מורשת יהדות מרוקו

אולם בזה עדיין לא נסתיים הדחף הספרותי שלו. עכשיו חש צורך לחזק ולהרחיב את היסודות העיוניים של נס הגאולה הגדול. זמן קצר לאחר שהשלים את הטרילוגיה שלו, כתב את חיבורו ״שמים חדשים״, שבו ביקש להוכיח על־פי סדר הרקיעים את תורת הבריאה (ex nihilo) ולהתאים תיאוריה זו להשקפתו של הרמב״ם. אחר־כך חזר אל פירושו לישעיהו, שבכתיבתו התחיל בקורפו, אלא שבהשפעת השקפותיו המשיחיות לבש עכשיו אופי חדש לגמרי. ב־19 באוגוסט 1498 הושלם הפירוש לישעיהו, ואחר־כך, ב־6 באוגוסט 1499, השלים את פירושו לתרי־עשר, ונדמה היה שעם סיומה של עבודה זו בא הקץ לכתיבה הגועשת שבה היה נתון זה קרוב לארבע שנים.

בפירושו לישעיהו, כמו גם בכל אחד משלושת החלקים של הטרילוגיה המשיחית שלו, צפה אברבנאל את התרחשותו של מאבק עולמי בין העולם הנוצרי ותורכיה, שיארע בעתיד הקרוב. וכאילו כדי להוכיח את אמיתותן של תחזיות אלו, נראו באופק – זמן קצר לאחר שהושלם פירושו לישעיהו – ענני מלחמה שבישרו את מלחמה תורכיה־ונציה, שפרצה ביוני 1499. ב־28 ביולי נחלו התורכים ניצחון, בקרב הימי הגדול בסאפינצה, וזמן קצר אחריו השתלטו על לפאנטו וכבשו את רובו של הפלופונסוס. אבל בשנה שלאחר מכן התהפך גלגל המלחמה כשהביסו הוונציאנים, בעזרת כוחות ספרדיים, את התורכים בקפלוניה. במונופולי, הבסיס הימי הוונציאני, ודאי הורגש רישומה של המלחמה היטב, ואף־על־פי שאין בידנו שום עדות ישירה לתגובתו של אברבנאל לתהפוכותיה של אותה מערכה מכרעת, ודאי שרוי היה במתח גדול בתקופת המאבק התורכי־הוונציאני, כי ידוע לנו שהמתין בדריכות להתגשמות נבואותיו.

קשה להאמין שכל אותן השנים נשאר אברבנאל מנותק ממשפחתו.אולם רק אחר המלחמה התורכית־הוונציאנית מוצאים אנו אחדים מבני־משפחהו במונופולי או בסביבתה. ב־6 בפברואר 1501 ביקר יוסף, אחיינו של אברבנאל, במסינה את גונסאלוו דה קורדובה^, (שחזר ממסע המלחמה שלו נגד התורכים רק בחודש הקודם), ומתקבל ביותר על הדעת, שיוסף נפגש באותה הזדמנות גם עם אברבנאל. באותה שנה אנו מוצאים את אחיו של יוסף, יעקב, שוהה ואפילו עושה עסקים בנמל בארי, הסמוך למונופולי, ואת יהודה אברבנאל מבקר במשכן אביו בבארלטה, אף היא נמל באפוליה על הים האדריאטי, מצפון לבארי. ברור שהמשפחה כולה, שנמשכה אל אברבנאל, עקרה לחלק המזרחי של הממלכה; אולם רק לשהייה ארעית, שכן בנאפולי הושב המצב לקדמותו והמלך השליט, פדריגו ירשו של פראנטה II, האיר פנים ליהודים, ובפרט למשפחת אברבנאל. אין ספק שנטייתו הידידותית של המלך המריצה גם את דון יצחק לחזור לנאפולי העיר. וכך, ב־10 במאי 1501 הוציא המלך צו לשלטונות של בארלטה לעזור לדון יצחק אברבנאל ״המכובד״ ו״היקר לנו״, כמו גם לבנו יהודה ולמשפחותיהם, לערוך את נסיעתם המתוכננת לבירה. צו מעין זה רמז על הזמנה מלכותית. אבל בעצם השעה שבה הגיעה הזמנה זו לבארלטה, ובעוד בני משפחת אברבנאל מתכוננים, כמסתבר, ליציאה, התרחשה סופה מדינית נוספת, שעתידה היתה במהרה לעשות שוב שמות בממלכת נאפולי האומללה: התחילו ההכנות לפלישה הצרפתית השניה.

