אלי פילו
רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997- לקראת העצמאות
לקראת העצמאות
לאחר נחיתת הכוחות האמריקאיים ושיבתה של מארוקו למעגלה של צרפת החופשית חתר סירי מוחמר בגמישות ובעוז־החלטה להשיג את היעד הכפול: שחרור ומודרניזציה למארוקו. מעתה עסק בכך במיומנות מושלמת בפוליטיקה, שבזכותה נתן לו ז׳אן לאקוטיר את הכינוי המוצלח ״מקיאבלי הספונטני״.
הוא השיג את יעדו לבסוף מתוך שניווט ותמרן בזריזות בין שלושת הכוחות שהתחלקו בשליטה על מארוקו: הלאומנות, אל־גלאוי, וצרפת. הוא השתדל להיראות לצרפתים כחומה היחידה הניצבת מול הלאומנות הגואה; מבחינת התנועה הלאומית שימש מגן מפני דיכוי אכזר – המלך ביקש לשמש השראה לתנועה הזאת, ולבלום אותה כמידת הצורך, תוך שהוא מקפיד על אי־תלות בתנועה עצמה שהרי ממילא הוא כבר אבי העם. אשר לגלאוי, אותו השכיל לדון בצוננים וברותחים לסירוגים, עד שהכריע את הפאשה של מראקש.
ביחסים עם צרפת עתיד היה סידי מוחמד להפוך בהדרגה לטובתו את הנוסחה המקובלת בצל הפרוטקטורט: ״המלך מולך, הנציב־הכללי מושל״. הוא השכיל לשחוק את הנציבים־הכלליים אחד־אחד, החל בפיאו חדל־האישים וגמור בגיום הממולח, וכולל ז׳ואן המפחיד. ואף־על־פי־כן לא צייר לעצמו את עתידה של מארוקו בלי צרפת. איש־העקרונות, שסירב לתבוע את העצמאות מצרפת בשעת תבוסתה והשפלתה, ראה רשות לעצמו לעשות זאת מול צרפת חזקה ששבה לאיתנה לגמרי.
ממילא מובן שיהודי מארוקו לא היו בעיניו גורם עיקרי, כל כמה שהתעניין במצבם ודאג למקומם בממלכתו. בפה מלא אמר כי רצונו להעניק להם שוויוןיזכויות למען יהיו אזרחים במלוא מובן המלה – למרבה הפרדוקס, לפי הדגם החילוני הרפובליקאי – ושותפים בבניינה של מארוקו המודרנית.
היהודים מצדם ספק אם אמנם ידעו אל״נכון מה רצונם, שהרי קשורים היו בלב ונפש לסולטן שהצילם אך גם לצרפת שפתחה להם את שערי העולם המודרני, וכן לשיבת ציון, שעליה חלמו דורות על דורות. אכן, כבד היה הנטל על ציבור קטן שכזה.
עמידתו התקיפה של הסולטן מול גרמניה הנאצית זיכתה אותו בהערצתם של יהודי ארצו. אך אין פירוש הדבר שהללו – ועל אחת כמה וכמה נכבדיהם — מוכנים היו ללכת אחריו בדרך הניתוק מצרפת.
אבל הבה נתחיל מבראשית. בחירת יורשו של נוגס ביוני 1943 לא בישרה טובות. גבריאל פיאו שנתמנה על־ידי דה־גול באלג׳יר ביקש להיות, כלשונו, ״פרו־קונסול נוסח רומא״, אך לא השאיר אלא זיכרונות רעים בכל מקום שבו הפעיל את כשרונותיו המפוקפקים: בלבנון, בסוריה ובתוניסיה. אותם מארוקאים שקיוו לתיקונים במשטר יצאו חפויי־ראש מלפניו.
במינוי הזה עשתה צרפת שירות רע לארץ שלא התמקחה עמה בהעניקה לה את בניה ואת משאביה בשעת צרתה. הסולטן והלאומנים התאכזבו, שלא לומר הושפלו. בדצמבר 1943 הקימו חברי מטה־הפעולה, שנאסר ב־1937, את מפלגת האסתקלאל (העצמאות), וב־ 11 בינואר 1944, בקול קורא שהופנה לצרפת, לבעלות־הברית ולמוחמד החמישי, תבעו במפגיע את עצמאותה של מארוקו.
השליט אישר, כמובן מאליו, את הקול־הקורא הזה. הוא חש בתסיסה הרעיונית שלאחר המלחמה ובמושגים החדשים שהביאה עמה: המושג של זכות העמים לממשל עצמי, וגם מושג המאבק העממי. על פמלייתו נוספו מנהיגים צעירים של השמאל הלאומני, ״תורכים צעירים״ שעוד הרבה ידובר בהם, דוגמת עבד אל־רחים בועביד או מהדי בן ברקה. מוחמר החמישי שותף היה לשאיפותיהם, אך לא לקוצר־רוחם.
מכיון שלא היו לו האמצעים לעימות חזיתי ביצע נסיגה טקטית, תמרון שזכה להרגיז ולבלבל את יריביו. ברוח זו יש להבין אותה הצהרה שהשמיע בינואר 1944 באוזני וזיריו במעמדו של גבריאל פיאו: ״המלה עצמאות צריכה להיעלם מן הלבבות ומן הפיות״.
העם המארוקאי הבין אל־נכון את ההתנהגות המדינית הזאת. בפברואר 1945, כאשר קיבל ההמון את פניו בהתלהבות במראקש, הוכיח בעליל כי לא נעלמו ממנו הכוונות המסותרות שעה שגילה מוחמר החמישי את לבו לפני המתקהלים: ״כל יגונותיכם הם יגונותי. כל תקוותיכם הן תקוותי…״
הסולטן פנה ללכת בדרך־חתחתים מסוכנת כאשר ביקש לשכך את התלהבותו הלאומית של הנוער ובתוך כך לנסות ולשכנע את צרפת שתעלה על דרך התיקונים. גבריאל פיאו, שהרבה במאסרים ובהצקות בחוגי הלאומנים, לא הקל עליו כלל את המשימה. הוא בודד אפילו את סידי מוחמר עצמו ועשה ככל יכולתו כדי למנוע אותו מלהתבטא בפומבי! היה זה מצב שהזכיר לאיש שישב עתה על כס־המלוכה את ילדותו האומללה במכנאס.
רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997– לקראת העצמאות
עמוד 95
ספר מוגאדור א׳-ב׳ / סידני קורקוס -הקדמה-פרופ׳ דניאל שרוטר
הקדמה
פרופ׳ דניאל שרוטר
מחזיק הקתדרה עמוס ש., דיינארד להיסטוריה יהודית, החוג להיסטוריה, אוניברסיטת מיניסוטה בארה״ב
העיר אסאויירה, או מוגאדור כפי שהעיר עדיין נקראת על ידי רבים מתושביה הוותיקים וצאצאיהם, תופסת מקוב ייחודי בזיכרון היהודי של מרוקו. היא נוסדה בשנת 1764 על ידי הסולטאן מוחמד בן עבדאללה כנמל להתנהלות המסחר הבינלאומי של מרוקו והפכה, למרות ממדיה הקטנים, לעיר הקוסמופוליטית הראשונה של מרוקו ובהיבטיו מסוימים, לעיר המודרנית הראשונה שלה. כבר עם היווסדה התיישבו בה נציגיהם של משפחות הסוחרים המובילות במרוקו במטרה לנהל מסחר זה, ותוך עשור העיר הייתה לעיר הנמל המרכזית של מרוקו. הודות לקשריה! המסחריים, לרשת הענפה של משפחותיהם במרוקו ובאירופה ולקשרים ההדוקים של אליטת סוחריה היהודי! (תוג׳אר Tujjar בערבית) עם סולטני השושלת העלווית, דור אחר דור, הם השפיעו על מהלך ההיסטוריה ועיצב את אופיה המיוחד של אסאויירה/מוגאדור.
אלפי יהודים ומוסלמים נהרו מחלקיה הדרומיים של מרוקו והתקבצו בעיר הנמל החדשה, כסוחרים, רוכלים, בעי חנויות, אומנים ופועלים. בעוד המוסלמים היוו את רוב אוכלוסייתה של העיר, החל מהמאה ה-18 ועד שנות ה-50 היוו היהודים 30־50 אחוזים של האוכלוסייה, הייתה זו, באופן יחסי, הקהילה היהודית הגדולה ביותר מבין הקהילות היהודיות בעולם המוסלמי.
אסאויירה שימשה כנמל המוביל במרוקו בקושי מאה שנים, זאת באשר בסוף המאה ה־19 ערי נמל אחרות לאור החוף האטלנטי של מרוקו החלו להתפתח ולתפוס את מקומה. חרף זאת, אופיה וזהותה של מוגאדור/אסאוייר עוצבה בתקופת שיא זוהרה, וכך לעיתים קרובות זוכרים אותה גם בימינו בפזורות העולם תושביה הקודמי וצאצאיהם, מאה וחמישים שנה אחרי דעיכתה כנמל בינלאומי. אסאויירה הייתה במאות ה־18 וה-19 מקום בעל או! בינלאומי. אוניות, הנושאות עליהן סוחרים זרים, תושבים ותיירים פקדו אותה באופן תדיר. בהיותה מקום מסר ואחסנה בינלאומי, מדינות זרות החזיקו בה קונסוליות, ולעיתים הן יוצגו על ידי סוחרים יהודים מובילים. בתקוכ שבה אסאויירה שימשה כנמל הפעיל ביותר במרוקו, העיר הייתה צומת דרכים של רשת בינלאומית למסחר חוב עולם שייצאה עורות עגלים ועיזים, גומי, שקדים, שמן זית, דונג ועורות יען, וייבאה, תה, סוכר ומוצרי תוצרת כותנ האליטה היהודית של העיר גם ערכה מסעות הלוך ושוב אל אירופה, שבה התגוררו סוחרים בני משפחות מובילו ולעיתים באופן קבוע. בסיוע רשתות אלו המסחר התנהל עם ליוורנו, אמסטרדם ובמיוחד עם לונדון ומנצ׳ססר. בע שמקור הפרנסה וזכות קיומה (raison d'être) של אסאויירה/מוגאדור היו תלויים במסחר הבינלאומי שנוהל < ידי הסוחרים היהודיים המרכזיים ואלה התגוררו ברובע הקסבה של העיר, הקהילה היהודית, נסמכה על עבודתם של רבים שהתגוררו במלאח העמוס והמאוכלס לעייפה ושבו התרחשו רוב החיים הקהילתיים.
זהו העולם הרב גוני של קהילת מוגאדור/אסאויירה, שאותו מתאר סידני קורקוס בצורה חיה בספרו בליווי תיעוד ,עשיר ושפע של תמונות. מחבר הספר, צאצא של חלק מהמשפחות המובילות של מוגאדור, פותח צוהר להיסטוריה ולזיכרון של העיר, מגלה וחושף את אופייה המיוחד של הקהילה בנבדל משאר הקהילות היהודיות במרוקו.
בתקופה שבה שהיתי באסאויירה בין השנים 1980- 1981, העיר הייתה מאוד פרובינציאלית ורעועה, עם מעט תעשייה שהחזיקה בקושי את האוכלוסייה ואת התיירות. ההיסטוריה של העיר כנמל בינלאומי תוסס נראתה כזיכרון עמום ,-בקרוב ישכח. רק כמה עשרות יהודים נותרו במלאח שאוכלס כבר אז ברובו על ידי מוסלמים. במהלך המאה ה־20 העיר עברה שינוי ממרכז קוסמופוליטי תוסס ומסחר בינלאומי לעורף כלכלי. עוד לפני העזיבה המסיבית של היהודים בשנות ה־50, חלק מבני האליטה של העיר עזבו למרכזים עירוניים של מרוקו שהתפתחו בתקופת הפרוטקטורט הצרפתי, במיוחד לקזבלנקה ולאגדיר. עם זאת, העיור המואץ הביא יהודים רבים לעיר, במיוחד מדרום מרוקו, והקהילה היהודית נותרה בה כאחת הגדולות במרוקו. פעילות קהילתית תוססת התקיימה בה עד לגלי העזיבה -הגדולים בשנת ה-50 וה־60, שאז האוכלוסייה צנחה לקומץ קטן.
ההיסטוריה של אסאויירה/מוגאדור וקהילתה היהודית היא קצרה יחסית, רק מעל 250 שנה בהשוואה לנקודות יישוב חשובות של יהודים במרוקו. ועם זאת אין קהילה יהודית במרוקו ששמרה על תיעוד כה עשיר המשתרע לאורך כל ההיסטוריה שלה: תושביה בעבר ואלו שאבותיהם התגוררו בה חדורי התלהבות לשמר את הזיכרון של העיר. המחקר הנרחב והממצה של סידני קורקוס בספר זה נעשה באהבת הנושא, אין אבן שהוא לא הפך במחקר מתוך הערכה וכבוד להיסטוריה העשירה של הקהילה היהודית. איני מכיר מחקר אחר כה מעמיק וכה עשיר על ההיסטוריה והחיים של קהילה יהודית במרוקו, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בספר זה.
העניין האישי שלי במחקר ההיסטוריה של מוגאדור/אסאויירה החל בשנת 1978 כשחיפשתי נושא לעבודת הדוקטורט. פגשתי את ג׳ורג׳ט קורקוס (ז״ל), אמו של סידני קורקוס, בירושלים בעידודו של פרופ׳ מישל אביטבול, והייתה לי הזדמנות הנדירה לדבר עם ג׳ורג׳ט על החיים במרוקו כפי שהיא זכרה. היא דיברה באנגלית מלוטשת, תופעה אופיינית לחלק מנשות אסאויירה וזאת הודות להשכלתן והקשר עם אנגליה. סבתא של ג׳ורג׳ט הייתה סטלה קורקוס, דמות בולטת באסאויירה אשר ייסדה בית ספר לבנות בסוף המאה ה-19 . משפחתה של ג׳ורג׳ט, משפחת אפריאט, בדומה למשפחת קורקוס הייתה מהאליטה של משפחות הסוחרים שהיו מעורבים במסחר הבינלאומי. ג׳ורג׳ט קורקוס באדיבותה העמידה לרשותי את האוסף העשיר של משפחת קורקוס, כמו כן את רשימותיו השופעות בכמות ובידע של בעלה המנוח, דוד קורקוס (ז״ל), חוקר מלומד, קפדן וביקורתי, אשר ללא כל הכשרה פורמלית כהיסטוריון, כתב מאמרים חלוציים בהיסטוריה של יהודי מרוקו. כתביו על ההיסטוריה של יהודי מרוקו משתרעים על מאות שנים ועוסקים בנושאים שונים, עם זאת הוא מעולם לא פרסם מחקר היסטורי משפחתי, מלבד פרטים יקרי ערך על ההיסטוריה של יהודי אסאויירה במאמר מרתק על המלאחים במרוקו. דוד קורקוס גם לא כתב על ההיסטוריה של הקהילה שמשפחתו הייתה חלק כה חשוב ממנה. עם זאת, הייתה לי הרגשה, בקריאתי את מאמריו המלומדים מלאי התובנות על ההיסטוריה של יהודי מרוקו, שכל עבודתו הייתה מעין השתקפות של הזיכרון הקולקטיבי של הקהילה היהודית של מוגאדור. אולם הדוקומנטציה והכתיבה של היסטוריה זו לא הושלמה, סידני נרתם למשימה המשפחתית של שימור הזיכרון של מקום כה מיוחד זה.
בעבודה מונומנטלית זו, סידני עשה שימוש לא רק בארכיון המשפחתי העשיר, אלא שהוא גם בילה שנים רבות במחקר בארכיונים ציבוריים ופרטיים בספריות שונות במדינות רבות בהם נותרו רישומים על הקהילה היהודית של מוגאדור. עם אסופה נפלאה זו של תיעוד, הספר הוא אוצר בלום של מסמכים, תמונות ואיורים בעלי עניין רב עבור אלו שעדיין חיים את זיכרונות מוגאדור, עבור צאצאי הדורות הבאים ועבור מלומדים וחוקרי יהדות מרוקו. הספר, לא רק מציג היסטוריה מקומית מקיפה של אירועים ואישים שעיצבו את הקהילה היהודית של מוגאדור/ אסאויירה מאז היווסדה במאה ה-18, הוא מגיש גם דיוקן של החיים הדתיים והתרבותיים של העיר דרך סיפורים שנדלו מהארכיונים והזיכרונות של הקהילה.
