טופס תקנת ב״ד להרחקה מהרבית.

פ ׳ו. בהיותינו מקובצים בב״ה הי״ג, של הנגיד המעולה הה״ר יעקב רותי יצ״ו, לשאת ולתת בתיקון בקיעי עירנו, ראינו להרים מכשול מדרך עם ה׳, בענין הרבית שנהגו קצת יחידים לקבל מבני ברית אשר לא כדת, משכונות קרקע שעושים מהם לזכות יתומים, ומהם כפי משכנתא דסורא, ובשעת מעשה מקבלים שוכר שיתחייב בשכירות המשכנתא ההיא, סך קצוב בכ״ח כל ימי משך המשכונא. וגם מקבלים פודה שיתחייב בפדיון המשכונה לזמן קצוב, ולפעמים מקבלים משכון להבטחת המעות של הפודה, או של בעל הקרקע. באופן דמוכחא מילתא שמתחילה בקום עשה מלוים מעותיהם ברבית, ולפעמים מתחייבים השוכרים לתת בשכירות המדור הממושכן, יותר ממה ששוה המדור ההוא בשכירות, לפי העת והזמן. ועם היות דקיי״ל אין אונאה בקרקעות, ראינו שאינם מתחייבים בשכירות ההוא, כי אם בבחינת המעות, ועושים קצבה לרבית בעד סכום המעות לפי רובם או לפי מיעוטם, ולא בבחינת שכירות המדור.

אי לזאת, ראינו לתקן שמהיום הזה והלאה, לא תעשינה ידיהם של בני ברית תושיה בענין הנז', זולת מי שימשכן קרקע לחברו, יטפל בו בעל המעות לשכון בו, או להשכירו, בכדי דמיו, לפי ראות שמאי הקהלות, שכירות המדור ההוא לפי העת והזמן. ומי שיתחייב בשכירות יותר משומת השמאין. אנו מפקיעין זכות בעל המעות מאותו עודף, הפקעה גמורה. וגם ראינו לתקן, שלא יקבל בעל המעות המשכונה להבטחת משך השכירות אפי׳ בכדי שומתו, לא מהשוכר ולא מבעל הקרקע בעד השוכר. אמנם להבטחת הקרן, רשאי לקבל משכון מהפודה או מבעל הקרקע. כל זה ראינו לתקן להבא אמנם השטרות העשוים כבר, ישארו בתוקפם וגבורתם, כי לא הפקענו זכות בעליהן ממ״ש בהן. ולראיה שכך הסכמנו ותקננו להבא, ח״פ בר״ח סיון שנת שכ״ל טו״ב לכל עושיהם לפ״ק. נאם דייני העירה פ׳אס יע׳׳א, וקיים. ע״כ טופס מוגה מהתורף אות באות, תיבה בתיבה, וחתומים עליו החכמים השלמים, הה״ר שמואל אבן דנאן ז״ל, והה״ר וידאל הצרפתי ז״ל, והה״ר אהרן אבן חיים ז״ל, והה״ר יצחק אבן זמירו ז״ל, והה״ר ישעיה בקיש ז״ל, והה״ר שמואל אבן חביב ז״ל והה״ר יחייא בירדוגו ז״ל, והה״ר שאול סרירו ז״ל, והכרנו חתימת ידם, ולראיה ח״פ במעמד ב״ד הצדק בעישור לחדש אדר שנת תצ״ד לפ״ק וקיים.

אמר הכותב ראיתי לסמוך לתקנה זו שו״ת דשייכא לה, כדי שלא יצטרך הקורא לשוטט בעיניו על הכתב.

פ״ז. נשאול נשאלנו אנחנו אלה פה ב״ד החתו׳ על דבר המשכונות הנהוגות ליעשות בנכסי יתומים במשכנתא דסורא, ובהעמדת שוכר לפרוע ליתום סך קצוב בכ״ח, מה המנהג הזה ומה טעם יש בו, ועל מה אדני ההיתר הוטבעו בו מדברי הפוסקים ז״ל, להציל מפח יקוש, ולבטל ולהשבית לתא דרבית

תשובה. עם היות שבא בדברי השואל שהמשכונות הנהוגות בנכסי יתומים, הם במשכנתא דסורא, אנו לא ראינו מי שנהג כן, רק המנהג הפשוט במדינה זו מימי עולם ושנים קדמוניות, הוא שקונים מהלוה בק״ס, איך קבל מנכסי היתום סך כך וכך, ומשכן ביד אפוטרופוס היתומים קרקע פ׳ עד חדש ימים תוך החדש לא יפדה, ואח״ך יפדה כל אימת שידרש עכ״פ, ומשכונה זו בניכוי פש״ן בכ״ח ולא כדסורא. ומעמיד שוכר כנז״ל, והיו מתעסקים בזה אנשים גדולים בחכמה ובמנין, ולית מאן דחש ליה עד זה היום, כשנה וחצי שנתקבצנו לשאת ולתת בענייני תיקון בקיעי עירנו, וראינו כי פשה הנגע עד שגם הבעלי הבתים התירו דבר זה לעצמם, להערים ולעשות משכונה בהעמדת שוכר המתחייב להם בשכירותם, אלא שהבעלי בתים היו עושים במשכנתא דסורא. ובכן נשאנו ונתננו בדבר, וראינו שגמרא ערוכה היא, דלית הלכתא כחבירי נרשאי, דהיינו שממשכן שדהו למלוה, וחוזר והוכרה ממנו הלוה עצמו. ונחלקו בזה הפוסקים ז״ל, דלרש״י והרי״ף הוי רבית קצוצה. אבל הרמב׳׳ם בפ׳׳ה ממלוה ולוה כתב דלא הוי אלא הערמת רבית, ואפי׳ אבק ליכא, והרא״ש כתב בכלל צ״א סימן ג׳ דלא הוי רבית קצוצה, אבל לכתחילה יש לאוסרו. ועם היות שלא נתברר בדברי הרא״ש, אי משום אבק נגע בה, או הערמה לבד, כהרמב״ם. הדעת נוטה דמשום אב״ר נגע בה, וכן הוזכר בלשון הב״י סי׳ קס״ד. וכתב הב״י בסי׳ הנז׳ בשם תלמידי הרשב״א, דאי אפסיקא אחר שרי, וסיים בה בבדק הבית בשם הריטב״א, ושכן קבל מרבו הרב ז״ל, דאפי׳ לא נחית לה מלוה כלל שרי, עוד כתב הב״י אהא דתלמידי רשב״א וז״ל, מכאן משמע דס״ל לתלמידי רשב״א דלאו רבית קצוצה היא, דאי ר״ק היא כי אפסיקה אחר הוה סגי לאפוקה מר״ק, אבל אכתי אבק רבית הוי וכו'. וסיים בבד״ה דמשכנתא אי אפסיקא אחר שרי לכ״ע. א״ב זכינו לדין דהני משכונות דידן, דעבדינן בנכסי יתומים, משרא שרו. לא מבעייא להרמב״ם והרא״ש, דס״ל דבשאר משכונות כי הני, דלאו במשכנתא דסורא, כי אחכרה ליה לדידיה לא הוי ר״ק, אלא או הערמה או אבק, והם ב׳ מעמודי הוראה. והו״ל רבים לגבי הרי״ף ז״ל העמוד הג׳, שרגיל מוהריק״א ז״ל לפסוק כתרי מנייהו, דודאי לדידהו בנדון דידן, ליכא שום צד איסור, כיון דאפסיקינהו אפי׳ אבק ליכא, כדכתב הב״י אהא דתלמידי רשב״א. אלא אפי׳ לרש״י והרי״ף, דס״ל בשאר משכונות כי הני, דכי אחכירה לדידיה הוי ר״ק. אפי״ה השתא דנהגינן לאפסוקינהו אחר אפיקנהו מר״ק, וליכא אלאץאבק, דשרי לכתחילה בנכסי יתומים. כדאיתא בסי׳ ק״ס.

אכן במשכנתא דסורא ואפסיקה אחר, שהוא מה שנהגו הבעלי בתים לעשות כג״ל, מן הדין שרי לכ״ע. דהא אפי׳ לרש״י וסיעתו דאמרן דהוי ר״ק כי לא אפסיקה אחר, או אבק כי אפסיקה, לא אמרן אלא בשאר משכונות, אבל משכנתא דסורא ואפסיקא אחר, אפי' אבק ליכא. וכדסיים בה בב״ה כנ״ל דשרי לכ״ע. אמנם ראה ראינו תקנה לקדמונינו נ״נ ז״ל, בשנת שכ״ל טו״ב הנז׳ מע״ל דשדו בה נרגא, מחמת שעושים קצבה לשכירות, כפי סכום המעות אם רב ואם מעט. ולכן גזרו שכל הממשכן קרקע לחבירו, יטפל בו לדור בו או להשכירו בכדי דמיו יע״ש. ובכן הלכנו בעקבותיהם וגזרנו על הבעלי בתים לבל יתעסקו בזה עוד, וכרוזא קרי בחיל בכל הבתי כנסיות, וגם הסופרים הזהרנום על ככה, והרי הם מצווים ועומדים לבל יכתבו שטר בעניו זה עוד לבעלי בתים. אמנם בענין נכסי יתומים לא גזרנו, יען ראינו שגם קדמונינו ז״ל אחר זמן התקנה הנז׳, נשארו נוהגים כן. ומהם נמשך המנהג לדורנו זה, והתעסקו בזה גדולים כנ״ל, ואין פוצה פה ואין מצפצף.

