מורשת יהדות מרוקו

ב) שלשלת יוחסין של משפחת אלקאיים על פי דוד אזולאי
כולל צילום של כל הפיוט

ר׳ עמרם הוא אביה הראשון של המשפחה, שאליו יש לייחס את הפירוש לאזהרות ר׳ יצחק בר ראובן אלברג׳לוני המצוי בכמה כתבי יד.

בנו של ר׳ עמרם הוא ר׳ שמעיה, מחכמי תארודאנת, שאליו מיוחס הפיוט ׳שירו לאל בשירה׳ שנהגו לאומרו קודם ספירת העומר, ידיעה זו מקורה בכתב יד ר׳ דוד אלקאיים השני, כפי שכתב בראש הפיוט: ׳פיוט לספירת העומר לרבי שמעיה אלקיים זיע״א׳.

בנו של ר׳ שמעיה הוא ר׳ משה המכונה ׳ר׳ משה ושמעיה/ מחכמי תארודאנת, מחבר ספר ׳תועפות ראם׳(ליוורנו תקפ״ה), שאליו שלח ר׳ יעקב אבן צור מכתב בשנת תנ״ט. ר׳ משה זה נקבר ליד אביו ר׳ שמעיה בבית העלמין ׳תאדגאייא׳ הסמוך לתארודנאת, באותו בית העלמין מצוי ציונו של בבא יהודה וראובן ויזמאן המפורסם.

בנו של ר׳ משה הוא ר׳ יוסף, מדייני תארודאנת. חיבר בקשות הנמעאות בכמה כתבי יד, הידועה שבהן נתפרסמה על ידי נכדו ר^׳ דוד, כשבראשה כתובת מעניינת: ׳בקשה סי׳ אלף בית, נועם אל אל אשחר. שחיבר הרב הגדול ר^, יוסף לקאים לק׳ביר בבית הכנסת שלו שבה נגלה אליו אברהם אבינו ע״ה בהקיץ בתארודאנת יע״ה׳. בנו של ר׳ יוסף הוא ר׳ שמעיה, אף הוא מתארודאנת, שממנו קיימים כמה חידושי תורה שנשתמרו בכתבי היד.

בנו של ר׳ שמעיה הוא ר׳ דוד המכונה ׳הגדול׳, כדי להבדילו מנכדו, הוא מחבר ׳שירי דודים/ ר״ד הגדול היגר למוגאדור, שבה כיהן לעיתים מזומנות כדיין, וקיימים כמה פסקי דין ממנו. אף הוא כאבותיו משורר גדול היה, וחיבר ספר פיוטים שנקרא ׳מזמור לדוד/ שתחילתו נשתמרה בכתב ידו. פיוטים אחרים נדפסו בכמה ספרים וחלקם פזורים עדיין בכתבי יד. בנוסף לכך חיבר ספר חידושים על התנ״ך בשם ׳חסדי דוד הנאמנים׳. נפטר ביום ראשון ה׳ אדר תר״ז או תר״י.

מצבתו נתפרסמה אצל א׳ כנפו וש׳ אלדד, ׳שירת האבנים: שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור/ [תל-אבים 2023, עט׳ 617. השנה מחוקה, ומכיון שה׳ אדר נפל ביום ראשון בשנים אלו(שהרי בשנת תר״ו עדיין היה חי, ולאחר מכן אין לנו ידיעות אודותיו, ראיתי לתארך השנים כך, ואין להאריך שנות חייו יותר מתרי״ד – שגם בה חל ה׳ אדר ביום ראשון).

נשתמר בידינו זכרם של שניים מבני ר׳ דוד אלקאים הגדול: א. ר׳ יקותיאל שעבר להתגורר במראכש, והתמחה בעבודות עץ מסובכות, מביניהן אפשר להזכיר את בית הכנסת ׳צלאת־הדאן׳ במראכש שמסופר שבנאו ר׳ יקותיאל. לר׳ יקותיאל ואשתו דאדא (ממשפחת אפריאט) נולדו בן וארבע בנות, אחת מהן – חנינא – נישאה לר׳ מרדכי ב״ר שלמה אזולאי, בניהם, יהודה אזולאי היה סבא רבה של החוקר דוד אזולאי. ב. בנו השני של ר׳ דוד הגדול הוא ר׳ נסים, הלא הוא אביו של ר׳ דוד דוד אלקאיים, אין פרטים אודותיו מלבד כך שהיה חבר בחברת חסד ואמת (הברא קדישא). נפטר בי״ז טבת תרל״ט (1879) ונטמן במוגדור.

 

 

רשב"ץ – שירת הפולמוס

רבי שמעון בן צמח דוּרָאן (הרשב"ץ; אדר ה'קכ"א, 1361– ה'ר"ד (1444, היה פרשן מקראי, פוסק הלכה בולט, פילוסוף והוגה דעות, מגדולי רבני אלג'יריה. מחבר שו"ת התשב"ץ וספרים נוספים. מתוך המדיה

הרשב"ץ באחדים משיריו נסך ממד של אקטואליה וגם נימות חריפות של ויכוח ופולמוס נגד הנוצרים , ותוך כדי בקשתו ותפילתו להצלה הוא זועק את זעקת הגזרות, הרדיפות והגירושים . דבריו משקפים היטב את האווירה הקשה של העימות עם הנוצרים במאה השנים האחרונות בחיי הקהילה היהודית על אדמת ספרד , עימות שכלל דברי שכנוע ודברי פיתויים, ויכוחים מטעם ודברי איומים , גזרות ושמדות בכפייה ובאונס . לחץ קשה ואלים גם הביא להמרת דת מרצון , הן כדי לזכות ביתרונות חברתיים ולהיפטר מן ההצקות והן מתוך שכנוע פנימי כתוצאה מל המצב בכללו .רשב "ץ ראה בנוצרים עובדי אלילים לכל דבר, כפי שניתן לראות בבירור מן השיר 'ה' שבור זרוע רשע '

בּוֹנֶה בָּמָה / טְלוּאָה וְרָמָה / וּבְקוֹל דְּמָמָה

מַשְׁכִּים וּמַעֲרִיב / מִבַּיִת מָלֵא זִבְחֵי רִיב

לֶחֶם כְּזָבִים מַקְרִיב / וַיִּקְרָא לוֹ 'הַ ' שָׁלוֹם'

תיאור הבמה , המצופה בבד צבעוני (טלואה, על-פי יחזקאל טז :טז ) , הכינוי 'בית מלא זבחי ריב ' (על -פי משלי יז :א ) לכנסייה, הלעג לפולחן ולקורבן הקדוש, המכונה כאן 'לחם כזבים ' (על -פי משלי כג :ג ) – כל אלה אינם מותירים מקום לספק לגבי עמדת הדובר כלפי הפולחן הנוצרי , ומכאן החלטתו הנחרצת – ייהרג ואל יעבור.

וַאֲנִי אָמַרְתִּי: בִּדְמֵי יָמַי / אֵלֵךְ שְׁאוֹל בַּאֲשָׁמַי

כִּי מִפְּנֵי חָטָאתִי בָּעֳצָמַי / אֵין שָׁלוֹם

הדובר מחליט כי מוטב לו להיהרג ולמות קודם זמנו (על-פי ישעיה לח :י) מאשר להיכנע ללחץ הנוצרי , והוא רומז לאלה שעשו כך , כפי שנאמר בטור הקודם לאלה המצוטטים : 'רבו כמו רבו / במי מריבה רבו / בריבם עמדי נצבו ' . 'מי מריבה (במדבר כ :יג ) רמז למי הטבילה , ולפיכך מדבר הטור באותם שהמירו את דתם , והשורש 'ריב' מציין גם לשון ריב וויכוח , גם לשון ריבוי , ובעיקר לשון מרד ומרי בקב"ה , על-דרך 'הוי רב את יצרו' ) ישעיהו מה : ט ( . הדברים מתייחסים אפוא למומרים שהצטרפו לנוצרים בויכוחים הדתיים , והיו קשים מן הנוצרים גם בהיותם דוגמה רעה 'בריבם עמדי נצבו ' .

השיר פותח בסירובו המוחלט של הצד הנוצרי להניח ליהודים . צד זה משנס  מותניים ועושה מאמצים מיוחדים ואף יוזם פרובוקציות : 'חילים מגבר / ושלום כי אדבר / עובר ומתעבר / מה לך ולשלום ? ' . השיר מצטט בכאב רב את דברי המפתים : 'אומר לי : לך עבוד אל זר / ויקם לך אומר הגזר / ובו תהיה נעזר / וישם לך שלום' , וכן במחרוזת הבאה : 'אומר לי : אם עתה / תמיר כבודך – אתה / תבוא אל אבותיך בשלום' . הסיומות המקראיות בסופי המחרוזות מסתיימות במלה 'שלום ' , ובכך מתעצמת תחושת המצוקה האיומה שהדובר נתון בה.

שיר אחר של הרשב"ץ, שעדיין לא נתפרסם , מעלה תיאור מפורט של התקופה הטראגית שלמן גזרות קנ "א ואילך . גם בשיר זה מציג המשורר את האווירה הקשה בדור של גזרות ושמד, בדור הנתון תחת מכבש כבד של איומים אלימים ופיתויים מתמידים להשתמד, בדור שכמה מטובי בניו חצו את הגבול אל העבר השני ועלו שם לגדולה. השיר חוזר וקובע באופן ברור, כי הנצרות אינה אלא עבודת אלילים ועם זה באה התמיהה הגדולה ואף הזעקה על ההצלחה המדינית של הנוצרים ועל שליטתם המוחלטת בישראל .

בשל חשיבות השיר , הוא מובא בזה במלואו מתוך כתב-יד אוקספורד 1180/ 1 , דף11 ע "ב . השיר מוגדר כ'תחינה לפר' וישב יעקב יום ב " , והוא אחד מסדרה של תחינות לפרשות השבוע , שנאמרו , כנראה, בימי שני וחמישי . השיר כתוב בתבנית מטרופית מעין אזורית, בת שש מחרוזות. בכל מחרוזת שני טורים ארוכים, הטור הראשון בן שלוש צלעות והטור השני בן ארבע צלעות, הצלע הרביעית היא סיומת מקראית המסתיימת במילה 'כסף' , ובכך נוצרת התבנית המעין אזורית. המשקל אינו מוגדר והוא נע בין ארבע לעשר הברות

מספרד לצפון אפריקה –השירה העברית במעבר-אפרים חזן

עמוד 55

החברה הקולטת

נכון למאי 1948, ערב הקמת המדינה, מנתה האוכלוסייה היהודית בארץ-ישראל כ-650,000 נפש, כאשר אחד ממאפייניה הבולטים היה ההומוגניות שבה: כ-90 אחוזים מן האוכלוסייה היהודית היו בני העדות האשכנזיות, ורק כ-10 אחוזים – בני עדות המזרח.

ההומוגניות התבטאה גם בתחומים שונים: תרבות – רוב תושבי הארץ שלטו בשפה העברית וכן באידיש (אף שלא הרבו להשתמש בה בחיי היומיום), רובם היו חילוניים בני משפחות דתיות או מסורתיות, שפנו עורף לדרך החיים של הוריהם. השכלה – כשליש מהאוכלוסייה היהודית בארץ היו בעלי השכלה (תיכונית או גבוהה). גיל ומצב משפחתי – צעירים ורווקים או בעלי משפחות קטנות. מספרם של הגברים היה גדול בהרבה מזה של הנשים, 1133 גברים על כל 1000 נשים.

רק מבחינת התעסוקה היה איזה שהוא גיוון, כיוון שחלק ניכר מן התושבים עסקו במקצועות יצרניים בתחומי החקלאות הבניין והתעשייה, ואילו רבים אחרים המשיכו את תעסוקתם במסחר זעיר, במלאכה ובפקידות בארץ כפי שעסקו בה בארצות מוצאם.

ההומוגניות הרבה בחברה היישובית בארץ טרום הקמת המדינה תרמה לגיבוש עיליות חברתיות שעיצבו תרבות פוליטית וחברתית ייחודית. אמנם, יש לציין שעקב העלייה ההמונית לאחר קום המדינה חלו תמורות עמוקות בתרבותה של החברה הישראלית, וכן שינויים בתחום הכלכלה והדמוגרפיה ובמעמדה של העילית החברתית.

בעיות ומכשולים בעלייה ההמונית

הבעיה הכלכלית – מלחמת העצמאות גבתה מחיר כלכלי כבד והוצאות המלחמה הגיעו לסכום של 500 מיליון דולר, סכום גבוה מאוד באותם הימים. בין השאר הייתה ירידה ניכרת בייצור, מפני ש-100,000 צעירים בגיל הפרודוקטיבי הוחזקו במשך שנה וחצי ויותר בגיוס מלא ולא השתתפו בשוק העבודה, וכן ירידה ניכרת בייצוא – ענף הייצוא העיקרי, הפרדסנות, הוכה מכה קשה, והיה נתון במצב של נסיגה חמורה. בנוסף, בשנתיים הראשונות לאחר הקמת המדינה גאתה האינפלציה ועמדה על חמישים אחוזים.

העלייה ההמונית לאחר קום המדינה החריפה את המצב הכלכלי בארץ שבלאו הכי היה קשה, מפני שבמקרים מסוימים (תימן, איראן), נאלצה המדינה לשלם לממשלות שונות בעד מתן רשות ליציאה המונית ליהודיהן (לעתים אף מחיר לכל נפש). כמו כן, העלייה ההמונית הכילה בתוכה רק בשלוש וחצי שנים יותר מ-700,000 עולים, והקליטה והסידור של כל עולה בארץ דרשו כ-3,000 דולר. מה גם שלא היו בידי ישראל האמצעים והתנאים החומריים לקליטתם של המוני עולים אלה, והעולים הראשונים שוכנו בערים, בדירות נטושות של התושבים הערבים, שברחו או גורשו מן הארץ (ביפו, בחיפה התחתית, בעכו וכד') והן נתפסו חלקן בהליכים סדירים וחלקן ביוזמות פרטיות של אזרחים. נשמעו טענות כי בעלי קשרים ו"מקורבים" קיבלו את הנכסים המבוקשים ביותר. אך בראשית 1949 אזל המלאי של הדירות הנטושות, אולם זרם העולים לא פסק ובעיית הדיור נמשכה. עקב כך הוקמו מחנות עלייה במחנות ישנים של הצבא הבריטי, בתנאי מגורים והיגיינה נמוכים ביותר. הגדול שבהם היה מחנה "שער העלייה" ליד חיפה. לאחר זמן מה, כבר לא היו מקומות שאפשר היה להעביר אליהם את העולים ממחנה "שער העלייה" אשר נתמלא לגמרי והם הועברו למחנות נוספים, ביניהם ראש-העין, בית-ליד ועין-שמר. בראשית 1949 היו 30,000 איש במחנות ולקראת סוף השנה עלה מספרם על 90,000. המערכת שטיפלה במחנות אלו כמעט התמוטטה, פקידים רבים עזבו את העבודה במחנות, והמשימה של הטיפול במאות אלפי העולים הפכה לכמעט בלתי אפשרית. התנאים במחנות נעשו מחפירים עוד יותר (במקומות רבים שרר רעב ממש), לעולים במחנות לא הייתה עבודה ואיש לא ציפה שתהיה להם. הייאוש פשה בתוך המחנות, ומפעם לפעם היו פורצות הפגנות. באחת מהן במחנה ראש-העין נהרג עולה מיריות המשטרה. בחודש אפריל סיפרו העיתונים כמעט יום-יום על הפגנות של עולים. מפגינים רעבים מיפו שברו את שער הכנסת ופרצו לחצר לפני שנעצרו בידי המשטרה. האחראים לקליטה בסוכנות היהודית היו מיואשים, הם לחצו על האוצר שיעמיד לרשותם אמצעים ואנשים – ולא היו. 

הבעיה החברתית – אף על-פי שהיישוב הוותיק רובו ככולו היה שותף לחזון קיבוץ הגלויות – היה קשה לתושבים הוותיקים להסתגל לעלייה. מספר העולים בעלייה ההמונית, שתוך זמן קצר גבר על מספר התושבים הוותיקים שינה את הרגלי החיים, איים על רווחתם המועטה של הוותיקים והכביד על עצם קיומם. הפער בין המסודרים בחיים לבין אלה שאינם מסודרים, גרם, מצד אחד לרגשי איבה מצד האחרונים כלפי הראשונים, ומצד שני לחששם של "המסודרים" מפני התפרצות אפשרית של רגשי זעם כלפיהם מצד ה"לא מסודרים". בנוסף לחשש הבסיסי הזה נוספה הזרות התרבותית בין הוותיקים והחדשים. הנורמה הוותיקה של התרבות הציבורית ביישוב תמיד דיברה בשם עדיפותה של טובת הכלל על טובת הפרט. אך העולים עמדו תחת לחץ קשה, גם לזנוח את התרבות שהביאו עמם ואת הלשון בה דיברו ולאמץ סביבה תרבותית ושפה חדשה בלתי-מוכרת, כאשר בארץ שררה גישה של האחדה תרבותית (שלילת המורשת הייחודית שהביאו עמם העולים מארצות מוצאם, הדגשת נחיתותה לעומת המציאות החדשה המתרקמת בארץ) וגם עקב עלייתם המלווה רדיפות וסבל במחנות, בנדודים ובהעפלה. עולים אלו דיברו ללא בושה על טובת עצמם ועל רצונם להסתדר בחיים ולהגיע אל המנוחה ואל הנחלה והתמרמרו על כך שדבר זה נראה רחוק מהם. היו שביטאו בגלוי את החרטה על בואם לארץ. עולם המושגים של הוותיקים היה זר להם והם הקרינו סביבם ניכור, בעיקר בלט הקושי בקרב עולי ארצות האסלאם בכלל לבטא את עצמם.

בקרב הוותיקים רווח החשש שמעמיסים על הארץ דווקא את הנכים, את הקשישים, את חולי הנפש ואת אלה שיתקשו להסתדר. הסיבה לכך הייתה מצויה בקהילות המתחסלות, אשר ביקשו לשלוח תחילה את אלה שמצבם קשה ואינם יכולים להסתדר לבדם. למרות טענה זו, הסגנון הציבורי הלאומי שהעלה על נס את ישראל כארץ מקלט לכלל היהודים, עדיין לא אפשר מקום לדיבורים מפורשים על צמצום ממדי העלייה או על "סלקציה" – ברירה של העולים היותר כשירים לעבודה בארץ. עם זאת, החלו דיבורים על הצורך של הסדר והכוונה של העלייה או "רגולציה" שלה.

עוד ניגוד חברתי היה קיים בין יוצאי אירופה, "האשכנזים" ובין יוצאי ארצות האסלאם, המזרחיים, שאז עדיין נהגו לכנותם בשם "הספרדים". רובו של היישוב הוותיק היה אשכנזי ולוותיקים שבו הייתה שפה משותפת עם העולים מאירופה – האידיש. רבים דיברו שפות שהיו נפוצות בקרב העולים החדשים מאירופה (הונגרית, גרמנית, פולנית וכד'). לעומת זאת, לרובו של היישוב האשכנזי לא הייתה שפה משותפת עם עולי ארצות האסלאם שדיברו ערבית. כך נוצרה חלוקה אחת כללית בארץ-ישראל בין "ישראל הראשונה", שכללה את הוותיקים ואת רובם של העולים החדשים מאירופה, לבין "ישראל השנייה" שכללה את העולים החדשים מארצות האסלאם וחלק מתושבי שכונות העוני בערים הגדולות שהיו ברובם ממוצא מזרחי. 

הדילמה של הסלקציה בעליית יהודי מרוקו וחלקו של שליח הסוכנות היהודית – זאב חקלאי – בסוגייה זו.טל רוסט-עבודת תלמיד

 

 

 

ספירת העומר – בראי פרשנות פנימית קבלית,

והקשר שלה לתיקון הספירות בכלל,

ולתקופתנו רבת התהפוכות בפרט,

לאור פרשת השבוע "אמור".

 

רבי אלעזר בן ערך: המידה הכי טובה – לב טוב  (פרקי אבות).

    "לב טוב" {בגימטריה} = 49  ימי הספירה.

בעל לב טוב  – רואה את הכל בטוב ובנעימים – הכל מאת ה'.

בעל לב טוב –  שמח בליבו בטוב אצל חברו – מפרגן לחברו

בעל לב טוב – מתקן את הגאוה שבלב – ע"י עשיית טוב.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר 

 

"וספרתם לכם ממחרת השבת,

מיום הביאכם את עמר התנופה

שבע שבתות תמימות תהיינה" (ויקרא, כג, טו).

 

 

ספירת העומר.

הקשר בין ספירה – סיפור – ספיר – סנפירינון

לספירת העומר, ע"פ תורת רבנו-אור-החיים-הקדוש.

 

"כי לוחות הברית – של סנפירנון היו,

לזה אמר 'וספרתם לכם'.

פירוש, באמצעות מנין זה,

אתם מאירים כסנפירנון את עצמכם"

 (רבנו-אור-החיים-הק' לפס').

 

פרשת 'קדושים' עסקה בקדושת עם ישראל – "קדושים תהיו – כי קדוש אני יהוה אלהיכם" (ויקרא יט ב).

