מורשת יהדות מרוקו

בסיום התפילה העגומה הזאת, שנאמרו בה קינות שונות בתוכן ובניגוניה, מתפזרים האנשים איש איש לביתו ולמשכבו על הארץ ללא מצע. בין היתר יש ששמים למראשותם במקום משכבם אבן, רגב אדמה ובצל אחד.

על־פי אחד ההסברים מתוך רבים, לנוהג זה, מסמלת האבן את האבנים אשר השליכו הנוצחיסיעל היהודים הגולים, ששירכו דרכם והם כבולים בשלשלאות ברזל, אל מחוץ לארצם ההרוסה, הרחק מחורבות מקדשם. רגב האדמה מסמל את התפוררות המבנה היקר, המפואר והקדוש, הבצל מסמל זליגת הדמעות על כל אלה, ועל העם שנתפרד כקליפות הבצל הזה, הנתלשות בזו אחר זו.

למחרת השכם בבוקר עוד גברה אוירת הנכאים, וחזיונות אלה חוזרים ומדגישים יתר עגמת נפש ודאבון הלב וקדרות חיצונית. אחרי התפילה בלי טלית ותפילין, קוראים קינות במחרוזת ארוכה, שחוברו ברובן על ידי רבי יהודה הלוי. קוראים גם קינות שחיברון חכמים ופייטנים אחרים, וכן משל פשוטי העם מדורות ראשונים ואחרונים. לשונם לא חסרה כושר ביטוי, גם הספיקה לקינה מרה. נאמרו גם קינות בערבית מוגרבית והן מופיעות בשלמותן בחלק זה שבספרנו.

חקרתי ודרשתי היטב כדי לגלות שמות מחבריהן, אולם לא מצאתי שום מסמך או עדות מובהקת, וכל מאמצי לא הניבו כל תוצאה. השפה היא ערבית מדוברת, וכך רשמתיה ותרגמתי על פיה. ענין קינות אלה הוא תיאור תלאות הגולים בחייהם המחפירים, והתוכן רובו ככולו שאוב ממקורות הנביא ירמיהו, מהמדרש ומהאגדה ועוד תיאורים אלגיים, ככל שהשיגה ידו של אותו מחבר עלום שם.

בין הקינות שלוש קינות מיוחדות והן: קינה על חנה ושבעת בניה, קינה על עשרה הרוגי מלכות, וקינה על איוב המיוסר מארץ עוץ. על אף אורכן מצאתי לנכון להביא ולתרגם גם אותן.

הקינות מחוברות בדרך הפרוזה ועוטות תוגה אבלה. הן מתארות בפרוטרוט את גיבוריהן, ומוסיפות כאב על הרס גאון תפארת המקדש שחולל ונחרב, הן מבכות את הזבול שהיה לסמל רוחני ולמשגב יוקרתי של קדושה, ואת עינויי הגולים שגלה כבודם כלפנים ופנה זיו הדרם.

שלוש הקינות האלה שחוברו, למיטב ידיעתי ועניות דעתי, על־ידי יהודים בהיות נושאיהן שאובים ממקורות עמנו וקורותיו, לשונן פשוטה ומחברן הצליח להכיל בהן מרובה. בסיומה של כל אחת מהקינות האלה, מובעת משאלת לב המחבר לגאולה שלמה ולביאת המשיח. כן מטיף היוצר מוסר לקוראים ולשומעים להאמין ולקוות לימים טובים יותר, מתוך דבקות באל הרחום ובדרכיו הישרות. עיקר אמירת קינות אלה, שאין להן נגיעה ישירה וממשית לחורבן, היא מציאת תכנים נוספים אשר הוסיפו עוד אמצעי ביטוי ליום תשעה באב. נושאן הטראגי מצא ביום זה נתיבות בלבבות גדושי התפילות והקינות. לא נותר זמן פנוי לשיחות חולין בטלות, שאין להן קשר ליום החורבן.

בסיום קריאת הקינות, מהן בעברית ומהן בערבית, הופרה דממת הקשב והכל שוב געו בבכי, ובלב נותרה הרגשת תוכחה קשה וייסורי מצפון.

פשוטי העם, אשר חיברו קינות אלה (בערבית), חיפשו ומצאו פורקן לעצמם ולהרגשות זולתם, למען הדגשת האבל ומועקות הגלות. כך עבר תשעה באב, לילו ויומו והותיר את רישומו הקודר והמעיק נוכח חשכת התפוצה וחוסר המעמד הלאומי. יהדות מרוקו שמרה על יום זה ועל כל תכניו, ובעטיו ביקשו מעשי חסד ותשובה, למען יתרצה הקדוש־ברוך־הוא וישמיע פעמי המשיח במהרה, והוא יופיע וימלוך בעמו במשפט ובצדק, ויוליכנו במהרה קוממיות לארצנו, כמימים וכשנים

קדמוניות, בתקוות עם ביום ענותו לאמור^: ״למה לנצח תשכחנו, תעזבנו לאורך ימים, השיבנו אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם״

(איכה ה-כ, כא).

 

השירה היהודית־עממית במרוקו

השירה היהודית עממית במרוקו-יעקב לסרי- קצצא עלא כלייאן ירושלים-חלק שני

 

אנסר ספי או־עללקו, וזונה עליה מתכייא,

או קפר בללי כללקו והווא עליה יתקייא.

וואיין שכינה אננקייא, כאנת תקתל לברראני,

ווליום סאות מרכייא, חתתא דכללהא ננצראני.

פרס ותלה יריעות הספר, וזונה עליו נשענה לנוח,

וכפר האויב ביוצרו, אשר בו אני הייתי בטוח.

והיכן השכינה הטהורה, אשר שרפה בלהבה כל נוכרי?

וכאשר היוס כבר תשושה, נכנס וחילל אותה צוררי.

 

 

הוואל כתיר זאד עלינא בדכולו לירושלים,

ווזמע כבאר למדינא, עלא האד אדרם עאיים.

קאלולו דמם לבהאיים ווכתרח חחיראני,

כיף מוצציין דאיים, נקררכו לקורבאני.

בהלה גדולה נחתה עלינו, ועל לירושלים הכובש קפץ,

אסף גדולי האומה, ושאל אודות נחל הדמים שפרץ.

אמרו לו, זהו דמם של שוורים ופרים בני בקר,

כי כך אנו מצווים, להקריב קורבנות על ההר.

 

 

תלפת גיהום ייא וואייל, או בהטהום בגדבו,

קאללהום אס האד למסאייל אללי קודדאמי תגדבו.

ווידא קולחו צחיח זררכו, חתתא ללי נרא בעיוני,

מא זכרו לאיין יהרבו, בקאוו סאכתין ייא חזאני.

נתבלבלה דעתם, והבהילם בחרון ובזעם נמהרים,

אמר להם מה אלה תירוצים! ובפני אתם מכזבים בשקרים?

ואם אמת דיברתם, הוסיפו נסיון ועיני יראו.

לא מצאו לשקר מפלט, נותרו בלי מענה וייראו.

 

 

לכבארהום הווא נאדא, קאללהום עידולי כיף צאר,

כאן קאלולו וואס כיף האדא, קתלנא זכריה כיף כאן.

ודממו כא יפור פי האד למכאן, האדא צחיח לדדי ימכן

חחחא יווררי לברהמאני, יקסמוה עלא סורסאני.

הוסיף וקרא לנכבדיהם, אמר: ספרו לי מה אירע?

השיבו ואמרו כבר זה היה, זכריה הנביא הרגנו בפשע.

ודמו רתח בזה המקום, זאת האמת וכזה האסון,

כי חפץ הורותנו ישרות, ביתרנוהו לרצון ההמון.

 

 

ביכ אדעא בינא ווקבל אללאה דעותו

ונובכדנצר יכלינא ווסמע אללאה גוואתו אמא חנין בצאוותו,

לא חניו וואלא רחמאני, לעדו נקסעת מרוותו,

ווטלק אששביל ייא כוואני

בשמך אותנו הוא קילל, והאל קיבל קללתו,

נבוכדנצר יחריבנו, שמע האל קול צווחתו.

לא חנון ולא חומל, מהצורר ניטלה נחת רוחו,

ושילח בנו אש וחרב, ונחת זרוע כוחו.

 

 

נדק לעדו בהאד ללפדא, קאללהום טחנו חדאיידכום,

וותחזזמו תחזימא מנפפדא, ליום הווא עידכום.

ישראל נעטאו פידיכום, באמר אררחמאני,

אידא כססכום זזיוס נעטיכום, וותטירו בלזנחאני.

פקודתו הביע האויב לגייסות, אמר להם: השחיזו חרבותיכם,

חיגרו אזורי הלצים מועילים, כי חג לכם היום בכל מושבותיכם.

בני ישראל בידיכם נמסרו, במאמר הריבון הרחמן.

אם יחסרו צבאות אוסיפכם, בכנפיים תעופו כענן.

 

 

נכלאת ירושלים, פי לארד גרקו צווארהא,

נהאד זוגבי דאיים, חין תעווזו קצודהא

או – נכלאו דייארהם, בכיוו עליהא ייא כוואני,

מן צאב גיר נזורהא, וונרא ציון בעיוני.

חרבה ירושלים, ולארץ כרעו חומותיה,

יום ארור ומקולל תמיד, כאשר התמוטטו עמודיה.

הושחתו בתיהם, אחים ושאו בכי ונהי,

מי יתן ואראה, ואביט בנחמת ציון בעיני ומהי?

 

 

אסבר נפתאח אלכיר, תקבלו סרוטו עלינא,

זמאעין כביר ווסגיר כולנא בתוואיילינא.

בעמורנא נזלינא, ארזאל וונסוואני,

ומא חקק האדא עלינא, נמסיוו בלעוצייאני.

הסבל הוא מפתח השפע, נקבל תנאי מצוותיו ברצון,

כולנו גדולים וקטנים, כולנו בנפש ובממון.

חיים לגלות הוגלינו, נשים גם גברים,

ואין אנו צודקים, כי את פיו אנו ממרים.

 

 

יאסר מא זרא בינא, סאיין לא נקדר נוצצף,

גבינתנא מא סבחת גבינא, לחורד מא ינבאעס אוציף.

האדא הווא לקציף, מא ילו מן יעיד תאני.

אמא מאתו בססיף, וונחרקו בנניראני.

המון אסונות היו לנו, איכה נוסיף לקונן נהי ואבל,

אין דומה לקדרותנו, בני חורין לעבודת ולסבל.

זהו סיפור השואה, מה יתרון לספרו פעם נוספת,

כמה מתו בחרב, וכמה נשרפו באש רושפת.

 

 

ייא נאס תובו ללאה, ותרבו פעאייל ארדייא,

יירפד עלינא בלאה, וואלא נראוו סי מאזרייא.

בית למקדש תרזע מחדייא, וונראוו אררחמאני,

ווסעידא למורדייא, פי כול יוס לקודבאני.

בני אדם! שובו אל האל, ועיזבו מעשי בושה,

יסיר מאתנו הנגע הזה, ולא נראה מחלה אנושה.

יבנה המקדש שיהיה נשמר, ונחזה בפני הרחמן,

ועולות התמיד לרצון, ובכל יום הקורבן.

 

 

מלך המשיח נראוו בעינינא, ווררבאב ידדל גיר יציית,

עלא בית למקדש לחסינא, פיסאע תרחם עלינא.

ויכונו קטורת רוואייח בלהאני,

מעא עשוב ולפוואייח ארחים אררחמאני.

במלך המשיח תחזינה עינינו, הנבל בקולו תמיד יופיע,

למען המקדש המפואר, מהר יקשיב ויושיע.

ויפוצו ענני ניחוחות, ובנחת זבחי אשמים,

עם עצי בשמים וקטורות הסמים.

 

השירה היהודית עממית במרוקו-יעקב לסרי- קצצא עלא כלייאן ירושלים-חלק שני

15/07/2025

ההתעוררות הגדולה והסוחפת של הפיוט בתרבות הישראלית של היום – עשרות אלפי הכניסות לאתרי הפיוט במרשתת, המסגרת של קהילות שרות פיוט ועשרות אמנים אהודים על הנוער ובני הדור הצעיר המוצאים צורך לשלב מבחר פיוטים כחלק מהופעתם – מציבה את הפיוט העברי במקום של כבוד בתודעה הציבורית. ההתעניינות בפיוט והרצון להכירו מקרוב על ידי חוגים רבים הביאו אותנו לחשוב על דרך נוחה להנחיל את הפיוט לאוהביו, על כן בחרנו להציג את הפיוט הספרדי ומורשתו במעגלי פרשת השבוע, ונמצאנו נשכרים על ידי העלאת סוגיות מרכזיות מן הפרשה כפי שהיא משתקפת בפיוט. זאת ועוד, מסגרת זו מזמנת לידינו גם כמה וכמה ענייני מנהגים בקהילות ישראל, כגון מנהגי שירת הבקשות בפרשת בראשית וכגון מנהגי שבת חתן המתוארים בפרשת חיי שרה בעקבות נישואי יצחק ורבקה. ספר זה הוא חידוש בנוף העיונים בפרשות השבוע באשר הוא ספר מחקר ועיון: הדיון בפרשה מסוימת משלב מחקרים, עיונים וגילויים המחברים פיוטים ומנהגים לנושאי הפרשה ומדרשיה. לחלק גדול מן הפיוטים זו הפעם הראשונה והיחידה שהם מגיעים לידי עיון וניתוח. לחלק אחר זהו אף פרסום מדעי ראשון. חלק מן הדיונים האלה התפרסמו ב״דף השבועי״ של אוניברסיטת בר־אילן וזכו לקהל קוראים מעריך ואוהד ביותר.

סִדְרֵי בְרֵאשִׁית יֻצָּרוּ / וּבְיוֹם שְׁבִיעִי נִגְמָרוּ

שבת בראשית פותחת מחזור חדש של קריאת התורה, ומשלימה את חגיגות שמחת תורה, שבהן כבר קראו את תחילת בראשית בסמוך לסיום התורה ולקריאת וזאת הברכה. שבת זו היא שבתו המיוחדת של חתן בראשית, שהתחיל את קריאת התורה מיד לאחר סיומה. הוא מכבד את הקהל ב״קידושא רבא״ כאות תודה על הזכות המיוחדת שנפלה בחלקו. פרשת בראשית נקראת בשבת האחרונה של חודש תשרי, וכך היא סוגרת את מעגל הבריאה, המתחיל בראש השנה, הוא יום ״הרת עולם״, והוא יום ״תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון״, ומסתיים בפתיחה ״בראשית ברא אלוקים״. מחזור קריאת התורה מתחיל מחדש בסיפור הבריאה ובתולדות האדם לדורותיו עד לדור המבול ולנח אשר ״מצא חן בעיני ה׳״.