סידני קורקוס בעצמו לוקח חלק פעיל בשימור ועיצוב הזיכרון של קהילת היהודים במוגאדור/אסאויירה, הנתמך בסיוע העניין המחודש בהתפתחותה של העיר. מאז התחלתי את מחקרי באסאויירה בשנים 1980-1981 , העיר חוותה התחדשות מה, והיא עתה ידועה הרבה יותר ברמה הבינלאומית וכאתר המושך תיירים. דימויה של העיר כמקום של סובלנות, של פתיחות ודו-קיום בין אוכלוסיות מגוונות כפי שהייתה מראשית היווסדה, קודם רשמית על ידי הממלכה המרוקאית. הכוח המניע העומד מאחורי יוזמה זו הוא אחד האישים המובילים והמוכרים מהיהודים בני העיר, אנדרי אזולאי, אשר שימש כיועץ המלך חסאן ה-II, ועתה תחת בנו מוחמד ה־VI. אזולאי קידם פסטיבלי מוסיקה במרוקו, ומאז תחילת המאה ה- 21, דימויה של אסאויירה עבר שינוי מהפכני עם קיומם של שני פסטיבלים בינלאומיים: פסטיבל העולמי למוסיקת הגנאואה (Gnawa) ופסטיבל המוסיקה האטלנטית-אנדלוסית, שבשניהם באים לידי ביטוי המורשת המוסיקה האפריקאית והמוסיקה היהודית-ערבית כסמלים של דו-קיום ושל דיאלוג בין דתי שמייצגת אוכלוסייתה המגוונת של אסאויירה מימים ימימה.
יוזמה נוספת של אנדרי אזולאי, בחסותו של המלך מוחמד ה־VI, היא הקמת בית ד׳כירא (בית הזיכרון) בבית כנסת משופץ באסאויירה – אותו בית כנסת שבו אבותיו של סידני התפללו בו ־ וזאת במטרה לשמר את המורשת התרבותית היהודית של המדינה בהיותה חלק אינטגרלי של נחלת האבות.
הודות לניסיונו כמנהל מוזיאון וללהט לשימור מורשתם של יהודי מוגאדור/אסאויירה, סידני קורקוס הוזמן על ידי אנדרי אזולאי לקחת חלק בשיפוץ וחידוש בית ד׳כירא, ובאירוע זה מסתיים הספר, ׳הסוף׳ שהוא ׳התחלה חדשה׳. שימור ההיסטוריה והזיכרון של קהילת מוגאדור/אסאויירה, בין בהקמת מוזיאון ובין בכתיבת ספר, הוא חלק בתהליך דינמי, משמעותי לא רק להבנת העבר אלא גם של העתיד.
ספר מוגאדור א׳-ב׳ / סידני קורקוס –הקדמה–פרופ׳ דניאל שרוטר
יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל-הפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול
הפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלחמת העולם השנייה
אחרי הקמת מדינת ישראל ובד בבד עם ראשית העלייה ההמונית גדל מספר גרעיני־ההכשרה בכל ערי המע׳רב. נוסף לתנועת ״צעירי־ציון־דרור״ שפעלה במסגרת ״ההגנה״ פעלו גם תנועות ״השומר הצעיר״, ״הבונים״, ״בני־עקיבא״ ובית״ר אשר התאחדו יחדיו, כדי לארגן את הנוער היהודי הצפון־אפריקאי לקראת העלייה. אף כי לא תמיד שררה אווירה של שיתוף־פעולה ביניהן או בינן ובין הפדראציות המקומיות אשר כתוצאה מלחץ המאורעות הפכו בהדרגה למעין משרדי־עלייה שעיקר תפקידיהן היה לבצע את ההוראות המועברות אליהן מירושלים.
בשנים 1949-1948 כ־8% מכלל העולים שהגיעו לישראל באו מצפון־אפריקה. עד 1952, עלה האחוז ליותר מ־14, ובשנים 1956-1952, עם ראשית המאבק לעצמאות במדינות צפון־אפריקה, קיבלה העלייה משם ממדים של הגירה המונית, כשב־1955 היא היוותה 87% מכלל העלייה ארצה. הרוב המכריע של העולים מצפון־אפריקה בא ממארוקו. בסוף שנות השישים אפשר היה לקבוע ששני שלישים מיוצאי מארוקו השתקעו בישראל, לעומת מחצית יהודי תוניסיה שעלו, ואילו אחוז העולים מאלג׳יריה היה נמוך ביותר.
אמת, עשרות פעילים ציוניים מצפון־אפריקה הגשימו את האידיאל הציוני ועלו ארצה במרוצת שנות הארבעים והחמישים, אך רישומם של יחידים אלה — שידעו והכירו את התכנים האידאולוגיים של הארץ — על דפוסי־הקליטה של העלייה ההמונית היה מוגבל ביותר. בין הגורמים העיקריים לכך, אפשר למנות את מספרם הזעום בהשוואה למספר הכולל של העולים; כן אפשר לציין את עובדת עלייתם יחד ״עם כל המחנה״ וכן את צירופם לקיבוצים ולגרעיני־התיישבות רחוקים — שהקשה עליהם לסייע בהקמת מסגרות־קליטה נאותות. נוסף לכך, כאמור לעיל, הפריד פער חברתי ותרבותי עמוק בין הפעילים הללו להמון העולים של שנות החמישים, אשר כתוצאה מפעילותם ומיוזמתם של השליחים מהארץ, באו מאזורי־הספר בצפון־ אפריקה, מהרי האטלס ומהאזורים הדרומיים של מארוקו, תוניסיה, אלג׳יריה ולוב. יהודים כפריים או עירוניים חדשים אלה היו רחוקים לא רק ממרכזי הפעילות הציונית בארצותיהם אלא אף מהפריפריה של אותם מרכזים, הפריפריה העירונית אשר לאט־ לאט החלו הרעיונות הציוניים לחדור לתוכה; כאשר במרוצת שנות השישים החלו להגיע ארצה קבוצות מאותה פריפריה עירונית, הרי דפוסי־הקליטה ובמידה מסויימת גם תדמית־העלייה הצפון־אפריקאית הספיקו להתגבש ולהתעצב לא רק בתודעה הציבורית הישראלית, אלא גם בתודעתם של אותם אלפי יוצאי צפון־אפריקה אשר מסיבות שונות בחרו להשתקע בארצות המערביות.
צבי יהודה-הפעילות הציונית במרוקו ערב הפרוטקטוראט
חקר קורות הפעילות הציונית בארצות האסלאם לוקה עדיין בחסר. אף כי נתפרסמו כבר מספר עבודות מקיפות על הפעילות הציונית בעיראק, לא זכתה הפעילות הציונית שהקיפה את כל ארצות האסלאם כמעט, לעבודת־מחקר יסודית. העבודה החלקית שנעשתה על הציונות בצפון־אפריקה על־ידי פרוס׳ דוריס בן־סימון־דונט,[ Doris Bensimon-Donath, Immigrants d’Afrique du Norden Israël] ועבודתו החד־צדדית והעוינת לעתים של אתיין קואדאן על הפעילות הציונית במרוקו, בעיקר בשנות הארבעים, מתעלמות, או במקרה הטוב ביותר ממעיטות בהרבה את העובדות המצביעות על קיומה של פעילות ציונית בארצות האסלאם בכלל ובצפון־אפריקה בפרט בתקופה שלפני קום המדינה, או לכל המוקדם בתקופה שעד מלחמת־העולם השנייה. מחברים אלה הסיקו כי ׳חולשתה׳ של הפעילות הציונית שם נבעה מחוסר העניין שגילתה התנועה הציונית ביהודי ארצות האסלאם בהיותה תנועה שקמה ונוהלה על־ידי אשכנזים ונועדה לפתור את בעיותיהם. קביעות אלה עוררו יהודים מיוצאי ארצות האסלאם לפתח גישה אפולוגטית, המקבלת כעובדה נתונה את היעדרה של פעילות ציונית בארצות אלה ותולה את הקולר במוסדות המרכזיים של ההסתדרות הציונית שלא גילו, לדעתם, עניין בפיתוחה של תנועה ציונית בארצות האסלאם עד לחיסולו של הרזרבואר היהודי במזרח־אירופה בשואה בתקופת מלחמת־העולם השנייה.
הערת המחבר: ראה: נ״א שוראקי: קורות היהודים בצפון־אפריקה, תל־אביב-ירושלים 1975, עמ׳ 263, 265; ש׳ סביון, ׳עליית יהודי מרוקו לישראל׳, במערכה, ג, 12 (36), (תשכ״ד), עם׳ 9. וכך כותב סביון: ׳אין עוררים על כך שהתנועה הציונית על כל מוסדותיה הארגוניים, התרבותיים וההסברתיים, לחינוך ולעזרה הדדית, לא פעלה כלל במרוקו ולא בארצות האיסלאם עד להקמת מדינת ישראל. מלבד קופסת הקרן הקיימת והפצת השקל פעם לכמה שנים בקרב קהל מצומצם ביותר, לא היתה קיימת למעשה כל פעילות מאורגנת ומודרכת על־ידי ההסתדרות הציונית העולמית. יש להניח שלולא הצורך החיוני והדחוף להעלות יהודים לארץ אתר קום המדינה כדי לקיים את המדינה — לא נמצא עניין ביהדות זו, שידעה למרות כל התנאים, לשמור על ייחודה היהודי ועל גחלת התקוה המשיחית שיום יבוא ושערי הגאולה ייפתחו׳.
במחקר מקיף על הפעילות הציונית במצרים בשנים 1917-1897 הראינו כי אין לגישה זו כל אחיזה במציאות. המוסדות הציוניים המרכזיים ומנהיגי התנועה, לא רק שהתעניינו וייחסו חשיבות לפעולה ציונית בארצות האסלאם, אלא אף עשו רבות כדי לרתום את יהודי מצרים בני־המקום לפעילות ציונית ואף היו מוכנים לסייע במימון הקמתו של ארגון ציוני חזק במקום. יהודי מזרחי בשם שרל בוגדאדלי מאלכסנדריה, נבחר עוד בשנת 1898 לוועד הפועל הציוני והשתתף בישיבותיו. ואם למרות זאת לא נרתמו יהודי מצרים בני־המקום לפעילות ציונית מאורגנת וסדירה, יש לחפש את הגורמים לכך, לא במקורה והרכב הנהלתה של התנועה הציונית, אלא במידת יכולתה והכשרתה של יהדות מצרים בפרט ויהדות ארצות האסלאם בכלל, מבחינת התנאים הסוציו־פוליטיים שבהם חיו, לקליטתה של תנועה לאומית מודרנית.
יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל–הפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול
עמוד 131
40 שנות ישוב יהודי בעזה, באר שבע והקמת חוות רוחמה-מרדכי אלקיים-כסלו תשנ"ה-1994
פרק שביעי – 1912-1909
מינוי חכם נסים למוכתר יהודי עזה
חכם נסים, מוכתר יהודי עזה, היה סוחר ישר והגון, ואיש ציבור שסייע לכל מי שפנה לעזרתו, יהודי כערבי. קשריו עם השלטונות היו מקיפים ואמיצים. הכל רחשו לו כבוד. הוא זכה להערכתם של מופתי באר-שבע, שייח' נעמן בסיסו, וראשי הדת המוסלמית, משום ששלט בשפה הערבית ובקוראן הקדוש. הם ראו בו אחד משלהם. הוא היה אצלם בן-בית, וגם אצל הכמרים הנוצרים שכנסייתם האורתודוקסית עמדה בעזה מול בית-המסחר לעצים ולחומרי-בנין שלו. הם העריצו את יושרו, ונהגו לבוא אליו כדי שיכריע בסיכסוכיהם, בפרט כאשר נתמנה למוכתר יהודי עזה.
שכניו הנוצרים נהגו לשתות עימו קפה ולקנות ממנו עצים בתשלומים לשיפוץ הכנסיה, שכן הם היו עניים מאוד והפרוטה לא היתה מצויה בכיסם. חכם נסים היה אומר: "יש לי קונים שאני מתפרנס מהם, ויש לי קונים שמתפרנסים ממני. העיקר לדעת לשמור על האיזון. אני משלם כופר, כי אני מפרנס את האלימים והפושעים שאינם יודעים לשלם חוב, אולם הם משפיעים על זולתם לשלם. מעולם לא הפסדתי".
ראשי עדות המוסלמים והנוצרים הזמינו אותו להשתתף בטכסי חגיהם ושמחותיהם, ועשוהו בורר בכל ענין המחייב בוררות, "סולחה", או משפט לגאולת דם. המוכתר היהודי,שהיה איש חברון, התפטר והישוב בעזה גדל. השלטונות חיפשו מועמד יהודי למוכתר על הישוב היהודי, והכל המליצו עליו כיוון שהיה נתין עותומאני.
הקמת מועצה צבאית מחוזית למחוז עזה
בשנת 1908 העניק הסולטן עבד אלחמיד לנתינים העותומאנים, הנוצרים והיהודים, מעמד שווה בזכויות ובחובות כמו למוסלמים, העניק להם זכות לרכוש אדמה ולבנות בתים, וגם להתגייס לצבא הוד-מלכותו, זכות שנחשבה לכבוד גדול בעיני השלטונות כיוון שעד אז היו זכויות אלה שמורות לאזרחים המוסלמים בלבד. בעקבות הענקת הזכויות, נצטווה מושל מחוז עזה להקים מועצה צבאית מחוזית לגיוס ולשחרור אזרחים במחוז עזה, שהקיף ישובים רבים, מראשון-לציון עד רפיח.
על-פי החוק, חלה בימים ההם חובת הגיוס לעבודות ציבוריות בימי שלום על אזרחים בגילים 25-17. אלה שלא היו מעונינים להתגייס קיבלו אפשרות להשתחרר תמורת כופר של חמש לירות זהב. כל הגילאים חוייבו להופיע בפני המועצה הצבאית המחוזית בראשות מושל המחוז, כדי להתגייס או להשתחרר תמורת כופר.
למועצה מונו שמונה נציגים: חמישה מוסלמים, שני נוצרים ויהודי אחד. נציגי המוסלמים היו: היו׳יר חאג' אחמד עארף, המופתי של עזה: חאג' סעיד אלשווה, ראש עיריית עזה: שייח' מחמוד אבו רמדאן, אלג׳לייני: ואבו שעבן. נציגי הנוצרים היו הכומר פרח אביע וג׳ברא סאנה, בראשותו של המושל הצבאי. כולם המליצו על המוכתר חכם נסים והוא נתמנה לנציג היהודים.
בטכס ההודיה הצבאי בחג-העצמאות הוזמנו כל ראשי המועצה הצבאית ללשכת מושל המחוז, בבנין הסריה, להודות למלך עבד אלחמיד על שהעניק מעמר שווה לכל שלוש הדתות. כולם באו בלבוש חגיגי. נציג הנוצרים הכומר האורתודוכסי הגיע עם הקוואס, שהלך לפניו כשבידו מוט צלב גדול מכסף. כל יתר הנציגים המוסלמים, וכן נסים אלקיים, באו בלבוש אומבז משי(חלוק), עבאייה ירוקה ותרבוש אדום.
אחרי שיושב-ראש המועצה הצבאית, המופתי חאג' אחמד עארף, סיים את ברכתו, הוא פסח על הנציג הנוצרי והזמין לברך אחריו את הנציג היהודי, שכן באותו זמן העדיפו המוסלמים את היהודים על פני הנוצרים.
חכם נסים אלקיים קם על רגליו והכריז: "המלך והקיסר ירום הודו!" כל המסובים קמו על רגליהם, והוא הוסיף לאמור: "הנותן תשועה למלכים הוא יברך, יגדיל וירומם את המלך שנתן את השוויון לשלוש הדתות וזיכה אותנו להתגייס לצבאו. ה' ירים את המלך והקיסר מעלה".