פרשת 'אמור',   המבורכת ב-63 מצוות. מתוכן 24 עשה, ו-39 לא תעשה, עוסקת בשלושה נושאים מרכזיים, כאשר הציר המרכזי המחבר בניהם, הוא עולם הקדושה:

 

א. קדושת הכוהנים – "קדושים יהיו לאלהיהם, ולא יחללו שם אלהיהם – כי את אשי יהוה לחם אלהיהם הם מקריבים – והיו קודש" (ויקרא כא ו). לכן, אסור להם לטמא אל המתים בגלל מעלתם.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "והוא אומרו 'אמור' – לשון  מעלה אל הכהנים משרתי פני מלך. ומה היא המעלה – שלא יטמאו לנפש אדם כמאמרם ז"ל (תנחומא אמור א). ומטעם זה הקדים התואר = {הכהנים} למתואר {בני אהרן}, להסמיך המעלה לצד היותם כהנים. מה שלא היה נשמע כן, אם היה אומר 'אמור אל בני אהרן".

תורתנו הקדושה היא תורת חיים המעצימה את החיים, ולכהנים יש תפקיד חשוב בכך, לכן לא מטמאים למת.

 

ב. קדושת המועדים – "מועדי יהוה אשר תקראו אותם מקראי קודש, אלה הם מועדי" (ויקרא כג ב).

עמ"י "שותף" לקב"ה בקביעת המועדים ע"פ בית הדין, לעומת השבת אותה קבע הקב"ה מ"שבת בראשית" ואין לשנותה.

 

הרמב"ן מסביר את הביטוי "מקרא קודש – אלה הם מועדי": "שיהיו ביום הזה כולם קרואים ונאספים לקדש אותי, כי מצוה היא על ישראל להיקבץ בבית האלוקים ביום מועד לקדש אותי בפהרסיא, בתפילה והלל לא-ל, בכסות נקיה, ולעשות אותו יום משתה".

 

ג. קידוש ה' וחילול ה': קדושת המעשים. "ולא תחללו את שם קדשי, ונקדשתי בתוך בנ"י – אני יהוה מקדשכם" (ויקרא כב, לב).

 

הבאת העומר וספירת העומר.

 

"כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, וקצרתם את קצירה, והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן. והניף את העומר לפני יהוה לרצונכם, ממחרת השבת יניפנו הכהן…" (ויקרא כג י – יד).

"וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השבת תספרו חמישים יום. והקרבתם מנחה חדשה ליהוה" (ויקרא כג טו – טז).

 

לפנינו שתי מצוות: הבאת העומר וספירת העומר.

 

א. הבאת העומר: התורה מצווה אותנו להביא את האלומה הראשונה מקציר השעורים לכהן ביום ט"ז בניסן, ועד אז אסור לאכול מהתבואה החדשה בכל הארץ, ואילו במקדש, יש לחכות עד להנפת שתי הלחם בשבועות.

 זהו קרבן ציבור המכונה "עומר התנופה" – "והניף את העומר לפני יהוה… מיום הביאכם את עומר התנופה".

ספר החינוך: "משורשי המצוה, כדי שנתבונן מתוך מעשה החסד הגדול שעושה הקב"ה עם בריותיו – לחדש להם שנה שנה תבואה למחיה. לכן ראוי לנו שנקריב לה' ממנה, למען נזכיר חסדו וטובו הגדול, טרם נהנה ממנה" (מצוה ש"ב).

 

ב. ספירת העומר: התורה מצווה אותנו לספור מ"ט ימים, מיום 'הנפת העומר' למחרת היום הראשון של חג הפסח, ועד הקרבת שתי הלחם מהחיטה החדשה בחג השבועות.

הגמרא במנחות (ס"ו ע"א): "גופא, אמר אביי: מצוה למימוני יומי, ומצוה למימוני שבועי. רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי. {ואילו} אמימר מני יומי ולא מנו שבועי. אמר: זכר למקדש הוא.

 

הרמב"ם: "מצות עשה לספור שבע שבתות תמימות, מיום הבאת העומר. שנאמר: 'וספרתם לכם ממחרת השבת… שבע שבתות…'. ומצוה למנות הימים עם השבועות, שנאמר: 'תספרו חמישים יום" (רמב"ם הלכות תמידין ומוספין ז', כ"ד).

לפי מפרשי הרמב"ם, הוא סובר שאביי ורבנן דבי רב אשי חולקים על אמימר, וסוברים שמצוה למנות גם שבועות, כיון שגם בזמן הזה היא מדאורייתא, והלכה כמותם (כסף משנה שם).

 

כדעת הרמב"ם הסובר שמצות ספירת העומר בזמנינו היא מהתורה, ניתן למנות את רב עמרם גאון ורב יהודאי גאון, רבי יצחק גיאת, הרבי"ה – רבנו אבי העזרי (סימן תקכו), אור זרוע (סימן שכט). רבנו-אוה"ח-הק' (מאור החיים עמ' סג) וכו', רבנו בן איש חי, מרן הרב מרדכי אליהו ע"ה ("קול צופיך" לפרשת 'אמור' תשע"ח – מאת הרה"ג שמואל אליהו שליט"א).

 

לעומתם הפוסקים הנ"ל, ישנם פוסקים אחרים הסוברים שזה מדרבנן:

הר"ן המעיד שרוב המפרשים מסכימים שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן (פסחים ע"מ י ע"א). הרא"ש (פסחים ע"מ י ע"א), כסף משנה (הלכות תמידין ומוספין ז, כד). הרוקח (סימן שע"א), מהר"ם מרוטנבורג (סימן שא), אבודרהם (דף סה ע"ג), הרשב"א (בתשובה סימן קכ"ו) וכו'.

הם סוברים שגם אביי ורבנן דבי רב אשי מודים לאמימר שספירת העומר בזמן הזה זכר למקדש, אלא שסוברים שחכמים תיקנו שיעשו את הזכר כמו שעשו כאשר המצוה נהגה מן התורה, שימנו גם ימים וגם שבועות, הלכך כך נפסק להלכה שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן

 

מרן השו"ע (סימן תפט,) לא פסק כרמב"ם, אלא כדעת הרא"ש והתוספות, היות והרמב"ם והרא"ש שני עמודי ההוראה חולקים בניהם, ודעת הרי"ף לא ברורה, לכן פסק כדעת רוב הפוסקים שספירת העומר כיום היא מדרבנן.

 

ספר החינוך: "משורשי המצוה. על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה… והיא העיקר. והסיבה שנגאלו ישראל ויצאו ממצרים, כדי שיקבלו התורה ויקיימוה… ומפני כן נצטווינו למנות ממחרת יום טוב של פסח, עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד…" של קבלת התורה (מצוה ש"ו).

 

ספירת העומר במשנתו של רבנו-אור-החיים-הק',

עם תוספות מפי תלמידו רבי משה פרנקו, בספרו "מאור החיים".

 

רבנו-אור-החיים-הק': ספירת העומר היא מן התורה. הוא סובר כרבנו הרמב"ם, כפי שמביא תלמידו רבי משה פרנקו, בספרו "מאור החיים" (עמ' סג): אף בזמן הזה שאין העומר קרב, ואין שייך לספור לימי העומר, ספירת העומר היא מן התורה. זה שאמר הכתוב: (ויקרא כג טו) 'וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה' – שתי ספירות במשמע. אחת 'ממחרת השבת' ואף על פי שאין עומר, והאחרת 'מיום הבאת העומר', בזמן שהעומר נוהג.

רבנו-אור-החיים-הק': "בדרך רמז באומרו וספרתם על דרך אומרם ז"ל כי נשמות עם בני ישראל הם בבחינת לוחות הברית, ובאמצעות תחלואי הנפש וטומאת התיעוב = {עבירות}, יחשיך אורם. ואמרו רבותינו (ויק"ר פל"ב) כי הלוחות של  סנפירנון היו, לזה אמר וספרתם לכם – פירוש, באמצעות מנין זה, אתם מאירים כסנפירנון את עצמכם".

 

לאור דברי קודשו, סוד ספירת העומר הוא הסגולה להיטהר בימים אלה מתוך מ"ט שערי טומאה. וע"י כך נזכה ללטש את נשמתנו שתאיר באור יקרות, כפי שהאירו לוחות הברית במתן תורה, ונוכל לקבל חידושי תורה משורש נשמתנו בחג מתן תורה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדמה את ימי הטהרה מטומאת מצרים, לימי טהרת הנידה. וכדברי קודשו:

 "וספרתם לכם – אומרו לכם, לצד שיצוו ה' לספור שבע שבתות… לצד שהיו בטומאת מצרים, ורצה ה' להזדווג לאומה זו, דן בה כמשפט נידה שדינה לספור שבעה נקיים. וציווה שיספרו שבעה שבועות, ואז יהיו מוכשרים להכנסתם ככלה לחופה. והגם כי שם שבעה נקיים וכאן שבעה שבועות, לצד הפלגת הטומאה".

 

 רבנו-אור-החיים-הק' מסתמך על דברי רבי חייא ורבי אבא בזהר (אמור צז ע"א): "תא חזי ישראל כד הוו במצרים, הוו ברשותא אחרא והוו אחדן במסאבותא כאתתא דא כד היא יתבא ביומי דמסאבותא". {תרגום: בוא וראה, כשהיו בנ"י במצרים, היו תחת רשות הסטרא אחרא, כמו אישה נידה הנמצאת בטומאתה}.

הרב מסביר מדוע הספירה "ממחרת השבת" ולא מיום השבת – ט"ו בניסן. כדי שמ"ט ימי הספירה יהיו שלמים – 'תמימות תהיינה', אין אפשרות למנות את יום ט"ו בניסן, היות ובאותו יום בבוקר הם יצאו, כך שאותו יום לא נחשב.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בהמשך: "והגם כי זה היה בפסח מצרים, כמשפט הזה יעשה באותו פרק עצמו מידי שנה בשנה, כי כמו כן יעשה בסוד ה' ליודעי חן". רבנו רומז בדבריו שבירור כוחות הקדושה מהקליפה שנעשו במצרים, חוזרים על עצמם מידי ליל פסח. וכדברי קודשו: "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו יצא ממצרים, על כן אמרו יודעי פנימיות התורה, כי כל ליל פסח מתבררים כוחות הקדושה מהקליפה – ונוספים בעם ישראל…" (במ' כג כב). זה מסביר מדוע לא מברכים "שהחיינו" על ספירת העומר, היות ופוטרים אותה ע"י ברכת שהחיינו בליל פסח בו אנו מקבלים את כל האורות הנקראים "מוחין דגדלות".

האורות הנ"ל "נשכחים מאתנו" כביכול, אבל יכולים אנו לגלות אותם מחדש בימי הספירה, ע"י תיקון הספירה/המידה המיוחדת לכל יום מימי הספירה, כפי שהיה במ"ב המסעות, בו תיקנו בכל מסע, מידה אחת.

הימים הללו נקראים "ימי דין וקטנות" כמבוא בשער הכוונות (דרושי העומר, דרוש יא. וכן ב'פרי עץ חיים', שער ס. העומר פ"ז).

המקובל הרב דניאל פריש כותב במבוא לספר 'וספרתם לכם': "כפי הכנת האדם ועמידתו בניסיון בעת 'קטנות' זו, כך ישיג אחר ימי העומר במשך כל השנה את הפרי, שהוא הנקרא 'מוחין דגדלות", שבהם יש הארת הדעת לכל אדם".

 

רבנו משה פרנקו בספרו 'מאור החיים', כותב בשם רבו רבנו-אור-החיים-הק': "וספרתם… שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השביעית תספרו חמישים יום…" (ויקרא כג טו – טז).

רבנו שואל: למה לא הקדימה התורה את ספירת הימים לשבועות? חמישים יום שהם שבע שבתות.

שאלה שניה: מדוע מכנה התורה את השבועות במילה 'שבתות'?

תשובה: היות וספירת העומר באה לטהר אותנו מטומאותינו, ובכל יום עלינו לכוון שאנו מתירים קשר אחד מן הקליפה, ומקרבים קשר לסיטרא דקדושה, לכן מתחיל בשבתות/שבועות, ואחר כך בימים. כלומר, במצרים הגיעו למ"ט שערי טומאה, ובכל יום היו צריכים לתקן מידה אחת, לכן התחיל במכלול שהם השבועות.

לגבי השאלה השניה מדוע השימוש במילה 'שבתות' במקום שבועות? יכולים לקדש את הימים הללו, ולהפוך אותם לשבתות של קדושה וטהרה (מאור החיים עמ' סד).

 

 הרמב"ן קורא לימים הללו: "ימי חול המועד שבין פסח לשבועות".

 

"אם תבקשנה ככסף, וכ-מט-מונים תחפשנה,

אז תבין יראת יהוה" (משלי ב' ד').

 

מהות ספירת העומר – "מ"ט מונים",

להתייחס לספירה העומר – כאל מטמונים יקרים.

 

רבנו בעל 'מאור החיים' כותב בשם רבו רבנו-אור-החיים-הק': "וספרתם לכם" – המילה 'ל.כ.ם' רומזת לשלושת חלקי הנשמה: ל = לב. כ = כבד. ם = מוח.

וכדברי קדשו: "'וספרתם לכם – זהו שאמר הכתוב 'והחוט המשולש לא במהרה ינתק' (קהלת ד, יב). אמר החכם שהוא רמוז בג' דברים שהם מחשבה, דיבור ומעשה. והם כנגד ג' נשמות שיש לכל אחד: נפש, רוח ונשמה. והנפש היא בכבד, והרוח המדברת היא בלב למעלה מהכבד, והנשמה שהיא מעולה יותר, למעלה במוח, וזהו רמוז בתיבת ל-כ-ם = לב, כבד מח. רוצה לומר 'וספרתם' בג' אלה 'לכם' שהם: לב, כבד, מח – אז 'תמימות תהיינה".

כלומר, יש לכוון היטב במחשבה וברגש כאשר סופרים.

 

"כי חלק יהוה עמו – יעקב חבל נחלתו" (דב' לב ט). אנחנו מחוברים לקב"ה דרך "חבל רוחני"  המורכב מחמשת חלקי הנשמה: נפש, רוח, נשמה, חיה ,יחידה. ככל שנקיים יותר מצוות, החבל הרוחני שלנו לקב"ה, יהיה יותר חזק.

על מהות ספירת מ"ט ימי ספירת העומר, ניתן למצוא רמז בפס': "אם תבקשנה ככסף, וכ-מט–מונים תחפשנה, אז תבין יראת יהוה" (משלי ב' ד'). הביטוי "מט – מונים" בפס' הנ"ל, רומז ל- מ"ט ימים אותם מונים בימי הספירה.

הפס' בכללותו, רומז לכך שעלינו לחפש אחרי מהות הספירה – "וכ-מט-מונים תחפשנה", כמו שמחפשים אחר מטמונים, ומבקשים אחר הכסף. רק אז נוכל לזכות להגיע לחג מתן תורה, עם יראת ה', כמובא בסוף הפס' (הרב יצחק גינזבורג. וכמטמונים תחפשנה).

כמו בעסקים, גם בתורה ניתן להתגדל, במידה ונשקיע בה מאמצים, כפי שמשקיעים בעסקים.

 

ימי הספירה מתחילים בחודש ניסן, אבל הם מתקיימים בעיקר בחודש א-י–י-ר הרומז לפסוק "אני י-הו-ה רופאך". זהו חודש בו מזג האוויר אוורירי ונעים הנקי מחיידקים, בניגוד למזג האוויר החורפי אותו עברנו. כל זה, במישור הטבעי.

במישור הרוחני, חודש אייר מאיר באור יקרות את נשמות בני ישראל, היות ורוב ימי הספירה מתרכזים בו.

 הקב"ה דואג לנו לרפואת הגוף, אם אנחנו נדאג לרפואת הנפש. כמו בגאולת מצרים, שרק לאחר שבני ישראל קיימו שתי מצוות מהותיות שהן: מילה וקרבן פסח, ורק אז – נגאלו.

 

במצות "קרבן פסח" בו הקריבו את הטלה ששימש האליל המצרי, הם למעשה שירשו מעצמם את האלילות המצרית, וקיבלו עליהם את מלכות ה'.

במצות מילה, הם קיבלו על עצמם את קדושת הגוף ע"י חותם המלך בגופם.

כל זה בבחינת "סור מרע" {בקרבן פסח – סרו מהאלילות}, "ועשה טוב" {ברית המילה בגופם} כדברי האדמו"ר מלובביץ.

 

כאז כן עתה. ברגע שנפנים את המידות התרומיות והנאצלות הרמוזות בימי ספירת העומר, וכן באמרות הטהורות אותן אנו קוראים בפרקי אבות בימים שבין פסח לשבועות, והמקבילים לימי הספירה, רק אז נוכל לעלות במעלה הר ה' בקבלת התורה בשבועות, כשנשמתנו זוהרת כלוחות הברית שהיו מאירות ומפוסלות מסנפירינון כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.

סנפירנון = ספיר + נון = ספירת העומר במשך מט' ימים + נון = יום הנו"ן שהוא יום החמישים בו ניתנה התורה.

 

"וספרתם לכם… מיום הביאכם את – עומר התנופה".

מדוע נקרא "עומר התנופה"?

 

"עומר התנופה": שנניף את ידינו ועינינו השמימה –

 ונבטח בקב"ה שהוא יזון ויפרנס אותנו.

 

מנחת העומר מהווה המשך למן אותו השפיע הקב"ה על בני ישראל במדבר לפי "עומר לגולגולת", היות ולמחרת הפסח בט"ז בניסן עם כניסתם לארץ ישראל, פסק המן לרדת מן השמים, ובני ישראל אכלו מתבואת הארץ לאחר ארבעים שנה במדבר כפי שמסופר בספר יהושע.

הביטוי "עומר", מהווה יחידת נפח ככתוב: "והעומר עשירית האיפה היא". 2.200  – 2.400 ק"ג, ולכן נשאלת השאלה מדוע נקרא בשם עומר?

 כשם שהמן ניתן לפי "עומר לגולגולת" ע"י הקב"ה יתעלה שמו, והוא בעצם זן ופרנס את בני ישראל מן השמים מידי יום ביומו, כך בארץ ישראל, הקב"ה זן ומפרנס לכל, ולכן נקרא "עומר התנופה" – שנניף את ידינו ועינינו השמימה, ונבטח בקב"ה בפרנסתנו שהוא יזון אותנו, כפי שהיה במדבר בו ציפו מידי יום לירידת המן.

 

 בעצם, המן היווה סדנה חינוכית אמונית להפנמת האמונה בקב"ה, שהוא זן ומפרנס לכל. לכן, ניתן לומר שעלינו להפוך את "לחם הארץ" אותו אנו מגדלים בתהליך ארוך ל-"לחם מן השמים".  לכן, בגלל זה ברכת "המוציא לחם מן הארץ" שונה משאר "ברכות הנהנין", היות ואנו מתקנים את חטא אדם הראשון שאכל מעץ הדעת, שלפי אחת הדעות היה "חטה" {גימטריה כ"ב אותיות התורה}, ולכן משתמשים בביטוי "המוציא" – מוציא מחדש את החיטה שלפני החטא, שהייתה דומה במהותה לשאר הגידולים שאין צורך לעמול בהכנתם לאכילה, כמו פירות אותם ניתן לאכול ללא טרחה.

 

כל זה מסביר מדוע חכמים שיבחו מאוד את מצות העומר:

"לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך,

 שעל ידי מצות העומר זכה אברהם לרשת את הארץ",

ומרדכי היהודי גבר על המן האגגי (ויק"ר כח, ו).

 כל זה, בזכות מצות העומר המבטאת אמונה זכה ותמימה בקב"ה.

 

ספירת העומר בעמידה.

 

"שבע  שבתות תמימת תהיינה עד ממחרת השבת השביעת תספרו חמשים יום" (ויקרא  כג, טו – טז).

סך הכל מספר האותיות בפס' הנ"ל: 49. רמז לאותם מ"ט = 49 ימי הספירה.

 

מצות ספירת העומר צריכה להיות בעמידה. את הטעם לכך למדו הגאונים מהכתוב: "מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות" (דברים טז ט). אל תקרי "בקמה", אלא "בקומה". כלומר, יש לספור כשקמים בעמידה.

הרמב"ם כותב שצריך לספור מעומד. ואם ספר מיושב יצא. כלומר, כשהוא לא יכול לעמוד, וספר מיושב יצא (הלכות תמידין ומוספין פ"ז הכ"ג).

 

קיים  כלל בשם רבנו אבודרהם (דט"ו ע"ג) האומר שכל מצוה שנאמר בה "לכם", יש לקיימה מעומד. ולהלן רמז לדבר: "ה.ע.צ.ל.ן ש.ק.ם = ה' = הלל. ע' = עומר. צ' = ציצית. ל' – לבנה. ן' = נטילת לולב. ש' = שופר. ק' – קידוש.

 מ' = מילה. בכל מהמצוות הנ"ל כתובה המילה "לכם", לכן מקיימים את המצוות הנ"ל בעמידה.

"ועצת ה' – היא תקום". ע.צ.ת = ראשי תיבות: עומר, ציצית, תפילת העמידה. בכל אלה – יש לקום.

 

שמונה טעמים לספירת העומר.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מבאר את הפס': "וספרתם לכם ממחרת…"

"בדרך רמז באומרו 'וספרתם' על דרך אומרם ז"ל,

כי נשמות עם בני ישראל הם בבחינת לוחות הברית,

 

ובאמצעות תחלואי הנפש וטומאת התיעוב {עבירות},

יחשיך אורם. ואמרו רבותינו (ויק"ר פל"ב) כי הלוחות של  סנפירנון היו,

לזה אמר וספרתם לכם – פירוש, באמצעות מנין זה,

 אתם מאירים כסנפירנון את עצמכם".

 

פירוש: הספירה, מלשון ספיר ויהלום. כמו שמלטשים אבן ספיר,

 כך עלינו ללטש את נשמותינו ע"י תיקון מעשינו.

