מורשת יהדות מרוקו

 תנועות הנוער היהודיות במרוקו

הקדמה

במסגרת עבודה זו על תנועות הנוער היהודיות במרוקו נבחין בין שתי תקופות עיקריות ושונות בתכלית זו מזו, מבחינת התפתחותן ופעולתן.

התקופה הראשונה נמשכה משנת 1944, שבה נוסדה התנועה הראשונה, תנועת ״ביל״ו״ כחלק מתנועה הצופים היהודים הצרפתים(.E.I.F) ועד מועד הכרזת עצמאותה של מרוקו במרץ 1956.

התקופה השנייה החלה בשנת 1956 והסתיימה בגמר ״מבצע יכין״ ב־1964, ובה פעלו רוב התנועות בתנאי מחתרת.

בתקופה הראשונה (1944־1956) אנו עדים לייסודן ולהתפתחותן של כל תנועות הנוער, התנועות הצופיות: .E.D.F. ,E.I.F. ,F.F.E ו־ D.E.J.J והתנועות הציוניות החלוציות. כל התנועות בתקופה זו פעלו על פי מודל קלאסי של תנועות נוער, כלומר, על פי המסורת הצופית אירופאית והמסורת של תנועות הנוער היהודיות במרכז ובמזרח אירופה, אך עם דגש ארץ־ישראלי.

המונח ״תנועות נוער״ מבוסס על ההגדרות ועל הקריטריונים שנקבעו בעבודה זו, המבחינים בין תנועות נוער לבין ארגוני נוער ו/או מועדוני נוער למיניהם.

תנועות נוער פעלו כמסגרות רב־גיליות, מגיל 10־11 ועד 20־22. התקיימה בהן פעילות רצופה לפי שכבות גיל והדריכו בהן מדריכים צעירים מבני הנוער עצמם. כל תנועה פיתחה תכניות חינוכיות שהיו מותאמות לכל שכבת גיל, כולל סמלים וסיסמאות ייחודיים, מטרות ויעדים רעיוניים, אידאולוגיים וחינוכיים מוגדרים.

התנועות הקהילתיות קדמו בהקמתן לתנועות הציוניות וזכו לגיבוי של ההורים,

של הקהילה היהודית ושל בתי הספר של רשת ״אליאנס״. השלטונות הצרפתיים, שבתחילה לא ראו בעין יפה התארגנות של תנועות נוער יהודיות אוטונומיות, תמכו בהמשך בתנועות הנוער הקהילתיות וראו בהן מסגרות חיוביות שתורמות לעיצוב הנוער היהודי הלומד, מקרבות אותו לתרבות הצרפתית ומרחיקות אותו מכל גורם שהתסיס והתנגד לנוכחות הקולוניאליסטית הצרפתית.

תנועת הצופים היהודים הקדימה, כאמור, את בואם של השליחים ופעלה ביזמה מקומית עצמאית במרוקו, בחסות תנועת הצופים שפעלה בצרפת. היא התקיימה ברוב המקומות שבהם פעל בית ספר של ״אליאנס״ ובתמיכתו. תנועת הצופים היהודים הייתה התנועה הגדולה ביותר בשנים אלו(1964-1944). היא גם הנהיגה את הפעילות החברתית־חינוכית של הדאד.

התנועות הציוניות־חלוציות קמו מאוחר יותר. ערב עצמאותה של מדינת ישראל ומיד עם הקמת המדינה, שלחו כל התנועות ההתיישבותיות והמפלגתיות, בעידודה ובמימונה של המחלקה לנוער וחלוץ של הסוכנות היהודית, שליחים כדי להקים תנועות נוער ציוניות וחלוציות במרוקו. חלקן היו בקשר עם תנועות האם בצרפת ו/או בארצות אחרות בצפון־אפריקה. כך הוקמו תנועת ״הבונים״, ששמה הוחלף ל״איחוד הנוער החלוצי״, אשר היתה קשורה לאיחוד הקבוצות והקיבוצים; תנועת ״דרור״ היתה קשורה לקיבוץ המאוחד; ״השומר הצעיר״ היה קשור לקיבוץ הארצי; ״בני עקיבא״ – לקיבוץ הדתי; תנועת ״הנוער הציוני״ היתה קשורה לקיבוצי ״העובד הציוני״ והמפלגה הפרוגרסיבית. תנועת בית״ר, התנועה הרוויזיוניסטית ומפלגת ״חירות״ בארץ, שפעלה שנים רבות כתנועה גדולה וחזקה בתוניסיה,²⁸ לא הצליחו לפתח במרוקו תנועת נוער שקיימה פעילות רציפה ומשמעותית.

התנועות החלוציות עוררו בחלקן הגדול את התנגדותם של הרבנים, של רוב ההורים, ושל הנהגת הקהילה שראתה בהן גורם מתסיס, פנימי וחיצוני, שעלול ״לסבך״ את הקהילה הממוסדת עם השלטונות הצרפתיים. תנועות הנוער הציוניות לא זכו, כמובן, לאישור פעולה לגאלי מטעם השלטונות, אך הן פעלו והתפתחו תוך ״עצימת עין״ מצד השלטון.

התנועות הציוניות פעלו בקרב הנוער היהודי במגמה מעורבת. מצד אחד הן רצו לארגן מהר גרעיני עלייה להגשמה במסגרת הזרמים הקיבוציים שמשקיהם שיוועו לידיים עובדות. זאת בעידוד מפלגות האם שנלחמו על קולו של ה״בוחר הפוטנציאלי״ טרם עלייתו. מצד שני, היו ניסיונות מוצלחים יותר או פחות, להקים תנועות נוער חינוכיות קלאסיות, שימשיכו את המסורת של התנועות שצמחו במרכז ובמזרח אירופה ושפעלו גם בארצות המערב. למרות שרוב החניכים של תנועות הנוער באו מתוך כותלי בתי הספר של רשת ״אליאנס״, הרי הנהלת ״אליאנס״ ומנהלי בתי הספר שלה נעלו את שערי בתי הספר בפני כל פעולה של תנועות הנוער הציוניות. למרות שבתקופה זו ידעו ראשי ״אליאנס״ היטב את ההיקף ואת התוצאות של השואה באירופה, ולמרות ההתרגשות הרבה שהתעוררה ברחוב היהודי עם הקמתה של מדינת ישראל, הם המשיכו, כמערכת חינוכית, לחתור לקידומו של הנוער היהודי במרוקו באמצעות קירובו להשכלה ולתרבות הצרפתית במטרה לשלבו במרוקו, כשבידו כלים תרבותיים וטכנולוגיים משופרים.

בתקופה זו חלה בתנועות הנוער התפתחות מהירה, גם מספרית, והן הקיפו בתקופות השיא(1955-1953) כ־ססס,8,000-7 בני נוער, כשיותר מ־60% מהם השתייכו לתנועות הקהילתיות. התקיימה תחרות, לעתים קשה, בין התנועות, עם דגש על הפעילות

הפנים־תנועתית ומעט על שיתוף פעולה בין־תנועתי. התהליך המואץ של פוליטיזציה ארץ־ישראלית אגרסיבית השפיע לא מעט על יחסי התנועות החלוציות בינן לבין עצמן, בינן לבין התנועות הקהילתיות שקדמו להן ובינן לבין הקהילה והשלטונות.

רוב בני הנוער שהיו חברים בתנועות למדו בבתי ספר של רשת ״אליאנס״, ובחינוך העל־תיכוני(Lycée) של המערכת הפרנקופונית. פעולתן של תנועות הנוער התרכזה בעיקר בערים הגדולות והבינוניות שבהן פעלו בתי ספר של רשת ״אליאנס״(בתקופה זו התגוררו בערים אלו כ־85% מכלל יהודי מרוקו), אך גם בקהילות אלו רוב הנוער שהשתתף בתנועות הנוער היה שייך למשפחות מן המעמד הבינוני והבינוני־נמוך. ילדי השכבות העממיות והעניות גרו ברובם בשכונות היהודיות המיוחדות(המלאה). חלק מן הילדים למדו בחדרים ובבתי ספר דתיים־חרדיים של רשתות חינוך כמו ״אם הבנים״,²⁹ אוצר התורה״,³⁰ חב״ד³¹ ומעטים למדו בבתי של ספר של רשת ״אליאנס״.³² חלק מבני נוער אלה זכו לטיפול מרוכז ורחב־היקף עם הקמתן של ״היחידות העממיות״ (Unités .Populaires – U.P) על ידי תנועת הצופים .E.I.F ותנועת הדאז׳ שהתחילה את דרכה כמחלקה חינוכית של הנוער היהודי בארגון ״שדל נטר״. מעל 7,000 נערים ונערות השתתפו כל שנה בפעילות ״היחידות העממיות״, שכללה יציאות לשדה ולמחנות קיץ בסיוע כספי של ארגון הג׳וינט במרוקו.

התנועות הקהילתיות, שלא חינכו לעלייה ולהגשמה, דחפו את בוגריהן ליטול על עצמם משימה חברתית־חינוכית רבת היקף זו, תוך הישענות על המערך החינוכי וההדרכתי של התנועות הצופיות היהודיות.

בתקופה השנייה (1956־1964) אסר השלטון המרוקאי הערבי־מוסלמי העצמאי,

זמן קצר לאחר עלייתו, על כל פעילות ציונית. הוא סגר את משרדי ״קדימה״³³ שעסקו בעלייה בתקופת השלטון הצרפתי ובהסכמתו, והורה לשליחים הישראלים שפעלו במערכות העלייה, החינוך ותנועות הנוער, לצאת ממדינת מרוקו העצמאית.

במצב זה החלו התנועות הציוניות־חלוציות לפעול בתנאי מחתרת. הן קלטו רק נערים בני 17 ומעלה, ״שיכולים לשמור סוד״, ללא אפשרות של שיתוף פעולה, ללא מפגשים במועדונים גדולים ופתוחים, כי אם בחדרים קטנים ומוסתרים. הפעילות התנהלה בקבוצות קטנות, ממורדות, ללא אפשרויות של פעילות בהיקף גדול שעלולה היתה לסכן את החניכים ואת הוריהם, ללא המערכות החינוכיות המזהות של תלבושת, סמלים, דגלים ומפקדים שהיו כה חיוניות לגיבוש החווייתי והרעיוני של החניכים.

התהליך החינוכי ה״קלאסי״ שובש לחלוטין ועסק בעיקר בהקניית כלים לפעילות במחתרת ולהגנה עצמית, לחיזוק המודעות הרעיונית ציונית ולסיוע בפעולות העלייה הבלתי לגאלית שניהלה ״המסגרת״.

נוער בסערה-אריה אזולאי- הצגת הנושא–תנועות הנוער היהודיות במרוקו

מוּבָן, כָּל כָּךְ מוּבָן

הוּא מִתְקַשֵּׁר פַּעַם בְּשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים

אוֹמֵר שֶׁאֲנַחְנוּ צְרִיכִים לְהִפָּגֵשׁ

וְאַחַר כָּךְ חוֹזֵר עַל הַמַּנְטְרָה שֶׁלּוֹ

לָמָּה אַתָּה לֹא בּוֹלֵט יוֹתֵר

דַּוְקָא יֵשׁ לָךְ שִׁירִים טוֹבִים מְאֹד

וְאַתָּה מְפַרְסֵם בְּכָל הָעוֹלָם

אָז לָמָּה אַתָּה לֹא מוֹצִיא אֶת סְפָרֶיךָ

בְּהוֹצָאוֹת גְּדוֹלוֹת יוֹתֵר

 

וְאָז אֲנִי אוֹמֵר לוֹ

מְשׁוֹרְרִים תְּמִימִים הֵמָּה

אַתָּה הֲרֵי לֹא מֵבִין וְלֹא תָּבִין

מִמָּרוֹם אַשְׁכְּנַזִּיּוּתְךָ

מָה זֶה לִהְיוֹת מְשׁוֹרֵר לֹא אַשְׁכְּנַזִּי

הַסִּבָּה הִיא פְּשׁוּטָה מֵאֵיד

אֲנִי מָרוֹקָאִי

לָכֵן אֲנִי לֹא מוֹצִיא לָאוֹר אֶת סִפְרִי

בְּהוֹצָאוֹת

בּוֹלְטוֹת יוֹתֵר

 

וְאָז הוּא מַתְחִיל לְהַסְבִּיר הֶסְבֵּרִים מִמִּינֵי הַהֶסְבֵּרִים

וּלְסַפֵּר סִפּוּרִים מִמִּינֵי הַסִּפּוּרִים

הוּא אוֹהֵב לָשִׁיר סְלִיחוֹת סְפָרַדִּיּוֹת

וְהַמִּשְׁפָּחָה שֶׁלּוֹ בָּאָה מִמָּרוֹקוֹ לְפּוֹלִין בַּמֵּאָה השתֶם עֶשְׂרֵה

כִּי הוּא לֹא שׁוֹמֵעַ אוֹתִי, הוּא לֹא יָכֹל לִשְׁמֹעַ אוֹתִי

 

אַחַר כָּךְ יֵשׁ טֵלֵפוֹן מֵהַמְּשׁוֹרֵר הַשֵּׁנִי

הֵם מִשּׁוּם מָה מְתַקְשְׁרִים בְּתוֹךְ כַּמָּה שָׁעוֹת

וְאוֹמֵר לִי מָה אַתָּה רוֹצֶה

כָּתְבוּ עָלֶיךָ בָּעִתּוֹנִים

וְאָז אֲנִי אוֹמֵר לוֹ דָּבָר כָּל כָּךְ פָּשׁוּט

יוֹתֵר פָּשׁוּט מִזֶּה אִי אֶפְשָׁר

אֲנִי רוֹצָה לְפַרְסֵם סְפָרִים וְשֶׁהֵם יִהְיוּ בַּחֲנוּיוֹת הַסְּפָרִים

וְשֶׁהַקּוֹרְאִים יִקְנוּ אוֹתָם וְיִקְרְאוּ אוֹתָם

אִלְמָלֶא כָּךְ לְשֵׁם מָה לְפַרְסֵם סְפָרִים

אֲבָל הוּא אוֹמֵר לִי שֶׁהוּא לֹא מֵבִין

וּכְשֶׁאֲנִי מַסְבִּיר הוּא לֹא שׁוֹמֵעַ

 

כַּמּוּבָן כָּל סִבָּה היא הַסִּבָּה וְתָמִיד הַאֵין נָבִיא בְּעִירוֹ

וַאֲנִי לֹא נָבִיא וְלֹא בֶּן נָבִיא וַאֲנִי לְצַעֲרִי הָרַב רָחוֹק מֵעִירִי

כַּמֶּרְחָק הַמִּזְרָח מִן הַמַּעֲרָב וְהֶעָנָן מִן הָאֲדָמָה

וְאָז הוּא אוֹמֵר שׁוּב שֶׁהוּא לֹא מֵבִין

 

אַחַר כָּךְ אֲנִי מְסַפֵּר עַל הַסֵּפֶר שֶׁעוֹמֵד לָצֵאת בִּסְפָרַד

וְזֶה נִשְׁמַע לָהֶם אֶלֶף לַיְלָה וְלַיְלָה וְשֶׁקִּבַּלְתִּי מִקְדָּמָה

שֶׁל עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים שַׁ"ח וְזֶה גַּם לִי נִשְׁמָע אֶלֶף לַיְלָה וְלַיְלָה

וּבִכְלָל כְּבָר הִפְסַקְתִּי אֶת הַנִּסָּיוֹן לְהָבִין אוֹ לִהְיוֹת מוּבָן

הַכֹּל מְגֻחָךְ עַד כְּדֵי כְּאֵב וְהַכֹּל מַצְחִיק עַד כְּדֵי דְּמָעוֹת

וְאִישׁ כְּבָר לֹא יוּכַל לְהָזִיז אוֹתִי מִמְּקוֹמִי

חוּץ מֵהֶעָנָן הַשַּׁחַר שֶׁמָּעַל רָאשִׁי

וְהַשָּׁנִים שֶׁעוֹבְרוֹת מֵעָלַי וּמַרְחִיקוֹת אוֹתִי

מֵעַצְמִי וּמִמּוֹלַדְתִּי וּמִבֵּית אָבִי וּמִבֵּית סָבִי

רַק שָׁם הָיִיתִי יָכֹל לִהְיוֹת מוּבָן, לְפָחוֹת לְעַצְמִי.

