המשפט העברי קהילות מרו- מ.עמר

טופס תקנה שהמוכר קרקעותיו ולא סלקה האשה שעבוד כתובתה מהם, או יש ב״ח עליו ורוצה לגרשה שידירנה הנאה.

נ״א.

עוד תקנו החכמים השלמים מהם נ״נ ז״ל, ומהם אשר הם חיים עדנה אל יחסר המזג, על ענין הלוה שמכר קרקעותיו ואח״כ גירש את אשתו. עם היות שמן הדין גובה מן הלקוחות, ואינו צריך הבעל להדירה הנאה. דלא אמרינן שצריך הבעל שידירנה הנאה, זולת בערב דכתובה, ואם לא היה הבן ת׳׳ח, וגם כן לגבי הקדש. אמנם בענין הלקוחות, אין צריך להדירה. כמפורש בדברי עמודי ההוראה, ה׳׳ה הרי׳׳ף והרמב״ם והרא״ש זלה״ה, ועיין בלבוש הבוץ ס׳ ק״ב סעיף! ז׳ ח׳. ובראות החכמים השלמים, דבכל יום ויום הרבה מן האנשים הם עושים תחבולות והברחות, על הלקוחות, ועל בעלי חובות, לגרש נשותיהם, ואח״כ מחזירין אותן. לכן תקנו תקנה הגונה וישרה, שהבעל אם יגרש את אשתו כשמכר קרקעותיו קודם, ולא סלקה האשה שעבוד כתובתה מעליהם, או אם יש עליו בעלי חובות, אף אם יהיו מאוחרין, צריך שידירנה הנאה שלא להחזירה עד יפרע ללוקח ולב״ח. ועם היות ששמענו שהחכמים השלמים הקדמונים נ׳׳נ ז״ל, תקנו תקנה זו הנז', קיימנו אותה אנו החתומים בחדש ׳אני ׳לדודי ׳ודודי ׳לי, בשנת ומוצא שפתי לא אשנ״ה ליצירה פה פ׳אס יע״א, ולקיים כל דבר כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, וכדי שלא יפסידו הלקוחות וב״ח. ח״פ בעישור אחרון לשבט שנת ה׳ צבאות יג״ו עלינו אכי״ר, ושריר ובריר ובהיר וקיים. וחתו׳ עליה החכמים השלמים, הרבנים המובהקים, כמוהר׳׳ר יהודה עוזיאל, וכמוהר״ר סעדיה ן׳ רבוח, וכמוהר״ר יצחק אבן צור, וכמוהר׳׳ר שמואל אבן דנאן זלה״ה.

שבט שס״ג -1603

נ״ב.

טופס תקנה, שכל משכונה או מכירה, העשויה ע״י סופרי ישראל, שצריך שתעשה  ג״כ בערכאות. ויכתוב הסופר שהיא היא, וישלישוה ביד נאמן. וככלות הזמן, יחדש אותה בדיניהם. ואם לא יהיה כאן הממשכן, יעשו מכר ע״ג המשכונה בדיניהם. וכן לעשות צודא״ק בדיניהם. וכן השותפים בקרקע, יודו זה לזה עאקד לאיקרא״ר. וכן השוכר הקרקע, יודה לו שכירות בדיניהם, וכופין ע׳׳כ האמור.