עם התחלת המחזור החדש של קריאת התורה מתחילה גם שירת הבקשות בכמה מקהילות ישראל. המונח ״בקשה״, בשימושו המאוחר, מציין פיוט הבא קודם התפילה וכולל בתוכו מיסוד התפילה, הבקשה וההכנה לתפילה. הבקשות הן בנושאים שונים ומגוונים, ולעתים נכללים ביניהן פיוטים קדומים השייכים לסוגים שונים.

פיוטי הבקשות כפיוטי הכנה לתפילה צמחו על רקע מנהגי הקבלה באמירת ״תיקון חצות״. יסוד זה של אמירת פיוטים פיתח לו מסורת לעצמו, וכך נוצרו קבוצות של מזמרים ושרים שהיו משכימים קודם התפילה ועוסקים בשירי שבח ובקשה. לימים אף נערכו קובצי שירה מיוחדים למטרה זו. כך הם קובצי הבקשות כמנהג יהודי חלב, היא ארם צובא, המושרים בבתי כנסת שונים בירושלים, כגון ״ספר שירי זמרה השלם״ בעריכת רח״ש עבוד, ירושלים תשכ״א. כך הוא גם הקובץ ״שיר ידידות״ – שהתקבל כקובץ פיוטים מרכזי בשירת הבקשות של יהודי מרוקו (מראכש תרפ״א); ובמהדורה ערוכה למופת, מנוקדת ומבוארת בשם ״אעירה שחר׳ – מאת הרב ח״ר שושנה ז״ל, באר־שבע (תשל״ט-תשמ״א) ועוד. הקבצים כוללים משיריהם של משוררי תור הזהב בספרד, משירי ר׳ ישראל נג׳ארה ומשיריהם של משוררי צפון אפריקה ובקבצים ״החלביים״, פיוטים מעטם של פייטני המקום.

השילוב של שירת הקודש העברית עם המוזיקה הוא הגורם המרכזי במנהג שירת הבקשות, השיר דלהלן הוא אחד הפיוטים הנפוצים ביותר בקובצי הפיוטים מן המאה ה־16 ועד ימינו אלה. והוא כלול בשירת הבקשות של יהודי מרוקו בסדר הבקשות לשבת פרשת בוא. מצד תוכנו, הפיוט מתאים ביותר לפרשת בראשית. למעשה, לפנינו זמר לשבת, המעמיד במרכזו את השבת כתכלית מעשה שמים וארץ, וסיום מעשה בראשית, מחבר את הבריאה עם השבת ומקשר אותם לגאולת הפרט והכלל. זהו פיוט לשבת מאת פייטן אנונימי, מימי הראשית של שירת ״מעוררי השחר״, והוא מגיע אלינו בתפוצה רבתי של שירות הבקשות למנהגיהן ולמחוזותיהן בדפוס ובכתבי היד. דוידזון ב״אוצר השירה והפיוט״ מונה קרוב לשלושים מקורות לשירנו בדפוס מן המאה ה־16 עד למאה ה־20. תפוצה זו היא בעקבות המנהג לפתוח במזמור זה את תפילת השחר של שבת.

עדות מעניינת מציג י. רקנטי במאמרו במרשתת בשמו של יהודה הצבי על חבורות השירה בבתי הכנסת הסלוניקאיים בתל־אביב: ״הצבי מביא את ׳קמתי להלל׳ כדוגמה לפיוט ייחודי. זוהי למעשה הקדמה ל׳מזמור שיר ליום השבת׳ (תהלים צ״ב) ששרו בטנדה [ההתכנסות החברתית־המוזיקלית של המתפללים לאחר תפילת מוסף בשבת.] בבית הכנסת ׳בית תפילה״׳.

קַמְתִּי לְהַלֵּל לְשֵׁם הָאֵל הַנִּכְבָּד

שֶׁיָּצַר כֹּל וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת

וַאֲזַמֵּר לוֹ / בְּעוֹד בִּי הִלּוֹ / מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת

 

בְּרֵאשִׁית כֹּל בָּרָא אֶת הַשָּׁמַיִם

5. אֵשׁ וַאֲוִיר הָאָרֶץ וְהַמַּיִם

וְאָמַר יְהִי אוֹר / וַיְהִי אוֹר / בֹּקֶר וְצָהֳרַיִם

 

וְגַם בָּרָא אֶת שְׁנֵי הַמְּאוֹרִים

לְאוֹר עוֹלָם וּלְתוֹעַלְתּוֹ הֵם מְאִירִים

וְאָמַר לִהְיוֹת בְּהֵמוֹת וְחַיּוֹת / טְמֵאִים גַּם טְהוֹרִים

10. דָּגִים וְעוֹפוֹת וְכָל רֶמֶשׁ אֲדָמָה

וְגַם יָצַר אָדָם בְּצֶלֶם וְחָכְמָה

וְהִמְשִׁילוּ עָלַי כֻּלּוֹ / תּוֹלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִימָה

 

וּבַשְּׁבִיעִי שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ

אֲשֶׁר עָשָׂה לִהְיוֹת הַכֹּל מֶמְשַׁלְתּוֹ

15. וּבָרְכוּ וְהִמְלִיכוּ מִכָּל יוֹם / וִיבָרֵךְ אוֹתוֹ

 

שַׁבָּת וְדִינִין נָתַן לָנוּ בְּמָרָה

וּבְהַר סִינַי הִנְחִילָנוּ הַתּוֹרָה

וְשַׁבָּת לִשְׁמֹר / זָכוֹר וְשָׁמוֹר / אָמַר לְאֻמָּה טְהוֹרָה

1. 1. קמתי… הנכבד: פתיחה זו מצוטטת בשו״ת המבי״ט, יליד שאלוניקי, (חלק א, סימן ק) ״קמתי להלל לשם האל הנכבד״, עדות להתקבלותו של הפיוט כבר במאה ה־2 .16. וביום השביעי שבת: על פי שמ׳ לא, יז ״… כִּי־ שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה׳ אֶת־הַשָּׁמַיִם וְאֶת־הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ״.3.בעוד בי הלו: הלשון על פי איוב כט, ג, והעניין, כל עוד אור בקרבי ונשמתי בי; על פי משלי כ, כז ״ נֵר ה׳ נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ כָּל־חַדְרֵי־בָטֶן בראשית… השמים: על פי בר׳ א, א. 5. אש… והמים: הם ארבעת היסודות שמהם נברא העולם, על פי התפיסה המדעית בימי הביניים, וכפי שהיה מקובל אז בין חכמי ישראל. 6. ואמר… אור: על פי בר׳ א, ג. בקר וצהרים: על פי תה׳ נה, יה, וציין את זמני האור. 7. וגם… המאורים: כיוון שפתח ב״אור״, המשיך לבריאת המאורות ביום ד. 8. לאור עולם: להאיר לעולם, על פי יש׳ ס, יט־כ ״… וְהָיָה־לָךְ ה׳ לְאוֹר עוֹלָם וֵאלֹהַיִךְ לְתִפְאַרְתֵּךְ״, ורמז לאור הגאולה לעתיד לבוא. 9. ואמר: על דרך מאמרות הבריאה ״ויאמר אלהים…״ ואמר… טהורים: דילג לבריאה מן היום השישי, על פי בר׳ א, כד. 10. דגים… האדמה: חזר לבריאת היום החמישי, על פי בר׳ א, כ-כב, ובכך צירף את שלוש הבריאות שזכו לברכה. 11. וגם… בצלם: על פי בר׳ א, כו- כז. 12. והמשילו עלי כלו: על פי בר׳ א, כה. תולה… בלימה: כינוי לבורא עולם, על פי איוב כו, ז. 14-13. בשביעי… עשה: על פי בר׳ ב, ב. 15. וברכו… אותו: על פי בר׳ ב, ג. ״ וִיַבָרֵךְ אֱלֹהִים אֶת־יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ ״ 16. שבת… במרה: על פי בבלי סנהדרין נו, ע״ב, בדרשה לפסוק בשמ׳ טו, כה ״שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו״, וראו פירש״י על אתר.

18-17. ובהר… ושמור: על פי שמ׳ כ, ח-יא, דב׳ ה, יב, וכמדרשם, כגון בבלי ראש השנה כז ע״א, ״זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו״. אמה טהורה: כינוי לכנסת ישראל.

אפרים חזן – ניצוצי פיוט, מנהג ופרשה. פרשת השבוע בראי השירה, הפיוט והמנהג בספרד -ובשלוחותיה. בראשית

במהלך ימי הביניים היה חצי האי האיברי גיא חיזיון למפגש היסטורי יוצא דופן בין בני שלוש הדתות המונותיאיסטיות הגדולות: היהדות, הנצרות והאיסלאם. קיומם של בני שלוש הדתות הללו על אדמת ספרד מתייחד באופיו – יהודים, נוצרים ומוסלמים חיו אלה בצד אלה ולא אלה בקרב אלה; במשכו – כשמונה מאות שנים, ובאינטנסיביות של קשרי הגומלין התרבותיים, החברתיים והמדיניים שנכונו ביניהם. במשך רובם המכריע של ימי הביניים לא התקיים בספרד שלטון מדיני אחד, והארץ היתה מפולגת ליחידות מדיניות שונות, מהן נוצריות מהן מוסלמיות, שנאבקו זו בזו. ואולם חרך מאות שנים של לחימה עיקשת התקיים בספרד רב־שיח תרבותי בין תושביה השונים. ההיסטוריה של ספרד מתנודדת בין שני קטבים: מחד גיסא עולה מבין דפיה עולם פלוראליסטי ופתוח; מאידך גיסא קמה בה ׳חברה רודפת׳, שחתרה לכונן מערכת מונוליתית והומוגנית תחת שלטון הצלב.

היהודים היו קבוצת מיעוט, שהורשתה לחיות בקרב חברת הרוב – הנוצרית או המוסלמית – בתנאים מגבילים ומשפילים. בעיני הנוצרים נתפסו היהודים כ׳עדי האמונה׳, כמי שמעידים בעצם קיומם ההיסטורי על אמיתותה של הבשורה הנוצרית מזה ועל מעמדם הנחות של מי שדחו את הבשורה הזאת מזה. היהודים לא היו אפוא רק מיעוט נסבל בקרב חברת הרוב הנוצרית, אלא חלק בלתי נפרד מהמערך האידיאולוגי והתרבותי שלה. אשר על כן, אסור היה לפגוע בהם ואף לא לכפות עליהם את הטבילה לנצרות.

אף על פי בן ניסתה הכנסייה, בדרכים מדרכים שונות, לשכנע את היהודים להמיר את דתם. ואכן, בשלהי ימי הביניים נדמה היה כי ניסיון זה צלח בידה. בעקבות הרדיפות הקשות שרדפו הנוצרים את היהודים, נוכח הניהיליזם הדתי שפשה בקרב מי שהעדיפו את האמת הפילוסופית על קיום מצוות הדת, ונוכח מתקפת הפולמוס הנמרצת, שבאה לביטוי בעיקר בהטפותיהם של הנזירים המנדיקנטים, המירו אלפים רבים מיהודי ספרד את דתם. ואולם האם אכן היתה זו הצלחה? כלום נקלטו ׳הנוצרים החדשים׳ הללו בקרב חברת הרוב הנוצרית? זה נושא דיוננו בספר זה.

מחברת הספר, פרופ׳ עליזה מיוחס ג׳יגיאו, מכהנת כפרופסור להיסטוריה באוניברסיטת תל־אביב, בחוג להיסטוריה כללית, ועומדת בראש תוכנית הלימודים הכלליים והבין־תחומיים בפקולטה למדעי הרוח של אוניברסיטה זו. נושא עיסוקה המרכזי הוא הפולמוס בין יהודים לנוצרים בספרד של ימי הביניים.

יהודים, אנוסים ו'נוצרים חדשים' בספרד-עליזה מיוחס ג'יניאו

""פנחס הוא אליהו" –  בתורת הנסתר.

שתי הנשמות של נדב ואביהוא – התגלגלו בפנחס,

 ממנו עברו לאליהו, ומאליהו לאלישע.

 

אליהו הנביא חי לעולם,

והוא זה שיבשר לנו על הגאולה:

"הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא,

לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהוָה – הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא (מלאכי ג, כג)

 

הזהר הק' מספר שכאשר רבי שמעון בר יוחאי עסק בסוגיה הנ"ל, בא בנו רבי אלעזר ושאלו: נדב ואביהוא מה מעשיהם ב"פנחס"? הרי פנחס היה בחיים כאשר הם מתו. אם כן איך יתכן שנשמותיהם התגלגלו אצלו?

על כך ענה לו רבי שמעון: בני, סוד עליון כאן, וכך הוא: בשעה שנדב ואביהוא הסתלקו מן העולם, לא היו מסתתרים תחת כנפי הסלע הקדוש, היות ובנים לא היו להם, ובכך מיעטו דיוקן של מלך. מצד שני, היו ראויים לשמש בכהונה הגדולה בגלל צדקותם כפי שמתאר בהרחבה רבנו-אוה"ח-הק' בראש פרשת "בחקותי".

 

בשעה שפנחס קינא לה' והרג את זמרי וכזבי ויצא מן האוהל, התייצבו מולו 24,000 מאנשי שבט שמעון שביקשו לעשות בו שפטים, דבר שגרם לנשמתו לפרוח מרוב פחד. הקב"ה יודע תעלומות שידע בבירור שכל כוונתו לשם שמים, מעבר בנשמת פנחס את שתי הנשמות הקדושות של נדב ואביהוא, ובכך פנחס הפך לאדם אחר, כך שיכול להמשיך לשמש ככהן האמון על ברית שלום, היות והוא כבר לא הרוצח. לכן נכפלה המילה בן – "פנחס בן  אלעזר – בן אהרן הכהן". כלומר, הוא ראוי לכהונה כמו אהרן, כדברי השל"ה הק' (תורה אור, פנחס ב).