 

מואיז בן הראש-בארץ המהגרים-מובן, כל כך מובן

מסע התחקותו של רפאל אחר אגדת האבן ממשיך מבית הקברות אל חדר סבו. בפעם הראשונה ששאלו רפאל על אודות האבן שנפלה מן השמיים, הרהר הסב בדבר אך לא סיפר מאומה, והילד עזב את החדר בלי לגלות את סוד האבן. רק בחלוף שבועות אחדים, כשנכנס רפאל שוב לחדר סבו על מנת להביא לו כוס מים, שאל אותו הסב אם הוא עדיין מעוניין לדעת על האבן. לאור תגובתו הנלהבת של רפאל הושיבו לידו וסיפר לו את נוסח האגדה.

על פי מקבילת הסיפור הנמסרת כאן מפי הסב, גיבור הסיפור הוא חנוך הסנדלר, שנתפס בקרב יהודי הקהילה כצדיק, מאיר פנים וערירי, שמוצאו ומשפחתו אינם ידועים. דמותו של חנוך מהדהדת סיפורים מדרשיים קדומים, אשר על אף שאין זה המקום לדון בהם, אבקש להתמקד בקצרה במוטיבים הנקשרים לדמותו ושעשויים לסייע לנו בהבנת הסיפור שלפנינו. במקרא מופיעות שתי דמויות ששמן חנוך: האחד הוא בנו של קין והשני הוא בנו של ירד. על האחרון נאמר בבראשית ה, כד: ׳ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו כי לקח אתו אליהים׳. הילקחו בידי אלוהים, ככתוב בפשט, היה פתח למסורות מדרש שונות ולפיהן חנוך, שבימי הביניים זוהה כתופר מנעלים, עלה השמיימה וחי שם חיי נצח. בתחילה הוא זוהה כצדיק, לאחר מכן ראו בו חז״ל רשע שהומת בידי אלוהים ולא עלה השמיימה, בעיקר בגין אימוץ המיתוס בידי הנוצרים שביקשו לבסס כך את עלייתו של ישו השמיימה, ורק כאשר השקפות מיסטיות וקבליות נעשו נפוצות הועלה חנוך שוב לדרגת צדיק ש׳לקח אתו אלהים׳.

בסיפור שלפנינו מלאכת תיקון המנעלים מעוצבת כמעט כטקס המילה – הלקוח ישוב על כיסא אליהו, וחנוך בתפקיד הסנדלר־המוהל חותך, מדביק ומחדש את הנעל. מצד אחד טקס ברית המילה, המשתמע כאן מבין השיטין, מדגיש את העובדה הטרגית הפותחת את נוסח סיפורו של רפאל בן־טולילה, שאביו לא זכה במצוות מילת בנו. מצד אחר, במנותק מההקשר המשפחתי שבו נתון הסיפור ובהתייחס להקשר התרבותי הרחב שלו, טקס ברית המילה מהדהד גם את הזיהוי של הנעל בחציצה בין קדושה לארציות, ומעניק לחנוך את מעמדו כמי שמחבר בין עולמות – מעלה את התחתונים אל העלי די במבטו של חנוך כדי לחבר בין מישורים שונים של מציאות, כנרמז גם במשפט: ׳מידי פעם היה מרים מבטו כלפי הלקוח ומורידו כאילו ביקש לחבר בין הסוליה לבעליה, בין תחתונים לעליונים׳. ניתן לומר על הסנדלר, גיבור אגדת האבן, שאומנותו תורתו, שכן היא אינה רק מלאכה ארצית אלא היא מועלית לדרגת ׳יצירת אומנות׳ ולדרגת סמל הברית עם אלוהים והתפילה אליו, כנכתב במפורש בהמשך: ׳אמונתו הייתה עבודתו ועבודתו הייתה תפילתו׳.

כשם שלאורך הדורות נחלקו המסורות השונות בין צידוד בדמותו של חנוך לבין הסתייגות ממנה, גם בגרסה שלפנינו ניתן לשמוע הדים לכפל פנים זה. לצד זיהויו כצדיק שמחבר בין העולמות ושעבודתו היא סמל לתפילה ולברית, פה ושם נרמזים גם דברי ביקורת עליו. ראשית נאמר על חנוך ש׳לעתים נדירות ראו אותו בבית כנסת׳, מכאן אנו למדים שנוסח זה משמר עמדה המזהירה מפני התרופפות המנהג לפקוד את בית הכנסת, בין השאר כדי להתפלל בציבור. אפשר גם שמגעיו בעבודתו עם לקוחות הבאים מרקע שונה ׳ללא קשר לאמונתו׳ משמשים כתמרור אזהרה לשומעים לבל יהדקו יתר על המידה את קשריהם עם המוסלמים, שכן עבירה גוררת עבירה וסופם שימירו את דתם מבלי לדעת מדוע, כמסופר על חנוך. האמירה ׳בכל נקב ונקב׳, יש שפירשוה כ׳נקיבה ונקיבה׳ ובכך הוסיפו ממד מיני ורמזו על הרחבת המעשה הדתי זאת ועוד, דמותו של חנוך מתוארת כבעלת יסוד גשמי, גס ומלא תאווה: שגרת יום השבת שלו כוללת התמסרות בהנאה מופגנת לאכילה במקום לאידיאל היהודי של עונג דתי־רוחני. אף לקראת מותו נאמר עליו שהוא מבקש לחזור ליהדותו ולהיקבר כיהודי בשל רצונו העז ׳לשוב למנהגים, לניגונים ולמאכלים שליוו אותו כל חייו׳, והרי המנהג היחידי שנמסר לנו שנהג בחייו הוא אכילת האדפינה של אשת חברו, והניגונים הם ניגוני קרביו במשך השבוע בחושבו על טעמה המשובח.

תיאור גסותו ותאוותו עשוי להתאים לעיסוקו כסנדלר, שכן יש בסיס להניח שסנדלרים כמו בורסקאים, הנתפסים בעיני חז״ל כבעלי מלאכה בזויה מחמת עיסוקם בעורות של בעלי חיים מתים, באים גם הם במגע תכוף עם טומאה. לבסוף, מספר הסב כי ׳מאות נעליים ליוו את חנוך הסנדלר בדרכו האחרונה׳, כשהכוונה הגלויה היא כמובן לנעליהם של המלווים. עם זאת, בבחירת המספר למקד את מבטו אך ורק בנעליים, במנותק מהמלווים הנועלים אותן, לא ברור אם מדובר במחווה של הנעליים (המואנשות) לסנדלר היחף המובל אל קברו, או במחזה מבעית, מקברי משהו, החושף את היעדרם של בני קהילתו ואת הסתייגותם ממנו.

ראוי לציין גם את הזיקה של חנוך, גיבור האגדה שלפנינו, לדמות היהודי הנודד, המתהלך, שנרמזת ביראת הכבוד שהוא רוחש לדרך שעשתה הנעל ובמוכנותו לתקן גם נעליים ׳שלא יכלו לשלם את מחיר הדרך שעשו׳. ראו עוד בעניין־חנוך ׳המתהלך׳ והזיקה שבין חנוך־מטטרון לבין דמותו של היהודי הנודד אצל: פדיה, נעל וגוף.

טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס- אבן גדולה נפלה מן השמיים- רפאל בן־טולילה

עם הנשים שנקרו בחייו, המספר חוזר ללא הרף לטנג׳יר לפגישות עם רשל, המחזיקה את חנות הספרים האגדית של העיר. הוא מקבל ממנה את פרשנותה ואת רכילותה, והם מתייחדים בדרכם עם זכרו של דניאל ועם אהבתו שלא מומשה: "אני מניחה שבאחוזותיה העתיקות של טנג׳יר,״ אומרת רשל, ״חבויים מאות אם לא אלפי כתבים. רומנים, תסריטים, שירים, מחזות. לעיר נועד עתיד מזהיר כבירת העולם."

בשנות השמונים נהנו סופרים ממעמד-על של נביאים. קולו של עמוס עוז הדהד מקיבוץ חולדה בצפון ועד ערד בדרום, קולו הלא-נורמלי של א. ב. יהושע דיבר בזכות הנורמליות, וקולו החרוך של ס. יזהר לא חדל להישמע מעל גלי האתר. סופרים צעירים יותר נמנו עם הדמויות השחצניות והנבובות ביותר שהסתובבו בהיכלי התרבות, ונטיתי לחשוד בהם יותר מאשר לבטוח בהם. ראיתי איך אנשים משכילים, בעלי רשימת פרסומים מפלצתית, כורעים תחת השכלתם ומאבדים כל אבחנה, וראיתי עד כמה קריאה לא ביקורתית משבשת את שיקול הדעת של הקורא. לא ראיתי כל תועלת בריבוי ספרים ולא ששתי לפאר את הספר,  אלא הוקעתי בו את מקור הדוגמטיות וחוסר הסובלנות שדודות במחשבה האנושית. העובדה שמשהו היה כתוב לא עשתה אותו נכון או מעניין.

על אף שרשימתו של פוקס יכלה לתרום להכוונה יעילה של הקריאה, התייחסתי במידה מסוימת של רחמנות לאמונה שלו בסגולות הקריאה. לתלות כה הרבה בספרים נראה לי, אם להשתמש בלשונו, ״הימור לא סביר בעליל.״ קריאה לא הכשירה את הלבבות ואת המוחות אלא סתמה אותם. לא הייתי מבלה את ימיי על אי בודד עם רוסו או עם וולטר, עם פרויד או עם בטלהיים, עם רשב״י או עם המהר״ל. אם פוקס כה רצה לשמור על היהודים ולמנוע את התבוללותם, הוא היה צריך להמר על המצוות. לא משתחררים מהן גם כאשר פורקים את עולן; הן אוחזות חזק בכל מי שעוצב על ידן. אבל מכיוון שהתרבות האנושית העליונה הייתה תאית ספר וכל ערעור על חשיבותו היה רק פוגע בי, נמנעתי מלהביע את דעתי בנושא. התעמולה הספרותית הייתה – ועודנה – כה כוללנית, אגרסיבית וכפייתית עד שכל מה שנותר לי לעשות היה להרוויח מהשיבוש שריבוי הספרים מכניס לעולם. סביר להניח כי דבר זה עמד ביסוד הפיכתי לסופר צללים פורה וממולח.

העמיתים התכנסו בכל ימי ראשון בבית ערבי ברחביה ללימודים משותפים. מחשבת ישראל, מחקרי חינוך, יהדות זמננו. דיונים ערים התפתחו בחדר הגדול ששימש אותנו. להוציא עוד ערב אחד שהוקדש למפגש עם איש רוח או עם דמות ירושלמית, כל אחד תפר לעצמו תוכנית לימודים, בין שביקש לעצמו מנחים אישיים ובין שהשתתף בקורסים באוניברסיטה. דניאל ואני לא ביקשנו מנחים ולא הייתה לנו סבלנות לשיעורים; הרכבנו ביחד חברותא והתמודדנו עם השאלות שהעסיקו אותנו. צללנו לתלמוד בעזרת כל מיני מילונים, קונקורדנציות ותרגומיו של הרב שטיינזלץ. קראנו בזוהר של תשבי. תיאמנו בינינו את הקריאות ברוסו, דווי וסקינר. אבל עיקר הלימוד שלנו היה במחשבת ישראל. נהגנו להיפגש בקומה השלישית של ספריית הר הצופים (לאמיתו של דבר הקומה השנייה, אבל מכיוון שלמבנה הייתה קומה תת-קרקעית קראנו לה הקומה השלישית). באותם ימים הוקדשה מחציתה הימנית, אם איני טועה, לספרי הגות ויהדות. ספרים לא חסרו לנו. אפילו קיבלנו תקציב מיוחד לרכישתם. אבל הרגשנו צורך לצאת מהבית ולבלות בספרייה. נראינו כסטודנטים לתואר שני או שלישי לכל דבר, להוציא את העובדה שלא היינו צריכים לעבור בחינות ולהגיש עבודות אלא לחשוב. פשוט לחשוב. לחשוב בלבד. מאז חקרתי לא מעט שיטות הכשרה ולא מצאתי, אני מודה, שיטה יעילה יותר מאשר לתת למשתלמים להשתעמם. לא הייתה לנו ברירה אלא לשאול את עצמנו שאלות שספק אם אחרים שואלים את עצמם.

ניסינו לכסות את היצירות המרכזיות במחשבת ישראל, החל מ״אמונות ודעות" לר׳ סעדיה גאון וכלה ב״כוכב הגאולה״ לפרנץ רוזנצווייג. לא נתנו לקבלה להסיט אותנו מעיונינו, וגם לא לחרם שהטילה הציונות על כתבי הרמן כהן ותלמידיו. קראנו בשקיקה, קראנו בהתפעמות. כאילו כל מחויבותנו לתוכנית התרכזה בשחזור הצמתים העיקריים בהגות היהודית, שהצטיירה בעינינו כמסכת כתבי הגנה על היהדות מפני מתקפות מדומות של הפילוסופיה, שכמעט לא התייחסה אליה. אם "ספר הכוזרי״ ליהודה הלוי רצה להרים את היהדות מהשפלתה בידי הנצרות והאסלאם, ו״כוכב הגאולה״ שאף להבהיר את מקומה של היהדות בעולם שנחלק בין הנצרות והאסלאם, ״מורה נבוכים" הצטייר בעינינו כתעודה מאלפת של שמירה על היהדות למרות הכול. גם אם לא הייתה לה הצדקה, גם אם המדע ערער את עיקריה, גם אם היא משרה יותר מבוכה מאשר נוסכת ביטחון. גם אם האמת הייתה במקום אחר, על היהודי היה לדבוק באמונתו.

דניאל לא היה ציוני או אנטי ציוני. בעיניו השאלה הייתה שולית ומיותרת. היהודים לא בחרו להקים מדינה – היא נכפתה עליהם, והוויכוח סביב הזכות על הארץ היה ויכוח סרק. עם זאת, הוא לא הסתיר את עניינו בנדודי היהודים. הוא נטה להתייחס אליהם כאל מסע מרתק בן אלפיים שנים, ובזמן שבו עמד המסע להניב פירות מבטיחים, בכל התחומים ובכל הארצות, השואה שמה לו קץ אכזרי. ישראל רק קלטה את שארית הפליטה, קיבצה נידחים ואפשרה ליהודים לבצע נקמה אצילית בשונאיהם. היא נעשתה למצבה עבור אותו סיפור של נחישות, התנגדות, גבורה וקידוש השם. אלא שדניאל לא היה בטוח בכושר העמידה – הסימבולית – שלה לאורך זמן. אלוהים גידר את עצמו במגדלי פעמונים ובצריחי מסגדים מאחורי גבם של היהודים, הכפותים על ידי בחירתם. הנוצרים הצטיינו בבניית קברו, המוסלמים הדהדו אותו, היהודים הורידו אותו למחתרת ומהמחתרת הזאת לא מיהרו להוציאו, כדי שלא לרתום אותו להתנחלות כדוגמת מפעלם של יורשיו השחצנים והגזענים של הרב קוק. מוסד בית המקדש לא הצליח בעבר ליהודים, הוא לא יצליח להם גם בעתיד. במקום לקחת נערים לסיורים בבתי כנסת בטנג׳יר הם לקחו אותם למחנות השמדה, והדבר חרה לדניאל. במקום לטפח זהות שלווה ויפה טיפחו זהות חולנית, דואבת ומצולקת.

