מורשת יהדות מרוקו

40. 40. מיהו לעזאזל ביאליק?!

ערב אחד, כאשר החום שלי נסק לשיאים, נזכרתי במחברת שנתן לי מוסיה מדיוני, המורה לספרות. פתחתי אותה, ומתוך דחף יצירתי פתאומי, חיברתי בקדחתנות שיר קצרצר בצרפתית. אחרי התלבטויות של יוצר בתחילת דרכו, אזרתי עוז והראיתי אותו לדודתי רשל. זו נשקה אותי והכריזה קבל עם ועולם: ״יקירי, אתה משורר!״ ולא הסתפקה בהצהרה גרידא, אלא קמה ועשתה מעשה: באותם ימים, היא עבדה, כאמור, במברקיה של הדואר המרכזי בקזבלנקה, וכיוון ששירי כלל רק חמש שורות קצרות, היא הבריקה אותו אל הוריי. בימים ההם, כל מברק היה סיבה לבהלה. אני יכול לתאר לעצמי את אנחת הרווחה כשפתחו את המברק ומצאו בו לא הודעה על מחלתי, אותה הסתירה דודתי מהוריי, אלא שביב יצירה של בנם. מהוריי, שירי הטלגרפי עשה את דרכו לידיו של דודי המשורר. רצה המקרה – או שוב, אולי אין מקריות בעולמנו – ובאותו השבוע נסע דודי לקזבלנקה לרגל סידורים. הוריי, שכאמור, לא ידעו כלל אודות מחלתי, ביקשו ממנו לבדוק מה קורה אתי בבית הספר.

בבואו לבית סבתי, הוא מצא אותי שוכב במיטה. לאחר שהתגבר על ההפתעה, הוא התיישב לידי, הביט בי ארוכות ולבסוף פלט: ״אתה ילד מוכשר, אבל לבצע פלגיאט זה דבר רע!״ הופתעתי מנימת דיבורו הנוזפנית: ״מה זה פלגיאט?״ שאלתי. ״פלגיאט זה כאשר אמן מעתיק יצירה או חלקים ממנה מאמן אחר ומציג אותה כאילו היא שלו!״ הגדרה קולעת וממצה האופיינית לדודי שהיה אלוף בהגדרות.

עם זאת, בשום אופן לא יכולתי להבין במה כל זה קשור אליי, וכששאלתי אותו "למה אתה אומר את זה לי?״ הוא השיב בטון של ״כאילו אינך יודע״: "בגלל השיר שלך. העתקת אותו והצגת אותו לפני דודתך כאילו הוא פרי הגותך!״

״דוד,״ הגבתי מתוך תחושת עלבון, ״לא העתקתי אותו! הרגשתי צורך חזק לכתוב משהו, לא ידעתי מה יצא, ובסופו של דבר יצא השיר הקטן

"יצא השיר הקטן הזה!" חזר על דבריי בנימת לגלוג ומיד החל להרצות לפניי הלכות כתיבת שירים: "שירים אינם יוצאים סתם! כאשר אני כותב שיר, אני כותב שורה ומוחק אותה וכותב אחרת במקומה, וכותב שורה שנייה ומוחק אותה וכך הלאה עד שאני מגיע למשהו שמניח את דעתי. ואילו אתה – המוזה נוחתת עליך פתאום ואתה מוציא מתחת ידך מוצר מושלם! על כן אני אומר לך שזה פלגיאט! וממי העזת לגנוב? לא פחות מאשר מחיים נחמן ביאליק. נתלית באילן גבוה, מון שר אמי!"

״ממי? איך קראת לו?"

״חיים נחמן ביאליק, ביאליק!״

"אבל מיהו ביאליק?!״

"מיהו ביאליק? איזו מין שאלה זו? על חטא הפלגיאט אתה מוסיף את חטא הבורות, או שמא אתה מעמיד פנים? אינך יודע? ובכן, ביאליק אינו אחר מזה שממנו הייתה לך החוצפה להעתיק את שירך! ביאליק הוא גדול המשוררים העבריים בדורנו והמשורר הלאומי של היהודים. בבקשה, ראה בעצמך!״ אמר בפותחו את התיק שלו.

"אבל מעולם לא שמעתי עליו, וחוץ מזה, השיר שלי בצרפתית ולא בעברית!״ ניסיתי להתנצח.

הדוד שלף מתיקו ספר דק עליו היה כתוב Poésies de H.N. Bialik (שירי ח״ן ביאליק).

"מתי ראית את הספר הזה לאחרונה?" חקר אותי כמי שמנסה לתפוס את הגנב בקלקלתו.

"מעולם לא."

"באמת!״ הדוד עלעל בספר בקדחתנות עד שמצא את האקדח המעשן – שיר קצר של ביאליק על דמעה, שלמען האמת די הזכיר את שירי. "אולי תרצה לטעון שביאליק הוא שגנב ממך, הה, פרחח קטן?" אמר בצבטו את לחיי.

״מעולם לא ראיתי את הספר הזה ומעולם לא קראתי את השיר הזה!״ אמרתי והדמעות שהיו חנוקות עד כה בגרוני התפרצו לבסוף.

דוד יצחק קפא במקומו. גם בעיניו עלו דמעות. לבסוף חיבק אותי בזרועותיו: ״אני מצטער שחשדתי בכשרים,״ וכדי לעודד אותי, אמר: ״כנראה נכונה האמרה Les grands esprits se rencontrent ! – גדולים ברוחם, דעותיהם נפגשות. טוב, די לבכות! זו בעצם מחמאה בשבילך שחשבתי שגנבת מביאליק. עכשיו שביררנו את העניין, יש רק דבר אחד שאתה מצֻווה לעשות – להמשיך לכתוב ולכתוב…״

כך התוודעתי לראשונה עם ביאליק, ולמען חובבי ספרות השוואתית, הרי שני השירים. תחילה קלוד כנפו, מקור ותרגום:

Quand tu me vois pleurer

אם תראה אותי בוכה

Quand mon regard scrute les nuages

ועיניי תרות בעננים

C'est que j'attends le Messie

זה מפני שלמשיח אני מחכה

Vaines sont mes illusions

שווא הן אשליותיי

II ne viendra jamais

 הוא לעולם לא יבוא

והרי מביאליק – שני הבתים הראשונים:

דִּמְעָה נֶאֱמָנָה

כִּי תִּרְאֶה אוֹתִי מוֹרִיד דְּמָעוֹת,

וְלַמִּסְפֵּד אֶקְרָא הָעֲנָנִים,

עַל-חֻרְבָּן אֵיזֶה אֶרֶץ פְּלָאוֹת,

עַל-אָבְדַן אֵיזֶה גַּן עֲדָנִים;

וּמִן הַמֵּצַר אִם תִּרְאֵנִי,

כִּי-אֶשְׁאַף מֶרְחַב בַּל יָדַעְתִּי,

אַל-תָּנָד-לִי, אַל-תְּרַחֲמֵנִי –

דִּמְעָתִי דִּמְעַת שָׁוְא, מוֹדַעְתִּי!

לסיכום, ביאליק או לא ביאליק, לאחר שנפגש עם מוריי בבית הספר וגער בהם על כי לא התעניינו בגורלי במשך כל ימי מחלתי ולאחר שראה את תנאי מגוריי, המליץ דודי להוריי להחזיר אותי הביתה בתום שנת הלימודים.

אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה

מוגדור.

1. 1. קולנוע אחד היה בעירנו

בעירי מוגדור, היא אסווירה אשר לחופי האוקיינוס האטלנטי בפאתי מערב, היה בית קולנוע יחיד. סדר הישיבה בו שיקף את המעמדות השונים בעיר ומניינם שלושה:

ארבע השורות הראשונות, ספסלים ארוכים מעץ גס, נקראו ״טְרוּאָזיֶם״, השלישיים. שורות אלו יוחדו לנו, לילדים – יהודים בעיקר ומוסלמים שמיעטו באותה תקופה לבקר בקולנוע. כך היינו קרובים למסך הכסף ויכולנו לנהל שיח ושיג קולני עם גיבורי ילדותנו, והמבוגרים לא הסתירו לנו ואנחנו לא הסתרנו להם.

חמש השורות הבאות נקראו ״דֶזִיֶם״, השניים, ואותן תפסו בני מעמד הביניים.

החלק האחורי ובו שורות של כיסאות מתקפלים נקרא ״פְּרֶמְיֶר״ – הראשוניים, ועליהם ישבו בעלי האמצעים – צרפתים ויהודים.

ביציע שהיה מחולק לשניים, התהפכו היוצרות: לחלק הקדמי מכרו כרטיסי ״ דֶזִיֶם ״ ולאחורי – כרטיסי ״ טְרוּאָזיֶם ״.

בכך לא תם עניין המעמדות: סביב-סביב לדפנות האולם היו תאים אפופי מסתורין, שהווילון שהסתיר אותם הוסת רק כשהחלה הקרנת הסרט. תאים אלה נקראו"לוֹז'״, והם היו קניינן של המשפחות המיוחסות של העיר.

והימים – שלהי המחצית הראשונה של המאה העשרים.

בכל יום א׳ בשבוע, הסתערנו, אנו הילדים, על בית הקולנוע להקרנה של אחר הצהריים – המאטינֶה.

