מורשת יהדות מרוקו

פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו,ראשיתו של מנהג במרוקו ובארץ-יששכר בן־עמי

על הפסוק ״ויעלו בנגב ויבא עד חברון״ אמרו חז״ל: ״מלמד שפירש כלב מעצת המרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות״. ותפילתו היתה: ״אבותי, בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים״. בפסוק נוסף: ״ותמת רחל ותקבר בדרך אפרתה״ העירו חז״ל: ״מה ראה יעקב אבינו לקבור את רחל בדרך אפרתה? אלא צפה יעקב אבינו שהגלויות עתידות לעבור שם, לפיכך קברה שם, כדי שתהא מבקשת עליהם רחמים״. וכן אמרו חז״ל: ״מפני מה נסתתר קברו של משה מעיני בשר ודם? מפני שגלוי וידוע לפני הקדוש ברוך הוא, שעתיד בית המקדש להחרב וישראל לגלות מארצם, שמא יבואו לקבורתו של משה באותה שעה, ויעמדו בבכי ויתחננו למשה ויאמרו לו: משה רבנו, עמוד בתפלה בעדנו, עומד משה ומבטל את הגזרה, מפני שחביבים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם.״ ועוד הוסיפו: "מפני מה לא נודעה קבורתו של משה? כדי שלא יטמאו אומות העולם את קברו בפסליהם ובתועבותיהם״.

על קדושת הר הבית והכותל המערבי יש עדויות רבות במשנה, בגמרא ובמדרשי חז״ל. עדויות קודמות אלה על מקומות קדושים אינן כוללות פרטים על יחס של הערצה וממדיו הפולחניים. יש רמזים על כך, שבתקופת התלמוד ישבו תלמידים לעסוק בתורה ליד קברי צדיקים (חזקיהו מלך יהודה), והוויכוח היה כמה זמן ישבו, אם שלושה ימים, שבעה או שלושים יום. מכל מקום, עדותו של רש״י בפירושו ליבמות קב״ב ברורה, ולפיו "… יום שמת בן אדם גדול, קובעים אותו לכבודו ומדי שנה בשנה כשמגיע אותו יום, מתקבצים תלמידי חכמים מכל סביביו ובאים על קברו עם שאר העם להושיב ישיבה שם״. מעדותו של רש״י המסתמך על תשובת גאונים שעיין בה, ניתן ללמוד כי העם היה בא להשתטח ולהתפלל כל ימות השנה, וביום השנה הצטרפו אליהם גם תלמידי חכמים.

אין ספק שמקומות קדושים ופולחן קדושים היו מקובלים על יהודי מרוקו מתקופות קדומות. יש במרוקו הרבה מאוד מקומות ועצמים בטבע הקשורים לקדושים או מזוהים אתם, כגון עצים, שיחים, אבנים, סלעים, מעיינות, מפלי מים, נהרות, מערות והרים. קשה לדעת מה מקור הקדושה של מקומות ועצמים אלה. ההנחה המקובלת היא שמקומות אלה היו מקודשים עוד בתקופה הפגאנית, והאנשים ראו בהם מקום מושבם של רוחות ושדים. במשך הזמן נקשרו למקומות אלה שמות של קדושים. מיתוסים אלה מעולם הטבע מילאו את חייהם של הברברים, התושבים האוטוכטוניים של האיזור הזה.

ייתכן שהיהודים בזמנים שונים היו שותפים לממד המעשי של פולחן זה, והקשר שלהם למקומות אלה נשאר חזק עד ימינו. נשאלת השאלה, אם ניתן לקבוע את ראשיתו של פולחן זה במרוקו. עדויות מפורשות על כך אינן בנמצא, אך אין ספק שהתופעה קדומה מאוד. אחד האזכורים הראשונים מופיע בסידור של הרב שלמה בן נתן מסיג׳למאסה, מן המאה השתים עשרה, שהוא עדיין בכתב יד. בפרק הרביעי מציין הרב שבין החובות של ראש השנה, יש ללכת ל־״הד׳א אל מוסם אלשר׳יף", דהיינו, להילולה של הקדוש. החל מן המאה ה־ט״ז קיבל פולחן הקדושים בקרב היהודים במרוקו תנופה גדולה, כאשר הוא מושפע בכל הנראה מבית ומחוץ. ואכן, באותה תקופה חלה התפתחות כבירה במארבוטיזם במרוקו, ובארץ ישראל קיבלה ההשתטחות על קברי הקדושים תנופה חדשה עם הפיכתה של צפת למרכז חשוב של מקובלים.

מה שחשוב לענייננו לקבוע הוא שבימינו, המודעות הקולקטיבית של יהודי מרוקו לגבי קדושים הינה תופעה יוצאת דופן מכמה וכמה בחינות.

המחקר שערכנו על פולחן הקדושים אצל יהודי מרוקו" הביא לכך שזוהו 615 קדושים, מהם 25 נשים קדושות. מחקר זה, שנעשה מטעם המרכז לחקר הפולקלור, נמשך למעלה מחמש שנים. הוא מאיר את מערכת הקשרים בין הקדוש וקהל חסידיו, חושך את היסודות האידאולוגיים המזינים את ההתקשרות שביניהם, התקשרות המבטיחה המשך לפולחן זה. מחקר זה מציג פרטים רבים על פולחן הקדושים והניסים הרבים הנלווים לו, וכן את הערכים והקונצפטים הקשורים לתופעה זו, והשפעת הפולחן על הסדר הקהילתי והחברתי.

אין ספק שפולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו בולט באינטנסיביות ההערצה שזכו לה הקדושים, וכן במספרם הרב של הקדושים הנערצים. השוואה חטופה עם עדות יהודיות אחרות מאשרת ללא היסוס קביעה זו, וכאן אנו מגיעים לשאלה המרכזית והמרתקת, שאנו רוצים לדון בה כאן: מה קרה ליהודי מרוקו בישראל ביחסם לפולחן הקדושים, שכל כך אפיין אותם בארץ המוצא? האם נוצרו מקומות קדושים בארץ, ומהו היקך פולחנם? אפשר היה לקוות שהתשובה על כך תהיה קלה, שהרי הארץ פרושה לפנינו, וידועים לנו מקומות מושבותיהם של היהודים יוצאי מרוקו, וכן המקומות הקדושים המושכים קהל רב. לצערי הרב, על אך העדויות הרבות שאספנו ניתן להשיב רק חלקית על שתי השאלות הללו, וזאת מכמה טעמים:

1-מורכבות התופעה והיקפה מחייבים סקר שלם של כל מקומות היישוב של יהודי מרוקו בארץ.

2-התופעה נמצאת עדיין בתהליך דינאמי של התפתחות וקביעת מסורות חדשות שבהן יש לאנשים דחפים ומניעים אישיים, שטרם חשפנו אותם.

3-קיומם של מקומות מקודשים בארץ, שאינם מיוחסים ליוצאי מרוקו דוקא, והשפעתם על יהודי מרוקו.

4. 4. חלק מן התהליך הזה עדיין נמצא במישור של קשר אישי בין הקדוש ובין הפרט, ולכן קשה לעמוד על טיבו והשלכותיו.

מכל מקום, ברצוננו להציע היום חמישה מודלים של התפתחות:

1. מודל רד׳׳ו(ר׳ דוד ומשה). בשלב זה בעל שלשה מרכזים־מרכיבים:

א-אשקלון

ב-אופקים

ג-צפת

2. מודל ההילולה המסורתית בבית ובבית־הכנסת.
3. מודל רמב״ה(ר׳ מאיר בעל הנס) ורשב״י(ר' שמעון בר־יוחאי).
4. מודל חצור־יבנה.
5. מודל רח״ח (ר׳ חיים חורי) ורי״א (ר׳ יצחק אביחצירא). מודול רד״ו(ר׳ דוד ומשה)

פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו,ראשיתו של מנהג במרוקו ובארץ-יששכר בן־עמי

עמוד 111 -מקדם ומים כרך ב'

פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו,ראשיתו של מנהג במרוקו ובארץ-יששכר בן־עמי

עמוד 113 -מקדם ומים כרך ב'

מודל רד"ו (רבי דוד ומשה)

מודל רד״ו הוא ללא ספק המסקרן והמרתק שבין המודלים שהוזכרו. מדובר כאן בקדוש שבא בחלום לאדם ומודיע לו על נוכחותו בביתו. עקב ההתפתחות הדינאמית שבמודל זה, וכן מאפיינים מקומיים בעלי השפעה כלל ארצית, אנחנו מתארים בהרחבת מה את ההתפתחות הקשורה בו.

מודול רד׳׳ו: שלושה מרכזים – אשקלון, אופקים וצפת, ושלוש דמויות – שמעון ועקנין, אברהם חיים, הזוג שרה ומשה דנינו, קשורים ביניהם ושזורים זה בזה מעשה רקמה, שחלקה הגלוי נציג כאן, וחלקה הנסתר יש עדיין לחשוף. לא מן הנמנע, ויש כבר ניצנים לכך, שמרכזים נוספים יצטרפו לרשימה זו.

באשקלון בולטת דמותו הדומיננטית של שמעון ועקנין. לוועקנין יש היכרות מעמיקה עם ר׳ דוד ומשה עוד במרוקו. בשנות ה־30, כשבא מתאזנאחת לקזבלנקה (ולפי עדותו תאזנאחת הוא המקום הראשון, שאליו בא הקדוש שהגיע מא״י לאיזור), הסתבך בעסקה והמשטרה נטפלה אליו. ואז בצר לו צעק לקדוש: ״הו צדיק! אם תציל אותי, אני יודע אתה שלי ואני שלך״. ואז לפי דבריו עמד הקדוש לפניו, מול השמש ובידו מכוש וביקש ממנו לבנות למענו את המצבה שלו. מאוחר יותר הוא בנה לו מצבה בתאמזרית שבאטלס. לפי עדותו, לאחר הבנייה, ובזמן ששרו פיוטים ושתו לכבוד הקדוש, הופיעה יונה צחורה, והיא באה אליו ראשון ועמדה על ראשו, ואחר בך על ראשם של אנשים אחרים, עד שעברה את כל הנוכחים, ואז היא נעלמה. אנשים השמיעו זג'ארית – קריאות שמחה ואמרו: זה היה הצדיק בדמות היונה, שבא לראות אותנו. שמעון ועקנין המשיך במרוקו לשמור על קשר עם הקדוש, והיתה לו קופה עם שם הקדוש (דוגמת קופת קק׳׳ל), שהוא הביא לארץ. ש׳׳ו הגיע לארץ ב־1965, והתיישב במעברה. ״אנחנו נכנסנו למעברה ביום ג׳ אחרי סוכות.

יום רביעי אחרי זה היתה צריכה להיות סעודה. לא היה מה לפרוש, כלים… עולה חדש. רק צריף וצרות היו לנו. רק ככה תקום ותכנס לא״י? עשיתי את הסעודה והאנשים אכלו. בשנה השניה קניתי עיזים, גדלתי אותן. כל עז המליטה שניים שלושה גדיי־עזים. שחטתי כל שנה גם עופות. המטען בא. פרשנו והכנו לאנשים… אכלו, שתו ושמחו כולם. לאחר השנה השנייה קניתי עגל״. ש״ו היה קשור במרוקו בבניית בית כנסת על שם הקדוש ליד הקבר הקדוש, יחד עם גורמים אחרים. נראה שהוא פעל מתוך דחפים פנימיים, ולא שיתף פעולה עם הממסד היהודי שם. הרושם הוא שהוא פעל למען רד״ו עוד לפני שהממסד היהודי, קרי הוועדה למקומות קדושים, יטפל במקום ההוא.