שנות השמונים, לפני האינתיפאדה הראשונה, היו ימים שקטים שבהם היה אפשר לאהוב בירושלים. אהבה פשוטה, בינו לבינה, בתפאורה של עיר כפרית. אפילו האותיות המרובעות נראו מחייכות, הולכות ומתעדנות, מתכוננות לצקת משמעות רכה יותר מכל המשמעויות שהן אצרו בקרבן עד כה. החרדים התמקמו להם במאה שערים ובסביבתה הקרובה. הם נחשבו אז לדמויות סהרוריות שאבד עליהן הכלח. קרה שהגיחו משכונתם כדי למחות נגד חילול שבת, חילול קברים או חילול שמיים. אבל מחאותיהם נשמעו חלולות למדי. לא מתלהמים ולא מאיימים. נציגם הבולט ביותר היה אותו לייבל׳ה וייספיש, שנגמל מכל פעילות עסקנית והתמסר להפצת משנתו של ניטשה בקרב חילונים. עם כפות ידיו המגולפות והמוכתמות, מצחו המקומט ומשקפיים שהאירו את פניו, הוא ניבא בשם ניטשה את היעלמות המדינה. כאשר הופיע בטלוויזיה הוא עטה את טליתו על ראשו וקרא קדיש עליה. ישעיהו לייבוביץ, גדול המוכיחים בשער, התנצח עם שדיו והתפרץ נגדם כדי לגרשם. ישראל אלדד, ממפקדי הלח״י ומתרגמו של ניטשה לעברית, ירה את צרור מילותיו לכל עבר, מעלה באוב את אבות היישוב.

האב מרסל דובואה, כומר דומיניקני שקשר את גורלו עם מדינת ישראל, ראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, ניסה לעורר אהבה בין היהודים המתקוטטים תמיד. כאשר עטה את גלימתו – ללא צלב עליה – היה המחזה בגדר בשורה לגויים. האוניברסיטה הייתה ממלכת חכמים. ריחנית בכל עונות השנה, לא חוסכת בחשמל כדי להאיר את המעברים ואת הפרוזדורים ששחזרו את מבוכי ההשכלה. היא הייתה גם מלכות של יופי. אולי בגלל שהנשים היו צעירות, יפות וטבעיות יותר; אולי בגלל שהמדינה כולה נראתה הרבה יותר יפה. ללא התלהמות, ללא רהב. ללא חדשנות, ללא מזימות. ללא יזמות, ללא קומבינות. לבטח הייתי צעיר ויפה מספיק כדי להרגיש שכל היופי הזה נועד לי וביקש את הכרתי. בעיקר האמנתי בעצמי. לא ידעתי מה יהיה גורלי, אבל לא היה לי ספק שאיכשהו אנתב את חיי לחיי עצלות, אם באקדמיה ואם מחוצה לה.

דניאל התגורר בפיצול של רחוב טשרניחובסקי, שיורד ימינה במקביל לרחוב שמעוני. דירה שכורה בבית על עמודים, באותם שיכונים שנבנו בשנות החמישים עבור פקידי ממשלה. הוא אהב את השכונה וחקר את קורותיה. היא נקראת בפי כול ״רסקו״, על שמה של חברת הבנייה שבנתה אותה. הוא הקפיד לתת לה את שמה הרשמי, ״שכונת הוורדים", ולפעמים את שם הכפר הערבי שקדם לה, ״אל מאליחה״, שמשמעותו ״השקטה״ או ״הנחמדה״. הכפריים הערבים גידלו על שטחה פרחים שמהם הפיקו מי ורדים, שמצאו את דרכם לכנסיות ולמנזרי ירושלים. דניאל אמר שהוא מריח את זכר הוורדים. ממערב לכפר היו ואדי עמר, כיום ״עמק הצבאים״, וקאד אל-ווזיר, היא גבעת הנזיר (או הווזיר). היעדרה של האבן הירושלמית לא הפריע לו. על אף שהיא משווה אופי אצילי לעיר, הוא נטה להתייחס אליה כאל אבן מצבה. חדרו הציץ לעמק המצלבה, וכל העת השתוקק לבקר במנזר שבו.

לפעמים אספתי אותו מביתו, ויותר מפעם אחת עלינו להר הצופים ברגל, תוך שאנחנו מסובבים את החומות ומטפסים על ההר מצידו המזרחי. פשוט אהבנו את העיר. גם אם פה ושם היו פיגועים היא הייתה ידידותית ולא נראתה ערב התפרצות. היה בה משהו עצור ושאנן, היא לא געשה ולא צפרה, כמתעלמת מהמתחים והשסעים. היא הגיעה לסטטוס קוו, וזה נראה ¹נוח יותר מכל איחוד או חלוקה מחדש. האיסור לעלות על הר הבית שמר עליה מפני התגרויות אנשי המקדש, העיר העתיקה האירה פנים למבקרים היהודים, מאה שערים הפנתה גב למערב העיר. הקבלה

הייתה שולית, לא איימה לכבוש את הצמתים ולא את החוגים למחשבת ישראל. הר הצופים היה רחוק מדי ממרכז העיר, ועיקר הפעילות האינטלקטואלית התרכזה ברחביה מסביב למכון ון ליר. אפילו מכון הרטמן טרם הוקם, אפילו במכון לדמוקרטיה לא היה צורך. גם אם דניאל לא הפסיק לעבות את המיתוס של טנג׳יר, הוא נמנע מלומר מילה רעה על ירושלים. היו לו כל מיני משפטים שנשמעו לי תמוהים:

"אני חושש מאדישותה של ירושלים. היא לא מתחשבת לא בקריאות המואזינים ולא בצלצולי הפעמונים. היא משועממת מדי. אני סקרן לדעת על איזו ספרות היא דוגרת, האם תהיה יהודית או ערבית."

באותה תקופה ספריו של דוד שחר קצרו הצלחה בצרפת יותר מאשר בירושלים, ואיש לא חשד בעוז שהוא רוקם לנו סיפור על אהבה וחושך.

אהבת טנג'יר-אמי בוגנים

עמוד 29

מסמטאות המלאח

יא. בן העשיר ובת המלך

היה האל בכל מקום ואתר וגם עד קצווי ארץ אורו לא חסר,ומעשה שהיה בעשיר מופלג אחד, ולו בן יחיד שהיה אהוב עליו מכל. בשעה שהרגיש כי קרובה שעתו להיאסף אל אבותיו, קרא לבנו יחידו ואמר לו: ״בני יחידי, אני זקן ויומי קרב, בוא ואלמדך את תורת המסחר, כדי שתוכל להמשיך בדרכי״. סבב הבן עם אביו בשווקי הארץ, נשא ונתן עם סוחרים, דגים וכרישים, ובבוא יומו הפקיד את נשמתו אצל בורא עולם. בנו יחידו, כמצוות אביו, המשיך את דרכו.

יום אחד הגיע אדם זר לעיר וחיפש שותף לעסקיו. חיפש וחיפש עד שהגיע לבן העשיר ואמר לו: ״זה חודשים שאני מחפש שותף רציני בעסקי הזהב. האם תהיה מוכן להיות שותפי?״ ״למה התכוונת באומריך עסקי זהב?״, שאל בן העשיר, והזר השיב: ״הרחק מכאן הר, ובהר מרבץ זהב שאיש אינו יודע על קיומו״. ביקש בן העשיר להיוועץ באמו וזו הזהירה אותו באומרה: ״לעולם אל תאמין לזרים״. בשעות הערב הגיע הזר לביתם, שם דחו את הצעתו הנדיבה ולפני שהלך לדרכו כיבדוהו בכוס תה. בעוד האם מפטמת את קנקן התה בחבילי נענע ריחניים, בזק הזר לתוך הקומקום שיקוי תרדמה. לגמו השניים מן התה ושקעו בתרדמה עמוקה. מה עשה הזר? העמיס על שכמו את בן העשיר, הניחו בתוך סירה והפליג עמו לכיוון הר הזהב.

בעודם מפליגים להר הזהב, נתעורר בן העשיר ומצא עצמו בתוך סירה. הביט כה וכה ושאל בתדהמה: ״מה מעשי כאן?״ הסביר לו הזר כי הם שותפים וכי אמו נתנה את הסכמתה לשותפות ביניהם והם עושים את דרכם להר הזהב. משהגיעו השניים לחוף, ירדו מן הסירה והלכו כברת דרך עד הגיעם אל ההר המוזהב.

פנה הזר לבן העשיר ואמר: ״הנה ההר לפנינו, אלחש לחשים ואתה תטפס בעזרתם אל ראש ההר, אך זכור: אל תפנה מבטך לשום מקום אחר פרט לאדמת ההר שלפניך. קטוף מן העשב הגדל בראש ההר והשליכו אלי״. שאל בן העשיר בתמימות: ״והיכן הזהב?״ הסביר לו הזר כי מהעשב המיוחד יכינו אבקת זהב.

בן העשיר אכן טיפס בעזרת הלחשים לראש ההר, קטף מן העשב הפלאי וזרקו למטה לשותפו. לאחר שסיים את המלאכה ביקש מהזר שיורידו למטה בעזרת לחשיו.

הזר, שהיה לא אחר מאשר נוכל, נהג להונות כך אלפי שותפים תמימים שמצאו את מותם על ראש ההר, בנסותם למלא את מצוותו ולקטוף עבורו את עשב הזהב. בן העשיר, שנותר לבד על ההר, החל סובב ומקיף את פסגת ההר בנסותו למצוא מוצא ולרדת ממנו. בעודו מהרהר ברעה שבאה עליו, והנה גילו עיניו הררי שלדים של אדם, אנשים תמימים שהלכו שולל אחרי הנוכל ומתו שם. מצוקתו הלכה וגברה, עד שלפתע צץ רעיון במוחו, הוא בנה סולם מעצמות השלדים והשתלשל מן ההר אל הים הגועש. הוא היטלטל בין הגלים עד שהגיע לחוף מבטחים, כשהוא תשוש ורעב. בקרבת המקום אליו השליכוהו הגלים בחשכה, ראה בית מואר. זחל בכוחותיו האחרונים עד לפתח הבית, התדפק על דלתו וצנח על מפתנו, כשהוא מחוסר הכרה. לשמע הדפיקות בדלת נזדרזה נערה יפהפיה ופתחה את הדלת. היא הכניסה אותו לביתה, טיפלה בו כיאות, ולאחר ששבו אליו כוחותיו החל לספר לה את כל הקורות אותו טרם הגיעו אליה. כאשר סיים, אמרה לו הנערה: ״ידוע בכל הסביבה שהנוכל נוהג למצוא לו שותף מדי שנה בעונת לבלובו של העשב הפלאי, ואת שותפיו הוא נוטש למוות על פסגת ההר. אך אתה היחיד מבין כל שותפיו שנותר בחיים״. ועוד סיפרה לו, כי היא בת מלך הגרה בגפה, והציעה לו שיארח לה לחברה, כי בודדה היא. בן העשיר קיבל את ההצעה וחי במחיצתה שלוש שנים שהיו מאושרות עד מאוד.

יום אחד פנתה בת המלך לבן העשיר ואמרה לו: ״זה שלוש שנים שלא ביקרתי את אבי המלך, נפשי יצאה אליו מרוב געגועים. אני יוצאת לדרך ומשאירה לך את הבית ואת כל תכולתו, אך בקשה אחת לי אליך: לעולם אל תיגש לחדר הנעול שבקצה הבית״.

הבטיח בן העשיר לעשות כדבריה, ליווה את בת המלך כברת דרך וחזר אל הבית. בן העשיר הרהר ימים אחדים באזהרתה של בת המלך ושאל את עצמו: ״מה כבר יכול להיות בחדר הזה?״ בחלוף הזמן גברה עליו סקרנותו והוא ונכנס לחדר. לתדהמתו הרבה גילה בו בן העשיר גן קסום ומפלי מים עוטרים אותו. במרכזו בלט היפה והגדול שבהם, כשבתחתיתו בריכה תכולה כעין התכלת ובתוכה משתכשכות שבע עלמות יפות מראה. צדה עינו את הצעירה שבהן שהיתה היפה מכולן. מדי יום הוא היה מפר את ההבטחה שנתן לבת המלך, פותח את דלת החדר וצופה בעלמה הצעירה והיפה כשהיא משתכשכת בעין התכלת. ומרוב שחשקה נפשו בה, לא בא אוכל אל פיו ימים רבים עד שכחש בשרו וצפד עורו ומראהו לא היה כתמול שלשום.

לאחר מספר שבועות שבה בת המלך מביקורה אצל הוריה, והנה בן העשיר שהכירה עומד לפניה, פניו קודרות ומראהו כשלד. פנתה אליו ואמרה: ״אחי, אחי הותרתי אותך עלם יפה תואר ובשובי והנה אתה שלד אדם״. סיפר לה בן העשיר את קורותיו, לא כיחד דבר ועוד הוסיף ואמר: ״אם לא תינשא לי העלמה הצעירה אעדיף את מותי על חיי״. בת המלך הסבירה לו כי שבע היפיפיות הן בנותיו של המלך הגדול השולט על מדינות רבות ובכללן המדינה בה מולך אביה, וכי אביה הפקיד אותה למשמרת על העלמות היפות. בת המלך ראתה מה רב צערו של העלם הצעיר ואמרה: ״אעזור לך אחי, למרות העונש הצפוי לי. מחר, היכנס דרך החלון העגול וגש אל המקום בו פושטות הנערות את שמלותיהן. קח את שמלתה של הצעירה והסתתר עד שאחיותיה תסתלקנה. או אז תצא מהמחבוא וכשהבת הצעירה תראה את שמלתה היא תתקרב אליך ואתה התרחק ממנה אט אט, עד שתגיע לחלון העגול, ומשם אני אחטוף אותה״. בן העשיר עשה כדבריה ובת המלך חטפה את העלמה וכלאה אותה בחדר חשוך. כך הוחזקה הנערה במשך ימים רבים, כשבן העשיר משתוקק לראותה, אך היא מסרבת בכל תוקף לראות איש.

יום אחד התישב בן העשיר ליד דלתה הנעולה של אהובתו והחל לנגן בכלי מיתר שהתקין משערות זנב סוס. הצלילים נגעו ללבה של העלמה והיא אפשרה לו להיכנס לחדרה ולנגן לפניה. בחלוף הזמן נקשרו השניים בעבותות של אהבה, נשאו זה לזו ונולדו להם שלושה ילדים.

עם הולדת ילדיו, נכספה נפשו לראות את אמו יחידתו ולדעת מה עלה בגורלה מיום שיצא אל הר הזהב. הוא ביקש מבת המלך שהיתה לו כאחות שתשגיח בשבע עיניים על אשתו ועל שלושת ילדיו, נפרד מהם לשלום ויצא לדרכו.

משהגיע בן העשיר לעירו, מצא את אמו כשהיא לובשת שחורים ומקוננת על בנה. פנה אליה ואמר לה: ״אמי, זה אני בנך״. סירבה האם להאמין ואמרה: ״אל תהתל בי, בני מת לפני שנים רבות״. התעקש הבן ושאל: ״ומה סימן יש לך כדי לזהות בו את בנך יחידך?״ השיבה האם כי לבנה יחידה היתה שערה על זרועו הימנית. הפשיל הבן את שרוול יד ימינו ומשראתה את הסימן על זרועו של בנה חיבקה אותו אל לבה ובכתה מרוב אושר. בנה סיפר לה את כל הקורות אותו והבטיח כי יסע בקרוב להביא את אשתו וילדיו, וכך היה. בן העשיר נפרד מבת המלך, לא לפני שהבטיח לבוא לבקרה מדי שנה בשנה ונטל את אשתו ואת שלושת ילדיו. בחלוף שנה החליט בן העשיר לקיים את הבטחתו ולבקר את בת המלך. הוא הודיע לאשתו ולילדיו על נסיעתו הקרובה ואת אמו ציווה שתשמור בשבע עיניים על אשתו. לפני שנפרד מאמו לחש על אוזנה: ״בארון צפנתי את שמלתה, דאגי שהארון יהיה נעול בשבעה מנעולים, כי ברגע שבו תיפול השמלה לידיה, תעלם היא והילדים עמה״, ויצא לדרכו. אשת בן העשיר החלה לרקום מזימות היאך תשים את ידיה על השמלה. מה עשתה? לקחה את שלושת ילדיה והלכה לטבול במקווה. במהלך הרחצה הילד הקטן החל לבכות ואמו שרה לו שיר ערש. קולה הערב של האשה הגיע לאוזנה של המלכה אשר רחצה גם היא במקווה באותה השעה. ניגשה אליה המלכה, שהתלהבה מקולה, וביקשה ממנה שתמשיך לשיר. אשת בן העשיר הסכימה לשיר בתנאי שיביאו לה את השמלה המאוחסנת בארון חמותה. המלכה נתנה הוראה לחיילים ששהו בחוץ, להביא את השמלה מהארון, עליו שמרו שבעה מנעולים.

