מורשת יהדות מרוקו

בתטואן ובטנג׳יר הוקמו בתי הספר הראשונים של כי״ח במרוקו(1862 ו־1864 בהתאמה).¹⁶ בתי הספר אפשרו לילדיהם של בעלי האמצעים בקהילות ללמוד במסגרת חינוך אירופית, ודרכה הם התוודעו לתכנים שלא נלמדו במסגרת החינוך המסורתי. ארבעה מבין חמשת הכותבים נולדו במרוקו, וכולם התחנכו במחזורים הראשונים של בית הספר של כי״ח שהוקמו בעריהם. הם העמיקו את היכרותם עם התרבות האירופית כאשר נשלחו בסיום לימודיהם לבית המדרש למורים של החברה בצרפת ((ENIO. בפריז נחשפו לראשונה באופן בלתי אמצעי להוגים ורעיונות חדשים. לימים כתב בן אוליאל כי בתקופת ההכשרה בפריז נשם לראשונה את אוויר החופש, נחשף לרעיונות חדשים וחווה את הלם המפגש עם מגמות אינטלקטואליות שהילכו בעיר במחצית השנייה של המאה ־־.19 כך לדוגמה דנו טולידאנו ונהון במאמריהם על התרבות העברית במושג ״גזע״ :השראת מחקריו של הפילוסוף, הפילולוג וההיסטוריון הצרפתי ארנסט רנאן, וטולידאנו הסתמך על מחקריו של המזרחן הצרפתי ג׳יימם דרמשטטר. בפריז התוודעו לא רק לתרבות הצרפתית אלא גם לתנועת ההשכלה העברית, בתיווכו של המזרחן יוסף הלוי שלימד את מקצועות העברית בבית המדרש למורים של כי״ח החל משנת.1879

חמשת האינטלקטואלים התוודעו לרעיונות חדשים בתקופת שהותם בצרפת, ומחוצה לה, באמצעות כתבי העת שכי״ח הוציאה והפיצה בין אנשי הסגל. בכתבי העת פורסמו דיווחים של סגל המורים והמנהלים על מפגשם החברתי והחינוכי עם הקהילות השונות; פורםמו מאמרי דעה, ולעיתים הם התפתחו לכדי דיון מתמשך בסוגיות מגוונות שהעסיקו את אנשי צוות ההוראה; הוקדשו עמודים להמלצות על אירועי תרבות ולדיווח על ספרים ומחקרים חדשים שנכתבו, בעיקר בצרפתית. קריאה וכתיבה בכתבי העת אפשרה למורים להשתתף בשיח חוצה ימים ויבשות על נושאים שעניינו אותם. ניתן להגדיר את כתבי העת ״רשת טקסטואלית״ בעלת מכנה חינוכי המשותף לאנשי הסגל. הם היו מקור חשוב למגע בין קבוצות בעלות תרבות שונה, ופתחו בפני סגל ההוראה הזדמנויות ללמוד מניסיונם של עמיתיהם במקומות שונים בעולם ולהכיר רעיונות חדשים. סקירה חלקית של כתבי העת מעלה, כי דיונים על השפה והתרבות העברית התנהלו בהם לא פעם.

מאמרו של צמח שפורסם בעיתון La Liberté במהלך הדיון על העברית ממחיש מעבר של ידע בין כתבי העת והעיתונים שחברי הסגל קראו. המאמר פורסם לראשונה בכתב עת של כי״ח, ובהדפסה המחודשת הוסיף טולידאנו כי ״מאמר זה נלקח מכתב העת Revue des écoles de l’Alliance Israélite אך הרעיונות בו רלוונטיים לדיון הנוכחי. הרעיונות במאמר עולים בקנה אחד עם אלה שהובאו פה לפני מספר שבועות״. את המאמר כתב צמח בשנת 1901, בימים שהורה בבגדאד שבעיראק, והוא פורסם בכתב העת של כי״ח משום שהעלה עניין שאומנם העסיק אותו באופן אישי אך היה משותף לכלל המורים ברשת החינוך. וכך חמש עשרה שנים לאחר פרסומו הראשון שב וראה אור מאחר שטולידאנו סבר שהוא רלוונטי לדיון המתנהל במרוקו.

