מורשת יהדות מרוקו

חבריו ללימודים

הרא״ה מזכיר בחיבוריו אחדים מחבריו ללימודים, את רבי ראובן בן היעב״ץ, בפתיחה להספד שנשא עליו:

דרוש שדרשתי על שמועה כי באה שנתבקש בישיבה של מעלה בקצרות ימים החכם השלם כהה״ר ראובן ן מורנו הרב המובהק וכולל דיין ומצויין וחסיד מר קשישא כהה״ר יעקב ן צור, שמת בחה״מ [בחולי המגפה] בעיר סאלי, אב בחכמה ורך בשנים, שנותיו יהיו קרוב לחמשה ועשרים שנים, עמיתי בתורה ובמצוות, אוי לאזנים שכך שמעו, ה׳ ישקה לאביו כוס תנחומין, ויהיה מזבח כפרה בעד כל ישראל אמן. נתבקש בי״ג באב, וקדם לו מת בנו יחידו. ובאה השמועה בי״ז לאב, דרשתי עליו כ״א באב, יום ג׳ בשבת מש׳ ק״ב לפרט.

כמו כן מזכיר רבי שם טוב בן אמוזג, שכנראה למד איתו אצל רשב״א ור״ח בן עטר: ׳ואחרי כותבי זה השקפתי על חבור החכם רבי שם טוב בן אמוזג ז״ל וראיתי שכתב קרוב למה שכתבתי ….׳.. הרא״ה מזכיר חבר נוסף ׳הקשה אחינו החכם השלם ר׳ יוסף בן סאמון נר"ו.

הרא״ה בתיטואן

בשנת התצ״ח, מעוצמת הרעב ששרר באזור בשנה זו, הרא״ה ברח מפאס לתיטואן, כפי שמוזכר בחיבור שלפנינו: ׳להיות שבימי הרעב שעברו בשנת ח״ץ לתפ״ץ כשגלינו מארצינו לעיר תיטוואן יע״ה אחר עבור הפסח של השנה הנז״. בשנת הת״ק (1740) הרא״ה דרש בתיטואן לכבוד שמחת חתן. בשבתו בתיטואן דבק בתלמידי חכמים, עיין בכתביהם, נשא ונתן בדבריהם בענוה ובעוז. רבי מנחם עטיא מחכמי תיטואן, נדרש לבאר דברי הגמרא המצריכה לברכת הגומל עשרה ׳ותרי מינייהו רבנן׳, לבאר דברי הרא״ש ושאר הראשונים. הרא״ה בהיותו בתיטואן בשנת ת״ק העיר באריכות על תשובת רבי מנחם; ׳שנת ת״ק, בסדר שלח לך, בתיטואן יע״א. ראיתי מה שכתב החכם השלם ד״ו כהה״ר יצחק הלוי זלה״ה, על מוהרא״ם זלה״ה ומה שהקשה עליו, ונלע״ד לתרץ קושיות שהקשה על מהרא״ם ז״ל, ע״ה אליהו הצרפתי סי״ט׳. הוא נשא ונתץ עם חכמי העיר ׳ויכוח שהיה לי עם הרב יעקב טאוריל נר״ו על מה שכתב הרא״ם…; וכן מזכיר מה ששמע משם חכמי תיטואן, ׳ושמעתי בשם הרב הגדול כמה״ר חסדאי אלמושנינו׳. הוא שהה בתיטואן לפחות עד לשנת התק״א. בשנת התק״ב (1742) אנו מוצאים את הרא״ה בפאס, לשם חזר בראשית שנה זו או בסוף שנת התק״א. דומה שלהרא״ה היו קרובי משפחה בתיטואן, משום כך מצאנו אותו לפעמים שוהה בתיטואן, הוא הכיר את חכמי תיטואן ונשא ונתן עמהם בהלכה על אף המרחק הגיאוגרפי.

הרא״ה ורצונו לעלות לארץ ישראל

סמוך למחצית המאה הי״ח, גברה עלייתם של יהודים ממרוקו לארץ ישראל. משפחות רבות מכרו את רכושם, לקחו מקל נודדים ויצאו לדרך ביבשה ובים, ללא תמיכה וללא הדרכה. כשכל משאת נפשם להגיע אל ארץ חמדה. קשיים רבים עמדו בדרכם: מרחקים גדולים, דרכים עקלקלות והוצאות מרובות, גייסות ומלחמות בין עמים, וסכנת נפילה בשביה בידי שודדי דרכים, עם כל המשתמע מכך. אולם שום דבר לא עצר בעדם, כי עזה אהבתם וכמיהתם לזכות לדרוך על אדמת הקודש ארץ אבותינו ונחלתנו. גם הרא״ה, בצעירותו השתוקק לעלות לארץ ישראל, ולשם כך קיבל מחכמי מרוקו המלצה המתארת את אישיותו ואת יחוסו. יתכן שהוא הושפע מעלייתו של רבי חיים בן עטר או מיציאת חברו ר׳ יוסף בן סאמון, שיצא ממרוקו כדי לעלות לארץ ישראל, משום מה עלייתו של הרא״ה לא יצאה לפועל.

מרביץ תורה

עם חזרתו של הרא״ה מתיטואן לפאס, התמיד בתלמודו ביתר שאת ויתר עוז, וחידושים רבים מאשר נתחדשו לו בשנים אלו, העלה על הכתב, והם פזורים בכתביו המרובים. הרא״ה הרביץ תורה לתלמידים, הוא התמסר לתלמידיו וטיפל בהם כאב לבניו. סמך את תלמידיו בסמיכת חכמים, חלקם ידועים לנו בשמותיהם ויוזכרו בהמשך. שנים רבות לאחר שעזבו תלמידיו א ספסל הלימודים, המשיכו בקשרים עם הרא״ה בעל פה ובכתב, וביקשו ממנו עצה ותושיו וגם הוא היתה דעתו עליהם נענה לבקשותיהם, הדריכם ונתן להם גיבוי מול בעלי בתים וראשי קהילה שהתנכלו להם. כמאמר שלמה המלך: כַּ֭מַּיִם הַפָּנִ֣ים לַפָּנִ֑ים  כֵּ֤ן לֵֽב־הָ֝אָדָ֗ם לָֽאָדָֽם׃ (מש כז, יט), תלמידיו החזירו לו הוקרה ואהבה עזה. מתלמידיו הידועים לנו הם: רבי שאול ישועה [= להלן: רש״י] אביטבול, רבי שלמה אביטבול, רבי רפאל אהרן מונסונייגו, רבי מרדכי הלוי, רבי משה אלמושנינו, רבי שלם מאמאן, רבי בנימין לכרייף, רבי ישראל בן שעייא שכיהן כרב בג׳יבלטאר.

רבי ישועה אביטבול: נולד סביב שנת התצ״ט. חידושיו בהלכה ופסקיו נדפסו בספרו ׳אבני שי״ש׳, ב״ח, דרושיו וחידושיו בספרו ׳אבני קדש׳ (ירושלים תרצ״ד). עליו ראה משה עמאר, במבוא לשו״ת אבני שיש, מהדורת מ׳ עמאר, ירושלים תשע״א.

רבי שלמה אביטבול: רב ומו״ץ בצפרו, נודע כבעל צדקה. למד לפני ר׳ שאול ישועה אביטבול ולפני הרא״ה. והם הסמיכוהו לדיין. הוא כיהן ברבנות בצפרו. הוא נפטר בשנת התקע״ח. והניח אחריו סיפריה עשירה ומגוונת.

רבי רפאל אהרן מונסונייגו: בן רבי ידידיה משה מונסוניגו. נולד בסביבות שנת התק״ב, למד לפני רבי שאול סירירו ולפני הרא״ה, והוסמך ע״י הרא״ה. כיהן ברבנות בעיר פאס. הוא היה פוסק, דרשן ומשורר, והשאיר אחריו כמה וכמה חיבורים, ומהם נדפסו: ׳מי השילוח׳, ׳משכיות לבב׳ ו׳בנאות מדבר׳. נפטר בשנת הת״ר, בהיותו כבן שמונים שנה. עליו ראה משה עמאר, במבוא שכתב לחיבוריו ׳מי השילוח׳, מהד״צ לוד תשנ״ג; ׳בנאות מדבר׳,לוד תשע״ז.

רבי מרדכי הלוי: בן רבי אברהם ן׳ חסדאי. רבינו הספידו באב שנת תקכ״ז, וכינהו ״תלמידי החכם״ , נער בוכה, דרוש טו עמ^׳ עו.

רבי משה אלמושנינו:  תלמידו משודך עם בתו של הרא״ה, נפטר בחייו ונספד על ידו: ״על תלמידי משודך בתי כה״ר משה אלמושנינו ז״ל בפקידת השבוע, בבית הכנסת הי״ג של כהה״ר רפאל עובד ן׳ צור נר״ו״ נער בוכה, דרוש כא בסופו, עמ^׳ קכג.

רבי שלם מאמאן: נפטר ברביעי בשבת כ״ד לחשון התק״ב, ונספד ע״י הרא״ה: ״על תלמידי הנבון ה״ר שלם הנקרא מאמאן ז״ל״, ובסופו: נ״ל אליהו התק״ב בכסלו, ודרשתיו בפקידת החדש על תלמידי הנבון כה״ר שלם ן׳ מאמאן ז״ל״, נער בוכה, עמ׳ נו־נח. דרוש לת״ח שמת בקיצור שנים ב״מ על הנבון כהה״ר שמואל ן׳ מלכא ז״ל ובסופו רשם: חידשתיו באלול התקי״ט ליצירה… דרשתיו על תלמידי הבחור ונבון שלם ן׳ מאמאן שנפטר ברביעי בשבת כ״ד לחשון התק״ך ליצירה״, נער בוכה, ס-עא.

רבי בנימין לכרייף: מח״ס גבול בנימין, שהה בפאס ומכנה להרא״ה בספרו משי״ח (=מורי שיחיה) אליהו רבא, וראה בהקדמות לספר הנ״ל.

רבי ישראל בן שעייא שכיהן כרב בג׳יבלטאר: שאלות ותשובות ממנו נמצאות בשו״ת ר׳ יצחק בן וואליד, ויאמר יצחק, ליוורנו תרל״ב, ח״ב,חו״מ, סימנים מג ופא, ושם בסוף סימן מג, מציין שהיה תלמיד של הרא״ה וראה להלן יליד ציון הערה 306; משפטים צדיקים, ח״א, סימן י. תודתי נתונה לעמיתי ר׳ שלמה דיין שהפנה את תשומת לבי לתשובה זו. עליו ראה מלכי רבנן, דף עט טור ג. ר׳ ישראל נפטר בגיל מופלג בט״ז אייר ת״ר(1840).

בית הכנסת של משפחת צרפתי

כאמור לעיל עד למחצית המאה הי״ז היה בידי משפחת צרפתי בפאס בית כנסת ׳תלמוד תורה' הוא נחרב על ידי השלטונות עם עוד בתי כנסת בפאס בשנת ת״ו (1646). המשפחה הקימה בית כנסת חדש וגם הוא נחרב ברעב של שנת התצ״ח (1738). הרא״ה הקים שתי בתי כנסת אחת נקראת על שמו ׳צלאת אלחכם׳ [=בית הכנסת של החכם], התפלל בה ובה היתה הספריה המשפחתית. והשניה העמיד בה שליח ציבור את תלמידו רבי רפאל אהרן מונסונייגו, והיא נקראת גם על שם רבי אהרן. שתי הבתי כנסת התקיימו והתפללו בהן עד לשנות הששים של המאה העשרים. בעקבות העליה הגדולה לארץ ישראל ומעבר היהודים מהמלאח לגור בעיר החדשה, חדלו לתפקד.

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי- משפחת צרפתי וחכמיה בעיר פאס-משה עמאר.