החיילים עשו כמצוותה, פרצו לבית, שברו את שבעת המנעולים ונטלו את השמלה. כשלבשה אשת בן העשיר את שמלתה, נטלה חיש את ילדיה ולעיני כל הסובבים נעלמה כרוח רפאים.

כעבור ימים אחדים חזר בן העשיר לביתו והנה הוא רואה את אמו כשהיא לבושת שחורים. שאל אותה לפשר הדבר וזו סיפרה לו את כל סיפור המעשה. הוא נפרד לשלום מאמו, שם פעמיו לעבר ידידתו בת המלך וסיפר לה את כל הקורות אותו. בת המלך, שהבינה למצוקת לבו, ציידה אותו בכתובת בה מתגוררת אשתו והבהירה לו ששנים רבות יידרשו לו כדי להגיע אליה. הוא נפרד ממנה לשלום ויצא לדרכו הארוכה. סבב בן העשיר מעיר לעיר ומכפר לכפר, חורף וקיץ, אביב וסתיו, עד שהגיע לעיר אחת גדולה. ברחובה הראשי פגש בשלושה נערים שרבו והתווכחו ביניהם על דבר ירושה שהוריש להם אביהם וכל תכולתה שלושה פריטים. הראשון היה כובע, השני היה זוג נעליים והשלישי מקל הליכה. שלושת הפריטים ניחנו בתכונות פלא. פתח הנער הראשון ואמר: ״מי שיחבוש את הכובע לראשו יראה את כולם, אך איש לא אותו״. אמר השני: ״מי שינעל את הנעליים, הן יובילו אותו גם עד קצה השמיים״. סיים הבן השלישי: ״מי שאת המקל יקח, כל דלת ברזל נעולה יפתח״. עמד בן העשיר והקשיב קשב רב ללהג פיהם, פתח ואמר: ״מה טעם יש בוויכוח סרק. אם ייטב הדבר בעיניכם, לכו והביאו את ירושתכם ואני אפיל פור ביניכם״.

הסכימו שלושת האחים, אצו לביתם והביאו לו את שלושת הפריטים. מה עשה בן העשיר?! חבש את הכובע וחיש קל נעלם מעיני הנערים. אח״כ נעל את הנעליים וביקש שישאוהו אל המקום בו שוכנים אשתו וילדיו. כהרף עין מצא עצמו עומד בפתח בית שדלתו הייתה עשויה ברזל ונעולה בשבעה מנעולים. שאל בן העשיר את העוברים והשבים מי זה השוכן מעבר לחומה, ואלה סיפרו לו שהמלך הגדול אסר את בתו ושלושת ילדיה על אשר ברחה מאחיותיה, התרועעה עם גבר זר וילדה לו ילדים. הניח בן העשיר את מקלו על דלת הברזל וזו נפתחה חיש קל. הוא חבש את הכובע לראשו והפך לרואה ואינו נראה, עבר משער לשער עד שהגיע לאולם שהיה בנוי אבני גזית גדולות ודלתו פלדה יצוקה מן המסד ועד הטפחות. בעזרת מקלו הפלאי, פתח גם אותה ולהפתעתו הרבה מצא את אשתו ושלושת ילדיו כשהם כבולים בשלשלאות אל אבני הגזית וסביבם רוחשים נחשים ועקרבים. הוא הסיר את הכובע וכהרף עין נתגלה לעיני אשתו וילדיו. הם נפלו זה על זרועותיו של זה, מתיפחים בדמעות של אושר, כשהילדים מתגאים בתעוזתו של אביהם על אשר עשה את הבלתי יאומן. באמצעות המקל התיר אותם משלשלותיהם ובעזרת הנעליים הופיעו כולם לפני המלך והמלכה הנפעמים. בן העשיר קד קידה ‘לפניהם וסיפר להם את כל הקורות אותם, לא כיחד מהם דבר. בו במקום הורה המלך למשרתיו לערוך משתה חתונה שכמוהו לא נראה ברחבי מלכותו. ומאז חיו החמישה באושר גדול.

מכאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין אצילים.

Contes des juifs maroccains-יעקב אלפסי- מסמטאות המלאח-בן העשיר ובת המלך

עמוד 89

הלכות תפלין:

א. הנחת תפלין של יד מעומד

כתוב בילקוט יוסף (שארית יוסף ח״א, עט׳ שנג, סדר הנחת תפלין, נא): ״מנהגנו על פי הקבלה להניח תפלין של יד מיושב, ותפילין של ראש מעומד. ומנהג האשכנזים להניח בין תפילין של יד בין תפילין של ראש מעומד״. למעשה, אין זה מנהג האשכנזים בלבד, אלא זה גם מנהג רוב הספרדים. ובכללם קהילות צפון אפריקה, וכך היה המנהג המקורי אצל כל הספרדים, והוא השתנה אצל עדות המזרח בהשפעת המקובלים.

16. 16. ר׳ אהרן הכהן מלוניל(ממגורשי צרפת בשנת 1306) כתב בספרו(ארחות חיים, הלכות ציצית, כז): ״ירושלמי: כל הברכות מעומד. ועל ברכת המצוות קאמר ולא על ברכת הנהנין. ומצאתי סמך לדבר דכתיב ויעמוד שלמה ויברך. וכן נמי מצינו בלויים, דכתיב: לעמוד לשרת. מכאן אמרו שאין שירות אלא מעומד, והשירות שלנו בעשותינו המצוות. אם כן מברך מעומד״.

והגאון ר׳ יוסף משאש זצ״ל הביא סימן משם הראשונים שהניח דודו הרב דוד משאש זצ״ל(אביו של יבל״א מוהר״ר שלום משאש נר״ו) (מים חיים ח״ב, או״ח, סוף סי׳ צג): ״עצת ה׳ לעולם תעמוד, נוטריקון: עמידה, ציצית, תפלין, לולב, עומר, לבנה, מילה, תקיעה, עירוב, מקדש (קידוש של שבת, יו״ט, חופה, מילה, קדיש וקדושה), דיברות(קריאת עשרת הדיברות) – תעמוד בהם״(בסה״ב 11 מצוות שצריך לקיים מעומד). ויש להוסיף על זה את ההלל, את קריאת התורה ועוד, להוציא קריאת שמע שנאמר בה ״ובלכתך בדרך״ שפירושו, לפי בית הלל, הוא שכל אדם קורא כדרכו(ברכות י, ע״ב). אם כן הכלל הוא שעומדים בקיום המצוות. ואם באמת צריך לשבת בהנחת תפילה של יד, הרי שמדובר בדבר יוצא דופן מאד, ומדוע עבר מרן השו״ע על זה בשתיקה? הלא מרן לא הזכיר בכלל שמניחים תפילה של יד מיושב! ולכן חייבים לומר שהוא סמך על הכלל שכל המצוות הן מעומד.

 

כ. תפלין של רבינו תם

כתוב בילקוט יוסף (ח״א, הלכות תפלין, עמ׳ מס: ״אף על פי שמרן השלחן ערוך כתב שלא יניח תפילין של רבינו תם אלא מי שמוחזק ומפורסם בחסידות, (ומקור דבריו בבית יוסף בשם תשובה אשכנזית, והיא בשו״ת מהרי״ל סימן קלז, ושם מבואר שהטעם הוא משום דמתחזי כיוהרא). וכן נהגו אחריו רבים ושלמים. מכל מקום בזמן הזה שהנחת תפילין דרבינו תם נפוצה גם אצל אברכים ובעלי בתים יראי שמים, אין לחוש יותר משום יוהרא. ולכן מצוה שכל אחד ואחד יחוש לדברי גדולי הפוסקים, שסוברים כדעת רבינו תם״.

אך נהגנו כדעת מר״ן שלא יניח תפלין של רבינו תם אלא מי שמוחזק ומפורסם בחסידות.

 

בעל כף החיים כותב (או״ח כה, אות לג) שמדובר במחלוקת בין הפוסקים והמקובלים, כאשר הפוסקים סוברים שיש להניח תפילין של יד מעומד, והמקובלים אומרים שיש להניחן מיושב. הפוסקים הם מהר״י וייל (סי׳ קצ״א) ורש״ל (תשובה סי׳ צ״ח), ודעת הקבלה מופיעה בשער הכוונות של האר״י ז״ל. הראיה שהובאה מן הזוהר (סוף פרשת חיי שרה) בספר ילקוט יוסף (שארית יוסף ח״א, עמ^׳ שנג, סדר הנחת תפלין, נא) אינה חד משמעית. וזה לשון הזוהר מתורגם: ״בוא וראה, תפילת בן אדם מעומד, הואיל ויש שתי תפילות, אחת מיושב (היוצר) ואחת מעומד(העמידה), והן אחת לעומת שתי מדרגות תפילה של יד ותפילה של ראש וכו׳ ״. לפי לשון הזוהר התפילה מיושב היא כנגד תפילה של יד, הואיל ושתיהן מסיטרא דנוקבא, ואין כאן הכרח לומר שיש להניח תפילה של יד מיושב.

מכל מקום, מו׳׳ר מופת הדור הרב שלום משאש מוכיח שאין פוסקים כמו הזוהר נגד כל הפוסקים (תבואות שמ״ש או״ח סימן סז). והוא מוסיף שם: ״ואך לא אכחיד שאף שראיתי לחכמים ואנשי מעשה בדור הקודם שמניחין של יד מיושב, אך כל שאר העם לא הקפידו על זה, ותיכף שנכנסים לבית הכנסת בעודם עומדים לובשים טלית ותפלין הכל מעומד וביד גלי ולא היו חכמים מוחים בהם, מזה מוכח דהמנהג היה כדעת מור״ם וסיעתיה״. ובהמשך הוא כותב: ״וממילא גם חכמים שלא ירצו להתחסד ויהיו נמשכים אחר מנהג רוב העם להניח מעומד, אין עליהם תלונה, רק מהיות טוב שהת״ח יהיו חסים להחמיר״. גם הגאון ר׳ יוסף משאש זצ״ל כתב (מים חיים ח״ב, או״ח, סוף סי׳ צג): ״רק המנהג פשוט במזרח ובמערב להניח שתיהן מעומד ובלי האפלת טלית, ורק אחדים ונער יכתבם הם שנהגו כן שלמדו כן מאיזה שד״רים מתחסדים. ואני מכד הוינא טלייא שלמדתי בש״ע ובש׳׳ס ענין זה כמש״ל, עומד במנהגי ככל המון ישראל להניח שתיהן מעומד ובלי האפלת טלית״. והוא הקדיש לעניין הנחת תפילין של יד מעומד, שלשה סימנים: פט, צ, צג, בספרו הנ״ל.

 

דברי שלום ואמת-הרב שלמה טולידאנו-חיזוק כמה פסקי הלכות ברוח הפסיקה של חכמי צפון אפריקה. הלכות תפלין:

עמוד 42

5. 5. לסיכום

שנים מועטות לאחר הטלת הפרוטקטורט הצרפתי נפגעה קשות האוטונומיה של הקהילות היהודיות, במרוקו, ומוסדותיהן הוכפפו למנהל הצרפתי. אולם התמורות לא היו מרחיקות לכת כמו באלג׳יריה, ששם שולבה הקהילה היהודית במלואה במבנה הארגוני של הקהילה היהודית בצרפת המטרופוליטנית. השלטונות הצרפתיים במרוקו היו מחויבים מבחינה אידיאולוגית כלפי המוסדות המסורתיים המקומיים ודחו את הרעיון להקים קונסיסטוריות ולהעניק ליהודי מרוקו אזרחות צרפתית כמו שהדבר נעשה באלג׳יריה בשנת 1870. עקב הגבלת כניסתם של היהודים לחברה האזרחית הצרפתית היה תהליך החילון של הקהילות היהודיות במרוקו אטי ביותר.

על אף כל השינויים המוסדיים והגבלת סמכותה הפורמלית של המנהיגות הקהילתית שמרו הקהילות היהודיות במרוקו על רוח קהילתית חזקה ביותר. מחוסר יכולת להשתלב באופן מלא בעולם הקולוניאלי הצרפתי ובהעדר חברה אזרחית וחילונית מקומית המשיכו יהודי מרוקו להיות קשורים עמוקות הן לתרבות ההלכה האוניברסלית הן לתרבות היהודית המקומית. גם אם הקולוניאליזם עודד תהליכי שינוי על ידי חתירה תחת הבסיס המסורתי של הקהילה, הוא לא הצליח לערער לא את הזהות הקהילתית ולא את הרגשות הדתיים של רוב יהודי מרוקו. בהעדר מוסדות קהילתיים ייצוגיים ומתקדמים פנתה הקהילה היהודית לסוגים חדשים של מנהיגים בלתי פורמליים ולפולחן הצדיקים והקדושים; כך במיוחד בקהילות הדרום. פרדוקס לכאורה הוא, שדווקא עם חשיפתן למודרניזציה פנו הקהילות יותר ויותר לעבר צורות מקומיות ומסורתיות של התרבות. אולם כשאנו מנסים להסביר את המשכן ואף התפתחותן של צורות ביטוי דתיות עממיות בקרב יהודי מרוקו החיים בארץ, עלינו לחפש חלק מן ההסבר לפחות בניסיון הקולוניאלי שלהם ובחסימת הדרכים המודרניות לביטוי זהותם ותרבותם בידי הפרוטקטורט.

אשר למדיניותו היהודית של הפרוטקטורט, דומה שבתחילה, קודם שפעלו במלואם מנגנוני השלטון הצרפתי והפיקוח שהיה עליו להפעיל להעמקת אחיזתו, וקודם שהוא שקל די צורכן את הבעיות שעוררו הכיבוש וההתערות של האוכלוסייה המקומית, הפגינו פקידי הפרוטקטורט הבכירים וליוטה בראשם רצון טוב כלפי היהודים במסגרת הגישה הפטרנליסטית שלהם. הם התכוונו באמת ובתמים להיטיב אתם על ידי שינוי מעמדם הפוליטי הנחות, מה עוד שהם ראו בהם חלק מהוד החנית של הנוכחות הצרפתית במרוקו בגלל ידיעתם את הצרפתית ובגלל רשת החינוך הצרפתי של כי״ח. אולם ככל שנקף הזמן והתבררו מערכות הלחצים הפנימיים שהפרוטקטורט נקלע לתוכן, התפוגג רצון טוב זה, ושאלת הרפורמות במוסדות היהודיים הפכה חלק מן המשחק הפוליטי הגלובלי שעל הפרוטקטורט היה לנהל במרוקו כדי להעמיק את אחיזתו בארץ. כך הלך וירד סף רגישותו לתביעות של האוכלוסיות המוסלמיות ולרגשותיהן, וגבר הצורך לחזק את מעמדם של הסולטן ושל המח׳זן, ששיתפו פעולה עם הפרוטקטורט ולא הפריעו לו בביסוס שליטתו ובהרחבתה לכל השטח שנמסר לחסותה של צרפת. גם אדישותן של הקהילות והתאפקותם של מנהיגיהן המסורתיים והחדשים — אם לא הסתפקותם במועט מבחינה פוליטית — הקלו על ראשי הפרוטקטורט לצמצם את ממדי האמנציפציה של יהודי מרוקו ולהכפיף אותם לשיקולי המדיניות הכללית שלו. האמנציפציה המובטחת נדחתה לימים טובים יותר ועמוסים פחות בבעיות פוליטיות לוחצות, אלא שימים אלה לא הגיעו עד לביטולו של הפרוטקטורט הצרפתי.