התענגנו על טרזן התוקע את סכינו בלועו של האריה הנורא, והשתתפנו לצד ה״לבנים״ במלחמותיהם נגד ה-Peaux Rouges, ה״עורות האדומים", הלא הם האינדיאנים הצבועים בצבעי מלחמה המסתערים בזעקות קרב שהיטבנו לחקותן. אבל לשיא ההתלהבות הגענו כאשר הופיע גיבורנו, ״אֶלְוֶלְד״ – הבחור, כפי שקראנו לו, כדי להכריע את הקרב לטובת הטובים־הלבנים, או כדי לחלץ את הגיבורה חסרת הישע מידיו של קאובוי לא מגולח בעל עיניים מזרות אימה וצמד אקדחים יורקי מוות.

״ אֶלְוֶלְד ״ היו טוֹם מִיקְם ובַּסְטֶר קְרָאבּ. לפעמים היה זה הוֹפָלוֹנְג קָסִידִי שעמד על גג של בית כשהוא מוקף בחבר מרעים שלא ביקשו את טובתו.

הופלונג, שני אקדחיו בידיו, היה שורק שריקה מיוחדת, אותה היינו מחקים במקהלת שריקות, ואז היה מגיח בדהירה סוסו הצחור ומתייצב תמיד במקום הנכון, והופלונג – הופ! קופץ מהגג היישר על אוכפו ומדהיר את הסוס אל עבר השקיעה, אל מחוץ לטווח הכדורים ששרקו סביבו ותמיד החטיאו, השבח לאל. והיה שם ״מִיכִי", כך קראנו לקאובוי המזדקן והמבדר, הסנשו פנסה של ״אלולד״ שליווה אותו מתוך נאמנות אל כל אשר דהר.

והייתה ״צ׳יטה״ השימפנזה, שהצחיקה אותנו כאשר חיקתה את תנועותיו של טרזן ואילו אנחנו חיקינו את קריאתו המיוחדת – אָהוּ-אָהוּ-אָה – כשהוא מתעופף מחבל לחבל להזעיק לעזרתו את האריות.

וכמובן לא נעדר מקומם של לורל והארדי – שכאשר עברנו לעברית קראנו להם ״השמן והרזה״, והסתפקנו כיורשיהם הפחות מוצלחים על המסך באט אבוט ולו קוסטלו. ואיך אפשר לשכוח את המטורף המתוזז בעל השפם והמשקפים שהיה נופל וקם, נופל וקם כששום תו מפניו אינו זע – אולי היה זה בסטר קיטון ואולי הרולד לויד, אינני בטוח. אבל מעל לכולם מלך צ׳רלי צ׳פלין, שבצרפתית קראו לו ״Charlot״, זה עם המכנסיים הלולייניים ומקל ההליכה התלוי לו על הזרוע, שאת הילוכו הברווזי לא נלאינו מלחקות ברחובותיה של מוגדור.

שעה לפגי תחילת ההקרנה כבר היינו ישובים באולם, רוקעים ברגלינו בחוסר סבלנות. הזמן עבר באיטיות מחרידה וכשסוף סוף כבה האור, היו מקרינים יומן חדשות ״פָתֶה ז׳וּרְנָל״ מרגיז ומייגע, שרק הוסיף על קוצר רוחנו. בסופו של דבר היה מוקרן הסרט שכה ייחלנו לו, ואז, יחד עם כל הנוכחים, היינו משתתפים פעילים וקולניים באירועים שהתרחשו על המסך. ואם גיבורנו ״אלולד״ נחלץ תמיד מאויביו האורבים לו, היה זה בלי ספק בזכות קריאות האזהרה שלנו: ״היזהר! הם מחכים לך בסיבוב!״

גם לאחר שתם ונשלם, המשיך הסרט לחיות בקרבנו כשיצאנו לרחוב וסיפרנו זה לזה את פרטי העלילה שזה עתה נפרשה לעינינו. שבוע שלם עמד לרשותנו כדי לפרט שוב ושוב את כל התעלולים והפעלולים, וכדי לבנות אקדחים מעץ על מנת לירות בהם זה על זה תוך השמעת קולות חיקוי של יריות. ולאחר כל ירייה לא שכחנו לנשוף באדישות בלוע הדמיוני של אקדחנו.

רק הסרט הבא השכיח מאתנו את הקודם.

והיו פעמים שנזדמן לי לצפות עם הוריי בהצגות הערב של המבוגרים. מכל הסרטים הללו, זכור לי במיוחד סרט אחד בשמו: La Huitième armee – הארמיה השמינית, על מלחמת העולם השנייה. איני זוכר דבר מעלילת הסרט, אבל חרוט בלבי השיר ששרו החיילים האמריקאים לאחר שניצחו את ״Les Boches״, כפי שכונו הגרמנים על ידי הצרפתים: ״גְּלוֹרִי גְּלוֹרִי הללויה״. היינו גאים על כך שהחיילים האמריקאים השתמשו ב״הללויה״, מילה עברית מבית הכנסת.

בעקבות הסרט, במסיבות עונג שבת, שרנו באותו לחן את ״הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד״. וזה היה אחד הניצנים הראשונים של הציונות שחלחלה אט אט אל לבותינו הצעירים.

2. 2. הלוז׳ של דודי אלבר

הוריי לא היו אמידים ולא יכלו להרשות לעצמם לשכור לוז׳ בקולנוע. אבל דוד אלבר, בעלה של דודתי, אחות אבי אסתר, שהיה איש בעל אמצעים ואוהב קולנוע, רכש אחת מהן לצמיתות.

מדי יום ביומו היה בא אל הלוז׳ עם אשתו הצעירה, מתרווח על כיסאו רגל על רגל, מצית סיגריה וצופה שוב ושוב בסרט שהוקרן מדי ערב לאורך כל השבוע.

לאחר כמה שבועות, הודיעה לו אשתו שקצה נפשה בקולנוע ושהיא מעדיפה להקדיש את זמנה לטיפול בביתה ובצרכי הקהילה. אבל כוונתו של דוד אלבר כשרכש את הלוז׳ הייתה לבדר את אשתו שעצבות תמידית שרתה על פניה, כי על אף כל מאמציהם, הם היו חשוכי ילדים.

כיוון ששילם על המקום, הוסיף דוד אלבר לפקוד את הלוז׳ לבדו דבר יום ביומו. אך ברבות הימים, לא מצא עוד עניין בסרטים, מאחר שאשתו האהובה לא הייתה לצדו.

וכך נותר הווילון מוגף והתא מיותם. לפעמים היה אלבר בא ומציץ על האקרן, מושך בכתפו עם ארשת מיאוס וסוגר את הווילון ושב לביתו.

יום אחד אמרה לו אשתו אסתר: ״בשביל מה אנו צריכים את הלוז׳ היקרה הזאת? מכור אותה, וכשנרצה לבקר בקולנוע נקנה זוג כרטיסים ב׳פרמייר׳.״

״שאשתי תשב בקולנוע בין אנשים?" נזדעק דוד אלבר, ״בשום פנים ואופן לא! מי יודע איזה טיפוס ישב על ידך? ואם חלילה ישלח ידיים, מה אעשה? אכנס אתו לתגרה? לא! מקומך רק בלוז׳!״

״אם כן, הפקד את התא בידי מר קקון, הבעלים של הקולנוע וידידך הטוב. הוא ישכיר את התא בימים שאנו איננו משתמשים בו וייתן לך את הפדיון תמורת קומיסיון!״

״לא בא בחשבון! איני רוצה שכל מיני אספסוף ייכנסו ללוז׳ שלנו! אולי יהיו ביניהם אנשים חולים שישאירו שם את החיידקים שלהם? לא, אני מעדיף להשאיר את התא פנוי!״

מזימתה של דודתי הייתה, בעצם, שהתא יועמד לרשותם של אחיה ושל גיסתה, אבי ואמי, כדי שיוכלו להביא את ילדיהם לקולנוע ויחסכו את דמי הכניסה. אולם לשם כך, היא ידעה שעליה לעבור כמה שלבים:

ראשית, הציעה לבעלה שיאפשר לאחיו שלו ולאחותו להשתמש בתא.

אלבר התייסר מן הרעיון לתת לאחרים את התא שרכש לאשתו האהובה, אפילו אחיו ואחותו. אבל בתוך תוכו היטב ידע, שסירוב יתפרש כמעשה אנוכי שיקומם עליו את אשתו, והרי היא לא ביקשה למען משפחתה, אלא למען משפחתו שלו. איך יוכל להתנגד לכך?

כעבור שבוע או שבועיים, פנתה שוב דודתי אל בעלה ושחה לתומה: "כמה יפה מצדך שחלקת את הלוז׳ עם אחיך ואחותך, אבל… הרי הם אינם משתמשים בתא אלא פעם אחת בשבוע. אינך חושב שאפשר להציע אותו לסלומון אחי שגם הוא חובב קולנוע נלהב כמוך!״

״אה! אחיך! בוודאי, בוודאי!״

״ומשפחתו, כמובן?״ הוסיפה כלאחר יד.

״מה? גם הילדים???״ נזעק בחרדה.

״למה לא?״

״אבל הם גדוד – עשרה או שנים עשר או השד יודע כמה!״(אז היינו רק עשרה להורינו. היה זה בטרם נולדו שלושת הקטנים שהתווספו ברבות הזמן).

"אז מה?״ הגיבה, ״האם עינך צרה בכך שגיסתי ילדה עשרה ילדים ואילו אני…״ היא החלה לבכות והוא נחפז לנחמה ויצא מעורו כדי לרצות אותה.

