מורשת יהדות מרוקו

אולם לעומת חוסר סובלנות זה כלפי הפילוסופים היהודיים הרציונליסטיים, מוצאים אנו גילוי של סובלנות בכיוון אחר. בבואו לבסס את השקפותיו, בצירופן ומלוא רוחבן, על נושאי דת, היסטוריה ופוליטיקה, לא הסתפק אברבנאל בשום פנים במקורות יהודיים מוסמכים מן האסכולה האנטי־רציונליסטית. לאמיתו של דבר, לא הסתפק אפילו במקורות יהודיים בלבד. סנקה וקיקרו ותומס מאקווינו, אוגוסטינוס והיארונימוס וניקולאס דה לירה, ואפילו המומר פאולוס מבורגוס, כמו גם הרבה מלומדים אחרים, נוצרים ופגאנים כאחד, צוטטו או שימשו אותו בדרכים אחרות כתורמים להבנת התנ״ך. ברוחב דעת ובסובלנות שאין להם תקדים בתולדות הפרשנות המקראית שלף את האמת – או את האמת כפי שנראתה לו – מכל מקום שבו מצא אותה. מכאן כוח המשיכה שנודע לפירושיו – למרות האחידות והתוקף של תפיסתם המרכזית – מצד נוצרים ויהודים כאחד.

כתיבת פירושים אלה בפרק זמן קצר כל כך ודאי חייבה את אברבנאל להתרכזות גמורה, וסֶגוּרָה, עיירת־הספָר הקטנה, היתה מקום מתאים לעבודה מעין זו. אולם השניות שבטבעו באה לידי גילוי אפילו בשיא המאמץ הרוחני שלו. הדחף המדיני שבנשמתו לא גווע לא באותו זמן ולא בשום זמן אחר. הוא שיווע לפורקן. וכך, בעוד ימינו של אברבנאל עוסקת בחריצות ב״עבודת אלוהים״, היתה שמאלו אורגת רשת חדשה להסתבכות מדינית נוספת: במרץ, אך בהדרגה ובדרך שיטתית, הכשיר אברבנאל את כניסתו לכהונה בחצר המלוכה הספרדית.

2. ״המלכים הקתוליים״

באמצע מרס 1484 לערך הגיע לסֶגוּרָה דה לה אורדֶן שליח, שהביא לאברבנאל את הבשורה הטובה: הוענק לו ריאיון עם המלך והמלכה של ספרד. ב־1484 כבר היו פרדיננד ואיזבלה מבוססים היטב בממלכתם המאוחדת. שלטונם היה כמעט לגמרי אוטוקרטי, ומאחר שהיו מן המלכים הטרודים ביותר של זמנם, קשה היה להגיע אליהם. ריאיון עמם, וביחוד לפליט שלא נתמך על־ידי שום כוח מדיני, אפשר היה לסדר רק אם מישהו עורר אותם לחשוב, שיוכלו להפיק ממנו תועלת לכתר. אין בידנו לקבוע בוודאות מי היה האיש שהניעם למחשבה זו: אבל ברור שאדם רב השפעה, מישהו שאדוני הארץ נתנו בו אמון, פעל בחצר למען אברבנאל.

בנקל אפשר לשער מה היו השיקולים העיקריים שהמריצו את פרדיננד ואיזבלה לשוחח עם אברבנאל. ספרד כבר נמצאה בשנה הרביעית למלחמתה עם מלכות גרנדה המאורית השכנה, ושליטי ספרד התקשו להשיג את הכספים שהיו דרושים לניהולה. הבעיה הכספית החריפה במיוחד לאחר שהגיע אברבנאל לספרד, שכן בספטמבר 1483 הופר חוזה השלום עם גרנדה, שנחתם רק חודש קודם לכן, על־ידי פשיטה מאורית לקסטיליה, ומאותה שעה ואילך היה ברור שהמלחמה עם המאורים תחודש במלוא תוקפה ותימשך עד חורבנה הגמור של גרנדה. אבל כיבושה של ממלכה וו לא היה מלאכה קלה. את הקושי הכרוך בכך המחישו האבידות הכבדות של צבאות הנוצרים והתבוסה שנחלו רק חודשים אחדים לפני כן באַקְסַארקְוִיס (באפריל 1483). תבוסה זו ניפצה את התקוות לניצחון מהיר. עכשיו כבר ברור היה, שצפויה לספרדים מלחמה ממושכת וקשה ושעליהם להיערך להשקעה גדולה בדם ובממון. משני המיצרכים היה הממון היקר יותר והקשה יותר להשגה. כשעלו פרדיננד ואיזבלה לשלטון, עדיין נמצאה אראגון בתחילת התאוששותה מתקופה ארוכה של מרד ותהפוכות, וקסטיליה, לאחר עשרות שנים של מהומות וניהול כושל, היתה מן הארצות העניות ביותר באירופה. למרות הצעדים הנמרצים שנקטו השליטים החדשים להגדלת משאביה הכספיים של ממלכתם, לא יכולה היתה ההבראה לבוא בן־לילה: כל שכן בשעה שהנטל של לחימה כמעט בלתי פוסקת – תחילה עם פורטוגל ואחר־כך עם גרנדה – היה למעמסה כבדה על הארצות שהתרוששו. כתוצאה מכך נמצאו פרדיננד ואיזבלה שקועים לעיתים קרובות בביקוש נואש של כסף, ותמיד העסיקה אותם שאלת האפשרות של גילוי מקורות הכנסה חדשים ופיתוח המקורות המצויים בעין.

בבעיה זו קשורה היתה, מן הסתם, הופעתו של אברבנאל בחצר המלוכה. בפורטוגל היה היועץ הכספי הראשי, אם לא שר האוצר של הממלכה. יתר על כן: בתפקיד זה שימש תחת מלך שלעיתים קרובות הסתבך בהרפתקה צבאית. מבחינתם של פרדיננד ואיזבלה היה נסיונו בהשגת כספים למלחמה, ואולי גם בציודם של חילות פלישה, יתרון חשוב ומצודד לב. מסתבר שגם מנסיכי בראגאנצה שמעו מלכי ספרד דברי שבח מופלגים על כשרונותיו של אברבנאל, וביחוד על יכולתו ליצור מקורות כסף. נוסף על כך מחייבת שורת ההיגיון, שמלכי ספרד שיערו כי משעה שיגייסו את אברבנאל לשירותם, יפעל למענם בכל כוחו ומאודו. היהודים היו ידועים במסירותם לכתר, ונוסף על כך היה אברבנאל פליט מדיני, אסיר־תודה על המקלט שניתן לו.

אין כמעט מקום לספק שאברבנאל – שוודאי יזם, כפי שכבר נרמז למעלה, את המשא ומתן להשגת הריאיון – נתכוון להציג לפני שליטי ספרד תוכנית להקלת הקשיים הכספיים, שהעיקו עליהם ביותר באותה שעה. אין אנו יודעים מה היתה התוכנית, אך ידוע לנו שהרצאת הדברים של אברבנאל עשתה עליהם רושם חיובי חזק. מכל מקום, כתוצאה מאותה פגישה ראשונה בין אברבנאל והשליטים הספרדיים פעל בשמונה השנים שלאחר מכן בשירותה של מלכות ספרד.

הריאיון של אברבנאל עם אדוני ספרד התקיים בטַרַזוֹנָה שבאראגון, בשעה שפרדיננד ואיזבלה השתדלו להשיג את הסכמת הקוֹרטֶס האראגוני להכללת ארצם בתחום שיפוטה של האינקוויזיציה. הקורטס, שהיסס לוותר על חירויותיו, שהיו תמיד יקרות בעיניו, התנגד לתוכניתו של פרדיננד: ואין ספק שהמאבק בין המלך והקורטס היה ידוע לציבור. העובדה שמנהיג יהודי הציע את שירותו, בזמן כזה ובמקום כזה, לשליטים שהשתדלו לחשל בגלוי נשק מסוכן ביותר נגד אחיו – אחים למוצא, אף אם לא עוד לדת – ודאי תיראה מוזרה בעינינו, אלא אם כן נביא בחשבון את הניתוק הגמור שכבר היה קיים באותו זמן בין יהודי ספרד בכללם ובין צאצאיהם של האנוסים, שהפכו בינתיים ברובם לנוצרים גמורים. ואולם השנה היתה שנת 1484. מקץ שמונה שנים בלבד עתיד היה להתרחש גירושם של היהודים מספרד. בשנה שקדמה כבר גורשו היהודים מסביליה, ומאז ריחף עליהם איום של גירוש מאנדלוסיה כולה. דומה שכבר אפשר היה לעמוד על מדיניותו של הכתר לגבי השאלה היהודית – מדיניות, שנועדה להחריב את יהדות ספרד.

לאור הנסיבות הללו מתעוררת השאלה: מה משך את אברבנאל לחצר המלוכה של פרדיננד ואיזבלה ? מה היתה דעתו על השליטים הספרדיים ועל מדיניותם כלפי היהודים? ומה שחשוב ביותר: כלום חש בפורענות המתרגשת לבוא? לפני שננסה להשיב על שאלות אלו, מן הראוי שנעמוד על מעמדו של אברבנאל בחצר המלוכה הספרדית ועל השקפתו הכללית על מצבם של יהודי ספרד באותה תקופה הרת גורל.

המכות הקשות שהוכתה היהדות הספרדית בתחילת העשור האחרון של המאה ה־15 סיימו – באסונות דומים שאירעו בפזורה היהודית – תהליך ממושך של רדיפת יהודים שהגיע לשיאו בכמה מאורעות נוספים, שאף אם טפלים היו לאותו תהליך, היקנו לו עוצמה יוצאת מגדר הרגיל.

מנהיגות התעמולה נגד יהודי ספרד, כמו נגד היהודים של שאר ארצות אירופה, היתה בימי־הביניים בידי הכנסיה הנוצרית, וביחוד בידי כמה מראשי הנזירים; אבל את עיקר כוחה שאבה תעמולה זו מן הנוצרים תושבי הערים, ששנאו את היהודים מטעמים כלכליים ומדיניים ולא מטעמים דתיים בלבד. לגבי העירונים היה היהודי לא רק אנטי־נוצרי אלא גם, ובעיקר, זר ומתחרה החי בתוך עריהם לא בזכות, אלא בכוחו של גורם חיצוני. גורם זה היה המלך או האציל, ש״שתל״ את היהודי בעיר ממניעים אנוכיים, וכמובן נגד רצונה של העיר. האֶפיטרוֹפוֹס הראשי של יהודי ספרד במאות האחרונות של ימי־ הביניים היה, בעיקרו של דבר, המלך: ונפילתם של יהודי ספרד באה, כמו שאירע בארצות אחרות באירופה, לא מחמת עליית כוחם של העירונים או של אנשי הכהונה והנזירים, אלא מחמת התפתחות במדיניות המלוכנית עצמה, שתבעה סיום גמור, ופעמים פתאומי, לתמיכתו של המלך ביהודים.