אמנם ראינו לחדש בה דבר עכ״פ, והוא דאע׳׳ג דהבאנו לעיל דברי ריטב״א, שהביא בב״ה דבי אפסיקה אחר אפי׳ לה מלוה כלל שרי. ראינו שהרב ט״ז שהוא אחרון כתב, דדוקא כי אחזיק בה מלוה הוא דשרי. וא״ב נראה לכאורה דלדידיה הני משכונות דידן דעבדינן בנכסי יתמי, שאין האפוטרופוס מחזיק בהם אין להתיר. אכן אחר העיון, הדבר ברור דהפוסקים הנז׳ לא מיירי, אלא בהלווהו על שדהו ולא קנו ממנו בק״ס, שהוא ממשכנה לו. ומטעמא דאמרו בגמ׳ אימת קנייה, דהדר לקנייה. אבל בנ״ד שקונין מבעל הקרקע בק״ס, שהוא ממשכנו ביד האפוטרופוס, הרי האפוטרופוס קנייה בק״ס, שהוא א׳ מדרכי ההקנאה, דקרקע נקנה בכסף, ובשטר ובחזקה, ובק״ס כדאיתא בח״מ סימן ק״ן והו״ל בהחזיק בה. אכן לחזור הוא ולהקנותה לשוכר, צונו לסופרים שיקנו ג״כ מאפוטרופוס בק״ס, שמשכיר הקרקע ההוא לשוכר, דהשתא קנייה נמי שוכר בק ׳ס, ואזי יקנו מהשוכר בק״ס, שהוא מתחייב לפרוע השכירות לאפוטרופוס, וגם בכח הקנין יחזור וישכירנו לבעל הקרקע להקנותו לו, או יקנהו לו בחזקה, אם הוא דר בו ויחזור בעל הקרקע, ויתחייב לפרוע השכירות לשוכר ראשון. זהו מה שנראה בעינינו, וצור ישראל ינחנו בדרך אמת. נאם החותמים בר״ח חשון שנת יבוא דודי לגנו ויאכל פרי מגדי״ו, לפרט המאה החמישי מהאלף הששי, דייני ק״ק פ׳אס יע״א עכ״ל. וחתומים הרבנים המובהקים, כמוה״ר וידאל הצרפתי ז״ל, וכמוהר״ר יהודה ן׳ עטר ז״ל, וכמוהר״ר שמואל הצרפתי ז״ל, ונתקיימו לנו חתימותיהם כראוי.

המשפט העברי בקהילות מרוקו-ספר התקנות-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי- טופס תקנת ב״ד להרחקה מהרבית.

טופס תקנה על ענין המס

פ״ח. בהיותינו אנו החתומים מקובצים עם אנשי המעמד יצ״ו, ועם הנגיד המעולה ה״ר יעקב רותי יצ״ו, בפרדס הנגיד המעולה הה״ר אברהם רותי ז״ל, ביום שבת קדש בפ׳ מה טובו אהליך יעקב, שנת חיים לפ״ק. נשאנו ונתננו בענין צרכי הקהלות, קהלות הקדש קהלות פ׳אס יצ״ו. וראינו עון גדול בינותינו, שעל דבר המס מלאה הארץ חמס, הרבה בעלי בתים ירדו מנכסיהם ונדלדלו, והרבה יש לאל ידם לתת המס ככל היהודים, והנם נתלים באלי הארץ גוים אלמים, ופוערים פיהם לבלי חק, לבלתי שאת משא מלך ושרים, המוטל על כל בר ישראל, ועברו תורות וחלפו חק, ולא ידעו ולא יבינו כי טח מראות עיניהם, שאחד מד׳ דברים שנכסי בעלי בתים יורדים לטמיון, הוא שפורקין עול מעליהם, ומעמיסים על חבריהם, ומלבד כל זה, מצאנו ראינו כתוב בספר הזוהר הקדוש בר״מ פ׳ בהעלותך דף קנ״ג וזי־׳ל.

ובגלותא בתראה לית מיתה אלא עוני, ועני חשוב כמת. לקיים בהון ׳והשארתי בך עם עני ודל״, וחסו בשם ה׳ לאתקיימא בהון "ואת עם עני תושיע״, ואלין עתירין דאשתארו, יתקיים בהון ״נרפים אתם נרפים״. נרפים הם באורייתא, נרפים הם למעבד טיבו עם בעלי אורייתא, ואנשי חיל המסובבים מעיר לעיר ולא יחוננו, ונרפים הם בכובד המס, דאיתימא כבדין אינון בכובד המס, ולא עבדין טיבו. בגין דא ״תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה״, דכובד המס עלייהו, ״ואל ישעו בדברי שקר״. דאינון משקרין ואמרין דכובד המס עלייהו, בגין דלא יעבדון טיבו, אינון משקרין במלולייהו.

נראה מזה שכל מיני הפסד שבא לבעלי בתים העשירים שבזמן הזה, אינו אלא ממיעוט צדקה וגזל המס, וצאו וראו מי׳ש מחבר אחרון בס׳ סאה סילת, וכמה בני אדם חלושי הכה וכו', ואין להם פרנסה ויש להם טפול גדול, שופכים דמם ומביאים אל המס חלקם חלבם דמם, ונקראים המעות דמים לפי שנוגעים עד הדם. והעשיר הבליעל והנבל אשר אמר בלבו אין אלהים, וירצה למלאת ביתו משוד עניים מאנקת אביונים, כדי להקל עולו. ולהכביד על היתומים והאלמנות, הנה זה מחלל שם שמים בפרהסיא, ותגלה רעתו בקהל, ואין לתמוה איך לא נפקד על החוטא בזה לשעה, ואיך לא יענש מיד׳ ואיך לא תבלענו הארץ מתחתיו.

אל תתמה על החפץ, לפי שאין מדותיו של הקב״ה למהר נקמתו, שאין ראוי זה אלא לבשר ודם, שהוא מתיירא כי יברח אויבו ממנו. אבל הקב״ה אינו ירא שיברח ממנו, וגם אי אפשר ליסתר מפניו, וגם אם יהיו כל ימי חייו ימי שלוה ומיתתו בנחת, הנה הוא מזומן להנקם ממנו נקמה עצומה, כענין שכתוב ״ולהט אותם היום הבא אשר לא יעזב להם שורש וענף״. ויהיה ענש לעולם הבא, ותהיה מדת הדין מתוחה כנגדו להיות נידון באש לא נופח, ומי שעבר על גזל המס הרי זה חלל השם. ובראותינו אנו החתומים צרת הקהלות הקדושות יצ״ו ותוקן המסים והארנוניות אשר בכל יום ויום, צרות רבות ורעות מתחדשות עלינו בכל יום, וראש הצדקות שבעולם היא נתינת המס, יען שהיא מעמדת הדת ופנותיה להתיר פס, ולתת לצרים הצוררים. ולסגור פיפיות השוטנים עלינו תמיד לבלע נחלת ה', ובתת להם המסים וארנוניות, אנו חותמין פי שוטנים מלהשטין עלינו, ולכן לראותינו אנו החתומים את כל זאת, ולבלתי יהיה עוז המס עלינו לפוקה ולמכשול ולמזכיר עון, ראינו לתקן המעוות כפי יכולתינו בהסכמת ועצת אנשי המעמד והנגיד המעולה יצ״ו, שיבחרו מכל מלאכה ג׳ אנשים יראי אלהים, והם יחקרו וידרשו בפנקס המם ויאמרו מה שראוי לכל א׳ לתת, ועל פיהם עם ממוני הקהל יצ״ו, יכתב כל א׳ בפנקס ויתן מה שגזרו עליו האנשים הנז׳, ואם יברר שום א׳ שהם טועים בו טעות מפורסם, עליהם לחקור עוד בדבר הזה ולהשיבו תשובה נכונה, וכל מי שיכתב בפנקס הקהל יצ״ו, ולא יתן מה שפסקו עליו הממונים הנז׳, ואנשי מלאכתו כנז׳. מלבד שידוע ידע שאנו מחרימין ומנדין אותו, בכל אלות הכתובות בספר תורת מרע"ה, ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה, ומחה ה׳ את שמו מתחת השמים, והבדילו ה׳ לרעה. עכ״ז ידוע ידע שאנחנו החתומים קבלנו עלינו בנדר, ששום אחד ממנו לא יתעסק בקבורתו, ולא בהקפתו ולא בפקידותיו, ונושאי המטה גם הם לא ישאוהו עד יפרעו יורשיו כל מה שעלה עליו מן המס, מיום שהביא ענאייא עד יום מותו. ומה שנדרנו אנו החתומים, מלבד מה שעלה בדעתינו בתחילה שהוא דרך עונש, ויכולין אנו לעשות יותר מזה כפי הוראת שעה, אן אמנה לאח״ך מצאנו ראינו שהביא הרב הגדול מהרי״ק ז״ל בטור י״ד בהלכות קבורה במחודשים, בשם נמוקי יוסף ז״ל, שכתב בסוף מם׳ מ׳׳ק, הפורשים מן הצבור שאינם רוצים להצטער בצערן של צבור, ולשאת את משאם במסים וארנוניות, אין מתעסקים במותם להתבטל ממלאכתם, ולבער ולהתם עושי רשעה, הננו אנו החתומים נותנים רשות להנגיד המעולה יצ״ו, למוסרו ביד המלכות יר״ה, לענשו בגופו ובממונו. ובזה הקב״ה ירחם על עמו, ויאמר די לצרותינו וצרות עמו ישראל בכל מקום שהם, ויקיים מאמר הנביא ״תחת הנחשת אביא זהב וכו׳״ ובנדוי הזה ובהסכמה הזאת, לא נכנסו היהודים משרתי אדונינו המלך יר׳׳ה.

