מורשת יהדות מרוקו

"לֶךְ – לְךָ"

קריאת כיוון לכל יהודי – ללכת ולעלות לארץ ישראל.

אברהם אבינו הוא המאמין הראשון והעולה החדש הראשון,  

 שפתח את שערי האמונה ב-ה', ושערי העליה לארץ – לכל הדורות.

"לֶךְ לְךָ" – נכתבה פעמיים. אחת לאברהם. השניה לכל אחד מאתנו

 

חלפו מאז  אברהם אבינו – 4700 שנה, והנה גם כיום,

ממשיכים אנו להילחם נגד הישמעאלים בראשות אירן שר"י,

על זכותנו לחיות כעם יהודי בארץ ישראל,

כמו שאברהם אבינו – נלחם נגד 4 מעצמות ונצחם – כן יהיה לנו.

 

ניצחון אברהם אבינו נגד ארבע מעצמות – בניסים ונפלאות.

  מהווה דגם ניצחון המשיח בימינו – במלחמת גוג ומגוג,

מלחמה שכנראה – אנחנו בפתחה.

יהי רצון מלפני אבינו שבשמים –  שזה יהיה בחסד וברחמים.

"וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו,

וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת,

 וַיִּרְדֹּף עַד דָּן" (בר' יד י"ד).

 

וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו

 וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק (בר' יד טז)

 

הניצחון על ארבעת המלכים בניסים ונפלאות.

העפר והקש שזרק על אויביו – הפכו לחרבות וטילים מדויקים.

 

"מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ,

 יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם וּמְלָכִים יַרְדְּ –

"יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ – כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ" (ישעיהו מא, ב).

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

השיר "להיות יהודי" {יורם טהרלב}.

 

"להתחיל מארם נהריים, לעבור בכבשן האש /

 ולצאת למסע הנצח עם מים ולחם יבש.

לעקוד את הבן, את הילד, כמו לגדוע תקווה אחרונה /

ולשלוח אליו מאכלת שנה אחרי שנה.

 

ולשמוע מגבוה את הקול ההולך: 'לך לך', לך !

אתה האחר, אתה היחידי – לך לך – פירושו להיות יהודי…".

 

השיר מבטא את דרכו של אברהם אבינו לארץ ישראל,

כמו דרכו של עם ישראל לאורך הדורות.

הפוסע בשבילי פסיעותיו של אברהם אבינו – אבי האומה.

 

גובה מחיר מלחמת גוג ומגוג – כדברי הנביאים יחזקאל וזכריה,

יהיה תלוי במידת שובנו באמת ובתמים לאבינו שבשמים,

 דוגמת המאמין הגדול – אברהם אבינו.

 

התורה מקדישה 24 פס', כדי לתאר את מלחמת העולם הראשונה בהיסטוריה, בה השתתפו תשע מדינות המחולקות לשתי קואליציות: ארבעה מלכים בראשות אמרפל מלך שנער – אזור עיראק של היום, מול מלכי ארץ ישראל – סדום ועמורה וכו'.

 

ארבעת המלכים מנצחים במלחמה, ולוקחים בשבי את לוט בן אחיו של אברהם, ואחיה של שרה אשתו וב"ב, שהיו גרים בסדום.

 

אברהם אבינו יוצא למלחמה נגד ארבעת המלכים המנצחים,

 כדי להציל את לוט בן אחיו שהוא גם אחיה של שרה:

"וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו {לוט},

וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת, וַיִּרְדֹּף עַד דָּן" (בר' יד י"ד).

וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו

וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק (בר' יד טז)

 

הזהר הקדוש מסביר: אברהם אבינו ידע ברוח הקודש, שמזרעו של לוט יצא דוד המלך דרך רות המואביה, ומנעמה העמונית אשת שלמה המלך, יצא רחבעם המלך, עד לביאת משיח צדקנו.

 

חז"ל אומרים שבמלחמת אברהם אבינו נגד המלכים, אין עיר ששמה "חובה", אלא בגלל שהתחייבו על עבודת עגלי עבודה זרה אותם הציב ירבעם בן נבט בערים דן ובית אל לעבודה, לכן תש כוחו של אברהם, ולא יכל להמשיך.

 

הרה"ג הרב אהרון קוטלר לומד מכך מדוע יוצאי מצרים לא יכלו לכבוש את הקיני, הקניזי והקדמוני ממערב לירדן, והסתפקו רק בשבע ארצות, היות ואברהם לא כבשן, דבר המוכיח את רעיון "מעשה אבות סימן לבנים".

 

 רבותינו אמרו: השתתפו במלחמה רק אברהם ואליעזר. אליעזר = 318. אברהם אבינו מנצח את ארבע המעצמות, תוך מספר שעות, מתוך ניסים ונפלאות.

הפס' בהפטרה רומזים לניצחון אברהם ע"פ ניסים ונפלאות:

"מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ,

יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם וּמְלָכִים יַרְדְּ,

"יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ – כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ"  (ישעיהו מא, ב)

 

העפר והקש שימשו בידי אברהם ככלי מלחמה. הנביא ישעיה ממשיך ואומר:

"ואתה ישראל עבדי, יעקב אשר בחרתיך, זרע אברהם אוהבי…

אל תירא – כי עמך אני וכו'" (ישעיה מא, א-טז).

 

חכמי תורת הח"ן אומרים:

המלחמה הזו רומזת למלחמת גוג ומגוג באחרית הימים, בה ינצח מלך המשיח את המעצמות שיבואו להילחם בירושלים. אברהם אבינו מסמל את מלך המשיח.

 

בשלב ראשון, תהיה מלחמה בין העולם המוסלמי לאדום כפי שמסביר המלבי"ם.

 

בשלב שני, ישמעאל ואדום יכרתו בניהם ברית, וילחמו נגד ישראל לכיבוש ירושלים. בסופו של דבר, עם ישראל ינצח ע"י ניסים ונפלאות:

"ואספתי את כל הגויים אל ירושלים למלחמה ונלכדה העיר. ונשסו הבתים … ויתר העם לא יכרת. ויצא ה' ונלחם בגויים… ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד… וישבה ירושלים לבטח" (זכריה יד).

 

נתפלל לבורא עולם שכל הפרעות הנאציות שחווה עם ישראל בשמחת תורה ע"י פראי אדם – עליהם נאמר בתורה: "פרא אדם – ידו בכל ויד כל בו", כדברי המלאך להגר – אימו של ישמעאל.

 

ה.ג.ר – {אותיות}  ה.ר.ג.

ח.מ.ס – {אותיות}  ח.ס.מ

 

ה.ג.ר – אותיות ה.ר.ג.

ישמעאל נקרא "פרא אדם – ידו בכל ויד כל בו", כברכת המלאך להגר.

תכונת אדם – הוא ינק מאברהם אביו. להיות בן אדם.

תכונת ההרג – ינק מאמו הגר שהייתה ביתו של מלך מצרים מזרעו של כנען הבן של חם, עליו נאמר ע"י נח: "ארור כנען – עבד עבדים יהיה לאחיו".

 

 

החמס מהווה עבורנו חסם רוחני.

כל עוד לא נפיל את השר שלו בשמים, לא נוכל לו על הארץ. וזה יעשה רק ע"י תפילה ושובנו בתשובה לבוראנו. ב"ה, כוחות צ.ה.ל בעזהי"ת – עושים חיל, ומכריעים את האויב.

 

יעקב אבינו נלחם תחילה עם שרו של עשיו במשך לילה שלם, ורק אח"כ ניצח את עשיו, בבחינת הכתוב:.

"וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ – וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ {שרו של עשיו} עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" (בר' לב, כה).

רבנו אור החיים הק' אומר: "ולא היה המלאך {שרו של עשיו} יכול והלוך זולת רצון יעקב… כי אם ברכתני – לצד שהכיר בו היותו מלאך, השתדל שיברכהו" (בר' לב,  כז).

 

את זאת לומדים מהכתוב בישעיהו:

"והיה ביום ההוא: יפקוד ה' על צבא המרום במרום,

ועל מלכי האדמה על האדמה" (ישעיהו כד, כא).

הקב"ה מכניע תחילה את השר של אומות העולם במרום, ורק אח"כ מכניע את מלכיהם בארץ.

 

 תפקידו של ישמעאל – הוא להחזיר את עם ישראל בתשובה, כדברי רבי ישמעאל כהן גדול בפרקי דרבי אליעזר (פרק 30 עמ' קב):

למה נקרא שמו ישמע -אל בזמן עתיד, ולא שמע – אל כמתחייב מבחינה תחבירית.

 

רבי ישמעאל כהן גדול  שחי לפני 2000 שנה, לפני הקמת האסלאם, מביא 15 דברים שעתידים בני ישמעאל לעשות בארץ ישראל באחרית הימים, נגד עם ישראל:

 

להלן שניים מהם, המלווים אותנו עד היום:

 

"ימדדו את הארץ בחבלים" {כלי מדידה} – לא יוותרו על שום ס"מ מאדמת ארץ ישראל. כל הזמן יטענו בטענות שונות ומשונות על כל רגב אדמה שזה שלהם.

בקוראן קיים חוק הקובע, שכל מקום בו דרך ישמעאלי – זה שלהם.

קיימים שני מושגים באסלם:

"דאר אל – אסלם" = מדינת האסלם. כל העולם צריך להיות אסלם.

"דאר אל חרב" = כל מקום שנכבש  ע"י האסלם, יש להילחם עליו, כמו א"י, בה שלט האסלם בעבר.

 

"יבנו בנין בהיכל" – מסגד אל אקצה על הר הבית.

 את המסגד הקימו בשנת 658 לערך.

השלטון שלהם אמור להיות עד הקמת המדינה בתש"ח 1948.

1948 –  658 = 1290 שנים כדברי דניאל:
"וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם – יָמִים אֶלֶף מָאתַיִם וְתִשְׁעִים" (יב, יא).

 

הזהר הקדוש (פרשת אחרי מות סט) אומר שעתידים  בני ישמעאל לשלוט בארץ ישראל {כ- 1290 שנה,} כשאין שלטון יהודי. כלומר, עד הקמת המדינה בתש"ח, לפי החישוב דלהלן:

 

חישוב השנים הבא מבוסס על הפס' בדניאל (יב, יא).

 "וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד – וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם – יָמִים אֶלֶף מָאתַיִם וְתִשְׁעִים"

במקביל לתקופה בה הוקרב קרבן התמיד אצל עם ישראל – הישמעאלים ישלטו בארץ ישראל כשהיא ריקה משלטון יהודי – וישימו "שיקוץ שומם" על הר הבית לו קורא רב סעדיה גאון: "מצבת מוחמד".

 

40 שנה במדבר בהן הקריבו  את קרבן התמיד במשכן. 390 בתקופת השופטים: 410 שנים בימי בית ראשון, ו- 420 שנה בית שני. סך הכל: שנים 1260.

 

במשך כ- 30 שנה לא הקריבו את קרבן התמיד בגלל מלכים רשעים, וכן בגלל שלטונות זרים שלא אפשרו להקריב, כמו אנטיוכוס אפיפנס הרשע מתקופת חנוכה.

השנים הללו – כנגד השנים בהן עם ישראל הקריב את קרבן התמיד במקדש.

 

הערה:

 ישנו עוד תאריך המדבר על 1335 בסוף בדניאל, במקום 1290 שהוזכרו בפס' יא.

 גם על כך יש חישוב אותו פירטנו בספרי "להתהלך באור הגאולה":

"אשרי המחכה ויגיע לימים אלף ושל מאות שלושים וחמישה" (יב, יב)

 

רבנו סעדיה גאון כותב על הפס' בדניאל ( ח, יט):

"ויאמר הנני מודיעך את אשר יהיה באחרית הימים – כי למועד קץ"

"מצבת בית מוחמד שהעמידו הישמעאלים על מקום המקדש. ומעת הוסר התמיד – נגזר לתת תחתיו שיקוץ שומם וכו'".

 

דרכו של אברהם אבינו בעבודת ה',

דרך בה אנו אמורים ללכת.

 

 א  מתוך אהבה – "אברהם אוהבי" (ישעיה מ, ח. בהפטרה). .

 

 ב. מתוך אמונה – "והאמן ביהוה ויחשבה לו צדקה" (בר' טו, ו). 

 

 ג. מתוך ענוה –  "ואנוכי עפר ואפר" (בר' יח, כז).

 

 ד. מתוך יראת הרוממות – "עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה" (בר' כב, יב). 

 

 ה. מתוך גמילות חסדים –  "וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים נצבים עליו – וירא וירץ לקראתם… וימהר אברהם האהלה אל שרה לאמר: מהרי שלש סאים קמח סולת לושי ועשי עוגות. ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב, ויתן אל הנער, וימהר לעשות אותו" (בר' יח ב – ח). אכן, קבלת פנים מלכותית לשלושה אורחים לא מוכרים.

 

ו. מתוך שמחה – ידוע שהקב"ה מתגלה לנביא רק כשהוא שמח, ומקבל את כל קורותיו מתוך שמחה כמו אברהם אבינו. חז"ל אומרים שגם יונה הנביא זכה לשאוב את נבואתו, מתוך ששמח בשמחת בית השואבה.

בדברי שמואל הנביא לשאול המלך: "ויהי כבואך שם העיר, ופגעת חבל נביאים יורדים מהבמה, ולפניהם – נבל ותוף וחליל וכינור – והמה מתנבאים", וצלחה עליך רוח ה' והתנבאת עימם, והפכת לאיש אחר" (שמואל א, ט, ה-ו).

 

לכן, כאשר מזכירים את אברהם אבינו בברכת אבות בתפילת  ח"י, מן הראוי לכוון ולהפנים את מידותיו הנ"ל.

 

ז. מתוך נוחות לבריות. בריב בין רועי לוט ורועיו, הוא נותן ללוט לבחור:

 "אל נא תהי מריבה ביני ובינך... הלא כל הארץ לפניך. הפרד נא מעלי. אם השמאל ואימנה…",

למרות שלוט היה בן אחיו הצעיר (בר' יג ח – ט).

 

 ביחסו לשרה אשתו, הוא פונה אליה בכבוד: "אמרי נא אחותי את" (בר' יב, יג), שומע בקולה בפרשת הגר (בר' טז א-ו).