סיום התמיכה ביהודים הגיע בדרך כלל עם החלטתו של המלך – כל אימת שנראה היה ששלטונו מוכן לכך – למגר את כוחם של האצילים, בעלי האחוזות הפיאודליות הגדולות. אי־אפשר היה להגשים משימה זו בלי יצירת ברית בין המלך והערים, ותנאי בל יעבור להשגת ברית כזו היה מילוי דרישותיהן של הערים בתחום המדיניות המלוכנית לגבי השאלה היהודית. ראינו את התנודות שחלו במצבם של היהודים בפורטוגל עם כל שינוי ביחסים בין המלוכה והאצולה. מה שאירע בפורטוגל במאה ה־15 היה טיפוסי למהלך המאורעות הכללי באירופה. כך, למשל, הוגלו היהודים מבריטניה על־ידי אדוארד 1, שבעודו נלחם באצולה חיזר אחר הערים והיה הראשון שכינס את ״פרלמנט־המופת״, בו ניתן ייצוג לערים. מצרפת הוגלו היהודים על־ידי פיליפ היפה, המלך שכינס את האספה הראשונה שכללה את המעמד השלישי – כלומר, את נציגי העירונים. הם גורשו מספרד על־ידי פרדיננד ואיזבלה, המלכים שקיצצו את כוחה של האצולה והקימו מועצת מדינה, שרוב חבריה לא היה מן האצילים.

בשנת 1480 – השנה, שבה סייע הקוֹרטֶס בטולדו למלכים לקעקע את סמכויות האצולה הפיאודלית – עלתה המלוכה הספרדית ללא רתיעה על מסלול אנטי־יהודי. באותה שנה ננקטו צעדים ראשונים לבידודם של היהודים ולהרחקתם מן החיים הספרדיים, ובאותה שנה גם הוקמה האינקוויזיציה. אף־על־פי שזו לא כוונה נגד יהודים לפי דתם אלא נגד יהודים מומרים ויוצאי חלציהם, היתה הקמת האינקוויזיציה הצעד המלוכני האנטי־יהודי הקיצוני ביותר שננקט בזמן מן הזמנים בימי־הביניים. יתר על כן: צעד זה ביטא יותר מכל תופעה אחרת מה שהתחולל בספרד באותו זמן.

כי בספרד התנהלה אז מלחמה גזעית מרה במלוא מובן המילה תחת כסות של הטפה דתית. בשום פנים לא היתה התפתחות זו מיוחדת לספרד בלבד. רגשי שנאה גזעית פעלו נגד יהודי ספרד במאה ה־15, כפי שפעלו נגדם גם בארצות אחרות ובתקופות אחרות בתולדותיהם. העובדה שהתיאוריות שהיו מקובלות בימי־הביניים עוברות בשתיקה גמורה על בעיית הגזע – בעיה עתיקת ימים כפילוגה האתני של האנושות – אינה, כמובן, לאיה לסתור. גם כוח החשמל פעל בטבע קודם שהכיר המדע החדש את עקרונותיו וקודם שלמד לרתום אותם למטרותיו.

ייחודה של ספרד בתולדות יחסי הגזע היה במה שהיתה הארץ הראשונה באירופה, שבה הועלה בגלוי על פני השטח כוח האיתנים של האיבה הגזעית. ההסבר לעובדה שהתפתחות זו התרחשה בספרד דווקא כרוך במאורע בולט נוסף, שבו נודעה ספרד כארץ יוצאת דופן: היא היתה הארץ היחידה בימי־הביניים, שבה הומרו יהודים לנצרות בהמוניהם. כיצד צריך היה העם הספרדי להתייחס להמוני מומרים אלה? התיאוריה של ימי־הביניים, שלפיה נרדפים היהודים אך ורק בשל דתם, הועמדה לראשונה במיבחן בספרד, וכאן גם הופרכה לראשונה.

שיתוף ־הפעולה בין הכנסיה ומעמד העירונים – בעלי־הברית העיקריים בימי־הביניים למאבק נגד היהודים – נתגלה עכשיו שוב בכל תוקפו. אולם באותה מידה יש להכיר בניגוד שהיה קיים בין מטרותיהם של הכוחות הללו. מבחינת הכנסיה היתה למערכה האנטי־יהודית מטרה אחת בלבד – המרה. בפחות מזה לא הסתפקה הכנסיה כדי לפטור את היהודים מכל הסייגים, שגזר עליהם החוק הכנסייתי; אך היא גם לא דרשה מהם דבר נוסף. ברגע שיהודי התנצר היה צורך להפסיק כל אפליה לרעתו. אך לא כך גרסו העירונים. אלה לא חתרו להמרת דתו של היהודי, אלא לגירושו או להשמדתו. שהרי, כפי שרמזנו, היה מאבקו של הבורגני מכוון בראש וראשונה לא נגד הדת היהודית, אלא נגד היהודי כגורם חברתי, כלכלי ומדיני בעל השפעה.

הבדלים אלה באו לידי ביטוי ברור בפרעות של 1391 ובמה שהתרחש מיד אחריהן. לא נגזים אם נאמר שהתנצרותם ההמונית של היהודים באותה שנה הפתיעה את העירונים. לפי דוגמת הרדיפות נגד היהודים במאות הקודמות העמידו העירונים הספרדיים את היהודים – בפרעות של 1391 – בפני הבררה: ״מוות או המרה״. אולם תקוותיהם וציפיותיהם הכמוסות של העירונים לא היו מבוססות על כניעתו הדתית של היהודי, אלא על התנגדותו הדתית העצומה, שבה נתפרסם באירופה של ימי־הביניים – התנגדות, שהביאה אותו תכופות להעדיף את מותו על המרת דתו. כשסטו הרבה יהודים בספרד מן המסורת הישנה, לא היה העירוני, שהוכה בתימהון על־ידי התופעה החדשה, מוכשר להתגבר עליה. אף־על־פי שניסה מתחילה להפריע למימוש הזכויות שההמרה היקנתה ליהודי, נכנע בהדרגה להוראות של הכנסיה, שחייבו את העירונים להכיר בזכויות שהוענקו למומרים ובצווי המלכות שתמכו בהוראות אלו. לא בנקל מתנערות הבריות מעקרונות מקובלים, ומה שבא אחר־כך היה בלתי נמנע. המומרים גילו את יתרונות מעמדם החדש: בקצב גובר והולך סיגלו להם את אורח החיים הנוצרי, ובעקבותיה של הסתגלות זו באה ההזדהות הגלויה עם עקרונות הנצרות והכשרתם של בני הנעורים, על־ידי חינוך נוצרי, להאמין בעקרונות אלה. כל זה גרם לעלייתם המופלאה של המומרים, שנודעו בינתיים כ״נוצרים חדשים״, בכל תחומי החיים – בכלכלה, בפוליטיקה ואפילו בכנסיה.

לעובדות אלה היתה, כמובן, השפעה מכרעת. לא עבר זמן רב ו״הנוצרים הישנים״ הועמדו על הטעות הגורלית שטעו כשכפו על היהודים להתנצר. עכשיו התברר להם שבמו־ידיהם סללו לפני היהודים את הדרך לכל היתרונות והעמדות שנשללו מהם תכופות – למרות התנגדותם של המלכים – על־ידי המאבק הקשה והממושך של אוכלוסיית הרוב הנוצרית. העירונים, ששאפו לתקן משגה זה, ביקשו עכשיו דרכים לגזור על ״הנוצרים החדשים״, שהעירונים הוסיפו במתכוון לקרוא להם ״מומרים״ (conversos), את המגבלות שנהגו להטיל על היהודים. אך איזה אמצעים אפשר היה לנקוט נגד קיבוץ, שביצר לו מעמד חזק כל כך בכל עמדות־הכוח של המדינה ושהכנסיה העניקה לו חסינות מרדיפות? לא קל היה למצוא תשובה לבעיה סבוכה זו. בינתיים ביטא העירוני את תגובתו ה״טבעית״ ל״מומרים״ – או ל״מאראנים״ (״החזירים״), כפי שכינה אותם עכשיו מתוך שנאה – במסע הסתה ארסי חדש. מ־1449 ואילך עלו על האחרונים גלים סוערים של פרעות, שחזרו ונשנו; ובתוך השחיטות וההריסות שפקדו את יישובי ״הנוצרים החדשים״ לבש המסע נגדם אופי גזעי גלוי, שעד אז לא נודע כמוהו. התכונות ה״פסולות״ של ה״מומרים״ – אופיָם ה״מושחת״ ללא תקנה ו״הדם המזוהם״ שלהם – נעשו עכשיו נושאים מקובלים במסע ההסתה הנזכר והובלטו כהוכחה לדבר, שאין המרת הדת כשלעצמה יכולה להביא מרפא למחלתו של היהודי, הטבועה בו מעצם בריאתו. גם מצד הסגנון וגם מצד התוכן מפליא הדמיון בין הספרות הספרדית האנטי־יהודית במחצית השניה של המאה ה־15 לספרות הגרמנית האנטישמית במחצית הראשונה של המאה ה־20.

מבחינתם של העירונים שימשה מחלתם היסודית של המומרים, שנתגלתה ב״טבעם היהודי הפושעני״ שלא ניתן לתיקון, סיבה מספקת לרודפם ולגזור עליהם גזירות חמורות. אך זו לא היתה סיבה שהכנסיה היתה מסוגלת לראותה כמוצדקת וששליטי המדינה יכולים היו להתייחס אליה במידה כלשהי של רצינות. הואיל ובימי־הביניים אפשר היה ליזום ולהצדיק רדיפות רק על־ידי מניעים דתיים, המציאו כמה מאנשי הכהונה – וביחוד רוב חבריהם של מיסדרי־הנזירים, שמצד הרגש הזדהו עם כלל האוכלוסיה – האשמות נגד ה״מומרים״, שבהן הוטעמו ״צביעותם הדתית״ של האחרונים, ״נאמנותם המוסתרת״ למנהגי היהדות, והסכנה הגלומה בהתנהגותם לטהרת האמונה הנוצרית. כך הונח בקפידה המסד הרעיוני להקמת האינקוויזיציה – או כפי שאויבי המומרים הגדירו את מטרתה: להשמדתו של מחנה הכופרים המקנן בחיק הכנסיה.