יען ראינו שרובם אין לאל ידם לתת המם מפני עוניים, והנשארים הוא ראוי גם כן לשאת להם פנים, שהם משרתי אדונינו המלך יר׳׳ה. וההסכמה הנז׳ קראו אותה החכמים השלמים יצ׳׳ו, ביום ש׳׳ק בפ^׳ ולא תהיה עדת ה׳ כצאן אשר אין להם רועה, משנת עץ חיי״ם היא למחזיקים בה לפ׳׳ק פה העירה פ׳אס יע׳׳א, וקיים עכ״ן התקנה הנז׳, וחתומים עליה החכם השלם כה״ר שמואל אבן דנאן ז״ל, והחכם השלם הה״ר שאול סרירו ז׳׳ל, ורווחא שבק לרבנן דקשישי מיניה, והגהנו טופס זה מהתורף ונמצא על נכון, ונתאמתו לנו חתימות החכמים הנז ז׳׳ל, ולראיה ח״פ וקיים. וחתומים כה׳׳ר יצחק הצרפתי ז״ל, וכמוה״ר יעקב אבן צור ז״ל ונתקיימו לנו חתימותיהם, ומן הצד כתוב בכתב יד הרב הגדול מוהר׳׳ר יעב׳׳ץ ז״ל, וז״ל נזדמן לידי טופס אחר מתקנה זו הובא מתיטוואן יע׳׳א, ושם נאמר שהיו חתומים בה החכמים השלמים מהר׳׳ר יהודה עוזיאל זלה״ה, ומהר׳׳ר אברהם הכהן ז׳׳ל, ומהר׳׳ר סעדיה ן׳ רבוח ז״ל, ומהר״ר שמואל אבן דנאן ז״ל, ומהר״ר יעקב חאג׳יז ז״ל, ומהר׳׳ר וידאל הצרפתי ז״ל, ומהר׳׳ר יחייא בירדוגו ז״ל, ומהר׳׳ר שמואל אבן חביב ז׳׳ל, ומהר״ר ישעיה בקיש ז״ל, ומהר״ר אהרן אבן חיים ז״ל, ומהר׳׳ר יצחק אבן זמרה ז״ל, ומהר׳׳ר שאול סרירו זלה״ה, ונשיא נשיאי הלוי הנגיד הה״ר משה הלוי זלה׳׳ה.

המשפט העברי בקהילות מרוקו-ספר התקנות-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי- טופס תקנה על ענין המס

עמוד 66

טופס תקנה על דבר יוקר המטבעות.

פ״ט. לפי שבששה לשבט שנת חמשת אלפים ושלש מאות וששים וחמש ליצירה,[5365-השס"ה-1605] יצא דבר מלכות מלפני אדונינו המלך יר״ה, וצוה להכריז בכל מדינות מלכותו שהמתקאל של זהב שמשקלו שנים עשרפונדיונים ג׳רביש, שהיה עוכר עד עתה בששה אוקיות, יעבור מכאן ואילך בשבעה אוקיות וחצי מעות, והמעה של כסף שמשקלה שמונה פונדיונים סוסי״ש, שהיתה עוברת עד עתה בשנים עשר פונדיונים, תעבור מכאן ולהבא בט״ו פונדיונים. ובכן רבו קטטות ומריבות בין בני ברית הנושים זה בזה מעות קדומים, שהתובע רוצה לגבות גם העודף שהעדיפו מעותיו שביד הנתבע, והנתבע רוצה ליפטר מהעודף, ובהיותינו מקובצים בב׳׳ה הי׳׳ג, של חכה״ש ה״ר סעדיה ן׳ רבוח יצ״ו, לשאת ולתת בתיקון בקיעי עירנו, ראינו לתקן לפנים משורת הדין לסיבות ידועות לנו, שיש בהם צרכי צבור. שיפטר הנתבע מפרעון העודף שהעדיפו מעות התובע שבידו, הן יהיו מלוה בשטר אעפ״י שיהיה משכון ביד התובע קרקע או טלטל, ואפי׳ כלי כסף וכלי זהב, אין לתובע לגבות מהנתבע שום עודף ממה שהעדיפו מעות, מחמת גזרת המלך יר״ה, שהוקיר המטבעות הנז׳, ואעפ״י שיהיה כתוב בשטר שהודה הנתבע שקבל אוקיות שמשקלם כו״ב פונדיונים, או מתקאלים מזהב שמשקלם כו״ך פונדיונים ממשקל פ׳, אין לתובע לגבות כלום ממה שהעדיפו האוקיות או המתקאלים ההם, מחמת גזירת המלך יר״ה שהוקיר המטבעות. זולת אם יהיה כתוב בשטר בפירוש שנתחייב הנתבע לשלם מה שקבל ממעות הכסף או הזהב במספר ובמשקל, אעפ״י שיוקרו המטבעות ההם בהורמנותא דמלכא, אזי מוטל על הנתבע לשלם גם את העודף שהעדיפו מעות התובע שבידו, ותקנה זו אינה כי אם בשטרי חובות ומשכונות וכתובות שזמנם מאוחר, לכסלו שנת גש״ם לפ״ק. אמנם הקדומים לכסלו הנז׳, לא הפקענו יד בעלי השטרות ההם ממה שתקנו להם רבותינו נ״נ ז״ל, לגבות בהם חמשה פונדיונים מעות עודפות בכל אוקיא, אלא התקנה ההיא עודנה בתוקפה באותן השטרות שקדמו לכסלו הנז', ובענין מעות הפקדון שלא ניתנו להוצאה שיטעון הנפקד ששלח בהם יד והוציאם קודם הכרוז, אם ישבע בנק״ח על טענתו הנז׳, גם הוא יפטר מפרעון מה שהעדיפו המעות ההם מפאת גזרת המלך יר״ה, שמשעה ששלח בהם יד נעשה עליהם גזלן, וקי״ל דכל הגזלנים משלמין בשעת הגזלה. ולראיה שכך הסכמנו וחקקנו, ח״פ בשבעה לאייר שנת ששים וחמש לפ״ק בפ׳אס יע״א, והשבועה שזכרנו שישבע הנפקד עה״ד הנז׳ תובן כנק״ח, והשו״ב וקיים עכ״ן התקנה הנז׳. וחתומים עליה החכמים השלמים, הה״ר סעדיה ן׳ רבוח ז״ל, והה׳ר שמואל אבן דנאן ז״ל, ורווחא שבק לדקשיש מיניה. והה״ר וידאל הצרפתי ז״ל והה״ר יעקב חאג׳יז ז״ל, והה״ר אהרן אבן חיים ז״ל, והה״ר ישעיה בקיש ז״ל, והה״ר שמואל אבן חביב ז״ל, והה״ר יחיא בירדוגו ז״ל והה״ר שאול סרירו זלה״ה.

המשפט העברי בקהילות מרוקו-ספר התקנות-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי- טופס תקנה על דבר יוקר המטבעות

צווחה על היין.

צ״ג. ביום ש׳׳ק שמונה ימים לשבט משנת מגד׳׳ל עוז שם ה׳, מן הפרט נתקבצנו אנו החתומים בפרדס הנגיד המעולה הנבון ה״ר יעקב רותי נר״ו, במאמר השר אלקאיי״ד מאמ״י עז״א, לשאת ולתת בענין כמה נזקים ומבשולות הקורות אותנו בכל יום, מצד מכירת היין והמים שרופים מי המותף מ״א אלחיי״א, הנמכרים באיל מלאח יע״א ע״י קצת בני ברית, שאין יראת אלהים נגד עיניהם, ולא להזיק הקהלות הקדושות ישצ״ו, עדי השם ב״ה ברחמיו וחסדיו השאיר ממנו שריד ולא עזב ולא יעזוב, ומאת ה׳ היתה זאת, ולו נתכנו עלילות מצד כמה הרפתקי שעברו, הסכימו אילי הארץ עם השר הנז', להכרית את שם מכירת היין והמים שרופים מהאלמלא״ח יע״א. ולהיות שאין מחמיצין את המצוות, ובפרט בדבר מצוה כזו, נתן השם ב״ה בלב השר הנז׳ עדי שהסכים להוציא ספר תורתינו שתתעלה בשוקים וברחובות ביום השבת הנז', וכרוזא קרי בחיל שמאותו היום ולעשר שנים הבאים לקראתנו לשלום, כל איש ואשה מבני ישראל המוכר או נותן לשום גוי שאינו ב״ב הן ישמעאלי הן עלג, הן אדומי יחד איש ואשה גויה, הנה הוא מוחרם ומנודה בכל האלות הכתובות בספר תורת משה רבינו ע״ה, ארור הוא ביום וארור הוא בלילה, לא יאבה ה׳ סלוח לו, ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה, ומחה ה׳ את שמו מתחת השמים. ובכלל הנדוי והחרם ג״כ שלא למוכרו לשום בר ישראל, הן איש הן אשה, ולא יעשו שום הערמה על המכירה הנז', שיתן לו הלוקח שום מתן והוא גם הוא יתן לו תמורת המתנה יין או מים שרופים הלא הוא מ״א אלחיי״א, וכל המערים על זה ג״כ הנה הוא בכל האלות הכתובות בספר תורת מרע״ה, וכל העובר ע״ז ח׳׳ו, מלבד שהוא מוחרם ומנודה בעה׳׳ז ובעה׳׳ב, ביתיה נולי יתשם, וכליו וכלי תשמישו ישרפו ברחובות קריה ודמו בראשו שיתלה על פתח שער העיר האלמלאח יע׳׳א, ופתו פת כותי, ויינו יין נסך, ולא ימנה בעשרה לכל דבר שבקדושה, ולא נכנס בחרם הזה ח׳׳ו הנגיד המעולה הנבון ה״ר יעקב רותי נר״ו, כי אליו נתננו רשות אנו החתומים, לתתו למי שיראה לו על הדרך שיראה לו לתועלת הקהלות הקדושות ישצ׳׳ו.