 

הזהר הק' בפרשת כי תישא (קצ"א) אומר: "פנחס הוא אליהו".

במדרש אגדה (במ' כה') אומר ריש לקיש:

 

הוא פנחס הוא אליהו – שתי הנשמות שהיו אצל פנחס,

באו בגלגול אצל אליהו הנביא שגם הוא קינא לאלוקיו.

מסורת זו מובאת גם בפרקי דרבי אליעזר (מז').

 

רבנו-אור-החיים-הק': "ובדרך רמז יתבאר על פי דבריהם ז"ל שאמרו פנחס הוא אליהו, אשר הוא עתיד לבשר עמ"י בגלות האחרונה… להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" (מלאכי ג' כד'),  ולכן נאמר "בקנאו את קינאתי" (במ' כה' יא') = שתי קנאות. הראשונה: קינאת פנחס, ואילו השנייה = בתקופה אליהו.

 

אצל אליהו נאמר: "קנא קינאתי לה' (מלכים א' יט'), בכך הוא רומז על קינאת פנחס ועל קנאתו שלו, ותפקיד הקנאה הוא: "לעשות שלום בעולם" (שיה"ר ד' ה'). וכן כדברי ריש לקיש: "פנחס הוא אליהו". אמר לו הקב"ה: אתה נתת שלום ביני ובין בני ישראל, אף לעתיד לבוא {בגאולה האחרונה}, אתה עתיד ליתן שלום ביני ובניהם שנאמר: "הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא" (מלאכי ג' כג'). ועל הכתוב בפרשתנו: "והייתה לו ולזרעו אחריו – שיהיו מבורכים ממני לעולם".

 

רבנו-אור-החיים-הק' לומד מכפילות הביטויים אצל פנחס: "בקנאו את קנאתי", וכן מכפילות הביטויים אצל אליהו: "קנא קנאתי לה' – הוא לומד על "פנחס הוא אליהו" כשהכוונה לאותו אדם החי בתקופות שונות החל מתקופת משה רבנו ופנחס, דרך תקופת המלך אחאב בה היה חי אליהו, וכלה בגאולה העתידה. כלומר, כל אחד מהם רמז לתקופתו ולתקופה השניה.

אותן שתי הנשמות שעברו בגלגול מנדב ואביהוא לפנחס, ומפנחס לאליהו הנביא, עברו גם לאלישע הנביא , שם נאמר:

 "וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת-אַדַּרְתּוֹ וַיִּגְלֹם וַיַּכֶּה אֶת הַמַּיִם,

 וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה; וַיַּעַבְרוּ שְׁנֵיהֶם, בֶּחָרָבָה. 

 וַיְהִי כְעָבְרָם ואֵלִיָּהוּ אָמַר אֶל אֱלִישָׁע שְׁאַל מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ, בְּטֶרֶם, אֶלָּקַח מֵעִמָּךְ;

וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע, וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי".

 

 מהביטוי "נא" לומדים את ראשי התיבות של נדב ו – אביהוא שהיו בנשמתו של אליהו. כלומר, הנביא אלישע ביקש לקבל את שת הנשמות שהיו לאליהו, אותן אכן הוא קיבל. 

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שישנם שני יעודים בברכת ה' לפנחס ולזרעו, וזה כנגד שני דברים שעשה פנחס. 

א.  ברית שלום – כנגד קנאתו לה' – ורמז גם לקנאת אליהו שהוא משורש נשמתו של פנחס שקינא לה', על שעבד העם לעבודה זרה.

ב.  קיבל ברית כהונת עולם כיון שבמעשהו כיפר על עוונות ב"י במדבר, וימשיך לכפר על עמ"י בכל הדורות, כיון שהיה כהן, בבחינת: "וכפר עליו הכהן" (ויקרא יד' כ').

 

בכל ברית מילה מופיעה דמותו המסתורית של אליהו הנביא כדי שיראה כיצד עמ"י שומר את בריתו של הקב"ה, היות והוא אמר:

"קַנֹּא קִנֵּאתִי לֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב; וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ".

המדרש (סדר אליהו זוטא ח') אומר: היה צריך אליהו לסנגר על עמ"י, שהרי לא כולם ביקשו להורגו אלא רק איזבל, והוא לא היה הנביא היחיד הנותר, אלא היו עוד 100 נביאים שאותם החביא הנביא עובדיה, לכן התבקש אליהו ע"י הקב"ה להעביר את שרביט הנבואה לתלמידו אלישע,  ולהגיע לכל ברית כדי לראות שאכן קיים שלום בין הקב"ה לישראל, ע"י קיום מצות ברית המילה.

 

המשורר רבי דוד חסין (מגדולי פייטני מרוקו), כתב שיר לכבוד אליהו הנביא,

 בו הוא מתאר ע"פ תרשים זרימה,

 את הניסים שאירעו לפנחס המקנא לאלוקיו,

שהיו לאליהו הנביא.

 

להלן חלק קטן מהשיר המתאר

את הקשר בין פנחס לאליהו. ואלישע ואליהו.

 

"אערוך מהלל ניבי /  לפני אלוקי אבי /

לכבוד חמדת לבבי / אליהו הנביא".

 

"כהן לאל עליון הוא / פנחס הוא אליהו /

הנביא יקראוהו / הגלעדי התשבי.

 

בקדושה ובטהרה / עלה עלה בסערה /

אליו אלישע קרא / ויאמר אבי אבי".

 

 

תורת גלגולי נשמות  – על פי הקבלה.

אמר רבי שמעון: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם,

  רזא דגלגולא" (זהר. שמות כא, א).

 

מהו גלגול נשמה? על פי שער הגלגולים לרבנו חיים ויטל תלמיד האר"י הק', המוות אינו סיום סופי של האדם, אלא מעבר למציאות גשמית אחרת ע"י הגלמות נשמת המת אצל אדם אחר, בעל חי או דומם, לא עלינו.

התפיסה הזו מופיעה כבר בזהר הקד' ע"י רבי שמעון בר יוחאי שאמר "רזא דגלגולא" = סוד הגלגול, בעניין אי קיום מצוות שבין אדם לחברו דבר הגורם לאדם לחזור בגלגול כדי לתקן (תחילת פרשת משפטים). התופעה הנ"ל החלה לקבל תאוצה בתקופת האר"י הק' ותלמידיו כפי שזה בא לידי ביטוי בשער הגלגולים ע"י המהרח"ו.

 

מדוע באים בגלגול? הנשמות חצובות תחת כיסא הכבוד ונהנות מזיו השכינה. בעצם, הן אוכלות בחינם, בכך שנהנות מ"נהמא דכיסופא" = לחם בושה. לכן הקב"ה מוריד את הנשמות לעולם העשייה בו האדם מקיים את מצוות ה', המזכות אותו לשוב לגן עדן בזכות ולא בחסד. באדם הראשון היו כלולות נשמות עמ"י.

 

לאחר שאכל מעץ הדעת, נפגמו אתו כלל נשמות עמ"י, כל אחת לפי מעמדה בנשמת אדם הראשון, לכן צריכות לחזור לתיקון הפגם. האבות לדוגמא כללו את כל נשמות עמ"י וניסו לתקן. זה עבר ל-יב שבטי י-ה, אח"כ לשבעים נפש בני יעקב, אחרי זה לששים ריבוא יוצאי מצרים. לדוגמא, אברהם אבינו בא לתקן את חטא עבודה זרה בו חטא אדם הראשון בכך שאכל מעץ הדעת בניגוד לצו האלוקי.

 

בכל אדם ישנם שלושה חלקי רוחניות:

נפש, רוח ונשמה,

ועליו לתקנם ולהבריקם כביום נתינתם.

 

גם בעולם המבחנים – ישנו מועד א' ב' ג'. אין ארוחות חינם בעולמנו, "אדם לעמל יולד", וצריכים לעמול קשה בגן הילדים, בבית ספר, בישיבה, בהקמת משפחה, ובעצם איפה לא.

כך בעולם הזה מול עולם הבא. מכירים את קריין ג'יפי-אס הקורא לנו: בצע פרסה…

להלן מספר הוכחות לתורת הגלגולים: "ממית ומחיה" – ממית עכשיו, ומחיה אותו בגלגול הבא. "ורפא ירפא" –אדם שגרם נזקים רפואיים, יחזור בגלגול כדי לתקן. "דור הולך, ודור בא" – רבי נחוניה בן הקנה אומר הדור שהולך הוא הדור הבא אח"כ בגלגול.

 

בהקדמה לשער הגלגולים מובאות דוגמאות לגלגולים: הבא על נידה, מתגלגל בגויה. הבא על גויה, מתגלגל בפרוצה יהודיה. המדבר לשון הרע, מתגלגל בדומם. הבא על אשת איש, מתגלגל עם האישה בריחיים. מי שאינו מברך ברכת הנהנין, מתגלגל במים. יש המתגלגלים בבעלי חיים.

כל זה במידה ולא עשה תשובה. אבל אם עשה תשובה אמתית – אין דבר העומד בפני שערי תשובה.

 

רבנו בחיי אומר שאותם {עשרים וארבעה אלף אנשי שכם} שנהרגו ע"י שמעון ולוי לאחר שטימאו את אחותם דינה,, באו בגלגול בשבט שמעון שחטאו במעשה זמרי. שמעון בן יעקב בא בגלגול בזמרי נשיא השבט. אנשי שבט שמעון באו בגלגול בעשרים וארבעה תלמידי רבי עקיבא. רבי עקיבא בא בגלגול זמרי.

זמרי בן סלוא גימטריא  עקיבא בן יוסף. אשת טורנסרופוס הייתה גלגול כזבי בת צור שהתגיירה, התחתנה והעשירה את רבי עקיבא, והעמידה את ישיבתו.

 

כל זה מסביר את דברי הגמרא (יבמות סב. ע"ב) שתלמידי רבי עקיבא לא נהגו כבוד זה בזה. הייתכן? וכי רבי עקיבא חשוד על כך שלא העיר להם. אלא, התשובה לכך היא, הם באו בגלגול לתקן את הגלגולים הקודמים, כפי שנאמר בכתבי הרמ"ע מפאנו – ספר גלגולי נשמות – אות כ: "וזמרי הוא היה בן דינה קודם שנשאה שמעון, והכ"ד אלף שהמית משבט שמעון, הם הכ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו, שלא חלקו כבוד זה לזה, בזכרם עוון שטים שלא היטהרו ממנו, עד אשר יחדיו מתו מותא תניינא.

 

הנה נגלה סוד תיקון נפשות תלמידי רבי עקיבא שבירורם החל במעשה שמעון ולוי בבני שכם, עובר דרך בני שבט שמעון, ומגיע לתלמידי רבי עקיבא שתוקנו לגמרי אחר מותם בבירור האחרון, ומכך נלמד שבכל גלגול נצרפים החלקים הרוחניים, ובייסורים (נשרפים) כל הסיגים והקליפות עד ברור החלקים הרוחניים להיותם ראויים לחיי עולם הבא.

 

בכתבי האר"י ז"ל מובא, שרבי עקיבא הוא גלגולו של זמרי בן סלוא (השם "עקיבא בן יוסף" עם האותיות הוא בגימטריא "זמרי בן סלוא), והיינו שנשמת זמרי חזרה בגלגול כדי לתקן את מה שחטא עם כזבי בת צור. זמרי שהיה נשיא שבט שמעון, היה בדרגה רוחנית גבוהה, וירד מדרגתו ע"י חטאו. הוא התגלגל ונולד בתור עם הארץ (רבי עקיבא עד גיל 40 לא ידע אפי' לקרוא), והיה צריך להתעלות ברוחניות עד דרגת רבי עקיבא. כיון שזמרי ירד ברוחניות ע"י אישה, לכן גם עלייתו בהיותו רבי עקיבא, הייתה ע"י העידוד והמסירות של אשתו רחל.

גם 24 אלף גברים משבט שמעון שנגררו אחרי זמרי וחטאו כמותו, חזרו בגלגול בתור 24 אלף תלמידי רבי עקיבא, וכיון שידעו ברוח הקודש על מצבם הרוחני בגלגול הקודם, לא נהגו כבוד זה בזה. פטירתם הטרגית, היתה, כדי לכפר על גלגולם הקודם.

אראנו נפלאות

לרבנו-חיים-בן-עטר – בעל הפירוש "אור החיים" לתורה.

 ישועת ה' כהרף עין – בזכות רבנו-אור-החיים-הק'.

רבנו עלה לגנזי מרומים במוצש"ק פרשת 'פנחס', ונטמן בהר הזיתים מול הקודש והמקדש ביום א' בשב"ק – טו' בתמוז, שנת ה' תק"ג, כדי ליהנות מזיו השכינה.

רבנו-חיים-בן-עטר ע"ה – זכה שיום ההילולה שלו יחול לעולם באותו יום בשבוע בו חלה הילולת שני ענקי רוח:

משה רבנו – ז' באדר,  רבי שמעון בר יוחאי – ל"ג בעומר, בבחינת: "והחוט המשולש לא במהרה ינתק" (קהלת ד, יב).

 

אותיות הקסם הפותחות את שמותיהם הקדושים: מ – ש – ח

 

מ – שה, ש – מעון, ח – יים, רומזות לכך שהם נמשחו במשחת הקודש מתוך שמחה דוגמת הכהן הגדול, הנביא והמלך, בבחינת: "על כן משחך אלהים אלהיך, שמן ששון מחבריך".

 

 הביטויים  מ-ש-ח = ש-מ-ח, רומזים למוטיב המרכזי בפיוט "בר יוחאי נמשחת אשריך – שמן ששון מחבריך", וכן בשיר שכתבתי, והמופיע בראש הספר: "אור החיים קדשנו", לכבוד רבנו.

 

ביום הילולת הצדיק, נשמתו נכנסת לפני הקב"ה ככלה בחופתה, כך שהצדיק משקיף עלינו ממרום, היות והוא מצוי בשני העולמות – העליון והתחתון. ההתקשרות לצדיק יוצרת התעוררות בעולם הזה, דבר הגורם להתעוררות בעולם העליון המסוגלת להאיר את נשמתנו ולקבל את תפילותינו ברצון, ובפרט ביום ההילולה על ציונו הקדוש, כפי שמעידים רבים וטובים שנושעו ע"י הקב"ה בזכות הצדיק.