הנשמות שלנו מחוצבות מסוג של יהלום יקר הנקרא סנפירנון,

ממנו חוצבו שני לוחות הברית,

 עליהן נכתבו עשרת הדברות במעמד הר סיני.

 

 עם ישראל נדרש להיטהר מטומאת מצרים האלילית

 בה נדבקו, ואף הגיעו ל-מט שערי טומאה.

 

 לכן, ע"י הספירה היומית במשך מ"ט ימים, כשהם מתקנים מידי יום מידה אחת, וכך זוכים להיכנס למ"ט שערי קדושה בחג השבועות בקבלת מתן תורה,

כשהם מאירים כשני לוחות הברית העשויות מסנפירנון.

 

א. הזוהר הקדוש: ספירת העומר מטהרת אותנו, ועל ידי כך זוכים לקבל את חלקנו בתורה בשבועות.

"תא חזי: כל בר נש דלא מני חושבנא …למיזכי לדכיותא {לטהרה}, לא אקרי טהור.."

 

ב ספר החינוך: סופרים כדי להראות את הציפיה לקבל את התורה מחדש בשבועות.

"להראות בנפשנו החפץ הגדול, אל היום הנכבד והנכסף ללבנו = חג מתן תורה".

 

ג. הרמב"ם: "שבועות הוא יום מתן תורה, ולהגדיל היום ההוא, נמנו הימים מן המועד הראשון אליו, כמי שממתין בו הנאמן שבאוהביו, ושהוא מונה היום וגם השעות, וזו היא סיבת ספירת העומר מיום צאתנו ממצרים עד יום מתן תורה,

שהרי היה הכוונה והתכלית ביציאתם". (מורה נבוכים ח"ג פמ"ג).

 

ד. הרמב"ן:  ימי הספירה קדושים כימי חול המועד,

כאשר חג הפסח לפניהם, וחג השבועות בסופם.

"והימים הספורים ביניהם, כחולו של מועד בין הראשון {פסח}, ושמיני עצרת.

 

ה. "צרור המור":  כמו שהנידה טובלת במים,

כך עם ישראל טובלים באש התורה שנמשלה למים.

כמו כן, הם זקוקים לשבעה שבועות,

 היות והיו מוטבעים ומורגלים בדעותיהם הנפסדות של המצרים.

 

ו. רבנו האר"י הק' אומר שימי העומר הם "ימי דין וקטנות".

כלומר, ימי עמידה בניסיון הנקראים "קטנות".

הזוכה להתעלות בהם בעבודת ה', זוכה אחרי העומר למעלת

"מוחין דגדלות", בהם קיימת הארת הדעת לכל אחד מאתנו.

(שער הכוונות, דרושי העומר דרוש יא, ובספר עץ חיים שער ספירת העומר פ"ז)

 

ז. רבנו הרש"ש כתב בספר "נהר שלום" (דף לב ע"ג):

"כי פסח וימים אלו, ימי ספירת העומר – הם שורש לכל ימות השנה,

 ובדרך שהולך בהם, בה מוליכים אותו כל ימות השנה".

כלומר, הימים הללו הם ימי זריעה בהם אנו זורעים מצוות, 

כאשר את הקציר נקצור בחג מתן תורה בו אנו נידונים על מידת חידושי התורה,

 אותם נזכה ללמוד ולחדש.

 

ספירת העומר בראי פרשנות פנימית.

ל"ג לעומר – ספירת ההוד שבהוד – התיקון של רבי שמעון בר יוחאי.

 

שלושת השלבים במניין ספירת העומר:

 

א. מספר = מונה מספרים בעלמא.

ב. סיפור = סיפור חוויתי בבחינת "השמים מספרים כבוד א-ל".

ג. ספיר = אבן ספיר בוהקת דוגמת אבן ספיר שהייתה אחת מאבני החושן של הכהן הגדול.

 

כלומר, מעבר לספירת העומר מידי יום, מן הראוי להבריק את נשמתנו ע"י תיקון המידות. כמובן שיש לעשות עבודת הכנה מקדימה מידי יום ביומו על ידי לימוד הנושא.

אחד הספרים המומלצים לכך, הוא הספר: "וספרתם לכם –  הנהגה ישרה לכל יום ויום לימי ספירת העומר" מאת  הרה"צ דניאל פריש זצ"ל מפרש הזהר. הוא מסביר את המידה אותה אנו אמורים לתקן מידי יום ביומו. הספר מתאים לכל אחד, ושווה לכל נפש שנפשו מצפה להתחבר מחדש לשכינה, בחג מתן תורה הקרוב.

 

 להלן, נדגים את דברינו לעיל ע"י דוגמא מצומצמת לתיקון המידות ביום ל"ג בעומר, שהוא "ספירת ההוד שבהוד". המחבר מחלק בין מידות שבין אדם למקום, לבין מידות בין אדם לחברו.

כידוע, עד ל"ג בעומר, יש "לב" (32) ימים של ספירת העומר, והחל מ-ל"ג בעומר ועד שבועות, יש "טוב" = (17) ימים. סך הכל "לב טוב" = 49 ימי הספירה. כמו כן, הגימטריא של המילה "לב = 32 = כבוד.

 

הגמרא במסכת (יבמות סב ע"ב) מספרת: "12 אלף זוגים תלמידים היו לרבי עקיבא מגבת ועד אנטיפטרוס, וכולם מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום: רבי מאיר, רבי שמעון, רבי יהודה, רבי יוסי, ורבי אלעזר בן שמוע…".  הראשונים לא נהגו כבוד המסומל ע"י גאוות הלב איש בחברו, עד שבא רבי שמעון בר יוחאי  ביום ל"ג בעומר, ותיקן את ה"לב" ע"י "טוב" = "לב טוב", באותם "טוב" = 17 ימים עד שבועות, כדברי רבי חנוך העניך מאלכסנדר. לכן, "וספרתם לכם" – להנאתכם.

ל"ג בעומר – בבחינת ג"ל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (תהלים קי"ט, ג).

 

הרמב"ן אומר שהימים הללו שבין פסח לשבועות נחשבים כימי חול המועד. לכאורה היינו צריכים לשמוח בהם, ובפרט שבימים הללו, אנו משתוקקים ליום בו נקבל את התורה.

שאלת נוספת: מדוע צריכים אנו להתאבל דווקא על תלמידי רבי עקיבא? הרי לצערנו, אסונות גדולים יותר אירעו לעם ישראל לאורך הדורות?

 

התשובה לכך: מצד אחד, איבדנו 24,000 תלמידי רבי עקיבא. מצד שני, וזה הדבר העיקרי, איבדנו את תורתם ואת חידושיהם אותם שמעו מרבי עקיבא שהיה מגדולי התנאים, והיה ראוי שהתורה תינתן על ידו, כפי שאמר משה רבנו לקב"ה, כאשר הראה לו את סדר הדורות.

לעת זקנותו, דאג רבי עקיבא להעמיד 5 תלמידים חשובים בדמותם של רבי מאיר בעל הנס, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יהודה בר אלעאי, רבי יוסי בר חלפתא, ורבי אלעזר בן שמוע המהווים למעשה את הבסיס למשנה, אליבא דרבי עקיבא.

 דמיינו לכם, מה היה קורה, אם היו ברשותנו חידושים של 24,000 תלמידים, במקום 5 תלמידים.

 

הביטוי "חמישה תלמידים" המופיע גם אצל רבן יוחנן בן זכאי אומר דורשני. הרי היו להם בוודאי יותר תלמידים.

התשובה לכך: כאשר הלומדים נוהגים במידת הענווה והכבוד כלפי רבם, ורואים את עצמם כתלמידים בפני רבם, כמו אותם חמישה תלמידים, הם זוכים להתגדל בתורה.

כל זה מסביר מדוע רבן יוחנן בן זכאי שיבח את המידה הטובה של כל אחד מתלמידיו: 'עין טובה', 'לב טוב' וכו'.

בעצם, ריב"ז גילה לכל אחד מהם את המידה משורש נשמתו, בגינה הוא בא לעולם, ואותה עליו לתקן.

 

  במסגרת תיקון ההודיה  = "ההוד שבהוד" שבין אדם למקום בל"ג בעומר, יש להתמקד לדעת הרב דניאל פריש, בכך שנלמד להודות  לקב"ה על כך שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ובפרט סתרי תורה שהתגלו לנו ע"י התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי, ואפשר לנו בכלל להודות לו, וזו גם ספירת "ההוד שבהוד". כלומר, הודאה פנימית נוספת. ל"ג מלשון גל = ג"ל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (תהלים קיט, ג). (פסוק אותו מומלץ לומר כאשר מנשקים את המזוזה). 

 

במסגרת המידות שבין אדם לחברו, כאשר הוא רואה מידה טובה אצל חברו. קודם כל, יודה לקב"ה ויאמר "אשרי מלך מלכי המלכים הקב"ה שיש לו בעולמו בריות טובות בעלי מידות טובות ונאצלות.

שנית, במקרה הזה מותר לו לקנא בחברו, ויתפלל לה' שיזכה אותו ללכת בדרכו של חברו, "ונמצא משלים את חסרונו (בקנאתו ששורשה בהוד), על ידי הודאתו לבורא יתברך במידת הטוב שבחברו".

כמו כן, בזמן ההודיה לה' כמו בזמן אמירת ברכות וכו', המקום סביבו חייב להיות צנוע.

 

"וכי תזבחו זבח תודה לה', לרצונכם תזבחו" (ויקרא כב כט). על כך אומר המדרש: כי כל הקרבנות בטלים לעתיד לבוא, {בתחיית המתים}, חוץ מתודה" (ויק"ר ט, ז). זה מראה עד כמה חשוב להודות לה', בבחינת: "טוב להודות לה', ולזמר לשמך עליון, להגיד בבוקר חסדך, ואמונתך בלילות".

 

תיקון המידות בימי ספירת העומר.

 "בדבר שקשה לאדם – שם טמון התיקון"

(האר"י הק', הרמ"ק, הגר"א, רמח"ל).

 

המקובל רבנו דניאל פריש ע"ה מחבר הפירוש לזוהר "מתוק מדבש", הסביר בספרו "וספרתם לכם", מה עלינו לתקן בכל יום מימי הספירה. הוא מחלק את הימים לשבעה שבועות, כאשר בכל שבוע יש לתקן ספירה אחת. כל ספירה כוללת את שבע הספירות כדוגמא, ספירת החסד תתחלק לחסד שבחסד, לגבורה שבחסד, לתפארת שבחסד וכו'.

 

רבנו הרמב"ם מסביר בהרחבה בהלכות דעות, איך ניתן לתקן מידות כמו כעס, גאווה, קמצנות, אכזריות וכו'.

את דבריו בהלכות דעות הוא פותח כך: "דעות הרבה יש לכל אחד ואחד מבני אדם, וזו משונה מזו ורחוקה ממנה ביותר. יש אדם שהוא בעל חמה וכועס תמיד, ויש אדם שדעתו מיושבת עליו… הדרך הישרה היא מידה בינונית שבכל דעה ודעה… כל אדם שדעותיו כולם דעות בינוניות ממוצעות – נקרא חכם. ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה – נקרא חסיד" (רמב"ם. הלכות דעות א – ח).

הרמב"ם סובר שתיקון המידות הוא שלב להשגת חכמת התורה, כאשר המצוות מהוות שלב להשגתה.

 

רבנו משה קורדברו – הרמ"ק אומר: "כי הדבר שיש לו טורח בו, זה הדבר שעליו נתגלגל, ועליו לתקנו…".

 

רבנו האריז"ל אומר: גם טוב לאדם לכוון במ"ט ימים אלו לתקן כל אשר חטא בכל הז' ספירות. והמשל בזה בהיותו בשבוע הראשון, יכוון לתקן את אשר חטא ופגם בספירת החסד וכו' (שער הכוונות ענין פסח דרוש יא דפ"ו ט"ב).

רבנו אריז"ל כותב (שער הכוונות רמ"ב ט"א) שלא קל לתקן את המידות, וכך לשונו: "ונודע כל מי שמגולגל על איזה דבר שקילקל, צריך לתקנו בטורח גדול, ובמסירות עצמו עליו".

 

המגיד ממזריטש עמל שנים רבות בשביל לתקן מידה אחת ("נתיב מצוותיך, נתיב התורה אות ט).

 

רבנו חיים ויטאל בספרו שערי קדושה (חלק ב ש"ג) כותב ,שעל האדם להתמקד במצווה אחת אותה יעבוד בכל כוחו, כדי שעל ידה יבוא לשאר המצוות.

 

הזוהר הק' אומר שכל מי שמקיים מצוה אחת כראוי, כאילו מקיים רמ"ח מצוות עשה, היות ואין מצוה שלא תהיה כלולה מכל רמ"ח מצוות עשה, לפי שהן כנגד רמ"ח איברי האדם, וכל איבר ואיבר כולל את כללות האדם (זוהר ח"ג דקכ"ד ע"א).

 

רבנו הרמח"ל: בדבר הקשה לאדם – שם התיקון. לכל אחד מאתנו, ישנה חולשה לעבירה מסוימת.

 

רבנו הגר"א: "כי במה שנכשל האדם בגלגול זה הרבה פעמים, ובאיזו עבירה שחשקה נפשו במאוד, אלו הם הדברים שעליו להשתדל בהם ביותר לתקנם, כי עבורם נתגלגל עתה" (ביאור לספר יונה ד, ג).

 

רבי אלימלך מליזנסק אמר לתלמידיו שבמשך כ"ה שנים, השקיע בתיקון מצוה אחת, ועדיין לא הגיע בה לשלמות.

 

האדמו"ר סידנא בבא סאלי ע"ה. כאשר היה סופר את ספירת העומר היה כל כולו אחוז שרעפי קדושה, והיה חוזר פעמים רבות על המילה "היום" בטרם יספור. כאשר שאלו אותו למה הוא מתעכב ומכוון כל כך במילה "היום", הרי בסך הכל סופרים את היום וזהו?

 הוד קדושתו ענה להם: וכי הקב"ה אינו יודע איזה מספר היום שאני צריך להזכיר לו? וכי הוא צריך לוח שנה, הרי הכל פרוס לפניו?. את הספירה אני עושה בשבילי. אני צריך להפנים מה עלי לתקן ביום הזה. לדוגמא: היום שהיה אחד לעומר, תיקון מידת החסד שבחסד. כמו שהקב"ה עושה אתנו חסדים אין קץ, כך אנו צריכים לנהוג עם ברואיו. לנהוג לפנים משורת הדין עם כל אדם, כפי שהקב"ה נוהג אתנו.

 

                 "רבי אלעזר בן ערך אומר: "לב טוב"  (פרקו אבות, ב, ט)

 

    "לב טוב" {בגימטריה} = 49  ימי הספירה.

בעל לב טוב  – רואה את הכל בטוב ובנעימים.

בעל לב טוב –  שמח בחלקו ובטוב אצל חברו.

 

 "לב טוב": אחת המידות המהותיות בפרקי אבות, היא מידתו של רבי אלעזר בן ערך עליו נאמר ע"י רבו – רבם של ישראל רבן יוחנן בן זכאי: "כמעיין המתגבר".

התכונה הנ"ל "לב טוב", שווה בגימטריא 49, רמז ל- מ"ט ימי הספירה.

 

רבן יוחנן בן זכאי שאל את חמשת תלמידיו: רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי יהושע בן חנניה, רבי יוסי הכהן, רבי שמעון בן נתנאל, ורבי אלעזר בן ערך: "אמר להם: צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם?

 

רבי אליעזר אומר: עין טובה. רבי יהושע אומר: חבר טוב. רבי יוסי אומר: שכן טוב. רבי שמעון אומר: הרואה את הנולד. רבי אלעזר בן ערך אומר: לב טוב".

 

אמר להם ריב"ז: רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו – דבריכם" (פרקי אבות ב, ט).

ריב"ז בחר בתכונת "לב טוב" של רבי אלעזר בן ערך כתכונה הטובה ביותר מבין התכונות הנוספות אותן הציגו תלמידיו, היות וע"י הבחירה במידת 'לב טוב',  האדם יתעלה גם בשאר מידותיו.

 

בעל "לב טוב", אינו כועס אלא מקבל הכול באהבה, וזה ביטוי לאמונה בקב"ה המבקש מאתנו:

 

"תנה בני ליבך לי – ועיניך דרכי תצורנה" (משלי כג, כו). כלומר, "רחמנא ליבא בעי".

כמו כן, בעל "לב טוב" הוא שמח בחלקו ובהצלחת חברו, בבחינת "ואהבת לרעך כמוך" – עליה אמר הלל: "דעלך סני, לחברך לא תעביד". רבנו יונתן בן עוזיאל תלמידו המובחר של הלל אמר על כך: "דמן אנת סני לך, לא תעביד ליה" = מה ששנוי עליך, אל תעשה לחברך.

רבי עקיבא הלך בדרכם וקבע ש"זה כלל גדול בתורה".

 

 בן עזאי אומר על אותו פסוק: "זה ספר תולדות אדם". כלומר, בני אדם מהווים אדם אחד, נשמה אחת, לכן יש לעזור ולאהוב כל אחד ואחד מעם ישראל, מבלי לקטלגם לרעים ולטובים, ובפרט תלמידי חכמים כדברי האריז"ל.

כנראה שדברי בן עזאי, מהווים את הבסיס לדברי רבנו האר"י הקדוש שנאמרו ע"י תלמידו המובהק רבנו חיים ויטאל בשער הכוונות, שלפני תפילת שחרית, על כל אחד מאתנו לומר: "צריך שיקבל עליו מצוות "ואהבת לרעך כמוך", ויכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו, כי ע"י זה תעלה תפילתו כלולה מכל התפילות, ותוכל לעלות למעלה, ולעשות פרי, ובפרט אהבת החברים העוסקים בתורה ביחד.

צריך כל אחד ואחד לכלול עצמו כאילו הוא איבר אחד מן החברים שלו… ואם חבר בצרה, צריכים כולם לשתף עצמם בצערו… ויתפללו עליו… ומאוד הזהירני מורי ז"ל בעניין אהבת חברים" (ש. הכוונות חלק א, שער השישי, הקדמה אחת קטנה).

 

רבי מאיר בעל הנס – גדול תלמידי רבי עקיבא, קבע שאנחנו נקראים בנים של הקב"ה, בבחינת הכתוב: "בנים אתם לה' אלוקיכם" (דברים יד, א), למרות פסוק אחר האומר "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם" (ויקרא כה, נה), דבר המשקף את מידת הפרגון של רבי מאיר לעם ישראל, ובשל כך זכה להיות בעל הנס. {ראה בהרחבה מאמר על רבי מאיר בספר}.
.תכונת הפרגון = לב טוב, חסרה במחוזותינו, ויש לתת ע"כ את הדעת. המידות הטובות המופיעות בחמשת הפרקים הראשונים של פרקי אבות, מהוות מסר ומסד לפרק השישי – העוסק בדרכי קנין התורה.

 

 

"ולא תחללו את שם קדשי –

 ונקדשתי בתוך בני ישראל, אני יהוה מקדשכם" (ויקרא כב, לב).

חילול ה' – מול קידוש ה'.

 

מהפסוק הנ"ל לומדים אנו על איסור חילול ה' ומצוות קידוש ה'. הגמרא אומרת (יומא פו ע"א): העוון הכי חמור בתורה הוא חילול ה', היות וכאשר האדם עובר עבירה של חילול ה', הוא זקוק לארבעה דברים כדי לתקן: לשוב בתשובה, ליום כיפור, ייסורים תולים, ויום המיתה מכפר. הגמרא מביאה דוגמאות של גדולי אמוראים, שלא לקחו בהקפה, שמא יחשדו בהם אחרים שהם לקחו בחינם וכו'.

הרמב"ם מונה שלוש קטגוריות לחילול ה':

אם מאיימים על יהודי לעבור אחת משלוש עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים בפני עשרה, יהרג ואל יעבור.

אם מאיימים על יהודי לעבור עבירה ואפילו 'קלה' להכעיס ולהכחיש קיום ה', יהרג ואל יעבור.

יהודי שעובר עבירה סתם 'להכעיס' ולהכחיש קיום ה' קבל עם ועדה – חילול ה'.

אדם הידוע כצדיק העובר אפילו עבירה קלה קבל עם ועדה – חייב משום חילול ה', כגון שיש בידו לשלם ואינו משלם.

 

 ה'חתם סופר' אומר עד כמה תלמידי חכמים מחויבים להיזהר במעשיהם, שלא יגרמו לחילול ה'.

 ההיסטוריה של עם ישראל רצופה קידוש ה', החל מאברהם אבינו באור כשדים, חנניה מישאל ועזריה בבבל, דרך עשרת הרוגי מלכות, חללי השואה, וכלה בחללי מערכות הביטחון.

 

"אור זרוע לצדיק"

למקובל האלוקי ובעל ה"חסד לאברהם" רבנו אברהם אזולאי מחברון.

 נס כניסתו למנהרות מערת המכפלה.

 

רבנו אברהם אזולאי מראשי מקובלי חברון, אליה עלה מפס שבמרוקו, כתב בספרו הקבלי "חסד לאברהם" הדן בעקרונות הקבלה (מעין שני נהר לז'): "אור התורה המאיר בתלמידי חכמים אפילו בדורות הללו – הוא אור תורת משה רבנו, ולכן קוראים אותו רבנו".

ספרים אחרים מפרי עטו הם: "אור החמה" על הזוהר, "מעשה חושב", ו"כנף רננים".