הקמת הוועדה הצבאית המחוזית נועדה להגדיל את הכנסות הממשלה מאזרחיה, שכן בטרם הקמתה מרבית האזרחים העותומאניים השתמטו מחובותיהם. בראש הוועדה עמד הקאימקם של מחוז עזה במי שמוסמך לאשר את החלטותיה ומסקנותיה, שנתקבלו ברוב קולות. רק לעיתים רחוקות התערב בשיקולים ושאל שאלות הבהרה, בדי להשתכנע בהחלטות ובנושאים שלא היו נהירים לו.
בראשית הקמתה, בשנת 1908, עסקה הוועדה בנושא ההכנסות למחוז מהכופר ששילמו צעירים חייבי גיוס תמורת אי גיוסם. הממשלה התורכית היתה מעונינת יותר בכופר מאשר במגוייסים. אפילו את אלה שהסכימו להתגייס, שיכנעו כי כדאי להם לשלם כופר: מי שבחר להתגייס, שלחו אותו, בימות שלום, לעבודות כאלה שיבריחו אותו, ואז, כדי להשתחרר, שילם 150 במקום 100 אחוזים כופר. בשנת 1913 השתנה המצב והממשלה היתה מעוניינת יותר בצעירים לאימונים, ולא ששה לשחררם אפילו תמורת כופר.
בשנים 1912-1908 התכנסה הוועדה פעמיים-שלוש בשנה. החל בשנת 1913 התכנסה הוועדה אחת לחודשיים, ומשנת 1914 התכנסה אחת בחודש, ולפעמים גם פעמיים-שלוש בחודש. יושב-ראש הוועדה היה מופתי עזה, או חאג' סעיד אלשווה, ראש עיריית עזה, והם היו שולחים הודעות לכינוס הוועדה.
40 שנות ישוב יהודי בעזה, באר שבע והקמת חוות רוחמה-מרדכי אלקיים-כסלו תשנ"ה-1994 –
עמוד 131
"ויגש אליו יהודה…הרב משה אסולין שמיר
יוסף ואחיו מתאחדים – לאחר 22 שנות פילוג,
דבר שגרם לשגשוג בכל תחומים.
ממשפחה בת 70 נפש, הם זינקו למשפחה בת מיליונים.
כאז גם היום. רק אם נתאחד, הקב"ה יגאל אותנו,
כדברי יחזקאל הנביא בהפטרה (לז, יט – כג):
"כה אמר ה': הנה אני לוקח את עץ יוסף…
ושבטי ישראל חבריו, ונתתי אותם עליו את עץ יהודה,
ועשיתם לעץ אחד – והיו אחד בידי… והושעתי אותם".
יוסף הצדיק מתגלה אל אחיו – רק לאחר שהעביר אותם
סדנה חינוכית בתהליך התשובה: וידוי, חרטה, עזיבת החטא.
"תשובת המשקל" – אצל אחי יוסף.
"ועשה כן להביא את בנימין כמו שגילה לבסוף,
גם לבחון בהם באמצעות המתגלגל…
ונתגלה לו – כי מתחרטים הם על אשר כבר עשו"
רבנו-אור-החיים-הק' (בר' מב, כא).
מאת: הרב משה אסולין שמיר
"ויגש אליו יהודה…
ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני…
ויאמר יוסף אל אחיו: אני יוסף, העוד אבי חי" (בר' מד, יח-לד. מה, א-ג).
פרשת עלילת יוסף ואחיו, מתפרשת על פני שלוש פרשות: "וישב", "מקץ", "ויגש", בה מתקיים המפגש המרגש בין יוסף ואחיו. המפגש סוגר מעגל בן שלושה מפגשים רוויים מתחים ותעצומות נפש, שנמשכו שנתיים ימים.
במפגש הראשון המתואר בפרשת מקץ, יוסף מאשים את אחיו כמרגלים, ודורש מהם להביא את בנימין, כדי לוודא שאכן הם חזרו בתשובה גמורה, בכך שיפעלו להצלתו.
בפרשתנו, מגלים אנו שאכן הם חזרו בתשובה, דבר שבא לידי ביטוי בהתנהלותו האחראית והפיקודית של יהודה, שאף מציע את עצמו לשמש כעבד במקום בנימין.
"ויגש אליו יהודה: המדרש אומר: יהודה ניגש להתווכח עם יוסף, בגלל שהוא ערב את בנימין לאביו – "אנוכי אערבנו, מידי תבקשנו" (בר' מג, ט. תנחומא ויגש סימן ב)). כמו כן, יהודה היה האיש שהציע לאחיו למכור את יוסף לעבד לישמעאלים במקום להצילו, דבר שכנראה ישב לו על המצפון לאורך השנים, לכן הוא מנסה בכל כוחו להציל את בנימין, כדי לתקן את טעותו כלפי יוסף אחיו.
"רבי יהודה אומר: ויגש – הגשה למלחמה – "כי כמוך כפרעה".
רבי נחמיה – הגשה לפיוס – "בי אדוני".
רבנן – הגשה לתפילה – "מה נדבר ומה נצטדק" (ש. רבה צג ו).
נראה שאין מחלוקת בין החכמים הנ"ל, והדעות השונות משלימות אחת את רעותה. בעצם, יהודה הלך בעקבות אביו שהכין את עצמו לתפילה, לדורון {פיוס} ולמלחמה לקראת "המפגש" עם עשיו בתחילת פרשת 'וישלח'.
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר שיוסף ישב בראש שריו, ואחי יוסף התמקמו במעגל החיצוני. יהודה ניגש ודילג על השרים, והתייצב פנים אל פנים מול יוסף, כדי לדבר אתו מבלי שאיש מן השרים ישמע את הנאמר בניהם. הסיבה לכך, יהודה ידע שבוויכוח הזה אין ליוסף מה לענות, דבר שיגרום לו לבושה, וכתגובה יהודה יתחייב בנפשו על ביזוי
המלכות. וכדברי קדשו: "ויגש אליו – פירוש, שנכנס לפנים ממחיצתו, ועמד בין המלך ובין השרים כדי שלא ישמעו דבריו זולת המלך… וזהו אומרו 'בי אדוני ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני', באין שומע זולתך".
יהודה נהג כך, כדי שיוסף לא יתבייש בפני שריו במידה וינוצח בוויכוח. כידוע, אדם המנצח מלך חייב מיתה, דוגמת הסיפור של קטיעא בר שלום שאמרו לו: "ניצחת למלכא, וכל המנצח למלכא חייב מיתה" (עבודה זרה י ע"ב).
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את תכניתו של יוסף בלשונו הצחה והקדושה, וכך הוא אומר: "ועשה כן להביא את בנימין כמו שגילה לבסוף, גם לבחון בהם באמצעות המתגלגל… ונתגלה לו כי מתחרטים הם על אשר כבר עשו, ולחטא יחשבוהו" (בר' מב, ז).
כלומר, מטרת יוסף הייתה להביא את אחיו לחזרה בתשובה גמורה, דבר הבא לידי ביטוי בדברי האחים: "ויאמרו איש אל אחיו, אבל אשמים אנחנו על אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה עלינו הצרה הזאת" (בר' מב, כא).
ראובן בכור האחים אשר ניסה להצילו מידם לפני המכירה ולא שמעו לו, אומר כעת: "הלא אמרתי אליכם לאמר: אל תחטאו בילד, ולא שמעתם, וגם דמו הנה נדרש" (בר' מב, כב).
במפגש השני לאחר ש"מתגלה" הגביע בשק בנימין, יהודה אומר ליוסף: "מה נאמר ומה נצטדק, האלוהים מצא את עוון עבדיך, הננו עבדים לאדוני" (בר' מד, טז). מדברי האחים עולה, שתהליך התשובה מבעבע בליבם ובקולם, ובכך הם קיימו הלכה למעשה את שני השלבים הראשונים של תהליך התשובה: וידוי וחרטה.
המהלך המפותל הנ"ל, נרקם במוחו המבריק והגאוני של יוסף המכונה "אברך" – אב בחכמה ורך בשנים כדברי רבי יהודה, וזאת כדי להביא את אחיו לתשובת המשקל כדברי הרמב"ם בהלכות תשובה, תשובה בה החוטא מתנסה באותו מעשה שבו הוא חטא בעבר, וכעת הוא לא חוטא יותר דוגמת אחי יוסף שהפעם לא היו מוכנים להפקיר את בנימין כפי שהפקירו את יוסף 22 שנים קודם לכן. הפעם, הם מוכנים לשמש כעבדים ליוסף, ואף במידת הצורך אף לצאת למלחמה נגדו כדברי המדרש: "ויגש יהודה" – ניגש לפיוס ולמלחמה…", ובכך הם קיימו את השלב השלישי והאחרון בתהליך התשובה שהוא – עזיבת החטא.
בדבריהם, הם חזרו בתשובה גם על האכזריות בה נקטו כלפי יוסף עד שקרעו את כל בגדיו כדברי רבנו-אוה"ח-הק' בפרשת "וישב", והשליכו אותו ערום לבור: "ויאמרו איש אל אחיו, אבל אשמים אנחנו על אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה עלינו הצרה הזאת" (בר' מב' כא').
כידוע, עם ישראל הם רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים כדברי חכמים: "אמר: שלושה סימנים יש באומה זו: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים. רחמנים – דכתיב 'ונתן לך רחמים ורחמך והרבך'. ביישנים – דכתיב 'בעבור תהיה יראתו על פניכם'. גומלי חסדים – דכתיב: 'למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו… לעשות צדקה וכו'.
כל שיש בו שלושה סימנים הללו – ראוי להדבק באומה זו" (יבמות עט ע"א).
"ויאמר יוסף אל אחיו: גשו נא אלי… אני יוסף אחיכם,
כי למחיה שלחני אלוהים" (בר' מה, ד – ה).
י-ו-ס-ף {אותיות} פ-י-ו-ס – יוסף מוסיף לפייס את אחיו, ואף מוחל להם.
"כי ל-מ-ח-י-ה {אותיות} = מ-ח-י-ל-ה.
רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש את איפוקו וצדקותו של יוסף שביקש לדבר עם אחיו בנפרד, כדי שלא יתביישו בפני המצרים, ולכן אומר להם לגשת אליו: "אף על פי כן, חש לאוזניים לכותל, ודיבר באוזניהם", כלשון קודשו.
המדרש (בילקוט שמעוני ויגש) אומר: ה' מייחס ליוסף וליהודה מלכות, בבחינת הכתוב: "כי הנה המלכים נועדו יחדיו – יהודה ויוסף. "עברו יחדיו – זה נתמלא עברה {כעס על זה}". כלומר, גם בזמן של ויכוח סוער בין יהודה ליוסף, בכל זאת יוסף שמר על איפוק ועל כבוד אחיו שלא יתביישו בפני המצרים, ואף פייס אותם ובכה איתם.
גם יהודה בפרשת תמר, הוכיח את גדלותו בכך שטען, "צדקה ממני".
מלך אמתי הוא האדם המשליט את שכלו ומוחו על רגשותיו, דבר הבא לידי ביטוי במילה מלך, בניגוד ל-למך.
מ – ל – ך, = מוח + לב + כבד. המוח שולט על הרגשות שבלב, ועל התאוות אותן מסמל הכבד.
ל – מ – ך = לב + מוח + כבד. הלב {רגשות} שולט על ה- מוח {השכל}, וגם על התאוות = הכבד.
יוסף ממשיך לפייס את אחיו בכך שיוכל לפרנס אותם, ובפרט בשנות הרעב במצרים, והכל ע"פ רצון ה' שארגן את העלילה. כמו כן, הוא רומז להם שהוא מוחל להם על המכירה: "ל-מ-ח-י-ה = מ-ח-י-ל-ה.
מוסר השכל: על כל אחד מאתנו לפעול בישוב הדעת ועל פי תורת השכל הישר, כפי שראינו אצל יוסף לאורך כל מפגשיו עם אשת פוטיפר, עם פרעה ושריו, ועם אחיו. הוא התנהל כששם ה' תמיד בפיו, מתחשב, מוחל וכו'.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס': "אני יוסף אחיכם – פירוש, מתנהל עמכם באחווה וכאילו לא היה הדבר ההוא {המכירה}. גם סמך לומר 'אחיכם אשר מכרתם', לומר שאפילו בזמן המכירה – לא כהתה עין האחווה ממני" (רבנו-אוה"ח-הק' בר' מה, ד). כלומר, יוסף דן את אחיו לכף זכות. רבנו אומר בפסוק ח': "ועתה לא אתם שלחתם הנה כי האלהים… אמר להם יוסף: הן אמת כי בשעת מעשה אשר מכרוהו, היו הדברים זרים בעיניו, איך יהיה כל האכזריות בלב אחים על אחיהם. אכן עתה אחרי ראייתו כל הנמשך מירידתו מצרים, ידע כי המעשה היה מאת ה"
רבנו-אור-החיים-הק' מביא דוגמא ממשה רבנו שבירך את עמ"י – "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל", למרות שבפסוק הקודם נאמר לו: "כי מנגד תראה את הארץ, ושמה לא תבוא אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל" (דב' לב, נב), וכל זאת בגללם. וכלשון קדשו: "ונראה שנתכוון הכתוב לשבח איש האלהים מה גדלו מעשיו. הנה בפרשה הקודמת לזה, סמוך למאמר 'וזאת הברכה' מלפניה, אמר: הגזירה על משה למות… אשר לה סיבה עם בני ישראל היה, אחר שרץ אחריהם כסוס, גרמה לו מיתה בחו"ל, ומנעוהו מעבור הארץ אשר נכספה וגם כלתה נפשו… לזה בא דבר בתורתו והעיד על הצדיק ואמר: כי מלבד שלא שנא אותם ולא הרחיקם מלבו – עוד לו זאת הברכה וגו'. ולזה אמר ו-זאת הברכה בתוספת ואו". כדי להראות שאין בלבו טינה כלפיהם.
מסר חינוכי ואמוני – מהתנהלותו של יוסף הצדיק.
נאום יוסף בהתוודעו לאחיו, משתרע על ט"ו פס', וכל כולו דברי פיוס ונופת צופים. יוסף אינו מזכיר להם את האכזריות בה נהגו כלפיו כשזרקו אותו לבור מלא נחשים ועקרבים. יוסף אינו מבייש אותם בפני המצרים אותם הוציא לפני שהתוודע אליהם. יוסף מבקש מהם לא להתעצב על אשר עוללו לו, "כי למחיה שלחני אלהים לפניכם". עוצמת האמונה בה' – "ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה – כי האלהים" (בר' מג ח). אפילו פרנסה בשפע הוא מבטיח להם.
הזוהר הק' אומר שכאשר יוסף בכה על צווארי בנימין, הוא בכה בעצם על חורבן שני בתי המקדש שיהיו בחלקו של בנימין, ועתידים להיחרב כדברי רבי יצחק (זהר. ויגש ר"ט). הזהר מדמה בין צוואר האישה עליו מונחים תכשיטים יפים, לבין בית המקדש בו נמצא כל היופי וההדר שבעולם.
בעומק הפשט, ניתן גם לומר, שיוסף בכה על שנאת אחים, ולאלו תהומות יכולה להוביל. כמו שיוסף בחר לראות את חצי הכוס המלאה בסיפור, היות והכל מאלוקים, כך גם אנחנו: נלמד לוותר ולהיות מפויסים, גם כלפי אנשים שנהגו כלפינו לא בדרך הישר והטוב.
בפני כל אחד מאתנו, ניצבות מידי פעם בעיות עם הזולת. השאלה המתבקשת היא: איך נוכל להשקיף מחדש על "האירוע הרע עם הזולת" בצורה יותר מפויסת.
זה דורש מאתנו ריסון ותיעול רגשות, אהבת כל יהודי באשר הוא, בבחינת מצות "ואהבת לרעך כמוך" לאור פירושו של רבנו האר"י הק' ורבו-אוה"ח-הק', כפי שאנו מקבלים על עצמו מידי יום לפני תפילת שחרית.