רבי חמא בר חנינא אמר: "גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם" (חולין ז' ע"ב))}}

נס רפואי – בזכות רבנו-אור-החיים-הקדוש.

"והסירותי מחלה – מקרבך" (שמות כג, כה),

לפני שנים, השתתפתי בהילולת רבנו-אור-החיים-הקדוש בהר הזיתים, עם חברי קהילת אור-החיים-הק' מנתניה, בה שימשתי כרב. למחרת, אושפזתי בביה"ח עם חום גבוה.

הרופאים היו אובדי עצות לסיבת החום הגבוה. פתרונם היה: מקלחת קרה להורדת החום, ואקמול לכאבים. לאחר כשבועיים של יסורים ותפילות, חלמתי במוצש"ק והנה רבנו-אור-החיים-הק' ניצב ליד ראשי,  ומכריז ג' פעמים: "אבקש להסיר את המסכים – מעל משה שמיר".

בחלומי ראיתי שראש הישיבה בנתניה הרה"ג אשר דדון שליט"א שביקר אצלי בשבת, מבקש מרבנו להתפלל לרפואת דודו שהיה חולה אנוש. רבנו השיב לו: "באתי רק בשביל משה שמיר". הלילה הזה, היה הלילה הראשון בו הצלחתי להירדם כדבעי.  למחרת, נעשו לי בדיקות דם כמידי יום –  והפלא ופלא, הרופאים הודיעו לי בפליאה: "הבדיקות תקינות, ואתה תשוחרר בקרוב". אכן, למחרת שוחררתי. לרופאים הנדהמים מהשינוי הפתאומי, סיפרתי על החלום ופשרו.  אחד מהם אף סיפר שהשתתף בהילולת הצדיק בירושלים. הסיפור הנ"ל פורסם בעלון התורני אור-החיים-הק', ע"י הדיין הרה"ג אברהם בן חיים שליט"א.

 הרב אשר דדון מנתניה שכאמור ביקר אצלי, קרא את העלון ומיד התקשר אלי ובפיו בשורה: "החלום שלך אמת ויציב". לשאלתי מדוע? הוא השיב: "באותה שבת שביקרתי אצלך, אכן דודי היה חולה אנוש, ולמרות תפילותינו הרבות נפטר. כלומר, רבנו-אור-החיים-הק' ראה ברוח קדשו שלא יוכל לעזור לו,  ולכן אמר: "באתי רק בשביל משה שמיר", כפי שראית בחלום".

אכן, תפילותינו לקב"ה בזכות רבנו-אור-החיים-הק', מתקבלות ועושות פרי, בבחינת הכתוב: "גדולים צדיקים במיתתם – יותר מאשר בחייהם".

מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן

גלי ההגירה מהמזרח למערב שאפיינו את המאה ה־20, הכרזת העצמאות של מרוקו, ההתעוררות הלאומית הערבית, הקמת מדינת ישראל, הסכסוך הישראלי-ערבי והמלחמות עם המדינות הערביות במחצית השנייה של המאה ה-20 – כל אלה הביאו לסופה של הקהילה היהודית במרוקו. אולם בשונה מקהילות יהודיות רבות בעולם המוסלמי, תהליך הניתוק ממרוקו נמשך קרוב ל-40 שנה, עובדה המעידה על הקשר המיוחד שהיה לקהילה זו הן עם יושבי הארץ המוסלמים והן עם בית המלוכה. קשר זה נמשך עד היום (2022) בארץ היעד החדשה.

סוציולוגים והיסטוריונים רבים חקרו את עלייתם של 250,000 יהודי מרוקו לישראל במחצית השנייה של המאה ה־20, אולם על הגירתם של 100,000 יהודי מרוקו לארצות המערב נכתב מעט. ספרו של יצחק דהן מציע מסע אינטלקטואלי העוקב אחר יהודים ממרוקו אשר לאחר אלף שנות חיים במדינה זו, קמו במחצית השנייה של המאה ה-20 ונפרדו מערש לידתם: מקנס, פאס, מרקש וקזבלנקה. הם היגרו לפריז, לונדון, ז׳נבה, מונטריאול וניו יורק, כמו גם למקומות אחרים, לא-נודעים מבחינתם, אשר שפתם ותרבותם שונות מזו שגדלו עליה.

המחבר מציג את ארצות ההגירה, דוברות הצרפתית והאנגלית, וכן את מאפייניהן הייחודיים בתחומי החברה, התרבות והכלכלה, לצד הצגת פסיפס של אנשים וקהילות בעלי גיוון מרתק הנגזר מהשפעות מקומיות. ההיכרות מקרוב של קהילה זו, על תרבותה ומורשתה, הקלה על המחבר את כניסתו לשדה המחקר. כך התאפשר לו להתמקד הן בחקר הקהילות החדשות שיצרו המהגרים בארצות המערב והן בחקר הדרכים שבהן חיזקו המהגרים את זהותם הקולקטיבית על מרכיביה השונים.

ד״ר יצחק דהן הוא עמית מחקר במכון לחקר הקהילות באוניברסיטת בר אילן; חוקר בין השאר את עליית יהודי צרפת לישראל, חיילים בודדים מצרפת, ועלייה והתחדשות רוחנית בישראל היום. בנוסף לעיסוקו האקדמי הוא חבר בהנהלת ההסתדרות הציונית העולמית.

פתח דבר

״מהמגרב למערב״ – ממרוקו הנמצאת ממערב לארץ ישראל אל ארצות המערב. זהו מסלול ההגירה של שליש מיהדות מרוקו שלא הגיע לישראל ושמר על המורשת התרבותית של ארץ המוצא, מרוקו, בארצות היעד, בארצות המערב.

במשך קרוב לאלפיים שנה הייתה מרוקו בית ליהודיה. היהודים התגוררו מצפון מרוקו ועד לדרומה, מהאוקיינוס האטלנטי ועד להרי האטלס הגבוהים, באזורים העירוניים המודרניים ובעיירות ובכפרים הנידחים שהזמן עצר בהם מלכת. לרוב השתלבותם ומפגשם עם המוסלמים היה טבעי ונעדר מתח, בשונה מהחיים היהודיים במרבית ארצות אירופה. גם מלחמת העולם השנייה, שהביאה לחורבנן של קהילות רבות באירופה, פסחה על מרוקו.

ההגירה מהמזרח למערב, שאפיינה את המאה ה־20 בתום מלחמת העולם השנייה, הכרזת העצמאות של מרוקו, ההתעוררות הלאומיות הערבית ובייחוד הקמת מדינת ישראל הביאו לחיסולה של הקהילה היהודית המקומית במרוקו. אולם בשונה מקהילות רבות בעולם המוסלמי, נמשך תהליך הניתוק ממרוקו קרוב ל־50 שנה, עובדה המעידה על הקשר המיוחד שהיה לקהילה זו הן עם יושבי הארץ המוסלמים והן עם בית המלוכה. קשר זה נמשך בארץ היעד החדשה, פרט למדינת ישראל.

רוב שנותיי, מ־1975 ועד 2015, עבדתי עם קהילות יהודיות בכלל ועם קהילות יהודיות מרוקאיות בצרפת ובקנדה בפרט. כיליד מרוקו שעלה לישראל, תמהתי על יכולתם של המהגרים להתערות בארץ היעד ועם זאת להצליח לשמר את מורשתם ואת תרבותם בארץ זו.

רבות נכתב על 260,000 היהודים ממרוקו שעלו לישראל במחצית השנייה של המאה ה־20. סוציולוגים והיסטוריונים כאייזנשטט, ליסק, דשן, שוקד, סעדון, לסקר, צור ועוד, דנו במחקריהם בקהילה זו מנקודת מבט סוציולוגית־אנתרופולוגית והתמקדו בעיקר בהיבטים חברתיים, כלכליים, חינוכים ותרבותיים. מאחר שהמחקר בתחום ההגירה ממרוקו לארצות המערב מועט, בחרתי להתחקות אחר מאה אלף יהודי מרוקו שהעדיפו להגר לארצות המערב על פני הגירה למדינת ישראל.

ההיכרות מקרוב של קהילה זו, על תרבותה ומורשתה, וכן ההיכרות עם מנהיגיה ועם מובילי דעת הקהל בקרבה, הקלו על כניסתי לשדה מחקר זה. כך התאפשר לי להתמקד הן בקהילות החדשות שיצרו המהגרים בארצות המערב והן בחקר הכלים והדרכים שבהם חיזקו המהגרים את זהותם הקולקטיבית על מרכיביה השונים.

ספר זה מיועד למתעניינים ולחוקרים העוסקים בהגירה, בזהות ובטרנס־לאומיות של קבוצות אתניות שהיגרו מהמזרח למערב.

מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן

עמוד 10

״יקר אתה בעיני מכל אוצרות אבי. לא יאה לך לגלות מורך לב״ גערה בו.

עקיבא הביט בה בהערצה ומלמל דברים ששמע מפי תלמידי חכמים:

״רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה״. אחרי כן אמר לה:

״מקבל עלי את התנאי, רחל, אלך ללמוד תורה ומובטח לך שעוד תתגאי בי״.

רחל פרצה בקריאות שמחה, חוללה וברברה סביבו. פרשה כפיה למרחב, נשמה עמוקות וראתה במורד ההר אל המרחבים הירוקים, עד שנעלמה מעיניו. ״לא יתכן, אין הדבר אפשרי״ קינן חשש בלבו.

שבועות ארוכים לא ראה אותה. מדי ערב, בטרם יעלה על יצועו, היה מהרהר בה ומתאר לעצמו את גורלה. באחד הימים הוביל את עדרו אל הנחל, פשט את בגדיו וטבל במים. תחושה של טהרה והתחדשות הציפה אותו. מרחוק הבחין בצללית אדם נוהגת בשני חמורים עמוסים לעייפה. מיהר לצאת ולהתלבש כשהבחין בדמותה של רחל הולכת ומתבהרת לנגד עיניו. רעד עבר בגופו. היא התקרבה ואחזה בידו. נשק למצחה ושאל: ״לאן פנייך, רחל?״ ״נרכב ליבנה, שם תקדש אותי״ קבעה בנחישות.

״ככה, כגנבים בלילה? ומה יהא על אביך?״ תמה עקיבא.

״דואג אתה לאבי יותר מאשר לגורלנו, עקיבא״ השיבה עגומות.

ניגש אליה וחיבקה, מוקסם מעוז רוחה. הם רכבו ליבנה בשעה שהשמש כבר עשתה את דרכה לים. בהגיע השמועה לחכמי יבנה ולתלמידיה, יצאו מיד לקראתם. רחל נתנה בידיהם מטבעות של זהב, כסיוע לישיבה דיבנה. כבר למחרת היום נערכו הקידושין תחת כיפת השמים ועקיבא זכה הפעם ליחס של חיבה מתלמידי החכמים, בעיקר לאחר שהצהיר בפניהם כי בכוונתו להקדיש את חייו ללימוד תורה. כאשר הגיעה השמועה לאוזניו של בן כלבא־שבוע, נצטער מאוד, קרע את בגדיו וצם שבעה ימים ושבעה לילות. נוכח כל בני ביתו, נידה והחרים את בתו והדירה מנכסיו.

נקפו ירחים וגעגועיה של רחל להוריה ולבית אביה גברו.

היא חבשה את בהמתה ונפרדה מעקיבא. רבני הישיבה דאגו לשלוח עמה שני תלמידים ללוותה. כאשר מצא אותה אביה בביתו, הוציאה החוצה בבושת פנים ונדר נדר שלא תיבנה מנכסיו ורגלה לא תדרוך עוד על סף ביתו. אל עבדיו ציוה, שאם יתקלו בעקיבא יביאוהו בפניו למען ישא העבד החצוף את עונשו.

עקיבא ורחל התגוררו במערה מוצנעת במורדו של נחל, שם התבן שימש להם כיצוע. הם חיו בעוני רב אך באושר גדול. בלילות היה עקיבא מאמץ את רחל לחיקו ומלקט תבץ משערותיה. אותו הרגע היה נזכר בנעוריו בירושלים ובמקדש שעמד על תלו והיה אומר לה: ״לו היה הדבר ביכולתי הייתי צורף לך עדי ובו חרותה ירושלים של זהב״. באחד הלילות התדפק לפתחם זקן שפניו קרנו אור. ״יהודים טובים״ אמר ״תנו לי קצת תבן, אשתי ילדה ואין לי במה להשכיבה״. מיד זינק עקיבא ממקום מושבו, מילא לו שק תבן ושלחו לדרכו. ניפנה לאשתו ואמר: ״ראי אדם זה שאפילו תבן אין לו, מה שפר גורלנו.״ מיד יצאה בת־קול ובישרה לו, כי אליהו הנביא היה זה שביקש לנסותו, וכי עתיד הוא, עקיבא, להיות גדול בתורה ובמצוות. מאותה שעה הייתה רחל מפצירה בו ומשפיעה עליו שילך ללמוד: ״עכשיו הגיע זמנך לקיים את חלקך בהסכם״ הייתה אומרת.

״עז רצוני לעשות כן, יקירה, אך ממה נתפרנס? אולי נמתין עוד קצת שישתפר מצבנו״ אמר. ״אני אעבוד ואתה תלמד, עקיבא…״ הציעה. ״אף אמכור את מחלפות ראשי מדי פעם״

נתעצב עקיבא, חיבק אותה וליטף את שערה הארוך. ״לא חבל על שיער נאה שכזה?״ קרא בהערצה מהולה בצער.

״אל דאגה עקיבא״ ניחמה אותו ״השיער יגדל כל פעם מחדש,

עם גדילתך אתה בתורה״.

חלפה שנה ועקיבא עדיין לא הלך ללמוד. והנה נולד להם בן והאיר את חשכת מעונם הדל. המתין עקיבא עד שנגמל הילד ואז אכף את פרדתו, נטל צידה ובגדים, אחז ביד הילד, ניפנה לרחל ואמר:

״רחל, אנו יוצאים ולא נשוב עד שאמלא את נדרי אליך״. רחל נדה בראשה, שפתיה חתומות ועיניה לחות. ״האם תעמדי בנטל הפרידה?״ שאל.