 

זקני חברון מספרים שכאשר ביקר המושל העותומאני במערת המכפלה שבחברון, נפל לו שרביט הזהב לתוך הפיר המוביל למנהרות הפנימיות שם קבורים האבות, ולשם איש לא העז להגיע, פרט לרבי בנאה האמורא עליו מספרת הגמרא שהיה מציין מערות קבורה ומסמן אותן. הרשב"ם אמר כי רבי בנאה היה אדם צדיק גדול וחשוב, ולכן ניתנה לו הרשות להיכנס בקברי צדיקים.

 

 רבי יוחנן תלמידו, מזכיר אותו רבות בגמרא, ולהלן אמרה אחת משמו: "כל העוסק בתורה לשמה – תורתו נעשית לו סם חיים" (תענית ז, ע"א). הוא חי בדור שבין התנאים לאמוראים, ודבריו אף הובאו בברייתא

פתח המנהרות נמצא בכניסה לכיוון רחבת אהל יצחק ורבקה. המנהרות הנ"ל תועדו אחרי מלחמת ששת הימים ע"י קבוצת אנשי חיל מיהודי חברון, שאף הפיקה סרט על כך. שווה לראות.

 

כדרכם של הגויים, המושל דרש מהיהודים להוציא לו משם את השרביט. אחרת, דינם – גזירות קשות.

 לאחר התייעצות בין חכמי חברון, הוטלה המשימה על רבי אברהם אזולאי. הוא היה מפורסם בצדקותו, בענוותנותו, ובגדולתו בתורת הנגלה ותורת הנסתר, כדרכם של חכמי מרוקו בכלל.

לאחר טהרה במקווה והכנות רוחניות, ירד למנהרות כשהוא קשור בחבלים. במקום הוא זכה לגילויים רוחניים, ואף התגלה אליו אליעזר עבד אברהם הממשיך לשמש את אברהם גם בעולם האמת. הוא אמר לו שלא יוכל להמשיך לכיוון האבות. כמו כן, היות וזכה לאורות גבוהים, יחכו לו האבות בעולם האמת למחרת.

אכן, לאחר שעלה והחזיר את השרביט, עשה "משמר" עם החכמים במשך כל הלילה, וגילה להם רזין דרזין מתורת הח"ן. היטהר במקווה, ועלה בסערה השמימה ביום כ"ד מרחשוון הת"ג (1643).

 

רבי אברהם אזולאי היה אבי זקנו של החיד"א, שהיה תלמידו של רבנו אוה"ח הק', וכתב ספרים רבים בכל מקצועות התורה. הילולת החיד"א תחול מידי שנה ב-יא אדר.

 

בברכת תורת אלוקים חיים,

משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית ישראל באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה. יגאל חיון ע"ה. אלתר בן שרה ע"ה. ישראל ואברהם בני חניני ע"ה. עזיזה בת חניני ע"ה. שלום בן עישה ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.

.

לברכה והצלחה בעזהי"ת, להוצאת הספר החדש "להתהלך באור הגאולה", בהמשך לספר הקודם "להתהלך באור החיים"

 

תנועות נוער יהודיות וציוניות נוסדו והתפתחו במרוקו בשנים 1964-1944 והקיפו מאות ואלפי בני נוער בגילאי 10-8 עד 25.

ספר זה מציג את היקפן, סוגיהן, מעמדן וייחודן. זהו מחקר המנתח את משמעותן ההיסטורית ביחס לנוער שהתחנך בהן ואת חשיבותן לחיי הקהילה היהודית בתקופה שהחלה כשמרוקו היתר, נתונה לשלטון הצרפתי, ונמשכה לאחר קבלת עצמאותה ב-2 במרץ 1956. ביוני 1956 נאסרה הפעילות של תנועות הנוער הציוניות, דבר שחייב שינוי בדפוסי הפעולה שלהן והיערכות חדשה של קשריהן עם מדינת ישראל, עם הסוכנות היהודית ושליחיה ועם תנועות-האם בישראל. תנועות הנוער ניזונו הן מתנועות הנוער הצופיות והכלליות בעולם והן מתנועות-האם שלהן באירופה ובישראל, אולם לידתן ודפוסי פעילותן היו פרי של גורמים ייחודיים שנגעו ליהדות מרוקו ולצורכי הנוער היהודי בתקופה היסטורית זו.

 

בתקופה השנייה התקיימה פעילות התנועות בהיקפים מצומצמים הרבה מבעבר – כ־700-600 בוגרים, ללא שכבות צעירות וללא תהליך חינוכי שלם ורצוף. לפני ההגשמה נמשכה הפעילות לא יותר משנתיים־שלוש. שליחי התנועות, על כיסוייהם המחתרתיים, באו במגע ישיר עם מעט בוגרים שמילאו תפקידי פיקוד, כשרוב חברי התנועה לא ידעו כלל על קיומם. מעבר לשייכותם המפלגתית־פוליטית של השליחים הם היו כפופים לחלוטין להנחיות המוסד ולמפקדי ״המסגרת״. משך שהותם היה קצר ונתון לשיקולי ביטחון בלבד.

בשנים אלו פעלו התנועות הציוניות־חלוציות בשיתוף פעולה מלא ביניהן עם הנהגה מרכזית אחת, מתואמת, ועם זאת, כל תנועה שמרה על ייחודה, על מסריה, על הכשרת הקאדרים שלה ועל ארגון גרעיני עלייה להכשרות בצרפת ובארץ על פי הזרם ההתיישבותי שאליו השתייכו. תנועת בית״ר הפסיקה את פעולתה. ללא שליח היא לא יכלה להשתלב בפעולות של ה״בלט" [בָּלֵטֶ– הוא שם הקוד לפעילותן של תנועות הנוער במרוקו שפעלו במחתרת] שהיה המסגרת הבלתי לגאלית לפעולתן של תנועות הנוער במרוקו.

לעומת תנועות הנוער החלוציות המשיכו התנועות הקהילתיות בפעילותן החינוכית והחברתית כמעט באופן מלא. תנועת הצופים היהודים [F.I.E]שינתה את שמה לתנועת הצופים היהודים המרוקאים [M.I.E] עוד לפני הכרזת העצמאות של מרוקו.

תנועת הדאז׳ אף היא המשיכה בפעילותה, בעיקר הסוציאלית, בקרב היחידות העממיות, והקימה מסגרות חברתיות־חינוכיות נוספות בהנהגת בוגרי וראשי תנועת הצופים היהודים המרוקאים [M.I.E]

תנועת הצופים היהודית צברה ותק. רמתה בתחום הצופיות הייתה גבוהה והיא השפיעה על הפעילות של תנועת הצופים המרוקאית בכלל. לאחר שזכתה מרוקו בעצמאות היא השתתפה, יחד עם תנועות הצופים הערבים, בכנסים ״לאומיים״, כולל כנס גדול במיוחד בנוכחותו של יורש העצר מולאי חסן, אשר כיהן כראש התנועה הצופית המרוקאית. במקביל גויסו על בסיס אישי חלק מראשי התנועה ומפעיליה למשימות של ״המסגרת״, שלא היה להן שום קשר עם הפעילויות של התנועות החלוציות.

בחיבור זה ייבדקו גישתה והתייחסותה של כל תנועה לדת ולמסורת, לעלייה ולהגשמה, תחומים שהיו מוקדי הבחנה והכרעה בין התנועות. יחס התנועות לקהילה, לשלטון הצרפתי, למח׳זן ולסביבה הערבית המרוקאית יאפשר לנו לבחון את מידת הצלחתן כתנועות ועד כמה הצליחו לחדור לרבדים השונים של האוכלוסייה היהודית במרוקו ולהשפיע על כיווני ההגירה ו/או העלייה.

ארגוני נוער ומבוגרים

הגדרת המושג ״תנועת נוער״ לא כוללת ארגונים ומוסדות שפעלו בקרב הקהילה היהודית ובקרב בני הנוער לפני הקמת תנועות הנוער. מסגרות אלו ביטאו בעיקר את הצרכים החדשים של הנוער הלומד. בדרך כלל היו אלה בוגרי בתי ספר ״אליאנס״, שהתחנכו על השפה הצרפתית ועל תרבות צרפת, אולם הם חשו צורך, במקביל לשאיפתם ל״מודרנה״, לשמור על זהותם היהודית ועל ייחודם האתני־לאומי.

ארגונים אלה מילאו תפקיד מרכזי בגיבוש הזהות היהודית־עברית, כולל לימוד השפה העברית המודרנית והתעניינות בתהליכים שפקדו את העם היהודי בכלל ובארץ־ישראל בפרט. הם פעלו בתחומי הספורט, התרבות, העזרה ההדדית, השלמת השכלה ולימוד מקצוע. הם סייעו אחרי מלחמת העולם השנייה לאלפי צעירים בני 40-16 וסיפקו להם אפשרויות לפרוץ אל מחוץ לקהילה המסורתית ונתנו ביטוי את הזרמים החדשים שפעלו בקרב יהדות מרוקו. הם היו באופן מובהק קרקע הצמיחה לפעולתן של תנועות הנוער. להלן הארגונים הבולטים והחשובים שבהם:

1-ארגון בוגרי בתי ספר ״אליאנס״ – Association des Anciens Elèves de

l’Alliance Israélite Universelle (A.A.E.A.I

ארגון זה הוקם על ידי בוגרי המחזורים הראשונים של תלמידי בית הספר ״אליאנס״. העמותה הראשונה הוקמה בטנג׳יר ב־1893. הארגון חנך את המועדון שלו בקזבלנקה ב־1932 ועודד הקמת עמותות ברוב ערי מרוקו. חבריו פעלו כפדרציה ופתחו מסגרות לפעולות תרבות וחוגי העשרה. כמו כן סייע הארגון בתחום החינוך המשלים בקרב בני הנוער של בתי הספר ונתן חסות לקבוצות צופיות יהודיות בראשית דרכן, לפני שקיבלו אישור מן המנהל הצרפתי לפעולה לגאלית ואוטונומיה.

ארגון זה הצמיח לא מעט אנשים שהשתלבו בהנהגת מוסדות הקהילה, הפדרציה הציונית וארגוני צדקה לסוגיהם. התקיימו בו נוהלי בחירות דמוקרטיים יותר מן הנהוג במוסדות הקהילה, ובכך נוצרו תנאים למוביליות חברתית על בסיס השכלה ברוח התרבות הצרפתית.

ארגון ״שרל נטר״ — ” Association de la Jeunesse Juive “Charles Netter ארגון זה קיבל אישור לגאלי כבר בשנת 1929 על בסיס תקנון שהגיש לפעול לקידום תרבותי, פיזי, רוחני ומוסרי של אנשי הקהילה וצעיריה, תוך כיבוד החוק ונאמנות למדינה. לארגון היו מועדון ומגרשי ספורט מחוץ לכותלי המלאח. הוא מילא תפקיד מכריע בגיבוש החוגים שרצו לשלב ״מודרנה״ עם מסורת וזהות יהודית קהילתית. פעולת ״שרל נטר״ אמנם נבלמה בתקופת וישי, אך מיד עם נחיתת הכוחות האמריקאיים בקזבלנקה בנובמבר 1942 חידשו ראשיה, אלפונסו צבע, דניאל לוי ואחרים את פעילותם בקידום הספורט, על כל ענפיו, בקרב צעירי הקהילה, בהפעלת חוגי העשרה בתחומי התרבות, היהדות, בלימוד הלשון העברית ובמתן הכשרה מקצועית. כמו כן הם שאפו לפעול בקרב ילדי השכבות החלשות גם בתוך המלאה. הארגון נתן חסות לארגונים אחרים שפעלו באותם תחומים ושלא זכו לאישור מטעם המנהל הצרפתי, והבטיח אוטונומיה מנהלית וחינוכית לאותם ארגונים. ״שרל נטר״ הוציא עיתון חודשי Noar בשנים 1945-1952. בין החודשים יולי 1948־אפריל 1949 חלה הפסקה בפרסום העיתון. בירחון זה בא לידי ביטוי הקו הציוני של הארגון, וביקורת חריפה שהוטחה במוסדות הקהילה על אי עשייתם בתחומים: הסוציאלי, החינוך, הדיור והבריאות.

ארגון ״טרומפלדור״

ארגון ״שרל נטר״ עודד צעירים שפעלו בקרבו לצאת גם לפעילות חברתית ציונית בקרב ילדי המלאח על בסיס חינוך עברי, ספורטיווי, לאומי וחלוצי.

קבוצת ״טרומפלדור״ פעלה בסקציה ב׳ של ארגון ״שרל נטר״ בתחומי המלאה של קזבלנקה.³⁹

ארגון ״מגן דוד״

הארגון הוקם עוד בשנת 1920 במטרה להפיץ את השפה העברית ואת התרבות העברית. בראשו עמד ש״ד לוי שכיהן גם כיו״ר הקק״ל במרוקו ועמד בראש המשלחת לוועידת אטלנטיק סיטי ב־1944.

ארגון ״מגן דוד״ הביא להקמת בית הספר העברי למורים(Ecole Normale Hébraïque – .E.N.H) שנוהל על ידי ״אליאנס״ והעמיד מורים צעירים רבים להוראת העברית בבתי הספר ״אליאנס״.

ארגון ״בן־יהודה״

זה ארגון של קבוצת צעירים מיליטנטים וציונים. הם פעלו תחילה במסגרת ארגון ״מגן דוד״, אולם פעילותם הציונית האקטיבית הוציאה אותם מ״מגן דוד״ והם נקלטו כקבוצה אוטונומית ב״שרל נטר״ ופיתחו פעילות ציונית חלוצית. יחד עם ראשי ארגון ״טרומפלדור״ הם נפגשו עם אפרים פרידמן בביקורו במרוקו וסיפקו את הקאדרים הראשונים לארגון העלייה הבלתי לגאלית שלפני קום המדינה שהתנהלה דרך אלג׳יריה. כן הקים הארגון קבוצות להגנה עצמית.

ארגון ״חובבי השפה״

גם ארגון זה רשם לעצמו כמטרה את לימוד השפה העברית ואת הפצתה. הוא ריכז בעיקר צעירים ובני נוער דתיים. בראשו עמדו מנהיגים דתיים, וביניהם דניאל לוי מארגון ״שרל נטר״, שראו עם הזמן בארגון זה את הבסיס לפעולתם של ״ברית חלוצים דתיים״(בח״ד), ״בני עקיבא״, ״המזרחי״, ״הפועל המזרחי״ ונשות ״המזרחי״.

פעולתם הענפה של ארגונים ומסגרות אלה, בנוסף לפעולתה של הפדרציה הציונית במקום, התסיסו את הרחוב היהודי. הם הטיחו לעתים ביקורת והביעו התנגדות למוסדות הקהילה שנתפסו על ידם כפאסיביים וכנכנעים למנהל הצרפתי.

הפעילות הספורטיבית, כולל הגאווה על הצלחת הספורטאים היהודים של ארגון ״שרל נטר״ בענפי הספורט השונים: אגרוף, כדורסל, היאבקות ועוד; הפעילות תרבותית וההעשרה האינטלקטואלית; לימוד השפה העברית המודרנית; הפעלת חוגי לימוד על הציונות, על ״פלשתינה״ ופעילות ממשית לעידוד העלייה, לפני ואחרי קום המדינה, של קבוצות צעירים אלה – כל אלה דחפו חלק מהם להרחיב את היקף ־פעילותם ולכלול בה גם ילדים ובני נוער, ולא רק צעירים בוגרים. הילדים והנערים :כללו במסגרות של תנועת נוער שהיו מותאמות להם, תחילה בתנועות צופיות ולאחר מכן גם בתנועות ציוניות־חלוציות.

נוער בסערה-אריה אזולאי- הצגת הנושא–תנועות הנוער היהודיות במרוקו

עמוד 43

הפיוט "ה' למה תביט בוגדים תחריש" הוא אחד הפיוטים החזקים והמטלטלים של הרשב״ץ (רבי שמעון בן צמח דוראן). הוא נכתב ככל הנראה בהשפעת פרעות קנ״א (1391) בספרד, שבהן המוני יהודים נרצחו, נאנסו או הוכרחו להמיר את דתם. הפיוט הוא קינה אך גם זעקת אמונה].א.פ]

שיר אחר של הרשב"ץ, שעדיין לא נתפרסם , מעלה תיאור מפורט של התקופה הטראגית שלמן גזרות קנ "א ואילך . גם בשיר זה מציג המשורר את האווירה הקשה בדור של גזרות ושמד, בדור הנתון תחת מכבש כבד של איומים אלימים ופיתויים מתמידים להשתמד, בדור שכמה מטובי בניו חצו את הגבול אל העבר השני ועלו שם לגדולה. השיר חוזר וקובע באופן ברור, כי הנצרות אינה אלא עבודת אלילים ועם זה באה התמיהה הגדולה ואף הזעקה על ההצלחה המדינית של הנוצרים ועל שליטתם המוחלטת בישראל .

בשל חשיבות השיר , הוא מובא בזה במלואו מתוך כתב-יד אוקספורד 1180/ 1 , דף11 ע "ב . השיר מוגדר כ'תחינה לפר' וישב יעקב יום ב " , והוא אחד מסדרה של תחינות לפרשות השבוע , שנאמרו , כנראה, בימי שני וחמישי . השיר כתוב בתבנית מטרופית מעין אזורית, בת שש מחרוזות. בכל מחרוזת שני טורים ארוכים, הטור הראשון בן שלוש צלעות והטור השני בן ארבע צלעות, הצלע הרביעית היא סיומת מקראית המסתיימת במילה 'כסף' , ובכך נוצרת התבנית המעין אזורית. המשקל אינו מוגדר והוא נע בין ארבע לעשר הברות

ה' לָמָּה תַבִּיט בּוֹגְדִים תַּחֲרִיש / לְבַלַּע עַם עָנִי יִשְׂבַּע רִיש

גּוֹי חָנֵף כְּצִפְעוֹנִי יַפְרִיש

אוֹמֵר: 'אֶשְׂמַח כִי רַב חֵילִי / בְּיֵין נִסְכִּי עֲצַבִּי וּפִסְלִי'

אֶת קָרְבָּנִי זֶה אֵלִי / וְאֶת גְּבִיעִי, גְּבִיעַ הַכֶּסֶף

 

שָלוּ בוֹגְדִים / וְאָהֳלֵי שוֹדְדִים

וְהֵמָּה הָיוּ בַמּוֹרְדִים

'הֶאָח' אָמְרוּ עֲרֵלִים / בְּיִשְׂרָאֵל אֲנַחְנוּ מוֹשְלִים

וְנִמְכְּרֶנוּ  לַיִשְׂמְעֵלִים / בְּעֶשְׂרִים כֶּסֶף

 

מַדּוּעַ יָרַש מַגְדִּיאֵל / אַרְצוֹ הֲבָנִים אֵין לְיִשְׂרָאֵל

אִם יוֹרֵש אֵין לוֹ וְגוֹאֵל

כִּי רֵיחוֹ הִבְאִיש / כָּל בֵּן מַחְפִּיר וּמַבְאִיש

וְכָל עֶבֶד אִיש / מִקְנַת כֶּסֶף

 

עֲבָדִים בּוֹ מָשְלוּ / וּשְאֵרוֹ אָכְלוּ

בָּזְזוּ אִיש לוֹ וְאָכְלוּ

עַם חוֹטֵא וְנוֹאָל / בְּדָם פְּשָעָיו מְגוֹאָל

בְּעֵץ פִּסְלוֹ יִשְאַל / נֶחְפָּה בַּכֶּסֶף

 

וֵאלֹהִים אֵין זוּלָתוֹ / וַיַּעֲזֹב אֶת עֲבָדָיו סְגֻולָּתוֹ

בְּיַד עַם לִפְסִילֵיהֶם – תְּהִילָּתוֹ.

אוֹמֵר: 'בָּם אֶמְשוֹל וְאוֹתָם אַךְ / בְכֹחַ כְּרוּב וּמַלְאָךְ

לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר אַךְ / אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכֶּסֶף

 

נוֹדֶדֶת מִקִּנָּה / שֶׂה פְזוּרָה בְּכָל פִּנָּה

עוֹד תָּבוֹא לְצִיּוֹן בְּרִנָּה

כִּי חֶסֶד נָשְׂאָה / לִפְנֵי אֵל וְחֵן מָצְאָה

מְכָרָהּ בְּלֹא הוֹן – וְיָצְאָה / חִנָּם אֵין כָּסֶף

 

ביאורים ומקורות

1 -ה' [ . . .] לבלע : על-פי חבק' א :יג , ובוגדים הם הנוצרים . עם [ . . .] ריש : כינוי לישראל הנמקים בגלות.

-2 גוי חנף : עם רשע ונוכל , על -פי יש' י : ו .

-3 אומר [ . . .] ופסלי : דברי רהב של האויב , המתרברב כי הצלחתו באה לו בזכות דתו. על -פי יש' מח :ה .

4 -את [ . . .] אלי : הקרכן הקדוש המסמל בעיני הנוצרים את אל משיחם . ואת [ . . . ] הכסף : על-פי בר' מד :ב , ועניינו הפולחן הנוצרי .

-5 שלו בוגדים : על -פי יר' יב :א .

 -7 האח : קריאה של שמחה על שלטונם בישראל . ערלים : כינוי לנוצרים שאינם נימולים.

– 8 ונמכרנו [ . . .] כסף : על-פי בר' לז :כז-כח .

10 -9 מדוע [ . . ] וגואל : על -פי יר' מט :א .

-11 ריחו הבאיש : דיברו בו סרה.

-12 וכל [ . . .] כסף : על -פי שמות יב :מד.

