה׳ הקורא לה׳ לפדות את עמו, לבנות את ציון ולנחמה, כדכתיב ׳כי נחם ה׳ ציון נחם כל חרבותיה… ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה' ומסיימים ב׳התנערי מעפר קומי… אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד…' בסיום הקריאה קמים מהארץ והולכים כל איש למקומו, מחוזקים באמונה ובתקווה על סיום הגלות והחשת הגאולה.
קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-מנהגי ט' באב
קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-מנהגי ט' באב
מנהגים שנהגו החל מי״ז בתמוז
החל מי״ז בתמוז מתחילים במנהגי אבלות לאומיים: אין נושאים נשים, אין מסתפרין, אין מברכים ׳שהחיינו׳ אפילו בשבת ואין מכים את התלמידים ברצועה.
לימודים
בתקופת בין המצרים משלבים בתכניות הלימודים של תשב״ר נושאים הקשורים לעניינא דיומא, כמו הוראת מגילת איכה ב׳שרח׳ (=תרגום מילולי לערבית), ולימוד ההפטרות של ׳תלתא דפורענותא׳: ׳דברי ירמיה׳, ׳חזון ישעיהו׳ ו׳שמעו שמים׳. גם ההפטרה של תשעה באב הייתה נושא מרכזי בלימודי הימים שבין המצרים.
קריאת ההפטרות ׳תלתא דפורענותא׳ בלחן של איכה
בימי בין המצרים נוהגים להפטיר בשבת את ההפטרות של ׳תלתא דפורענותא׳ בטעם של ׳איכה׳ שנסוכים בו עצב ותוגה על החורבן. מנהג זה ידוע בכל קהילות מרוקו, אבל נוסח הניגון של ההפטרות הנשען על איכה בקהילות תאפילאלת שונה מזה של שאר קהילות מרוקו.
הערת המחבר: בבית כנסת ע״ש ר׳ ישראל אביחצירא בארפוד לא נהגו לקרוא את ההפטרות במנגינת העצב של איכה, זאת על פי הוראת באבא צאלי, כי אין אבלות בפרהסיא בשבת (ישראל סבא, עט' 358-357) ורק לעתים, כשאחד מחשובי הקהל התרפק על המנגינה המסורתית, לא מנעו זאת ממנו, כמו בא-יאהו בן בא-יגו בן אשיך=אלי בן יעקב שטרית(בשם ר׳ מסעוד מלול, עש״ק כ״ב בתמוז תשס״ח).ע"כ
ז. ההכרזה על הצומות
נהוג בקהילות הספרדים שבשבת שלפני תענית, אחר קריאת ההפטרה, שליח ציבור מכריז באיזה יום יחול הצום, בנוסח: ׳אחינו בית ישראל שמעו, צום פלוני יהיה ביום פלוני, יהפוך אותו הקב״ה לששון ולשמחה..,׳, חוץ משלוש תעניות שאין מכריזים עליהן: תשעה באב, יום הכיפורים ותענית אסתר, וסימנך ׳כי אכף עליו פיהו׳; אכ״ף = אב, כיפורים, פורים.
אולם בתאפילאלת לא נהגו להכריז על שום תענית ׳אחינו בית ישראל שמעו׳ בשבת שקודם לצום, אולי מפני שאנשי תאפילאלת מודעים מאוד לתענית ומקפידים לצום בכל התעניות.
בשבת שלפני ראש חודש אב אין אומרים ׳יהי רצון׳ כנהוג, ובמקומו אומרים את הפזמון ׳מחדש חדשים׳ כרשום בתפילת החודש, שהוא סיום בנחמה של הקינה ׳אשחר עדתי׳.