באשקלון, בעתיקות ב', קבל ש״ו מבנה קטן חד־קומתי עם חצר מסביב. ש״ו היה אדם מחוסר אמצעים לחלוטין, והוא פרנס את משפחתו מעמל כפיו כפועל לא־מקצועי. בתמימות נוגעת ללב הוא המשיך להיות קשור לקדוש והמשיך להתנהג בארץ כאילו היה חי עדיין במרוקו. למעשה, סביבתו הקרובה מורכבת היתה רובה ככולה מיוצאי צפון אפריקה, והוא המשיך לדבר ערבית בחוג המשפחה ובקרב ידידיו. מהכסף המועט שהרוויח, מחציתו הקדיש לפרנסת המשפחה, ומחציתו לקניית חומרי בניין. כל יום, בשובו מהעבודה, היה ש״ו (שהיה כבר זקן, אך חסון ובריא, כשפגשתיו בביתו בשנת 1973) בונה את בית הכנסת, מבלי לבקש סיוע מאיש. העובדה המרתקת היא שהוא בנה חדר גדול, פי עשרה בערך משטח ביתו, וחדר זה, שנהפך לבית כנסת, היה למעשה חלק אינטגראלי של הבית. נכנסים לבית דרך הול ששימש כחדר אוכל. משמאלו היה חדר שינה קטן, שהיה חדר השינה של הזוג. ממול היה החדר הגדול, ששימש בית כנסת, ומימין להול עוד חדר קטן ושירותים. חלון קטן מחדר השינה לבית הכנסת הכשיר אותו לשמש גם כעזרת נשים. המעברים היו פתוחים, והיה זה אפוא קומפלקס אחד, שהחול והקודש דרו בו בכפיפה אחת. כאשר ביקרתי שם כמה ימים לפני ההילולה, ראיתי שחלק מן הספסלים, וכן התיבה המשמשת את שליח הציבור, הועברו לפינה, כדי להכשיר שטח גדול עבור הנשים, שישבו על הרצפה למרוט עופות.

יום אחד לפני ההילולה נוכחתי בטקס שחיטת פר, במקום שבו בדרך כלל עומדת התיבה, כאשר אנשים רבים מצטופפים סביב השוחט והבהמה. מעניין לעמוד על כמה תופעות הקשורות לבניית בית הכנסת ולעימות עם הממסד: ״בהתחלה בא איזה יהודי, ה׳ יצילך ויצילנו, והלך לעמידר. ואני עוד לא קניתי את השיכון. אמר לו(לפקיד) קום, השיכון נחרב, והוא עשה שמה בית כנסת והוא לא שאל ( = לא ביקש רשות) והוא לא יתן לך כסף… אח״כ הוא נסע לירושלים ומכר אותי ואמר להם, בית שמוש, בתוך בית הכנסת. עשה לי עסק. אני עוד לא ריצפתי ולא עשיתי כלום. רק קניתי בלטות… באו שלושה חכמים מירושלים וביניהם רב גדול, שלושה מהעיריה, שלושה מעמידר ושלושה מהמשטרה. (זה היה) יום ראשון ובאותו יום אמרתי לאשתי: אני לא אלךלעבודה. תראה כשזה מסתדר לך.

ישבתי על כסא ואשתי נתנה לי כוס תה ופתאום דופקים בדלת. אחד דחף את הדלת ואמרתי: תכנסו רבותי תכנסו. אני לא שמתי לב אליהם ולא אמרתי שלום ( = נעלב שלא חכו שיפתחו להם ולא בירכו לשלום). נכנסו. הם בודקים, בודקים, בודקים ואחד, נשכח לו, לא ידע איפה בית שמוש. הוא הוכה ( = ע״י הקדוש המגן על ש׳׳ו). המשטרה אמרה: אתה מוכרח להרוס… אתה עובד בלי מהנדס, בלי זה, בלי אשור. אמרתי בלי אישור. במרוקו אנו לא שואלים את השלטונות והם לא שואלים אותנו. זה השלטון שלי, זו המנורה שלי( = מצביע על מנורה תלויה עליה כתוב שמו של הקדוש) ומי שביניכם גבר יקה מכוש ויכה. אם הוא ייצא בריא… אמר לי הרב: מאיפה אתה? אמרתי לו ממרוקו ושם היה לי בית כנסת. הנה המנורה של הצדיק. הוא בעל המקום. שאל איפה בית השימוש. הראיתי לו. אמר גמרנו. התוצאות? האיש ( = המלשין) לא יצא מכאן עד שהלך לבאר יעקב. נכנם בו שגעון. שלוש שנים היה שם. כל פעם באה אשתו והיא בוכה בבית הכנסת ומביאה שמן והכל.

יום אחד, והוא מספר במו פיו, בא עליו החכם בבאר יעקב ואמר לו: אתה יודע מה שעשית? ואני עכשיו מתבייש מאשתך ומילדיך. עכשיו תשים סכין בתוך פיך ( = כך עשו במרוקו אלה שפגעו בקדוש) ואתה תצעק מהכניסה של בית הכנסת עד הסוף(שם בתוך כוך היו מדליקים לכבוד הקדוש) וככה עשה. בא ואמר לי: תסלח לי. אני סלחתי לו. עכשיו הוא עובד, ברוך הוא וברוך שמו״.

באופן יחסי היתה הצלחה מועטה לבית הכנסת. סכסוך עם החזן והפייטנים גרר את עזיבתם של חלק מן המתפללים והצטרפותם לבית כנסת אחר. מבקריו אינם נהנים מהכנסה גבוהה, ולפיכך מועט גם תקציבו של בית הכנסת. לעומת זאת, ההילולה המתקיימת בראש חודש חשוון זוכה למספר רב של מבקרים ולהצלחה ניכרת.

אגדות רבות מסופרות באשקלון על ניסים, שקרו לזקן עצמו וכן לאנשים מאשקלון ומן הסביבה. כל השנה מבקרים שם אנשים כדי לקיים סעודה ולהדליק נרות. ש״ו זוכה לחלומות רבים עם הקדוש, המכתיב לו את התנהגותו ומתערב בפרטי הפרטים של ההילולה וכל הקשור בה.

פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו,ראשיתו של מנהג במרוקו ובארץ-יששכר בן־עמי

עמוד 113 -מקדם ומים כרך ב'

29 – אחי קוננו

קמז. אחי קוננו

על מות ר׳ יוסף אבודרהם. קינה בתבנית מעין אזורית בת שש מחרוזות ומדריך בן שני טורים דו-צלעיים. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף דו-צלעיים וטור אזור חד-צלעי.

חריזה: א/אא/א ב/גב/גב/גא ד/הד/הד/הא וכר.

משקל: חמש הברות בצלע א, ושבע הברות בצלע ב ובטור האזור.

כתובת: קינה קוננתי אל שמועה כי באה אל הלקח אוהב טהור לב ירא אלהים מנעוריו, החכם השלם כהה״ר (=כבוד הרב הגדול רבי) יוסף אבודרהם ז״ל, בן להחכם השלם הדיין המצויין כהה״ר יהודה נר״ו(=נטריה רחמנא ופרקיה). תמרור ׳יום עמי הגלה׳.

סימן:אני דוד חזק.

מקור: א־ סד ע״ב; ק- פג ע״ב.

אַחַי קוֹנְנוּ / אִבְלוּ וְהִתְאוֹנְנוּ

כִּי בַּעֲוֹנֹתֵינוּ / יוֹסֵף אֵינֶנּוּ

אָפְפוּ רָעוֹת / עָלַי עֲשָׂרָה מוֹנִים

פֶּרַע פְּרָעוֹת / אֵל חַי שׁוֹכֵן מְעוֹנִים

5 בַּגַּנִּים לִרְעוֹת / וְגַם לִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים

דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ

נִחוּם מֵאֲנָה / נַפְשִׁי עָלַי מִיתָתוֹ

כָּל עֵת וְעוֹנָה / אִם אֶזְכֹּר אַהֲבָתוֹ

בְּמַר וּמְגִנָּה / אֶבְכֶּה עַל פְּרִידָתוֹ      

10 אָן פָּנָה וּנְבַקְּשֶׁנּוּ

יוֹם וְלֵיל אֶדְאָב / אֶעֱרֹג כְּאַיָּלִים

לִבִּי למ'ו אָ'ב / .יֶהְמֶה כַּחֲלִילִים

אֲשֶׁר הוּא נִכְאַב / וְעֵינָיו מַיִם נוֹזְלִים

וְיִתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ

15 דָּוֶה לְבָבִי / בִּרְאוֹתִי אֶת יְלָדָיו

צוֹעֲקִים אָבִי / מִיַּיִן טוֹבִים דּוֹדָיו

בָּרַח כַּצְּבִי / וְהַמָּוֶת בָּא עָדָיו

בְּלֹא עִתּוֹ וּזְמַנּוֹ

וִי בִּכְפָלִים / נְהִי נִהְיָה אֶעֶרְכָהּ 

20 אוֹי לָעֵינַיִם / רוֹאוֹת יִפְעָתוֹ חֲשֵׁכָה

אַךְ בִּשְׂפָתַיִם / אַצְדִּיק דִּין אֹמַר כָּכָה

צַדִּיק הוּא צַדִּיק דִּינוֹ

דֶּרֶךְ יְשָׁרָה / דֶּרֶךְ בָּהּ מִנְּעוּרָיו

עָבַד בְּמוֹרָא / אֶל בְּחַדְרֵי חֲדָרָיו

25 אֱלֹהִים קָרָא / מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָיו

מָנַע הַטּוֹב מִמֶּנּוּ

חַי זַךְ קָדוֹשׁ הוּא / אֶל אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת

יְנַהֲלֵהוּ / עֲלֵי מֵימֵי מְנוּחוֹת

וְיַשְׁבִּיעֵהוּ / תָּמִיד שׂבַע שְׂמָחוֹת    

30 עִם כָּל עוֹשֵׂה רְצוֹנוֹ / בְּתוֹךְ גַּן עֶדְנוֹ

.והתאוננו: הצטערו והתאבלו. 2. יוסף איננו: על-פי בר׳ מב, לו. 3. אפפו עלי רעות: ביטוי של צער על מות המנוח, על-פי תה׳ מ, יג. עשרה מונים: עשר פעמים. על-פי בר׳ לא, ז. 4. פרע פרעות: על-פי שו׳ ה, ב. הקב״ה פרע בישראל, לפי שהצדיק מת בעון הדור. אל… מעונים: כינויים לקב״ה. 5. בגנים… לגנו: על-פי שה״ש ו,ב ׳דודי ירד לגנו… לרעות בגנים וללקט בשושנים׳ ונדרש על סילוק הצדיקים בשהש״ר ו, ח. ׳דודי זה הקב״ה… וללקט שושנים ־ לסלק את הצדיקים שבישראל׳. 7. ניחום מאנה נפשי: נפשי מסרבת לקבל עליו תנחומין, על-פי תה׳ עז, ג. 8. אם אזכור: בעת אזכור. 9. במר ומגינה: במרירות ובצער עמוק. 10. אן פנה ונבקשנו: על-פי שה״ש ו, א. 11. אדאב: אכאב. אערוג כאילים: אצעק, על-פי תה׳ מב, ב. 12. לבי למ׳ו א׳ב: חידוד לשוני, על-פי יר׳ מח, לו ׳לבי למואב כחלילים יהמה׳ כאן: אל האב, המבכה את מות בנו. יהמה כחלילים: ינהם וירעש כהמית החלילים 13. נכאב: מיוסר. ועיניו מים נוזלים: מרוב בכי. 14. ויתאבל על בנו: כיעקב על מות יוסף, על-פי בר׳ לז, יד. 15. דוה לבבי: כואב לבי. בראותי ילדיו: היתומים שהותיר אחריו. 16. מיין טוב דודיו: על-פי שה״ש א, ב. והוא ביטוי של אהבה. אהבת האב לבניו ואהבה למנוח. 17. ברח כצבי: על-פי שה״ש ח, יד. כאן: מת עול ימים. עדיו: אליו. 19. וי בכפלים: ביטוי של צער כפול. נהי נהיה: קינה ויללה. 20. אוי לעינים רואות: ומה הן רואות? יפעתו חשכה: דמותו היפה שחשכה ושקעה מחמת המוות. 21. אצדיק… דיני: זה צידוק הדין. 23. דרך בה: התהלך בה. 24. עבד… חדריו: ביטוי ליראת שמים פנימית. 25. קרא… בחוריו: על-פי איכה א, טו. 26. מנע הטוב ממנו: לפי שלא השלים שנותיו, על-פי מש׳ ג, כז. 27. חי… הרוחות: כינויים לקב׳׳ה. אל אלהי הרוחות: המופקד על הנשמות, על-פי במ׳ טז, כב. 28. ינהלהו… מנוחות: על-פי תה׳ כג, ב. 29. וישביענו… שמחות: ליהנות מזיו השכינה, על-פי תה׳ טז, יא שנדרש על שבע כיתות של צדיקים שעתידים להקביל פני שכינה (ויק״ר ל, ב). 30. עם… עדנו: שיהיה במחיצת הצדיקים.

אַחַי קוֹנְנוּ-ר' דוד בן אהרן חסין-את אפרים חזן ודוד אליהו(אנדרה) אלבאז.