-16 בעץ פסלו : כינוי של לעג לצלב העץ . ישאל : על -פי הו' ד :יב . נחפה בכסף : על -פי תה ' סח :יד

-19 כרוב ומלאך : שהנוצרים מייחסים כוח של הכרעה ועזרה למלאכים .

20 -לא בכח יגבר : ש" א ביט. אך [ . . .] הכסף : על-פי במ ' לא :כב .

21 -נודדת מקנה : זו כנסת ישראל הנודדת בגלות. שה פזורה : כינוי לישראל על-פי יר' נ :יז .

-22 עוד ] . . .[ ברנה : על -פי יש' נא :יא .

-23 כי ] . . .[ מצאה : על -פי אס' ב : טו -יז .

-24 מכרה בלא הון : על -פי תה ' מדייג ; יש' נב :ג . ויצאה ] . . .] כסף : על -פי שמ' כא :יא

 

מספרד לצפון אפריקה –השירה העברית במעבר-אפרים חזן

עמוד 56

 

 

 

פרחים ופרחחים

ניסים מ. אלבז

פתח דבר

רגיל הייתי לראות אותו – גבר נאה בשנות החמישים לחייו, עוסק בתיקון מכוניות פאר באחד הרחובות הסמוכים למקום מגוריי. כיוון שאהבתי מכוניות ספורט, קסמו לי אלה שבמוסך שלו, ורציתי לבחון אותן מקרוב. בעוד אני מהסם אם להתקרב, החליקה מפי קריאת התלהבות: ״אילו מכוניות! רק בסרטים רואים כאלה." זו משכה את תשומת לבו, והוא התקרב והציג את עצמו:

״שמי פרנסיסקו, ואתה נראה לי מוכר… אפילו מוכר מאוד." שמחתי שלא ראה בי טרדן ושהיה מוכן לפתוח בשיחה. "אני גר בשכונה,״ אמרתי, ״רק כמה בתים מכאן.״ ״אני מכיר אותך,״ אמר בהתרגשות, ״אבל מהיכן?״

״שמי ניסים,״ המשכתי, שמח על ההזדמנות לשוחח איתו. ״אני גר לא רחוק מכאן!״ הוא התאמץ להיזכר. ״יהודי אני, מישראל,״ המשכתי, ״חבר בבית-הכנסת האורתודוקסי, כמה בלוקים מכאן.״

״זהו זה! משם אני מכיר אותך, מבית-הכנסת. גם אני יהודי,״ צהל משמחה. "אתה יהודי?״ שאלתי בחיוך, כאילו היה אחד מידידיי האבודים.

״בוודאי, אני יהודי!״ ענה, ובהתרגשות חסרת מעצורים החל לספר לי את קורות משפחתו, והוסיף על אביו, שגילה להם את סוד היותם יהודים שבועות אחדים לפני שהלך לעולמו.

״לאבי קראו ׳פלביו דלה כרוז׳,״ סיפר, ״מאז ומתמיד שימש דרשן קתולי בכנסיות הפזורות בין מקסיקו להונדורם. האל הרחמן לקח אותו מאיתנו לפני כעשר שנים.״

בעודו מנגב עיניים לחות מדמעה הוסיף פרנסיסקו ואמר: ״לפני מותו גילה אבי ז״ל לשלושת בניו, שהוא יהודי שקיבל על עצמו למראית עין את הדת הקתולית מתוך הכרח המציאות של אותם הימים. כהוכחה, הוציא צרור בד מתוך ארגז עץ ששכב בעליית הגג, ובו חבילת ניירות, שהסתיר קרוב ליובל שנים, ושם סופר על מקורותיו היהודיים, על אבות אבותיו ועל כל קורות משפחתו. שנים רבות חש רגשי אשם על שהוא ומשפחתו חיו בשקר.

״באותם הימים שלטה הכנסייה הקתולית בכל מקום – כנסיות ובתי-ספר קתוליים היו פזורים בכל כפר. את כל ילדותנו בילינו, אחיי ואני, בבתי-ספר קתוליים. כילדים, לא שמענו על יהודים, המידע הזה הודחק, שכן שום יהודי לא היה יכול להתקיים בכפרים האלה. השנאה ליהודים – לאותו עם מקולל שלדבריהם צלב את ישו הקדוש הייתה לחלק מן התרבות העממית, הסביר לנו אבי, ובימי ילדותו פורעים היו בוזזים כל אדם שנחשב יהודי ואף פוגעים בו.

״אבות אבותיי העמידו פנים שהם נוצרים, ועם השנים התחתנו והתערבבו בבני המקום,״ המשיך כשראה שאני מתעניין. ״אבי היה לדרשן בכנסיות הקתוליות באזורים האלה, ושמו התפרסם בין הכפרים. בני המשפחה, שגילו את יהדותם מאוחר, התנגדו לפרסום העניין ואף איימו שיהרסו את חיי אם אגלה את הסוד. כאן, כיהודי – איני צריך להתבייש או לשנות את שמי.״

פרנסיסקו הזמין אותי אל ביתו, כדי שאוכל להביט באלבום תמונות משפחתו. בעוד הוא מחפש את אלבום התמונות, סקרתי את הקירות ואת המדפים בביתו. על אחד המדפים הבחנתי בספר תנ״ך גדול ועתיק, ולידו חנוכייה קטנה מכסף וספרים אחדים העוסקים בקבלה. ניגשתי למדף כדי לבחון את ספר התנ״ך מקרוב, שמא הוא מאותם הספרים שהיו המיסיונרים בירושלים נותנים לנו חינם. פתחתי בעמוד הראשון, הבחנתי בשורה ארוכה של תאריכים ושמות הכתובים באותיות לטיניות. בשורה התחתונה זיהיתי אותיות עבריות, ״פרימו דלה כרוז – ברית אברם – 1964״.

״מי זה פרימו?״ שאלתי אותו. ״זה אני – אפרים!״ ענה, ״אבל במקסיקו, בבית-הספר של הקתולים, נתנו לי את השם פרנסיסקו.״

סיפורו של פרנסיסקו או פרימו אינו יחיד במינו: כזה הוא סיפורם של אלפי יהודים אנוסים שאיבדו את זהותם.

גירוש יהודי ספרד הוא ללא ספק אחד הפרקים הטרגיים בהיסטוריה היהודית, וגם אם איני היסטוריון של אותם הימים, הרי עצם היותי ילד צעיר שעלה ממרוקו לישראל וחווה על בשרו גירוש מבתי-ספר ומישיבות בארץ, מחייב אותי, לתחושתי, לפתוח את הספר בסיפור הגירוש. זאת ועוד, הנדודים שנדדתי ממדינה למדינה כאן באמריקה גם הם הוסיפו סיבות לרצות ולהתעמק בהיסטוריה של אבות אבותיי בספרד.

ממרוקו לשלומי-שרידיה של תרבות חומרית- ידידה כלפון-סטילמן

 

הקדמה

בשנת תש״ם נוהלה בשלומי, עיירת הפיתוח הגלילית, עבודת שדה אינטנסיבית במסגרת פרוייקט רחב־ ממדים של אנשי אוניברסיטת חיפה שיזם ד״ ר יוסף שיטרית. הפרוייקט כלל חקר שירה, סיפורי־עם ותרבות חומרית.

אנו חקרנו אספקטים שונים של תרבות חומרית שחלפה — תרבותם של יהודים מדרום מרוקו. המחקר בשלומי בא לאחר מחקר ממושך שערכנו במרוקו בשנים 1971־1979 בנושא תרבות יהודית. במשך שני קייצים (1971־1972) עמדנו על טיבה של קהילה יהודית אחת ובשנים לאחר־מכן נסענו ברחבי מרוקו. ביקרנו בכל מקום שגרו או גרים בו יהודים: מאיזור תפילאלת והסוס בדרום ועד הריף בצפון. באותה עת חקרנו גם את התרבות המוסלמית כדי למצוא תקבולות, השאלות ואת שורשי ההשפעות ההדדיות של שתי התרבויות. כמו־כן ערכנו מחקר בארצות השכנות — אלג׳יריה וטוניסיה, כדי להבין את מכלול התרבות הצפון־אפריקאית.

המחקר בשלומי בא לבדוק מה נותר מתרבות העבר של יהודי דרום מרוקו בעולם החדש, את ההמשכיות ואת השוני. נושא מחקרנו הוא תרבות חומרית, דהיינו הביטויים הפיסיים המוחשיים של תרבות: בית, אמנות זעירה, כסות ומזון. אולם לדעתנו אין לבודד יצירה עממית או רוחנית מהמסגרת החברתית — תרבותית שבה צמחה, לכן הבאנו סקירה היסטורית קצרה ותיאור הווי חייהם של אנשי שלומי בעולם הישן. תושבי שלומי יוצאי מרוקו באו ברובם מקהיליות כפריות בהרי האטלס. הם באו עם העלייה הגדולה של שנת 1956. כל מה שייאמר כאן מתייחס לאותן קהילות — מסגרתן החברתית הכלכלית, הדתית והתרבותית. שיחזור חייהם בעולם הישן יתרום להבנת מכלול בעיות הסתגלותם בארץ והתמודדותם עם תנאים חדשים—טופוגרפיים, חברתיים ודתיים. תנאים שמחד ערערו את עולמם הישן ומאידך לא סיפקו להם תוכן חדש למלא את החלל הריק. השיחזור נעשה על פי ראיונות בשפה הערבית־יהודית. המראיינים סיפרו את קורות חייהם: חיים בכפר, נישואים, אומנויות, מקצועות, מסחר, היחסים עם המוסלמים, ההכנות לעלייה ארצה, הנסיעה, לאן הובאו, ואת חבלי הקליטה וההסתגלות בעולם החדש. סיפור חייהם של מספר מתראיינים מובא בפרק האחרון, בהסכמתם.

הבחירה היתה קשה, כי לכולם עבר עשיר וגדוש. הקריטריון היה לפי ייצוג האוכלוסייה בשלומי(כפר, עיירה, עיר), לפי מקצועותיהם־אומנויותיהם: אורגות ותופרות, עובדי מתכת ועור, וכן הובאו דברי אותם אנשים שבבעלותם נמצאו חפצים רבים. קבוצת המתראיינים היא בעיקרה מדור המעבר, דהיינו הקבוצה המבוגרת יותר.

החפצים נבחרו לייצג את התרבות החמרית הכפרית ואת האומנות העממית לפי מספר שיקולים. בראש ובראשונה עמדו היצירות של אומנים שהמשיכו את מלאכתם בשלומי, דוגמת העששית היפה או של אומנים שהביאו עמם את עבודותיהם וכליהם, כגון: החנוכייה, שטיחים ושמיכות. נכללו כלים שנרכשו מאומנים יהודים שונים אשר חתמו את שמם על יצירותיהם, או חפצים שנעשו לפי הזמנה על ידי אומנים יהודים במרוקו, דוגמת הכתובה המאוירת המרשימה שהאומן אף חתם עליה. המשותף לכל הכלים האלה הוא שהם בשימוש אצל יהודים והם נותנים לנו היבט נוסף לנושא התרבות היהודית. מרבית הכלים באים מדרום מרוקו, כי כאמור מרבית אוכלוסיית שלומי באה מכפרי הדרום. כמו כן מיוצגים כלים מן העיירה צפרו ומעיר החוף הדרומית אצווירה (מוגאדור).

 

ו. כתובת ר׳ יוסף משאש

יום ששה בסיון

ר׳ יוסף משאש – תולדות חייו ויצירתו

ת"ח, רב, מנהחג, מחבר ומשורר

(מכנאס, תרנ"ב-1892-תשל"ד-)1974

תולדותיו וחיבוריו של ר׳ יוסף משאש נשענים על מקורות שונים ובעיקר על פי דד־ ספרותית על דמותו של ר׳ יוסף משאש מאת משה בר אשר בספרו, חקרי לב (מערב), ירושלים תשעי׳ו, עמי 374-370

 רבי יוסף משאש נולד בשנת תרנ"ב-1892 בעיר מכנאם שבמרוקו ולמד שם בישיבת הרב הלפרין ובישיבת האחים הרב יוסף והרב רפאל אלקובי. הוא כיהן כרבה של העיר תלמסאן שבאלג׳יריה במשך 17 שנים מגיל 31 ועד 48 [תרפ"ד-1924-תש"א-1941]

במהלך שהותו בתלמסאן השפיע רבות על הקהילה בתקופה שבה שלטה תרבות צרפת בכל מקום. בעת כזאת הקרין הרב יוסף בפניו המאירות על הנוער שלמד בבתי ספר צרפתיים כדי להשאירם בתוך המסגרת היהודית המסורתית. תלמסאן שהייתה חלק מן הרפובליקה הצרפתית שימשה מרכז תקשורת עבור הרב לקיום קשרים בכתב ואחרים עם חכמי ישראל בכל מקום: במרוקו, באירופה ובארץ ישראל כולל עם הרב אברהם יצחק הכהן קוק.

לאחר פטירת הרב משה טולידאנו במכנאס, נתמנה הרב יוסף שם לדיין. אישיותו של הרב יוסף וקסמו קירבוהו למסדרונות השלטון וחלקו לו כבוד מטעם ארמון המלוכה עד כדי זכייה באות כבוד מהמלך מוחמר החמישי, ובמשך כהונתו הפעיל את קשריו המלכותיים לטובת היהודים. בשנת תשכ׳׳ד/1964  עלה לארץ ישראל והתיישב בעיר חיפה. ארבע שנים לאחר עלייתו נתמנה הרב יוסף לרב־ של העיר בשנת תשכ׳׳ח והחזיק במשרתו עד יום פטירתו בשנת תשל׳׳ד. היה דוד: של אביו של הרב שלום משאש, רבה של ירושלים.

גישתו ההלכתית: גישתו של הרב משאש להלכה היא מתונה הן בהתחשבות במנהג המקום והן במציאות המודרנית החדשה, כשמטרתו וכוונתו וכוונתו היא למנוע יציאת אנשים ממסגרת הקהילה ומסורת ישראל בבחינת ׳מוטב להיות שוגגיב מאשר מזידים׳. דוגמאות לך הן היתר לנשים נשואות להלך ללא כיסוי ראש מאחר שפשטה אפנה זו בקרב רוב הנשים או נאמנות של מחללי שבת על כשרות, מאחר שחילול שבת הפך לדבר שגרתי בהשוואה להימנעות של מכירת בשר טרף (שו״ת מים חיים, סימן קמג) או תשובתו הארוכה נגד חזרת הש׳׳ץ (שו"ת מים חיים, סימן דא, עמ׳ מז). הוא הטיף ליחסים תקינים בין אדם לחברו וראה בהם חלק בלתי נפרד מן היהדות.

יחסו למדינת ישראל ולציונות היה אוהד ביותר. הוא התנגד לתכנית החלוקה ותבע להיצמד לשטחי ארץ ישראל המשוחררים ולא לוותר על אף שעל מהם. לפיכך פסק שיש לחגוג את יום העצמאות בהלל והודאה (אוצר המכתבים חלק ח״ג אגרת אלף תשס׳׳ט). הרב יוסף היה צייר ואמן, ורבים מספריו מעוטרים ומאויירים בציורים.

יצירתו התורנית: הרב יוסף משאש חיבר 48 ספרים, ביניהם:

שו״ת מים חיים – שני חלקים העוסקים בכל ארבעת חלקי השולחן ערוך. החלק הראשון עוסק בדיני אורח חיים [יצא לאור בעיר פס תרצ׳׳ד/1894, ואח בירושלים תשכ"ז.

אוצר המכתבים – קובץ המכתבים שכתב הרב יוסף משאש בנושאים שונים: פרשנות המקרא והתלמוד, הלכה, מכתבי נחמה, תיאורים היסטוריים, דיון בנושא הקרבנות לעתיד, סליחות ושירים ומאמרים שונים כולל תשובות לשאלות שהפנו אליו חכמים ומשכילים. הספר יצא לאור בשלושה כרכים בחיפה, בין השנים: תשכ״ח-תשל׳׳ה.

נחלת אבות הכולל שמונה כרכים: פירוש על מסכת אבות ודרשות על פרשת השבוע שנשא כל שבת לפני מנחה.

נר מצווה – הספר מחולק לשמונה חלקים. בין השאר הספר עוסק בחג החנוכה מבחינה הלכתית ומחשבתית, ובאירועים יוצאי דופן, מבחינתו של הרב יוסף משאש, כגון מעשה יהודית ואירוע שהתרחש על יהודי מעגאז בשנת ה׳תרכ״ב. הספר הודפס לראשונה במרוקו(פאס) בשנת תרצ׳׳ט, בשנת תשכ׳׳ט הודפס שנית בירושלים עם כמה תוספות, ולאחרונה יצא על ידי קרן אוצרות המגרב בשנת תש׳׳ס.

זבח תודה על הלכות שחיטה ובדיקה, חיפה תשל׳׳ח.

ויזכור יוסף – חיפה תשל׳׳ט – פירוש להגדה של פסח לפשוטי עם ולמעמיקים ההגדה מעוטרת ומאוירת בציורים המושכים את הלב.

גרש ירחים – דיני גירושין, ירושלים תשמ׳׳ט.

בגדי ישע – פירוש על סדר ההושענות, שו׳׳ת, שירים ודרשות לחג הסוכות, ירושלים תש׳׳ן.

הוד יוסף חי – לקט פסקיו בארבעה חלקי השולחן ערוך.

 

פרטי הפיוט

כתובת: כתובה לחג השבועות – חג תורה נתנה (נר מצוה, עמי קצג)

התבנית: הפיוט בנוי מארבעים וחמש מחרוזות משולשות טורים בחריזה המתחלפת בכל סטרופה.

החריזה: אאא / בבב / …

החתימה: אלפביתי(א-ת) פעמיים ואחריהם יוסף משאש.

מקור: נר מצוה, ירושלים תשכ׳׳ט, עמ׳ קצז.

נוסח הכתובה

יוֹם שִׁשָּׁה בְּסִיוָן יוֹם בּוֹ שָׁבַת צוּר קָדַם

בְּאֶלֶף שְׁלִישִׁי שְׁנַת חֶשְׁ״קָם וּכְבוֹדָם

לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם

 

אֵיךְ הַשֵּׁם הַטּוֹב חָתָן נָעִים וְטוֹב תֹּאַר

5-גֶּבֶ"ר חָכָם בְּעֹז שִׁבְחוֹ הוּא מְבֹאָר

יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר

 

בְּנָן שֶׁל קְדוֹשִׁים שִׁבְטֵי יָה שׁוֹכֵן עֶרֶץ

תָּמִיד עָשׂוּ רְצוֹנוֹ כִרְצוֹנוֹ בְּמֶרֶץ

כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ

 

10-גִּבּוֹרֵי כֹּחַ עֹשֵׂי דְבַר אֶל חַי נֶעֱלָם

הָעֲשׂוּיִים לִבְלִי חַת אֵין עַל עָפָר מָשְׁלָם

הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם

 

דָּמוּ לַאֲבִיהֶם כִּי טָרַח בְּגָדְלָם

כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם הוּא שְׁתָלָם

15-צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם

 

הוֹד וְהָדָר שִׁבְחוֹ לְפָרְטוֹ לֹא אוּכַל

הוּא הִכְנִיעַ אֶת שָׂרוֹ שֶׁל עֵשָׂו הַסָּכָל

וָיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל

 

תאריך החופה

1. 1. יום ששה בסיון: שבו ניתנה תורה לישראל. יום…קדם: רמז שניתנה תורה בשבת על פי בבלי שבת פח ע׳׳ב ׳דכו׳׳ע תורה ניתנה בשבת׳. 2. באלף…וכבודם: בשנת אלפיים וארבע מאות וארבעים לבריאת העולם. 3. למן…אדם: על דב׳ ד,לב. כאן המניין לבריאת העולם. חש״קם: גימטרייה תמ׳׳ח.

תארי החתן וייחוסו

5-4: פירוט שבחי החתן ישראל. 4. איך השם הטוב/איך החתן: מנוסח כתובת הנישואין ׳איך החתן פלוני אמר לה לכלתא דאי. 5. גבר חכם בעוז: בשבח גבורתו וחכמתו של החתן, על פי משלי כד,ה. מבאר: בהמשך. 6. ישראל…אתפאר: על פי ישעיה מט,ג. 7. בנן של קדושים: על פי בבלי פסחים קד ע׳׳א. שבטי יה: בני יעקב, על פי תה׳ קכב,ד. שוכן ערץ: השוכן בשמים. 8. תמיד…במרץ: ישראל העושים רצונו של מקום בזריזות ובתלהבות. 9. כלם…ארץ: על פי יש׳ ס,כא. 10. גבורי… אל: על פי תה׳ קג,כ. חי נעלם: כינוי לה׳. 11. העשויים…משלם: עדה׳׳כ איוב מא,כה. העשויים לבלי חת: חזקים ומחוסרי פחד. אין…משלם: אין מי שימשול בהם ויכניעם או אין דוגמתם בעולם. 12. המה…מעולם: על פי בר׳ ו,ד. 13. דמו לאביהם: יעקב. בגדלם: בחינוכם. 14. כעץ…שתלם: נטעם וטיפל בהם מראשיתם כשתיל. כעץ…מים: על פי תה׳ א,ג. 15. צדיק יסוד עולם: על פי משלי י,כה. 16. הוד והדר: יעקב, על פי תה׳ צו,ו. שבחו…אוכל: אי אפשר למנות את שבחיו הרבים. 17. הוא…עשו: כמתואר בבר׳ לב, כה-לג. הסכל: הטיפש. שרו של עשיו: על פי רש׳׳י בר׳ לב,כה. 18. וישר…ויכל: נאבק עם המלאך וניצחו. על פי הושע יב, ה.