לאחר ניצחון ארבעת המלכים, אברהם אומר למלך סדום: "הרימותי ידי אל ה' אל עליון קונה שמים וארץ. אם מחוט ועד שרוך נעל, ואם אקח מכל אשר לך…" (בר' יד כב- כג), למרות שהרכוש היה מגיע לו, כפי שהציע לו מלך סדום.

 

 

ברכת "מגן אברהם" בתפילת העמידה.

גאולתנו – בזכות מידת החסד.

 מדברי מרן שר התורה חכם עובדיה יוסף זיע"א, שהשבוע מציינים 11 שנים לפטירתו:

 

בברכת אבות בתפילת העמידה, אנו חותמים ב"מגן אברהם" {חסד}, ולא "מגן יצחק" {תפילה} או "מגן יעקב" {תורה}. הסיבה לכך היא, שלושת האבות כנגד שלושת בתי המקדש: השניים שחרבו, והשלישי שיבנה בקרוב במהרה בימינו ולעולמי עד.

הגאולה השלישית תהיה בזכות מידת החסד של אברהם כדברי הנביא (ישעיה מ, ו): 

"איש את רעהו יעזרו –  ולאחיו יאמר חזק". הרב ציין את מידת גמילות חסדים בה משופע דורנו.

 

"למה תאמר יעקב ותדבר ישראל,

נסתרה דרכי מיהוה" (ההפטרה, ישעיהו מ, כז).

מדוע נאמר בברכת אבות "אלהי יעקב", ולא "אלהי ישראל"?

 

המדרש שואל מדוע בתפילת העמידה אנחנו אומרים: "אלהי יעקב" ולא אומרים "אלהי ישראל", שם שניתן לו ע"י הקב"ה בעצמו:

"ויאמר לו אלוהים: שמך יעקב. לא יקרא שמך עוד יעקב, כי אם ישראל יהיה שמך. ויקרא את שמו ישראל" (בר' לה, י).

 

התשובה לכך היא. בביטוי "אלהי אברהם, אלהי יצחק, ואלהי יעקב", קיימות כ"ו אותיות הרומזות לשם הוי-ה. ואם נאמר "ישראל" במקום יעקב, יהיה לנו כ"ז אותיות, ואז יקוים בנו חלילא המשך הפסוק: "נסתרה – דרכי מיהוה".

כעת יובנו דברי הנביא ישעיהו אותם נקרא בהפטרה.

הנביא שואל: "למה תאמר יעקב?" "תדבר ישראל"?

תשובת הנביא: "נסתרה דרכי מיהוה", היות ובמילה "ישראל" ישנן חמש  אותיות, ואילו במילה "יעקב", ישנן ד' אותיות, דבר ההולם את מספר האותיות הכללי העומד על כ"ו, השווה להוי-ה.

 

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָם:

 לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ,

אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בר' יב, א).

 

"וְהֶאֱמִן בַּיהוָה – וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה"  (בר' טו, ו).

 

המאמין הראשון בה' –  פתח את שערי האמונה במלכות ה' בעולם.

"אתה מוצא שלא ירש אברהם העולם הזה והעולם הבא,

 אלא בזכות – האמונה שהאמין בה'" (מכילתא בשלח פ"ו).

מבוא.

ההתיישבות היהודית בארץ ישראל לאורך הדורות, אשר כללה שלטון ריבוני בראשותם של מלכים כמו דוד ושלמה, שני בתי מקדש שעמדו על תילם לאורך 830 שנים, נביאים  כמו אליהו ואלישע, ישעיהו וירמיהו שהביאו את דבר ה' אל עם ישראל, וכן נס קיבוץ גלויות בדורנו – תחת שלטון ריבוני יהודי.

כל זה התרחש – בזכות הציווי והצופן האלוקי לאברהם -"לך לך", מלפני למעלה מ- 3760 שנים

 

"תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה חיי העולם – שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח… שני אלפים תורה מאימתי? מ'ואת הנפש אשר עשו בחרן…" (עבודה זרה ט, ע"א).

לאחר "אלפיים שנות תוהו" בהן האנושות חטאה ומרדה בה', כפי שהדבר בא לידי ביטוי בחטאי אדם וחוה, רצח קין, דור אנוש, דור המבול ודור הפלגה, זרח כוכבו של אברהם אבינו – "האדם הגדול בענקים" כדברי רבי לוי במדרש רבה (פרשה יד, ו. יהושע יד טו).

 

 למעשה, אברהם אבינו פתח את תקופת "אלפיים שנות תורה" כדברי הגמרא הנ"ל, כאשר הוא ושרה הפיצו את האמונה בה', בבחינת: "ואת הנפש אשר עשו בחרן" (בר' יב ה), שהגיעו לשיאן, בקבלת התורה בהר סיני.

במחזה ברית בין הבתרים, הקב"ה מעיד על אברהם: "והאמין ביהוה' – ויחשבה לו צדקה" (טו, ו). כל זאת, לאחר הדיאלוג הארוך בין ה' לאברהם, בו הוא טען בפני ה': מה ערכן של הברכות – "ואעשך לגוי גדול, ואברכך ואגדלה שמך, והיה ברכה… אנוכי מגן לך שכרך הרבה מאוד", כאשר בעצם,  "אנוכי הולך ערירי… הן לי לא נתת זרע, והנה בן ביתי יורש אותי" (בר' יב, ב – ג. טו, א – ג). הגמרא מספרת שאברהם אמר לה': "ריבונו של עולם, נסתכלתי באצטגנינות שלי, ואיני ראוי להוליד בן". ענה לו ה': "צא מאצטגנינות {חכמת הכוכבים והמזלות} שלך – שאין מזל לישראל" (שבת קנ"ו). עם ישראל מעל למזל. רבנן אמרו במדרש: ה' אמר לאברם: "נביא אתה, ואין אתה אסטרולוג" (ב"ר, מד). תגובת אברהם אבינו: "והאמין ביהוה – ויחשבה לו צדקה"

 

המסר האמוני – אמונה מוחלטת בה'.

 אברהם ושרה היו זקנים, וזה לא הגיוני שיפקדו בילדים. בכל זאת, אברהם האמין בה', היות ולקב"ה אין מעצור להושיע, ואף אם צריך לשנות סדרי בראשית בשביל זה, כפי שאכן קרה כשנפקדה שרה למרות שהייתה עקרה. לכן, בכל מצב בו האדם נמצא, עליו להאמין בה' ולהתפלל אליו – תשועת ה' כהרף עין כדברי חז"ל, בבחינת דברי הנביא ישעיהו: "כי קרובה ישועתי לבוא" (נו, א). תשועת ה' יכולה לבוא בשניה – כהרף עין = כזמן מצמוץ העין.

לכן, יש להתרחק ממגידי עתידות, כשפים ואסטרולוגים, כפי שהבטיח ה' לאברהם, וכפי שהתורה דורשת: "תמים תהיה עם יהוה אלוהיך" (דברים יח, יג).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' הנ"ל: "תמים תהיה עם י-ה-ו-ה אלוהיך" – אם תהיה עם ה', תמים תהיה, לא יחסר לך דבר. ואין מה שיגיד המזל עליך, תתקיים לרעה" כדברי קדשו. כלומר, אם תהיה עם ה' ותאמין רק בו, ולא במכשפים ובחוזים בכוכבים ככתוב בפס' הקודמים, תהיה שלם בכל מעשי ידיך, ולא יחסר לך דבר.

רבנו מסביר את זה גם מבחינה תחבירית:  הביטוי "תהיה" מוסב על המילה "תמים" שבאה לפני, וגם לביטוי "עם יהוה אלוהיך" אחרי.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שהמאמין בה', גם המזל לא יוכל להרע לו. כדוגמא, הוא מציין את אברהם אבינו שלא יכל להוליד מבחינת מזלו, אבל בגלל שבטח בה', השתנה מזלו וילד את יצחק.

 

רבי חיים ויטאל: "ואברהם לא זכה לכל מעלותיו, אלא משום 'ואת הנפש אשר עשו בחרן'… וכל ראשי הדורות אינם זוכים או אינם נענשים, אלא על סיבה זו" (שערי קדושה ח"ב שער ז).

 

"לך לך… ואגדלה שמך, והיה ברכה".

 

"אמר רבי ברכיה: אברהם היה דומה לצלוחית של שמן אפרסמון סגורה ומונחת בקרן זוית, ולא היה ריחה נודף.

הקב"ה אמר לו: טלטל את עצמך ממקום למקום, ושמך מתגדל בעולם, ע"י מצוות ומעשים טובים שיש לך, והם יתנו ריח טוב בעולם (בר' רבה לט, ב).

אברהם נולד ב"אור כשדים" בשנת 1948 לבריאת העולם, להוריו תרח ואמתלאי בת כרנבו. הוא הכיר את בוראו כבר בגיל שלוש, והחל בהפצת האמונה בה' בגיל 52. בגיל 25 הוא נישא לשרה שהייתה ביתו של אחיו הרן, ואחותו של לוט. בגיל 75 מתגלה אליו ה' בחרן, ומצווה אותו את הציווי הראשון הפותח את פרשתנו: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", המהווה את הניסיון הראשון מבין 10 ניסיונות, כדי לחשלו באמונה בה', כדברי רמב"ן.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע הקב"ה מדבר עם אברהם אבינו בטרם נראה אליו, כפי שהיה אצל משה רבנו בסנה, עליו נאמר: "ויקרא אליו אלוהים מתוך הסנה ויאמר: משה, משה, ויאמר הנני" (שמות ג, ד).

גם הרמב"ן שואל את אותה שאלה: "כי מה טעם שיאמר לו הקב"ה עזוב ארצך ואטיבה עמך טובה… בלי שיקדים שהיה אברהם עובד אלוקים, או צדיק תמים", כמו נח עליו נאמר "צדיק תמים".

רבנו אוה"ח הק' מונה שני טעמים לכך:

 

א. אברהם אבינו "השתדל מאוד בהכרת בוראו, מה שלא עשה אדם זולתו, ובן חמש שנים הכיר את בוראו מעצמו בהתחכמותו, לזה לא הוצרך להגלות אליו", כדברי קדשו.

כלומר, דרך מעשיו הטובים להפצת מלכות ה' בעולם – "והנפש אשר עשו בחרן", הוא זכה להתגלות ה'.

רבנו מסביר בהמשך, מדוע מלכי צדק מלך שלם {שם בן נח}, מקדים לברך את אברהם לפני הקב"ה – 'ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ", ורק אח"כ הוא מברך את ה': "וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידך" (בר' יד, כ).

 

 על הפס' הנ"ל אומר רבנו: "וברוך אל עליון… כי אברהם הוא מעצמו הכיר בוראו, והשתדל באמונתו יתברך, ואליו יאות הברכה. ואח"כ ברך לה' שנתרצה בו, וכן ראוי לעשות, וללמד הוא בא – שאין הקב"ה מתרצה אלא במי שנתרצה בו קודם. והוא אומרו 'ברוך אברם לאל עליון', שהוא הכשיר עצמו להיות עבד לאל עליון, ולזה ברוך הוא אל עליון אשר מגן וגומר – ודרך זה לא יוצדק אלא במבורך קודם, וכפי זה לא נענש שם {בן נח}, אלא הוא מעצמו נתנה {הכהונה} לאברהם, וכמו שפירשתי בפס' 'והוא כהן".

 

 רבנו מסביר בדבריו, מדוע מלכי צדק {שם בן נח}, הקדים בברכתו את אברהם לפני ה'. היות ואברהם הכשיר את עצמו להיות עבד לאל עליון, לכן הוא מברך אותו תחילה, ואחר כך הוא מברך את הקב"ה שמתגמל אותו, בכך ש'מגן' עליו מהצוררים אותו – בבחינת "מגן צריך בידך" (בר' יד כ).

 

רבנו מעלה עוד אפשרות: שם נענש על כך שהקדים לברך את אברהם לפני ה' כפי שאמרו חז"ל, למרות שכוונתו הייתה לטובה, אבל בגלל דרגתו ככהן לאל עליון, היה צריך להיזהר יותר שלא להקדים את העבד {אברם} לפני רבו.

המדרש מספר שאברהם אבינו גדל בתוך חברה פגנית, כאשר תרח אביו החזיק מפעל ליצור פסלים. תרח שרצה לחנך את בנו לעבודת אלילים, הפקיד בידיו את שרביט מכירת הפסלים. אברהם שהספיק להכיר את בוראו, החליט ללמד את אביו בדרך מקורית, שהאמונה בפסלים כוזבת. הוא ניפץ את הפסלים הקטנים, ושם את הפטיש ביד הפסל הגדול, בטענה שהוא ניפץ את כולם, בגלל שלא הקשיבו לו. כדברי המדרש.

תרח שלא השתכנע מהתעלול, מסר אותו לנמרוד מלך בבל, שהשליך אותו לכבשן האש באור כשדים.

 

אברהם אבינו ניצל מכבשנו של נמרוד, מכוח אמונתו בה'. לכן, זכה בהכרת בוראו מבלי שיתראה אליו קודם לכן.

המדרש אומר על הפסוק בשיר השירים: "אחות לנו קטנה ושדיים אין לה, מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה. אם חומה היא, נבנה עליה טירת כסף, ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז, אני חומה ושדי כמגדלות" (ח, ח – י).

 המדרש מספר שכאשר אברהם הושלך לכבשן האש, שאלו בשמים האם הוא יוכל לשמש כחומה עליה יבנה עם ישראל? תשובתו הייתה: "אני חומה…", וניתן לבנות עלי את חומת עם ישראל, ולכן ניצל (שיר השירים רבה א, לז).

 

הרמב"ם אומר שאברהם אבינו זכה להכרה בה', בגלל השתדלותו הרבה (מורה נבוכים ח"א סג).

הרמב"ם אומר עוד, אברהם אבינו שהיה חי בתקופה בה כולם עבדו עבודה זרה, עבר תהליך של חיפוש עצמי, עד שהגיע לאמונה בקב"ה. וכדברי קודשו: "כיון שנגמל איתן זה {אברהם}, התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן, ולחשוב ביום ובלילה, והיה תמה, היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד, ולא יהיה לו מנהיג?… ולא היה לו לא מלמד ולא מנהיג, אלא מושקע באור כשדים בין עובדי עבודה זרה, ואביו ואמו וכל העם עובדים עבודה זרה, והוא היה עובד עמהם, וליבו משוטט ומבין, עד שהשיג דרך האמת, והבין קו הצדק מדעתו הנכונה…" (הלכות ע"ז פרק א).