יש שקוראים פזמון זה בתמרור הקינה המקורית ויש שאין קוראים בתמרור של קינה, כגון בבית כנסת ע׳׳ש ר׳ ישראל אביחצירא, משום שלדעתו של ר' ישראל אין להראות סימני אבלות בשבת. זה נוסח הפזמון:
מְחַדֵּשׁ חֲדָשִׁים / יְקַבֵּץ קְדוֹשִׁים / אֲנָשִׁים וְנָשִׁים / לָעִיר הַבְּנוּיָה
וְיָהּ זֶה הַחֹדֶשׁ / לְטוֹבָה יְחַדֵּשׁ / וְרָצוֹן יְצַו אַל / רַב הָעֲלִילִיָּה
אחרי הפזמון אומרים: ׳מי שעשה נסים… יהי לנו ראש חודש אבן הרחמן ביום פלוני…׳.
אין אומרים ׳עננו׳ בערבית שקודם לתענית.
נושאים כפיים במנחה של כל תענית, ואם אין כהן אומרים ׳אלהינו… ברכנו׳.
בקריאת התורה בפרשת ׳ויחל׳ אין הקהל אומר עם החזן י״ג מדות.
קוראים בפרשת ׳ויחל׳ בי׳ בטבת גם אם חל בערב שבת.
אין קוראים הפטרה במנחה של תענית, ורק בט׳׳ב מפטירים ׳שובה ישראל׳ עם ברכות.
ח. דאש חודש אב
נוהגים לשחוט בקר בערב ראש חודש אב, ולמחרת בראש חודש מחלקים ואוכלים.
בראש חודש אב מתפללים מוקדם ואוכלים סעודה בשרית אחרונה.
בשבת חזון שלפני תשעה באב אין שוחטים לכבוד שבת, ור׳ ישראל אביחצירא הורה היתר באכילת בשר מן המצוי בשבת חזון.
ט. מראש חודש אב ועד ט׳ באב
אין אוכלים בשר מב׳ אב עד ליל מוצאי תשעה באב, ועד בכלל.
אם יש מילה מב׳ אב ואילך שוחטים בשביל בעלי השמחה.
בתקופה השלטון הצרפתי, כשהצבא הצרפתי היה בעיר והזמין בשר עבור חייליו, כ־80-50 קילו בשר, לא יכלו להימנע משחיטת בקר גם בימי א׳־ח׳ באב, ולכן היו שוחטים עבורם בקר בשחיטה כשרה כדי להפקיעו מתורת נבלה, אבל לא בדקו אחר כך את הריאות, כדי לא לטעות ולמכרו ליהודים.
ר׳ ישראל הורה היתר לאחרים לאכול עופות ביום ה׳ באב, יום הילולתו של האריז׳׳ל.
בעשרה באב מקפידים לא לשחוט, אבל בבצאר נהגו להקל.
אין מכבסים בגדים בתשעת הימים.
י. מאכלים בתשעת הימים
בתשעת הימים אין אוכלים בשר, אבל במשך הזמן אופיינו ימים אלה במאכלים מיוחדים שזכרם וריחם המתיקו את האווירה הקודרת של ימים אלה. הנה כמה מטעמים לתשעת הימים:
חצילים צלויים על האש (=זעלוק): נוהגים לצלות חצילים שלמים על גחלים או בתנור השכונתי, לקלפם, להוסיף קצת שמן ותבלינים ולמעכם בכלי. לפעמים הוסיפו עגבניות לחציל לגיוון.
פשטידת עגבניות: עגבניות קלופות כתושות מעורבות עם ביצים טרופות מושמות בסיר ונאפות בתנור בתוספת שמן ותבלינים. זה נחשב למעדן מבוקש. תפוחי אדמה מטוגנים בשמן בסיר.
מאכלי חלב
הארוחות בארפוד, ערב וצהריים, היו ארוחות בשריות. ארוחת עשר הייתה פרווה. מאכלי חלב לא היו מרכיב עיקרי במזון, לא לילדים ולא למבוגרים, ומוצרי חלב לא נמכרו בחנויות. חלב ומוצריו היוו מעין מעדן שנאכל מדי פעם, כמו בימי ׳בין המצרים׳. יש שמשפחה שכרה פרה לימים אלה להפיק ממה חלב ולעשות לבן וכיו״ב, כגון סבתי לאעדא יעקב, וכגון ר׳ מסעוד מלול שהיה קונה לפני י״ז בתמוז רחלה, והיו שותים את חלבה המעודן בשמונת הימים שלפני תשעה באב.
