טופס הסכמה אחת, על ענין הכתובה שהיא למנהג הקהל הקדוש קאשסילייאנוס יש׳׳ץ
מ״ג. טופס הסכמה אחת, על ענין הכתובה שהיא למנהג הקהל הקדוש קאשסילייאנוס יש׳׳ץ, על ענין מחילת הכתובה. בראותינו אנו החתומים שהרבה נשים הנשואות לבעליהן בכתובה, למנהג ותקנת הקהלות יצ״ו, בתנאים מעין התקנה הנזכרת, שמכחם יש זכות ליורשיה, או לשאר קרוביה, בנכסי הבעל והאשה, אם תפטר בחייו בלתי זרע של קיימא. הפרו ברית האחוה והקרובה שיש לה עם יורשיהם וקרוביהן, בעשות ידיהן תושיה למחול ולבטל הכתובה ההיא לבעל 
ולחדש אחרת, כדי להפקיע יורשיה ממה שראוי להם, מכח הכתובה המי, ותנאיה בנכסי הבעל והאשה, ורבו על זה קטטות ומריבות, בין הבעל וקרובי האשה וראינו שיש בענין, צד הונאה לקרובי האשה, המעניקים לה נדונייא, אדעתא לחלוק עם הבעל, כפי התקנה, או כפי תנאי הכתובה. ולבסוף באו עדיה ויחפרו, בראותם זרים אוכלים יגיעם, והתורה אמרה לא תונו איש את עמיתו. לכן לבל תעשינה ידיהם תושיה, ראינו לתקן מכאן ולהבא, שכל מעניק נדונייא מנכסיו לבתו, או לקרובתו, או לשום בת ישראל, בתנאי שיזכה בירושתה מכח תקנת הקהלות יצ׳יו, או מכח תנאים שהתנו ביניהם, צריך לכתוב בכתובה הנז׳ שאותו פ׳ העניק לה משלו הנדונייא הנז׳, בתנאי הנז׳, שעל מנת כן נתן לה הנדוניא הנז׳. כאן נמצא כתוב בכתי׳ יד הרב כמוהר״ר מנחם סרירו זלה״ה וז״ל, שאם יהיה כתוב וכוי, ובזה יעמד חי התנאי, ואין כדו במחילתה שאחי׳ב לבטלו. שעל מנת כן העניק לה הנדוניא, ואין כח במחילתה לבטלו, כי אם בהסכמת ורשות מעניק הנדוניא הנז', ויורשיו אחריו. ונמצא כתוב בכ״י הרב כמוהר״ם סרירו ז״ל הנז׳ שאפילו ב״ד אין כח בידם לבטלו, שלא תיקנו שיש כח ביד ב״ד לבטלו, כי אם על הכתובות שקדמו, שלא היה בהם תנאי זה. ועיין בתקנה שאח״ז, שנראה שהכל תלוי בדעת החכם ע״כ, נראה מכתיבת ידו, וכאשר כתובות שקדמו ליום זה שאין בהם התנאי הנז׳ מפורש עה״ד הנז׳, ראינו לתקן מכאן ולהבא, שכל מחילה או ביטול שתודה האשה לבעלה מכתובתה, למנהג ותקנת הקהלות יצ״ו, או בתנאים שיש בהם צד זכות ליורשיה, או לקרוביה מבית אביה. או למי שהעניק לה הנדונייא, או ליורשיו אחריו. אעפ״י שתהיה המהילה או הביטול ההוא בקנין, או בשבועה, ובביטול טענת נחת רוח עשיתי לבעלי, אותה מחילה אינה מחילה. ואותו ביטול אינו ביטול, אם לא יהיה בהסכמת ב״ד יצ׳׳ו. יובן שלשת דייני המשמרה אשר יהיו בימים ההם, ובפני המצוי בעיר מהאנשים, או הנשים שיש להם זכות בירושתה, מכח תנאי הכתובה הנז׳. או מכח התקנה המי, ואם לא ירצה לבוא לשתודה בפניו אחר שיודיעוהו מזה בסופר ועד. תספיק בזה הסכמת ב״ד הנז׳, לבד האמנה, לא נכנס בכלל תקנה זו שום מחיל׳ אשה שמכנסת נדונייא לבעלה מנכסיה, שנפלו לה בירושה או שנטלתם בפירעון כתובה, מאיש אחר במיתה, או בגירושין, שאשה כזו רשאה למחול כתובתה, ותנאיה, ולבטלם, ולחדש תנאים אחרים עם בעלה, כחפצה ורצונה שלא בפני קרוביה, ושלא בהסכמת ב״ד, ולראיה שכך תקננו להשקיט ריב ומדון, מבין הקהלות, וכל העם הזה על מקומו יבא בשלום. ח״פ בטו״ב לחדש כסלו, שנת חמשה אלפים ושלש מאות וששים ושלש ליצירה, נאם דייני העירה פ׳אס יע״א, והכל שריר וקיים ע׳׳כ. וחתומים החכמים השלמים, הה׳׳ר יהודה עוזיאל יצ״ו, וה״ר אברהם הכהן יצ״ו, וה״ר סעדיה בן ריבוח יצ״ו, והנגיד המעולה ה״ר משה הלוי יצ״ו, והר״ר יצחק בן צור יצ״ו, והחכם הר״ר שמואל בן דנאן יצ׳׳ו, והחכם הר״ר יעקב חאג׳יז יצ״ו, והחכם וידאל הצרפתי יצי׳ו, והחכם הה״ר שמואל בן חביב יצ״ו, ואנו החתומים, העתקנו טופס זה במאמר ב״ד יצ״ו, והנגיד המעולה הנז׳ יצ״ו, ולראיה ח״פ אחר שנתאמתו לנו חתימות חכמים השלמים חנז׳ יצ׳׳ו וקיים. וחתומים החכמים השלמים כהה״ר יעקב בן דנאן הסופר זלה״ה, וכה״ר מכלוף בן אסולין הסופר זלה״ה.