 

מקדם ומים כרך ו' –חיפה 1995 -דניאל שרוטר ויוסף שרוטר-הרפורמה במוסדות היהודיים במרוקו-יישום הרפורמות בקהילת מוגדור

עמוד 90

תקנות המגבילות את החירות האישית ומצמצמות את האוטונומיה של הפרט

תקנות מסוג אחר נועדו דווקא להגביל את חירותם של בני הקהילה, ולמנוע מהם לבזבז את ממונם לצורכי רכישת מותרות  ולמטרות אחרות, תוך פגיעה באותם שידם לא הייתה משגת.

תקנות מעין אלה בגנות המותרות (Law Sumptuary ) היו נפוצות בהרבה מקהילות ישראל, והדיהן עולים כבר מספרות התנאים. ראו למשל משנה תענית ד, ח: "אמר רבן שמעון בן גמליאל, לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו". וראו לפי שעה הרב בצלאל לנדוי, "תקנות נגד המותרות", ניב המדרשיה )אביב תשל"א(, עמ' ריג–רכו; ירון בן נאה, "תקנות בלתי ידועות של קהילת סלוניקי", בתוך: הלכה ומשפט: ספר הזיכרון למנחם אֵ לון, א' אדרעי, ד' גליקסברג, א' הכהן, ב' ליפשיץ וב' פורת (עורכים), ירושלים תשע"ח, עמ' 406–407; ועוד חזון למועד להרחיב בעניין זה.

תקנה נגד הוצאות יתירות בשמחות

תקנות קדומות שתכליתן הגבלת הוצאות יתירות מצויות כבר בספרות חז״ל, ומהם נשתלשלו והלכו הלכות רבות עד ימינו. רמז לכך מצאו חכמים כבר בדברי הנביא מיכה (ו, ח) ״הגיד לך אדם מה טוב, ומה ה׳ דורש ממך, כי אם עשות משפט, ואהבת חסד, והצנע לכת עם א-להיך״. טיבה של ״הצנעת לכת״ זו לא נתפרש כל צורכו, והוצעו לה פירושים שונים. הכינוי ״צנוע״ בלשון המקרא בא לעיתים כניגוד ל״איש זדון״, לץ ויהיר. לפי פירוש זה, ״הצנעה״ משמעה הליכה בענווה, תוך הסתפקות במועט, שמירה והגבלת התאוות.61 ויש שפירשו ״הצנעת לכת״ זו כמכוונת בעיקר ל״את ה׳ אלוקיך״ שבסופה, היינו: מעשי פולחן דתיים, מצוות ויראת שמים של אדם, ראוי להם שייעשו בצנעה, במועט, ולא מתוך פיזור יתר, ראוותנות ויהירות. לפיכך, לא כל המרבה בהבאת קורבנות מרבה בהכרח יראת שמים,  וכך גם במצוות אחרות דוגמת מצווה הצדקה שעל אף ששכרה הרבה מאד, הגבילו חכמים את שיעורה.

 

בדברי התלמוד (בבלי, מכות כד ע״א), נתפסו שלושה אלה כעמודי העולם, עד שאמרו: ״בא מיכה והעמידן [=את המצוות כולן] על שלוש״. ראשית הפסוק, ״והצנע לכת״, היה לסיסמתו של בית הספר הריאלי בחיפה, כבר למן שנת תרפ״ט (1929), אך סופו – ״עם ה׳ אלוקיך״ – הושמט, ולא בכדי, כדוגמת ביטויים חילוניים אחרים שביקשו מחד גיסא לקדש את מטבעות הלשון העבריות המקוריות, אך מאידך גיסא, ל״חלנן״ ולעקר את קדושתן. כך, למשל, בשם תנועת ״ביל״ו״ שכותרתה ״בית יעקב לכו ונלכה״ תוך השמטת ההמשך: ״באור ה׳ ״; כך בסיסמת התנועה למען עליית יהודי ברית המועצות בשנות השבעים של המאה ה-20: ״שלח את עמי״, תוך השמטת ההמשך ״ויעבדוני במדבר״; וכך בחוקי היסוד החדשים (ומהם בחוקים אחרים דוגמת חוק השוויון לאנשים עם מוגבלות, התשנ״ח / 1998) שמדברים על כך ש״כל אדם נברא בצלם״ תוך השמטה מכוונת של בריאתו ״בצלם אלוקים״ (והשוו לדברי השופט מ׳ חשין, [ע״פ 1742/91 עמי פופר נ׳ מדינת ישראל, פ״ד נא(5) 307). לעניין אחרון זה, ראו: א׳ הכהן, ״כל איש אשר בו מום לא יקרב? – למעמדם של אנשים עם מוגבלות בעולמה של תורת ישראל״, במעגלי צדק 11 (נובמבר 2006), עמ׳ 16-25. תופעה זו קשורה לתופעת ״חילון השפה״, שדוגמאותיה רבות מספור. כך, למשל, השימוש בשם ה״היכל״, המקום המקודש ביותר בבית המקדש, לציון ״היכל הספורט״ ו״היכל התרבות״; בדומה לכך, חילונו של ה״משכן״ לציון בניין הכנסת או ״המשכן לאומנויות הבמה״; הפיכת היום המקודש ביותר בלוח השנה היהודי, ״יום השבתון״ – יום הכיפורים, לציון יום חופש כללי; ועוד כהנה וכהנה.

לעניין זה, שאני מקווה להרחיב בו דברים במקום אחר, ראו לפי שעה: פ׳ שיפמן, ״שפה אחת ודברים אחדים״, רב תרבותיות במדינה דמוקרטית ויהודית – ספר הזיכרון לא׳ רוזן-צבי, מ׳ מאוטנר ואחרים (עורכים), תל-אביב תשנ״ח, עמ׳ 715; א׳ הכהן, ״חירות הביטוי, סובלנות ופלורליזם במשפט העברי״, בתוך: מנחה למנחם – ספר היובל לרב מנחם הכהן, ח׳ עמית, ח׳ באר וא׳ הכהן (עורכים), תל-אביב תשס״ח, עמ׳ 53 והערה 31.

אכן, כבר בדברי חכמים הראשונים,  דרשו חכמים ״הצנעת לכת״ זו כמכוונת באופן מיוחד ל״הוצאת המת והכנסת כלה״, שתי מצוות שהיה קיים לגביהן חשש גדול של ״מותרות״, לפי שהן נעשות בפרהסיה, ברשות הרבים.  והוסיפו שם חכמים: ״והלא דברים קל וחומר! ומה דברים שדרכן לעשותן בפרהסיא [=ברשות הרבים, כלוויית המת והכנסת כלה] אמרה תורה ׳הצנע לכת׳, דברים שדרכן לעשותן בצנעא – על אחת כמה וכמה!״.

בדומה למסורת הקדומה, תיקנו חכמים בקהילות שונות תקנות קהל שהגבילו הן את הוצאות הנישואין, הן את הוצאות ה״שמחות״ מן הסוג האחר – הקבורה והכנת התכריכין. לצד הממד הערכי שבהצנעת לכת, נועדו תקנות אלה למנוע ״עין הרע״ ולמנוע את קנאת השלטונות והשכנים הלא יהודיים שהיו עלולים עקב כך להשית מיסים כבדים על בני הקהילה היהודית ה״עשירה״.

ראו בבלי כתובות נ, ע"א: "אמר רבי אילעא: באושא התקינו, המבזבז – אל יבזבז יותר מחומש. תניא נמי הכי: המבזבז – אל יבזבז יותר מחומש ]=חמישית מהונו[, שמא יצטרך לבריות; ומעשה באחד שבקש לבזבז ]=יותר מחומש[ ולא הניח לו חבירו, ומנו ]=מי הוא[? רבי ישבב, ואמרי לה: רבי ישבב, ולא הניחו חבירו, ומנו? רבי עקיבא". 64 בבלי, סוכה מט ע"ב

לגבי הצנעת לכת בקבורה ומצוות לוויית המת, "שלא לבייש מי שאין לו", וכבר במשנת תנאים, ראו ברייתא בבלי, מועד קטן כז ע"א: "תנו רבנן בראשונה היו מוליכין בבית האבל עשירים בקלתות של כסף ושל זהב ועניים בסלי נצרים של ערבה קלופה והיו עניים מתביישים. התקינו שיהו הכל מביאין בסלי נצרים של ערבה קלופה מפני כבודן של עניים. תנו רבנן: בראשונה היו משקין בבית האבל עשירים בזכוכית לבנה ועניים בזכוכית צבועה והיו עניים מתביישין. התקינו שיהו הכל משקין בזכוכית צבועה מפני כבודן של עניים. בראשונה היו מגלין פני עשירים ומכסין פני עניים מפני שהיו מושחרין פניהן מפני בצורת והיו עניים מתביישין. התקינו שיהו מכסין פני הכל מפני כבודן של עניים. בראשונה היו מוציאין עשירים בדרגש ועניים בכליכה והיו עניים מתביישין התקינו שיהו הכל מוציאין בכליכה מפני כבודן של עניים". על הזהירות מפני ביוש הזולת כעקרון יסוד בהלכה ובמשפט העברי, ראו בהרחבה: אביעד הכהן, "שלא לבייש – זה כלל גדול בתורה", במעגלי צדק 12 )ינואר 2007(, עמ' 22–27 ]=ובנוסח מקוצר: פרשיות ומשפטים, ת"א תשע"א, עמ' 105–111[.

תרומת חכמי מרוקו בדורות האחרונים לפיתוח המשפט הציבורי העברי-אביעד הכהן-לבי במזרח כרך ב'
עמוד 105

4. השגשוג הכלכלי

נוסעים רבים מציינים שמכיוון שהמאורים, כינויים של הברברים בפי אנשי אירופה, אוהבים לתת את הנהגת ענייניהם וחשבונותיהם בידי היהודים, פורחים מקצועות אלו בידיהם. כמו כן זכו יהודי הדרום ליחס חופשי מן הסולטאן במילוי תפקידים מדיניים בכירים.

מראכש זכתה לשגשוג שלא היה כמותו. הלגיטימיות החדשה שהעיר זכתה לה הייתה לא רק ברובעי המגורים החדשים אלא גם בקסרקטיני הצבא ובאדריכלות המפותחת של הארמון והמסגרים. בשל זרם המהגרים המתמיד מספרד ומפורטוגל נוצר גם דו־קיום בין נוצרים לבין יהודים ברובע היהודי. נראה שהסעדים, שביקשו לחזק את חוקיות שלטונם, ביטאו בהקמת הרובע היהודי את זכותם להגן ולפקח עליהם.

החיים היו אידאליים, והמלאח נחשב למקום הנאות והשקט לחיים בעיר גם מצד שגרירי המעצמות ושליחי הכנסייה. במראכש היה מרחב מחיה גדול לפעילות מסחרית, יותר מזה שהוקדש ללימוד תורה. זה היה שונה מהמצוי בפאס, שנודעה בבתי כנסיותיה השוקקים בתורה ודעת. מקורות אחדים שופכים אור על תלותה של קהילת מראכש בתחום המשפחה, והדברים נשמרו דווקא במקורות מפאם.

ח. החיים בפאס בראשית המאה השבע־עשרה

מותו של הסולטאן אל־מנצור במגפת דבר בשנת 1603 יצר שוב מציאות מוכרת מן העבר: מוחמר אל־שיך ובנו עבדאללה החזיקו בפאס ובמרכז הממלכה, והבן האחר, זידאן, ושלושת בניו אחריו משלו במראכש ובמגרב הקיצוני. הפילוג היה מלווה בסכסוכים, במלחמות אחים ובירידה אטית של השושלת.

בכרוניקה מן השנים 1606-1604, זמנו של מנהיג היהודים בתקופה זו, הרב שמואל שאול סירירו(1655-1602), מתואר מצב של בצורת ורעב נוראים בשנים אלו, שגרם למותם של 800 איש מבני הקהילה. 600 יהודים נוספים התאסלמו, ואלה נוספו על האלף שהמירו את דתם ברעב הגדול בשנת 1603. גם הביטחון בדרכים התערער, ושורדי דרכים שלטו בהן. מן הקינה על יהודי פאס, שחיבר הרב סירירו בב׳ באדר שס״ו(1606), עולים נתונים קשים יותר. הרעב נמשך שלוש שנים ונטל את חייהם של 3,000 נפש מישראל, ובהם גם ר׳ יעקב בן־עטר, תלמיד חכם ושו״ב (שוחט ובודק). אם נקבל את דבריו של הנוסע דה מרמול, ולפיהם בשלהי המאה השש־עשרה חיו בפאס 10,000 נפש, הרי יותר ממחצית מיהודי העיר מתו בתוך ארבע שנים. בצוק העתים נתרבו העניים, הייתה דאגה מיוחדת לחלשים, ונתקנו בעת ההיא עשר תקנות שמטרתן לסייע להם; כן מונו אפוטרופוסים ליתומים, ועל הקהילה הוטלה החובה לשכור להם בתים; נקבע עוד כי יש להחזיר לאנשים את הקרקעות שמשכנו, גם אם נמכרו לגויים (רק אם זה יתאפשר); ועוד נפסק כי חצי ממם הבשר יהיה לעניים.

משהביטחון הפנימי והחיצוני הלכו והתערערו בשנים שעד 1626 ועם ריבויהעניים, הופנו כמה תקנות גם כלפי העשירים: הם נתבקשו שלא להפגין עושר, לא בעדיית תכשיטים ברשות הרבים ולא במסיבות ראווה ברשות היחיד. כן נתקנה סדרה של תקנות בשנים שס״ג-שע״ח (1618-1603) בתחום זה. אחת מהן הייתה תקנה שנועדה לסתום פרצות בתחומי מותרות בלבוש, מחשש לעינא בישא של זרים, ונתקנה כבר בשנת 1604: ״בסיבת הנשים היוצאות מלובשות ומקושטות בתכשיטי זהב ואבנים טובות […] ועיני העמים ראות וכלות״. כך אחרי הפורענות של שנת 1603, הבינו היהודים שיש להיזהר שבעתיים מקנאת הסביבה המוסלמית בעושר שמפגינות הנשים מהמעמד העליון בחברה היהודית. עוד בתקנות האלה נתבעת אחריות הדדית גם מבני המעמד הזה: יש לשמור על מי שהורשו לקבל מונופול על המסחר בשעווה, חיטה, חמאה ודבש, משי ושמן זית, וכן על סוכני מכירות של אבנים יקרות עשויות זהב ובדולח, שגם בידיהם זכות שליטה בלעדית.

בשנת 1624 ביקר הרב סירירו בחריפות את שרי השלטון, ובפרט את ״המבקשים בכל ערב וערב המס הקצוב להם […] והם הערבים[?] המקיפים על העיר לגזול ולבזוז ליוצא ולבא״.שנתיים אחר כך הוא פירש את דבריו בהצהרה נוספת, שאיתרע מזלם של בני עמו, השבויים ״תחת אדונים קשים להשתעבד בנו בגופנו ובבנינו ובממוננו בלא משפט״.הכוונה היא לנכבדים ולמושלים מקומיים, התובעים שלמונים ודמי לא יחרץ, רעה חולה באותם זמנים, הנוספים על מס הגולגולת הכבד המוטל רק על בני המיעוט היהודי.