״צא לדרך, עקיבא!״ לחשה בקול חנוק. נכנסה פנימה, כשמאחוריה מהדהדות המילים: ״שלום לך אמא…״

עקיבא רכב עם בנו ללוד וליבנה ללמוד תורה אצל גדולי החכמים ובראשם רבי אלעזר בן־הורקונס ורבי יהושע בן־חנניה. כאשר הגיעו ללוד, עמד עקיבא על פי באר וראה מעליה אבן גדולה מלוטשת והמים חולפים דרכה. שאל: ״מי חקק אבן זו?״ אמרו לו: ״עקיבא, האינך מכיר את האמרה אבנים שחקו מים? המים שנופלים עליה תדיר בכל יום הם שמחקו אותה״. אמר להם: ״לו קראתי, ידידי, הייתי יודע, אך אני בור ועם־הארץ. וכי לבי קשה מהאבן הזו? אלך ואלמד פרשה אחת מן התורה״.

הלך עם בנו לבית המדרש והתחיל קורא בלוח. אחז עקיבא בראש הלוח ובנו בראש הלוח. הביט בבנו והתבייש כיצד הילד קורא. כתבו לו אותיות א־ב ולמד אותן. תורת הכוהנים – ולמד אותה. כך היה הולך ולומד ועובר מעיר לעיר ומישיבה לישיבה עד שלמד את התורה כולה.

עקיבא הלך וגדל בתורה מיום ליום. לפרנסתו עסק בקישוש עצים.

שנים רבות למד עקיבא והיה דורש תלי תלים של הלכות והעמיד עשרים־וארבע אלף תלמידים. לאחר שתים־עשרה שנות פרידה וריחוק, עשה הכנות לשוב לביתו. כל אותם שנים המתינה רחל לשובו, בודדה ומנודה ע״י אביה. היא עבדה ימים ולילות וחסכה פרוטה לפרוטה כדי לקיים את עצמה. בשנים הראשונות אף שלחה כספים לעקיבא ולבנה. היא עברה מהמערה שהיוותה את משכנם הראשון, והתגוררה במגורי עניים בפאתי ירושלים. יופיה הועם ובנזר שיערה זרקה שיבה. כסף לא היה לה לרכוש בגד ראוי לשמו כדי לקבל את פני בעלה. את יופיה, נעוריה ונשיותה הקריבה למענו. לא יכלה לשכוח את לעג השכנים בעוברה, את עוקצם של הזקנים אשר לגלגו: ״רחל היפה בנשים״ היו אומרים לה ״עד מתי תחכי לו כאלמנה חיה. הלא כבר חלפו שתים־עשרה שנה?״ ורחל הייתה משיבה להם, כי מצידה יכול עקיבא להישאר עוד שתים־עשרה שנה, ובלבד שילמד. כאשר הגיעה השמועה על בואו, הייתה העיר כמרקחה כשהתקרב עם פמלייתו למבואות העיר, יצאו הכל לקראתו לחלוק לו כבוד. השמועה פשטה מפה לאוזן: ״רב גדול בא העירה״ לחש אחד הצעירים.

״גאון הדור מגיע״ קרא אופה מפתח חנותו. ״מאבות העולם״ העיר אחר.

״אומרים עליו כי שמו הולך מסוף העולם ועד סופו״ הוסיף אחד הזקנים.

יצאה רחל לקראתו. העירו לה השכנות: ״רחל, מראך איום, שיערך סתור ומאובק ויחפה את; שאלי לך בגדים נאים והתכסי. האם כך מקבלת אישה בעל גדול בתורה?״ השפילה מבט והשיבה דרך משל: ״יודע צדיק נפש בהמתו. יכירני גם כך. הן ידעתי אתו ימי שמחה ואושר, לילות רעב וסבל״.

״כבודה בת־מלך פנימה״ לחשה אחת השכנות מתוך הסכמה וחזוק.

רחל התקרבה אל השיירה, פילסה דרך בהמון והשעינה עצמה אל כותל אחד הבתים. הנה הוא, זקוף קומה, זקנו לבן ועיניו רושפות אש כעיני נער צעיר. אותו להט, אותה נמרצות, אותה שמחת חיים. אחת השכנות האיצה בה לגשת. רחל התקרבה ועמדה בדרכו. עקיבא הביט בה בהשתוממות.

״זו אני, רחל״ פלטה בקול רועד, דרך התנצלות. נפלה על פניה והייתה נושקת לרגליו. דחפוה תלמידיו ממנו כקבצנית מושפלת מעם. רכן רבי עקיבא, הקים אותה והגביה פניה אליו. ״רחל״ קרא באנחה, דמעה חמקה מעיניו וריככה מעט את תווי פניו הקשוחים, נחושי ההבעה. שניים מתלמידיו, שטרם עמדו על טיב המעמד, אחזוה בזרועותיה וביקשו להרחיקה. ״הניחוה, שלי ושלכם שלה הוא! הכל בזכותה. בלעדיה הייתי עדיין מיושבי קרנות בשוק!״. היה מחבק אותה וקורא: ״רחל, רחל יפתי״ להפתעת תלמידיו ולהשתוממות הקהל.

״יופיי במחיר תורתך, עקיבא״ ביקשה לתקן.

״יפה את כתמיד״ עמד על דעתו ״הנה משהו שיוסיף לחינך׳

אמר ושלף שי מנרתיקו: תכשיט יפהפה עשוי זהב ובו חקוקה צורת העיר ירושלים; אותו עדי ממש שהבטיח לה, כאשר עדיין היה משכבם תבן והפרוטה נעדרה מכיסם. ניגש וענד את העדי על צווארה, לקול המייתן של נשות השכנים. תלמידיו לא ראו מפגן אהבה זה באהדה, הביטו ברבם ואמרו:

״רבי, ביישת אותנו על מה שעשית לה״. גחן רבי עקיבא לעומתם ואמר: ״תלמידי היקרים והרכים בשנים, הרבה למדתם מהתורה, אך מעט מאוד מהחיים. הרבה צער נצטערה אשתי כדי שאלמד, שאגיע למה שהגעתי. לה אני חייב את הכל!״ הוא הבחין ברבן גמליאל שבא להקביל את פניו.

 

עקיבא ורחל, הקמע והסוד.-סיפור וקמע-עוזיאל חזן

עמוד 42

 

ספר זה עוסק בהגירתם של יהודים ממרוקו לארצות המערב, בעיקר לצרפת, לקנדה ולארצות הברית, ובוחן את זהותם הקולקטיבית של המהגרים, את דרכיהם לשימור הזהות התרבותית, השפה והמורשת היהודית־מרוקאיה בארץ החדשה, ארץ היעד, וכן את הדרכים לשימור הקשר בין ארץ היעד לארץ המוצא.

בספר זה לא נחקרו יעדי ההגירה בארצות דוברות ספרדית (ספרד ודרום אמריקה) כמו גם ישראלים יוצאי מרוקו החיים בקהילות השונות במערב.

הגירה היא תופעה בולטת לכל אורך המאה ה־20, אך היא בלטה במיוחד לאחר מלחמת העולם השנייה. במרוצת המאה, בתנועות ההגירה, עברו מרצון או שלא מרצון מיליוני אזרחים, בייחוד מארצות מוחלשות לארצות מפותחות במערב אירופה ובצפון אמריקה. מהגרים אלה ביקשו ליהנות ממדיניות רווחה טובה יותר ומרמת חיים גבוהה יותר.

גם במאה ה־21 בולטת ההגירה במרחבי העולם. בעשור האחרון היגרו לאירופה כארבעה מיליון איש, ובשנת 2020 היה נושא ההגירה נושא מרכזי בשיח מדינות האיחוד האירופאי, והוא עמד בראש סדר היום בבחירות לפרלמנט האירופאי במאי 2019. בעקבות הבחירות האלה הצטמצם כוחן הפוליטי של המפלגות הסוציאליסטיות באירופה לטובת מפלגות הימין והימין הקיצוני, וכך בצרפת ובאיטליה זכו שתי מפלגות הימין הקיצוני במרב הקולות למוסדות האיחוד האירופאי ופעלו יחד למניעת ההגירה מארצות העולם השלישי לארצותיהן.

קנדה וארצות הברית אף הן יעדי הגירה. בארצות הברית בולט זרם ההגירה ההיספני מדרום אמריקה, אף על פי שבחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארצות הברית ב־2016 בלמה אותו, עת נסגרו שערי המדינה בפני מהגרים. לעומת מדיניות ההגירה של ארצות הברית, בקנדה, בשל אוכלוסייתה הדלילה (בשנת 2021 חיו בקנדה כ־38 מיליון תושבים לעומת 328 מיליון בארצות הברית), מעוניינים לקלוט מהגרים וגם פליטים מארצות שונות. לדוגמה, בעשור האחרון הגיעו למונטריאול יותר ממאה אלף מהגרים מוסלמים ממרוקו, וכן היגרו אליה יהודים מרוסיה ואזרחים ישראלים יוצאי רוסיה.

אחד הגורמים העיקריים המעודדים הן את ההגירה והן את התארגנותן של קהילות המהגרים הוא הגלובליזציה, מכיוון שהעולם הפך לכפר גלובלי שקל להתנייד בו מבחינות רבות: תחבורה, כלכלה, חברה ותקשורת. נוסף על כך, היות ארצות המערב דמוקרטיות ופתוחות לרב־תרבותיות, מהגרים בעלי הון אנושי גבוה מתקבלים בהן בברכה.

מסוף המאה ה־19 ועד לאחר מלחמת העולם השנייה היגרו יהודי מזרח אירופה לארצות שמעבר לים, בעיקר לארצות הברית ולדרום אמריקה, כדי לשפר את רמת החיים שלהם ולהימלט מפני פרעות, מרדיפות אנטישמיות ומהמשטר הנאצי. לאחר מלחמת העולם השנייה הייתה מטרת ההגירה לשקם את החיים שנהרסו בשואה במקום חדש ומרוחק מאירופה החרוכה. בסוף המאה ה־20 התרחש גל הגירה חדש של יהודים מברית המועצות לשעבר. ארצות היעד של מהגרים אלה היו גרמניה, ארצות הברית, קנדה וישראל (2007 Remennick)

יהודי ארצות האסלאם, המזרח והבלקן החלו להגר בראשית המאה ה־20 לדרום אמריקה ולצפון אמריקה. הגירה זו התעצמה במחצית המאה ה־20 ופנתה ברובה למדינת ישראל, אך בד בבד כרבע מיהודי ארצות האסלאם היגרו לארצות המערב. יהודי אלג׳יריה, מרוקו, איראן ומצרים היו חוד החנית בהגירה זו. כיום, כשלא נותרו כמעט קהילות יהודיות בארצות האסלאם, הסתיימה ההגירה הראשונית ממדינות מוצא אלה, ובמקומה החלה הגירה משנית.

הערת המחבר: הגירה משנית מתרחשת לאחר שהייה בארץ יעד ראשונה שממנה עוברים לארץ יעד חדשה (1991 ,Trigano, 2003,2009 ;Stillman).

חוקרי ההגירה הנס ואן אמסטרוף (2004 ,Van Amersfoort) וסטיבן ורטובק (2004 ,Vertovec) עמדו על כך שהמהגרים המגיעים לארץ זרה עם שפה, עם מטען תרבותי ועם הרגלים המוכרים להם מארצות מוצאם מחויבים להסתגל ״לכללי המשחק״ החדשים הנהוגים בארץ היעד, כדי להיקלט היטב ולהתגבר על הניכור בארץ הזרה. לשם כך המהגרים יוצרים קהילות משלהם הנשענות על שפת המקור ועל תרבות המוצא. קהילות אלה הן דרך לשימור הזהות התרבותית הישנה ולעיתים אף ליצירת זהות תרבותית חדשה בארץ הקולטת. קהילות המהגרים אינן פועלות רק במרחב הגאוגרפי של הארץ הקולטת, אלא גם שומרות על קשרים עם ארץ המוצא ועם קרובי משפחה וחברים הפזורים ברחבי העולם.

ברוב המקרים מהגרים, המגיעים כקבוצה לארץ היעד, שומרים על זהותם הקולקטיבית באמצעות הקמת רשתות חברתיות, פורמליות ובלתי פורמליות, הפועלות על בסיס מוצא משותף (דהן, 2015). רשתות אלה וההתפתחות המואצת של האינטרנט, לצד השתלבותם התעסוקתית והלשונית של המהגרים בארץ היעד, מאפשרות להם ליצור המשכיות בין ארץ המוצא ובין ארץ היעד – טרנס־לאומיות – וכן הן מאפשרות שמירה על אינטרסים משותפים ומסורות ותרבויות מארץ המוצא מזה והן מקדמות ניעות חברתית והפנמת דפוסי חיים חדשים של ארץ היעד מזה (,Gaichinsky 1998). כך הזהות הקולקטיבית של המהגרים מתעצבת כזהות חוצת לאומים, המשלבת מרכיבים שונים מארצות שונות בו־בזמן. ברם, בסיס חברתי־זהותי זה עשוי ליצור מובלעת אתנית בארץ הקולטת, מובלעת המאפשרת למהגרים להשתלב במקום החדש ביתר קלות.

הערת המחבר: לדוגמה, יוצאי מרוקו בשכונת קוט סנט לוק שבמונטריאול ויוצאי מרוקו בברוקלין, וכן הקהילה הסינית בניו יורק (1998 ,Lin) וקהילת הטורקים בגרמניה(2010 ,Akturk).

מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן

עמוד 16

10 – תקנות להגבלת מותרות – הרקע החברתי וההלכתי.

 

בשנים האחרונות הופנתה תשומת לב רבה במדינה לבעיית הפער החברתי והכלכלי. מצד אחד שכבות של משפחות ברוכות ילדים, אשר חיות בתנאי קיום ודיור נחותים, ומצד שני שכבות נוצצות, אשר מרבות בפאר, בבזבוז ובתפנוקים.