וביום שבת קדש הנ״ל, שהוכרזה ההסכמה הנז׳ בס׳ תורה בזרועינו נחה שקטה הארץ, וכולם פצחו רנה וקבלו אותה עליהם, כל הקהלות הקדושות ישצ״ו בשמחה ובגיל. אל אלהים ה׳ יאיר עינינו במאור תורתו, ויאמר די לצרותינו ולצרות עמו ישראל, בכל מקום שהם ושלום על הפטורים. ונתאחרה חתימת ההסכמה הזאת עדי עשור ראשון לחדש המהודר. בעזרת אל נאדר. פרשת ואתה תצוה את בני ישראל, מש׳ ואשלמ״ה להם ליצירה.

המשפט העברי בקהילות מרוקו-הרב משה עמאר-הרב אליהו עצור-מר משה גבאי.

עמוד 76

צ״ד. טופס תקנה שלא לבזבז ממון בריבוי הסעודות בימי שמחות וגיל,טופס במאמר ב״ד ישצ״ו.

בהיותינו מקובצים אנו החתומים לשאת ולתת בתיקון בקיעי עירנו זאת פ׳אס המהוללה, בעצת ורשות רבותינו החכמים השלמים חכמי העיר ישצ״ו, היושבים על כסא דין, ובעצת ורשות גבירנו הנגיד המעולה כה״ר יעקב רותי נר״ו. ראינו שרבים מבני עליה ירדו מנכסיהם, ויתר העם מטה ידם וידל, לרובי מסים וארנוניות שהועמסו ורבו כמו רבו, על הקהלות ישצ״ו. בזמנים כאלו שכל יום קללתו מרובה מחבירו בעונות הרבים, מצורף לזה בזבוז ממון שנהגו העם לבזבז בימי שמחות וגיל שיהיו להם, יחד עשיר ואביון מרבים בסעודות ובאים הגוים לשלול שלל ולבוז בז בסעודות ההם, ואין לאל יד בעל הסעודה לימלט מידם, לפעמים שורו טבוח לעיניו ולא יאכל ממנו. ולכן ראינו לתקן שכל בר ישראל הדר בעירנו זאת, בעשותו סעודה לשם שמחה ממיני שמחות וגיל שתהיה לו, הן סעודת אירוסין הנעשית בבית הארוסה, הן בסעודת נישואין הנעשית בבית החתן, הן סעודת מצות ברית מילה, או מצות פדיון הבן, לא יעשה בעל הסעודה כי אם סעודה ראשונה לשם אותה שמחה, ולא יקבע סעודה שנית לאחרים לשם אותה שמחה, בתוך ימי משך השמחה בשום זמן וענין, לא ביום ולא בלילה, כי אם מה שיצטרך לבני החצר דבר יום ביומו. ובסעודה הראשונה עצמה, לא יזמין כי אם הקרובים לעדות לארוס ולארוסה, או לחתן ולכלה, או לאבי הבן ואבי הבכור ולאמם, אפי' יהיו יותר מעשרה. ואם לא יגיעו הקרובים ההם לכלל עשרה, רשאי להוסיף עליהם אנשים מחוץ לתשלום עשרה בלבד. אכן בסעודה ראשונה שעושים לכבוד הארוס בבית הארוסה, הנקראת דיכל״א בפי ההמון, לא יזמינו בה כי אם לארוס ולאביו ולאחיו. ואם אין לארוס אב ולא אחים יזמינוהו לבדו. גם אין רשות לבעלי הסעודות הנז' ובני ביתם, לשלוח מאומה מהתבשילים הנעשים לשם הסעודות ההם, מחוץ לחצר מקום קבע הסעודה. אפי׳ דרך גגות וחלונות, ואפי׳ לשלוח להם שושבינות. ובסעודת מיני מגדים ומשקין, שנהגו חתנים לעשות ביום שיתגלה החתן לכבוד חופתו, לא יזמין בסעודה ההיא כי אם לקרובים לעדות לחתן ולכלה. ואם לא יגיעו לכלל עשרה, רשאי למוסיף עליהם לתשלום עשרה בלבד. גם אין רשות לחתן ובני ביתו להזמין נשים לעשיית אל עקאד״ה, ואל כעאך, שיעשה מתערובת הדבש לצורך חופתו, כי אם לאמו ואם הכלה ולאחיותיהם. ואם לא יגיעו לכלל עשרה, רשאי להוסיף עליהן נשים מחוץ לתשלום עשר נשים בלבד. ולא ישלחו מהעקאד״ה מאומה מחוץ לחצר החתן, אפי׳ דרך גגות וחלונות. גם ראינו לתקן שלא לעשות תקיי״ל בשום ענין, בשום שמחה ממיני שמחות וגיל, שיהיו לבני ברית הדרים בעיר הזאת. גם לא יעשו סעודה ביום השבת שקודם החופה לשם החופה, לא בבית הכלה ולא בבית החתן, אפילו סעודה שעושה לשושביניו לעת ערב הנקראת קאע״ה בפי ההמון. גם לא יעשה החתן סעודה בתוך ימי החופה לשם הריבט״ה שנהגו לעשות. וכן לא יעשה החתן סעודה מדגים ושאר מיני מאכל, אפי׳ לשושביניו ביום צאתו מחופתו, כי אם מה שיצטרך לבני ביתו. גם לא ישלח מנחה הנקראת מיריינד״ה לבית הכלה, בשבת שקודם החופה.גם לא ישלח הארוס מנחה לבית הארוסה ביום תשעה באב, ולא בעשרה באב, ולא ביום שתקיז דם הארוסה. גם לא יזמין ריעיו ואוהביו בבית הארוסה ביום שתקיז דם. גם לא ישלח החתן אלחיניי״א לבית הכלה לצורך החופה, כי אם על ידי אשה אחת, ולא ישלח עמה מנחה ממיני מגדים ומשקים, כי אם חמאה ודבש. וכל החלוקות שזכרנו בארוס וארוסה, יובנו אפי׳ הם בלא קדושין כי אם בשידוכין. גם ראינו לתקן שלא ישלחו מנחת מיני מזון ובשר ומגדנות, לבית היולדת בשבוע של לידתה, בין בחול בין בשבת, כי אם הקרובים לעדות ליולדת ולבעלה. כל הנזכר קבלנו עלינו בשבועה בהשי״ת, לקיים ולהשלים עה״ד הנז', מהיום ועד עשר שנים. ומי שיעבור ח״ו על שום פרט מכל הנז', מלבד שיענש בתורת עבריין, מלפני ב״ד והנגיד ישצ״ו לפי ראותם. ויהי נבדל מעדת ישראל לכל דבר שבקדושה, יפרע קנס לזכות הקהל ישצ״ו, מאה אוקיות מכ״ט ליד גבאי המס על כל פרט שיעבור עליו בכל פעם שיעבור עליו. ולראיה שכך הסכמנו ונשבענו לקיים עה״ד הנז׳, ח״פ בהסכמת ורשות רבותינו הנז׳, וגבירינו הנגיד הנז׳ ישצ״ו, בעישור אחרון לטבת שנת ה' יברך את עמו בשלו״ם, לפרט היצירה פה מתא פ׳אס אלהים יכוננה עליון אכי״ר. וחתומים ע״ז רוב הקהל ישצ״ו, ומן הגב חתמו רבותינו הנז', והנגיד גבירנו הנז׳ ישצ״ו, שהסכימו בכל הנז׳.

וגם הוסיפו לתקן לכסות שער הכלה בבגד משי, אחר שקבלה קידושין,

ולא תלך לבית החתן אפי׳ שערה מכוסה, עד צאת הכוכבים וקיים.

המשפט העברי בקהילות מרוקו-הרב משה עמאר-הרב אליהו עצור-מר משה גבאי. טופס תקנה שלא לבזבז ממון בריבוי הסעודות.

צ ׳ה. טופס תקנה, שאלמנה המניקה את בנה וכתובה למנהג המגורשים מקאשטי׳ יצ״ו, אם אמרה איני מניקה אלא בשכר, לא תטול אלא מחצית שכר ההנקה, ובמה לשכב ובמה לכבס כסותו ובלאותיו.