רק לעיתים רחוקות ידועים בבירור הדחפים הפועלים בתנועה היסטורית לרובם המכריע של מחולליה או חבריה. מטעמים מוסריים ־מעשיים כאחד נוטים אלה האחרונים להחליף דחפים אלה בסיבות שלא היו אלא יצירי דמיונם. כשאנו מציינים את המניעים הראשיים להקמת האינקוויזיציה, מן הראוי להוסיף שכך אנו רואים אותם במבט לאחור. אולם לא כך ראו אותם רוב הספרדים בני אותה תקופה ורובם של יהודי ספרד. גם אלה האחרונים ראו בגורם הדתי מניע חשוב לכינון האינקוויזיציה, אף־על־פי שמניע זה היה, לדעתם, שונה בתכליתמאותו שצוין על־ידי הספרדים. גם הם ראו ב״מומרים״ פושעים כנגד הדת, אלא שמנקודת־מבטם היהודית לא היה עיקר פשעם של ה״מומרים״ כלול בזיקתם הבדויה ליהדות אלא בהסתלקותם הגמורה ממנה. אולם לא היה בגורם זה בלבד כדי לשנות בתכלית את יחסם אל האנוסים שהתנצרו. האינקוויזיציה האשימה את ה״מומרים״ בכחש דתי – וזו היתה האשמה שיהודי ספרד יכולים היו, בעיקרו של דבר, לקבל. הם זכרו שכמה מאבותיהם של ״הנוצרים החדשים״ מיהרו להתעלם מחובותיהם לדת ישראל ונהגו כנוצרים לכל דבר; כתוצאה מכך ראו בהם, וברוב צאצאיהם, עריקים שאינם דואגים אלא לטובת עצמם. נוסף על כך נתגלו אחדים ממנהיגי ״הנוצרים החדשים״ כאויבים בנפש של העם היהודי, והעינויים שגזרה עליהם האינקוויזיציה לא היתה מנקודת־מבטם של יהודים רבים אלא עונש שהוטל עליהם משמים. מכל מקום, הסיקו מעונש זה מסקנה שביקשו ללמדה ולהדגישה: כחש דתי ובגידה דתית אין בהם כדי להביא שכר.

אף־על־פי־כן עדיין צריכים אנו להסביר דבר־מה אחר: כלום לא ראו היהודים ברדיפת ה״מומרים״ סכנה לעצמם ? לכאורה היה השכל הישר עשוי לאותת ליהודים שנוכח מערכה עזה כל כך, שנוהלה נגד ה״מומרים״ בשל היותם ״יהודים בסתר״ כביכול, לא יוכלו היהודים להישאר זמן רב מחוץ למעגל האשמה. אך נראה שהיהודים לא חששו לכך. השקפתם ודרך חשיבתם הדתית, ונוסף על כך יחסם השלילי אל ה״מומרים״, הצמיחו תיאוריה לגבי האינקוויזיציה, שהיתה נוחה כמו שהיתה מוטעית. יתר על כן: נראה היה ליהודים שה״מאראנים״, שנמצאו בעין הסערה של הרדיפות, היפנו כלפי עצמם את עיקר האיבה ליהודים. במקום לראות בהם איום חברתי לקיבוצם, ראו בהם היהודים מגן לקיומם. כך נגענו בגורם המיוחד, המטעה ביותר, שפעל מאחורי האופטימיות היהודית של הזמן: האינקוויזיציה, במקום לשמש אזהרה, תרמה לאשליה של שאננות.

העיוורון, שמגלים היהודים בארצות פזוריהם לגבי מאורעות שמאיימים עליהם בסכנת מוות, היה למשל ולשנינה. מקורותיו של עיוורון זה הם רגישות מדינית שנחלשה ורתיעתו הטבעית של האדם מהסקת מסקנות קיצוניות, שעלולות לחייב אותו לעשות מעשים שידרשו השקעת כוח מרובה. אך תהיה הסיבה מה שתהיה: התופעה קיימת. כשם שיהודי גרמניה לא חזו את עלייתו של היטלר לשלטון במשך כל השנים שקדמו לאותה עלייה, כך לא הבחינו יהודי ספרד, אפילו שנים ספורות לפני הגירוש, בנחשול האימתני המתקרב אליהם להציפם. ראינו שתפיסתם השגויה של מטרת האינקוויזיציה סייעה ליצירת ההערכה המסולפת של השפעת מאורעות זמנם על גורלם. עכשיו נראה כיצד תרם גורם אחר תרומה רבת משמעות לאותה תוצאה עצמה. אנו מתכוונים להחלטותיהם של מלכי ספרד ובפרט לשיטת פעולתו של פרדיננד מאראגון.

כבר בשלב מוקדם של שלטונם, בעודם מתמודדים עם בעיותיה הקשות של ארצם, הגיעו שליטי ספרד לכלל מסקנה שספרד הנוצרית לא תקלוט את היסוד היהודי. אף־על־פי שהמסע המכריע נגד היהודים התחיל מצדם עם ייסוד האינקוויזיציה ב־1480, ודאי שקלו ותכננו את המהלך במשך כמה וכמה חודשים – אם לא כמה שנים – לפני אותו תאריך, ואולי כבר הגיעו למסקנותיהם העיקריות בהשפעת המאורעות של 1473 – השנה שבה ראו עריה של ספרד קרבות דמים בין הנוצרים ה״ישנים״ וה״חדשים״. הנסיכים הצעירים הגיעו אל המסקנה, ששום תוכנית של פיוס והשלמה בין המחנות היריבים אינה ניתנת לביצוע. מובן שבאותו זמן עדיין לא ראו את כל צדדיה של הבעיה, ולא הסיקו מסקנות בנוגע לכלל הפתרונות האפשריים. כמו כן לא יכלו, גם לאחר שהגיעו לשלטון, לטפל בבעיה מיוחדת זו, מאחר שבעיות מעיקות יותר, שקיומו של שלטונם היה תלוי בפתרונן, תבעו את כל תשומת־לבם. החמורה שבבעיות אלו היתה כרוכה במאבק על זכותם לכתר של קסטיליה, שנתבעה – לפחות להלכה – במידה שווה של צדק, על־ידי חואנה, בתו של אנריקה VI, ועל־ידי אלפונסו v מלך פורטוגל. חלק ניכר מאצילי קסטיליה התנגד בתוקף לאיזבלה, ומתוך הסתמכות על עזרתם פלש אלפונסו v לקסטיליה בכוונה לנצחה ולהשתלט עליה. מובן שכל עוד נמשכה מלחמה זו, לא היה ביכולתם של מלכי ספרד לטפל בבעיות הפנים של ממלכתם.

ואולם לא עברו ימים רבים אחר סיום המלחמה עם פורטוגל ומבטם של השליטים הצעירים הופנה לבעיית ״הנוצרים החדשים״. יש לציין שפרדיננד ואיזבלה לא גילו יחס שלילי ליהודים ול״מאראנים״. בנוגע לאיובלה יש לזכור, שיהודים ומאראנים הושיטו לה עזרה, שאפשרה את עלייתה המהירה לשלטון, וכן שכמה מפקידיה ויועציה הראשיים היו יהודים ו״נוצרים חדשים״. בנוגע לפרדיננד אפשר לציין שכמעט  כל הפקידות הראשית של ממלכתו היתה מורכבת מ״נוצרים חדשים״, ואין להטיל ספק בדבר, שלא חש לגביהם שום טינה גזעית. אין אדם ממנה אנשים שנואים עליו לפעילות משותפת, כמעט יום־יומית, עמו, בייחוד בעניינים הקובעים את גורל עמו וארצו. אפשר לומר שעמדותיהם הלאומיות או הדתיות של פקידיו לא מילאו מקום ביחסו של פרדיננד כלפיהם. מה שקבע יחס זה היו נאמנותם האישית לו ולתפקידים שנתחייבו למלא והכישורים שגילו במילוי תפקידיהם. אבל כלל זה בהתנהגותו הועמד מזמן לזמן במיבחן קשה. כי אם מנקודת־מבט אישית יכול היה פרדיננד להיות ידידותי – או ניטרלי – לגבי המאראנים והיהודים, עלולה היתה עמדתו לקבל אופי שונה לגמרי כשנגעו הדברים בצרכיו המדיניים.

ואמנם, ניתוח זהיר של מצבו המדיני הביא אותו במרוצת הזמן למסקנה, כי מחובתו לנקוט מדיניות שתיראה כאוהדת את שאיפותיהם של אויבי המאראנים. יתר על כן: הוא חש שהוא ואיזבלה חייבים לנקוט מדיניות כזו בעוד מועד, לפני שזעם ההמונים ההולך וגובר יגרום לחזרה על ההתפרצויות של 1473, שאין לדעת את תוצאותיהן. עלה על דעתו שאם יסכים להקמת אינקוויזיציה, יוכל הדבר להתפרש כהזדהות שלו ושל איזבלה עם דורשי רעתם של ״הנוצרים החדשים״, ביחוד אם האינקוויזיציה תנוהל על־ידי הדומיניקנים ונזירים אחרים, שהיו ידועים בשנאתם למאראנים. עם זה לא יכול היה להסכים להפקרת המוני המאראנים לאויביהם; הדבר עלול היה לגרום להשמדתו של קיבוץ, שתועלתו למדינה היתה רבת צדדים, או לבריחתו מן הארץ. האינקוויזיציה צריכה, איפוא, להימצא תחת שלטונו, באופן שיוכל להגביל את פעולותיה ולצמצם את נזקיה לציבור המאראני לממדים שיפגעו רק במיעוטו. אבל כיצד יוכל למלא את שני התפקידים הסותרים הללו: תמיכה רשמית בתוכנית אויבי המאראנים והתנגדות בפועל לשאיפותיהם הקיצוניות? – ברור היה לו שעליו לתכנן שיטה חדשה של פעולה, שתאפשר לו למלא תפקיד כפול. כלום יוכל למלא אותו? הוא סמך על כשרונותיו הדיפלומטיים.