מ״ג. טופס הסכמה אחת, על ענין הכתובה שהיא למנהג הקהל הקדוש קאשסילייאנוס יש׳׳ץ, על ענין מחילת הכתובה. בראותינו אנו החתומים שהרבה נשים הנשואות לבעליהן בכתובה, למנהג ותקנת הקהלות יצ״ו, בתנאים מעין התקנה הנזכרת, שמכחם יש זכות ליורשיה, או לשאר קרוביה, בנכסי הבעל והאשה, אם תפטר בחייו בלתי זרע של קיימא. הפרו ברית האחוה והקרובה שיש לה עם יורשיהם וקרוביהן, בעשות ידיהן תושיה למחול ולבטל הכתובה ההיא לבעל ולחדש אחרת, כדי להפקיע יורשיה ממה שראוי להם, מכח הכתובה המי, ותנאיה בנכסי הבעל והאשה, ורבו על זה קטטות ומריבות, בין הבעל וקרובי האשה וראינו שיש בענין, צד הונאה לקרובי האשה, המעניקים לה נדונייא, אדעתא לחלוק עם הבעל, כפי התקנה, או כפי תנאי הכתובה. ולבסוף באו עדיה ויחפרו, בראותם זרים אוכלים יגיעם, והתורה אמרה לא תונו איש את עמיתו. לכן לבל תעשינה ידיהם תושיה, ראינו לתקן מכאן ולהבא, שכל מעניק נדונייא מנכסיו לבתו, או לקרובתו, או לשום בת ישראל, בתנאי שיזכה בירושתה מכח תקנת הקהלות יצ׳יו, או מכח תנאים שהתנו ביניהם, צריך לכתוב בכתובה הנז׳ שאותו פ׳ העניק לה משלו הנדונייא הנז׳, בתנאי הנז׳, שעל מנת כן נתן לה הנדוניא הנז׳. כאן נמצא כתוב בכתי׳ יד הרב כמוהר״ר מנחם סרירו זלה״ה וז״ל, שאם יהיה כתוב וכוי, ובזה יעמד חי התנאי, ואין כדו במחילתה שאחי׳ב לבטלו. שעל מנת כן העניק לה הנדוניא, ואין כח במחילתה לבטלו, כי אם בהסכמת ורשות מעניק הנדוניא הנז', ויורשיו אחריו. ונמצא כתוב בכ״י הרב במוהר״ם סרירו ז״ל הנז׳ שאפילו ב״ד אין כח בידם לבטלו, שלא תיקנו שיש כח ביד ב״ד לבטלו, כי אם על הכתובות שקדמו, שלא היה בהם תנאי זה. ועיין בתקנה שאח״ז, שנראה שהכל תלוי בדעת החכם ע״כ, נראה מכתיבת ידו, וכאשר כתובות שקדמו ליום זה שאין בהם התנאי הנז׳ מפורש עה״ד הנז׳, ראינו לתקן מכאן ולהבא, שכל מחילה או ביטול שתודה האשה לבעלה מכתובתה, למנהג ותקנת הקהלות יצ״ו, או בתנאים שיש בהם צד זכות ליורשיה, או לקרוביה מבית אביה. או למי שהעניק לה הנדונייא, או ליורשיו אחריו. אעפ״י שתהיה המהילה או הביטול ההוא בקנין, או בשבועה, ובביטול טענת נחת רוח עשיתי לבעלי, אותה מחילה אינה מחילה. ואותו ביטול אינו ביטול, אם לא יהיה בהסכמת ב״ד יצ׳׳ו. יובן שלשת דייני המשמרה אשר יהיו בימים ההם, ובפני המצוי בעיר מהאנשים, או הנשים שיש להם זכות בירושתה, מכח תנאי הכתובה הנז׳. או מכח התקנה המי, ואם לא ירצה לבוא לשתודה בפניו אחר שיודיעוהו מזה בסופר ועד. תספיק בזה הסכמת ב״ד הנז׳, לבד האמנה, לא נכנס בכלל תקנה זו שום מחיל׳ אשה שמכנסת נדונייא לבעלה מנכסיה, שנפלו לה בירושה או שנטלתם בפירעון כתובה, מאיש אחר במיתה, או בגירושין, שאשה כזו רשאה למחול כתובתה, ותנאיה, ולבטלם, ולחדש תנאים אחרים עם בעלה, כחפצה ורצונה שלא בפני קרוביה, ושלא בהסכמת ב״ד, ולראיה שכך תקננו להשקיט ריב ומדון, מבין הקהלות, וכל העם הזה על מקומו יבא בשלום. ח״פ בטו״ב לחדש כסלו, שנת חמשה אלפים ושלש מאות וששים ושלש ליצירה, נאם דייני העירה פ׳אס יע״א, והכל שריר וקיים ע׳׳כ. וחתומים החכמים השלמים, הה׳׳ר יהודה עוזיאל יצ״ו, וה״ר אברהם הכהן יצ״ו, וה״ר סעדיה בן ריבוח יצ״ו, והנגיד המעולה ה״ר משה הלוי יצ״ו, והר״ר יצחק בן צור יצ״ו, והחכם הר״ר שמואל בן דנאן יצ׳׳ו, והחכם הר״ר יעקב חאג׳יז יצ״ו, והחכם וידאל הצרפתי יצי׳ו, והחכם הה״ר שמואל בן חביב יצ״ו, ואנו החתומים, העתקנו טופס זה במאמר ב״ד יצ״ו, והנגיד המעולה הנז׳ יצ״ו, ולראיה ח״פ אחר שנתאמתו לנו חתימות חכמים השלמים חנז׳ יצ׳׳ו וקיים. וחתומים החכמים השלמים כהה״ר יעקב בן דנאן הסופר זלה״ה, וכה״ר מכלוף בן אסולין הסופר זלה״ה.
המשפט העברי בקהילות מרוקו – מ.עמר
טופס תקנה על ענין הנ״ל, במחילת הכתובה.
מ"ד. בתשעה לחשון שנת ששים וחמש לפ״ק, נתקן מלפני החכמים השלמים הנז׳ להלן יצ״ו, שנשארו בחיים מהנז׳ לעיל, שכל ביטול ומחילה שתודה כל אשה לבעלה מכתובתה, להפקיע יד יורשיה, או יד זולתם שהיה להם זכות בכתובה ההיא. בהמצא לשם א׳ מחכמי המעמד הנמנין לדין, סגי לקיים המחילה ההיא. מיהו צריך להמצא שם החכם ההוא, אפי׳ באשה שנפלו לה נכסים בירושה ממקום אחר, או שנטלתם מאיש אחר, במתנה או בפירעון כתובה. בכולם בעינן שימצא שם חכם, אמנם קרוב שיש לו זכות בכתובה המתבטלת, לא בעינן שימצא לשם. אפילו יהיה מצוי בעיר, כי אם מציאות החכם סגי בכולהו נשים, שיודו מחילה לבעל, להפקיע יד הזולת שיש לו זכות בירושתן. (כתב מורי מנחם סרירו ז״ל וז״ל מכאן משמע שהכל מסור ביד החכם לבטל, ואפי׳ יהיה כתוב בתנאים, שע״מ כן העניק לה הנדונייא, מדקאמר בכולהו נשים עכ״ל, וכן המנהג נאם יעב״ץ) ולראיה שכן חזרו לתקן, וצוו לנו החכמים הנז׳ ה״ה הה״ר סעדיה ן׳ ריבוח יצ״ו, והה״ר יצחק אבן צור יצ״ו, והה״ר שמואל אבן דנאן יצ״ו, והה״ר וידאל הצרפתי יצ״ו, והה״ר יעקב חאג׳יז יצ״ו, והר״ר שמואל אבן חביב יצ״ו, לכתוב ולחתום ח״פ בזמן המי, גם בהסכמת הנגיד המעולה ה״ר דוד אבן זמירו יצ״ו, ככתוב וחתום מידם בדף נ״ב. ובזמן הנז׳ נהגו שאפילו לא יהיה החכם מצוי שם, סגי בשילן אחד מהסופרים אל החכם, ויעידו שהיה זה בהסכמת החכם. נאם יעב״ץ.