 

ב. רבנו-אור-החיים-הק' מביא עוד תשובה לשאלה הראשונה, מדוע לא התראה אליו כמו אצל משה רבנו בטרם נגלה אליו בלשון פקודה – 'לך לך': אברהם אבינו, היה האדם הראשון שנהג בקדושה מזה עשרה דורות, "לזה נהג ה' עמו בסדר הזה, שלא הראה שכינתו אליו, עד שבחן אותו אם מקיים גזירותיו, ולאחר שקיים דבריו והלך לו מארצו וכו' – אז נגלה אליו דכתיב: "וירא יהוה אל אברם", כדברי קדשו.

 

ה"שפת אמת" ע"פ הזהר: "זה עצמו שבח, ששמע זה המאמר 'לך לך' שנאמר מהשי"ת לכל האנשים תמיד". כלומר, הקריאה של "לך לך" מהקב"ה, מופנית כל העת לכל אחד מאתנו, ואברהם אכן שמע, הפנים את המסר, והחל בדרכו.

 

 

מוסר השכל:

הגישה האברהמית אומרת: שמירה על עצמאות מחשבתית, מבלי להיגרר אחרי אנשים רעים וחטאים.

 במידת הצורך, יש להתרחק מהם, ואפילו מבני משפחתו כפי שעשה אברהם כאשר עלה לא"י, למרות הקשיים.

כאשר מחליטים, הקב"ה מסייע ומכוון כדברי חז"ל: "בדרך שאדם רוצה לילך – בה מוליכין אותו" (מכות י ב).

כמו כן, פעילות מתמשכת להפצת דבר ה' בעולם. למרות גילו המתנשא, אברהם לא נח לרגע, והמשיך לפעול ללא ליאות כעלם צעיר עד ליום מותו, כפי שהתורה מספרת בחצי מספר בראשית. לכן אברהם זכה לתארים: "אברהם אבינו", "האדם הגדול בענקים".

 

"לך לך מארצך… אל הארץ אשר אראך".

רבנו-אור-החיים-הק': "ארץ ישראל ראויה לך – ואתה ראוי לה…

אראה אותך לה – ואראה אותה לך.

כי זה בלא זה – אינם ראויים להשראת השכינה…" (בר' יב, א).

    

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: אם כבר נאמר "מארצך" כלומר ממדינתך, מה הטעם לומר בהמשך "וממולדתך {עיר הולדתך}, ומבית אביך" {משפחתך}. הרי האדם יוצא תחילה מביתו, אחר כך מעיר הולדתו, ורק לבסוף יוצא ממדינתו. רבנו משיב: לא מדובר ביציאת הגוף, אלא מבחינה פסיכולוגית, ביציאת הנפש ועוצמת הצער.

העולה חדש מתנתק נפשית תחילה ממדינתו, אחר כך מעיר הולדתו, ורק בסוף ממשפחתו.

כלומר, מדובר במישור הפסיכולוגי אותו עובר העולה חדש העוזב את משפחתו, עיר הולדתו, ומדינתו.

 

א.  לך לך מארצך". רבנו-אור-החיים-הק' מסביר שהקב"ה רמז לו שלא יקח אתו מבני משפחתו, אלא ילך לבד. וכדברי קודשו: "שילך לו מארצו, אך לא יהיה כסדר יציאתו מאור כשדים שיוליך עמו מולדתו ובית אביו, אלא הוא

לבדו יעזוב ארצו, ויפרד גם ממולדתו, ואפילו מבית אביו. אך, אברהם לא הבין זה כדברי ה', ולקח עמו לוט. או אפשר שהבין כן, אלא שלוט דבק בו".

 

כלומר, קיימות שתי אפשרויות בביטוי 'לך לך':

שאברהם לא הבין את דברי ה' בביטוי 'לך לך' שיצא לבד, ולכן לקח אתו את לוט.

אפשרות שניה. אברהם אכן הבין את דבר ה', אבל לוט בא מעצמו, ולא היה נעים לו להכלימו ע"י גירושו, אלא חיכה להזדמנות נאותה. כפי שקרה בריב הרועים אותו ניצל אברהם ואמר לו: "הפרד נא מעלי…".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: היציאה מארצו היא בבחינת "משנה מקום משנה מזל". וכדברי קדשו: "עוד יכוון לומר על זה הדרך: 'לך לך' – לתועלתך". רבנו מביא את דברי המדרש (במ' רבה כב, ז) האומר  שהצלחת האדם באה מהקב"ה, ולא כתוצאה מהשתדלותו ע"פ הפסוק: "כי לא ממוצא וממערב ולא ממדבר הרים – כי אלוהים שופט, זה ישפיל וזה ירים" (תהלים עה ז-ח). רבי אבא מסביר את הפס': "הרים שבמקרא הרים הם. חוץ מזה {הרים שבפסוק הנ"ל} שהוא רוממות – שאין אדם מתרומם מן הדברים האלו. כלומר, מעיסוק בסחורה בהולכו ממזרח למערב, או פורש לו בספינה למסחר ממערב למזרח, אלא הכל תלוי ברצון ה' – כי אלוהים שופט, זה ישפיל, וזה ירים".

 

למרות זאת, טוען רבנו: "יש טעם בדבר – לצד שינוי מקום, והוא אומרו מארצך… ואמרו עוד: 'מאן דביש ליה בהאי מתא, ולא אזיל למתא אחריתי – צועק לפני ה' ואינו נענה". כלומר, אדם שרע לו בעירו, יעבור למקום אחר. אחרת, גם אם יצעק לה', לא יענה לו, מפני שיש לו אפשרות למצוא את מזלו במקום אחר.

 

ב. "וממולדתך" – "על דרך אומרם ז"ל: 'לעולם ידור אדם בשכונת אריה – ולא בעיר של רשעים". לכן, על אברהם להתרחק מרשעי עירו ומשפחתו, ככתוב "וממולדתך ומבית אביך".

ג. "אל הארץ אשר אראך" – א"י ראויה לך – ואתה ראוי  לה… אראה אותך לה – ואראה אותה לך, כי זה בלא זה אינם ראויים להשראת השכינה ולרוב ההצלחות, ונתן לו כוח רוחני בראיה לראות את כל א"י: "שא נא עיניך וראה… את הארץ אשר אתה רואה, לך אתננה ולזרעך – עד עולם" (רבנו-אוה"ח-הק', בר' יב, א)

 

רבנו מבסס את דבריו על המדרש בספרי לפס': "ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה, אשר אני שוכן בתוכה – כי אני יהוה שוכן בתוך בני ישראל" (במ' לה, לד) – אין השכינה שורה אלא בתוך עמ"י ובעודו בא"י" (שבת לג, א).

כלומר, אין השכינה שורה אלא בתוך בני ישראל בעודם חיים בארץ ישראל (רבנו-אור-החיים-הק'. בר' יב א).

 

רואים אנו שארץ ישראל שייכת אך ורק לעם ישראל מקדמת דנא, ולכן לא יעזרו ניסיונות הגויים בדורות עברו, וביתר שאת בדורנו, לעכב את תהליך גאולתנו והמשך אחיזתנו בערי אלוהינו בארץ קודשנו, ע"י פיגועים והתנגדויות לתנופת ההתיישבות בארצנו, אשר "עיני יהוה אלוהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה…" (דב' יא, יב),

שכונות עוטף ירושלים, כמו "גילה" ו"חומת שמואל" מדרומה של העיר הסמוכות לקבר רחל, ו"רמת שלמה" ו"רמות" מצפונה הסמוכות לשמואל הנביא, הולכות ונבנות לאור הבטחת ה' לאברהם: "ולזרעך עד עולם".

רחל אמנו מדרום, ושמואל הנביא מצפון – שומרים על עיר הקודש והמקדש, ומהווים חומת אש סביבה, בבחינת: "ואני אהיה לה חומת אש" (זכריה ב ט).

 

לאדום {נוצרים} וישמעאל {מוסלמים} – ישנה חלוקת עבודה בעיכוב גאולתנו:

 תפקידו של אדום למנוע מיהודים לעלות לארץ כפי שעשו לאורך 2000 שנה, והאנגלים יוכיחו.

תפקידו של ישמעאל – למנוע שלטון ריבוני בארץ כדברי הגאון מווילנא בשירת הים:

"שמעו עמים ירגזון: חיל –  אחז יושבי פלשת {פלישתינאים}, אז נבהלו – אלופי אדום" {אירופה}.

"אילי מואב יאחזמו רעד" – מואב סמל לפריצות {בנות לוט, ילדו מאביהם}.

התיקון לגאולה: קדושת חיי משפחה.

"תביאמו ותטעמו בהר נחלתך, מכון לשבתך פעלת ה'. מקדש אדנ-י כוננו ידיך" – שנזכה אמן סלה ועד.

 

 

אחיזתנו בארץ ישראל כולל יו"ש ורצועת עזה בואך גוש קטיף,

לאור ניסיונות אברהם אבינו,.

"מעשה אבות – סימן לבנים"  

(רמב"ן בר' יב ו. ע"פ ב"ר).

 

הרמב"ן אומר: תפקידו של הניסיון הוא לחשל את האדם המנוסה.

וכדברי קדשו: "יקרא ניסיון מצד המנוסה, אבל המנסה יתברך, יצווה בו להוציא הדבר מן הכוח אל הפועל להיות לו שכר מעשה טוב".

 

הקב"ה מביא ניסיון על האדם רק אם יוכל לעמוד בו. לכן, בכל בוקר בברכות השחר, אנחנו מבקשים מהקב"ה: "ואל תביאנו לידי ניסיון, ולא לידי ביזיון". כלומר, אם כבר ניסיון – שנוכל לעמוד בו, מבלי להתבזות.

 

 

"וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה ,

וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ"

 

הרמב"ן: "מעשה אבות – סימן לבנים" (בר' יב, ו).

 

ניסיונות אבי האומה היהודית אברהם אבינו, מהווים דגם להיסטוריה של עם ישראל בא"י,

 בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים" כדברי  הרמב"ן לפס' הנ"ל.

 

וכלשון קרשו:

"ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם עד אלוני ממרא, והכנעני אז בארץ" (בר' יב, ו).

אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב, והוא ענין גדול.

הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה, ואמרו (תנחומא ט):

'כל מה שאירע לאבות סימן לבנים'.

 

ולכן יאריכו הכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאילו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת

וכולם באים ללמד על העתיד,

כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות

יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו…".

 

הרמב"ן מביא דוגמאות למסר של "מעשה אבות סימן לבנים".

דוגמא ראשונה – אברם נכנס לשכם כדי להתפלל על בני יעקב בפרשת דינה, שינצחו את אנשי שכם ושכם בן חמור בראשם.

 

"ואני מתחיל לפרש העניינים בפרט בפסוקים בעזרת השם.

"ויעבור אברם בארץ – נכנס לתוכה" (רש"י) על בני יעקב כשיבואו מן השדה עצבים, ונכון הוא.

,ואני מוסיף כי החזיק אברהם במקום ההוא תחילה, וקודם שנתן לו את הארץ נרמז לו מזה כי בניו יכבשו המקום ההוא תחילה קודם היותם זוכים בו  {ע"י בני יעקב}, וקודם היות עוון יושב הארץ שלם, להגלותם משם.

 

 ולכן אמר "והכנעני אז בארץ". וכאשר נתן לו הקב"ה הארץ במאמר, אז נסע משם ונטע אהל בין בית אל ובין העי, כי הוא המקום אשר כבש יהושע בתחילה.

 

ויתכן שהזכיר הכתוב "והכנעני אז בארץ" להורות על ענין הפרשה, לומר כי אברם בא בארץ כנען ולא הראהו השם הארץ אשר יעדו, ועבר עד מקום שכם, והכנעני הגוי המר והנמהר אז בארץ,

 ואברם ירא ממנו ולכן לא בנה מזבח לה'.

ובבואו במקום שכם באלון מורה נראה אליו השם, ונתן לו הארץ, וסרה יראתו, כי כבר הובטח בארץ אשר אראך ואז בנה מזבח לה' לעבדו בפרהסיא".

 

הרמב"ם רואה ב"לך לך", כניסיונו הראשון של אברהם אבינו כדברי רבי לוי במדרש תנחומא: "ניסיון ראשון כניסיון אחרון. ניסיון ראשון – ב"לך לך מארצך", וניסיון אחרון – ב"לך לך אל ארץ המוריה.

יש כאלה הרואים באור כשדים שם הושלך לכבשן האש בגלל אמונתו בה', כניסיון הראשון.

"אלו ואלו – דברי אלוהים חיים", כדברי בת קול, שקבעה: הלכה כבית הלל מול בית שמאי (רבי אבא. עירובין יג ע"ב).

 

מסר אמוני:

רבי אברהם אבי הגר"א: את הניסיונות שעבר אברהם אבינו, עובר כל אחד מאתנו במהלך חייו:

בגופו {הושלך לכבשן האש}, בממונו {רעב}, באשתו {נלקחה לפרעה}, בבניו {עקידת יצחק ונישול ישמעאל}.

 

 

"לך לך" – לך אל דרגתך ואל נשמתך (זהר לך לך).

הקריאה האלוקית הנ"ל – מופנית לכל אחד מאתנו.

 

"ויאמר ה' אל אברם: לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך  –  אל הארץ אשר אראך".

הזהר הק' מסביר את הפסוק כך:

"לך לך" – לפני שהנשמה יורדת לעולם מגן עדן, הקב"ה מברך אותה בשבע ברכות, שתהיה אבא לגוף ולצורה העליונה שהיא הנשמה, ומשביע אותה לעבוד את ה' ע"י תורה ומצוות. הוא גם מוסר לה מאה מפתחות של ברכות, {לך לך = 100}, אותן עלינו להשלים בכל יום, כדי לתקן את חטא האכילה בגן עדן. לכן, יש לכוון היטב בברכות.

"מארצך" – מגן עדן {ארץ החיים}, שם נמצאת הנשמה לפני ירידתה לעולם.

"ממולדתך" – "זה הגוף שנקרא עץ החיים שהוא שנים עשר שבטים עליונים".

"מבית אביך" – זו השכינה.

"אל הארץ אשר אראך" – העולם הזה.

הזהר מדבר על יעוד האדם בעולם, כדי לשוב מחדש לגן עדן (זהר לך לך).

 

 ה"שפת אמת" מביא את דברי הזהר הק': לך לך – סוב אל דרגתך = לך לדרגתך, לך אל עצמך ואל פנימיותך ואל נשמתך שהתכסתה באלילות ששלטה באותה התקופה.