ואולם בכיוון זה התרכזה חשיבתם של המלכים – ועל כל פנים, של פרדיננד – רק בשלב הראשון. בשלב השני חל שינוי בעמדתו. הוא התחיל רואה במצב המאראנים בספרד לא רק בעיה, אלא גם הזדמנות. מאחר שלא היה בכוחו לשנות את יחסם של ההמונים אל המאראנים, החליט לא רק ״להופיע״ כתומך ביחס זה, אלא גם לנצלו לטובת הכתר. השיקול השני לא נעשה עדיף במחשבותיו, אבל מסתבר שתרם להחלטתו להקים אינקוויזיציה. היה לשיקול זה ערך ב־1480, השנה שבה פרצה מלחמת גרנדה. כי כשם שהחרמת רכושם של היהודים בתחומי השלטון הנאצי סייעה לבניית מכונת המלחמה הגרמנית, כך נעשתה החרמת רכושם של המאראנים, שעתידים היו להיתפס על־ידי האינקוויזיציה, גורם לא מבוטל בשיקוליו של פרדיננד על מימון יוזמותיו המלחמתיות.

מובן שכל הדברים האלה לא הוצהרו מעולם בפומבי או בגלוי. בפומבי הוצג רק מניע אחד למדיניותם האנטי־יהודית של מלכי ספרד: האינטרסים של הכתר בשמירה על טהרתה הדתית של ספרד, והרצון להרים את קרנה של הכנסיה. כאן השתרבב יסוד ההונאה הגדול ביותר לתכסיסיו המדיניים של פרידננד. עד עצם היום הזה הוא גורם מבוכה להרבה חוקרים והיסטוריונים, ומשום כך עדיין חלוקות הדעות על אופיו האמיתי של פרידננד. לאמיתו של דבר היה פרדיננד אלוף הצביעות המדינית, בעוד הוא ממלא תפקיד של איש אדוק בדתו.

מאחר שהעריך במידה בלתי רגילה את דעת הקהל – בלתי רגילה ביחוד בין מדינאי זמנו – ידע גם כיצד לנצל הערכה זו מתוך הסתמכות על הבנתו ותחושותיו לגבי מה שיש להעלים מן הציבור ומה שאפשר או צריך לגלותו. מפני כן, אף־על־פי שהיה פרדיננד מי שמשך בחוטי האינקוויזיציה, הכתיב לה את דרכה, בחר את עושי דברה, והגן עליהם גם כשנתברר לו שפעלו כמפלצות ולא התחשבו בשום חוק והגבלה מוסרית – הופיע בציבור כמי שמקבל את פסיקותיהם, או כמי שרק מוציא אל הפועל את פקודותיו של האפיפיור, שאליו התייחס בדרך כלל בבוז או בביטול. אף־על־פי שלא היה אכזר על־פי נטיותיו, היה מן הקשוחים ביותר בשליטי זמנו; אולם הצטיין בכושרו להעמיד פנים של ״מסכים בעל כורחו״ או של ״מתנגד רב סבלנות״ לפני אלה שעמם ניהל משא ומתן, כדי להצניע את קשיחותו תחת מסווה של מידות טובות. לא לשווא מביא אותו מקיאוולי לדוגמה כערום שבכל הנסיכים וכאידיאל של ״הנסיך״ שלו.

ואמנם, מומחיותו של פרדיננד בדיפלומטיה לא נפלה מעורמתו המופלגת. הואיל והיתה לו שליטה מלאה בדיבורו ובארשת פניו, התקשו אפילו עוזריו הקרובים ביותר לקבוע בדיוק את עמדתו. קשה לא פחות, ואולי אף יותר, היה לנחש את כוונותיו לעתיד. שכן את תוכניותיו הגה בחשאי וטיפח בסתר, והן נתגלו ברגע בלתי צפוי ובאורח מפתיע ככל האפשר. הודות לכך הצליח פרדיננד להשלות רבים, אך אולי יותר מכול עלה בידו להונות את היהודים.

כבר נרמז שמדיניותו נגד היהודים התחילה בעת ובעונה אחת עב מדיניותו נגד המאראנים. בשני התחומים נענה לתנועה האנטי־יהודית החזקה שהקיפה את ספרד, וראה הכרח לרכוש את תמיכתה כדי שיוכל להסתייע בה. ב־1483, כשציווה על גירושם של היהודים מאנדלוסיה, כבר צפה את הצורך לגרשם מכל חלקי ספרד – צורך, שהועמד בפניו על־ידי הלחץ של אויביהם, שגבר בהתמדה. אבל יש לציין שפרדיננד לא גילה בהתנהגותו שנאה כלפי היהודים או זלזול בערכם. הוא החשיב את תרומתם הכלכלית למדינה ואת הנאמנות של שירותם לכתר. על כל פנים, ב־1483 עדיין לא היה מוכן בשום פנים להרחיק את היהודים מספרד, אף־על־פי שעל־ידי פעולה כזו, כפי שידע, היה קונה את לבם של ההמונים. באותה שנה, וגם בשנים שלאחריה, עדיין זקוק היה מאוד לכשרונותיהם ולמומחיותם של הרבה יהודים, בפרט בתחום המיסים. יתר על כן: גירוש היהודים בימים ההם עלול היה להגביר במידה ניכרת את כוחה של גרנדה, שאליה ודאי היו פונים היהודים המגורשים. לפיכך נקט פרדיננד אמצעי ביניים. הוא דחק את רגלי היהודים מאנדלוסיה וזכה לתמיכתו הנלהבת של הדרום, ששימש בסיס קדמי במלחמה נגד המאורים, ושנאת היהודים בו היתה עזה ביותר. אך הואיל וביקש להפחית את התמרמרותם של היהודים על גירושם מאנדלוסיה ולמנוע את הגירת המגורשים לגרנדה, השאיר את שאר חלקי ספרד פתוחים להתיישבותם. נוסף על כך, ייחס את המהלך לאינקוויזיציה, שבלי ספק צידדה בתוכנית הגירוש והמריצה את פרדיננד לבצעה בטענה – כוזבת בעיקרה – שהיהודים מעודדים את המאראנים להחזיק בדתם ומשפיעים על האנוסים שהתנצרו בפועל לחזור ליהדות.

דון יצחק אברבנאל-מדינאי והוגה דעות-בנציון נתניהו-שוקן 2005- עמ' 68-65

היהודים מצדם לא ראו בגירוש מאנדלוסיה ובצווי הגירוש מאראגון, שהוצאו לאחר מכן (1486), שום אות לפורענות המתרגשת לבוא עליהם. היתה זו תוצאה לא רק מכשרונותיו של פרדיננד להעלים את כוונותיו ולהוליך שולל, אלא גם מנסיונם ההיסטורי של יהודי ימי־הביניים ומתפיסת מצבם והערכתו. במשך דורות על־גבי דורות ראו בכנסיה את אויבתם, ובמלך את מגינם, וכך הורגלו לראות בכפל־ תופעות זה סדר דברים שכמעט אינו ניתן לשינוי. נראה היה להם שאם פרדיננד פועל נגדם, הוא עושה זאת תחת לחץ האינקוויזיציה, ושלא ישמע לעצותיה אלא עד גבול מסוים בלבד. האפשרות שיסטה כליל ממדיניותם המסורתית של מלכי ספרד, ויבקש להביא על היהודים חורבן גמור, נראתה להם רחוקה ביותר מן השכל. אילו גילה פרדיננד איבה אישית ליהודים שפעלו בשירותו או בחצר המלוכה, היו בלי ספק נחרדים. אבל שנאה כזו לא גילה מעולם, על כן לא ייחסו לפעולותיו כל השפעה על קביעת יחסו אל הציבור היהודי.

ויש לציין גורם נוסף שפעל להפחתת חששותיהם של יהודי ספרד לגבי עתידם הקרוב. היתה זו העובדה שיהודים תפסו עמדות חשובות בחכירתן וגבייתן של הכנסות המלוכה, וכן שמאראנים תפסו כמה מן המשרות הגבוהות ביותר במחלקות ממשלתיות שונות ובחצר. שימוש בזה ביהודים ובמאראנים היה חלק מן המדיניות התועלתנית, שעליה הקפידו פרדיננד ואיזבלה כאחד. הודות לה יכלו לנצל כל כשרון שהיה מוכן לשרתם, ולהשריש בציבור את האמונה שעמדותיהם ננקטו תמיד לפי עקרונות הצדק ומתוך גישות חסרות פניות. לפיכך היו הרבה יהודים סבורים, שהמלכים לא היו מחזיקים יהודים במינהל הארץ "בשתי ידיים״ אילו נתכוונו להרחיקם ממעמדם. כל מסקנה אחרת לא היתה מתקבלת על הדעת. אולם למנהיגותו ולמדיניותו של פרדיננד, על דו־פרצופיותו הסבוכה ועל שיקוליו ארוכי הטווח, היה היגיון משלהן.

ולסוף: מה שעשה רושם על היהודים יותר מכל דבר אחר היה עמידתם התקיפה של מלכי ספרד על קיום חוק וסדר. בשום פנים לא היו מוכנים להשלים עם שלטון אספסוף או עם מעשי אלימות של ההמון. אם החליטו לפעול נגד קבוצה מסוימת, בוצעה החלטתם בצורה, במידה ובזמן שנראו להם חוקיים ונאותים. כל מעשה רדיפה שלא סמכו עליו את ידם – כלומר, שלא נעשה כחוק – נתקל בהתנגדותם התקיפה. עמידה נמרצת זו על שלטון החוק, יחד עם יסודות ההונאה שבמדיניותם וההעלמה המוצלחת של תוכנית הגירוש, תרמו להתפתחותה של אותה הרגשת ביטחון מוזרה ששררה בקרב יהודי ספרד.

אברבנאל היה שותף להרגשה זו. ב־1484, כשהוזמן לחצר המלוכה, ראה בכך הזדמנות שאין להחמיצה. הוא התרשם מן הרוח הידידותית שגילו השליטים כלפיו, אך לא ממאבקם להרחבת האינקוויזיציה. משמעותה החמורה של עובדה מרכזית זו, שנשאר רק זמן קצר לישיבתם של היהודים בספרד, לא נקלטה בהכרתו. אברבנאל, כשאר בני־דורו היהודיים, לא ראה את אותות הזמן. וכך היה אותו ריאיון בטֵרֵזונה באביב 1484 מעין פתיחה סמלית, מבשרת רעות, לפרשת פעילותו כאיש חצר בספרד.