רבי שלמה בן יהודה

ארזי הלבנון כרך ד'-שמעון ואנונו

תולדות חייהן ת משנתם ויצירותיהם של כל רבותינו חכמי הספרדים ועדות המזרח

אחד הגאונים הארץ ישראליים החשובים, ואולי החשוב ביותר אחרי זמנו של בן מאיר. עמד בראש הישיבה בירושלים ובראש היישוב היהודי בארץ ישראל יותר מעשרים וחמש שנים. עלה על כיסאו בשנת 1025 בערך, ונפטר זקן ושבע ימים בשנת 1051. הגיע לגאונות בנחות עצמו, בזכות תורתו, אישיותו ומידותיו, ולא השתייך למשפחות המיוחסות, מצאצאי הלל הזקן או רבי אלעזר בן עזריה, שהקימו מתוכן את הגאונים. מוצאו כנראה מפאס בירת מארוקו.

לפני שהגיע לגאונות שימש במשרת ״אב הישיבה״ בזמנו של הגאון רבי שלמה הכוהן, וכבר אז היו עיניהם של יהודי ירושלים נשואות אליו בעת צרה. כשמתו רוב יהודי ירושלים בדבר, נתאסף הקהל וביקש ממנו שילך למצרים כדי להחיש עזרה, אבל הוא לא היה יכול ללכת ושלח את בנו במקומו. כבר בשנת 1016 הוא תופס מקום נכבד.

תקופת גאונותו הייתה אחת התקופות הנוראות ביותר ליישוב היהודי בכלל ולקהילת ירושלים בפרט. מגפה ורעב פקדו את הארץ: בשנים 1029-1024 היו מהומות לרגל התקוממותם של שבטים ערביים, המורדים כבשו את ירושלים ורמלה והטילו על הקהילות תשלומי סכומים גדולים שהיו למעלה מכוחם, הגביה נעשתה באכזריות יוצאת מן הכלל, רבים מתו מייסורים ולא מעטים אבדו עצמם לדעת. הדרכים היו משובשות, אין יוצא ואין בא. עולי הרגל נתמעטו, ומקורות ההכנסה של הישיבה ושל קהילת ירושלים דללו.

בשנת 1034 הייתה רעידת אדמה קשה שגרמה נזקים מרובים בכל ארץ ישראל, ובייחוד גדל החורבן ברמלה. הקראים הרימו שוב ראשם, והמריבות בינם ובין הרבנים החריפו. השלטונות עזרו לקראים. בין הרבנים עצמם פרצו מריבות פנימיות, ורבי שלמה, שהיה אוהב שלום ורודף שלום, השתדל להשקיט את הרוחות ולרסן את הקנאים. בינו ובין נשיא הקראים נקבעו יחסי אמון וידידות. הקראים אף הקירו את מאמציו של רבי שלמה לקיים את השלום וכבדוהו. הוא קיים יחסים טובים עם כמה מגדולי העיר הערבים, ונמסרו לנו שיחות שהיו לו עם חסידי האומות.

מצבו הקשה של היישוב בא לידי ביטוי במכתיו של רבי שלמה שעל כמה מהם הוא חותם: שלמה הנדכה, לנחמה מחכה, שלמה הנדכה, לישועת אל מחכה, וכיוצ״ב, אם כי הכתובת החקוקה בטבעתו היא: ״ברכה צמודה לשלמה בן יהודה״. הוא נושא את כל כובד העול, ועושה כל מה שבכוחו לעזור ליישוב העברי ולהקל את סבלו. הוא נוסע למצרים כדי לעורר את ראשי היהודים, רבי ההשפעה בחצר הכליף, שיעמדו בפרץ, ופעמים רבות הולך בנו למצרים. הוא מקיים קשרים אמיצים עם גדולי ישראל במצרים, ובייחוד עם החבר רבי אפרים בן שמריה, שעמד כארבעים שנה רצופות בראש הקהילה של הירושלמיים בפוסטאט. גם עם סהלאן בן אברהם שעמד בראש עדת הבבליים בפוסטאט, הוא בקשרי ידידות. המכתבים שהגיעו אלינו מרבי שלמה בן יהודה עולם במספרם על המכתבים שהגיעו מכל גאונים ארץ ישראל גם יחד, והם משמשים מקור ראשי לתולדות היישוב בזמנו.

רבי שלמה הצטיין בענוותנותו הרבה. באחד ממכתביו הוא כותב: "ומי ייתן ותבוא שאלתי, ויבוא איש ראוי והגון ולהושיבו במקומי, כמעשה הראשונים [=בני נתירה]. ואשר הצאן לו יעמיד להם רועים כלבו לרעותם דעה והשכל״. מסתפק היה במועט: ״הנפש מתכלכלת פעם בחסר ופעם ביתר, וברכת ה׳ במעט אכול והותר, לא בתאוות יתרות כי אם כדי קיום, וממנו להפחית זכרו רבותינו ז״ל, כל שאפשר לו לאכול פת שעורים ואוכל פת חיטים עובר מצות בל תשחית. ודברים אלה בנושאים ונותנים בבני אדם, אף כי במקבלי מתנות… ומי ייתן והיה יכולת להדמות ללא נהנים, כפנחס בן יאיר ובן עמרם [=משה רננו] ודומיהם, ולא לעשותה עטרה״. הוא רודף אחר השלום ובורח מן המחלוקת: במכתבים רבים הוא מטיף לשלום, והוא מעיד על עצמו: ״ברחמי רחום כל תאוותי הבאת השלום״. במכתב אחד, שנכתב לרגלי המחלוקת שפרצה בקהילת פוסטאט נגד רבי אפרים בן שמריה, הוא כותב: ״אחינו! ראוי לנו להסיר הקנאה מבינותינו ולהסיר השנאה מנפשותינו, ולהוכיח איש את אחיו לאמור: הלא אב אחד לכולנו, הלא אל אחד בראנו, מדוע נבגוד איש באחיו לחלל ברית אבות. דיינו שנאת הגויים אויבינו המבקשים נפשותיו, עד אשר נאכל איש בשר זרועו… המולו לה׳ והסירו ערלת לבבכם״. ובמכתב אחר הוא כותב: ״כל תאוותי וכל רצוני שלום ישראל. גלוי לאל כי לו נשלח [בסף הנדנה לישינה] על ידי המחלוקת לא אקבלם״.

אף על פי כן לא ניצל גם הוא מן המחלוקת, אם כי לא מרצונו ולא באשמתו. אהבת השלום של רבי שלמה וותרנותו מעודדת את

רודפי הכבוד והשלטון. בר-פלוגתו היה נתן בן אברהם. הוא למד בישיבה הארצישראלית והיה בן אחותו של אב הישיבה. אביו נפטר באפריקה הצפונים [בקירואן אשר בתוניס?] ונתן הלך לקבל את ירושת אביו. הוא נשאר שם שנים רבות ולמד תורה בישיבתו של רב חושיאל המפורסם, אבי רבנו חננאל מפרש התלמוד. אחרי פטירת דודו, אב הישיבה בירושלים, הוא חזר לארץ ישראל וביקש לקבל את משרתו. לפי הסדר המקובל בישיבה היה ה״שלישי בחבורה״ צריך למלא את מקום את הישיבה, אבל נתן נתמך על ידי כמה מגדולי היהודים במצרים, ובראשם השר מבורך בן עלי, והוא גם היה גדול בתורה יותר מן ה״שלישי״, ועל כן התמנה לאב הישיבה. נתן התיישב ברמלה, שבה היה יושב תמיד אחד מגדולי הישיבה כבא – כוחו של הגאון, אבל הוא לא הסתפק במשרת אב הישיבה, והכריז על עצמו כראש הישיבה ו״נתכנה בשם גאונות״. ובכן, היו שני גאונים, וכל צד חיפש עזרה מראשי היהודים במצרים. אף השלטונות התערבו במחלוקת זו. הפקידים ברמלה עמדו תחילה לצדו של נתן, אבל מצדדי הגאון רבי שלמה במצרים השפיעו, שהכליף והווזיר יתנו הוראות למושל ברמלה שיעמוד לצדו. בסופו של דבר הושג הסכם בין שני הצדדים ורבי שלמה נשאר במשרתו.

מתורתם של גאוני א״י הגיע אלינו רק מעט מאוד, ואף מרבי שלמה בן יהודה לא הגיעונו אלא תשובות אחדות.

יש להזכיר את בניו: אברהם, שעמד לימין אביו ועזר לו בהנהלת עסקי הציבור, ויחייא, שנשלח על ידי אביו לישיבת פומבדיתא למען ילמד תורה מפיו של הגאון רב האיי. אולם אף אחד מהם לא מלא מקומו.

אנציקלופדיה לחכמי התלמוד והגאונים, עמודים 324-325

ארזי הלבנון כרך ד'-שמעון ואנונו

תולדות חייהן ת משנתם ויצירותיהם של כל רבותינו חכמי הספרדים ועדות המזרח

טהרה הריון ולידה

יח. נהגו אחרי שהמיילדת חותכת את הטבור, מניחה בפי התינוק גרגיר סוכר, ואומרת לו; תמתק התורה בפיך, כסוכר המתוק הזה:

יח. כן הביא שם ביהדות מרוקו, וה׳ לא ימנע טוב להולכים בתמים:

יט. נהגו לתלות בפתח חדר היולדת ראש של תרנגול, וכן לחמים הנקראים ״קעקע״;

יט. כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד קל״ו), וכל זה משום הסכנה שיש ליולדת ולרך הנולד, וכמובא בברכות (נ״ד ע״ב), וראה בספר סגולות ישראל (מערכת י׳ אות ר), ובבית היהודי(ח״י סימן כ׳ ס ״ז):

כ. נהגו כהוולד כן, אומרים ״ברוך הבא״, וכהוולד בת אומרים ״מבורכת ומאושרת״ (מבארכא מסעודא):

כ. כן הביא בספר יהדות מרוקו, וראה בזה בספר פלא יועץ (ערך בת), וראה עוד בבית היהודי(ח״י סימן י״ח):

כא. נהגו בהוולד בת, קורין שמה בעליה לתורה בשבת:

כא. כן הביא שם, וראה בזה בבית היהודי(ח״י סימן כ״ג סקי״ב), והוא סגולה לאריכות ימים:

כב. יש נהגו בהוולד בת, עורכים סעודה קטנה בבית היולדת, ושמה ״ זֶבֶד הַבַּת ״, וחכם קורא לה שם באותו מעמד, ואין שום מסיכה המונית לזה, משום ״כל כבודה בת מלך פנימה״:

כב. כן המנהג מימי קדם, והכל משום כל כבודה בת מלך פנימה, ואוי לאזנים שכך שומעות שעורכים מסיבה המונית לבת ושמה ״בריתה״, ויסודה מהמוני העם ומעמי הארץ, אשר דרכם כסל למו:

כג. נהגו שאשה יולדת במשך ארבעים יום אחרי לידה, אינה מנחמת אבלים, ואינה הולכת לבית הקברות:

כג. כן הביא בספר יהדות מרוקו, והטעם שזה יכול להזיק לה וכדלהלן, בסעיף הבא

כד. נהגו שאין מוציאים מים מחדר היולדת, במשך ארבעים יום;

כד. כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד צ״ט), והחשש שלהם משום סכנה ליולדת, והוא סיים שמי שאינה מקפדת אין לה לחוש לזה, ושומר פתאים ה׳:

כה. יש נהגו ששתי יולדות, שלא עברו ארבעים יום מלידתן, אם נפגשו זו עם זו אינן משוחחות ביניהן:

כה. כן הביא בספר נו״ב (שם):

כו. נהגו כשהיולדת יוצאת ומשאירה את הרך הנולד לבדו, לשים ספר תהילים תחת מראשותיו, ויש מניחים ספר תהילים בדרך קבע ליד הרך הנולד:

כו. כן הביא בספר נו״ב (עמוד רכ״ב), ומקורו מגמ^׳ ברכות (כ״ג) בענין הואיל ושרונהו רבנן וברש״י שם:

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים- מנהגי טהרה הריון ולידה

עמוד 136

נעבור עתה למרכז השני, לאופקים. אם על אשקלון ועל צפת הוצגו כבר בעבר כמה עובדות במאמרים שפורסמו, אנו חושפים כאן לראשונה פרטים על המרכז הזה.

ברחוב קיבוץ גלויות שבאופקים ישנו בית גדול עם הצר גדולה, השייך למשפחת דנינו, וצמוד לו בית כנסת (קיר אחד משותף לבית ולבית הכנסת). לפני שנכנסים לבית הכנסת עוברים דרך חצר. מצד שמאל של החצר יש חדר אוכל עם מטבח ומקרר לשימוש האנשים הבאים לבקר. לידו יש הדר, המשמש כחדר שינה לאורחים, ובמשך היום הוא משמש כעזרת נשים. מצד ימין של החצר יש מקום להדלקת נרות לקדוש ומשטח גדול הנקרא בפי הזוג דנינו ״המצבה״. ליד המצבה קופה ירוקה לנדבות, ועליה לוח עם השם של הקדוש. על־ידה עוד חדר, ובו כיסא של אליהו הנביא וכמה צעיפים ומתנות של המבקרים. בסוף החצר ובקו ישר עם הכניסה אל החצר מצויה הכניסה לבית הכנסת, שהקיר השמאלי שלו משותף לבית דנינו. באמצע בית הכנסת מצויה התיבה.

