המשפט העברי בקהילות מרוקו-ספר התקנות-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי- טופס תקנת ב״ד להרחקה מהרבית.

טופס תקנת ב״ד להרחקה מהרבית.

פ ׳ו. בהיותינו מקובצים בב״ה הי״ג, של הנגיד המעולה הה״ר יעקב רותי יצ״ו, לשאת ולתת בתיקון בקיעי עירנו, ראינו להרים מכשול מדרך עם ה׳, בענין הרבית שנהגו קצת יחידים לקבל מבני ברית אשר לא כדת, משכונות קרקע שעושים מהם לזכות יתומים, ומהם כפי משכנתא דסורא, ובשעת מעשה מקבלים שוכר שיתחייב בשכירות המשכנתא ההיא, סך קצוב בכ״ח כל ימי משך המשכונא. וגם מקבלים פודה שיתחייב בפדיון המשכונה לזמן קצוב, ולפעמים מקבלים משכון להבטחת המעות של הפודה, או של בעל הקרקע. באופן דמוכחא מילתא שמתחילה בקום עשה מלוים מעותיהם ברבית, ולפעמים מתחייבים השוכרים לתת בשכירות המדור הממושכן, יותר ממה ששוה המדור ההוא בשכירות, לפי העת והזמן. ועם היות דקיי״ל אין אונאה בקרקעות, ראינו שאינם מתחייבים בשכירות ההוא, כי אם בבחינת המעות, ועושים קצבה לרבית בעד סכום המעות לפי רובם או לפי מיעוטם, ולא בבחינת שכירות המדור.

אי לזאת, ראינו לתקן שמהיום הזה והלאה, לא תעשינה ידיהם של בני ברית תושיה בענין הנז', זולת מי שימשכן קרקע לחברו, יטפל בו בעל המעות לשכון בו, או להשכירו, בכדי דמיו, לפי ראות שמאי הקהלות, שכירות המדור ההוא לפי העת והזמן. ומי שיתחייב בשכירות יותר משומת השמאין. אנו מפקיעין זכות בעל המעות מאותו עודף, הפקעה גמורה. וגם ראינו לתקן, שלא יקבל בעל המעות המשכונה להבטחת משך השכירות אפי׳ בכדי שומתו, לא מהשוכר ולא מבעל הקרקע בעד השוכר. אמנם להבטחת הקרן, רשאי לקבל משכון מהפודה או מבעל הקרקע. כל זה ראינו לתקן להבא אמנם השטרות העשוים כבר, ישארו בתוקפם וגבורתם, כי לא הפקענו זכות בעליהן ממ״ש בהן. ולראיה שכך הסכמנו ותקננו להבא, ח״פ בר״ח סיון שנת שכ״ל טו״ב לכל עושיהם לפ״ק. נאם דייני העירה פ׳אס יע׳׳א, וקיים. ע״כ טופס מוגה מהתורף אות באות, תיבה בתיבה, וחתומים עליו החכמים השלמים, הה״ר שמואל אבן דנאן ז״ל, והה״ר וידאל הצרפתי ז״ל, והה״ר אהרן אבן חיים ז״ל, והה״ר יצחק אבן זמירו ז״ל, והה״ר ישעיה בקיש ז״ל, והה״ר שמואל אבן חביב ז״ל והה״ר יחייא בירדוגו ז״ל, והה״ר שאול סרירו ז״ל, והכרנו חתימת ידם, ולראיה ח״פ במעמד ב״ד הצדק בעישור לחדש אדר שנת תצ״ד לפ״ק וקיים.

אמר הכותב ראיתי לסמוך לתקנה זו שו״ת דשייכא לה, כדי שלא יצטרך הקורא לשוטט בעיניו על הכתב.