עמוד 55

יעקב בירב

נולד בשנת ה״א רל״ד-1474- במקדה שבקרבת טולידו בספרד. בצעירותו בהיותו בן י״ח שנה עבר לפאם, עיר מרובת אוכלוסין ובה אז חמש מאות בע״ב יהודים. אח״כ היה בתלמסאן ומשם עלה לאה״ק וישתקע בירושלים. אך לא ארכו ימי שבתו בה, ונסע למצרים וישתתף שם בבית דינו של הנגיד ר׳ יצחק הכהן שולל ז״ל, כנזכר בתשובותיו סי , לח. סמוך לזמן פטירתו של הנגיד עלה לצפת, ויקבע בה את ישיבתו ותלמידים רבים נהרו אליו ללמוד אצלו ולשמוע תורה מפיו.! רבני זמנו הפליגו בשבחו. הרב יהונתן גלאנטי ור״מ פאפיריש בהקדמתם לספרו יאמרו , שהיה גאון מופלא רב מוסמך ומפורסם בדורו ממזרת שמש ועד מבואו נודע שמו כי זרח בחשך אור לישרים וממנו יצא תורה ואורה לכל ישראל בארץ הצבי צפת. והרב נסים שלמה אלגאזי הזקן כתב עליו: כי היה יחיד בדור, עמוד גולת אריאל צדיק יסוד עולם. ר״ש קלעי בספרו משפטי שמואל יציינו כמופת הדור ופלאו. נזכר הרבה בתור ״ראש בית הועד" בצפת. רוב חכמי ישראל בצפת היו תלמידיו וגם מרן בית יוסף בתוכם, כי בכמה מקומות קראו ״רבי ומורי״. הרב המבי״ט בתשובה אחת ח"א סי׳ מא. מזכיר כי שלשה סדרים היו ערוכים על לשונו כמאן דמנת לי בכיסתיה, ובמקום אחד: ״בבוא הרב הגדול מורנו כמהר״ר יעקב בירב זלה״ה ממצרים פה להאיר עינינו במאור תורתו וכו״. שו״ת המבי״ט ח״א, ם״י רמ״ז. הרה״ח גרץ יתארהו, כאחד מאנשי המעשה החרוצים ורבי הפעלים ביוצאי ספרד וגדול בתורה יותר מכל הרבנים שבימיו. בתחלה סבל מחסור, רעב וצמא, ויעמד פעמים רבות במקום םכנה. בפאס יסד ישיבה גדולה, ובבוא לשם גדודי הספרדים לכבשה עזב את המקום.

כרוב חכמי צפת היה גם הוא מתעסק במסחר. בשנת ה״א רפ״ה קנה בשמים הידועים בשם קרנפ׳יל וקאנילה, מיד הסוחר שבתי הכהן סיציליאנו בסך תתק״ע פרחי זהב, אשר היה בעצמו סוכנו של הסוחר יחיאל הכהן. בעקב אי הבנה בינו ובין אלה שנמצא עמהם בקשר, ערך מחאה אל בית הדין בצפת, ביום כ״ו תמוז רצ״ו. וכן ביום כ״א כסלו רצ״ז. חברי ביה״ד בירושלים בעת ההיא הרבנים רלב״ח, מאיר בכמוהר״ר יוסף פאסי ור״ד בן שושן שנתבקשו לעיין בדבר הצדיקו את המוכר, בגגוד לדעת ביה״ד בצפת אשר פסק לזכותו של מהרי״ב. אולי סייע פרט זה במשהו, בהתלקח הריב בענין הסמיכה. בבואו לצפת, כבר היו רבני המקום מדיינים ביניהם ע״ד חדוש הסמיכה, כמו בזמן המשנה והתלמוד. מהר״י בירב מצא איפא את הקרקע מוכשרת לקליטת רעיונו הנעלה, והוא נגש לממשו באמונה ובאמץ רוח.

הצד הטוב שבו שהיה עשיר ובלתי תלוי באחרים, ולפיכך התכבד על פני כלם ויגמר בלבו לתת חזוק להתעוררות המשיחית. לתכלית זו אפף את רוב רבני העיר, ולאחר שקבל את הסכמתם של עשרים וחמשה מהם נתחברה על ידו אגדת הסמיכה. הרבנים הנ״ל בחרו בו מיד לראש עליהם ויסמכוהו, ובנוסח התלטתם נאמר: ״בררנו לגדול שבנו בחכמה ומנין וכו', שיהיה סמוך וראש ישיבה ורב יתקרי הוא יושיב מהיותר חכמים שבנו אצלו, ורבנים יתקרו סמוכים לעד לעולם וכו'״. וכך הושבה הסמיכה ליושנה בשנת רצ״ח. צעד זה של מהר״י בירב ורבני צפת, גרם לוכוחים סוערים ולמחלוקת נוראה ועצומה ששני נושאיה העיקריים היו הרב המוסמך יעקב בירב עצמו ובר פלוגתיה שלו הרב לוי בן חביב ראש רבני ירושלים בעת ההיא. פרטי המחלוקת השייכים לנושא זה האגרות מצד אל צד וכו', הובאו בשו״ת מהרלב״ח קונטרס הסמיכה בסוף הספר וכן בכל ספרי ההיסטוריא הישראלית.

הד עמום מעצבו ומרגזו של מהר״י בירב בעתות המבוכה ההן עולה ובוקע אלינו ממכתבו אשר כתב אז להחכם השלם והדיין כה״ר יצחק בן חיים יצ״ו. ואלה דבריו: ״כתבך קבלתי, וה' יודע שאני מצטער מצערך יותר מצערי, ותדע שבזמן הזה כל חכם שאינו חנף ועושה לכל אחד משוא פנים חייו אינם חיים, וכל חייו חיי צער. ואודיעך, שהטבע של זה העולם הוא, מי שהיום בצער מחר בנחת, ואין שום דבר בזה העולם שיהיה תמידי״. שו״ת מהר״י בירב סי׳ לז, עמ. כו. עב. לרגל חלוקי הדעות הגדולים ששררו בעת ההיא בין רבני א״י ע״ד שאלת הסמיכה וכל המסתעף ממנה, נאלץ מהר״י בירב לצאת את צפת ויתישב בדמשק. המחלוקת שבינו וכמה ממעריציו מצד אחד, ובין מהרלב״ח והנוטים אליו ואל דעותיו מצד שני קרבה את קצו, ובר״ח אייר שנת אש״ה, השיב רוחו הטהורה אל על. ר׳ אליעזר אזכרי בספרו ״חרדים״ כנהו: רבן של כל חכמי צפת. אחד השואלים שפנה אליו בעניני דת ודין כתב לו: ״אלו היו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ונר ישראל אתה גאוננו ומלכנו ורבנו בכף שניה תכריע את כלם״ הרב המבי״ט תלמידו המובהק העיד כי ״מלבד בקיאותו הגדולה וחריפות שכלו היה גם בעל מרץ כביר ומשפיע גדול, תקיף בדעתו וגבור הרוח״. רוב תשובותיו הדנות בעניני גטין וכו', נאספו לספר ע״י הרב שלמה בן עזרא ונדפסו בוינציה שנת תכ״ג, במצות השר הגדול אנדדיאה מורישיני ברשות השררה וכו'. בספר באו הסכמות והקדמות של הרב המו״ל, של ר' שלמה אלגאזי הזקן ושליחי צפת באזמיר, הרבנים יהונתן גלאנטי ומשה פארידיש. בסופו יש שו״ת אחחדות להרבנים יוסף פאסי, מאיר הלוי, ברוך בכמוהר״ר אליקים, מוהר״ר דוד בן זמרא, חידושי תלמוד לרשב״א על קדושין, שיטת מהרי״ב וכו'. כמה מתשובות מהר״י בירב נדפסו בשו״ת המבי״ט.    רבי משה בר יוסף מִטְרָאנִי (המבי"ט. 1500 – 1580; 

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני– יעקב בירב
עמוד 146

רבי דוד ן' מרג'י

בשנת תקכ״ט (1769) סיבב בשליחות חברון בצפון־אפריקה ר׳ דוד ן' מרג׳י. הוא היה מעולי מרוקו שהתישב בחברון, וכבר בשנת תקכ״ג(1763) חתם עם חכמי חברון על אגרת־ שליחותם של ר׳ חיים רחמים באג׳אייו ור׳ יצחק זאבי. בשנת תקכ״ט הגיע בדרך־שליחותו לטריפולי שבאפריקה. במרוקו חיבר לכבודו הפייטן ר׳ דוד ן׳ חסין שיר, תחילתו: ״אנכי אשיח בלב שש שמח״. בשירו יאמר על השליח: ״ואייתי מתניתא בידיה ותוספתא, מילי דאגדתא ומילי דשמעתא״. נשתמרה גם אגרת שנכתבה מחברון לר׳ שלמה טולידאגו במכנאסא בדבר שליחותו.⁷¹

רבי אברהם רובייו ורבי רפאל שבתי הכהן

בשנת תקכ״ח (1768) נשלחו מחברון לפולין שני שלוחים ביחד: ר׳ אברהם ב״ר מרדכי רובייו ור׳ רפאל שבתי הכהן. הגיעה לידינו אגרת בדבר שליחותם שנשלחה מחברון לגביר ר׳ יעקב יערסלוב בברעסלא. באגרת נאמר: ״אם אמרנו נספרה תלאותיגו… כמה ירחי שוא ולילות עמל מינו לנו…צרות רבות ורעות סדורות ובאות לאלפים ולמאות… ובראותינו כי באו מים עד נפש, חלינו פני החכמים… כמוהר״ר אברהם רובייו נר״ו וכמוהר״ר רפאל שבתי הכהן נר״ו ללכת בשליחותינו למחנה קדשכם…״ בשנת תקל״ד (1774) כבר היו שגי השלוחים שוב בחברון.

ר׳ אברהם רובייו כבר חתם בחברון בשנת תקכ״ג (1763) על אגרת־שליחותם של ר׳ חיים רחמים באג׳אייו ור׳ יצחק זאבי. בשובו משליחותו חתם שם בשנת תקל״ה (1775) על אגרת־שליחותו של הרב חיד״א ועל אגרת־שליחותו של ר׳ משה הכהן סקלי. שליחותו זו ביחד עם ר׳ רפאל שבתי הכהן היתה שליחותו הראשונה. אחריהם יצא בשליחות הברון עוד שלש פעמים לאירופה המערבית: בשנות תק״ן—תקנ״ג(1790—1793), בשנות תקנ״ח—תקס״ב (1798—1802) ביחד עם ר׳ מיכאל הכהן, ושוב ביחד עם ר׳ ישעיה באג׳אייו. ועל שליחויות אלו יסופר להלן בפרוטרוט. (עיין עמ׳ 599—600).

שותפו בשליחותו הראשונה, ר׳ רפאל שבתי הכהן, חתם בשובו משליחותו בחברון בשנת תקל״ד (1774) ובשנת תקמ״ב (1782) על אגרות־שליחותו של ר׳חיים אברהם ישראל זאבי, ובשנת תקל״ה (1775) על אגרת שליחותו של הרב חיד״א ועל אגרת־שליחותו של ר׳ משה הכהן סקלי. בשנת תק״ן (1790) הסכים ביחד עם חכמי חברון לספר ״שמן המר״ לר׳ מרדכי רובייו, שנדפס ע״י בנו ר׳ אברהם רובייו בליוורנו תקנ״ג. בשנת תקנ״ב (1792) חתם שם על אגרת־שליחותם של ר׳ אפרים נבון ור׳ יהודה ליאון. וכנראה נפטר סמוך לזמן זה.

בראשית שנת תקל״ג (1772) נשלח שנית בשליחות חברון לאירופה המערבית ר׳ חיים חיד־א יוסף דוד אזולאי. על שליחות זו, שנמשכה עד סוף תקל״ח (1778), כבר סיפרנו בפרוטרוט אגב שליחותו הראשונה.

באותה שנה, שנת תקל״ג, נשלח חברו של הרב חיד״א, ר׳ יעקב ב״ר חיים יוסף אלישר, ר׳ יעקב בשליחות חברון לארצות ערב. אביו ר׳ חיים יוסף אלישר היה באמשטרדם בשנת תע״ב אלישר (1712) ביחד עם ר׳ אברהם יצחקי והדפיס שם מתוך כתב־יד את הספר ״נגיד ומצור.״ לר׳ יעקב צמח, ובשנת ת״ץ (1730) היה בשליחות חברון בצפון־אפריקה, ובאיטליה עם ר׳ אליהו ן' ארחא.