בקרב בעלי העסקים לא הופיעה אותה נטישת אורחות חיים שאנו מוצאים מאה שנים אחר כך, בזמנים החדשים, גם לא בקרב מי שבאו בקשרים עם סוחרים אירופים ממערב היבשת או מאיטליה.

1. 1. ההנהגה החברתית של ר׳ שמואל שאול סירירו

שיג ושיח היו ליהודים עם סביבתם המוסלמית, אף שכבר מאתיים שנה חצצה חומה בין יהודי פאס לבין יתר תושביה, והם ניתנו בשכונה מיוחדת להם. את עסקיהם הם ניהלו ב״מדינה״ המוסלמית. יהודים ומוסלמים פשוטים קיימו ביניהם יחסים הדדיים מרובים בתחום הכלכלי – במסחר, בהלוואות ובמקרקעין, אבל שיתוף כלכלי זה לא הקהה את הניכור ביניהם.

למרות העדר הביטחון ששרר במשך יותר מיובל שנים הפגין הרב שאול סירירו בתפקידו את יכולתו כמנהיגה הרוחני של הקהילה בתקיפות ובחריצות בכל תחומי החיים. הוא תיקן ארבעים וחמש תקנות, רובן בחצי היובל הראשון של המאה השבע־ עשרה. אמנם בתקופה זו מועטות באופן יחסי במקורות תלונות על חוסר יכולתם של בני השכבות החלשות לשלם מסים, אך תלונות על העול הכבד חוזרות על עצמן בדרשותיו של הרש״ש.

לתקנת המיסוי של 1608 הוקדם מבוא דרשני ופילוסופי על החובה להשתתף במסי הקהל בלי יוצא מן הכלל. ר׳ שאול, שכנראה ניסח אותה, הוסיף לדברי ההקדמה טענה פוליטית מובהקת: המסים הם מקור מימונה העיקרי של פעילות הקהילה, ובאמצעותם מתאפשר לשמור על חירותם הדתית של בניה.

עשר מתקנותיו של הרב היו בתחום חיי המשפחה, רבות מהן נועדו לחזק בפרט את מעמד האישה. כך למשל, כאשר היה מעורב גוי בעסקה כספית כלשהי, הייתה חובה לרשום שטרות בבתי דין מוסלמיים, כולל שטרות שבהם נרשמו נדוניות, מן הטעם הפשוט שבמקרה של גירושין או פטירת האישה לא יתחמק הבעל מחובות שהשית עליו בית הדין היהודי לשם חלוקה צודקת של נכסי בני הזוג; בגירושיה או בהתאלמנותה, כאשר תבעה האישה את פירעון כתובתה, ניתנה לה עדיפות, כגון בהודעת הבעל־הלווה למלווה שקרקע השייכת לו משועבדת לפירעון כתובת אשתו לפני פירעון הלוואה(תקנה מחודש שבט שנת שס״ג).

תקנות אחדות נועדו לסייע בידי בנות שמיאנו להינשא לגיסיהן־היבמים שנותרו אחרי מות הבעל־האח. לפי דין תורה, מצווה על אחד מן היבמים במשפחה לשאת את אשת אחיו המת, אולם אין חובה על האלמנה להינשא לו, אם אינה חפצה בכך. נראה שהיו אחים של האח המת שניסו לכפות את רצונם על האלמנה ולאלצה להינשא לאחד מהם. במקרים אלו זכתה האלמנה לסיועו של בית הדין. אפשר שמאותה סיבה הוטלה חובה על הבעל הגוסס ליתן גט לאשתו טרם מותו, כדי שאחרי מותו תוכל האישה להינשא ולהמשיך זרע מבעל שהיא חפצה בו, ולא מזה שנכפה עליה בגלל מצוות הייבום.

בעניין אחר, כדי שלא לעודד גירושין פזיזים, שהיו בניגוד לרצונן של נשים, ושהבעלים התחרטו עליהם, נקבע בתקנה שבקשות לגירושין יתקבלו רק שלושים יום אחרי הרצון המקורי – משנתעורר אצל הבעלים רצון אמתי להיפרד(תקנה מחודש מיון שנת שס״ג). בתקנה נוספת הזהירו ושבו והזהירו שאין להחתים אישה כערבה לחוב, כי אם החוב לא ישולם, והיא תיכלא בכלא נכרי – כבודה יחולל.

מגורשי ספרד ופליטי השמד בפורטוגל בראשית הזמן החדש -(1700-1492)-שלום בר אשר

עמוד 52

. סבלנות ומתינות

חכמי הפזורה הספרדית הצטיינו בענוותנותם, מתינותם וסבלנותם. הן ביחסים שבין חכם למשנהו והן ביחסים שבינם לבין בני הקהילה. חכם שכתב פסק דין או תשובה, רגיל היה להעבירם לעיונו ולחוות דעתו של חברו. הוא לא נפגע אם נמצאו הערות או השגות, אם יכול להשיב עליהם טוב, ולא, שמח שחברו האיר עיניו והצילו מלהיכשל בהוראה. גם כשהיו חילוקי דעות בין החכמים, זו לא הפכה למחלוקת אישית. במקרים נדירים שזו פרצה, היא דעכה תוך תקופה קצרה. בפזורה הספרדית כמעט לא נרדף חכם ולא זלזלו בכבודו משום דעותיו או בגלל היותו מחמיר או מיקל. לא ידועים לנו בפזורה הספרדית מחלוקות (להוציא המחלוקת על כתבי הרמב״ם בספרד ובפרובאס בראשית המאה ה13-) כמו זו של ר׳ יעקב עמדין ור׳ יהונתן אייבשיץ שפרצה בגרמניה במחצית המאה ה־18 וגררה אחריה קהילות רבות וחכמיהן. או מחלוקת שבין החסידים למתנגדים שפרצה במחצית השנייה של המאה ה־18 בקהילות רבות בפולין, וכיוצא בזה.

כמו כן יחס החכמים לבני הקהילה היה מעין יחס אבהי. גם במאה העשרים שגבר החילון וההתרחקות מהקפדה בשמירת המצוות, החכמים חיו בתוך בני הקהילה כשכאבם בלבם על ההתרחקות שחלה מהדת, וצהלתם על פניהם במפגשים מזדמנים עם בני הקהילה. הם קבלו כל יהודי בכבוד ובמאור פנים. קירוב זה הביא לאי ניתוקם מהיהדות גם אלה שלא הקפידו על אורח דתי. החכמים ראו עצמם אחראים גם כלפי אלה שהתרחקו מהיהדות, הם התמודדו בעוז רוח לפתור בעיות שהתעוררו אצלם.

להלן דוגמה אחת: יהודי מעיר מכנאס במרוקו בראשית המאה ה-19, נשוי שהמיר דתו לאסלאם לסיבה מסוימת, בכל זאת נשאר שומר כשרות וטהרת המשפחה. לימים גירש אשתו והיא הלכה והתקדשה למי שהוא אחר, ולפי ההלכה מאחר שנתקדשה לשני נאסרה לחזור לבעלה הראשון גם אם תתגרש מהשני. ואכן התגרשה מהשני טרם שנתייחדה עמו. היהודי המומר ביקש להחזיר את גרושתו, כי להתחתן עם גויה לא רצה, כי בכך היה מנתק עצמו מהיהדות. ולקחת אשה יהודיה אחרת לא יכול, כי קשה למצוא אישה יהודיה שתסכים להתחתן עם מומר. וגם הגויים יחשדו אותו בשל כך שכוונתו לחזור ליהדות. לכן המוצא היחידי הוא להחזיר גרושתו, דבר שלפי ההלכה לא ניתן. חכמי מכנאס שבמרוקו, נדרשו למצוקתו של המומר, לאחר דיון במקורות והתלבטות, הוחלט להתיר לו לחיות עם אשתו הראשונה ללא קידושין כדין פילגש. החכמים היו מודעים לפרצה הדחוקה בהלכה שאליה הם נכנסו בפסיקתם זו, אולם לעומת זאת עמדה בפניהם מצוקתו של הפרט ־ היהודי המומר, כפי שהם מציינים פעמים רבות ׳אך כבר הקדמתי שלהציל נפש אחת מישראל שלא יטמע בגויים ראוי להעמיד הדבר על דין תורה ואפילו אם היה איסור דדרבנן נוכל להתירו׳ (משפטים ישרים, קראקוב 1891, ח״ב, סימן קע). דוגמאות רבות של דאגת החכמים במאה העשרים גם ליהודים שלא הקפידו על אורח חיים דתי, ניתן למצוא בתקנות מועצת הרבנים במרוקו בשנים 1948 ־ 1956 (להלן סעיף 11).

 

איפיוני הפסיקה ההלכתית של רבני המזרח והמגרב. – משה עמאר- היצירה ההלכתית.

עמוד 17

 

"כי תצא למלחמה על אויביך,

ונתנו י-ה-ו-ה אלוקיך בידך, ושבית שביו" (דב' כא, י).

 

פרשת "כי תצא" היא הפרשה המעוטרת ביותר במצוות.

  ע"ד = ד"ע {74} מצוות.

 דע את המצוות – עד שיעיד עליך הקב"ה שאתה צדיק.

 

ריבוי מצוות – למה ומדוע?

א. "כי לוית חן, הם לראשך, וענקים לגרגרותיך" (משלי א, ט)

אמר רבי פנחס בר חמא: "מהו "כי לוית חן"?

לכל מקום שתלך, המצוות מלוות אותך" מתוך חן (דב' רבה ו, ג).

 

ב.  "אור זרוע לצדיק, ולישרי לב שמחה" (תהלים צז, יא).

"הקב"ה זרע את אור המצוות בכל מקום,

כדי להנחילם לישראל לחיי העולם הבא (מ"ר יז, ה-ו).

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

פרשת "כי תצא" היא הפרשה המעוטרת ביותר במצוות. יש בה ע"ד {74} מצוות: כ"ז {27} מצוות עשה ו- מ"ז {47} מצוות לא תעשה. {לפי הרמב"ם ע"ב {72} מצוות}. רשימת המצוות בפרשתנו, מקיפה את החלק הארי של המצוות כמו: השבת אבידה, שילוח הקן, מעקה, קידושין, קיום נדרים, איסור הלנת שכר, איסור ריבית, יבום וחליצה וכו'.

 

המצוות הרבות בפרשתנו, הן בבחינת "כי לוית חן – הם לראשך, וענקים לגרגרותיך" (משלי א, ט), כדברי רבי פנחס בר חמא: "מהו 'כי לוית חן'? לכל מקום שתלך, המצוות מלוות אותך: "כי תבנה בית חדש – ועשית מעקה לגגך" (דב' כב, ח). אם עשית דלת – מצוות מזוזה שנאמר: "וכתבתם על מזוזות ביתך" (דב' ו ט). אם לבשת בגדים חדשים, "לא תלבש שעטנז" (דב' כב, יא). אם הלכת להסתפר – "לא תקיפו פאת ראשכם" (ויקרא יט, כז) וכו' ע"פ (דב' רבה ו, ג). כלומר, המצוות מוסיפות חן לאדם, ומלוות אותו כמלאכים בכל אשר יפנה בעולמו של הקב"ה, ובכך הוא זוכה להתקדש, וגם לקדש את עולם החומר.

 רש"י מסביר את הפס': חיבור של חן הם לראשך. כלומר: התורה והמוסר יהיו לראשך לוית חן, וכענקים של עדי זהב יהיו לצווארך.

 

גישה אחרת ומשלימה, מופיעה במד"ר (יז, ה-ו) ע"פ הפס' "אור זרוע לצדיק, ולישרי לב שמחה" (תהלים צז, יא): "הקב"ה זרע את התורה {אור = תורה} במצוות, להנחילם לישראל לחיי העולם הבא. ולא הניח דבר בעולם, שלא נתן בו מצוה לישראל: יצא לחרוש – "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" (דב' כב, י). לזרוע – "לא תזרע כרמך כלאים" (שם, פס' ט)… בנה בית – "ועשית מעקה לגגך" (שם ו, ט). דלתות – "וכתבתם על מזוזות ביתך". נתכסה בטלית – "ועשו להם ציצית" (במ' טו, כח).

המדרש מביא משל לאדם שטבע בים, והקברניט מושיט לו חבל להצילו בבחינת חוט של ציצית. כך הקב"ה אומר לנו: "כל זמן שאתם דבקים במצוות בבחינת "ואתם הדבקים ביהוה אלוהיכם – חיים כולכם היום" (דב' ד, ד).

פועל יוצא מדברי המדרש: כל אחד מאתנו – נאבק ביצר הרע הרוצה להחטיאו, כמו אותו אדם שטבע בים ומנסה בכל כוחו להילחם במים הסוערים, כדי להגיע לחבל הצלה של הקברניט.

 

הקברניט שלנו הוא הקב"ה

 המושיט לנו מידי יום ביומו את מצוות התורה אותן נוכל לקיים,

ודרכן נוכל להינצל מהיצר הרע, אותו מסמלים מי הגלים הסוערים.

 

 אם ננסה להצליב בין שתי הגישות הנ"ל, נוכל לומר שלפי הגישה הראשונה, מדובר בקיום מצוות מתוך אהבה, המלוות אותנו כפנינים יקרות בבחינת "לוית חן" לראשנו, ואילו לפי הגישה השנייה – מדובר בעבודת ה' מתוך יראה, הבאה לידי ביטוי במלחמת הצדיק ביצר הרע – 'אור זרוע לצדיק', כמו אדם הנאבק בגלי הים הסוערים.

בשלב שני, כאשר האדם זוכה להתחסד עם בוראו מתוך 'ישרות לבו', הוא זוכה לעבודת ה' מתוך "לב שמחה".

על ההבדל בין צדיקים לישרי לב אומר רב נחמן בר יצחק: "לא הכל לאורה, ולא הכל לשמחה. צדיקים זוכים לאורה, וישרים לשמחה, שכתוב: "אור זרוע לצדיק – ולישרי לב שמחה" (תענית ט א).

 

"כי תצא למלחמה על אויביך, ונתנו יהוה אלהיך בידך".

 כי תצא מחנה על אויביך, ונשמרת מכל דבר רע…

 כי יהוה אלהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך,

 ולתת אויביך לפניך, והיה מחניך קדוש.

ולא יראה בך ערות דבר, ושב מאחריך" (דב' כא י. כג, י-טו).

 

בזכות מה ננצח את אויבינו הרבים?

א. אחדות המחנה: "כי תצא למלחמה" –  כ-י = כ-ל י-שראל. 

ב. אמונה בה' – ניצחון במלחמה: "כי תצא למלחמה" – ולא 'כי תילחם'.

ג. שמירה על קדושת המחנה –"והיה מחניך קדוש".

 

א. רבנו-אור-החיים-הק' מסביר שבשעת מלחמה, יש להיזהר גם על "דקדוקי עבירות שה' לא יעניש עליהם, ואם יעניש, יהיה עונש קל. מודיע הכתוב שבשעת סכנה, שהוא בזמן שיוצאים על אויביהם, צריכים שמירה מכל דקדוקי עבירות" היות והשטן מקטרג בשעת סכנה כדברי רבי חייא בר בא לפסוק "כי תצא מחנה על אויביך, ונשמרת מכל דבר רע" (דב' כג י) – הא אם אינו יוצא, אינו צריך ליה שמירה. אלא מכאן שאין השטן מקטרג אלא בשעת סכנה" (ירושלמי שבת פ"ב ה"ו). 

משה רבנו מעיד בנו ואומר: הקב"ה בכבודו ובעצמו "מתהלך בקרב מחניך" – מחנה בני ישראל הנלחם, ורוצה "להצילך". בנוסף להצלתנו, הוא רוצה גם לעזור לנו לנצח את האויב "ולתת אויביך לפניך". אבל כל זה בתנאי אחד קטן: "והיה מחניך קדוש, ולא יראה בך ערוות דבר".

פועל יוצא מכך: התנאי להצלה והצלחה במלחמה – שמירה על קדושה המחנה.