פ״ז. נשאול נשאלנו אנחנו אלה פה ב״ד החתו׳ על דבר המשכונות הנהוגות ליעשות בנכסי יתומים במשכנתא דסורא, ובהעמדת שוכר לפרוע ליתום סך קצוב בכ״ח, מה המנהג הזה ומה טעם יש בו, ועל מה אדני ההיתר הוטבעו בו מדברי הפוסקים ז״ל, להציל מפח יקוש, ולבטל ולהשבית לתא דרבית

תשובה. עם היות שבא בדברי השואל שהמשכונות הנהוגות בנכסי יתומים, הם במשכנתא דסורא, אנו לא ראינו מי שנהג כן, רק המנהג הפשוט במדינה זו מימי עולם ושנים קדמוניות, הוא שקונים מהלוה בק״ס, איך קבל מנכסי היתום סך כך וכך, ומשכן ביד אפוטרופוס היתומים קרקע פ׳ עד חדש ימים תוך החדש לא יפדה, ואח״ך יפדה כל אימת שידרש עכ״פ, ומשכונה זו בניכוי פש״ן בכ״ח ולא כדסורא. ומעמיד שוכר כנז״ל, והיו מתעסקים בזה אנשים גדולים בחכמה ובמנין, ולית מאן דחש ליה עד זה היום, כשנה וחצי שנתקבצנו לשאת ולתת בענייני תיקון בקיעי עירנו, וראינו כי פשה הנגע עד שגם הבעלי הבתים התירו דבר זה לעצמם, להערים ולעשות משכונה בהעמדת שוכר המתחייב להם בשכירותם, אלא שהבעלי בתים היו עושים במשכנתא דסורא. ובכן נשאנו ונתננו בדבר, וראינו שגמרא ערוכה היא, דלית הלכתא כחבירי נרשאי, דהיינו שממשכן שדהו למלוה, וחוזר והוכרה ממנו הלוה עצמו. ונחלקו בזה הפוסקים ז״ל, דלרש״י והרי״ף הוי רבית קצוצה. אבל הרמב׳׳ם בפ׳׳ה ממלוה ולוה כתב דלא הוי אלא הערמת רבית, ואפי׳ אבק ליכא, והרא״ש כתב בכלל צ״א סימן ג׳ דלא הוי רבית קצוצה, אבל לכתחילה יש לאוסרו. ועם היות שלא נתברר בדברי הרא״ש, אי משום אבק נגע בה, או הערמה לבד, כהרמב״ם. הדעת נוטה דמשום אב״ר נגע בה, וכן הוזכר בלשון הב״י סי׳ קס״ד. וכתב הב״י בסי׳ הנז׳ בשם תלמידי הרשב״א, דאי אפסיקא אחר שרי, וסיים בה בבדק הבית בשם הריטב״א, ושכן קבל מרבו הרב ז״ל, דאפי׳ לא נחית לה מלוה כלל שרי, עוד כתב הב״י אהא דתלמידי רשב״א וז״ל, מכאן משמע דס״ל לתלמידי רשב״א דלאו רבית קצוצה היא, דאי ר״ק היא כי אפסיקה אחר הוה סגי לאפוקה מר״ק, אבל אכתי אבק רבית הוי וכו'. וסיים בבד״ה דמשכנתא אי אפסיקא אחר שרי לכ״ע. א״ב זכינו לדין דהני משכונות דידן, דעבדינן בנכסי יתומים, משרא שרו. לא מבעייא להרמב״ם והרא״ש, דס״ל דבשאר משכונות כי הני, דלאו במשכנתא דסורא, כי אחכרה ליה לדידיה לא הוי ר״ק, אלא או הערמה או אבק, והם ב׳ מעמודי הוראה. והו״ל רבים לגבי הרי״ף ז״ל העמוד הג׳, שרגיל מוהריק״א ז״ל לפסוק כתרי מנייהו, דודאי לדידהו בנדון דידן, ליכא שום צד איסור, כיון דאפסיקינהו אפי׳ אבק ליכא, כדכתב הב״י אהא דתלמידי רשב״א. אלא אפי׳ לרש״י והרי״ף, דס״ל בשאר משכונות כי הני, דכי אחכירה לדידיה הוי ר״ק. אפי״ה השתא דנהגינן לאפסוקינהו אחר אפיקנהו מר״ק, וליכא אלאץאבק, דשרי לכתחילה בנכסי יתומים. כדאיתא בסי׳ ק״ס.

