מורשת יהדות מרוקו

מנהגי חודש אלול

א-נהגו רבים לערוך התרת נדרים בי״ט באב, ובראש חודש אלול:

ב-נהגו לומר סליחות באשמורת, החל מיום ב׳ באלול, ופותחים בפיוט ״ישן אל

תרדם״:

ג-נהגו לתקוע בשופר בסליחות, בשעת אמירת י״ג מידות:

ד-נהגו לומר את הפיוט ״למענך אלקי״, כל ימי הסליחות:

ה-נהגו בעננו להוסיף: עננו משגב האמהות, עננו עזרת השבטים, ואומרים, עננו אלהא

״דמאיר״ עננו:

ו-נהגו בעננו לפי סדר זה: אלקי אברהם, בעת רצון, ופחד יצחק, בעת צרה, אלקי יעקב, בעת רחמים, אלקי המרכבה, אלקא דמאיר, בזכותיה דבר יוחאי, משגב האמהות, עזרת השבטים, רחום וחנון:

ז-נהגו לומר וידוי בסליחות, בלחש ככל השנה:

ח-נהגו לערוך ״תיקון כרת״ בחודש אלול:

ט-יש נהגו באלול לפתוח ערבית, במזמור ״אשרי נשוי פשע״, במקום ״לדוד ה׳ אורי

וישעי״ ככל השנה:

י-יש נהגו לומר ״לדוד ה׳ אורי וישעי״, אחרי שחרית, מר״ח אלול עד הושענא רבא: יא. נהגו להקפיד בחודש אלול לא להשביע שום אדם מישראל:

יב. נהגו בחודש אלול לקרוא כל ״תיקוני הזוהר״ ולהשלימו עד יום הכפורים:

א-כן המנהג, והביאו בספר נהגו העם (אלול), ובקובץ מנהגים לר״ש תינו, והטעם מובא בכה״ח (סימן תקפ״א סקי״ב) שמצינו בזוהר, שמי שנתחייב בנזיפה או נידוי מפי בי״ד של מעלה, נשאר בנידוי ארבעים יום, ומעכב את התפלה, ומשום כך עושים התרה, וראה בספר קב הישר (פרק ל״ג):

ב-כן המנהג פשוט והביאו בספר דרכי דוד (סימן ל״ח), ובקובץ מנהגים לר״ש דנינו:

 ג. כן המנהג והביאו שם בדרכי דוד הנ״ל:

ד-כן המנהג וכן מובא בסליחות ישנות:

 ה-כן המנהג ומובא בסליחות ישנים:

ו-כן המנהג וכן הסדר בסליחות ישנים, וראה ספר מים חיים (עמוד רל״ב):

 ז- כן המנהג, וראה בזה בודד שחרית:

ח-כן הביא בספר נהגו העם (אלול), וציין שם לספר תורה לשמה (סימן תמ״ט) שנתן טעם לזה על פי הסוד:

ט-כן הביא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו(אלול) עיי״ש:

י. כן המנהג בכמה מקומות ומובא בספר נהגו העם (אלול):

יא. כן הביא שם בנהגו העם, ומקורו מהרמ״א (סימן תר״ב) עיי״ש, וכ״ז כדי להרבות בזכויות, ולהנצל מעון שבועות שמעכב את התפלה כידוע:

יב. כן המנהג, והוא הכנה רבתי ליום הקדוש:

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה -מנהגי חודש אלול

מנהגי ראש השנה

א-נהגו רבים לצום בערב ראש השנה:

ב-נהגו להקפיד בטבילה לכבוד ראש השנה:

ג-נהגו לעלות לקברי הורים, ולהשתטח על קברות הצדיקים, בערב ראש השנה:

ד-נהגו שאין לובשים בגדים חדשים בראש השנה, ויש נהגו לקנות סיר חדש לכבוד היום:

ה-נהגו בערבית של ראש השנה לפתוח את התפלה בפיוט הנורא ״אחות קטנה״, ואחריו מזמור החג, ויש נהגו להיפך, וביום ב׳ פותחים בפיוט ״חון תחון״:

ו-נהגו בערבית של ראש השנה שחל בשבת כסדר זה: מזמור לדוד הבו לה׳, במה מדליקין וקדיש. לכה דודי, מזמור שיר ליום השבת, למנצח על הגתית, ויש שאין אומרים במה מדליקין:

ז-נהגו בראש השנה וביתר ימים טובים כשחלים בחול, מדלגים פסוק מזמור שיר ליום השבת, ומתחילים מהפסוק טוב להודות לה׳:

א-כן הביא בספר נהגו העם (ראש השנה), וכמובא בשו״ע (סימן תקס״א ס״ב), וראה בזה בילקוט״^, מועדים (עמוד פ״ב):

ב-כן נהגו רבים, וראה בזה באורך כה״ח (סימן תקפ״א ס״ק פ״ב):

ג-כן המנהג פשוט, והביאו בקיצור שו״ע להגר״ב טולידאנו(ח״ב עמוד רפ״א), והתפלה שם מתקבלת ביותר עיי״ש:

ד-כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד ר׳), ובקובץ מנהגים להר״ש דנינו (ראש השנה), וכן כתב בכה״ח (סימן תקפ״א ס״ק ע״ט), וראה בזה גם בקיצור שו״ע להגר״ב טולדאנו (ח״ב עמוד ר״פ), והטעם כדי שלא יסור מורא יום הדין מעליו, וענין סיר חדש מובא בנו״ב (עמוד כ״ז) והוא לסימנא טבא:

ה-כן המנהג פשוט, ובספר חמדת ימים כתב להקדים אחות קטנה למזמור, וראה בזה במחזורים ישנים, ונהרא נהרא ופשטיה:

ו-כן המנהג וכן מצוין במחזורים ישנים, ונהרא נהרא ופשטיה:

ז-כן המנהג פשוט, והובא בספר נוהג בחכמה (עמוד רמ״ב), וכן מצוין במחזורים ישנים, וכן מנהג תוניס ולוב וכמובא בספר גאולי כהונה (עמוד ת״ר) ובמנהגי לוב (יו״ט), וראה בזה בכה״ח (סימן תפ״ח סק״ב), וראה בספר לבי ער (סימן י״ח):

ח. יש נהגו בימים נוראים לכפול בקדיש ״לעילא לעילא״, ואומרים עושה ״השלום״ במרומיו בעושה שלום של העמידה ושל קדיש תתקבל:

ט. נהגו בראש השנה ויום הכפורים, שהחזן מגביה קולו בעמידה.

י. נהגו בראש השנה ויום הכפורים, בפתיחת הפרנסה, והיא נמכרת בדמים מרובים, והזוכה בה פותח את ההיכל לפני עלינו לשבח, ואומר לבדו בנעימה מיוחדת את ״לדוד מזמור לה׳ הארץ ומלואה״, ובסיומו שבים הציבור ואומרים אותו:

יא. נהגו בסדר ליל ראש השנה: קידוש, נטילת ידים והמוציא, ואחריו בסדר זה: תפוחים, כרתי, סלקא, תמרי, קרא (דלעת), רוביא (שעועית), רימון, דגים, וראש כבש, ויש נהגו בסימנים לפני נטילת ידים:

יב. נהגו לטבל המוציא בדבש או בסוכר:

יג. יש נהגו לאכול שומשומין ואומרים: יהי רצון שירבו זכיותינו כשומשומין:

יד. יש נהגו להוסיף ריאה, ואומרים: ראה נא בענינו, וריבה ריבנו, וגאלנו גאולה שלמה וקרובה למען שמך, והאר עיננו במאור תורתך:

טו. נהגו לאכול בליל ראש השנה שבעה מיני ירקות מבושלים:

ח-כן יש נוהגים. וראה במ״ב (סימן תקפ״ב סקט״ז). ובענין השלום ראה בכה״ח שם (סקט״ו):

ט-הנה כן המנהג, וכן פסק מרן בשו״ע (סימן תקפ״ב ס״ט), וראה בזה במקור חיים (פרק ר״י ס״ח), וראה בזה בחוב׳ אור תורה תשרי חשון תש״מ (סימן ה׳) ושם ניסן אייר תש״מ ןסימן נ״ט):

י. כן המנהג פשוט, והובא בספר לקט הקציר (סימןל״א סקכ״ו) ובקובץ מנהגים להר״ש דנינו (ראש השנה), והוא לסימנא טבא ולפרנסה טובה בעת פתיחת שערי היכל, בעת אשר כל באי עולם עומדים לפניו כבני מרון, מי ישפל ומי ירום, מי ייעני ומי יעשר, וענין חשיבות מזמור הזה ראה מש״כ בספר אוצר טעמי המנהגים (עמוד ש״ע): ובכה״ח (סימן תקפ״ב ס״ק טו״ב):