 

ב. רבנו האר"י הק': "כי תצא" – לשון יחיד. "אויביך"- לשון רבים.  המילה "כי" = כ'ל י'שראל.

אם נהיה מאוחדים כאיש אחד, ננצח את אויבינו הרבים  – "ונתנו יהוה אלהיך בידך".

 

ג. רבי חיים ויטאל: "ממה שכתב "כי תצא למלחמה" ולא כתב "כי תילחם באויבך", רומז לכך שאם עמ"י יבין ויפנים שהוא רק יוצא למלחמה, ומי שגורם לניצחון הוא – הקב"ה, התוצאה תהיה: "ונתנו יהוה אלהיך בידיך".

אחת מעשר הזכירות אותה מזכירים בכל יום: "וזכרת את יהוה אלהיך – כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל".

 

ד. רבי אברהם אזולאי: בעל "חסד לאברהם" עונה שתי תשובות לשאלה מדוע הביטוי: "כי תצא" בלשון יחיד, והמילה "אויביך" בלשון רבים".

 ישנם שני אויבים:

 1  האויב בעולם הזה והשר שלו בשמים כמו שרו של עשיו אתו נלחם יעקב. רק לאחר שהשר בשמים מושפל ע"י הקב"ה, יכולים לנצח את האויב בשר ודם. לכן הביטוי "אויביך" בלשון רבים, ועל היחיד לצאת נגדם, ולכן נאמר "כי תצא" בלשון יחיד.

2. עלינו לדעת שהאויבים החיצוניים בעולמנו, שואבים את כוחם מהאויבים הרוחניים, היות וכאשר האדם עושה עבירה, יוצר לעצמו קטיגור – מעין מלאך חבלה. כאשר חוזרים בתשובה, יוצרים סניגור – מלאך טוב המנטרל את המלאך הרע. התוצאה אז – "ונתנו יהוה אלהיך בידיך".

 

ה. רבנו-אור-החיים-הק' עונה לשאלה מדוע נאמר "ושבית שביו", ולא נאמר "ושבית אותו" כך: למרות שמבחינת יחסי הכוחות בין ישראל לגויים, היינו אמורים להיות "שביו" – בשבי שלו חלילה, "אף על פי כן, ושבית.

ומזה עיניך תחזינה, כי ה' הוא הנותנו לפניך – ולא כוחך ועוצם ידך עושה חיל" כדברי קודשו.

אכן, עינינו ראו שבכל מלחמות ישראל באויביה מסביב, התרחשו נסים ונפלאות.

 

ו. רבנו חיים יוסף אזולאי – החיד"א:

"כי תצא למלחמה על אויביך", סופי תיבות: א-ה-ל-י-ך – הניצחון במלחמה, רק כאשר עמ"י עוסק בתורה הנקראת "אהליך", בבחינת: "מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל".

 

          "וראית בשביה – אשת יפת תואר" (דברים כא' י'א)

בירורי ניצוצי קדושה בגרים – ע"פ רבנו-אוה"ח-הק'.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל מספר שאלות:

1. 1. מדוע ביציאה למלחמת רשות, התורה מתירה אישה נוכריה? הלא גם במלחמה עלינו לנהוג לפי התורה? והוא מביא לכך סיפור מן הגמרא: "מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת איש ונהיה חולה אנוש מזה. הרופאים אמרו: חייו תלויים באותה אישה, חכמים אמרו: ימות אותו אדם, ולא תיבעל לו".
2. 2. מדוע כתוב "וראית בשביה אשת יפת תואר", במקום "כי תראה".

 3."ושבית שביו" ולא נאמר ושבית אותו".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את פרשת "יפת תואר" ע"פ תורת הח"ן בכך שכאן מדובר בגויה שבשורש נשמתה היא שייכת לעולם היהודי, והייתה שבויה אצל הגויים בעקבות חטא אדם הראשון, דבר המסביר איך נשמות יקרות כמו רות המואביה שמזרעה יצא דוד המלך ומלך המשיח, וכן גדולי תנאים שיצאו ממשפחות גרים כמו: אונקלוס, שמעיה ואבטליון, רבי עקיבא, רבי מאיר, וכדברי הגמרא: "מבני בניו של סיסרא למדו תורה בירושלים…, מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק" (סנהדרין צו' ב'). גם בימינו, רבים הם החפצים להתגייר, מהסיבה שהוזכרה לעיל.

זהו הסוג הראשון של נשמות יקרות שהיו שבויות אצל הגויים וחוזרות לעמ"י ע"י גיור.

 

הקב"ה זימן לי ללוות מספר גרים בתהליך גיורם, בזמן ששמשתי כרב קהילת "אור החיים" הק' בנתניה. הדבר שהכי הפתיע אותי היה: רצונם העז להשתלב בעם היהודי, ולעבוד את ה' מתוך שמחה. אחד מהם בשם ניר נ"י אף הפך להיות גבאי ביהכנ"ס שלנו, תפקיד אותו ביצע במסירות רבה. הדוגמאות הנ"ל מאששות את דברי רבנו-אור-החיים-הק' לעיל,

 לגבי הסוג הראשון של המתגיירים שבשורש נשמתם הם שייכים לעם היהודי, והיו שבויים בין הגויים.

 

הסוג השני הוא: נשמות העומדות בפני עצמן בתוך הסיטרא אחרא וצריך להפרידן מהגויים, דוגמת רבי חנינא בן תרדיון שהיה מעשרת הרוגי מלכות ונשמתו הייתה דבוקה אצל שכם בן חמור, וכדברי האר"י הק' לפס': "והארץ הנה –  רחבת – ידיים" המילה  ר-ח-ב-ת = {נוטריקון} רבי חנינא בן תרדיון. כלומר, נשמתו הייתה מעורבת בקליפת שכם בן חמור, ולכן ההשגחה העליונה סובבה שהוא יקח את דינה בת יעקב, היות והחלק הטוב שבנשמתו רצה להדבק בשורשה שהיה אצל דינה, ולכן נאמר: "ותדבק נפשו בדינה" (בר' לד ג), ואף זכה לקיים מצות ברית מילה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הפסוק כך:

"יפת תואר" – נשמה קדושה, שהייתה קשורה בגוים.

"וחשקת בה" – חשק בה – בנשמתה ולא בגופה. על השאלה איך יכלו לדעת? עונה הספרי: מדובר במלחמת רשות לה יצאו רק צדיקי הדור שיכלו להבין בנסתרות, היות והם היו שלוחי מצווה שכידוע אינם ניזוקים לא מן הפורענות ולא מן החטא. 

"וגילחה את ראשה" – שע"י כך תתכער בפניו ולא יחשוק בה. ואם בכל זאת יחפוץ בה, סימן שהיא נשארה עם קדושתה, וכך תהיה לו לאשה. לעומת זאת אם אינו חפץ בה, סימן שנסתלקה ממנה נשמתה הקדושה, ונשארה רק עם  נפשה הבהמית, ולכן נאמר: "ושלחתה לנפשה" – הנפש המסמלת את החלק הבהמי באדם.

 

 

"זכור את אשר עשה לך עמלק…

ואתה עייף ויגע – ולא ירא אלוהים (דב' כה, יז-יט).

 

רש"י: "זכור את אשר עשה לך עמלק –

אם שקרת במידות ובמשקלות – הוי דואג מן גירוי האויב" (כה, יט)

בעל הטורים: חמס {גזל} = 108 = גיהנם. זהירות! – גזל לפניך!

 

רבנו-אור-החיים-הק': "כל עושה אלה: אבן ואבן, איפה ואיפה –

כל עושה עוול הדומה לאלה… על דרך אומרו "פחדו בציון – חטאים" (ישעיה לג יד).

אם היו צדיקים, לא יפחדו ולא יראו במלחמתו" (רבנו-אוה"ח-הק' דב' כה, יח).

 

הגזל והרמאות – הם הגורמים להופעת אויבינו העמלקים (רש"י ורבנו-אוה"ח-הק').

     "סאה מלאה עוונות, מי מקטרג בראש כולם – גזל" (קהלת רבה א, ל"ד).

 

הפרשה חותמת את רשימת המצוות הנ"ל באזהרה שלא לרמות במשקל ככתוב: "לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן, גדולה וקטנה. לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה. אבן שלמה וצדק יהיה לך, למען יאריכו ימיך על האדמה אשר יהוה אלהיך נותן לך. כי תועבת יהוה אלהיך – כל עושה אלה, כל עושה עול" (דב' כה, יג – טז).

הגמרא (יבמות כא ע"א) מסבירה את חומרת המרמה במשקל יותר מאשר עריות, היות ובעריות האדם יכול לחזור בתשובה, לא כן ברמאות במידות, שם יתקשה לזכור את מי הוא רימה, כדי להשיב לו את הגזלה. וכדברי רבי לוי: "קשה עונשין של מידות יותר מעונשין של עריות… הני – {עריות} אפשר בתשובה. הני – {מידות} לא אפשר בתשובה".

 

המצוה האחרונה בפרשה היא, למחות את זכר עמלק:

"זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך… תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לא תשכח" (דב' כה, יט).

רש"י הק' עומד על הקשר בין הרמאות במשקל ובמסחר, לבין מלחמת עמלק. וכדברי קדשו: "אם שיקרת במידות ובמשקלות – הוי דואג מן גירוי האויב, שנאמר: "מאזני מרמה – תועבת יהוה, ואבן שלמה – רצונו. ובא זדון ויבוא קלון" (משלי יא' א-ב). רש"י מדגיש שהשימוש בביטוי "לא יהיה לך בכיסך – אבן גדולה וקטנה. לא יהיה בביתך – איפה ואיפה גדולה וקטנה" (דב' כה' יג – יד), בא ללמד אותנו מסר חשוב:  מכספי רמאות,  לא תישאר לך פרוטה בביתך ולא בכיסך, וגם תהיה –  "דואג מן גירוי האויב" כמו איומי עמלק המסמל את הרשע עלי אדמות.

מתי לאחרונה "יצאת צדיק" כאשר הוזמנת לבצע תיקון קטן אותו הפכת לגדול, עליו דרשת שכר מופקע!

 

רבנו-אור-החיים–הק' מרחיב את היריעה, לא רק רמאות במשקל, אלא כל רמאות, וכדברי קדשו: "כל עושה אלה, כל עושה עוול – פירוש, כל עושה אלה, אבן ואבן, איפה ואיפה, כל עושה עוול – הדומה לאלה. שלא תאמר שגזרת הכתוב היא רק על שני דברים אלו, אלא על דומיהם, תלמוד לומר 'כל וגו'".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על פרשת עמלק החותמת את פרשתנו: "זכור את אשר עשה לך עמלק… ואתה עייף ויגע ולא ירא אלהים", הכוונה לכך שכאשר עמ"י אינו ירא אלוקים –  הוא ישמע איומי מלחמה, ויכנס למצבי פחד וחרדה כפי שקורה לנו לעיתים קרובות, וכדברי קדשו: "ואומרו ולא ירא אלוהים … פירוש: ובזה המורך (פחד) בליבך על דרך אומרו: "פחדו בציון חטאים" (ישעיה לג' יד'). אבל אם היו צדיקים – לא יפחדו ולא יראו במלחמתו… כי הצר לישראל צרה גדולה שבאה עליהם כאשר ידאה הנשר, כמו שרמז במאמר: "אשר קרך {כאילו במקרה} בדרך".

 

פועל יוצא מדברי קדשו: האויב בא בהפתעה כמו דאיית הנשר, דוגמת  אלפי טילי החמאס מדרום, וטילי החיזבלה מצפון ששוגרו למדינת ישראל בשנים האחרונות, והיד נטויה לצערנו. 

המשך הפסוק בישעיה: "הולך צדקות ודובר מישרים, מואס בבצע… עוצם עיניו מראות ברע", שכרו יהיה: "הוא מרומים ישכון… מלך ביופיו תחזינה עיניך" (ישעיה לג' טו-יז). כלומר, כאשר ננהג ביושר – נשכון לבטח.

רש"י ועוד פרשנים אחרים מסבירים שבביטוי "ולא ירא אלהים", מתייחס לעמלק שאיננו ירא אלוקים, ולכן עושה רע לישראל, בניגוד לדברי רבנו-אור-החיים-הק' המייחס אותו לישראל.

באויבי ה', יקוים המשך הכתוב: "והיו עמים לשרפות.. באש יוצתו" (ישעיה לג' יב').

 

מדברי רש"י ורבנו-אור-החיים-הק' יוצא, שהרמאות האוכלת כל חלקה טובה אצל רבים, גורמת לאיומי אויבינו. מסופר על יצרן יהודי ניו יורקי שהיה לו מפעל לשקיות. הוא נהג לרמות, בכך שהחסיר כחמש שקיות בכל אריזה, בניגוד לכתוב על האריזה.

יום אחד, האיש החליט לחזור בתשובה. במסגרת תהליך התשובה, הוא סיפר לרבו על הרמאות, וביקש דרכי תשובה בנידון. הרב הציע לו לשים יותר שקיות בכל אריזה, מבלי לציין זאת בתווית.

בתחקיר מטעם האגודה למען הצרכן בניו יורק, נבדקו מפעלי שקיות. מה רבה השמחה, כאשר מפעל השקיות של היהודי נבדק, ונמצא שהוא שם יותר שקיות מהרשום. תוצאות הבדיקות פורסמו בתקשורת, דבר שזיכה את היהודי בתעודת הוקרה ובפרסום רב, דבר שהביא לו קליינטים נוספים. כמו כן, הוא זכה לקדש את ה' בקרב הגויים.

 

פועל יוצא מהסיפור:

 המתנהג ביושר – זוכה לעושר.

 

 

"כי יקרא קן ציפור לפניך בדרך…

שלח תשלח את האם – ואת הבנים תיקח לך" (דב' כב' ו-ז).

בירור ניצוצי קדושה בלימוד תורה לשמה, ע"פ "בן איש חי",

לקראת יום ההילולה שלו ביום י"ג באלול.

 

רבנו יוסף חיים המכונה ה"בן איש חי" מסביר את הפס' כך: ע"י לימוד תורה לשמה יכולים  לברור ניצוצי קדושה. לעומת זאת, אם לא לומדים תורה לשמה –  לא זוכים לבירור ניצוצי קדושה. ולהלן דברי קדשו:

"שלח תשלח את האם" – אם תלמד את התורה בפיך וגם מתוך מחשבה לשמה, בבחינת "שלח תשלח". פעם – כנגד המחשבה, ופעם –  כנגד הלימוד בפה.

התורה נמשלה לאם ככתוב: "כי אם לבינה תקרא" (משלי ב' ג' ). אל תקרא – אם – בחיריק, אלא אם – בצירה. (ברכות נז א'), ואז התוצאה תהיה: "הבנים תיקח לך" – אתה זוכה בבנים שהם ניצוצי קדושה.

"למען יטב לך": רומז לשכר בעולם הבא.

"והארכת ימים": בעולם הזה. שנזכה להגות בתורה לשמה.

התורה מתחילה באות ב' היות ולפני הלימוד, עלינו להתקשר לקב"ה ע"י האות א = אלופו של עולם.

 

המסר האמוני מדברי הבן איש חי:

בלימוד תורה, עלינו ללמוד תורה לשמה – לשם שמים, וגם כדי לדעת איך לקיים את מצוותיה {ברטנורא}.

כמו כן, בעבודת ה', עלינו לשלח מתוכנו מחשבות זרות, ולשלח מאתנו מעשים רעים, בבחינת "תוכו כברו".

הנביא ירמיה זועק לפני החורבן: "והכהנים לא אמרו איה יהוה, ותופסי התורה לא ידעוני" (ירמיה ב ח).

הם למדו תורה, אבל התייחסו אליה לעוד טופס  משרדי – 'תופסי התורה'. לתורה יש להתייחס בקדושה.