3. 3. קידום בחצר המלוכה

הואיל ובשעת כניסתו לשירותו של פרדיננד לא עמד על גורמי־היסוד במצבם של יהודי ספרד, אין ספק שהאמין כי ככל שתגדל השפעתו, יוכל לחזק את מעמדם. אולם במשטר המדיני ששרר אז בספרד יכלו יהודים להיכנס לשירות המלכות רק בתחום הפקידות הכספית, ובראש וראשונה בתחום גביית המיסים. לפי שעה, לפחות, חסומה היתה הדרך למשרות רמות, שלמחזיק בהן נודעה השפעה יתרה. גובה המיסים הראשי בין יהודי ספרד היה אברהם סניור, שהיה גם ״הרב של חצר המלוכה״ (Rab de la Corte) והמנהיג הרשמי של יהודי קסטיליה. מעמדו של סניור בחצר היה איתן. בפעילותו המקצועית גילה יכולת וכשרון, ונוסף על כך היה חביב על המלכה. איזבלה זכרה היטב את השירותים היחידים במינם שסיפק לה בשעות משבר. ברור שאברבנאל יכול היה לקבל רק משרה משנית לזו של סניור.

סניור, שהיה בכוחו לחסום את דרכו של אברבנאל, ודאי הבין שאין לו סיבה לחשוש מהתמנותו של זה האחרון לתפקידו. ודאי חש שאברבנאל יקיים כמוהו יחסי ידידות הוגנים ותקינים; ואפשר שגם מטעמים אחרים בירך על שיתוף הפעולה עם אברבנאל. סניור היה אז בן שבעים ושתיים ועמוס בבעיות קשות. בתוך לחצי המלחמה לא קל היה לו למלא את דרישותיהם הגוברות של פרדיננד ואיזבלה. עד מהרה ודאי הכיר בבקיאותו הגדולה של אברבנאל בכל מה שנגע לחכירת מיסים וגבייתם, ואין ספק שהתרשם מאוד מאישיותו של איש החצר המפורסם.

כך, איפוא, קיבל עליו אברבנאל חכירות מס במערכת הרחבה של סניור. העובדה שהיה ביכולתו לקבל עליו תפקידים כאלה מעידה, שהצליח להעביר מפורטוגל לקסטיליה לפחות חלק קטן מרכושו. באוגוסט 1484, כשנמלט חתנו יוסף מסכנת המאסר שבה אוּיָם על־ידי ז׳ואן והגיע לקסטיליה, הצליח, כנראה, להוציא עמו חלק ניכר מהונו – מה שאיפשר לו לחזק את מעמדו הכספי של אברבנאל במִלווֹת או בשותפות. כמי שהיה שר האוצר בדוכסות של וִיזֶאוֹ וכאחיינו של אברבנאל (הוא היה בנו של שמואל, אחיו של דון יצחק) היה יוסף, כמסתבר, אדם עשיר מאוד.

כושר התיכנון של עסקי כספים גדולים, שהיה מסגולותיו של אברבנאל, התעורר עכשיו ותבע פעולה. חכירת המיסים חייבה מאמצים מתמידים, זהירות מירבית ותשומת־לב רב צדדית, ואין ספק שאברבנאל עמל קשה לחדש את עושרה של משפחתו. מסֶגוּרָה עקר אל לב הארץ – אולי היישר לאלקאלה דה אֶנַארֶס, שלפי התעודות שהה בה מיוני 1485 ואילך. משם היה יכול, כמדומה, לנצח ולפקח היטב על מפעליו העסקיים השונים, ועם זה ליזום תוכניות כלכליות חדשות, שעשויות היו להתרחב. אפשר גם נשא עיניו לא רק ליתר עושר, אלא גם ליתר עצמאות. על כל פנים, ברור שלא הסתפק בכהונה המשנית שבה התחיל את דרכו בספרד. כשרונו בענייני כספים הוכח עד מהרה, והוא חתר להתקדם ולעשות חיל.

ב־6 ביוני 1485 חתם, איפוא, על הסכם עם החשמן האדיר מנדוסה, שלפיו קיבל עליו לחכור את הכנסותיו של זה האחרון בסיגְוֶנסה (Siguenza), בגוואדאלאחארה וביישובים אחרים לתקופה של שנתיים (1487-1486). היתה זו, בלי ספק, קיבולת כבדה, אולי כבדה מכל אלו שהעמיס על שכמו בספרד, שכן התחייב לשלם לחשמן (במועדים קבועים, ב־1488-1487) סכומי כסף עצומים שהגיעו לכדי שישה מיליון וארבע מאות אלף מאראוודים. אברבנאל עמד בהסכם לשביעות־רצונו המלאה של החשמן, שכן, כמו שעולה ממסמכים מאוחרים יותר, הוסיף לפעול בשירותו של זה האחרון עד תום ישיבתו בספרד. נוסף על כך נראה שלזכותה של אותה עסקה שעשה עם החשמן ב־1485 – וביתר דיוק, לזכות תוצאותיה המוצלחות – יש לזקוף את מעורבותו הגדולה לאחר זמן בענייני בית מנדוסה. במשך שנים אחדות – כנראה סביב 1490 – היה אברבנאל ה״קונטאדור מאיור״ של הדוכס של האינפאנטארו.

אִינִיגו לוֹפס דה מֶנדוֹסָה, הדוכס השני של האינפאנטאדו, עלה לשררה במות אביו, דיאֶגו אוּרטאדו דה מנדוסה, ב־1487. אציל זה הטיל את מרותו על למעלה משמונה מאות יישובים ותשעים אלף וסאלים שהעלו לו מס, והכנסתו השנתית היתה מן הגדולות ביותר שבית־אצולה בספרד יכול היה להתפאר בה. אך לא תמיד השתוו הכנסותיו להוצאותיו, כי אהב האיש הוד ותפארה; פמלייתו דמתה לפמליית המלוכה; והארמון שבנה לעצמו בגוואדאלאחארה היה מן המפוארים שבמעונות האצולה של ספרד בעת ההיא. דומה שהיה נדיב מטבעו, ומאחר שהיה נאמן למלכים ולארצו שהיתה נתונה במלחמה, גם השתתף בכוחות גדלים משנה לשנה במערכה הארוכה והיקרה על גרנדה. כתוצאה מכל אלה נמצא הדוכס שוב ושוב, למרות משאביו הגדולים, זקוק לכספים. כשמינה את אברבנאל לקונטאדור מאיור של אחוזותיו קיווה, כפי שמסתבר, שיגאל אותו מדאגות אלו, אולי על־ידי שימוש בשיטות כלכליות שתגדלנה את הכנסותיו. אברבנאל ודאי הבין את האתגר ונענה לו. הוא עקר לגוואדאלאחארה – בירת הדוכסות – וקיבל מאדוניה את המפתחות הכספיים של מדינה בתוך מדינה.

בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי ןנוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005 עמ' 72-69

מעמדו של אברבנאל היה, איפוא, עכשיו – שבע שנים לאחר שהגיע לספרד – דומה לזה שהיה לו בפורטוגל בימי אלפונסו V ברור שפעל בספרד לפי אותה המתכונת שהעלתה אותו לגדולה בפורטוגל, כשהתגייס לשירות המלך והדוכס כאחד. ולא במובן אחד בלבד היה מהלך המאורעות חוזר ונשנה. בדומה לבית בראגאנצה בפורטוגל היו בידי בית מֶנדוסָה בקסטיליה כוחות כלכליים ומדיניים, שהקנו לו השפעה יחידה במינה בממלכה; ואין ספק שעובדה זו סייעה לאברבנאל לבסס את מעמדו בחצר המלוכה. אכן, ביסוס זה נשאר תמיד יעדו העיקרי והסופי. מפני כן, בעוד הוא מטפח את קשריו עם בית מנדוסה, שקד להדק את קשריו גם עם המלך והמלכה. הוא שימר, וככל הנראה אף הגדיל, את החזקותיו בחכירת המיסים המלכותית; ומאחר שהפיק רווחים גדולים ממפעליו המרובים, יכול היה, מ־1488 ואילך, לתת הלוואות – בהקף של מיליוני מאראוודים – למלכה ולאוצר המלחמה של המדינה. ההערכה וההוקרה ביחסה של המלכות אליו גדלו והלכו. ב־1491 נעשה נציגה האישי של המלכה בכל ענייניה הכספיים.

אולי חלם על השגים נעלים יותר, על קידום רב יותר בחצרם של המלכים; אולם דומה שמן הנמנע היה שלא יעמוד עד מהרה על הגבולות האפשריים להתקדמותו בספרד. במינהל של אלפונסו V היה אברבנאל כוח: יכול היה לחוות דעה בכל ענייני המדינה. במינהל של פרדיננד ואיזבלה היו פעילותו ועצתו – כמוהם כשל כל יהודי אחר – מוגבלים לעניינים הכספיים בלבד. התחום היחיד שבו יכול היה להשפיע על קווי המדיניות הכלליים של ספרד היה עמדתה של המלכות בשאלה היהודית. אברבנאל אכן נכנס לתחום זה, ובמרוצת הזמן ודאי ייצג ביעילות את האינטרסים היהודיים לפני הכתר, שכן ב־1492 כבר נחשב כמנהיגם הלא רשמי של יהודי ספרד.

עסקי הפוליטיקה והכספים בלעו, איפוא, שוב את רוב עיתותיו וכוחו של אברבנאל. פעילותו המסועפת הצריכה מסעות נרחבים, הכופות מקצה הארץ אל קצה, וממילא היתה דעתו פנויה רק לעיתים רחוקות לעיסוק בבעיות בעלות אופי רוחני. לשם עיסוק בעניינים אלה, כמו שהוא מספר לנו, היה עליו ״לגנוב זמן מן היום או מן הלילה״. אף־על־פי־כן עלה בידו לכתוב ב״זמן גנוב״ כזה, בביתו של ידיד במולינה, את המבוא הגדול שלו לחלק השלישי של ה״מורה״. לפי ידיעותינו, היה זה החיבור היחיד מפירושיו שנכתב והושלם בספרד.

מעמדו בחצר, הצלחתו החומרית, מנהיגותו בעדה היהודית, והאווירה המוסרית בחוגי המלומדים היהודיים, גרמו לכך שתקופת חייו בספרד – כל כמה שנתקשה להבין זאת – היתה תקופה של אושר וזכרונות נעימים. אך לא ארכו הימים והתקופה קרבה לסיומה. מ־1488 ואילך הטילה האינקוויזיציה על יהודי ספרד צל מאיים יותר ויותר. המשפטים של הואסקה (ב־1489) ולגווארדיה (ב־1491), שבהם נדונו יהודים לעלות על המוקד, העידו על התקרבותה של איזו מזימה אפלה ורחבת ממדים נגד יהדות ספרד כולה. ב־2 בינואר 1492 נכנעה גרנדה, ומנהיגי היהודים קיוו שעם סיום המלחמה תתמעט ההסתה הדתית. ואמנם, בחודשים שבאו לאחר מכן לא אירע דבר. השתררה שלווה מוזרה; אך היה זה שקט שלפני הסערה, שהיהודים לא הרגישו בבואה. מפני כן נשמעה להם הכרזת הצו על גירושם מן הארץ כרעם ביום בהיר – רעם, שהפיל סוף־סוף את חומות האשליות שמאחוריהן חיו יהודי ספרד.