אייר התמ״ח
טופס תקנה על רבוי הסעודות, שמה יש הפסד לעניים.
מ״ה. מפני שרבו כמו רבו משאלות לב שכננו, בענייני המסים, ושערי ההשפעה דחוקים, וראינו שהקהל עם דוחקם ומיעוט השפעתם, מוכרחים להוציא הוצאות יתירות בעניני הסעודות, עניים ועשירים. ולוקחים ברבית כדי לצמצם במותרות, מפני שרואים אחרים מתפארים ומוציאים שלא בצמצום, לכן גם מי שהוא דחוק לפרנסה, הוא מפסיד ומוציא הוצאות במותרות, כדי שישוה עצמו במעשיו גם למושפעים. לכן כדי למעט במותרות, לזכות כל הקהל כאחד. ראינו לתקן שכל מי שהוא נוהג לעשות לבניו קרוב לחג השבועות, סעודות הנקראים אלכתאיים, אין לו רשות לעשות כי אם סעודה אחת בלבד, מי שהוא נוהג לעשותה בערב חג השבועות, יעשנה. ומי שהוא נוהג לעשותה קודם, יעשנה קודם, ולא יעשה בה תרנגולים ולא בני יונה וכיוצא בהם כלל. וכן ג״כ בשום סעודה אחרת, לא של חתן וברית מילה, או פדיון הבן, וכיוצא בזה. וכן השולחים לקרוביהם ומיודעיהם סבו׳׳ת ועשאוו״י, לא ישלחו בהם תרנגולים, ולא בני יונה. אבל לצורך מאכל החתן והכלה בלבד, או שום בעל הבית לצורך ביתו, או הזמנת אורחים יעשה מה שירצה. ותקנה זו תהיה נוהגת בקהלנו יצ״ו, מהיום ועד תשלום חמש שנים, ואף לאח״כ אין לה היתר כי אם ברשות ב״ד וקצת מראשי הקהל, והפורץ גדר לעבור על תקנה זו, יש רשות ביד הנגידים וראשי הקהל לקנסו לפי ראות עיניהם. ולראיה שכך תקננו והסכמנו להנאת הקהל ישצ״ו, חתמנו אחר שהכרזנו ע״ז בעשור אמצעי לחדש אייר, שנת כי מאהבת ה׳ אתכם לפ״ק פה פ׳אס יע״א עכ״ל התקנה. וחתומים החכמים השלמים הייה בה״ר יהודה בר יוסף עוזיאל זלה״ה, וכהה״ר וידאל הצרפתי זלה״ה ובמוהר״ר מנחם בכהר״ר דוד סרירו זלה״ה, וכהר״ר שאול אבן דנאן זלה״ה וכהה״ר מימון אפלאלו זלה״ה, והכרנו חתימותם, ואח״ב חתומים ראשי הקהל ה״ה מימון בן דנאן, ומשה הכהן, ואברהם ן׳ שמול, ומשה ן׳ סונבאל, ויעקב ן׳ אלבאז, ודוד ן׳ אמוזג, ועובד בן סוסאן, ומשה ביב׳אס, ויהודה בן מכלוף בן אדהאן, ושלמה גבאי, ואברהם בן יהודה קאב׳ליירו.
תמוז התנ״א
טופס תקנה על ענין הצדקה, שעניי העיר הם קודמים לעניי עיר אחרת, לפי שכך הוא הדין.
מ״ו. מפני שהתמעטו שערי ההשפעה, רבו כמו רבו עניים בעירנו זאת, ונתמוטטו כמה וכמה בעלי בתים, מחמת רוב הצרות מסים וארנוניות, מינים ממינים שונים. ולא מצאו אנשי חיל ידיהם, להחזיק ביד העניים הנז׳. ולקיים מאמר רז״ל עניי עירך, ועניי עיר אחרת, עניי עירך קודמיו וכוי. לפי שאין לך שבוע ושבוע, שלא יבואו ששה או שבעה עניים, משאר מדינות המערב. וגדולה על כולן אלו הבאים מאשכנז ופולונייא אשר רובם ככולם מביאים אגרות חתומות שבאים מארצם לצורך פדיון שבויים, ואחר כך תגלה רעתם שמזייפים אגדותיהם, ונוטלין ממון בזרוע וביד רמה. ואחר כך פוערים פיהם לבלי חוק, ומדברים דברים רעים, ועניי העיר עם שאר עניי המערב נדחים במתנה מעוטה, אשר לא תועיל לכלום. על כן הסכמנו אנו החתומים הסכמה גמורה שלא תופר ולא תתבטל, שכל הבא לשאול מארץ אשכנז ופולונייא וסביבותיהן, אין לו מהקהל כי אם שני אירייאליס ולא יותר, הן יהיה חכם או מהמון העם או לפדיון שבויים וכיוצא. וכל הרוצה לתת יותר מזה מן הקהל, הוא עובר על הסכמת ב׳׳ד והקהל, ודבריו בטלים ואין שומעין לו כלל, והרי הוא גוזל את הרבים, וגוזל עניים. ולפי שכן הסכמנו וקבלנו ואין להשיב, במשך זמן עשר שנים. לכן חתמנו בר״ח תמוז יה״ל שגת טוב להודו׳ית לה׳ לפ״ק ע״ב. וחתו׳ החכמים השלמים הרבנים המובהקים כמהר״ר מנחם, כהה״ר דוד סרירו זלה״ה, וכמוהר״ר וידאל הצרפתי זלה״ה, וכמוהר״ר מימון אפ׳לאלו זלה״ה, והכרנו חתימותיהם.
תמוז הת״ס
אתה כוננת בביצוע ר' דוד בוזגלו
פיוט אדיר ממוסף יום הכיפורים. ללא ספק אחד הימים החשובים במעגל חייו של ר' דוד בוזגלו. כאן בביצוע נדיר ומרגש שהוקלט בהקלטת שטח באישורו היחידי של בוזגלו, בבית הכנסת אם הבנים בקזבלנקה בשנת 1957, על ידי פרופ' חיים זעפרני שהיה היסטוריון וחוקר ספרות, ראש הפקולטה לשפה העברית והציוויליזציה היהודית באוניברסיטת פריז ומחשובי
אחת התפילות המרגשות אותי עד היום, היא המוסף של יום הכיפורים, ובמיוחד " סדר העבודה " של הכהן הגדול….זה מזכיר לי את אבי ז"ל שהיה מאושפז בעת ההיא בבית החולים תל-השומר….כך קראו לו אז, והגיעה לאזנו שמועה שבבית הכנסת שלנו, אין שליח ציבור…..