בעצם, הקריאה האלוקית "לך לך", מופנית אל כל אחד מאתנו בכל עת ובכל שעה, מאז חטא אדם הראשון. אברהם פתח לנו את הנתיב הייחודי, והשביל המקורי להכרת ה'.

 

ה"שפת אמת: "לך לך' שנאמר מה' יתברך – לכל האנשים תמיד… ואברהם שמע וקיבל".

אברהם אבינו אכן קלט את המסר האלוקי, והחליט להתנתק ממשפחתו ועיר הולדתו בה היה אישיות מכובדת:

אברם = "אב – רם". בגיל 75, הוא נדרש ללכת לארץ לא נודעת, שזו משימה לא פשוטה ולא קלה בכלל. בכל זאת, אברהם אבינו לא שאל שאלות, וביצע את המשימה עד תומה, דבר שפתח בפני עם ישראל לאורך הדורות, את הקשר הנפשי והרוחני לקב"ה, ואת הרצון לעלות לארץ, גם אם זה אחרי 2000 שנות גלות.

גם בימינו, התאקלמות העולים החדשים ובפרט המבוגרים, לא תמיד שוגה בשושנים. בכל זאת, כל עולה חדש עושה את דרכו לארץ ישראל למרות הקשיים, וזה מכוח אותו צו אלוקי של "לך לך", אותו סלל עבורנו אברהם אבינו.

 

 

ניסיונות אברהם אבינו – ומשמעותם העתידית אלינו.

"אברהם העברי" מעבר אחד – וכל העולם מעבר אחר".

כאז, גם עתה – "עם לבדד ישכון" (במ' כג, ט).

הניסיונות – וההשגחה הפרטית.

 

רבנו-אור-החיים-הק': "להודיע חיבתו של אברהם שלא נתעכב אפילו שעה אחת, אלא בגמר דברי ה' לך לך, תיכף "וילך אברם כאשר דיבר אליו יהוה". בהמשך נאמר: "והאמין ביהוה, ויחשבה לו צדקה" (טו, ו).

על כך נאמר בגמרא (שבת צז, א): "ישראל מאמינים בני מאמינים הם, בני אברהם דכתיב "והאמין ביהוה".

 

זה קורה לפי הדגם של "מעשה אבות סימן לבנים", אברהם הנחיל לנו, את האמונה בבורא עולם (תנחומא לך לך יב).

 האמונה הזו נחרטה בלב עם ישראל, ולכן ביציאתם ממצרים נאמר: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". מגיד שבחם של ישראל שלא אמרו איך נצא למדבר בלי צידה… (שמו"ר כה). לכן, הקב"ה זוכר את מעשה אבותינו לטובה ואומר: "זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך – לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה" (ירמיה ב, ב).

 

"השגחה פרטית".

אברהם אבינו עוזב את ארצו ומשפחתו לאור הבטחות ה' – "לך לך מארצך… ואעשך לגוי גדול, ואברכך {בממון} ואגדלה שמך והיה ברכה". בארץ מצפה לו רעב במקום עושר. הוא יורד למצרים כדי להחיות את נפשו ונפש ב"ב, והנה חוטפים את שרה אשתו. כעת, אברהם נשאר ללא אשתו, וללא פרוטה בכיסו. גם במצב האבסורדי הנ"ל, אברהם לא מתייאש וממשיך לבטוח בה'.

 

"תשועת ה' כהרף עין", והיא לא איחרה לבוא: "ויעל אברם ממצרים… ואברם כבד מאוד במקנה, בכסף ובזהב" (בר' יג, א – ב), כפי שאכן הבטיח לו ה', רק שעל הדרך היה צריך לעבור בדיקת מאמץ, בדמותם של שני הניסיונות, כדי לחשלו באמונה בה' כדברי הרמב"ן ורבנו אוה"ח הק'.  אכן, זוהי השגחה פרטית במיטבה.

 

 

 

כלל חשוב בחיים:

כשאתה עובר תקופה קשה ותוהה היכן נמצא בורא עולם,

זכור שהמורה משגיח עליך במבחן, אבל הוא שותק.

תחזיק מעמד, תשועת ה' כהרף עין – בא תבוא".

כן יהא לנו אמן סלה ועד.

 

 

קיימות שלש דרגות באמונה:

א. הכל לטובה. ב. הכל בצדק. ג. הכל בהשגחה.

 

"וצדיק באמונתו – יחיה" (חבקוק ב, ח). הנביא חבקוק רומז לנו בדבריו, שבגאולה הקרובה והסופית, ינצלו רק בעלי אמונה ההולכים בדרכו של אברהם אבינו, לכן המילה יחיה – בזמן עתיד.

הנביא ישעיה אומר: "פיתחו שערים ויבוא גוי צדיק – שומר אמונים" (מו, ד). חז"ל מסבירים שבגן עדן נפתחים שערים רבים להיכלות גבוהים, למאמינים בה'. לכן נאמר "שערים" בלשון רבים.

 

א. "הכל לטובה" – זו הדרגה הגבוהה באמונה, כאשר האדם מגיב לכל מה שקורה לו בביטוי "הכל לטובה", לרבות    מקרים רעים, כדברי התנא נחום איש – גם זו בפרקי אבות, שעל שמו נולד הביטוי "גם זו לטובה".

ב. "הכל בצדק" – זו הדרגה השניה באמונה בה', כאשר האדם מצדיק עליו את הדין, כשקורה לו דבר לא טוב.

ג. "הכל בהשגחה" – זו הדרגה השלישית באמונה בה': כלומר, מה שצריך לקרות, קורה.

 

 "אברהם העברי":

 

 "רבי יהודה אומר: כל העולם מעבר אחד, והוא {אברהם} מעבר אחר". הביטוי הנ"ל מלווה אותנו לאורך הדורות כאשר רוב העולם מגנה אותנו השכם והערב, ואנחנו בשלנו. לכן, אין להתפלא על הגינויים החריפים במוסדות הבינלאומיים, על כל יוזמה להקמת בתים בירושלים רבתי, כמו בשכונת "חומת שמואל" בדרומה של ירושלים הסמוכה לקבר רחל אמנו, ו"רמות" מצפונה, הסמוכה לקבר שמואל הנביא.

 

שני צדיקים הניצבים על משמרתם, ומהווים 'חומת אש' נגד כל המקטרגים על זכותנו על נחלת אבותינו.

השכונות הנ"ל המאוכלסות באלפי תושבים כן ירבו, רחוקות דקות ספורות מבניני הממשלה ומבית הנשיא המארחים את אותם דיפלומטים המגנים אותנו. שוב חוזרים לאברהם העברי – הם מעבר אחד, ואנחנו מהעבר השני, בבחינת "הן עם לבדד – ישכון –  ובגוים לא יתחשב" . (במ' כג, ט) – כשנתבודד ולא נתחשב בגוים – נשכון בעזהי"ת.

 

 

שבת שלום ומבורך – הרב משה אסולין שמיר

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. סבי רבי משה בלישע בן רחל ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה.

אמו"ר הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה, ונוות ביתו עליה ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אלתר חצק בן שרה ע"ה. שלום בן עישה ע"ה. יגאל חיון בן רינה ע"ה.

אברהם וישראל בני חניני ע"ה. ימנה בת פרחה פילו שמחה בת מרים בן דוד ע"ה.

 

לבריאות איתנה ומהירה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  אליהו פילו בן ימנה

 

השבח לבורא עולם, ההוצאה הראשונה של ספרי "להתהלך באור החיים" אזלה

תפילה לבורא עולם, שנזכה בקרוב מאוד להוציא הוצאה שניה מתוקנת ומשופרת עם תוכן עניינים לנושאים ולאישים המוזכרים בספר.

כמו כן, הקב"ה יזכה אותנו להוציא לאור את הספר הבא: "להתהלך באור הגאולה", כהמשך לספר הקודם "להתהלך באור החיים".

 

לזיווג הגון לאורי בן נאוה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. מיכאל מאיר בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.  יעקב קובי בן סוזאן. יעקב קובי בן מרים.

חשון שס״ג-1603

טופס תקנה על מכירת היין

מ״ב. בהיותינו אנו החתומי׳ מקובצים במאמר אדונינו המלך יר״ה, בבית הנגיד הה״ר אברהם רותי ז״ל, לשאת ולתת בתיקון בקיעי עירנו, בהסכמת הרשות הנגיד המעולה הה״ר משה הלוי נר״ו, ראינו לחדש התקנה שתקננו מקדמת דנא, לבלתי ימכור שום בר ישראל, לא יין ולא מים שרופים הנקראים מא אלחייא, לשום נברא. הן יהודי, הן גוי, הן איש, הן אשה, הן אדומי, הן ישמעאלי, הן פרסי, הן עלג, הן משומד, בתוך עשר שנים מהיום. יען ראינו שבמה אנשים השחיתו התעיבו עלילה, בעשותם המזמתה. עד שיצאו כמה פרצות בישראל, וצוחה על היין בחוצות מיום שנפרץ הגדר, ולכן אנו החתומים מנדים ומחרימים, ומשמתים, ומאררים, בכל אלות הברית הכתובים בספר תורת משה, כל איש ואשה שיעבור על התקנה הנזכרת, בתוך הזמן הנז', לא יאבה ה׳ סלוח לו, ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר התורה. ובכלל החרם ג״כ אנו מנדין ומחרימין, אפילו לנותנו במתנה למי שאינו בן ברית, בשום ענין בתוך הזמן הנז', ועל המערימים ג״כ להניח הכוס בפני הגוי כדי שיקחנו הגוי, הם בכלל החרם. ובכלל החרם ג״כ, שלא יניח שום בר ישראל, גוי או ישמעאלי או אדומי, הן סוחר הן זולתו, לשתות יין או מים שרופים ברשות הישראל, אפי׳ יביאם הגוי משלו בשום ענין, בתוך הזמן הנז׳. ואע״פ שיזמין הישראלי לגוי או לסוחר אדומי לסעוד אצלו, לא יניחנו לשתות יין נסך ברשותו. וכל זה יובן בתוך העיר הזאת עיר פ׳אס יע״א, ושתי פרסאות סביבותיה, ומי שיהיה לו שבוי שאינו בן ברית מקנת כספו, רשאי לתת לו כוסות של יין או מים שרופים, בתנאי שישתה השבוי ההוא לפני אדונו. ולא נכנס בכלל החרם הנז', הנגיד המעולה הנז׳ נר״ו, שהוא רשאי לתת יין או מים שרופים למי שירצה, אפי׳ למי שאינו בן ברית ומעכשיו אנו מתרין לכל העובר על התקנה הנז׳ בכלל ופרט שמלבד שיכריזו עליו בשוקים וברחובות בתרועה ובקול שופר,־ במחורם ומנודה לשמים ולבריות, וגם יענש בגופו וממונו, לפי ראות עיני הנגיד המעולה הנז׳ נר״ו, ולקיים כל דבר ח״פ בעישור אחרון לחשון, שנת ועלו מושיעים בה״ר ציו״ן לפ״ק בס׳ כי עתה הרחיב ה׳ לנו ופרינו בארץ, פה בפ׳אס יע״א ואינה חתומה.

כסלו שס״ג

המשפט העברי בקהילת מרוקו-דייניה, רבניה ומנהגיה– תקנה על היין ומאחייא

עמוד 27

מעמדו של המנהג בישראל

ראשית, יש לציין כי רק החל מאמצע שנות ה־60 גובר העניין ב״שירת הבקשות״. שנות ה־50 והמחצית הראשונה של שנות ה־60 היו שנים של עליה וקליטה בארץ. להלן מספר נקודות הראויות לשימת ־ לב ביחס למנהג עתיק זה:

א. בעטיין של קשיים בקליטת גלי העליות ההמוניות ממרוקו, לא התפנו העולים להמשיך במנהג זה כפי שהיה בקזבלנקה ובשאר הערים. בשנות ה־40 וה־50 היו בתי הכנסת מלאים עד אפס מקום. לאחר קשיי הקליטה והפרנסה התחילה תקופה של השתלבות חברתית ותרבותית באקלים החדש בישראל. רק החל מאמצע שנות ה־60, לאחר ההתאקלמות בישראל, התאפשר למנהג ״שירת הבקשות״ לחיות שוב את חייו בארץ, שבה צמח במאה ה־16(בצפת, בתקופת האר״י הקדוש).

ב.ר׳ דוד בוזגלו עלה לישראל ב־1965 ובעצם עלייתו הוא נתן דחיפה גדולה למנהג זה. הוא המשיך במה שהצליח לעשות במרוקו : להפוך את מנהג ״שירת הבקשות״ לחלק מההויה התרבותית של יהודי מרוקו בישראל ואת הפיוט למרכיב מרכזי באירועים של יוצאי מרוקו בישראל.

כך אנו מוצאים את ר׳ דוד מסתובב בארץ, כפי שנהג במרוקו : מבקר את תלמידיו, משתתף באירועים שאליהם הוא מוזמן ונוטל חלק בבקשות, ובין השאר גם בדימונה באחת משבתות החורף ב־1968.

ג.דחיפה נוספת למנהג ״שירת הבקשות״ היתה בראשית שנות ה־70. בתקופה זו עלו וצצו בעיות חברתיות הנוגעות לקליטתם של בני עדות המזרח בכלל ושל העולים ממרוקו בפרט. דובר אז רבות על בעיות של אפליה מכוונת מצד המימסד ועל פערים חברתיים שנוצרו עקב כך. התעוררותה של תודעה חברתית זו מביאה חלק מהם לשמור על זהותם התרבותית ־ עדתית. זהות זו מתבטאת בחידוש מנהגים של עדות שונות.כל זה קרה החל מאמצע שנות ה־60 עם הגעתו של ר׳ דוד בוזגלו לישראל. אך השנים עושות את שלהן ומנהג זה, למרות התעוררות עדתית בולטת בשנות ה־90, נתקל במספר קשיים :

פעילותם של ״הפנתרים השחורים״ בראשית שנות ה־70 כהמשך למהומות ואדי סאליב בחיפה ב־1959 חידדו מאוד את הזהות של יהודי המזרח. גם עלית בגין והליכוד לשלטון ב־17 במאי 1977 תרמה לזהות התרבותית והחברתית של עולי המזרח.

כמו מנהג ה״מימונה״ אצל העולים ממרוקו, שקיבל את הכרתו מהמימסד (מסיבות פולטיות) ומהתקשורת. כך גם עם מנהג ה״סהרנה״ אצל יוצאי קורדיסטאן ועוד.