לצד ההיכל מצוי שלט, ועליו כתוב: ״בחלום ובמציאות בא האדמו״ר רבי דוד ומשה ואמר כאן ביתי״ וחתום: ציון וקנין.

כשהגעתי לאחרונה לשם מירושלים, ביום חמסין, ראיתי חייל ובחור, שנכנסו לחצר והניחו על המשטח בקבוק מיץ חצי מלא. שאלתי אותו: למה הוא עושה זאת? השיב: כדי שהבקבוק יקבל ברכה של החכם. שאלתי אם אפשר לשתות, והוא נתן לי. שאלתי עוד אם הוא בא לכאן הרבה והוא ענה: אי־אפשר לעבור כאן, מבלי להיכנס לחכם.

משפחת דנינו הגיעה לאופקים ב־1961. במשפחה היו שמונה ילדים. במשך כל השנה הראשונה הם טיפלו בהעברתם לתל־אביב מתוך תקווה שמשה דנינו, שהיה בעל מפעל לייצור נעלים במרוקו, שהועסקו בו ארבעים פועלים, שכמה מהם הקימו בתי מלאכה בתל־אביב ובסביבה, ישתלב שם בעבודה. במשך כל השנה הזו חלמה שרה דנינו חלומות רבים, שבהם הופיע צדיק, או אנשים בשם משה, דוד, שמעון, מאיר(יושם לב להקבלה עם הקדושים הידועים). בחלומות, הזהירו אותה לא לעזוב את אופקים. ״אם תלכי מפה גברתי, כמה בעיות יהיו לך, מעולם לא נחפש אותך, בעיות רבות באות אליך ואנו נטפל בהן, אך אם תלכי מפה, מעולם לא תראי יום לבן, תמיד רק שחור… מה שאומר לי, אומר לבעלי… שבי פה, רד״ ו יבוא לגור אתך ומי שיבוא לבקרו ירפא אותו ויעזור לו… הנה רשב״י פה והוא רוצה ללמוד עם רד״ו… אמרתי מה זה שגעון?… שאלתי ומה יגיד בעלי? אמרו לי לכי לישון אנו נטפל בבעלך״… למחרת, בבוקר אותו יום שעמדו לעזוב, הודיע הבעל שהוא אינו רוצה לעזוב. מאז, לפי דבריה, התחילה לחלום עם רד״ו. היא מכירה בזה, שבעלה חלם לראשונה עם רד״ו. הוא חלם עם אדם בשם דוד תורגמן(והם חשבו שהכוונה לקדוש ר׳ דוד בן ברוך, שאליו היו קשורים, ולא לרד״ו, שאליו לא היו קשורים), שהודיע לו שהמכתב שקיבל על פיטורים נמחקו אותיותיו. בהמשך הופיע אדם אחד לפני פורום שהיה אחראי על הכרם שליד מושב מסלול, ודרש שלא יפטרו את משה. וכך היה. באותה תקופה ייחדו בני הזוג חדר לחברת רשב״י, למדו בו זוהר וקיימו מניין בימי חול.

יום אחד, ביום ששי, אחרי הצהרים, ולפי דברי הבעל, לאחר ששמעה צפירה, ובניגוד להרגלה, יצאה שרה לפתח הבית, ושם היו שכנות. כשראו אותה התחילו לשאול: מי זו? האם זו הגב׳ דנינו? אחת אמרה: זה לא ייתכן, בחורה זו לא נשואה, ולגב׳ דנינו שמונה ילדים. שרה נכנסה הביתה ואמרה לבעלה שמשהו נכנס לראש שלה ולגופה. מאז, ובמשך כמה שנים, סבלה מהפרעות נפשיות קשות: ״הייתי פותחת את הדלת בלילה ויושבת בחוץ… הייתי חיה כמו שמן על המים… ידעתי שאני לא מן העולם הזה… היו לי מחלות גרועות שאין להן תרופה.. אני בעצמי ידעתי ואמרתי למשה: תדע, אני לא חיה אתך… שים לב.. ״ באותה תקופה הופיע החכם בחלום וקרא לו: משה דנינו? וזה ענה: מי אתה אדוני? אתה לא זוכר אותי? אני הוא שמחקתי מה שהיה כתוב בניירות שלך. אמר לו משה דנינו: אתה ר׳ דוד בן ברוך, שלו אנו עושים סעודה? אמר לי: לא! אני רד״ו. הקדוש הבטיח לו רפואה שלמה לשרה ומשה התעודד מאוד מחלום זה. המחלה ותהליך הריפוי נמשכו כמה שנים, ובסוף שנות הששים ועם תקציב של 2000 ל״י התחיל משה בבניית בית הכנסת, וגם כאן סיפור מעניין על תהליך הבנייה.

משה: ״…כשהתחלנו לבנות הגיש רב העיר תלונה ומאוד הייתי עצוב. כמה פעמים חלמתי שרב העיר הולך עם ציצית קרועה. ערב המשפט בא רד״ו אליו בחלום ואמר לו…אל תדאג, אני אלווה אותך במשפט… גם שרה חלמה חלומות דומים. ביום המשפט, ולפי דברי שניהם, הופיע רד״ו בדמות עובד מועצה ושאל את משה אם כבר היה במשפט. נכנס משה ולאחר שהשופט דבר איתו הודיע לו שיש להרוס את בית הכנסת. ואז עמד אותו אדם שהיה בפרוזדור ואמר: למה להרוס? אני ראש המועצה. אני נתתי אשור ויש תוכנית. אז שינה השופט את החלטתו והטיל על משה 3 ל״י קנס״. וכאן יש סיפור מעניין הקשור בשרה ומשה דנינו: ״במוצאי שבת בעלי ישן מוקדם כי כל בוקר הוא מעיר את האנשים. הוא: ישנתי וחלמתי שוב שרב העיר היה עם ציצית קרועה ואני חלמתי על הבן שלו יוסף שעמד להתחתן ואמר לו: משה דנינו, אני בעוון אבי הלכתי, זהו עונש לאבי… שרה: באותו ערב באה בתי עם בעלה לבקר וספרה לי שבן הרב עשה באותו ערב תאונת דרכים והוא נשרף כליל במכוניתו. לא רציתי שיעירו אותו אבל הוא התעורר וסיפר לנו את החלום ואז אמרתי לו מה שקרה ליוסף…״

לשאלתי למה בנו לו מצבה, אמרה שרה שרד״ו בעצמו ביקש וקבע את המקום ואמר מה לרשום. בחדר האוכל שלהם יש ציור (בערך 20 ס״מ על 20 ס״מ), וכתוב עליו: ״דמותו הנפלאה ומצבתו של הצדיק ר׳ דוד ומשה זיע״א״. משני צידי הפרצוף המעוטר זקן יש מגן דוד. ליד מגן דוד הימני כתוב: ״מצבת זכרון לאדוננו הרה׳׳ג האדמו״ר ר׳ דוד ומשה זיע״א ר׳ שמעון בר יוחאי״. מתחת לציור כתוב: ״נולד בארץ ישראל ונעלמו עקבותיו באגויים שבצפון אפריקה״. בדמות זו נגלה הצדיק במציאות ובחלום לר׳ משה דנינו שבאופקים. דמות הצדיק ״ע״י המשורר ר׳ נסים מקסים מלכא הי״א״. נסים מלכה, מקרית גת, צייר את הקדוש, לפי קווים שתוארו על ידי משה דנינו…

התפתחות מעניינת למרכז באופקים קשורה לדמותה של הגב׳ סוליכה ועקנין, אמו של ציון ועקנין, שצייר את השלט שבבית הכנסת. סוליכה, המדברת בביטחון רב ובשטף, סיפרה לי, בנוכחות בנה ובני הזוג, את הסיפור הבא: ״כשהגעתי לפה בא אלי רד״ו בחלום. אמר לי: קומי לראות איפה אני. באותה תקופה כעסתי על שרה בגלל עניין של מה בכך. תראי את הגבורה שלי. אמר לי: בואי תראי איפה אני? אמרתי לו: אינני יודעת איפה אתה. אמר לי: בואי אחרי. הגענו עד פתח הבית ולא רציתי להיכנס. אמרתי לו: אינני נקייה. אמר לי: התקדמי והכנסי, כך אני אומר לך. נכנסתי. הקדוש אמר לשרה: תפתחי לה את הדלת, הכניסי אותה לאמבטיה והכיני לה מייד מגבת, עכשיו עכשיו. נכנסתי, התרחצתי ושרה נתנה לי בגדים והחלפתי. אז אמר לי: עכשיו את יכולה להיכנס ולראות איפה אני? אמרתי: עלא עינייא. נכנסתי והגעתי למקום בו עתיד היה להיבנות בית הכנסת. עדיין לא היה כלום. נכנסתי ואני רואה את הקבורה ראשונה, כמו ברד״ו במרוקו, וכן מצבות, הרבה אורות… בן פורת יוסף… עמדתי לידו והוא לקח עט וכתב, אני רד״ו ואני נמצא כאן. אמר לי: עכשיו שאת יודעת שאני כאן, שלום, את יכולה לחזור הביתה. אח״כ פגשתי את משה הולך לבית הכנסת. שאלתי אותו: יש לכם כוונה לעשות משהו למען רד״ו?״ הבן התערב כאן ואמר: ״התגלה להם והם לא אמרו שום דבר". סוליכה: ״הוא אמר לי, לא, אין לנו שום תוכנית. אמרתי לו: בוא הנה, אני יותר ממך… כך וכך וסיפרתי הכל. באתי גם לשרה וסיפרתי לה״. לסוליכה יש סדרת חלומות על רד״ו הקשורים להצלת בנה ציון במלחמת יום הכיפורים, הצלות של שכנים ובו׳…'. נציין עוד שאגדות רבות מתהלכות באופקים על הצלות וריפויים שנעשו על ידי הקדוש. שלושה דפים בודדים וחוברת הוצאו על ידי אדם מאופקים, שניצל על ידי הקדוש. פרסומים אלה לא יצאו מאופקים.

פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו,ראשיתו של מנהג במרוקו ובארץ-יששכר בן־עמי- המרכז השני, אופקים.

עמוד 116 -מקדם ומים כרך ב'

עדות נוספת בעניין זה באה אלינו גם מחיבורו של ״המלאך רפאל״, רבי רפאל משה בירדוגו, מחכמי מכנאס:  ראויה להיכנס לבית המדרש, כי בטעות יסודה. וכאן, על דרך ההשאלה, שאמרו לאישה צאי והתגרשי מבעלך הכהן.

מעשה שהיה בקלעייא בבת אחת כבת שש כבת שבע, שנשבית לבין הגוים בשנות הרעב שעברו לתפ״ץ, שהיו נושים הגוים הנזכרים באחיה ובאמה, ולא מצאו מה לגבות בחובם, ונטלו הבת הנזכרת והלכו להם.

ושהתה הבת הנזכרת אצל הגוים כמו ששה חדשים על צד הפחות [=לפחות].

אחר כך המירה דתה ועשו לה כתובת קעקע כמשפט הגוים [=כדי שלא תברח].

לימים הלך כהן אחד ופדאה מבין הגוים, ופרע להם חוב שהיו נושים בקרוביה, ולקחה לו לאשה על פי חכם אחד מחכמי עירו. הן היום נצצה רוח טהרה באנשי עירה הנזכרת, ורצו לעמוד על דבר זה אם נשאת הבת הנזכרת לכהן הנזכר בהיתר או לאו, לפי שיש צדדין להיתר וצדדין לאיסור.

יש צדדין להיתר, שהרי באה אשה אחת יהודית והעידה שמיום שנשבית הבת הנזכרת עד יום שנפדית היא הייתה מצויה במקום הגוים שלקחו הבת הנזכרת,ובאותה חצר שהיתה הבת הנזכרת, מעולם לא היה נכנס שם גוי זכר, ובלילה היתה השבויה הנזכרת לנה בחצר הנזכרת עם זקנה אחת גויה דווקא. אבל לא נתברר לאשה יהודית הנזכרת אם בלילה היה נכנס לחצר הנזכרת איזה גוי זכר.

עד כאן העידה האשה הנזכרת.