"ועתה, לא אתם שלחתם אותי הנה – כי האלהים" (בר' מה, ח).
ההשגחה האלוקית העליונה =
ה- ג'י. פי. אס. האלוקי המרחף מעלינו.
רבנו-אור-החיים-הק' מוסיף על דברי יוסף לאחיו "לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים", שגם בשעת המכירה יוסף לא שנא את אחיו, אלא נראו לו מעשיהם כמוזרים, ובלשון קודשו: "הן אמת כי בשעת מעשה כאשר מכרוהו, היו הדברים זרים בעניו, איך יהיה כל האכזריות בלב אחים על אחיהם, וראויים הם להיות שנואים אצלו", ואילו כעת לאחר 22 שנות ניתוק מאחיו, "ירד לו האסימון", והבין שזו תכנית אלוקית כדבריו בהמשך: "אכן עתה אחרי ראייתו כל הנמשך מירידתו מצרים, ידע כי המעשה מאת ה', והם שליחותו יתברך".
דבריו הקדושים מבוססים על (מדרש לקח טוב לבר' מה' טו') :"וינשק לאחיו כדי לפייסם … ולכן נקרא יוסף הצדיק שנאמר "על מוכרם בכסף צדיק" (עמוס ב' ו'). כנ"ל על פי מורה נבוכים לרמב"ם [ב' מח'] בו מתאר אירועים דומים בתנ"ך, דוגמת האישה האלמנה שכלכלה את אליהו הנביא, וכן פרשת יונה הנביא הנשלח לנינווה, למרות התנגדותו".
כידוע, ההשגחה העליונה החליטה לבצע את תכנית גזירת בין הבתרים כפי שהובטח לאברהם: "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם" (בר' טו' יג' ) יוסף אכן נשלח ע"י אביו לראות את שלום אחיו בשכם מעמק חברון ככתוב: "וישלחהו מעמק חברון" – מעצה עמוקה של אותו צדיק {אברהם} הנקבר בחברון" (רש"י ע"פ המדרש).
בעצם, יוסף ואחיו שימשו כאבני פזל בתכנית האלוקית להורדת בני ישראל למצרים כדי לקיים את הציווי לאברהם בברית בין הבתרים.
חז"ל אומרים שקיים חופש בחירה, ואחיו של יוסף יכלו לבחור שלא למכור אותו, והקב"ה היה מוצא לו אלטרנטיבה אחרת לביצוע התכנית להורדת יעקב ובניו למצרים. בנושא הזה, קיים חופש בחירה.
"מיהוה מצעדי גבר כוננו – ודרכו יחפץ" (תהלים לז כג).
הקב"ה 'חפץ' ב'גבר' המתגבר על יצרו, ו'צועד' בדרך ה',
שכרו יהיה: 'דרכו {הקב"ה} יחפץ' (רבי אברהם אבן עזרא והכלי יקר).
בכל בוקר אנו מברכים בברכות השחר את הברכה: "ברוך אתה ה' – מכין מצעדי גבר" המבוססת על הפסוק "מיהוה מצעדי גבר כוננו – ודרכו יחפץ" (תהלים לז, כג). לפי הפשט, אנו מודים לה' על כך שיכולים לצעוד וללכת. לפי הדרש, הקב"ה מכוון את צעדינו, ולכל מקום אליו אנו מגיעים, זהו רצון ה', ושם זה התיקון שלנו.
פרשני הפס' הנ"ל עליו מבוססת הברכה, מתייחסים למילה 'גבר' – במשמעות של להתגבר על יצרו, וכן מלשון חשיבות כמו אדם, איש. לכן, ה' בוחר בו וחפץ בו, בבחינת סוף הפס' "ודרכו יחפץ".
רבנו ה"כלי יקר" מסביר את הפסוק כך: "הצדיק שמתגבר במעשיו הטובים על הרשעות, הא-ל יכוון את צעדו, יחפוץ את דרכו שיראה בדרכיו חפץ הא-ל יתברך… כי בכל אשר ינוע… יצליח". כלומר, הביטוי "גבר" במשמעות להתגבר. הדוגמא לכך היא יוסף הצדיק עליו נאמר: "וירא אדוניו כי יהוה אתו – וכל אשר הוא עושה, יהוה מצליח בידו" (בר' לט, ג). גם בהמשך נאמר: "ויהי יהוה את יוסף… ואשר הוא עושה – יהוה מצליח" (פס' כא – כג).
הצלחת יוסף נובעת מההתגברות על יצרו, בגלל אמונתו בה' אותה הוכיח בכל הזדמנות, ואפילו לפרעה אמר: "בלעדי, אלהנים יענה את שלום פרעה". כנ"ל לאחיו כאשר אמר להם: "לא אתם שלחתם אתי הנה – כי האלהים".
רבי אברהם אבן עזרא: "גבר – בלשוננו, הוא {איש} מלא דעת כמו 'לא כן לכו נא הגברים' (שמות י, יא). ומי שהוא מלא דעת, צדיק יהיה". כלומר, השימוש במילה "גבר" כמילה נרדפת לביטוי "איש", רומזת לכך שהגיבור המאמין שה' מכוון את צעדיו ודרכו בחיים, בבחינת "מה' מצעדי גבר", הוא הצדיק שה' "דרכו יחפץ" כפי שקרה ליוסף.
הרב קוק מסביר את ברכת "מצעדי גבר" כך: ההליכה על הרגליים היא מעשה פלא, היות ואיך יתכן שכפות רגליים
צרות מסוגלות לשאת גוף כבד, תוך יצירת איזון ושיווי משקל כך שהאדם יוכל לעמוד, ללכת ואפילו לרוץ. על כך צריכים להודות לקב"ה מידי בוקר.
להלן דברי קודשו: "המבנה הזה, המלא צדקת מאזנים ושיווי נפלא בחומר האדם {הגוף}, בוודאי מושפע הוא וגם משפיע על התכונה הנפשית של האדם" (עולת ראיה על הסידור). כלומר, קיימת השפעה הדדית בין הנפש המשפיעה על הגוף, וכן להיפך.
כאשר התינוק לומד ללכת על רקע נפילות והצלחות עד שהולך זקוף, הוא גם לומד ומפנים את עיקרון שיווי המשקל בשאר התחומים, כך שלימוד ההליכה מהווה מודל להתמודדות נכונה עם אתגרי החיים.
"ויאמר יוסף: העוד אבי חי,
ולא יכלו אחיו לענות אותו – כי נבהלו מפניו" (בר' מה, ג'.)
"אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה" (מ. רבה פרשה צג, פי' י).
כאשר יוסף הצדיק מתגלה לאחיו ואומר להם "אני יוסף", הם משתתקים ונבהלים מפניו מרוב בושה ותדהמה.
רבי אבא ברדלא אומר: "אוי לנו מיום הדין! אוי לנו מיום התוכחה! יוסף קטנם של שבטים היה, ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו, כשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, על אחת כמה וכמה".
רבי אלעזר היה בוכה כשהיה מגיע לפסוק הנ"ל: "כי מטי להאי קרא בכי. ולא יכלו אחיו לענות אותו". יוסף הצדיק שהוא בשר ודם, כשהוכיח את אחיו לא יכלו לעמוד בתוכחתו, הקב"ה שהוא דיין ובעל דין, ויושב על כיסא דין ודן כל אהד, על אחת כמה וכמה (חגיגה ד ע"ב).
"אלה עשית… אוכיחך – ואערכה לעיניך" (תהלים נ, כא).
כך אומר לנו דוד המלך:
הקב"ה עתיד להראות לנו סרטי וידיו ערוכים = "ואערכה לעיניך",
ויזמין אותנו לראות את מעשינו = "אלה עשית…".
מה נאמר ומה נצטדק לפני הקב"ה.
הפתרון: נדאג ללכת בדרך התורה,
כדי שנוכל לחייך בסוף הסרט.
למעשה, עד למפגש עם יוסף, האחים הצדיקו את דרכם לאורך 22 שנה, בכך שמכירת יוסף נעשתה כדת וכדין, היות וראו ביוסף דין רודף שמצוה להורגו. הם גם לא ריחמו על אביהם המתאבל על בנו 22 שנה, מהסיבה הנ"ל.
גם עכשיו, למרות התלאות הרבות, איש מהם לא חשב לרגע, אולי האיש העומד מולנו הוא יוסף. הסיבה הגלויה: יוסף יצא בלי חתימת זקן, ועכשיו עם חתימת זקן.
הסיבה הסמויה והמרכזית: הסיבה הנ"ל קצת תמוהה, היות ואח זה אח, וקלסתר יוסף כקלסתר אביו, לכן היו חייבים להכירו. כנראה שהסיבה האמתית של הניכור, נעוצה במעמקי נפשם, בכך שהיו נעולים בדעתם שהמכירה הייתה כדין וכדין, והם בסך הכל, מתחרטים על שלא נהגו בו ברחמים כשהשליכו אותו לבור וכו', וכדבריהם: "ויאמרו איש אל אחיו, אבל אשמים אנחנו על אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה עלינו הצרה הזאת" (בר' מב', כא'). כידוע, עם ישראל הם רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים כדברי חכמים (יבמות עט ע"א). כלומר, המכירה מוצדקת, רק הדרך היית אכזרית, ויכלו לבחור תכנית יותר מעודנת.
\\
פתאום, ברגע אחד, הכל התהפך עליהם כאשר שמעו את הפצצה: "אני יוסף – העוד אבי חי". איך לא ריחמתם על אבי כל השנים הללו, הרי בגלל הסבל, הוא היה יכול למות משברון לב? זה גם הפירוש לביטוי: "והם לא הכירוהו".
כל זה מסביר את דברי רבי אבא ברדלא ורבי אלעזר שבכה כאשר הגיע לפס' הנ"ל.
המסר החינוכי אמוני: לא לנהוג בבחינת "יקוב הדין את ההר", גם כשאנחנו חושבים שאנו צודקים.
האחדות בין יוסף ואחיו,
והאחדות באחרית הימים.
במפגש בין יוסף לאחיו, הם נאלמו דום, "ולא יכלו אחיו לענות אותו – כי נבהלו מפניו" (בר' מה, ג'.).
האחים בוודאי נזכרו בכל מה שעוללו ליוסף לפני 22 שנה. וכל זאת – בגלל חלומותיו של נער בגיל 17.
יוסף באצילותו כי רבה, דיבר על ליבם ופייס אותם.
ההצגה הנ"ל, תהא מנת חלקנו באחרית הימים, כאשר מלך המשיח יציג בפנינו את הסיבה המרכזית להתמשכות הגלות, הלא היא: המחלוקות הרבות והמרות בעמ"י הנובעות ברובן מקנאה ותחרות, שנאה וכבוד, וכו'.
מלך המשיח בוודאי גם ישאל אותנו: כל שנה אתם קוראים בתורה, את פרשת יוסף ואחיו. מדוע לא הפקתם לקח, הרי "מעשה אבות סימן לבנים?" מה נענה ומה נדבר ביום פקודה?
ידועה הבדיחה על אותה זקנה שבאה לביכנ"ס ושומעת את קריאת התורה המספרת על מכירת יוסף. בשנה אחרת, היא מגיעה בפרשת 'וישב' המספרת על יעקב השולח את יוסף לדרוש בשלום אחיו. הזקנה מתפרצת: יוסף, יוסף – אל תלך, עוד ימכרו אותך".
בעומק דברי הזקנה ניתן לומר, שהיא מתייחסת אלינו. מדוע איננו לומדים לקח מפרשת יוסף אותה קראנו.
מלך המשיח גם ישאל אותנו: בכל שנה אתם קוראים את דברי הנביא יחזקאל בהפטרה לפרשת 'ויגש', המדברת על האחדות בין השבטים: "דבר אליהם: כה אמר אדנ-י ה'. הנה אני לוקח את עץ יוסף אשר ביד אפרים ושבטי ישראל חבריו, ונתתי עליו את עץ יהודה – ועשיתם לעץ אחד. והיו אחד בידי. ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל, ומלך אחד יהיה לכולם" (יחזקאל לז, יט – כב). הנביא יחזקאל נותן לנו רצפט לגאולה: "ולא יטמאו עוד בגילוליהם ובשיקוציהם, ובכל פשעיהם – והושעתי אותם" – וגאלתי אותם (יחזקאל לז, כג).
כאשר בודקים את המריבות בין האחים בתנ"ך, מתגלית לפנינו התמונה הבאה: יצחק וישמעאל השלימו בכך שכל אחד ידע את תפקידו ואת מקומו, ושניהם השתתפו בקבורת אברהם אביהם. יצחק נשאר בארץ ישראל, וישמעאל ובני הפילגשים נשלחו מזרחה ע"י אברהם. כנ"ל יעקב ועשיו. יעקב נשאר בארץ ישראל, ועשיו הלך לשעיר. שוב, גם שניהם השתתפו בקבורת יצחק אביהם.
זה גם מה שיקרה אתנו בעתיד. אם כך, מדוע מושכים אנו את הגלות הארורה והארוכה 2000 שנה?
הריבוי של ריב – מריבה. מריב קטן, נולדת מריבה גדולה – שנאת חינם, כפי שיוסבר בהמשך בנושא י' בטבת.
יוסף הצדיק – "עזות דקדושה".
יוסף הצדיק עבר ניסיונות קשים ומרים: אשת פוטיפר, פרשת מכירתו על ידי אחיו, פרידתו מאביו, וכו' וזכה לעמוד בכולם. הוא ישב בבית הסוהר בגלל "פרט קטן" שנראה בעיננו כשולי, בכך שלא חטף את בגדו מאשת פוטיפר
שניסתה "לתפור לו תיק", ואז לא הייתה יכולה להעליל עליו, היות ולא היו עדים.
יוסף, בגלל צדקותו כי רבה, פחד שבמידה ויחזור לחטוף את בגדו ממנה, הוא עוד עלול להישאר אצלה, ולכן ברח ממנה כל עוד נפשו בו, למרות שהיה ער לסכנה בדבר, כפי שקרה אח"כ. לכן הוא מכונה "עזות דקדושה".
שבת שלום ומבורך – משה שמיר.
ברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאתי משה אסולין שמיר, לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה. לזכות בסייעתא דשמיא להוציא לאור בקרוב מאוד את הספר החדש "להתהלך באור הגאולה"
לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.
אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. אברהם בן חניני ע"ה. שמחה בן דוד בת מרים ע"ה. ימנה בת פריחה ע"ה. יגאל בן חיים בר מיכל ע"ה
לבריאות איתנה וברכה והצלחה בכל מילי דמיטב: למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.
לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין
ר' דוד בוזגלו ותרומתו ל״שירת הבקשות״-דוד אוחיון-מלמד את תורת הפיוט
ג. מלמד את תורת הפיוט
ר׳ דוד בוזגלו ז״ל, כפיטן וכמשורר, הופך עד מהרה לאגדה מהלכת, ושמעו יוצא למרחוק בקזבלנקה ובשאר הקהילות במרוקו. הוא הופך לאבן שואבת לכל הפיטנים. את הצעירים הוא מטפח, וביניהם ניתן למנות פיטנים שלימים נודעו לכול והתפרסמו בזכות יכולתם, אך גם כתלמידיו של ר׳ דוד. בין הפיטנים הבולטים אפשר לציין את דוד אלמקייס ז״ל, אברהם ארזואן, יעקב אזואלוס, חיים לוק, ועיש כהן, יצחק רווח, ניסים שושן ועוד.
אחד הפיטנים שלמדו אצל ר׳ דוד היה ניסים שושן, והוא אכן מאשר את הדברים ומוסיף:
הלימוד שלו היה מתובל בבדיחות הדעת, הצחוק ליוו כל הזמן את הלימוד שלו. היה שר צלע אחת מהפיוט הנלמד, חוזר עליו מספר פעמים ומבקש מאתנו שנשנן בקול, כך היינו מתקדמים עד שלמדנו את כל הצלעות בשיר. לפני שנפרדנו תמיד ביקש מאיתנו להמשיך ולעשות חזרות בבית, מעין שיעורי בית.
