מורשת יהדות מרוקו

בהרצאה זו ננסה להראות, על סמך תעודות שנמצאו בארכיון הציוני המרכזי בירושלים, כי גם במרוקו החלה הפעילות הציונית במסגרת ההסתדרות הציונית עוד בתקופתו של ד״ר הרצל — מייסד התנועה, וגם שם, כמו במצרים, גילו המוסדות הציוניים המרכזיים ומנהיגי התנועה עניין בקיומה והתפתחותה של הפעילות הציונית והיו מוכנים לסייע בכך.

הידיעות הראשונות על פעילות ציונית מאורגנת במרוקו במסגרת ההסתדרות הציונית הם מסתיו שנת 1900. ב־11 בספטמבר 1900 הודיע ד׳׳ר י׳ ברליאבסקי, רופא יליד רוסיה שקיבל את חינוכו בצרפת ועבר להתיישב במרוקו הספרדית, לנשיא הוועד הפועל הציוני על הקמתה בקרוב של אגודה ציונית בשם ׳שיבת ציון׳ בתטואן, ומבקש לקבל את תקנון ההסתדרות הציונית ותוכנית באזל כדי לארגן לפיהם את האגודה. ב־28 בספטמבר 1900 הודיע ליאון כ׳לפון מתטואן להסתדרות הציונית בוינה, במכתב הכתוב ספרדית, על ייסוד האגודה, שתקנונה כולל הקמת חדר־קריאה עברי, למען הפצת השפה העברית והרעיון הציוני בין יהודי המקום. כ׳לפון מבקש לקבל ספרים ועתונים בעברית ויהודית־ספרדית, וכמו כן מבקש שיישלחו לו כתובותיהם של בתי־ההוצאה. פרט למכתבים אלה אין בידינו ידיעות נוספות על אגודת ׳שיבת ציון׳ מתטואן עד לאחר מלחמת־ העולם הראשונה.

ליאון כ׳לפון היה כין היוזמים לחידוש הפעילות הציונית בתטואן והשתתף בהקמתה מחדש של אגודת ׳שיבת ציוך בפברואר 1919. ועיין: אצ״מ 74/2331, מכ׳לפון לזאב הלפרן מח׳ טבת תרפ״א. הרב יהודה ליאון כ׳לפון עתיד לשמש כרבן הראשי של קהילות תטואן ומרוקו הספרדית החל באמצע שנות העשרים.

בו בזמן שבו הוקמה אגודת ׳שיבת ציון׳ בתטואן, הוקמה במרוקו אגודה ציונית שנייה בעיר מוגאדור. ב־4 בספטמבר 1900 כותב דוד י׳ בוחבוט, סוחר ממוגאדור, לד״ר הרצל ומודיע לו על הקמת האגודה ׳שערי ציון׳ המקבלת את תקנון ההסתדרות הציונית, ומבקש עותק של התקנון כדי שהאגודה תנהג לפיו." מסתבר כי היוזמה להקמת האגודה באה לאחר שמנהל בית־הספר כי״ח המקומי עורר את בוחבוט להפיץ חוברות תעמולה ציונית ויהודי איש מנצ׳סטר שביקר במקום השפיע עליו להפיץ את מניות ׳אוצר התישבות היהודים׳. לצורך מכירת המניות נעשתה תעמולה רחבה וכונסו אסיפות שהביאו להתעוררות בין יהודי־העיר. עם הקמת האגודה נבחר בוחבוט לנשיאה ושמואל בן־דהאן למזכירה, כאשר הרב המקומי (יעקב יפרגאן) נמנה עם הפעילים המרכזיים באגודה. אגודת ׳שערי ציון׳ ממוגאדור היתה, עד כמה שידוע לנו, האגודה הראשונה שהפיצה את השקל בצפון־אפריקה, ולאחר כשישה חודשי־פעילות העבירה להסתדרות הציונית דמי למעלה ממאתיים שקלים, סכום שיכול היה לזכות אותה בבחירת שני נציגים לקונגרס הציוני, אך היא לא השתמשה בזכות זו. מקץ כשנה של פעילות נפסקות הידיעות על האגודה, עד לאחר מלחמת־ העולם הראשונה, אז שבים אגודת ׳שערי ציון׳ ונשיאה דוד בוחבוט לפעילות ציונית סדירה.

לעומת ההתארגנות הציונית בתטואן ומוגאדור שבאה ביוזמתם של פעילים לא מקומיים, מעוררים העיתונים ׳המליץ׳ ו׳היהודי׳ שהגיעו לעיר ספי, אחדים מבני־הקהילה ליזום הקמתה של אגודה ציונית בשם ׳אהבת ציון׳ ומודיעים על כך לנשיא ההסתדרות הציונית — ד״ר תיאודור הרצל — במכתב הכתוב עברית מה־17 במרס 1903 (י״ח אדר תרס׳׳ג). האגודה מביעה את נכונותה לשרת את הרעיון הציוני ולפעול למען הציונות אך מציינת כי אין עדיין לחבריה:

שום מושג נכון וידיעה ברורה מכל הנוגע להציוניות; אין לנו שום ספר אשר יגיה אור על אי־ידיעתנו, ויבאר לנו מה היא הציוניות ומה טיבה… ורק את השם שמענו, ואת שקל הקודש אשר על כל איש לשקול ידענו, והאמן לא נוכל אשר רק להשמיע על השקלים נבראת הציוניות, ורק ע״י השקל אשר ישקול השוקל אחת בשנה, יתרומם ויתנשא להקרא בשם ׳ציוני׳ ובקהל הציונים, נושאי דגל האומה, רמי המעלה ורבי העלילה יחד כבודו, כי אם בלתי כל ספק — מטרה מאד נשגבה ורבת הערך לחיי אומתנו, אצורה בקרב הציוניות…

הם מבקשים מהרצל ׳מחולל הרעיון הנוכחי ומולידו, והוא גם אבי הציוניות בכלל׳ להורות להם את תקנון ההסתדרות הציונית, משמעות הציונות ומובנה, ומהות הפעילות הציונית, וכן לשלוח להם את הספר ׳מדינת היהודים׳ בשפה העברית וכל הספרות המסבירה את הציונות הכתובה עברית. כאשר ידעו הם לאשורו את מובן הציונות יפעלו להפיץ אותה לא רק בין יהודי ספי אלא בין כלל יהודי מרוקו תוך בטחון כי ׳בלתי עמל רב תתקע יתדה גם בכל ערי מרוקו׳. האגודה מודיעה על בחירת הרצל לנשיא הכבוד שלה ומבקשת את תמונתו לשימה במשכן האגודה. כנשיא ׳אהבת ציון׳ משמש הרב מאיר ברששת ובמזכירה יעקב מורסייאנו.

מכתבה של ׳אהבת ציון׳ עושה רושם חזק על הרצל המורה לשלוח לאגודה את החומר המבוקש״ ועומד במכתב תשובתו לנשיא האגודה על החשיבות שהוא מייחס לייסודה של תנועה ציונית רחבה באפריקה־הצפונית. נשיא ההסתדרות הציונית עומד על כך שציוני מרוקו ישלחו נציג לקונגרס הציוני השישי במגמה לקיים בעת כינוס הקונגרס, כנס של נציגים מצפון־אפריקה: מצרים, תוניסיה, אלג׳יריה ומרוקו. ׳אני מלא תקווה לתוצאות כנס כזה לכן חשוב מאד שאתה או אחד מידידיך תבוא לבאזל׳ — כותב הרצל לברששת. בתשובת האגודה להרצל היא מתנצלת על כי אינה יכולה לשלוח נציג לקונגרס ומסתפקת במשלוח איחוליה להצלחתו ותמיכה בהנהגתו של הרצל, תוך הבעת בטחון שהתנועה הציונית תדע לצאת מהמשבר בו היא נתונה, נוכח פולמוס אוגנדה, שכן ׳אם גם אחרי הקמת התנועה הלאומית לא תבוא תשועת ישראל, אזי תקוות העם בעתידו תימוג ולעם לא תהיה תקומה׳.יש כאן עדות לכך שציוני ספי היו מעורים בנעשה בתנועה הציונית וידעו להביע את דעתם בנושא המכריע שהעסיק את התנועה הציונית ואת יהדות העולם באותם ימים, ומאידך לחזק את ידיו של מנהיג התנועה בשעה בה עמד במבחן.

לאחר פטירתו של הרצל (יולי 1904) נפסקה הפעילות הציונית במרוקו עד שהיא מתחדשת בראשית שנת 1909 ביוזמתם של צעירים הנמנים על המשפחות המיוחסות של יהודי קהילות פאס, צפרו ומכנאס. באשר ליוזמי הפעילות הציונית בפאס, יש המייחסים אותה לפרופ׳ נחום סלושץ. יוסף לוי מספר בשנת 1921, בדין־רחשבון להסתדרות הציונית, על ראשיתה של הפעילות הציונית בפאס.

Ce n’est qu’en 1910-11, qu’un certain nommé Mr. Majlouf Slouch habitant la Palestine, mais d’origine de Fez-Maroc, se trouvait alors a Fez et répandait dans tous les milieux le progrès du Sionisme, et son but national, vers cette époque une Société Sioniste organisée avait été crée a Fez, avec des sections a Meknés et Sefrou. Cette Société avait existé du 1910-1912 soit aussitôt après l’occupation de la ville de Fez par les troupes françaises: â la suite des démarches de l’ex-consul de France â Fez, auprès de certains membres influents du Comité de la dite Société, et tout en leur conseillant de fusionner avec l’Alliance Israélite. A partir de cette date, on n’entendit plus parler du Sionisme que la plupart des gens le croyaient hostile a la politique du gouvernement.

 

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל–הפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול- תנועת הציונות במרוקו

עמוד 136

והינה, מעיון בתורת חכמי מרוקו עולה שכבר מאות שנים קודם לכן, נתקנו במרוקו תקנות דומות לגבי הלבוש . 118 וכך נאמר בתקנה משנת שס"ד [= 1604 ] מתקנות פאס:

בהיותינו מקובצים החכמים השלמים יצ"ו [=ישמרם צורם ויחיים] והנגיד המעולה הנבון ה"ר דוד אבן זמירו יצ"ו בעישור אחרון לסיון שנת וירם קרן משיחו, נשאו ונתנו בתועליות הקהל יצ"ו [=ישמרו צורו וגואלו] וראו כמה נזיקין יבואו בסבת הנשים היוצאות מלובשות ומקושטות בתכשיטי זהב ואבנים טובות הנקראים כ'אלכ'אליס או תאזרא ש  או עקוד די אלג'ופאר [פנינה], ועיני העמים רואות וכלות .

כלאכאליס, וביחיד: כלאלה ( Khlala)  הוא ה"איזאר", סיכת פריפה שבה היו קושרים את יריעת הבד שעטפה את גוף הנשים. ראו מולר לנצט, כסות ומסר .

ועל זה הסכימו החכמים השלמים והנגיד המעולה יצ"ו וגזרו שמהיום והלאה לא תשים שום אשה לא נשואה ולא בתולה ולא קטנה תכשיטים הנז' כ'לכ'אליס או תאזראש ולא עקוד דיל ג'ופאר בשום צד שבעולם, זולת אלג'ופאר שיהיה עם האלכורסאס, ונותנים רשות שיוכלו ללבוש פרונטאל בתנאי שלא יהיה בו כי אם תומון די קודו של משי ברחבו.

עוד גזרו שמהיום הזה והלאה לא יעשו כ'מאר  לשום כלה  ולא תשים דלאי"ל בפנים כלל ועיקר, לא של זהב ולא מן אלג'ופאר [=פנינה], זולת שיוליכו אותה עם פרונטאל  עשוי באופן האמור.

כמאר  (khmar) , תליון קטן בעל שלושה קצוות המכונה Croix du Sud )צלב הדרום(, מולר– לנצט שם )לעיל הערה 118 (, עמ' 280 ..

טרם נתברר לי מה טיבו המדויק של "פרונטא"ל" זה. פרופ' יעקב בן טולילה הציע לקשר אהמונח עם סוג תכשיט שהונח על המצח ) frente בספרדית) או בגד שנלבש בצידו הקדמי של הגוף.

עוד גזרו שמהיום הזה והלאה לא יארגו בשום כתונת זהב ולא רקמה ולא איסאנטאדו כי אם בבית הצוואר אילה ג'ורג'ירה.

וכל מי שתעבור על איזה דבר מהאמור נתנו רשות להנגיד המעולה יצ"ו שימסרנו ביד הרשות להענישו ויקחו ממנו מה שלובש מכל האמור.

אכן, לימים נתברר שמגבלת הלבוש לעטות "פרונטא"ל" רק בדרך הקבועה בתקנה, – בתנאי שלא יהיה בו כי אם תומון די קודו של משי ברחב ו "  היא "גזירה שאין – הציבור יכול לעמוד בה". לפיכך, הרחיבו את מידתה והחילו את איסור עטיית הפרונטא"ל על כל סוגיו:

שוב ראינו שאין רוב ציבור יכולים לעמוד בהסכמת הפרונטאל מהמידה הנזכרת לעיל, ואי אפשר לתת דברנו לשיעורין , לכן גמרנו והסכמנו שאין רשות לשום בת ישראל לשום פרונטאל כלל, אף על פי שיהיה קטן, ולקיים כל דבר חתמנו פה בא"ך טוב לישראל מחדש כסלו [=כא' בכסלו] משנת ומשפטיך כצהרים לפ"ק בפאס יע"א ]=יגן עליה אלקים[, והכל שריר ובריר וקיים. זולת הכלות יוכלו לשים פרונטאל בשבעת ימי החופה:

ולראיה חתמנו. עד כאן נוסח התקנה הנזכרת, וחתומים עליה החכם השלם הה"ר סעדיה ן' רבוח ז"ל; והחכם השלם הה"ר יצחק אבן צור ז"ל הי"ן; והחכם השלם הה"ר שמואל ן' דנאן ז"ל; והחכם השלם הה"ר יעקב חאגיז ז"ל; והחכם השלם הה"ר אהרן אבן חיים ז"ל; והחכם השלם הה"ר וידאל הצרפתי ז"ל; והחכם השלם הה"ר ישעיה בקיש ז"ל ; והחכם השלם הה"ר יצחק ן' זמרה ז"ל; והחכם השלם הה"ר שאול סרירו ז"ל; והחכם השלם הה"ר יחייא בירדוגו זלה"ה .

חתימתם של לא פחות מעשרת חכמי העי ר  מלמדת על העוצמה שביקשו להקנות לתקנה, ואולי גם הפיתוי שבהפרתה, שכדי למונעו נדרשו לעשות לה חיזוק כה גדול. מהדיר התקנה, מרדכי מורי עמאר, הפנה את שימת הלב לאפשרות שהתקנה נתקנה במועד זה דווקא לנוכח הידרדרות המצב בעיר פאס, המתואר באחד המקורות ההיסטוריים החשובים לתולדות יהודי העיר.

 צרות אלו הימים הולכות ומתגברות עלינו, וצרת היום יותר מצרת אמש, וכן בכל יום ויום, וזה לנו היום שלוש שנים ואנחנו בצרת הרעב, עד שספו תמו קהל פאס ועד היום יותר מאלף ומאתים שמתו ברעב, מלבד מה שיצאו חוץ לדת  לבקש אוכל לנפשם להשיב נפש.

יש כאן עדות על המרת דת לאיסלם, מתוך רצון להציל את הנפש מרעב. תופעה זו ידועה לנו גם ממקורות רבים אחרים. המוסלמים ניסו דרך קבע לפעול להמרת יהודים, לעיתים בכפייה ולעיתים באמצעות פיתויים שונים. ראו למשל, את הקדמתו של רבי יהודה חייט, רב ממלגה, בפתיחה לחיבורו "מנחת יהודה", פירוש ל"מערכת האלהות". לפי תיאורו, כשהגיע לפאס, העליל עליו מוסלמי כי ביזה את הנביא מוחמד. הוא הושם במאסר ולחצו עליו להתאסלם.

תרומת חכמי מרוקו בדורות האחרונים לפיתוח המשפט הציבורי העברי-אביעד הכהן-לבי במזרח כרך ב'- הגבלת חופש הלבוש.

 

122 PDF

צום י' בטבת – ביום שישי הקרוב.

"כה אמר יהוה  צבאות: צום הרביעי, וצום החמישי,

 וצום השביעי, וצום העשירי,  

יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה, ולמועדים טובים.

 והאמת והשלום – אהבו" (זכריה ח', יט').

 

"צום העשירי" – צום עשרה בטבת החל בימים אלה,

הצום הראשון מבין ד' הצומות הקשורים בחורבן המקדש.