כך זכינו לחזות באלולד ממרומי הלוז׳ של דודי אלבר. התנאי היחיד שהציגה בפנינו אמי – שנקפיד על ניקיון התא, כי לדבריה, אחרי כל ביקור שלנו, הדוד אלבר בא ועורך שם בדיקה יסודית ואם ימצא חלילה לכלוך, הוא עלול לחזור בו מן הסידור הנוח שלנו. איני יודע אם היה זה אכן כך או רק בגדר איום סרק, אבל עובדה שהוא גרם לכך שנתנהג בלוז׳ של Oncle Albert כמו בחנות חרסינה.

אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה

3. 3. גן העדן האבוד

מאותה תקופה, זכורים לי עד היום בעיקר שני סרטים שהטביעו בי את רישומם העז, כל אחד מהם על פי דרכו.

האחד -״La Maison hantée״, "הבית רדוף הרוחות", סרט אימה על זוג צעירים המקבלים בירושה טירה על כל ריהוטה העתיק, עם פוחלצי איילים וחזירי בר הצופים מהקירות, ושריוני אבירים החמושים ברמחים וגרזנים הניצבים בכל פינה. כבר בלילם הראשון, מסתבר לבני הזוג שהם אינם אדוני המקום: צווחות מקפיאות דם, בכי הבא מאי שם, דלתות נפתחות בחריקה או נסגרות בטריקה, אחד משריוני האבירים המניף לפתע את המקבת ומאיים להנחיתה על ראש האישה הצעירה שאינה חושדת בדבר…

בעקבות הסרט הזה, התעוררתי במשך שבועות אחדים בלילות, מכוסה כולי בזיעה קרה, כשאחת מרוחות הסרט לופתת את גרוני.

לסרט השני קראו"Le Paradis perdu" – ״גן העדן האבוד". לא נשאר לי כל זיכרון מעלילת הסרט, אבל המוסיקה שלו כבשה אותי. ער היום מצטלצל בלבי המוטיב שליווה את הסרט. במיוחד אהבתי את נגינת הכינור. שמעתי לפני זה את נגני התזמורות היהודיות המקומיות מנגנים על כינור המוצב על ברכיהם. כינור זה נקרא בפיהם"קמאנז׳ה״.

בסרט הזה, הכנר עמד זקוף והחזיק את כינורו בין כתפו לסנטרו. פניו היו מיוסרות – כאילו נגינתו מסבה לו סבל בל יתואר. הצלילים שבקעו מן הכינור היו שונים לחלוטין מאלו שהפיקה הקמאנז׳ה. נגינת הכינור עוררה בי זעזוע פנימי, כאילו אני מישהו אחר, מישהו חדש. המוסיקה נגעה ללבי עד כאב. היא אחזה אותי בגרוני, בחזי, וגרמה לי לרצות להיבלע בתוכה. תמונות הסרט שחלפו לנגד עיניי לא עניינו אותי כלל. בעצם לא ראיתי אותן. איני זוכר אם באותם רגעים עצמתי את עיניי או שהשארתי אותן פקוחות. העיקר הוא שהייתי מרוכז כל כולי במנגינה המופלאה. כאשר נדָמו צלילי הכינור, תם גם הסרט. הוריי קמו, אך אני נותרתי במקומי, כאילו פחדתי שאם אצא מן האולם תאבד לי המנגינה לעד. אבא שחשב שנרדמתי, נגע קלות בכתפי. הבטתי בו והוא נזדעק: "אתה בוכה!״

״אני לא בוכה!״ עניתי כנעלב.

אימא ניגבה את דמעותיי בממחטה. ״אתה צודק, נעבי באסק, שיבואו עליי צרותיך, העלילה קורעת לב וגם אני בכיתי בקטעים מסוימים של הסרט. אבל יקירי, זה רק סרט!״ ״לא בכיתי בגלל העלילה!״ ״אז למה בכית?״ שאל אבא. ״בגלל הכינור!״

"בגלל הכינור? מה היה בכינור שגרם לך לבכות?״ ״אני מתכוון לנגינה של הכינור!״

איני זוכר את המשך השיחה הזאת, אבל מאותו יום והלאה לא הפסקתי לחשוב על הכינור ועל צליליו המופלאים.

4. 4. ״מהיכן נשיג לד כינור?״

יום אחד, לקראת הבר מצווה שלי, אמרתי להוריי: "אתם יודעים איזו מתנה הייתי רוצה לקבל לבר המצווה שלי?"

״איזו, Mon chéri?״ ענתה-שאלה אימא.

״כינור!״ ״כינור?״ ״כינור!״

״ולמה לך כינור?״

״מה השאלה הזאת?

כדי לנגן עליו!״ אבא צחק:

״אתה רוצה להיות דְנַדְנֵי?^״

״ דְנַדְנֵי ״ הוא התואר שניתן לחברי חבורות הנגנים המקומיות. הדְּנַדְנִיִּים שניגנו בשמחות, היו אנשים עניים מאוד שהתקיימו בקושי רב מהכסף שנידבו למענם בשעת נגינתם. להוריי היו שאיפות הרבה יותר מרחיקות לכת באשר לעתידי.

״אינני רוצה להיות מה שאמרת, אני רוצה להיות כנר!״

״זה מה שאמרתי!״

״לא! כנר כמו זה שראינו בסרט.״

מאז הסרט ההוא עבר זמן רב, והוריי שהיו מבקרים בקולנוע פעם בשבוע, הספיקו לראות סרטים רבים. כך שהתקשו להיזכר בסרט עם נגינת הכינור המופלאה. אימא קראה פתאום: ״אני נזכרת עכשיו. פניך היו שטופות בדמעות…״

בדיחות הדעת ששרתה קודם על פני אבא נמוגה: ״אבל מהיכן נשיג לך כינור?״ אמר מתוך מצוקה. נזכרתי בשיחה שקלטו קודם אוזניי באקראי: ״סלומון,״ אמרה אימא, ״צריך להזמין נעליים חדשות לקלוד.״ "קלוד״ היה שמי עד שהחלפתי אותו ל״אשר״ עם פרוץ הציונות בביתנו. ״נעליים חדשות? מאיין אקח כסף לנעליים חדשות?״ הזדעק אבא, ״קחי נעליים שאחיו הגדול הפסיק לנעול, ושהסנדלר יחדש אותן.״ ״כבר עשיתי זאת, אבל הנעליים קטנות גם על קלוד, נצטרך לתת אותן לדניאל הקטן ממנו. לקלוד צריך להזמין נעליים חדשות לבר מצווה שלו.״ ״אין לי כסף לנעליים חדשות! אמרי לסנדלר שיחתוך בצורה אמנותית את הקצה העליון, כך שאצבעות הילד יוכלו להגיח מהנעל.״ ״סלומון, כבר ביטלנו את המסיבה שתכננו. איזו הרגשה תהיה לו ביום הבר מצווה שלו בלי מסיבה ועם נעליים שאצבעותיו מבצבצות החוצה מהן?״

השאלה נותרה ללא מענה ואילו אני – התביישתי בעצמי: אין להם כסף לקנות לי נעליים ואני מבקש מהם כינור!

למחרת השיחה הזאת, שיניתי את גרסתי: ״לא התכוונתי שתקנו לי כינור, רק חשבתי שתוכלו להשיג לי כינור בהשאלה…״ ״מי ישאיל לנו כינור?״

״אחד מנגני החתונות!״

״אם אתה רוצה ללמוד לנגן, אתה צריך כינור לזמן ממושך. איזה נגן ישאיל לך לזמן ארוך את מקור הפרנסה היחיד שלו?״ ידעתי שהצדק עם אבא, ונזכרתי בדיירי המשנה שלנו, או בעצם – בבן שלהם ששמו היה ז׳אן.

כיוון שהזכרתי את הימצאותם של דיירי משנה אצלנו, עליי גם להזכיר לכם שהפרוטה לא הייתה מצויה בביתנו, לכן בוודאי ייראה לכם אך טבעי שאם השכרנו חלק מדירתנו, היה זה על מנת להשלים את הפרנסה בבית, ולא היא! אבי היה סבור שאין גדולה ממצוות הכנסת אורחים וסירב ליטול שכר דירה מכל הנספחים שהתגוררו בקרב משפחתנו.

ילדותי במוגדור עברה עליי בבית הומה כתחנת רכבת. בנוסף להוריי ולאחיי ואחיותיי, גדלו אתנו כבנות בית מספר קרובות משפחה צעירות של אמי. הסיבה לכך הייתה, שהוריהן רצו להבטיח להן חינוך טוב והצהירו שבשום מקום אחר לא יזכו ״להתחנך״, כמו אצל אסתר.

אבל לא לאלו התכוונתי כשהזכרתי את דיירי המשנה שלנו, שלבנם ז׳אן היה כינור…

אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה

5. 5. סוכר וסדינים

ז׳אן בעל הכינור היה בן שש עשרה או שבע עשרה שנה באותם ימים של שלהי מלחמת העולם השנייה.