הוא עזב את חברון ביחד עם הרב חיד״א ביום ערב ר״ח חשון תקל״ג, לילך למצרים דרך עזה ומדבר סיני. חיד״א רשם ביומנו: ״ערב ר״ח חשון יום ב׳ פרשת נח נסענו מחברון עם החר״י אלישר״. וביום ט׳ חשון הוא רושם שם, שעל גבול מצרים נתגלעו חילוקי־דעות בינו ובין ר׳ יעקב אלישר באיזה דרך לילך ״ודברתי להחרי״א [להחכם ר׳ יעקב אלישר] טובא תוכחתי ואמרתי לו: ׳נהי דבתורה אתה גדול ממני, אך בעניני העולם אינך מכיר כלום׳״.

בשנת תקל״ה (1775) היה בבצרה ובאותם הימים עלו הפרסים על העיר ויצורו עליה, ובמשך שנה תמימה סבלו היהודים מתגרת־ידם הקשה של הצרים. לבסוף הצליחו התושבים להדוף את האויב והיהודים ניצלו. לזכר הנס חיבר השליח שיר־הודיה בשם ״מגלת פרס״.  בהיותו בבצרה שמע על מות אשתו בחברון, ונשא שם אשה אחרת.

• השיר נדפס בפעם הראשונה מתוך כתב־ידו ע״י נכדו הרב ראשון־לציון ר׳ יעקב שאול אלישר בראש ספר־דרושיו ״איש אמונים״, ירושלם תרמ״ח! וחזר ונדפס בקונטרס מיוחד בשם ״מגלת פרם״, בבגדאד בשנת תרס״ו: ונדפס שלישית ע״י יוסף מיוחם ב״ירושלים״ של לונץ, ט׳ (תרע״א),

עט׳ 285—326 : ונדפס רביעית ע״י החכם דוד סולימאן ששון ברבעון ,Jewish Quarterly Review .New Series, XVll (1926-1927), _PP. 440 ff ונדפס חמישית ע״י א. אלמליח ב״מזרח ומערב״ כרך ג׳ (תרפ״ט), עמ׳ 311—324. הרב ר׳ יעקב שאול אלישר טעה (או הוטעה) לחשוב שר׳ יעקב אלישר השליח־המשורר היה בנו של ר׳ חיים ירוחם וילנא בן ר׳ יעקב וילנא אשכנזי (ואחריו נגררו אלמליח במאמרו הנ״ל ופריימאן ב״מעגל טוב השלם״ עמ׳ 49), אף שבראשי החרוזים הוא חותם בפירוש : בן חיים יוסף, ואביו ר׳ חיים יוסף אלישר היה ידוע ומפורסם וישב בחברון, כאמור לעיל. וכן די לקרוא את מכתבו לחיד״א שפרסם אלמליח שם, כדי לראות שכותבו היה ספרדי.
שלוחי חברון באמצע המאה הי"ח עד התיישבות חסידי חב"ד בחברון

עמוד 591

בס"ד

ליקוטים לפרשת וזאת הברכה מאת יצחק פריאנטה

וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלוקים את בני ישראל[לג/א]אומר אהבת חיים ידוע מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה שאין העולם מתקיים אלא בזכות תורה וברכה , כמו שכתוב כי שם צווה השם את  הברכה חיים עד העולם והמברך מתברך, וכתוב הני כי כן יבורך גבר , והביא במסורה שלוש פעמים וזאת הברכה, וזאת  התרומה, וזאת התורה רוצה לומר החוט המשולש לא במהרה ינתק, כל פרקמטיא של משה הייתה בזאת ובוטח בזכות שלושה אבות זאת ראשי תיבות זכות אבות תמיד אם קימתה וזאת התרומה ונתת מעשר ותרומה וצדקה, השם יזכה אותך לזאת השני דהיינו וזאת התורה, וכל המקים את התורה מעוני סופו לקימה בעושר וזאת השלישי דהיינו וזאת הברכה זה השפע- וזאת הברכה.

וזאת הברכה ממשיך אהבת חיים ואומר כתוב בספר שמנה לחמו שבשעה שברך משה את השבטים לא ברכם כסדר תולדותם ולא כסדר דגליהם אלא ברך אותם על סדר מה שעתיד להיות לימות המשיח ואיך ינחלו ישראל את הארץ והחיל מראובן לא מפני שהוא הראשון אלא מפני שהוא עתיד לבוא במלחמה בראשונה במלחמת גוג כדאיתא באדרא ובזוהר הקדוש פרשת ויחי שעתידים לעורר מלחמה בארץ ישראל בזמן שיתגלה המשיח אז יצאו שבט ראובן ויעשו מלחמות בעולם וינצחו ויתגברו על האומות, ולכן ברך אותם משה.

וזאת הברכה. אומר בעל התורים לעי"ל מיניה כתיב אשר אני נותן לבני ישראל וסמיך ליה וזאת הברכה לומר אני מסכים על ברכתם וזאת הברכה. בגי" [זו היא התורה] כי בזכות התורה ברכה: משה איש האלוהים. ראשי תיבות[מאה]  וסופי תיבות [משה] וזהו ה" אלוהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים שאמר תנו לו [ק] ברכות בכל יום וכל ברכה וברכה [י] זהובים הרי אלף לכך אמר יוסף ה" עליכם ככם   אלף פעמים משלי ויברך אתכם משלו, הפסוק מתחיל ב [ו] ומסיים ב [ו] לומר שבירך 12 שבטים.

וזאת הברכה אומר רבנו סעדיה בן אור בספרו ערוגות הבושם והנה יש להתבונן מה טעם אמר הכתוב וזאת הברכה בלשון יחיד, היה לו לומר בלשון רבים "ואלו הברכות אשר ברך משה" , שהרי משה ברך את שנים עשר השבטים באופן פרטי, לכל שבט ברך ברכה אחרת המיוחדת לו. ונראה לי כי משה רצה להמשיך אור הברכה על ישראל מבחינת ארבעה שמות הקדושים הרמוזים בסוד ארבע העולמות הקדושים, האצילות הקדוש, הבריאה אשר הוא סוד עולם הכיסא, היצירה סוד עולם המלאכים והאופנים, ועולם העשייה אשר הוא סוד עולם חיות הקודש, וארבעה שמות אלו עולין בגימ" [רל"ב] כמניין תיבת הברכה. עוד נלמד כי משה רצה להמשיך עליהם אור מסוד האחדות העליון הפשוט והגמור בתכלית האחדות. ולפיכך אמר הכתוב וזאת הברכה בלשון יחיד.

אשריך ישראל מי כמוכה עם נושע בשם מגן עזרך ואשר חרב גאותך ויכחשו אויבך לך ואתה על במותימו תדרוך[לג/כט] אומר אהבת חיים איזה חרב זה? וכי יש חרב לקדוש ברוך הוא? כמו שאנחנו מזכירים בליל הסדר וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים וגם בישעיה [כז/א] כתוב ביום ההוא יפקוד השם בחרבו הקשה הגדולה והחזקה על לוויתן נחש

————————-ו  ז  א  ת   ה  ב  ר  כ  ה  –

בריח ועל לוויתן נחש עקלתון והרג את התנין אשר בים . הזכיר כאן שלושה אופנים הקשה כנגד לוויתן נחש בריח זה ישמעאל שמתקשה על עם ישראל כול ימי גלותנו . הגדולה כנגד לוויתן נחש עקלתון וזה כנגד אדום אומה גדולה שנקמה בישראל, וחזקה אלו שאר אומות שהתחברו עמהם יחד וקרא אותם הנביא התנין אשר בים . עוד כתוב כי רוותה בשמים חרבי על אדום תרד ועל עם חרמי למשפט פה גם כן הזכיר חרב עבור שעשו חרם על ישראל שלא למכור להם שום דבר ועל זה יביא אותם למשפט. עוד כתוב חרב לשם מלאה דם הודשנה מחלב וכמו זה יש  הרבה חרבות בתורה בנביאים ובכתובים וכולם לשון נקמה שהטיח לנו הקדוש ברוך הוא שיושיענו. וזה שאמר משה עם נושע בשם . מכול זה למדנו מוסר גדול שאנחנו צריכים להתחזק באמונה ולחזור בתשובה וכשיבואו בני ראובן ויצאו למלחמה נזכור ברכתו של משה.

יחי  ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר [לג/ו]אומר רבינו בחיי  ועל דרך הקבלה הזכיר יחי על חיי העולם הבא, ואל ימת שלא ישוב משם עוד בגוף למות מיתה שניה , וזהו שתרגם אונקלוס  ומותא תנינא לא ימות , וגלה לנו בזה כי הנשמות  מתגלגלות לשוב בגוף אחר שקבלו שכרם ועונשם בגן עדן או בגיהינום ,וזה ידוע ומקובל כי כשם ששמיטות העולם חוזרות ומתגלגלות כן הנשמה אחר שקבלה שכרה בגן עדן או ענשה בגיהינום הנה היא חוזרת אחר זמן בגוף לקבל הראוי לה במידה כנגד מידה, והגלגול הזה נקרא אצל חז"ל תחיית המתים, הוא שאמרו בתחילת [מסכת תענית ב] בשלמא תחיית המתים כל יומא ויומא זמנא הוא אלא גשמים כל יומא ויומא זמניה הוא.

וזאת ליהודה ויאמר שמע השם קול יהודה ואל עמו תביאנו ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה [לג/ז]אומר רבינו בחיי וזאת ליהודה היא מדת המלכות שממנה המלכות לזרע יהודה, והיא הנותנת לו כוח הניצוח במלחמותיו, וכן דוד שהוא מזרעו אמר [תהילים כז] אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח כי היא מדתו של דוד, וכן הוא אומר ועוז מלך משפט אהב, וכתיב משפטיך למלך תן, ולכך התגבר דוד בכול המלחמות והיה מנצח כל אויביו, ועל כן הזכיר תמיד בשירותיו למנציח מזמור לדוד , יודה לקדוש ברוך הוא כי הוא המנציח האמתי, כי מה שהוא מנצח אין ניצוחו אלא מצד המידה ההיא, ולפי שהיה דוד מחזיק במידה ההיא ושפך דמים רבים על כן לו הוכשר לבנות בית הרחמים עד שבא שלומו בנו שהיה איש השלום מחזיק במידת הצדקה, כעניין שאמר וצדקתך לבן מלך.

וללוי אמר תומך ואוריך לאיש חסידך אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה [לג/ה] אומר רבינו בחיי ודע כי ארבע מדרגות הן בנבואה [בת קול] [אורים] [ותומים] ורוח הקודש] נבואה, וכולן מדרגות חלוקות זו למעלה מזו וכולם נמשכות מן המידה נקראת צר, וזהו [איוב כט] צדק לבשתי וילבישני והנני מבאר לך מכאן ארבע מדרגות הללו הראשונה בת קול ויש סוד במה שאמרו בת קול ולא בן קול, וכן במה שאמרו זה בנה אב, בנין אב משני כתובים ולא אמרו זה בנה אם או בנין אם , וכן במה שאמרו עוד יש אם למקרא ולמסורת ולא אמרו יש אב, כי הכול נאמר בהשגחה מכוונת וחוכמה יתרה, וחכמי האמת שכול דבריהם מיוסדים על אדני חוכמה וספיר גזרתם קיבלו כן מהנביאים עד משה מסיני וכן  בכאן בבת קול שהזכירו בת

                       ו  ז  א  ת    ה  ב  ר  כ  ה

ולא בן מוכרח היה לפי שהקול הזה המגיע לאוזני השומע הוא נמשך מאותו הקול שכתוב בו [שמות טו] והיה אם שמוע תשמע לקול השם אלוקיך, וכן עוד [במדבר ז] וישמע את הקול מדבר אליו והקול הזה הנשמע יקרא בת לפי שהוא נמשך מאותו קול, וזהו לשון בת קול. ועוד לטעם אחר נמרץ הוצרכו לומר בת קול כי היה הקול יורד לאוזני השומע כמידת הכיסא שהוא רחב מלמעלה וקצר מלמטה כי כן דמות כיסא הכבוד וכן צורת האש של מעלה רחבה למעלה וקצרה מלמטה, וזהו לשון בת קול שהיה הקול יוצא כמידת הכיסא, ובת קול זה היה נשמע תמיד לחכמי התלמוד ולחסידי הדורות בזמן בית שני שהיו משתמשים בבת קול אחר שפסקה הנבואה ופסקו אורים ותומים.

יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך [לג\י] אומר הזוהר הנגלה אמר הרועה הנאמן: אין דבר בעולם המבטל מיתה כקטורת, שהיא קשור דין ברחמים, עם ריח ניחוח שבאף. תרגום קשר- קטירו. ואמר המאור הקדוש [רבי שמעון]: מאחר שהתפילה היא הקרבן, כל האומר " פטום הקטורת" אחר תהלה לדוד, מבטל מיתה מהבית.

ולדן אמר דן גור אריה יזנק מן הבשן [לג/כב] אומר שמנה לחמו שהשם אמר לו דן את ישראל, וזהו שמשון שהיה משבט דן וכן ברכו גם כן יעקב [בראשית מט/טז] דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל גור אריה אותיות [הורג ארי] , הוא שמשון שהרג את הארי. [גור אריה] בגמ" בנזיר מן הבטן יזנק מהבשן שזינק לו מים מן שן הלחי. [יזנק מהבשן] בגמ" הוא הנס במים מהשן יזנק אותיות [נזיק] והוא מלשון נזיר.

כולם היו דרוכים ומתוחים לקראת שעת־הכושר בה ישתחררו מלבטיהם ומבוכתם. ההתלבטות היתה קשה וכל אחד חיכה לראות מה יעשה שכנו, חברו או קרובו לפני שיחליט מה יעשה הוא. הרושם שהתקבל אצל כולם היה שכל אחד החליט שלא להחליט וכולם מחכים לגיבור הראשון שיעז לשבור את הקרח, ואז, ינהרו כולם אחריו. בעוד ענין העליה לישראל נדחה לקרן־זווית היגיע החורף והגשמים החלו לרדת בימים ובלילות. הבתים היו בנויים מחימר עם קירות רחבים ושכבות עבות של טיח ותקרות חזקות. אך למרות הכל הגגות דלפו. האנשים יצאו לתקן את גגות־בתיהם והסתגרו ימים ארוכים בתוך בתיהם סביב מדורות־אש ותנורים ושכחו את המהומה. דרכי־העפר נשתבשו והשטפונות בנהרות מנעו תנועת־כלי־רכב מכל סוג שהוא.

המושל דובארי הגביר את הפיקוח על תנועת־היהודים באזור, כמו גם על תנועת הערבים. נאסר על היהודים לעלות לישראל כל עוד אין אישור רשמי מטעם שלטונות־המדינה והמלך, ואילו הערבים נחשדו בקיום קשר עם תנועות־המרי נגד הצרפתים. מהערים הגדולות מגיעות ידיעות שסיפרו שהמחתרת הערבית של לוחמי־החרות במרוקו, החלה בפעולותיה במגמה להניע את הצרפתים לעזוב את המדינה.

דובארי הנוקשה לא הסתפק בשינוי הדרסטי שעשה כאשר החליט לצמצם את מספר השייכים הרשמיים הערביים משבעה עשר לארבעה והדיח שניים.

הרוש אוחמאד הודח ותחתיו מונה קאייד מחוץ לעיירה בשם קאסם. מוחה או זאייד השייך של אזור תולאל והסביבה, הזדקן ולא יכול היה עוד למלא את תפקידו. במקומו נתמנה בנו עסו או מוחה הצעיר. עסו או מוחה שהיה עד כה מזכיר עירית־גולמימה שבאזור קסר סוק, היה בוגר קולג׳ אזרו. מינויו נעשה לפי כל גינוני־הטקס, וכל תושבי־העיירה והאזור הוזמנו להכתרתו. מטחי־כבוד נורו לכבודו על־ידי יחידה צבאית של הנוטרים המקומיים, הקהל הריע ממושכות, ולמרגלות דגל צרפת שהתנוסס ברחבת־העיריה, העניק גנרל צרפתי, מושל מחוז תאפילאלת, את אות־הכבוד ומינוי הוד־מלכותו לעסו־או־ מוחה, כקאייד ושייך של תולאל וגוראמה. עסו או מוחה ירש מאביו לא רק את שרביט־השלטון, אלא גם רכוש גדול. שלא כאביו, וגם לא כשאר השייכים, היה עסו־או־מוחה אדם משכיל, חכם מאוד, צעיר ונמרץ והקרין על סביבתו סמכות וכבוד.

הצרפתים היו גאים בו, מאחר וזו היתה להם הפעם הראשונה שהם ממנים אדם צעיר ומשכיל לתפקיד כה רם באזור זה, ואולי במרוקו כולה, למרות זאת הם נהגו בו כבדהו וחשדהו. עסו הצעיר גילה בקיאות מפתיעה בתחומים רבים ושלח ידו בכל. הוא שלט על התושבים הערביים ביד קשה ואת היהודים כיבד עד מאוד ולא נגע בהם לרעה כמצוות אביו. הוא הזמין אליו את מומו אמויאל ושמעון יחיה וביקש להקים יחד איתם עסק מסחרי בקנה־מידה גדול, במימון משותף. לשם־כך גייס את המשאית הגדולה שלו, ודאג לכך שכל ערביי־הסביבה, סיטונאים, קמעונאים וצרכנים יערכו את קניותיהם אצל שותפיו היהודיים. הצלחת עסק משותף זה, גרמה לרוב יהודי־העיירה להרחיב את עסקיהם ולהתחרות בו בכל כוחם. כולם עסקו, איפוא, במסחר מכל הסוגים והיתה זו תקופת השפע הגדולה שידעה מרוקו מעודה. תקופה זו, באה לאחר

 הקשיים, המלחמה באירופה ובצורת, ובעיקר בשל מדיניות צרפת להזרים מיליארדים של פרנקים לתושבי־מרוקו בעבודות פיתוח ועסקים שונים. נושא העליה לישראל נדחה, איפוא, לקרן זווית ויהודי־העיירה היו שקועים עד צוואר בתחרות העסקים. בעוד שליחי־העליה במרוקו עסוקים במשלוחים גדולים של עולים לישראל, סירבו יהודי־גוראמה להפצרות הפעילים, וכל פגישותיהם איתם בבית־הכנסת הסתיימו בלא כלום. בין כה וכה דבקה בתושבים היהודיים בדיבוק בהלת המחצבים. היהודים, בעזרת הערבים, עלו להרים על מנת לחפש מחצבים ולהתעשר מהם. הבהלה דבקה בכולם ושאיפתם היתה לחצוב בהרים עפרות ולהפיק מהן רווחים גדולים.

כולם ציפו לעפרת נחושת, ברזל, עופרת ואולי גם זהב. היהודים נאחזו בטירוף בחיפוש העפרות והזניחו את עסקיהם. יום יום יצאו להרים בעקבות המדריכים הערביים. בזה אחר זה התרוששו היהודים עקב השקעותיהם במחצבים המדומים ועד מהרה מצאו עצמם קרחים מכאן ומכאן. הכסף אזל, העסקים חוסלו והרי־העפרות לא היו שווים פרוטה שחוקה. אחדים מהיהודים פשטו ממש את הרגל, אחרים הצליחו לשקם את עסקיהם בעזרת הלוואות ואשראי אשר קיבלו מאת הסוחרים הערביים העשירים. כל מה שנותר ליהודים מבהלת המחצבים היו רשיונות־רישום הרים וגבעות על שמם, בהם השקיעו כספים רבים.

 בתוך כדי-כך הגיע לעיירה צרפתי שמן, מהנדס במקצועו אשר ביקש לקנות מחצבים שונים או מכרות רשומים כחוק. שמו היה מסיו אטאלי והוא היה מצוייד בג׳יפ, במכונת־כתיבה, מפות־האזור ופנקס־שיקים. היהודים הציפו את מסיו אטאלי בהצעותיהם הרבות בדבר הרים, גבעות, מכרות וסתם רשיונות. הוא החליט לעשות את עבודתו בלי בהלה ובלי חיפזון. תחילה, התארח מסיו אטאלי אצל משפחת בנימין לתקופה של חודשיים ימים, ולרשותו הועמד חדר מרוהט והמשפחה דאגה למחסורו במאכלים ובנוחיות. כאשר בדק מסיו אטאלי את ״אוצרות הטבע״ של בנימין הלהוט אחרי העושר, סירב לקנותם. סכסוך חריף פרץ בין השניים ומסיו אטאלי עזב את ביתו של בנימין, אשר השאיר על הגבעות וההרים את כל רכושו של אביו, יחיא משה.

מסיו אטאלי סירב גם לשלם את חלקו בהוצאות הרבות שהיו בימים הרבים של הבדיקות שנעשו בשטחי־״האוצרות״ של בנימין. אולם לא חסרו לו למסיו אטאלי מארחים רבים שהציעו לו את ״אוצרותיהם״ ופתחו בפניו את בתיהם. אך עזב את ביתו של בנימין וביתו של שכנו כליפא דודו נפתח בפניו. כעבור מספר חודשים, חזר על עצמו אותו סיפור; מסיו אטאלי הסתכסך גם עם כליפא דודו ודחה את כל הצעותיו לקנות ממנו את הרי ״אוצרותיו הטבעיים״. גם לכליפא דודו סירב מסיו אטאלי לשלם חלק מההוצאות הרבות. וכך עשה מסיו אטאלי כשהוא עובר מבית לבית ומנצל את תמימותם של יהודי־העיירה. לבסוף נתגלה כנוכל וכולם סירבו לבוא אתו במגע וכל שבץ לארחו.

מסיו אטאלי נאלץ לשכור חדר ולהתגורר בו, בודד ומורעב, כאשר הוברר לכולם שגם כסף למחייתו לא היה לו ופנקסי־השיקים שימשו בידו כפיתוי.

והנה בא יהודי צעיר וחסר כל והחליט להתחכם עם מסיו אטאלי. היהודי, דוד הרוש שמו, היציע למסיו אטאלי לממן את הוצאות־הנסיעה אל הר ״האוצר הטבעי״ שהוא דוד גילה הרחק מהעיירה, והוא מלא עפרות עופרת. לדוד הרוש היה תנאי, שמאחר ולו אין כסף, חייב מסיו אטאלי להשקיע את הכספים עד לרישום השטח על שם שניהם כחוק, ורק אחרי זה יהיו שניהם שותפים שווים. מסיו אטאלי נתפתה לרעיון ושניהם יצאו בג׳יפ, בליוויית מדריך ערבי אל המקום, דרך הרים, נהרות ומכשולים רבים. הגישה למקום הייתה קשה ומסיו אטאלי השמן נאלץ להמשיך את דרכו במעלה־ההר, ברגל. כאשר הגיעו שלושתם לפסגת־ההר, אשר לדברי דוד הרוש, מצא בו אוצר רב של עופרת, החל הערבי לחפור בכל כוחו, וכאשר התעייף, החליף אותו דוד הרוש עצמו. פתאום צצו אבנים מבריקות כברק כסף מתוך עפר החפירה ומסיו אטאלי נראה מופתע כלשהו. הוא לקח אבן אחת, בחן אותה מקרוב ואמר לשניים להמשיך לחפור. האבנים המבריקות נעלמו וכל מה שעלה בהמשך החפירה היה רק עפר. למסיו אטאלי נתגלתה תרמיתו של דוד הרוש אשר דאג יום לפני־כן לטמון בעזרת חברו הערבי, מספר אבני עופרת באדמת־ההר כדי להטעות את מסיו אטאלי. אולם לא אדם מומחה למיכרות כמסיו אטאלי אפשר להטעות, והוא התקרב לדוד הרוש וסטר לו על לחיו בכל כוחו.