 

צום י' בטבת נקבע ע"י הנביאים, לזכר תחילת המצור על ירושלים, לאחר שהמלך צדקיהו עשה את הרע בעיני ה' ומרד במלכות בבל, בניגוד לעצת הנביא ירמיה, ככתוב: "וימרוד צדקיהו במלך בבל. ויהי בשנת התשיעית למלכו  בחודש העשירי בעשור לחודש – בא נבוכדנאצר מלך בבל הוא וכל חילו על ירושלים ויחן עליה. ויבנו עליה דיק סביב. ותבוא העיר במצור עד עשתי עשרה שנה למלך צדקיהו… ויחזק הרעב בעיר, ולא היה לחם לעם הארץ" (מלכים ב, כד כ'. כה א- ג). המלך צדקיהו ושריו, העדיפו להקשיב לנביאי שקר כמו חנניה בן עזור, ולא לנביא ירמיה שדיבר בשם ה'. את הנביא ירמיה ביזו ועינו בצינוק.בית המקדש הראשון אותו בנה שלמה המלך בשנת 2928 לבריאת העולם, התקיים במשך 410 שנים, ונחרב בשנת 3338 לבריאת העולם.לאחר 70 שנות גלות בבבל, בית המקדש השני נבנה ע"י גולי בבל בראשות זרובבל, עזרא ונחמיה, ובעידודם של הנביאים האחרונים חגי, מלאכי וזכריה בשנת 3828 לבריאת העולם. הם היו מצוידים ברישיון מטעם המלך כורש.

הספרה 8 מסמלת את ספירת הבינה, הראשונה שמעל 7 הספירות התחתונות.

עם הצהרת כורש, הוחל בהקמת בית המקדש השני. אולם, היו עיכובים רבים מסיבות ביטחוניות כלכליות, והלשנות של השומרונים, ורק בשנת שתיים לדריווש {בנה של אסתר}, הצליחו לסיימו אחרי הפסקה של ארבע עשרה שנה.

באותה עת, מעלה משלחת יהודי בבל את שאלת הצומות: האם להמשיך לצום בארבעת הצומות שצמו לזכר המצור, החורבן וגלות שארית הפליטה בימי בית המקדש הראשון, או להפסיק לצום? וכדברי הכתוב: 'האבכה בחודש החמישי, הינזר כאשר עשיתי זה כמה שנים' (זכריה ז, ג).

החשש שלהם נבע מכך, שהיה מיעוט עולים, הארץ לא פרחה, במקדש השני היו חסרים חמישה דברים בהשוואה לבית הראשון, כגון ארון הברית וכו'.

הנביא אינו עונה תשובה חד משמעית – לצום או לא לצום, אלא מקדיש לכך שני פרקים שלמים: ז+ח.

 

בחלק הראשון של פרק ז' פס' א-ג – השאלה.

 בחלק השני: פרק ז' פס' ד-יד ופרק ח' פסוקים א-יז – חטאי העבר של עמ"י, ונבואת נחמה לעתיד.

 בחלק השלישי: פרק ח' פסוקים יח-כ – תשובה מעורפלת: "צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים – והאמת והשלום אהבו".

השאלה המתעוררת מתשובת הנביא היא: מתי נבואה זו תתקיים. מיד, או לעתיד לבוא? ומדוע הנביא אינו עונה בקצרה, כן או לא? וגם, מה הכוונה בסיפא: "והאמת והשלום אהבו"?

הגמרא דנה בהרחבה בפס' הנ"ל, ובסתירה בין הצום לשמחה. הגמרא עונה: בזמן גזירות שמד – יש לצום. בזמן שלום – אין צורך לצום. בזמן שאין שמד ואין שלום {כמו בזמנינו} – רצו מתענים, לא רצו לא מתענים (ר"ה יח ע"ב).

כיום, הציבור קיבל עליו לצום ביום י' בטבת (שו"ע סימן תקמט, סעיף א').

 

הנביא זכריה מסכם את התיקון לארבעת הצומות הקשורים בחורבן המקדש,

 ברצפט פשוט הניתן לביצוע:

 

"כה אמר יהוה צבאות:

צום הרביעי, וצום החמישי, וצום השביעי, וצום העשירי –

יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה, ולמועדים טובים

– והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח', יט').

 על שני דברים מרכזיים מדבר הנביא זכריה:

 "האמת והשלום – אהבו".

 

 אם רוצים אנו להפוך את צומות החורבן, לימי שמחה ומועדים טובים,

 כדברי הנביא, חייבים לרדוף אחרי האמת והשלום.

את האמת – יש להשיג בדרכי שלום.

 מי יתן ונפנים, ובכך ניגאל.

 

ה'אלשיך' הק' כותב בפירושו לשיר השירים על הפס': 'אנהגך אביאך אל בית אמי תלמדני' (שיה"ש ח, ב):

'אביאך אל בית אמי – זה בית המקדש'. ומתי יעמוד בית המקדש השלישי על תילו ולא יחרב?… והוא כמו שביארנו על פסוק 'האמת והשלום – אהבו'… יתלה כל האושר המקווה אל אמת ושלום, ולא אל כל יתר תורה ומצות. אך, הלא פעמיים נחרב בית המקדש. אחד, על ביטול תורה … ובית שני נחרב על שנאת חינם. על כן באומרו צום הרביעי… שהוא האושר המקווה, רצונו לומר אך בזאת שתתקנו קלקוליכם…".

כלומר, כאשר יתוקנו החטאים והקלקולים – היעדר התורה שנקראת 'אמת' – "לא ברכו על התורה" (חז"ל). כלומר, הם זלזלו בתורה ולומדיה, ולכן הם עבדו עבודה זרה, פגמו בעריות ושפכו דמים, אשר בגללם היה חורבן בית ראשון, והיעדר השלום = שנאת חינם, שהוא סיבת חורבן בית שני. על תיקון שניהם נאמר 'האמת והשלום אהבו'.

יוצא שקיום המשך הצומות, תלוי בחופש הבחירה של עמ"י. יבחרו בטוב, לא יצטרכו לצום, וכן להיפך.

 

האבודרהם (הלכות תענית עמ' רנד) כותב, שמאחר שבעשרה בטבת התחילה הפורענות, לכן גם אם עשרה בטבת חל בשבת, צריך לצום. הוא למד את זה ממה שנאמר על עשרה בטבת "בעצם היום הזה" (יחזקאל כד, ב), וכן ביום הכיפורים נאמר: "בעצם היום הזה" (ויקרא כג כח-ל). כשם שביום הכיפורים מתענים אפילו אם חל בשבת.

מרן השולחן ערוך (סימן תקנ) פוסק להלכה, שעשרה בטבת אינו דוחה שבת.

למעשה, בעידן הלוח העברי כיום, אין מציאות שצום י' בטבת יחול בשבת.

 

ה"חתם סופר":

בכל צום י' בטבת, מחליטים בשמים האם באותה שנה יבנה בית המקדש. לכן, עלינו להשתדל ע"י תיקון מעשינו, ובפרט ביחסינו עם סביבתנו, שעוד השנה יוחלט בשמים, שבית המקדש יעמוד על תילו והיכלו, ונזכה לגאולה.

 

"אור זרוע לצדיק"

רבנו יעקב אבן צור = היעב"ץ – פוסק, מקובל, ומשורר בפס שבמרוקו.

 ספרו "עת לכל חפץ" המכיל כ- 400 פיוטים – התפרסם ע"פ נסים ונפלאות.

יום ההילולה –  ב' בטבת.

 

רבי יעקב {בן הרה"ג ראובן} אבן צור זיע"א, נולד בפס שבמרוקו ביום שבת כ"ז אייר תל"ג, ונפטר בליל שבת ב' בטבת תקי"ג. {3/5/1673 – 28/12/1752}. ביום לידתו, נפטר הרה"ג רבי שמעון בן סעדון מחכמי פס, וביום מילתו, נפטר חכם אלישע חיים אשכנזי שהיה אביו של נתן העזתי. כל זה רומז לרצף המנהיגות הרוחנית של רבנו יעקב אבן צור, ובכך קוים בו הכתוב: "וזרח השמש – ובא השמש" (קהלת א ה). ניתן להוסיף את העובדה שהוא נולד ונפטר בשבת, דבר המצביע על ייעודו הרוחני, בגלל השפעת קדושת השבת על נשמתו.

 

רבנו שימש בקודש כחבר בבית דינו של הרה"ג רבי יהודה אבן עטר זיע"א המכונה "רבי אל-כביר {רבנו הגדול}, היות והיה מלומד בניסים, ופרסם ספרים רבים. ספר השו"ת שלו "מנחת יהודה", הובא לדפוס בשנת 1733, ע"פ העתק שעשה רבי יעקב אבן צור בהיותו בגיל 15 בלבד.

לאחר פטירתו, מילא את מקומו כאב בית הדין רבי יעקב אבן צור, שהתקבל כמנהיגה הרוחני של יהדות מרוקו.

 

רבנו עבר תלאות רבות כאשר הגדולה שבהן הייתה, מות 16 ילדיו בחייו, ורק ילד אחד יחיד ומיוחד בשם רבי רפאל עובד, נותר למחיה לאביו ואמו. למרות כל האסונות שפקדו אותו, הוא המשיך בתפקידיו הציבוריים. את לילותיו הוא הקדיש לאוהלה של תורה ולכתיבה יוצרת של ספרים ושירים יקרי ערך. כל זאת, בגלל אמונתו העזה בקב"ה שהוא "עילת העילות וסיבת כל הסיבות", ו"כל מה דעביד רחמנא, לטב עביד".

את המרגוע לנפשו הוא מצא בדבקותו בתורת אלוקים חיים כדבריו בפיוט "צור מעוז ישועתי: "בכל לב ובכל נפש / פיקודיך אשיחה / גם ארגע ואנפש / עת בהם פי אפתחה" ("עת לכל חפץ" דף נד עא).

 

התופעה הנ"ל אפיינה רבים מרבני מרוקו במאה ה-18, שהאדירו את התורה, למרות הגזירות הקשות מצד השלטונות, ותנאי מחיה לא קלים, בגלל שהעדיפו להתפרנס מיגיע כפיהם.

 (על כך ראה בהרחבה "קוים לדמותו של רבי יעקב אבן צור, "ממזרח וממערב" ג  {תשמ"א} עמ' 89-123, מאת הרב פרופ' משה עמאר שליט"א. וכן אצל הרב פרופ' בנימין בר תקוה שליט"א בספרו: "פיוטי רבי יעקב אבן צור", הוצאת משגב ירושלים).

 

רבי יעקב אבן צור פרסם ספרים רבים, ורק חלק מהם הגיע לידינו:

א. שו"ת "משפט וצדקה ביעקב" ב' חלקים, בו הוא מתגלה כפוסק משכמו ומעלה החותר לאמת ולצדק ע"פ התורה.

ב. "לשון לימודים" – קובץ איגרות במליצה ובחרוזים.

ג. עט סופר" המכיל נוסחאות של שטרות, גיטין וכתובות. וכן ההלכות הנוגעות.

ד. "ויקרא יעב"ץ – דרושים.  כדוגמא, נציין את פירושו לפס': "ונתת על שולחן לחם פנים – לפני תמיד' (שמות כה, ל) – רצונו לומר: תיתן בהיותך יושב על השולחן לחם, לאותם פנים חדשות שהם העניים, שהם פנים ומינים ממינים שונים, ואז 'לפני תמיד'. רצונו לומר: תזכה שיהיה על שולחנך לפני תמיד, על דרך 'זה השולחן אשר לפני ה'" (ויקרא יעב"ץ עמ' רל"ב. הוצאת 'מלכי רבנן', תשב"ב).

ה. "עת לכל חפץ" – ספר בן 400 פיוטים בו הוא מתגלה כאיש אשכולות ורב תבונות הבקיא במכמני השירה והפיוט. בשיריו משוקעים כל חלקי הפרד"ס של תורתנו הקדושה, דבר המשקף את גדולתו בכל חדרי התורה. הפיוטים מעוצבים באמצעים אמנותיים רבים החל מהמשקל, דרך שיבוצים, דימויים ומטאפורות וכו'. מעטים המשוררים שזכו להגיע לפריון איכותי בן מאות שירים, דוגמת רבנו.

במסגרת תפקידי כמפקח במשרד החינוך, זכיתי להציג חלק משיריו בקרב מחנכים ורמי"ם, ובפרט אלה הנוגעים לחגי ישראל. בהפעלת המיזם, זכיתי לשיתוף פעולה עם מורי ורבי הרב בנימין בר תקוה. שירים אחדים אף הולחנו ע"י פייטנים לקראת הצגתם בהשתלמויות מורים, דבר שמאוד חיבב אותם על המשתתפים.

מראה מלבב היה, כאשר בסוף השיעור, המורים פצחו בשירה לאחר שטעמו מ"תפוחי זהב במשכיות כסף – דבר דבור על אופניו" (משלי כה יא). כלומר, מעבר לרבדים הגלויים, הם זכו לגלות טפח מהחכמה המסתתרת כמו "תפוחי זהב" {כלים יקרים מזהב} המסתתרים ב"משכיות כסף" {כלים מכסף}. 

 

 נסים ונפלאות – בהדפסת ספר שירי רבי יעקב אבן צור ע"ה.

 

ספר שיריו המונומנטלי "עת לכל חפץ", זכה לעלות על מזבח הדפוס ע"י רבי שלמה אבן צור, מצאצאי המחבר שניצל ממוות בעת שיטפון. רבי שלמה נדר להדפיס את הספר כאות תודה לקב"ה על הצלתו, וכן להפיץ את שירי זקנו שכל כך התחבבו על הציבור, אבל לא זכו כולם לתפוצה רבה, בגלל שרק חלקם הועתק מכתב יד המחבר.

 

סיפור המעשה היה כדלהלן: שד"ר קהילת המערביים {המרוקאים} בירושלים הרב רפאל אהרון בן שמעון, הגיע מירושלים לפס שבמרוקו כדי לאסוף תרומות לישיבות בעיר. את פניו קיבל הרב רפאל אבן צור שהיה רב בפס. לאחר ימים ספורים, החליט השד"ר לנסוע לעיר צפרו השכנה, כדי לערוך מגבית גם שם. רבי רפאל אבן צור החליט ללוות

את השד"ר עד צפרו, ולקח אתו את בנו רבי שלמה. לאחר שלושה ימים, רבי רפאל מחליט לשוב לעירו פס בגלל "עול הציבור העמוס על שכמו" כדבריו בהקדמה לספר. את בנו רבי שלמה הוא השאיר עם השד"ר. הם התארחו באכסניה בעיר התחתית של צפרו.

היה מקובל אצל תושבי העיר לבוא לאכסניה ולכבד אורחים חשובים בתפילה משותפת. רבי שלמה אבן צור והשד"ר רבי רפאל אהרון בן שמעון החליטו לוותר על הכבוד, ולעלות לתפילת ערבית של ערב שבת בביהכנ"ס של המרא דאתרא הרב והמשורר רבי רפאל משה אלבאז. ביהכנ"ס הנ"ל היה ממוקם על גבעה. בליל שבת, פקד שיטפון אדיר את תחתית העיר, דבר שגרם למותם של חמישים איש, ובתים רבים הוצפו, בהם גם האכסניה בה התגוררו שני הרבנים. "ואילו היו שם – לא היו נגאלים" כדברי האגדה לפס

 

כ"מזמור לתודה" לבורא עולם על הנס האדיר לו הם זכו, הם קיבלו על עצמם את הדפסת הספר "עת לכל חפץ". בשלב מאוחר יותר, השד"ר רבי רפאל אהרן בן שמעון, התמנה לרב הראשי של מצרים דבר שאפשר לו לעזור בהדפסת הספר.

 

לספר ישנן שתי הקדמות: האחת של רבי רפאל אבן צור בה תיאר את הנס בשפה מליצית כדרכו של זקנו המחבר, והשניה של השד"ר רבי רפאל אהרון בן שמעון שהביא את הדברים בשפה ברורה ונאה.

כתב היד של השירים, היה גנוז במשך 140 שנה, ואילולא הנס שאירע, ספק רב אם הספר החשוב היה זוכה לעלות על מזבח הדפוס. הדפסתו הייתה בנא – אמון {אלכסנדריה}, בשנת תרנ"ג, 140 שנה אחרי מות המחבר.

 

 

 

רבי יעקב אבן צור כתב בהסכמתו

לספר "חפץ ה'" של רבנו-חיים-בן-עטר בעל ה"אור החיים" הק':

 

"מקור חיים ונוזלים מן לבנון. ליבונה של הלכה,

וחידודה קודם לליבונה מיושבת על אופנה.

הקב"ה חדי בפלפולא לדרוך דרך סלולה בדעה צלולה,

להסיר כל ספק, ולהאיר באפילה".