ב־1 ביוני 1501 עברו חילותיו של לואי XII, יורשו של שארל VIII, את הרי האלפים בדרכם לנאפולי, בהתאם לחוזה צרפתי־ספרדי חשאי, שאחד מתנאיו היה חלוקתה של נאפולי בין שתי המעצמות הללו. ב 5 ביולי התחילו חילות ספרד, ובראשם שוב גונסאלוו דה קורדובה, בפלישתם לנאפולי מדרום, ולאחר שלושה ימים, ב־8 ביולי, חצו הצרפתים את הגבול הנאפוליטני מצפון. יהודה אולי הרחיב עוז בנפשו ללכת לנאפולי, אבל דון יצחק, שמשוכנע היה שהמלחמה קרובה לבוא ושמצבה של נאפולי נואש, נמנע מלצאת לדרך. אולם אין זה מתקבל על הדעת שנשאר בבארלטה, שלפי חוזה החלוקה נועדה ליפול לידי הספרדים. מסתבר ביותר שחזר למונופולי, שעדיין היתה תחת שלטונה של ונציה, ועד 1509 אכן עתידה היתה להישאר בידי הוונציינים.

חודש לערך מיום שהתחילה הפלישה קרסה ממלכת נאפולי. השלום הושב על כנו. אבל אברבנאל לא זז ממונופולי. בעת ההיא כתב את חיבורו ״מפעלות אלוהים׳ יצירתו הפילוסופית החשובה ביותר ועם זה – האמנותית ביותר. ב״מפעלות אלוהים״ אנו מוצאים, כפי שרמזנו, ביטויים של הערצה גדולה לאפלטון, ואפשר לייחס תופעה זו לא רק לאווירה האינטלקטואלית של איטליה, שבה נכתב הספר, אלא גם להשפעתו המיוחדת של בנו, יהודה. בשעה שזה האחרון ביקר אצל אביו בבארלטה, כבר חיבר יהודה את החלק הראשון של ספרו, Dialoghi d'Amore, ומתוך ששקוע היה במחשבות, שנתן להן ביטוי ביצירה נאו־אפלטונית זו, אין ספק שדן עליהן עם אביו. יתר על כן: ל־Dialoghi d'Amore ול״מפעלות אלוהים״ יש כמה רעיונות יסוד משותפים, למרות מה שנבדלים הם בתיזה העיקרית שלהם. בעוד שמטרת Dialoghi היא להסביר את פעולתו של עקרון האהבה האלוהי ביקום, המטרה של ״מפעלות אלוהים״ היא לחשוף את פעילותו של עקרון הכוח האלוהי. כמו ב״שמים חדשים״ כך גם ב״מפעלות אלוהים״ ביקש אברבנאל לחזק את התיאוריה שלו על אפשרותה של גאולה אלוהית בדרך נס.

ביולי חזרה ופרצה המלחמה – הפעם בין ספרד לצרפת – לשם השגת הבעלות על כל ממלכת נאפולי. בארלטה, שבה מצאנו את דון יצחק ואת בנו זמן קצר לפני הפלישה הכפולה, שימשה עכשיו מצודה עיקרית לחילותיו הנצורים של גונסאלוו. אולם ב־28 באפריל 1503 הגיח המצביא הגדול מן ״המאורה הישנה״, כפי שהתחילו מכנים את בארלטה, נחל את נצחונו המכריע בסריניולה, ולסוף, ב־14 במאי, נכנס עטור ניצחון לנאפולי. לחתנו של אברבנאל, יוסף, כבר היה, כפי שראינו, שיג ושיח עם גרנסאלוו־ ב־1501, וזמן קצר אחר הכיבוש נעשה יהודה רופאו הפרטי של גונסאלוו. אולם דון יצחק החליט, כנראה, שלא לחזור לטריטוריה ספרדית. לפיכך, כשביקר אצלו בנו יוסף במונופולי, זמן קצר לאחר שהושב השלום על כנו, והזמין אותו לצאת עמו לוונציה, שבה עסק יוסף ברפואה, ודאי קידם אברבנאל בברכה את ההזמנה.

תקופת ישיבתו במונופולי נסתיימה, איפוא, אחר שבע שנים וחצי. אברבנאל בילה במקום זה אחת מן התקופות הסוערות ביותר בפוליטיקה האיטלקית והאירופית, שהיתה גם התקופה היצירתית ביותר בחייו. הדבר נתאפשר במידה רבה הודות למקומה ומצבה המיוחד של מונופולי. כי אף־על־פי שמונופולי נמצאה תמיד בזירת מלחמה, היתה גם אי של שלום. וכך ניתנה לו, לאברבנאל, בעיר זו ההזדמנות להתבונן מקרוב במאורעות המתהווים ולהיות במגע ישיר עם המתרחש, ועם זה לנתח את הדברים בשלווה ולסכם את מסקנותיו בכתב. בדרך כלל חביבים על אדם מקומות שבהם שפעו כוחות יצירתו, ונראה שישיבתו במונופול^, נתחבבה על אברבנאל,  שאם לא כן לא היה נשאר בה זמן רב כל כך. על כל פנים, כשנפרד מעיירת המבצר הקטנה שעל חוף הים האדריאטי, לא חש את טעמה המר של אכזבה שהרגיש בתום תקופות אחרות של חייו.

 בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי והוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005- נאפולי: תקוות ואכזבות

עמוד 103

פרק רביעי

ונציה: המפלט האחרון

1. 1. לגדולה חדשה

עם בואו של אברבנאל לוונציה בא הקץ לנדודיו. עתידה היתה ונציה להיות מפלטו האחרון, ובזכות המזל שהאיר לו פנים היתה גם מפלט שאנן.

ב־1503 היתה ונציה, לפי כל הסימנים החיצונים, בשיא כוחה. ב־24 בדצמבר 1500, פחות מחצי שנה לאחר שהגיע אליה אברבנאל, חתמה על חוזה שלום עם תורכיה, שלפיו הוחזרו לה כל הנחלות שהפסידה במלחמת 1499־1500. הואיל ולמרות עלייתה של תורכיה עדיין חלשה ונציה על רוב האיים האסטרטגיים בים התיכון – לרבות קפריסין שרכשה ב־1488 – נחשבה ונציה למעצמה הימית הגדולה ביותר. גם התפשטותה הטריטוריאלית באיטליה לא היתה מעולם נרחבת כל כך. קומץ, השגריר הצרפתי, תיאר אותה כ״עיר עטורת ניצחון״ יותר מכל אלו שראה מעודו.

גדולה היתה תפארתה של ונציה; אולם מנהיגיה ידעו, שהרפובליקה הוכתה מכות קשות שהתישו את כוחותיה. התפשטותה הטריטוריאלית לא יכלה לפצותה על ההפסדים שנגרמו לה במלחמותיה עם התורכים; קופתה התרוקנה, וסיכוייה לחדש את עושרה הצטמקו מחמת התפתחות חדשה ומאיימת. התפתחות זו התחילה עם גילוי הנתיב הימי להודו על־ ידי הספן ומגלה־הארצות הפורטוגלי וסקו־דה גאמה.

עושרה של ונציה נבע מן המונופולין שהיה לה על הסחר עם המזרח. היה זה מקור הכנסה בלתי נדלה, שהודות לו יכלה לשאת שוב ושוב בהפסדים עצומים. התפשטותה של תורכיה פגעה במושבות־ הסחר של ונציה ביוון, אבל הקשר החיוני שלה למזרח לא נותק. שכן מיד לאחר מכן חיזקה ונציה את קשריה עם מצרים, ששלטה בנתיב הימי להודו, וכך הוסיפה ונציה לייבא תבלים, אף אם במחיר גבוה הרבה יותר.

אולם התגלית של וסקו דה גאמה עלולה היתה לסתום מקור זה של הכנסות. שהרי עכשיו אפשר היה להביא תבלים לאירופה בנתיב ימי ישיר ובמחיר מוזל בהרבה. בדרכי הסחר העולמי עתיד היה ליעשות בקרוב מפנה שיעקוף את ונציה כליל. ומאחר שהוונציאנים הבינו היטב שמפנה זה עלול להיות להם הרה אסון, עשו מאמצים קדחתנים למונעו. ראשית, הטעימו לפני הסולטן המצרי שאם יורשו הפורטוגלים לסחור עם הודו, יקרה לה, למצרים, מה שקרה לוונציה ושכרה ייצא בהפסדה. הם ניסו לשדל את מצרים שתטיל הסגר על החוף ההודי נגד הפורטוגלים. אלא שמצרים לא היתה מוכנה צבאית לפעולה כגון זו. בדומה לכך ניטשו תוכניות, שהיו קשות ביותר לביצוע, כגון בניית תעלה מסואץ לים סוף, או שיגור שייטת ונציאנית דרך מיצר גיברלטר אל האוקיינוס ההודי. כמעט לא היתה בררה אלא להכיר בעובדה המרה: דרך־הים להודו היתה פתוחה בפני פורטוגל. נשארה לה, לוונציה, רק האפשרות לנסות ולהשיג עכשיו מידי פורטוגל מונופול מן הסוג שקיבלה קודם לכן ממצרים. אבל הסיכויים להשגת מטרה זו היו דלים: ונציה לא שלטה בדרכי הים מפורטוגל לאירופה כמו ששלטה באלה שהוליכו מארצות מזרח הים התיכון.