בראותינו אנו החתומים דייני העירה פ׳אס יע״א, בענין תביעת שכר ההנקה כמה דינים מחולפים, וביחוד מ״ש הרב מגיד משנה ז״ל בשם הרשב״א ז״ל בפ^׳ י״ח מהלכות אישות, והביאו מוהרי״ק ז״ל בסי' י״ג מטור אבן העזר וז״ל, אלמנה שהיתה מניקה את בנה, יכולה לומר איני מניקה אלא בשכר, ויכולה היא לתבוע כתובתה לאלתר, ואעפ״י שאינה יכולה להנשא עד סוף כ״ד חדשים עכ״ל. והעמידו החכמים השלמים נ״נ הקדמונים ז״ל זה הדין, במקום שנוהגים לגבות לאלמנה כתובתה מיד אחר מיתת הבעל, או אם תבעה כתובתה וגבתה אותה. בזה הוא דיכולה לומר שאינה מניקה אלא בשכר. אבל אם כתובתה היא כדת וכהלכה, ועדיין לא גבתה אותה, והיא אוכלת מכח תנאי ב״ד אינה יכולה לתבוע שכר ההנקה. וכן נראה מדעת הרא״ש ז״ל, בפ^׳ אעפ׳׳י. וגם כן בספר שו״ת למהר״י ן׳ ליב ז״ל. ולכן תיקנו החכמים השלמים נ״נ ז״ל, שאם היתה כתובת האלמנה כמנהג קהלות הקדש המגורשים מקאשטילייא יצ״ו, עם היות שיכולה לומר אינה מניקה אלא בשכר, עם כל זה הואיל והם שותפים בכל אף בהנקה, לא תטול כי אם מחצית שכר.

והם קצבו קצבה לאלמנה באותו זמן, שלש אוקיות שכר ההנקה בכל חדש לא זולת. והמחצית הוא אוקייא וחצי האוקייא, מלבד מה שיותן לילד במה לשכב ובמה שתכבס לו כסותו, ובלאות שלו כמנהג התינוקות. אך אמנה אנו החתומים בראותינו שמה שתיקנו לדורם תיקנו. לכן ראינו ג׳׳כ אנו החתומים לתקן, ששכר ההנקה יהיה מהיום הזה והלאה, כפי העת והזמן. והאלמנה שכתובתה כפי המנהג, יתנו לה היורשים מחצית שכר ההנקה. אך אמנה אם כתובתה כדת וכהלכה, אנו מעמידין הדבר על דין תורה. שאם תגבה כתובתה ואין לה מזונות מכח כתו', יכולה לומר איני מניקה אלא בשכר. והשמאים ישומו לה שכר ההנקה כפי העת והזמן וכפי השער, גם כן הוגד לנו שתיקנו החכמים השלמים נ״נ ז״ל בענין ההנקה, אם מתה אם הולד, כמה חדשים מחייבין לאב לשכור לו מינקת, עם היות שזה הדין לא הוזכר בשום פוסק, שאף מוהרי׳׳ק ז״ל שדרכו להביא חדשים גם ישנים, לא הביאו אפילו במחודשים. אף על פי כן תיקנו הראשונים ז״ל, שמחוייב האב לשכור מינקת, הן לבנו הן לבתו עשרים חדש. ויפה תיקנו, וגם אנחנו הולכים בעקבותיהם. ואין לנו להרהר אחריהם, ולא לזוז מדבריהם, כי כל דבריהם אמת וצדק. ועם כל זה ראינו לתקן, שההנקה לנקבה תהיה שמנה עשר חדשים, ולזכר עשרים חדשים. ולראיה שכך הסכמנו חתמנו פה, עד כאן נוסח התקנה הנז׳ וחתום עליה החכם השלם ה״ר שמואל אבן דנאן זלה״ה.

המשפט העברי בקהילות מרוקו-הרב משה עמאר-הרב אליהו עצור-מר משה גבאי. טופס תקנה, שאלמנה המניקה את בנה וכתובה למנהג המגורשים מקאשטי׳ יצ״ו.

עמוד 78

קהלת ישראל בארץ פזוריה במארוקו, דייניה, רבניה, ומנהגיה.

מאת: הרה ׳ג שלום משאש – רבה הראשי וראב״ד ירושלים

קהלת ישראל בארץ מארוקו מאז נתיישבו שם, היתה מליאה חכמים וסופרים, מהם נקראו תושבים כלומר אזרחים מארוקים שעולים עד זמן הבית, ומהם נקראו מגורשים שבאו מגירוש ספרד מקסטילייא, ונקראים חכמי קאסטילייא שהיו מתקדמים בחכמה ובדעת ונטעו את שרשי תורתם ומנהגיהן בשחיטה, בנישואין, ובכל דבר, ומאז מלאו תפקיד גדול בישיבות, ובתלמידי חכמים ודיינים, רועי־צאן קדשים, מה שהם מוכרים אצלינו ונתפרסמו בעולם בחיבוריהם כעמודי התורה וההלכה, הם רבינו יצחק אלפאסי עמוד ההוראה הידוע בשם הרי״ף, ואחריו תלמיד תלמידו הרב משה בר מיימון הנודע בשם הרמב״ם והוא ג״כ א׳ מעמודי ההוראה, אשר הוא הראשון שנתן רוח חדשה בהלכה בסגנונו הנעים ובלשונו העברית הצחה, וכהבדלי ההלכות למיניהן אשר קודם לו היו בלולים ומעורבים בתוך התלמוד בבלי וירושלמי ספרא וספרי וגם בהלכות הרי״ף אחת הנה וא׳ הנה וזרחה עליהם שמש תורתו הנאורה, הקלה והחמורה, קלה בלשונה וחמורה בעומקה ומאז קמו אחריו הטור והב״י ומר״ן הקדוש בשלחנו הטהור והלכו בסגנון שלו ובדרכו אשר התוה ואחריהם זמן רב, אז קמו רבנים גדולים ומנהיגי הדור בכל עיר ועיר, החל מהרב שמואל אבן דנאן זלה״ה הקדמון אשר הוא אחד ממאתים רבנים אשר סמכו את מר״ן הקדוש מהר״י קארו לקבל הוראותיו כפתגם הנודע לכו אל יוסף (קארו) אשר יאמר לכם תעשו, (ראה בקש שלמה אבן דנאן ז״ל), ובימינו נתפרסם מזרעו הרה״ג שלמה אבן דנאן ורבנו ראש רבני מרוקו מוהר״ר שאול אבן דאנן ואחריו נהרו כמה משפחות קדושות אשר היו בהם רבנים גדולים, מתוכם כעין החשמל, הרה״ג המפורסם רויה הא', הב׳ והג׳ (הרב וידאל הצרפתי) והרה״ג אליהו הצרפתי, ועד אהרן הרב אבנר ישראל הצרפתי.

משפחת סירירו, משפחת מונסונייגו, משפחת בן עטר, אשר מתוכם נוצץ הרה״ג מוהר״ר יהודה בן עטר (מהריב״ע) שהיה ראש לכל הרבנים בדורו, וכולם היו נכפפים לו ולדבריו כתלמיד לפני רבו, עי׳ במשפט וצדקה ביעקב בהרבה תשובות.

משפחת מלכא, שמתוכה היה רב ועצום בישראל מוהר״ר יעקב מלכא שהיה לבסוף רב ודיין בעיר תיטוואן יע״א.

משפחת אבן צור, שמתוכה האיר וזרח כוכב מיעקב, הרה״ג המליץ המפואר מוהר״ר יעקב אבן צור עי׳ בספריו משפט וצדקה ביעקב, ועוד ועוד, כל אלו חו״ר פאס יעא׳.

ובעיר מקנאם, היו גכ׳ הרבה משפחות קדומות, אשר הגיעו בזמן המגורשים נן׳. ה״ה משפחת טולידאנו ומשפחת בירדוגו, ומשפחת מימראן, המפורסמים בהם היו הה״ג משה בירדוגו הנק׳ בשם הרב המשבי״ר והרה״ג מרדכי בירדוגו הנק׳ בשם המרבי״ץ ובנו הרב הגאון המפורסם המלאך רפאל בירדוגו המפורסם בחיבורו ותקנותיו ומנהגיו, ובנו הרב מימון בירדוגו, הנק׳ בשם הרב המבי״ן, הרב מוהר״ר יקותיאל בירדוגו אחיו הגדול של המלאך רפאל ובנו הרב מוהר״ר פתחיה, בעל ס׳ נופת צופים ופתוחי חותם, ואחיו מוהר״ר יעקב בעל ס׳ שופריה דיעקב, ומוהר״ר יוסף בירדוגו בעל כתונת יוסף ודברי יוסף, ועד אחרן הרה״ג מוהר״ר יהושע בירדוגו שהיה אב״ד במקנס, ועוד היה רב ראשי וראב״ד למרוקו, ועוד ועוד.

משפחת טולידאנו היו בה ב׳ אחים גדולים מוהר״ר משה ומוהר״ר חביב טולידאנו שהיו בזמן קודם למוהריב״ץ, ועוד אחריהם מוהר״ר חיים טולידאנו ומוהר״ר יעקב אחיו, המפורסמים בשם מהרח״ט ומוהרי״ט, גם מוהר״ר משה טולידאנו בעל שמים החדשים, ועד אחרן הרה״ג החסיד מוהר״ר רפאל ברוך טולידאנו ראב״ד בקנס.

גם משפחת משאש, הרבה דורות רבנים ומביניהם הרה״ק מו״ז הרב שר שלום משאש, בעל ס׳ דברי שלום ואחיו מוהר״ר מגן דוד. ואחיו הרב החסיד מוהר״ר חיים ובנו הרה״ג הוד יוסף משאש שהיה רב ראשי לחיפה, ולהבדיל בין החיים אני ע״ה שמשמתי במארוקו שלושים שנה בתור רב ראשי וראב״ד והיום זכיתי ועליתי לירושלים ומשמש כרב ראשי וראש אבות בתי הדין בירושלים.

ומשפחת עמאר האחים הרה״ג מוהר״ר אברהם ומוהר״ר שמואל עמאר ובנו הה״ג מוהר״ר שלום עמאר, ומשפחת אבן צור, הרה״ג ר׳ רפאל אבן צור. ועוד הרבה משפחות קדושות.