הוא ומשפחתו הגיעו אלינו לאחר שיום אחד הודיע לנו אבי שאנחנו, המשפחה והבנות הנספחות, ניאלץ לוותר על שניים מבין ששת חדרי הבית, כי הם ייתפסו על ידי דיירי משנה. ״מה לא עושים למען הפרנסה!״ הגיבה אימא ונאנחה. ״פרנסה?״ נזעק אבי, ״כלומר – שכר דירה? חס ושלום! שכר מצווה – מצווה! וכי אנחנו ניטול תשלום מפליטים מסכנים, מאודים מוצלים מאש התבערה הפוקדת את אירופה?!״

ואכן, ז׳אן ואחיו אדוּאַר נחתו בעירנו עם הוריהם, מוסיֶה אֶה מדאם לוין, והיוו חלק מקבוצה של מהגרים שברחו בדרך לא דרך מאימת הנאצים.

הקהילה היהודית נטלה על עצמה לאמץ את הפליטים, ופנתה אל המשפחות המבוססות של מוגדור בבקשה, שכל בית אב יקלוט משפחה. אף על פי שכאמור, לא נמנינו עם המשפחות המבוססות, נהנינו ממעמר מיוחד בקרב היהודים בזכות סבי ז״ל, ר׳ דוד כנפו, שהיה רבה של הקהילה ודיינה. אבי, מנהיג טבעי בזכות עצמו, חש חובה, כבנו של הרב וכחבר בוועד הקהילה, לשמש דוגמה לאחרים.

כך אירע, שה״פליטים״ בביתנו חיו ברווחה, שניים בחדר, ואילו אנחנו אדוני הבית, נדחסנו שש עשרה נפשות(כולל הבנות הנספחות) בארבעת החדרים הנותרים.

*

הגברת אֶלין לוין(שאת שמה ושמות שאר בני משפחתה שיניתי מטעמים מובנים), הייתה אישה קשוחה למדי. בעלה עזריאל ושני ילדיהם סרו למרותה המוחלטת. היא הרבתה להתמרמר על מר גורלה ודבר לא השביע את רצונה. היא לא פסקה מלהלין בפני הוריי על תנאי המחייה העלובים שעמם היא נאלצה להשלים, לעומת הלוכסוס שהיה מנת חלקה בביתה שבאנטוורפן.

גם עלינו הילדים הרבתה להתלונן, על שאנחנו מקימים יותר מדי רעש. בבוקר, בשעת ההכנות ליציאה לבית הספר, אנחנו מעירים אותה וכשהיא מתעוררת מוקדם, הדבר גורם לה לקמטים מתחת לעיניה!

פעם הרחיקה לכת והאשימה אותנו בגנבה: ״הילדים שלכם גנבו לי סוכר וסדינים!" צווחה לעבר אמי.

להגיד לאמי, שהייתה כל כך גאה בילדיה ובחינוך שנתנה להם, שהם גנבים?!

האישה ההיא לא ידעה לאיזה תופת היא נכנסה. לאמי היה טמפרמנט תוסס והיא סערה מאוד. כולנו ראינו איך שהיא מתאדמת וצפינו בדריכות אל הר הגעש העומד להתפרץ.

אבא, שרתח גם הוא מכעס, שם את ידו על פי אימא ואמר לה בערבית כדי שהגברת לוין לא תבין: "לא כדאי לך להתרגז. חשבי על התינוק שבבטנך. תני לי לטפל במפלצת!"

״תְּחִיהָא! גרש אותה מביתי!״ סיננה אליו אימא.

ואילו אבי פנה אל ״המפלצת״ בנימוס ושאל: ״גברת לוין, מה גנבו לך?"

״הילדים שלכם גנבו לי סוכר מהטרסה וסדינים מן הארון!״ פירטה האישה את האשמתה.

"מה חיפש הסוכר שלך על הטרסה, גברת לוין?" הוסיף אבי לחקור בסבלנות.

״אתמול הנחתי על המעקה, כדי שיתייבשו בשמש, כמה קופסאות סוכר שנרטבו מהגשמים בזמן הנדודים שלנו. הבוקר עליתי לטרסה והסוכר נעלם. אחר כך ראיתי שמישהו נגע בארון שלי ומיד הרגשתי שחסרים לי שני סדינים רקומים, יקרים ביותר! אני מבקשת ממך לבדוק מי מן הילדים שלכם גנב אותם!״

״גברת נכבדה,״ אמר אבא כשאינו חוסך במאמץ כדי להתרסן, ״איך במחילה הגעת למסקנה שילדיי גנבו ממך את הסוכר ואת הסדינים?״

״הם שיחקו בטרסה אתמול.״

״הם משחקים כל יום בטרסה, ועד היום לא נגנב ממך דבר, לא כן, מדאם?״

״אין שום אפשרות אחרת! רק הם יכלו לקחת את הסוכר מהטרסה, ואחרי שגנבו את הסוכר התגנבו לחדרי ולקחו את הסדינים מהארון!"

״בואי נעלה אל זירת הפשע,״ הציע אבא בהגניבו חיוך לכיווננו, ״ושם נראה את הדברים מקרוב.״

הם עלו במדרגות אל הטרסה ואנחנו הילדים מזדנבים אחריהם.

"מדאם לוין, שמעת על האָלִיזֶה?" שאל אבא בנחת.

״כמו השאנז-אֶלִיזֶה?״

״האָלִיזֶה הן רוחות חזקות המנשבות לעתים קרובות בעירנו. הן באות מן האוקיינוס האטלנטי. שמא תבואי אתי ונרד לרחוב?״

ירדו לרחוב ואנחנו אחריהם. אך יצאנו מפתח הבניין, אבא נעצר, ובלי להוציא הגה, הצביע על שלוש קופסאות שהתבקעו מהנפילה והתפזרו על המדרכה והרחוב ברדיוס של כמה מטרים. שיירה של נמלים עמלניות חגגה על קוביות הסוכר המבהיקות בשמש.

במקום להתנצל, אמרה הגברת לוין: ״אתה מבקש לטעון שרוח האליזה שלך, היא שהעיפה גם את הסדינים היקרים שלי מהארון?״

״גברת לוין, לאחר שנוכחת לדעת שלשווא האשמת את ילדיי, לא נראה לי שהציניות שלך הנה במקומה! כשם שילדיי לא גנבו את הסוכר שלך, כך לא נגעו בארון שלך ולא לקחו ממנו את הסדינים.״ אבל הגברת לוין בשלה: ״אני בטוחה שהילדים שלך הם שלקחו לי את הסדינים! חפש בחדרים שלכם ותיווכח בעצמך!"

אבא הישיר אליה מבט מקפיא שרק לעתים רחוקות ביותר עשה בו שימוש: ״עד כאן, מדאם! הואילי את לחפש בחדרים שלך ואולי תגלי היכן הסתירו הילדים שלך את הסדינים.״ ״ילדיי לא יגנבו מעצמם את הסדינים!״ "העולם מלא פרדוקסים, מדאם!" בכך תם אבל לא נשלם.

6. 6. והיה הסדין לסרדין

כעבור מספר ימים התבררה גם תעלומת הסדינים, כאשר התייצבו במעוננו שני שוטרים צרפתיים וביקשו לדבר עם הגברת לוין.

כשהופיעה, פנה אליה הבכיר מבין השוטרים: ״מדאם לוין היקרה, יש לי הכבוד להודיעך שיש לי עבורך בשורה אחת טובה ובשורה אחת רעה. נתחיל בטובה – שני הסדינים שעל גניבתם הגשת תלונה למשטרה נמצאו בריאים ושלמים.״

"הייתה לה החוצפה להתלונן במשטרה?!״ לחשה אמי באוזני אבי בערבית, אבל הוא עצר בה מלהתפרץ.

השוטר הבכיר נפנה אל ידידו הזוטר וביקש ממנו להציג את החבילה שבידיו עטופה בנייר חום וקשורה בחוט.

״אלו הסדינים שלי? מי יודע באיזה מצב הם!״ רטנה גברת לוין וביקשה ליטול בעלות על החבילה, אבל השוטר הבכיר עצר אותה בידו: ״רגע, מדאם. קודם עלייך לזהות את הממצא, שמא אינו זה שעליו התלוננת.״ והוא אותת לשוטר הזוטר להתיר את הקשרים ולפתוח את החבילה. משהוצגו הסדינים, הצביע עליהם וחקר: ״האם האותיות הרקומות כאן, A ו-.L הם ראשי התיבות של שמך, מה שיוכיח שאכן הסדינים הללו שלך הם?״

גברת לוין אישרה וביקשה שוב ליטול בעלות על רכושה, אבל השוטר שוב עצר בעדה: ״רגע, מדאם. כאן אנחנו מגיעים לבשורה הרעה. האם יש לך בן בשם אדואר?״

גברת לוין מלמלה שאכן כך הדבר ושאלה: ״מה לבני אדואר ולעניין הזה?״

במקום תשובה הורה השוטר לקרוא לבחור.

אדואר הגיע רועד בכל גופו ופניו חיוורות כסיד.

אבא, שהבין לאן פני הדברים, הציע להשאירם לבדם עם השוטרים, אבל השוטר הבכיר אמר לו: "אדוני, אתה אחראי על האנשים האלה, על כן אני מבקש ממך להיות נוכח בשיחה שאנחנו נקיים עם הבחור.״

מהחקירה התברר, שבביקורת שערכו השוטרים אצל סוחר ערבי שהיה ידוע כמשתף פעולה עם גנבים, מצאו את הסדינים ועליהם רקומות האותיות א׳ ל׳. לאחר שחקרו אותו, הודה הסוחר כי קנה אותם מבחור בשם אדואר. השם אדואר לא היה מן הנפוצים בעירנו ועל נקלה גילו השוטרים את זהותו ומקום מגוריו.