יא. שבוע שחל בו תשעה באב
שבוע שחל בו תשעה באב לא נהג בקהילות תאפילאלת, שהרי תספורת, נישואין ואירוסין, ׳שהחיינו׳ והכאת תלמידים אסורים מי״ז בתמוז, וכביסה ואכילת בשר אסורים מראש חודש.
יב. שבת שלפני תשעה באב
בשבת חזון שלפני תשעה באב נוהגים לאכול בשר, אבל משתדלים לא להותיר ממנו לאחר שבת, ואם נותר אין אוכלים אותו
גם בשבת חזון אין מחליפים בגדים עליונים.
יג. סעודה מפסקת בערב תשעה באב
אוכלים סעודה בישיבה על הקרקע, סעודה זו כוללת לחם ותבשיל של עדשים, ואחר כך הולכים לבית הכנסת יחפים.
יד. סדר ליל תשעה באב
סדר ליל תשעה באב כולל שלושה חלקים: קינות, תפילה, קריאת מגילת איכה ומה שבא אחריה.
כל המתפללים יושבים על הארץ יחפים ואומרים את הקינות המודפסות: א. ׳הלנופלים תקומה׳; ב. ׳בורא עד אנה׳, ואחריהן ׳על נהרות בבל׳.
התפילה: מתפללים ערבית, ואין החזן אומר קדיש אלא רק ׳והוא רחום׳ ו׳ברכו׳. מדלגים על ׳שים שלום׳ בעמידה, ואומרים רק ׳ברכנו ברוב עוז ושלום׳ ובלי ׳יהי רצון׳ ו׳אלהי נצור׳, ואחר העמידה החזן אומר ׳חצי קדיש׳(בלי ׳תתקבל׳).
אחרי ערבית אומרים את הקינות הבאות: א. ׳נשכבה בבושתנו ותכסנו כלימתנו ב. ׳איך אבלה ואומללה׳(אוצר א־2740). ג. ׳בליל זה יבכיוך.
אחרי הקינות קוראים מגילת איכה, וקודם קריאתה הקורא אומר ׳ברוך דיין האמת׳. את הפרק האחרון ׳זכור ה׳ מה היה לנו׳ הקהל קורא בקול והחזן חוזר עליו, והקהל חוזר על הפסוק שלפני האחרון של ׳איכה׳, ׳השיבנו ה׳ אליך ונשובה חדש ימינו כקדם׳, שלוש פעמים.
אחרי מגילת איכה החזן אומר ׳ואתה קדוש׳ ו׳קדיש לעילא', ואינו אומר ׳קדיש דהוא עתיד׳ בלילה אלא למחרת, אחר גמר הקינות.
בתום קריאת מגילת איכה מכבים את האורות, החזן אומר ׳אחינו בית ישראל׳, חותמים ב׳על נהרות בבל׳ והולכים לבתיהם בבכייה.
כשחל תשעה באב במוצאי שבת אין אומרים ׳ויהי נועם' ואומרים את שתי הקינות: ׳אוי כי קינה׳; ב. ׳אני הגבר אקונן׳. אחר כך המבדיל מברך ׳בורא מאורי האש׳, ואינו מברך על הבשמים אלא במוצאי שבת, ומברך ׳המבדיל בין קודש לחול׳ לבד, ואחר כך קוראים מגילת איכה.
בתשעה באב הופיע מרא דאתרא, ר׳ מאיר אביחצירא, בבית הכנסת ע״ש בבא צאלי בארפוד.
בבית הכנסת ע״ש ר׳ ישראל אביחצירא נהג מרא דאתרא, יש׳׳א ברכה, לקרוא את כל מגילת איכה.
קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-מנהגי ט' באב
קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-מנהגי ט' באב.
טו. מנהגי שינה בליל תשעה באב
בליל תשעה באב ישנים, אנשים ונשים, על מזרונים.
מניחים מתחת לכרית אבן ובצל, ובבוקר משליכים אותם לנהר. האבן – זכר לאבן ששם יעקב אבינו מראשותיו, סמל למקדש שיעקב ניבא את חורבנו, כנרמז מן הפסוק ׳כי בא השמש׳,והבצל, כנראה, סמל לדמעות על החורבן, ויש הרואים בחריפות הבצל סמל לחיים הקשים.
הנשים נוהגות לשים מסמר בכדי המים בליל תשעה באב, ולמחרת משכימות ושופכות את המים, שוטפות וממרקות את הכדים ואת הכיורים וממלאות את הכדים במים חדשים. הטעם לברזל הוא שיש בכוחו לגרש את המשטינים והמקטרגים הפעילים בתקופה קשה זו. כמו כן ברז׳׳ל הם ראשי התיבות של בלהה, רחל, זלפה ולאה, שזכותן תגן על הקהילה.
כמו כן נוהגים לשים גם מלח, שהגימטריה שלו היא ג׳ פעמים שם ה׳: ׳ה׳ מלך ה׳ מלך ה׳ ימלוך לעולם ועד'
מנהגו של ר׳ מאיר ברוב השנה, כולל שבתות ומועדים, היה להתפלל בעלייה שבביתו המשקיפה על בית הכנסת, חוץ מתשעה באב וימים נוראים שבהם פקד את בית הכנסת.
טז. סדר יום תשעה באב
בברכות השחר אין אומרים ׳שעשה לי כל צרכי.
אומרים ׳ה׳ מלך׳ ובמקום ׳למנצח בנגינות׳ אומרים ׳על נהרות בבל׳.
אין אומרים שירת הים אלא את הפסוקים הראשונים: ׳ויושע ה׳ ביום ההוא את ישךאל מיד מצרים וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים: וירא ישדאל את היד הגדלה אשר עשה ה׳ במצרים וייראו העם את ה׳ ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו' ובמקום ׳אז ישיר משה׳ אומרים פרשת ׳האזינו'
בשחרית אין מתעטפים בטלית ואין מניחים תפילין, אבל חסידים ואנשי מעשה מתעטפים ומניחים בצנעה בבית וקוראים קריאת שמע, ואחר כך חולצים והולכים לבית הכנסת.
גם ביום אין אומרים ׳קדיש תתקבל'
נוהגים להפוך את מעיל ספר התורה הפנימי כלפי חוץ.
אין נוהגים לפזר אפר על ספר התורה.
מדלגים בקינות על הבתים האחרונים שיש בהם ענייני נחמה.
אחרי התפילה נשארים יחידים לקרוא את כל ספר איוב.
אחר הצהריים נוהגים בבתים שאחד מבני המשפחה קורא קינות שונות בערבית, ׳קצאת׳: קצת חנה, קצת איוב, קצת עשרת הרוגי מלכות, קצת יוסף הצדיק וקצת ירושלים.
יז. תפילת מנחה
תפילת מנחה בטלית ותפילין.
ברכת ׳שים שלום׳ נאמרת כולה בתפילת י״ח של מנחה.
יה. צאת הצום של תשעה באב
במוצאי תשעה באב מברכים על מזונות, ביצה קשה, שותים קצת עראק ותה, ואחר כך שותים מרק חמוץ במקצת(=חרירה) העשוי מחומוס ופולים.
למחרת תשעה באב נוהגים לאכול בארוחת צהריים בשר, עלי סלק ירוקים (אלח׳טרא) ולחם, בדומה ליום שבו קמים משבעת ימי האבל.