על חלק מפיוטי ״שירת הבקשות״ בנויים המקאמת של המוסיקה האנדלוסית. זו, מתברר, קשה לפיטנים רבים. הללו, שלא למדו את אמנות הפיוט באופן יסודי ושיטתי, מכירים בעיקר את לחני הפיוטים המושרים בבית־הכנסת, בשמחות (בברית מילה, בבר מצוה ובחתונה) ובאירועים ציבוריים. הפיטנים אינם מכירים את הרוב המכריע של פיוטי ״שיר ידידות״. כיצד אפשר אפוא שפיטן צעיר ומתחיל יכיר את מכלול 559 הפיוטים שבקובץ ״שיר ידידות״, אם אינו לומד זאת באופן יסודי? הלחנים קשים לתפיסה, ודרוש רצון רב כדי ללמוד בשיטתיות את כל הפיוטים.

כדוגמה אפשר לציין את ערבי ״שירת הבקשות״: הפיטנים החדשים, בשנות ה־40 וה־50 לחייהם אינם מכירים למשל את הלחנים המקוריים העתיקים לפיוטים ידועים כמו: ״יוצר מידו״ מפרשת ״לך־לך״, את ״אוחיל יום יום אשתאה״ מפרשת ״בא״ ואת ״יום ליבשה״ מפרשת ״בשלח״. הם מתקשים להשתלב בפיוטים המושרים בלחנים הישנים והמקוריים.

דימונה, שזכתה בפיטן בעל שם ארצי כמו ר׳ יהודה ללוש (שהיה מהבולטים בשנות ה־50 בקזבלנקה), לא השכילה להצמיח פיטן בעל שיעור קומה שינהיג את מעמד הבקשות בעיר ושיחליף את הפיטן המוביל יהודה ללוש שהגיע לגיל גבורות. יוצא דופן הוא ניסים שושן מקרית שמונה. פיטן שהיה תלמידו של ר׳ דוד בוזגלו, הצליח לטפח פיטן צעיר ומוכשר בשם ליאור אלמליח המשמש, בין השאר, כפיטן קבוע בקונצרטים של התזמורת האנדלוסית הישראלית בניצוחו של אברהם אמזלג. גם פיטן צעיר זה אינו שולט עדיין בכל הפיוטים ואינו יכול להוביל אחריו את מעמד הבקשות. הוא בהחלט כשרון מבטיח שעתידו עוד לפניו.

בני העולים ממרוקו עזבו בחלקם הגדול את הדת. הם חיים כחילוניים או כשומרי מסורת. הקשר שלהם לפיוטים של מנהג ״שירת הבקשות״ לא קיים. הם שומעים פיוטים בשבתות או באירועים שונים, וזהו הקשר היחיד שלהם עם הפיוט. מנהג ״שירת הבקשות״ לא קיים לגבי חלקם הגדול. לא מעניין אותם. לחלקם הוא מוכר כזכרון מעומעם מבית אבא.

תהליך החילון הזה אינו חדש לבני הדור השני והשלישי של העולים ממרוקו. הוא החל בערך בסוף הרבע הראשון של המאה ה־.20 הכיבוש הצרפתי של מרוקו ב־1912 נותן את אותותיו גם מבעד לחומות המלאח . רוחות זרות חדרו לרחובות הצרים של המלאח, התרבות הצרפתית וזמינותם של העיתון והרדיו כאמצעי תקשורת הביאו לחילון של חלק מיהדות מרוקו, בעיקר אלה שהיו בקזבלנקה וביתר הערים הגדולות; ורק פעילותו של ר' דוד בוזגלו בשנות ה־40 וה־50 החזירה יהודים רבים למנהג זה.

על תהליך זה של ההשפעות התרבותיות והחברתיות, שקרו בחברה היהודית בקזבלנקה, אפשר לראות אצל ירון צור והגר הלל בספרם ״יהודי קזבלנקה: עיונים במודרניזציה של הנהגה יהודית בתפוצה קולוניאלית״.

על המאמצים להחזיר את היהודים ל״שירת הבקשות״ ראה בפרק ״הקצידה ב״שיר ידידות״ בספרו של אברהם אמזלג ״פרקים במוסיקה של יהודי מרוקו״.

למרות תהליך חילון זה, ממעקב שלי אחרי מנהג הבקשות במשך השנתיים האחרונות, יש לראות בחיוב הגעתם של חילוניים לבקשות.

דוד אוחיון-מעמדו של הפיטן והפיוט ומצבו של המנהג בארץ לעומת מרוקו- מעמדו של המנהג בישראל

עמוד 168

יום ההילולא של רחל אמנו –  י"א מרחשון.

"כה אמר ה', קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים,

רחל מבכה על בניה.

מאנה להנחם על בניה, כי איננו.

 כה אמר ה', מנעי קולך מבכי, ועיניך, מדמעה: 

 כי יש שכר לפעולתך נאום ה' – ושבו מארץ אויב.

 ויש תקווה לאחריתך נאום ה',

ושבו בנים לגבולם (ירמיה לא, יד –טז).

 

 "ותמת רחל ותקבר בדרך אפרתה היא בית לחם" (בראשית לה, יח).

יעקב אבינו ראה ברוח הקודש שבניו עתידים לצאת לגלות אחרי החורבן, ובדרכם עתידים לעבור דרך בית לחם. לכן, הוא החליט ע"פ הדיבור, לקבור את רחל אמנו על אם הדרך בואכה בית לחם, כדי שתתפלל לקב"ה להשיבם מהגלות לגבולם בא"י (מ,ר פ"ב, וישלח).

אכן, תפילותיה התקבלו, ודורנו דור הגאולה,

זכה לשוב לגבולות ארץ ישראל הגיאוגרפיים והרוחניים.

 

רחל אמנו פועלת יותר מכולם –

 כשהעולם צריך לרחמים  (זוהר ויחי דף רכ"ה ב'. תרגום).

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

רחל אמנו פגשה את יעקב אבינו בגיל ט"ו שנים, ובגיל כ"ב היא נישאה לו.

בגיל ל"ו, היא ילדה את בנימין, ועלתה לגנזי מרומים.

יעקב אבינו קבר אותה על אם הדרך בואכה בית לחם.

 

יום פטירתה של רחל אמנו הוא היום ה- מא' = אם = 41 ימים מראש השנה, דבר הרומז לכך שרחל אמנו היא ה- אם שהתפללה עלינו בר"ה, שנכתב בספר החיים.

רחל אמנו היא ה – אם המתפללת על גאולת עמ"י – "רחל מבכה על בניה… ושבו בנים לגבולם" (ירמיה לא יד-טז).

רחל אמנו היא ה – אם שכל כך הייתה כמהה לאימהות בהיותה עקרה, ואף דרשה מבעלה יעקב אבינו: "הבה לי בנים, ואם אין מתה אנוכי".

רחל אמנו היא ה – אם שבזכות תפילותיה מעומקא דליבא, הקב"ה פתח את רחמה, ונתן לה שני בנים צדיקים – יוסף ובנימין, דבר המסביר מהו כוחה של תפילה.

רחל אמנו היא ה – אם הבוכה על בניה היוצאים לגלות – "רחל מבכה על בניה…".

רחל אמנו היא ה – אם המוסרת את הסימנים לאחותה, ובכך הפסידה את המלכות {יהודה}, והכהונה {לוי} לבניה. היא ויתרה על הרגע הכי מאושר של כל כלה בערב חופתה, לאחר שבמשך שבע שנים ציפתה לרגע הזה כפי שהבטיח לה חתנה יעקב אבינו, לאור הסיכום עם אביה לבן הארמי. בליל הכלולות, אביה הרמאי החליט למסור ליעקב את האחות הבכירה לאה. רחל, ברוב צניעותה כי רבה, קיבלה עליה את הדין ולא התנגדה למהלך, ואף מסרה את הסימנים ללאה: דיני נידה, הפרשת חלה והדלקת נרות, כדי שאחותה לא תתבייש.

מדרש רבה מספר שבשעת החורבן בכה הקב"ה… באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה ואמרה: רבש"ע, גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נשואי לבעלי, אבי החליפני לבעלי בשביל אחותי. ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר, לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה… מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר: בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומם שכתוב: "כה אמר ה' קול ברמה נשמע… מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך ויש תקוה לאחריתך נאם ה' – ושבו בנים לגבולם".

 גבולם – במשמעות גבולות א"י, וכן במשמעות גבולות רוחניים בבחינת "ועשו סייג {הגבלות} לתורה".

 

רחל אמנו היא ה – אם הזוכה לשמוע דברי נחמה מהקב"ה: "מנעי קולך מבכי… ושבו לגבולם".

רחל אמנו היא ה – אם המזוהה ביותר עם הצירוף "רחל אמנו", האם של כולנו. יעקב השתעבד ללבן בשביל רחל.

 

השבח לא-ל, דורנו דור הגאולה שזכה לקיבוץ גלויות הגדול בהיסטוריה, זוכה לבנות את "ארץ חפץ", וזה בעצם תפקידו של משיח בן יוסף מזרעה של רחל אמנו, לקראת משיח צדקנו שיבוא ויגאלנו מתוך חסד ורחמים, כפי שהיה תפקידו של יוסף הצדיק בנה של רחל, שהכין את התשתית הכלכלית במצרים, לקראת בואם של אביו ואחיו.

כמו כן, יהושע בן נון שהיה מזרעה של רחל, היה הראשון שכבש את ארץ ישראל וחילקה לשבטים, ובכך יצר את הבסיס ואת הזיקה של עם ישראל לא"י, הלכה למעשה.

גם שאול המלך שהיה מזרעה של רחל אמנו, היה הראשון שאיחד בין השבטים, ונלחם מלחמות ה' נגד הפלישתים וכו', ובכך הכין את התשתית למלכות דוד המלך בהמשך.

 כאשר שאול נמשח למלך, נאמר לו ע"י שמואל הנביא: "בלכתך היום מעמדי – ומצאת שני אנשים עם קבורת רחל בגבול בנימין בצלצח" (שמואל א, י). הפרשנים מסבירים שהיו אלה שני אנשים מצלצח שבנחלת בנימין, שבאו לבקר בקבר רחל הנמצא בנחלת יהודה. בכך, רמז שמואל הנביא לשאול, שתפקידו יהיה לחבר בין יהודה לבנימין, ולדלג על מלחמות העבר, ומכירת יוסף.

 כמו כן, מרדכי ואסתר שהיו מזרעה של רחל אמנו, היו אלה שהצילו את עמ"י משמד, והכינו את התשתית להשלמת הבית שני ע"י בנה של אסתר, דריוש השני.

גם בית המקדש המהווה את לב ליבו של עמ"י ע"י השראת השכינה, מחולק בין שבט בנימין לשבט יהודה, כאשר האולם, ההיכל ובית הקודשים – הם בנחלת בנימין בנה של רחל אמנו. כל זה מסביר את חשיבות האחדות בעם ישראל, כאשר "עיקר הבית הוא רחל" (זבחים נד ע"ב).

 

הזוהר הק' אומר שביום ההילולא של הצדיק/ה, הקב"ה "משתעשע" עם נשמתה/ה, כך שנשמתה של רחל אמנו תהיה יותר קרובה לקב"ה ביום הזה ותשקיף עלינו ממעל, לכן חשוב מאוד ביום הזה להתחבר עם נשמתה  ע"י לימוד לע"נ נשמתה, הפנמת מידותיה התרומיות, והשתטחות על ציונה המלווה את עם ישראל מאז עלייתה לגנזי מרומים.

 

הצלת חיילים ב"מלחמת עופרת יצוקה",

בזכות תפילת הראש"ל מרן הרב מרדכי אליהו ע"ה בקבר רחל,

כפי שסופרו ע"י בנו וממשיך דרכו הרה"ג שמואל אליהו שליט"א, רבה של צפת.

 

במלחמת "עופרת יצוקה" נגד החמס ברצועת עזה, המחבלים הכינו מלכודות מטעני חבלים בכניסה לבתים. חיילים רבים סיפרו שבכל פעם שהתקרבו למקומות הממולכדים, הופיעה לפניהם אישה הלבושה בלבן שהזהירה אותם. היו חיילים ששאלו אותה: מי את? והיא ענתה: "אמא רחל".

 

הסיפורים הנ"ל הוצגו בפני מרן הרב מרדכי אליהו ע"ה, ע"י בנו הרב שמואל שליט"א. הרב אליהו ע"ה סיפר שאכן לאחר שיצא מבית חולים, ולא היה במיטבו מבחינה רפואית, השתדל לבקר בציון של רחל אמנו מספר פעמים, כדי להתפלל להצלחת החיילים במלחמה. הוא גם סיפר שהמקובל הרב סלמן מוצפי ע"ה, התפלל בקבר רחל על הצלת הישוב היהודי במלחמת העולם השניה, ואכן הוא ראה את רחל מתפללת.

 

הרב מרדכי אליהו ע"ה סיפר שהתחנן בפני רחל אמנו: "אל תימנעי קולך מבכי על חיילי ישראל המוסרים את נפשם על עם ישראל. שיכו ולא שיוכו וכו'". הרב הוסיף בחיוך לבנו: "האם לא אמרה להם שאני שלחתי אותה…".

הרב שמואל סיים את דבריו בשבח החיילים הקדושים שגם האבות והאימהות כמו רחל, נזעקים מקברם ומתפללים עבורם, היות והם מוסרים את נפשם למען עם ישראל. הוא הזכיר את הפסוק:

"כל כלי יוצר עליך לא יצלח – וכל לשון תקום אתך למשפט – תרשיעי" (ישעיה נד יז).

 

 

קבר רחל אמנו בידינו –

בזכות הרב חנן פורת ע"ה, והרב מאיר פרוש ע"ה.

{מתוך דברי הרב חנן פורת ע"ה}.