ויש צדדין לאיסור ששוב באו שני עדים כשרים והעידו שביום פדות הבת הנזכרת לא נמצא שום יהודי לא איש ולא אשה בחצר ההיא זולת הגוי ששבאה בשביל חובותיו. לכן יורונו רבותינו איזה דרך ישכון אור ושכרו מן השמים. עד כאן לשון השאלה שבאה מהעיר ההיא וזה אשר השבתי.

בשונה מעמדתו המקלה הנזכרת של רש״י אביטבול, נוטה דעתו של ר׳ רפאל לאיסור: עמדו לפנינו קצת מתלמידי חכמים שבעיר דבדו ונפשם לשאול הגיעה על המקרה בלתי טהור שאירע במחנה קדשם שנישאת המומרת הנזכרת לכהן הנזכר על פי העדות הנ״ל. ואחר ההתבוננות בדברי הפוסקים נראה לי שהאשה הנזכרת אסורה לכהן, ומלקין ומייסרין בעלה הכהן עד שיגרשנה. כי הדבר פשוט שאין עדות האשה הנזכרת מספקת, שאיך תעיד על ששה חדשים ויותר שלא נתייחד עמה גוי? ומה גם שפיה ענה בה שבלילה הייתה לנה לבדה, וגם בעת שהוליכה השבאי [=השובה, הנושה], לא היה עמה שום אדם, וגם ביום פדיונה העידו העדים הנזכרים שלא נמצא עמה שום אדם. וגם מחמת שהיא מומרת לרצונה…

שוב באו אלינו דברי המתיר הוא ניהו החכם השלם הדיין ומצויין כמוה״ר אליהו הצרפתי זלה״ה, ואחר התבוננות בראיותיו ראינו שאינם מספיקים להתיר לפי דעתנו, ועם שהרבה להמציא צדדים להיתר, לא יש  בהם טעם חזק להתלות בו להתיר…

אכן, דומה שגם בעניין מאסר נשים חלה תמורה מסוימת בעמדתם של חכמי מרוקו בעת החדשה, במיוחד כאשר היה מדובר בעבירות ״פליליות״ שדרשו ענישה מחמירה והרתעה.

בשל היעדר אמצעי כפייה וענישה פליליים בתוככי הקהילה, נמסרו העבריינים לעיתים לידי ה״שררה״, לשלטון הלא-יהודי, וזה נתן את העבריין במאסר – לרבות הנשים – כאשר היה ראוי לכך. דבר זה גרם תקלות מרובות וחשש לאונס הנשים, וכך במיוחד כשהאסירה הייתה ״אשת איש״, נשואה.

ביטוי לכך ניתן בדברים שהשמיע הרב דוד עובדיה, אב״ד צפרו, במועצת הרבנים החמישית, שנתכנסה בחודש טבת תשי״ד (53 19):

רבותי, בקיצור הנה באתי לתאר לפני כבודכם מצב הגטו בקהילתי [=צפרו],שדרים למעלה משלשת אלפים, שהצפיפות היא במצב נורא שאין כמוה. הרבה משפחות מאוכלסות דרים בחצר אחת זו אצל זו, במסדרון צר ודחוק, בלי מים חיים, וכל האספקה הלא היא רק מן הברזים הנמצאים בסמטאות הצרים הסמוכים לבתי החצרים.

צפיפות כזו וחוסר האספקה גורמים לתגרות ומריבות בין אשה לאחותה, דבר הווה ושכיח תדיר. וכאשר ניגשות אל השופט, באות על עונשן או קנס ממון או מאסר.

מיום היות הקהילה גם מקודם שלטון מלכות צרפת במארוקו, היה בית [=מעצר!] מיוחד לנשים העבריות בתוך הגטו בהשגחה יהודית מהוצאות הועד, והנשפטות במאסר באות ויושבות שם עד מלאות ימי עונשן. ורק בחודש זאנביי שנת אלף ותשע מאות וארבעים ושש בוטל המקום הזה על ידי הממשל המקומי ונשתנו עלינו סדרי בראשית, והנאסרה [=האסירה] באה היא לבית מאסר ממשלתי מחוץ לגטו, תחת השגחת אישה לא יהודית, ויוצאה היא לעבודה לגני הממשלה ללקוט עשבים וכיוצא, או שימוש בבתי הגדולים.

השגחה על העבודה נעשית ע״י פקיד זכר.

כמובן שישנם מקרים שגם אשת איש נאסרה במאסר, ואם על ייחוד פנויה גזרו, קל וחומר לאשת איש.

אנשי הועד במקום הגישו קובלנתם לפני הממשלה המקומית והייתה התשובה שהנשים החטאניות לא תקבלנה עונשן עוד במאסר כי אם בקנסות, וזה היה רק לפי שעה ועולמנו כמנהגו נוהג מאז ועד עתה.

בתשיעי לח׳ פיבריי [=פברואר] אלף ותשע מאות וארבעים ושבע [9.2.47]

הרציתי מכתב להראב״ד עיר תהילה פאס הרב חיים עד העולם על נדון זה בצירוף העתק מהחק הכמוס תח״י הועד של אדוננו המרוחם המלך מולאי עבד לעזיז המזהיר למשרתיו עושי רצונו בל יעבירו היהודים על דתם ועל מנהגיהם גם כן שוחחתי על זה עם אדוני המפקח הכללי במועצת הרבנים תשי״א וכתבתי עוד לאדוני הרב הראשי בטו׳ אדר תשי״ב ושוב להרב חיים עד העולם בח׳ אייר התשי״ג

בינתיים נשתנה הדבר עוד לגריעותא, שמאסר הנשים הכללי כעת הוא בחדר מיוחד בתוך בית מאסר לאנשים, בהשגחת פקידים זכרים.

אנשי קהילתי מתמרמרים על זה ומתרעמים על מי שבידו למחות. על כן פניתי אליכם רבותי, אולי ימצא פתרון לבעיא זו על ידי כבודכם וה׳ ינחנו בעצה טובה מלפניו.

תרומת חכמי מרוקו בדורות האחרונים לפיתוח המשפט הציבורי העברי-אביעד הכהן

עמוד 102

החתונה היהודית במוגאדור במאה ה־19

מחברים שונים

החתונה היהודית במוגאדור באמצע המאה ה־19

המקור

James Richardson, Travels in Morocco, Vol. 1, London :

1860 ,pp. 185-188

החתונות והשמחות רבות המשתתפים של היהודים ראויות לעיון מיוחד, כשאנו חושבים על טיבו של המעמד החברתי של אומה נרדפת זו במרוקו, על מעמד הלא יציב, ועל אין־ספור העלבונות שמטיחים בהם הממשל והשכנים [המוסלמים]. השתתפתי בהרבה חתונות כאלה, ואני מתכוון למסור לקוראים מבט חטוף עליהן. קראתי ושמעתי רבות על הרדיפות נגד היהודים במרוקו, וזאת לא היתה אם כך הפתעה קטנה עבורי להיווכח בקיומן של מסיבות וחגיגות מתמשכות אלה בקרב אוכלוסייה שדיברו בה כה רבות כקרבנות של רדיפת המוסלמים.

אני מוצא שתי אמירות ברשימותיי המוסרות את תמצית העניין: ״היהודים ממשיכים בחגיהם; כמעט שליש מזמנם מתבזבז על חגיהם״; וכן: ״בתוך כל ההשפלה היהודים שפגשנו היום נבראים מחדש עד שמגיעים לקצה גבול היכולת בעת עריכת השמחות שלהם״. מסתבר שבזמן ששהיתי במוגאדור נערכו שם חתונות במספר יוצא דופן, ואחריהן בא חג הפסח. חושבני שכשהייתי בטנג׳יר נערכו שם חתונות וטקסי חתונה זה אחר זה כמעט כל לילה. מה שמאפיין חתונות, חגיגות וחגי השנה הוא, שקיומם הוא מחזור של אכילה ושתייה. דרך אגב, חגיגות אלה אינן נערכות בקרן זווית, ואינן סגורות בפני קהל או בפני מבטי המקנאים והאינקויזיטורים [=אלה שבולשים ומרחרחים], אלא הן פתוחות לכול, ומשתתפים בהן יהודים, מוסלמים ונוצרים.

חגיגות החתונה הן דבר שבמהות. נמצא כאן מבוא ביומן שלי לתיאורן: ״פר נשחט בבית החתן, תה, עוגיות ומשקאות חריפים חולקו בהרחבה לכולם. החבורה ליוותה לאחר מכן את החתן אל בית הכלה, שבו התנהלה חלוקה דומה של כיבוד, ומחצית הפר הובאה עבור ידידיה של הכלה. כאן החתן, לבוש במלבושים מזרחיים אמתיים, עלה והתיישב על ספה דמשקאית מקושטת בזהב. הנשים הובילו את הכלה, שכרעה תחת עומס קישוטיה ותכשיטי הזהב והפנינים שלה עם הינומה שכיסתה את פניה, והושיבוה ליד החתן. אחר כך היא נשארה לבדה כמו מלכה העומדת בראש החגיגה, שעה שכל הקהל הזינו את עצמם בשפע תבשילים ומשקאות שקשה לדמיין אותו. בעלה לעתיד הוציא זה עתה, במתנה לכלתו, זוג נהדר של עגילים עם פנינים, שלוו בצווחות הערצה של האורחים. הנשים היהודיות שהיו בקהל נמדדו על פי שפע האבנים הטובות והזהב שהן ענדו, כתרי פנינים, מחרוזות אלמוגים ואבני חן, עמידים ואצעדות מזהב וכסף, עם שמלות, חצאיות ומעילים רקומים בחוטי זהב וכסף״.

החגיגה נמשכה שבעה ימים. כשהבעתי את תדהמתי על שפע התכשיטים שענדו האורחים הרבים, קיבלתי תשובה על שאלתי בעניין מפליא זה. חלק גדול מן התכשיטים שעונדים בנסיבות כאלה נלקחו בהשאלה מידידים ושכנים; הם לבטח שייכים למשפחות יהודיות אחדות; כמות התכשיטים מראה את העושר הרב של היהודים החיים תחת ממשל עריץ זה.

השתתפתי בחגיגות החתונה של בן משפחת סוחרי נוצות, בעלי חברה עשירה רבת כוח שהתיישבה בדרום לרכישת נוצות יענים.

זו היתה חתונה עם הרבה ברק; כל האריסטוקרטיה היהודית של מוגאדור הוזמנה לחתונה. החגיגות החלו בצהריים. נכנסתי תחילה לחדר שבו היתה ישובה הכלה. היא ישבה על ספה מוגבהת מבהיקה מזהב עם כריות בצבע ארגמן באמצע חבורת גברות, כשאומרי שבחיה המקצועיים שרים כל הזמן את שבחיה ותפארתה. ״רחל יפה כלבנה״, שרה אחת; ״יפה יותר מפרח היסמין״, מוסיפה שנייה; ״מתוקה מדבש ומיצרת דבש״, צעקה שלישית. עיני הכלה היו עצומות. זה היה כמעט מעשה של חוסר צניעת להסתכל בחבורה ובפניה הקפואות עד מוות, שהפכו אותה למעין גוף מצויר.

תיאור בגדיה של הכלה יכול להיות משעמם, שכן היא הוצאה כל שעה מן החדר והולבשה בשמלה חדשה, כשהיא חוצה את הקהל ומציגה לעיניו, בסבלנות רבה, כל מה שכלול במערכת לבושה. פניה אופרו בידי אמן; הלחיים באדום עז; שפתותיה בחום בעזרת תכשיר מפיח בושם; עפעפיה בשחור עם כוחל; על ידיה ועל הסנטר שלה צוירו כוכבים קטנים בכחול. על כפות ידיה ורגליה נמרחה חינה, בצבע חום־אדום; רגליה יחפות, וציפורני בהונותיה וקרסולה נצבעו בחינה. היא היתה צעירה מאוד, אולי לא יותר מבת שלוש־עשרה, אך שמנה מאוד לאחר שהולעטה בפסטה ובשמן בששת החודשים האחרונים למטרה זו. החתן לעומתה היה מבוגר ממנה פי שלושה, גבוה, רזה ומגורם, בעל גזרה דקה ומשרה דיכאון. הכלה היתה קטנה ובריאת בשר, חסרת אינטליגנציה על פי המראה, שעה שהחתן היה בדמותו הברברית של פייגן(Fagan) , גיבורו של דיקנס.