 

ההנחה הרווחת היא, כי הפער הקיים היום בארץ הוא תוצאה של העליה ההמונית מארצות האסלאם, אשר התקשתה בהסתגלות כלכלית וחברתית בארץ, נוכח התחרות הנדרשת ממנה עם בעלי השכלה גבוהה יותר, שרובם עולי אירופה וארצות הרווחה. הפער הוא אפוא, תוצאה של עקירה והגירה ומפגש של שתי תרבויות כשאחת חזקה מזולתה, והחברה שבאה מהמזרח ומהמגרב נחותה בהישיגיה הכלכליים ובמעמדה החברתי. האמת היא כי קיטוב חברתי וכלכלי קיים בכל מקום עלי אדמות, כולל בחברה היהודית, גם במקומות בהם יהודים חיו דורות, ולא נאלצו להתמודד עם מציאות כלכלית וטכנולוגית חדשה. הפסוק " לא יחדל אביון מקרב הארץ " התקיים בכל אתר ובכל זמן.

 

כדי להקהות את חוד הפער במידה מסוימת, יזמו מנהיגי הציבור וחכמים תקנות להגבלת מותרות שחייבו גם את העשירים, שמטרתן הייתה בין השאר למנוע הראוותנות המנקרת את עיני העניים ועלולה לאץ אותם להיכנס למרוץ ולתחרות על מנת שיושוו לבעלי היכולת, וכך ישקעו בחובות או יפלו למעמסה על לציבור.

 

בדור הזה במדינה לא שמענו כמעט התייחסות של גדולי התורה לתופעת הקטוב החברתי, הבזבוז, המותרות והתוצאות השליליות אשר עשויות לנבוע ממצב זה. ובמידה שנשמעה דעתם של גדולי ישראל, הרי אגב אורחא ובקול ענות חלושה, כגון בברכת ערב ראש השנה. קיימת הרגשה בציבור, כי היהדות הדתית ונושאי דגלה, רואים את תפקידיהם בשטחים הקשורים בעיקר בדיני אישות, שבת, וכשרות, והנושאים החברתיים האנושיים, הם מחוץ לתחום עיסוקם של גדולי ישראל, כביכול אין התורה וההלכה מתיחסות לנושאים אלה.

 

באביב תשל"א, פירסמו עשרה רבני בני ברק דעת תורה בן חמשה עשר סעיפים, אשר בה נדרש ציבור יראי ה' לצמצם במותרות הקשורות בסעודות מצוה, אין לערוך סעודות ברית מילה, פדיון הבן, בר מצוה, אירוסין וכו… באולמות, ויש לצמצם במנות המוגשות לאורחים.

 

מצויות תקנות בקהילות אירופה ובמזרח התיכון, החל מימי הביניים באשכנז, בספרד במאה הט"ו באיטליה החל בראשית המאה הט"ו, בקהילות מגורשי ספרד ברחבי האימפריה העותמאנית מן המאה הט"ז ואילך, בעיקר נגד לבוש מפואר ותכשיטים. בקהילות המגרב החל במאה הי"ז עד תש"ט. באירופה המזרחית החל במאה הט"ז.בגרמניה, מוראביה, צרפת, הולנד, ובתימן במאה הי"ט. יש תקנות המפרטות בפירוט רב, מה מותר ומה אסור, ובאילו תנאים ועל מה חלות התקנות, ומהן הסנקציות למי שמפר אותן. היו מקומות בהם תקנות אלה פורסמו יחד עם איסור משחק בקלפים, ריקודים משותפים בין גברים ונשים, כיוצא בזה תופעות חברתיות בלתי רצויות.

 

התקנות המפורטות הראשונות, הם שנת 1416 – 1418 בעקבות כינוס של ממוני קהילות רומא, פדואה, פירארה, בולוניה, רומניה, וטוסקנה, בבולוניה ובפורלי. אלה קיבלו על עצמם שורה של תקנות להגבלת מותרות בלבוש ובסעודות, למשך שמונה שנים. כינוס זה הוא אחד התקדימים הראשונים למוסד בין קהילתי, שדוגמתו מצוי בפולין ועוד ארבע ארצות, וכן בליטא, שבכינוסיהם נתקבלו החלטות מסוג  זה בהיקף בין קהילתי. אך לרוב הוסכמו הסכמות כאלה על ידי הקהילות באופן עצמאי.

 

על אלו סוג מותרות חלו ההסכמות ? רובן מתייחסות לשני תחומים אלה

1 – לסעודות בשמחות משפחתיות ואבל.

2 – לבוש מפואר ותכשיטים.

 

התקנות הדנות בסעודות, מטרתן לבטל או לצמצם את מספר המסיבות הנהוגות לפני הנישואין ואחריהם וכן בברית מילה וחגיגה בשם " אלכתאיים " שהייתה נהוגה על ידי יהודי מרוקו לפני חג השבועות לילדים בהגיעם לגיל חמש . לגבי סעודות שהן סעודות מצוה נקבעו המספרים המרביים של המוזמנים, אשר נעים מעשרה עד עשרים וחמשה, ובמקרה יוצא דופן, אצל אדם אמיד, עש ששים.

 

תעודה מספר 67 מתוך ספרו של רבי דוד עובדיה זצוק"ל.

 

תעודה מספר 67- מתוך ספרו של רבי דוד עובדיה -קהלות צפרו כרך א'

התצ"ה-1735

בהיותנו מקובצים בישיבה שעל בית הכנסת הגדולה הי"ג נשאנו ונתננו בענין בקיעי העיר וראינו במה ננעלו שערי ההשפעה ויוקר השער ורוב מסים וארנוניות ה' ירחם על כלל עמו ישראל צולכן אנו מסכימים הסכמה גמורה שהמנהג שהיו נוהגים מקדמת דנא חעשות אנשי המשודכת להמשודך האטכלא ( מסיבת קבלת פנים כל פעם שהחתן נכנס לבית משודכתו ), ונמשך מזה כמה הפסד ועל רוב שמפסידים בהמשך זמן השידוכין עד הכניסה לחופה, יותר ממה שמוציאים בצרכי החופה.

ויש שאין ידם להוציא הוצאו ולוקחים מעות בהקפה לעשות הוצאות שלא לצורך ומלבד זה נמשך מזה קלקול גדול שהם קשים, זה בזה מרוב התחברות על האכילה והשיתה בבית המשודכת וכמה קלקולים אחרים אשר על כן מהיום הזה והלאה לא יעשה שום אדם האטכלא למשודך עד סמוך לחופה באופן שלא יכנס המשודך לבית המשודכת עד שיתחילו החופה, דההינו בשבת הנקראת שבת אראי. ( שבת התייעצות. הוא השבת שלפני שבת החופה.

וגם לא ישלחו אנשי המשודכת למשודך שום דבר של אכילה ושתיה ומיני מגדים וכך המשודך לא ישלח למשודכת מיני מגדים וכל מיני דמיכל. וגם מה שהיו נוהגים לעשות לתנוקות בני חמש שנים סמוך לחג השבועות שמחות וגיל. ( אלכתאייב ) נישואים לקטן ולקטנה, ומסיבה לפני חג השבועות. סמל לנישואי כנסת ישראל לאביה שבשמים )

דהיינו שיבואו בני אדם לשתות מים שרופים ונותנים לקטן מעות, מהיום ואילך לא יעשו שום דבר מהעניין הנזכר וכן לא יעשו שום סעודה לקטנים בני חמש שנים בזמן הנזכר. וכן ראינו שכמה בני אדם מערימים ערמה גדולה ותחבולה ונותנים מתנות לבניהם קרקעות ומטלטלין וגם מתייבין לבניהם חובות גדולים וכשמעריכים אטותם במס כמה יתנו הם עושים פנקס ונשבעים שאין להם זולת מה שכתוב בפנקס ולא יביא בפנקס הערכה אפילו החצי ממה שיש לו.

ובזה הם גוזלים את הרבים, לכן גזרנו אומר שלא תעשנה ידיהם תושיה שכל איש ואיש יוערך כפי מה שיש לו וגם מה שנתן לבניו יתן המס עליו זולת אם נתן נדונייא לבתו המשודכת דווקא או נתן שום כלים לבנו המשודך ושלח הכלים ההוא בסבלנות למשודכת.

או אם נתן לו תכשיטין לצורך החופה וכן אם נתן לבנו סמוך לחופה שום בית דירה לא יוערך באלו במס אמנם מתנות אחדות חוץ מאלו הנזכרים וגם שום חיוב שנתחייב לבניו יוערך עליהם במס.

ומה שהסכמנובעניין האכלא ההסכמה נוהגת גם על אותם שעשו כבר האטכלא ולא יכנס המשודך מהיום ואילך לבית המשודכת וכן הדברים שאמרנו בעניין המשודך ומשודכת כולם יהיו נוהגים גם באותם שעש האטכלא כבר ולכ הפורץ גדר מכל מה שכתבנו בין בעניין המשודך ומשודכת בין בעניין מה שעושים לקטנים בני חמש בחג השבועות בין בעניין העורמות שעושים במס הנזכר מעבר לדף ישכנו נחש ויובדל מתוך העדה .

וכל מה שתקננו בעניינים הנזכרים יהי נוהג מהיום ואילך עוד כל ימי הארץ עד עמוד כהן באורים ותומים, בביאת משיח צדקנו במהרב בימינו אמן ולראיה חתמנו פה היום ארבעה ושלושים למ"ט מונים ( ל"ד בימי העומר ) בסדר גאולה תתנו לארץ שנת חמשת אלפים וארבע מאות ותשעים וחמש לפ"ק.

יום טוב הרוש ס"ט – משה בן א"א יחייא באנון ס"ט – יוסף בן יתאח – יהודה בן יוסף עולייל ס"ט – שלמה בן שטרית – אברהם בן יעקוב אג'ייאני ס"ט – ימין בן עטייא – יעקב בן אברהם נ"ע בן שרביט ס"ט – מסעוד אזולאי ס"ט

ואנחנו מסכמים על כל הכתוב לעיל ומעבר לדף וקיים

ישועה בן כמוהר"ר משה בן חמו זלה"ה ס"ט – יוסף בן אברהם ה"ן עטייא ס"ט

 

 

זאת נוסף לאורחים מחוץ לעיר, קרובי משפחה, והמשמשים בקודש כמו הרב, החזן ועוד. מספרם של אלה עשוי להיות גדול. למשל בהסכמה בהלברשטט בקשר לברית מילה, נאמר כי נוסף חעשרה רשאים להשתתף בסעודה, סנדק, מוהלים, שלושה פרנסים, אב בית דין וראש אב בית הדין או אחד מהדיינים, הבלן, השמש, הרופא ותינוק הדורש של סעודת הברית והמלמד שלו ואורחים מבחוץ. בתקנות פורלי בשנת קע"ח, למשל, נאמר כי לסעודת החופה יוזמנו רק עשרה גברים, עשר נשים וחמש הערות. מספר הנשים גם במקומות אחרים היה בדרך כלל מוגבל. בניקולשבורג לא הוגבל.

10 – תקנות להגבלת מותרות – הרקע החברתי וההלכתי.

עמוד 163

 

 

ט. כמוהר״ר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן

הַמְּנוֹרָה הַטְּהוֹרָה

 

רבי אלעזר הכהן מרבני מוגדור. אביו, רבי משה, היה רב חשוב והוא מכונה כאן: ״אישי כהן גדול״. רבי משה הכהן, היה חתנו של אחד מגדולי רבני מוגדור, רבי דוד חזן(או רבי דוד בן לחזאן), המכונה כאן ״המלך״, אשר ישב בדין עם רבי חיים פינטו הגדול, עליו נאמר ״שלא נהנה מימיו אלא מיגיע כפיו״. רבי דוד בן לחזאן כיהן ארבעים שנה בבית הדין הנ״ל ובאחת מנסיעותיו למראכש נפטר פתאום בט״ז באב תקצ״ג(1833) ונקבר שם ליד רבי אברהם אזולאי(ראה מ. עמאר, ׳מעט מים׳ לר' יוסף כנאפו, עמ׳ 35-34). רבי משה הכהן היה חוטר מגזע רבי חיים בן עטר הזקן, סבו של רבי חיים בן עטר מחבר ׳אור החיים׳(ראה מלכי רבנן עמ^׳ לד׳ ב׳).

 

הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד קַלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא

צִיּוֹן לְנֶפֶשׁ הַמְּנוֹרָה הַטְּהוֹרָה כֶּתֶר כְּהוּנָּה וְכֶתֶר תּוֹרָה

אוֹהֵב צְדָקוֹת וְרוֹדֵף חֲסָדִים רַחֵם רַחֲמָתַיִם

גֶּזַע אֶרְאֶלִּים וְתוּ־שִׁשִּׁים רַב סַבָּא

5. הֶחָכָם הַשָּׁלֵם בְּמִדּוֹת וּבְדֵעוֹת

כמוהר״ר אֶלְעָזָר זַ״ל

בֶּן לאו״ץ הָרַב הַגָּדוֹל מִבְצַר עֹז וּמִגְדּוֹל

חָתָן הַמֶּלֶךְ הרה״ג מעו״מ

10 .הַמְּקוּבָּל הָאֱלֹקִי הַמְּלוּמָּד בְּנִסִּים

כמוהר״ר דָּוִד בֶּן חַזָּן זלה״ה

לֹא קָם בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ

חֹטֶר מִגֶּזַע הַגָּאוֹן הַמְּפֻרְסָם מָאוֹר הַגּוֹלָה

רַבֵּנוּ חַיִּים בֶּן עָטָר הַזָּקֵן זיע״א(מעי״ת סָאלִי)

15. שָׁבָה רוּחוֹ אֶל אֵל

יוֹם א' בש״ק וְהָיְתָה מ״ך

מָחֳרָתוֹ יוֹם ר״ח אִיָּר שְׁנַת תרצ״ח לפ״ק

ת.נ.צ.ב.ה.