בתקופה גורלית זו לרפובליקה קבע אברבנאל את מושבו בוונציה, וזמן קצר לאחר בואו הגיש Consiglio dei Diecrb, מועצת העשרה אדירת הכוח של ונציה, תוכנית להסדרת הסחר בתבלים, שגם ונציה וגם פורטוגל היו עשויות, לדעתו, לקבלה. אברבנאל הופיע אישית בפני ״מועצת העשרה״, וגם כאן עשה רושם חזק באישיותו ובדרך הרצאתו. מתוך סיכום רשמי, שנשתמר לנו מישיבת המועצה שבה נדונה הצעתו של אברבנאל, עולה בבירור שמנהיגיה הנבונים של הרפובליקה הבחינו ב״סגולות הטובות ובמידת היושר של אישיותו.״ נוסף על כך הרגישו ביחס ההערצה שלו אל הרפובליקה ובידידות שרחש להנהגתה, והושפעו מן ״המילים הרציניות וההולמות״ שבהן ״קנה את הוקרתה״ של הסניוריה. מה שנוגע לתוכניתו של אברבנאל, נראה בבירור שלדעתם היתה כדאית ביותר לוונציה, שכן המועצה קיבלה עליה שלא ״לסטות מתנאים אלה, הנראים סבירים והוגנים.״ הובטח לאברבנאל, ש״אם יעלה העניין יפה, לא יהיה כל רבב בהכרת הטובה הרגילה של מדינתנו.״

אולם הכרת הטובה של המועצה מובטחת היתה לא לתוכנית לבדה אלא גם להגשמתה. שכן אברבנאל הציע את שירותו כמתווך, וגם הביע את נכונותו לשלוח את אחיינו לפורטוגל כדי לנהל את המשא ומתן. ברור שהמועצה ראתה באברבנאל, לשעבר שר בפורטוגל וכיום תושב ונציה, נושא־ונותן מתאים ביותר בעניין זה וסמכה ידיה על הצעתו. לפיכך כמעט אין ספק בדבר, שאחיינו של אברבנאל נשלח לפורטוגל להשיג הסכם מן המלך.

אברבנאל, שגזר דין מוות על בגידה הוצא נגדו בפורטוגל ב־1485, יכול היה, איפוא, עכשיו להציע את שירותו למטרה, שהשגתה היתה תלויה ברצונה הטוב של פורטוגל. יש לייחס את הדבר לעובדה שהמלך השליט, מנואל, יורשו של ז׳ואן ןII, היה אחיו של אותו דוכס של ויזאו, שז׳ואן הרגו בארמונו בסטובאל. על יחסו של מנואל למורדים־כביכול מעידה העובדה, שהזמין את נסיכי בית בראגאנצה לחזור לפורטוגל ולהישאר בה; ואף־על־פי שיש מקום להניח, שההאשמות שהוטלו על בני משפחת אברבנאל בקשירת קשר נגד המלכים נחשבו בעיני מנואל כחסרות שחר, סבור היה על כל פנים שסבלו רבות בגלל אותו מאבק, שלמענו שילם אחיו בחייו. מטעמים אלה, כפי שמסתבר, לא נטר איבה לבית אברבנאל, ואף יתכן שהגה להם אהדה כמוסה. יוסף אברבנאל, כמו שכבר צוין, היה מנהל ענייני הכספים של הדוכס מוויזאו, ואפשר להניח בביטחה, שיוסף היה האחיין, שאברבנאל הציע למנהיגי ונציה שימנוהו כשליחם לפורטוגל.

נסיונו של אברבנאל להגשים תוכנית, שנועדה ליישב את הסיכסוך הכלכלי בין ונציה לפורטוגל – תוכנית, שלא רק הביאה בחשבון את מגמותיהן של שתי המעצמות הימיות הגדולות ביותר של אותו זמן, אלא גם את כל מערך האינטרסים שהיה כלול בדרכי הסחר העולמי – מלמדת על הקפה העצום של הקיבולת, על רוחב התפיסה וההשגה ועל מקוריות התיכנון, שאיפיינו את אברבנאל כמדינאי וכאיש כספים.

משעה שנעשה מתווך בין ונציה לפורטוגל הפך אברבנאל להיות גורם “:לאומי מן המעלה הראשונה. בתיווכו של אברבנאל נתמקדה עכשיו לא רק תשומת־הלב של פורטוגל וונציה בלבד, אלא גם של כל המדינות והכוחות הכלכליים שהיה להם עניין ישיר בתוצאות תוכניתו. וא־־על־פי שהמשא ומתן הסתיים בלא־כלום, כי פורטוגל השיבה על ההצעה בשלילה, הוסיפו ראשי הרפובליקה לעקוב במירב ההערכה אחר מאמציו של אברבנאל. ככל הנראה, הכירו בכוחם של המתנגדים וברי היה להם שהשיחות נכשלו לא בגלל התנהגותו של אברבנאל, אלא למרות העמדות ההולמות שנקט. לאמיתו של דבר, בעיני שליטיה של ונציה נשאר אברבנאל דמות נערצת עד סוף ימיו.

בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי והוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005- ונציה: המפלט האחרון

עמוד 107