 

 

 

 

לו. נהגו לומר שאשה בת ארבעים ושמונה עומדת מלדת:

לו. כן קבלה בידם, וכמובא בספר נהגו העם (עדנים שונים) בשם רבי עמור אביטבול ז״ל:

לז. נהגו ליזהר מזריקת לחם, וכשרואים לחם על הרצפה מגביהים אוהו ומנשקים אותו ומניחים אותו בצד:

לז. כן כתב בספר נהגו העם (שם), ומקורו מגמ׳ תענית (דף כ׳), ובשו״ע (סימן קע״א) ובמגן אברהם ואחרונים שם וראה בזה בספר ויצבור יוסף (פ״ה סעיף רפ״ה):

לח. נהגו לא להשליך מים בכח רק בנחת:

לח. כן נהגו נשים זקנות להקפיד בדבר, ויש סמך למנהגן מזוהר הק׳(ואתחנן דף רס״ה) ר״ח אמר, האי מאי רבעי דיסתמר וכד עיי״ש:

לט. יש נהגו שהאשה קוראה לבעלה ״אדוני״, והאיש אין קורא לאשתו בשמה:

לט. כן הביא בספר נו״ב (עמוד ס״ז) וראה גם בספר נהגו העם (עדנים שונים) והכל משום כבוד:

מ. נהגו כשמכבדים איש את רעהו בטבק, הלה מנשק את ידו של הנותן, ואחר כך מתכבד:

מ. כן המנהג פשוט, ושמעתי באומרים לי על דרך צחות, אשרי עושה צדקה בכל ע״ת ר״ת עטיני, תנפיחא, (תן לי שאיפה), ונשיקות היד מקורו על פי הסוד (ראה לקמן באות נ׳ בזה):

מא. נהגו כשאדם נוסע למקום אחר ובני ביתו מלוים אותו לדרכו, משתדלים להביאו לכך שיסוב פניו אליהם, והוא סימן טוב שישוב בשלום:

מא. כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד קי״ב), וראה בזה בכה״ח (סימן ק״י סקי״ד):

מב. נהגו רבים שלא למסור שום כלי ברזל מיד ליד, וכן לא לישון עם כלי ברזל:

מב. כן הביא בנו״ב (עמוד ל״ט), ובבית היהודי(ח״י סימן ט׳ הי״ד) בשם החיד״א:

מג. נהגו שלא לשתות מים מן הנהר, בערב שבת ובמוצאי שבת בין השמשות:

מג. כן המנהג, והביאו בילקוט״י שבת א׳(דיני מנחה של שבת):

מד. נהגו להקפיד לא לעבור על אדם ובפרט על קטן, ואם עברו חוזרים שוב לעבור עליו למקומם:

מד. כן המנהג והביאו בבית היהודי(ח״י סימן ?):

מה. נהגו להקפיד לא להעביר תינוק על גבי השלחן:

 מה. כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד ק״א) עיי״ש:

מו. נהגו שאין שופכים מים בלילה לחוץ:

מו. כן הביא בספר נו״ב (עמוד נ״ד), בשם יפה ללב (יו״ד סימן קנ״ו סקט״ו), ומקורו מהזוהר (ואתחנן דף ס״ה):

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים –מנהגים שונים

עמוד 150

אות ח

רבי שלמה חזאן בר מו״ה אלעזר חזאן זצ״ל, זכה לשתי שולחנות תורה וגדולה, היה עשיר וחבר שני חבורים שלחן הזהב ושלחן הטהור מל״ר, קיד טור ב. היה בדורו של רבי מסעוד בן מוחא ונזכר שם בכמה פסקים, ע״ש.

רבי דוד חזאן ממוגדור נוסח המצבה: הוא קבור בצמוד לקברו של רבי אברהם אזולאי זצ״ל. זאת מצבת הרב הגדול המקובל האלקי כמוה״ר דוד חזן ממוגאדור, שנתבש״מ יז׳ מנחם אב תקצ״ג(1733 [ראה תמונה] שמעתי סיפור מהרב שלום גבאי, רבה של מראקש כיום.

היה זה לקראת מחצית המאה השישית זמן פטירתם של שני הרבנים הנז״ל. בתקופה הזאת. מולאי עבד רחמן הוכתר במקומו של מולאי סלימאן. למרות היותו איש ישר שנטה חסד ליהודים, מסביבו בין יועציו היו שונאי ישראל. מספרים כי אחד מסגניו של המלך אהב לישון, ותמיד היה מאחר לישיבות של המלך. בימים ההם היה ריכוז יהודי גדול סמוך לרובע מגורים המוסלמי. שם היה גר הסגן הצורר הזה, והוא תלה תמיד את האיחור שלו בגלל הפרעות של היהודים. המלך התעניין ושאל מהו סוג ההפרעה? והואזיר ענה:

 היהודים מפריעים לי להירדם בלילה. בשבתות הם קמים לבקשות, בימי חול לזוהר ותיקון חצות, ובקיץ לסליחות. המלך שאל מה הפתרון! הווזיר ענה: פשוט יש להוציא אותם משם ולהעבירם למקום שלא יפריעו!. הציבור נרגש ונדהם כי שמע מהגזירה הממשמשת ובאה, הדבר הגיע לאוזניו של רבי חנניה הכהן זלה״ה, שהיה רב העיר, והוא היה ידוע כעניש וקטיל. רבי חנניה שתק ולא אמר כלום, עוד כמה ימים ונראה, פסק! עברו כמה ימים ״והואזיר״ השתגע, יצא לרחוב בועט ונוער כמו חמור… המלך ציווה לסגור אותו עד שיראה מה הוא יכול לעשות, הוא הבין שיד היהודים הייתה בדבר. המלך הזמין את שני הרבנים של מראקש ושל מוגאדור! הימים לא היו קלים, ימים של רעב ויוקר המחיה שלא נודע כמוהו בכל הזמנים. רבה של מוגאדור רבי דוד חזן כשקבל ההזמנה של המלך, מאד חרד לגורל בני הקהילה, כי חשב שגם על הקהילה במוגאדור, תלויה ועומדת איזה גזירה נוראה שירדה על ראשו. הוא הגיע למראקש מבלי לדעת על מה קרא לו המלך, לבו לא עמד לו במתח הרב, נפטר שם בעת בקורו ונקבר במראקש. אולם המלך בהזמנתו לשני הרבנים התכוון רק לבקש מהם למצוא מזור למשנה שלו. רבי חנניה הכהן זצ״ל, הופיע לבד לפני המלך ושמע את בקשתו להתפלל על משנה המלך, הוא הבטיח שיתפלל לרפואתו ואכן המשנה נרפא.

חרב נדבק לשולחן בחדר חטהרה

סיפור הרחיצה כפי שסופר לי ע״י הרב שלום גבאי נ״י, כי – בשעת הרחיצה של ר׳ דוד חזן, הרוחצים לא יכלו להזיז אותו, כי נדבק להם לשלחן הרחצה, וזה היה להם סימן ברור לדבר מה שמעכב. הם פנו לרבי חנניה, והוא עשה שאילת חלום ונענה ע״י הרב עצמו, שעליהם להביא מההיכל של בהכ׳׳נ שלו במוגאדור, את כד הדמעות של תיקון חצות, מהבכי של הרב על החורבן בלילות בתיקון חצות. המרחק למוגאדור מהלך שלושה ימים בתנאים של הימים ההם. הרב הודיעו בחלום שאין צורך לנסוע למוגאדור! כי הכד נמצא בהיכל של צלאת לעזאמא! וכן היה, הכד נמצא והלוויה יצאה למחרת. הרב גבאי המשיך לספר, ואמר:

יש עוד רבי דוד חזן ממראקש, דרשן ידוע וחכם תלמודי גדול, מספרים שהיה לו מנהג, שלא ישב ללמוד עד שהיה משקה את גרונו בכוסית אראק כך היה מנהגו מימים ימימה. פעם הוכיח רבי דוד אדם אחד שלא התנהג כראוי, הלה נעלב והגיב: משיכור כמוך איני צריך לקבל מוסר! תגובתו של הרב הייתה, הלשון שהוציאה עלי דברי לעז תיענש כעונשם של המרגלים. ואכן אותו אדם חלה ולשונו נשמטה מפיו עד לחזהו, ממש הראה להם דוגמה למה שקרא בדיוק למרגלים. חיפשתי את ציון קברו של רבי דוד חזן השני ולא הצלחתי לאתרו.

רבי יוסף חזאן המצבה עשויה מחתיכת שיש שהכתב בה מטושטש וניתן לזהות בה רק את השנה בלבד, שנת תרמ״א (1881).

רבי משה בן חיון מחכמי מראקש והוא בנו מו״ה מוסא אוחיון זצ״ל מל״ר, צ טור ג.

לא ידעתי שאפשר אבא והבן ישאו אותו שם: בעגה הערבית מוסא ומשה היינו הך וצ״ע. ויש מקרים שהאשה נשארה בהריון אחרי פטירת הבעל, ואז הרך הנולד נושא את שם אביו.

רבי שלום חיות נזכר בשטר תנאים של בתו, עם הבחור אברהם בן מכלוף מייארא בשנת (1939).

רבי ישראל חיות נוסח המצבה: שקדן בתורה כחשכה כאורה. רחים רבנן מלבשתו ענוה ויראה המון עומדים בבכייה. האיש הנדיב משכים ומעריב. רוח הבריות נוחה הימנו. אבי היתומים ואלמנות. והכל בסבר פנים יפות. מאכיל עניים מעדנים נלב״ע בן 52, זה שמו הטוב הח׳ הש והותיק כמוה״ר ישראל חיות ד׳ לחו׳ מר חשוון תשי״ד, ומצאתי שהוא בנו של רבי שלום הנזכר למעלה.

רבי דוד חכים גריגוס נוסח המצבה: נפש יקרה תדושן פה נטמן איש זרע ישרים. גומל חסדים עם המתים והחיים, עת עלתה נשמתו למרומים, זה השם דוד חכים גריגום. תאריך הפטירה הושחת ולא ניתן לקריאה.

רבי אברהם חליוה הא׳ נוסח המצבה: הח׳ הש׳ והכולל כמוה״ר אברהם חליוה, נתבש״ט א׳ בתשרי יום רה״ש שנת רע״ט [1519].

רבי אברהם חליוה הב׳ נוסח המצבה: הה׳ הש׳ שתורתו אומנותו למד ולימד, ביתו – בית ועד לחכמים. נין ונכד לרבי מרדכי בן עטר זצ״ל, ומסטרא דנוקבא לכה״ר הגאון מרדכי הצרפתי הראשון זצ״ל. נתבש״ט שנת תל״ח (1678) 62 שנה אחרי שנפטר סבו כמוה״ר מרדכי בן עטר זלה״ה, שנפטר בשנת ישב״ע (1622).

רבי משה חליוה נוסח המצבה: אבן פטדה מאירה / בעל משנה סדורה / באספקלריא מאירה. בכתב ובע״פ לקח לו והאיר, הרב המופלא הצדיק החסיד העניו כמוה״ר משה חליוה. ויקרא ביום יז׳ טבת שנת התרס״ה לפ״ק. (ראה תמונת המצבה )

שושלת חכמי ורבני מראקש -חביב אבגי–

עמוד קמב

ד. מפיץ את מסורת הבקשות של ״שיר ידידות״ בבל רחבי מרוקו.

כמצוין בפרק השישי, מסורת ״שירת הבקשות״ היתה שונה בכל עיר ועיר ובכל קהילה וקהילה ברחבי מרוקו. לכל קהילה בכל עיר היה קובץ פיוטים נפרד על פיו נהגו ושוררו במעמד הבקשות. יוצא, אפוא, כי מי שהתפלל ונכח במעמד הבקשות בעיר אחרת, לא הכיר את כל הפיוטים ששוררו בבית־הכנסת שבו התפלל. מה עושים במקרה כזה? הפתרון נמצא, והוחלט ע״י שלושת העורכים ר' דוד אלקיים, ר׳ דוד יפלח ור׳ חיים אפריאט, כי יש לערוך קובץ אחד שיכלול בתוכו ״שירים קדמונים חדשים גם ישנים כמנהג כל עיר מערי המערב״. נכון שישנו קובץ אחיד האמור להיות משותף לכלל הקהילות אך, לא כל הפיטנים הכירו את הפיוטים שנלקחו מהקובץ הנהוג בעירם. היה צורך ליצור מצב שבו כל הפיטנים יכירו את כל הפיוטים של קובץ ״שיר ידידות״.

את התפקיד הזה לקח על עצמו ר׳ דוד בוזגלו. שליחות חייו של ר' דוד היתה בהפצת הפיוט לכל דיכפין. הוא ראה בזה ייעוד. למרות עוורונו בשתי עיניו, הוא מחליט לעבור מעיר לעיר ומקהילה לקהילה לפגוש את הפיטנים המקומיים וללמדם את הפיוטים מתוך ״שיר ידידות״, שטרם הכירו.

בעת עבודתי על נושא ״שירת הבקשות״ נפגשתי עם הפיטן המקומי ר׳ יהודה ללוש. הוא אף למד מר׳ דוד בוזגלו. בשבת שלפני פרשת ״וישב״, במהלך הפגישה, הוא השמיע בפני את פיוטי הבקשות מפרשת ״וישב״, כפי שהוקלטו מפיו של ר׳ דוד באחד השיעורים בזמן שלימד את תלמידיו הפיטנים הצעירים.

המסעות האלה ברחבי מרוקו לא היו קלים, למי שאיבד את מאור עיניו. שנות ה־ 50 היו שנים שבהן ר׳ דוד לוקח משימה קשה זו עליו, והוא בראשית שנות ה־ 50 לחייו.

דמותו של ר׳ דוד לבוש בג׳לביה לבנה ומרכיב משקפיים כהים היתה דמות שאליה שיועו הפיטנים המקומיים שבכל עיר, כי הנה מגיעה האגדה עליה שמעו רבות. ר׳ דוד לא איכזבם, הוא ישב ימים ושעות עם הפיטנים ועם אנשי המקום ולמדו ממנו. הם החזירו לו באהבה ובהערצה, הסתופפו בחברתו וינקו ממנו את ידיעותיו. את קולו המרשים, לא יכלו כמובן לחקות.

ב־ 1958, והוא בן 57, מבקר ר׳ דוד במקנס ושוב כדי להפיץ את מנהג ״שירת הבקשות״. לכבוד ביקורו, אחד ממשוררי העיר חיבר לכבודו פיוט. הפיוט פותח במילים אלו:

"שלום בואך הרב דוד בוזגלו

שלום לך ינהר כנחל….

כל משוררי מערב

ויהיו עבדי דוד נושאי שיריו

ר׳ דוד מוזמן לאירועים נוספים ואחרים מחוץ לקזבלנקה, ובדרך כלל הוא נענה ברצון.

לאחד מהאירועים אליהם הוא הוזמן, הוא שולח אח אחד מתלמידיו. על כך מעיד חיים זאב הירשברג עת ביקר בהילולה לזכרו של הצדיק ר׳ חיים בן דיוואן הקבור באנראז שבמחוז וירגאן שליד מרקש. וכך הוא כותב:

"לאחר תפילת ערבית התחילו הפייטנים לשיר את פיוטי ההילולה, אולם מלכתחילה נאמרו פיוטים אלה בלשון ערבית יהודית המקומית, אולם לאחרונה נמצא גואל להם, משורר סגי נהור בקאזא שויד אבו-זאגלו, שהכרתיו לאחר מכן, והוא התיכן ללשון עברית צחה. ר' דוד עצמו לא השתתף בהילולא כאן, אבל בא תלמידו יעקב אזואלוס, שהנעים יחד עם משורר עממי שני את המסיבה בנעימות המסורתית.

שמו של ר׳ דוד בוזגלו הפך שם נרדף לפיוט של יהודי מרוקו בכלל ול״שירת הבקשות בפרט. הוא הצליח ל״נער אבק״ ממנהג שהיה רדום במידת מה ברחבי מרוקו. ר׳ דוד הצליח לסחוף אחריו קהילות שלמות ולאמץ לחיקן, ביתר שאת, מנהג עתיק יומין זה. הוא סחף אחריו תלמידים רבים, שלמדו ממנו את אמנות הפיוט, אימצו את הפיוטים שחיבר וידעו לשאוב ממנו מידע רב שסיפק להם ברצון. ר׳ דוד הצליח לחדש ולמסד ביתר שאת את מנהג ״שירת הבקשות״. המנהג הפך לחלק מההווי התרבותי דתי בערים רבות, כאשר המסורת של ר׳ דוד על ״שיר ידידות״ היא המסורת שהפכה לנחלת הקהילות במרוקו, ומאוחר יותר גם בישראל.

ר׳ דוד בוזגלו עולה עם משפחתו לישראל

משורר דגול זה שחיבר פיוטים רבים על נושאים שונים ידע לבטא את אהבתו העזה לארץ ישראל בכתיבה. כמו משוררים ופיטנים רבים לפניו, ידע אף הוא להעלות על הכתב את הכיסופים שלו לציון וירושלים. בעברית הצחה שלו דיבר בקביעות על ארץ ישראל הנכספת ועל מנהיגים שונים כהרצל או בגין. החששות מקשיי פרנסה וגם מפני ההוצאות הצפויות בגין הטיפולים הרפואיים שנזקק להם מנעו ממנו לממש את העליה. בניו היו צעירים וחיכה שיגדלו, אך גם רגע זה מגיע.

ר׳ דוד בוזגלו עולה יחד עם בני משפתחו, אשתו השניה עיסה, בתו שולה ובניו שלום,רפי ומאיר. זה קורה ב־1965. המשפחה מתקבלת בכבוד רב ע״י תלמידיו ומעריציו הרבים שעלו ארצה לפניו. הוא מחליט להתיישב עם בני משפחתו בקרית־ים.

בשיר שכתב מיד לאחר עלייתו ארצה, הוא מנהל דו ־ שיח עם המולדת:

המשורר אומר:

"אך בך, מולדתי/עמדתי/ חיתה נפשי בגללך

מבית כלאים/ונכאים/קורא לו דרור בנמלך"

והמולדת עונה :

"פעלך בני/הראני/אהבת בנים לאמם

להם כל יקר/ לא ייקר/ הפך לילה אור יומם"

פוריות היצירה של ר׳ דוד בוזגלו לא נפגמה עם עלייתו ארצה. הכישורים שניחן בהם באים לידי ביטוי גם כאן בארץ. הוא כותב שירים רבים על נושאים או אירועים שעשו עליו רושם עז. התפעלותו מצה״ל ומניצחונותיו הצבאיים משאירים בו רושם רב. ר׳ דוד כותב מעל ל־10 שירים המספרים על מאבקה של מדינת ישראל כנגד מדינות ערב.