יכולתו להעמיד שורה של פיטנים מהדרגה הראשונה כמובילים בפיוט של יהודי מרוקו בקזבלנקה וגם מחוצה לה, הופכת אותו לבר־סמכא בכל רחבי מרוקו.
על דרך עבודתו עם הפיטנים סיפר לי מר משה אוחיון, שהיה, כאמור, שמשו בין השנים 1962־ 1949 :
הלימודים התקיימו בשני בתיו הפרטיים, ר' דוד לימוד באופן שיטתי: הוא נתן הסבר מקדים על הפיוט, כל צלע בפיוט קיבלה התייחסות אישית כולל הליווי הידוע של "הנאנא". את עצמו ליווה ר' דוד בעזרת תיפוף באצבעותיו שנתנו לו קצב מתאים. הוא פנה לכל אחד בתורו שיחזור על הקטע הנלמד. נכחתי בשיעורים שבהם למדו פייטנים ידועי שם כמו ניסים שושן, יצחק קדושים, אליהו חזוט, יחיא אלפסי ועוד. הפייטנים למדו מר' דוד לחנים אנדלוסים וגם שעביים.
משיחתי עם ניסים שושן עולה כי ר׳ דוד בוזגלו ניחן בשמיעה יוצאת דופן, היה מיד מזהה פיטן בעל יכולת עתידית, בדרך כלל הוא נטה לטפח צעירים שראה בהם ממשיכי דרכו. כך קרה גם עם הצעיר ניסים שושן. זה היה ב־ 1952, עת שהיה צעיר בן 16 שנה.
שמעתי על ר' דוד וכאחד שאהב פיוט החלטתי למרות גילי הצעיר לקום לבקשות בבית הכנסת "אל-עריישין". במהלך אחד הפיוטים שרתי יחד עם הנוכחים, ישבתי לא רחוק מר' דוד. כאשר כולם שרו במקהלה, הגברתי את קולי וכך הוא שמע אותי. בתום הבקשות ביקש שאגש איו ובנוכחותשאר המתפללים אמר:"הילד הזה יהיה סגני". הוא רק ביקש ממני דבר אחד, להפסיק לעבוד בשבתות.
22 ניסים שושן נולד במוגדור ב־1936, למד פיוט מגיל בר־מצוה אצל ר׳ יוסף מלכא, שאחת מהקצידות שכתב מופיעה בפרשת ״יתרו״. ניסים הצעיר עזב את הישיבה בה למד במוגדור ונסע לקובלנקה ב־1952. הוא, ייחד עם פיטנים כמו חיים לוק ויצחק קדושים שייכים לדור השני של תלמידי ר׳ דוד בוזגלו. ניסים שושן עלה ארצה ב־1962 בהיותו בן 26 והתיישב בקרית־ שמונה,שם הוא חי עד היום.
כדי שתלמידיו הפיטנים הצעירים אכן יקלטו את חומר הלימוד שהעביר בשעורים, הירשה להם ר׳ דוד להקליט את פיוטי הבקשות של השבת הנלמדת תוך בקשה מפורשת מתלמידיו לבל יפיצו את הקלטותיו ברבים.
רצונו של ר׳ דוד להמשיך וללמד למרות עוורונו באה לידי ביטוי במנהג שהתפתח בקזבלנקה בשנות ה־50: הוא נהג ללמד חבורות של פיטנים בבתי־הכנסת שבעיר, בזמנים שבין תפילת מנחה לערבית של מוצאי שבת. למנהג זה הם קראו ״קוראי עונג״.
אם אותר פיטן שהיה כדאי להשקיע בו, הוא ידע כיצד לקרב אותו אליו. אם מדובר באחד שהיה חסר יכולת, הוא נהג לרמוז רמיזות קלות כמו ״פלוני, לא כך מפייטים, עליך להשתפר״ וכדומה אמירות דומות. ר׳ דוד לימד פיטנים שהיו מוכנים להשקיע ולשקוד על תורת הפיוט. הוא סירב ש״פיטנים״ מסוג ב׳ יצטרפו אליו בשירתם.
ד. מפיץ את מסורת הבקשות של ״שיד ידידות״ בבל רחבי מרוקו.
כמצוין בפרק השישי, מסורת ״שירת הבקשות״ היתה שונה בכל עיר ועיר ובכל קהילה וקהילה ברחבי מרוקו. לכל קהילה בכל עיר היה קובץ פיוטים נפרד על פיו נהגו ושוררו במעמד הבקשות. יוצא, אפוא, כי מי שהתפלל ונכח במעמד הבקשות בעיר אחרת, לא הכיר את כל הפיוטים ששוררו בבית־הכנסת שבו התפלל. מה עושים במקרה כזה? הפתרון נמצא, והוחלט ע״י שלושת העורכים ר' דוד אלקיים, ר׳ דוד יפלח ור׳ חיים אפריאט, כי יש לערוך קובץ אחד שיכלול בתוכו ״שירים קדמונים חדשים גם ישנים כמנהג כל עיר מערי המערב״. נכון שישנו קובץ אחיד האמור להיות משותף לכלל הקהילות אך, לא כל הפיטנים הכירו את הפיוטים שנלקחו מהקובץ הנהוג בעירם. היה צורך ליצור מצב שבו כל הפיטנים יכירו את כל הפיוטים של קובץ ״שיר ידידות״.
ר' דוד בוזגלו ותרומתו ל״שירת הבקשות״-דוד אוחיון–מלמד את תורת הפיוט
עמוד 153
נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים -מנהגים שונים
כז. נהגו לקרוא לרב הקהלה או שליח ציכור ״לחזן׳:
כז. כן המנהג, וי״ל הטעם כי חז״ן ר״ת חכם זקן נשוי, וכך היו פני העדה ומנהיגיה מקדמא דנא:
כה. נהגו להקפיד לא לתפור בגד כשהוא על האדם, אא״כ ישים דבר בפיו:
כח. כן הביא בספר נהגו העם (ענינים שונים) בשם שלחן מלכות, וראה בזה בספר ויצבור יוסף (עמוד ק״א) ובאוצר טעמי המנהגים (עמוד תק״ד):
כט. יש נהגו לגנוז שערותיהם אחרי תספורת וגילוח במדת האפשר:
כט. כן נהגו בעיר דברו, והביא זה בספר נהגו העם (ענינים שונים), וראה בזה בספר קרית חנה דוד(יו״ד סימן א׳):
ל. יש נהגו לתפור יריעות של ס״ת ביום הכנסתו, אף ע״י נשים צדקניות, ויש מחמירים בדבר:
ל, כן הביא בנו״ב(עמוד קמ״ג), ותמה על מנהג זה שהוא סותר הלכה המובאה בשו״ת מהר״ם מלובלין סימן כ״ח עיי״ש, ובספר נהגו העם (ענינים שונים) הביא מנהג זה, וכתב שהיו תופרות, ומתירים לאחר מכן תפירתן על דעתן, עיי״ש:
לא. נהגו להקפיד מאד, שלא לאכול משקים מגולים שעבר עליהם הלילה:
לא. כן המנהג, ומקורו מחז״ל (נדה י״ז) בשם הרשב״י שיש סכנה בדבר עיי״ש, וראה בערוך השלחן (יו״ד סימן קט״ז סכ״ב) ובבית היהודי(ח״י סימן ז׳ ס״א) ובמקורותיו:
לב. נהגו להקפיד לא לאכול ביצים בצלים ושומים כשהם קלופים, ועבר עליהם הלילה:
לב. כן המנהג, ומקורו מחז״ל הנ״ל, וראה בשו״ע בגר״ז(שמירת גוף ונפש ס״ז) ובבית היהודי ח״י (סימן ד׳ ס״א):
לג. נהגו להקפיד לא לכבות נר בפה:
לג. כך המנהג, והביאו בבית היהודי (חלק י' סימן כ"ט ל"ו) עיי"ש
לד. נהגו כסוגרים מעטפה, ואין מעוניינים שאיש יפתחנה, כותבים עליה ופגי״ן דגרמ״ה:
לד. כן הביא בספר נהגו העם (ענינים שונים) ור״ת שלו: ופורץ גדר ישכנו נחש דרבנו גרשום מאור הגולה, וראה בספר תורת חיים (ח״ג סימן מ״ז):
לה. נהגו הפוסקים לסיים תשובתם במלים וציי״מ וימי״ן, וליד חתימתם כותבים ס״ט יצ״ו:
לה. כן נהגו רבים מהחכמים ור״ת שלו: וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות, והטעם כי אפוקי שמעתתא אליבא דהילכתא סייעתא דשמיא בעיא, וס״ט ר״ת סיפיה טב או סין טין(תרגום רפש וטיט בישעיה נ״ז כ׳), וראה בחוברת אור תורה (תמוז תשמ״ג סימן ק״י), שכן דעת הרב הנאמ״ן יצ״ו, ומצאתי תשובה ארוכה בנושא זה בחוב׳ אור המערב (חוב׳ ה׳) וכן מסקנתו:
נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים –מנהגים שונים
עמוד 149
MON AMI JUIF-قصيدة "صديقي اليهودي-محمد السكتاوي
رحم الله الشاعر الفقيد، محمد السكتاوي
MON AMI JUIF
Un des derniers poèmes de feu le poète marocain, Mohamed Sektaoui (décédé ce samedi 4 janvier 2025). Texte original en arabe et traduction préliminaire en français par Mohamed Elmedlaoui (4 janvier 2025)
قصيدة "صديقي اليهودي" للشاعر الراحل والحقوقي المغربي، محمد السكتاوي (توفي صباح يومه السبت 4 يناير 2025). النص العربي وترجمة أولية إلى الفرنسية (على يد محمد المدلاوي: 4 يناير 2025) في انتظار ترجمات أخرى
صديقي اليهودي
في حيّنا القديم
كان جارنا اليهودي
إسكافا يرمم نعالنا
وكانت أمي تبيع خبز النساء
في السوق البلدي
وفي المساء تحمل إلى البيت
خبز بولو- الإسباني
نتناوله بتلذذ مثل كعكة
مع فنجان شاي
أشياء كثيرة أحببناها
ولم تكن صورها المختلفة تثير انتباهنا
مدارسنا لم تكن واحدة
حينما بدق الجرس
كنا نخرج صاخبين إلى الشوارع
نتخاصم، نتصالح، نقصف ضاحكين
بعضنا البعض بطائرات من ورق
ونفترق مرددين أناشيد
توحدنا وتجمعنا
في فواجع الموت
كنا نسير خاشعين في مواكب الجنائز
أحيانا نردد لا إله إلا الله
يتقدمنا محمل من خشب
وأحيانا أخرى
نسير صامتين وراء سيارة سوداء
ورجل وقور يحمل صليبا
وننسى في الغد كل شيء
سوى صوت الحفر
ورائحة الأعشاب والتراب المبلل
ولا نسأل لماذا نسكن في حي واحد
وندفن موتانا مقابر متفرقة
لم نسأل يوما
لماذا تختلف صلواتنا
خضوعا وحركات وتمتمات
ولما نرفع أيدينا إلى السماء
نختم جميعا دعاءنا: آمين
هكذا عشنا حياة هادئة
تجري مثل نهر صغير
في مدينة بيوتها متداخلة الألوان
كقطعة فسيفساء
فجأة انهار عالمنا البسيط
حين أخبرني صديقي اليهودي
أنه سيهاجر إلى مكان بعيد
في جهة الشرق لا يعرفه
قبّلني وبكى
وتمتم كأي مؤمن يسبح في صلاة
هل كلمة آمين عربية في القرآن؟
قلت محتارا: لا أدري
وأخفيت وجهي
حتى لا يحس بوجعي
وأضفت مستدركا: ربما لا
لكن سمعت راهبا
يرددها في ترانيم ربيّة
شعرت أن خطرا ما قادم
امرأة تنادي بإلحاح:
أسرع، ستنطلق الحافلة
نظر إلي طويلا وأعطاني حذاءه
ومضى حافيا
عدت أبحث عن جارنا الإسكافي
وجدت دكانه موصدا
المكان مستغرق في صمت كئيب
وحده صمت مذياع الجيران
كان يلعلع وسط الزقاق
يتحدث عن هجرة وحرب وموت
ترجمة أولية إلى الفرنسية، في انتظار ترجمات أخرى
MON AMI JUIF
Un des derniers poèmes de feu le poète marocain, Mohamed Sektaoui (décédé ce samedi 4 janvier 2025). Texte original en arabe avec une traduction préliminaire en français faite par Mohamed Elmedlaoui (4 janvier 2025)
Dans notre ancien quartier,
Notre voisin juif était cordonnier.
Ma mère vendait du pain de maison
Au souk maure.
Le soir, elle apportait du pain bolo espagnol ;
Nous en dégustions comme friandise
En l’accompagnant de verres de thé.
Tant de choses que nous avons aimées
Sans nous rendre compte des différences de formes.
Nos écoles n’étaient pas les mêmes.
Quand sonne la cloche,
Nous sortions en jacassant dans les rues
On se disputait, on se réconciliait et on s’attaquait
Les uns les autres aux coups d’avions en papier en rigolant.
Nous nous séparions en chantant des chants
Qui nous étaient communs à tous.
Quand la mort frappe,
Nous marchions dans les pompes funèbres.
Parfois, on répétait "Laylaha illa Allah"
Derrière un cercueil en bois ;
Et parfois,
On marchait en silence derrière une voiture noire,
Un homme digne portant une croix ;
Le lendemain, on oublie tout
Sauf les coups de pioche
Et les odeurs d’herbes et de terre mouillée.
On ne se demandait pas pourquoi on habite le même quartier
Alors qu’on enterrait nos morts dans des cimetières différents.
On ne s’est jamais demander pourquoi nos prières sont différentes
En prosternations, gestes et murmures,
Alors que lorsque nous levons les bras vers le Ciel,
Nous concluons tous nos prières par le vocable : Amen.
C’était ainsi que nous avons mené une vie paisible.
Elle s’écoulait comme une petit ruisseau
Au milieu d’une ville où interfèrent des couleurs
Comme dans une pièce de mosaïque.
Tout d’un coup, notre petit monde serein s’écroula
Lorsque mon ami juif me fit la confidence qu’il allait quitter les lieux vers un lieu lointain
Dans le Levant, qu’il ne connaissait pas.
Il m’embrassa et se mit à pleurer.
Il murmura comme un dévot dans prière :
Est-ce que le vocable "Amen" est en hébreu dans le Coran ?
Confus, je répondis : "Je ne sais pas"
Et j’ai tourné le visage
Pour qu’il ne s’aperçoive pas de mon affliction ;
J’ai rajouté en précisant : peut-être que non,
.Mais j’ai entendu un rabbin le répéter dans ses supplications
J’ai alors ressenti un cataclysme qui pointait
Une femme appelait mon ami en criant avec insistance :
Viens vite ! l’autocar va démarrer.
Il fixa son regard sur moi longtemps, me confia ses chaussures
Et s’en alla pieds nus.
Revenu voir notre voisin, le cordonnier,
J’ai trouvé sa boutique fermée.
Les lieux sombraient dans une désolation de silence,
Si ce n’est la voix la radio des voisins
Qui perçait le silence de la ruelle
En parlant de migration, de guerre et de la mort.
محمد المدلاوي
https://orbinah.blog4ever.com/m-elmedlaoui-publications-academiques
ליקוטים לפרשת ויחי – יצחק פריאנטה
בס"ד
ליקוטים לפרשת ויחי – יצחק פריאנטה
ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשר שנה ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה [מז/כח] אומר ילקוט שמעון מספרו של רבי יעקב אבוחצירא בספרו [פיתוחי חותם] אפשר לרמוז מה טעם יעקב לא חיה כאבותיו. ומצאנו שהוא נקי בחיר האבות ומיטתו שלימה שלא יצא ממנה שום פסול וגדולה מכולם, שקראו הקב"ה אל ואחר כך שלא האריך ימים כמו אבותיו? אמנם אפשר דגם זה להורות לנו מעלתו עד היכן הגיע. דהנה יעקב גימ" [שבעה הוי"ת] ושני חייו שהם קמ"ז גימ"[שבעה אהיה] וידוע דשם אהיה הוא מלבוש לשם הוי"ה וזוהי המעלה הגדולה שזכה לה יעקב דזכה לז" הוי"ת וז" אהיה שהם מלבושיהם בחשבון שמו ז" הוי"ת וחשבון ימיו ז" אהיה אשריו ואשרי חלקו .
ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך שים נא ידך תחת ירכי ועשית עימדי חסד ואמת אל-נא תקברני במצרים [מז-כט] אומר הגאון רבי דן מרדכי הכהן זקן רבני תוניס . רש"י פירש שסופה להיות עפרה כינים [ומרחשין תחת גופי] ונראה לי הטעם שהכניסו את המילים "ומרחשין תחת גופי", כי אי אפשר שגופו הקדוש של יעקב אבינו ע"ה בחיר האבות, רגל למרכבה, ישלטו בו כינים ומרחשין. ונראה לעניות דעתי כוונת רש"י במה שאמר הטעם סופה להיות עפרה כינים הוא-שאם תקברני במצרים לא ייהפך עפרה לכינים כלל בזכותו, ויעקב לא רצה למנוע מהמצרים את מכת כינים.
ויהי אחרי הדברים האלה ויאמר ליוסף הנה אביך חולה ויקח את שני בניו עמו את מנשה ואת אפרים [מח/א] אומר ילקוט שמעון הנה בגימ" [60] – כלומר לחולה יש שישים אחוז במחלתו. אך כאשר מבקרים את החולה. כל ביקור שעושים לחולה יורד מדרגת המחלה, ולכן יש מצוות ביקור חולים. והביקור לחולה מייקל על חוליו ונותן לו קצת ריפוי. אומרים חז"ל : שכאשר מבקרים את החולה אסור לשבת על מיטתו, לא לצד רגליו, כי מלאך המוות נמצא למרגלותיו. ומן הראוי לשבת כנגדו בכיסא נפרד בלבד. כתב האריז"ל שכל מצווה שאדם עושה, נרשם אות אחד [מכ"ב] אותיות התורה הרמוזה באותה מצוה על מצחו, וכשהוא עושה מצוה אחרת נמחק האות הראשון ונכתב האות השני של המצווה השנייה שעשה, אבל האות של צדקה אינה נמחקת לעולם, ועל זה אומר הפסוק וצדקתו עומדת לעד ומכאן אנו רואים כמה גדולה מעלת הצדקה ומדת שכרה עד היכן מגיע, וגם נבין מאמר חז"ל [בבא בתרא דף ז/ב] אמר רבי יהושוע בן לוי, כל הרגיל לעשות צדקה יהיו בנים בעלי חוכמה בעלי עושר בעלי אגדה ועוד שם נותן טעמים רבים. והגאון החיד"א כתב על הצדקה, שעל ידי הצדקה אנו נגאלים כדכתיב ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה, וגדולה צדקה שמביאה לדי ביאת המשיח במהרה בימינו אמן.
ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד באי אליך מצרימה לי הם אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי [מח\ה] אומר ילקוט מעם לועז רוצה לומר שהם נכנסים בני ליטול חלק בארץ ישראל. ודע בני שבשעת זיווג, כפי המחשבה שחושב האדם באותה שעה יורדת נשמה קדושה מן השמים לאותו תינוק, והיא ניצבת למראשותו, ומי שיש לו זכות הוא
– ו י ח י –
יכול לראותה ממש.ואני הייתי צריך להוליד 14 שבטים, כי אפרים ומנשה היו צריכים להולד על ידי בלהה בעיבור אחד, אבל בגלל עון קטן שעשה ראובן שבלבל יצועי והוציא מטתי מאהל בלהה לאהל לאה, גרם שלא ירדו הנשמות האלו בזיווג עם בלהה, ונגזר בשמים שיהיו שם עד שתישא את אסנת, והם יצאו מחלציך. וכן אני אומר לך : אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. שהם ממש כבני, שהיו עתידים לצאת ממני.
המלאך הגאל אותי מכל רע יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבתי אברהם יצחק וידגו לרב בקרב הארץ [מח-טז] הגאון רבי יחיאל מני מחכמי דראע. מבאר כי הטעם שאין מעברים את השנה אלא באדר הוא משום שאדר מזלו דגים. שאין עין הרע שולטת בהם. ולפיכך הם פרים ורבים. ואם כן, אותם שני אדרים המתווספים כאן. אדר-א ואדר-ב הם רמז לשני השבטים שהתווספו לישראל, שהם מנשה ואפרים. וכיוון שבירכם יעקב בברכת " וידגו לרב בקרב הארץ", שיהיו כדגים שאין עין הרע שולטת בהם. לכן קשורים ושייכים הם לחודש אדר. לכיוון שמנשה ואפרים התווספו לשבטים. שנאמר: "כראובן ושמעון יהיו לי". נמצא שתחת היותם י"ב שבטים נהיו י"ג שבטים [ששניהם כאן תחת יוסף]. ואף כאן בשנה מעוברת, תחת היותם י"ב חודשים בשנה הפכו הם לי"ג חודשים בשנה, "וזהו סוד העיבור".
יקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים [מט/א] אומר אהבת חיים איתא בזוהר הקדוש פרשת נשא, כל סוד קיומנו בתוך חשכת גלותנו הוא בזכות ברכת כוהנים, הברכות שהקב"ה השפיע עלינו על ידי אבות העולם, אברהם יצחק ויעקב, אבותינו הקדושים לא נחנו בחייהם מאותם הברכות אלא השאירו אותם לנו עבור דורות הגלות, דורות החושך כדי להאיר לנו בחשכת גלותנו, לכן שלושת הפסוקים של ברכת הכוהנים הם כנגד אבות העולם עתה גם יעקב אבינו עת קרא לבניו לגלות להם קץ אחרית הימים, עת תחילת נצנוץ הגאולה, נסתלקה ממנו שכינה, אבל כשהיגיע בסיום ברכת ענייני לוי, שיהיו מחזרים אחרי גרנות לתרומות ומעשרות שמביאים שפע ברכה לישראל, אז נחה דעתו, והמשיך עם יתר השבטים בדברי רצוי, כי ברכת הכוהנים היא שריד ועבודה יחידה שנשארה לנו על ידי כוהנים מעת היותם משרתים בקודש פנימה, עת שהיה ישראל על מכונו, ועל ידה עוד הקב"ה משפיע ברכה גם בימי הגלות עד עת קץ באחרית הימים, עבודה זו, עלית כוהנים בדוכנם, חזקה ומחזקת בקרבנו את אותו ניצוץ בשלהבת של בטחון גמור, להגיע לאותה מדרגה של גדול יהיה כבוד הבית האחרון מן הראשון, ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים במהרה בימינו אמן.
האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים [מט/א] אומר שמנה לחמו היאספו אותיות[הא סוף] האספו ואגידה אותיות [ הסוף הוא אגיד] שביקש לגלות להם את הקץ ולהגיד להם מה שיהא עמם בסוף הגלות. יקרא אתכם באחרית הימים ראשי תיבות [איבה] שאמר להם שהגלות והצרות שיגיע לכם הכול יהיה בשביל איבה ושנאת חנם, שבעבור זה נחרב הבית המקדש וגלינו מארצנו ועדיין העוון הזה מרקד בינינו, ולא נוכל להיות נפדה מהגלות עד שנעשה תשובה ונתרחק מן העוון הזה, ויהיה שלום ואהבה ואחווה בינינו, ואז יהיה
– ו י ח י –
שלום על ישראל, ואין אליהו הנביא בא כי אם לעשות שלום בעולם ואז יבוא משיח צדקנו במהרה בימינו, על כן אמר להם יעקב אם תרצו להיות נגאלים מן הגלות החל האחרון הזה אשר באחרית הימים, האספו ובהקבצו באגודה אחת ובלב אחד באהבה ואחווה זה לזה, אז תהיו נגאלים ונושעים תשועת עולמים. הקבצו אותיות [הקץ בו] אף על פי שאמרו חז"ל [ פסחים נו\א] שביקש יעקב לגלות הקץ לבניו ונסתלקה ממנו השכינה והתחיל אומר דברים אחרים, ח"ו לא נסתלקה ממנו השכינה לגמרי ,והיאך ברך אותם, וכל הברכות הם נביאות העתידות לבוא על כל שבט ושבט עד אחר ביאת המשיח עד אחר תחיית המתים , רק שביקש לגלות להם את הקץ בפירוש ובבירור ובגלוי, שידע ויבין כל אחד ואחד בנקל, על זאת נסתלקה ונסתרה ממנו השכינה על רגע, לראות לו להודיעו בזה כי אל נכון לעשות כן ולגלות את הקץ בפומבי ובגלוי לפני כולם, כי צריר להיות סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ, רק יסתיר ויעלים הדברים כפי מה שיוכל, שלא יוכלו כל אחד ואחד להבין את זאת כמה שאמר המלאך לדניאל סתום וחתום הדברים עד עת קץ. וכן גם כאן הגיד ליעקב בנבואה לבניו את הקץ, וכל דבר אשר יקרה לנו באחרית הימים, כמו שאמר להם והבטיח להם להגיד את זאת, רק שהסתיר והצפין הדברים מאוד, ואין בנו כוח וחכמה להבין את זאת, כמו שאין אנו מבינים את הקץ בדניאל, אף על פי שהגיד ושנה לשלש כמה פעמים, מכל מקום אין אנו מבינים ואין אתנו יודע עד מה, לפי שסתומים וחתומים הדברים שם, כמו כן גם כן סתומים וחתומים הדברים מאוד, אבל יש כאן גלוי הקץ בבירור וכן איתא בזוה"ק שיש כאן הקץ, על כן [הקבצו] אותיות [הקץ בו] שיש בו הקץ אבל אין לנו חכמה ודעת להבין .
גור אריה יהודה מטרף בני עלית כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו [מט\ט] אומא רבינו מימון בן עטר בספרו טעמה המקרא האות [ה] של המלה אריה יתירה היא והיה לו לכתוב גור ארי יהודה. ויש רמז באות [ה] היתירה לחמישה ברכות שקבל יהודה מאביו והם: א] יהודה אתה יודוך ב] גור אריה יהודה ג] לא יסור שבט מיהודה ד] אוסרי לגפן עירה ה] הכלילי עיניים מיין.
לא יסור שבט מיהודה ומחקק מבין רגליו עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים [מט-י] אומר הזוהר הנגלה " לא יסור שבט מיהודה " ,זה משיח בן דוד,"ומחקק מבין רגליו" זה משיח בן יוסף, "עד כי יבא שילה" , זה משה, שמספר זה כזה "ולו יקההת עמים" הם אותיות ולו"י קה"ת.
לא-יסור שבט מיהודה ומחקק מבין רגליו עד כי-יבא שילהו לו יקהת עמים [מח-י] בספר הצופן של הרב זמיר כהן יש בפסוק רמז ל[יש"ו] כאשר רצו לומר "אין" מוחלט השתמשו בביטוי "לו יש" או "אין יש" וכפי שנאמר [בההילים קלה-יז] בדבר האין מוחלט של רוח חיים באלילי הגויים:"עצבי הגויים כסף וזהב, מעשה ידי אדם. פה להם ולא ידברו.עינים להם ולא יראו. אזנים להם ולא יאזינו. אף [-גם] אין יש רוח בפיהם.לאחר הקדמה קצרה זו נתבונן בראשי התיבות של הפסוק הבא אשר נאמר בתוך דברי נבואת יעקב אבינו טרם פטירתו, אודות הצפוי לישראל בעתיד.
יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל-הפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול- תנועת הציונות במרוקו
בהרצאה זו ננסה להראות, על סמך תעודות שנמצאו בארכיון הציוני המרכזי בירושלים, כי גם במרוקו החלה הפעילות הציונית במסגרת ההסתדרות הציונית עוד בתקופתו של ד״ר הרצל — מייסד התנועה, וגם שם, כמו במצרים, גילו המוסדות הציוניים המרכזיים ומנהיגי התנועה עניין בקיומה והתפתחותה של הפעילות הציונית והיו מוכנים לסייע בכך.
הידיעות הראשונות על פעילות ציונית מאורגנת במרוקו במסגרת ההסתדרות הציונית הם מסתיו שנת 1900. ב־11 בספטמבר 1900 הודיע ד׳׳ר י׳ ברליאבסקי, רופא יליד רוסיה שקיבל את חינוכו בצרפת ועבר להתיישב במרוקו הספרדית, לנשיא הוועד הפועל הציוני על הקמתה בקרוב של אגודה ציונית בשם ׳שיבת ציון׳ בתטואן, ומבקש לקבל את תקנון ההסתדרות הציונית ותוכנית באזל כדי לארגן לפיהם את האגודה. ב־28 בספטמבר 1900 הודיע ליאון כ׳לפון מתטואן להסתדרות הציונית בוינה, במכתב הכתוב ספרדית, על ייסוד האגודה, שתקנונה כולל הקמת חדר־קריאה עברי, למען הפצת השפה העברית והרעיון הציוני בין יהודי המקום. כ׳לפון מבקש לקבל ספרים ועתונים בעברית ויהודית־ספרדית, וכמו כן מבקש שיישלחו לו כתובותיהם של בתי־ההוצאה. פרט למכתבים אלה אין בידינו ידיעות נוספות על אגודת ׳שיבת ציון׳ מתטואן עד לאחר מלחמת־ העולם הראשונה.
ליאון כ׳לפון היה כין היוזמים לחידוש הפעילות הציונית בתטואן והשתתף בהקמתה מחדש של אגודת ׳שיבת ציוך בפברואר 1919. ועיין: אצ״מ 74/2331, מכ׳לפון לזאב הלפרן מח׳ טבת תרפ״א. הרב יהודה ליאון כ׳לפון עתיד לשמש כרבן הראשי של קהילות תטואן ומרוקו הספרדית החל באמצע שנות העשרים.
בו בזמן שבו הוקמה אגודת ׳שיבת ציון׳ בתטואן, הוקמה במרוקו אגודה ציונית שנייה בעיר מוגאדור. ב־4 בספטמבר 1900 כותב דוד י׳ בוחבוט, סוחר ממוגאדור, לד״ר הרצל ומודיע לו על הקמת האגודה ׳שערי ציון׳ המקבלת את תקנון ההסתדרות הציונית, ומבקש עותק של התקנון כדי שהאגודה תנהג לפיו." מסתבר כי היוזמה להקמת האגודה באה לאחר שמנהל בית־הספר כי״ח המקומי עורר את בוחבוט להפיץ חוברות תעמולה ציונית ויהודי איש מנצ׳סטר שביקר במקום השפיע עליו להפיץ את מניות ׳אוצר התישבות היהודים׳. לצורך מכירת המניות נעשתה תעמולה רחבה וכונסו אסיפות שהביאו להתעוררות בין יהודי־העיר. עם הקמת האגודה נבחר בוחבוט לנשיאה ושמואל בן־דהאן למזכירה, כאשר הרב המקומי (יעקב יפרגאן) נמנה עם הפעילים המרכזיים באגודה. אגודת ׳שערי ציון׳ ממוגאדור היתה, עד כמה שידוע לנו, האגודה הראשונה שהפיצה את השקל בצפון־אפריקה, ולאחר כשישה חודשי־פעילות העבירה להסתדרות הציונית דמי למעלה ממאתיים שקלים, סכום שיכול היה לזכות אותה בבחירת שני נציגים לקונגרס הציוני, אך היא לא השתמשה בזכות זו. מקץ כשנה של פעילות נפסקות הידיעות על האגודה, עד לאחר מלחמת־ העולם הראשונה, אז שבים אגודת ׳שערי ציון׳ ונשיאה דוד בוחבוט לפעילות ציונית סדירה.