בבגדי האשפוז וללא פרוטה אחת בכיס, החליט לצאת את בית החולים,להגיע הביתה….מן השמים באו לעזרתו ומצא נהגים רחמנים בני רחמנים, אשר התירו לו לנסוע ללא תשלום….ומה רבה הייתה שמחתם של מתפללי בית הכנסת, כאשר הופיע בערב ראש השנה…..
ראש השנה חלף עבר לו, יום הכיפורים גם…הכל בניהולו של אבי ז"ל….סוכות ושמחה תורה עברו….ותכף אחרי זה, החזיר את נשמתו לבורא, בא' דמר חשון לפני 51 שנה…..
אבי ז"ל שהשנה ימלאו לו חמישים שנה לפטירתו….יהי זכרו ברוך
זוכר אני את יחסיהם של שני האנשים הקדושים הללו, מצד אחד רבי דוד בוזגלו ז"ל ואבי ז"ל….הייתה ביניהם הערכה רבה איש את רעהו…מעולם כאשר רבי דוד ביקר בבית הכנסת שלנו במרוקו, לא נתן לאף שליח ציבור לקרוא בתורה…מלבד אבי ז"ל….תהיה נשמתם צרורה בצרור החיים……..
פיוטים – נוסח מרוקו אלוקים אלי אתה לכיפור דוד אוטמזגין
פיוטים – נוסח מרוקו אלוקים אלי אתה לכיפור דוד אוטמ
Fatima zohra qortobiفاطمة الزهراء قرطبي موال رائع
بز مني نرفد الهم و بز مني نعملو فراسي
بز مني نعيش و بز مني نموت و جيل جاي و جيل ماشي
انا لي حزمت باحزام راشي حزمت بيه و تقطع بي
טופס תקנה על ענין הצדקה, שעניי העיר הם קודמים לעניי עיר אחרת, לפי שכך הוא הדין.
טופס תקנה על ענין הצדקה, שעניי העיר הם קודמים לעניי עיר אחרת, לפי שכך הוא הדין.
מ״ו. מפני שהתמעטו שערי ההשפעה, רבו כמו רבו עניים בעירנו זאת, ונתמוטטו כמה וכמה בעלי בתים, מחמת רוב הצרות מסים וארנוניות, מינים ממינים שונים. ולא מצאו אנשי חיל ידיהם, להחזיק ביד העניים הנז׳. ולקיים מאמר רז״ל עניי עירך, ועניי עיר אחרת, עניי עירך קודמיו וכוי. לפי שאין לך שבוע ושבוע, שלא יבואו ששה או שבעה עניים, משאר מדינות המערב. וגדולה על כולן אלו הבאים מאשכנז ופולונייא אשר רובם ככולם מביאים אגרות חתומות שבאים מארצם לצורך פדיון שבויים, ואחר כך תגלה רעתם שמזייפים אגדותיהם, ונוטלין ממון בזרוע וביד רמה. ואחר כך פוערים פיהם לבלי חוק, ומדברים דברים רעים, ועניי העיר עם שאר עניי המערב נדחים במתנה מעוטה, אשר לא תועיל לכלום. על כן הסכמנו אנו החתומים הסכמה גמורה שלא תופר ולא תתבטל, שכל הבא לשאול מארץ אשכנז ופולונייא וסביבותיהן, אין לו מהקהל כי אם שני אירייאליס ולא יותר, הן יהיה חכם או מהמון העם או לפדיון שבויים וכיוצא. וכל הרוצה לתת יותר מזה מן הקהל, הוא עובר על הסכמת ב׳׳ד והקהל, ודבריו בטלים ואין שומעין לו כלל, והרי הוא גוזל את הרבים, וגוזל עניים. ולפי שכן הסכמנו וקבלנו ואין להשיב, במשך זמן עשר שנים. לכן חתמנו בר״ח תמוז יה״ל שגת טוב להודו׳ית לה׳ לפ״ק ע״ב. וחתו׳ החכמים השלמים הרבנים המובהקים כמהר״ר מנחם, כהה״ר דוד סרירו זלה״ה, וכמוהר״ר וידאל הצרפתי זלה״ה, וכמוהר״ר מימון אפ׳לאלו זלה״ה, והכרנו חתימותיהם.
תמוז הת״ס
טופס ענין הסכמת השידוכין, שלא יהיו ג״כ כי אם בהמלכת ב יד יב״ץ
מ״ז. עם היות שקדמונינו נוחי נפש תקנו תקנה הגונה וישרה, בענין הקידושין שאין לשום נברא לקדש שום בת ישראל כי אם במאמר ב״ד יצ״ו: עוד ראינו לתקן תקנה אחרת בענין השידוכין יען ראינו שהשעה צריכה לכך, והוא שמהיום הזה והלאה, עוד כל ימי הארץ. כל בן ברית שיבא מארץ אחרת וירצה לשדך אשה פה פ׳אס יע״א, אין להם לעשות שידוכין כי אם אחר ההמלכה בב״ד יצ״ו, ובשני מוקדמי הקהל יצ״ו, וכל מי שיעבור לעשות שידוכין, שלא בהמלכת ב״ד יצ״ו. ובשני מוקדמי הקהל יצ״ו. לא לבד שיקבלו עליהם המשדך והמשתדכת, עונשין ויסורין כאשר יראה לב״ד יצ״ו, ולמוקדמי הקהל יצ״ו, כי אם נוסף ע״ז יפרעו המשדך והמשתדכת, קנס לעניי הקהל יצ״ו, מהם אוקיות מבט״ק לכל אחד. וסופר ב״ד י״צ שיהיה מצוי לשם, יפרע ג״ב קנס לעניי הקהל יצ״ו, חמשים אוקיות קדו', ויסתלק מאומנתו, את זה ראינו לתקן לגדור פרץ לשבר מתעלות האנשים הפורצים גדר הבאים מארץ אחרת לשדך אשה, וממירים דתם רחמנא ליצלן, לבל ישובו לכסלה. ולראיה ח״פ בשלשה עשר לתמוז יה״ל שנת גם ה ית״ן הטוב לפ״ק, אנחנו אלה 3ה דייני העירה פיאס יע״א. וחתומים החכמים השלמים הרבנים המובהקים, ה״ה כמוהר״ר מנחם סיררו זלה״ה, וכמוהרי׳ר וידאל הצרפתי זלה״ה, וכמהר״ר יהודה ן׳ עטר נר״ו אכי״ר, וכמוהר״ר שמואל הצרפתי זלה״ה והכרנו חתימותם. ואח״כ חתומים ראשי הקהל ה״ה דוד ן׳ אמוזג, ואברהם ן׳ שמול, ושמואל ן׳ דנאן, ויעקב ן׳ אלבאז, ויצחק ן׳ יוסף ן׳ דוד, וחיון ואברהם קב׳אליירו.
טופס הסכמת נדבת ירושלים תובב״א. ניסן שס"ג -1603
משה עמאר
טופס הסכמת נדבת ירושלים תובב״א.