על כורחו נאלץ אדואר להודות בגנבת הסדינים מאמו. לשאלה היכן הכסף שקיבל עבור הסדינים, השיב בבושת פנים, כי השתמש בו כדי לספק את תאוותו: קניית סרדינים מטוגנים אצל יהודים במלאח, אותם זלל כמנהג המקומיים כמתאבן לכמה כוסיות ״מחייה״ – המשקה החריף שרבים מיהודי מוגדור ייצרו בעצמם.

השוטר אמר לגברת לוין, שמאחר שתלויה נגד הבחור הצעיר תלונה של גברת מאוד נכבדה, מחובתו לעצור אותו ולפתוח לו תיק פלילי.

גברת לוין קראה בהיסטריה שהיא מושכת את תלונתה והתחננה בפני השוטר שלא יאסור את בנה והבטיחה לערוב להתנהגותו. אבל השוטר קבע, שהוא אינו מוכן לקבל את דברתה של נוכרייה בעיר, שבנה הוכח כגנב, ופנה אל אבי ואמר: ״רק אם מוסיֶה יבקש זאת, אולי ניעתר לבקשה לבטל את התלונה.״

אבי ״התלבט״ ארוכות, ורק לאחר שהגברת לוין כמעט ירדה על ברכיה מרוב תחנונים, ניאות ליטול חסות על דייריו. הוא סחט ממנה הבטחה חגיגית שלא היא ולא בנה ישובו לסורם.

אמי מיחתה באוזני בעלה בערבית על שהוא מוכן ליטול אחריות על הפושע הקטן ולערוב לו, ובכך לסכן את שמו הטוב, אבל אבי הגיב, שדווקא בגלל שמו הטוב, אין הוא רוצה להלבין ברבים את פניהם של דיירי המשנה שלו השוהים בביתו-מבצרו, והבטיח לאמי שהן הגברת והן בנה הפוחח למדו את לקחם.

אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה

עמוד 20

7. 7. כינורו של ז׳אן

לעומת אדואר ההולל, אחיו ז׳אן היה שקט ומופנם. היה לו כינור, עליו ניגן במשך שעות רבות מדי יום ביומו. לא יכולתי להאמין למשמע אוזניי כאשר התוודה בפניי שהוא אינו שש לנגן, ושאמו היא המאלצת אותו להתאמן. פעם, לאחר שניגן במשך מספר שעות תחת השגחתה, הוא הורשה סוף סוף לצאת להתאוורר. הוא עלה אל עליית הגג, שם מצא אותי מטפל בשתילי העגבניות שנבטו בארגז ששימש לנו כאדנית על גג ביתנו. הייתי כל כך נלהב מפריצת הנבטים מן האדמה, שנהגתי לרכון עליהם שעה ארוכה בתקווה לראות איך הם גדלים לנגד עיניי. ז׳אן כרע לצדי ומלמל: ״איזה מזל יש לך!״ ״למה אתה אומר את זה?״ שאלתי תמה.

״כי אמך לא מכריחה אותך לנגן במשך שעות ארוכות ואתה עוסק בדבר שאתה אוהב לעשות.״ ״ואני חשבתי כי לך יש מזל!״ ״למה?״

״כי אתה מנגן על כינור, וזה נהדר!" ״אתה אוהב את הנגינה שלי?״ ״כן!״

״הייתי רוצה להתחלף אתך, לתת לך את הכינור שלי ובלבד שייתנו לי לעשות את מה שאני אוהב."

״ואימא שלך תסכים שתיתן לי את הכינור שלך?״ שאלתי כשלבי רוטט,אף שידעתי את התשובה. ״לאאא…״ גיחך במבוכה.

״ומה אתה אוהב לעשות?״

"אני אוהב לטייל, אני אוהב את הטבע, אני אוהב את הים!״ ״אז למה אינך הולך אל הים?״

״אימא לא מרשה לי. היא מפחדת שעורי ישחים ואז אהיה ככל המקומיים כאן.״

על אף שידעתי שהסיכוי שיינתן לי לנגן על כינורו של ז׳אן קלוש ביותר, אמרתי בכל זאת להוריי: ״ז׳אן!״ ״מה ז׳אן?״

״הבן של המהגרים. זה שמנגן! אם נלחץ על הוריו, או אם נשלם להם משהו, אולי ישאילו לי מדי פעם את הכינור, כדי שאקח שיעורים אצל אחד מהכנרים.״

"אתה לא מכיר את גברת לוין. היא רוצה שבנה יהיה כנר בעל שם עולמי. היא אפילו לא תיתן לך לגעת בכינור. לפני כמה ימים התלוננה באוזניי כי עירנו חסרת תרבות ולראיה – אין כאן כנר ברמה גבוהה שאצלו יוכל בנה להשלים את לימודי הכינור שלו.״ "אבא, עירנו חסרת תרבות?"

״להפך! הרבה ערים מתקנאות במוגדור בגלל התרבות שלה. יש כאן מועדונים רבים! יש כאן הרבה משכילים! ישנן הרצאות בתחומים שונים הניתנות על ידי מקומיים או אורחים! הרבה יהודים ממוגדור מקיימים קשרים עם לונדון ומנצ׳סטר ומביאים לנו משם את כל החידושים! תראה את אחי יצחק, דודך! הוא נציג מובהק של התרבות המערבית, הוא צייר, משורר, מחזאי ואפילו במאי תיאטרון!״ ״אז למה אין כאן מי שילמד את ז׳אן ואותי כינור?״ אבא צחק: ״אתה כבר שם את עצמך בשורה אחת עם ז׳אן. קצת מוקדם, לא? אין לנו אפילו מושג איך נשיג כינור בשבילך!״ צמרמורת של קורת רוח עברה בגופי: האומנם הוריי מחפשים דרך להשיג לי כינור? אבא המשיך: ״לעצם העניין, יש כמה ילדים אירופאים שלומדים כינור אצל מורה שהובא מפריז למוגדור במיוחד למטרה הזאת. אם גברת לוין הייתה רוצה באמת, בנה היה לומד גם הוא אצל המורה ההוא. אבל לטענתה, הוא אינו בעל שיעור קומה מספיק כדי ללמד את בנה ונוסף לכך, בעלה מתנגד, כי הוא אינו רוצה כל מגע עם הצרפתים, שבאופיים הם ׳בוגדניים׳ כדבריו.״

והימים ימי ממשלת וישי בצרפת שפעלה בחסות הנאצים. שוב לא חזרתי להטריד את הוריי בעניין הכינור, אך לא הפסקתי לרצות בכל לבי להיות כנר. כל אימת שבקעו צלילי כינורו של ז׳אן, יצאתי מחדרי והקשבתי להם בקשב רב. אמנם צלילים אלה היו רחוקים מהנגינה אשר שמעתי בסרט ״גן העדן האבוד״ שעדיין הדהדה באוזניי, אבל הם העניקו לי את התקווה שגם אני אוכל פעם להחזיק בידי קשת ולהעבירה על מיתרי הכינור ולנגן… לנגן… לנגן.

אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה–כינורו של ז׳אן

8. 8. האסון של אודט

ימים אחדים לאחר חשיפתו של אדואר, היינו מוזמנים לחתונה אצל אחת המשפחות העשירות והמשפיעות בעיר. גם משפחת לוין הייתה בין המוזמנים. שמעתי את אימא אומרת לאבא שהיא לא תלך לחתונה מפני שאין לה שמלה ראויה למעמד הזה. "שאודט תלך אתך במקומי, יש לה שמלה חדשה שקיבלה במתנה מדודתה!״ אבא לא ויתר לה, ולבסוף אימא ניצלה את כישוריה היצירתיים והופיעה לחתונה כאישה יפה והדורה.

הפתעת הערב הייתה הופעתה של הגברת לוין שבאה לחתונה במעיל פרווה יקר, כשתכשיטים מרהיבים מקשטים את ידיה, אוזניה וצווארה. אימא הייתה בהלם.

הזו אותה גברת לוין שמשפחתה ניהלה אורח חיים צנוע ביותר, כשהיא נסמכת על תמיכה כספית מן הקהילה היהודית של מוגדור שהעניקה סעד לפליטים?

הזו אותה גברת לוין שטענה, שכאשר נאלצו לברוח מבלגיה, לקחו מהם את כל הזהב והיהלומים, והותירו אותם חסרי כול?

״הם אנשים עשירים!״ השמיעה אמי את מחאתה באוזני אבי למחרת. ״למה הם נשארים אצלנו? עד מתי הם ינצלו את תמימותנו? למה לא ימצאו לעצמם דיור בעיר, כפי שעשו מהגרים רבים אחרים? סלומון כנפו ידידי, אתה הולך אליהם עכשיו ומקציב להם זמן כדי שיחפשו לעצמם מקום מגורים אחר!

״איד אוכל לעשות זאת?״ הגיב אבי בחוסר נוחות, ״ומה עם מצוות הכנסת אורחים? ו.״איך יפרשו את המעשה שלנו בקהילה?"

'אמור להם ולקהילה שאנחנו צריכים את החדרים עבור מהגרים אחרים שאין להם אמצעים!״ אבא השיב שהוא זקוק לזמן לחשוב.