יט. קינות לתשעה באג
שני קבצים של קינות לתשעה באב מארפוד ידועים לנו: כ״י מסעוד בן ישי(=בניסו) וכ״י משה נזרי.
בכל קובץ רשומות קינות בכתב יד, חלקן רק נזכרות והכותב מפנה את הקורא למקורן ב׳ארבע תעניות׳ או ל׳קול ה׳ תחינה׳ בציון הדף. להלן רשימת הקינות לפי סדרן בקובץ הקינות כ׳׳י משה נזרי מארפוד. הקינות הנזכרות בשמן והטופנות ל׳קול ה׳ תחינה׳ ו׳ארבע תעניות׳ מופיעות כאן בסוגריים עגולים.
ויקרא ה׳ אלהים צבאות, יום זה אקונן וארים קול, יללה אעצים ואצעק, אעצים היום קול יללה, יום חובי ענה בי, (שאי קינה), איילותי בגלותי, איך מקדשי בר כחשי, בכי עמי לאולמי, אהה ירד על ספרד, (גרושים מבית, על יום חרבן, בת ציון שמעתי, עד מתי ה׳, שכורת ולא מיין, יום נלחמו), על שוד המוני, (שנה בשנה, אבכה ועל, בורא עד אנה, לשכינה, אללי לי, עד אן צבי מודח, יהודה ישראל, ציון הלא תשאלי), ציון הלא תשאלי לריה״ל, מי יתן ראשי מים, יום קינה היום, אחזיק נא לי, (ארים על שפיים), אל גלותנו הולכים, (על הר המוריה), היום לכם ינעם, על שבר בת עמי, פרץ על פרץ, (היכל ה׳, נלאה להילל), שברון מתניים ופחד, תבער אשי על קריה, (הלנופלים תקומה, שומרון קול, אמרה ציון, אלה אזכרה), (בת עמי, איך נוי חטאתי), אם זכרתי, שתה ימי גלותי הלילה, הוי אריאל קרית דוד, אזעק מר לי מר, (הילילי בבכיה), אוי לנו חטאנו, למתי אל נערץ, על חרבן ציון, שימי רעיה בעיצבון, עדת אל נא בכי נא, הן מאד מר, היום יזל מים.
קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-מנהגי ט' באב
ההפטרה של תשעה באב בשרח ותרגום לעברית.
ההפטרה של תשעה באב בשרח ותרגום לעברית
לשחרית תשעה באב נקבעה ההפטרה ׳אסף אסיפם׳ (ירמיה ח, יג – ט, כג). במהלך הדורות הוצמד אליה שרח בערבית יהודית כמו השרת הבבלי, שהוא תרגום מילולי המופיע בסידור הקרוי ׳ארבע תעניות' במרוקו ידוע השרח המרכזי של ההפטרה לתשעה באב הנאמר בכל הקהילות וממשיך להיאמר גם בארץ. הוא מופיע בדפוס של ׳ארבעה גביעים׳ שנדפס לראשונה בליוורנו 1877 ואחר כך ב־1888 ו־1890. ספר זה נדפס שוב בירושלים תשכ׳׳ט בהוצאת ספרים מעוז מאיר, ובו גם הפטרת תשעה באב בשרח ערבי, עמ׳ 218-201. אורך השרח הזה בסך הכול 18 עמודים, כולל הנוסח המקראי של פסוקי ההפטרה. נוסח זה מופיע גם בסידור לתשעה באב הקרוי ׳קול תחנה׳ או ׳חמש תעניות׳.
השרח המגרבי(להלן ייקרא השרח המרכזי או הנוסח המרכזי) – יסודו בנוסח של כתבי יד המצויים בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים. שרח זה אינו משקף דיאלקט מגרבי טהור. על פי יוסף שטרית לא נוצר שרח זה במגרב, ויסודו כנראה מזרחי עתיק. במהלך הדורות עבר גלגולים, ונוסחו ב׳ארבעה גביעים׳ משקף מעין בליל של דיאלקטים שונים.