ר' דוד בוזגלו ותרומתו ל״שירת הבקשות״-דוד אוחיון–מפיץ את מסורת הבקשות של ״שיר ידידות״ בבל רחבי מרוקו.

עמוד 155

פרק 1: גישושי התיישבות, לידתה של מוגאדור

במהלך ההיסטוריה, תרבויות, יורדי ים וארצות מצאו עניין באי ובמפרץ שמול העיר של ימינו. כבר בשנת 25 לפנה״ס מלכי מאוריטניה, יורדי הים הפניקים, הרומאים, היוונים והביזנטים ביקרו במקום ואף התיישבו בו לפרקי זמן קצרים, בעיקר במטרה לנצל את אוצרות הים ולהפיק מצדפות ה-Purpura haemastoma את צבע תכלת הארגמן יקר הערך _(צבע המייצג מלכות). אולם לא רק בשל משאב זה גילו בעיר עניין. בחפירות ארכיאולוגיות בעיר ועל האיים שמולה, ;מצאו עדויות שהם השאירו אחריהם. הפורטוגלים הקימו במקום מבצר במאה ה־16, שנודע בשם הקסטלו ריאל Castelo Real)) .והסולטאן מולאי עבדלמלק אס סעדי(1618-1636 ,Moulay Abdelmalek Es Saadi) ניסה לבנות במקום נמל. אלה גם אלה עזבו כעבור תקופה קצרה. גם האנגלים, הספרדים(1615), הצרפתים (1629) וההולנדים הגיעו למקום בניסיון להשתלט על האזור ולייסד במפרץ נקודת שליטה אסטרטגית בשל יתרונותיו של המקום שהיווה מאז המאה ה־ 11 נמל לכל אזור סוס כלומר לדרום מרוקו.

המעצמות, בגישתן השתלטנית-קולוניאליסטית, התדפקו על שערי הממלכה היושבת בגבה של אירופה והכירו בחשיבותה האסטרטגית. מרוקו כונתה אז, ׳אנומליה בשערי אירופה', היא נחשבה למפגרת וחלשה מבחינה כלכלית וצבאית, אולם חשיבותה הגיאוגרפית והפוטנציאל הכלכלי שלה החלו להיות רלוונטיים וחשובים עבור האירופאים. עד אז מרוקו התקיימה בבועה סגורה בהתנהלות כלכלית פיאודלית ברובה, וביקרו בה רק נוסעים, הרפתקנים, גיאוגרפים, חוקרי ארצות, מדענים ושליחי ארצות בודדים שפרסמו את רשמי מסעותיהם בספרים מאוירים ובתיאורים אקזוטיים. אלה לרוב לא החמיאו ליהודים שחיו בקרב האוכלוסייה המקומית, ופתחו צוהר לעולם שהחל מתעניין בממלכה הסגורה. למרות תיאורי הארץ ותושביה, שהיו לא פעם אפוקליפטיים, מרוקו קרצה מאוד למעצמות בתקופה הטרום־קולוניאלית והן החלו להכשיר את הקרקע להשתלטות זוחלת על המדינה כדי לנצל את משאביה הטבעיים וכדי להשתלט או לפקח על דרכי המסחר היבשתיים והימיים בין אפריקה לעולם בכלל ולאירופה בפרט. כל אלו היו זרז להקמתה של העיר.

לכל זאת יש להוסיף את שליטתם של שודדי ים באזור במאות ה־16 וה-17, שגם החזיקו באי מול העיר של ימינו.

האזור נשאר בידיהם ובשליטתם הרופפת של שבטי הסביבה, בעיקר ברברים(אמזיגים), עד להגעת האסלאם. לאחר מכן היה האזור תחת השפעת שבטי רגרגה (Regraga), שאת המוזולאונים של קדושיהם ניתן לראות באזור שבו נמצא היום שבט שייאדמה (Chiadma) מצפון לעיר. יש להניח שבשנים 1505־1512, תקופת שלטונם של הפורטוגלים באזור של מוגאדור ־ בוודאי לאחר שהאינקוויזיציה גירשה את יהודי פורטוגל רק שבע או שמונה שנים קודם לכן ־ לא היו באזור כלל יהודים. לפיכך יש להניח שאם התקיימה קהילה יהודית כלשהי במוגאדור עצמה לפני ייסודם של העיר והנמל בשנת 1765 , היה זה רק לאחר שנת 1512.

הסברות בדבר קיומו של יישוב מוסלמי או יהודי באזור מקדמת דנא, כפי שהיה בכל מרוקו, אינן מאוששות ואינן מדויקות. דוד קורקוס נסמך על יומנו של הסייר והצייר אדריאן מטאם Adriaen Matham)) ועל ספרו של לואי שנייה ((Louis Chenier הקונסול הצרפתי הראשון, ושמהם עולה כי הייתה קהילה יהודית קטנה שהתגוררה במקום למעלה ממאה שנה לפני הקמתה של העיר ובנייתו של הנמל. עוד הוא מספר שבשנת 1641 הגיעה לביקור אונייה הולנדית ועליה הצייר ההולנדי המתאר שבמקום מתגוררים מורים ( (Moors בקסבה שלהם ושהם העסיקו מתורגמן יהודי. המתורגמן נשלח לאונייה והביא עימו לחם טרי, שקדים, ענבים, עוגות וזיתים בטעם נפלא. היהודי סיפר להם על הקהילה ועל טקס החתונה, עוד הוסיף כי הם חגגו שלושה ימי חופש בשבוע: ביום שישי של המורים, ביום שבת של היהודים וביום ראשון של הנוצרים. מן הסתם המעטים שחיו במקום היו סוחרים הרפתקנים.

הערת המחבר: המורים היה הכינוי הנפוץ שניתן עוד בימי הביניים למוסלמים ספרדים בצפון אפריקה שהיו צאצאי הערבים והברברים. במסמכים האירופיים הכינוי מופיע תדיר.

גם החוקר ח.ז. הירשברג מאשר נוכחות יהודית בשנת 1640 במקום, מהם עסקו במסחר, במתורגמנים ובמתווכים בין

בעלי הספינות הזרות לבין האוכלוסייה המקומית. אחד ממתווכים וסוחרים ראשונים אלו היה מוזס סדרו קורקוס,(Moses Sedero Corcos) שתיווך בין אגאדיר ומוגאדור לפני הקמת העיר ובין מוגאדור לאמסטרדם, ושימש שליח כמתורגמן של שגרירי מרוקו.

,(Moses Sedero Corcos)[ נולד באגאדיר ונפטר באמסטרדם בשנת 1794 שם הקים משפחה. לא ידוע כיצד קשור למשפחת קורקוס במרוקו. ראו בפרק העוסק בקהילת אגאדיר.]

עם היווסדה של מוגאדור בשנת 1765 על ידי הסולטאן סידי מוחמד בן עבדאללה, התגוררו יהודים בכפר דיאבט (,(Diabat השוכן כשני קילומטרים מהעיר. עדות נוספת לקיומם של יהודים במקום טרם ייסודם של העיר ושל הנמל מצויה במכתבו של סמואל פאלאש Samuel Palache)) משנת 1612, המופנה לסולטאן מולאי זיידאן(שלט בין השנים 1627-1605), ובו הוא כותב שהוא ממתין לנציגיו בנמל מוגאדור. סמואל פאלאש היה שליחו של הסולטאן בהולנד, שם עסק בין היתר בקנייה ובמשלוח של נשק, של תחמושת ושל אוניות מלחמה מההולנדים עבור הסולטאן ובעלי בריתו, כדי לסייע לו במלחמתו נגד המורדים שהונהגו על ידי אחיו של זיידאן ולאחר בריחתו ממרקש. הצי ההולנדי נהג אז לעגון במפרץ מוגאדור וזאת טרם הקמת נמל של ממש. ידוע גם על המפעלים לייצור סוכר שהוקמו בתקופת מלכי הסעדים ופעלו עד סביבות שנת 1620 באזור ואדי קסוב בשטח של שבט חחה כשלושים קילומטרים מהעיר. במטעים הועסקו עבדים, אולם סוחרי הסוכר היו יהודים ואירופאים.

ספר מוגאדור א׳-ב׳ / סידני קורקוס –גישושי התיישבות, לידתה של מוגאדור.

עמוד 13

יעקב בנידאר ושגרירים אחרים בלונדון

כשלושים מסמכים: איגרות, תזכירים, דו״חים, חוות־דעת והערות רשמיות וכדו׳, שזמן עריכתם מצטמצם לשנה וחצי בקירוב (אבגוסט 1772—דצמבר 1773), מאפ­שרים להעלות את דמותו של יעקב בנידאר, שגרירו המיוחד של מלך מארוקו אל ממשלת אנגליה, ואת קורות־חייו, שהן טיפוסיות לתקופה.

יעקב בנידאר, בנו של אברהם שהיכרנו למעלה (עמ׳ 283), הוא יליד ג׳בראלטאר ונתין בריטי. אמו, שהיא כבת תשעים שנה בזמן הנדון, עדיין יושבת בג׳בראלטאר, בבית שהעניק לה — או לבעלה המנוח — מלך אנגליה בזכות שירותיו הנאמנים. יעקב עצמו יצא כבר שנים מספר לפני־כן מעיר מולדתו, כדי לשרת את ענייני אנגליה במארוקו, על־פי פקודתם של הגנראל אדוארד קורנוואליס, מושל ג׳בראלטאר, ושל הקומודור (ולאחר־מכן אדמיראל) ספריי [Spry], מפקדו של הצי האנגלי באיזור. החל משנת 1763 שימש יעקב סגן־קונסול אנגלי בתטואן, בתנג׳ה, בסלא ולאחר־מכן באותו תפקיד במוגאדור, שנבנתה מחדש בשנת 1765, בפקודת המלך מוחמד, לשמש נמל הממלכה בדרום הארץ. הוא היה גם באספי ובאגאדיר. בכל אותן השנים מילא בנאמנות את המשימות שהוטלו עליו בקשר לפדיון שבויים, אספקה סדירה בשביל ג׳בראלטאר, עיקוב אחרי תוכניותיה של ספרד והפרת מזימותיה. מובן שמילוי תפקידים אלה כרוך היה בהוצאות שונות בצורת מתנות לאנשי־השלטון, כנהוג, והיו לו קשרים טובים עם בני משפחת המלך ועם המלך עצמו, שביקש פעם לשולחו לארצות־השפילה בתפקיד מסוים.

בהיות יעקב בנידאר במוגאדור נתמנה ג׳ורג׳ לוג׳י [Logie] קונסול כללי של אנגליה במארוקו. היה זה סוחר סקוטי שישב לפני־כן באלג׳יר (עיין עמ׳ 52) ועסק שם ב­מסחרו, ובה בעת ייצג את ענייניה של שוודיה באופן יעיל ביותר, וגם בחש באחו­רי הקלעים בניהול סחרה של אנגליה באלג׳יריה ובתוניסיה—על אפם ועל חמתם של הקונסולים האנגליים הרשמיים ולמורת רוחם של הנציגים הצרפתיים, שראו בו מתחרה מוכשר ומסוכן. לוג׳י העביר את בנידאר ממשרתו ומינה לסגן־קונסול את אדאמס, שנעזר על־ידי גווין. לדעת בנידאר גרמו פעולותיהם של הנצי­גים האנגליים נזק לענייני אנגליה ועוררו את חמתו של מלך מארוקו.

באותו פרק־ זמן(ראשית 1772) שלח המלך מוחמד את יעקב בנידאר כשגרירו בשליחות מיו­חדת לאנגליה, ולא הסתיר את סיבת שיגורו של יהודי נתין הכתר האנגלי אל חצר סט׳ ג׳מם: השגריר המוסלמי הקודם לא נתקבל יפה בלונדון ולא הצליח בתפקידו. ובכן נקט מלך מארוקו באותה שיטה, שהציעוה האנגלים בג׳בראלטאר לגבי שג­רירי אנגליה אל מארוקו! מוטב להטיל על יהודי זר את התפקיד של משא־ומתן להסכם, ורק בשלב סופי ישוגר איש מהסגל הדיפלומאטי הלאומי לשם סיומו וח­תימת המסמכים. גם יחסי אדיבות או חוסר־אדיבות מבוססים היו על הדדיות.

 

יעקב בנידאר הגיע בקיץ 1772 ללונדון, מצויד כדין בכתב־האמנה מקורי(ותר­גום רשמי) מצד מלך מארוקו אל מלך אנגליה, ובאיגרת מראש־הממשלה אל הרוזן רוצ׳פורד, מזכיר־המדינה, הוא מודיע על זאת למזכיר־המדינה באיגרת מרא­שית אבגוסט 1772 ומציין, כי גנראל קורנוואלים ציווה להעבירו בספינת־מלחמה אנגלית אל פורטוגאל, על־פי דרישתו של מלך מארוקו. מליסבון יצא באניית־סוחר אל אנגליה. משרד־החוץ האנגלי עשה את הסידורים הדרושים כדי להבטיח חסינות לעוזרי בנידאר ומשרתיו שבאו אתו, וכן כדי לשלם לו מענק מתאים כסוכן דיפלומאטי, כנהוג. יש להניח שבין בני־לווייתו נמצאו יהודים אחדים, כמקובל. בנידאר ביקש מיד ריאיון אצל רוצ׳פודד, כדי לדון על מילוי השליחות שהוטלה עליו: לרכוש נשק ותחמושת בשביל המצור על סבתה, שהיתה מאות בשנים בידי פורטוגאל ולאחר־מכן בידי ספרד, ושבגלל גבולותיה נתעוררו מדי פעם סכסוכים. וכן ביקשו שלטונות מארוקו לשלוח להם בעלי־מקצוע! מהנדסים, תותחנים, נגרים וחוצבים. למראית־עין היחס אליו הוא אדיב, והודעה על כך נשלחת אל מלך מארוקו. אולם עוברים חודשים, ובנידאר אינו מצליח להתקבל לריאיון, על אף התזכורות שהוא שולח. הנימוק הרשמי לכך הוא שבתור נתין אנגלי אינו יכול לשמש שגריר מדינה זרה. אולם הסיבה האמיתית לדעת בנידאר הם תככיו ומזי­מותיו של לוג׳י, המחבל במעשיו בידידות האנגלית־מארוקאנית. לשווא מצביע בנידאר על נאמנותו לכתר האנגלי, שהוא ואביו הוכיחו אותה כל ימיהם; על העובדה שהוא יצא בידיעתם, בהסכמתם ובעזרתם המלאה של השלטונות האנגליים בג׳בראלטאר, שבנקל היו יכולים למנוע את יציאתו לאנגליה. לא די בזאת. גם את הקיצבה המגיעה לו בתור שגריר אין משלמים לו, וכן אין רוצים להכיר בהוצאות המרובות שהיו לו בקשר למילוי תפקידו כסוכן אנגלי במארוקו. בנידאר טוען, כי לא היה מקבל משכורת, רק מאה פונט סטרלינג לשנה במשך חמש השנים האחרונות, כנראה לכיסוי ההוצאות הרגילות, וגם בריאותו לקתה עקב שירותו. כדי למלא את תפקידו(מתנות וכדו') נאלץ ללוות סכום ניכר מאחד מבני המלך והתחייב להחזירו בצורת פריטים שונים שיקנה בשבילו באנגליה. גם לאמו הזקנה אין נותנים מנוחה ודורשים ממנה דמי־שכירות בעד הקרקע שעליה עומד הבית שהוקצב לה. אף־על־פי שהגיעה מג׳בראלטאר חוות־דעת חיובית בנוגע לצדקת תביעותיו הכספיות הקשורות בהוצאותיו, אין טענותיו מוצאות אוזניים קשובות.

 

רק כעבור שבעה חודשים מזמן שגרו את מכתבו הראשון אל רוצ׳פורד, ולאחר שאיים שיבקש את שולחו להחזירו למארוקו, נתקבל בנידאר על־ידי מזכיר־המדינה והגיש לו בעל־פה ובתזכיר את דרישותיו של מלך מארוקו. עתה התחיל העיון והדיון בנושא זה. בדומה לתביעותיו הפרטיות דוחים אותו גם בעניין זה בלך־ושוב, ומציעים לו מדי פעם להעלות את דרישות מלך מארוקו על הכתב. לשווא מזכיר בנידאר, כי מוחמד הוא קנאי וככל שליט מזרחי לא ימחל על פגיעה בכבודו. לאחר שישב כבר בנידאר עשרה חודשים בלונדון קיבל הודעה רשמית, כי תביעות מלך מארוקו לא נענו, וכי לוג׳י, הקונסול הכללי במארוקו, יודיע בעצ­מו על כך, מתוך הבעת רגשי ידידות וְרֵעוּת.

 

ח.ז.הירשברג– יהודים בשירותים קונסולאריים.תולדות היהודים באפריקה הצפונית

עמוד 290

16. שני ״ואזנה״ היו בעירנו

במקהלה של דודי יצחק זכיתי להחזיק בידי כינור, כינור אמיתי, כינורו של וזאנה.

אבל בעירנו היו שניים שקרויים וזאנה.