״אין מה לחשוב, סלומון! או שתלך אתה אליהם, או שאלך אני, ואז זה יהיה הרבה פחות נעים!״

״אדבר אתם בשבת!״ הבטיח אבא כמי שכפאו שד. בשבת, אחרי שחזרנו מבית הכנסת, הוא הזמין את משפחת לוין לאפריטיף, כפי שנהג לעשות לא פעם. כאשר גמרו לאכול ולשתות ועמדו ללכת, כעכע אבא כמה פעמים בגרונו ואמר לבסוף: ״ידידיי, אתם גרים אצלנו כבר שנה שלמה…״ ״יותר משנה!״ תיקנה אותו אימא.

״יותר משנה,״ הסכים עמה אבא, ובטרם תיטול ממנו אשתו את רשות הדבור, הוא מיהר לפלוט: ״אפשר לדעת מה הן תכניותיכם לעתיד?״ פני גברת לוין התקשו. עזריאל – הוא שהגיב מתוך היתממות: ״תכניותינו ־'עתיד? וכי איזה עתיד יש לפליטים?״

״כוונתו של בעלי,״ התנדבה אמי לפרש, ״האם לא עלה בדעתכם הרעיון לשכור לעצמכם דירה משלכם, למשל? שתהיה לכם פרטיות. אני יודעת ער כמה הרעש שמקימים הילדים שלי גורמים למיגרנות אצל מדאם!״ גברת לוין שקלטה את האירוניה ביקשה להגיב, אבל מוסיה עזריאל הניח את ידו על זרועה של אשתו ואמר בחיוך מתחטא: ״דווקא עלה בדעתנו, אבל כל כך נעים לנו במחיצתכם שאין לנו התנגדות להישאר כאן אתכם…״

אבא נראה מופתע מהתשובה ועמד להפסיד את המערכה אלמלא התערבה אימא: ״אני מאוד שמחה לשמוע, מוסיה לוין. אם כך, מדוע לא תשכרו אצלנו את שני החדרים שאתם כבר מתגוררים בהם!״ פני אבא התאדמו והוא נראה כמי שמחפש דרך נסיגה, אבל אימא המשיכה בשלה: ״גם לנו נעים אתכם, מאוד נעים, וגם אנו נשמח אם תישארו אתנו, אבל…״ והיא פלטה אנחה חד משמעית שרמזה שלא יוכלו לחמוק ממנה.

״כמה אתם מבקשים כשכר דירה?״ שאל עזריאל לבסוף ונתן מבט של ״לא הותירו לי בררה״ באשתו, שלא נראתה מרוצה מההתפתחויות.

הציל אותה אבא, שהתעשת בינתיים, ורטן בכעס: ״היום שבת ואסור לדבר על כסף!״

אבל אמי לא ויתרה, וכבר למחרת, לאחר שהם התעניינו בגובה שכר הדירה הנהוג בעיר, כדי שלא נגבה מהם חלילה מחיר מופרז, סיכמו עם הוריי על הסכום, ולא עוד, אלא שאימא הצליחה לשכנע את הדיירים לשלם מראש חלק נכבד ממנו.

*

כאשר אחותי מרגריט(לימים, מרגלית), שהייתה מבוגרת ממני בארבע שנים, שאלה את אמי בתמיהה, מדוע בכלל היא הסכימה שהם יישארו אצלנו ולא ניצלה את ההזדמנות כדי לסלקם, השיבה אימא בקצרה: ״אודט!״ ולא יספה.

מרגריט הבינה: הסכום שהם קיבלו מראש יאפשר לנסוע עם אודט אחותי לניתוח נוסף בקזבלנקה…

מספר שנים לפני הדברים האלה, לאודט אחותי הבכירה אירעה תאונה קשה שהשאירה את רישומה הטראומטי על כולנו: בעיר השתוללה מגפה של פשפשים והיא הגיעה גם אלינו. הדרך הטובה ביותר בטיפול בנגע הייתה האש. אימא עסקה במשך יום שלם בשרפת שלדי המתכת של המיטות. אנחנו הילדים, עמדנו לאורך הקיר מוקסמים והתבוננו במעשיה. לפתע ומשום מה, אודט קפצה קדימה לעבר אימא והאש התלקחה בשערותיה ובפניה. אימא שניסתה לכבות את האש מעל פניה נכוותה אף היא בידיה. הצרחות היו איומות מצד כולנו. בדרך נס, צץ קרוב משפחה שלנו, שבתושייה מופלאה עטף את אודט בשמיכה, כיבה את האש ורץ אתה לבית חולים. אני זוכר איך חזרה אלינו כאשר פניה וידיה עטופות בתחבושות, ורק שלושה חורים אפשרו לראות את עיניה ופיה.

הטיפולים בה היו ארוכים ומייגעים. אימא, נסעה אתה עשרות פעמים לקזבלנקה לניתוחים חוזרים.

המקרה הזה, למרות שהשאיר אי אלו צלקות בפניה, לא מנע מאודט להיות בין הבנות המבוקשות ביותר בעיר.

9. יהלומים לנצח

כאשר תמה מלחמת העולם השנייה, הגיע זמנה של משפחת לוין לעזוב את מוגדור כדי לחפש לה מקום של קבע.

ז׳אן החליט להתנדב לצבא ארצות הברית ובזכות זה, משפחתו קיבלה ויזה לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

יום לפני שעזבה את מוגדור, הזמינה הגברת לוין את אמי אל חדרה בחיוד מסתורי.

היא הראתה לה מזוודה קטנה, תמימה למראה. אבל לאחר שפתחה אותה, הרימה הגברת לוין בזהירות תחתית כפולה ואמרה: ״voilà!״ מחזה מדהים התגלה לפני אמי: התחתית האמיתית של המזוודה הייתה מרופדת ביהלומים ובתכשיטים חדשים וישנים. אוצר של ממש! לאחר המקרה של הפרווה והתכשיטים, חשבנו שהתגלה לנו כל העושר שלהם, והנה עתה, לאחר שנתיים וחצי שגרה אתנו משפחת לוין, התברר לנו שלא ידענו שהם מחזיקים במזוודה הצנועה שלהם את אוצרות המלד שלמה!

שנים תהיתי, מה דחף את הגברת לוין לחשוף בפני אמי את סודה הגדול. האם הייתה זו מצדה מחווה של ידידות או של אמון? או שמא היה זה אקט של התגרות, להראות לאמי עד כמה תמימים אנחנו – או טיפשים! ועד כמה אנחנו משתייכים לגזע הולך ונעלם בעולמנו הציני.

את ז׳אן ראינו עוד פעם אחת במוגדור, כאשר הפלוגה שלו חנתה בעיר והוא הסתובב בגאווה בין חבריו המקומיים במדים מבהיקים של צבא ארצות הברית של אמריקה. ״גלורי, גלורי, הללויה!״

אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה–האסון של אודט

עמוד 27

9. כנר בעל שם

למעלה משישים שנה אחר הדברים האלה, זכיתי שוב לראות את ז׳אן, שכבר קרא לעצמו ג׳והני. הפעם היה זה בירושלים.

קדם לפגישה, דואר אלקטרוני שקיבלתי מאישה מארצות הברית, ששאלה אותי בעברית מגומגמת אם אני שייך למשפחת כנפו ממוגדור שאירחה את משפחת אביה בימי מלחמת העולם השנייה.

עניתי לה בחיוב, ובעקבות תשובתי נוצרה בינינו התכתבות קצרה. היא הייתה בתו של אדואר, אדי לוַיין, שהלך לעולמו כמה שנים קודם. היא סיפרה לי שדודה, ג׳והן לוין, עודנו בחיים, ושעתיד הוא לבקר בירושלים. כך נוצר קשר מחודש ביני לבין ז׳אן.

הפגישה שלי אתו במלון המלכים הייתה מרגשת. הוא לא הפסיק להתפעל מזה שהוא זוכה לראות שוב מישהו מהמשפחה שאירחה אותם במוגדור. מדי פעם פנה אל אשתו ואמר לה בהתרגשות: ״דרלינג, ג׳סט אימאג׳ין! תארי לעצמך, הכרתי את מיסטר כנפו לפני יותר משישים שנה, כאשר הייתי נער בן שש עשרה! הכרתי את הוריו! את דודו המשורר, יעקב קראו לו, אם אני זוכר נכון!״

״יצחק,״ תיקנתי בחיוך.

״אתה בטוח? יצחק – אוף קורס! איד יכולתי לשכוח! א גרייט מן! ושמעתי שגם אתה משורר, או משהו כזה!״

נענעתי בראשי – משהו כזה, ושאלתי אותו אם הוא עדיין מנגן בכינור.

״אוף קורס! מעולם לא הפסקתי לנגן! אף על פי שיש לי ביזנס, אני מנגן כל יום ואני חלק מבֶּנְד, תזמורת של כליזמרים! ואגיד לך עוד משהו, מיי פרנד: הכינור שלי תמיד אתי בכל נסיעותיי!״

״גם בנסיעות אתה מנגן?״

"איך אפשר אחרת? הנגינה בכינור איִז אִן מיי בְּלאד!״

למשמע ההצהרה הזאת לפיה הנגינה בכינור בדמו, חייכתי בתוך תוכי: מי יגלה עפר מעינייך, גברת אלין לוין, שכל כך טרחת לדאוג לכך שבנך יהיה כנר! ואילו ז׳אן מצדו, שכח בינתיים כמה בכה באוזניי על כך, שבמקום לשחות בים ולטייל בשדות, הוא נאלץ לנגן בכינור דבר יום ביומו ובמשך שעות רבות.