הנערות הסתדרו בשורות, זו מאחורי זו, והמראה היה מפואר עוד יותר. רובן ענדו כתרים לראשן משובצים אבני חן ופנינים. הן היו ממש מכוסות מכף רגל ועד ראש בזהב ובאבנים יקרות. והיות שלכל אישה יש עשר אצבעות בלבד, הן חשו צורך לענוד סדרות של טבעות על שערן. היופי הטבעי של נשים אלה אבד כמעט תחת עומס כזה של תכשיטים. האבנים היקרות היו בעיקר פנינים, יהלומים, אבני אודם וברקת.

התכשיטים נאספו ונמסרו במשך דורות ועברו מאם לבתה. תכשיטים אחדים עתיקים, והם ביסוד עושרן של משפחות רבות. בצוק העתים הם ממושכנים או נצרפים לזהב וכסף כדי למלא צרכים מידיים. השורות הגבוהות כללו את הצעירות ביותר, מאופרות וצבועות פחות, ומשום כך הנאות ביותר. הנשים הכבודות והמבוגרות ישבו מתחתן כמו מלכות בבתיהן, המתחרות על מבטיהם והתפעלותם של הצופים. הן היו בעלות גוף מרשימות, וחשפו את רגליהן היחפות ומכנסיהן הרחבים שמגיעים עד לכפות הרגליים.

אחדות מבין הגבירות נראו כמתקשות לנשום בחום ששרר בחדר, וגם בגלל גושי השומן שעטפו את גופן והכבידו עליו. הנגנים החלו לנגן, ונעשו ניסיונות שונים להפסיק את ריקודיהם הבלתי ראויים של הרקדנים המוסלמים, משום שנראו ליהודים אניני הטעם וולגריים מדי, ועוד יותר לעיניהם של האירופים שכיבדו אותם בנוכחותם. לא נהניתי ממחזה זה, והשקפתי מבעד לחלון על החצר. ראיתי שם שני קצבים מתלמדים שוחטים עגל לכבוד המסיבה שתתקיים בערב. מספר בחורים טבלו את ידיהם בדם וציירו בו צורות של יד פתוחה על הדלתות, המשקופים והקירות, כדי להגן מפני ״עין הרע״ ולאחל מזל טוב לבני הזוג החדש.

החתונה היהודית במוגאדור באמצע המאה ה־19

עמוד 466

הגירת היהודים ממרוקו גרמה גם תחלופה מתמדת של התלמידים במדרשה והקשתה לקיים מסלול לימודים מסודר, וגם חלק מהמורים עזבו ועלו ישראל. מקרב התלמידים שמשפחותיהם בחרו להישאר במרוקו, היו שעברו ללמוד בישיבות ליטאיות באנגליה, בצרפת וכן בטנג׳יר.

התהליכים התרבותיים שהתחוללו במרוקו ואפשרות ההגירה לארצות מתפתחות פתחו לפני התלמידים והבוגרים אפשרויות תעסוקה מגוונות, וחלק מהתלמידים העדיפו שלא לעסוק בדיינות או ברבנות. יתרה מזו, התגברות החילון, המודרניזציה ופריחת התרבות הצרפתית בקרב היהודים, גרמו לבוגרי המדרשה להתרחק מעולם הרבנות והדיינות, ומיעוטם אף התרחקו מן הדת.

מסתבר כי כל אלו חברו יחדיו לתוצאות שהיו רחוקות ממשאת הנפש של הוגי המדרשה ומייסדיה, עד סגירתה הסופית בשנת 1967.

ויקטור מלכה תיאר מתיחות בין שניים מהמורים וביקר את התנהלותם, והניח שהתנהלות זו השפיעה השפעה מסוימת עליו ועל חבריו שלא לשמש ברבנות או בדיינות ולבחור להם עיסוק אחר. ראו: מלכה, יומנו, עמ׳ 116. אחד הבוגרים ששוחחתי אתו טען שבהיעדר זמן ומוטיווציה להשקיע בלימודי הקודש, ההישגים בלימוד תורה לא השביעו רצון, ומנהלי המדרשה והתלמידים היו מודעים לכך, ומשום כך לא נעשו מאמצים רבים לשלב את הבוגרים במשרות תורניות.

י. התימה: על ערכה של המדרשה מנקודת מבט ישראלית

אין לכחד כי מפרספקטיבה היסטורית לא מילאה המדרשה את היעדים שהציבו מקימיה. על אף המשאבים הרבים שהושקעו בה במשך השנים, כמעט לא יצאו מקרבה דיינים ורבנים, והרוב המכריע של בוגריה השתלב בתחומי עיסוק אחרים.

יש להדגיש כי רוב הבוגרים, אף שכאמור לא נתמנו לרבנים או דיינים, הצליחו לשלב קודש וחול, תורה והשכלה, במסגרות השונות שבהן פעלו, והם רואים במדרשה מסלול שהכשיר אותם לכך.

אולם ראשית, יש לזכור כי אי הצלחתה של המדרשה נבעה בעיקר מסיבות שלא היו קשורות לרמתם של פרחי הדיינות או לתכנית הלימודים הייחודית שיצרו מייסדיה, אלא משינויים היסטוריים מפליגים שקשה היה לצפותם מראש: חילופי השלטון במרוקו ובעקבותיהם גל העזיבה הגדול של יהודים שנהרו לישראל, לצרפת, לקנדה ועוד בתחילת שנות השישים, הביאו לצמצום דרסטי של יהדות מרוקו. אלמלא שונו פני ההיסטוריה, סביר להניח כי לפחות תלמידי המחזורים הראשונים היו משתלבים בבתי הרין המקומיים, בתחילה אמנם כדיינים מתמחים או כדיינים נוספים על הרכב שלושת הדיינים הרגיל, כספרי דדייני או כמזכירי בית דין, אך לאחר מכן היו מתקדמים ותופסים את תפקידי ההנהגה התורנית של יהדות מרוקו. הרב שלמה אבן דנאן, בוגר המחזור הראשון, סיכם זאת יפה בתשובתו על שאלתי על מידת ההצלחה של המדרשה: ׳ההיסטוריה עברה אותנו׳, כלומר ההיסטוריה היא זו שלא העניקה למדרשה ולבוגריה את ההזדמנות הראויה.

ריאיון עם הרב שלמה אבן דנאן. לא מן הנמנע כי הביקורת של חלק מהבוגרים על רמת הלימודים במדרשה, על איכות התלמידים ועל רמתם הדתית, מקורה בין היתר במפגש עם תרבות דתית אחרת משעלו לארץ.

נקודה זו ביקש הרב שלמה אבן דנאן להבהיר במכתבו אליי מכ״ז בטבת תשע״א: ׳אילו נשארה הקהילה היהודית במרוקו בשלמותה כי אז היתה המדרשה נוחלת הצלחה עצומה, ומוכיחה באופן ברור את נחיצותה החיונית לפעולת בתי הדין הרבניים, לחינוך הדתי ולשירותי הדת בכלל, גם אחרי חילופי השלטון במרוקו בשנת 1956׳.

שנית, וזו הנקודה החשובה לענייני: פרשת הקמתה של המדרשה, אף שלא השיגה את מטרותיה, מעידה על תפיסת העולם של הזרם המרכזי והעיקרי של רבני מרוקו באותה העת, ועל הדרך שבה בחרו להתמודד עם אתגריה הרוחניים של המודרנה, דרך השונה באופן מהותי מגישות שהמליצו על הסתגרות וריחוק. אפילו פרטים שוליים לכאורה, דוגמת הטרחה והעמל סביב הקמת המדרשה, התקוות שתלו בה, וההתרגשות הכנה והחפה מכל ציניות לקראת פתיחתה, כפי שהם עולים מעדויות בכתב ובעל־פה, משקפים את עולמה של יהדות מרוקו ואת עולמם של הרבנים שעמדו בראש הנהגתה. רבנים אלה התייחסו למודרנה בדרך כלל באופטימיות, וראו את תפקידם – לכתחילה ולא בדיעבד – להנחות את הציבור כיצד למזג ולשלב באופן נאות בין ערכיה לבין ערכי התורה וההלכה. ניסיון זה, שלא צלח מבחינה מעשית, אך ערכו רב מבחינה אידאית רעיונית וחינוכית – העניק לנו אפשרות לטעום מטעמה של יהדות מרוקו ואיכויותיה המיוחדות ודרכה המיוחדת במבחן המאה העשרים.

שלמה א' גליקסברג-המדרשה הגבוהה ללימודים רבניים במרוקו -1967-1950פעמים 131 תשע"ב–סיום המאמר

עמוד 63

מעמד האשה בבתי דין במרוקו במאה העשרים – משה עמאר

המקורב ליצירתם הרוחנית של חכמי מרוקו, לספרות הלכה ולפסיקת הרבנים שלהם, יודע כי הם גילו רגישות מיוחדת לאישה ולכבודה, ודאגו לבסס את מעמדה ולחזק מעל ומעבר למה שנקבע כהלכה. לשם כך הם ניצלו את הסכמות אשר התורה האצילה של חכמים, בבואם לפתור בעיות שהזמן גרמן.

בתחומים אחדים הגדילו חכמי מרוקו לעשות. לתקנותיהם אין אח ורע בכל קהילות ישראל. די אם נזכיר את התקנות, הידועות כבר מתקופת גירוש ספרד, כגון תקנות בענייני קידושין. תקנות ירושה, ובכלל אלה הם הנוהג האוסר לשאת שתי נשים.

דאגתם של חכמי מרוקו לגורל האישה ולמעמדה בולטת במיוחד במאה העשרים, והיא מדהימה בתעוזתה. עם חדירת התרבות הצרפתית למרוקו וההתמערבות שנתלוו לשלטון הפרוטקטורט, נשתנו דפוסי החיים המסורתיים. החינוך הפורמלי לבנות נעשה בהדרגה רווח מאוד. נערות ונשים עזבו את מקומן המסורתי בבית, ונכנסו למעגל העבודה – בחינוך, במסחר, בפקידות ובבתי חרושת. יותר ויותר שהיו בחברה מעורבת של אנשים ונשים. בקשרים שבין שני המינים נמזגה עתה חירות הליכות, שערערה במידה רבה את מעמדן הנכבד שמקודם של נערות ונשים, וגרמה להתרשלות ולזלזול במחויבות של בני המין השני כלפיהן. מאידך גיסא הביאה המודרניזציה גם לשינויים בתפיסת עולמה של האישה ולמרי כנגד מעמדה, כפי שזה נתפרש מתוך מסורות קדומות אחדות. רבני מרוקו היו עתה קשובים לתביעתן ונשיאתן בעול כגברים. אך בד ובד עמדו הרבנים על המשמר וביקשו להגן על זכויותיהן וכבודן של הנשים, לבל יירמסו ברגלי המתירנות שהלכה ופשטה.

ההתמודדות עם הפסיקה בעידן חדש זה לא הייתה קלה. לחלק מן הבעיות בנושאי אישות, דת וחברה קשה היא למצוא פתרון הולם במסגרת ההלכה. מאידך גיסא הניבו המאמצים לפסוק הלכה פתרונות נשתנו ממקום למקום ומדיין לדיין, ובמקרים רבים נותרו בגדר מחלוקת. יתרה מכך, בסוגיות אחדות הייתה מסורת הפסיקה במרוקו שונה במחוזות השונים. כל עוד הקשרים בין המחוזות לא היו שכיחים, לא בלטו השינויים ולא הפריעו, אך הדברים נשתנו בתכלית במאה העשרים. נסללו כבישים והנחו מסילות ברזל בין ערים מרוחקות, וכך גברה הניידות ממקום למקום והתהדקו הקשרים בין הקהילות, כולל קשרי חיתון. דבר שהבליט את ההבדלים בענייני הלכה, והורגש צורך לגשר ביניהם.

את אחד הפתרונות המעשיים ביותר בעולם ההלכה היהודית הגה הרב שאול אבן דנאן, רבה הראשי של יהדות מרוקו, אשר תיכן כינוסים של חכמים מכל רחבי המדינה כדי להיוועד, להיוועץ ולהכריע בנושאים ההלכתיים שעל הפרק הנוגעים לסוגיות של חברה, אישות והלכה דתית. במשך השנים תש"ז-תשט"ו (1955-1944) נערכו שישה כינוסים. מן הראוי לציין, כי כינוסים כאלה והתקנות שנתקנו בהם הם תופעה יחידה במינה בעולם ההלכה היהודי בדורות האחרונים.

וכך הגדיר הרב שאול אבן דנאן את מטרות הכינוסים:

א-טהרת ההלכות בדינים ובמנהגים, אשר אינה שווה בערי מרוקו;

ב-תקנות והנהגות לפי המצב לטובת הדת והיהדות ולטובת החיים.