 

מרן רבנן הרה"ג עזרא עטיה ע"ה – ראש ישיבת "פורת יוסף" מספר, שבמהלך שיעור בגמרא לבעלי בתים, נשאלה שאלה בגמרא: מה הדין במוצא קן ציפור על ראשו של אדם? אחד המשתתפים שאל, היתכן? הרב אמר: אם הגמרא שואלת, בטוח שזה יתכן ויתכן. הרב התפלל לקב"ה שיוכיח לתלמידיו שדברי חכמים, קיימים ונאמנים לעד.

 

 תוך כדי דיון בנושא, נכנס אחד המשתתפים לשיעור שמזה חודש לא נכח בשיעור. הרב דרש בשלומו, ושאל אותו לפשר היעדרותו הממושכת. האיש סיפר שהיה בהודו לרגל עסקיו. הוא גם הוסיף מבלי שנשאל, שראה פקירים הודים העושים מדיטציה במשך ימים, כשהם יושבים ללא תנועה.

הוא אף ראה קן ציפור על ראשו של אחד הפקירים מבלי שהוא זז. משתתפי השיעור נדהמו מההשגחה הפרטית על רבם האהוב רבנו עזרא עטיה ע"ה, שמן השמים הוכיחו לכולם את צדקתו ובטחונו בקב"ה, בכך שקבע קודם לכן, שאם חכמים אמרו זאת בגמרא, זה חייב להיות אמת ויציב, כפי שהעיד התלמיד שחזר מנסיעת עסקים בהודו, שם ראה קן ציפור על ראשו של אדם כדברי הגמרא.

 

"כי יקרא קן ציפור…"

אין מקריות בעולם – הכל בשליטה מלמעלה.

 

הביטוי "יקרא… בדרך" רומז לכך שהמצוה נקראת לאדם בדרכו במקרה.

 ידוע שאין מקריות בעולם, והכל מכוון ע"י ההשגחה העליונה בבחינת הכתוב בתהלים "מצעדי גבר כוננו".

 

הרב נחמיה מחב"ד סיפר, על חסיד חב"ד שנסע ברכבו הפרטי מקנדה לניו – יורק. בלילה, החליט לישון בבית מלון על אם הדרך, כדי לאגור כוחות ליום המחרת, ולקיים בכך "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", היות והיה עייף.

במשרד הקבלה במלון, הודיעו לו שאין מקום פנוי, והיפנו אותו לבית אבות סמוך המשכיר חדרים לעיתים. בהגיעו לבית אבות, נאמר לו שיש לו מזל, היות וזקן אחד מת הלילה, ומיטתו התפנתה.

 

החבדני"ק שלנו לא היה בררן, ועם היכנסו לחדר, נרדם מרוב עייפות. בבוקר, האיש התפלל ופנה למשרדי הקבלה לשלם ולהמשיך בנסיעתו. בקבלה הוא שומע שמזמינים כומר לטקס השכבה לנפטר. הוא גם מזהה שהנפטר יהודי. לאחר דין ודברים, החבדני"ק הצליח לשכנע את מנהל המלון למסור לו את הנפטר, והוא ידאג לקבורה יהודית.

הוא לקח את הנפטר ליישוב הקרוב בו נמצאת קהילה יהודית. בשיחתו עם רב הקהילה התברר לו, שהנפטר היה חבר בקהילה, והוא זה שתרם את החלקה בבית העלמין בה קוברים יהודים עריריים כמוהו.

 

הסיפור התפרסם, וכל חברי הקהילה כיבדו את חברם לשעבר בדרכו האחרונה. רבני וגבאי הקהילה הספידו את הנפטר במלים חמות תוך הדגשת תרומתו לקהילה, דוגמת החלקה בבית העלמין אותה תרם, ובה גם נטמן.

 

המסר האמוני בסיפור: אין מקריות בעולם, והכל מנוהל מלמעלה במרומים.

כאשר האדם עושה את הישר והטוב בעיני אלוקים ואדם, הקב"ה יגמול לו בכפלי כפלים.

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק

לרבנו ה'בן איש חי' – המבקר בארץ ישראל.

יום ההילולה שלו – יג' אלול {תקצ"ג -תרס"ט}  (1909- 1834).

ב-ן  א-י-ש  ח-י: (נוטריקון)   =  בן נולד – איש ירא שמים  – חיים יוסף.

 

רבנו ה"בן איש חי", עלה לגנזי מרומים ב-יג אלול תרס"ט, כאשר את הדרשה הראשונה שלו הוא דרש בי"ג באלול, 50 שנה קודם לכן; "ללמדך, שהקדוש ברוך הוא משלים שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש, שנאמר "את מספר ימיך אמלא" (שמות כג, סוטה יג ע"ב).

תמונתו המפורסמת של ה"בן איש חי", וכנראה היחידה המתנוססת על ספריו, צולמה לפני עלייתו לא"י לזמן מה בשנת התרכ"ט {1869} בהיותו בגיל 36. בדרכו לארץ, הוא השתתף בשיירת גמלים דרך המדבר, כאשר את הקבוצה הנהיג מוסלמי שהיה בקי בדרכי המדבר. בהגיע ערב שבת, הבן איש חי ביקש מאנשיו לחנות במקום עד למוצ"ש כדי לא לחלל שבת, כל זאת, למרות התנגדות המדריך המוסלמי שטען שהמקום מסוכן ושורץ שודדי דרכים.

בליל שבת לאחר הסעודה ושירי שבת, ישב ה"בן איש חי" והגה בתורה כדרכו, לאור הנר.

 

בחצות הליל הבחינו המלווים הערביים שהסתתרו לא הרחק, בקבוצת שודדים שנעה לעבר האוהל בו שכנו היהודים וה"בן איש חי" בראשם. כאשר הם ראו שהשודדים מנסים לפתוח את שערי האהל, הם כבר דמיינו במוחם שסופם של היהודים קרב. להפתעתם, השודדים נתקפו חרדה בראותם את מאור פניו של ה"בן איש חי" כשהוא רכון על ספריו הקדושים, ומיד נסו על נפשם. המלווים המוסלמים שראו איך הנס מתרחש לנגד עיניהם, ניגשו ביראת כבוד ל"בן איש חי" ונישקו את שולי גלימתו, לאחר שסיפרו לו על הנס אותו ראו.

 

רבנו ה"בן איש חי" ביקר בירושלים, במערת המכפלה בחברון, ובקברי הצדיקים בצפון.

 הוא עלה לציון הרשב"י בל"ג בעומר, שם חיבר את שירו המפורסם "ואמרתם כה לחי – רבי שמעון בר יוחאי", לאחר ששמע את הציבור שר את הפיוט "בר יוחאי" של המקובל האלקי רבי שמעון לביא. הוא גם ביקר בציון "בניהו בן יהוידע" שם זכה להארה עצומה, ולכן קרא את שמות ספריו על שמו: בן איש חי, עוד יוסף חי, רב פעלים, בן יהוידע, ועוד ספרים רבים בכל מקצועות התורה, על שמו של "בניהו בן יהוידע בן איש חי {קרי חיל, וכתיב חי} רב פעלים מקבציאל" (שמואל ב, כג כ) שר צבא שלמה וראש הסנהדרין. 

 

 ספריו הקדושים: כתב מעל 100 ספרים.

 

בהלכה: בן איש חי, עוד יוסף חי, רב פעלים, רב ברכות, תורה לשמה, מקבצאל.

 דרושים והספדים: אדרת אליהו, בן איש חי, בן איש חיל, מלאך הברית, עוד יוסף חי וכו'

בפרשנות: אבן שלמה, אורח חיים, בן יהוידע, בניהו, ברכת אבות, חסדי אבות, קרן ישועה וכו'.

בקבלה: דעת ותבונה, חוט המשולש, סוד ישרים, שובי שובי השולמית וכו'.

הוא גם כתב פיוטים כמו "ואמרתם כה לחי רבי שמעון בר יוחאי", תפילות ובקשות וכו'.

חלק מהספרים אבד, בניהם הספר "מקבצאל" אותו מזכיר 133 פעמים בספרו "בן איש חי". יש האומרים שהספר "מקבצאל" מקביל ל"בית יוסף" של מרן רבי יוסף קארו מבחינת עומקו בהלכה, ואילו הספר "בן איש חי", מקביל ל"שלחן ערוך" המהווה קיצור.

 

"כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך" (דב' כב , ח). רבנו שואל: מדוע נאמר 'לגגך" ולא "לגגו" של הבית, שזה מתאים יותר מבחינה תחבירית.

תשובתו: על האדם לעשות מעקה וגדר לראשו, שלא ישגה בדמיונות והבלי העולם הזה. הוא מביא משל לאדם שסחר בביצים ותרנגולות, ורווחיו היו זעומים. יום אחד, כשעל ראשו סל מלא ביצים, ועל כתפיו תרנגולות קשורות לכתפיו, הוא הלך לכפרים כדי למכור אותן. בדרך, הוא דמיין לעצמו איך להיות עשיר. יחזור לחצרו, ויתן לתרנגולות לדגור על הביצים, וכך יהיו לו אלפי אפרוחים אותם יגדל לתרגולים וכו', דבר שיכניס לו ממון רב. עקב העושר, ראשי הקהל יבחרו בו לראש וקצין. הוא גם חשב איך יפגש עם המלך כנציג היהודים. הוא ניסה להדגים לעצמו קידה לפני המלך, דבר שגרם לכך שסל הביצים יתנפץ על הרצפה, וכל הביצים ישברו.

רעם ניפוץ הביצים, העיר אותו מחלומו המדומה. כך האדם, תהיה מציאותי, ולא חולם בהקיץ.

 

הרמב״ם כותב בהלכוטת רוצח פי״א הל״א: ״מצות עשה לעשות מעקה. שנא׳: "ועשית מעקה לגגך״. ובהל״ד כתב: ״כל דבר שיש בו סכנה וכו׳, וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מ״ע להסירו ולהישמר ממנו ולהיזהר בדבר יפה יפה, שנא׳ "רק השמר לך ושמור נפשך", ואם לא הסיר וכו׳, יבטל מ״ע, ועבר ב'לא תשים דמים' עכ״ל.

 

שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר

לכבוד נשמת מורנו ורבנו חיים בן עטר זיע"א בן רבי משה זיע"א, נכד רבי חיים בן עטר הזקן הכשר זיע"א.

 לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. חסיבה בת חנה ואליהו אסולין ע"ה. יגאל חיון בן אסתר רינה ע"ה. שמחה בת פרחה ע"ה. עזיזה בת חניני ע"ה. ישראל ואברהם בני חניני ע"ה. יגאל בן מיכל ע"ה. אלתר חצק בן שרה ויצחק.

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה.

ברכה והצלחה בעזהי"ת לספרי החדש ההולך ונרקם "להתהלך באור הגאולה", כהמשך לספרי הקודם "להתהלך באור החיים". לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, ע"י לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה, נכד לזקן הכשר רבי חיים בן עטר ע"ה.

לזיווג הגון לאורי בן נאוה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין ודוד. מיכאל מאיר בן זוהרה.

 

• גיל בר מצוה

״היו מקדימין לחנך במצות תפלין לקטן שעוד לא הגיע לי״ג שנה, ובגיל עשר ואחת עשרה, מתחנך למצות תפלין בברכה״.

כן פסק מר״ן(ב״י סוף סי׳ ל״ז), והסכים איתו בעל ב״ח (שם). והחולקים הם בעל העיטור שהובא ע״י ב״י, והרמ״א שפסק כדעת העיטור בדרכי משה (שם). ומנהג האשכנזים הוא כדעת הרמ״א ״שאין הקטנים מניחים תפלין עד יהא בר מצוה דהיינו בן י״ג שנים ויום אחד״(שם). ומנהג עדות המזרח בארץ הוא כדעת רמ״א.

וזה לשון השו״ע (סי׳ ל״ז, ס״ג): ״קטן היודע לשמור תפילין בטהרה שלא יישן ולא יפיח בהם (ושלא יכנס בהן לבית הכסא) ־ חייב אביו לקנות לו תפלין לחנכו״. ורמ״א כותב בהמשך: ״ויש אומרים דוקא שהוא בן י״ג שנים ויום אחד, וכן נהגו ואין לשנות״. ראה עוד מקורות בכף החיים (סי׳ ל״ז, אות י״ד).

אם כן מדובר במחלוקת בין האשכנזים והספרדים, ורצוי להחזיר עטרה ליושנה. ור׳ יוסף משאש כתב: ״אלא לכת העצלנים המאחרים לחנך בניהם עד אחר י״ג שנה שאז באו לחיוב מצוות, אמנם רובא דעלמא זריזים המקדימים לחנכם מבני עשר ובני י״א, ויש עוד מקדימים יותר מבני ח׳ וט׳ שעדיין לא באו לכלל חיוב מצוות״(מים חיים ח״ב, סי׳ א). וראה נספח ׳נהגו העם׳ בסוף ספר ׳קהלת צפרו׳ לד׳ דוד עובדיה (עט׳ 265).

נהגו העם-רבי דוד עובדיה

בר מצור»

• היו מקדימין לחנך במצות תפלין לקטן שעוד לא הגיע לי״ג שנה ובגיל עשר ואחד עשרה מתחנך למצות תפלין בברכה. וכדעת הב״ח בסי׳ ל״ז שהסכים לדעת מרן הב״י, וכ״כ הר״ש הלוי בתשר ח״א סי׳ א׳ שאין לנו אלא דברי הב״י שסובר דקטן ממש בן ט׳ וכו׳ ה״ד הרב כפ״ה שם אות י״ד. ועיין בספר אהל יוסף הנד״מ סי׳ ג׳ שהאריך בזה יעיי״ש.

בהגיע הנער לחינוך לא היו מברכין הברכה שהביא הרמ״א ז״ל בסי' רכ״ה ס״ד ברוך שפטרני וכו׳ גם בלי שו״מ. ועיין בספר דברי חמודות על הרא״ש במס׳ ברכות פ׳ הרואה אות ל׳, והטעם נ״ל מפני שהיו מהנכין במצות תפלין קודם י״ג. ואז לא נתקנה ברכה לדרדקי, ואחר שנעשה לבן מצוה, האי שעתא לאו שעת חינוך שכבר נתחנך, ועיין בספר אהל יוסף סי׳ ג׳ שהביא כן מהתב״ש סי׳ כ״ח.

 

• ברכת ׳ברוך שפטרנו׳

לא נהגנו לברך את הברכה ״ברוך שפטרני מעונשו של זה״ כשהגיע הילד לחינוך, ואפילו בלי שם ומלכות, לא נהגנו לומר אותה.

ברכה זו הובאה ע״י הרמ״א (סי׳ רכ״ה ס״ב).

ראה ׳נהגו העם׳(שם). והטעם – לפי ר׳ דוד עובדיה (שם) – הוא מפני שמחנכים את הילדים לפני י״ג, ואי אפשר לברך ברכה זו לפני שהילד מתחייב במצוות מן התורה. ור׳ שם טוב גאגין כותב (כתר שם טוב ח״א, עט׳ שיח, סעיף פו): ״לא ראיתי ולא שמעתי שהספרדים נהגו לברך ברכת ברוך שפטרני מעונשו של זה כשהבן נעשה בר מצוה, והאשכנזים נוהגים לאומרה בעת שהבן עולה לתורה כשנעשה בר מצוה ואומרים אותה בלי שם ומלכות״. והוא כתב שהטעם שאין אנו אומרים ברכה זו, הוא שהיא לא הוזכרה לא בבלי ולא בירושלמי, וכן לא הזכירוה הרי״ף, הרמב״ם, הטור והשו״ע. מקור ברכה זו הוא באגדה (ב״ר, פרשת תולדות על פסוק ויגדלו הנערים).

דברי שלום ואמת-הרב שלמה טולידאנו-חיזוק כמה פסקי הלכות ברוח הפסיקה של חכמי צפון אפריקה. גיל בר מצוה.

עמוד 44