4. 4. המשבר הגדול

צו הגירוש תוכנן בסתר, נכתב בחדרי חדרים ונחתם בלי שניתנה אזהרה כלשהי לאנשי החצר היהודיים; ולהבדיל מפקודות גירוש קודמות בא מן המלכים, ולא מן האינקוויזיציה. מנקודת מבטם של היהודים נתנו עובדות אלו מקום לדאגה מיוחדת. אולם החצרנים היהודיים לא נבהלו. סבורים היו, כנראה, שיוכלו למנוע את הפורענות ומיהרו לבקש ריאיון עם המלך. דוברם הראשי של היהודים, אף אם הבלתי רשמי, היה אברבנאל. הנציגים האחרים היו סניור הזקן – שהיה אז בן 80 – וחתנו מלמד. מאז 1487 שימש זה האחרון כחוכר המיסים הראשי בקסטיליה, וככל הנראה היה איש ברוך כשרונות ובעל השפעה ניכרת בחצר.

הרגע שבו העתירו אברבנאל ועמיתיו את בקשותיהם אל המלך על חיי עמם היה אחד מן הרגעים הגורליים ביותר בהיסטוריה היהודית. למרות זה מועטות מאוד הידיעות שבידנו על מה שאירע באותה שעה בלשכה המלכותית; הטיעונים שהועלו באותה הזדמנות לא נשתמרו. ידוע לנו רק שטיעונים אלה הצטיינו בסגנונם ובתוכנם. אף־על־פי שלא היה בכוחם למנוע את הגירוש, היו דבריו של אברבנאל חוזרים ומהדהדים אף לאחר שנים רבות בשמועות, בסיפורים ובאגדות של הגולים מספרד.

הודות להופעה רבת רושם זו הושגה מטרתם הראשונה של היהודים: נראה היה בעליל שהדברים ששמע פרדיננד עשו עליו רושם; הוא הסכים לחידוש הדיון בנושא, ופירסום הצו הושעה לפי שעה. מסתבר שרצה לשוב ולחשוב בדבר, ואין ספק שעל־פי דרכו הזהירה והמסויגת לא הוסיף על הודעה זו דבר. אולם הודעתו ודאי עודדה את אברבנאל וחבריו. עמדתו של המלך נתנה מקום לתקווה, ועיכוב פירסומו של הצו נתן להם שהות להתארגן ולהגביר את לחצם על המלך.

אברבנאל ביקש עכשיו את עזרת ידידיו הנוצריים, שאחדים מהם היו מן ה״ראשונים במלכות״, והללו נתנו ביטוי נמרץ לתמיכתם בבקשת היהודים. עם ראשיהם של אלה נמנו אחדים מגדולי האצילים – אנשים דוגמת החשמן מֶנדוסָה, המרקיז מקאדיס והדוכס של מֶדינאסֶלי, שלא היו חדורים בהתנגדות ליהודים. לאור עמדותיהם של אישים אלה בראשית קורותיה של האינקוויזיציה, יכול היה כל אחד מהם להיחשב כמליץ־יושר בכוח וכמי שעשוי לפעול לטובתם של היהודים.

יתכן שעמדתו של פרדיננד אחר הריאיון שלו עם היהודים נודע לאלה האחרונים מתגובותיו של המלך לפניות של ידידיהם הנוצריים. לחצרנים אלה הודיע פרדיננד שכלה ונחרצה היא מעִמו לא לזוז מפקודת הגירוש. ברור היה שהמצב הצריך פגישה שניה עם המלך, ומסתבר שסניור ואברבנאל החליטו באותה שעה לחזק את פניותיהם הנואשות בהצעת תרומה גדולה של זהב.

מדבריו של אברבנאל על פגישה זו מסתבר שהיהודים הציעו למלך את הסכום המירבי שיכלו לגייס. נראה שפרדיננד שוב הביע עניין, ואולם יש להניח שנזהר ביותר שלא להתחייב בשום צורה. אולי אמר שהוא מעריך את עמדתם של היהודים, ואולי אפילו שאל למה התכוונו ב "מירב״; אז הטילו נציגי היהודים, שהיו מוכנים לשאלה זו, על כפות המאזניים סכום ענק, אולי שלושת מאות אלף דוקאטים. רישומו של סכום כזה ודאי השתקף בעמדתו של המלך אוהב הבצע. תקוות היהודים התחדשו.

ואולם עד מהרה התברר שהיתה זו אשליה. כשראו אברבנאל וסניור את המלך בשלישית, אולי כדי לקבל את תשובתו הסופית, ברור היה שהצעתם לא הועילה. שוב אין אנו יודעים מאומה על מה שנאמר בפגישה זו, אבל ממה שאירע אחר־כך רשאים אנו להסיק שפרדיננד – אולי כדי לשים קץ ללחץ המרוכז שהופעל עליו והציק לו – רמז, שהגירוש אינו החלטה של מלך אראגון בלבד אלא גם של מלכת קסטיליה. בייאושם עלולים היו היהודים לקבל אמירה זו לא כתירוץ אלא כהסבר לעמדת המלך וכרמז לפעולה בכיוון חדש.

אם כך ואם כך, ודאי כבר נתחוור לאברבנאל ולסניור שניצבו מול קיר ברזל. סבורים היו שנשאר להם עוד סיכוי אחד להביא לביטולו של הצו: אם יעלה בידם לשנות את עמדתה של המלכה. אבל מה יכלו לומר לה? תחנונים, טיעונים ושלמונים לא הועילו בכלום. דומה שבשלב זה החליט אברבנאל לנקוט עמדה אחרת.

עכשיו דיבר אל המלכה – איזבלה היהירה, הקנאית, ולעיתים תכופות חמורת הסֵבֶר – לא כסוכן הכספים שלה, אף לא כאיש חצר זהיר ודיפלומטי. הוא דיבר אליה עכשיו כנצר לבית דוד וכבא כוחו של עם שלא נוצח ושאין לנצחו. יתר על כן: כנביא קדמון דיבר אליה – בלשון נועזת, לשון תוכחה ואיום. אם סבורה היתה איזבלה שבצעדים כגון גירוש אפשר יהיה להביא את היהודים לידי כניעה, טעתה טעות קשה. הוא הטעים את נצחיותו של עם ישראל, העם שבילה את כל מי שביקש להשמידו, מפני שאין לאל־ידם של בני־אדם להשמיד את העם היהודי, וכי אלה שניסו לעשות זאת רק הביאו על ראשיהם עונש ושואה ממרום. איזבלה, שנימה מיסטית היתה בנשמתה, יכולה היתה להבין טיעון כגון זה; אך ברוח זו עצמה ודאי גם הגיבה. גם היא נתלתה בשמו של אלוהים, אך כדי להוכיח את ההפך הגמור ממסקנותיו של אברבנאל.

״וכי סבורים אתם,״ אמרה לנציגי היהודים, ״שמאתנו בא עליכם הדבר הזה ? אלוהים נתן את הדבר הזה בלב המלך.״ אברבנאל וסניור, שהתחילו להאמין שאיזבלה היתה האחראית העיקרית לצו ושעמדתה היא המונעת את ביטולו, ודאי הופתעו מאוד על־ידי אמירה זו. אף־ על־פי־כן אמיתית היתה. היא רמזה בפירוש שפרדיננד היה מי שהחליט על הגירוש ושהוא נחוש ביותר להוציאו לפועל. כלום תאבה, איפוא, המלכה להשפיע על המלך, שיבטל את הצו? לא, היא לא תוכל להפעיל את השפעתה בעניין זה, אף אם תרצה בכך. ״לב המלך ,״ אמרה, כשהיא מסתייעת בפסוק ממשלי, ״הוא ביד האלוהים בפלגי מים; הוא פונה לבל אשר יחפוץ האל.״ אף זה לא היה משפט של התחמקות, שהיה מכוון לשמש תירוץ לאי־מעשה, אלא משפט שהעיד אותה עדות: ״לב המלך״ הוא המתעקש על התוכנית, ורק אלוהים, ולא המלכה, יוכל להשפיע עליו בעניין זה.

בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי ןנוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005-עמ' 77-72

כל הדברים הללו היוו עדות נוספת לתכסיסי הדיפלומטיה הממולחים של פרדיננד ולכושרו להשלות את הצד שעמו נשא ונתן ולהערים עליו. כל כמה שהיה חסר לב וקשה, תאב היה להיראות כאיש שקול בדעתו, וכשרון היה לו להעתיק לזולתו – כולל, כמו במקרה זה, בת־ זוגו – את אשמת מעשיו האכזריים. קרוב לוודאי, שאיזבלה כמלכה צידדה בהחלטת הגירוש, ויתכן שהסתפקה במה שלא התנגדה לה; על כל פנים, לא היא היתה הרוח החיה בהחלטה. אם תלה אברבנאל את קולר האשמה בצווארה, היה זה גם משום שלא שפט נכונה את פרדיננד וגם משום שאיזבלה היתה גלויה ונמהרת יותר. בכל אופן, היא לא השאירה מקום לאשליות. בתום הריאיון שלהם עם המלכה ידעו אברבנאל וסניור כאחד, שנגזר דינם של יהודי ספרד.

גלוי וברור ששום הפצרות ושידולים לא היו מזיזים את פרדיננד מהחלטתו, שכן ציפה להפיק רווח כספי עצום מגירוש היהודים. אין כל ממש בטענה ששום חישובים כלכליים לא היו נר לרגליו של פרדיננד כשציווה על הגירוש, שהרי בלי ספק הבין שספרד תסבול מבחינה כלכלית כתוצאה מיציאתם של היהודים. באותה מידה אפשר לטעון שפרדיננד יכול היה לחזות מראש את התוצאות הכלכליות ההרסניות שנתחייבו מן הצעדים שנקט נגד האנוסים. ־עובדה היא שאת מדיניותו הכלכלית של פרדיננד לא הכתיבו רק שיקולים ארוכי טווח, אלא גם מטרותיו המדיניות הקרובות ביותר, וכן צרכים כספיים דוחקים. מכיוון שהגיע למסקנה, כפי שכבר רמזנו, שספרד לא תוכל לקלוט את היהודים, רצה להיות האיש שיבצע את חיסולם ויפיק מכך את מירב התועלת המיידית.