״מדוע אתה סוטר לי מסיו אטאלי? אמור שאינך מעוניין במכרה שלי כפי שאמרת לכל היהודים בעיירה, ולך לכל הרוחות״. אמר דוד הרוש למסיו אטאלי ופרץ בצחוק לגלגני. זה היה הקש ששבר את גב־הגמל, ומסיו אטאלי נאלץ לעזוב את העיירה לאחר שהיהודים והערבים הציקו לו ולעגו לוכל הזמן.

אימת החלום-נהוראי מאיר שטרית –פרקים מהאפוס של יהדות מרוקו 1983- מבוכות תש׳׳ח במרוקו

עמוד 87

א. אמירת פיוטים

בספר ילקוט יוסף (ח״א, עמ^׳ ע״ז, סעיף כ״ט) הוא כותב נגד אמירת פיוטים בתוך הזמירות, לפני ישתבח. ומנהגנו לומר פיוטים כגון פיוט ׳מי כמוך של ר׳ יהודה הלוי בשבת זכור, באמצע ׳נשמת כל חי׳, אחרי ׳כל עצמותי תאמרנה ה׳ מי כמוך׳, וכן לומר פיוט ׳אשירה כשירת משה׳ לפני ׳אז ישיר׳ בשבת בשלח, וכן לומר בראש השנה וביום הכפורים את הפיוטים שנמצאים במחזורים לפני ׳נשמת׳ כגון ׳שואף כמו עבד׳, ׳אלהי אל תדינני במעלי׳ וכו׳ .

ראה על כל זה שו״ת שמש ומגן למוהר״ר שלום משאש (ח״א, סי׳ מ״א). וזה לשונו בעניין קריאת הפזמונים בראש השנה וביום הכפורים: ״אם כל הקהל או רובו הוא מרוקאי, צריך להישאר במנהג מרוקו שהוא משובח ומפואר, לומר כל דבר במקומו, דאזי יש בזה רגש וחרדה הרבה ומעורר הלבבות. לא כן אחר התפלה, אנשים יודעים שכבר גמרו את חובת התפלה ואלו רק דבר טפל בעלמא ואינו צריך, ולא יבא לכוין בזה כלל״. וראה מאמר ב׳ בד״ה ׳הפיוטים באמצע התפילה'.

מנהג צפ״א הוא מנהג עתיק יומין מימי ראשוני הראשונים, וכבר אז ניטשה מחלוקת עזה בנושא. ראה את מה שכתבתי לעיל בנידון(מבוא, פיסקה שכותרתה: ״אמירת פזמונים בתוך התפילה״). וראה מה שכתבתי בנידון לקמן בהלכות ר״ה ויוהכ״פ (פיסקה ה׳) וכן מה שכתבתי לקמן במאמר ב׳(טענת הפסק, פיסקה שכותרתה ״הפיוטים באמצע התפלה״). מרן בסי׳ ס״ח אוסר לומר פיוטים בתוך היוצר ובתוך העמידה, אך הוא לא אסר לומר פיוטים בתוך הזמירות. לכן מנהג צפ״א הוא כדעת מרן.

דברי שלום ואמת-הרב שלמה טולידאנו-חיזוק כמה פסקי הלכות ברוח הפסיקה של חכמי צפון אפריקה.אמירת פיוטים

עמוד 47

ארגון בית העלמין

כאשר נכנסים לבית העלמין מתגלות לעינינו שורות ארוכות ומסודרות של קברים. אלו בדרך כלל הקברים של שלושת או ארבעת העשורים האחרונים של חיי הקהילה היהודית במוגדור. אגב, השער הראשי ממנו נכנסים לבית העלמין אינו השער המקורי. אם נביט הרחק הרחק לתוככי בית העלמין נוכל לראות שער קטן. זה היה השער המקורי. לימים, פתחו שער גדול מול השער של בית העלמין הישן וכך כמעט איחדו אותם, רק כביש מפריד ביניהם. זה מסביר מדוע הקברים העתיקים ביותר נמצאים ליד השער המקורי.

כאשר נכנסים פנימה יותר, שוררת אנדרלמוסיה מוחלטת והקברים נוגעים זה בזה, אחדים אלכסוניים, אחרים לרוחב ואחרים לאורך. אחדים דבוקים ממש ואחדים עולים זה על גבי זה. ייתכן מאוד שסיבת אי הסדר הבולט הזה של קברים שבין 1877 ל-1935 היא – המגפות הרבות שפקדו את העיר ואילצו את הקהילה לקבור מדי יום ביומו עשרות מתים בחיפזון רב.

הקברים בבית העלמין שעליהם מגולפת צורת גוף וראש הם כאמור קברי נשים בלבד. אין הדבר כך בהכרח בבתי עלמין אחרים במרוקו. כאשר החלו לבנות מצבות משיש, ציור הגוף נעלם לחלוטין ובמקומו באו עיטורים שונים והתארכו הכתובות שעל הקבר וניתן דרור להשראת המשוררים שכתבו כתובות ארוכות ביותר. הכתובת של מרת יאקוט יפלח היא בת 61 טורים).

חשיפת הקברים והעתקת הכתובות שעליהם

לפני כמה שנים, שהינו חודש ימים במוגדור כדי להשגיח על שיקום כמה מן הקברים. בזמן שהתבצעו העבודות וככל שנחשפו מצבות, התחלנו להיווכח שדברים חשובים ואף נפלאים רשומים עליהן.

עברנו מקבר לקבר והתחלנו להעתיק ולצלם את הכיתוב. ככל שהתקדמנו, התחוור לנו, שחלק גדול מהקברים טמון מתחת לאדמה. ביקשנו מהשומר מעדר ומטאטא והתחלנו לחשוף מצבות. כך עלה בידינו לחשוף כמה עשרות קברים שהיו נעלמים לחלוטין מן העין.

לפנינו דוגמה לחשיפת קבר:

על קברו של בחור צעיר בשם שלמה אלקסלסי, קראנו את המילים הבאות: ״וקדרו שמיו של הבחור שלמה, לימין אחיו ינוח נעימות" (קברו של שלמה בן שאעוד אלקסלסי התרס״א-1901 )

כשראינו שורות אלו, תרנו אחר קבר האח. במרחק שני קברים מהקבר המדובר, בצבץ קצה של קבר שרוב רובו היה מכוסה באדמה ובצמחייה, וכך נתגלה קבר האח שנפטר שנתיים קודם. (קברו של אהרן לקסלאסי בן סאעוד תרנ"ט 1899 -למרבה הפלא, הקברים שחשפנו היו הקברים השמורים ביותר של בית העלמין.

כך עלה בידינו לחשוף קברים חשובים ביותר, כמו קבר רבי אברהם צאבח שהיה רב העיר; רבי מסעוד כנאפו שהיה חבר בית הדין תחת כהונתו של רבי יהודה בן מויאל; של מוזס קורקוס, שהיה מראשי העיר: של יהודית אשתו הראשונה. (אחרי מותה, הוא נשא לאישה את סטלה קורקוס הידועה, זו שהקימה את בית הספר לבנות במוגדור); של רבי יצחק בן הרב אברהם קוריאט, אחד מרבני משפחת הרבנים הידועה ועוד רבים אחרים. לאחרונה, זכינו לגלות את קברו של רבי חיים אפריאט, אחד משלושת מחברי"שיר ידידות״. עד עכשיו, איש לא ידע היכן הוא קבור.

לא הרחק מקברו של רבי יוסף כנאפו זיע״א, גילינו את קברו של יצחק בן יעיש הלוי. מיקומו של הקבר הזה לא היה ידוע. הוא אינו מופיע באתר של אלכסנדר לוי.⁴ יצחק בן יעיש הלוי היה תלמיד חכם משכיל ממוגדור, עיתונאי ומשורר שכתב כתבות, ביקורות נוקבות על קהילת מוגדור בעיתון היומי שהופיע בוורשה. הוא חיבר יחד עם המשורר רבי דוד יפלח את קובץ הפיוטים ״רוני ושמחי״ שקדם לקובץ ״שיר ידידות". הקבר גדול יותר מהקברים האחרים, הוא עשוי מסלע ים מלוטש והוא שמור להפליא. עליו נמצא שיר ארוך למדי(בדרך כלל, השירים הארוכים נמצאים על הקברים העשויים משיש).

שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור

עמוד 29

תורה, צדקה וענווה: עולמו הערכי של רבי יוסף

אריאל כנפו

מי היה רבי יוסף כנאפו? ידוע לנו מעט (ובקובץ זה מתגלה לנו עוד) על קורות חייו, על הספרים שכתב, ועל ההקשרים החברתיים, התרבותיים וההיסטוריים שבהם פעל. פחות מכך ידוע לנו על עולמו הפנימי. המשימה המוטלת עלי במאמר זה היא לחשוף בפני הקורא מעט מעולמו הערכי של רבי יוסף כנאפו, כפי שהוא מתבטא בכתביו. מה היה חשוב לרבי יוסף? האם הוא עסק בנושאים ערכיים, או שמא טרח לכתוב בעיקר על הלכות וקיום מצוות ככתבן? האם קיבל את הדברים כמובנים מאליהם, או שמא חשב עליהם, העריך אותם, ואז החליט מה חשוב יותר ומה פחות? עיון בכתביו מעלה כי נושאים אלה העסיקו אותו במידה רבה.

אתחיל בהגדרת המושג ״ערכים״, ובהבחנה בין ערכים לבין תכונות והתנהגויות. לאחר מכן, אאתר את הערכים העולים מכתבי רבי יוסף, ובפרט את שלושת הערכים החשובים ביותר מבחינתו. אדון גם בהיררכיה שבין הערכים, וגם ביחסים שבין ערכים אלה. לבסוף, אדון במימושם של ערכים אלה מבחינה פילוסופית לדעת רבי יוסף, ומבחינת אורח חייו, כפי שהוא ידוע לנו.

ערכים: הגדרה

לפני שניגש לניתוח עולמו הערכי של רבי יוסף, עלינו להגדיר את המושג ״ערכים". עשרות רבות של הגדרות שונות ניתנו למושג זה (ראו דיונים אצל שקולניקוב ושורק, ו200 ;1993 ,Hechter, Nadel & Michod 1992 ,Rohan, 2000; Schwartz). כולן כוללות אלמנט מרכזי: מתן חשיבות לדבר מסוים. אחת ההגדרות המועילות והמקובלות ביותר נוסחה על ידי שוורץ (1992 ,Schwartz) בעקבות 1973) Rokeach): ערכים הם מטרות רצויות, חשובות יותר או פחות לאדם מסוים, המשמשות אנשים כעקרונות מנחים בחייהם, כדי לכוון או להצדיק התנהגות, ולהעריך התנהגויות שלנו ושל אחרים במונחיו של רבי יוסף כנאפו, ערכים מכונים ״מידות יקרות״ ("יפה עיניים", ו׳). כלומר, רבי יוסף מתייחס לאלמנט החשיבות במושג "ערך״.

ערכים, תכונות והתנהגויות

כדאי לזכור, כי ערכים ותכונות או התנהגויות אינם דברים זהים. אדם המחשיב ערך מסוים, הוא בעל מוטיבציה לפעול על פיו, אך לא תמיד זה אפשרי. לא תמיד אדם יהיה מרוצה מתכונותיו, ואם אינו מרוצה – הרי שתכונה זו אינה ערך עבורו. קשה להעלות על הדעת, למשל, אדם ש״הססנות" היא ערך עבורו. כפי שציין שוורץ, ערכים הם גם מצדיקי התנהגות, ולא רק מכווניה. אותו הססן עשוי לראות את עצמו כמחשיב את ערך ה״מתינות״ או ה״זהירות" (לגבי הקשר בין ערכים והתנהגויות ראו 1996 ,Schwartz, ולגבי הקשר בין ערכים ותכונות ראו ,Roccas Sagiv, Schwartz, & Knafo, in press).

וכך, אף כי ידוע לנו שרבי יוסף כנאפו היה עניו(למשל, הוא קורא לעצמו ״ואנכי עפר" (שם, י״ב), עדיין איננו יודעים אם היה הדבר חשוב לו. אולי היתה זו רק דרך דיבור? אולי הוא לא אהב בעצמו את התכונה הזו? לכן, עלינו לנסות להבין האם הוא ראה בכך ערך. האם הוא ייחס לכך חשיבות. אילו היה רבי יוסף נבדק במחקר ערכים מודרני, הוא היה עונה על שאלון ערכים, ומציין מה חשוב בחייו (עם כל הבעייתיות שבשיטת מחקר זו, היא ככל הנראה הטובה ביותר הקיימת היום). במקום זאת, שיטת המחקר להבנת ערכיו היא עיון בכתביו, תוך ניסיון להבין את העדפותיו מתוך דבריו.