מלבד כתבי העת של כי״ח שנשלחו מפריז הייתה טנג׳יר חלוצת תעשיית העיתונות במרוקו, ועד לתקופת הפרוטקטורט יצאו בה לאור מרבית העיתונים במרוקו. בהמשך תפסה קזבלנקה את מקומה. בשנת 1883 יצא לאור בטנג׳יר העיתון השבועי היהודי הראשון – Le Réveil du Maroc. הקהילה היהודית הייתה שותפה מרכזית בשדה העיתונות, ובין הפעילים היו גם בוגרי כי״ח, כמו טולידאגו, שכיהן כנשיא אגודת העיתונאים הזרים בעירו וכתב מאמרים בעיתונות היהודית, הערבית והזרה. גם לוי, נהון וצמח כתבו מפעם לפעם בעיתונים ובכתבי עת במרוקו ומחוצה לה. הקריאה בעיתונות מגוונת חשפה את הכותבים לידיעות ולרעיונות, והם חלקו אותם עם בני הקהילות במאמרים שכתבו או שתרגמו משפות זרות ופרסמו בעיתונות המקומית.

בכתב עת זה התנהל בשנים 1902-1901 דיון בין מנהלים ומורים בבתי ספר כי״ח על מצב הוראת העברית ולימודי היהדות בבתי הספר של כי״ח, שהיו במצב ירוד עד שחלק מן המתדיינים הציעו לבטל אותו בכלל. בהמשך לתלונות שהמשיכו להגיע לכי״ח מצד הורים וחוגים שונים נאלצה הנהלת כי׳׳ח להקים ועדת חקירה כדי לבדוק את מצב החינוך היהודי בבתי ספר של כי״ח במזרח התיכון, אך לא במרוקו.

חברותם של הכותבים בסגל ההוראה של כי״ח פתחה בפניהם הזדמנויות להגירה קצרת טווח או ממושכת. הרשת העניקה לתלמידיה כלים תרבותיים שאפשרו להם להתנייד בעולם המערבי, ואכן עם סיום הלימודים היגרו חלק מבוגריה לארצות המערב. אנשי הסגל של החברה יצאו לשליחויות הוראה וניהול במרחב היהודי שבו הוקמו בתי כפר של כי״ח. טולידאנו למשל נע על הציר טנג׳יר – פריז – ניו יורק, לוי ניהל בית ספר בעיר סוסה שבתוניסיה וחווה חקלאית בארגנטינה, נהון פעל מספר שנים בחווה חקלאית של כי״ח באלג׳יריה, ובן אוליאל שירת בבתי ספר בקהילות שונות במרוקו. צמח, שנולד בבולגריה, יצא בשליחות החברה למספר קהילות בבלקן ובמשרק. השנים שמחוץ למרוקו זימנו לכותבים היכרות עם תרבויות חדשות ומפגש בלתי אמצעי עם תפיסות חדשות. כששבו למולדתם נעשו סוכני תרבות לאידאולוגיות החדשות שייבאו, והתאימו אותן לצורכי הקהילה המקומית. המפגש של הכותבים עם הקהילות היהודיות שמחוץ למרוקו הוא שהוליד את הרעיונות שהציעו בשיח על התרבות העברית. בן אוליאל היה הכותב היחיד שלא יצא לשליחות חינוכית מחוץ למרוקו והוא גם היחיד שלא הציע אידאולוגיה ודרך פעולה חדשות לחינוך עברי, אלא התמקד בבעיית המורים במרוקו – אוכלוסייה ומרחב שהכיר היטב.

כאמור, חמשת האינטלקטואלים שהשתתפו בדיון על אופייה של התרבות העברית נולדו, התגוררו או פעלו בצפון מרוקו ולמדו בבתי ספר ובמוסדות להשכלה גבוהה של כי״ח. הודות לכלים שרכשו בזמן לימודיהם, ובעיקר השפה הצרפתית כשפת תרבות, יכלו לנוע במרחבי הרשת העולמית של כי״ח, שמרכזה בפריז, או במרחבי רשתות אחרות שבאו עימן במגע. כל החמישה היו מעורים בפרסומים השונים בכתבי העת של כי״ח, ואף כתבו בהם ובעיתונים צרפתיים ואירופיים נוספים, ודרכם החליפו דעות ורעיונות. קבוצה זו הוגדרה על ידי צור כמתמערבים – תושבים מקומיים ובשונה ממהגרים אירופים מחוץ למרוקו) שאימצו את התרבות המערבית והפכו אותה לתרבותם הגבוהה. ברשת הכותבים והקוראים של העיתון היו חברים אנשי הקהילה היהודית במרוקו שבאו במגע עם בתי הספר של כי״ח, או לפחות כאלה ששלטו בצרפתית.