הרווחים המיידיים מגירוש היהודים היו גדולים לאין שיעור מכל גידול אפשרי בהכנסות שהיו היהודים יכולים לספק לאוצרו במשך עשרות שנים. המיסים ששילמו בשנים שלפני הגירוש לא הניבו הכנסה גדולה במיוחד: בשנת 1472, למשל, הסתכמו מיסי היהודים מקסטיליה כולה בסך ארבע מאות וחמישים אלף מאראוודים. לעומת זה נגבו אחר הגירוש כשבעה מיליון מאראוודים מן הכספים וממכירת בתים ודברי ערך שהשאירו היהודים בבורגוס לבדה! יתר על כן: בתום המלחמה היו שליטי ספרד שרויים במצב כספי חמור; אוצרם התרוקן, ואילו נטל החובות וההתחייבויות שהצטברו במהלך המלחמה העיק עליהם מאוד. גירוש היהודים זימן להם אמצעי לפתור את הקשיים שהעיקו עליהם, ופרדיננד חישב את חשבונותיו בקפידה. לפי דרך מחשבתו, היתה זו שטות מצדו אילו ביטל את הגירוש בלי להשיג מן היהודים פיצוי כספי ניכר. אולם מעשה מחוכם עוד פחות מזה היה עושה אילו קיבל את כספם וביטל את הצו, שהרי בכך היו נחשפים תכסיסיו והכול היו משתכנעים שדתו נתונה למכירה. פרדיננד כבר הוטרד למדי על־ידי ההאשמה שכל הקזת הדם של האינקוויזיציה לא היתה אלא תחבולה להשגת ממון. אף־על־פי־כן אפשר היה לחמוק מהאשמה זו: מה שנעשה במקרים של יחידים בחשכה שאפפה את נוהלי האינקוויזיציה היה עניין לניחושים, אבל כל מה שכרוך היה בגירוש הצריך טיפול לעין השמש. את השוחד העצום שהוצע בעד ביטול הצו צריך היה לאסוף מאנשים רבים. אפילו יום אחד לא היתה העסקה נשארת בגדר סוד. והתוצאה: הדבר היה ממיט על האינקוויזיציה חרפה שאין לה תקנה ומעולל בעפר את קרנם של המלכים. לשון המאזניים של השיקולים השונים נטתה בבירור נגד צעד זה; והפצרותיו של אברבנאל, שאליהן נתלוותה ההבטחה של מענק כספי גדול, אי־אפשר היה להן להיענות בחיוב.

יהודי ספרד האמינו במנהיגיהם והמתינו בביטחה לסיומו של המשא ומתן. רק כשנעשה הצו פומבי (ב־29 באפריל – 1 במאי) התחלפו ציפיותיהם הסבלניות בבהלה. ההיסטריה ההמונית שהתפתחה המריצה המרת דת, ובפני מנהיגיהם של יהודי ספרד עמדה עכשיו המשימה לחזק את רוחם של אחיהם אחוזי הייאוש, נוסף על הבעיה החמורה יותר של מציאת חופי מבטחים, שאליהם אפשר יהיה להעבירם. שלושת החודשים שנותרו עד יום הגירוש היו פרק זמן קצר עד להחריד לארגונה של יציאת המונים מעין זו; ומלבד נתיבי הים היקרים ורבי הסיכונים לא נראה לעין שום נתיב פתוח. רבים ראו, איפוא, בפתיחתה של ארץ שכנה בחצי־האי בפני המגורשים שאלה של חיים או מוות, וההסכם שאליו הגיעה לאחר זמן קצר משלחת יהודית ספרדית עם ז׳ואןII , מלך פורטוגל, בנוגע לקבלתם של יהודי ספרד בארצו, נחשב באותה שעה, למרות תנאיו הקשים, השג גדול ומעודד. כלום יכול היה אברבנאל, כמי שהכיר היטב את ז'ואן, להמליץ על מהלך זה, שעד מהרה התברר כהרה אסון? אין אנו יודעים מאומה על ההתייעצויות הנואשות והקדחתניות שקיימו ראשי היהודים בספרד באותו זמן, ואין בידנו שום רמז על הדעות שהביעו בדיוניהם. אין ספק שכמומחה לענייני פורטוגל נתבקש אברבנאל לחוות את דעתו על עקירה לאותה ארץ, וכמנהיגם המוכר של יהודי ספרד ודאי היה מעורב בצעדים שננקטו אז על־ידי הקיבוץ היהודי.

אולם רעיון המעבר לפורטוגל לא יכול היה בשום פנים לתפוס לגביו אישית; וכשעמד בפני הבעיה של מציאת מקלט למשפחתו ולעצמו, לא בחר אף באחד מן המסלולים שנראו אז קלים ובטוחים יותר. העובדה, שאברבנאל לא יצא לנאווארה, מעידה שכבר אז לא ראה עתיד ליהודים בשום מקום בחצי־האי. כמו כן לא יצא לצפון אפריקה הסמוכה. עיניו נישאו מזרחה, לארצות שמעבר לים – לאיטליה, והלאה ממנה, כחלופה, לתורכיה. לשם החליט לצאת בעצמו, ובלי ספק שידל אחרים לצאת לשם, והיתה זו החלטה שבדיעבד היא נראית נבונה. שכן כל כמה שקשים היו חייהם של אלה שפנו לכיוון שאברבנאל בחר בו, היתה מנת חלקם טובה מזו של אלה שפנו לאחת מן הדרכים האחרות.

המשפחה נערכה בחיפזון ליציאה. גויסו כספים, נגבו חובות – ובכללם חוב גדול של הכתר (מיליון וחצי מאראוודים) ששילם לואיס דה סנטאנהֶל. אולם עדיין עמדה בפניהם הבעיה העיקרית: כיצד להוציא כספים אלה מספרד. הואיל ולפי החוק אי־אפשר היה להוציא זהב וחפצי חן, ודאי שוב אבד לו, לאברבנאל, עיקר הרכוש שעשה זה מקרוב. אך דומה שעלה בידו להציל את מקצתו, מן הסתם באמצעות שטרי חליפין; כמו כן הצליח להשיג מפרדיננד התר מיוחד לעצמו ולחתנו, שכל אחד מהם יוציא מאתיים אלף דוקאטים בזהב ובחפצי ערך. תמורת זה קיבל הכתר מאברבנאל את הזכות לגבות לעצמו חובות שהסתכמו בלמעלה ממיליון מאראוודים, כשני שלישים מן הסכום שאברבנאל וחתנו הורשו לקחת עמם.

ברור שהיתה זו מחווה ידידותית, זכות יתר מיוחדת שניתנה לאברבנאל, ככל הנראה מתוך הכרה בשירותיו לכתר. אין ספק שפרדיננד לא שש כל עיקר לאבד את שירותיו של דון יצחק, ושגם הוא גם איזבלה השתדלו נמרצות להשיג את המרת דתו של אברבנאל עם המרתם של סניור ומלמד – שלושת היהודים החשובים ביותר בחצר והכוחות העיקריים של המדינה במינהל הכספים. בני־הזוג המלכותי הניחו שהמרת דתם תציל את שירותיהם לכתר, ונוסף על כך תיחשב לניצחון גדול במאמציהם הדתיים של המלכים הספרדיים. סניור ומלמד נכנעו ללחצם של פרדיננד ואיזבלה. הם ובניהם נטבלו לנצרות ב־15 ביוני בכנסיית סנטה מריה דה גְוואדאלוּפֶה. סנדקיו של סניור היו המלך, המלכה והחשמן מנדוסה, ״מלך ספרד השלישי״. אולי השתעשעו בתקווה שהמרתו של סניור תמריץ את אברבנאל ללכת בעקבותיו. אך משנתברר שאברבנאל נחוש כסלע, חרשו, כנראה, בחצר מזימה לחטוף את נכדו – בנו של יהודה אברבנאל, שהיה אז עולל בן שנה – ולנצר אותו. מן הסתם סבורים היו, שהמרתו של הנכד תכריח את הוריו ללכת בעקבותיו, ושרגשי החיבה העזים בין דון יהודה ודון יצחק יניעו גם את זה האחרון להתנצר. ואולם המזימה נודעה למשפחת אברבנאל בעוד מועד, וכך עלה בידם לשלוח את הילד בלוויית אומנתו אל מעבר לגבול – לפורטוגל, שממנה התכוונו להביאו לאחר זמן לאיטליה.

ביום האחרון לחודש יולי, כמסתבר, ובראש קבוצה שפנתה מזרחה, עלו דון יצחק ובני משפחתו בוולנסיה על ספינה שהפליגה לאיטליה. היתה זו הפעם השניה שחייו נופצו לרסיסים – שחזר ונעקר מביתו, ועמלו ורכושו נמוגו כעשן. אך האבידה האישית התגמדה עכשיו בפני עוצמת הטרגדיה הלאומית. עומד היה בקהל הגולים העוזבים ארץ שבה חיו אבות־אבותיהם מדורי־דורות. כלום היתה גלות זו פרק נוסף בטרגדיה הממושכת של נדודי היהודים, או שמא היתה חלק של תוכנית נעלה יותר? אמנם, כמה מן הגולים האמינו שהגירוש ציין את ־אשיתה של שיבת ציון, ושעתידה יציאת ספרד להידמות ליציאת מצרים. אך כלום רמזה אמונה זו על אמת כלשהי?

משנמוגו חופיה של ספרד באופק, ודאי הגה אברבנאל ביעדים הנעלמים שאליהם מוליכה יד האלוהים את עמו.

בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי והוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005-עמ' 81

נאפולי: תקוות ואכזבות

1. 1. על סיפה של איטליה

הארץ, שאליה שמו פניהם דון יצחק ומשפחתו, כמו רבים מן הגולים, ספק אם אפשר היה למצוא בה, למעט אי־אלה אזורים, חוף מבטחים ליהודי ספרד. מתוך עשר המדינות של איטליה הצפונית לא היתה אף אחת מחמש הרפובליקות (ונציה, ג׳נובה, פירנצה, לוקה וסיאנה) או מארבע הדוכסויות (סבויה, מילנו, מודנה ופודה), ואף לא המרקיזות הזעירה של אנטואה, מוכנת לקבל את הגולים היהודיים. עריה של איטליה הצפונית היו הראשונות שגירשו את היהודים מתחומיהן, ובמאות השנים האחרונות של ימי־הביניים התנגדו בתמידות להתיישבותם של יהודים בתוכן. לפיכך היו הקהילות היהודיות בערים אלו קטנות ביותר. הן מנו בעיקר יהודים בעלי זכויות מיוחדות, שהוכנסו לשם מילוי תפקידים מסוימים. היו אלה סוחרים עם המזרח, שנהגו בהם סובלנות כשעברו באיטליה אם הביאו רווח לעריה. היו אלה רופאים שהנוצרים נזקקו לשירותיהם. היו אלה בנקאים שהציעו אשראי זול לעניים ושלעיתים אף הוזמנו לערים שונות – בפרט לוונציה ולפירנצה – כדי לספק אשראי כזה. בערים שבהן היה השלטון הרפובליקני מבוצר, כדוגמת ונציה וג׳נובה, היו הגבלות חמורות על כניסתם של יהודים. בערים אחרות, שבהן היתה משפחה פטריצית חזקה בשלטון – כדוגמת בית מדיצ׳י בפירנצה או הדוכסים לבית אסטה בפֶרַרָה – כלומר, במקומות שנחלשו בהם היסודות הדמוקרטיים, הוקלו קצת ההגבלות על התיישבותם של יהודים, ומספר היהודים שנאחזו בהן גדל מעט. אך שום מדינה באיטליה הצפונית, אוליגרכיה כרפובליקנית, לא היתה מוכנת להרשות את כניסתם של יהודים במספר רב, ופחות מכול היתה נוטה להתיר את כניסתו של ציבור כגון גולי ספרד. מכיוון שהללו יצאו מספרד בלי כסף, לא היה מקום להניח שיפעלו כמלווי כספים. אפשר היה לראות בהם אך ורק אומנים וסוחרים בכוח, העלולים להתחרות במעמד הבינוני. זו היתה, בקיצור, עמדתן של הערים לגבי כניסתם של יהודי ספרד לתחומיהן.

עמדתן של מדינות האפיפיור, שהשתרעו על־פני מרכזה של איטליה, לא היתה שונה בהרבה. במקום התנגדותו של מעמד העירונים באה כאן התנגדותה של הכנסיה. במחצית השניה של המאה ה־15 היו אפיפיורי רומא תועלתנים יותר משהיו דוקטרינרים, אך עם זה לא היה מקום להנחה, שקבלת מספר רב של יהודים תצמיח להם ברכה מרובה. מתנות כסף ניכרות יכלו להשפיע בימים ההם במידה מרובה על החלטות האפיפיורות, אך הגולים מספרד לא יכלו להציע סכומים גדולים עד כדי כך, שיעוררו את עניינה של החצר האפיפיורית.

האזור היחיד באיטליה שבו היו התנאים שונים מאותם שצוינו למעלה היה זה של ממלכת נאפולי. בממלכה זו, שכללה את מחציתה הדרומית של איטליה, היה המצב הכללי דומה לזה ששרר במונרכיות בשאר חלקי אירופה קודם התפתחותה של המגמה לאבסולוטיזם. לא העירונים ולא הכנסיה אלא המלך – והמלך לבדו – היה כאן הגורם שקבע את המדיניות לגבי היהודים. אמת, ששליטי נאפולי באותו זמן – פֶראנטֶה המלך ובנו אלפונסו – גילו רצון עז לריכוזיות, ובמהלך מאבקם נגד האצולה נזקקו לאותם האמצעים הנמרצים שנקט ז׳ואן בפורטוגל – כלומר, להוצאת הברונים הגדולים להורג, במהירות וללא התרעה; אך להבדיל מז׳ואן, ובעצם כרוב האבסולוטיסטים, לא מצאו דרך, וגם לא הבינו את הצורך, להשיג את תמיכת העם בתוכניותיהם. וכך, בעוד האצולה מתנגדת להם, שנאו אותם בני העם. ואולם התנגדות כפולה זו לא השפיעה על יחסם של המלך ובנו אל היהודים. הואיל ואימצו להם את ההרגל למשול ביד ברזל ״להתעלם ממשאלות לבה של האוכלוסיה, לא היתה לשליטי נאפולי שום התנגדות לגידול מספר נתיניהם היהודיים. אדרבה, הם קידמו בברכה את הרעיון. פירושו היה ריבויה של אוכלוסיה נאמנה לכתר, ־כן סיכוי להתפתחותה המסחרית של ממלכת נאפולי, שמבחינה מסחרית פיגרה אחרי מדינות הצפון.

2. 2. חצרן נאפוליטני

ב־24 באוגוסט 1492 הגיעו לנמל נאפולי תשע ספינות קאראול שהביאו גולים יהודיים מספרד. הדרך מספרד היתה רצופת תלאות. בעלי הספינות היו קשוחים, אבודים ותאבי בצע. הספינות היו מלאות על גדותיהן והצידה בהן היתה דלה. תנאי התברואה היו כאלה שהזמינו חוליים, ועד מהרה פרצה מגפת דבר בין הנוסעים. כל הפגעים הללו חברו להשאיר את הגולים בלא אמצעים לאחר שבועות של סבל. היסטוריון גֶ׳נוֹבָני, שראה כמה מגולים אלה כשעברה ספינתם בנמל עירו, כותב ש״אפשר היה לחשוב שהם רוחות רפאים; כה צומקים היו, כה קודרים במראיתם, ועיניהם שקועות כל כך בחוריהן. הם לא נבדלו במאומה מן המתים, פרט לעובדה שבדוחק עדיין מסוגלים היו לזוז.״

התיאור מזכיר את היהודים ששרדו במחנות־הריכוז הגרמניים של מלחמת העולם השניה. ואכן מצבם של הגולים, על כל פנים של רבים מהם, דומה היה לזה של אלה האחרונים. מאחר שכבר היו מוכי דבר כשהגיעו לג׳נובה, לא הותר להם להיכנס לעיר. הניחו להם לשהות על המזח, שהיה מוקף ים מכל עבר ו״היה המחסה היחיד שניתן לחיות האומללות.״ כזה היה גם יחסה של כל עיר אחרת שאליה ביקשו להיכנס. בלבבות אחוזי רעד סקרו בישי מזל אלה את מפרץ נאפולי הנהדר ואת העיר שעל שיפולי ההרים שמאחוריו. כלום תיתן להם ממשלת נאפולי מקלט?

פֶראנטֶה נענה לבקשתם לרדת לחוף, וב־24 באוגוסט דרכו רגליה של קבוצת הגולים הגדולה הראשונה על אדמת איטליה כשלבותיהם שופעים הכרת טובה עמוקה למושיעם, מלך נאפולי. אולם דון יצחק ומשפחתו לא נמנו עם היורדים לחוף באותו יום. הם הפליגו, כאמור, עם ציבור גדול של גולים שעזבו את ספרד ביום האחרון לחודש יולי. אם מפני שמספר הספינות שלהם היה גדול יותר ואם מטעמים אחרים, שטה קבוצה זו לאט יותר והגיעה לנאפולי, לכל המוקדם, חודש לאחר מכן. בני משפחת אברבנאל ודאי עשו אותה דרך בנמליה המערביים השונים של איטליה, ובאותן תוצאות מדכאות. הדרך הארוכה ודאי

הגדילה את סבלותיהם של רבים מחבריהם לדרך, אבל מאור הפנים שבו קיבלם מלך נאפולי השכיח במידה רבה את הצער שפקד אותם. פראנטה לא שינה את עמדתו הידידותית, וגילה יחס מיוחד לאברבנאל. הוא הציע לו לבקר בחצר המלכות ואפילו משרה בשירותו. מה חשב אברבנאל על המלך ועל בנו אלפונסו, שעמו חלק פראנטה את שלטונו? הוא קרא להם ״מלכי חסד״, ואפשר להבין תיאור זה בשים לב ליחסם אל הגולים הספרדיים.

שונה לגמרי הוא הרושם המתקבל על מושלים אלה ממקורות אחרים בני הזמן ההוא. כך, בדברו על אלפונסו, בנו של פֶראנטֶה, אומר השגריר הצרפתי פיליפ דה קומין, ש״מעולם לא היה נסיך צמא דם, רשע, ערל לב, שטוף זימה או זולל וסובא יותר ממנו. אולם אביו היה מסוכן יותר, כי שום אדם לא ידע אימתי הוא כועס ואימתי הוא שבע רצון, שכן מוכן היה לבגוד באנשים תוך כדי שעשועיו וגיפופיו.״ לאמיתו של דבר, לא היו פראנטה ובנו אלפונסו גרועים משאר הנסיכים העריצים של תקופת הרנסנס. הם היו חסרי רתיעה וחסרי מצפון במנהגם עם יריבים, אך מסוגלים היו גם לגמול ביד רחבה על שירותים נאמנים. בשום פנים לא היו קשוחי לב יותר מז'ואן II או מפרדיננד הקתולי.

אברבנאל ודאי תפס משרה רבת חשיבות בחצרו של פראנטה. דומה שגם משרה זו היתה קשורה לאיזו התחייבות כספית גדולה. כעבור שנים, כשתיאר את מצבו בנאפולי, כתב אברבנאל ש״כינס הון עתק״ ״עשה לו יד ושם״ כאחד מגדולי הארץ. אכן, כעבור שנתיים מיום בואו אנו מוצאים את אברנבאל כחצרן המהימן ביותר בפמליה של מלך נאפולי. דומה שלא התקשה כלל, או אך מעט, להסתגל לחצר המלוכה החדשה. פֶראנטֶה 1 היה בנו הבלתי חוקי של אלפונסו V, שהיה ממלכי אראגון ודודו של פרדיננד מלך ספרד. המשטר, ההליכות והלשון היו במידה רבה כאותם של אראגון, ודומה היה כאילו שירת בחצר מלוכה ספרדית. אבל היתה זו חצר כמו בזמנים הטובים משכבר הימים, שקדמו להקמת האינקוויזיציה ושבהם עדיין היתה מדיניותה של המלוכה נוטה חסד ליהודים.

א־־על־פי־כן חייב היה אדם להישמר לנפשו. הטרוניות נגד היהודים בנאפולי גברו והלכו. בני המון העם ראו בכניסתם של החדשים שמקרוב באו פגיעה בזכויות ובאינטרסים שלהם, ותלו את הקולר בצווארם של המושלים. פראנטה היה מטרה לביקורת גוברת; וקשה היה לו ביחוד לעמוד בפני הלחץ שהופעל עליו בגלל השמות שעשתה המגפה, שהביאו עמם הגולים. ״החולי היה ממאיר עד כדי כך, והתפשט במהירות מפחידה כל כך, שבמרוצת השנה הפיל למעלה מעשרים אלף חללים בין תושבי העיר."

בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי והוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005- נאפולי: תקוות ואכזבות- עמ' 86