• 30 Avril 1938

 

1המקום… הוא: הפתיחה של הכתובת מיועדת לפוקדים את ציון הקבר, שינהגו כבוד בזמן שהותם ליד הקבר של המנוח. על פי שמו׳ ג,ה. 2. המנורה הטהורה: דימוי המנוח למנורה שהייתה בבית המקדש שכולה זהב טהור, כר המנוח היה מלא חוכמה ותורה, זד וטהור ומאיר באור תורתו. כתר… תורה: המנוח היה כוהן וגם היה גדול בתורה, ולכן זכה לשני כתרים. 3. רחם רחמתיים: על פי שופטים ה,ל. וכאן הליץ במובן רחמנות. פעולותיו אלו היו שלא כמקובל, אלא במידה כפולה ומכופלת, וזאת מרוב רחמנותו ואהבתו 4. גזע אראלים ותרשישים: נצר למשפחה בעלת ייחוס רם והשפעה רבה בעולם התורני. רם סבא: המנוח היה זקן מופלג 7. בן… ומגדול: אביו של המנוח, ר משה כהן, אף הוא היה מעמודי התווך בקהילה בתחום הרוחני והדתי וזכה לכבוד גדול. 8. אישי כהן גדול: בלשון זו פנו אחיו הכהנים אל הכהן הגדול ביום הכיפורים, כמוזכר במשנה יומא א,מ״ג ועוד. וכאן הליץ זאת על רבי משה הכהן משום הכבוד הרב שרחשו לו. 9. חתן המלך: גם בכינוי זה יש בו משום הערכה וכבוד לאביו של המנוח שהיה חתנו של ר׳ דוד בן חזן המכונה כאן'מלך׳. מעו״מ: מעוז ומגדול. 10. המקובל… כנסים: המנוח היה מקובל גדול, קדוש ובעל מופת, וניטים נעשו על ידו תדיר. 11. כמוהר״ר דוד בן חזן: רב ודיין בעיר מוגדור, מוכר גם בשם ר׳ דוד בל-חזן, חי ופעל בתקופה של ר' חיים פינטו ואף חתום על כמה פסקי דין אתו (ראה בן נאים, מלכי רבנן, עמ^׳ כה,א). מסופר עליו שהיה לומד לאחר חצות עם אליהו הנביא והיה ממית עצמו באהלה של תורה(ראה י. בן עמי, הערצת קדושים עמ^׳ 51). 12. לא… במשה: ציטוט מהפיוט יגדל אלהים חי. ביטוי כבוד והערצה לאבי המנוח שהיה גדול שלא קם כמותו. אשרי יולדתו: ביטוי המבקש להאדיר ולשבח את אמו של הילוד הזה שהגיע למה שהגיע, ובעבורו תזכה לשכר גדול מאת ה׳ האם והילוד שזכה לגדולה. ראה משנה אבות ב,ח ;רבי יהושע בן חנניה, אשרי יולךתו׳. 13. חוטר: ענף חזק. עפ״י ישע׳ יא,א. 15. שבה רוחו: ביטוי להסתלקות הנשמה ורוח הנפטר הצדיק שתשוב רוחו אל האלהים אשר נתנה. 17. שנת תרצ״ח: היא שנת 1938 למניינם.

שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים-ט. כמוהר״ר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן -הַמְּנוֹרָה הַטְּהוֹרָה

עמוד 57

מצות כיבוש ארץ ישראל וישובה.

 

"וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ,

אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ

 נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה,

וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ"

 

"אמר 'וְהָיָה' – לשון שמחה.

להעיר שאין לשמוח,

אלא בישיבת הארץ…"

רבנו-אור-החיים-הק'

(דברים. כו, א).

 

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:

כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל אֶרֶץ כְּנָעַן.

 

וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל

יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם…

 

וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ,

כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ – לָרֶשֶׁת אֹתָהּ,

 

וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם,

 וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם – לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם,

 וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם – עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ

 

וְהָיָה כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם – אֶעֱשֶׂה לָכֶם"

(במדבר. פרשת מסעי. לג, נא – נו).

 

בתום מ"ב מסעות בני ישראל במדבר, שנמשכו ארבעים שנה, עם ישראל מגיע ל"ערבות מואב על ירדן יריחו" (דב' לו, , יג), לקראת הכניסה לארץ ישראל.

הקב"ה מבקש ממשה רבנו, להנחות את עם ישראל איך לכבוש את הארץ, ואיך לנהוג עם האוכלוסיה הפגנית אלילית, כדי שיוכלו להתיישב בה (במ' לג, נב – נג):  

 

"וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ

 וִישַׁבְתֶּם בָּהּ,

כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ,

לָרֶשֶׁת אֹתָהּ".

 

פסיקת רמב"ן בהוספותיו, לספר

המצוות לרמב"ם (מצות עשה ד):

 

"שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתעלה לאבותינו לאברהם, ליצחק וליעקב – ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות, או לשממה, והוא אומרו להם:

 

'וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ.

 כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ

לָרֶשֶׁת אֹתָהּ.

וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ' (במ' לג, נג–נד),

 

ופירט אותה להם במצוה זו

כולה – לגבולותיה ומצריה…

והראיה שזו מצוה,

אומרו יתעלה בענין המרגלים:

'רְאֵה נָתַן יְהוָה אֱלֹהֶיךָ

לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ,

 

עֲלֵה רֵשׁ – כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר

יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ,

אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת' (דב' א, כא).

 

אם כן היא מצות עשה לדורות, מתחייב כל אחד ממנו, ואפילו בזמן גלות כידוע בתלמוד במקומות הרבה".

 

הרמב"ן כותב בפירושו לתורה:

'וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ'.

על דעתי זו מצות עשה היא, יצווה אותם שישבו בארץ וירשו אותה, כי הוא נתנה להם ולא ימאסו בנחלת ה'… כי הכתוב הזה הוא מצות עשה, ויחזור על המצוה הזו במקומות רבים (דב' א, ח):

"רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ.

בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ,

 

אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵיכֶם,

לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב,

לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם".

 

בדברי הרמב"ן,

ישנם שלושה חלקים למצוה:

 

א. כיבוש הארץ וירושתה,

ולא תהיה בידי אומה אחרת.

ב. ישוב הארץ, על הכלל והיחיד.   

ג. המצוה נוהגת בכל הדורות.

 

מצוה זו של ישוב הארץ כדברי הרמב"ן לעיל, וכדבריו המסכמים של ה"פתחי תשובה", 'המאסף לכל המחנות' על דברי השו"ע (אבן העזר סימן ע"ה סעיף קטן ו):

 

"כל הזמנים שווים למצוה זו,

וכן מבואר בכל הפוסקים

ראשונים ואחרונים".

 

"ישיבת ארץ ישראל, שקולה

כנגד כל המצוות שבתורה".

(ספרי ראה נ"ג. תוספתא ע"ז ה, ע"ב).

 

"לעולם ידור אדם בארץ ישראל,

אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחוצה לארץ, ואפילו בעיר שרובה ישראל.

כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה, וכל הדר בחוצה לארץ – דומה כמי שאין לו א-לוה. שנאמר (ויקרא כה לח):

"אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם,

אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם,

לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן,

לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים".

וכן אמרו בתוספתא (ע' זרה. ה, ב).

 

וכן פסק הרמב"ם

"לעולם ידור אדם בארץ ישראל,

אפילו בעיר שרובה גויים, ואל ידור בחוץ לארץ, ואפילו בעיר שרובה ישראל. שכל היוצא לחוצה לארץ – כאילו עובד עבודה זרה" (הל' מלכים ה, יב).

 

רבים מהאחרונים סוברים,

שגם לדעת הרמב"ם שלא מנה את מצות ישוב הארץ, היא אכן מצות עשה, ולא מנה אותה בספר המצוות, מהסיבה הבאה:

"היא כלולה מכל המצוות, וכוללת כל התורה, וכל קביעת המועדים וראשי חודשים וכל מצוותיה תלויין בה… וכן כל חיות האומה תלויים בה. אם כן היא מצוה כוללת ולא פרטית. על כן, אינה באה בחשבון המצוות, שבאה לחשוב רק מצוות פרטים…", כדברי הרב יששכר טייכטל, (אם הבנים שמחה. עמ' קנד).

 

וכן הרצי"ה קוק (לנתיבות ישראל).

"רבנו הגדול הרמב"ם לא פירט ופירש את זה בתורת מצוה חיובית מפורשת, לפי המבורר בדבריו בספר המצוות מצות עשה קנ"ג – "שאין ראוי למנות הציוויים הכוללים התורה כולה, כמו "והתקדשתם והייתם קדושים – הם צווים לקיים את כל התורה…

 

כי קיומה של כל היהדות כולה, לכל ממשות מעשיותה, הוא קשור לגמרי בהתקיימותה בתוך היישוב אשר בארץ ישראל… וכן מבוארים הדברים בלשונו של רבנו-האור-החיים זצ"ל על התורה, בסוף פרשת ניצבים: 'כי ישיבת הארץ היא מצוה כוללת כל התורה".

 

רבנו-אור-החיים הק':

אומר שישיבת הארץ,

היא מצוה כוללת כל התורה.

לאור הפס' הבא (ניצבים ל, כ).

 

"לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ

לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ,

כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ,

 

לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה,

אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֶיךָ

לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב

לָתֵת לָהֶם" (דב' ל, כ)

 

וכלשון קדשו:

"והוא אומרו ואומרו 'וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ', ואומרו  'לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה' וגו' – כאילו אמר ולָשֶׁבֶת וגו'. ודבר זה גם כן הוא – מהשגת השלמות – כי ישיבת הארץ – היא מצוה כוללת כל התורה.

צא ולמד ממאמרם ז"ל: שכל ההולך בה ארבע אמות – יש לו חלק לעולם הבא – שכולו חיים, כדברי רבי יוחנן: כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל, מובטח לו שהוא בן העולם הבא"

 (כתובות קיא ע"א)

 

רבנו-אור-החיים-הק'

אומר בראש פרשת  'כי תבוא':

"וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ

אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה,

וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ" (דב' כו, א).

 

"אמר 'וְהָיָה' – לשון שמחה.

להעיר שאין לשמוח,

אלא בישיבת הארץ…

ונראה שכוונת הכתוב: שיצו ד' מצוות:

 

אחד – שידע בליבו, כי לא בכוחו ולא בעצם גבורתו בא לרשת הארץ – אלא מתת ה'. {ולא ע"י "כוחי ועוצם ידי – עשה לי את החיל הזה", כדברי הגנרלים}.

והוא אומרו: 'אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ – נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה'. ודקדק לומר 'אֱלֹהֶיךָ', להעיר שעל מנת שיקבל אלהותו עליו, והוא 'נותֵן'.

שניים – להוריש את הארץ מיושביה – הגם שיש לו דבר המספיק לו בארץ, אף על פי כן, יגרש אויבי ה' מארצו – והוא אומרו 'וִירִשְׁתָּהּ'.

שלישית – ישיבת הארץ שהיא מצוה בפני עצמה {בנוסף למצות ירושת הארץ וכיבושה}. וכמו שמצאנו כמה הפליגו רבותינו ז"ל במצות ישיבת הארץ.

רביעית – הבאת ביכורים – כאומרו בהמשך 'ולקחת מראשית כל פרי האדמה".

 

הרב יששכר שלמה טייכטל

(אם הבנים שמחה"), אומר:

"אמנם גם לפי דעת הרמב"ן {שכחת העשין, המצוה הרביעית} שחשב זאת למצות עשה,

מכל מקום, בעיקר המצוה, אינו אלא הירושה והישיבה, כאדם העושה בתוך שלו לכבוש ארץ ישראל שתהיה תחת ירושתנו…,

 

ואין ספק שהיא מצוה גדולה, כי הקיבוץ הוא אתחלתא דגאולה, ונאמר (ישעיהו נו, ח):

"נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה מְקַבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל, עוֹד אֲקַבֵּץ עָלָיו לְנִקְבָּצָיו".

 

ועיין (יבמות סד ע"א) שאין השכינה שורה פחות משתי רבבות מישראל, ובפרט עתה שראינו התשוקה הגדולה, הן אנשים פחותי ערך, הן בינונים, הן בישרים בלבותם – קרוב לוודאי שהתנוצץ רוח הגאולה" – כמו בדורנו.

 

בתשובתו, מציין בעל "אם הבנים שמחה", שהעתיק מדברי תשובות בעל "ישועות מלכו" – הרב ישראל יהושע מקוטנא לרבי מקוצק, בענין מצות ישוב ארץ ישראל.

 

וכן "אבני נזר",

(הלכות ישיבת הארץ. יו"ד סימן תנ"ד. מצוה תכליתית),

הסובר שוודאי ישנה למצוה זו גם לדעת הרמב"ם, ולא מנה אותה בספר המצוות, משום שכאשר ישנן שתי מצוות, האחת אמצעי, והשניה תכליתית, הרמב"ם מונה את האמצעי ולא התכליתית.

דוגמא לכך: הרמב"ם לא מנה את מצוות הארון והכפורת במשכן, כיוון שהן התכלית של מצות הקמת המשכן, אותה כן מנה.

 

גם פה, הרמב"ם מנה את מצוות החרמת שבעת העמים שהוא אמצעי, ולא את ישוב הארץ, שהיא המצוה התכליתית.

 

 וכך מסכם את תשובתו:

"העולה מזה שאין סמך כלל מהרמב"ם לומר שאינו נוהג בזה הזמן, והדבר ברור שנוהג בזה הזמן…".

 

בתשובתו, הוא דוחה כרבים אחרים, את דעת בעל "מגילת אסתר" הסובר: "שמצות ירושת הארץ וישיבתה, לא נהגה רק בימי משה ויהושע ודוד, וכל זמן שלא גלו מארצם, אבל אחר שגלו מעל אדמתם, אין מצוה זו נוהגת לדורות עד ביאת המשיח".

הוא טוען שבעל "מגילת אסתר", ראה רק את דברי הרמב"ן, ולא ראה את המקור בספרי (פרשת ראה נ"ג) האומר: 'ישיבת ארץ ישראל – שקולה ככל המצוות" וכו'.

 

הארה והערה:

 

השבח לבורא עולם,

הדור שלנו זכה בסייעתא דשמיא,

לכבוש את ארץ ישראל וליישבה

 מדן ועד אילת, ומהים ועד הירדן.

 

מצות כיבוש ארץ ישראל וישובה,

רחבה היא מיני ים,

והשתדלנו להביא בעיקר,

את תמצית הדברים.