יא. כן הסדר הקדמון וכמובא במחזורי ליוורנו, וראה בזה בשו״ת מקוה המים (ח״ה עמוד ל״ו), ואם זה לפני נטילה או אחרי הנטילה. ידועים המנהגים בזה, וראה באורך בילקוט״י מועדים (ר״ה), ובבית היהודי ח״ג (הל׳ ראש השנה):

יב. כן המנהג פשוט, והובא בספר נהגו העם (ראש השנה), וראה בזה בספר ברית כהונה (מער׳ ר׳), וכה״ח (סימן תקפ״ז סק״ד), והכל לסימנא טבא, שתהיה השנה הבעל״ט מתוקה כדבש:

יג. כן הביא בספר מים חיים (רמ״ב), וכן הביא בקובץ מנהגים להר״ש דנינו (ראש השנה), והטעם משום שיש הסוברים שרוביא היא שומשמין, עיי״ש במים חיים:

יד. כן מנהג יהודי מקנס, וכמובא בספר נהגו העם (ר״ה), ומקורו מהטור (סימן תקפ״ז), וראה בזה בספר מועד לכל חי(סימן י״ב סק״ח), ובכה״ח (סימן תקפ״ז סקט״ו):

טו. כן נהגו רבים, והביא זה בספר מים חיים (רמ״ב), ושבעת הירקות הן: קשואים, דלעת, חומוס, פולים, כרתי, תרד, לפת, וכ״ז לסימנא טבא ע״ד הנאמר: אכלו משמנים וכו׳ כי קדוש היום לאדוננו, שנדרש על ראש השנה כידוע:

טז. נהגו בשחרית של ראש השנה, כשהחזן קם לתיבה עומדים שני אנשים לצידו במשך כל התפלה, ובוחרים באנשים כשרים ובקיאים בתפלה:

יז. נהגו בר״ה ויום הכיפורים, לומר את הפיוט האדרת והאמונה לפני ברוך שאמר, החזן אומר את הקטע, והציבור עונה ״לחי עולמים״ והכל בנעימה מיוחדת:

יה. נהגו לומר את כל הפיוטים שנתקנו במקומם, וכפי שהיה נהוג מימי קדם:

יט. נהגו שהחזן אומר אבינו מלכינו וכר והציבור עונה אמן, למעט ד׳ קטעים בהם כל הציבור אומרים יחד, והם: אבינו מלכינו הראשון והשני, זכור כי עפר אנחנו, והאחרון:

כ. נהגו כשראש השנה חל בשבת, אין אומרים כלל ״אבינו מלכנו״, ויש נהגו לאומרו, בדילוג קטעים המוזכרים בהם חטאים ופשעים:

כא. נהגו להעלות את התוקע לעליית חמישי, בשני ימי ראש השנה:

כב. נהגו בתקיעות דמיושב (לפני מוסף) שהתוקע עומד, והציבור יושבים, ואפילו בברכות:

טז. כן כתב בספר נו״ב (עמוד ק״ד), וראה בזה בשו״ע (סימן תרי״ט ס״ד) ובלקט הקציר (עמוד תקמ״ו), והטעם ע״ד מה שנאמר ״ואהרון וחור תמכו בידיו, מזה אחד ומזה אחד״, ויש לזה גם מקור מהזוהר (פ׳ שמות):

יז. כן מובא במחזורים ישנים, וכן מנהג שאר קהלות הספרדים, והוא הכנה רבתי לתפלת הימים הנוראים, וראה בשערי תפלה (עמוד צ״ח) שמביא בשם הקדמונים, שכשישראל אומ׳ ברוך שאמר, המלאכים אומ׳ האדרת עיי״ש:

יח. כן המנהג פשוט, ובמחזורים ישנים הובאו כולם במקומם, וראה בזה בספר יחוה דעת להגר״י חזן (סימן כ״ה), ובספר מקוה המים להגר״מ מלכה (סימן ל״א), וכן כתב הגר״ש משאש בשו״ת שמש ומגן (ח״א סימן מ״א), ובהסכמתו למחזור נר יצחק, וראה עוד בספר מנהגי החיד״א להרה״ג ר׳ ראובן עמאר (עמוד ק״ג) בשם מהר״י בן ואליד, וכן כתב הגר״ח הלוי בספרו עשה לך רב (ח״ה עמוד פ״א):

יט. כן המנהג פשוט, ואולי משום חשיבותם ותוכנם המיוחד אומרים אותם כולם יחד:

כ. הנה בספר נוהג בחכמה (עמוד רל״ז) ובספר השמים החדשים (סימן פ״ו) ובלקט הקמח (אות א׳) כתבו, שאין אומרים אבינו מלכנו בשבת, וביוה״ב שחל בשבת יש שאומ׳ אותו, ואלו בספר נהגו העם (ר״ה) כתב שאומ׳ אותו בשבת, רק שמדלגים חטאים ועוונות שבו(וראה בכה״ח סימן תקפ״ד סק״ח):

כא. כן נהגו רבים, והביאו בקובץ מנהגים לר״ש דנינו, ומקורו ברמ״א (סימן תקפ״ד ס״ב), והטעם בזה כי התוקעים נמנעים מקבלת שכר, לפי המובא בשו״ע סימן תקפ״ה, לכן כפיצוי מעלים אותם לעליית חמישי, וראה עוד טעם בלבוש (סימן תקפ״ד ס״ב):

כב. כן המנהג. והביאו בקיצור שו״ע להגר״ב טולידאנו(ר״ה), ומשום כך נקראו תקיעות דמיושב:

כג. נהגו לומר את הפיוט ״ונתנה תוקף״, בחזרה, כקטע ועל המדינות וכו', אחרי ״ויצרי מעללי איש״:

כד. נהגו לתקוע במוסף בלחש ובחזרה, ולפני ״תענו ותעתרו״, ותרועה גדולה אחרי עלינו לשבח, ויש נהגו שאין תוקעים בלחש כלל, ומשלימים זה לפני עלינו לשבח:

כה. נהגו רבים בראש השנה לבשל ״כוסכוס״ מתוק, ושולחים לעניים:

כו. נהגו להקפיד שלא לישון בראש השנה ביום, גם ביום א׳ וגם ביום ב^׳:

כז. נהגו במנחה של צום גדליה, להפטיר את ההפטרה ״דרשו לה׳ בהמצאו״:

כח. נהגו באם טעה האדם ואמר ״מלך אוהב צדקה ומשפט״, בעשרת ימי תשובה, אינו חוזר.

כט. נהגו לומר ״אבינו מלכינו״ בעשרת ימי תשובה, שחרית ומנחה, ויש נהגו שאץ אומדים אותו כלל:

ל. יש נהגו לפתוח את תפלת שחרית בימים נוראים בתפלה: אלקינו וא״א, מלוך על כל העולם כולו בכבודך וכו׳:

כג. כן המנהג, וכך מצוין במחזורים ישנים:

כד. כן המנהג פשוט והביאו בספר דרכי דוד (סימן מ״ז), והמנהג השני ג״כ היה קיים באיזה קהלות והביאו בספר נוהג בחכמה (עמוד רט״ו):

כה. כן הביא בספר קיצור שו״ע להגר״ב טולידאנו(ח״ב עמוד רפ״א), והוא עדה״ב אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו, שדרשוהו חז״ל על ר״ה:

כו. כן המנהג, והוא ע״פ המובא בירושלמי, מאן דדמיך בר״ה, דמיך מזליה כוליה שתא:

כז. כן כתב בספר נהגו העם (תעניות) שכן המנהג בפאס, וכנפסק בשו״ע (סימן תכ״ח ס״ה), וכן כתב בעשה לך רב(ח״ה עמוד שס״ו), וראה עוד בזה בספר מנהגי החיד״א (ח״ב עמוד קל״ט), ובספר נר לעזרא (עמוד צ״ח):

כח. כן הביא בספר מים חיים (סימן ש״ז) ובספר נהגו העם (ראש השנה), ובקיצור שו״ע להגר״ב טולידאנו(ח״ב עמוד ק״ה), וכדעת הרמ״א (סימן תקפ״ב ס״א), וכן פסק שם הכה״ח והבן איש חי (פרשת נצבים ס״י), וידועה דעת מרן הגרע״י שליט״א ע״פ מרן השו״ע שיש לחזור:

כט. כן המנהג פשוט וכשאר עדות ישראל, אלא שמנהג התושבים בפאס שלא לאומרו כלל, והביאו בספר נו״ב (עמוד רכ״ח) עיי״ש;

ל. כן מובא במחזורים ישנים, והביאו בספר נהגו העם (ראש השנה):