דוד גדג'-ראשיתה של התרבות העברית במרוקו, 1926-1912

עמוד 65

דוד גדג'-ראשיתה של התרבות העברית במרוקו, 1926-1912

הדיון על התרבות היהודית והעברית שהתקיים מעל דפי La Liberté ביטא את מנעד האפשרויות, או הזהויות, שעמדו בפני מתמערבים במרוקו והדגיש את העובדה, שאימוץ השפה הצרפתית לא הורה בהכרח על היטמעות מלאה בתרבות זו. בדיון לא יכלו להשתתף משכילים עבריים שפעלו באותה תקופה במספר ערים במרוקו, כיוון שרובם התחנכו במסגרות החינוך המסורתיות של הקהילה היהודית; בכמה מאותן קהילות עדיין לא נוסדו בתי הספר של כי״ח. אומנם חלקם למדו שפות זרות באופן עצמאי ושלטו בהן ברמה זו או אחרת, אך העברית עדיין הייתה שפת התרבות המרכזית שבה קראו וכתבו. המשכילים הללו פעלו ברשתות ילידיות שהשיח בהן התנהל בעברית או בערבית יהודית. רוב הרשתות הילידיות התקיימו באופן מקומי בקהילה אחת, ומיעוטן התפרסו על מספר ערים במרוקו.           ,

לסדרת המאמרים שפורסמה בעיתון La Liberté מקום חשוב בהיסטוריה של התרבות העברית במרוקו משום שמדובר בדיון הציבורי המוקדם ביותר, או המוקדם ביותר שאותר, על אופייה של התרבות העברית המודרנית שם. שיטרית הראה במחקרו על תנועת ההשכלה העברית במרוקו ששני משכילים ממוגאדור יצחק בן יעיש הלוי ורבי דוד אלקאים, התייחסו לסוגיות של חינוך יהודי־עברי או להתחדשותה של השפה העברית בעירם במאמרים שכתבו בעיתונות העברית באירופה. אולם מאמריהם פורסמו בעיתונים עבריים באירופה והגיעו לידיהם של משכילים עבריים אחדים במרוקו, ולכן לא יצרו הד ציבורי מקומי. זאת ועוד, הלוי ואלקאים לא מילאו תפקידי מפתח בקהילתם או בכלל הקהילות במרוקו וכמו רבים מהמשכילים השתייכו לשכבות הבינוניות או החלשות בקהילות, ולכן יכולתם להשפיע הייתה מוגבלת. לעומת זאת האינטלקטואלים שהשתתפו בדיון שאציג להלן מילאו תפקיד מרכזי בכלל הקהילות במרוקו במסגרת הרשת של כי״ח, והשפעתם הייתה רבה. דיון זה חשוב גם בשל ייחודו, ולא נמצאה לו מקבילה בקהילות האחרות בצפון אפריקה. אומנם התקיים פולמוס בקהילה היהודית בתוניס במפנה המאה ה־19 בעניין החינוך העברי בבית הספר של כי״ח, אך הוא נשא אופי שוגה מזה שנדון כאן. הפולמוס בתוניס לא התנהל בצרפתית או בערבית יהודית בעיתון מקומי, אלא כלל פרסום מאמרים בעיתונות העברית באירופה.

" ראוי לציין כי שני המשכילים התייחסו לעניין החינוך העברי והשפה העברית במאמרים על הקהילה שפורסמו בעיתונות העברית, אך הם לא הקדישו אף לא מאמר אחד לעניין זה בדומה לדיון של האינטלקטואלים שאציג. רבי דוד אלקאים חיבר שירי אהבה וקנאה ללשון העברית המתחדשת, אך ממחקרו של שיטרית לא ניתן לדעת אם הפיצם במרוקו. ראו על כך שיטרית, מודעות, עמ^׳ 134, 146-143."