כתובות לשבועות בין הקב״ה החתן לבין ישראל הכלה-פיוט רבי יוסף משאש-מאיר נזרי

עמוד 487

 

 

 

 

העלייה ממרוקו

לאחר הקמת המדינה ובתוך כמה שנים התרוקנה מרוקו כמעט לחלוטין מיהודיה על-ידי שלושה גלי יציאה עיקריים. רוב היהודים בחרו לעלות לארץ-ישראל (בסך הכל עלו בין 1948 ל-1956 למעלה מ-85,000 נפשות) למרות הקשיים הרבים שהציבה בפניהם עלייה זו, וחלקם בחרו במדינות אחרות ובעיקר בצרפת.

העלייה ממרוקו היא שחנכה את גל העליות הגדולות מארצות האסלאם, לאחר שנשלחו לצפון אפריקה בתקופת מלחמת-העולם השנייה ואחריה שליחים ציונים מארץ-ישראל כשבידם תכנית לעידוד העלייה משם. זאת הפעם הראשונה שחלק זה של הפזורה היהודית קיבל התייחסות ועידוד לעלייה מצד התנועה הציונית, שהתרכזה עד כה במקום הריכוז של היהודים ומקור קשיי התנועה הציונית – אירופה.

יחד עם זאת, תהליך הקליטה של יהודי מרוקו בארץ נתקל בקשיים רבים. אחת מהבעיות העיקריות קשורה לתופעת "כור ההיתוך" (ניסיון ליצור חברה בעלת קווי אופי אחידים בארץ על-פי דגם "הצבר"): החברה הקולטת הפגינה יחס עוין ומזלזל כלפי הנקלטים, היא לחצה עליהם לוותר על סמלים וערכים חברתיים שהביאו מארצות מוצאם ואילצה אותם להיטמע בחברה הישראלית על-ידי התערבות בתחומי החיים של העולים- מתעסוקתם ומסגרות התיישבותם ועד לפרטים הקטנים והבסיסיים ביותר, כגון ההיגיינה האישית שלהם.

תופעה זו נגעה במיוחד ליהודי מרוקו והיוותה קושי רב עבורם, שכן היא פגעה בכבודה של מסגרת המשפחה המסורתית המרוקנית ולערעור הסמכות של ראש המשפחה.

קושי נוסף בלתי מבוטל הוא הבעיה העדתית. בעיה זו נולדה במעברות (שלב הביניים אחרי מחנות העולים, בדרך לקבלת דיור אך השהות שם התמשכה והשפיעה מאד על העולים) שם החלה ההפרדה בין "אשכנזים" ל"ספרדים". האינטליגנציה האשכנזית נטתה לשפוט את יהודי מרוקו על-פי העוני, הבערות וחוסר היכולת להשתלב בחברה הישראלית, אף על-פי שלא ידעו דבר על התרבות והאידיאלים שלהם. יחס הבוז פגע בעולים ממרוקו יותר מהעוני, בנוסף התבטאויות רבות שנשמעו בתקשורת (כגון "פרימיטיביים") התפרשו בעיניהם כגזעניות, והעלו בהם את הטענה, כי בארצות מוצאם הם כונו "יהודים" אך כאן, בישראל הם מכונים "מרוקאים" או "מזרחים".

בנוסף לקשיים שצוינו לעיל, עמדו בפני יהודי מרוקו גם קשיים כלכליים, משתי סיבות עיקריות: הראשונה, הייתה פריסת ההתיישבות של העולים בארץ. יישובי הפריפריה היו מאוכלסים בעיקר בעולים ובבני עולים מצפון אפריקה, בכלל, וממרוקו בפרט, וחלוקת המשאבים בין הפריפריה למרכז לא הייתה שווה: מערכות החינוך והתעסוקה בפריפריה היו דלות משאבים. הסיבה השנייה, הייתה "מדיניות הצנע" שהונהגה בארץ החל מ-1952. היא פגעה קשות בעיקר באוכלוסיית העולים, אשר הגיעו לארץ מחוסרי כל. הצמצום בכל ענפי המשק עיכב את חיסול המעברות, הרע את מצב התעסוקה והתזונה של העולים ופגע ברמת השירותים שניתנו להם.

גם האופי המסורתי של יהודי מרוקו היווה מכשול בפניהם, בגלל אופי החברה הקולטת והתנערותה של האליטה האשכנזית מן המסורת והדת. לעומת זאת, במרוקו לא הייתה תנועת רפורמה, ולא אידיאולוגיה חילונית אנטי-דתית. נטישת המצוות באה רק מתוך הנוחיות או מתוך רצון להדמות למתקדמים ולאירופאים.

הדילמה של הסלקציה בעליית יהודי מרוקו וחלקו של שליח הסוכנות היהודית – זאב חקלאי – בסוגייה זו.טל רוסט-תלמידת תיכון

לידתה של עיירה.

 

גוראמה  הוא שמה של עיירה קטנה באזור תאפילאלת שבדרום מרוקו, המרחק בינה לבין גבול אלג'ריה, לצד מזרח, הוא קילומטרים אחדים ואילו ממרכז בירת תאפילאלת היא מרוחקת כמאה קילומטר.

 

גוראמה שוכנת במרכזם של כעשרים כפרים הפרושים ממזרח וממערב, בהם מתגוררים למעלה מעשרים אלף תושבים ערבים, החיים על חקלאות וגידול צאן ובקר. העיירה הוקמה ביוזמת הצרפתים בשנת 1912, עת הסתיים כיבוש מרוקו, והצבא הצרפתי החליט להקים מחנות למטרות פיקוח על המעבר בין שתי ארצות מוסלמיות, אלג'יריה ומרוקו.

—————————————————————————————————-

 

 

תקופת הבהלה של ״אוצרות״ המחצבים הסתיימה, והיהודים חזרו לעסקיהם לאחר ששיקמו אותם, והמשיכו בחייהם הצנועים והפשוטים. הם נאלצו לוותר על הרעיון להתעשר מהר לפני שהפכו לעניים של ממש. היה רק אחד שהצליח למצוא את מקום האוצרות האמיתיים ודאג לרשום אותם כחוק על שמו, לגייס שותפים ולהתחיל בניצולם הלכה למעשה. זה היה עסו־או־ מוחה השייך הערבי, אשר מזלו האיר לו פנים בכל אשר פנה ובכל אשר שלח את ידו. כדי לא להסתבך בצרות עם שלטונות הכיבוש הצרפתי, דאג עסו לרשום את כל עסקי־המחצבים ויתר העסקים על שם אחיו עדי, אך הוא היה ונשאר הבעלים האחד והיחיד.

באחד מלילות החורף של שנת 1950 גרם שיטפון בנהר לאסון מחריד בקרב יהודי ה״מלאח״ בעיר ספרו. הנהר עלה על גדותיו וסחף עימו בתים שלמים על דייריהם היהודים. אבל כבד ירד על אוכלוסיית יהודי ״סיפרו״ ועל היהודים במרוקו בכלל, אשר נחלצו לעזרת אחיהם וסייעו בשיקום שרידי־ המשפחות ההרוסות. רבים התייאשו מחיי ״המלאח״ ועלו מייד אחרי האסון לישראל. יהודי ״סיפרו״ ידועים היו בכל מרוקו כתלמידי־חכמים המרבים בתלמוד־תורה בישיבות הרבות, אשר'בהן נקלטו ילדים רבים מכל רחבי־ הארץ.

בעיר ״סיפרו״, התחילה האישה היהודיה לראשונה בתולדות יהדות־ מרוקו, ללמוד תורה לא פחות מהגבר, ורבות מהנשים הפכו לרבניות והנהיגו את מסורת־ישראל בקרב הנשים. אולם אליה וקוץ בה; דווקא מקרב הנשים המלומדות בתורה, יצאו אחדות מקהל ישראל ונישאו לגויים. כל מחאות הוריהן ופעולות ראשי־הקהילה, לא הועילו כדי להצילן. רוב יהודי ״סיפרו״ עלו לישראל בשנות החמישים וגם המורה אפריאט שלום מגוראמה, יוצא ״סיפרו״ עזב את העיירה אחרי שלוש שנים טובות בהן ביסס את בית־הספר והרחיב את פעולותיו. המורה מתתיהו צרויה שבא להחליפו, היה גם־הוא יוצא ״סיפרו״.

למורה החדש, צרויה, נשלחה מורה, עזר כנגדו והכיתה הגדולה התפצלה לשתיים ונקלטו בהן תלמידים חדשים בגיל צעיר.

בית־הספר היהודי עבר לבנין אחר, שהורחב ולידו נבנה בית־מגורים למורים, ניתנו להם תנאים יותר טובים וגוייסו לעבודה כמה עוזרים: שרת, טבחית ושליח. חלפו אך שנתיים והמורה צרוייה נשא לאישה את המורה פאני שעבדה אתו, והם המשיכו, כבעל ואישה, לשרת את יהודי־העיירה במשך עוד שנתיים נוספות. התפעלותם של יהודי העיירה מהמורה צרוייה לא ידעה גבול, גם בשל עורו האדום ושיערו האדמוני. לאחר ארבע שנים בעיירה, עזבו השניים, ובמקומם באו שני מורים מהעיר פאס, חיים יונס וארוסתו אסתר. אלה זכו לתנאים טובים עוד יותר, ולרשותם הייתה מכונית שבה נסעו כל יום שישי מחוץ לעיר, דבר שהקל עליהם מבחינה חברתית, להמשיך בעבודתם בעיירה תקופה ארוכה. במשך שנה אחת אחרי שהזוג צרוייה עזב את העיירה, ולפני שחיים יונס ואסתר תפסו את מקומם היה שם מורה בשם בן־לולו, אשר במשך כל שנת־הלימודים ישב ממש על ״קוצים״ וחיכה לסוף השנה כדי לעלות לישראל. בן לולו היה אחד היהודים המעטים במרוקו אשר הציונות הייתה כל מאודו ושום נושא אחר לא עניין אותו.

הוא הטיף כל הזמן ליהודי־העיירה לעלות ארצה ושקע עמוק בשאיפתו לשרת בצבא ולהפוך לקצין ישראלי. רבים ״נדבקו״ באהבתו העזה של בן לולו לישראל ומחלו לו על הזלזול בעבודת־ההוראה שלו בבית־הספר. בן־לולו לא התרכז בעבודתו אפילו יום אחד והיה נכנס ויוצא לכיתה פעמים אין ספור מחוסר סבלנות ומחוסר ריכוז בעצמו ובענייניו. נדמה היה לכולם שבן לולו נמצא כבר בישראל ורק גופו ממשיך להתהלך כמו רוח רפאים בעיירה ובסביבה. הוא הספיק במשך הזמן ללמוד את כל נושא הצבא הישראלי, הקיבוץ, המושב, הממשל וכל השאר, וראשו היה שקוע כל כולו אך ורק בענייני ישראל. מישהו היציע לו להפסיק את עבודתו ולעלות מייד, אך הוא דחה זאת למרות רצונו העז, מאחר והתחייב בפני הנהלת־אליאנס לעבוד כל השנה ולזכות אחר־כך בפיצויים על כל שנות עבודתו.

בן־לולו היה קיצוני בדעותיו על הערבים מזה וקיצוני עוד יותר בביקורת על היהודים שאינם מתעוררים לעלות מיד לישראל. הוא לעג בגלוי לכל מי שהתנגד לדעתו על ישראל למרות שחשש מפני הערבים שמא יאשימוהו בפעילות־ציונית. לא זכורה תקופה של התעניינות בישראל כמו תקופתו של בן־לולו בעיירה.

 

אימת החלום-נהוראי מאיר שטרית –פרקים מהאפוס של יהדות מרוקו 1983- מבוכות תש׳׳ח במרוקו

עמוד 89

 

"אם בחוקתי תלכו –

ואת מצותי תשמרו, ועשיתם אותם" (ויקרא כב, ג).

רבנו-אור-החיים-הק' חיבר ברוח קדשו,

מ"ב = 42 פירושים לפסוק הנ"ל, בן שמונה מילים.

מאת: הרב משה אסולין שמיר

רקע לכתיבת הפירושים הנ"ל.

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' נהג לשחוט בכל יום חמישי עגל לכבוד שבת, ואת בשרו חילק לתלמידי חכמים עניים. לקראת אחת השבתות, נטרף כל הבשר שנשחט לתושבי העיר סאלי, מפאת מגיפה שפגעה בבקר.

השוחט התייצב  בפני רבנו-אור-החיים-הק' כדי לשאול את פיו, מה לעשות. הרב לקח אותו לרפת בקר של יהודי, ולאחר שסרק את העדר, הרב הצביע על אחד העגלים ואמר: "זה לא יהיה טרף, היות והוא נועד לתלמידי חכמים". אכן, לאחר השחיטה, הנס קרה ובשרו נמצא "חלק".

 

 לגביר העיירה, מאוד חרה שאין לו בשר לשבת, ודרש בתוקף מרבנו לקבל מנה, ואף היה מוכן לשלם על כל העגל. רבנו הסביר לו שהבשר הוקדש לחכמים, כך שלא יוכל לקבל. כאשר העשיר ראה שתלמיד חכם אחד הנראה כעני מקבל את מנתו, הוא פנה לרב והחל לזלזל באותו תלמיד חכם. הרב שמע ולא הגיב.

בלילה, ניגלה אליו בחלום מו"ר אביו הרה"צ רבי משה בן עטר ע"ה והודיעו, שנגזר עליו בשמים לצאת לשנת גלות, בגלל שלא מחה בפני אותו עשיר, על פגיעה בתלמידי חכם.

במוצש"ק, הרב לקח את מקלו ותרמילו ויצא לגלות, כך שבכל לילה ישן באחת הקהילות, מבלי לגלות את זהותו.

 

"כי טל אורות טלך" (ישעיה כו יט).

בערב שבת ק', יורדים לעולם ט"ל אורות של "נשמות יתירות",

 המתחברות לצדיקים המקבלים את השבת מתוך שמחה, קדושה וטהרה (זהר).

 

ביום שישי ערב שבת פרשת "בחקותי", רבנו-אוה"ח-הק' היה בדרכו לאחת הקהילות. בחצות היום, רבנו טבל בנהר לכבוד שבת, והתיישב בצלו של עץ תמר, כדי לקרוא את הפרשה שניים מקרא ואחד תרגום.

הרב התקדש לקראת שבת המלכה, וזיכוהו משמיא לחבר מ"ב פירושים לפסוק הראשון של הפרשה "אם בחקותי תלכו – ואת מצותי תשמרו, ועשיתם אותם", כאשר בכל פעימה כשישב לנוח, חידש י"ד פירושים אותם חרט במקלו על החול, מחוסר כלי כתיבה, כך שלכל סעודה, חידש י"ד פירושים.

 

"כי טל אורות טלך" (ישעיה כו יט). על הפס' הנ"ל אומר הזהר הק': בעש"ק יורדים לעולם ט"ל אורות בבחינת "נשמות יתירות" המתחברות לצדיקים המקבלים את השבת מתוך שמחה, קדושה וטהרה.

 רבנו-אור-החיים-הק' אכן זכה להתחבר לאותן נשמות קדושות מהעולם העליון, דבר שהשרה עליו רוח ממרום, בדמותם של מ"ב פירושים מתוקים מדבש, המשופעים בחידושים זכים וטהורים מעולם תורת הח"ן.

 

 

 

 

ביום השישי לקראת פרשת "בחקותי",  מן הראוי ללמוד את אותם פירושים בעיון,

  ובכך להתחבר לרבנו הק', בבחינת "אגורה באוהלך – עולמים" (תהלים סא ה).

 כאשר לומדים מתורת הצדיק, הוא מתחבר אלינו. {הלימוד מהמילה 'עולמים', ולא עולם}.

 

בהגיעו לעיר, נכנס רבנו לביכנ"ס והתיישב בפינה, כאחד העניים מדלת העם. בתום התפילה, ניגש אליו השמש והזמינו לביתו, וגם נהג בו כבוד, למרות שלא ידע את זהותו האמתית. בתום הסעודה, סיפר לו השמש שמקובל אצלם אחרי הסעודה, ללכת לרב הקהילה, כדי לשמוע דרשה, ואכן כך עשו.

רב העיר היה מקובל עצום וכבר בפתיחת דבריו גילה להם שגילו לו משמיא י"ד פירושים שחודשו באותו יום, ע"י רבם של ישראל, הרה"ג רבנו חיים בן עטר, בעל האור החיים הק'. הרב גם הדגיש בפניהם, שהפירושים הנ"ל נלמדים בשמים. לשמע התארים, רבנו-אוה"ח-הק' נעמד ואמר: "חיים", (בלי תארים), דבר שגרם למהומה רבתי. "איך אתה מזלזל ברבם של ישראל ומכנה אותו בשמו הפרטי בלבד, צעקו המשתתפים? רבנו-אוה"ח-הק' התיישב ולא ענה.

 

בדרכם חזרה הביתה, המארח הסביר לו שגם למחרת אחרי סעודת שבת, הם ילכו לדרשת הרב, ושלא יגרום בושות, היות ורבי חיים בן עטר נחשב לאיש קדוש, ורבם של ישראל.

 בדרשתו השניה, הרב סיפר על עוד י"ד פירושים שחוברו ברוח הקודש ע"י רבנו-אור-החיים-הק', והוא זכה לקבלם.

כאמש, כן עתה. רבנו-אוה"ח-הק' נעמד על רגליו ואמר "חיים" (ללא תארים).  שוב כולם התרגזו, אבל רבנו לא ענה.

 

 הדברים חזרו על עצמם גם בסעודה שלישית, ומשתתפי השיעור החליטו לשים אותו במעצר באחד המחסנים, על כך שפגע ברבם של ישראל.

במוצ"ש לפני ההבדלה, סערו רוחות חזקות ובית המדרש מט ליפול, דבר שהפליא את הציבור, היות והחורף כבר חלף לו, והאביב במרכזו, כך שלא יכלו לקיים את ההבדלה על היין.

רב הקהילה שכאמור היה מקובל גדול, עשה שאלת חלום בה הוסבר לו, שלא ניתן להבדיל כל עוד רבנו-אור-החיים-הק' נמצא אצלם במעצר, ושר הגהינום זועף, על כך שלא יוכל לחדש את פעילות הגהינום, כל עוד רבנו-אוה"ח-הק' לא הבדיל על היין.

כמו כן, נאמר לרב הקהילה שיבשר לרבנו-אוה"ח-הק', שהיות והוא התבזה במשך השבת – מידה כנגד מידה, רשאי להפסיק את עונש הגלות, ויוכל לשוב לביתו ואל בית מדרשו. הציבור ביקש סליחה מרבנו-אוה"ח-הק' שהסביר להם את פשר המעשה, אח"כ עשו סעודת מלווה מלכה לכבוד ה' ומשיחו – רבנו-אוה"ח-הק'.

מוסר השכל מהסיפור הנ"ל:

 זהירות בכבוד תלמידי חכמים.

 

נ – ע – ל: לחכמים האמתיים ישנם שלושה כוחות:

 נ-שיכה, ע-קיצה, ל-חישה. ר. תיבות נ-ע-ל,

לכן ה' אמר למשה: "של נעליך מעל רגליך".

 אל תשתמש בכוחותיך הרמוזים במילה נ-ע-ל נגד עמ"י.

(רבי צבי אלימלך מדינוב, "בני יששכר").

 

 

חייבים לנהוג כבוד בתלמידי חכמים ככתוב (פרקי אבות ב, טו): "והוי מתחמם כנגד אורן של תלמידי חכמים –

והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה – שנשיכתן נשיכת שועל – ועקיצתן עקיצת עקרב –  ולחישתן לחישת שרף –

וכל דבריהם כגחלי אש". ר"ת נ-ע-ל.

"והוי זהיר בגחלתם": הביטוי הנ"ל רומז לכך שהגחלים מטעים, לעיתים הם נראים ככבויים, אבל במגע איתם, נכווים.   

 כנ"ל תלמידי חכמים. התורה אותה ספגו בקרבם, יכולה לגרום לצרות צרורות לפוגעים בהם, גם אם זה בצדק.

 סיפורים רבים אודות אנשים שנפגעו מקפידת תלמיד חכם, ידועים למכביר.

 

 

 

 

       "אם בחקותי תלכו,

                 ואת מצותי תשמרו, ועשיתם אותם" (ויקרא כו, ג).

"הא מה אני מקיים 'אם בחקותי' – שתהיו עמלים בתורה".

 (רש"י ע"פ תו"כ בחוק' פרשה א, ב).

 

מעלת מצות לימוד תורה, שמקרבת את הגאולה:

"מצות עשה על האיש ללמד את בנו תורה.

ואם לא למדו אביו, חייב ללמד עצמו".

(שו"ע י"ד  סימן רמה).

רמז לגאולת מצרים: "ובני ישראל יוצאים ב-י"ד רמה" (שמות י"ד ח"י).

 

בזכות לימוד תורה – ניגאל ב–י"ד רמה.

רבנו-אור-החיים-הק': "כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצוות,

אין משה חפץ לגאול עם של בטלנים מן התורה" (שמות כז, כ).

 

פרשת השבוע "בחקותי", מבטיחה לעם ישראל שפע של ברכות, בכל תחומי החיים.

א ביטחון כלכלי: "ונתנה הארץ יבולה, ועץ השדה יתן פריו… ואכלתם לחמכם לשובע" (ויקרא כו ד – ה). המדרש אומר: "כדרך שעשתה בימי אדם הראשון" (ספרא). "ואכלתם לחמכם לשובע" – "אוכל קמעא, והוא מתברך במעיו" (שם).