ז׳אן חיבק אותי בפעם האיני-יודע כמה ושאל: "אני זוכר שהייתה לך שאיפה לנגן על כינור, מימשת אותה?״

"לא כל כך!" עניתי מתוך תקווה שלא ימשיך בקו החקירה הזה.

"חבל! חבל מאוד! אני זוכר איך כל כך רצית ללמוד כינור!״

מילאתי את פי מים.

ז׳אן הביט בי בחיבה גלויה. חיוך רחב האיר את פניו: ״היית רוצה שאנגן לך משהו?״

״זה יהיה נפלא!״ אמרתי בהתלהבות אמיתית.

״חכה לי כאן!" אמר ונעלם.

לאחר דקות ספורות, הוא חזר וכינורו מתחת לבית שחיו.

הוא הבחין בניצוץ שניצת בעיניי למראה הכינור והושיט לי אותו. רעדה עברה בי כאשר החזקתי אותו בידי. כאשר החלקתי בכף ידי את גב הכינור, חשתי כאילו נחיל של נמלים רץ לאורך גבי. ז׳אן הבחין בהתרגשותי: ״אני נזכר עתה שגם אז ביקשת להחזיק את הכינור שלי וליטפת אותו באותה צורה ממש!״

החזרתי לו את הכינור.

״זה כינור יקר מאוד,״ התרברב ז׳אן, ״יש לי כינור עוד יותר יקר, אבל איני מוציא אותו מן הבית אלא בשביל לנגן בקונצרט.״

מניה וביה מיקם את הכינור על כתפו והכין את הקשת כדי להתחיל לנגן.

ישבנו בלובי של מלון המלכים והרמקולים שהיו מפוזרים באולם השמיעו נגינה קצבית.

״חכה!״ אמרתי לו.

ניגשתי אל הקבלה ואמרתי לאחת הדיילות: ״נמצא כאן כנר בעל שם מארצות הברית והוא רוצה לנגן עכשיו בלובי, האם אפשר להשתיק את המוסיקה שלכם?״

״לכבוד הוא לנו,״ ענתה לי.

כשחזרתי אצל ז׳אן, כבר השתרר שקט בלובי והוא התחיל לנגן.

זה היה רגע מביך ביותר! הוא אמנם ניגן קטעי מוסיקה ידועים, אבל החריקות של הקשת על המיתרים היו רבות. נראה לי שהוא לא היה מודאג מכך והמשיך לנגן במרץ. חיכיתי בקוצר רוח שיסיים, ואז השתרר שקט בלובי. איש לא מחא כפיים. ז׳אן הפנה אליי מבט מתחנן כלשהו. החמאתי לו בחצי-פה.

ידעתי שהאיש עבר את גיל השמונים.

11. 11. מבת הארבה

באותה שבת, התארחתי אצל אחיותיי בירושלים, והן הזמינו את ז׳אן ואת אשתו לאכול אתנו צהריים. גם כאן הוא לא הפסיק להתפעל, וכשהוגש לו החמין, אמר בהתלהבות שמאז ימי מוגדור לא טעם חמין נפלא כל כך. ״אתם שולחים את החמין ל׳פראן׳?״ שאל בקריצה. הוא זכר את ה״פראן״, המאפייה הציבורית אליה היו היהודים שולחים את החמין ביום שישי אחר הצהרים ושבים לקחת אותו ביום שבת. ״לא! אין כאן ׳פראן׳,״ אמרתי בטון מתנצל. "אז איך אתם מצליחים לקבל חמין כל כר מושלם?״ ״יש לנו פלטה של שבת,״ אמרה אחותי מרגלית בהצביעה לכיוון המטבח. בהתלהבות ילדותית החל ז׳אן למנות את כל המאכלים שאכל במוגדור: ״ה׳פסטלה׳! איזה מאכל נפלא! אכלתי מאז כמה קציצות תפוחי אדמה המזכירות בצורתן את הפסטלה, אבל כמו הפסטלה המוגדוריאנית אין ולא תהיה לעולם, ובמיוחד הפסטלה של האימא שלכם!״ ז׳אן המשיך להעלות זיכרונות קולינריים ממוגדור ולפתע נעצר, שם את שתי ידיו על השולחן כאילו עומד הוא לזנק ואמר בקול מבודח: "נהגתם לאכול לוֹקוּסט! איך אומרים ׳לוקוסט׳ בעברית?״ ״ארבה,״ עניתי, ״כמו במכות מצרים.״

״אתם עדיין אוכלים ארבה?״ ״לא,״ ענינו במקהלה.

״לא נהוג בישראל…" הוסיפה אחותי מרגלית, וקפצה על ההזדמנות והזכירה לו את מעשה הארבה, כאשר שהו הוא ומשפחתו אצלנו.

כל אימת שפשט הארבה במרוקו, היו ערבים שהתמחו בכך אוספים אותו לתוך שקי יוטה. השקים ותכולתם היו עוברים תהליך של עישון. וכך היה מגיע הארבה לחנויות. שם היו דוחסים אותו לתוך שקיות מנייר ומוכרים אותו כפי שמוכרים אצלנו צ׳יפס.

אחיו של ז׳אן, אדואר, שדגל בסיסמה ״במוגדור נהג כמוגדוריאני״, אהב מאוד לאכול בחוץ וגם הארבה המעושן התחבב עליו. פעם קנה שקית חגבים מעושנים והביא אותה הביתה. כשהסביר להוריו מה מכילה השקית שבידיו, הם התמלאו בגועל, והגברת לוין רצה אל אמי בהיסטריה: ״אתם אוכלים מהדבר הזה?״

״כן,״ ענתה אימא בשלוות נפש, "זה טעים ביותר! זה גם כשר.״ הגברת לוין נסוגה במלמלה משהו שאפשר היה לתרגם כך: ״פראי אדם!״ לא עברו כמה ימים ומשפחת לוין הוזמנה בהרכבה המלא לארוחת צהריים אצלנו. כמנה ראשונה, אימא הגישה חביתה שנראתה כמו חביתה עם נתחי בשר. טעמה היה נהדר ובני משפחת לוין לא הפסיקו להתפעל. אימא הוסיפה עוד ועוד לצלחתם ואנחנו הבטנו בסיפוק רב בצלחותיהם שהתמלאו והתרוקנו במהירות. היו עוד כמה וכמה מנות באותה ארוחה, אבל החביתה נשארה המנה המובחרת.

בתום הארוחה, התחננה הגברת לוין לאמי שתיתן לה את המתכון של החביתה.

״זה פשוט מאוד,״ התחילה אימא, ״את לוקחת עשר ביצים ומערבבת אותן עם תכולתן של שתי שקיות ארבה חתוכים לשניים, אחר כך את מוסיפה מלח ופלפל שחור, מטגנת ומגישה…״

אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה- כנר בעל שם

עמוד 31

12. 12. מותו של דוד יוסף!

ועכשיו אספר לכם מדוע התאחר טקס בר המצווה שלי. וזה מביא אותי אל דודי יוסף, אחי אמי.

אבל קודם עליי להתייחם לעניין השחפת, שהייתה לה אחיזה גדולה בעירנו בגלל הלחות הכבדה ששררה בה עקב קרבתנו לאוקיינוס. רבים מבני העיר לקו במחלה וביניהם דודי יוסף. הוא היה רק בן שלושים וחמש שנה במותו.

פטירתו בטרם עת של דודי האהוב, הייתה הגורם לכך שחגיגת הבר מצווה שלי התאחרה בכמה חודשים. תמיד תמהתי על עניין זה. איך אבי, איש שומר מצוות, חזן של בית כנסת, בנו של רב ראשי, הרשה לעצמו לדחות את עלייתי לתורה ואת הנחת התפילין שלי. ההסבר היחיד לכך הוא ההלם ־הצער העמוק שנפלו על משפחתנו עם מותו של דודי, שבעקבותיהם, ככל הנראה, אבד להוריי כושר המידתיות.

דודי יוסף היה מן הבחורים הזוהרים של מוגדור. הוא הצליח בעסקים ורוב המשפחות רצו בו כחתן. אך באחת מנסיעותיו הרבות לקזבלנקה העיר הגדולה, פגש את ז׳רמן, התאהב בה ונשא אותה לאישה לאכזבתן של בנות רבות ממוגדור. את ביתו קבע בקזבלנקה ונולדו לו שם שני בנים.

אם בכל העיר העריכו אותו ורצו בקרבתו, הרי במשפחתנו ובעיקר במשפחת אמי, משפחת קדוש, הוא היה נערץ ואהוב. הוא היה בן יחיד. אמנם נולדו לסבתי עוד שני בנים, אך אלו נפטרו בגיל צעיר. יוסף, בן יחיד בין שבע בנות, הפך למרכז המשפחה ומשך אליו את אהבת הוריו ואחיותיו.

דואני, אמו של יוסף, כלומר סבתי, לא יכלה לחיות הרחק ממנו. על כן לא נתנה מנוח לסבי עד שהם העתיקו את מגוריהם לקזבלנקה.

לנו, הילדים, לא היו ימים טובים יותר מאלו שבהם דוד יוסף היה בא לביקור במוגדור. אני זוכר עדיין את תווי פניו של הסבל שהיה נכנס לביתנו וארגז תה על כתפיו. ארגז התה שהיה משווק במוגדור היה מעין קובייה גדולה מדיקט דק, שכל אחת מצלעותיה כשישים סנטימטר. לוחות הקובייה היו מחוברים זה לזה ברצועת ניקל מהודקת לדיקט בניטים.