בעי״ת צפרו, היו משפחת אביטבול, הרב שאול ישועה, בעל ספר אבני שי״ש והרב עמרם לבאז בעל ס׳ חיי עמרם, והרב רפאל משה לבאז, בעל ס׳ הלכה למשה, הרב רפאל מאמאן הא׳ והב', והרב ישמח עובדיה, בעל ישמח לבב

בעיר סאלי ורבאט זרחו אורים גדולים הרה״ק המפרוסם ר׳ חיים בן עטר, והרה״ג ר׳ אליעזר דאבילה בעל ס׳ מגן גבורים ומעין גנים ובאר מים חיים, הרב הגדול יוסף אלמליח בעל תקפו של יוסף. ועד אחרן הרה״ג מוהר״ר רפאל אנקאוה רב ראשי וראב״ד לערעורים, ובנו הרה״ג השר מיכאל חבר ב״ד הגבוה, ועוד, וכן בערי מראקש היו רבנים גדולים מפורסמים אשר שמענו את שומעם כהר׳׳ב דודצבאח וחביריו רק שלא חיברו ספרים הרבה או חיברו ונאבדו.

בערי תאפילאלת אחד היה נודע למשגב בתורתו בחסידותו ובחיבוריו, הרה״ק יעקב אביחצירא ובניו והקדושים, עד הדור הזה, נמצא בינינו נכדו האדמו״ר המפורסם ר׳ ישראל אביחצירא ובניו, ואחיו הה״ג יצחק אביחצירא ובניו הרבנים שמתוכם נוצץ אור בהיר, הר׳ אהרן אביחצירא שר הדתות.

בכל התקופות הרבנים מלאו את תפקידם, כראשי העיר כדרשנים, כמורים, כטובי העיר, באופן שעל פיהם יקום כל דבר, והיה בידם הכל לנדות ולהחרים למי שיעבור על דבריהם.

אלו הידועים בעולם התורה מתוך חיבוריהם, והשאר לך נא ראה בספר נר המערב וספר מלכי רבנן, כמה חכמים ורבנים של מרוקו, באופן שמעולם לא פסקה שלשלת התורה והרבנים, וכל דור מוסיף חוליא לשלשלת הארוכה, עד זה זמן קרוב שהתחיל זרם העליה לארץ ואז כל רבני המערב עלו לארץ.

תמיד היהודים בכל ערי מרוקו היו דרים לבדם במחנה מיוחד להם, כמעט היו גוי בקרב גוי, הערבים בכללותם אינם יודעים כלל ואינם מתערבים בענייני היהודים, היו עושים כל מנהגיהם וסדר תפלותיהם כמו שירצו ובזמן שירצו, וזר לא יקרב אליהם, והממשלה אדרבה מחזקת ידיהם ושומרת עליהם לקיים את דתם כפי רצונם, יש להם בתי דינים משלהם, כל המשפטים בין איש לאשתו, ובין איש לרעהו היו אצל הרבנים, ומי שתובע חבירו אצל הערכאות והפסידו שלא כדין, חוזר ומוציא בלעו מפיו על ידי הרבנים, והממשלה מאשרת משפטם, הרבנים וחכמי הדור מנהיגים קהלותיהם, בדרכי התורה והדת והמוסר, בחדר לקטנים, ובישיבות לגדולים, וקול תורה נשמע במחנה העברים, וכמעט כל אנשי הקהלה היו דתיים במלא מובן המלה, ואשה שנמצא בה איזה כיעור היתה לחרפה ובוז לשמצה וקלון.

המשפט העברי בקהילת מרוקו-דייניה, רבניה ומנהגיה-הרב שלום משאש.
עמוד 449

הרכב בתי הדין

עד זמן בא הצרפתים כדלהלן לא היו בתי משפט קבועים רק כל דיין שופט צדק בביתו או בבהכ״נ לבדו, ואם התובע או הנתבע היו עשירים אזי דורש מעמד, שפירושו לאסוף את כל דייני הקהלה חמשה או ששה, ולסדר הטענות לפניהם, וכל א׳ כותב לבדו, מה שנראה לו לפי דעתו, ואם הושוו במיצוי הדין הנה מה טוב, ואם לאו אזי מתחילה ההתחרות ביניהם וכותבים זל״ז עד שיודו זל״ז ואם לאו אזי הולכים לרבני ערים אחרים לחוות דעתם עד שיעמוד הדין, ומי שי״ל יכולת הולך עד ארץ ישראל, כי מציון תצא תורה, כך היה סדר המשפט נמשך והולך עד בא הצרפתים כדלהלן.

מינוי הדיינים

היה על פי הדיינים גדולי הדור שבכל עיר ועיר אחר שידעו ידיעה והכרה ברורה שהדיין ראוי לכך ושיוכל לעמוד על משמרתו בריוח, אזי מסמיכים אותו בלי שום בחינה ומכתירים אותו בכתר הרבנות והדיינות גם יחד, ונושא את שתי כותרות רב ודיין כאחד, ואז הוא מוכר אצל הממשלה להוציא משפטיו לפועל, הרב היה דן בכל העניינים, אה״ע וחו׳׳מ, נישואין וגטין, מורדת וחליצה, וכל ענייני כשרות, שחיטה וטריפות תערובות ויין נסך, תמיד עשו תקנות לתועלת הקהל, שהיה כחם כה ב׳׳ד יפה כהלכה למשה מסיני, כגון תקנות חכמי קאסט־ ילייא להמגורשים, תקנת הבחירה למוהר״ר המלאך רפאל בירדוגו במקנס, ואחריו נמשכו קהלות פאס וצפרו (עי׳ שופדי״ע חאה״ע סי׳ כו׳ ומש״י סי׳ רס״ט), עד הדור האחרון מועצת הרבנות יסדו כמה תקנות טובות לטובת הקהל, לך נא ראה שש מחברות מלאים זיו(אני הצעיר הייתי א' מהמועצה) וכולם אושרו ע״י הממשלה.

באופן שבכל הדורות היו היהודים בקרב המחנה עושים דיניהם ומנהגיהם בענייני קדש וחול, ואיש לא עמד בפניהם לדעת מה זה ועל מה זה, ומשפטי התורה והדת נתקיימו במילואם.

עד בא ממשלת צרפת למרוקו ואז הגבילה את מספר הדיינים, ויסדה בתי דינים של שלש בכל הערים הגדולות שישפטו רק בענייני אישות ונחלות דוקא, ובערים הקטנות, הושיבה רב אחד, שיהיה בא כח הבית הדין הסמוכה לו, וישפוט למי שירצה לקבל את משפטו, ואז הפסיד גם הזכות של חיקו״ד, ומי שלא ירצה ילך ישר לביה״ד הסמוך.

ולמעלה מכל זה, הושיבה ביה״ד הגבוה לערעורים בעיר הבירה רבאט, ואחריהם אין שום ערעור אחר, רק הוצאה לפועל עי׳ הממשלה.

גם הושיבה בית דין מיוחד לדון בענייני השררות של שחיטה וטריפות, ושררת בתי כנסיות וההלולות וכל השייך לזה.

גם הגבילה מספר סופרי בית הדין, שטרות, משכו׳ מכירה, נוסח כתובות וכיוצא, ע״י בחינה שלימה בהלכות השייכים, עדות, שטרות ועוד.

גם צריכים להעתיק כל שטר בפנקס מיוחד חתום ע״י הממשלה, שישארו למזכרת, למי שאבד שטרו וכיוצא לקחת העתקים.

קהלת ישראל בארץ פזוריה במארוקו, דייניה, רבניה, ומנהגיה.

וגם הדייגים בכל עיר וגם בבה״ד הגבוה חובתם להעתיק כל המשפטים בפנקס מיוחד, והיה בזה תועלת גדולה.

גם בימים האחרונים חידשה הממשלה למי שרוצה לקבל כושר הדיינות, לעבור בכור המבחן אצל בי׳׳ד הגבוה בכל ענייני אישות ונחלות והתקנות ואז היה מוכשר להתמנות עי׳ הממשלה לדיין גם סדרה בכל עיר את ועד הקהלה, שיהיה נבחר עי׳ הבחירות של הקהל שנעשים לפני פקיד הממשלה או בלי בחירות, כפי רצון הממשלה החוקרת ודורשת וממנה אותם, והם יטפלו בכל ענייני הקהלה לאסוף נדבות ולתת לעניים ויציגו חשבון לממשלה ולהיות אמצעי בין הקהל ובין הממשלה, והכל נעשה בסדר ומשטר נכון, עד צאת מלכות צרפת ממרוקו.

אז חלו שינויים בסדר המשפט, שביטלו בית דין של שלש, רק בכל עיר ישפוט דיין א׳ לבדו שנקרא שופט השלום, ורק בחיקור דין, המשפט נעשה על ידי ב״ד של שלש שהממשלה ממנה בכל פעם ע״פ רצונה, לדיינים שילכו מעיר לעיר לעשות חיקו״ד מזמן לזמן, כפי המצטרך (אני הצעיר שמשתי תמיד כראב״ד לערעורים, כמעט בכל הערים), וכך מתנהג הענין עד היום.