- 2. מהדורת ההפטרה: נוסח השרה ותרגומו העברי
א
הנושא: העונש על עזיבת ישראל את התורה – כליה בשלבים, כבצירת ענבים ואריית תאנים.
אָסֹף אֲסִיפֵם, נְאֻם-יְהוָה; אֵין עֲנָבִים בַּגֶּפֶן וְאֵין תְּאֵנִים בַּתְּאֵנָה, וְהֶעָלֶה נָבֵל–וָאֶתֵּן לָהֶם, יַעַבְרוּם. (ירמיה ח, יג).
קאל נביא ירמיה עליה אסלאם. פנא נפניהום יקול אלאה. ונזיבלהום לעדו נבוכדנצר יכליהום ויזליהום לבבל. ויקטעהום מתל מא ינקטע לעינב מן האלייא סואי סואי. ומתל מא ינקטע לכרמום מן לכרמא. עלא כטאוותהום די כטאוו בלמעאציא. ולא מן חן ולא מן רחם עליהום. עלא סבה די דאווזו עלא סראייעי. תורה שבכהב ותורה שבעל פה. ולא מן קבלו ולא מן שמעו לכלאם לחכמים. די כאנו ידרשו עליהום. ולא לאנביא די כאנו יתנבאיו עליהום.
נאום הנביא ירמיה, עליו השלום: כלה אכלם נאום ה׳ והבאתי עליהם את האויב נבוכדנצר, אשר יחריבם ויגלם לבבל, ויבצרם כשם שבוצרים ענבים מן הגפן מעט מעט, וכשם שאורים תאנים מן הכרם, על חטאותיהם שחטאו במרי, באין מרחם וחונן עליהם. על שעברו על חוקי התורה, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ולא שמעו לדברי חכמים שהיו מוכיחים אותם, ולא לנביאים שהיו מתנבאים עליהם.
ב
הנושא: התבצרות ישראל בערי מבצר כמגננה מפני האויב.
עַל-מָה, אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים–הֵאָסְפוּ וְנָבוֹא אֶל-עָרֵי הַמִּבְצָר, וְנִדְּמָה-שָּׁם: כִּי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ הֲדִמָּנוּ וַיַּשְׁקֵנוּ מֵי-רֹאשׁ, כִּי חָטָאנוּ לַיהוָה.(שם ח, יד).
קאל נביא ירמיה, עליה אסלאם. מנאיין קאלו בנו ישראל, חין שמעו יזי לעדו עליהום. נזמעו [וקאלו] בעע׳הום לבעץ׳ וקאלו. עלאס חנא קאעדין דאהסין. אזי נזמעו פלבלאד לח־צינא לקוויא ונהרבו פיהא מן לעדו. וביר [וחסן] לינא נמותו תמא מן די נמותו בייד לעדו עלא חד סיף. ולא מן ינסבאיו אולאדנא זנטאנא ויטתפא פינא לעדו. לאיין אלאה רבגא נאדא עלינא בכלא בלאדנא. ובסרנא בלזוע ולפנא וסקאגא קאס אטם די הווא קווא מן לחגטל. עלא טבת די כאלפנא עלא כלאמו וכטינא אילו.
נאום הנביא ירמיה, עליו השלום: כאשר שמעו בני ישראל, כי האויב יבוא עליהם, נתאספו ביחד ואמרו זה לזה. למה אנו יושבים ותוהים ביחד. הבה נתקבץ בעיר הגדולה המבוצרת ונימלט בה מן האויב, כי טוב מותנו שם ממותנו בידי צר לפי חרב. בנינו ונשינו לא יפלו בשבי, והאויב לא ישמח לאידנו. הלוא ה׳ בוראנו גזר עלינו להחריב את ארצנו ופקדנו ברעב ובכיליון והשקנו מי ראש החזקים מרעל על שעברנו על דבריו וחטאנו לו.
ההפטרה של תשעה באב בשרח ותרגום לעברית