המטרה הראשונה הייתה איפוא לאחד את המנהגים הקיימים בכל ערי מרוקו, בין בדיני אישות ובין בענייני איסור והיתר; והמטרה השנייה לתקן תקנות חדשות שיפתרו את הבעיות המתעוררות, לפעמים גם בניגוד להלכה, בעיקר בסוגיות הקשורות בממון, או קבלתה של דעה מסוימת בהלכה והפיכתה לתקנה המקובלת על הכול, אשר תחייב את הדיינים לפסוק לפיה. וכפי שהבהיר בפתיחה לאחת מהצעותיו לדיון:

איך שיהי, לא עת עתה לברר ההלכות על פי הדין במשא ומתן של קושיות ותירוצין. רק זאת מטרת האספה, לגמור את הדין הצריך תקון, לפי המצב בנחוץ לו על פי תקנה מוחלטת. וכך היא דרכה של האומה הישראלית מיום שחרב בית המקדש ועד עתה, דור אחר דור. רבותינו הראשונים מישרים אורחות משפט בנחוץ לאותה העת בתקנה מוחלטת, אף נגד משפט ברור והכל שריר ובריר וקיים על פי תורתינו הקדושה, כידוע ומפורסם למעלתכם.

בדבריו הקצרים והתמציתיים הדגיש ר׳ שאול אבן דנאן שתי נקודות חשובות: אחת, כי על פי צורך השעה יש לוותר על ההכרעה המושגת בדרך של הבאת הוכחות וראיות מתוך המקורות התלמודיים ובדרך של משא ומתן עיוני, כי ״לא עת עתה לברר ההלכות על פי הדין במשא ומתן של קושיות ותירוצין״, ויש לגשת להכרעה בצורה טכנית, כלומר הכרעה בדרך של הצבעת הרוב בין הרבנים המשתתפים. גישה זו מעידה על שיטה קונסטרוקטיבית וחדשנית בפסיקה בדורות האחרונים.

נקודה שנייה היא הטענה הנוקבת, שהסמכות שהאצילה התורה על חכמי הדורות לתקן תקנות שרירה וקיימת גם בדורנו, ומוטל עלינו להשתמש בה כדרך שהשתמשו בה הראשונים, דור אחר דור, ללא בריחה מאחריות ובלא ניסיון להתחמק מהכרעה, בנושאים שהמציאות החברתית מכתיבה ודורשת את פתרונם. כלומר, בעניין ההכרעה אין תוקף לטענה, שידיעותיהם של חכמי הדורות האחרונים וחכמתם בתורה קטנה מזו של החכמים בדורות הראשונים ולכן אין סמכותנו כסמכותם בתיקון תקנות, במיוחד כשמדובר בתקנות שיש בהן הפקעת ממון מכוח הפקר בית־דין הפקר.

ואמנם תולדותיה של הפסיקה במרוקו מוכיחות, כי חכמי מרוקו במשך כל הדורות, עד אמצע המאה הנוכחית, תיקנו תקנות בכוח תקנות חכמים, בלא מורא ובלא הסתייגות שמחמת צניעות יתרה, ואף לא הזדקקו לסמכותם של ראשי הציבור ומנהיגיו לתת לתקנותיהם תוקף מכוח תקנות הקהל.

הכינוסים הניבו תקנות רבות שבהן תופסת סוגיית מעמדה של האישה מקום מרכזי. התקנות בתחום זה נועדו לתת לאישה סעד משפטי ולבצר את מעמדה במסגרת המשפחד. תוכנן של התקנות מעיד על ההיענות לצורכי הזמן ועל התפיסה הרעננה וכוח היצירה העצום שבפסיקה הרבנית במרוקו. אביא כאן דוגמאות אחדות מן התקנות הנוגעות לתחום זה:

מעמד האשה בבתי דין במרוקו במאה העשרים – משה עמאר-מקדם ומים כרך ג'

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים -מנהגי המילה

נהגו במשך שמונת ימי המילה לערוך מידי לילה, סדר מיוחד בבית היולדת ושמו

״תחדיד״, הכולל פיוטים, ויהי נועם ג׳ פעמים, יושב בסתר וכו', בן פורת יוסף ג״פ, המלאך הגואל אותי וכו׳ ג״פ, שיר למעלות אשא עיני ובו׳ וברכת כהנים, ובר יוחאי, ויש נהגו שהתשב״ר באים ערב ערב לבית היולדת, לקריאת שמע והמלאך הגואל וכד, ומקבלים מיני מתיקה:

כן המנהג פשוט, וראה בזה באורך בספר נחלת אבות(עניני מילה), ובספר נו״ב (עמוד קט״ז), ובספר שיר ושבחה ועוד, ותחדיד מלשון ברזל או גבול, וראה בספר יהדות מרוקו שהביא מנהגים שונים בזה, וראה בספר מלאך הברית להגר״א בן שושן מש״ב בטעם ענין זה:

נהגו להביא כסא לבית היולדת, ומקשטים אותו לכבוד המילה, ונשאר שם עד שלשה ימים לאחר המילה:

כן הביא בנו״ב (עמוד קט״ז), ובספר נחלת אבות (עניני מילה) והוא כתריס בפני הפורענות:

נהגו לערוך סעודה בליל השמיני ונקרא ״זוהר״, ושם נקראים קטעי זוהר, בר יוחאי, ופיוטים שונים:

כן המנהג פשוט ומובא בשו״ת הלק״ט (ח״ב סימן קס״ט), והטעם פשוט, כיון שהיולדת והרך הנולד נתונים בסכנה, ובפרט בליל המילה כידוע, על כן אנו מרבים בזוהר, שכוחו גדול להכניע את החיצוניים, וכמובא בספר צפורן שמיר למרן החיד״א:

נהגו כשהמילה נדחית, עורכים את הזוהר בליל המילה:

כן המנהג, והטעם משום שהכל בא כתריס בפני הסכנה, ודבר בעתו מה טוב:

נהגו בליל הזוהר, לכתוש במכתשת כמון וחינה, ועושים זאת תוך תרועות שמחה:

כן הביא בספר נהגו העם (עניני מילה), ומקורו מגמ׳ סנהדרין(ל״ב) בענין קול רחיים בבורני וברש״י שם:

יש נהגו להביא בשעת המילה מחתת אש, ומגמרים סם הנוטף מהעץ ושמו ״ אָזאווִּי ״:

כן הביא שם בנהגו העם עניני המילה (ס״י), ומקורו ממדרש עיי״ש:

יש נהגו להניח כוס מים מתחת לכסא אליהו, ואחרי המילה לוקחים אותו, וקבלה בידם שהוא סגולה לרפואה ולעקרות:

כן הביא בספר נו״ב (עמוד קי״ז), מפי זקנים, שיש בזה סגולה לרפואה וחיים:

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים -מנהגי המילה

עמוד 137

אברהם הרבה לשמוע בילדותו על הנפלאות שחולל רבי שלמה תימסות לאחר מותו, ולימים פקד פעמים אחדות את קברו. אך אין למהר ולהסיק מכאן כי משקעי סיפור זה חלחלו ל׳בית רבי דוד ומשה׳ בצפת. אמנם שניים מהמוטיבים בסיפור — התגלות בחלום וקביעת מיקום חדש לקבר הצדיק — מופיעים גם באתר החדש, אולם יש לזכור כי מוטיבים אלה אינם יוצאי דופן כלל ועיקר באגדות הקדושים.

זיקה מפורשת יותר בין המסורות המשפחתיות לבין ׳בית רבי דוד ומשה׳ אפשר למצוא בסיפור ששמע אברהם על אירוע שהתרחש לאחר פטירת אבי זקנו, רבי יעקב תימסות, ואשר הכה את יהודי מראכש בתדהמה. חודש לאחר שנקבר רבי יעקב במראכש הגיע לעיר מכתב מירושלים, המבשר על הופעתה הפלאית של מצבה בבית הקברות בהר הזיתים, שעליה חקוק השם יעקב תימסות. מכאן שהדגם להעברת צדיק ממרוקו לישראל, אירוע נדיר ביותר בפולחני הקדושים במרוקו, קיים היה במסורת המשפחתית של אברהם מימים ימימה.

הנסים הקשורים באירועי מותם של צדיקי המשפחה הראשונים הותירו באברהם את רישומם. אולם בעבורו התגלמה זכות האבות המשפחתית בראש ובראשונה באבי אמו, הקרוי אף הוא רבי שלמה, שאותו הכיר מקרוב. סב זה, סוחר עשיר ששימש גם שוחט ומוהל לעת מצוא, התגורר באימי־נ־תנות בבית גדול ומרווח בסמוך להוריו של אברהם. לדברי אברהם, הוא נחלץ בכל הזדמנות מידיה של אמו כדי להימצא במחיצת סבו, ובילה עמו יותר מאשר עם הוריו. בביתו של הסב הוא היה יכול להיווכח מקרוב בביטויי הכבוד וההערכה שהשפיעו יהודי הכפר על רבי שלמה, ואשר נענו במחוות של נדיבות מצדו. בשל עושרו סירב הסב לקבל תשלום על שירותי הדת שסיפק. בכל פעם שנקרא לשחוט פרה, הוא כובד בנתח בשר משובח מהשחיטה ומיהר לחלקו לנצרכים. בכל מוצאי שבת נקהלו רבים מיהודי הכפר בביתו של רבי שלמה כדי ליהנות מברכתו לאחר ההבדלה, ולא פחות מכך — מן התה המשובח שהכינה הסבתא ושנמזג בטקסיות מקומקום ענק (בראד), שבעיני אברהם מעולם לא התרוקן. אוסף הספרים היקר של רבי שלמה, שכלל גם ספרי קבלה בכתב יד, היה מקור משיכה נוסף לילד הסקרן. אולם כל מאמציו לעיין בו נתקלו בהתנגדות תקיפה של הסב, שהזהיר את נכדו מפגיעתם הרעה של השמות בקורא הבלתי מנוסה.

שלא כאבותיו הדגולים, הוכר רבי שלמה כצדיק עוד במהלך חייו, זכות נדירה בפולחן הקדושים היהודי במרוקו(בן־עמי תשמ״ד, 21). את עלייתו המהירה יותר לדרגה של צדיקות ניתן להסביר בקיומה של שושלת: עצם העובדה שאבותיו נתפסו כצדיקים העניקה לו את זכותם המצטברת. ייתכן גם כי מקום קטן כאימי־נ־תנות היה בית גידול מתאים יותר לצמיחת הילה של צדיקות מאשר מראכש, העיר הגדולה, מקום משכנם של צדיקי המשפחה הראשונים. בין הנפלאות שחולל רבי שלמה בלטו במיוחד כוחותיו הנבואיים, ביטוי מובהק להשראה קדושה הן בקרב היהודים והן בקרב המוסלמים במרוקו(שם, 61; 1926,1,158 Westermarck).

רבי שלמה נפטר בשנות הארבעים המוקדמות של המאה העשרים, כשהיה אברהם בן שלוש־עשרה. תחושת האובדן שאפפה את הנכד התחזקה עקב הנסיבות המיוחדות של הפטירה. אף שחי מילדותו באימי־נ־תנות, מצא רבי שלמה את מותו בעיר אסוירה (מוגדוד) על חוף האוקיינוס האטלנטי, שאליה נלקח בסוף חייו כדי לקבל טיפול רפואי. משעמדו יהודי אסוירה על גדולתו, מיהרו לקבור אותו בבית הקברות המקומי כדי להמשיך וליהנות מברכתו. אברהם הצעיר, שהיה קשור בכל לבו לסבו, כאב במיוחד את העובדה שהסב נקבר במרחקים ולא היה אפשר לפקוד את קברו בכל עת ומועד. אפשר שבהקמת ׳בית רבי דוד ומשה׳ פיצה עצמו אברהם באופן לא־מודע על החלל שהותירה היעלמות הסב: האירוע הראשוני, שבו צדיק בן המשפחה ׳נגזל׳ על ידי זרים ונקבר הרחק, מתוקן על ידי פעולת הנגד של הבאת צדיק לא מוכר מרחוק והפיכתו לצדיק משפחתי מתוקף שיכונו בבית.