ועל העתיד הממשלה דואגת מה יהיה ממשפט העברים כיון שכולם עלו לארץ ולארצות אחרות והנשארים נער יכתבם, כולם זקנים באים בימים, ומי ימלא מקומם, בנתים משתמשת גם בזקנים בלי לעשות להם פנסייה ועד עתה לא מצאה פתרון לזה, ה׳ יתקנם ויתקננו בעצה טובה מלפניו, וירים דגל התורה והדת בכל מקום בעולם בארץ ובחוצה לארץ, וישיב שופטינו כבראשונה ויחדש ימינו כקדם, אמן.

המשפט העברי בקהילת מרוקו-דייניה, רבניה ומנהגיה-הרב שלום משאש.

453

ספר התקנות – המשפט העברי בקהילות מרוקו.

המכון למורשת יהדות מרוקו.

הרב משה עמאר

הרב אליהו עצור

מר משה גבאי

פתח דבר

הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל

עוד בתקופת הגאונים פרח בצפון אפריקה מרכז רוחני גדול שהדיו נשמעו למרחקים וזכה להוקרתם של גאוני בבל והוא היווה כחוליה מקשרת בין יהדות המזרח וראשיה לבין יהדות המערב – ספרד. כאשר החלה להתדלדל סמכותו של המרכז הרוחני העולמי של היהדות בבבל, לתקופת מה המרכז הרוחני בצפון אפריקה תפס את מקומו בכמה בחינות.

 בתוכו צמחו כמה מענקי הרוח שקמו לעמינו ומהם ראשוני רבותינו הראשונים כרבינו יצחק אלפאסי, אשר אור תורתו האיר וזרח גם ברחבי ספרד. וגדולי הרבנים בספרד היו מתלמידיו כמו רבי יוסף בן מיגאש ועוד. ומאז ועד ימינו דור דור ודורשיו דור דור ומנהיגיו קמו רבנים ואנשי שם אשר הקדישו את זמנם ללימוד תורה ולהרבצתה בבני עדתם והשאירו הרבה מחידושי תורתם בכתובים, יצירותיהם של רבותינו רבני המערב הן רבות ומגוונות אך דא עקא כגודל היצירה בן גדלו הפגעים שפגעו בה.

קושי השעבוד, העניות ופגעי הטבע היו גרמא, שחלק גדול ממנה אבד מאתנו לעולמים, ויתר הפליטה עודנו בכתובים בודד בספריות ובאוספים פרטיים, ומצפה לגואל.

מכל יצירתם הגדולה של רבותינו הקדושים רק ספרים מועטים זכו לדפוס. חלקם בהשתדלות המחברים ובני משפחותיהם, ורובם בידי רבנים ואנשי שם מבני עדתינו, אשר כאבו את כאב רבותינו בל יהיה יגיעם ועמלם בתורה לריק חס ושלום, במיוחד בדורינו מאז שהאיר אור הדפוס בצפון אפריקה.

המכון למורשת יהדות מרוקו ״ תולדות ״ הציב לו למטרה לגאול את תורתם של רבותינו הקדושים, להוציא לאור יצירותיהם שעודם בכתובים וכן לההדיר את חיבוריהם אשר אמנם זכו לדפוס אך הם נדפסו בזמנו בכמות קטנה וכיום כמעט ואינם בנמצא. ואשר רבים אומרים מי יראינו טוב.

חכמי מארוקו לבד מהפצת תורה הקדישו הרבה מזמנם לנהל עדתם ולחנכה במורשת אבות. הם תקנו תקנות רבות לפי צורך השעה כדי לפתור בעיות ושאלות שהזמן גרמא בתחומי כלכלה וחברה. אישות, יחסים שבין אדם לחבירו ובין הפרט לקהילה.

 את רוב התקנות נאספו בקובץ התקנות אשר פורסם בזמנו על ידי הרב הגאון אברהם אנקאווא זצ״ל בספר כרם ח״ב. בשנת התש״ז נוסדה מועצת רבנות ראשית ליהדות מארוקו. אשר התכנסה מדי פעם ותיקנה תקנות נוספות.

ראינו חובה לעצמנו להגיש כפרי ביכורינו את ספר התקנות במהדורה חדשה שיכלול תקנות חדשות גם ישנות באותיות מרובעות. עם אינדקס אישים לתקנות הראשונות. בתוכניתנו לרכז בעה׳׳י גם תקנות בודדות שנתקנו בערי מארוקו השונות, אשר הם פזורים בספרות הרבנית של חכמי מארוקו.

ויבואו בכרכים הבאים. עם גמר ליקוט התקנות הפזורות נערוך אינדקס נוסף שיכלול גם התקנות החדשות שנתקנו בשנים האחרונות על ידי מועצת הרבנות הראשית במארוקו.

הננו להזכיר בברכה ובתודה את מורינו הדיינים יוצאי מארוקו הנמצאים בארץ והמשמשים בקודש ובראשם מורנו ורבינו הרב הגאון רבי שלום משאש שליט״א, ואשר היה בין אלה שתרמו רבות להצלת הרבה מתורתם של רבינו משיני העש ולהעלותם על מכבש הדפוס. על הסיוע העזרה וההדרכה בהוצאה לאור של מפעלנו ״ המשפט העברי בקהילות מארוקו ״.

יהי רצון שנזכה לראות יחד בהגשמת מטרתנו ולהביא לכל בית ישראל את האורות הגנוזים שביהדות מארוקו. וזכות התורה תעמוד לנו לראות בהרמת קרן התורה וקרן ישראל. ומלאה הארץ דעת השם אמן.

המערכת

מבוא

תקנות פאס ותקנות מועצת הרבנים במארוקו מאת: הרב משה עמאר שליט״א

א.             הרקע ההיסטורי

על קהילות יהודיות במארוקו ידוע כבר מתקופה קדומה.ובימי הגאונים ואילך עולה קרנה של הקהילה היהודית בפאס,כמרכז רוחני חשוב אשר הדיו נשמעו למרחקים.  כשאנו מעיינים בתקנות הראשונות, שתוקנו על ידי המגורשים מקאשטיליה״ וכן במקורות הבודדים המתארים את קליטת המגורשים בפאס, מתקבל הרושם שהמגורשים מצאו במארוקו ישוב יהודי דל במיוחד מבחינה רוחנית-תרבותית, ומשום כך יכלו לעשות במקום כבשלהם, להנהיג סדרים ומנהגים ואף לתפוס בידיהם את רסן המנהיגות הקהילתית והרוחנית, כמעט ללא התנגדות.

 אין אנו מתעלמים מכושרם האינטלקטואלי ומרמתם התרבותית של המגורשים,שעלו בהרבה על אלה של ה ״תושבים״ המקומיים, אך בהשוואה לקליטת המגורשים במקומות אחרים,בהם לא הצליחו המגורשים תוך זמן קצר יחסית לתפוס את רסן המנהיגות בידיהם, וכן לא הצליחו להטמיע בקרבם את ה ״מוסתערבים״ בני המקום.

ראוי לציין שעד התקופה האחרונה היו קיימים קהלים נפרדים זה ליד זה,של הקהילות (=קהלים, מעין העדות השונות כיום) השונות שהרכיבו את האוכלוסיה היהודית בעיר. לעומת זאת בערי מארוקו שבהן התיישבו ריכוזי המגורשים, הצליחו להטמיע בקרבם את ה״תושבים״ תוך כיובל שנים.ולהנהיג תקנות ומנהגים אחידים שלפיהם נוהגים כל בני העיר, ומתעוררות שאלות אחדות:

א.  פאס הייתה מרכז תורני חשוב במשך תקופה כה ארוכה, מדוע אם כן לא נשמע קול חכמיה,נגד כל השינויים שרצו חכמי המגורשים להנהיג במקום.או למצער,לעמוד על המשמר ולהבטיח המשך קיומם של מנהגי בני המקום,על ידי הקמת קהלים נפרדים,כפי שארע בארצות אחרות,בהן נקלטו מגורשי ספרד ופורטוגאל .

• היהודים עזבו את ספרד בשני גלים. גל ראשון ( =גירוש ראשון ) בשנת הקנ״א-1391, גל שני – הגירוש בשנת הרנ״ב-1492. בעוד שבגל ראשון מגיעים היהודים הספרדים לאלג׳יריה ואין שומעים על קבוצות שמגיעות למארוקו , הרי בגירוש חלק נכבד מהמגורשים מגיע למארוקו ואין עדויות על קבוצות שמתיישבות באלג׳יריה.

הפתרון לשאלות שהצבנו,תלוי במניעים שהביאו את המגורשים לבחור בין אלג׳יריה למארוקו,כמקום יישובם החדש.

רבי אפרים אנקאווא נמנה על היהודים שעזבו את ספרד בגל הראשון, הוא ביקר במארוקו ובחר לו להתיישב בעיר תלמסאן. מביקורו בעיר מראקש רשם בספרו ידיעות על מצבם ומעמדם של היהודים בעיר זו וזה לשונו:

״ו כבר קרה לי אני בעצמי כדמות זה העניין בהיותי בעיר מראכו״ש בתמוז משנת רועה אב״ן ישראל, בקשו ממני הקהל לדרוש להם ביום השבת אחר סעודת הבקר בבית הכנסת. וילכו הקהל עמי כולם לבית הכנסת ועברנו על שער השר המושל בעיר, והיה שם שוער אחד כושי ונתקנא מכבוד הקהל אלי. ויצא לקראתי בחמה גדולה ושבט אחד גדול להכות אותי, וכראות הזקנים ההולכים עמי שהיה יוצא לקראתי נשתטחו לפניו ופייסוהו ולא הכה אותי, והלכתי לבית הכנסת.
המשפט העברי במרוקו-משה עמאר

ודרשתי להם בענייני הפרשה ומשכתי את לבם במים בדברי הגדה, ודברתי על לבם דברי ניחומים. וכאשר נפטרו רוב הקהל אל בתיהם נשארו עמי הזקנים עשירים, ואמרו שיסעדו עמי סעודה שלישית. ואומר להם שאם יאכלו ואם ישתו הם האוכלים והשותים, כי אני הייתי מתאבל על הגזירה הגדולה אשר נעשתה בספרד בשנת עד מתי יחרף צר ינא״ץ אויב שמך לנצח אשר כמוה לא נהייתה…״).