אתחיל דווקא בזה שלא היה לו כינור, אבל הוא היה אמן באפיית עוגות. עוגותיו של וזאנה היו כל כך טעימות, שנשים רבות הפסיקו לאפות עוגות בגללו. כל אימת שהגיעו לאיזה בית אורחים בהפתעה, יכולתם לשמוע את המשפט, ״לך לוזאנה והב לי כך וכך עוגות!״ בעירנו היה אופה עוגות עוד יותר מפורסם – מוסלמי בשם דריס. החנות שלו קיימת עד היום ונכדיו מנהלים אותה. יהודים רבים נהגו לקנות אצל דריס, אבל אלו שהקפידו על כשרות קנו רק אצל וזאנה.

וזאנה השני, בעל הכינור, היה דווקא צלם במקצועו. אצלו הצטלמו ערביי העיר ויהודיה כל אימת שנזקקו לתצלום למסמך.

באחת החזרות של המקהלה, הופיע וזאנה הצלם עם בתו שהייתה חברה במקהלה. הוא ודודי הסתודדו באחת הפינות. דודי נראה מהנהן, ומר וזאנה התיישב קרוב למקהלה כשהוא מחזיק בין שתי רגליו נרתיק שחור ומאורך.

דודי ציווה עלינו לשיר את השיר ״כותל מערבי״. ״כותל מערבי״ אינו שם השיר, זה השיר כולו, וכשדודי היה מחליט ששרים אותו, היינו מתמלאים באנרגיות חדשות. שרנו בקצב דרמטי ״כותל מערבי, כותל מערבי, כותל מערבי״ ואז היה קולה השמימי של סולנית המקהלה פורץ ועולה ומשייט בין כותלי בית הכנסת בו קיימנו את החזרות. בסתר לבו, כך אני משער, כל אחד מחברי המקהלה קינא בסוליסטית ורצה להיות במקומה.

כל אותה עת ישב וזאנה בעיניים עצומות, עד כי חשבנו שנרדם. בתום השיר, הוציא כינור מבהיק מתוך הנרתיק שבין רגליו, מיקם אותו על כתפו, השעין עליו את סנטרו, כיוון את מיתריו, העביר עליהם את הקשת וללא היסוס ניגן את הקטע של הסולנית.

כאשר סיים, שלף ממחטה כדי לנגב את הדמעות שנגרו מעיניו. אנחנו פרצנו במחיאות כפיים. ואילו אני, שנשביתי לחלוטין מנגינת הכינור, המשכתי למחוא כפיים לבדי, הרבה אחרי שכולם הפסיקו. דודי הודיע שבהופעה המתוכננת של המקהלה, יבוצע השיר לסירוגין על ידי הסולנית ועל ידי כינורו של וזאנה.

וזאנה השתלב בחזרות של המקהלה ואני השתדלתי להיות הכי קרוב אליו כדי לא להחמיץ אף תנועה שלו וכדי לעקוב אחרי משט הקשת על המיתרים. אם אפשר היה ללמוד כך לנגן על כינור, הייתי הופך לכנר וירטואוז…

אהבתי לראות את קפיצות הקשת על המיתרים. אהבתי כאשר וזאנה, מעת לעת, היה צובט מיתר זה או אחר. לימים למדתי שקוראים לצביטות האלה ״פיציקאטו״. כל שערה שהייתה ניתקת מהקשת הייתה מצערת אותי. באחת ההזדמנויות אמר לי וזאנה שהשערות של הקשת לקוחות מזנב סוס.

כששאלתי אותו מה קורה אם נגמרות השערות של הסוס, נאנח: ״אכן, מצב הקשת שלי בכי רע ואצטרך באחד הימים להחליף את השערות שלה, אבל מנין אקח כסף להוצאה גבוהה זו?״ בסתר לבי, חלמתי שאני מתגנב אל איזה סוס וגוזר את שערות זנבו כדי להחליף את אלה שנשרו מקשתו של וזאנה.

אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה.שני ״ואזנה״ היו בעירנו

עמוד 40

התרנ״ו-1896
צוואתו על ערש דוי של הרמ"א מצפרו-רבי רפאל משה אלבז זצ"ל
בערבית יהודית ותרגום לעברית

בקר יום ששי שנים ועשרים יום לח׳ תמוז יה״ל ש׳ ה׳ אלפים ושש מאות וחמשים ושש ליצי׳ נכנסנו לבקר הרב המובהק הדו״מ כמוהר״ר רפאל משה אלבאז ז״ל ומצאנוהו מוטל על ערש דוי ומיושב בדעתו כמשפט הבריאים, וציוה בפנינו מחמת מיתה בזה הלשון ובזה הסדר: הריני מקדיש מנכסי ארבע מאות צ'ורו ינדפסו ביהום הלכה למשה, ועדן מקדם, ועטרת פז, מימון ליסיר די מזל טוב יעטיוולו עשרין צורו באס יזווז, מזל טוב בעד סכי כתובתה יחדתי לה קפטאן מובר וקפטאן כ׳דר וסאייאת דטלס זוז ודמאלז דלקטעאת ותותלא דדהב ובגדי חול וסבאני דסדדא וזלטיטא סקרנט, מזל טוב אם נתיבמה תבקא תסכין פלגרפא מא תכרזסי מנהא, בצלאל אלבאז יעבבי תלת ארבאע די ענדי פלגרפא אתאנייא לשמאל העולה להאלפוקי שבחצר הנק׳ צאר ן׳ עבדון ולבית אלוולי לימין הנכנס לחצר הנז׳ כללו גו״ח אטלטל ינבאע כללו מא יכליוו גיר דבר הצריך למסאחף די זאוו לידי מנחה ודי כתב יד יבקאוו ולבאקי ינבאע ומן טלטל ולמסאחף תתרפאד ארבע מייא ציורו הנז/ וסאיין יכס יביעו מסאייל אוכרין וויכממלו, כסווא דתובית דייאלי יעביהא בצלאל, כסווא דלקמכא לר׳ אליהו כאן ליבום אוו מא כאנסי האד לעאם אלוולי תבקא פלגרפא מזל טוב וולאדהא יאכלו וויסרבו פלגרפא מנכסי, ומכאן ואילך אידא מא כאן יבום יאכלו תלת שנין אוכרא הייא ודרארי דייאלהא מנכסי, סאיין עטית לבצלאל תלת רבאע דלגרפא ולבית הנז׳ הווא מתנה על מנת שלא יחול עליה שעבוד כתובה ובעל חוב, והאד תנאי כתנאי בני גוב׳׳ר, הוכחנוהו על אעבורי אחסנתא ואמר בצוואה ניחא לי, עוד צווה בזה הלשון תכריכין וצרכי קבורה כמשפט אילי הארץ, וסהר כללו יקראוו לחכמים פלגרפא יעטיוולהום גץ ציורו פנהאר בכללות אצוואה גיר תכתבהא תאממן פיהא ועמל פיהא דברים ברורים כפי הדין ואפילו תחתמו ווידהר סי ספק ענדכום רשות תעאוודוהא בלשון בדור די יכון מקיים אצוואה, מזל טוב וולאדהא נאמנים מא יחיבוהומסי אפילו חרם סתם, ע״כ דברי צוואתו.

תרגום לעברית

בקר יום ששי שנים ועשרים יום לחדש תמוז יהפכהו השם לטובה שנת חמשת אלפים ושש מאות והמשים ושש ליצירה נכנסנו לבקר הרב המובהק הדיין המצויין כבוד מורינו הרב רבי רפאל משה אלבאז זכרונו לברכה ומצאנוהו מוטל על ערש דוי ומיושב בדעתו כמשפט הבריאים. וציוה בפנינו מחמת מיתה בזה הלשון ובזה הסדר:

הריני מקדיש מנכסי ארבע מאות צ׳ורו בהם ידפיסו ספר הלכה למשה, ועדן מקדם, ועטרת פז. הילד (החורג) משה בן מזל טוב (אשתו השלישית) יתנו לו עשרים ציורו לצורכי נישואיו. מזל טוב יחדתי לה בעד סכי כתובתה הקפטאן של קטיפא וקפטאן ירוק. וחצאיות של משי שנים. צמידים (מחתיכות של זהב וכסף). עגילים של זהב ובגדי חול. ומטפחות לכסוי הראש סינר בצבע סקרנאט. מזל טוב אם נתייבמה תשאר לדור בעליה לא תצא ממנה. בצלאל אלבאז יקח שלשת רבעים שיש לי בעליה השניה לשמאל העולה להאלפוקי שבחצר הנקראת חצר בן עבדון, והבית הראשון לימין הנכנס לחצר הנזכר גוף וחזקה. טלטל הבית ימכר כולו לא ישארו רק דבר הצריל. הספרים שהגיעו לידי מנחה והכתבי יד ישארו, כל הספרים חוץ מאלו ימכרו ממחיר הספרים והטלטל יקחו הארבע מאות ד׳ורו הנזכרים ומה שיחסר לסכום הנזכר ימכרו דברים אחרים וישלימו. מלבוש ״תובית״ שלי יקחנו בצלאל, מלבוש הקטיפא לרבי אליהו. נתייבמה או לא נתייבמה. מזל טוב, תשאר בשנה הראשונה בעליה, ובניה יתפרנסו בעליה מנכסי. ואחרי כן אם לא נתייבמה יתפרנסו עוד מנכסי שלש שנים היא ובניה. מה שמסרתי במתנה לבצלאל שלשת רבעי העליה והבית הנזכר היא מתנה על מנת שלא יחול עליה שעבוד כתובה ובעל חוב. וזה תנאי כתנאי בני גד ובני ראובן. והוכחנוהו על אעבורי אחסנתא (מה שמעביר נכסיו מהיורשים הראויים ליורשו לשאינם ראויים) ואמר שניחא לו במה שמצווה. עוד צווה בזה הלשון תכריכין וצרכי קבורה כמשפט אילי הארץ (כעשירים) וכל החדש ילמדו למנוחת נפשו, וילמדו החכמים בעליה שלו ויתנו להם חצי ציורו לכל יום. הצוואה תכתב בתשומת לב ובדברים ברורים כפי ההלכה, ואפילו יחתמו בה ויראה להם איזה ספק הוא מרשה להם לחזור ולכתוב צוואה אחרת בלשון ברור שיהיה מקיים הצוואה. מזל טוב ובניה נאמנים ולא יחייבו אותם אפילו חרם סתם. עד כאן דברי צוואתו.

התרנ״ו-1896
צוואתו על ערש דוי של הרמ"א מצפרו-רבי רפאל משה אלבז זצ"ל
בערבית יהודית ותרגום לעברית

שעבוד בני ישראל בכור הברזל במצרים וגאולתו,

כדגם לגאולתנו בחסד ורחמים, על פי:

 רמב"ן, רמ"ק, אריז"ל, השל"ה, הרב שמואל אבן דנן,

הרב חיים משאש, אביר יעקב, ורבנו-אור-החיים-הקדוש.

 

וכדברי קודשו של רבנו-אור-החיים-הק' (שמות א, יב):

"כי באמצעות העינוי, תתברר בחינת הטוב מהרע ותיסמך אל חלק הטוב,

 ותתברר בחינת הרע מחלק הטוב, ותיסמך אל בחינת הרע…

והוא עצמו שאמר הכתוב: "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ".

 

"כן ירבה" – כשיעור העינוי היו מבררים חלק הטוב, וכך מתרבה חלק הטוב…  

"וכן יפרוץ" – שהיה נפרץ ממנו חלק הרע שהיה דבוק בו {ועובר למצרים},

 והוא הצירוף אשר צירף ה' אותם בכור הברזל במצרים"

 

"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה –

את יעקב איש וביתו באו" (שמות א, א).

"וכאשר יענו אותו – כן ירבה וכן יפרוץ" (שמות א, יב).

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

בספר בראשית, נוצרה המשפחה היהודית הגרעינית הראשונה הכוללת "שבעים נפש יוצאי ירך יעקב".

בספר שמות לעומת זאת, המשפחה הנ"ל התפתחה לעם שלם, הלוא הוא עם ישראל המשתעבד במצרים אחרי מות יוסף וכל הדור ההוא, וזוכה להיגאל ביד חזקה ובזרוע נטויה מתוך נסים ונפלאות, לאחר 210 שנות שעבוד.

הראשון שקרא לבני ישראל "עם", היה פרעה שאמר: "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו" (שמות א, ח). פרעה הבחין בין מיעוט אתני לעם.

 

בימינו, אויבינו הרבים החונים בתוכנו וסביבנו, אינם מוכנים להכיר בנו כעם, אלא כ"ישות דתית", תופעה המוכרת לנו מהעבר הרחוק והקרוב ע"י הכובשים הזרים כמו הרומאים והאנגלים שקראו למדינתנו פלשתינה, ע"ש הפלישתים שהיו בארץ לפני עמ"י, כך שלעם היהודי אין קשר לארץ. הערבים מסביבנו מכנים אותנו "ישות ציונית".

 

לפני קום המדינה, הייתה תנועה יהודית של "אינטלקטואלים" כמו המשורר יהונתן רטוש, נשיא האוניברסיטה העברית וכו' שנקראת "התנועה הכנענית" שדגלה בביטול השייכות של עמ"י לארץ ישראל. 

התנגדות השמאל כיום, ל"חוק הלאום" הקובע שמדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי וכו', נובעת מאותה אג'נדה הדוגלת ב"מדינת כלל אזרחיה" – יהודים כערבים, נוצרים, דרוזים וכו'.

 

רבנו-אור-החיים-הק': הייתה הדרגתיות בתהליך השעבוד: "ואולי כי יכוון הכתוב לומר כי היו הדרגות בדבר,

כי במיתת יוסף – ירדו מגדולתם, שהיו מעולים יותר ממצריים, ונעשו שווים להם.

ובמיתת האחים – ירדו למטה ממדרגתם, שהיו בעיניהם נבזים, אבל לא היו משתעבדים בהם.

ובמיתת כל הדור – התחילו להשתעבד באמצעות קנאתם אשר ראו הפלגת ריבויים של ישראל, שנתמלאת ארץ מצרים בהם… ופשט הכתוב אני רואה שלא אמרו 'הבה נתחכמה לו', אלא אחר מיתת כל הדור  ההוא, והשווהו הכתוב {את יוסף} לכל אחיו"

 

שלבי השעבוד: שלושת שלבי השעבוד לאור הספר (תורה סדורה, מאת: הרב יאיר הס):

93. שנות גירות – "גר יהיה זרעך בארץ לא להם". זה מתחיל מירידת בנ"י למצרים, ולידת יוכבד בין החומות, וזה נמשך עד מות אחרון השבטים – לוי בן 137.

 

30 שנות עבדות – "ועבדום". זה מתחיל לאחר גזירות פרעה: בניית "ערי מסכנות לפרעה: פתום ורעמסס וכו'".

87 שנות עינויים – "ועינו אותם". זה התחיל עם לידת מרים, אהרן ומשה. המתה והטבעת הבנים בים וכו'".

 

ההנהגה היהודית במצרים הייתה בידי יוכבד ועמרם, וכאשר החל תהליך הגאולה, ההנהגה עברה לצאצאיהם – משה, אהרן ומרים, ששימשו כגוף מקשר בין הקב"ה לעמ"י. הם זכו לכך, בגלל מסירות יוכבד ומרים למען הילודה.

 

הרמ"ע מפאנו אומר שהשכינה ליוותה את יעקב ובני ביתו עד הכניסה למצרים, והיא נכללת בין ה- 70 נפש יוצאי ירך יעקב. היות והשכינה אינה יורדת לגלות, היא הופיעה בדמותה של יוכבד שנולדה בין החומות, ובדמותם של צאצאיה משה, אהרן ומרים שהנהיגו את עמ"י לאורך 40 שנה עד הכניסה לא"י.

עמ"י זוכה לקבל את התורה בהר סיני, ובונה את המשכן ע"פ ציווי ה' בו שוכנת השכינה, בבחינת הכתוב: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמ' כה, ח) – בתוך בני ישראל.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר בפתיחת ספר שמות, מדוע נאמר "ואלה" עם וא"ו החיבור, ומה בא להוסיף?

כידוע, הביטוי "אלה" פוסל את הראשונים, "ואלה" מוסיף על הראשונים, דוגמת הפתיחה לפרשת משפטים שם נאמר: "ואלה המשפטים" – מה הראשונים מסיני, אף אלה מסיני כדברי חז"ל.

 

השאלה השניה אותה שואל רבנו היא: מדוע בני ישראל נמנו מחדש, לאחר שכבר נמנו בפרשת "ויגש"?

בתשובתו הראשונה, רבנו מציין שהגלות החלה "מימי אברהם משנולד יצחק, והוא אומרו ואלה וגו' הבאים מצרימה. מוסיף על הראשונים. לומר לך, שגם הראשונים בגלות היו – ואלה עמהם" כדברי קודשו. הם ראו את עצמם כגרים.

בתשובתו השניה, רבנו מזכיר ש"הראשונים ידעו והכירו בגלות – וקבלו עליהם ועל זרעם, כמו כן אלה. והוא אומרם ואלה – מוסיף על הראשונים… הבאים לסבול עול הגלות במצרים, 'את יעקב' – אתו בדומים לו בהסכמה אחת לפרוע שטר חוב הגלות. לזה דקדק לומר "הבאים".

 

בהמשך, רבנו מוכיח מן הכתובים שגם האחים באו להשתעבד מרצונם: "וזה לך האות – "איש וביתו באו", כאדם שמכין עצמו על הדבר. ואילו ירדו למצרים לסיבה ידועה {לפרנסה} – לא היו עוקרים את דירתם ובאים…" כדברי קודשו.