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה –מנהגי ראש השנה

מנהגי יום הכפררים

א-נהגו להקפיד בכפרות לכל בני המשפחה, חוק ולא יעבור, ואת העופות הכינו

לסעודה המפסקת, ויש נהגו לפדותם והכסף ניתן לצדקה:

ב-נהגו להקפיד בטבילה ערב יום הכפורים, ומיד אחרי זה מלקות:

ג-נהגו ללבוש בגדים חדשים, ולפחות בגד חדש אחד, לכבוד יום הכפורים, ויש נהגו

ללבוש לבנים:

ד-יש נהגו להתפלל מנחה של ערב יום הכפורים, ללא חזרה:

ה-נהגו לאפות חלות מיוחדות לסעודה המפסקת, ובהן תחובים ביצים:

ו-נהגו לטבול את המוציא בסעודה המפסקת, בדבש או בסוכר:

ז-יש נהגו להכין ״כוסכוס״ בערב יום הכפורים:

א-כן המנהג פשוט, והביאו בספר נהגו העם (יוהכ״פ) ובספר שמו יוסף (סימן רפ״ד), ויסודו מהרמ״א (ריש סימן תר״ה), וכן דעת האריז״ל (ראה בכה״ח שם סק״ה), ואולם בשו״ע (שם) דחה מנהג זה,וכן דחה מנהג זה בשו״ת מים חיים (רנ״ד), מטעם אחר והוא משום שיש בו הרבה תקלות שחיטה ויצא שכרם בהפסדם עיי״ש ומ״מ הנוהגים בכפרות יש להם כר נרחב לסמוך עליו:

ב-הנה ענין הטבילה בערב יוהכ״פ שגבה עד מאד, עד שרבי סעדיה גאון פסק לברך על הטבילה, ואף שאין בזה הלכה כמותו, מ״מ רואים מכאן את עוצמת הטבילה, וחשיבותה, ולכן נהגו בכל קהילות ישראל גם אותם שאינם זהירים בטבילה כל השנה, לטבול לכב׳ יום הכפורים, לקיים מה שנא׳ לפני ה׳ תטהרו, וגם ענין המלקות יסודתו בהררי קודש, וראה בכ״ז בכה״ח(סימן תר״ז ס״ו), ובילקוט״י מועדים (עמוד פ״ב):

ג-כן הביא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו, ומקורו מהרמ״א (סימן תר״י) בענין הצעת שלחנות עיי״ש,והטעם כי יוהכ״ם יום טוב הוא, ובענין לבנים כן הביא הרב הנ״ל, וראה בכה״ח (סימן תקפ״א ס״ק ע״ט), והיא ע״ד הכתוב אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו:

ד-כן הביא בספר נהגו העם (יוהכ״פ) ומקורו בב״י(סימן תר״ז) עיי״ש:

ה-כן המנהג אצל רבים, והטעם משום דיוהכ״פ יו״ט הוא, וכיון שהוא עצמו אסור באכילה עושים זאת בסעודה המפסקת, וענין הביצים וכר לאבלות ויש בו שבירת הלב, ועוד ביצה ״ביעה״ בארמית, לרמז שתתקבל צלותנא ״ובעותנא״ ביום הקדוש:

ו-כן המנהג פשוט, והיא דומיא דר״ה וכנ״ל, וכן כתב בכה״ח (סימן תר״ח סק״ל), ובבן איש חי(ש״א פ׳ וילך ס״ד), וראה גם בילקוט״י מועדים (עמוד פ״ד):

ז-כן נהגו רבים, והטעם כדי לקיים אכילת התשיעי כהלכה, שידוע שיש בזה עניינים גדולים, וכמובא בספרים (וראה בזה בכה״ח סימן תר״י):

ח-נהגו להדליק נרות לכבוד יום הכיפורים כשבת, ולברך ״להדליק נר של יום הכפורים״:

ט-נהגו להציע שטיחים וכריות בבית הכנסת, לכבוד יום הכפורים:

י. נהגו בערבית של יום הכפורים כסדר הזה: פיוט לך אלי תשוקתי, כל נדרי, החזרת ס״ת למקומם, שובה למעונך, קדיש וברכו, וכשחל בשבת פותחים במזמור שיר ליום השבת:

יא. נהגו להוציא ספרי תורה בשעת כל נדרי, יש נהגו להוציא שלושה, ויש נהגו בשבעה, ויש שלא נהגו בהוצאת ספרי תורה כלל, רק פותחים ההיכל ואוחזים ס״ה ואומרים כל נדרי:

יב. נהגו בכל נדרי לומר קטע זה ג׳ פעמים, החזן אומרו ואחריו הציבור: שרוי לנו, מחול לנו מתר לנו: שרוי לנו ולכם, מחול לנו ולכם, מתר לנו ולכם: שררוי לנו ולכם ולכל ישראל, מחול לנו ולכם ולכל ישראל, ומתר לגו ולכם ולכל ישראל: שרוי לנו ולכם ולכל ישראל, מפי בית דין של מטה. ומחול לנו ולכם ולכל ישראל מפי בית דין של מעלה: ונהגו לומר בל (בקמין הטף) נדרי:

יג. נהגו בכל פעם שמסיים החזן ״כל נדרי״, אומרים הציבור בקול רם: כולהון אתהרטנא בהון, יהא רעוא די יהון שביתין ושביקין; לא שרירין ולא קימין: ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם, כי לכל העם בשגגה:

יד. נהגו לומר ״והוא רחום״ ביום הכפורים, אף כשחל בשבת:

טו. נהגו במשך כל תפלות יום הכפורים, עומדים שני ״סומכים״ מצידו של החזן, מימינו ומשמאלו:

ח-כן המנהג פשוט, וכנפסק בשו״ע (סימן תר״י), וראה בזה בילקוט״י מועדים (עמוד פ״ו):

ט-כן הביא בנו״ב (עמוד ק״ד), וראה בזה במנהגי החיד״א (עמוד קנ״ח):

י. כן המנהג פשוט, וכן מצוין במחזורים ישנים:

יא. כן שמעתי שיש מנהגים שונים בזה, ונהרא נהרא ופשטיה, והנח להם לישראל, וראה במחזורים ישנים ששם מצוין שלשה או שבעה ספרים:

יב. כן המנהג והביאו בספר נהגו העם, שהוא נוסח ההתרה של בתי כנסת התושבים בפאס, ומשם נתפשט בכל הארץ, וכן הביאו הר״ש דנינו בקובץ מנהגיו, ועל מנהגים כאלה נאמר הליכות אלי מלכי בקודש, ובענין כל נדרי, כן יש לומר ע״פ הדקדוק וכמובא בספר מים חיים (סימן ר״נ):

יג. כן המנהג פשוט, והטעם י״ל, כי בעת הזאת בו אנו מצרפים את כל העבריינים לכלל ישראל, היא עת רצון, ואנו מנצלים זאת לבקש סליחה מחילה וכפרה עבור כלל ישראל:

יד. כן המנהג, ומובא במחזורים ישנים, וראה בזה בספר ילקוט יוסף מועדים (עמוד ק״ג):

 טו. ראה בזה במנהגי ראש השנה ומשם בארה:

טז. יש נהגו בר״ה ויום הכפורים, כשאומרים זכרנו לחיים, להוסיף ״אל חי ומגן״:

יז. נהגו לפתוח את ההיכל לסליחות, וסוגרים לפני קדיש:

יח. נהגו כשהחזן אומר על חטא, עונים הציבור כסוף כל קטע, פעם ״תמחול״, ופעם ״תסלח״, וכשאומר על חטאים, כסוף כל קטע, פעם אומרים ״תמחול ותסלח״, ופעם ״תסלח ותמחול״:

יט. נהגו לומר על חטא בסדר א׳ כ׳, ולא בסדר תשר״ק, ומשם מדלגים עד ״על חטאים שאנו חייבים עליהם אשם״, ולא נהגו לומר הודוי הגדול:

כ. נהגו בפתיחת ההיכל לומר יהי רצון וכו' יה הטוב וכרו', ואחר כך י״ג מדות ותפלתם: ואין המנהג לומר ״לעולם ה׳״ ויש שאומרים אותו:

כא. נהגו לומר את סדר הקדושה לרבי יהודה הלוי במקומה, וכפי שסודרה במחזורים ישנים ויש שהחמירו בדבר:

כב. נהגו לפתוח את שערי ההיכל לסדר העבודה ,וכפי שצויין במחזורים:

כג. נהגו בשעה שהחזן מזכיר ״ברוך שם כבוד מלכותו״ שבסדר העבודה, הציבור כורע, ויש שלא נהגו בזה:

טז. כן הביא בספר נהגו העם דום הכפורים), ומקורו מב״י(סימן תקפ״ב בד״ה ויש במטבע), ושם דן באורך בזה אם יש לאומרו או לאו:

יז. כן המנהג פשוט, והטעם שבזמן הסליחות, ובפרט בשעה שאומרים י״ג מדות, שערי שמים פתוחים, וכאשר שערי ההיכל פתוחים, הרי בזה מושכים שפע חיים ושלום מן השמים:

יח. כן המנהג פשוט, ואמרתי בס״ד שידוע כי מחילה על הפשעים, וסליחה אל החטאים בשגגה, וכמו שמובא בתפלה, סלח לנו אבינו כי חטאנו, מחול לנו מלכינו כי פשענו, ובכך אנו מבקשים על הכל:

יט. כן המנהג פשוט, וכן מצוין במחזורים ישנים, ועל כיוצא בזה נאמר ״תפסת מועט תפסת, תפסת מרובה לא תפסת״, שמרוב קריאתם נאמרים ללא כוונה, ומה הועילו חכמים:

כ. כן מצוין במחזורים ישנים, ומושמט לעולם ה׳, ויש מחזורים שהוזכר בו:

כא. כן המנהג פשוט, והביאו בספר נוהג בחכמה (עמוד רכ״ו), וראה במנהגי החיד״א (עמוד קנ״ט) שהאריך הרבה ליישב את המנהג הזה, ובספר נהגו העם (יום הכפורים) כתב שיש שהחמירו בדבר משום הפסק, ועל כיוצא בזה אמרו נהרא נהרא ופשטיה:

כב. כן המנהג פשוט, כי הוא עת רצון גדול, ודבר בעתו מה טוב, לפתוח שערי ההיכל, ולקיים מה שנאמר ונשלמה פרים שפתינו:

כג. כן הביא בספר נהגו העם (יוהכ״פ) שיש בזה שני מנהגים, יש כורעים ויש שאינם כורעים, וציין לספר כף ונקי למוהר״ר כליפא בן מלכה, ולספר כרם חמר (ח״ב סימן י״א), וראה בזה באוצר טעמי המנהגים (עמוד שצ״ו):

כד. נהגו לצמצם את ההפסקה שבין שחרית למנחה ככל האפשר:

כה. נהגו כשיש ברית מילה, מלים אחרי תפלת שחרית, ומברכים על בשמים, ועל הגפן. ונותנים לתינוק לטעום:

כו. נהגו לפני התקיעות אומ׳ שבע פעמים ״ה׳ הוא האלקים״, וז׳ פעמים ״קראתי בכ­לב״, החזן אומר ״ה׳ האלקים״. והציבור אומרים ״קראתי״:

כז. נהגו בשעת התקיעות שבנעילה, כל הציבור עומד על רגליו, ומכסים ראשם בטלית:

כח. נהגו כשילד צם לראשונה בכיפור(לרוב היה כבר בגיל עשר), כששב מבית הכנסת, אמו נותנת מעט סוכר, ומברכת אותו, שתערב לו התורה ואהבת ה׳, ותהיה מתוקה בפיו כסוכר זה, וגם אביו מרעיף עליו ברכות:

כט. נהגו שאין מברכים על בשמים בהבדלה של מוצאי כיפור, אף כשחל בשבת:

ל. נהגו הכהנים לערוך סעודה קטנה למחרת יום הכיפורים, ונקראת ״יום שמחת כהן״:

לא. יש נהגו לעלות לקברות צדיקים, למחרת יום הכיפורים:

כד. כן הביא בקובץ מנהגים לר״ש תינו, והטעם כדי לתת ליום הקדוש רצף אחד, ולמנוע דברים בטלים והסה דעת ביום הקדוש בשנה, שבו תלויה הכפרה של כל השנה כולה:

כה. כן הביא בספר נהגו העם (יוהכ״פ), והביא שם מקורות לדבר עיי״ש:

כו. כן המנהג פשוט, וכמובא בסידורים ישנים, ובספר אוצרות המגרב (יוהכ״ם):

כז. כן המנהג פשוט, והביא כן בקובץ מנהגים לר״ש דנינו, וציין שאף שיהודי מרוקו אינם מכסים ראשם בשעת התפלה, בשעה זו כולם מכסים ראשם, כי היא עת לחננה ואין דומה לה:

כח. כן המנהג והביאו בספר אוצורת המגרב, וכ״ז כדי לעודדו בעבודת ה׳ ותורתו, וככתוב חנוך לנער ע״פ דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה:

כט. כן הביא בספר נהגו העם (יום הכפורים) ושהוא מנהג ארג׳יל, ומקורו מהרמב״ם, וראה בזה בילקוט״י מועדים (עמוד קט״ס ובמקורות שם:

ל. כן נהגו רבים והביאו בנו״ב (עמוד ק״ח) וכן מנהג תוניס ולוב, והיא ע״ד מה שאמרו חז״ל (משנה יומא פ״ז מ״ז) ויו״ט היה עושה לאוהביו בצאתו בשלום מן הקודש:

לא. כן נהגו רבים, והביאו בספר אוצרות המגרב (יוהכ״פ) והטעם משום שיום זה הוא עת רצון גדול בשמים, כי הוא יום לאחר הכפרה:

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה –מנהגי יום הכפררים-עמוד 86

מנהגי חג הסוכות

א-נהגו להציב ארבעה ״קני סוף״ גבוהים ובולטים במיוחד, כארבע פינות הסוכה,

ונקראים ״עדים״.

ב-נהגו לתלות ״כסא״ בסוכה לכבוד אליהו הנביא ז״ל, ועליו מניחים ספרי קודש:

ג-נהגו להדליק נרות בכניסת יום טוב כמו בשבת, ומברכות ואחר כך מדליקות:

ד-נהגו שאין הנשים מברכות ״שהחיינו״ בהדלקת הנרות:

ה-נהגו לאחל איש לרעהו ביום טוב ״מועדים לשמחה״, והשני משיב ״חגים וזמנים לששון״, ויש מאחלים ״מועד טוב״, והשני משיב ״מועד טוב ומבורך״, ובמוצאי החג מאחלים ״תזכו לשנים רבות״ והשני משיב ״לשמור ולעשות״:

ו-נהגו בכל לילה לקרוא פרקי משניות מיוחדים בכניסה לסוכה (ראה למטה):

ז-נהגו לפתוח את הקידוש בליל סוכות בפסוק: בסכת תשבו שבעת ימים, כל האזרח

בישראל .ישבו בסכת:

א-כן המנהג פשוט, והביאו בקובץ מנהגים לר״ש דנינו (סוכות), והטעם כי הסוכה היא צלא דמהימנותא, ומעלתה נשגבה מאד, והקנים הם עדים נאמנים, כי עם ישראל נאמן לה׳ ותורתו:

ב-כן הביא בקובץ מנהגים הנ״ל, ומקורו מספר מורה באצבע למדן החיד״א (עמוד רפ״ט), והוא הזמנה לאליהו הנביא שיצטרף לז׳ אושפיזין עילאין לברכנו בברכה וחיים:

ג-כן המנהג והביאו בספר נר לעזרא (עמוד קס״ח), וראה בזה בשו״ת רב פעלים (ח״ד סימן כ״ג):

ד-כן המנהג והביאו בספר נר לעזרא(עמוד קע״א) וראה בזה בשו״ת יחוה דעת למרן הגרע״י(ח ״ג סימן ל״ד):

ה-כן המנהג והביאו בקובץ מנהגים לר״ש דנינו, ע״ד מה שנאמר וברכות לראש יעטה, והמברך מתברך מפי עליון:

ו-כן הביא בספר חמד אלקים ע״ד מה שנאמר ״ודבר בעתו מה טוב״, והטעם באלו, משום שבהם יש זכר ורמז לאושפיז השייך לאותו יום, והרי פרקי המשניות לפי סדר הלילות: ליל א׳) פ״ד קידושין, שמוזכר שם אברהם: ליל ב׳) פ״ה דזבחים, שבהם מדובר על זבחים, והוא רמז ליצחק שנעקד ע״ג המזבח: ליל ג׳) פ״ז דחולין שבו מוזכר גיד הנשה שנצטווה עליו יעקב וזרעו: ליל ד׳) פ״ה דאבות, שבו מוזכר משה: ליל ה׳) פ״ה דמדות שבו מוזכר אהרן: ליל ו׳) פ״א דסוטה שבו מוזכר יוסף: ליל ז׳) פ״ב דתענית שבו מוזכר דוד: וה׳ לא ימנע טוב להולכים בתמים:

ז-כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד קל״ז), והוא כדי לזרז בכל עת על מצות הסוכה ומעלתה, וראה בזה בקיצור שו״ע לררב״ט (סימן תנ״ז ס״ב וס״ג):

ח-נהגו לקשט את הלולב בחוטים צבעוניים ומרהיבי עין לנוי מצוה.