ניסן שס"ג -1603
מ״ח. בהיות שהגיעה אלינו, אנו החתומים על ידי צירי אמונים, שלמים וכן רבים, יראי אלהים, הלא המה הח׳ הנעלה ה״ר שלמה ן׳ חגי נר״ו, והישיש ה״ר מאיר מאימראן נר״ו, אגרת יפה ומנופה בי״ג נפה, חתומה מידי חכמים קדושי עליונין, חכמי עיר האמת ירושלים הבנויה תובב״א, ובקריאתנו האגרת המהוללה, נתקיים בנו בעונינו, מאי דאמור רבנן אליה שמינה, וקוץ מכאיב בתוכה, נשפך לבנו בקרבנו ולבב כל העם נמס ויהי למים. יען חשבנו לעת מרפא, והנה בעתה, קוינו לבשורות טובות, והנה בכי ונהי יגונות רבות. קול חרדה במחנה העברים. ברתת ושברים. בכל יום ויום צרות גוברים. וילדי נכרים מתגברים. זה משפיל וזה מחרים. תכפונו בלהן וזעוון כמה הרפתקי. חדתי ועתיקי. עדו עלן ונוסף על עונינו. בית קדשנו ותפארתנו. מלבד הוא למרמס, גם בית הכנסת המיוחדת מימי הרמב״ן ז״ל, איש אלהים קדוש הוא, אירע בה מה שאירע. וספרי הקדש ממושכנים. והקהלות הקדושות עיר ירושלם תוב״ב בשבויים. הה ליום מה זאת היה לנו. אוי נא לנו כי חטאנו. אם לקתה גבירה וכו', אם מאור עינים כבה מה יעשו שאר אברים. וכשומענו הצרות התכופות, אמרנו מה נעשה לאחותנו. והכסף אצל מכלנו. ובאנו עד כיסינו ואין עוזר לנו. יען וביען כובד המסים וארגוניות. מכלה אפילו הגויות. ועם היות הקהלות הקדושות קהלות פ׳אס יע״א בצער. בלחץ מופלג קמנו ונתעודד בשוקים וברחובות, ללקט שבולי החסד בני קהלתנו ישצ״ו, ועשו כפי היכולת האפשרי לעת כזאת, עם היות שאין הקומץ משביע את הארי, ואין מדרך העיר הלזו למתנה כזאת תשובתנו בצידנו. לא נשאר בלתי אם גוייתנו. ועכשיו הגוייות היו למרמס. ולכובד אבן מעמס. ויצא הקצף מלפני ה׳ החל הנגף, ומה נעשה ליום פקודה, ראוי לנו לשוב בתשובה שלמה לפני בוראנו. ולחפש דרכינו. ולחקור בנתיבותינו וכולי האי ואולי יקל ה׳ חרון אפו מעלינו. ויאמר למלאך המשחית רב עתה הרף ידיך. ובראותינו אנו החתומים שכל הקהלות הקדושות אשר ממזרח ומערב יצ״ו, הסכימו הסכמה טובה ונעימה לקיים בדת המעוז, ולהקריב את קרבניהם בתת מממונם כופר נפש לאנשי קדש היושבים לפני ה׳ תמיד, חכמי ירושלם וחסידיה. שכל אחד ואחד, יזכור את ירושלם ביום חתונתו וביום שמחת לבו, בתת לו השי״ת בן זכר. וגם כן באחד באדר משמיעין על השקלים. לכן גם אנחנו מסכימים שיעלה זכרוננו לטובה, שכל א׳ וא׳ מבני קהלתינו קהלות פ׳אס יע״א, ביום חתונתו יזכור את ירושלם בנדבה כפי מסת ידו, ואחד המרבה ואי הממעיט וכו'. וגם ביום שמחת לבו כשיזכה לבן זכר. וג׳׳כ באחד באדר יעמדו ה׳ מטובי בה״כ הי״ג בכל בה״כ לגבות טאסא א׳ לשקלים. וביום פורים ג״כ, ותנתן דת בכל בני קהלתינו יע״א, להיות גזבר א׳ מיוחד לנדבת ירושלם בכל א׳ מבתי כנסיות הי״ג. ומה שיגבו בכל שנה ושנה הגזברים הנז׳, יגיע ליד החכם השלם ה׳׳ר שמואל ן׳ דנאן יצ׳׳ו, וה״ר שלמה הכהן אלחדאד יצ״ו, ור׳ פנחס הכהן בר נחמיה נ״ע, עדי יגיע ויראה כפי מה שיראה להם באופן בטוח, להגיעו למול תלפיות ירושלם הבנויה. שבזה יש לנו תועלת רב לזכור חרבנהישל ירושלם, ולהתאונן עליה מידי יום יום, ולקיים מ״ש המשורר ע״ה ״אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני״ כאלו הוא מדבר לנוכח עם הימין, שבזמן שישכח ירושלם אף היא תשכח מלעשות תנועתה, כי כל תנועות האדם לעסקו וחפציו הם בימין, וכמו שיד הימין א״א לשכחה, כך חורבן ירושלם תובב״א, ראוי אלינו להעלותו על לבנו תמיד, ובטוחים אנחנו כי מאת ה׳ היתה נסבה, לעורר לב האנשים יראי אלהים הבאים אלינו, לקיים משרז״ל ״אין ישראל נגאלים עד שיבקשו שלש, מלכות שמים, ומלכות בית דוד, ובית המקדש, שנאמר ״אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה׳ אלהיהם״ זו מלכות שמים. ״ואת דוד מלכם״ זו מלכות בית דוד. ״ופחדו אל ה׳ ואל טובו״ זו בית המקדש יבוב״ב. ובשכר זה בה׳ אל חי חלקנו צורנו, יזכנו עם כל ישראל חבירים עדי עין בעין נחזה. ונאמר הנה אלהינו זה. קוינו בנחמת ציון בשמחה ובעלצון. ויסר מעלינו המות הזה ולא יהיה אסון. אמן כי״ר. נאם החתומים בפרשת ״ועבדתם את ה׳ אלהיכם ובירך את לחמך וכוי״, בשנת והכהן המשי״ח תחתיו מבניו, בעישור אחרון לשבט פה העירה פ׳אס ושלום רב. וישע יקרב. ממוצא וממערב. ע״כ וחתומים החכם הה״ר יהודה עוזיאל יצ״ו, והחכם ה״ר יצחק ן׳ צור יצ״ו, והה״ר שמואל ן׳ דנאן יצ״ו.
עוד כתוב שם להיות שראינו אנו החתו׳, שהחכמים השלמים החתומים לעיל, הסכימו בדבר מצוה לקיים בדת המעוז, ולהזכיר חורבנה של ירושלם תוב״ב. ועם היות שהאמת אינו צריך חזוק, גם אנחנו החתומים מסכימים, וחפץ ה׳ בידינו ובידיהם יצלח אכי״ר. נאם החותמים בשילהי אדר המהודר, בפ' משכן העדות ע״כ. וחתו׳ החכם הה״ר יוסף אלמושנינו ז״ל, והחכם הה״ר אברהם הכהן יצ״ו, והחכם הה״ר סעדיה ן׳ רבוח יצ״ו, והחכם הה״ר יעקב חאג׳יז יצ״ו, והחכם וידאל הצרפתי יצ״ו, והה״ר אברהם הכהן הרופא יצ״ו, והחכם הה״ר שמואל ן׳ חביב יצ״ו, וכתוב אח״ך.