בהמשך, מביא הוכחה אחרונה שאכן האחים הגיעו מרצונם, בכך שכאשר עלו לקבור את אביהם במערת המכפלה, לא נשארו בארץ ישראל, אלא חזרו לסבול את עול הגלות במצרים, ובכך לקיים את גזירת ברית בין הבתרים.

 

יעקב חשש שבניו יתקלקלו במצרים, לכן הוא עמד על המשמר שימשיכו במורשת אבות בבחינת "איש וביתו באו" – דהיינו, כל אחד מהם הביא את ביתו היהודי השורשי למצרים ושמר עליו.

גם השימוש בביטוי "הבאים מצרימה" בזמן הווה, מלמד שהרגישו כל העת, כאילו רק כעת הם הגיעו.

כמו כן, השימוש בביטוי יעקב וגם ישראל – "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, את יעקב…" , רומז לנו שבני ישראל נהגו כגרים כלפי המצרים כמו יעקב אביהם, בבחינת "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם", כפי שנאמר לאברהם בברית בין הבתרים.

 

ניתן גם למצוא רמז לכפילות  של המילים הבאות: "הבאים" {בהווה}, וכן "באו" {בעבר}:

באו – מתייחס ליעקב ובני ביתו שירדו למצרים.

הבאים – רומז לכל היהודים הבאים, וממשיכים לבא לצערנו, לגלויות הרבות בארבע כנפות הארץ. 

 

בניהם לעומת זאת, נהגו כ"ישראל", מלשון שררה ומלכות בשמירת מורשתם היהודית, ולא למדו מהמצרים.

יעקב אבינו ציווה את יוסף בנו לקבור אותו במערת המכפלה שבארץ ישראל, "כדי שלא ישבו השבטים במצרים ויאמרו: "אילולא היא ארץ קדושה, לא נקבר בה יעקב אבינו" כדברי רבי אליעזר במדרש (משנת רבי אליעזר, יט).

כנ"ל יוסף הצדיק המצווה להעלות את עצמותיו לקבורה בארץ ישראל, כפי שאכן היה.

זוהי אמירה לדורות המלווה את עם ישראל מאז ומעולם בגלות. הביטוי "לשנה הבאה בירושלים" שליווה כל שתיית לחיים בגולה בכלל, ובגולת יהודי מרוקו בפרט – שורשו בציווי יעקב ליוסף. כנ"ל כתיבת אלפי שירי צפייה לגאולה דוגמת "ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך" לריה"ל – שורשם בבחיר האבות יעקב אבינו. 

 

הסיבות לשעבוד – ע"פ תורת הנגלה ותורת הנסתר.

"בירור ניצוצות הקדושה – שהיו שבויות במצרים" (רבנו-אוה"ח-הק'. שמ' א, ו)

 

המדרשים והפרשנים שואלים: מדוע היינו צריכים להשתעבד במצרים, הרי עמ"י היה בסה"כ בראשית התהוותו כעם, הכולל משפחה של שבעים נפש בלבד?

.

לגבי הגלויות האחרות, מוזכרות סיבות שונות. חורבן הבית הראשון והגלות לבבל, בגלל "עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים". חורבן בית שני וגלות אדום, בגלל "שנאת חינם" (יומא ט ע"ב).

לגבי סיבת גלות מצרים, נאמר במדרש רבה (א', י'): "כשמת יוסף, הפרו ברית מילה, ואמרו נהיה כמצרים". כלומר, התבוללות. הגמרא במסכת שבת אומרת: בגלל כתונת הפסים ליוסף, דבר שגרם לקנאת האחים (י, ע"ב).

 

הרמב"ן אומר: הגלות במצרים נגזרה, בגלל אברהם אבינו שסיכן את אשתו כאשר הגיע למצרים וטען שהיא אחותו, ולא בטח בה' שיציל אותו. עוד שגגה עשה אברהם, ירד למצרים בגלל הרעב. "ועל המעשה הזה – נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה.

על התשובות הנ"ל ניתן לשאול: הרי גזירת השעבוד נגזרה מאות שנים קודם לכן בברית בין הבתרים, ככתוב: "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם – ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה (בר' טו, יג).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: במצרים היו שבויות ניצוצות קדושות, ועל עם ישראל הוטל לברור אותן. וכדברי קדשו: "כי באמצעות העינוי תתברר בחינת הטוב מהרע, ותיסמך אל חלק הטוב, ותתברר בחינת הרע מחלק הטוב ותיסמך אל בחינת הרע… והוא עצמו שאמר הכתוב "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ" – כשיעור העינוי היו מבררים חלק הטוב, וכך מתרבה חלק הטוב… "וכן יפרוץ" – שהיה נפרץ ממנו חלק הרע שהיה דבוק בו, והוא הצירוף אשר צרף ה' אותם בכור הברזל במצרים" (רבנו-אוה"ח-הק', שמ' א, יב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסתמך על הזהר הק' (ח"ב צה ע"ב, וכן ח"א פג א) המפרש את הפסוק (קהלת ח, ט)  "עת אשר שלט האדם באדם – לרע לו". שעל ידי  עשיית הרע לישראל ע"י המצרים, תתברר בחינת הטוב מהרע שהם המצרים, ותתחבר לחלק הטוב שהוא עם ישראל בבחינת "כן ירבה", כך שגם החלק הרע של עם ישראל עובר למצרים בבחינת הכתוב "וכן יפרוץ", וכך נגאלו ממצרים כשהם מזוקקים רוחנית, ומסוגלים לקבל את התורה בסיני.

 

הרמ"ק אומר שבמצרים היו נשמות קדושות = כסף בסיגים, המסמל  נשמות קדושות (פרדס רימונים שער יג, ג).

האריז"ל אומר בשער הכוונות "וכל ענין הגלות הזה של מצרים, היה לצרף ולתקן בחינת ניצוצות, בסוד "ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים" (מהדו' אשלג עמ' קלח).

 

רבנו הרמב"ן מכנה את ספר שמות – "ספר הגלות והגאולה", כאשר הפרשה הראשונה שלו מתארת את 210 שנות השעבוד של בני ישראל במצרים ככתוב: "וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים" (שמ' א, יד). "בחומר ובלבנים": הביטוי הנ"ל מקפל בתוכו את סוד הגלות והגאולה. בניגוד לאבנים, את ה"לבנים", יש לייצר ע"י עבודה קשה מ"חומר" הטיט. מבחינה מטאפורית, "הלבנים" הן סמל לניצוצות הקדושה שהיו מוסתרות בתוך המצרים ובתוך רכושם, לכן נאמר: "ויצאו ברכוש גדול" = יצאו עם ניצוצות של קדושה.

המילה "לבנים" באה מהשורש "לבן", בבחינת הכתוב: "אם יהיו חטאיכם כשני, כשלג ילבינו". כלומר, ע"י עבודתם, הם הצליחו "להלבין" את "החומר", ולהוציא דרכו את ניצוצות הקדושה.

 

הרמב"ן גם מסביר את ענין ו' החיבור בתחילת הפרשה "ואלה שמות". החיבור בין הבנים במצרים לאבות. אצל אבותינו שרתה השכינה – ענן קשור על האהל, ברכה בעיסה {לחם הפנים}, נר דלוק מערב שבת לערב שבת {המנורה}.

גאולת עמ"י האמתית תהיה, אחרי קבלת התורה והקמת המשכן – אז יקרא 'חזרו למעלת אבותם, לכן ספר שמות מחובר לספר בראשית.

 

השל"ה הק': "וכוונת הענין הוא, רצה הקב"ה להטביע בליבם ענין העבדות להרגילם בעבדות, כדי שיהיה להם נקל אחר כך לעבודת הבורא יתברך, ולקיים התורה לעבדה ולשומרה. וזהו שאמר: "אנוכי יהוה אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים – מבית עבדים" (שמות כ) – שתהיו עבדים…לקב"ה" (בר', פר' לך לך. תורה אור. אות ב).

בהמשך, מביא רבנו סימוכין לדבריו: ארץ ישראל נקראת ארץ כנען, על שם כנען הבן של חם עליו נאמר: "ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו" (בר' ט, כה), דבר המסמל הכנעה. וכדברי קדשו: "וזהו קיום הארץ – שנהיה עבדי ה'. וכשפרקנו עול ולא היינו עבדים לו, אזי עבדים משלו בנו. ועיקר מעלת וקיום הארץ היא – בהיותנו נכנעים ועבדים לו".

 

רבנו האר"י הק' שואל: מדוע התורה מספרת שוב, שבני ישראל באו למצרים דבר שכבר סופר עליו בפרשת "ויגש"? תשובתו: התורה מספרת לנו בספר שמות על ירידת הנשמות המהוות כוחות רוחניים לגופות שכבר ירדו.

 

הרה"ג שמואל אבן דנן מגדולי רבני מרוקו, כותב בספרו "לשד השמן" כך: בפסוק הראשון בפרשה נאמר: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, את יעקב איש וביתו באו" (שמות א, א). מדוע נאמר הביטוי "הבאים" (בזמן הווה) הרי כבר נאמר בסוף הפס' "באו" (בזמן עבר)? כלומר, כבר היו במצרים.

רבנו לומד מהמילה "הבאים" ללא ה' הידיעה, רמז לכל הגלויות: "ב-א-י-ם": ב = בבל. א – אדום. י – יון. מ – מצרים. לכן, נאמר "הבאים מצרימה" – הגלות הראשונה תהיה במצרים.

 

פועל יוצא מדברי קודשו:

 גלות מצרים מהווה זריקת חיסון לכל הגלויות של עמ"י, שלא להתייאש מהגאולה.

כשם שנגאלנו ממצרים מתוך ניסים ונפלאות, כך ניגאל משאר הגלויות, ובכללן – גלות אדום ממנה ניגאל קמעא קמעא, כאשר האור בקצה מנהרת הגאולה הולך ומאיר בבחינת "קומי אורי כי בא אורך – וכבוד ה' עליך זרח. כי הנה החושך יכסה ארץ, וערפל לאומים – ועליך יזרח ה', וכבודו עליך יראה, והלכו גוים לאורך…" (ישעיה ס, א).

 

"וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי: ותהר האישה ותלד בן,

ותרא אותו כי טוב הוא – ותצפנהו שלשה ירחים" (שמ' ב, ב).

 

המהר"ל שואל: מדוע התורה לא מציינת את שמות הוריו של משה רבנו – עמרם ויוכבד?

בדרך כלל, תכונות ההורים עוברות לילדיהם. אצל משה רבנו גואלם של ישראל שהוא "מחציו ולמטה אדם, ומחציו ולמעלה מלאך" כדברי חז"ל, כל המהות שלו היא יצירה אלוקית ללא קשר להורים.

משה רבנו שונה מכל הנביאים, היות ואצלו השכינה שורה כל העת, ויכול להתנבא בכל עת שירצה

אם התורה הייתה מציינת את שמות ההורים, היינו משייכים את גדולתו להוריו, ולא היא.

לכן הכתוב אומר: "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי: ותהר האישה ותלד בן" מבלי לציין את שמות ההורים.

 

בהמשך נאמר: "ותרא אותו כי טוב הוא – ותצפנהו שלשה ירחים" (שמ' ב, ב).  

חז"ל שואלים: מהי מהות הטוב המוזכרת אצל משה – "כי טוב הוא". דעת אחת אומרת שהוא נולד מהול. דעה שניה – הבית התמלא אורה כדברי רש"י: "כי טוב הוא": כשנולד – נתמלא הבית כולו אורה.

 המהר"ל אומר שזה האור הגנוז שחפף על משה רבנו.

 

רבנו-אור-החיים-הק': "ולזה כשאמר הכתוב 'כי טוב' הרי זה מראה באצבע כי משולל מהיכר רע שהיא העורלה". כלומר, משה רבנו היה משולל עורלה – משולל כל רע, וכולו רק טוב גמור, כמו אדם הראשון לפני החטא.

רבנו מסביר את ענין אדם הראשון שמשך בעורלתו לאחר החטא, כדברי רבי יצחק (סנהדרין לח ע"ב). כוונת הדברים: "מה שאמרו ז"ל כי אדם הראשון חטא באכילת עץ הדעת קודם זמן התרו שהוא בחינת עורלה … וזהו סוד דבריהם שאמרו 'אדם מושך בעורלתו היה, – זו היא עורלתו…"

רבנו מסתמך על דברי רבנו האריז"ל (שער הפס' פרשת שמות ד"ה 'ועתה נבאר ענין גאולתם): "ונמצא כי משה היה שורש הדעת עצמו בבחינת הטוב של הקדושה".

 

"ותצפנהו" – האור האלוקי שהאיר על הגואל הראשון והאחרון משה רבנו, הוא הצופן של הגאולה, הבא לידי ביטוי בשמו של הקב"ה אותו אמר ה' למשה: "אהיה אשר אהיה" (שמ' ג, יד). על כך אומר המדרש: "אמר ה' למשה: …אני הייתי עמכם בשעבוד זה – ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכויות. הווי – אהיה אשר אהיה" (ברכות ט ע"ב).

 

 

"וייטב אלוקים למיילדות, וירב העם ויעצמו מאוד.

ויהי כי יראו המיילדות את האלוקים,

 ויעש להם בתים" (שמות א כ-כא).

"תפארת בנים – אמהותם". משה רבנו הולך בדרכי אמו יוכבד.

 

פרשת שמות מתארת את ההתפתחות הנסית והפלאית של עם ישראל במצרים. ממשפחה בת 70 נפש בבחינת "סוד = 70 ליראיו", בני ישראל פרו ורבו בניגוד לטבע, והגיעו למספר שיא של 60 ריבוא. כל זאת למרות הניסיונות האכזריים של פרעה לדלל את הריבוי הבלתי טבעי.

 

הרה"ג רבי חיים משאש ע"ה מגדולי רבני מכנאס שבמרוקו, כתב בספרו "נשמת חיים" על הפסוק "ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב – שבעים נפש, ויוסף היה במצרים" (שמ' א, ה): אותם "שבעים נפש" נקראו "נפש" אחת, היות ושררה ביניהם אהבה ואחווה כאילו היו נפש אחת. כמו כן, הם התעסקו בעיקר בצורכי הנפש, ופחות בצורכי הגוף המסמל את חיי העולם הזה – עולם ההבל.

 

על הכתוב: "ובני ישראל פרו וישרצו, וירבו ויעצמו במאוד מאוד – ותמלא הארץ אותם" (שמ' א, ז) ניתן לומר, שבני ישראל מילאו {"ותמלא"} תפקידים בכירים בכל התחומים, כך שנוכחותם הורגשה היטב בכל ארץ מצרים, בבחינת "ותמלא הארץ אותם", דוגמת היהודים באמריקה, ובעבר בספרד בה החזיקו בתפקידי מפתח במדינה.

 

הרה"ג אליהו צרפתי ע"ה ממרוקו, כותב בספרו "אדרת אליהו": במדרש (ויקר"ר לב, ה) נאמר: "אמר רבי אבא אמר רב הונא: בשביל ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים: לא שינו את שמם, לא שינו את לשונם, לא גילו מסתורין שהיו על לב אחד, ולא נמצא בהם אחד הרגיל בעריות". פירוש, היות ולא היו פרוצים בעריות וכו', הקב"ה הצליח את דרכם בבנים "ובני ישראל פרו", והיינו "ותמלא הארץ אותם…".

 

"ותחיין את הילדים" (שמות א, יז),

לכן הקב"ה תיגמל את יוכבד ומרים – בבתי כהונה, לויה ומלוכה.

 

משה ואהרן זכו להנהגת עמ"י –

בזכות יוכבד ומרים, שמסרו נפשן על ילדי ישראל (רבנו-אוה"ח-הק').

 

תהליך השעבוד במצרים.

 

שלב ראשון: פרעה גזר על עם ישראל עבודת פרך ככתוב: "בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה" (שמ' א, יד), דבר שלדעתו יצמצם את הילודה, היות והם ישובו הביתה מהעבודה המאומצת, חבולים ומותשים.

 

שלב שני: לאחר שעם ישראל המשיך להתעצם למרות גזירת עבודת הפרך, ניתנה פקודה למיילדות העבריות "שפרה {יוכבד} ופועה {מרים}, להמית {לחנוק} את הזכרים ביציאתם מרחם אמם, פקודה שלא בוצעה בגלל יראתן את האלוקים – ותחיין את הילדים" (שמ' א, יז). הקב"ה תיגמל את המיילדות בבתי כהונה ולויה ככתוב: "ויהי כי יראו המיילדות את האלהים – ויעש להם בתים" (שמ' א, כא) – בתי כהונה ולויה {משה ואהרון} מיוכבד, ובתי מלוכה ממרים אשת נחשון בן עמינדב משבט יהודה, אשר מזרעו יצא דוד מלכנו.

 

 

"וייטב אלהים למיילדות, וירב העם ויעצמו מאוד.

 ויהי כי יראו המיילדות את האלהים, ויעש להם בתים" (שמ' א, כ).

 מדובר בשכר המיילדות יוכבד ומרים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל:  לכאורה, החלק האמצעי בפס' "וירב העם ויעצמו מאוד" נראה כמיותר, היות ותחילת הפס' מדבר על "וייטב אלהים", וסוף הפס' על מהות "ההטבה". 