 

ב שלום ובטחון: "וישבתם לבטח בארצכם. ורדפתם את אויבכם, ונפלו לפניכם לחרב…" (ויקרא כו ז).

 

ג. שלום בתוך עם ישראל: "ונתתי שלום בארץ" – בין בני ישראל, כדברי הרמב"ן. (ויקרא כו ו).

 

ד. שלום לחיי עולם הבא: "ונתתי משכני בתוככם, ולא תגעל נפשי אתכם. והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים, ואתם תהיו לי לעם" (רבנו-אוה"ח-הק'. ויקרא כו יא – יב).

 

מהאמור לעיל עולה, שישנו כוח רוחני בידי עם ישראל לשנות את סדרי בראשית, ואף לנסות לחזור לימי אדם הראשון בגן עדן טרום החטא, כדברי המדרש: "בשעת בריאת העולם, נטלו הקב"ה לאדם הראשון והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הם. כל מה שבראתי – בשבילך בראתי.

תן דעתך  שלא תקלקל ותחריב את עולמי. שאם אתה מקלקל, אין מי שיתקן אחריך" (קהלת רבה ז).

 

הצופן לקיום השפע הרוחני והכלכלי הנ"ל – טמון בפס' הפותח את פרשתנו:

"אם בחקתי תלכו, ואת מצותי תשמרו, ועשיתם אותם" (בחקותי כו, ג). ע"י עמל התורה וקיום מצוותיה (רש"י ע"פ ויק"ר)..

כעת ניתן להבין, את הקשר הסמאנטי הבא לידי ביטוי, בסמיכות שבין פרשת בחוקותי, לבין חג מתן תורה הבעל"ט.

 

בחג השבועות – חג מתן תורה, אנו נידונים על לימוד תורה (השל"ה הק').

השל"ה הק' כתב בשם ספר "תולעת יעקב": ודע כי כמו שבראש השנה רצה הקב"ה להשגיח ולדרוש מעשה האדם, כן רצה ביום מתן תורה להשגיח ולדון על 'פירות אילנות העולם'. ופירות האילן הם הנשמות. והדין ביום זה, הוא על שביטלו עצמם מן התורה, והוא אומרם 'נידונים על פירות האילן" –  שלא הושלמו כראוי". שלא למדו תורה כראוי.

יוצא שבחג מתן תורה, נידונים אנו על כמה חידושי תורה נחדש, וכמה אורות מהאור הגנוז האלוקי נגלה, וכו'.

 לכן, חשוב מאוד עניין התעלות בתורה ובמידות, לקראת חג מתן תורה.

 

 מצות לימוד תורה:

שו"ע י"ד סימן רמה.

"מצות עשה על האיש ללמד את בנו תורה. ואם לא למדו אביו, חייב ללמד עצמו…".

הטור מוסיף ב- י"ד סימן רמה: שנאמר: "ולמדתם אותם את בניכם" (דב' יא, יט).

 

י"ד סימן רמה: רמז לכתוב בגאולת מצרים: "ובני ישראל יוצאים בי"ד רמה" (שמות י"ד ח"י).

רבנו-אוה"ח-הק' אומר: בזכות התורה ניגאל ע"י משה רבנו: "ולזה נתארך הגלות, כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצוות, אין משה חפץ לגאול עם של בטלנים מן התורה" (שמות כז, כ).

ב- י"ד סימן רמו פוסק מרן: "כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו, בין בעל יסורים, בחור בין זקן גדול. אפילו עני המחזר על הפתחים,

אפילו בעל אישה ובנים – חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר: 'והגית בו יומם ולילה".

 

       "אם בחקותי תלכו,

                 ואת מצותי תשמרו, ועשיתם אותם" (ויקרא כו, ג).

 

רבנו-אור-החיים-הק'

הקדיש מ"ב פירושים מתוקים מדבש לפס' הנ"ל,

כדי להנחות אותנו – איך לעלות במעלה הר ה', לקראת חג מתן תורה,

 וע"י כך לזכות במנה אחת אפיים מהאור הגנוז שבה.

 

וכן, לזכות בברכות הגשמיות והרוחניות הפותחות את הפרשה:

"וישבתם לבטח בארצכם, ונתתי שלום בארץ… ונתת משכני בתוככם…

והייתי לכם לאלהים, ואתם תהיו לי לעם…", ולהימנע מהקללות שבה.

 

"ודברת ב"ם  – בשבתך בביתך, ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך" (דב' ו, ז).

ב"ם = מ"ב גימ' 42. רמז ל- מ"ב פירושי רבנו.

מהפס' לומדים, שמצוה ללמוד תורה בכל מקום בו אנו נמצאים.

להלן י"ב פירושים – ד' לכל סעודת שבת.

 

פירוש א':

רבנו-אור-החיים-הק' מביא בראש דבריו את דברי המדרש המסביר שהביטוי "אם בחקותי תלכו", מתייחס ל"עמל התורה". להלן לשון המדרש: "אם בחקותי תלכו', יכול אלו המצות. כשהוא אומר 'ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם', הרי מצות אמורות. הא מה אני מקיים 'אם בחקותי תלכו' – להיות עמלים בתורה" (רש"י ע"פ תו"כ. בחוקותי פרשה א, ב).

באף מצוה בתורה, לא נאמר שיש לעמול בקיומה, פרט למצות לימוד תורה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' כדרכו בקודש, שואל שאלות על מבנה הפסוק.

א. מדוע "קרא הכתוב 'עמל התורה, חוקה"?

תשובה: "לצד שיש בה אפילו ללמוד דברים שלמדם פעמיים שלוש והם ידועים אצלו. כי חפץ ה' בעסק התורה, חוקה חקק" כלשון קדשו. לכן, הקב"ה ברא את השכחה, כדי "שיהיה האדם לומד ושוכח".

בביטוי "חוקה חקק" רומז רבנו, שיש ללמוד לעומקם של דברים, עד שתהיה התורה חקוקה על לוח ליבנו, כדבריו בספרו "ראשון לציון" {ספרו הראשון בא"י}, וכך דברי קדשו: "יצוונו לטרוח בתורה להשיג עומקם. לא לשטחיות הדברים, אלא החכמה וההתבוננות בה, ולהוציא דבר מתוך דבר, כי זהו עיקר הידיעה… כי כל העוסק בתורה בלי טורח לרדת לעומקה, הרי זה ככוסס חיטים מבלי דעת. ואחר עשות מלאכות הנעשות בחיטים – יטעם כצפיחית בדבש. וזה העוסק בתורה, צריך להתיש כוחו ולהעמיק לדעת עומק דבריה… ואחר שירד לעומק העניין, יולדו לו עניינים רבים" (ראשון לציון. משלי ב, ב).

"אדם לעמל יולד" (איוב ה, ז).

על הפסק' הנ"ל אומר רבי אליעזר: ולהורות כי האדם חסר, וצריך אליו השלמה וכו'.

באדם ישנם ג' כוחות אותם צריך להוציא אל הפעל. א. כוחות הגוף. ב. כוחות הרוח. ג. כוחות הנשמה.

כוחות הגוף – כאשר האדם יאכל באופן בריא ויעסוק בספורט, הוא יפתח את יכולותיו הגופניות.

כוחות הרוח – לאדם יש חכמה בינה ודעת. במידה וילמד וישכיל, יוכל להגיע להישגים גבוהים במדע.

כוחות הנשמה – ליהודי יש נשמה אלוקית היוצאת אל הפעל, רק ע"י לימוד תורה וקיום מצוותיה.

 

"אם תבקשנה ככסף, וכמטמונים תחפשנה – אז תבין יראת יהוה" (משלי ב, ד).

אם נתייחס לתורה כמו שאנחנו מתייחסים להצלחה בעסק, אז נבין מהי יראת ה'. אנשי עסקים עושים לילות כימים להצלחת עוד עסקה, ראה החקירות האינסופיות בתחום.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "בבוא עת הלימוד של אדם, והנה איש אומר לו כי הזדמן לפניו ריווח גדול בלתי נמצא, והוא יעמוד מהספר ויבטל קביעותו, ידע שחורש רעה, כי מכחיש חס ושלום בהבטחת הקב"ה שאמר העוסק בתורה – נכסיו מצליחים" (עבודה זרה יט ע"ב. ראשון לציון משלי ג).

 

בשיר בו חותם רבנו-אוה"ח-הק' את התורה,

הוא מדגיש את עניין הלימוד לעומק. להלן השיר:

 

"מבאר אנוכי תורה הקדושה / שקיבל מסיני רבנו משה.

 הגבר! בי תחדד עשתונותיך / בפירושי שום תשום בינותיך.

במראה מקום תן עיניים / ויאירו דברי באור החיים.

 ואז תיוושע מאלוהי השמים / ברוב עושר ושנות חיים.

 ברכות יחולו על ראשך / כאשר תאווה גם נפשך".

 

(השיר בו חותם רבנו-אוה"ח-הק' את פירושו לתורה, השיר נשמט מדפוסים מאוחרים,

 ע"פ הרב ראובן מרגליות בספרו "תולדות אור החיים" עמ' מו.).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש בשיר הנ"ל, שרק ע"י עמל התורה הכולל מיקוד למידה ועיון במקורות, נוכל לזכות להאיר באור תורת אלוקים חיים. וכדברי קודשו בשיר:

 "הגבר! בי תחדד עשתונותיך / בפירושי שום תשים בינותיך / במראה מקום תן עיניים / ויאירו דברי באור החיים".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בספרו 'חפץ ה': "וצריך המעיין לבדוק עד מקום שידו מגעת. ואם ידע דאיכא תלמיד חכם מעיין יותר ממנו בפלפול ובסברא – יבוא אצלו  לידע עומק הש"ס ומוצאיו ומובאיו, ותבוא עליו הברכה" (שבת פח ע"ב. ד"ה גמרא למיימינים):.

 

הרשב"י – בוצינא קדישא, שבימים אלה עוסקים אנו בהילולתו, זכה להוריד לעולם את אור הזהר הגנוז בתורה – בגלל דבקותו, התמקדותו, צערו, והתמסרותו לתורה ללא גבול, במשך שלוש עשרה שנה. רצף ומיקוד מטרה.

 

"רבי שמעון אומר: המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר, מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו" (אבות ג, ז). אתה לומד – תלמד, בבחינת "אדם כי ימות באוהל" – אוהלה של תורה.

 

רבי עקיבא שישב ועסק בתורה ללא הפסקה במשך עשרים וארבע שנים, זכה שכל המשנה אליבא דרבי עקיבא, כדברי רבי יוחנן: "סתם מתניתין – רבי מאיר, סתם תוספתא – רבי נחמיה, סתם ספרא – רבי יהודה, סתם ספרי – רבי שמעון. וכולהו אליבא דרבי עקיבא" (סנהדרין פו ע"א).

המסר האמוני מדבריהם הקדושים: עלינו להתמקד ולהתמיד במה שאנחנו לומדים ועושים.:

באת ללמוד – תלמד. באת להתפלל – תתפלל, באת לברך – תברך וכו'. אל תפסח על שני הסעיפים. 

 

"במראה מקום תן עיניים / "ויאירו דברי באור החיים".

 עלינו לעיין היטב במקורות הרבים, היות וכל רעיון תורני מבוסס על מקורות רבים אותם קיבלנו במעמד הר סיני.

 

במצות לימוד תורה, קיימות שתי מצוות:

האחת – לימוד תורה על מנת לקיים את מצוותיה בבחינת הכתוב: "והגית בו יומם ולילה, למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו, כי אז תצליח את דרכיך, ואז תשכיל" (יהושע א, ח).

 

השניה – לימוד תורה, לשם קיום מצות עשה של ידיעת התורה. (הלכות תלמוד תורה. שו"ע הרב, פרק ב' סעיף ד).

הלימוד השני נקרא בשם "חוקה".

 

עיקר לימודם של האמוראים היה בשינון החומר. הגמרא בתענית (ח, ע"א) אומרת שהאמורא ריש לקיש היה חוזר על לימודו ארבעים פעם לפני שהגיע אצל רבי יוחנן, כדי שהלימוד יהיה מחודד בפיו.

הגמרא במסכת מגילה אומרת, שהאמוראים חזרו על תלמודם 40 פעם, עד שנראה כמונח בכיס: "תנא מיניה ארבעים זימנין, ודמי ליה כמאן דמונח בכיסיה" (מגילה ז ע"ב). למה בכיס ולא בכספת? בכיס, אדם רגיל למשמש בכיסו, כדי לבדוק את כספו. כלומר, בכל רגע נתון, האדם חייב להיות מחודד בדברי תורה, ולשלוף מיד את חידושיו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "וטעם אומרו 'חקתי' לשון רבים, ירמוז לב' תורות. תורה שבכתב ותורה שבעל פה.

 ומסורת התיבה לשון יחיד, שאין וא"ו בין קו"ף לתי"ו, לומר כי תושב"ע היא כלולה בתורה שבכתב, ושם בנינה.

עוד רמז באומרו 'חקתי לשון רבים, שצריך לקבוע עיתים בתורה ביום ובלילה.

והמסורת לשון יחיד, כי ב' העיתים הם ביום אחד".

 

עוד שאלות: מדוע המילה "בחקתי" שהיא בלשון רבים, נכתבה ללא וא"ו – בחוקותי.

כמו כן, מדוע לגבי שמירת "חקתי" התורה משתמשת בפועל "תלכו".

וכן מדוע לא נאמר: "אם תהיו עמלים בתורה", במקום "אם בחקתי תלכו".

 

 סיכום הפירוש הראשון של רבנו-אור-החיים-הק':

 

א. ללמוד תורה גם בדברים הידועים לנו, "כי חפץ ה' בעסק התורה, חוקה חקק…".

ב.  ללמוד תורה שבכתב וגם תורה שבעל פה.

ג. לקבוע עיתים לתורה יומם ולילה.

 

ד. ללמוד תורה גם בדרך. "וטעם אומרו לשון הליכה, לומר שצריך לעסוק בתורה אפילו בהליכתו, על דרך אומרו 'ובלכתך בדרך'  (דברים ו ז), באהבתה ישגה תמיד" (ע"פ משלי ה יט): "באהבתה תשגה תמיד", עד שישכח את כל טרדותיו המפריעות לו ללמוד תורה.

ה. ללמוד וגם ללמד אחרים. את זאת הוא לומד מכך שמבטאים "בחקתי" בלשון רבים, ללא האות ו'.

ו. התורה צריכה להיות חקוקה בליבנו, לכן השימוש במילה "בחקתי".

 

 פירוש ב':

 להרגיל את הגוף ואת הנשמה בלימוד תורה, עד שרגליו של האדם ילכו מאליהן לבית המדרש, כמו שאמר דוד המלך: "חישבתי דרכי, ואשיבה רגלי אל עדותיך" (תהלים קיט נט).

וכדברי קדשו: "שהיה דוד המלך חושב לעשות עניינים {אחרים} – ורגליו מוליכים אותו מעצמם אל בית המדרש, לרוב החפץ והרצון והרגילות בדבר. והוא אומרו: 'אם בחקותי תלכו' – פירוש, הליכתכם מעצמה תהיה אחריה, כמאמר דוד לרוב החשק והרגילות".

על האדם להרגיל את  בלימוד תורה, עד שרגליו של האדם ילכו מאליהן לבית המדרש, כמו שאמר דוד המלך: "חישבתי דרכי, ואשיבה רגלי אל עדותיך" (תהלים קיט נט).

 

הקנה מידה לאהבת התורה יהיה: ההליכה לביהמ"ד, תהפוך לטבע שני אצל אוהב התורה. המדרש מסביר שדוד אמר: "רבש"ע, בכל יום הייתי מחשב ללכת למקום פלוני…, והיו רגלי מביאות אותי לביהמ"ד. לכן, הסבר הפס' יהיה:

 אם תעמול בתורה = {בחקתי},  התוצאה תהיה: "תלכו" = ילכו רגליך מאליהן לבית המדרש.

 

זוהי אבן הבוחן  לאהבת התורה, כדברי רבי מאיר בפרקי אבות: "הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה… ואם בטלת מן התורה – יש לך בטלים הרבה כנגדך" (ד, י). לימוד תורה על כף המאזניים – מול כל דבר אחר. השאלה, במה אתה בוחר.

                                                                              

 

פירוש ג':

לימוד תורה ע"פ: פשט, רמז, דרש, סוד = פרד"ס. לכן, "תלכו" בד' הדרכים,  בחקתי – ברבים = ד' פירושים.

וכלשון קודשו: "עוד ירצה ע"פ מאמרם ז"ל (זהר בלק, רב ע"א), כי התורה יש בה ד' דרכים, והם פשט, דרש, רמז, סוד. ומאלו נפרדו ע' פנים, וכל אופן לכמה אורחין, ושבילין, ונתיבות – והוא מה שאמר 'חקתי' לשון רבים, תלכו, פירוש: בכל אורחין ושבילין ילך בהם בפירוש הכתובים, ולא יאמר שאין בתורה אלא פשט המובן לכל".

 

פירוש ד':

 "נפש בריאה בגוף בריא". בכדי שתוכל לעמול בתורה, בבחינת "בכל דרכיך דעהו" (משלי ג, ו), תדאג לבריאות הגוף, כך שתוכל לעבוד את ה' בכל אשר תפנה. וכדברי קודשו: "וכתב רמב"ם: ישים אל ליבו שיהא גופו שלם וחזק כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת ה'. שאי אפשר שיבין וישתכל בחכמות והוא רעב וחולה או אחד מאיבריו כואב…". נמצא המהלך בדרך זה כל ימיו עובד ה', עד כאן. והוא מאמר הכתוב כאן: 'אם בחקתי תלכו' – בשביל עסק התורה תלכו בכל דרככם באכילה, במשתה, בדיבור וכו', בכל מעשה המסובב מהטבעיות". כלומר, העיסוק בענייני העולם הזה – יהיו לצורך עבודת ה' כמו לימוד תורה. נדגים מהאוכל. לאכול, בבחינת: "צדיק – אוכל לשובע נפשו" (משלי יג כה), ולא לתאבון.

כ"כ, "תלכו" – הליכה ממש, הליכה רפואית כדברי הרמב"ם בהלכות דעות: "ישים על ליבו שיהיה גופו שלם וחזק כדי שיהיה נפשו ישרה לדעת את ה'" (הלכות דעות פרק ג').

 

אומרים בשם הרמב"ם את נוטריקון המילה בר-יא-ות:

בר = בולם רוגזו + יא = יגביל אכילתו + ות = ויגביר תנועתו.

כך, יוכל כל אחד מאתנו לזכות לעמול טוב יותר בלימוד תורה, ובעצם בכל מה שאנחנו עושים.

 

פירוש ה':

"הרשות נתונה ללומדי התורה לפרש בה ולדרוש בכמה אורחין ושבילים, ותלמיד ותיק יחדש בדרשת הכתובים כאשר יכול הכתוב שאת, ככל אשר תשיג ידו בתורתו… בפרדסה" {ע"פ: פשט, רמז, דרש וסוד}. התנאי יהיה: "ואת מצותי תשמרו' – פירוש: שלא יהיה מגלה פנים בתורה שלא כהלכה. כגון, שלא לטהר את הטמא. 'ועשיתם אותם' – שלא לטמא את הטהור. והוא מאמרם ז"ל: 'המגלה פנים בתורה שלא כהלכה – אין לו חלק לעולם הבא" (אבות פ"ג. משנה יא).

פועל יוצא מאמור לעיל: אתה יכול לדרוש כאוות נפשך, אבל בהתאם לכתוב {"כאשר יכול הכתוב שאת"} והכי חשוב,  בהתאם להלכה.

 

פירוש ו':

"ולא עם הארץ חסיד' (אבות ב, ה). אסור לעם הארץ להתנהג בחסידות, שיעשה חומרות וגדרים כמנהג החסידים. כי לפעמים יעשה חומרא בדבר שהוא אדרבא עבריין", ורבנו מביא דוגמא לכך מהגמרא על אדם שגדר עצמו לקיים מצות עונתה דווקא בליל כיפור, היות והקביל אותה לשבת, וראה בה מצוה גדולה, ברוב עם ארציותו.

לכן נאמר בפס' "אם בחקתי תלכו' שהוא עסק התורה, אז 'ואת מצותי תשמרו' – פירוש: תעשו להם משמרת, כדי לקיימם גדרים ושמירות, ולא זולת זה" כדבר קדשו. כלומר, רק אדם שעוסק בתורה ובקיא בהלכה, יכול להתנהג בחסידות.

 

פירוש ז:

"הוי גולה למקום תורה" (אבות ד, יד) כדברי רבי מאיר. לגלות לכל מקום בו אדם יכול ללמוד תורה, כמו רב אידי שהלך למקום לימודו במשך שלושה חודשים, למד יום אחד, ואח"כ חזר לביתו מהלך ג' חודשים, כך שלמד רק יום אחד (חגיגה ה ע"ב). על שמו נטבע מטבע הלשון: "רבנן בר בי רב – דחד יומא".

הסבר הפס': "והוא אומרו 'אם בחקתי' שהוא עסק התורה – צריכים שתלכו ממקומכם אחריה".

'ואת מצותי תשמרו' – שעיקר עסק התורה צריך שיהיה לשמור ולעשות. והוא אומרו 'אם בחקותי' – שהוא עסק התורה, תנאי הדבר, 'ואת מצותי תשמרו, ועשיתם אותם".