גם אנחנו החתומים, בראותינו גודל מעלת המצוה הנז׳. לכן גם אנחנו מסכימים לדבר מצוה, ולראיה חתמנו פה, וחתומים הנגיד המעולה ה״ר יעקב גיקאטילייא יצ״ו, והנגיד המעולה ה״ר משה רותי יצ״ו, והנגיד המעולה ה״ר דוד ן׳ זמירו יצ״ו, וכתוב אח״ב.
גם אני החתום לקיים בדת המעוז ולרומם בית אלהינו. ולפאר חורבותינו. ולקיים כל דבר המוזכר בהסכמה הנז׳, ח״פ בראש חדש טבת שנת ״ועלו מושיעים בה״ר ציו״ן״ לפ״ק, וחתום הנגיד המעולה ה״ר משה הלוי יצ״ו. ע״כ טופס שהעתקנו והגהנוהו מהתורף תיבה בתיבה, ונמצא על נכון. ונתאמתו לנו חתימות החכמים והנגידים הנז׳ יצ׳׳ו, ולראיה ח״פ במאמר ב׳׳ד י״ב בר״ח אלול המרוצה שנת ה׳ צבאות יג״ן עלינו, לפ׳׳ק בפ׳אס יע״א וקיים ע״כ. וחתו׳ החכמים השלמים כהה׳׳ר יעקב ן׳ דנאן הסופר, וכהה״ר מכלוף ן׳ אסולין הסופר זלה״ה.
ניסן שס״ג
טופס תקנה כשהבתובה כדת, צריך הסופר להודיע למלוה או לקונה, שהכתובה קודמת
טופס התרת החרם לנשיא ה״ר משה, או למתמנה תחתיו. שיבול לתת למי שאינו בן ברית, יין או מים שרופים.
מ'ט. ביום שבת קרש ג׳ לניסן המכובד, שנת ה׳ צבאות יג״ן עלינו, נתקבצנו אנו החתומים, עם הנגיד ה״ר משה הלוי יצ״ו, ואנשי המעמד יצ׳׳ו, בחצר הנגיד המעולה הה׳ר אברהם רותי זי׳ל, והסכימו והוציאו מכלל החרם המי, לנגיד המעולה הה״ר משה יצ״ו, או מי שימנה תחתיו בלכתו לשלם עם אדוננו המלך יר״ה ותנשא מלכותו לעיר מראכש יע״א, ויכול הנגיד המעולה יצ״ו, או מי שימנה תחתיו. לקנות יין מכל מי שירצה, וגם ליתנו ולמוכרו לכל מי שירצה. והמוכר לנגיד יצ״ו, או למי שתמנה תחתיו, לא נכנס ג״ב בכלל החרם הנז׳, ולקיים ל דבר התרנו אגו החתו׳ התרה גמורה לנגיד יצ״ו, ולמי שיתמנה תחתיו, ולמי שימכור אליהם. ולראיה שכך הסכמנו, חתמנו פה ביום א׳ ד׳ לניסן שנה הנז״ל, והיה זה בעצת החכמים השלמים יצ״ו, ובעצת אנשי המעמד כולם יצ״ו, שהיו מצויים בהסכמה הנז״ל, וקיים ע״ב וחתומים עליה החכמים השלמים כמוה״ר יצחק אבן צור ז״ל. וכמה״ר שמואל ן׳ דנאן זלה״ה.
טופס תקנה כשהבתובה כדת, צריך הסופר להודיע למלוה או לקונה, שהכתובה קודמת, ויכתבו כן בשטר ההלואה או הקנין. ואם לא הודיעו יחזור עד שתודה.
נ. עוד תיקנו החכמים השלמים, בזמן החולף בימי הנגיד המעולה ה״ר אברהם רותי ז״ל, תקנה לבעלי חובות, כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. יען שהרבה מן האנשים, לאו כ״ע דינא גמירי. ובהלוותם לקצת אנשים, אינם יודעים שקודמת להם כתובת אשה, ומן הדין כתובת אשה כחוב שויוה רבנן. ואם ימות הבעל היא קודמת, וב״ה יפסיד מעותיו. שכך הוא הדין בכתובה שהיא כדת, שהיא קודמת לב״ה המאוחרים אליה, הן בקרקעות הן במטלטלין שתחת ידה. ולכן הטיבו לראות החכמים השלמים מהם נ״נ ז׳׳ל, ומהם אשר המה חיים עדנה, אל יחסר המזג. תקנו תקנה, הגונה וישרה, שבשעה שיבואו המלוה והלוה אל הסופר, לכתוב להם שט״ח, שיודיע הסופר אל המלווה עצה טובה, ויאמר לו. דע כי כתובת אשתו של הלווה קודמת, והיום או מחר תפסיד חובך. לכן פקח עיניך וראה, שאם האשה תסלק שעבו׳ כתובתה מעל הנכסים של הלוה הנז', מוסב. ואם תרצה להניח מעותיך על קרן הצבי, עשה תעשה, וגם יכול תוכל. לכן כשירצה המלוה לתת את מעותיו, בלא סילוק שעבוד כתובת אשת הלוה לגבי חובו, צריך הסופר לכתוב בשט״ח, וקודם הודענו למלוה הנז׳, שכתובת אשת הלוה קודמת לחוב המי, וסבר וקביל. ובזה לא ישאר שום טענה למלוה הנז׳, ואם לא הודיע הסופר למלוה הנז' הדבר הנז׳. יכול המלוה הנז׳, לאחר ימים, לחזור על הלוה הנז' ולומר לו, רמיתני ואכלת את ממוני, או המשכונה שעשית לי על הקרקע שלך, בטעות היתה. הואיל ולא סלקת אשתך משעבוד כתובתה מעל הקרקע הנז׳, ויאסר הלוה בבית האסורים, ולא יצא משם עד שיפרע החוב הנז׳, או המשכונה הנז׳, למלוה או לבאי כחו, או עד שתסלק האשה שעבוד כתובתה, מעל נכסי בעלה לגבי החוב הנז׳. ולקיים הדבר פעם שני, ח״פ בעישור אחרון לחדש שבט שנת ועלו מושיעים בה״ר ציו״ן, לפ׳׳ק פה העירה פ׳אס יע׳׳א וקיים. וחתומים הרבנים כמהר״ר יהודה עוזיאל, וכמהר״ר סעדיה ן׳ רבוח, וכמהר״ר יצחק אבן צור, וכמהר״ר שמואל ן׳ דנאן זלה׳׳ה.