בתשובתו הראשונה אומר רבנו: היות והמיילדות סיפקו מזון לתינוקות, הקב"ה הטיב עמן, בכך ש"נתן להן רב טוב, ובאמצעותו היה להן יכולת לספק מזון – ובזה וירב העם… ואח"כ הזכיר ה' שכרן הטוב שעשה להן בתים".

 

בתשובתו השניה אומר רבנו: "והוא אומרו 'וייטב וגו'. ומה היא הטובה – 'וירב העם', שבזה יגדל זכותם – כי כולם יחשבו להם כשלא הרגום . ואולי כי לטעם זה זכו משה ואהרן בישראל, כי בשלם {יוכבד ומרים} זוכים, לצד כי יוכבד ומרים נתנו נפשם עלינו ועברו פי מלך. ועוד להם שזנו ופרנסו משלהם – לזה יחשבו עליו הוא אבינו, הוא מלכנו, הוא מושיענו. לזה סבלה יוכבד עולנו להגן בעדינו". כלומר, משה ואהרן זכו – בגלל יוכבד ומרים שמסרו נפשן.

משה רבנו זכה להיות שקול כנגד כל עם ישראל, בזכות אמו יוכבד שמסרה נפשה על כל ילד שלא ימות, כך שהיא הפכה להיות האימא של כולנו, דבר שעבר בירושה לבנה משה רבנו, שהקדיש את כל חייו למען עם ישראל.

 

מוסר השכל: בכל מעשה שאנו עושים למען הכלל או הפרט, נחשוב ראשית כל, שזה לשם שמים גם כאשר יש שכר בצדו. זה יכול להיות הר"ם המלמד 40 תלמידים בכיתה, השוטר הניצב מול המחבל, או הרופא המציל נפש, וכן על זה הדרך. בדרך זו, נוכל לזכות בשכר בעולם הזה, ועוד יותר בעולם הבא.

זוכר אני את אותו מחלק הלחם שהגיע מידי יום ביומו לישיבת "נווה שלום" בה למדתי במרוקו, ואמר לנו בחיוך אבהי: "אני שמח לראות אתכם עוסקים בתורה, וגם נהנים מפרוסת לחם חמה – תאכלו לחם לשם שמים".

האיש בוודאי חילק לחם בתשלום, אבל השמחה שלו הייתה, כאשר הוא ראה תלמידי ישיבה נהנים מיגיע כפיו לשם שמים, בבחינת "צדיק אוכל לשובע נפשו" (משלי יג, כה), כדי שיוכלו לעסוק בתורה.

 

שלב שלישי: פרעה פקד "לכל עמו לאמור: כל הבן הילוד, היאורה תשליכוהו, וכל הבת תחיון" (שמ' ב, כב).

הפקודה הנ"ל, כללה גם בנים מצריים. תכנית ההשמדה הנ"ל, לא רק שלא הצליחה, אלא אף הגבירה את הריבוי של עמ"י בבחינת: "וכאשר יענו אותו – כן ירבה {בכמות}, וכן יפרוץ" {באיכות}.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' הנ"ל: "כן ירבה" לשיעור אשר יספיקו העובדים בעבודה = {בכמות}, וגם ה' נתן בהם כוח לשיעור אשר יתמעט מכוחם מהעינוי = "כן יפרוץ" {באיכות} (רבנו-אוה"ח-הק', שמ' א, יב).

 

דווקא מתוך הגזירה הקשה האחרונה של השלכת הילדים לים, צמח גואלם של ישראל = משה רבנו, לאחר שאמו יוכבד נאלצה לשים אותו לנפשו בתיבה ביאור, והקב"ה מציל אותו על ידי בתיה בת פרעה המגדלת אותו בארמון, כנסיך הנועד להנהגה. מצד שני, אנו עדים למחזה סוריאליסטי בו השלטון המצרי רודף את בני ישראל, כאשר משה מושיעם גדל בין ברכי פרעה, וחבר מרעיו יושבים על מדוכת השמדת עם ישראל ומושיעם.

 

תופעה דומה אנו מוצאים אצל אסתר המלכה הגדלה בבית אמנה אצל מרדכי היהודי, ומצילה את עמ"י מגזירת המן  בשליחות ה', מתוך ארמון אחשוורוש הרשע, ובנה דריווש השני משלים את בנין בית המקדש השני.

למשה רבנו שגדל בבתים של עבודה זרה אצל פרעה ויתרו, לא היה שום סיכוי להתקבל אצל עם ישראל כמנהיג. לכל דור, הקב"ה ממנה את הפרנס ההולם אותו. "הדור לפי הפרנס – והפרנס לפי הדור" כדברי הפתגם.

גם בדורנו, תהליך הגאולה מורכב, ועלינו להתחזק באמונתנו שהגאולה השלמה, בא תבוא.

 

"ויגדל משה ויצא אל אחיו, וירא בסבלתם,

וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו" (שמ' ב יא).

הקב"ה בחר במשה כגואל עמ"י – בגלל השותפות גורל עם בני עמו.

הראיה הרוחנית של משה רבנו (רבנו-אוה"ח-הק').

 

רש"י אומר על הכתוב: "ויגדל משה… – אמר רבי יהודה בר"א, הראשון {"ויגדל הילד"} לקומה, והשני {"ויגדל משה"} לגדולה – שמינהו פרעה על ביתו", כמו יוסף שהיה ממונה על בית פוטיפר. רבי יהודה מדגיש את גדולת משה רבנו, בכך שעזר לבני עמו למרות הסכנה. המדרשים מספרים על עוד פעולות שיזם משה כדי לבטל את השעבוד.

"וירא בסבלתם" – נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם". רש"י מדגיש את צערו העמוק של משה רבנו, ושותפות הגורל שהייתה טבועה בו כלפי אחיו בני ישראל. 

 

הרמב"ם שיום ההילולה שלו יחול ב-כ' בטבת הסמוך לפרשתנו, מונה אחד עשרה מעלות בנבואה, כאשר המעלה הראשונה היא: "יזרזו לעשות טובה גדולה כגון הצלת חסידים מרשעים" (מ. נבוכים ב' מד – מה). אכן, זה מה שעשה אדון הנביאים משה רבנו, שהרמב"ם – רבי משה בן מימון קרוי על שמו – "ממשה ועד משה – לא קם כמשה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הכתוב: "וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו – דקדק לומר מאחיו, ירמוז כי הביט בו שהיה מהצדיקים שבישראל, כי היו אז בישראל רשעים". לעומת זאת, כאשר ראה "שני אנשים עברים נצים", לא נאמר 'מאחיו, היות אלה היו רשעים – 'דתן ואבירם'. וזה משתלב יפה כפתור ופרח עם דברי הרמב"ם שנאמרו לעיל: "יזרזו לעשות טובה גדולה – כגון הצלת חסידים מרשעים".

 

 המדרש אומר שהמוכה היה בעלה של שלומית בת דברי בה נתן עיניו אותו רשע מצרי, שאף היה אתה לאחר שהוציא את בעלה לעבודת פרך עם עלות השחר, וכך נולד אותו "מקלל בן האישה הישראלית" (ויקרא כד, י). לאחר שהמעשה נודע לבעלה, המצרי התנכל אליו להורגו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' משתמש בפירושו בביטוי הביט, כדי להדגיש את הראיה הרוחנית שהייתה למשה רבנו כך שהיה מסוגל להבדיל בין צדיק לרשע בראיה בלבד. בכך, הוא כיוון לדברי הרמב"ם: "כגון הצלת חסידים מרשעים".

 

חז"ל אומרים שמשה רבנו נבחר ע"י הקב"ה להנהיג את ישראל, בזכות שותפות גורל למען כל יהודי ויהודי באשר הוא, כמו במקרה שלנו בו היה מוכן לאבד את מעמדו כנסיך בבית פרעה, ובלבד שיציל יהודי אחד ממכהו המצרי אותו הרג בשם המפורש.

 

ההיחלצות והעזרה של משה רבנו לאנשים במצוקה אותה ראינו לעיל, היא זו שהפכה אותו למנהיג בו בחר ה' לרעות את עמו, דבר הבא לידי ביטוי במדרש המספר על משה רבנו המרחם אפילו על גדי קטן שרץ לאמת המים לשתות, ומשה הרים אותו על כתפו וריחם עליו, כאילו היה בנו.

 

תופעה דומה ראינו אצל המיילדות יוכבד ומרים המכונות בתורה "שפרה ופועה" על כך "ששפרה משפרת את הוולד, ופועה מדברת… ומפייסת את הוולד" (רש"י) ומרגיעה את התינוק.

תופעה דומה, רואים גם אצל דוד המלך אותו בחן הקב"ה בצאן. דוד היה מוציא תחילה את הגדיים הקטנים כדי ללחך את העשב, אח"כ את הזקנים, ולבסוף את החזקים היכולים לאכול את העשב הקשה.

מוסר השכל: גדלותו של אדם – נמדדת ע"פ מעשים קטנים כלפי הזולת, הנמצא במצוקה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר:  משה רבנו נבחר להיות גואלם הראשון של עמ"י, ויהיה גם גואלם האחרון בגאולתנו.

על הפס' "לא יסור שבט מיהודה… עד כי יבוא שילה" (בר' מט, י), אומר רבנו:

ש-י-ל-ה = משה = 345. מ-ש-ה = "מה שהיה הוא שיהיה…". (קהלת א, ט). משה גואל ראשון וגואל אחרון.

לגבי השאלה הנשאלת, הלא מלך המשיח יהיה מזרעו של יהודה כאשר משה רבנו מזרעו של שבט לוי?

 

רבנו-אור-החיים-הק' עונה: "יש לך לדעת כי בחינת נשמת משה עליו השלום, היא כלולה מי"ב שבטי ישראל. כי כל הס' ריבוא היו ענפים, וענף שבטו של דוד במשה הוא. ולזה תמצאנו בארץ מדבר שהיה מלך, כהן, לוי, נביא, חכם וגיבור, שהיה כולל כל הענפים שבקדושה, ולעתיד לבוא תתגלה בעולם שורש המלכות שבמשה, שהוא עצמו מלך המשיח, והוא דוד, והוא ינון, והוא שילה".

 

 

 

 

"ויקח משה את מטה האלהים בידו" (שמות ד', כ).

מטה האלוקים – ומטה הקסם.

"אהיה אשר אהיה" = אהיה {21} * אהיה {21} = 441 = אמת"

הקב"ה אמת וחותמו אמת (פיתוחי חותם. פר' ויצא).

 

רבנו יעקב אביחצירא שיום ההילולה שלו יחול בכ' בטבת בסמוך לפרשתנו אומר: "יש להקשות, מה זו שאלה שאל משה "ואמרו לי מה שמו", וכי ישראל אינם יודעים שמו של הקב"ה?

רבנו יעקב מסביר את שאלת משה רבנו: הרי עם ישראל השתעבד עד כה רק 210 שנים, בבחינת "רד"ו {210} בהם", כאשר אצל עמ"י, הייתה קיימת מסורת שהשעבוד ימשך 400 שנה כנאמר בברית הבתרים, וכדברי קודשו: "תמה משה ואמר: איך אפשר שהקב"ה אמר הדיבור וחזר בו, חס ושלום, והרי הוא אמת וחותמו אמת… כשאומר לבנ"י שהגיע הקץ, לא יאמינו לי?

 

הקב"ה עונה למשה רבנו: "אהיה אשר אהיה" = אהיה {21} * אהיה {21} = 441 = אמת" – הקב"ה אמת וחותמו אמת. וזה בא להודיע דכל גזירותיו והבטחותיו של הקב"ה לעשות רעה… אינן אלא על תנאי… והאמת, תלויה באמת שתהיה" ('פיתוחי חותם' שמ' ג, יג – יד).

עם ישראל כידוע, חזר בתשובה ככתוב: "ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בנ"י וכי ראה את ענים" (שמות ד, לא), לכן הקב"ה מוריד להם ק"ץ  {190} שנים. כמו כן, המצרים שעבדו אותם מעל למותר, כדברי קודשו. 

 

רבנו "האביר יעקב" גם מסביר את מטרת הניסים עם המטה, הצרעת, והפיכת המים לדם.

לאחר שהקב"ה ביקש ממשה לשמש כשליחו לגאול את עמ"י, משה עונה: "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי, כי יאמרו לא נראה אליך ה'" (שמות ד, א).  הקב"ה עונה לו: "ישראל הם מאמינים בני מאמינים משום שהם זרע קודש, ומה שנראים במצרים כקשי עורף, משום דגלו ממקומם… ובודאי כשישובו למקומם, יחזרו לקדושתם ואמונתם. ועשה לו הקב"ה ג' סימנים על זה הדבר, להראות לו שאינו דומה דבר הנשאר שמור במקומו, ליוצא חוץ למחיצתו".

נס המטה ההופך לנחש: כאשר הוא משליך את המטה, הוא הופך לנחש, היות ויצא ממקומו. וכאשר אוחז בזנבו, הוא הופך להיות מטה, בגלל שחזר למקומו הטבעי בידו של משה רבנו.

 

כנ"ל בצרעת. כאשר הוא מוציא את ידו מחיקו, היא מצטרעת. לעומת זאת, כאשר הוא מחזיר את ידו לחיקו, שזה מקומה הטבעי, היא חוזרת להיות בריאה, היות וחזרה לשורשה.

כנ"ל לגבי המים ההופכים לדם, כאשר יוצאים ממקומם ליבשה. וכן להיפך.

סיכום: התנהגותם נובעת מכך, שהם לא במקומם בא"י, אלא בגלות. כאשר יעלו לארץ, הם יתנהגו אחרת.

 

"ויקח משה את מטה האלהים בידו" (שמ' ד', כ) – מטה האלוקים של משה רבנו.

.רבנו יעקב אביחצירא: מטה = מט"ה. המטה מסמל את התורה הנדרשת מ"ט פנים טמא וכן מ"ט פנים טהור (שיה"ש רבה ב, יב).  מטה – מלשון הטיה.

מט"ה – ניתן להטות את התורה המסומלת ע"י האות ה'. וכדברי קדשו: "ורמז לו דהמטה שהיא התורה, צריכה שתהיה שמורה ביד העוסק בה להגות בה יומם ולילה. ואם ירפה ידיו ממנה – בזה מעורר עליו הנחש העליון. וזהו שאמר לו: "השליכהו ארצה, וישליכהו ארצה, ויהי לנחש" – רמז לו, כשיעזוב התורה וירפה ידיו ממנה, חוזרת לנחש ומקטרגת עליו. ויאמר אליו: "שלח ידך ואחוז בזנבו", בא לרמוז שאם התגבר עליו היצר הרע ועזב את התורה – "יתחיל לאחוז אפילו במעט מן התורה וכו'" .

 

כנ"ל בכל תחום, לאדם יש חופש בחירה, ויכול להטות את דרכו כמו מטה לאן שיחפוץ. כאשר בוחרים בטוב, זוכים לטוב אלוקי בהתאם. מצד שני, חייבים לדעת שכאשר בוחרים ברע, הנחש הקדמון מחכה בפינה כדי לקטרג.

"מטה האלוקים" נברא בערב שבת בין השמשות (פ. אבות ה, ו), והוא המטה בו עשה משה רבנו נסים ונפלאות. המטה היה עשוי מחומר סנפרינון, שהוא מעין אבן ספיר דוגמת לוחות הברית. המטה היה מגולף מארבע צדדיו, ובו היו חקוקים שמות קודש. המטה ניתן לאדם הראשון ע"י הקב"ה לאחר הגירוש מגן עדן. המטה עבר לחנוך, נח, שם בנו, האבות, יוסף. כאשר נפטר יוסף, המטה נלקח לבית פרעה. יתרו שהיה בין חרטומי מצרים, לקח את המטה כאשר עזב את מצרים, ותקע אותו בגינתו, ומאז לא הצליח להוציאו עד שהגיע אליו משה רבנו.

על יעקב אבינו נאמר: "כי במקלי {המטה} עברתי את הירדן הזה…" (בר' לב, יא).

 

"כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות" (מיכה ז, טו).

גאולת עם ישראל – אז והיום.

גאולתנו הקרובה – תהיה מלווה ב- נ' פלאות (מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה).

 

רבי שמעון בר יוחאי אומר: הדגם של גאולת מצרים, ישמש כדגם הגאולה העתידית והנצחית. הביטוי "כימי" בפסוק "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות", מבטא את הדמיון בין שתי הגאולות. "כימי" – רומז ליומיים {מיעוט רבים שניים}. היום הראשון הוא היום בו נגאלו אבותינו ממצרים, וזה היה ביום ט"ו בניסן.

 היום השני והאחרון החותם את הגלות, יהיה ביום הגאולה הנצחית, עת בוא מלך המשיח לו אנו מצפים.

הגאולה בבית שני הייתה זמנית. בין שני הימים הללו נמתח "מיצר – ים" {מצרים} של צרות מהן עם ישראל סבל וסובל, עד שיברור את כל ניצוצות הקדושה שהתפזרו בין הקליפות, כפי שהיה במצרים כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.

 

אמר רבי אליעזר הגדול: "מתוך חמישה דברים נגאלו אבותינו ממצרים.

א. מתוך צרה: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה.

ב. מתוך תשובה: "ותעל שוועתם אל האלהים".