ט-יש נהגו לתת הרבה הדסים וערבות בלולב, והמנהג פשוט לתת ג׳ הדסים וב׳ ערבות בלבד:

י. נהגו לנענע אח הלולב בסדר זה: פניו מול המזרח, ואת ידיו עם הלולב מטה לצדדים, והוא עומד על עומדו ואינו הופך פניו לצדדים, ויש נהגו להפוך פניהם לצדדים, וכנהוג ברוב קהלות ישראל:

יא. יש נהגו שהנשים מברכות ונוטלות, וכן בסוכה, והמנהג פשוט שאין נשים מברכות, ואף לא נוטלות לולב:

יב. נהגו ביו״ט של סוכות לאחר ההלל, מוציאים ספר תורה להושענות, ואחרי ההושענות אומרים קדיש תתקבל, ושוב פותחים את ההיכל לספר תורה שני, ויש שלא נהגו להוציא ס״ת להושענות כלל, רק פתחו את ההיכל והקיפו את התיבה, ויש נהגו לומר הושענות אחרי מוסף:

יג. נהגו לפתוח תפלת ערבית של חול המועד, במזמור החג מתחלת שפטני אלקים וכו', ויש נהגו בחול המועד של סוכות לפתוח ערבית בחוה״מ, במזמור ״נודע ביהודה אלקים״:

יד-נהגו בחול המועד בשחרית, אחרי ההלל מוציאים ס״ת מיד ואומרים הושענות, ואח״כ קדיש תתקבל, וגוללים (מגביהים) ס״ת וקוראים בתורה, ויש שלא הוציאו כלל ס״ת, רק פתחו את ההיכל, וכנ״ל:

ח-כן נהגו רבים, והביאו בספר נהגו העם (סוכות) והוא ע״ד זה אלי ואנוהו, ולולב בגיס׳ חיים, אלא שצריך ליזהר מלקטום ראשו:

ט-כן נהגו רבים, ומקורו מתשובת הרמב״ם (והביאו בשו״ע סימן תרנ״א סעיף ט״ו) וראה בזה בכה״ח (סימן תרנ״ב ס״ק קל״א), ובספר אוצר טעמי המנהגים !עמוד שי״א):

י. שני המנהגים יסודתם בהררי קודש, אלו שאין מהפכים בינהם הוא ע״ד מרן בשו״ע (סימן תרנ״ב ס״ט), והמנהג השני הוא ע״ד האריז״ל, וראה בזה בספר קרית חנה דוד (ח״ב סימן פ״ג):

יא. כן יש נהגו שנשים מברכות על לולב וסוכה והביאו בספר חמדה גנוזה, אלא שבשו״ת תבואת שמש כתב שאין המנהג לברך, וראה עוד בספר מקוה המים להגר״מ מלכא (ח״ד סימן ב׳), ובספר הליכות שבא (סימן ט״ז), וביביע אומר (ח״א סימן ל״ט מ״ב):

יב. כן המנהגים בזה, וראה בזה בספר נהגו העם (סוכות) ובילקוט יוסף (מועדים עמוד ק״פ) ובספר מקור חיים (פרק רכ״ג סט״ו):

יג. כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד רכ״ו), והוא משום שחוה״מ הוא כעין יו״ט, וענין המזמור נודע ביהודה אלקים, משום ששם נאמר ״ויהי בשלם סוכו״:

יד. כן המנהג, וראה בזה בספר נהגו העם (סוכות):

טו.יש נהגו בשבת חול המועד סוכות לסיים את ברכות ההפטרה, ״מקדש השבת וישראל והזמנים״, וכיום טוב:

טז.נהגו לומר הושענות בשבת, עם הושענות של אותו יום, אבל אין מקיפים את החיבה:

יז. נהגו בחול המועד בסוכות ופסח, לדלג על בית יעקב ושירו של יום, ואומרים רק מזמור החג:

יח. יש נהגו להקל בגילוח הזקן בחול המועד, והמנהג פשוט להחמיר בדבר:

יט. יש נהגו בחול המועד בסוכות ופסח, לגלח את הקטנים בבית הכנסת:

כ. יש נהגו לבקר בבית הקברות בא׳ של חול המועד, בפסח וסוכות:

כא. נהגו בליל הושענא רבא, לערוך תיקון מתוך ״קריאי מועד״ כל הלילה, ומתפלללים באשמורת, ויש נהגו לערוך כפרות בכיפור:

כב. יש נהגו לתקוע בשופר בסליחות שבהושענא רבא, והמנהג פשוט שאין תוקעים:

טו.כן הביא בספר נהגו העם (סוכות), ומקורו מהספר מגן אברהם ושכן מנהג ירושלים. ועיין בספר כפ״ה (סימן ת״צ), והטעם משום דחוה״מ סוכות כל יום רגל בפ״ע, ומשום כך גומרים בו את ההלל, אלא שדעת החיד״א בברכ״י שאין מזכירים והזמנים בשבת חוה״מ וכפסח.

טז.כן המנהג והביאו בנהגו העם (שם), והוא לפי מה שנפסק בשו״ע (סימן תר״ס ס״ג) וכן מצוין במחזורים ישנים, אלא שמנהג ארץ ישראל אינו כן, וראה בזה בספר מנהגי החיד״א (ח״ב עמוד קפ״ט), ובספרו לבי ער (סימן י״ד):

יז. כן המנהג פשוט, וראה במנהגי ר״ח בזה ומשם בארה:

יח. הנה כי כן המנהג להקל, וראה בספר ילקוט יוסף מועדים (עמוד תקט״ז) במקורותיו שם, שכתב שקשה למחות ביד המקלים, ומ״מ ירא שמים יחמיר על עצמו ויחוש לדברי האחרונים המחמירים בזה דשא ברכה מאת ה׳ עיי״ש, ובספר נר לעזרא (ח״ד סימן צ״ב) דן בזה והביא סימוכין חזקים למקילים עיי״ש, וראה בזה בשו״ת מקוה המים (סימן י״א) ובשו״ת שמש ומגן(.סימן נ״ה), ובשו״ת יחוה דעת להגר״י חזן, ובכה״ח (סימן תקל״א סק״ז), ובשו״ת אגרות משה (חאו״ח סימן קס״ג) ובבית היהודי (,מועדים סימן מ״ה ס״ב):

יט. כן הביא בספר נהגו העם, וכן כתב בספר נתיבי עם, ומקורו בשו״ע (סימן תקל״א ס״ס, ויש מתירים רק ע״י עני שאין לו מה לאכול וראה בזה בנתיבי עם שם:

כ. כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד קע״ח):

כא. כן המנהג פשוט, והביאו בספר נו״ב (עמוד רכ״ו), וראה בכה״ח (סין תרס״ד סק״ט וסק״י וסקי״א), ובעדן כפרות כן נהגו בכמה מקומות וכמובא באוצרות המגרב (סוכות), וכ״ז להדגיש את גמר החתימה:

כב. כן מצוין במחזורים ישנים, וראה בזה בנו״ב הנ״ל, ובכה״ח הנ״ל:

כג. נהגו להרבות בנרות בהושענא רבא, ומוספים הוספות בשחרית, אומרים נשמת כל חי, וכתר כבשבת ויום טוב:

כד. יש נהגו ביום הושענא רבא, שאין נושאים אתם כסף, ולא מדליקים אש, עד יציאתם מבית הכנסת מתפלת שהרית:

כה. יש נהגו להקיף ביום הושענא רבא גם בערבה בלבד, והמנהג פשוט שמקיף רק מי שיש לו לולב בידו:

כו. נהגו לבוא הביתה עם הערבה, וחובטים בנחת על ראשי בני המשפחה, ומאחלים להם שיזכו לשנים רבות:

כז. יש נהגו להבעיר ענף מהערבה, ומסובבים אותו כשהוא בוער:

כח. יש נהגו לשמור ערבה, ומשתמשים בה כעץ לשפוד, ואת הבשר נותנים לעקרות, והיא סגולה גדולה, וכמו כן אשה שאין דמיה מסודרים, מעשנת בית רחמה בעשן הערבה:

כט. יש נהגו לבשל ערבה, ונותנים ממימיה לעקרות והיא סגולה גדולה:

ל. נהגו רבים לשמור את ארבעת המינים, לאפיית מצות או לשריפת חמץ בפסח:

לא. יש נהגו ביציאתם מהסוכה ביום הושענא רבא, מניחים בה עריבת הבצק:

כג. כן הביא בנוהג בחכמה (שם), וראה בזה בכה״ח (סימן תרס״ד סק״י): כד. כנ״ל, וכ״ז משום קדושת היום, שנוהגים בו מעין ימים נוראים ומעין יו״ט, ומנהג ישראל תורה הוא:

כה. כן מובא במחזור זכור לאברהם, וראה בשו״ע (סימן תרס״ד ס״ג), ובכף החיים שם: כו. כן המנהג, והביאו בקובץ מנהגים לר״ש דנינו(סוכות), וכ״ז לסימנא טבא, שהרי זה שיירי מצוה, ושיירי מצוה מעכבים את הפורענות, וראה בזה בכה״ח (סימן תרס״ד סק״ס):

כז. כן הביא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו(שם). ובדרך צחות י״ל הטעם, כי הערבה היא בחי׳ הרשעים כידוע, ומזכירים להם את היום בו נאמר כי הנה היום בוער כתנור, כדי שיחזרו למוטב, ושב ורפא לו:

כח. כן הביא בספר נהגו העם (סוכות) וכן מובא בספר טעמי המנהגים (עמוד תקס״ז) בשם רבי פנחס מקוריץ, ורמז לדבר ערב״ה בגימ׳ זר״ע, וראה באוצרות המגרב (סוכות):

ל. כן הביא בספר נהגו העם (שם), בשם הכנסת הגדולה (סימן תרס״ד) ובשם מרן החיד״א בספרו ככר לאדן (דף קס״ב), ומקורו מירושלמי עיי״ש:

לא. כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד קל״ז), שקבלה בידם שיש בזה סגולה גדולה לגשמי רצון ולברכה בעסה:

לב. נהגו רבים להכין לילדים קני סוף מקושטים ונרות תחובים כהם, והם באים עמם לבית הכנסת ליל שמחת תורה:

לג. נהגו לקשט בית הכנסת בשטיחים וניירות צבעוניים לכבוד שמחת תורה:

לד. נהגו להקיף את התיבה בשמחת תורה, תוך אמירת מזמור לדוד הבו לה/ ויש מקיפים באמירת ״הודו לה׳ קראו בשמו״ במנגינת שבת הידועה:

לה. יש נהגו לקום באשמורת, לפני תפלת שחרית של שמחת תורה, ולערוך הקפות:

לו. נהגו בשמחת תורה, להוציא שלשה ספרי תורה, הראשון עולים בו חמשה עולים של חובת היום, עד ״ובגאותו שחקים״, ושם עולה תוך פיוט ושירה ״חתן מעונה״ עד ״על במותימו תדרוך״, ומעלים את הציבור למוסיף, וכן ילדים קטנים, ואחריהם עולה ״חתן תורה״ בפיוט ושירה, ולו חוזרים מתחלת הפרשה עד סופה, ואחריו עולה ״חתן בראשית״ מיד, ולו קוראים מתחילת בראשית עד ״אשר ברא אלקים לעשות״:

לז. נהגו לפתוח את פרשת בראשית ״בסימנא טבא״:

לח. נהגו לזרוק דברי מתיקה על החתנים, והילדים מתרוצצים לאוספם, תוך תרועת הנשים מהעזרה:

לב. כן המנהג והביאו בקובץ מנהגים לר״ש תינו(שמחת תורה), והוא זכר למצות הקהל וכבוד התורה ע״ד מה שכתוב לכן באורים כבדו ה׳, וזה ע״י הקטנים שנאמר בהם, מפי עוללים ויונקים יסדת עוז, וכמובן עכ״ז צריך ליזהר שלא יבואו בכך לחילול יו״ט:

לג. כן הביא בספר נהגו העם (סוכות), וכן נהגו רבים, והכל לכבודה של תורה:

לד. כן המנהג, והטעם כי שני המזמורים הללו מדברים בכבוד ה׳ וגדולתו, וכבוד התורה וגדולתה, ודבר בעתו מה טוב:

לה. כן הביא בספר נהגו העם (סוכות), והוא ע״ד מה שאמרו חז״ל זריזין מקדימין למצות, ובפרט כשמדובר בשמחתה של תורה:

לו. כן המנהג פשוט, וראה בזה בכה״ח (סימן תרל״ט סק״ב) ובילקוט״י מועדים (הל׳ שמחת תורה) וראה בשו״ת יביע אומר(ח״ד או״ח סימן כ״ב אות ב׳) ובבית היהודי(מועדים סימן י״ד ס״ג), וענין ״חתן תורה״ כי הוא המסיים, ואין המצוה נקראת אלא ע״ש גומרה, ״וחתן מעונה״ משום שאלה הפסוקים סיים משה רבינו ע״ה, שהרי מכאן ואילך יהושע כתבו, ויש בהם ברכות עצומות, ״וחתן בראשית״ מתחיל את תורת אלקים וזו מעלתו:

לז. הנה כן המנהג פשוט, וכן הליץ על המנהג ברב פעלים (ח״ג או״ח סימן מ״ב) וכן מצוין במחזורים ישנים, ולא חששו להפסק, כי ממילא העולה אינו הקורא על דרך כלל, אלא שבילקוט״י מועדים (עמוד קפ״ו) החמיר בדבר, וראה בזה גם בבית היהודי מועדים (סימן י״ד ס״ג):

לח. כן המנהג פשוט, והביאו בספר נוהג בחכמה (עמוד ר״כ), והטעם י״ל, כדי להפליג בשמחתה של תורה גם אצל הילדים, ולהפעיל את לבם לתורה:

לט. יש נהגו להקים כמין חופה מיוחדת, ובה ישבו החתנים במהלך התפלה:

מ. נהגו שחתן תורה עורך סעודה בביתו, ומזמין את הקהל לסעוד אצלו:

מא. יש נהגו בשבת בראשית, לרקוד עם ספר תורה כשיוצא מן ההיכל:

מב. יש נהגו בשבת בראשית: ששה עולים ראשונים קוראים להם עד ״ברא אלקים לעשות״, ואז עולה חתן בראשית, וחוזרים לו מתחלת הפרשה עד סופה:

מג. יש נהגו בשבת לפני ז׳ בחשון, להכריז על ברך עלינו, וללמד הלכותיה בקצרה:

מד. נהגו במשך כמה ימים מתחילת אמירת ברך עלינו, להגביה קול בתחילת ברך עלינו, כדי להזכיר את הציבור בזה, וכן נהגו בברכנו:

מה. נהגו רבים, להשכים קום בלילי שבת שבין פרשת בראשית עד פרשת זכור, לאמירת בקשות מתוך הספר ״שיר ידידות״, ובסיום העונה, עורכים סעודה הנקראת ״סעודת דוד המלך״:

לט. כן המנהג בכמה מקומות והביאו בקובץ מנהגים לר״ש תינו, והכל לכבודה של תורה: מ. כן המנהג והביאו בספר נהגו העם (,סוכות) והוא על פי מה שאמרו חז״ל עושין סעודה לגמרה של תורה, וראה בזה גם באוצר טעמי המנהגים (עמוד ש״ל):

מא. כן הביא בספר נהגו העם (שם), ושכן היה נוהג הגר״ש אלפנדרי ז״ל, וכן הביא בקובץ מנהגים לר״ש תינו, והטעם כי פרשת בראשית היא יסוד כל התורה כולה (ראה ברמב״ן בתתי׳ בראשית):

מב. כן הביא בספר נהגו העם (שם) בשם אבני שיש, והטעם כדי לתת ביטוי למעשה בראשית ולכבד את החתן בראשית:

מג. כן הביא בספר נהגו העם (שם), והטעם שמכיון שזה בא לתקופה, והלכותיו נשכחים, מזכירים ונזכרים:

מד. כן המנהג פשוט, והוא כדי להתרגל ולהזכיר לאחרים שלא ישכחו מלאומרו, ויכנסו בספיקות שונים:

מה. כן הביא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו, וכן המנהג בירושלים ת״ו, והוא פשוט, לנצל את הלילות הארוכים של החורף בעיקר בשבת, בדברי שבח ותהילה לבורא העולמים, ישתבח שמו לעד, והטעם שנקראת הסעודה ע״ש דהע״ה. משום שעליו נאמר חצות לילה אקום להודות לך וראה בזה בברכות (ג׳ ע״ב):

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה –מנהגי סוכות-שמחה תורה והושענא רבה

מנהגי חג חנוכה

א-נהגו להדליק נרות חנוכה בבית הכנסת בין מנחה לערבית, ובבית מדליקים לאחר

צאת הכוכבים, ויש נהגו אחרי מזמור שיר חנוכת הבית לדוד, לומר את הפסוק:

ויפרקנו מצרינו כי לעולם הסדו:

ב-נהגו בחנוכה בשחרית, להתחיל את המזמור ארוממך ה׳ כי דליתני, בפסוק הראשון

מזמור שיר חנוכת הבית לדוד:

ג-נהגו בחנוכה בפתיחת ההיכל לומר את הפסוקים הללו:

נר לרגלי דברך. ואור לנתיבתי: נר יהוה נשמת אדם. חפש כל הדרי בטן: כי נר מצוה ותורה אור. ודרך חיים תוכחות מוסר: כי אתה תאיר נרי, ה׳ אלקי יגיה השבי: אור צדיקים ישמח, ונר רשעים ידעך: אור זרוע לצדיק, ולישרי לב שמחה: קומי אורי כי בא אורך. וכבוד יהוה עליך זרח: וארח צדיקים כאור נגה. הולך ואור עד נכון היום:

ד-נהגו בקריאת התורה ביום א׳ דחנוכה, כהן עולה מפרשת כהנים עד ״לפני המשכן״,

ולוי משם עד ״לחנוכת המזבח״, ושלישי ״ויהי המקריב״ כולו:

ה-נהגו בקריאת יתר הימים, כהן עד ״מלאה קטרת״, לוי עד הסיום ושלישי חוזר:

ו-נהגו בקריאת יום השמיני של חנוכה, כהן עולה ביום השמיני כולו, לוי ביום התשיעי כולו, וישראל קורא מיום עשירי עד סוף הפרשה:

ז-נהגו בתפלת שחרית של חנוכה אחרי קדיש תתקבל, אומרים מזמור שיר חנוכת הבית לדוד, ומדלגים על בית יעקב ושירו של יום:

א-כן המנהג פשוט, והביאו בנהגו העם וענייני חנוכה) ובקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו!דיני חנוכה), .ובענין הפסוק ויפרקנו מצרינו, כן מובא בספר נהגו העם וענייני חנוכה), והוא מעניינא דיומא:

ב-כן המנהג פשוט, והביאו בספר נהגו העם וחנוכה), וכן מצויין בסידורים ישנים, וראה בכה״ח וסימן : א סק״ז), ובילקוט יוסף מועדים ה׳ חנוכה):

ג-כן-המנהג פשוט, ודבר בעתו מה טוב. פסוקים מאירים בחג האורים, וליהודים היתה אורה:

ד-כן המנהג והביאו בספר דרכי דוד (סימן נ״ב), ושכן מנהג אלג׳יר על פי הריב״ש:

ה-כן מנהג פשוט וכנ״ל וראה בזה בילקוט״י מועדים וחנוכה):

ו-כן המנהג והביאו בספר נוהג בחכמה ועמוד קמ״א), ובספר תבואות שמש (ח״א סימן ע״ו), וראה בזה בכפר אוצרות הפוסקים והל׳ חנוכה):

ז- כן המנהג פשוט וכראש חודש, וראה במנהגי ר״ח ומשם בארה, וראה עוד בספר דרכי דוד(סימן נ״ד):

ח-נהגו בחנוכה לחלק ״דמי חנוכה״ לילדים:

ט-נהגו לקרוא לבן הנולד בחנוכה בשם ״נסים״:

י. יש נהגו לאכול בחנוכה, כוסכוס עם בשר תרנגול זכר:

יא. יש נהגו בשמיני של חנוכה, לשרוף את הפתילות שנותרו עם השמן שבהם, ומדלגים עליהם, ונקרא ״יום השמש״:

יב. נהגו בימי השובבי״ם לצום מידי פעם, ובפרט בימי ב׳ או ג׳ שבט, ויש שנהגו לצול בצוותא, בימי שני וחמישי, במשך כל ימי השובבים, ובסיומם עורכים פדיון לכל בני העיר:

יג. יש נהגו לאכול מפירות הארץ בט״ו בשבט לפי סדר ידוע, ולא פשט מנהג זה בכל קהלות מרוקו:

יד. נהגו בשבת שירה (פרשת בשלח) וכן בשביעי של פסח, לומר לפני שירת הים את הפיוט הזה:

אשרה כשירת משה, שיר לא ינשה, אז ישיר משה, את דברי השירה.

אשרה כשירת מרים, על שפת הים, ותען להם מרים, את דברי השירה.

אשירה כשירת .יהושע, בהר הגלבוע, אז _זישיר יהושע, את דברי השירה.

אשירה כשירת דבורה, בהר תבורה, ותשר דבורה, את דברי השירה.

אשירה כשירת חנה, עם בעלה אלקנה, ותשר חנה, את דברי השירה.

אשירה כשירת דוד, מזמורים יצמיד, וידבר דוד, את דברי השירה.

אשירה כשירת שלמה, בעטרה שעטרה לו אמו, שיר השירים, אשר לשלמה.

אשירה כשירת ישראל, בביאת הגואל, אז ישיר ישראל, את דברי השירה:

טו. נהגו בשבת שירה וכן בשביעי של פסח, לאחר השירה אומרים ״ותקח מרים הנביאה״ וכו', עד ״כי אני ה׳ רופאך״, ואחרי זה נשמת כל חי:

ח-כן מובא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו(חנוכה), וכן המנהג בפורים, והטעם כדי לעורר את לבם לנסים שעשה אתנו הקב״ה בימים ההם בזמן הזה, וראה בזה גם באוצר טעמי המנהגים (עמוד של״ח):

ט-כן המנהג והביאו בקובץ מנהגים הנ״ל, והוא עדה״כ ודבר בעתו מה טוב, וכמובן כ״ז כשאפשר ואין בזה מחלוקות כי גדול השלום:

י. כן הביא בספר נו״ב (עמוד ס״ה), ובקובץ מנהגים הנ״ל (חנוכה):

יא. כן הביא בספר נו״ב(עמוד ס״ג), שהוא מנהג איזה משפחות, וכן הביא בספר יהדות המג׳רב(חנוכה) והביא שם את הפיוט שהיו אומרים: וזה תרגומו ללשון הקודש: כך מנהגנו, נשרוף פתילותינו, ונבקש מאלקינו, לשנה הבאה יחיינו, ונחזור לארצנו, ארץ אבותינו, ירושלים החביבה עלינו,ולתורה ומצוות יזכנו, זכות הנרות אשר הדלקנו, יאיר ה׳ עיננו ועיני בנינו, באור תורת חיינו, ואורך ימינו, ובה נאבד שונאינו:

יב. כן הביא בנו״ב(עמוד רכ״ד) וידוע מש״כ המקובלים במעלת הימים הללו, לתיקון עונות בכלל ועון היסוד בפרט:

יג. כן יש נהגו, וראה באורך בזה בספר אוצרות המגרב (ט״ו בשבט):

יד. כן המנהג, והוא מנהג קדום. והטעם כדי לעורר הלב לומר את השירה בעתה בשמחה רבה, כי היא סגולה לכפרת עוונתו וכמובא בציפורן שמיר (סימן ב׳) בשם הזוהר עיי״ש:

טו-כן המנהג וכן מצוין בסידורים ישנים, ע״ד מה שנאמר ודבר בעתו מה טוב, וראה בזה בספר לבי ער(סימן י"ג)

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה –מנהגי חג חנוכה

מנהגי חג פסח

א-נהגו רבים שאין מבקרים בבית הקברות כחודש ניסן, אם לא לצורך אזכרה או לקברות צדיקים:

א-כן המנהג פשוט, והביאו בספר נתיבי עם (סימן רכ״ד סי״ג), והטעם משום שהוא כעין יו״ט כידוע, וראה בזה בשו״ת מי חיים (ח״ב או״ח סימן קל״ב), ואולם לצורך אזכרה בזמנה נהגו לילך וכמובא שם בנתיבי עם, וכמו כן לקברות צדיקים הולכים, וכמובא בבן איש חי(פ׳ וישב הכ״ב), ובכה״ח (סימן תר״ע ס״ק כ״ג) והביאם הבית היהודי(ח״ג סימן מ״ד ה״ז), וראה עוד בזה בספר פני ברוך על אבלות (עמוד שצ״ו):

ב-יש נהגו להמנע מאכילת זתים שחורים בחודש ניסן, ויש שאינם מקפידים בדבר, ויש גם נהגו שאין אוכלים דגים בניסן:

ב-כן הביא בספר נהגו העם (שונות), ובספר מים חיים (סימן ק״צ), ובנו״ב(עמוד כ״ח), והטעם כי היו רגילים להביאם בבית האבל, והימים הללו ימי שמחה, וי״א כי המצוה עכשיו בזכירת יציאת מצרים וזתים מביאים שכחה, ויש שאינם מקפידים בדבר, וכמבואר באוצרות הפוסקים (פסח) עיי״ש, ובענין דגים כן הביא באוצרות המגרב (פסח), כי הם לשון דאגה ואין לעורר דאגה בזמן שמחה:

ג-נהגו להשתמש בכלים מיוחדים לפסח, וכמעט ואין כלים להגעלה, פרט לעלי והמכתש, וכשהם מגעילים כלים ומכניסים אותם למים קרים, אומרות הנשים ושונות ״כשר ללא ספק״, ויש נהגו להגעיל כלים כבר מראש חודש ניסן:

ג-כן המנהג פשוט, והוא בגלל בעיות ההגעלה המסובכים, ומשום כן היו מזרזים עצמם בהגעלה, וראה בזה בקובץ מנהגים לר״ש דנינו(פסח):

ד-נהגו שאין טועמים מהמצות עד ליל הסדר:

ד-כן המנהג ומובא בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(סימן ש״ט ס״ז) בשם הכה״ח, והכל משום חביבות המצוה כידוע, וראה בבאה״ט (סימן תע״א סק״ה):

ה-נהגו להפטיר ״וערבה לה׳״ בשבת הגדול, גם כשחל ערב פסח בשבת:

ה- כן הביא בנהגו העם (פסח) ובנוהג בחכמה (עמוד רל״ו), וכן דעת מרן הגרע״י ביביע אומר (ח״ד סימן ט״ל):

ו-יש נהגו כשבת הגדול אחרי מנחה, לקרוא מתוך ההגדה בציבור:

ו-כן הביא בנהגו העם (פסח), וראה בזה בשו״ע (סימן ת״ל), ובכה״ח שם (סק״ח), ובספר אוצר כל מנהגי ישורון (עמוד רצ״ג):

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי פסח

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי שבת קודש

א-נהגו להתפלל מנחה כערב שכת, כעוד היום גדול:

כן המנהג והביאו בקובץ מנהגים לר״ש דנינו(שבת), והטעם כדי שלא תתבטל תפלת מנחה, מטרדות השבת בשעת כניסתה:

ב-יש נהגו לאפות לכבוד שבת י״ב חלות, ומקפידים למורחם בשמן ודבש:

כן נהגו רבים והביאו בספר נוהג בחכמה !.(עמוד ק״מ), ומקורו על פי הסוד וכמבואר בשער הכוונות (דף ע״ב), והביא זה מרן החיד״א במחזיק ברכה !סימן רע״ד), וראה בילקוט״^, שבת (ח״א עמוד ש ״ה):

ג-נהגו כהדלקת נרות של שבת, להדליק ואחר כך לברך:

כן המנהג והביאו בספר קיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (הדלקת נרות של שבת), ובספר נהגו העם (.שבת), וכן מובא בחמדה גנוזה (עמוד י׳׳ג), ובספר מקוה המים להר״מ מלכה ז״ל, שהמנהג כהרמ״א (בסימן רס״ג ס״ה), ודלא כמר״ן שם, ובספר מקור חיים להגר״ח הלוי (פרק ק״י) גם כן כתב כן, וסיים שקשה לעקור מנהג שהונהג מימי קדם, וכן מנהג תוניס, וכמובא בספר גאולי כהונה (מער' ה'), וראה בזה בספר מחזיק ברכה (שם סק״ד) שכן פסק, וידועה דעתו הגדולה של מרן הגרע״י שליט״א שיש לנהוג כדעת מרן לברך ואח״כ להדליק:

ד-נהגו שהאם לבדה מדליקה נרות, והבנות עומדות לידה ויוצאות בהדלקתה:

כן המנהג פשוט וכמובא בפתח הדביר (ח״ג סימן רס״ג), וראה באורך בזה בספר ילקוט״י שבת א׳ (.עמוד קמ״ה):

ה-נהגו לפני יציאה לערבית של שבת, לטעום ממטעמי השבת עם מעט שתיה חריפה, ונקראת סעודה זו ״בואי כלה״:

כן המנהג והביאו בקובץ מנהגים להר״ש דנינו (שבת), ומקורו על פי הסוד בשער הכוונות (ס״ב), וראה בבן איש חי(פ^׳ לך לך ש״ב), ובספר לקט הקציר (עמוד רי״ד):

ו-נהגו לפתוח את שיר השירים בפסוק ״הנצנים נראו כארץ״, והכל נאמר בנעימה מיוחדת כולם כאחד, אין מוקדם ומאוחר, ומסיימים בפ^׳ ״ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן״. ויש נהגו לומר קדיש יהא שלמא, ויש לא נהגו בזה:

כן המנהג פשוט, ומקורו מזוה״ק (פרשת נח), תלת זמנין ביומא רווחין לחייבי גיהנם עיי״ש, וראה בביאור הענין בספר טעמי המנהגים (עמוד קכ״גן, וטעם הפתיחה, כי ידוע שפסוק זה מרמז כולו על גאולתנו ופדות נפשנו בעבר ובעתיד. וראה פירושו בספר מעם לועז(שיר השירים):

ז-נהגו בערבית של שבת בסדר זה: שיר השירים, לכו נרננה, מזמור לדוד הבו לה׳, אנא בכה, במה מדליקין וקדיש, לכה דודי בשיר ופיוט, והכל בישיבה, ורק בשעה שמגיעים לקטע ״בואי בשלום עטרת בעלה״, עומדים כלם כאחד עד סוף ״מזמור שיר ליום השבת״, ויושבים במקומם. והחזן עומד לבדו לאמירת קדיש,ופותח בנגינה בפסוק עדותיך נאמנו מאד וכו׳:

כן הסדר בסידורים ישנים, וכן המנהג פשוט. וראה בספר נהגו העם (.שבת), ובשו״ת הים הגדול וסימן (מ״ט), ובקובץ מנהגים להר״ש דנינו ושבת), וראה בזה גם בספר לבי ער וסימן י״א):

ח-נהגו בין בואי בשלום, למזמור שיר ליום השבת, להוסיף פסוקים משיר השירים שסימנם ״יעקב״ והם:

יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן.
עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו:

ק֣וֹל דּוֹדִ֔י הִנֵּה־זֶ֖ה בָּ֑א מְדַלֵּג֙ עַל־הֶ֣הָרִ֔ים מְקַפֵּ֖ץ עַל־הַגְּבָעֽוֹת׃

בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים.

כן המנהג והובא בסידורים ישנים, והביא זה בקיבוץ מנהגים להר״ש דנינו(שבת), והטעם לזה כדי לזכות אותם המאחרים באמירת פסוקים משיר השירים, ואמרתי בדרך צחות שהמאחרים הם בחי׳ יעקב שבאים בעקב (בסוף), וכנגדם אנו קוראים פסוקים שסימנם יעקב:

ט-נהגו שאין אומרים במה מדליקין וברכת מעין שבע, בבתי אבלים:

בענין במה מדליקין כן המנהג, והובא בספר תפלה זכה (דף קל״ה), ובספר נהגו העם ושבת), וראה בלקט הקציר (עמוד רי״ט), והטעם משום שאין אומרים שמועה בבית האבל, או משום שנזכר בו מיתת נשים בשעת לידתן, ומנהג ירושלים לאומרו, וכמובא בספר נתיבי עם עיי״ש, ובענין ברכת מעין ד, כן דעת מרן השו״ע וסימן רס״ח), וכן הביא בספר נהגו העם (.שבת), ובקישו״ע להר״ט (.שבת) וראה בילקוט״^, שבת (.עמוד רי״ז):

י-נהגו כשאין אומרים במה מדליקין, אומרים את המשנה: אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא, תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם וכו׳ ואחריה קדיש:

י. כן המנהג פשוט, והטעם כדי שלא נפסיד קדיש דרבנן שנא׳ אחרי דברי אגדה, שמעלתו גדולה ונשגבה מאד כידוע, וכן מנהג יהודי לוב וכמובא בסידור עוד אבינו חי (שבת):

יא. נהגו בנוסח תפלת ערבית של שבת לומר וינוחו ״בה״, ובשחרית וינוחו ״בו״, ובמנחה וינוחו ״בם״, ואומרים ״זכר למעשה בראשית״ בכל התפלות:

יא. כן המנהג ומובא בסידורים ישנים, וכן כתב בספר אוצר פסקי הסידור שכן מנהג יהודי מרוקו, וכן ראוי לומר ע״פ הסוד, וכמובא בספר מחזיק ברכה למדן החיד״א (סימן רס״ח סק״ס), וראה בזה בספר ילקוט״י שבת א־!עמיד רי״א) ובספר לקט הקציר (עמוד רכ״ד), ובענק זכר למעשה בראשית בן מובא בסידררים ישנים. וראה בספר לבי ער וסימן ט״ו):

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי שבת קודש