שנת שס"ג – 1603
جوق جمعية روافد موسيقية في ميزان بسيط الحجاز الكبي
جوق جمعية روافد موسيقية في ميزان بسيط الحجاز الكبير- مهرجان فاس 21 للموسيقى الأندلسية المغربية 2016
https://youtu.be/Itpcn5UQnTA
המשפט העברי קהילות מרו- מ.עמר
טופס תקנה שהמוכר קרקעותיו ולא סלקה האשה שעבוד כתובתה מהם, או יש ב״ח עליו ורוצה לגרשה שידירנה הנאה.
נ״א.
עוד תקנו החכמים השלמים מהם נ״נ ז״ל, ומהם אשר הם חיים עדנה אל יחסר המזג, על ענין הלוה שמכר קרקעותיו ואח״כ גירש את אשתו. עם היות שמן הדין גובה מן הלקוחות, ואינו צריך הבעל להדירה הנאה. דלא אמרינן שצריך הבעל שידירנה הנאה, זולת בערב דכתובה, ואם לא היה הבן ת׳׳ח, וגם כן לגבי הקדש. אמנם בענין הלקוחות, אין צריך להדירה. כמפורש בדברי עמודי ההוראה, ה׳׳ה הרי׳׳ף והרמב״ם והרא״ש זלה״ה, ועיין בלבוש הבוץ ס׳ ק״ב סעיף! ז׳ ח׳. ובראות החכמים השלמים, דבכל יום ויום הרבה מן האנשים הם עושים תחבולות והברחות, על הלקוחות, ועל בעלי חובות, לגרש נשותיהם, ואח״כ מחזירין אותן. לכן תקנו תקנה הגונה וישרה, שהבעל אם יגרש את אשתו כשמכר קרקעותיו קודם, ולא סלקה האשה שעבוד כתובתה מעליהם, או אם יש עליו בעלי חובות, אף אם יהיו מאוחרין, צריך שידירנה הנאה שלא להחזירה עד יפרע ללוקח ולב״ח. ועם היות ששמענו שהחכמים השלמים הקדמונים נ׳׳נ ז״ל, תקנו תקנה זו הנז', קיימנו אותה אנו החתומים בחדש ׳אני ׳לדודי ׳ודודי ׳לי, בשנת ומוצא שפתי לא אשנ״ה ליצירה פה פ׳אס יע״א, ולקיים כל דבר כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, וכדי שלא יפסידו הלקוחות וב״ח. ח״פ בעישור אחרון לשבט שנת ה׳ צבאות יג״ו עלינו אכי״ר, ושריר ובריר ובהיר וקיים. וחתו׳ עליה החכמים השלמים, הרבנים המובהקים, כמוהר׳׳ר יהודה עוזיאל, וכמוהר״ר סעדיה ן׳ רבוח, וכמוהר״ר יצחק אבן צור, וכמוהר׳׳ר שמואל אבן דנאן זלה״ה.
שבט שס״ג -1603
נ״ב.
טופס תקנה, שכל משכונה או מכירה, העשויה ע״י סופרי ישראל, שצריך שתעשה ג״כ בערכאות. ויכתוב הסופר שהיא היא, וישלישוה ביד נאמן. וככלות הזמן, יחדש אותה בדיניהם. ואם לא יהיה כאן הממשכן, יעשו מכר ע״ג המשכונה בדיניהם. וכן לעשות צודא״ק בדיניהם. וכן השותפים בקרקע, יודו זה לזה עאקד לאיקרא״ר. וכן השוכר הקרקע, יודה לו שכירות בדיניהם, וכופין ע׳׳כ האמור.
נ״ג. עוד תקנו החכמים השלמים הקדמונים נ״נ זכר כולם לברכה, לתועלת ב״ח. להיות שכמה אנשים ונשים, ממשכנים קרקעותיהם, או מוכרין אותם לישראל. וקצת הם עושים בערמה, לכתוב עליהם קצת עאקוד בערכאות הגוים, לגוים אלמים, וכדומה. וקצתם הם עליהם חובות באמת, ובדיני או״ה, אם יוציא הישראלי שום משכונה שיש בידו בעדי ישראל או המכירה, לא שוה כלום לפני השופט שלהם. ונמצא ב״ח מפסיד את חובו, לכן תקנו החכמים השלמים ז״ל, שכל משכונה או מכירה, שתעשה בסופרי ישראל, אף אם לא היה תנאי ביניהם שיעשה לו כמוה בערכאותיהם של גוים, עכ״ז מחוייב הוא מכח התקנה, שיודה לו משכונה או מכירה אחרת כמוה בעש״ג. ולשיכתוב המשכונה הממשכן בעש״ג, מלבד שיכתוב הסופר בשטר המשכונה, שהמשכונה הכתובה בדיננו, והמשכונה הנעשית בערכאותיהם, הכל דבר אחד. ועכ״ז ישלישוה ביד נאמן, וכשיכלה הזמן הכתוב בה, יחדש אותה הממשכן הנז׳, הן איש הן אשה. ואם לא היה מצוי הממשכן הנז', או הממשכנת הנז׳, אם יראה לשליש או לב״ד, אשר יהיו בימים ההם, שיעשו מכר ע״ג המשכונה בדיני או״ה, הטוב בעיניהם יעשו. ותהיה מונחת ביד שליש, או ביד ב״ד, לענין אם יצאו ב״ח גוים על הישראלי הממשכן, יותן האלעק״ד הנזכר ליד נאמן, להראותו להשופט לעשות בו משפט דתם. וכל זה יובן בעק״ד המשכונה, או בעק״ד המכירה, שנעשה להבטחת המשכונה. אמנם במכר גמור יטול האלעק״ד הנזכר, הלוקח הנז׳, ואם לא ירצה הממשכן, או המוכר, להודות עאק׳׳ד בעש״ג, יאסר בבית הסוהר, ולא יצא משם יומם ולילה ולא בשבתות וי״ט, עד שיודה העק״ד הנז׳. זהו מה שתקנו החכמים השלמים נוחי נפש, זכר כולם לברכה.
וגם אנחנו זה כמה ימים ושנים, הלכנו בעקבותיהם, וראינו ג״כ להוסיף על התקנה המי, שכל מי שיאמר לחתנו שיודה צודא״ק בעש״ג, אף אם לא היה תנאי ביניהם בשעת השידוכין. אם החתן גברא אלמא ומוכן לצאת מהיבשה אל הים הגדול, לפי ראות ב״ד אשר יהיו בימים ההם, אף אם יהיה נשוי, אם יתברר לב״ד באמתלאות מוכיחות שהוא פוער פיו לבלי חוק, ורוצה לצאת לתרבות רעה, יש בידם לכופו עד שיעשה הצודא״ק הנז׳, ולתתו ביד שליש. וגם כן אם יהיו שותפים אחים, או שאר אנשים, בקרקע א׳, ויאמר א׳ לחבירו שיודה לו שטר הודאה בעש״ג על הדרך הנז׳.