 

רבנו מביא את שאלת התוספות (ברכות י"ז ד"ה 'העושה'): פעם נאמר בגמרא (ברכות  יז ע"א): "הלומד שלא לשמה – נוח לו שלא נברא", ופעם נאמר: "לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה", עונים התוספות: "כי הם ב' אופני לימוד שלא לשמה: א' – לקנטר, וא' להתכבד. לקנטר – נוח לו שלא נברא. להתכבד – יעסוק , שמתוך וכו'" {שלא לשמה יבוא לשמה}.

רבנו אומר עוד: שאין ללמוד בבית, היות ובני הבית יטרידו אותו, לכן נאמר: "תלכו – צריכים שתלכו ממקומכם אחריה".

בהמשך אומר רבנו לאחר פלפול ארוך: "התורה מגנה ומצלא מיצר הרע" (ע"פ סוטה כא ע"א), בתנאי שילמד תורה לשמה. דואג ואחיתופל שלא עסקו בתורה לשמה, התורה לא הגנה עליהם וחטאו. וכדברי קדשו: "אלא מעתה, דואג ואחיתופל מי לא עסקו בתורה, אמאי לא אגינא עלייהו? ולדברנו אין קושיא: שהם היו לומדים {תורה} מתחילתם שלא לשמה, אין כוח בתורה כזו להגן עליו מיצר הרע".

 

פירוש ח:

רבנו מביא שתי סברות מהגמרא, איך להילחם ביצר הרע. רבי יוחנן {חנינא} ורבי יונתן הלכו בדרך, והגיעו לצומת דרכים. בדרך אחת היה בית עבודה זרה, ובדרך שניה – בית בושת. רבי יוחנן הציע לעבור בדרך עבודה זרה, היות ובין כך אנשי כנסת הגדולה ביטלו את יצר עבודה זרה, כך שלא יחטאו. רבי יונתן הציע לעבור בדרך בית בושת, כך שיצרכו להתגבר על היצר הרע, ויזכו לשכר גבוה (עבודה זרה יז ע"א).

רבנו פותר את הבעיה: לאור הפס' שלנו "אם בחקותי תלכו וכו', יש לנהוג כדעה השניה של רבי יונתן, שאם עמלים בתורה = 'אם בחקותי תלכו', ואני מבטיחכם ש'את מצותי תשמרו' –  שיהו כופין יצרם. ואם תאמר ולמה יכניס עצמו בספק {להתגרות ביצר}, לזה אמר 'ועשיתם אותם' – כדי שתטלו שכר כעושה מצוה וכו', כדברי קדשו.

 

פירוש ט:

"התורה נקנית במ"ח דברים – בתלמוד, בשמיעת האזן, בערכת שפתים… במיעוט סחורה, במיעוט תענוג, במיעוט שינה, במיעוט שיחה וכו'" (פ. אבות ו). הסבר הפס' לאור המשנה: "והוא מה שאמר כאן 'אם בחקותי תלכו – אם אתם חפצים להשיג התורה, תנאי הוא הדבר: 'ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם', שהם אותם מ"ח דברים, כי יש בהם בחינת המניעות. וכנגדם אמר 'תשמרו', ויש בהם בחינת המעשה, וכנגדם אמר: 'ועשיתם אותם'.

רבנו-אוה"ח-הק' אומר בנושא עמל התורה: "הצדיקים הגם שעושים מצוות, וכל עסקם בתורה, אינם מרגישים שיש להם עמל, על דרך אומרו (תהלים עג טז): "עמל היא {הוא} בעיני", אלא אדרבא, כאדם המרוויח וכאדם המשתעשע בשעשועים – לרוב חשקם בתורה" (רבנו-אוה"ח-הק'. במ' כג כא).

 

פירוש י:

רבנו טוען: עסק התורה יותר חשוב מקיום מצוות, היות ו"עבירה מכבה מצוה, ואין עבירה מכבה תורה (סוטה כא ע"א).  כאשר אדם עושה עבירה, זה יתקזז לו ע"י מצוה אותה עשה. עם הזמן, אם ימשיך להרשיע, עלול להישאר ללא מצוות. מצות עסק התורה לעומת זאת, תלווה את האדם לעולם העליון, כדברי רבנו בפרשת אחרי מות (ויקרא ח"י ד): "עוד יכוון באומרו ללכת בהם על דרך מה שאמר הנביא: 'צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו' וגו' (יחזקאל לג יב). שאם יהיה צדיק כל ימיו וירשיע לבסוף, הרי זה הפסיד זכותו, ולא ילך עמו {זכותו} ביום לכתו לעולם העליון, לזה ציוה ה' ואמר: "ללכת בהם".

 

פירוש מ"א:

על האדם לזכור כל יום את יום המיתה, כך יקיים מצוות, וכל ימיו יהיה בתשובה.

רבנו אומר ע"פ המשנה: "ושוב יום אחד לפני מיתתך" (אבות פ"ב). וכדברי קדשו: "והוא מאמר 'אם בחקותי', שהיא גזרת המיתה שחקק ה', שאין מידו מציל. אם תלכו בהם, שכל יום יאמר למחר ימות, זה ודאי 'ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם" כדברי קדשו.

 

פירוש מ"ב.

הזוכה ללמוד וללמד תורה מתוך עמל רב כמו רבי חייא, יזכה לעלות ולהתעלות בעולם האמת, ללא סיוע של מלאכים. רבנו מביא את המעשה על אליהו הנביא שאמר לרבנן: "סימן להכיר כסאו של רבי חייא בהליכתו מגן עדן של מטה לישיבה של מעלה – שהיה עולה מעצמו ולא היה צריך למלאכים להעלותו כשאר הצדיקים. וזה השגתו הייתה, באמצעות השתדלותו בעסק התורה לעצמו ולאחרים" (בבא מציעא פה ע"ב) כדברי קדשו.

הסבר הפסק': "אם בחקות – אם תעמול בתורה, 'תלכו' – תלכו ותעלו בעולם האמת, ללא סיוע מלאכים.

 

השם מ"ב.

 

הוא אחד משמותיו הקדושים של הקב"ה. "אמר רב יהודה אמר רב: שם בן מ"ב אותיות אין מוסרים אותו אלא למי שצנוע ועניו ועומד בחצי ימיו, ואינו כועס ואינו משתכר, ואינו מעמיד על מידותיו, וכל היודעו והזהיר בו והמשמרו בטהרה, אימתו מוטלת על הבריות ונוחל שני עולמות – העולם הזה והעולם הבא". (קידושין עא, ע"א).

העולם נברא בשם מ"ב. כיצד? הפסוק הראשון בבראשית פותח באות ב', והשני מסתיים באות מ' = מ"ב.

 

הרמב"ם כתב שבתפילין יש מ"ב אזכרות הוי-ה.

כמו כן, "אהי-ה (אשר) "אהי-ה" גימ' מ"ב – 42. {הוי-ה – גימ' "יוד – 20 + ה גימ' 5  + וו גימ' 12 + ה גימ' 5} גימ' מ"ב.

התפילה הקבלית "אנא בכוח" של רבי נחוניה בן הקנה – בת מ"ב תיבות.

מ"ב מסעות נסעו בני ישראל בדרכם במדבר לארץ ישראל.

בקריאת שמע נאמר: "ודברת בם" – לדבר בתורה "בם" גימ' מ"ב – 42.

 

"אור זרוע לצדיק"

מידת הענוה של רבנו הרש"ש הק'

רבי שלום מזרחי שרעבי ע"ה:

 

רבנו הרש"ש שימש כראש ישיבת המקובלים "בית אל" בעיר העתיקה בירושלים, במשך כ"ו שנים, בין השנים 1751 – 1777. הוא נחשב לאחד מגדולי המקובלים בכל הדורות, ובר סמכא בכל מה שקשור בפרשנות כתבי רבנו האריז"ל.

כתבי הרש"ש, ממשיכים לתפוס מקום של כבוד בכותל המזרח, בעולם הקבלה:

"סידור הרש"ש" בו כלולות כוונות עמוקות ע"פ תורת הקבלה, ובו מתפללים המקובלים.

"רחובות הנהר". "פירוש והגהות שמ"ש" = {שלום מזרחי שרעבי}, "אמת ושלום". "נהר שלום".

 

רבנו הרש"ש נולד בשנת ת"פ – 1720 לרבי יצחק ע"ה. יש האומרים שהוא נולד ביום פטירתו של המשורר רבי שלום שרעבי ע"ה, בצנעא או בשרעב שבתימן. עוד בילדותו, הוא התמסר ללימוד תורת הנגלה ותורת הנסתר.

בילדותו התייתם מאביו, דבר שאילץ אותו לצאת לעבודה לפרנסת אמו ואחיו הקטנים.

למרות העבודה, הנער ברוך הכישרונות, המשיך לעסוק בתורה, ובפרט בספרי קבלה בכל רגע פנוי.

 

יום אחד, שלום הנער החליט להגיע לישיבת המקובלים "בית אל" בירושלים, כדי להתבשם מתורת הקבלה שפרחה בין חכמיה, ובראשם המקובל האלוקי הרב גדליה חיון ע"ה, מייסד וראש הישיבה.

הדרך לירושלים הייתה ארוכה וקשה. מעדן שבתימן לבומביי שבהודו, ומשם לעיר הנמל בצרה שבעיראק. בכל מקום אליו הגיע, הוא עבד כדי לממן את הכרטיס לתחנה הבאה. בבגדד הוא עבד כעגלון של גביר. בערבים ובשבתות המשיך ללמוד בספר הזהר, בישיבה שעל קברו של הרב יצחק גאון. מבגדד המשיך לחלב שבסוריה, ומשם לארץ ישראל.

כאשר הגיע סוף סוף לישיבת המקובלים "בית אל" בירושלים, הוא ביקש מראש הישיבה לעבוד כשמש תמורת אש"ל. מידי יום, הוא ישב בפינה עם ספר תהלים, אבל אוזניו היו כרויות לחידושי תורת הח"ן שבקעו מבית המדרש.

 

עם הזמן, התחילו להתעורר שאלות בשיעורי הקבלה, להן לא היה מענה מצד ראש הישיבה הרב גדליה חיון ע"ה.

בכל לילה, הרש"ש הצעיר נהג לכתוב את התשובות לשאלות על פתק, אותו הסתיר בספרו של ראש הישיבה.

התופעה הנ"ל חזרה על עצמה מספר פעמים, דבר שהדהים את ראש הישיבה כאשר פתח את הספר למחרת. תדהמתו גדלה עוד יותר, מעומק התשובות הקבליות שהיו בפתקים, והיה בטוח שאליהו הנביא זכור לטוב כתב אותן.

 

ביתו של ראש הישיבה חנה, החליטה להתחקות אחרי התופעה. באחד הלילות, היא ראתה איך הרש"ש השמש שם את הפתק עם התשובות בספר. הבת רצה מיד לאביה וסיפרה לו על כך, דבר שפתר את חידת הפתקים.

הרב גדליה ע"ה, ניגש חיש מהר לחכם שלום הצעיר, כדי לתהות על קנקנו. חכם שרעבי ביקש מהרב גדליה שלא יגלה את זהותו האמתית, היות והוא מעדיף להמשיך לשרת כשמש.

 

ראש הישיבה הרב גדליה חיון חשב אחרת, היות והוא הבין שמן השמים העלימו ממנו תשובות, כדי שחכם שלום הצעיר יענה את התשובות, ובכך זהותו האמתית תתגלה. לכן, כבר למחרת הוא הושיב אותו לידו בשיעור לתדהמת חכמי הישיבה, וגם נתן לו את ביתו חנה לאישה.

בהיותו בן 31, הרש"ש התמנה לשמש כראש הישיבה אחרי מות הרב גדליה חיון ע"ה, שהיה ידוע כקדוש עליון.

הרש"ש שימש בקודש כ"ו שנים – כמנין הוי-ה. הוא זכה לכך שגם בנו הרה"ג חכם חזקיהו יצחק ע"ה, ונכדו הרה"ג חכם רפאל אברהם ע"ה, ישמשו בקודש כראשי הישיבה.

 

הרש"ש יסד חברת רבנים מפורסמים בשם "חברת אהבת שלום". בין תלמידיו, ניתן למנות את גאון הגאונים החיד"א שפרסם עשרות ספרים, הרה"ג יום טוב אלגזי ששימש כראש הישיבה אחרי פטירת הרש"ש, הרה"ג ישראל יעקב אלגאזי ע"ה. הרה"ג רבי גרשון מקיטוב – גיסו של הבעש"ט שהיה מבוגר מהרש"ש בעשרים שנה, בכל זאת ראה בו כרבו. הרה"ג חכם חיים די לה רוזה ע"ה – מחבר הספר הק' "תורת חכם" בו העמיק בכוונות הרש"ש. הרב היה ידוע כבעל מופת, ומקובלי ירושלים התייחסו אליו בהערצה וביראה, ואמרו עליו: "הממנו יפלא דבר, וכל רז לא אניס ליה".

הוא נפטר ביום ו' תמוז, ונקבר בהר הזיתים ליד רבו הרש"ש ע"ה.

 

יום אחד, כאשר הרש"ש היה בדרכו לישיבה, הוא פגש אישה עיוורת, יחפה ולבושת בגדים בלויים, המחזיקה בידה את ביתה הקטנה. זה היה יום חורפי בו ירדו גשמים עזים, והדרך הייתה מלאה שלוליות מים ובוץ.

ללא היסוס, הרב פשט מעליו את מעילו, וכיסה את האישה וביתה. הוא גם חלץ נעליו, ונתן אותן לאישה, כשהוא הולך יחף וללא מעיל. כך הוא צעד ברחוב לצד האישה וביתה, עד שהגיעו לביתו.

 

הרב הזמין את האישה לביתו, וביחד עם נאוות ביתו הרבנית חנה, הם כיבדו את האישה וביתה במזון, בגדים ונעליים.

האישה שאלה את הרב לשמו, אבל הוא התחמק באומרו שגם הוא היה יתום וה' עזר לו, לכן הוא עזר לה.

 האישה לא הרפתה, ושוב שאלה לשמו. הרב ענה: "שמי שלום". האישה קישרה את השם שלום עם שם משפחתו שרעבי, עליו שמעה רבות, ואז שאלה את הרב שוב: "האם זה אתה הרב שלום שרעבי ראש ישיבת בית אל?". הרב נאלץ להודות, כדי שלא להוציא דבר שקר מפיו.

 

האישה הזדעזעה מכך שביטלה את הרב מלימוד תורה, וגרמה לפגיעה בכבוד תלמיד חכם, שהלך יחף ברחובה של עיר.

הרב הרגיע אותה ואמר לה: "חסד עשית עמי. שנים שאני לומד תורה, והיום יודע אני שאני לומד כראוי.

רק אדם המסוגל להפסיק את לימודו על מנת לעזור לנצרך – נחשב אדם שלומד תורה באמת".

 

בברכת "חזק חזק ונתחזק", נחתום בעזהי"ת השבת, את ספר ויקרא – ספר הקרבנות.

את נוסח הברכה מוצאים אנו אצל יואב בן צרויה שר צבא דוד שבירך את אחיו אבישי

בצאתם למלחמת מצווה נגד ארם ובני עמון, וכה בירך:

"חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו –  וה' יעשה הטוב בעיניו" (שמואל ב, י, יה).

המלבי"ם מפרש: "ציווהו שיתחזק: א. בעד עם ה' ב. בעד ערי אלוקינו… כי תשועת ה' צריכה שתי הכנות:

• ההכנה הטבעית {להילחם}. ב. וההכנה המחשבתית {לשם ה'},

 

בברכת תורת אלוקים חיים,

 משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. יגאל חיון בן אסתר רינה ע"ה. יגאל בן מיכל ע"ה. ישראל ואבהם בני חיניני ע"ה. עזיזה בת חנינ י ע"ה

 

לבריאות איתנה וברכה והצלחה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה. להצלחת הנכדים נ"י יונתן בן קרן ואורי בן ענבל הי"ו בצבא ה'. משה חי בן חנינה הי"ו.

 

 לברכה והצלחה בעזהי"ת – להשלמה והוצאת הספר החדש "להתהלך באור הגאולה", כהמש לספר הקודם "להתהלך באור החיים" מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות .

מעמדה המיוחד של הלשון הארמית

מכל לשונות היהודים יש מעמד מיוחד ללשון הארמית, או ליתר דיוק לחטיבות שונות של הארמית היהודית. בחטיבות האלה בולטות ארמית המקרא, הארמית של תרגום אונקלוס, לשון התלמוד הבבלי והלשון המלאכותית של הזוהר. כידוע, הארמית מלווה את העברית כשלושת אלפים שנה, עוד מראשית תקופת המקרא, כפי שניבט מספרי המקרא שנכתבו בתקופת הבית הראשון, ובכלל זה השירה הקדומה שבמקרא. המגע של העברית עם הארמית ניכר ביתר שאת בספרי הבית השני, כגון ספר דברי הימים ומגילת אסתר. והוא ניכר כמובן גם במגילות מדבר יהודה ובספרות התנאים. כל הספרות הזאת נכתבה כשהעברית הייתה עדיין לשון חיה ומדוברת, ובכל זאת היא ספגה לתוכה יסודות ארמיים והשפעות של הדקדוק הארמי.

כבר בתקופת הבית השני, ואין צריך לומר בתקופה שלאחריה, צמחה ספרות תרגומים בארמית לספרי המקרא. בסופו של דבר, לפני למעלה מ־1,800 שנה הפכה הארמית ללשון הדיבור והכתיבה של היהודים בארץ ישראל. ובדיאלקט אחר שלה נכתבו החיבורים החשובים של האמוראים והגאונים בבבל, ובראשם התלמוד הבבלי. למעשה מאז שנת 200 בערך העברית והארמית חיות בסימביוזה שנמשכה עד הזמן החדש.

לאורך כל ימי הביניים ליוותה הארמית את העברית הכתובה. מילים וביטויים ארמיים חדרו לרוב לכתיבה העברית בכל התקופות, ויש סוג של עברית שהיה בלול בארמית – הכוונה לעברית הרבנית שהיא לשון מעורבת עברית וארמית. למשל כזאת היא העברית שנכתבה באירופה בימי הביניים, כפי שהיטיב לתאר אליעזר מאיר ליפשיץ ״ויש סגנונים מן הדורות ההם, שהם קרובים להיות ללשון תערובת״.

במעבר של הכתיבה העברית אל המודרנה, שהתחיל באמצע המאה השמונה־ עשרה ואולי עוד לפני כן, ואחר כך בהתחלת מעשה התחייה של הדיבור העברי במוצאי המאה התשע־עשרה ובראשית המאה העשרים, מילאה הארמית תפקיד חשוב בחזרתה של העברית לחיים מלאים. רק בעשורים האחרונים של המאה העשרים חל ניתוק של העברית הכללית מהארמית. עם זאת, הניתוק הזה לא פקד את החברה הדתית, ובמיוחד את החברה החרדית המקיימת מגע חי עם הטקסטים הארמיים.

אם יש לשון יהודית הראויה להיקרא הלשון היהודית בה״א הידיעה ( Par excellence) זו הלשון הארמית. הרבה מהספרים שעיצבו את אורחות החיים של העולם היהודי בגלות לכל אורכה כתובים בארמית, כך הם תרגומי המקרא בארמית ובמיוחד התלמוד הבבלי ובמועד מאוחר יותר גם ספרות הקבלה וראש לכולם ספר הזוהר. ולא מעט ספרים אחרים הכתובים עברית, יש בהם נוכחות ברורה של הארמית.

בעניין זה יש להעיר הערה בלשנית חשובה. הבוחן את לשון התלמוד הירושלמי או את לשון התלמוד הבבלי, יגלה שרוב הטקסט בהם כתוב עברית, ואף על פי כן לשונו של כל אחד מהחיבורים האלה היא ארמית. בראשון מדובר בארמית היהודית של ארץ ישראל, ובשני מדובר בארמית היהודית הבבלית. זאת לדעת: לא מספר המילים בטקסט קובע את לשונו. רק לאחרונה בחנתי את הלשון בשני טקסטים:

השטר מתקופת שמעון בר־כוכבא שהתגלה באזור בית עמר שבדרום הר חברון;

טקסט רבני שכתב חכם יהודי ממרוקו בראשית המאה העשרים. בשטר הקדום כלולות 106 מילים, יותר מ־20 מילים הן שמות פרטיים של אנשים ושל מקומות, רוב מכריע של יותר מ־80 המילים הכלליות הן עבריות, ורק מיעוט קטן של המילים הן ארמיות, ואף על פי כן לשון השטר היא ארמית. הטקסט מדבר ארמית ומשלב בתוכו נוסחאות עבריות ארוכות. וכך הוא בדרוש של החכם ממרוקו שנכתב בערבית. בחלקו הראשון של הדרוש יש כ־1,100 מילים. מספר היסודות העבריים הכלולים בו הוא מעל 700, ומספר היסודות בערבית הוא פחות מ־.400 הדרשן ממרוקו שילב בלשונו מילים רבות וביטויים עבריים; כן שיקע בו פסוקים ומאמרי חז״ל שתרגם לערבית רק תרגום חלקי. יודגש כי בתוך המילים העבריות והארמיות מצויות אצלו גם מיליות לא מעטות, שהיו ידועות לציבור קוראיו כמילים שאולות בערבית שבה כתב את הדרוש שלו, כגון אפילו, ודאי, על זה הדרך, מסתמא, אדרבא ועוד.

משה בר-אשר-לשונות היהודים והעברית-מעמדה המיוחד של הלשון הארמית

עמוד 39