בהגיע הסבל עם ארגז התה על כתפיו, היינו מתאספים מסביב לדוד יוסף. הוא היה לוקח ״לום״ – מין מוט ברזל המשמש כמנוף – ופטיש, והיה מסיר את מכסה הקובייה. אז היה מתגלה לעינינו לא תה מיובא מסין הרחוקה, אלא אוסף של צעצועים אותם דחס הדוד אל תוך הארגז. או-אז היה מתחיל טקס שחזר על עצמו בכל ביקור. דוד יוסף היה שולף מהארגז משחק אחר משחק וקורא: אודט, מרגריט וכן הלאה, כל שמות ילדי המשפחה.

הוא לא היה שוכח את הבנות הנספחות שהתחנכו בביתנו.

אוזנו של דוד יוסף הייתה כרויה לרצונותינו. הוא התעניין בכל אחד מאתנו וידע או ניחש מה יסב לו קורת רוח. על כן המתנות תמיד התאימו להפליא למאוויי מקבליהן.

בכל פעם שהתקיים הטקס הזה, קיוויתי בסתר לבי שכינור יישלף מתוך ארגז הפלאים. לצערי הרב הכינור לא נחשב כמשחק ולא נכלל בתכנית הרכישות של דוד יוסף – תקוותי נותרה תמיד בגדר חלום.

אלו היו הימים הטובים שלנו עם דודנו יוסף עד שבאו הימים הרעים.

בנו הקטן נפטר לפתע אחרי מחלה קצרה בגיל שנה וחצי. ז׳רמן שלא ידעה את נפשה מרוב צער, לקתה במחלה שנפוצה במרוקו אחרי מלחמת העולם השנייה, הלוא היא הטיפוייד. המחלה הזאת גרמה לחורים ובקעים במעיים, והרופאים ניסו להצילה, אבל למרבה הצער, האישה הצעירה מתה על שולחן הניתוחים.

דוד יוסף ששיכל תוך זמן קצר את אחד מבניו ואת אשתו, שקע במרה שחורה והיה לטרף למחלת השחפת.

בגלל מצבו הרפואי של יוסף, חמותו לקחה אליה את הבן הנותר, את מישל.

באותה תקופה, הוריי נעדרו זמן רב מהבית, כי נסעו לקזבלנקה ואנחנו הילדים, נשארנו תחת השגחתה של אחת הדודות. יצחק, דודי מצד אבי, גם הוא הגיח מזמן לזמן כדי לוודא שאנו מתנהגים כיאות.

בבתי הכנסת נשאו תפילות לרפואתו, אלא שמחלתו הייתה כבר בשלבים מתקדמים מאוד. ככל הנראה, במשך זמן רב לא גילה לאיש את עצם קיומה, אולי בגלל שהיה עסוק במחלת אשתו, כך שכאשר החל לקבל טיפולים, שתי ריאותיו כבר היו פגועות וכריתתה של אחת מהן כפי שהיה נהוג אז במקרים קיצוניים, אפילו לא נלקחה בחשבון.

מותו של דודי יוסף, שבא אחרי מותם של אשתו ובנו, התקבל כטרגדיה גדולה במשפחה. אמי ואחיותיה ביקשו ללבוש שחורים, אבל אבי התנגד בתוקף. ״זהו מעשה גויים!״ אמר, ״והרי כתוב במפורש: ׳לא תעשו כמעשיהם׳.״

הן אמנם לא לבשו שחורים, אך לבן לבש שחורים, ובמשך כמה שנים אמי ודודותיי לא חגגו את פורים, כי פטירת אחיהן חלה בעיצומו של החג.

אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה- מותו של דוד יוסף!

עמוד 33

. מעשי ה״אַגְזְדּוֹר״

במידה מסוימת, היה קיים מעין פולחן מוות בעירנו. הדבר הנורא ביותר שליווה אותי במשך זמן רב היה מראה פניהן השרוטות של נשים. בתחילה, לא הבנתי את פשר השריטות שעל פני אותן נשים – בדרך כלל לבושות שחורים. ופעם אחת, כשיצאתי מה״סלא״, התלמוד תורה שבו למדתי אצל הרב תמסוט, הייתי עד ללוויה רבת משתתפים הצועדת בכיוון ״באב-דוקלה״, שער המוביל אל בית העלמין. חברי הציע לי להצטרף להלוויה.

״הוריי לא מרשים.״ עניתי. ״למה שלא ירשו? ליווי המת הוא מצווה גדולה!״ השתכנעתי והלכתי אחריו. הגענו קרוב אל בית העלמין, ושם, ליד השער, עמדו מספר נשים וסטרו לעצמן בכל כוחן, תוך כדי קריאה קצבית "וואה! וואה!״(הוי הוי). מחזות נוספים כאלה ראיתי גם בבתים פרטיים.

פעם ראיתי אישה – אם לבן שנפטר ללא עת, שהכתה את פניה עד זוב דם. כאשר דיברתי על כך עם אבי הוא אמר לי: ״זהו מעשה אסור מדאורייתא, שהרי כתוב בתורה ׳ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם׳!״

"אם כך למה הן עושות את זה?״

״מתוך בערות. הרבנים חוזרים ומתריעים נגד המנהג הפסול הזה ולשווא!״

עוד סיפר לי אבא, שהנשים האלו שעמדו ליד בית העלמין הן מקוננות מקצועיות. כאשר הן שומעות שמת מישהו, הן מתייצבות שם, וכשמגיעים בני משפחת הנפטר או הנפטרת, הן מתחילות לבכות ולהכות על פניהן. לרוב, בני המשפחה גם הם נמשכים ועושים כמותן. בסופה של ההלוויה, הנשים מלוות את המשפחה לביתה וגם שם הן ממשיכות לקונן, ובכל פעם שמגיע מישהו חדש לנחם את האבלים, הן חוזרות על ה״אגזדור״ – כך נקרא בערבית מעשה ההכאה ושריטת הפנים.

במשפחתנו לא היו קיימים המנהגים האלה. כאמור, אבי – ממש כאביו רב העיר, ר׳ דוד כנפו לפניו – אסר לחלוטין את לבישת השחורים ואת מעשי האגזדוד וכשבאו מקוננות אל ביתנו בעקבות פטירת הסבא או הדוד, אבי נתן להן כמה מעות וביקשן לעזוב את המקום.

14. 14. ארבעים שנות אבלות

ייתכן שההחצנה הזאת של האבל שבאה לידי ביטוי על ידי מעשי המקוננות, עזרה לאנשים והקלה עליהם באבלם. הואיל ואצלנו לא התאפשרה כל החצנה, הדבר התבטא בתוגה גדולה שהשתלטה על ביתנו במשך שנים רבות, תוגה שנעלמה רק כאשר באו הוריי ארצה.

אמנם חייהם כעולים חדשים לא היו קלים, אבל עצם העובדה שהם התאחדו עם שלושת בניהם, שני אחיי ואני, גרמה להם לנחת מרובה, ולא היו שבתות שמחות ומאושרות כמו אלו שעברנו בביתנו בלוד, עד שאחת מאחיותיי, רות, נספתה בתאונת דרכים והיא רק בת עשרים שנה. זה קרה בערב שבועות. התוגה חזרה אל ביתנו וחג השבועות הצטרף לחג הפורים ונהפך ליום עצוב ביותר. לא עזרו כל תחינותינו לאמי, בפורים ובעיקר בשבועות, הייתה יושבת רוב היום מכונסת במחשבותיה ומתעטפת בשתיקה מעיקה

״אימא!״ היינו אומרים לה, "חג השבועות הוא יום חג, ואנו מצווים לשמוח בחג!"

פני אימא היו נשארות חתומות ואי אפשר היה להעלות חיוך עליהן.

שנים רבות אחרי פטירתה של רות אחותי, אחי משה החליט לחוג את חג השבועות בבית מלון. כשהדבר נודע לאמי היא נזפה בו: ״אתה הולך לבית מלון בחג השבועות?"

היה ברור שלדעתה, בחג השבועות חייבים לעשות כמותה – להצטנף בבית או בבית הכנסת לזכר אחותנו רות.

״אבל אימא!״ הגיב משה, "רות נפטרה לפני שלושים ושמונה שנים!״

אימא התכנסה שוב בעצמה ולא אמרה דבר.

יומיים אחרי החג, כשמשה בא לבקר את הוריי, אבא חיבק אותו ואמר לו: ״אתה יודע, משה יקירי, במהלך השנים איבדנו יקירים, אחים ואחיות, איבדנו את איב ואורוק הגיסים שלך, ואיבדנו קרובים אהובים אחרים. אבל המוות של רות הוא משהו אחר. למרות הזמן שעבר, אנחנו הולכים לישון עם הכאב על אבדנה ובבוקר אנו קמים אתו."

ואני, כאשר משה סיפר לי את המעשה הזה, חשבתי בלבי: ׳שלושה עשר ילדים נולדו להם והם אהבו כל אחד מאתנו כאילו הוא בתם או בנם יחידם!׳

לימים, כאשר ראיתי את ״חתונת הדמים", מחזהו של לורקה, חשבתי שאצלנו, להוציא את הבגדים השחורים שאבי אסר על לבישתם, המצב היה דומה מאוד.

ואם נחזור לחגיגת בר המצווה שלי, תוכלו להבין שהיא אפילו לא נלקחה בחשבון!

אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה. מעשי ה״אַגְזְדּוֹר