ג. מתוך זכות אבות": "ויזכור אלהים את בריתו".

ד. מתוך רחמים: "וירא אלהים את בני ישראל.

ה. מתוך הקץ: "וידע אלהים".

 

גם הגאולה העתידית – גאולתנו, תהיה באותה מתכונת לפי הכתוב: (דב' ד, ל – לא).

 

א. מתוך צרה: "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה".

ב. מתוך תשובה: "ושבת עד יהוה אלהיך".

ג. מתוך רחמים: "כי א-ל רחום יהוה אלהיך".

ד. מתוך זכות אבות: "ולא ישכח את ברית אבותיך".

ה. מתוך הקץ: "באחרית הימים" (המדרש הגדול ב, כה').

 

מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה אמר פעם בשידור בלווין: נסי הגאולה העתידית יהיו פי 50 מאשר במצרים. את זאת הוא לומד מהייתור של האות נ' במילה "נפלאות" בפס' "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאו" (מיכה ז, טו).

הנביא יכל לכתוב "פלאות" במקום "נ-פלאות".

"וארד להצילו מיד מצרים" (שמות ג, ח).

"לעתיד לבוא, ישפיע בנו אל עליון – תורת חיים" (רבנו-אוה"ח-הק' שמ' ג, ח).

"ולזה נתארך הגלות, כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצוות,

אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה" (רבנו-אוה"ח-הק', שמ' כז כ).

 

גאולתנו כיום – תלויה בעיקר  בלימוד תורה מתוך קדושה

בנוסף למידת האחדות עליה רמז יעקב אבינו בברכותיו, בפרשת "ויחי".

 

רבנו-אור-החיים-הק': אומר על הפס': "וארד להצילו מיד מצרים": "כי עיקר הגלות לברור הניצוצות שנטמעו ב-נ' שערי טומאה… ותדע שעם ה' השיגו בבחינת כללותם הכלולה במשה – מט' שערי בינה… והובטחו כי לעתיד לבוא ישפיע בנו אל עליון תורת חיים שבשער ה-נ'… מה שאין כן דורות האחרונים – באמצעות תורתם ישיגו להיכנס לשער החמישים" (רבנו-אוה"ח-הק' שמ' ג ח).

 

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפרשת תצוה: ולזה נתארך הגלות כי כל עוד שלא עוסקים בתורה ובמצוות – אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה" (שמ' כז, כ).

רבנו רומז לגאולתנו כיום, שרק בזכות לימוד התורה נזכה לגאולה. לכן, מן הראוי שכל אחד מאתנו ירבה בלימוד תורה ויתמוך ברוחב לב ובעומק כיס – בעמלים בתורה: "הרוצה לנסך יין על המזבח, ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין". כלומר, לתמוך בהם בעין יפה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "כי המחזיק ידי לומדי תורה, חולק עמהם שכר כידוע, ולכן נאמר בפסוק "וארזים עלי מים" – שחוזקם גם כן, הוא "עלי מים" שהיא התורה לפי שמחזיקים ידי האנשים הלומדים בתורה שנמשלה למים" (במ' כד, ו). למרות שכידוע "רק פרי התורה יקרא פרי".

"ו-א-ל-ה  ש-מ-ו-ת" =

"ו-חייב א-דם ל-קרוא ה-פרשה ש-ניים מ-קרא ו-אחד ת-רגום".

 

"לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור, שניים מקרא ואחד תרגום, שכל המשלים פרשיותיו עם הציבור, מאריכים לו ימיו ושנותיו" (ברכות ח ע"א). מרן השולחן ערוך פוסק: "אף על פי  שאדם שומע את כל התורה כולה כל שבת בציבור,

חייב לקרוא לעצמו בכל שבוע, פרשת אותו שבוע, שניים מקרא ואחד תרגום" (סימן רפה, ס"א).

הביטוי "עם הציבור" אומר דרשני. על פניו, נראה כמיותר. הרה"ג שלמה גולדרייך שליט"א אמר על כך:

 ברגע שכל יהודי יקרא שניים מקרא ואחד תרגום, יהיה לו על מה לדבר עם כל יהודי בכל מקום בעולם.

 כנ"ל, הרעיון מאחורי "הדף היומי". יהודי בכל מקום, יוכל להשתלב בדברי תורה.

 

 

ימי ה- שובבי"ם = ימים המסוגלים לתשובה וטהרה.

"שובו בנים – שובבי"ם" (ירמיה ג כב):

ש-מות, ו-ארא, ב-א, ב-שלח, י-תרו, מ-שפטים.

 

רבנו אריז"ל: ב- מ"ב הימים של שש הפרשות הנ"ל, ישנה סייעתא דשמיא

לאלה הבאים לתקן את עוונותיהם, ובפרט העוון הידוע – טומאת הקרי.

 

"תנה בני לבך לי – ועיניך דרכי תצורנה" (משלי כג, כו).

 

"והמעלה השניה בתורה – שמאירה העיניים…

כדי שיוכלו ליהנות מזיו השכינה…

כי באמצעותה יגדל כוח אור עינינו…

המושג בהביט אל האלוקים" (רבנו-אוה"ח-הק'. ויקרא כו, טז).

 

 

בימי השובבי"ם, מצווים אנו לעמול על תיקון ג' דברים מרכזיים:

• כוח התורה. ב. כוח הטהרה. ג. כוח התפילה.

 

               א. תיקון כוח התורה.

 

הפרשות הנ"ל דנות בגלות עם ישראל במצרים וגאולתו [שמות, בא, בשלח}, דרך קבלת התורה במעמד הר סיני {יתרו}, וכריתת הברית בין ה' לעם ישראל ע"י קבלת התורה בבחינת "כל אשר דבר יהוה נעשה ונשמע"  (משפטים כד, ז) שזה יעוד הגאולה כדברי ה' למשה רבנו בתחילת השליחות: "וזה לך האות כי אנוכי שלחתיך – בהוציאך את העם ממצרים – תעבדון את האלהים על ההר הזה" (שמ' ג, יב).

 

פועל יוצא מהדברים הנ"ל הוא: בכדי להיגאל דבר אותו מבקשים אנו יומם וליל, מחובתנו לקבל על עצמנו מידי יום את הציווי: "נעשה ונשמע", ונתחיל לעשות את מצוות ה' גם אם לעיתים אנו לא מבינים, היות ועל ידי  ש-"נשמע" = נלמד תורה, נוכל בעזהי"ת גם לנסות להבין, וכדברי רבנו-אור-החיים-הק': "המעמיק בתורה – יוכל להרגיש במשמעות הכתובים עצמם – את אשר חשב ה' לומר בהם" (במ' יב, ו).

 

רבנו-אור-החיים-הק' גם מדגיש, שגם תלמיד חסר יכולות, יוכל להגיע להישגים ברגע שישקיע בלימוד תורה, וכדברי קדשו: "האדם יכול להשיג מה, כפי התעצמותו בתורה וכו', אפילו יהיה במדרגה שאין למטה ממנה. אם יטריח, ישיג הדרגות עליונות – כפי שיעור היגיעה" (ויקרא כב, יב). 

 

רבנו-אור-החיים-הק' נותן לנו מרשם  איך להתגדל בתורה. בברכה ליששכר נאמר: "בני יששכר למשפחתם: תולע משפחת התולעי, לפוה משפחת הפוני, לישוב משפחת הישבי, לשמרון משפחת השמרוני" (במ' כו, כג- כד).

 בלימוד תורה יש לנהוג בבחינת "תולעת ספרים", לפנות את פינו מדברים בטלים ולזכור שבתוך פינו קיימת אות ו' של שם השם: פ – ו – ה המחברת את פינו לקב"ה. בלימוד תורה יש לשבת בישיבה, וכדברי רבנו: "צריך להרבות בישיבה, ולא דרך עראי. גם צריך להתיישב בכל פרט ופרט מהתורה עד שיעמוד על עיקרו כמצטרך בעומק ההלכה, כי הוא עיקר התורה". רק כך ניתן להעמיק באורות התורה, וכן לשמור את המצוות התורה, ורק אז נזכה להישמר ולהיקרא "בני יששכר".

 

"יששכר" = יש שכר. יש = ש"י. שנזכה בעזהי"ת  ב- שכר ש"י עולמות כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.

על הארת תלמידי חכמים בתורה אומר רבנו: "מארי תורה – מאירים כצהרים, ותורה אור שהוא הסוד שאותיות רז 
{בגימטריא} אור – ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (ראשון לציון, שיר השירים א, ז).

 

 

 

ב.  תיקון כוח הטהרה.

 

"תנה בני לבך לי – ועיניך דרכי תצורנה" (משלי כג, כו). בפסוק הנ"ל, מבקש מאתנו הקב"ה לתת לו את הלב. על השאלה איך עושים זאת? עונה שלמה המלך בהמשך הפס': "ועיניך דרכי תצורנה" =  שמירת העיניים. היות וכידוע העיניים תרות לכל עבר, ועלינו להישמר ב"שמירת עיניים" ככתוב בפסוק אותו אנו קוראים פעמיים ביום בקריאת שמע: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שבשביל לזכות בראיית השכינה, יש להישמר בשמירת העיניים, דבר המושג ע"י לימוד תורה מתוך קדושה וטהרה. וכדברי קודשו: "והמעלה השניה בתורה – שמאירה העיניים… כדי שיוכלו ליהנות מזיו השכינה… כי באמצעותה יגדל כוח אור עינינו… המושג בהביט אל האלוקים" (רבנו אוה"ח הק'. ויקרא כו, טז).

 

 

"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה

         את יעקב איש וביתו באו" (שמות א, א).

 

 

רבנו יעקב אביחצירא זצ"ל שההילולה שלו תחול ב- כ' טבת אומר בתחילת הפרשה (פיתוחי חותם א, א): "בני ישראל זכו להידבק בשכינה הנקראת מצרימה. שכינה = מצרימה = 385. איך זכו? בזכות "איש וביתו", דהיינו שיש בהם המידות הרמוזות בראשי התיבות של המילה:   י – ע – ק – ב:    י = יחוד. ע = ענוה. ק = קדושה. ב = ברכות.

 

יחוד = שיהיו מייחדים את ה' כראוי בכל עומק ליבם.

ענוה = בכל שהם עושים, יהיו ענווים ולא יתנשאו.

קדושה = שיקדשו עצמם כראוי בקדושה ובטהרה, ויהיו עוסקים בתורה הקדושה;

ברכות = שיהיו נותנים ליבם בכל הברכות לברכם כראוי".

"איש וביתו באו" – "שיטרחו בקדושה ובטהרה כדי להשלים נפש רוח ונשמה הנקראים "איש וביתו" (שער הליקוטים ריש שמות). וכשיהיו בהם כל המידות הללו, יהיו ראויים הם להידבק בשכינה" (האביר יעקב, "פיתוחי חותם", שמ' א, א).

"ואלה שמות": המילה "שמות" רומזת למצוות שבגינן זכו להיגאל:

ש = שבת; מ = מילה; ות = ותפילין; בעצם, אלו הן המצוות בהן מצוין ברית.

 

רבנו "בבא סאלי" – האדמו"ר רבנו ישראל אביחצירא זצ"ל – נכדו של רבנו יעקב ע"ה, שיום ההילולה שלו יחול בד' שבט בימי השובבי"ם, נשאל בזמנו: מהו סוד כוחם של רבני משפחת אביחצירא? שמירת העיניים, הוא השיב, תופעה שאכן ראינו גם אצל בנו ונכדיו: האדמורי"ם רבי מאיר ע"ה, רבי אלעזר ע"ה, ואחיו רבי דוד שליט"א. וכן אצל אחיו האדמו"ר רבי יצחק – בבא חאקי ע"ה.

 

ג. תיקון כוח התפילה.

 עמוד התפילה – רבנו משה בן מימון = הרמב"ם,

     שקבע ופסק, שמצות עשה מן התורה להתפלל בכל יום.

 

רבנו הרמב"ם שההילולה שלו תחול ב- כ' טבת, פוסק בהלכות תפילה: (יד החזקה, סדר אהבה, תפילה, פ"א)

א. "מצות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר: "ועבדתם את יהוה אלהיכם" (שמ' כ"ג, ה). מפי השמועה למדו, שעבודה    זו היא תפילה, שנאמר: "ולעבדו בכל לבבכם" (דב' יא, יג). אמרו חכמים: איזו היא עבודה שבלב? זו תפילה.

ב. ואין מנין התפילות מן התורה. ואין משנה {נוסח} התפילה הזאת מן התורה. ואין לתפילה זמן קבוע מן התורה.

ג. אם היה רגיל, מרבה בתחינה ובקשה… וכן מניין התפילות, כל אחד כפי יכולתו.

ד. כיוון שגלו ישראל…. וכיון שראה עזרא ובית דינו כך, עמדו ותיקנו להם שמונה עשרה ברכות על הסדר…

    עד לפסיקת הרמב"ם שמצות עשה מן התורה להתפלל כל יום, לא נקבעה הלכה בנושא מצות התפילה. האם זו מצוה מן התורה או מדרבנן.

אכן, ההשגחה העליונה זיכתה את הרמב"ם לקבוע להלכה, שמצות התפילה היא מן התורה.

 

"אור זרוע לצדיק"

לרבנו הרמב"ם ורבנו אברהם אבן עזרא.

 

רבנו הרמב"ם – עמוד ההלכה, הפרשן, הפילוסוף והרופא, שימש כרופא ויועץ המלך במצרים, ונגיד הישוב היהודי שמצודתו הייתה פרוסה על קהילות יהודיות שמעבר לים. מתוקף תפקידו כיועץ המלך, הוא דאג לקהילתו שבמצרים, וגם ליהודי הגולה כמו בתימן. במצרים, הוא הקים בית חולים לקהילה היהודית שם קיבלו טיפול רפואי בחינם.

רבנו אברהם אבן עזרא – הפרשן לתורה, המשורר, הרופא, האסטרונום והמדקדק הגדול שכתב 60 ספרים, מחליט  לפגוש את הרמב"ם במצרים. אכן, ידידות רבה שררה בניהם של שני ענקי הרוח.

 

הרמב"ם מחליט לעזור לידידו רבי אברהם מבחינה כלכלית, אבל רבנו האבן עזרא סירב בכל תוקף.

רעיון יפה נצנץ במוחו של הרמב"ם. בכל בוקר, האבן עזרא יוצא לתפילת שחרית בביהכנ"ס הסמוך לביתו, כאשר בדרכו, הוא עובר על גשר סמוך. אשים לו על הגשר שטרות כסף, והרי לפי ההלכה המוצא מעות מפוזרות הרי הן שלו, וכך יוכל האבן עזרא לזכות בכסף מדין מציאה, ולא מדין צדקה.

ברוך אומר ועושה. עם שחר, הרמב"ם התייצב על הגשר, וממש סמוך לבואו של הרב אבן עזרא, פיזר את השטרות, ומיד הסתתר מאחורי הגשר, וציפה לבואו של ידידו הטוב. כדרכו בקודש, הרב אבן עזרא עבר על הגשר, אבל מה רבה הפתעתו של הרמב"ם, כשראה את רבי אברהם עובר את הגשר כשעיניו עצומות, ואינו מבחין בשטרות הכסף.

 

אחרי התפילה, הרמב"ם שאל את ידידו, מדוע חלפת על הגשר בעיניים עצומות? ענה לו הרב אבן עזרא: כל יום אנחנו קוראים בברכות השחר את ברכת "פוקח עיוורים", רציתי להרגיש עד כמה חשובה הברכה הזאת, כדי להודות ביתר שאת לרופא ובורא עולם הקב"ה.

שמע זאת הרמב"ם וסיפר לרב אבן עזרא את תכניתו על הגשר. ענה לו הרב כהאי לישנא: האדם מקבל רק מה שמזומן לו משמיא. ומה שלא מגיע לו, לא יעזרו לו תחבולות, ואם בכל זאת יצליח לקבל דבר שלא מגיע לו כדין, זה ילקח ממנו בדרכים אחרות, ולבורא עולם לא חסרות דרכים.

 

  שבת שלום ומבורך – משה שמיר.

 

לברכה והצלחה בעזהי"ת לספרי "להתהלך באור החיים", לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, לרכישתו ע"י רבים וטובים מבני ישראל, לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.

ברכה והצלחה לספרי החדש "להתהלך באור הגאולה", ההולך וקורם אור לכבוד יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, ולזכות להוציאו בקרוב מאוד לאור עולם, ויתקבל באורה ושמחה כמו הספר הקודם ע"י הציבור וחכמיו

 

ברכה והצלחה בכל אשר נפנה, נשכיל ונצליח בכל אשר נעשה לכבודו יתברך, רפואה שלמה ונהורא מעליא לנוות הבית מנשים תבורך אילנה בת בתיה, לבנותי קרן, ענבל ולירז חנה ובני ביתן, לאחיו ואחיותי ובני ביתן אמן סלה ועד.

 

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. סבי רבי משה בלישע בן רחל ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה קנדוב ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה, ואשתו עליה ע"ה, בת הרב חיים מלכה ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית ישראל באספאלו ע"ה. רבי משה אסולין אבא של אימא עליה ע"ה

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. אברהם וישראל בני חניני ע"ה. יגאל בן מיכל לבית בן חיים ע"ה. שלום בן עישה ע"ה

 

 לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

 

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה, מיכאל מאיר בן זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.