שלושה ערכים בסיסיים:

עיון בכתבי רבי יוסף מעלה התייחסויות ערכיות רבות. כך, למשל, מתן חשיבות לערכי אסתטיקה ויופי צרוף עולה מהשמות שנתן רבי יוסף לכמה מספריו (״יפה עיניים״, ״טוב רואי״, ״זך ונקי״). מדבריו עולה גם מתן חשיבות נמוכה לערכי הדוניזם (הנאה ועונג): ״אם האדם לא השיג בעולם הזה תענוגיה וכל חמודיה, אל יצטער״ (פירוש על פרקי אבות, ע״ ו).

במאמר קצר זה, לא ניתן לדון בכל אלה. לכן, בחרתי להתמקד בדיון ערכי מרתק שעולה מתוך דפי ההקדמה שכתב רבי יוסף לספרו ״יפה עיניים". בספרו מציג בפנינו רבי יוסף שלושה ערכים חשובים:

והנה עיקר הקדושה וכל השלמות המה שלוש מידות יקרות, ונכבדות מדובר בם:

ראשונה, למוד תורה לשמה

שנייה לה, צדקה וגמילות חסדים

שלישייה, מידת ענווה ושפלות רוח.

(״יפה עיניים״, ו־ז, החלוקה לשורות היא שלי).

מעניין לציין, כי ערכים אלה מתייחסים ליחסיו של האדם עם א-לוהיו, עם זולתו, ועם עצמו. הערך הראשון, לימוד תורה, הוא כלפי שמים (לימוד תורה כמצווה א-לוהית), הערך השני הוא כלפי הזולת (צדקה), והערך השלישי הוא כלפי האדם עצמו (שפלות רוח). עם זאת, כפי שנראה בהמשך, הגבולות בין שלושת הערכים והגורמים אשר אליהם הם מתייחסים, מיטשטשים בכתבי רבי יוסף.

בהמשך, דן רבי יוסף בכל אחד מהערכים הללו, ומרחיב בעניינו, ומספק לנו הזדמנות נדירה לקבל תשובות למספר שאלות מעניינות בנוגע לעולמו הערכי: (א) מהו סדר החשיבות שמקנה רבי יוסף לשלושת הערכים? (ב) מהם היחסים בין שלושת הערכים?(ג) מהו מימוש אמיתי של כל אחד מהערכים הללו?

"יכי"ן" רבי יוסף כנאפו זיע:א-הוצ' אות ברית קודש-ניסן תשס"ב- עקרונות אחדים ממשנתו החינוכית של רבי יוסף כנאפו-תורה, צדקה וענווה: עולמו הערכי של רבי יוסף

עמוד 91

15. 15. המקהלה של דודי יצחק

דודי יצחק, אחיו הצעיר של אבי, היה אישיות צבעונית ביותר. כל העיר העריצה אותו בזכות כישרונותיו. הוא היה עיתונאי, צייר ומשורר וגם במאי לעת מצוא. כולם רצו בחברתו כי הוא היה איש שיחה מבריק. הוא היה מעין אנציקלופדיה חיה וידע תמיד יותר מאחרים בכל עניין ועניין. בדרך כלל, ידענים לוקים בטרחנות יתרה, לא כן דודי יצחק! היה לו קסם רב וכולם אהבו להקשיב לו.

באותה מידה, היה בעל עקרונות נוקשים, ועמד על כך שאנשים יכבדו את ערך הזמן. ״הזמן שלי לא פחות חשוב משלכם,״ היה אומר. הוא דרש מעצמו ומאחרים דייקנות ללא פשרות. לא אחת קרה, שהוזמן לתת הרצאה והאנשים איחרו. כשראה כך, לא חיכה להם אפילו דקה אחת, אלא קם ויצא מהאולם בלי להגיד מילה. כך נהג גם אם הייתה לו פגישה עם אישיות חשובה ככל שתהיה, ואפילו אם הייתה על פי בקשתו כדי לקבל משרה או כדי לקדם עניין כלשהו. אין צורך לומר שהדבר גרם לו לא פעם לנזקים קשים.

באותה תקופה חש על בשרו את האנטישמיות שהלכה וקיבלה לגיטימיות בקרב אנשי השלטון הצרפתי בהשפעת ממשלת וישי בצרפת. ה״סלונים״ הצרפתיים שחיפשו קודם את קרבתו, סגרו בפניו את דלתותיהם. חברים מושבעים משכבר הדירו רגליהם מביתו.

כך החל לגלות עניין בציונות, וככל הנראה הגיע למסקנה, שהיא התשובה לאנטישמיות הגואה.

באותם ימים, בטרם קמה מדינת ישראל, העלייה לארץ כ״עלייה ציונית״ לא הייתה נפוצה עדיין בין יהודי מרוקו. למושג "ציונות״ לא היה אותו היבט מעשי שנתלווה לה מאוחר יותר. בעינינו אז, הציונות התבטאה באהבת ארץ ישראל דרך השירים והסיפורים שלה, ולהמשיך לחלום על שיבת היהודים לארצם באיזה שהוא זמן בלתי מוגדר.

דודי יצחק ראה בשירים שהחלו להגיע אלינו מ״פלסטינה״, נקודת חיבור חזקה לארץ ישראל. על כן הקים מועדון זמר קבוע שקיבל בפינו תואר של ״מקהלה״, וכל הנוער היהודי של מוגדור החל ללמוד שירים, קודם בצרפתית ואחר כך בעברית. כל מי שבא מפלסטינה של אותם הימים היה מתבקש ללמד שיר. כך הגיעו אלינו שירים שונים ומגוונים שנקלטו ללא אבחנה, כ״שיר העמק׳/ ״נומי נומי ילדתי׳/ ״החמה מראש האילנות׳/ ״לא ביום ולא בלילה״ ועוד. השירים היו בעברית ואנו לא הבנו את המילים. אני זוכר איך הדוד הסביר לחברי המקהלה שהעלמה מהשיר ״לא ביום ולא בלילה״, מחכה לחתן, ולא חשוב אם יבוא מפולין או מליטא, וזו הייתה הפעם הראשונה שמחוזות כאלה הוזכרו במקומותינו. לאותה עלמה לא היה אכפת מי יהיה חתנה, לבן או שחור, רווק או אלמן. אך חתן אחד היא לא רצתה בשום אופן – ״רק לא זקן! רק לא זקן!״

חתונת זקן בן שבעים עם נערה בת שבע עשרה ואפילו פחות מזה הייתה חיזיון נפרץ אצלנו. לרוב, הזקן שהתאלמן ונשאר לבדו עם שמונה או עשרה ילדים בבית, חיפש לו אישה צעירה שיהיה לה די כוח כדי לטפל בכל המשפחה הגדולה הזו. עוד תירוץ חשוב היה לו לאותו זקן: רבנים דאגו לשנן ללא הרף שאסור לו לאדם להישאר בלא אישה. לשדכנים הייתה כבר רשימה של בנות ממשפחות עניות שהגיעו לפרקן. על נקלה הצליחו לשכנע את הורי הנערה, שכדאי להם להסכים לשידוך המוצע להם. הנימוקים לא היו חסרים:

"מי ייקח אותה? הרי אתם מחוסרי כול! נכון, אפשר להשיא אותה לנער עני כמוה, אבל אלה החיים שאתם רוצים בשבילה? חיים של עוני ללא פרנסה עם מגורים באיזה חור מעופש? שם יגדלו את ילדיהם? חתונה ללא אופק לעתיד? הנה פלוני בן פלוני, הוא התאלמן, יש לו בית ועסק והוא יהיה כמו אבא לבתכם…"

כמה שיחות התקיימו בין באי המקהלה בנושא הזה! כמה התמרמרויות נשמעו מפי הבנות שכבר הוצעו להן שידוכים עם גברים שהיו בגיל כפול מזה שלהן, אם לא יותר! והרי לכם שיר מארץ ישראל אשר תרם ללא ספק לתודעת אנשי הקהילה לגבי נישואין בין זקנים לצעירות.

ומי שהביא את השירים האלו ודאג להחדיר את משמעותם היה דודי יצחק. ולא ידענו אז שהשיר הקטן הזה הוא של חיים נחמן ביאליק הנערץ. למדנו שם גם שיר קצר שעד היום מעלה חיוך על שפתי:

״גמל גמלי, חבר אתה לי, בזיפזיף – יופ.

 רק כאשר עליתי ארצה והלכתי לקיבוץ, ראיתי זיפזיף לראשונה והבנתי למה התכוון המשורר, אך עד היום איני יודע למה יופ? מה ליופ ולגמל גמלי?

אני הייתי צעיר מדי בשביל המקהלה. על כן דודי הודיע לי בפסקנות שטרם הגיע זמני להצטרף אליה. האכזבה שלי הייתה רבה, אך היא לא האריכה ימים, כי יום אחד הוא קרא לי ואמר: ״אביך סיפר לי על תשוקתך לכינור. לו היה לי כסף, הייתי קם עכשיו ונוסע לקזבלנקה לקנות לך כינור. כי בכתובים שלנו נאמר: ׳חנוך לנער על פי דרכו׳. מכל מקום, החושק בכינור חושק במוסיקה, ואנו כאן במקהלה עוסקים במוסיקה, על כן מצווה לצרף אותך אלינו!״

כך בזכות הכינור שלא היה לי, נכנסתי למקהלה של דודי יצחק.

אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה. המקהלה של דודי יצחק

עמוד 38

פרק אחד עשר

הלחנים של פיוטי ״שירת הבקשות״

הפיוט נכתב לצורך התפילה ולצורך של טקס דתי. כדי שהפיוט ייהפך לחלק משיגרת היום־יום ויחדור לתודעתם של אנשים, יש להלחינו. הלחן נותן חיים מיוחדים לפיוט הכתוב. במקרה וקיבל הפיוט בפעולת התרכיב לחן מוכר ־ מקומי, הדבר יעורר מעורבות רגשית של השומע, הזדהות עם המילים והנאה רבה.

לפיכך, אחד הדברים המרתקים את הנוכחים בערבי ״שירת הבקשות״ הם הלחנים המלוים את הפיוטים. המדובר בערבים תרבותיים שיש בהם התעלות רוחנית הרבה בזכות הפיוטים המשרים על הנוכחים אוירה ייחודית. ללחנים של פיוטי ״שירת הבקשות״ יש מבנה רב־גוני, לחנים שונים המתחלפים בתדירות במהלך הערב. לחנים אלה נעימים לאוזן, מרכיב הסלסול בהם בולט ביותר, יש בהם מעבר חד בסגנון והדבר ניכר בנוכחים־ערב של הנאה רבה.

מהם הסגנונות המוסיקליים השונים בפיוטי ״שירת הבקשות״? מהו מקורם של סגנונות אלה? קודם יש לקבוע, כי קיים מבנה רב גוני של סגנונות מוסיקליים מתקופות שונות. סגנונות מוסיקליים אלה באו ממקומות שונים, ולהם יש רקע חברתי ותרבותי שונה. לחדירתם לפיוט של יהודי מרוקו בכלל ולפיוטי ״שירת הבקשות״ בפרט יש סיבות חברתיות ותרבותיות השונות לכל סגנון וסגנון.

בפרק זה יינתן הסבר על מאפייני הסגנון ועל הרקע לכניסתם לפיוט של יהודי מרוק'

ולערבי ״שירת הבקשות״.

א. סגנון ״הקדים״(שירי ה״טרקאן)

אלו הם לחנים מהמאות ה־18־17, והם החומר ה״קדים״ (ה״ישן״) של ״שירת הבקשות״. לחני הטרקאן הינם לחנים קדומים, שהורכבו על פיוטים עתיקים ושמקורם מחוץ למרוקו.