 

"אחרי הסכמי אוסלו בהם נמסרו חלקים מארץ ישראל למחבלים בניגוד לתורה, כאשר קבר רחל היה אמור להיות מחוץ לגדר, לא ידעתי את נפשי, והדבר ממש קרע את לבי.  ביקשתי מראש הממשלה רבין להיפגש עמו, והוא נתן את הסכמתו לכך. הגעתי ללשכתו מצויד במפות… בפתח הלשכה עמד ח"כ הרב מנחם פרוש וביקש להצטרף לפגישה. אני שטחתי את הטענות בצורה חזקה והדברים עשו רושם מסוים על רבין, אך ראיתי שלא הכרעתי את הכף, ובעיקר שכבר היה הסכם חתום בראשי תיבות עם ערפאת שקבר רחל אמור להיות אצל הפלסטינאים כחלק מבית לחם, פתאום, מנחם פרוש התפרץ, תפס את רבין ונענע אותו… וצעק עליו: "ר' יצחק הרי זה מאמא רחל", והתחיל לבכות. דמעות זלגו מעיניו והרטיבו את כל החליפה של רבין. ראש הממשלה אמר לו: 'מנחם, תירגע אתה תתעלף לי בידיים'. פרוש ענה לו: 'איך אני אירגע כאשר אתה רוצה לקבור את אמא רחל מחוץ לגדר', ונענע אותו. לא אשכח את הרגע בו ראיתי את יצחק רבין ופניו מסמיקות ומחווירות, שלא ידע איפה למצוא את עצמו.

 במקום, הוא אמר לנו תנו לי רגע לבחון את הדברים, והתקשר בנוכחותנו לשמעון פרס שהיה אז שר החוץ ואמר לו: בקשר לקבר רחל, אני רוצה שנבחן את הדבר פעם נוספת.

ראיתי שבעקבות הזעקה הזאת, הייתה תפנית מדינית.

כנראה שהמתה ביצחק רבין הנקודה היהודית – בזכות רחל אמנו".

קהילות ישראל בתאפילאלת –בהנהגת חכמי אביחצירא- מאיר נזרי

ספר זה עוסק במחקר, בתיעוד ובהנצחה של 30 קהילות בתאפילאלת, שבהן נולדו חיו ופעלו יהודים באזור. מהן קהילות ותיקות ומהן חדשות. קהילות אלו נחלקות ל-6 קבוצות:

א. קהילות בדרום מזרח תאפילאלת (7 קהילות).

ב. קהילות אזור תיזימי/ארפוד (6).

ג. מזרח תאפילאלת (2).

ד. צפון תאפילאלת(9).

מערב תאפילאלת (2)

וקהילות בגבולות אלג׳יריה (3).

לכל קהילה מוקדש פרק בליווי תמונות ובו 2 חלקים: חלק א׳ הדן ברקע ההיסטורי והגיאוגרפי של היישוב ובנתוניו: אוכלוסיה, כלכלה, חינוך התקפים גם למאה ה-20 וחלק ב׳ המוקדש לקהילה היהודית על מוסדותיה והנהגתה הכללית והרוחנית. כמה קהילות זוכות למעין נספח על אודות המורשת שהותירו אחריהן כמו קהילת מזגידה שהוציאה מתוכה את ר׳ אליהו ילוז, ראב״ד בטבריה ומחברם של 8 ספרים. בחיתומי הפרקים מופיעות כ-30 ביוגרפיות של חכמים ואישים המייצגים את הקהילות.

הספר מלווה לפניו בכמה מבואות ובראשם מבוא לחקר הקהילות הכולל 21 נושאים, כמו: שיעור האוכלוסיה היהודית ביישוב, מוסדות ציבור ומוסדות יהודיים, בתי כנסת ושמות חזניהם, סופרי סת״ם וסופרי בי״ד, שמות משפחה נפוצים והיצירה התורנית והפיוטית של הקהילה.

ספר זה הוא ספרו הרביעי של דר' נזרי על חקר הקהילות. ספריו הקודמים בהוצאת אוניברסיטת בר אילן הם – 1. קהילות תאפילאלת – מעגל האדם, תשע^״ג (מן הלידה ועד הפטירה). 2. מעגל השנה (תשע״ו), 3. אוצר המנהגים והמסורות (תשע״ח) כל זה בנוסף ל-6 מהדורות של שירה וביניהן ׳היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא (האוניברסיטה העברית ירושלים תשנ״ח).

דר׳ נזרי הוא עמית מחקר באוניברסיטת אריאל שבשומרון ויקיר העיר פתח תקוה(תשפ״ג).

מבואות

1. 1. מבוא לחקר קהילות ישראל בתאפילאל-מאיר נזרי

א. מיון הקהילות לפי אזורים

1. קהילות דרום מזרח תאפילאלת: ריסאני, תאבוע/צאמת, שיפא, גיגלאן, לגרפה, אירארה, מזגידה = 7 קהילות.
2. קהילות אזור תיזימי/ארפוד: זורף, זראנה, למעאדיד, אולאד עלי, לקסבה, ארפוד = 6 קהילות.
3. קהילות מזרח תאפילאלת: בודניב, בוענאן = 2 קהילות.
4. קהילות צפון תאפילאלת: קסר א-סוק, לקסירה, מוסקלאל, א-זריגאת, א-ריש, גוראמה, תולאל, קרראנדו, תאלסינת = 9 קהילות.
5. קהילות מערב תאפילאלת: גולמימה, תינג׳דאד, מידלת = 3 קהילות.
6. קהילות אזור אלג׳יריה: בשאר, פיגיג, בני אוניף = 3 קהילות.

ב. שמות כפולים של כמה מיישובי תאפילאלת

לכמה שמות יישובים של תאפילאלת יש יותר משם אחד: השם הקדום הרשום בשטר הכתובה. והשם החדש, להלן פירוט.

סג׳למאסא/תאפילאלת: השם סג׳למאסא מציין את עיר היסוד שנבנתה באזור בשנת 757. והוא השם הרשום בשטרי הכתובה והגט עד 1950, ולא תאפילאלת. שני השמות מופיעים במקביל במקורות שונים כמו בשירת המלחון ובספרי ההיסטוריה. בימינו השם הנפוץ הוא תאפילאלת, החל מ-1955 השם המופיע בשטרי הכתובה והגט הוא אריצאני(קרי: אריסאני), ולא סג׳למאסא.

תאפילאלת/ריסאני: בראשונה ציין השם תאפילאלת שם של עיר ואח״כ החל לציין את שם האזור, היינו כלל היישובים. החל מן המאה ה-16 השם ריסאני מציין שם העיר המקביל לשם תאפילאלת.

קסר א-סוק / מטגרה: קסר א־סוק קרויה מטגרה בשמה הקדום כרשום בכתובה; לקסירה היא קיצור של השם המקורי קסר איית מוחא אועלי; א-זריגאת מזוהה גם בשם א־רתב, וקרראנדו – שמה הקדום הוא תיעלאלין. כיוצא באלו קהילות מערב תאפילאלת: גולמימה/גלמימן היא לגריס בשמה הקדום; תינג׳דאד ידועה בשני שמות נוספים: פרכלא ואסריר; ומידלת שמה בכתובה הוא אוטאת.

ג משמעות שמות היישובים

החוקרים הערביים מנסים להסביר את המשמעות של שם העיר או הקסר. להלן דוגמאות:

1.תאפילאלת: הסבר א: השם תאפילאלת הוא הקטנה של אפילאל /» או אופילאל, מונח המוסב על שלשלת הרים קטנים באזור סג׳למאסא, שגובהם המירבי מגיע לרום של 785 מ׳, כאשר הר אפילאל נחשב להר העתיק. ב. הסבר נוסף קשור בסיפור ייחודי על חסן, אחד ממייסדי השושלת העלאווית, שאליו פנו התושבים המקומיים על אודות משבר חקלאי הפוקד אותם. כאשר עצי התמר הפסיקו ליתן פריים כבעבר. אמר להם חסן ״אני אדאג לחסדי שמיים, ואתם תתנו לי כשליש מיבולכם״. ואמנם ההסכם הבשיל ולא קוים! במשא ומתן שהתקיים התנהל דו שיח של חרשים הזה: חסן טוען: ׳אופי׳ = לקיים! ענו לו: ׳לא׳(לא)! השיב להם: ׳אופי׳ לקיים! ענו לו שוב ׳לא׳(לא)! חיבור הדו שיח כולו ׳אופי לא, אופי לא׳ בתוספת תא שהיא מילית של יידוע יוצר את התשתית של המילה תאפילאלת / Tafilalet    

2.ריסאני: בריסאני נפגשים שני הראשים של שני הנהרות הפילאליים: נהר זיז ונהר גריס. אז התחילו לקרוא למקום בערבית  (אראסיין) =שני הראשים, שבהמשך נתלכדו על ידי הלחם לשוני ׳אריסאני׳.

3.ארפוד: לשם ארפוד שתי משמעויות: א. השם ניתן על רקע היסטורי, שבו היו מגיעות שיירות גמלים טעונים סחורות מכיוון ערי מרוקו ליעדם הקרוב סג׳למאסא, ומשם ליעדים רחוקים. בשטח הרחב לרגלי הבליקוס הסמוך לנהר זיז הם עשו חנייה זמנית למנוחה. לאחר שנחו דיים היה ראש השיירה מכריז: ׳ארפוד׳! שמובנו בערבית לקום לחידוש המסע. ב. על פי מקור אחר ׳ארפוד׳ הוא שיבוש מילולי של אופוד, מונח ברברי במובן הברך, מכיוון שכדי להמשיך את המסע לסג׳למאסא היה צריך לחצות את נהר הזיז ברגל,וכדי שלא יתרטבו המשתתפים במסע, היו מושכים את בגדיהם מעל הברכיים.

4.תאבוע/צאמת: קסר השייך לדרום תאפילאלת, שעל פי כמה חוקרים הוא מחליף את סג׳למאסא, ובה נולד ר׳ יעקב אביחצירא. הקסר שייך לנציגי המלכים העלאויים. ביישוב זה התגוררה בת חשובה מהמלוכה בשם ׳לאלא תאבוע׳ (גברת תאבוע). כיוון שהייתה אשת אמונה, עשתה צום כביטוי לאמונתה. הדבר נודע לרבים, ועל שם הצום נקראה תאבוע/צאמת, קרי ביה: תאבוע צאמת(=תאבוע צמה).

5.כפר אזראנה בתיזימי: א. שם זה חוזר, על פי מסורת שבעל פה, לעובדה שלוחות הבניין שהונחו נמצאו קורסים כל פעם. כאשר חקרו את הסיבה מצאו צפרדעים מתחת ללוחות, ולכן נקרא קסר ׳אזראנה׳, כינוי לצפרדע בברברית.ב. יש נרטיבים היסטוריים הקושרים את השם להגירות של ערביי סבאח ובני מקיל, בני הילאל והאצילים ההאשמים לתאפילאלת, ויש מי שאומרים שהשם חוזר לשבט ערבי קדום בחיג׳אז שנקרא אל-ג׳וראניה.

6.בודניב: המונח בו/דניב פירושו בעל הזנב. מכאן שני הסברים לשם: א. על שם קו גבעות שנמשך דרומה בצורת זנב… והוא קו הפרדת המים המהווה את קצה אגן דוואה ממערב. ב. על שם הימצאותה של חיה בעלת זנב ארוך שהבדיל אותה מערים אחרות, ומאז נקראה ״אבו דאניב״ באותה תקופה.

7.קסר א-סוק: בראשיתה הייתה קסר א-סוק מרכז מסחרי, כלומר שוק גדול. לשוק הזה הביאו בני הכפרים הסמוכים: ערבים, ברברים ויהודים את סחורתם למכירה, לחילופי סחורות ולקנייה. לכן נקרא המקום הזה קסר א-סוק (קריית השוק).

8.׳אראשידיה׳ ניתן לה לקסר א-סוק על ידי חסן השני בשנת 1975 לכבוד בנו הנסיך מולאי ארשיד.

9.לקסירה היא קיצור של קסירת אית מוחא אועלי והיא מעין שכונה עתיקה, גרעין של קסר א״סוק.

10.קראנדו: שם של שבט.

11.תאלסינת: תאלסינת בברברית פירושו מקור של מעט מים, ולכן נקרא ׳קסר האבן' באשר לאזור תאלסינת בכללותו, הוא נקרא האגן. עם כניסת הצרפתים לאזור ובניית הבסיס שלו, כינוהו תאלסינת.

12.גולמימה: שמו המקורי הוא איגלמימן, וממנו נגזר שמה של העיר גלמימה,

לאחר שהייתה קרויה כשם הקדום ע׳ריס/גריס על שם נהר ע׳ריס ־ Oed Gharis היוצא ממנה.

13.תינג׳דאד: שני הסברים על פי מסורת שבעל פה: באותו אזור היה צומת דרכים, ודרכים בברברית קרויים איכדאד בתוספת מאוחרת של תחילית תין תינאכדאד ולבסוף נקרא תינג׳דאד: ב. אותו מקום היה קרוי תין אינג׳דאד שהפך לשם אחד תינג׳דאד.

14.בשאר: א. בשאר, הנגזר משורש בשר הערבי המקביל לשורש העברי בשר ומשמעות בשאר הוא המבשר בשורה טובה. כאן: המבשר הוא השליח ששלח עבדול למאליכ, הסולטן הטורקי, במאה התשיעית לחפש מקורות מים חדשים וחזר עם בשורה טובה של גילוי מעיינות מים מתוקים. לפיכך נקראה העיר בשאר על שם נושא הבשורה. השם השני של העיר הוא קולומב בשאר, המוסב על קפטן קולומב הצרפתי Coiomb-Bgchar שנכנס לעיר ב 1857, שם הוצבו צבאותיו באזור, ושמו התווסף לשם העיר. שם זה ניתן לעיר לאורך כל תקופת הקולוניאליזם הצרפתי, והשם המקורי בשאר שוחזר בתחילת העצמאות.

15-יישובים הקרויים על שם מייסדם, כמו: קסבת בן עלי, קסר אולאד עלי, קסר איית מוחא אועלי.

קהילות ישראל בתאפילאלת –בהנהגת חכמי אביחצירא- מאיר נזרי

עמוד 14

יד. כמוהר״ר מְסְעוֹד כְנָאפוֹ

קוֹלֵעַ אֶל הַשְּׂעָרָה

כתובת מצבתו של הרב הדיין רבי מסעוד כנאפו. בכתובת מתואר המנוח כאדם ישר שהקפיד להוציא מתחת ידיו פסקי דין הגונים וראויים ללא כל חשש. המנוח היה בעל כשרון כתיבה ואחז בעט סופר מהיר, היה חובש בית המדרש וזכה לאהדה ציבורית רחבה שהביאה לו את הכינוי ׳רבנו הגדול קדוש יאמר לו' מעורבותו בין הבריות הייתה לשם דבר וכך מצאנו את שמו מופיע כעד בכתובות לא מעטות (ראה ׳חתונה במוגדור׳ מאת א. כנפו ודוד בן שושן). כמו כן, קיימים שו״תים הנושאים את חתימתו מעירו ומחוצה לה, ראה ׳מעט מים׳ עמ׳ 41 להרה״ג יוסף כנאפו זצ״ל. La rue du Rabbin Knafo במוגדור היא על שמו.