 

 

 

 

פרק 2 ׳מסמך קורקוס׳ סוחרי המלך הראשונים

יומן יעקב קורקוס – הרישום המקורי כתוב בערבית-יהודית

פענח, פרום׳ יוסף שיטרית

רסימה עלא צוירא

האדו גיר קטאעי די רפדת מן ואחד למצחאף די כתב בידדו ואחד ר׳ יוסף די מא כא נעארפס יסם פאמילתו. זברט פיה באס צולטאן סידי מוחמד בנא צוירא עאם 5520 וחב באס בלאדנא צוירא תכון למכ׳יירא ולקבירא פלביע וסרא דלמארוק. קואנסא זאו יסכנו פיהא ורבי שימויל בן ר׳ יוסף סומבאל עטא ראיי לצולטאן באס יסררף פהאד לבלאד זדידא האדוף ליהוד די כאנו סאכנין בעדאף פדיאבאת, קדדאם סי מגדול, והאדוף ליהוד מא חבבוס. צולטאן עטא לורדין לעסרא דלפאמיליאת לקבאר למכיירין דליהוד די כאנו דאף לוקת באס יציפדו כול וחדא וקיל מן לפאמיליא דיאלהום, ואחד מן אולאדהום די יחלל דאר דלביע וסרא קבירא פלבלאד. נאס די זאו יסכנו פצוירא די הומאן פליסטא די ר׳ יוסף הומא האדו: רבי שימויל סומבאל צאפד כ׳וה תאזר אברהם מן ר׳ יוסף סומבאל למספ׳יוי; תאזר אברהם מן תאזר יהודה קורקוז די אספי צאפד לצוירא בן כ׳אה, כאן הווא בְּעְדָאךְ וכיל דיאלו פמרראקץ, כאן יסמו ר׳ מימון בן תאזר יצחק קורקוז. תאלת די זא לצוירא הווא ר׳ סללאם לבחר די יסמו דילמאר למרראקסי. ומנוראה זא תאזר הרון בן מוזיז אפלאלו לגאדירי. זא תאזר יהודה בן הנגיד ר׳ שימויל האליוי רבאדי למכנאסי. וזא תאזר מוזיז אבודרהם תיטואני, ותאזר דוד בן מוזיז פיניא לגאדירי, ותאזר אברהם בן ישועה האליוי א[ב]ן סוסאן, ותאזר מוזיז בן החכם הסאלים ר׳ יהודה אנאהורי. ולכ׳רי הווא תאזר יוסף בן עדדי דיליבאני סריקי למספיוי.

צולטאן עטא דואהר להאד תזזאר כולהום ועטאהום דיאר פאס יסכנו ויביעו ויסריו; ועטאהום עבד ומראתו לכול ואחד, וזוז מכאזניייא לכול ואחד. ועטא לורדין ללומאנא באס יסבקולהום לולוף דלמ[ת]כאל דדהב. והאד דזזאר די כאנו כאמלין נאס דזזאר פעמרהום, לפאמיליא דיאלהום עטאו עליהום סיגורו עלא עסר סנין, סכנו כאמלין פלקסבא באין דאר דדיואנא ודאר למכ׳זן. ועטאלהום קבוד קביר וצלו הומא אולאדהום ולאד ולאדהום תקבראנייא קבירא. ולכלמא דיאלהום כאנת כלמא דלחדיד. מא כאן גיר מולאי ליאזיד ימח שימו די חב ידדרהום [! ידררהום], ואלאיין כופאנית שי״ת דיאלהום פכיתהום כאמלין מן ידדו. מעא האד נאס לעזאז די הומא לוולין דלכיהילא זאו בסחאל דלכדאמא יהוד ומסלמין די כאנו יעאונוהום. ומן זואיה אוכרין בסחאל ובסחאל די ולאד עמאמהום די תצאפדו לבלאד נצארא, לליבורנו או ללונדריס, ולאמסתרדאם, למרסיליה, זברלטאל וזיד וזיד. וכאנו נית פדזאיר. מנוראהום זאו דאר אביטבול, ודאר בן מכנין, ודאר זאגורי, ודאר אפריאט. וזאו נית מנורא לכליאן דאגאדיר דאר תאזר חיים גידאלא, די כאנו בזאפ מנהום פאמסתרדאם, ודאר סממאנא, דאר פינתו וזיד וזיד. דדייאן לוולי דצוירא כאן רבי יחיא אפלאלו דאגאדיר. ודזזאר דנצארא מא כאנו יתחררכו גיר בלכלמא די האד נאס, ובסחאל ובסחאל דלמאצארייא דליהוד תמססרו, עלא קיבאלת צוירא רזעית למרצא לקבירא די כאמת פהאד לבלדאן. וכאנו לפאפוריס כא יזיוהא מן לבלאדאת כאמלין וירזעו עאמרין בנחאס, ריוס דנעאם, תבר, ללוז, זלד, צופא, לבג׳אל, ונית סי מררא סעיר ולקמח וזיד וזיד. זאו דאך לוקת דאר עכריס מן ליבורנו, ונית דאר כהן סוללאל דזרמון, ודאר בוזנאח. ולבלאד רזעית בלאד דליהוד, וחתתא ליום נהאר שבת מא כאין לא ביע ואלא סרא פחתתא מודע. ונאס כאמלין יכונו יהוד מסלמין או נצארא כא יסתראחו מן לכ׳דמא דזמעא כאמלא. לבלאד תעמרית בצלאואת מזיאנין, וליסיבות עאמרין בלחכמים ותלאמדא דיאלהום.

כאנו הנא דאר אביקסיס, דאר לילדאג, דאר בן סאעוד וזיד וזיד. לקבאר דליהוד דאר סומבאל, דאר קורקוז ודאר אפלאלו, די צולטאן כאן יחבב בזזאפ וכאן יצאפדהום עלא סגולאתו כאמלין. האד ננאס זאבו לכיר קביר לבלאד. ר׳ יוסף קאל באס לכתרא דננאס כאנו עאיסין פלכיר, וקאל באס מאסי גיר עאיסין פלכיר, וקאל יאכלו טעאמאת למכיירין; כא יסמעו כול נהאר פליל וכא ילעבו למוזיכא למכיירא עלא קבל כאנו יעארפו צנעא ולאלא דלאנדלוס לאצילייא. כאנו כא ילבסו למלפ׳ למתואלב ויללבסו[!] ללנאסאהום לחראייר ברוכאדו וילבסולהום דהב וזוהור ויזזינוהום[!] בלחזאר לכ׳ודרין פחאל ללוז ולחזאר לחומרין. ומאסי גיר האד לכיראת ענדהום, כאנו חאכמין וקאבדין דין; כאיפין שי״ת ומזהדין פדינהום בזזאפ׳. כאנו חכמים ויעללמו לבסחאל ובסחאל דתאלמידים פלישיבות, ויקראו נהאר עלא נהאר תורא קדושה די כללאולנא זדודנא. כאנו יעמלו לפיוטים עלא לכבוד דיאלהא, ונדרים עלא לכאבוד דצדיקים. בסחאל ובסחאל כללאו בכט ידהום האד לחואיז למתעזזבין, ושי״ת עאוונהום דימא, ותריכהום צאפייא.

כאנו חנאן וכאנו יעאונו למצטורין ויעטיו לדראוס וליתימות. דראוס כאנו כלאל מן סבתהום, ודיארהום מחלולין דימא לדיאפ׳. כול ואחד כאנת ענדו פדארו דויירא לחכמים וצדיקים. זאדו עלא דיארהום דיאר אוכ׳רין בלכלמא דצולטאן.

וצולטאן בראצו הווא די כאן יתסג׳ל בסגולאתהום, חתא קאייד ואלא באסא מא כאן יסאטר עליהום, גיר צולטאן בראצו. הווא מולאי דריס כאן בן עמם צולטאן וחביבו אוזיר דיאלו, מא סוגר ואחד נהאר יחכם טרפ’ מן ואחד דאר באס יכבבר לקסר דיאלו. דארו כאנת תעטאת ותבנאת לואחד מן דזאר דצולטאן, יהודי מן לקבאר. לקאייד בן עאמארא חבב ואחד נהאר יסרי דאר די ואחד מן דדזאר דצולטאן, והאדאך תאזר מא חבבס יביע דאר ואכא ארדהא כאן ארד למכ׳זן. בן עאמארא וצל וקאת קבאח עלא סבת האד תאזר חתא סמחלו צולטאן. והאד סי זרא נית לבאסא בללא די כאן מאסי ינתחא מן לבלאד. דיור כאמלין תדזזאר[!] כאן עליהום דאהיר באס נהומא מא יתבאעוס, וכאנו די האדוך דזזאר לטול עמרהום אולולאד ולאדהום. והאד סי בקא [ח]תא ליום. וואכ׳א צולטאן סידי מוחמד פלכ׳רר[!] די עמרו כאן דאר פטבעו, ולכתיר מעא ליהוד ובזז עלא סי מנהום באס מא ילבסוס לכסוא פלאמינגו, מא עמרו מא קאל כלמא קביחא להאדוך די כאנו מן לפאמיליאת לקבאר ודזארא דצולטאן. סיגורו דאף לוקת האד סי כאן זאב לגירא לקואנסא ונצארא, ונית לסי דזזאר דליהוד די זאו מן ברר נצארא לאה יסמחלהום. ופוצט לגואט לחק תעטא דימא לדזאר דצולטאן. ואכ׳א ואחד או זוז מנהום עמלו קביח, צולטאן סמחלהום עלא סבת לוכ׳רין.

ספר מוגאדור א׳-ב׳ / סידני קורקוס -גישושי התיישבות-פרק 2 ׳מסמך קורקוס׳ סוחרי המלך הראשונים-יומן יעקב קורקוס – הרישום המקורי כתוב בערבית-יהודית

עמוד 24

קצצת חנה וסבע אוולאדהא

ייא עיבאד סועלא מוחריקא, תצווס ביהא פוואדי,

מן המם חנה צדיקה, אתהייזת דוחי וונכאדי.

כמן שדדא וכמן דיקא, קצצאח חנה דון עדאדי,

חצדא חצרא פי פרד גודווייא, תקדוחת חנה בשבעה

משווייא.

 

קינת חנה הצדיקה על שבעת בניה

הוי המונים! זאת שרפה לוהטת, נצרבו בה בני מעי,

מסבלות חנה הצדיקה, נפעמו רוחי ואנחותי.

היה אסון והיתה צוקה, קינת חנה נושא למעללים,

אויה אויה כי בבת אחת שיכלה חנה שבעה שרופים.

אווילי באויל עלא מא זראלהא, וונזדד עליהא חזאני,

שבע אוולאד באנו אילאהא, מלאת צורה לכול עיוני.

וודבחהום לעדו חדאהא, ווחכבבסו מחל זדייאני,

וולמקרוחא מרמייא, וובדממהום הייא מסלייא.

אוי לי ואבוי על מה אירע לה, ואחדש אבל כפליים,

בנים שבעה היו לחנה, יפי תואר לכל עינים.

טבח אותם האויב מולה, התבוססו כתיישים,

והשכולה בצד זרוקה, ובדמם טונפו מלבושים.

שמעו ייא סאדאת קצצחהום, וומאדא זרא ביהום,

קיסר פי סנסלא ניידהום, הומא בסבעא פי חזר אוממהום.

ווטלב מננהום כרוז דינהום, ייאב יבדדלו איסם רבבהום,

והומא כאנת נייתהום קווייא, פעבאדת ללאה רבב לאזלייא

שימעו רבותי, זאת קינתם, וכל מה שקרה אותם,

קיסר בשלשלת הובילם, והם בחיק אמם שבעתם.

דרש מהם כפירה בדתם, כי ימירו שם אלוהותם,

ולהם היתה תמימות עצומה, ועם אל עולמות עבודתם.

פלחין זבד כבירהוס וובדא ביה, וסאר ייגוויה בסיב כלאמו,

וונצר עליה עלאס יוואתיה, וזאב צליב מעבוד קדדאמו.

וקאל סזד אילו וותנאל בכראמו, וסאיין תריד אילב יוואתיה,

 נדק ווקאל ייא בן להזלייא, מא נסזד אילו בלבוהתייא.

מייד הוציא בכורם ובו התחיל, פיתה אותו בנועם מדבריו,

נהג בו אשר יאתה לו והביא עבודה זרה לפניו.

השתחווה, אמר, וזכה בכבודו, ומה שתחפוץ גם יאה לו,

הביע ואמר בן האלמנה: לא אשתחווה ברמאות לו.

אבאדן מא נסזד לכסבא ייאבסא, וואלא נבדדל יסם כלאקי,

שמע ישראל מא ננסא, וואלא תקסע בססין׳ ענקי.

אס נהו דינב ייא בן למנדוסא, לא דין איללא דין נקי,

פלחין שארעוה ייא מוואלייא, וודבחוה בצפרא הנדייא.

חלילה לכרוע לקורת עץ יבשה ולא אמיר שם יוצרי,

שמע ישראל לא אשכח, גם אם בחרב תערוף צווארי.

ומהו דינך, בן המנודה? אין דין אלא הדת הזכה,

ומיד שפטוהו, אנשי, ושחטוהו במאכלת ממורקה.

פלחין נאדא לכוה תתאני, ווגללסו עלא כרסי חדאה,

קאללו ייא פרכ לגוזלאני, פיק מן נומכ וונתבה.

אילא סזדת לצצנאם עייני, תרבע אילו וותצללי חדאה,

זאתכ חללא מן דוהבייא, בנתי אילאכ כאדם מעסייא.

כאשר קרא לאחיו השני, וסמוך לו על כסא הושיבו,

אמר לו: עופר איילים, עורה משנתך והביטה בו,

אם לפסל תשתחווה, ברך תכרע לו, ולידו תתפלל כעת,

זו הזדמנות יקרה מפז, ובתי לך כאמה תשרת.

מא נבגי נסזד וואלא נרבע, גיר אילא לרבב לעאלאמינא,

וואמננא ווליה נעבד, הווא אדדחים אדרחמינא.

לפדיד אצצמיד אעצים לזוואד, הווא רזאנא ומוגיתנא׳

כאלק לעלווייא ווסספלייא, מן דון אזריה ובלא אזדייא.

לא אובה השתחות ולא אכרע, אלא לריבון עולמים,

בו אאמין ואותו אעבוד, כי הוא רחום הרחמנים.

האחד האדיר אדון היצורים, תקוותנו ומושיענו,

בורא הרים ובקעות, הכל במאמרו בלי עזרתנו.

יעקב לסרי-השירה היהודית עממית במרוקו- קצצת חנה וסבע אוולאדהא-לחן "יבכו השרפה אשר שרף ה'