דומה שתחושת האובדן שחווה אברהם הוחרפה לא רק על ידי נסיבות מותו של רבי שלמה, אלא גם על ידי עיתויו. הוא איבד את סבו, סמל מוחשי של רוחניות ולמדנות, כשהיה בן שלוש־עשרה, על סף הפיכתו הטקסית מילד לחבר בוגר בקהילה. בדיוק באותו זמן, מיד לאחר בר המצווה שלו, נטש אברהם את לימודי הקודש בבית הכנסת (צלא) המקומי והפך להיות סנדלר כאביו, משלח יד שבו עסק יותר מעשור, עד לעלייתו לארץ. אמנם אין להסיק מכאן כי הנער נטש את לימודיו עקב מות הסב, שכן באימי־נ־תנות, כמו במקומות אחרים באזורים הכפריים במרוקו, המשיכו רק מעטים מבין הילדים בלימודיהם אחרי גיל בר מצווה, ולשם כך היה עליהם לנדוד למוסדות חינוך תורניים בערים רחוקות. אברהם עצמו, שהרבה בילדותו להיעדר ׳מלימוד ותפילה׳, לדברי אמו, היה חסר כנראה את הכישרון ואת ההתמדה שאפיינו את המעטים האלה. ועם זאת, גיל שלוש־עשרה מצטייר כנקודת מפנה סמלית במחזור החיים של אברהם. בגיל זה נפטר סבו, מדריך פוטנציאלי לחיי למדנות ורוחניות, בהותירו מאחוריו רק זיכרונות המפציעים מעת לעת בחלומות, ואברהם בחר במקצוע החולין של אביו ונעשה סנדלר כמוהו. יחלפו שלושים שנים עד שאברהם יצליח — באמצעות האתר שיקים בביתו שלו — להשיב משהו מאווירת הרוחניות והקדושה שחש במחיצת סבו.

במהלך שלושים השנים האלה לא פגו געגועיו של אברהם אל סבו הנערץ. געגועים אלה התבטאו, בין השאר, במאמציו הרבים להשיג מזכרת מוחשית ממנו. הוא הרבה לדבר על לבו של דודו, בנו ויורשו של רבי שלמה, שיעניק לו אחד מספריו של הסב, כמו גם את קומקום התה הענק שהקסים אותו בילדותו. אולם הדוד התחמק בתואנה שכל רכושו של הסב נותר במרוקו. דומה שדווקא אל הספר והקומקום יצאה נפשו של אברהם, משום ששילובם מחבר את הרוחניות ואת הלמדנות של הרב הצדיק עם עושרו ועם נדיבותו השופעת. האם את השילוב הזה, המשקף את העבר האידיאלי של ילדותו, מנסה אברהם להחיות בבית רבי דוד ומשה? תהא התשובה אשר תהא, על החיבה הנוסטלגית שחש אברהם לחיים במרוקו, למרות עוניים ופשטותם, קל היה לעמוד בשיחות עמו. הוא הרבה להדגיש את החופש שחש בעיסוקו כסנדלר, אדון לעצמו ולשעות עבודתו, את החיים הטבעיים והפשוטים באזור חקלאי פורה ושופע, את היחסים ההדוקים והעזרה ההדדית בתוך הקהילה היהודית המסורתית, ומעל לכול — את אמונתם הדתית התמימה וחסרת הפשרות של חבריה.

בהיותו בן עשרים ושתיים נשא אברהם לאישה את מסעודה, בת שכנים באימי־ נ־תנות, הצעירה ממנו בשמונה שנים. שנתיים לאחר מכן, ב־1954, זמן קצר אחרי הולדת בתם הבכורה, עליזה, הסתיים הפרק המרוקאי בחיי בני הזוג, והם עלו לישראל בצוותא עם רבים מיהודי מרוקו. חבלי הקליטה הקשים שהיו מנת חלקם של רבים מעולי שנות החמישים, לא נחסכו גם מאברהם וממשפחתו, אך הוא חש עצמו בר מזל על שנשלח לגור בצפת, אחת מארבע ערי הקודש — גם אם תנאי המגורים והתעסוקה בשיכון כנען שבצפת לא היו טובים מאלה שבעיירות הפיתוח החדשות. נוסף על כך, החבילה המשפחתית לא התפרדה בעקבות העלייה. הוריו של אברהם שוכנו גם הם בשיכון כנען, ורוב האחים והאחיות — תשעה במספר (אברהם הוא הבכור שבהם) — מצאו עצמם בקרבתם. במהלך ביקורי ב׳בית רבי דוד ומשה׳ בשנות השמונים מצאתי שקרבה משפחתית זו השתמרה ואף התעצמה, עקב נטיית ילדיהם הנשואים של אברהם ושל אחיו להתיישב בקרבת הוריהם. משהחלו להיוולד הנכדים היו הוריו של אברהם עדיין בחיים, וכך נוצרה המשכיות מרשימה של ארבעה דורות המכים שורש במקום אחד. להמשכיות זו יש קשר אמיץ למקום הקדוש שכונן אברהם.

אברהם בן־חיים ורבי דוד ומשה–מסע החלומות אל הצדיק–יורם בילו

עמוד 69

שידוכין

ההבטחה ההדדית של שני בני־זוג לקשר העתיד לקום ביניהם על ידי נישואין נקראת בלשון חכמים ״שידוכין׳, ובלשוננו הרווחת — ״אירוסין״. ההבטחה אינה מקנה לצדדים את הזכות לדרוש את ביצועה, כלומר לחייבם להינשא זה לזה, אלא את הזכות לתבוע פיצויים במקרה של הפרת ההבטחה. התביעה תדרוש לחייב את הצד המפר לשלם לצד המקיים: (א) פיצוי על הנזק הממשי, כגון החזר מתנות והוצאות שנעשו במסיבות האירוסין; (ב) פיצוי על הנזק הנפשי, הצער והבושה שנגרמו לו עקב ההפרה. לגבי הנזק הממשי קבעה ההלכה, שכל צד מחזיר לחברו את המתנות שקיבל, וכי על הצד המפר לשלם לצד המקיים את סך ההוצאות שהוציא במסיבת האירוסין, בניכוי שליש. כי הדעת נותנת שהמתנות לא נשלחו וההוצאות לא נעשו אלא מתוך הנחה, שהשידוכין יביאו לידי נישואין.

אשר לנזק הנפשי, מתוך ספרות הפוסקים עולה, שאין אחיזה לתביעה. יתרה מכך, גם אם בעת השידוכים נעשה הסכם מפורש, באמצעות קניין, המחייב בתשלום סכום מסוים שעל המפר לשלם לצר השני כקנס, מורה דעת רוב הפוסקים, כי הסכם כזה אינו תופס; כי הוא־בבחינת ״אסמכתא״, ואסמכתא לא קניא. כלומר, בעת שמתחייבים הצדדים לקנסות בשטר השידוכין, בטוח כל צד שחיוב זה לעולם לא יחול עליו, כי הנישואין יתקיימו ולא יצטרך לשלם. לכן יש מקום לטענה, שהחיוב אינו רציני ומשום כך חסר תוקף. לכן נהגו בימי הביניים בספרד לערוך שני שטרות בשעת השידוכין: האחד שטר התחייבות מצד החתן לאבי הכלה על סכום מסוים, ללא כל תנאי. והשני שטר מחילה מצד אבי הכלה לחתן על תנאי, שאם יכניס את הכלה לחופה עד הזמן שנקבע ביניהם, תהא התחייבותו בטלה ומחולה לו. ליתר ביטחון היו מפקידים את שני השטרות ביד אדם שלישי, וזה היה מוסר אותם למתחייב, אם קיים את התנאי, או לאבי הכלה, אם החתן עבר על התנאי. כן נפסק גם בשו״ע. וכך נהגו במרוקו אלה שרצו להבטיח את יישום ההתחייבות שעושים בשעת השידוכין. מקרים שהגיעו לדיון בבית־הדין ולא הייתה בהם התחייבות מפורשת, בדומה למה שהיו עושים בספרד, לא פסק להם בית־הדין שום פיצוי על עגמת הנפש והבושה שנגרמה לצד הנפגע, אשר בדרך כלל הייתה זו הכלה.

כל זמן שהחברה היהודית שמרה על דפוסי החיים המסורתיים, היו ענייני השידוכין מסורים בידי ההורים, ואלה בחרו בני־זוג לבניהם ובנותיהם. משנערכו האירוסין ועד זמן הכניסה לחופה כמעט שלא היה מפגש בין החתן לכלה. לכן ביטולי אירוסין לא היו שכיחים, וגם הפגיעה הנפשית שבביטול לא הייתה קשה כל כך. אולם כשהחלה התרבות המערבית לדחוק את המסורת והמנהג, נעשו השידוכין באופן חופשי והדדי על ידי בני־הזוג עצמם, לאחר תקופה של היכרות, חיזור ובילוי משותף, לפני השידוכין ולאחריהם. המפגשים התכופים והקרבה הרבה גרמו לא פעם, שחתן ימאס בכלתו עוד בטרם נערכה החופה, ותכופות ניתק הקשר בין בני־הזוג. תרמה לכך גם העובדה, שנערות אחרות היו בהישג יד, ובקלות יכול היה החתן להחליף כלתו באחרת. כפי שבאו הדברים בפי החכם מציע התקנה:

אך עינינו הרואות כי חדלה האמונה ונעדרת האמת, כי לא באמונה המה עושים המשודכים עם כלותיהם ורובם כוונתם רק להשתעשע בתינוקות. ובכלות רצונם ותאוותם או כאשר הם מוצאים אחרות חדשות מקרוב באו. אשר גם זו מכה אנושה בבנות לרדוף אחרי הבעלים אף במשודכים…

כלומר, המציאות החברתית נוצלה בידיהם של אנשים שאינם הגונים רק לסיפוק הנאותיהם מהארוסות, ללא שום כוונה להתחתן ולהקים משפחה, בעוד שהבנות לתומן חושבות רק על נישואין. לאחר תקופה ממושכת של ציפייה והמתנה לנישואין מגלה הנערה שלחתן אין כל כוונה להתחתן, או אף שזנח אותה ובחר באחרת. ונגרמה לה עגמת נפש, בושה ונזק, שלא ניתן לתקנו. אם לא נעשה ביניהם הסכם באופן המועיל, לא יכלה אפילו לתבוע פיצוי כל שהוא. תרמה לכך גם המציאות החדשה, שבה בנות מחזרות אחרי הגברים; ואפילו אחרי גברים תפוסים־משודכים.

המציע מכיר בחשיבות שיש בהיכרות ההדדית לפני החתונה, המאפשרת לבני־הזוג לבחון את התאמתם זה לזה: ״ולהיות שמצד אחר אנו רואים שבאמת זמן השידוכין הוא זמן הבחנה. לדעת המידות הנאותות להשתוות דעת המשודך ומשודכתו שבזה יוכלו לבא בברית נישואין הנצחי, לחיות חיי אושר ביניהם״. ואכן, לפעמים, לאחר השידוכין, מגלים שאין בני־הזוג מתאימים ומוטב שייפרדו לפני הנישואין ולא אחריהם. אך הוא מציע להגביל תקופת היכרות זו לשישה חודשים. התיקון המוצע מעיד כי החכמים מתחשבים במציאות שנשתנתה, ואינם חוששים כי פסיקה כזאת תיחשב להם לחולשה או להתרת רסן. ואכן ההחלטה ברוח זו התקבלה, לאמור, אם יחזור בו החתן בתוך שישה חודשים, וייתבע על הפרת ההבטחה לנישואין, יתנהל הדיון בבית־הדין על פי ההלכה. אם יחזור בו לאחר שישה חודשים, יצטרך לשלם לכלה פיצוי כספי על עגמת הנפש והבושה וכן פיצוי על ההוצאות שהיו לה בהכנת הנדוניה. לעומת זאת, אם חזרה בה הכלה יתנהל הדיון תמיד רק על פי הדין:

מיום השדוכין עד תשלום ששה חודשים, יהיה להם זמן להידיעה הזאת [= להכרה ולבדיקת התאמתם], ובזמן הזה הכל יתנהל עפ״י הדין. ומתשלום ששה חודשים והלאה, אם חזר בו המשודך, בלתי טעם נכון המתקבל לפני בית הדין, חייב לשלם לה מסך אלפים וחמש מאות פראנק עד סך חמשה עשר אלף פראנק. ואם חזרה היא, הכל יהיה על פי הדין.

כלומר, גם אם לא נעשה שום הסכם ביניהם בשעת השידוכין יתחייב הגבר לפצות את הכלה, וזה החידוש ההלכתי של התקנה. גובה הפיצוי נקבע בתקנה בין מקסימים למינימום, ושיעורו ייקבע על פי מכלול הנסיבות בכל מקרה ומקרה, כפי ראות עיני הדיינים. התקנה מקנה עדיפות לאישה על פני הגבר, כי מתקניה יוצאים מתוך ההנחה, שהגברים הם אלה הנוטים לנצל לרעה את המציאות החברתית ולהפר את האמון שהנשים נותנות בהם.

מעמד האשה בבתי דין במרוקו במאה העשרים – משה עמאר-מקדם ומים כרך ג'

עמוד 190