לעומת ההתארגנות הציונית בתטואן ומוגאדור שבאה ביוזמתם של פעילים לא מקומיים, מעוררים העיתונים ׳המליץ׳ ו׳היהודי׳ שהגיעו לעיר ספי, אחדים מבני־הקהילה ליזום הקמתה של אגודה ציונית בשם ׳אהבת ציון׳ ומודיעים על כך לנשיא ההסתדרות הציונית — ד״ר תיאודור הרצל — במכתב הכתוב עברית מה־17 במרס 1903 (י״ח אדר תרס׳׳ג). האגודה מביעה את נכונותה לשרת את הרעיון הציוני ולפעול למען הציונות אך מציינת כי אין עדיין לחבריה:
שום מושג נכון וידיעה ברורה מכל הנוגע להציוניות; אין לנו שום ספר אשר יגיה אור על אי־ידיעתנו, ויבאר לנו מה היא הציוניות ומה טיבה… ורק את השם שמענו, ואת שקל הקודש אשר על כל איש לשקול ידענו, והאמן לא נוכל אשר רק להשמיע על השקלים נבראת הציוניות, ורק ע״י השקל אשר ישקול השוקל אחת בשנה, יתרומם ויתנשא להקרא בשם ׳ציוני׳ ובקהל הציונים, נושאי דגל האומה, רמי המעלה ורבי העלילה יחד כבודו, כי אם בלתי כל ספק — מטרה מאד נשגבה ורבת הערך לחיי אומתנו, אצורה בקרב הציוניות…
הם מבקשים מהרצל ׳מחולל הרעיון הנוכחי ומולידו, והוא גם אבי הציוניות בכלל׳ להורות להם את תקנון ההסתדרות הציונית, משמעות הציונות ומובנה, ומהות הפעילות הציונית, וכן לשלוח להם את הספר ׳מדינת היהודים׳ בשפה העברית וכל הספרות המסבירה את הציונות הכתובה עברית. כאשר ידעו הם לאשורו את מובן הציונות יפעלו להפיץ אותה לא רק בין יהודי ספי אלא בין כלל יהודי מרוקו תוך בטחון כי ׳בלתי עמל רב תתקע יתדה גם בכל ערי מרוקו׳. האגודה מודיעה על בחירת הרצל לנשיא הכבוד שלה ומבקשת את תמונתו לשימה במשכן האגודה. כנשיא ׳אהבת ציון׳ משמש הרב מאיר ברששת ובמזכירה יעקב מורסייאנו.
מכתבה של ׳אהבת ציון׳ עושה רושם חזק על הרצל המורה לשלוח לאגודה את החומר המבוקש״ ועומד במכתב תשובתו לנשיא האגודה על החשיבות שהוא מייחס לייסודה של תנועה ציונית רחבה באפריקה־הצפונית. נשיא ההסתדרות הציונית עומד על כך שציוני מרוקו ישלחו נציג לקונגרס הציוני השישי במגמה לקיים בעת כינוס הקונגרס, כנס של נציגים מצפון־אפריקה: מצרים, תוניסיה, אלג׳יריה ומרוקו. ׳אני מלא תקווה לתוצאות כנס כזה לכן חשוב מאד שאתה או אחד מידידיך תבוא לבאזל׳ — כותב הרצל לברששת. בתשובת האגודה להרצל היא מתנצלת על כי אינה יכולה לשלוח נציג לקונגרס ומסתפקת במשלוח איחוליה להצלחתו ותמיכה בהנהגתו של הרצל, תוך הבעת בטחון שהתנועה הציונית תדע לצאת מהמשבר בו היא נתונה, נוכח פולמוס אוגנדה, שכן ׳אם גם אחרי הקמת התנועה הלאומית לא תבוא תשועת ישראל, אזי תקוות העם בעתידו תימוג ולעם לא תהיה תקומה׳.יש כאן עדות לכך שציוני ספי היו מעורים בנעשה בתנועה הציונית וידעו להביע את דעתם בנושא המכריע שהעסיק את התנועה הציונית ואת יהדות העולם באותם ימים, ומאידך לחזק את ידיו של מנהיג התנועה בשעה בה עמד במבחן.
לאחר פטירתו של הרצל (יולי 1904) נפסקה הפעילות הציונית במרוקו עד שהיא מתחדשת בראשית שנת 1909 ביוזמתם של צעירים הנמנים על המשפחות המיוחסות של יהודי קהילות פאס, צפרו ומכנאס. באשר ליוזמי הפעילות הציונית בפאס, יש המייחסים אותה לפרופ׳ נחום סלושץ. יוסף לוי מספר בשנת 1921, בדין־רחשבון להסתדרות הציונית, על ראשיתה של הפעילות הציונית בפאס.
Ce n’est qu’en 1910-11, qu’un certain nommé Mr. Majlouf Slouch habitant la Palestine, mais d’origine de Fez-Maroc, se trouvait alors a Fez et répandait dans tous les milieux le progrès du Sionisme, et son but national, vers cette époque une Société Sioniste organisée avait été crée a Fez, avec des sections a Meknés et Sefrou. Cette Société avait existé du 1910-1912 soit aussitôt après l’occupation de la ville de Fez par les troupes françaises: â la suite des démarches de l’ex-consul de France â Fez, auprès de certains membres influents du Comité de la dite Société, et tout en leur conseillant de fusionner avec l’Alliance Israélite. A partir de cette date, on n’entendit plus parler du Sionisme que la plupart des gens le croyaient hostile a la politique du gouvernement.
יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל–הפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול- תנועת הציונות במרוקו
עמוד 136
תרומת חכמי מרוקו בדורות האחרונים לפיתוח המשפט הציבורי העברי-אביעד הכהן-לבי במזרח כרך ב'- הגבלת חופש הלבוש.
והינה, מעיון בתורת חכמי מרוקו עולה שכבר מאות שנים קודם לכן, נתקנו במרוקו תקנות דומות לגבי הלבוש . 118 וכך נאמר בתקנה משנת שס"ד [= 1604 ] מתקנות פאס:
בהיותינו מקובצים החכמים השלמים יצ"ו [=ישמרם צורם ויחיים] והנגיד המעולה הנבון ה"ר דוד אבן זמירו יצ"ו בעישור אחרון לסיון שנת וירם קרן משיחו, נשאו ונתנו בתועליות הקהל יצ"ו [=ישמרו צורו וגואלו] וראו כמה נזיקין יבואו בסבת הנשים היוצאות מלובשות ומקושטות בתכשיטי זהב ואבנים טובות הנקראים כ'אלכ'אליס או תאזרא ש או עקוד די אלג'ופאר [פנינה], ועיני העמים רואות וכלות .
כלאכאליס, וביחיד: כלאלה ( Khlala) הוא ה"איזאר", סיכת פריפה שבה היו קושרים את יריעת הבד שעטפה את גוף הנשים. ראו מולר לנצט, כסות ומסר .
ועל זה הסכימו החכמים השלמים והנגיד המעולה יצ"ו וגזרו שמהיום והלאה לא תשים שום אשה לא נשואה ולא בתולה ולא קטנה תכשיטים הנז' כ'לכ'אליס או תאזראש ולא עקוד דיל ג'ופאר בשום צד שבעולם, זולת אלג'ופאר שיהיה עם האלכורסאס, ונותנים רשות שיוכלו ללבוש פרונטאל בתנאי שלא יהיה בו כי אם תומון די קודו של משי ברחבו.
עוד גזרו שמהיום הזה והלאה לא יעשו כ'מאר לשום כלה ולא תשים דלאי"ל בפנים כלל ועיקר, לא של זהב ולא מן אלג'ופאר [=פנינה], זולת שיוליכו אותה עם פרונטאל עשוי באופן האמור.
כמאר (khmar) , תליון קטן בעל שלושה קצוות המכונה Croix du Sud )צלב הדרום(, מולר– לנצט שם )לעיל הערה 118 (, עמ' 280 ..
טרם נתברר לי מה טיבו המדויק של "פרונטא"ל" זה. פרופ' יעקב בן טולילה הציע לקשר אהמונח עם סוג תכשיט שהונח על המצח ) frente בספרדית) או בגד שנלבש בצידו הקדמי של הגוף.
עוד גזרו שמהיום הזה והלאה לא יארגו בשום כתונת זהב ולא רקמה ולא איסאנטאדו כי אם בבית הצוואר אילה ג'ורג'ירה.
וכל מי שתעבור על איזה דבר מהאמור נתנו רשות להנגיד המעולה יצ"ו שימסרנו ביד הרשות להענישו ויקחו ממנו מה שלובש מכל האמור.
אכן, לימים נתברר שמגבלת הלבוש לעטות "פרונטא"ל" רק בדרך הקבועה בתקנה, – בתנאי שלא יהיה בו כי אם תומון די קודו של משי ברחב ו " היא "גזירה שאין – הציבור יכול לעמוד בה". לפיכך, הרחיבו את מידתה והחילו את איסור עטיית הפרונטא"ל על כל סוגיו:
שוב ראינו שאין רוב ציבור יכולים לעמוד בהסכמת הפרונטאל מהמידה הנזכרת לעיל, ואי אפשר לתת דברנו לשיעורין , לכן גמרנו והסכמנו שאין רשות לשום בת ישראל לשום פרונטאל כלל, אף על פי שיהיה קטן, ולקיים כל דבר חתמנו פה בא"ך טוב לישראל מחדש כסלו [=כא' בכסלו] משנת ומשפטיך כצהרים לפ"ק בפאס יע"א ]=יגן עליה אלקים[, והכל שריר ובריר וקיים. זולת הכלות יוכלו לשים פרונטאל בשבעת ימי החופה:
ולראיה חתמנו. עד כאן נוסח התקנה הנזכרת, וחתומים עליה החכם השלם הה"ר סעדיה ן' רבוח ז"ל; והחכם השלם הה"ר יצחק אבן צור ז"ל הי"ן; והחכם השלם הה"ר שמואל ן' דנאן ז"ל; והחכם השלם הה"ר יעקב חאגיז ז"ל; והחכם השלם הה"ר אהרן אבן חיים ז"ל; והחכם השלם הה"ר וידאל הצרפתי ז"ל; והחכם השלם הה"ר ישעיה בקיש ז"ל ; והחכם השלם הה"ר יצחק ן' זמרה ז"ל; והחכם השלם הה"ר שאול סרירו ז"ל; והחכם השלם הה"ר יחייא בירדוגו זלה"ה .
חתימתם של לא פחות מעשרת חכמי העי ר מלמדת על העוצמה שביקשו להקנות לתקנה, ואולי גם הפיתוי שבהפרתה, שכדי למונעו נדרשו לעשות לה חיזוק כה גדול. מהדיר התקנה, מרדכי מורי עמאר, הפנה את שימת הלב לאפשרות שהתקנה נתקנה במועד זה דווקא לנוכח הידרדרות המצב בעיר פאס, המתואר באחד המקורות ההיסטוריים החשובים לתולדות יהודי העיר.
צרות אלו הימים הולכות ומתגברות עלינו, וצרת היום יותר מצרת אמש, וכן בכל יום ויום, וזה לנו היום שלוש שנים ואנחנו בצרת הרעב, עד שספו תמו קהל פאס ועד היום יותר מאלף ומאתים שמתו ברעב, מלבד מה שיצאו חוץ לדת לבקש אוכל לנפשם להשיב נפש.
יש כאן עדות על המרת דת לאיסלם, מתוך רצון להציל את הנפש מרעב. תופעה זו ידועה לנו גם ממקורות רבים אחרים. המוסלמים ניסו דרך קבע לפעול להמרת יהודים, לעיתים בכפייה ולעיתים באמצעות פיתויים שונים. ראו למשל, את הקדמתו של רבי יהודה חייט, רב ממלגה, בפתיחה לחיבורו "מנחת יהודה", פירוש ל"מערכת האלהות". לפי תיאורו, כשהגיע לפאס, העליל עליו מוסלמי כי ביזה את הנביא מוחמד. הוא הושם במאסר ולחצו עליו להתאסלם.
תרומת חכמי מרוקו בדורות האחרונים לפיתוח המשפט הציבורי העברי-אביעד הכהן-לבי במזרח כרך ב'- הגבלת חופש הלבוש.
122 PDF
צום י' בטבת – ביום שישי הקרוב.
צום י' בטבת – ביום שישי הקרוב.
"כה אמר יהוה צבאות: צום הרביעי, וצום החמישי,
וצום השביעי, וצום העשירי,
יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה, ולמועדים טובים.
והאמת והשלום – אהבו" (זכריה ח', יט').
"צום העשירי" – צום עשרה בטבת החל בימים אלה,
הצום הראשון מבין ד' הצומות הקשורים בחורבן המקדש.
צום י' בטבת נקבע ע"י הנביאים, לזכר תחילת המצור על ירושלים, לאחר שהמלך צדקיהו עשה את הרע בעיני ה' ומרד במלכות בבל, בניגוד לעצת הנביא ירמיה, ככתוב: "וימרוד צדקיהו במלך בבל. ויהי בשנת התשיעית למלכו בחודש העשירי בעשור לחודש – בא נבוכדנאצר מלך בבל הוא וכל חילו על ירושלים ויחן עליה. ויבנו עליה דיק סביב. ותבוא העיר במצור עד עשתי עשרה שנה למלך צדקיהו… ויחזק הרעב בעיר, ולא היה לחם לעם הארץ" (מלכים ב, כד כ'. כה א- ג). המלך צדקיהו ושריו, העדיפו להקשיב לנביאי שקר כמו חנניה בן עזור, ולא לנביא ירמיה שדיבר בשם ה'. את הנביא ירמיה ביזו ועינו בצינוק.בית המקדש הראשון אותו בנה שלמה המלך בשנת 2928 לבריאת העולם, התקיים במשך 410 שנים, ונחרב בשנת 3338 לבריאת העולם.לאחר 70 שנות גלות בבבל, בית המקדש השני נבנה ע"י גולי בבל בראשות זרובבל, עזרא ונחמיה, ובעידודם של הנביאים האחרונים חגי, מלאכי וזכריה בשנת 3828 לבריאת העולם. הם היו מצוידים ברישיון מטעם המלך כורש.
הספרה 8 מסמלת את ספירת הבינה, הראשונה שמעל 7 הספירות התחתונות.
עם הצהרת כורש, הוחל בהקמת בית המקדש השני. אולם, היו עיכובים רבים מסיבות ביטחוניות כלכליות, והלשנות של השומרונים, ורק בשנת שתיים לדריווש {בנה של אסתר}, הצליחו לסיימו אחרי הפסקה של ארבע עשרה שנה.
באותה עת, מעלה משלחת יהודי בבל את שאלת הצומות: האם להמשיך לצום בארבעת הצומות שצמו לזכר המצור, החורבן וגלות שארית הפליטה בימי בית המקדש הראשון, או להפסיק לצום? וכדברי הכתוב: 'האבכה בחודש החמישי, הינזר כאשר עשיתי זה כמה שנים' (זכריה ז, ג).
החשש שלהם נבע מכך, שהיה מיעוט עולים, הארץ לא פרחה, במקדש השני היו חסרים חמישה דברים בהשוואה לבית הראשון, כגון ארון הברית וכו'.
הנביא אינו עונה תשובה חד משמעית – לצום או לא לצום, אלא מקדיש לכך שני פרקים שלמים: ז+ח.
בחלק הראשון של פרק ז' פס' א-ג – השאלה.
בחלק השני: פרק ז' פס' ד-יד ופרק ח' פסוקים א-יז – חטאי העבר של עמ"י, ונבואת נחמה לעתיד.
בחלק השלישי: פרק ח' פסוקים יח-כ – תשובה מעורפלת: "צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים – והאמת והשלום אהבו".
השאלה המתעוררת מתשובת הנביא היא: מתי נבואה זו תתקיים. מיד, או לעתיד לבוא? ומדוע הנביא אינו עונה בקצרה, כן או לא? וגם, מה הכוונה בסיפא: "והאמת והשלום אהבו"?
הגמרא דנה בהרחבה בפס' הנ"ל, ובסתירה בין הצום לשמחה. הגמרא עונה: בזמן גזירות שמד – יש לצום. בזמן שלום – אין צורך לצום. בזמן שאין שמד ואין שלום {כמו בזמנינו} – רצו מתענים, לא רצו לא מתענים (ר"ה יח ע"ב).
כיום, הציבור קיבל עליו לצום ביום י' בטבת (שו"ע סימן תקמט, סעיף א').