 

נִצְּחוּ אֶרְאֶלִּים מְצוּקִים לָן יָאוֹת לְמִסְפֵּד

עַל הָאִי מַרְגָּנִיתָא יַקִּירְתָא

רַבֵּנוּ הַגָּדוֹל קָדוֹשׁ יֵאָמֵר לוֹ

אֶת מִי יוֹרֶה דֵעָה וְאֶת מִי יָבִין שְׁמוּעָה

5. קוֹלֵעַ אֶל הַשְּׂעָרָה

גִּבּוֹר תּוֹפֵס בְּקֶסֶת בְּעֵטוֹ

דַּיָּנָא הוּא וְיוֹרֵד לְעֻמְקָא דְּדִינָא

קָשֶׁה הִלְכְתָא אֲהִילַכְתָא

קָרָא וְשָׁנָה וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה׳

10. יָבוֹא וְיִשְׁאַל וְתֵשֵׁב בְּאֵיתָן קַסְתּוֹ

יָדָיו לֹא אֲסוּרוֹת לְהָשִׁיב תְּשׁוּבָה מְעַלְּיָא

לְהוֹרוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ

וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִצְבֹּר וְכֹתְלֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ יוֹכִיחוּ

וְאֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְּעֵטוֹ

15. וְלֹא חָשׁ לְדוֹחֲקוֹ וָה׳ הוֹשִׁיעוֹ

וּמִן שְׁמַיָּא יַהֲבֵי לֵהּ הוֹן וְעֹשֶׁר בְּבֵיתוֹ

וְנִתְקַיֵּם בּוֹ סוֹפוֹ לְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה מֵעֹשֶׁר

תּוֹרָה וּגְדֻלָּה וְיִרְאָה וַעֲנָוָה בְּמָקוֹם אֶחָד

הַיָּשִׁישׁ הַנִּכְבָּד הֲלֹא הוּא הָרַב הַמֻּפְלָא

20. וּכְבוֹד ה׳ מָלֵא

כמוהר״ר מְסְעוֹד כְנָאפוֹ זצוק״ל וזיע״א

נִתְבַּקֵּשׁ בִּיְשִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה

נָסַע הוּא לִמְנוּחוֹת וְעָזַב אוֹתָנוּ לַאֲנָחוֹת

לֵיל בּוֹ לָקָה הַמָּאוֹר לֵיל רְבִיעִי בְּשַׁבָּת

עֶשְׂרִים לְח[וְדַשׁ] כִּסְלֵו ש[נת] תרפ״ב.

 

1. 1. נצחו אראלים מצוקים: על פי בבלי כתובות קד/א ד״ה ׳אמרו ליה רבנן לבר קפרא… פתח ואמר אראלים ומצוקים אחזו בארון הקדש נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקדש׳. 2. האי מרגינתא יקירתא: מארמית, על זו המרגנית (=אבן טובה) היקרה. 3. קדוש יאמר לו: המנוח היה איש שנהג בקדושה ופרישות גם מהדברים המותרים. על פי ישע׳ ד,ג ׳ןה;ה הנשאר בציון והנותר בירושלם קדוש יאמר לו׳.. 4. את… שמועה: על פי ישע׳ כח,ט. 5. קולע אל השערה: ביאוריו בתלמוד ובהלכה היו מתייקים ואמתיים ומעולם לא סטו מן האמת. על פי שופ׳ כ,טז ׳קלע אל השעךה ולא וחטא' 6. גבור: בתורה. תופס בקסת םעטו: פרפראזה על ׳ותפש הקשת׳(עמוס ב, טו). וכאן המובן הוא על כלי קיבול הדיו. לפי הכתוב כאן, המנוח השאיר כתבי יד, כנראה תשובות בענייני חושן משפט ופסקי דין, ואולי גם בתחומים אחרים. 7. דיינא… דדינא: מארמית, דיין שיורד לעומק הדין. הצטיין בחקירה ודרישה לרדת לפרטי פרטים. 8. קשה הילכתא אהילבתא: מארמית, יש קושיא מהלכה הנוגדת הלכה אחרת באותו נושא. וזו הייתה דרך לימודו של המנוח, בכדי לדון דין אמת לאמיתו, היה מקשה מהלכה על הלכה אחרת, עד שהיה מגיע להלכה הצרופה. 10. ותשב באיתן קסתו: כתיבת התשובה נעשתה על פי אמות מידה איתנות ומוכחות. פראפראזה על פי הכתוב בבר׳

מט,כד ;ותשב באיתן קשתו/ קסתו: קסת הדיו שבה כתב את תשובותיו ופסקי דיניו. קסתו/קשתו. 11. ידיו לא אסורות: על דרך הכתוב בשמ״ב ג,לד: ׳ידך לא אסדות׳. המנוח היה חופשי בדעותיו ולא חשש להביע את דעתו גם אם ידע שאינה נוחה לחכמים אחרים, אם ראה שמבחינתו זו האמת הצרופה. מעליא: מעולה. 13. ויט שכמו לצבור: פרפראזה על הכתוב בבראשית מט, טו ויט שכמו לסבל׳. לצבור/לסבול. המנוח הקדיש את עצמו לסבול את עול הציבור. ובתלי… יוכיחו: על פי בבא מציעא נט,ב. אם הלכה כמותי כותלי בית המדרש יוכיחו׳. וכאן, כביכול כותלי בית המדרש שבו למד וקיבל את הציבור הרב שבא לשואלו דבר, יעידו על כך. 14. עשה יפה בעטו: פרפראזה על הכתוב בקה׳ ג,יא ׳את הכל עשה יפה בעתו׳. ומוסב על הקב״ה. וכאן מוסב על המנוח שאת כל תשובותיו ופסקיו כתב באופן יפה, ברור ומנומק היטב. 15. ולא חש לדוחקו: מרוב חשקו בתורה, לא רצה לשלוח ידו בעסק אחר שיוכל להתפרנס ממנו ברווח, ולא חשש לחיות במצב של דוחק הפרנסה. 16. ומן… ליה: מארמית, ומן השמים שלחו לו באורח פלאי עושר והון. 17. ונתקיים בו: מה שאמרו רז״ל (אבות ד, ט): ׳כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר. 18. תורה… אחד: שבח נדיר ביותר. וראה גיטין נט, א שרק יחידים במהלך הדורות כמשה רבינו ורבי יהודה הנשיא זכו לכך. וביאורו הוא, שכמעט ולא קיים מצב שיימצא בארם אחד שתי מעלות: שיהיה גם החכם הגדול ביותר בדורו, וגם שיהיה העשיר ביותר בדורו, אלא רק יחידים. ולפי הכתוב כאן גם המנוח נמנה עם אותם יחידים. 20. וכבוד ה׳ מלא: ראה מצבת הרב יעקב הכהן לעיל. 24. ליל… בשבת: משמעות דואלית: בליל רביעי של בריאת עולם כשנברא הירח, לפי חז״ל(חולין) כשנבראו השמש והירח היו שווים בגודלם ובמהותם. אך לאחר שקטרגה הלבנה(=הירח) ואמרה לפני הקב״ה אי אפשר לשני מלכים שמשתמשין בכתר אחד, אמר לה הקב״ה לכי ומעטי את עצמך. אם כן, לקתה ונענשה ונעשתה קטנה בגודלה וגם במהותה שהתבטל האור העצמי שלה, ומעתה אינה מאירה מעצמה אלא רק מחזירה את האור של קרני השמש המאירות אותה. והמשמעות השנייה ׳לקה המאור׳ רומז לפטירת המנוח שהיה המאור שהאיר לכל הדור באור תורתו. 25. תרפ״ב: 1921 למניינם.

שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים- יג. יד. כמוהר״ר מְסְעוֹד כְנָאפוֹ-קוֹלֵעַ אֶל הַשְּׂעָרָה

עמוד 71

 

לצד משפחת משאש פעלה משפחת טולידאנו. רבי ברוך רפאל טולידאנו היה אב בית הדין של מקנס ומגדולי רבני מרוקו בדור האחרון. בנו יעקב נולד במקנס בשנת 1933. יעקב נשלח על ידי אביו ללמוד בישיבת תורת אמת(שניידר׳ס) בלונדון וממנה עבר לישיבת פונוביז׳ בבני ברק, שם הוא היה מתלמידיו המובהקים של הרב ש״ך, ראש ישיבת פונוביז׳. בשנת 1956 חזר הרב יעקב טולידאנו למרוקו והכיר את מישל פיקאר שהגיעה לשליחות חינוכית מצרפת במטרה להקים ביה מדרש ראשון למורות בטנג׳יר. מישל הייתה רק בת 19 כשהגיעה למרוקו, ובאופן יוצא דופן לעת ההיא, אף על פי שהייתה אשכנזייה, נישאה לבחור חרדי ממרוקו. השניים נישאו באקס־לה־ בן שבצרפת ומשם עברו לצפון אנגליה, למשך יותר מעשור, כדי שיעקב יוכל ללמוד בכולל של ישיבת גייטסהד.

הישיבה והכולל נוסדו בשנת 1929 ביוזמת החפץ חיים. כיום (2020) נחשבת הישיבה למרכז התורה החשוב ביותר בכל אירופה.

 

בעקבות המצוקה הרוחנית של יהודי צפון אפריקה שהגיעו לצרפת בשנות ה־60 של המאה ה־20, עודד הרב ברוך טולידאנו את בנו יעקב לעזוב את אנגליה ולהתמסר להצלה החינוכית של בני המהגרים. בשנת 1967 היגרה משפחת טולידאנו מגייטסהד לפריז, והרב יעקב טולידאנו, עם יוצאי מרוקו נוספים בוגרי ישיבת גייטסהד, הקים את ישיבת חזון ברוך ברנסי. הישיבה הייתה הבסיס להקמת רשת מרכז התורה שכללה כמה מוסדות חינוך: ישיבה קטנה, כולל, בית ספר יסודי, בית ספר תיכון לבנים ובית ספר תיכון לבנות. יש לציין שכל השנים סייעה מישל פיקאר טולידאנו לבעלה במפעלו החינוכי, ולאחר פטירתו בשנת 1996 המשיכה לעבוד לצד בנה, הרב יהודה, בניהול רשת החינוך הגדולה והמצליחה. אפשר לזקוף לזכותה של מישל פיקאר חלק חשוב ומשמעותי בהתפתחות רשת החינוך ברנסי, עובדה המלמדת גם על מעמדן של הנשים במשפחה ובעשייה החינוכית. נכון לשנת 2019, בגילה המתקדם (94), עדיין נשמע קולה של מישל, והיא נחשבת סמכות מוסרית וגורם מייעץ לשבט טולידאנו ברחבי העולם.

הרב יהודה נולד בגייטסהד שבאנגליה וחי את רוב שנותיו בצרפת. כאביו למד הרב יהודה בישיבת פונוביז׳ בבני ברק ובישיבת קול תורה בירושלים. לאחר פטירת אביו הרחיב הרב יהודה את מוסדות מרכז התורה, וכיום(2021) מדובר בקריה חינוכית מרכזית של הקהילה היהודית בצרפת. תלמידי רשת מרכז התורה ניגשים לבחינות הבגרות בצרפת ובסיום לימודיהם ממשיכים ללמוד במוסדות תורניים נחשבים או במוסדות אקדמיים בישראל ובצרפת. הרב יהודה, למרות זהותו הליטאית, מתייחס ללימודים הכלליים בחיוב ומעודד את תלמידיו להצטיין גם בהם.

רשת מרכז התורה היא חוליה אחת מתוך מערכת חינוך מסועפת שהוקמה על ידי צאצאי משפחת טולידאנו. בישראל הקימה המשפחה שתי ישיבות נחשבות, האחת, ישיבת אור ברוך בירושלים, שהוקמה על ידי הרב גבריאל טולידאנו ועל ידי הרב מיכאל טולידאנו, והאחרת, ישיבת שארית יוסף בבאר יעקב, שהוקמה על ידי הרב ניסים טולידאנו. רבים מצאצאי המשפחה הם מורים וראשי ישיבות.

משפחת טולידאנו ייחודית בנופה של יהדות מרוקו, והיא מהבודדות שהקימה בדור האחרון בישראל ובתפוצות מערכת חינוך תורנית ענפה. כבר בראשית שנות ה־50 הבין האב המייסד, הרב ברוך רפאל, שיש ״לגלות למקום תורה״, ולכן שלח את ילדיו ואת נכדיו לצרפת ולאנגליה. לא היה לחץ חיצוני או כפייה למהלך זה, אלא הבנה של האב המייסד שאם הוא מעוניין בטובת ילדיו ונכדיו, הוא צריך לשלוח אותם מחוץ למרוקו, ורצוי ל״הרווארד״ של העולם האורתודוקסי, דהיינו לישיבת גייטסהד שבאנגליה. דאגתו לעתידה הרוחני של יהדות צפון אפריקה הביא אותו להכרה שבנו יעקב אינו צריך להמשיך לשבת בכולל, אלא עליו לעשות למען הכלל ולקבל עליו תפקיד ציבורי־חינוכי בקהילה.

משפחת טולידאנו פעלה וגם כיום פועלת בשטח מוכר וידוע, בצרפת. במרחב גאוגרפי זה אין למהגרים קשיי קליטה, כפי שיש לעולים לישראל. מהגרים אלה משתלבים בקלות במיזמי החינוך שהקימה משפחת טולידאנו, והם נתפסים על ידה כיעד להצלה רוחנית ואתגר חינוכי מהמעלה הראשונה. שמה של קריית החינוך שהקים ברנסי, הולך לפניה בקהילה הצרפתית ולומדים בה כ־800 תלמידים (נכון ל־2019). פעולתה של משפחת טולידאנו בצרפת מראה שכוחה ומעמדה של המשפחה מאפשרים לה למלא תפקיד בהצלה הרוחנית ובחיזוק הזהות היהודית(על פי השקפתה), אף על פי שאבות המשפחה לא נולדו בצרפת.