השדרי״ם, שהיו הסוכנים של מנהג ״שירת הבקשות״ מצפת למרוקו, הביאו איתם לא רק את מילות הפיוטים, אלא גם לחנים, שכנראה, כמיטב המסורת המקובלת על ר׳ ישראל נג׳ארה, היו בעיקרם לחנים שמקורם בארץ ישראל הקדומה, או שהובאו לא מכבר מן המזרח והופצו ע״י השדר״ים כמו פיוטיהם של המקובלים מצפת (״יה רבון עלמא״, ״יודוך רעיו: ״ידיד נפש״ ועוד). הם הביאו איתם גם לחנים תורכיים ומארצות ים תיכוניות אחרות, והם נשתקעו במשך השנים בהוויה התרבותית של הפיוט היהודי המרוקני, וחיו את חייהם במלאח ובבתי הכנסת. במשך השנים ירכיבו מחברי הפיוטים את הלחנים הזרים מסביבתם הקרובה על פיוטים שכתבו. לאחר שנעשה שימוש בלחנים אלה במשך שנים, הם הופכים להיות חלק בלתי נפרד מהתרבות המוסיקלית של יהודי מרוקו.

חוקרים מוסיקליים מתקשים לזהות את מחבריהם של לחני הטרקאן ולזהות במדוייק את ארצות מוצאם מלפני מאות שנים, שהרי קשה להתחקות אחר מוסיקה החוצה גבולות והעוברת מארץ לארץ.

ב. המוסיקה האנדלוסית

המוסיקה האנדלוסית, ״המלכה הבלתי מוכתרת״ של ״שירת הבקשות״, הינה מוסיקה אמנותית חצרנית בארמונות השליטים בממלכה האנדלוסית ובחצרות הארמונות של מלכי מרוקו. היא אומצה ע״י היהודים ־ הורכבה על פיוטים וחדרה לשירה הדתית ־ בתפילות ובטקסים ציבוריים ובחיי היומיום היהודים החילוניים.

מפאת חשיבותה של מוסיקה זו אני מביא סקירה מפורטת על המוסיקה האנדלוסית הרקע שעליו חוברה, שלבי התפתחותה, המבנה הייחודי שלה, תפוצתה ומידת השפעתה.

תפיסת המזרח כלפי המוסיקה

גדולי הפילוסופים בימי הביניים (החל במאה ה־ 8־7) כתבו את ספרי החכמה בלשון ערבית. חכם ערבי, מוסיקאי במקצועו, בשם אל־כינדי פיתח רבות את הפילוסופיה המוסיקלית הערבית שראתה במוסיקה כוח עליון, שהגיע מספירות שמימיות עליונות. לכוח עליון זה יש כוח חדירה ישיר לאדם עד כדי עיצוב אופיו וניקוי נפשו. יסוד זה הוטמע חזק אצל המוסיקאים הערבים החל במאה ה-8.

״אכוואן סאפא״ (״האחים הנאמנים״) היתה קבוצת פילוסופים מלומדים בבגדד של המאה ה־ 10, שריכזה את הידע בתחום הפילוסופיה של המוסיקה. הם כתבו אנציקלופדיה בנושאי המוסיקה בפרט וכ- 70 ספרים על התרבות בכלל.

לטענתם, המטרה הנעלה של המוסיקה היא להקטין את החלק החומרי שבאדם, ובמקביל להגדיל את החלק הרוחני שבו. המוסיקה הרעה מעוררת את היצרים הבהמיים ואילו המוסיקה הטובה מעוררת את היצרים הטובים של האדם. לפיכך, המוסיקאים הפילוסופיים אמרו, כי למוסיקה יש כוח תראפי להבריא את הנפש של החולה.

הערת המחבר: ההגמוניה של התרבות עברה לארצות האיסלם: לבגדד עד המאה ה־10 ולספרד המוסלמית במאות ה־15־11. ההגמוניה של העולם המוסלמי עוברת באמצע המאה ה־15, לאירופה המערבית.(ע.כ)

מתוך ויקיפדיה: אל-כִנדי (בערבית: الكندي ; שמו המלא: أبو يوسف يعقوب بن إسحاق الصبّاح الكندي; תעתיק; אבו יוסף יעקוב בן אסחאק אל-סבאח אל-כנדי (801–873) היה פילוסוף, מתמטיקאי, מוזיקאי ורופא ערבי מוסלמי משבט "אלכינדה" התימני (ומכאן כינויו אל-כנדי) שהשתלט על עיראק. זכה לכינוי "פילוסוף הערבים" ונחשב לאבי הפילוסופיה הערבית והאסלאמית עקב הסינתזה (המיזוג) של פילוסופיה זו עם הפילוסופיה היוונית העתיקה והאימוץ של האחרונה למסגרת אסלאמית.

אל-כנדי היה צאצא לשבט הכִנדה, התימני במוצאו. נולד והתחנך בעיר כופה שבעיראק, ולאחר מכן עבר לעיר בגדאד. אל-כנדי נהפך לדמות מפתח בבית החכמה בבגדאד ומספר ח'ליפים מבית עבאס מינו אותו למפקח על התרגום מיוונית לערבית של יצירות פילוסופיות ומדעיות. החיבור שלו ל"פילוסופיה של העתיקים" (כפי שהפילוסופיה של יוון העתיקה כונתה בפי המוסלמים) השפיע השפעה ניכרת על היצירה האינטלקטואלית העצמאית שלו, שבאה לידי ביטוי במאות חיבורים על נושאים מגוונים הכוללים מטאפיזיקה, אתיקה, לוגיקה, פסיכולוגיה, רוקחות, מתמטיקה, אסטרונומיה, אסטרולוגיה, אופטיקה, מטאורולוגיה, מוזיקה ועוד.

המוטיב החוזר בכתיבתו הפילוסופית של אל-כנדי הוא הניסיון להראות את ההתאמה בין פילוסופיה לתאולוגיה ואסלאם. יצירותיו הפילוסופיות עוסקות בנושאים הקלאסיים שעניינו את הפילוסופיה האסלאמית כגון טבעו של אלוהים, נפש האדם וטבעם של הנבואה והידע הנבואי. למרות ששיחק תפקיד חשוב בהפיכת הפילוסופיה היוונית העתיקה למוכרת בעולם האסלאם, היצירה הפילוסופית שלו עצמה לא זכתה להכרה רבה כפי שזכה לה אל-פאראבי, ומעט מיצירותיו הפילוסופיות נשמרו עד ימינו

בתחום המוזיקלי, אל-כנדי היה התאורטיקן הגדול הראשון של המוזיקה הערבית. הוא היה מייצגיה של האסכולה הפיתוגיראית במוזיקה. "אל-כנדי התמקד בקשר שבין ארבעת מיתרי העוד ויסודות העולם. הוא טען לקיומה של זיקה בין המיתרים וארבעת המרכיבים הבסיסיים של העולם: אדמה, מים, אוויר ואש… לכך היו, לדעתו, השלכות על משמעותה, כוחה והשפעתה של המוזיקה" הוא הציע להוסיף מיתר חמישי לעוד ודן במשמעויות הקוסמולוגיות של המוזיקה. סך הכל פרסם חמש-עשרה מסות בתאוריה של המוזיקה, מתוכן שרדו חמש. באחד מחיבוריו מופיעה לראשונה בערבית המילה מוזיקה.

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הלחנים של פיוטי ״שירת הבקשות״

עמוד 125

הימים עברו ולא היה סימן שנתן תקווה לעתיד לבוא. המצב הקשה בבית לא נותן לו מנוח ובאין מוצא ביקש להתייעץ עם הרב שמכירו היטב מתפילותיהם יחדיו. באותה העת הרב שחיפש שליח ציבור, הציע לאבא את תפקיד השליחות. אבא מייד נענה, עוד לפני שעדכן בכך את אשתו, לא היה ספק בליבו שהיא תיתן את ברכת הדרך, תפקיד מכובד לא דוחים. תפקיד השליחות החזיר את האור שכבה במשפחה עת אבא ישב מובטל והמשפחה התקיימה מתמיכת מש׳ אזולאי והקהילה. האמונה חזרה והפיחה תקווה במשפחה הצעירה ובעתידה. כעת, כשהדאגה לפרנסת המשפחה ירדה, בראשו עברה המחשבה שכאן הוא נפרד ממקצוע הסנדלרות. עכשיו אבא התפנה לשאול מהו תפקיד השליח? הרב בסבר פנים הסביר ואמר, זהו מונח הלכתי לאדם המבצע פעולות שתוחלתן נזקפות לזכות משלחו. היום פועלים בכל העולם כ-4000 שליחים כאלה, המוכרים לנו כשליחי חב״ד הנמצאים בכל פינה ברחבי הגלובוס. התפקיד מחייב היעדרות ארוכה מהבית, האם תעמוד בזה? קח את הזמן ותתייעץ בבית, אמר הרב. אבא קיבל על עצמו את התפקיד, עם כל המגבלות. עכשיו לאחר שנתן את אישורו, התפנה לספר לאשתו על פניית הרב, ובעיקר על ההיעדרות הארוכה מהבית הכרוכה בתפקיד השליחות ברחבי הערים במדינה. השמועה הגיעה למשפחת אזולאי, משפחת אשתו, ומייד התגייסו ולקחו עליהם לעזור ולסייע בכל הנדרש מהיכרותם את הקשיים שהיו לאסתר, כולל גידולה של זוהרה שרק עתה נולדה. הם ראו שתפקיד השליחות יביא כבוד גדול למשפחה. ביחס לאמצעים הדלים שהמשפחה התקיימה מהם בעבר, השליחות תעניק הכנסה ראויה למשפחה הצעירה בראשית דרכה. עם הזמן התברר שההוצאות של אבא בערים שבהן התגורר, קיזזו הרבה מהכנסתו. את יתרת הכנסתו היה מעביר לקיום המשפחה. כסף זה, אף פעם לא הספיק, לכן משפחת אשתו המשיכה בתמיכת שתי ״הנשים״ שנשארו בבית (אשתו ובתו). משפחת אזולאי סייעה בכל הנדרש.

אבא קיים את מצוות השליחות כהלכה, נע ונד בין הקהילות היהודיות בערי מרוקו. באחת הפעמים כשחזר לעיר לדווח לרב על שליחותו, קיבלה את פניו ״בשורה קשה״. אשתו(אסתר) אושפזה בבית החולים בזמן היעדרו וחזרה ממנו בידיעה שכבר לא תוכל עוד ללדת. זאת הייתה בשורה קשה מאוד. כיהודי מאמין הרים אבי ידיו למעלה ובתחינה שאל, על מה עוד אני צריך לתת את הדין? קודם פרנסתי נגזלה ומובטל ישבתי בבית, ועכשיו הרחבת המשפחה נגזלת ממני? למה? כיהודי מאמין, הוא הבין שכעת הוא עומד למבחן.

אבא המשיך בשליחות הרב, הפעם הגורל האיר לו פנים והראה לו את הדרך לעיר מקנס, שם במקנס פגש באקראי את אשתו לעתיד. אישה צעירה ויפה, שמשכה את תשומת ליבו. גם לה קראו אסתר, אסתר בן הרוש. כאשר אבי הבין שהיא עדיין רווקה, הוא ביקש ממנה שתמתין לו. חוזר לעירו סאלי לפניו שתי משימות: לדווח לרב על הביקור ״המוצלח״ במקנס, ולבקש את אישורה של אשתו לשאת אישה נוספת, מאחר שהיא כבר לא יכולה ללדת יותר. מהרב ביקש אבי לסיים את תפקידו. הוא ביקש לעבור לזמן מה ל״מקנס״, שם גם מצא עבודה בייצור מזרנים. אבא קיבל את ברכת הרב ובהמלצתו אף התמנה להיות שמש באחד מבתי הכנסת שהיו במלאח.

מתוך עבודת השורשים שאחותי כותבת עם הנכד שלה מסתבר שסבתא אסתר אזולאי הייתה מוגבלת בראייה וללדת כבר לא יכלה. אבא שרצה עוד ילדים ביקש את אישורה של אשתו לשאת אישה אחרת. רק לאחר שקיבל את אישורה הוא נסע למקנס.