הנביא זכריה מסכם את התיקון לארבעת הצומות הקשורים בחורבן המקדש,
ברצפט פשוט הניתן לביצוע:
"כה אמר יהוה צבאות:
צום הרביעי, וצום החמישי, וצום השביעי, וצום העשירי –
יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה, ולמועדים טובים
– והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח', יט').
על שני דברים מרכזיים מדבר הנביא זכריה:
"האמת והשלום – אהבו".
אם רוצים אנו להפוך את צומות החורבן, לימי שמחה ומועדים טובים,
כדברי הנביא, חייבים לרדוף אחרי האמת והשלום.
את האמת – יש להשיג בדרכי שלום.
מי יתן ונפנים, ובכך ניגאל.
ה'אלשיך' הק' כותב בפירושו לשיר השירים על הפס': 'אנהגך אביאך אל בית אמי תלמדני' (שיה"ש ח, ב):
'אביאך אל בית אמי – זה בית המקדש'. ומתי יעמוד בית המקדש השלישי על תילו ולא יחרב?… והוא כמו שביארנו על פסוק 'האמת והשלום – אהבו'… יתלה כל האושר המקווה אל אמת ושלום, ולא אל כל יתר תורה ומצות. אך, הלא פעמיים נחרב בית המקדש. אחד, על ביטול תורה … ובית שני נחרב על שנאת חינם. על כן באומרו צום הרביעי… שהוא האושר המקווה, רצונו לומר אך בזאת שתתקנו קלקוליכם…".
כלומר, כאשר יתוקנו החטאים והקלקולים – היעדר התורה שנקראת 'אמת' – "לא ברכו על התורה" (חז"ל). כלומר, הם זלזלו בתורה ולומדיה, ולכן הם עבדו עבודה זרה, פגמו בעריות ושפכו דמים, אשר בגללם היה חורבן בית ראשון, והיעדר השלום = שנאת חינם, שהוא סיבת חורבן בית שני. על תיקון שניהם נאמר 'האמת והשלום אהבו'.
יוצא שקיום המשך הצומות, תלוי בחופש הבחירה של עמ"י. יבחרו בטוב, לא יצטרכו לצום, וכן להיפך.
האבודרהם (הלכות תענית עמ' רנד) כותב, שמאחר שבעשרה בטבת התחילה הפורענות, לכן גם אם עשרה בטבת חל בשבת, צריך לצום. הוא למד את זה ממה שנאמר על עשרה בטבת "בעצם היום הזה" (יחזקאל כד, ב), וכן ביום הכיפורים נאמר: "בעצם היום הזה" (ויקרא כג כח-ל). כשם שביום הכיפורים מתענים אפילו אם חל בשבת.
מרן השולחן ערוך (סימן תקנ) פוסק להלכה, שעשרה בטבת אינו דוחה שבת.
למעשה, בעידן הלוח העברי כיום, אין מציאות שצום י' בטבת יחול בשבת.
ה"חתם סופר":
בכל צום י' בטבת, מחליטים בשמים האם באותה שנה יבנה בית המקדש. לכן, עלינו להשתדל ע"י תיקון מעשינו, ובפרט ביחסינו עם סביבתנו, שעוד השנה יוחלט בשמים, שבית המקדש יעמוד על תילו והיכלו, ונזכה לגאולה.
"אור זרוע לצדיק"
רבנו יעקב אבן צור = היעב"ץ – פוסק, מקובל, ומשורר בפס שבמרוקו.
ספרו "עת לכל חפץ" המכיל כ- 400 פיוטים – התפרסם ע"פ נסים ונפלאות.
יום ההילולה – ב' בטבת.
רבי יעקב {בן הרה"ג ראובן} אבן צור זיע"א, נולד בפס שבמרוקו ביום שבת כ"ז אייר תל"ג, ונפטר בליל שבת ב' בטבת תקי"ג. {3/5/1673 – 28/12/1752}. ביום לידתו, נפטר הרה"ג רבי שמעון בן סעדון מחכמי פס, וביום מילתו, נפטר חכם אלישע חיים אשכנזי שהיה אביו של נתן העזתי. כל זה רומז לרצף המנהיגות הרוחנית של רבנו יעקב אבן צור, ובכך קוים בו הכתוב: "וזרח השמש – ובא השמש" (קהלת א ה). ניתן להוסיף את העובדה שהוא נולד ונפטר בשבת, דבר המצביע על ייעודו הרוחני, בגלל השפעת קדושת השבת על נשמתו.
רבנו שימש בקודש כחבר בבית דינו של הרה"ג רבי יהודה אבן עטר זיע"א המכונה "רבי אל-כביר {רבנו הגדול}, היות והיה מלומד בניסים, ופרסם ספרים רבים. ספר השו"ת שלו "מנחת יהודה", הובא לדפוס בשנת 1733, ע"פ העתק שעשה רבי יעקב אבן צור בהיותו בגיל 15 בלבד.
לאחר פטירתו, מילא את מקומו כאב בית הדין רבי יעקב אבן צור, שהתקבל כמנהיגה הרוחני של יהדות מרוקו.
רבנו עבר תלאות רבות כאשר הגדולה שבהן הייתה, מות 16 ילדיו בחייו, ורק ילד אחד יחיד ומיוחד בשם רבי רפאל עובד, נותר למחיה לאביו ואמו. למרות כל האסונות שפקדו אותו, הוא המשיך בתפקידיו הציבוריים. את לילותיו הוא הקדיש לאוהלה של תורה ולכתיבה יוצרת של ספרים ושירים יקרי ערך. כל זאת, בגלל אמונתו העזה בקב"ה שהוא "עילת העילות וסיבת כל הסיבות", ו"כל מה דעביד רחמנא, לטב עביד".
את המרגוע לנפשו הוא מצא בדבקותו בתורת אלוקים חיים כדבריו בפיוט "צור מעוז ישועתי: "בכל לב ובכל נפש / פיקודיך אשיחה / גם ארגע ואנפש / עת בהם פי אפתחה" ("עת לכל חפץ" דף נד עא).
התופעה הנ"ל אפיינה רבים מרבני מרוקו במאה ה-18, שהאדירו את התורה, למרות הגזירות הקשות מצד השלטונות, ותנאי מחיה לא קלים, בגלל שהעדיפו להתפרנס מיגיע כפיהם.
(על כך ראה בהרחבה "קוים לדמותו של רבי יעקב אבן צור, "ממזרח וממערב" ג {תשמ"א} עמ' 89-123, מאת הרב פרופ' משה עמאר שליט"א. וכן אצל הרב פרופ' בנימין בר תקוה שליט"א בספרו: "פיוטי רבי יעקב אבן צור", הוצאת משגב ירושלים).
רבי יעקב אבן צור פרסם ספרים רבים, ורק חלק מהם הגיע לידינו:
א. שו"ת "משפט וצדקה ביעקב" ב' חלקים, בו הוא מתגלה כפוסק משכמו ומעלה החותר לאמת ולצדק ע"פ התורה.
ב. "לשון לימודים" – קובץ איגרות במליצה ובחרוזים.
ג. עט סופר" המכיל נוסחאות של שטרות, גיטין וכתובות. וכן ההלכות הנוגעות.
ד. "ויקרא יעב"ץ – דרושים. כדוגמא, נציין את פירושו לפס': "ונתת על שולחן לחם פנים – לפני תמיד' (שמות כה, ל) – רצונו לומר: תיתן בהיותך יושב על השולחן לחם, לאותם פנים חדשות שהם העניים, שהם פנים ומינים ממינים שונים, ואז 'לפני תמיד'. רצונו לומר: תזכה שיהיה על שולחנך לפני תמיד, על דרך 'זה השולחן אשר לפני ה'" (ויקרא יעב"ץ עמ' רל"ב. הוצאת 'מלכי רבנן', תשב"ב).
ה. "עת לכל חפץ" – ספר בן 400 פיוטים בו הוא מתגלה כאיש אשכולות ורב תבונות הבקיא במכמני השירה והפיוט. בשיריו משוקעים כל חלקי הפרד"ס של תורתנו הקדושה, דבר המשקף את גדולתו בכל חדרי התורה. הפיוטים מעוצבים באמצעים אמנותיים רבים החל מהמשקל, דרך שיבוצים, דימויים ומטאפורות וכו'. מעטים המשוררים שזכו להגיע לפריון איכותי בן מאות שירים, דוגמת רבנו.
במסגרת תפקידי כמפקח במשרד החינוך, זכיתי להציג חלק משיריו בקרב מחנכים ורמי"ם, ובפרט אלה הנוגעים לחגי ישראל. בהפעלת המיזם, זכיתי לשיתוף פעולה עם מורי ורבי הרב בנימין בר תקוה. שירים אחדים אף הולחנו ע"י פייטנים לקראת הצגתם בהשתלמויות מורים, דבר שמאוד חיבב אותם על המשתתפים.
מראה מלבב היה, כאשר בסוף השיעור, המורים פצחו בשירה לאחר שטעמו מ"תפוחי זהב במשכיות כסף – דבר דבור על אופניו" (משלי כה יא). כלומר, מעבר לרבדים הגלויים, הם זכו לגלות טפח מהחכמה המסתתרת כמו "תפוחי זהב" {כלים יקרים מזהב} המסתתרים ב"משכיות כסף" {כלים מכסף}.
נסים ונפלאות – בהדפסת ספר שירי רבי יעקב אבן צור ע"ה.
ספר שיריו המונומנטלי "עת לכל חפץ", זכה לעלות על מזבח הדפוס ע"י רבי שלמה אבן צור, מצאצאי המחבר שניצל ממוות בעת שיטפון. רבי שלמה נדר להדפיס את הספר כאות תודה לקב"ה על הצלתו, וכן להפיץ את שירי זקנו שכל כך התחבבו על הציבור, אבל לא זכו כולם לתפוצה רבה, בגלל שרק חלקם הועתק מכתב יד המחבר.
סיפור המעשה היה כדלהלן: שד"ר קהילת המערביים {המרוקאים} בירושלים הרב רפאל אהרון בן שמעון, הגיע מירושלים לפס שבמרוקו כדי לאסוף תרומות לישיבות בעיר. את פניו קיבל הרב רפאל אבן צור שהיה רב בפס. לאחר ימים ספורים, החליט השד"ר לנסוע לעיר צפרו השכנה, כדי לערוך מגבית גם שם. רבי רפאל אבן צור החליט ללוות
את השד"ר עד צפרו, ולקח אתו את בנו רבי שלמה. לאחר שלושה ימים, רבי רפאל מחליט לשוב לעירו פס בגלל "עול הציבור העמוס על שכמו" כדבריו בהקדמה לספר. את בנו רבי שלמה הוא השאיר עם השד"ר. הם התארחו באכסניה בעיר התחתית של צפרו.
היה מקובל אצל תושבי העיר לבוא לאכסניה ולכבד אורחים חשובים בתפילה משותפת. רבי שלמה אבן צור והשד"ר רבי רפאל אהרון בן שמעון החליטו לוותר על הכבוד, ולעלות לתפילת ערבית של ערב שבת בביהכנ"ס של המרא דאתרא הרב והמשורר רבי רפאל משה אלבאז. ביהכנ"ס הנ"ל היה ממוקם על גבעה. בליל שבת, פקד שיטפון אדיר את תחתית העיר, דבר שגרם למותם של חמישים איש, ובתים רבים הוצפו, בהם גם האכסניה בה התגוררו שני הרבנים. "ואילו היו שם – לא היו נגאלים" כדברי האגדה לפס
כ"מזמור לתודה" לבורא עולם על הנס האדיר לו הם זכו, הם קיבלו על עצמם את הדפסת הספר "עת לכל חפץ". בשלב מאוחר יותר, השד"ר רבי רפאל אהרן בן שמעון, התמנה לרב הראשי של מצרים דבר שאפשר לו לעזור בהדפסת הספר.
לספר ישנן שתי הקדמות: האחת של רבי רפאל אבן צור בה תיאר את הנס בשפה מליצית כדרכו של זקנו המחבר, והשניה של השד"ר רבי רפאל אהרון בן שמעון שהביא את הדברים בשפה ברורה ונאה.
כתב היד של השירים, היה גנוז במשך 140 שנה, ואילולא הנס שאירע, ספק רב אם הספר החשוב היה זוכה לעלות על מזבח הדפוס. הדפסתו הייתה בנא – אמון {אלכסנדריה}, בשנת תרנ"ג, 140 שנה אחרי מות המחבר.
רבי יעקב אבן צור כתב בהסכמתו
לספר "חפץ ה'" של רבנו-חיים-בן-עטר בעל ה"אור החיים" הק':
"מקור חיים ונוזלים מן לבנון. ליבונה של הלכה,
וחידודה קודם לליבונה מיושבת על אופנה.
הקב"ה חדי בפלפולא לדרוך דרך סלולה בדעה צלולה,
להסיר כל ספק, ולהאיר באפילה".
נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים -מנהגים שונים
לו. נהגו לומר שאשה בת ארבעים ושמונה עומדת מלדת:
לו. כן קבלה בידם, וכמובא בספר נהגו העם (עדנים שונים) בשם רבי עמור אביטבול ז״ל:
לז. נהגו ליזהר מזריקת לחם, וכשרואים לחם על הרצפה מגביהים אוהו ומנשקים אותו ומניחים אותו בצד:
לז. כן כתב בספר נהגו העם (שם), ומקורו מגמ׳ תענית (דף כ׳), ובשו״ע (סימן קע״א) ובמגן אברהם ואחרונים שם וראה בזה בספר ויצבור יוסף (פ״ה סעיף רפ״ה):
לח. נהגו לא להשליך מים בכח רק בנחת:
לח. כן נהגו נשים זקנות להקפיד בדבר, ויש סמך למנהגן מזוהר הק׳(ואתחנן דף רס״ה) ר״ח אמר, האי מאי רבעי דיסתמר וכד עיי״ש:
לט. יש נהגו שהאשה קוראה לבעלה ״אדוני״, והאיש אין קורא לאשתו בשמה:
לט. כן הביא בספר נו״ב (עמוד ס״ז) וראה גם בספר נהגו העם (עדנים שונים) והכל משום כבוד:
מ. נהגו כשמכבדים איש את רעהו בטבק, הלה מנשק את ידו של הנותן, ואחר כך מתכבד:
מ. כן המנהג פשוט, ושמעתי באומרים לי על דרך צחות, אשרי עושה צדקה בכל ע״ת ר״ת עטיני, תנפיחא, (תן לי שאיפה), ונשיקות היד מקורו על פי הסוד (ראה לקמן באות נ׳ בזה):
מא. נהגו כשאדם נוסע למקום אחר ובני ביתו מלוים אותו לדרכו, משתדלים להביאו לכך שיסוב פניו אליהם, והוא סימן טוב שישוב בשלום:
מא. כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד קי״ב), וראה בזה בכה״ח (סימן ק״י סקי״ד):
מב. נהגו רבים שלא למסור שום כלי ברזל מיד ליד, וכן לא לישון עם כלי ברזל:
מב. כן הביא בנו״ב (עמוד ל״ט), ובבית היהודי(ח״י סימן ט׳ הי״ד) בשם החיד״א:
מג. נהגו שלא לשתות מים מן הנהר, בערב שבת ובמוצאי שבת בין השמשות:
מג. כן המנהג, והביאו בילקוט״י שבת א׳(דיני מנחה של שבת):
מד. נהגו להקפיד לא לעבור על אדם ובפרט על קטן, ואם עברו חוזרים שוב לעבור עליו למקומם:
מד. כן המנהג והביאו בבית היהודי(ח״י סימן ?):
מה. נהגו להקפיד לא להעביר תינוק על גבי השלחן:
מה. כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד ק״א) עיי״ש:
מו. נהגו שאין שופכים מים בלילה לחוץ:
מו. כן הביא בספר נו״ב (עמוד נ״ד), בשם יפה ללב (יו״ד סימן קנ״ו סקט״ו), ומקורו מהזוהר (ואתחנן דף ס״ה):
נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים –מנהגים שונים
עמוד 150