נ״ג. עוד תקנו החכמים השלמים הקדמונים נ״נ זכר כולם לברכה, לתועלת ב״ח. להיות שכמה אנשים ונשים, ממשכנים קרקעותיהם, או מוכרין אותם לישראל. וקצת הם עושים בערמה, לכתוב עליהם קצת עאקוד בערכאות הגוים, לגוים אלמים, וכדומה. וקצתם הם עליהם חובות באמת, ובדיני או״ה, אם יוציא הישראלי שום משכונה שיש בידו בעדי ישראל או המכירה, לא שוה כלום לפני השופט שלהם. ונמצא ב״ח מפסיד את חובו, לכן תקנו החכמים השלמים ז״ל, שכל משכונה או מכירה, שתעשה בסופרי ישראל, אף אם לא היה תנאי ביניהם שיעשה לו כמוה בערכאותיהם של גוים, עכ״ז מחוייב הוא מכח התקנה, שיודה לו משכונה או מכירה אחרת כמוה בעש״ג. ולשיכתוב המשכונה הממשכן בעש״ג, מלבד שיכתוב הסופר בשטר המשכונה, שהמשכונה הכתובה בדיננו, והמשכונה הנעשית בערכאותיהם, הכל דבר אחד. ועכ״ז ישלישוה ביד נאמן, וכשיכלה הזמן הכתוב בה, יחדש אותה הממשכן הנז׳, הן איש הן אשה. ואם לא היה מצוי הממשכן הנז', או הממשכנת הנז׳, אם יראה לשליש או לב״ד, אשר יהיו בימים ההם, שיעשו מכר ע״ג המשכונה בדיני או״ה, הטוב בעיניהם יעשו. ותהיה מונחת ביד שליש, או ביד ב״ד, לענין אם יצאו ב״ח גוים על הישראלי הממשכן, יותן האלעק״ד הנזכר ליד נאמן, להראותו להשופט לעשות בו משפט דתם. וכל זה יובן בעק״ד המשכונה, או בעק״ד המכירה, שנעשה להבטחת המשכונה. אמנם במכר גמור יטול האלעק״ד הנזכר, הלוקח הנז׳, ואם לא ירצה הממשכן, או המוכר, להודות עאק׳׳ד בעש״ג, יאסר בבית הסוהר, ולא יצא משם יומם ולילה ולא בשבתות וי״ט, עד שיודה העק״ד הנז׳. זהו מה שתקנו החכמים השלמים נוחי נפש, זכר כולם לברכה.

וגם אנחנו זה כמה ימים ושנים, הלכנו בעקבותיהם, וראינו ג״כ להוסיף על התקנה המי, שכל מי שיאמר לחתנו שיודה צודא״ק בעש״ג, אף אם לא היה תנאי ביניהם בשעת השידוכין. אם החתן גברא אלמא ומוכן לצאת מהיבשה אל הים הגדול, לפי ראות ב״ד אשר יהיו בימים ההם, אף אם יהיה נשוי, אם יתברר לב״ד באמתלאות מוכיחות שהוא פוער פיו לבלי חוק, ורוצה לצאת לתרבות רעה, יש בידם לכופו עד שיעשה הצודא״ק הנז׳, ולתתו ביד שליש. וגם כן אם יהיו שותפים אחים, או שאר אנשים, בקרקע א׳, ויאמר א׳ לחבירו שיודה לו שטר הודאה בעש״ג על הדרך הנז׳.

נ״ד. עוד תקננו, שהמשכיר קרקע לחבירו, וחושש המשכיר שמא היום או מחר יקום השוכר עליו כאריה, או בע״ח של השוכר הנז׳ מאו ׳ה, ויאמרו שהקרקע הוא של השוכר, יען שהוא דר בו. ומטי היזקא למשכיר, דבעי למיחת לדינא ודיינא דילהו. לכן תקננו ג״כ אנו החתומים, שאם יראה לב״ד אשר יהיו בימים ההם, שיכתוב עליו השוכר עאקד בערכאותיהם מהשכירות. שמחוייב השוכר לעשות כן, ואם לא יאבה לעצת ב״ד ולמאמרם, יצא יצא אף בימי החורף. ולקיים כל דבר. ח״פ בעישור אחרון לשבט, שנת ויבוא בגש״ם לנו לפ״ק פה העירה פ׳אס יע״א.

נ״ה. עוד הוספנו אנו החתומים בתקנה הנז׳, ששום בר ישראל אשר ימשכן שום קרקע לחבירו, ויודה לו משכונה בעש״ג, וידור בו בעל הקרקע. שצריך לכתוב לו שטר שכירות בערכאות על הזולת, לא על בעל הקרקע. שכפי דתם, אם לא יהיה עאקד שכירות על הזולת ביד הממשכן, וידור בו בעל הקרקע, תבטל האליחאזאר שביד בעל המשכונה. ולכן תקננו ג״ב התקנה תוספת זה. ולראיה ח״פ בזמן הנ״ל וקיים שנית. וחתום הרב כמוהר״ר יהודה עוזיאל זלה״ה.

וס״ל כתוב ומ״ש בעשיית הצודאק, סכום הצודאק יובן לפי ראות ב״ד אשר יהיו בימים ההם. ולראיה ח״פ. וחתומים הרבנים כמהר״ר סעדיה ן׳ רבוח זלה״ה, וכמהר״ר יצחק אבן צור זלה״ה, וכמהר״ר שמואל ן׳ דנאן זלה״ה.

ניסן שס״ג