נ״ד. עוד תקננו, שהמשכיר קרקע לחבירו, וחושש המשכיר שמא היום או מחר יקום השוכר עליו כאריה, או בע״ח של השוכר הנז׳ מאו ׳ה, ויאמרו שהקרקע הוא של השוכר, יען שהוא דר בו. ומטי היזקא למשכיר, דבעי למיחת לדינא ודיינא דילהו. לכן תקננו ג״כ אנו החתומים, שאם יראה לב״ד אשר יהיו בימים ההם, שיכתוב עליו השוכר עאקד בערכאותיהם מהשכירות. שמחוייב השוכר לעשות כן, ואם לא יאבה לעצת ב״ד ולמאמרם, יצא יצא אף בימי החורף. ולקיים כל דבר. ח״פ בעישור אחרון לשבט, שנת ויבוא בגש״ם לנו לפ״ק פה העירה פ׳אס יע״א.
נ״ה. עוד הוספנו אנו החתומים בתקנה הנז׳, ששום בר ישראל אשר ימשכן שום קרקע לחבירו, ויודה לו משכונה בעש״ג, וידור בו בעל הקרקע. שצריך לכתוב לו שטר שכירות בערכאות על הזולת, לא על בעל הקרקע. שכפי דתם, אם לא יהיה עאקד שכירות על הזולת ביד הממשכן, וידור בו בעל הקרקע, תבטל האליחאזאר שביד בעל המשכונה. ולכן תקננו ג״ב התקנה תוספת זה. ולראיה ח״פ בזמן הנ״ל וקיים שנית. וחתום הרב כמוהר״ר יהודה עוזיאל זלה״ה.
וס״ל כתוב ומ״ש בעשיית הצודאק, סכום הצודאק יובן לפי ראות ב״ד אשר יהיו בימים ההם. ולראיה ח״פ. וחתומים הרבנים כמהר״ר סעדיה ן׳ רבוח זלה״ה, וכמהר״ר יצחק אבן צור זלה״ה, וכמהר״ר שמואל ן׳ דנאן זלה״ה.
ניסן שס״ג
Ya Qalbi Khali L'hal / Mon Coer Tu As Changé يا قلبي خلّي الحال – Mon Coer Tu As Changé – ريمون رمتني
Ya Qalbi Khali L'hal / Mon Coer Tu As Changé / Rimon Rametni – Hommage à Salim Halali
ירושלים של זהב —אותן מילים, לחן אנדלוסי…..אמיל זריהן….
ירושלים של זהב —אותן מילים, מנגינה אנדלוסית…..
قصيدة الكاوي نظم الشيخ بوعزة الدريبكي
|
قصيدة الكاوي نظم الشيخ بوعزة الدريبكي مبيت ثنائي
القسم الأول أنـَا الكـَاوي بـْكـَيْ مَخـْفي جَرْحِي فـَالذَّاتْ ما بـْرَى لِي
يـَحـْياوْ حـَتـَّى يْهـَوْلـُوني وَنـْعـُودْ نـْسَاهـَرْ اللـّْيـَالـِي
اجْراحْ الـْهِيجْ وُ الغـْرامْ وُغيوانْ الشَّاطـْنـَاتْ بَالي
بـِهُمْ مَشـْطـُونْ كيفْ رادْ وقدّرْ نَعْمْ الغْني العـَالـِي
لا زَلـْتْ مْلازْمْ الصَّبَرْ صَبْري صَبـْرْ العيسْ فـَاللـْيَالي
عَذْرونِي يَا اهْلـِي وُلاشْ تـْلـُومُونِي هَكـْذَا فـْحَالِي القسم الثاني
تـَارَا مُولْ الغـْرامْ تـَايَهْ تـَارا حَالـُو يْعُودْ سَالي
الغْرَامْ امْصِيبْتـُو امْصِيبَا اًصْغَى يَا لايْمِي اصْغَى لِي
الـَغْرامْ طَوَّعْ السْلاطـَنْ لاسِيَّمَا اللـِّي بْحَالي
طوَّعْ كِسْرى عْلـَى نـْصَالـُو وَمَا قـَاسَى مْعَ لـَهْلالـِي
عَذْرونِي يَا اهْلـِي وُلاشْ تـْلـُومُونِي هَكـْذَا فـْحَالِي
القسم الثالث
هَذا حَالي مْعَ الهْوَى مَنْ صَغـْرِي مَوْلـُوعْ بَالغـْوَالي
وِلـَى نَجْبَرْ هَلْ الفـَنّْ بْحالِي يَسْتـَحْسْنـُو اقـْوَالي
وِلـَى نَجْبَرَ هَلْ اللـُّومْ يْلـُومُو وِيبَطـْلـُو اشـْغـَالي
لامُوني فِي افـْعَايـْلي وفـَْعَلـْهُمْ عَدَّا عْلـَى افـْعَالي
عَذْرونِي يَا اهْلـِي وُلاشْ تـْلـُومُونِي هَكـْذَا فـْحَالِي
القسم الرابع
عَارَفْ تـَحْقيقْ سيرْتي مَا نَبْغـَضْ انـْسَانْ مَا نـْبَالي
قـَابَضْ وَقْرِي وُكـَنـْسَاعَفْ لـَغـْرامْ اللـِّي في ادْخـَالي
لـُولـَى لـَغـْرامْ مَا نْخـَمَّمْ وَلا نـَسْهَى عْلـَى اشـْغـَالي
ايْذُوقْ الحُبّْ غيرْ مَرَّا وُلا يَجْبَرْ ليهْ وَالي
عَذْرونِي يَا اهْلـِي وُلاشْ تـْلـُومُونِي هَكـْذَا فـْحَالِي
القسم الخامس
مَلـْكـُوني بَالبْهَا لاحُو ليـَّا جَفـْني عَلْ المَالي
هُمَا هُمَا اللـِّي سْبَابْ هْوَايَا هُمَا دْوَا عْلالي
هُمَا هُمَا رَاحْتي فـَالدَّنـْيَا هُمَا رَاسْ مَالي
أرَى مَنْ لايْحَبْهُمْ وَريوَهْ لِيَّا وُيَا امْثـَالي
عَذْرونِي يَا اهْلـِي وُلاشْ تـْلـُومُونِي هَكـْذَا فـْحَالِي
القسم السادس
طـَايَعْ لِهُمْ فِي زْمَانِي ولـْقَـَحْ غـُصْني زْيانْ حَالي
زَرْتـُو وُ رْويتْ مَنْ مْدَادُو وعْمَرْ جَبْحي وعَادْ مَالي
يَا حفـَّاظي رْوَى عـْلِيَّ وَلـْغي لـَجْحُودْ لا تـْبَالي
بَيَّنْ اسْمي فِي احْرُوفْ أبَجَدْ يَا مَنْ صْغَى اقـْوالي
نَطـْلـَبْ مَنْ لايْنـَامْ مُولْ القُدْرَا مَنْ لا خـْفـَاهْ حَالي
عَذْرونِي يَا اهْلـِي وُلاشْ تـْلـُومُونِي هَكـْذَا فـْحَالِي |