בשונה ממוסדות ליטאיים דומים בצרפת שייסדו אשכנזים, משפחת טולידאנו היא משפחה מיוחסת ממרוקו, המשתייכת לקהילה מרוקאית קטנה. במשך עשרות שנות פעולתה של המשפחה בצרפת חתרו ראשי המשפחה לעשייה חינוכית־רוחנית בקרב קהילות צפון אפריקה שהיגרו לצרפת. לתפיסתם, הם מצילים את הילדים היהודים מלימודים במסגרות הכלליות או היהודיות(כמו אליאנס) המרחיקות מתורת ישראל. נראה שבהקשר החינוכי־דתי, האירה צרפת פנים לרבני משפחת טולידאנו יותר מאשר מדינת ישראל.

מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה- פסיפס ילידי מרוקו בצרפת

עמוד 53

פרשת לך לך

אַדִּיר וּמְהֻלָּל אַבְרָהָם בְּדוֹרוֹ / אֶרֶז לְבָנוֹן נֶהְדָּר

 

פרשות לך לך־וירא הן פרשותיו של אברהם אבינו, איתנו של עולם. ״עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם״. כך מוסרים לנו חכמינו במסכת אבות(ה, ג). השורש נס״ה — וממנו נגזר מאוחר יותר השם ״ניסיון״ _ נזכר לראשונה לגבי העקדה. ואכן, נושא העקדה עולה במשנה, באגדה, בתפילה ובמסגרות שונות בפיוט, ואף קבע ז׳אנר פיוטי לעצמו, כפי שנראה בעיוננו בפרשת וירא. כנגד זה לגבי שאר תשעת הניסיונות, אין במקרא רמז כלשהו כי מדובר בניסיונות, על כן הועלו הצעות שונות במדרשים למיניהם לגבי מנייתם של עשרת הניסיונות. התיאור המפורט של ניסיונות אלה בא בפרקי דרבי אליעזר (פרקים כו־לא). כאן נבנה תיאור הניסיונות כמערכת בת חמישה זוגות, וזאת על פי אבות דרבי נתן, המפרט ״שנים ב׳לך, שני בשני בניו, שנים בשתי נשיו, אחד עם המלכים ואחד בין הבתרים, אחד באור כשדים ואחד בברית מילה״. כפי שניתן לראות, לא כל הניסיונות הנמנים כאן ברמזים מעוגנים במסופר בתורה, ולא לגבי כולם ברור כי בניסיון מדובר. בין כך ובין עשרת הניסיונות, על פי המניינים השונים, יוצרים מבנה לסיפור חייו של אברהם, ומציגים אותו בגדולתו תוך התפעלות נלהבת מאישיותו, כמשתקף מן התיאור הנלהב של הרמב״ם את דרכו של אברהם אבינו לאמונה באל אחד.

לאחר שסקר את התהליך שהביא את בני האדם להתרחק מבורא עולם ולהתחיל להאמין בעבודה זרה עד שכל העולם שקע באלילות, נולד אברהם והוא מקטנות מחפש את האמת עד שהוא מגיע להכרה בבורא עולם. דבריו של הרמב״ם הם המנון לאברהם, אבי המאמינים:

כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו, כי אי־אפשר שיסבב את עצמו, ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטפשים ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים והוא עובד עמהם ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו, וידע שכל העולם טועים ודבר שגרם להם לטעות זה שעובדים את הכוכבים ואת הצורות עד שאבד האמת מדעתם, ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו, כיון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה ושיבר הצלמים והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים, וראוי לאבד ולשבר כל הצורות כדי שלא יטעו בהן כל העם כמו אלו שהם מדמים שאין שם אלוה אלא אלו. כיון שגבר עליהם בראיותיו בקש המלך להורגו ונעשה לו נס ויצא לחרן, והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד, והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא שנאמר ויקרא שם בשם ה׳ אל עולם, וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה וחבר בו ספרים.

מתוך דברי הרמב״ם ניתן לזהות ארבעה מן הניסיונות. ברם, הם מובלעים בתוך סיפור הדברים, כמי שאינו רוצה להתחייב, אף על פי שבפירושו למשנה במסכת אבות הוא מזהה את עשרת הניסיונות על פי פרקי דרבי אליעזר. עוד ניתן לומר כי שלב החיפוש אחר הבורא וההכרה באל אחד הוא הניסיון הנמנה ראשון כמעט בכל המניינים.

 

בקפיצה של מעל שמונה מאות שנה אנו מבקשים להציג את פיוטו של רבי דוד קיים בן מוגדור אשר במרוקו, מעורכי ספר השירים ״שיר ידידות״, קובץ הפיוטים של שירת הבקשות של יהודי מרוקו. נוסף על חלקו בעריכה, הוסיף רבי דוד פיוטים פרי עטו לכל פרשה ופרשה מן הפרשות שבהן נוהגת שירת הבקשות, ובפרשת לך לך העלה בשיר מורכב, במתכונת מיוחדת הקרויה קצידה (מרוקאית), את קורות אברהם בפרשתנו תוך שהוא מייחד מקום לאותם עניינים שנחשבו לניסיונות מבלי לציין זאת, וזה סיפור הפרשה בסגנון יצירתו המורכב של רבי דוד קיים:

 

אַדִּיר וּמְהֻלָּל אַבְרָם בְּדוֹרוֹ / אֶרֶז לְבָנוֹן נֶהֱדָר / הִבִּיעַ לִקְחוֹ כְּסַמַּי מָזוֹר:
קִבֵּל אֶת דִּבְרִי א–ל חַי יוֹצְרוֹ / מֵאֶרֶץ קוֹץ וְדַרְדַּר / אַרְצָהּ כְּנַעַן, שָׁם רַגְלָיו יִבְזֹר:

אַרְצָה מִצְרַיִם יָרַד בְּעָבְרוֹ / כִּי כָבֵד הָרָעָב, דָּר/ — בְּאָהֳלָם קִנֵּן, כֹּחוֹ אָזוּר:

הִבִּיט בְּאִשְׁתּוֹ, פִּקְדָּהּ בִּדְבָרוֹ / כִּי יָפְיָהּ סוֹחֶרֶת דר  / "אֲחוֹתִי אַתְּ!", כִּי בָךְ אֶמְצָא מַעְזוֹר:
5-שָׁרִים רַבִּים הִלְּלוּהָ אָמְרוּ / מַרְאֵה זִיוָה כִּסְמָדָר / בֵּיתָה פַּרְעֹה תִּקַּח, כִּי כֵּן גָּזוּר:

אֱוִילִים שָׁבוּ שָׁרָה / בֵּית מֶלֶךְ נִבְעָר
מִבְּנוֹת מֵאֻשָׁרָה / עוֹד מְעַט מִזְעָר
יָפָה נָאוָה נֶהְדָּרָה / עַל כֻּלָּן תִּנְעַר

 

נְכוֹתוֹ הִרְבָּה, כַּסְפּוֹ וּבִצְרוֹ / הִרְעִיף עָלָיו כַּמָּטָר / עֶבֶד וְשִׁפְחָה, גַּם כֶּשֶׂב וָשׁוֹר:
10-צוּר קִנֵּא לַצַּדִּיק, גָּדַר גְּדֵרוֹ, / לְאֵשֶׁת חֵיקוֹ נָטַר / נֻגַּע פַּרְעֹה וְגַם כֹּתֶל וָשׁוּר:
קָרְאוּ, הוֹכַח וְחֵמָה עָבְרוּ, / מַדּוּעַ פִּיךָ תֶאְטַר / מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי ? — לֹא בְּמִישׁוֹר!

 

קַח אִשְּׁתְּךָ לְכוּ אַל תְּאַחֲרוּ / כָּל-מָקוֹם מֻגָּשׁ מָקְטָר / פְּקָדָם לְהַרְבּוֹת לוֹ בִּכְשׁוֹר:
מִקֶּדֶם לָעִי נָטָה שַׁפְרִירוֹ / שָׁחָה שָׁם, וְשָׂם מִשְׁטָר / בֵּינוֹ וּבֵין לוֹט וּבָנָה גִּשּׁוּר:

בַּר לֵבָב עָלָיו שָׂרָה / דְּבַר אֵ–ל הוּעַר
אֶרֶץ עֵדֶן מִדְבָּרָה / כַּרְמֶל וְיַעַר
אֱחוֹז בְּקַו מִשְׁטָרָהּ / הִתְהַלֵּךְ וּסְעַר

יָדַע כִּי הָאֱ-לֹהִים עֲזָרוֹ / עָלָה קִצְפוּ וַיֶעְתַּר / לְבֶן–אָחִיו כִּי נִשְׁבָּה בְּמָצוֹר:
הָרִיק חֲנִיכָיו, חַיִל אֲזָרוֹ, / אַחַר מְלָכִים חָתַר / הֵשִׁיב רְכוּשׁ וּנְפָשׁוֹת וַיַּעְצוֹר
מֶלֶךְ רָם עִם הוֹדוֹ וַהֲדָרוֹ / מִכֵּס מַלְכוּתוֹ נִתַּר / הֵבִיא אֶשְׁכָּר, וַיְבָרֶךְ לְאֵ–ל צוּר:

רְכוּשׁ קַח, מִשּׁוֹרוֹ עַד חֲמוֹרוֹ, / לְכָל–אִישׁ חֶלְקוֹ בַּתַּר / אַךְ הַנְּפָשׁוֹת בִּרְצוֹנִי אֶנְצֹר:
קָפַץ נִשְׁבָּע, קִיֵּם מַאֲמָרוֹ / מִנַּעַל עַד חוּט נִסְתָּר, / לֹא אֶקַּח, מִן הַזָּהָב עַד הַצּוּר:

רַק שֶׁאָכְלוּ בִּמְשׂוּרָה / יְלִידֵי נֹעַר
וְחֵלֶק אַנְשֵׁי צוּרָה / לְבַד בְּמִשְׁעָר
אַל תִּתְהַלֵּל בִּיָהְרָה / פִּיךָ אַל תִּפְעַר

דָּאֲבָה רוּחוֹ כִּי רַב יְקָרוּ / פֶּן מִזְּכוּתוֹ נֶחְסַר / "אַל תִּירָא אַבְרָם", שָׁמְעָה וַתִּצּוֹר:

אֵ-לִי, עֵינִי לְךָ יְשַׁבְּרוּ / הָעֶבֶד יְהִי טַפְסָר ?/ בן–מֶשֶׁק בֵּיתִי — קִנְיָנִי יֶאֱצֹר ?
לִי הִבְטַחְתָּ, כִּי בָּנַי יַזְהִירוּ / כִּצְבָא מָרוֹם אַל יוּסַר, / יוֹצֵא חֲלָצַי, לוֹ הוֹנִי נְצֹר:
מִמרוֹם דִּבְרִי–א–ל לוֹ נָהֲרוּ / אַל תְּהִי זַעַף וָסָר / הַבֵּט וְהִתְיַצְּבָה עַל מָצוֹר:
כְּדִבְרִי, בָּנֶיךָ לְיָא יְסַפְּרוּ, / הֶאֱמִין בּוֹ, עוֹד לוֹ סָר, / אַךְ בִּירֻשַּׁת–אֶרֶץ חָקַר בַּצּוּר:

 

מָה לְךָ תַּרְבֶּה חֲקִירָה / ש–דַּי בּוֹ גָּעַר
שַׁלֵּשׁ עֶגְלָה בִּבְתִירָה / תּוֹר גּוֹזָל נַעַר —
קַח, וְקַבֵּל בִּגְזֵרָה / וְאֶל תְּעַרְעַר

וְדַע כִּי זַרְעֲךָ יֵט צַוָּארוֹ / לְעֹל, אֲשֶׁר בּוֹ יֶעְשַׁר,/ אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנִים לְעַם מָצוֹר:

אַחַר יֵצֵא בְּמַרְבִּית אוֹצָרוֹ / וּשְׁבָטָיו שְׁנֵים עָשָׂר / וּבְשֵׂיבָה טוֹבָה תַּחֲרֹשׁ תִּקְצֹר
שָׂרָה שָׁמְרָה דִּבְרִי אֵ–ל, מוּסָרוֹ / אָמְרָה, דְּבָרוֹ יָשָׁר / נָתְנָה לוֹ שִׁפְחָה, כִּי רַחְמָהּ עָצוּר:
אִם אַבְרָהָם הִבְטִיחָהוּ יוֹצְרוֹ / גַּם זֶה בְּעֵינֵי מֻכְשַׁר / אוּלַי אִבָּנֶה וְיָחֹן כצּוּר:
הָגָר הָרְתָה, כְּאִישׁ יַיִן עֲבָרוֹ / עַל גְּבִרְתָּהּ וַתָּשַׁר / שִׁפְחָה עַל רַעְיָה גָּאֲתָה כַצּוּר:

 

שִׁפְחָה רָעָה וּצְרוּרָה / לֹא הוֹן לֹא מֹהַר
רַבַּת אָוֶן וּמְאֵרָה / מִבֵּיתִי נְאַר
יָצְאָה, בָּרְחָה מְצֵרָה / כִּי גִּזְעָהּ מוּאָר

דַּרְכֵי אֵ-ל גָּדְלוּ, וּמָה גָּבְרוּ, / אָב הֲרַחְמָן לֹא נָטַר —/ אֵיבָתוֹ לְזֶרַע יוֹשֶׁבֶת שׁוּר:
גִּלָה מַלְאָכוֹ בַּעֲנַן אוֹרוֹ / שַׁעַר דִּמְעָה כְעָתָר / כְּבוֹדוֹ עַל הַנֶּעֱלָבִים יָשׂוּר;

שׁוּבִי, שִׁמְעִי כָּל אֲשֶׁר יִגְזוֹרוּ / זַרְעֵךְ אַרְבֶּה כְעָתָר / יִשְׁמָעֵאל תִּקְרָא שְׁמוֹ בְּעֵין 'שׁוּר:

קַיָּם בִּבְרִיתוֹ לְמוּל בְּשָׂרוֹ / וּבְנֵי בֵּיתוֹ לֹא נוֹתַר/ — כָּל זֵכֶר אֲשֶׁר לֹא מַל וַיִּבְצֹר:
חָזָק נֶאְזָר בִּגְבוּרָה אֲזָרוֹ / חוֹתַם בְּרִיתוֹ נָטַר / יִתְגַּדל שְׁמוֹ בְּנֵבֶל עָשׂוֹר.

 

אפרים חזן-ניצוצי פיוט, מנהג ופרשה-פרשת לך לך-אַדִּיר וּמְהֻלָּל אַבְרָהָם בְּדוֹרוֹ / אֶרֶז לְבָנוֹן נֶהְדָּר-חלק ראשון

עמוד 42