אכן במשכנתא דסורא ואפסיקה אחר, שהוא מה שנהגו הבעלי בתים לעשות כג״ל, מן הדין שרי לכ״ע. דהא אפי׳ לרש״י וסיעתו דאמרן דהוי ר״ק כי לא אפסיקה אחר, או אבק כי אפסיקה, לא אמרן אלא בשאר משכונות, אבל משכנתא דסורא ואפסיקא אחר, אפי' אבק ליכא. וכדסיים בה בב״ה כנ״ל דשרי לכ״ע. אמנם ראה ראינו תקנה לקדמונינו נ״נ ז״ל, בשנת שכ״ל טו״ב הנז׳ מע״ל דשדו בה נרגא, מחמת שעושים קצבה לשכירות, כפי סכום המעות אם רב ואם מעט. ולכן גזרו שכל הממשכן קרקע לחבירו, יטפל בו לדור בו או להשכירו בכדי דמיו יע״ש. ובכן הלכנו בעקבותיהם וגזרנו על הבעלי בתים לבל יתעסקו בזה עוד, וכרוזא קרי בחיל בכל הבתי כנסיות, וגם הסופרים הזהרנום על ככה, והרי הם מצווים ועומדים לבל יכתבו שטר בעניו זה עוד לבעלי בתים. אמנם בענין נכסי יתומים לא גזרנו, יען ראינו שגם קדמונינו ז״ל אחר זמן התקנה הנז׳, נשארו נוהגים כן. ומהם נמשך המנהג לדורנו זה, והתעסקו בזה גדולים כנ״ל, ואין פוצה פה ואין מצפצף.

אמנם ראינו לחדש בה דבר עכ״פ, והוא דאע׳׳ג דהבאנו לעיל דברי ריטב״א, שהביא בב״ה דבי אפסיקה אחר אפי׳ לה מלוה כלל שרי. ראינו שהרב ט״ז שהוא אחרון כתב, דדוקא כי אחזיק בה מלוה הוא דשרי. וא״ב נראה לכאורה דלדידיה הני משכונות דידן דעבדינן בנכסי יתמי, שאין האפוטרופוס מחזיק בהם אין להתיר. אכן אחר העיון, הדבר ברור דהפוסקים הנז׳ לא מיירי, אלא בהלווהו על שדהו ולא קנו ממנו בק״ס, שהוא ממשכנה לו. ומטעמא דאמרו בגמ׳ אימת קנייה, דהדר לקנייה. אבל בנ״ד שקונין מבעל הקרקע בק״ס, שהוא ממשכנו ביד האפוטרופוס, הרי האפוטרופוס קנייה בק״ס, שהוא א׳ מדרכי ההקנאה, דקרקע נקנה בכסף, ובשטר ובחזקה, ובק״ס כדאיתא בח״מ סימן ק״ן והו״ל בהחזיק בה. אכן לחזור הוא ולהקנותה לשוכר, צונו לסופרים שיקנו ג״כ מאפוטרופוס בק״ס, שמשכיר הקרקע ההוא לשוכר, דהשתא קנייה נמי שוכר בק ׳ס, ואזי יקנו מהשוכר בק״ס, שהוא מתחייב לפרוע השכירות לאפוטרופוס, וגם בכח הקנין יחזור וישכירנו לבעל הקרקע להקנותו לו, או יקנהו לו בחזקה, אם הוא דר בו ויחזור בעל הקרקע, ויתחייב לפרוע השכירות לשוכר ראשון. זהו מה שנראה בעינינו, וצור ישראל ינחנו בדרך אמת. נאם החותמים בר״ח חשון שנת יבוא דודי לגנו ויאכל פרי מגדי״ו, לפרט המאה החמישי מהאלף הששי, דייני ק״ק פ׳אס יע״א עכ״ל. וחתומים הרבנים המובהקים, כמוה״ר וידאל הצרפתי ז״ל, וכמוהר״ר יהודה ן׳ עטר ז״ל, וכמוהר״ר שמואל הצרפתי ז״ל, ונתקיימו לנו חתימותיהם כראוי.

המשפט העברי בקהילות מרוקו-ספר התקנות-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי- טופס תקנת ב״ד להרחקה מהרבית.