שמש בית הכנסת

עד המאה העשירית לספירה, התואר ״שמש״ לא היה קיים בפני עצמו. אנו מכירים מן התלמוד, את הביטוי ׳חזן בית הכנסת׳. המפרשים מסבירים שהכוונה הייתה לשמש, ותפקידו של השמש היה לעסוק בצורכי בית הכנסת. ייתכן שמתפקיד זה נולד ״שמש בית הכנסת״ המסורתי.

אם נציב בראש ההיררכיה של נושאי המשרות הניהוליות בבית הכנסת, השמש אחראי על תפקודו השוטף של בית הכנסת ברמה הפרקטית ביותר, כמו ניקוי המקום ועוד… עליו מוטלת האחריות שבשעה היעודה יהיו עשרה למניין וכן הלאה.

תפקיד מרתק נוסף המזוהה עם השמש לאורך הדורות הוא השכמת המתפללים לפנות בוקר לתפילת שחרית, בעיקר לאמירת הסליחות בחודש אלול – תפילה הנאמרת לפנות בוקר. אני זוכר את עצמי צועד עם אבא לתפילת השחרית, ובדרך לבית הכנסת מעיר את המתפללים בקריאה ״שעת שחרית״.

השמש בפולקלור היהודי מצטייר כיהודי פשוט, טוב, ירא שמיים ונאמן. בספר ׳אוצר הידיעות׳ מצוטט ה׳יעב״ץ׳(מגדולי הרבנים במאה ה-18) שאמר כי ״תפקיד השמש מהווה סגולה לאריכות ימים, וכי המציאות מורה כי שמשים נפטרים בשיבה טובה״.

כשמש בית הכנסת, אבא נפרד מהסנדלרות, ועבר לעבוד בייצור מזרנים אצל רפד. את המזרנים בתקופה הזו, היו ממלאים בקש. אחי הקטן שלום, מספר שהיה עוזר לאבא בהפרדת התבן(הקש) למילוי ויצירת המזרן.

מה אימא עשתה במקנס בשעה שכל משפחתה חיה בעיר ״ספרו״? לכך לא הצלחתי לקבל תשובה. המפגש האקראי עם אבא היה במקנס. אבא חזר למקנס וביקש את ידה של אימי לעתיד, אסתר בן הרוש.

עמוד 33

הישועה ללבטיו המיסרים את נפשו השסועה, באה בפגישתו עם יצחק טולדנו. הוא הכיר את יעקב מהפעמים הרבות שבהן ביקר בבית הכנסת כשליח של הקהילה היהודית בתטואן. וכעת הגיע לחברון בפעם האחרונה, לפני שיחזור לביתו לבלות את שארית חייו עם בני משפחתו. לפני שעזב, מיהר יעקב להיפגש איתו ולהתרשם מדבריו על אורחות החיים בעיר – האם נותרו כשהיו, או שיש מידע חדש ומועיל על העיר תטואן, שהייתה במוקד התעניינותו. להכיר את העיר שאליה רצה לשוב בשנית, לשמוע על המצב הכלכלי, על יחם השלטונות ליהודים. סוגיות רבות עניינו אותו, אולם הזמן אזל. יעקב יצא וחצי תאוותו בידו. בדרך אגב שמע את אשר רצו אוזניו לשמוע. טולדנו סיפר בהתלהבות על סוחר יהודי מיפו שמסייע לו, תמורת תשלום של כמה לירות, לארגן את סידורי ההפלגה לתטואן בחודש אפריל. לאחרונה חש מותש מן המסעות והתלאות, והיה להוט לחזור למשפחתו בתטואן. ״השליחות לקהילות ישראל ברחבי מרוקו היא מלאכה קשה וטומנת בחובה סכנות בדרכים, ועכשיו – עייפות הגוף הכריעה אותי,״ אמר בכאב לב. ״הלוא גם תלמידי ישיבה אוכלים אצלנו מהזריחה ועד השקיעה, ואני אחזור עם בשורה בעניין הזה,״ פסק. ״כל היתר חיים בשפע, יש אינספור אפשרויות למסחר אם בידך היוזמה. דבר אחרון ומכריע הוא שיהודי העיר חיים בשלום עם שכניהם המוסלמים והנוצרים.״

הוא אף הוסיף את דעתו על ההתפתחויות הכלכליות והפוליטיות האחרונות, וסיפר כי מחיר הסחורות ירד בשווקים עקב התפתחות הסחר בכותנה ופיתוח אמצעי העיבוד המשוכללים מספרד. בעקבות הסכם פס שנחתם ב-1912 בין המעצמות על הפיכתה של מרוקו למדינת חסות צרפתית. יש הסכם חדש בין צרפת לבין ספרד הנוגע לתטואן. ״מהו אותו הסכם?״ שאל יעקב בסקרנות רבה. ״סולטן מרוקו, עבד אל חפיר, הסכים עם ממשלת צרפת על הפיכת מרוקו למדינת חסות צרפתית, וצפון מרוקו תהיה למובלעת ספרדית הכוללת

את הערים סאוטה, מלייה ותטואן. טנג׳יר תהיה עיר בינלאומית, ויגיעו אליה קונסולים מכל מעצמות אירופה. תטואן תהיה הבירה הספרדית באזור.״ כך סקר יצחק טולדנו בהתלהבות את המצב הפוליטי והכלכלי, על פניו נסוך חיוך רחב, כי חשב שזו בשורה ליהודים בתטואן, וטובה למסחר, ובמיוחד למסחר במשי, שבו התעניין יעקב. הדברים ששמע יעקב הביאוהו להתרגשות גדולה והוא חש כי זהו העיתוי הנכון לנסוע לתטואן. כעת היה בידיו כל המידע הנחוץ לו כדי להתחיל ברגל ימין את ההכנות להפלגה למרוקו ולשוב לעיר הולדתו אחרי שנים. יעקב האמין בכל מאודו בתעשיית המשי ובאותו רגע גמר בליבו לחדש את עסקיו – אולי יעלה בידו להחזיר את חובותיו. ברוריה רעייתו לא גילתה עניין בכל הפרטים, למעט הידיעה שתטואן נמצאת כעת תחת שלטון ספרדי. יעקב היה ער לנטיות ליבה ולרגישותה לעניין האוריינטציה האירופית, שעל ברכיה התחנכה. עד עתה הוכיח הדרכון הספרדי את עצמו בפתרון בעיות היומיום. השנים במחיצתם של ערביי חברון בדרב אל יהוד גרמו לה לסלוד במופגן ממנהגיהם ומנימוסיהם הנלוזים. המביט מן הצד היה בוודאי מזהה את סגנון לבושה, שהיה כמראה הנשים האירופיות, שפקדו את העיר רק לעיתים רחוקות. בימים רגילים לבשה אריגי כותנה צבעונית, והייתה עוברת בשוק כשושנה בין החוחים, ועיני כל הרוכלים נישאות אליה, כאילו הייתה האישה הראשונה מאז בריאת העולם. לתחושת התרוממות הרוח הוסיף גם מכתבו של ד״ר משה מני, יליד חברון, שבו הוא מבשר לאחיו ישראל כי סיים בהצלחה את לימודי הרפואה בפריז. הוא קיבל הצעה מחיים בן שמחון לשמש כרופא בבית החולים היהודי בטנג׳יר והודיע כי אינו מתכוון להגיע לעיר בזמן הקרוב, והזמין את ישראל אחיו, שהיה עורך דין, לבוא ולהצטרף אליו. מאז ששמע על כך יעקב היה פוקד את ביתם של משפחת מני כדי לדלות מידע ממכתביו של מנשה לפני נסיעתו לתטואן. ״העיר טנג׳יר קרובה לתטואן ואוכל להיעזר בו במידת הצורך,״ סיפר יעקב לברוריה בהתרגשות. אט אט החלה ברוריה להשתכנע ולקבל בחיוב את תוכניתו של יעקב.

רחמה, בתם היחידה של יעקב וברוריה, גדלה בינתיים ופרחה והגיעה לגיל מצוות, ובעיני יעקב משמעות הדבר הייתה שעליו להעמיד אותה על חובותיה במסגרת מעמדה החדש. הסדר והחוק נעדרו מחיי היומיום בחברון, והחשש הלך וגאה שמא רע יאונה לילדה שזה עתה תמו ימי ילדותה. רק בזמן האחרון התירה לה ברוריה להיפגש עם חברותיה בחצר הבית – עד עתה הייתה ספונה בין חומות של אבן וחלונות מוגפים בשל מצב התברואה ומפאת חשש ממחלת הכולרה שהתגברה בעיר, שגבתה עד אותו היום קורבנות חסרי מזל. לא זאת בלבד, גם החשש פן יראה ערבי מחברון כי יפת מראה היא וירצה בה גרמו להוריה לנהוג בזהירות רבה.

בברוריה עלו וגאו חששות והיא הפנתה את כל מרצה ותשומת ליבה לחינוכה של בתה, וזאת מצידה עשתה חיל בלימודיה והמורים שיבחו אותה בכל הזדמנות – אך רחמה הייתה מופנמת ונחבאת אל הכלים וסלדה מתשומת הלב היתרה שהפגינו כלפיה. יפה וזוהרת הייתה בשמלתה הפרחונית ופניה קרנו יותר ויותר. ככל שהתבגרה, רחמה עוררה את תשומת ליבן של נשות חברון. שכנותיה היו זריזות כדרכן, והחלו לרחרח סביבה ולרקום במוחן תוכנית לשידוך הנערה. ברוריה הצהירה תמיד שהבן הצעיר של שמואל תנחום השכן מוצא חן בעיניה, אבל רחמה תינשא רק לבחיר ליבה, כמו שנהוג לעשות בחברה המודרנית. ברוריה תסנן עבורה את כל הצעות השידוכים שהחלו כבר להגיע אליה, ורק היא תחליט מי יהיה השידוך הראוי?! היא לא תולך שולל במלכודת השדכניות של חברון. העין רואה והנפש חושקת. איך תתיר את נשואיה לאדם לא ראוי, רק משום שאביו יבקש את ידה. ברוריה ידעה היטב עד כמה מחשבה זו אינה מקובלת בחברון. יעקב שתק בעניין זה. ברוריה תמיד הרגיעה אותו, והוא סמך על חושיה. תמיד ידע כי נישא לאישה מיושבת בדעתה. נשות חברון הספרדיות ביקשו את קרבתה בשל כך. יעקב אמר שיש לה עין טובה לגבי אנשים: בפעמים שנועץ בה – תמיד צדקה בסופו של דבר. מאז ציין בפני כל: יש ־'אישה הזאת עין חודרנית הבוחנת לב וכליות.״ באשר לתוכניותיו אמרה: ״אתה יכול לנצל את קשריך ואינך צריך להסתמך על טולדנו.״ יעקב הבין מנימת דבריה שהוא אינו עושה מספיק, ויכול להשתדל יותר.

נכון שיש קשרי ידידות עם כמה מבעלי השררה והממון,״ אמר. אתרי דברי הביקורת של ברוריה כשהיה מהרהר כיצד לקדם את ענייניו באמצעות קשריו האישיים, הבין יעקב בוגנים שעליו לנצל את קרבתו ־'סגן מנהל הבנק, על מנת שיסייע לו להחזיר את חובותיו לפני נסיעתו. יצחק דה אבילא, סגן מנהל הבנק הצרפתי ״קדרי ליונה״, היה הראשון שהציע לו עזרה. הוא פגש את יעקב כשהגיע לבקר את בני משפחתו בחברון, אז שמע מפיו על נכונות הבנק לסייע לסוחרים בחברון במתן ־לוואה קצרת מועד. יצחק היה מגיע בערבי חג לחברון, ויעקב התלבש בחליפה מהודרת לכבודו. חליפותיו של תנחום החייט היו בעלות יכולת להותיר רושם רב, והמראה החיצוני סייע בידו. יחסיו עם הבנק הצרפתי עלו על דרך המלך, וכעבור זמן מה, אחרי שפרע את כל חובותיו, הכול היה מוכן לקראת הפלגתם לתטואן.

כוכבים בשמי תטואן-גבריאל לוי