לעומת הדיון הפנימי במרוקו וניסיונם של האינטלקטואלים המקומיים להשפיע מתוך הקהילה, בתוניס יצאו נציגי הקהילה לבקש סיוע בתפוצה היהודית באירופה, ורבניה אף פנו לרב הראשי בצרפת. הדיון שהתקיים בתוניס הובל על ידי משכילים ולא מתמערבים, כפי שהיה במרוקו. כל אלה יחד מדגישים את ייחודיותו של השיח הנדון בפרק זה.

2. 2. הדיון על התרבות העברית

(א) יהדות אינטגרלית: תרבות עברית לאומית דתית

מטרתה של התרבות העברית הלאומית הדתית, כפי שניסחה חיים טולידאנו, הייתה ליצור תודעה לאומית יהודית קולקטיבית בעידן המודרני באמצעות שפה, הכרת העבר וקורפוס ספרותי משותפים. טולידאנו תיאר במאמרו מהלך היסטורי שבו העם היהודי גלה מארץ ישראל, התפזר בתפוצות השונות ומצא את מולדתו ב״ארץ רוחנית״, כלומר בדת ובאמונה היהודית, ככוח מלכד במשך מאות שנים. העם היהודי שרד בזכות הערבות ההדדית והסולידריות, שבבסיסן הערך ״כל ישראל ערבים זה לזה״. אולם המפגש של היהדות עם תהליכי אקולטורציה ואמנציפציה הביא להיחלשות הדת ובעקבותיה גם להתרופפות הסולידריות. טולידאנו טען כי גם בקהילות במרוקו החלה הדת לאבד את מעמדה כגורם מלכד, ובעיקר בדור הצעיר, שעבר תהליכי אקולטורציה מואצים בתרבות הצרפתית בתיווך בתי הספר של כי״ח: ״ניתן להבחין בניוון שחודר ללימודי היהדות ומתחיל לנבוט בחיים הקהילתיים, ומקבל ביטוי בהיחלשות הסולידריות והעזרה ההדדית. הדור הצעיר שלנו גדל לתוך בורות במקורות שהיוו בסים לקיום הקולקטיבי שלנו כעם ולחיוניותו במשך מאות שנים״.

עניין הסולידריות העל־קהילתית במרוקו העסיק את טולידאנו. שלוש שנים קודם לפרסום המאמרים התייחס לנושא בנאום שנשא באגודת בוגרי כי״ח בטנג׳יר בחגיגות העשרים להקמתה. בנאומו ביקש לקרב את היהודים המקומיים לארצם, מרוקו, אך במקביל הדגיש את חשיבות חיזוק הקשרים בתוך הקהילה היהודית. הוא הציע להקים קואופרטיבים שיסייעו ליצירת ביטחון כלכלי ותעסוקתי לבני הקהילה בשעה שעליה להתמודד עם חדירה מסיבית של גורמים מתחרים מאירופה. כמו כן הוא שאף לחזק את הסולידריות בין בני הנוער, אשר ״במרוקו היא מורגשת בקושי. תפקידנו לטפח אותה, לפתח אותה: אנו זקוקים לה נואשות. בתקופות של תמורות במיוחד היא משעננו היחיד״. דבריו נשאו אפוא אופי חברתי־כלכלי, וניתן לומר כי עסקו ב״צרת היהודים״. בנאומו לא הרחיב טולידאנו על סוגיות תרבותיות שיש בהן פתרון למצוקת הזהות הרוחנית בעידן המודרני, ״צרת היהדות״. בנושאים אלה הוא עסק במאמרים הנדונים כאן.

אחד העם הבחין בין ״צרת היהודים״ ל״צרת היהדות״. לילינבלום ואחריו גם הרצל ונורדאו חשבו שתפקיד הציונות לפתור את"צרת היהודים", ואז "צרת היהדות" תיפתר ממילא. אחד העם חשב שתפקיד הציונות להתמודד עם "צרת היהדות", וההנחה שהיא תיפתר בלי להשקיע בה מאמץ יצירתי מכוון הייתה בעיניו לא רק אשליה אלא הזנחה הרת אסון. ראו אחד העם, על פרשת דרכים.

דוד גדג'-ראשיתה של התרבות העברית במרוקו, 1926-1912

עמוד 68