והעובדה שהתקיים עד ימינו בפאס בית כנסת של ״ התושבים ״,עם מנהגים מיוחדים לתפילה וסידור אהבת הקדמונים (ירושלים, תרמ״ט). אינה מוכיחה על קיומו של קהל מאורגן ועצמאי. ומכל המקורות משמע שבפאס הייתה רק קהילה אחת מאוחדת. השינויים ב-אהבת הקדמונים, עיקרם בענייני פזמונים ובקשות, בעוד שבשאר דברים נהגו גם מתפלליה כמו המגורשים.

על המצב הרוחני בעיר פאס בתקופה זו,לומדים מפנייתו של רבי שמעון בר צמח דוראן,שהיה בין גדולי החכמים שבאו מספרד וייסדו באלג׳יר מרכז רוחני חשוב: ׳האיתנים מוסדי ארץ… אני הנכסף לשמוע את שמע שלומכם באתי היום ראשון להשמיע בית דינכם המקודש… ולא באתי ללמד כי ידעתי עמכם חכמה ותבונה והכול לפניכם כשולחן ערוך״

ובפניה החיצונית (=כעין הכתובת שעל המעטפה) ניסח במשקל: נר אלי״ם נשמת׳ כל חדרי מרכבה חופש

גובה להם ויראה להם כי שם ה׳ נקרא עליהם במקום שמוחו של תינוק רופס.

חכמים חברים מקשיבים זקני׳ וטובים על מלאת יושבין במדינת פ״ס תרבה תפארתם ואנשי מצות׳ יהיו כאין וכאפס.

גם בשנים שלאחר מכן לא שפר מצבם של יהודי מארוקו.דומה שכמעמדם הירוד והשפלתם של יהודי מראקש_׳ כן היה מנת חלקם של מרבית הקהילות היהודיות במארוקו, יתכן שזאת הסיבה שיהודי ספרד העדיפו להתיישב בערי אלג׳יריה ולא במארוקו, אם כי בודדים הגיעו גם לארץ זו.

בעקבות אי יציבות השלטון והמתיחות ששררה בין השושלות השונות.לא הגיעו לידינו הרבה ידיעות על מה שהתרחש בתקופה זו במארוקו, רבי אבנר ישראל הצרפתי כותב באגרת ״יחס פאס״: בימי קדם גרו היהודים בפאס אל־ באלי( = העיר העתיקה ) מעורבים בערבים, הם גורשו משם בשנת קצ״ח (1438 ) ועברו להתיישב במלאח שבו בנו משפחות אחדות את בתיהן, סיבת הגירוש המר הייתה ההאשמה שהאשימו אותם, כי נתנו יין בקערה שבמסגד…״ .

 כתוצאה  עלילה זו נהרגו הרבה יהודים או נאלצו להמיר את דתם. כנראה, שבעקבות פרעות אלה והדומים להן, העבירו השלטונות אותם לרובע מיוחד ״ המללאה ׳ שהיה קרוב לארמון המלך וניתן לשמור עליו על ידי משמר הארמון, במטרה לשמור על ביטחונם .

מקור ערבי אחר בין התקופה , מתאר בפרוטרוט את הנסיבות שהולידו פרעות אלו ביהודים בשנת הרב״ה-465ו, להלן תמצית הדברים:

ב-1421 מלך עבד אלחק בן אבו סעיד, מאחר שהיה צעיר לימים הרי השלטון בפועל היה בידי אפוטרופסיו, שהם הוזירים מבני וואטאס והם עשו במדינה כרצונם. כשעמד על דעתו סילק את כל יועציו מבני הוואטאטים, אלה ברצח ואלה בגירוש מן העיר ולא השאיר מהם אלא אחד בתואר, ובפועל היה משולל כל סמכויות, במקומם מינה וזיר – יועץ יהודי בשם הארון ( =אהרן ) בן באסט.

המינוי נקבע לבד מכישוריו של אהרן גם מתוך שיקול מדיני, שהיהודי בודאי לא ינסה להדיח את המלך מכסאו, וגם כדי לפגוע פגיעה קשה במתנגדיו, שבמקומם מונה לא אחר מאשר יהודי. הארון היה כשרוני מאוד והמלך נשמע לעצותיו, הארון נהג משרתו ברמה תוך הפגנת כוחו וכבודו בצורה ראוותנית ביותר, למורת רוחם של הוואטאסים והשריפים הקנאים.

המתיחות בין המלך לבין מתנגדיו הלכה וגברה,והאחרונים חיכו להזדמנות שבה יוכלו להדיחו ולתפוס את השלטון. יום אחד כשהמלך והארון שהו מחוץ לעיר, הפריחו שמועה שיהודי אחד ממקורביו של הארון ואשר מונה על ידו למלא את מקומו בהיעדרו, פגע ב״שריפה-״ כלומר באישה אצילה ממשפחת הנביא מוחמד.

 השמועה שימשה בסיס להסתה נגד היהודים, ונגד המלך אשר מינה יהודים – כופרים לשלוט במוסלמים, אשר ההינו לשלוח יד בצאצאי הנביא. בראש המסיתים עמדו כוהני הדת, הח׳טיב (= הדרשן) במסגד של אלקרוויין – הגדול שילהב את האספסוף לצאת למלחמת קודש באלה שפגעו בנביאם, וגם באלה הנותנים להם כתף, דהיינו, השלטונות.

כוהני הדת אף התירו דמם של היהודים, לפי אותו מקור מסופר שכמעט נרצחו כל יהודי פאס, הפורעים פלשו גם לארמון המלך והכניסו לתוכו את אחד השריפים ומינוהו לראש עליהם. השריפים שלחו בעורמה אגרת למלך ובה תיארו את כל המהומות שהתחוללו בעיר ומנו את הסיבות לכך, וכדי להשקיט את ההמונים ולשמור על הארמון הם הכניסו לתוכו את אחד השריפים שימלא את מקומו עד שובו.

כשהגיעה האיגרת למלך שוכנע בכנותה והחל בהכנות לשובו לפאס, אז נחפז אליו יועצו הארון וניסה לשכנעו ששובו לעיר בשעה זו אינו לטובתו, הוא הזהירו מפני המלכודת שטומנים לו יריביו השריפים והוואטאסים, והציע לו שיפנה לעיר תאזא או אל מקום אחר סמוך עד אשר יירגעו הרוחות, אמנם המלך הלך שולל אחר פיטומי מילים ומליצות הכבוד וההוקרה של השריפים באיגרתם, ולא אבה לשמוע לעצת יועצו, הוא אף נזף בהארון באומרו: זו היא דעתך הנפסדת מראשיתה ועד סופה, כל זה בגללך, כראות אחד מהנוכחים את המלך כועס על הארון, ניצל את ההזדמנות ומיהר לדקור אותו בחרב לעיני המלך.

הארון נפל מתבוסס בדמו לפני אדוניו והמלך שב לפאס. עם הגיעו לעיר יצאו לקראתו ההמונים בהעמידם פנים כאילו הם יוצאים להקביל את פניו, אך כשהתקרב אליהם הרגוהו. בעקבות הפרעות ביהודי פאס פרעו גם ביהודי ערים אחרות. עד כאן תמצית אותו מקור ערבי.

לסכום: גם ממקור זה אנו למדים שהיהודים שימשו אמצעי,בידיהם של אלה שלטשו עיניהם לתפוס את השלטון. בהסתתם נגד היהודים – במסווה של קנאות דתית רצו לשלהב את לב ההמונים ולרכוש את אהדתם, כדי לתפוס את השלטון. לאחר שנים אחדות של משטר רעוע ומלחמות פנים על ההנהגה, הצליחו הוואטאסים לתפוס את רסן השלטון, ורק עם התייצבות שלטונם סביב לשנת הרל״ב-1472,החל להשתפר גם מצבם של היהודים.

מצוי מקור המוסר, שבפרעות של שנת הרכ׳׳ה – 1465  נאלצו רבים מיהודי פאס להמיר את דתם כדי למלט נפשם ממות האנוסים נחשדו בידי המוסלמים כי הם ממשיכים לשמור על יהדותם בסתר, הם נרדפו על ידי הסוחרים – המוסלמים והעולמא, אך הקאדי אחמד אל ונשירישי 1465 – 1490 פסק לטובתם,בהצהירו שהמוסלמים החדשים רשאים לחזור ליהדותם, בתנאי שידבקו בהגבלות ״תנאי עומר״ . הדבר מעיד על שינוי לטובה ביחסם של כוהני הדת ליהודים,ברגע שהשיגו את מטרתם להפיל את המשטר.

מאורעות אלה דלדלו כנראה את הישוב היהודי בפאס מבחינה כמותית ואיכותית ( והדבר דורש עוד בדיקה נוספת ). בדרך זו ניתן להסביר כיצד מצאו המגורשים כר נרחב לפעילותם במארוקו באין מפריע .
המשפט העברי במרוקו-משה עמאר