מורשת יהדות מרוקו

נתיבות המערב-מנהגים שונים-הרב אליהו ביטון-ביריה

נט. נהגו שאם אדם יוצא כלילה לדרך, לוקח עמו גרגיר מלח לשמירה:

נט. כן הביא בנו״ב (עמוד קכ״א) ומקורו טהור מרבינו בחיי(פ׳ ויקרא) ומהרוקח (סימן שנ״ג):

ס. יש נהגו כשאדם מנדב ס״ת לבית הכנסת, הוא יוצא שנה שלמה:

ס. כך נאמר לי מפי השמועה, והטעם כדי שיוכלו לוודות כי ספר תורה כשר הוא

סא. נהגו כשנופל ס״ת בפני רבים ח״ו, כל הציבור שנכח במקום מקבלים עליהם תענית יום אחד:

סא. כן הביא בספר שופריה דיוסף (סימן כ״ה):

סב. יש נהגו ביום שני של ר״ח אלול לעשותו פורים, ואין עושים בו מלאכה:

סב. כן הביא בספר נו״ב (עמוד ל״ד) ונקבע על נס גדול שהיה באיזורם

סג. יש נהגו ביום ל״ג בעומר, וביום כ״ב כסליו, שאין אומרים תחנון ואין עושים מלאכה:

סג. כן הביא גם בספר נו״ב, וכנ״ל:

סד. נהגו לכנות שמות חכמים קדושים בחייהם ובמותם, בכינוי ״בבא״:

סד. כן הביא בספר יהדות מרוקו וכנהוג לומר בבא סאלי:

סה. נהגו כשקוראים ההפטרה לפתוח בפסוק: וָאָשִׂם דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ
לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה

סה. כן המנהג, ונבחר פסוק זה המלמד שכל דברי הנביאים דברי ה׳ הם:

סו. יש נהגו שלא לטלטל בשעת התפלה שום כלי ברזל:

סו. כן הביא בספר לקט הקציר (עמוד קט״ו) בשם החיד״א, והטעם ע״פ מה שנאמר לא תניף עליהם ברזל.

סז. נהגו ליזהר שלא להכניס מטבעות כסף לפה מפני הסכנה:

סז. כן המנהג להקפיד, ומקורו מהירושלמי (פ״ח דתרומות), והביאו בספר ויצבור יוסף (פ״ה ס׳כ).והטעם מפני שידי הכל ממשמשת בהם ויש ביניהם חולים:

סח. נהגו כשאדם מודיע צערו לחבירו מוסיף ״לא עליכם״:

סח. כן המנהג פשוט, ומקורו בסנהדרין (ק״ד) והביאו בספר הנ״ל (שם סעיף צ״ב):

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים –מנהגים שונים

עמוד 152

מנהגי אבלות

נהגו רבים לרכוש מקום קבורה, כחיים חיותם:

כן הביא בספר נו״ב (עמוד קפ״ה), ומובא גם בגשר החיים (פרק ט״ז) ובשו״ת חתם סופר (סימן ש״ל), וראה בזה בספר הבית היהודי(ח״ג סימן לא ס״ב) וכמו שמצינו באברהם וביוסף וביהושע בן נון שקנו מקום לקבורה בחיים חיותם, ומעשה אבות סימן הוא לבנים:

נהגו רבים לתפור לעצמם תכריכין, כחיים חיותם:

כן הביא בספר נו״ב (עמוד קס״ט), וקבלה בידם שהוא סגולה לאריכות ימים, וכמו כן כדי לזכור את יום המות, וכמו שמצינו במנהג הקיטל בכיפור ובפסח, ראה הרמ״א (או״ח סימן תר״י):

נהגו לשמור על האדם הגוסס בשעותיו האחרונות, שלא ייפטר מן העולם ללא קריאת שמע:

כן המנהג פשוט, והביאו בספר נחלת אבות (עמוד ע״ב), ומקורו מהשו״ע יו״ד (סימן של״ט ס״ד),וראה שם בנח״א שהאריך בשם רבינו מהרח״ו במעלת ק״ש לנפטר, וראה בערוך השלחן (שם סק״ח), ובבית היהודי ח״ג (סימן כ״ו ס״א) ובמקור חיים (פרק רע״ט סקכ״ב):

נהגו אחרי יציאת נשמה, ניגש אחד הבנים וסוגר עיני אביו, ואומר את הפסוק: ״ וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ' עַל עֵינֵיךָ״:

כן הביא בנו״ב (עמוד קפ״ט), ומקורו מהחזקוני על הפ^׳ הזה, וראה בנחלת אבות(עמוד ע״ב) מש״כ בזה בשם הזוהר:

נהגו מיד אחרי יציאת נשמה, מפשיטים בגדי הנפטר, ומניחים את הגופה על גבי הקרקע, סמוך לפתח מצד שמאל, כשרגליו מופנות לפתח, ומכסים אותו בסדין לבן:

כן המנהג ומקורו מספר מעבר יבוק (שפתי רננות מאמר ג׳), והביאו בספר יהדות מרוקו (עניני אבלות), וראה שם טעם הדבר וראה עוד במקור חיים שם (ס״ס):

נהגו לא לנעול נעלי הנפטר, ובפרט אלו שהיו עליו בשעה הפטירה:

כן הביא בנו״ב (עמוד קכ״א), ומקורו מחז״ל(חולין צ״ד ע״א), לא ימכור אדם לחבירו סנדל של מתה עיי״ש:

נהגו לתלות סדין למחיצה בין הנפטר לבין היושבים לכבודו, ושני נרות דולקים סמוך

למראשותיו:

כן המנהג, והביאו בספר חסד ואמת(עמוד ח׳), וראה גם בספר אוצר מנהגי ישורון(סימן ע״ג), ובבית היהודי ח״ג(סימן כ״ו ס״ב), ובספר יהדות מרוקו(עניני אבלות), והוסיף שם שבשעה שפורסים את המחיצה אומרים: ״אם תשכב לא תפחד, ושכבת וערבה שנתך׳ והטעם לכ״ז משום כבוד השכינה וכבוד המת:

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים –מנהגי אבלות

עמוד 153

ח-נהגו לשפוך את כל המים האגורים בכלים שבבית הנפטר, ובשני בתים הסמוכים מזה ומזה:

כן המנהג פשוט, וכמבואר בשו״ע(יו״ד סימן של״ט ס״ה), וראה בנחלת אבות(עמוד ע״ז), ובאבודרהם (שע״א) הביא רמז לדבר, ותמת שם מרים, ולא היה מים לעדה, וטעם הענין כדי שלא יפרסמו בפה את פטירת האדם, ויש טעם נוסף, שמלאך המות מפיל במים טיפת דם המות, וראה בזה בש״ך(סימן של״ט סק״ט), ובשו״ת מים חיים(ח״ב סימן פ״ד) ובבית היהודי(ח״ג סימן כ״ו ס״ד):

ט-נהגו הנשים לקונן על המת ולעורר בכי ומספד, ויש אף ששרטו על לחייהן, ויש שתלשו שערותיהן, וחכמי ישראל מחו בהן על זה:

כן היה המנהג אצל הנשים, וראה בזה בנחלת אבות (עמוד ע״ח) שיצא חוצץ נגד זה אלא שכתב שאם זה רק הכאה על הבשר מותר עיי״ש:

י-נהגו להקפיד שלא יכנס חתול לבית, כל זמן שהנפטר מונח שם:

כן המנהג, והביאו בספר יהדות מרוקו(עניני מיתה), והכל מכה הטומאה שיש בחתול, ועל ידי זה באים מזיקין למת:

יא-נהגו לשמור שמירה רצופה על הנפטר, ובפרט בלילה, כשנרות דולקים סמוך למראשותיו, ואמירת מזמורי תהילים:

כן המנהג פשוט, והביאו בספר נחלת אבות, ובספר יהדות מרוקו, והכל מטעם רוחות ומזיקין, שכל זמן שיש שמירה עליו ונרות דולקים, אין רשות למזיקין לשלוט בו:

 יב-נהגו להשתדל לקבור את הנפטר ביומו ואין מלינים אותו, אלא אם כן ממתינים לבניו, או חכם גדול לכבודו:

כן נהגו רבים, וכן מנהג ירושלים להקפיד בדבר, וכמבואר בספר נהר מצרים (דיני אנינות סכ״ז), ובדרך רמז אומרים ״תצא רוחו ישוב לאדמתו ביום ההוא״, ומ״מ כשזה לכבודו מבואר בשו״ע (סימן שנ״ז ס״ב) שמותר, וראה במקור חיים (פרק רפ״ב ס״ד ובמקורות שם) וכן ראה בספר פני ברוך (סימן ד׳ ס״ז) בזה:

יג-נהגו שמי שמתו מוטל לפניו (אונן), אסור ברחיצה כיבוס ותספורת כאבל, ויש שנהגו להקל בכל זה באונן:

כן הביא בספר קהלת ספרו(ח״ד עמוד ע״ה), וראה בזה בספר נהר מצרים (אנינות כ״ז), ואולם נהגו להחמיר על פי הרמ״א (יו״ד סימן שמ״א ס״א), וראה בזה בספר ויאמר יצחק (ליקוטי דינים י״ד):

נהגו שאין הבנים מתעסקים ברחיצת האב, וכן אין שני קרובי משפחה מהעסקים יחדיו בנפטר אחד:

יד. כן הביא בספר נו״ב (עמוד קפ״ח), ומקורו מהגמר בבבא בתרא (קנ״ד) במעשה דב״ב עיי״ש:

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים –מנהגים מנהגי אבלות

עמוד 154